בימ"ש שלום בתל אביב: תביעה להחזר כספי ביטוח - סילוק על הסף של הודעת צד ג' של מבטחת כנגד יבואנית

פרטים

קטגורית אב: חדשות משפטיות

קטגוריה: נזיקין

 

 

 

 

 

 

 

 

ענינה של החלטה זו הוא בקשה לסילוק על הסף של הודעת צד ג' אשר הוגשה על ידי המבקשת (להלן גם: "היבואנית") כנגד המשיבה היא הנתבעת 1 (להלן גם: "המבטחת").

 

1.     הרקע העובדתי וההליך המשפטי המתנהל

 

1.1.           התובעת – מחסני ערובה נעמן בע"מ, היא חברה המעניקה שירותי אחסון ומכירה לגופים שונים. בין היתר העניקה התובעת שירותי אחסון לנתבעת 2 – רשות המיסים בישראל (להלן: "רשות המסים"), על פי הסכם משנת 2002.

 

1.2.           הנתבעת 1 – AIG חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המבטחת"), היא החברה אשר ביטחה במועדים הרלוונטיים לתביעה את התובעת בפוליסת ביטוח שמספרה 450000316-13.

 

1.3.           במסגרת שירותי האחסון שמעניקה התובעת לנתבעת 2, קיבלה התובעת לחזקתה סחורה השייכת לחברת רד סי אוטומוטיב בע"מ (להלן: "היבואנית" או "המבקשת"). הסחורה התקבלה לאחסון ביום 17/05/12 וניתנה הוראה לשחררה ביום 15/07/13. במהלך שחרור הסחורה התגלה כי לחלק מהסחורה נגרם נזק וחלקה אף חסר. שווי הטובין החסרים נקבע על ידי רשות המסים בסך של 403,141 ₪, סכום אותו קיזזה רשות המסים מתשלומים המגיעים לתובעת, לאחר שעל פי הנטען שילמה אותו לידי היבואנית.

 

1.4.           התובעת פנתה לנתבעת 1 היא המבטחת והודיעה לה על קרות האירוע. הנתבעת 1 דחתה הדרישה לקבל פיצוי בגין הקיזוז שבוצע וזאת מן הטעם שלא הוכח גובה הנזק, בין היתר נטען כי לא היו בידה די מסמכים אשר ניתן באמצעותם לאמוד את הנזק.

 

1.5.           התובעת הגישה את ההליך העיקרי כנגד המבטחת וכנגד רשות המיסים. טענתה כלפי המבטחת היא כי מדובר במקרה ביטוח המקים את אחריותה. ביחס לרשות המסים טענה כי זו פעלה באופן חד צדדי, בניגוד להסכם ולדין ובחוסר תום לב כאשר קיזזה את הסכום הנטען מתשלומים המגיעים לה.

 

בכתב הגנתה הכחישה המבטחת את אחריותה לנזקים הנטענים ולצד זאת הגישה הודעה לצדדים שלישיים – הן כנגד רשות המסים והן כנגד היבואנית (המבקשת כאן).

 

במסגרת הודעת צד ג' טענה המבטחת בתמצית, ביחס ליבואנית, כי הסכום שקוזז על ידי רשות המסים גבוה משמעותית מכל הערכה סבירה של הנזקים הנטענים. משכך,  ככל שסכום הקיזוז הועבר לידי היבואנית וככל שהמבטחת תחויב בתשלום תגמולי ביטוח בגובה הסכום שקוזז, הרי שהיבואנית התעשרה שלא כדין על חשבון המבטחת.

 

1.6.           עניינה של החלטה זו, כאמור, הוא בבקשה שהגישה היבואנית לסלק על הסף את הודעת צד ג' שהוגשה כנגדה.

 

2.     הבקשה לסילוק על הסף - העדר עילה והיעדר יריבות

 

2.1.           עילת התביעה היחידה שעליה מבוססת ההודעה לצד ג' אותה הגישה המבטחת היא העילה הקבועה בסעיף 1 בחוק עשיית עושר ולא במשפט. בהקשר זה טוענת המבטחת כי הסכום אשר קוזז מהתשלומים לתובעת, עולה על ערך הנזק בפועל. כך, על פי טענת המבטחת, ההפרש שבין סכום הקיזוז לנזק שנגרם בפועל מהווה התעשרות שלא כדין של המבקשת על חשבונה של המבטחת.

 

2.2.           היבואנית טוענת כי אפילו אם יוכח במלואו הבסיס העובדתי שעליו מבקשת המבטחת להסתמך, הרי עדיין זה לא יניב למבטחת את הסעד המבוקש על פי העילה הנטענת.

על פי טענה זו, ככל שיינתן בעתיד פסק דין המחייב את המבטחת לשלם תגמולי ביטוח לתובעת, הרי שחיוב זה הינו חיוב כדין ולא מתקיים לגביו היסוד השלישי הדרוש להוכחת עילת תביעה בעשיית עושר ולא במשפט, הוא היסוד ההתעשרות "שלא על פי זכות שבדין". כבר עתה אתרגם טענה זו למילים פשוטות לפיהן - אם ייקבע כי חיוב התובעת היה כדין – הרי ממילא לא ניתן לטעון דבר כנגד היבואנית. וככל שיתברר כי החיוב אינו כדין – הרי ממילא תהא הנתבעת 2 (רשות המיסים) מחויבת בהשבת סכום אותו חייבה את התובעת וממילא לא יהיה על המבטחת לפצות את התובעת.

 

 לחילופין, טוענת היבואנית כי התשלומים שקיבלה מרשות המיסים, שולמו לה מתוך רצון חופשי ועל פי הערכה שנעשתה בידי רשות המיסים בעצמה. משכך - כל תשלום ששולם לידי היבואנית מתוך רצון אינו כזה ש ניתן לומר עליו שהתקבל "שלא כדין".

 

לענין זה מדגישה היבואנית כי הכספים שקיבלה הגיעו לידיה בהענקה רצונית של המזכה – רשות המיסים, ולא מאת המבטחת, כך שכלל אין יריבות בין הצדדים ואין למבטחת זכות תביעה כלפי המבקשת בעילה הנטענת.

 

2.3.           המבטחת חולקת על טענה זו ולשיטתה, כאשר סכום השיפוי בו זכתה היבואנית עולה על הנזק שנגרם לה בפועל, זוכה המבקשת לתשלום עודף על נזקה, המהווה עשיית עושר על חשבונה. כך, אפילו תחויב לשלם תגמולי ביטוח לתובעת במסגרת פסק הדין, עדיין עומדת לה, לשיטתה, עילת התביעה כנגד היבואנית מכוח דיני עשיית עושר.

 

2.4.           אשר לטענת היעדר היריבות, משיבה המבטחת כי תשלום תגמולי ביטוח לתובעת מביא להמחאת זכות התובעת כלפי היבואנית אל המבטחת, והיבואנית אינה יכולה להיבנות מכך שהתובעת המחתה זכותה לאחר.

 

3.     היעדר עילה – יסוד הקבלה "שלא על פי זכות שבדין"

 

3.1.           דיני עשיית עושר ולא במשפט מקורם בדיני היושר. תכליתם להשיב למזכה את ערך טובת ההנאה שהוענקה לזוכה על חשבונו, שלא כדין (סעיף 1 בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979; ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 633, 641 (1983)). לצורך גיבוש תביעה בעילה של עשיית עושר על התובע להוכיח שלושה יסודות: היסוד הראשון, יסוד ההתעשרות; היסוד השני, עניינו בדרישה שההתעשרות תהיה "על חשבון" המזכה; היסוד השלישי, עניינו בדרישה שההתעשרות של הזוכה על חשבון המזכה תהייה "שלא על פי זכות שבדין".

 

מחלוקת הצדדים בענייננו נוגעת לקיומו של היסוד השלישי, דהיינו – התעשרות "שלא על פי זכות שבדין".

 

 

3.2.           כלל הוא כי מי שנתן טובת הנאה על פי חוזה תקף אינו יכול לטעון כלפי המקבל כי זה "התעשר שלא כדין". כאשר צד קיבל טובת הנאה כלשהי כדין, מכוח חוזה, אך במועד מאוחר יותר נשמט הבסיס לאותו חוזה, כי אז הותרת טובת ההנאה בידיו של המקבל לאחר שנשמט הבסיס המצדיק את שמירתה מהווה התעשרות שלא כדין [פרידמן ושפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהד' שלישית – 2015) 96 (להלן: "פרידמן ושפירא"].

 

 

3.3.           על פי עקרון זה בהחלט יתכנו מצבים בהם צד אשר קיבל כדין סכום כסף מכוח חוזה כבענייננו, ימצא מתעשר שלא כדין אם נשמט  הבסיס לאותו חוזה. זאת במצבים בהם בטל או בוטל החוזה, בין מחמת שהופר או שנפל פגם בכריתתו. אולם, כאשר מתן טובת ההנאה נעשה על דרך של "מתנה" על מנת "לחתום פרשה" כלשהי, כי אז לא תהיה בקבלת טובת ההנאה משום התעשרות שלא כדין של המקבל, שכן במצב זה הענקת טובת ההנאה הייתה רצונית (פרידמן ושפירא, 101).

 

 

3.4.           בענייננו, השאלה הנשאלת היא – האם חיובה של המבטחת בתשלום תגמולי ביטוח לתובעת מכוח פוליסת ביטוח תקפה, יכולה להקים למבטחת עילת תביעה כלפי צד שלישי, אשר קיבל לידיו תשלום מכוח הסכם פשרה שכרת עם גורם אחר, בעילה של התעשרות שלא כדין?

 

אין ספק כי התשובה לשאלה זו היא שלילית.

 

3.5.           המבקשת בענייננו קיבלה לידיה תשלומים מכוח הסכם פשרה שבינה לבין רשות המיסים ועל כך אין מחלוקת. פועל יוצא הוא כי כל תשלום שקיבלה לידיה מכוח אותו הסכם, וכל עוד ההסכם תקף, הוא תשלום שקיבלה המבקשת "כדין" ולא ניתן לטעון לגביו כי הוא מהווה התעשרות שלא על פי זכות שבדין. יוצא מכך כי ביחס לכספים שאותם קיבלה המבקשת מידי רשות המיסים לא מתקיים היסוד השלישי הנחוץ לשם הוכחת עילה של עשיית עושר, ואין נפקא מינה אם תחויב המבטחת בתשלום תגמולי ביטוח על פי פסק הדין בתובענה אם לאו ומה יהיה גובהם. בין כך ובין כך, לא יכולה לקום למבטחת תביעה כלפי היבואנית בעילה של עשיית עושר ולא במשפט כאשר האחרונה קיבלה את הכספים מכוח זכות הסכמית.

 

 

4.     היעדר יריבות

 

לא זו אף זו, בענייננו כלל לא מתעוררת יריבות בין המבקשת למבטחת. למבטחת כאמור פוליסת ביטוח כלפי התובעת. ככל שתחויב בתשלום כספים לתובעת יהיה חיוב זה מבוסס על פוליסת הביטוח שבינה לבין התובעת. טענת המבטחת לפיה ככל שתחויב בתשלום תגמולי הביטוח לידי התובעת, הרי שאז מכוח זכות התחלוף תהיה בידה זכותה של התובעת לחזור אל היבואנית היא, בכל הכבוד, שגויה. הטענה שגויה מכיוון שממילא לא תהיה בידי התובעת הזכות לחזור אל היבואנית בעילה של עשיית עושר מקום שזו קיבלה לידיה כספים מכוח זכות הסכמית כאמור.

 

מערכת הזכויות והחובות של היבואנית מתחילה ומסתיימת ביחסיה החוזיים עם רשות המיסים. מערכת זו מנותקת ממערכת היחסים שיש לרשות המיסים עם התובעת או עם המבטחת כחליפתה של התובעת. כל טענה שיכולה להתעורר מצד התובעת או מצד המבטחת ביחס לגובה הפיצוי, יכולה לכל היותר להיטען כלפי רשות המיסים, אשר העריכה את גובה הנזק והגיעה להסכם פשרה על פיו עם היבואנית. טענה ביחס לגובה הפיצוי שקיבלה היבואנית במסגרת הסכם פשרה עם רשות המיסים אינה יכולה להיטען כלפיה על ידי מי שאינו צד להסכם זה. "הסכם השיפוי נחשב לעניין "פנימי", הנוגע לצדדים להסכם בלבד, ואילו הנושה יכול להסתמך אך ורק על זכותו כלפי החייב שלו" (פרידמן ושפירא, 602).

 

5.     סיכום עד כאן

 

5.1.           פועל יוצא מהאמור הוא כי אפילו יתקבלו עובדות הודעת צד ג' ששלחה המבטחת ליבואנית כנכונות, הרי עדיין היא לא תוכל היא לקבל את הסעד המבוקש בעילה הנטענת וזאת מן הטעמים של היעדר עילה והיעדר יריבות כלפי המבקשת. משכך, אין מנוס מלהורות על דחיית סילוק הודעת צד ג' כלפי היבואנית - המבקשת (צד ג' 2).

 

5.2.           לאור התוצאה אליה הגעתי מתייתר הצורך לדון בטענותיה של המבקשת בדבר היותה של התובענה טורדנית וקנטרנית ובדבר עמידה בתנאי תקנה 216 לתקנות סדר הדין.

 

5.3.           למען הסדר הטוב יובהר כי ביחס לרשות המיסים (צד ג' 1), אין המצב המשפטי בהכרח זהה ועל כן אין בהחלטה זו כדי לקבוע דבר אודות הודעת צד ג' שנשלחה כלפיה.

 

6.     הוצאות הבקשה

 

בנסיבות הענין ותוך שנתתי דעתי לטענות הצדדים ביחס להוצאות הבקשה ואף נתתי דעתי - אני קובע את הוצאות הבקשה על הסך של 6,000 ₪.

 

 

 

 

 

 

7.     סוף דבר

 

הודעת צד ג' כלפי המבקשת נדחית. הוצאות הבקשה בסך 6,000 ₪ ישולמו עד ליום 6/10/16 ולאחר מכן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד החלטה זו ועד למועד התשלום בפועל.

 

 

ניתנה היום, י"ב אב תשע"ו, 16 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.