בימ"ש שלום תל אביב: נדחתה תביעתו של אדם לתגמולי ביטוח בפוליסת אבדן כושר עבודה שנפצע בשתי תאונות דרכים

פרטים

קטגורית אב: חדשות משפטיות

קטגוריה: נזיקין

 

בימ"ש שלום תל אביב: נדחתה תביעתו של אדם לתגמולי ביטוח בפוליסת אבדן כושר עבודה שנפצע בשתי תאונות דרכים

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בפני תביעה כספית  בגין תגמולי ביטוח בפוליסת אבדן כושר עבודה של המבוטח (להלן: "התובע") מול החברה המבטחת (להלן: "הנתבעת").

 

רקע עובדתי

 

בתאריך 12.6.2006 בסביבות השעה 11:30 התובע היה מעורב בתאונת דרכים עם נזק לרכוש בלבד (להלן: "התאונה הראשונה"). כעבור כמחצית השעה, היה התובע מעורב בתאונת דרכים נוספת במפגש רכבת בית יהושע, הפעם תאונה טרגית עם תוצאה קטלנית (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה בין רכבו של התובע לבין רכב אחר, נלכד רכבו של התובע בפסי הרכבת. רכבת שעברה באותו הזמן פגעה במכוניתו של התובע וניזוקה ומצאו את מותם 5 בני אדם, ו80 נפצעו.

 למזלו, הצליח התובע להימלט מהרכב לפני הפגיעה הקטלנית. התובע היה עד לתאונה הקטלנית, ובעקבות זאת לטענת התביעה, התדרדר מצבו הנפשי, וממילא נפגע כושר עבודתו של התובע. במקביל לתביעה זו מתנהל הליך פלילי מושא התאונה דנן, בו הואשם התובע בין היתר בעבירת הריגה ונהיגה תחת השפעת סמים.

ביום 8.2.2007 פנה ב"כ התובע בדרישה לקבלת תגמולי הביטוח בגין אי הכושר, זאת בלי שהוא מזכיר  את החקירה נגד התובע ובדיקת הסמים שנעשתה לו ביום התאונה. ביום 20.2.2007 התבקש התובע על ידי הנתבעת להמציא מסמכים רלוונטיים לתאונה, וביום 17.4.2007 נשלח לנתבעת מכתבו של ב"כ התובע (שצורף לכתב תביעה כנספח ב'), וזאת מבלי לאזכר את החקירה בעניינו של התובע.

הנתבעת החלה לשלם תגמולי ביטוח כעבור 3 חודשים מיום האירוע והמשיכה לשלם  עד חודש 11.2008.

ביום 12.11.2008 שלחה הנתבעת לתובע מכתב (להלן: "מכתב הדחייה הראשון") בו היא דוחה את תביעתו מ 2 טעמים:

א.     קיומו של כושר תעסוקתי.

ב.     שהותו של המבוטח בטיול בדרום אמריקה

לאחר מכאן חידשה הנתבעת את דמי הביטוח עבור התובע מיום 1.8.2010 עד ליום 30.9.2010.

ביום 12.9.2010 קבע פרופ' פלד מומחה מטעם הנתבעת, כי מצבו הרפואי של התובע אינו מהווה עוד מקרה ביטוח, וביום 5.10.2010 שלחה חברת הביטוח מכתב בו היא טוענת כי מצבו הרפואי אינו מהווה עוד מקרה ביטוחי, וכי לא הומצא מלוא המידע הנדרש לטיפול בתביעה (להלן:" מכתב הדחייה השני").

במקביל, לאחר שהנתבעת גילתה על קיומו של כתב האישום  שהוגש כנגד התובע, דרשה ממנו להמציאו לידיה. ביום 25.15.2011 דרשה חברת הביטוח פעם נוספת מב"כ התובע  להמציא את כתב האישום לידיה. ניסיון שלטענתה העלה חרס. 

תביעה זו הוגשה ביום 29.5.12. נוהלו מספר קדמי משפט ביום 6.3.14 הצעתי הצעה לצדדים שלא השתכללה לכלל הסכם פשרה ולא היה מנוס מלקבוע התיק להוכחות.

דיוני הוכחות התקיימו במועדים: 13.11.14, 4.12.14, 20.1.15, 16.3.15, 10.9.15, וב- 14.12.15. בהן נשמעו העדויות שלהלן: ד"ר אילן טל, פרופ' כאמל, ד"ר חנן דוד, ד"ר לסלי קרפר, מר ג.ו אחיו של התובע, התובע בעצמו, הגב' ארז שלהבת, ד"ר אלמוג, פרופ' יורם פינקלשטיין.

בקשה לעיכוב ההליכים בתיק עד שההליך הפלילי יהיה חלוט נדחתה על ידי ביום 3.12.15  ובר"ע שהוגשה בעניין זה נדחתה ביום 10.1.16. עם זאת, בהחלטתי בתיק מיום 8.2.16 התרתי לנתבעת להציג ראיות מהתיק הפלילי.

 

טענות כלליות

 

העלאת טענה בכתב ההגנה, שלא הועלתה במכתב דחייה

 

לטענת התובע, הוא זכאי למלוא תקבולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודתו, שכן הטענות שהעלתה הנתבעת בהגנתה חורגים מהאמור במכתב הדחייה הראשון, ומנוגדים לאמור בחוות דעתו של ד"ר טל, ד"ר קרפל, ד"ר חנן דוד, פרופ' פלד ולמסקנות המל"ל .

לעניין מכתב הדחייה השני, התובע טען בסיכומיו (ס'18) כי הנתבעת לא פנתה לתובע בדבר החשד פלילי נגדו בעניין נהיגה תחת השפעת סמים, מכאן שאין לה לנתבעת להעלות טענות אלה יותר, תוך שהוא נסמך על הוראות המפקח על הביטוח מיום 16.11.98 (להלן: "הנחיית המפקח") שם נקבע כדלהלן:

"כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן לא תוכל המבטחת להעלות, במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה."

הנתבעת טוענת – ובצדק - (ס' 18 לסיכומיה) כי התובע לא העלה את טענת המניעות בהזדמנות הראשונה בכתבי טענות או בבקשה מסודרת וכפי שציינתי בדיון מיום 13.11.2014:

"לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות המדוברות (ס' 6,7,8 לכתב ההגנה) ייתכן והמצב לדון בטענת המניעות באותו שלב הוא להגיש בקשה מסודרת למחיקת סעיפים מכתב ההגנה ובהימ"ש היה בודק לגופו של עניין האם יש בכך משום הפרת הוראות המפקח או שמא מדובר בענייני מרמה או תרמית שבהם גם להנחיות המפקח יש יוצאים מהכלל".

ברע"א 10641/05, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' חביב אסולין, הש' רובינשטיין סקר את תחולת ההנחיה והטעמים העומדים בבסיס תוקפה, באומרו:

"הנחיות אלה משקפות את המדיניות המשפטית שהוצגה לעיל בדבר ההגנה על המבוטחים וצמצום אי השוויון בינם לבין המבטחות; הן אף עולות בקנה אחד עם עקרונות של יעילות משפטית, שכן מבוטח שבפניו תיפרש עמדה ברורה ומנומקת של המבטחת בנוגע לתביעתו, יוכל להעריך את כדאיותה של הגשת תביעה בבית משפט. לכך חשיבות מהיבטים שונים, של המבוטח ושל בתי המשפט כאחד".

הנחיית המפקח, מייצרת ודאות ואיזונים בין המבטחת שלא פעם נמצאת בעמדה רמה למול המבוטח שלא פעם נמצא בעמדה נחותה וחסרת אמצעים.

ברם, בהנחייתו הנוספת של המפקח נקבע כי נימוקים חדשים אשר לא היו קיימים במועד מסירת המכתב דינם שישמעו, כאשר מסגרת החריגים איננה סגורה, ובלבד שלא יהיה בהם כדי לעקר מתוכן את הנחיית המפקח הראשונה. וכך נאמר בהנחית המפקח מיום 29.5.2002 (להלן: "ההנחיה השנייה"):

 "חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה, רק) מקום בו מדובר בעובדות או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד (בו נמסרו הנימוקים - או אם היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה".

חריג זה בא לידי ביטוי למשל בבש"א (חיפה) 12838/02 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' גידולי שדה נטופה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ;  שם קבע בית המשפט (השופט כהן), כך:

"לדעתי אין מקום להפעיל את הסנקציה שבהנחיית המפקחת על הביטוח כאשר מדובר בתניה המחריגה את הכיסוי הביטוחי, וזאת כאשר קיום התניה ברור וגלוי גם למבוטח...".

במקרה זה אפשר בית המשפט למבטחת להוסיף טענת הגנה בדבר החרגת הכיסוי, שכן למבוטחת הייתה ידועה העובדה, כי הסיכונים שבגינם תבעה הוחרגו מחוזה הביטוח מלכתחילה. נראה כי ההכרעה הנ"ל יפה גם לעניינו, ברי שהתובע ידע שאסור היה עליו להשתמש בסמים, בזמן הנהיגה.

בבר"ע (חיפה) 1636/04 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' ד.ס.א.ל מרחבים חברה לעבודות עפר בע"מ (השופטת בר-זיו) ניתנה למבטחת אפשרות להוסיף טענה, לפיה התביעה נולדה עקב מרמה של המבוטח, לאחר שבית המשפט קבע כי "הרציו, לפיו המבוטח עצמו יודע את העובדות שנטענו על ידי המבטחת והוא אינו יכול ליהנות ממה שאינו זכאי לו בדין".

נראה כי פסק הדין שניתן ע"י השופטת בר זיו מתיישב הלכה למעשה בענייננו.  מקרים מעין אלה הם מקרים בהם הצדק זועק להשתמש בחריג, בבחינת "צדק צדק תרדוף" (ספר דברים, פרק טו' פסוק כ') ,"קשטא קשטא תהי רדוף" ,(תרגום אונקלוס, שם).

אין התובע זכאי ליהנות מכך שהסתיר מידע אודות החשדות נגדו,  מתוך חשש שידיעה על המידע הזה היה שולל ממנו את הזכאות לדמי הפוליסה. נראה גם, כי השימוש בחריג במקרה דנן לא ייפגע בעקרון הודאות והאיזון. להיפך, משהסתיר התובע מידע מחברת הביטוח, אי שימוש בחריג ייפגע באיזון ובשוויון בין הצדדים לטובת המבוטח.

התובע טוען בסיכומי התשובה מיום 9.5.16 (סע' 19), כי הנתבעת ידעה או יכלה לדעת כי התובע חשוד בשימוש בסם וזאת ע"י כתבות בכלי המדיה. לדידי אין בטענה זו ממש, ידיעה צריכה להיות ממשית ולא מתוך כתבה בעיתון, או באתר חדשות אינטרנטי, מה גם שעל התובע חלה חובת גילוי, הן מטעם ההסכם שנכרת בין הצדדים, והן מכוח חוק הביטוח.

בנוסף, משלא המציא התובע את כתב האישום, והנתבעת יכלה רק לשער מה חבוי בו , ניתן לראות בכתב האישום כעניין שהתגלה לאחר כתב הדחייה, כפי שהמפקח ציין מפורשות בהנחייתו השנייה.

לאור האמור לעיל, ולעניין זה יפׁׂה למידה מקל וחומר, כאשר מדובר במקרה כה חמור בו קופחו חיי אדם, וזאת מבלי להיכנס לשאלת האשמה הפלילית שנידונה בהליך הפלילי, לא אוכל להתעלם מכך ולמנוע מהנתבעת להתגונן בטענות החמורות שהעלתה, משכך אדרש לטענות הנתבעת.

 

טענת אי הגילוי מטעמו של התובע

 

טענות הצדדים

 

הנתבעת טוענת (סעיף 164 לסיכומי ההגנה) שהתובע הפר את חובת הגילוי החלה עליו שכן לדידם לא גילה עובדות מהותיות לנתבעת במהלך הגשת התביעה לתגמולי ביטוח, הן בתכתובות עם עורכי הדין, הן במסירת טופס התביעה, והן בהתעלמות מדרישה מפורשת לקבלת כתב האישום. בין היתר לא סיפר לנתבעת על חקירה במשטרה תחת אזהרה, על קבלת הודעה בדבר חשד לגרימת תאונה תחת סמים ולהריגה ועל בדיקות דם ושתן ותוצאותיהן.

התביעה בסיכומי התשובה (ס' 21-28 ) הגיבה כי יש לדחות טענה זו שכן לדידם התובע השיב כדבעי על כל השאלות מטעם חברת הביטוח, ולא נדרש לענות לשאלות המתייחסות לנסיבות העלולות להחריג את תחולת הביטוח, ובכלל זה גם לא התבקש להמציא את כתב האישום, והניח בתום לב שכתב האישום מצוי בידיה.

הכרעתי בסוגיה

סעיף 23(ב') לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") קובע כי על המבוטח למסור תוך זמן סביר את המידע והמסמכים הדרושים לשם בירור החבות.

לחוק חוזה הביטוח קובע ש:

"הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו".

בעוד שהמבטחת נתפסת, בדרך כלל, כצד החזק בעסקת הביטוח, ועל כן מרבית ההסדרים בחוק נועדו להגן על המבוטח מפני כוחה העדיף של המבטחת, הרי שישנם מצבים הדורשים התערבות לטובת המבטחת דווקא, כשהמובהק שבהם הוא סע' 25 לחוק חוזה הביטוח (ירון אליאס, דיני ביטוח, כרך ראשון (2002) 477). כאשר יש למבוטח יתרון על פני המבטחת בתחום המידע. יתרון זה עשוי להתבטא בעצם הידיעה אם אכן התרחש המקרה, נסיבות ההתרחשות, שיעור הנזק שנגרם וכד'. במקרים מסוימים עלול המבוטח לנסות להסתיר מידע מהמבטחת. הוא יכול לטעון שנגרם לו הפסד מהתרחשות מקרה ביטוח שעה שמקרה ביטוח לא אירע כלל; הוא יכול להפריז בשיעור הנזק שנגרם לו; הוא יכול למסור מידע כוזב בדבר נסיבות התרחשות ההפסד כך שמאורע שאיננו מבוטח ייחשב למבוטח, והוא יכול לייחס נזקים שאירעו בעבר לאירוע המדובר (שחר ולר, "חובת הגילוי לאחר קרות  מקרה הביטוח וחיוב מבוטחים בפיצויים עונשיים בגין מרמת ביטוח", עלי משפט א (2000) 277, 278).

סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, נועד להרתיע מבוטח מלמסור למבטח עובדות כוזבות או להעלים ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות, בכוונת מרמה, באמצעות פטור מוחלט של המבטח מחובתו. הסעיף נועד לסייע למבטחת להתמודד עם בעיית הסיכון המוסרי הטמונה ביתרון המידע שיש למבוטח לאחר קרות מקרה הביטוח. ההנחה היא שהסנקציה החמורה הקבועה בו – שלילה מוחלטת של זכות המבוטח לקבל תגמולי ביטוח במקרה בו תביעתו נגועה במרמה – תרתיע מפני מרמה או לפחות תהווה ענישה הולמת (שחר ולר, חוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981, כרך ראשון (2005) 542). לפי סעיף 25 לחוק די במסירת עובדות כוזבות או בהעלמתן בכוונת מרמה על-מנת להקנות למבטח פטור (ראוע"א  1845/90  רוני  סיני נ'  מגדל  חברה לביטוח  בע"מ,  פ"ד מז (5) 661,עמ' 677 א-ב).

לדידי, אי דיווח על חקירתו של התובע בתור חשוד וכן אי המצאת כתב האישום לידי הנתבעת, למרות שזאת ביקשה זאת מהתובע, מהווה כשלעצמה מרמה וזאת מאחר והתובע רצה  למנוע מהנתבעת את גילוי החשדות נגדו ובכך  הסתכן בכך שהנתבעת היתה מגיעה למסקנה כי הפר את 2 סעיפי החוזה שלהלן:

1.          שימוש בסמים מסוכנים

2.     השתתפות באירוע פלילי

 

חובת הגילוי בדבר החשד המשטרתי וכתב האישום כאשר זה הומצא לתובע היו צריכים להימסר לנתבעת. סבורני שאין לקבל את טענת התובע כי לא סבר שיש צורך בכך, קל וחומר כשהיה מיוצג ע"י עורך דין.

למותר לציין כי טענת הנתבעת שהאירוע דנן איננו אירוע פלילי, אינה מעלה ואינה מורידה מחובת הגילוי כאמור.

לאור האמור לעיל, התנהגותו של התובע מהווה הפרה של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, ומשלא שוכנעתי כי לא התכוון להסתיר את המידע במרמה, נשללת  ממנו זכותו לתבוע פיצוייו.

יכולתי לסיים כעת את פסק הדין ולא להידרש ליתר הטענות, אך מצאתי לנכון – במידה ויוגש ערעור וערכאת בתרא לא תראה עין בעין את הדברים דלעיל כמוני - להידרש ליתר הטענות המהותיות.

 

החרגת הפוליסה בעניין השימוש בסמים

טענות הצדדים

ב"כ הנתבעת המלומד טען בסיכומיו (סעיף 34 לסיכומי ההגנה) שקיימות החרגות בפוליסה אשר בגינן אין התובע זכאי לתגמולי הביטוח.

בסעיף 5 לנספח אובדן כושר העבודה, צוין כי המבטחת תהיה פטורה מתשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודתו של התובע בין היתר במציאות בה השתמש הנתבע בסמים, והשתתף במעשה פלילי מושא האירוע אובדן כושר העבודה.

הנתבעת נסמכת (ס' 71 לסיכומי הנתבעת) על חוות דעתו של ד"ר שלמה אלמוג, טוקסיקולוג מומחה שערך את חוות הדעת מטעם המאשימה בתיק ת.פ 29019-03-10. בחוות דעתו ציין המומחה (עמ' 3 ס' 1 לחוות הדעת):

"אני סבור כי בהיותו נוהג ברכב, הוא היה נתון תחת השפעת פתידין (סם מסוכן) ותוצר חילוף החומרים שלו (שאף הוא מסווג כחומר מסוכן), מידזולם (סם הרדמה שמשתמשים בו להורדת רמת ההכרה, טשטוש, ישנונית וסדציה) וווליום (סם הרגעה), חישובי סימולציה מתמטית שערכתי, על בסיס ממצאי המידזולס בדמו, נתוני החקירה והאופן שהאדם הממוצע מסלק את המידזולם עולה כי, ככל הנראה, ד"ר ועדיה הזריק לעצמו מנה של כ- 4,24 ס''ג מידזולס, זמן קצר לפני קרות התאונה הראשונה. הפגיעה במצב הכרתו והסדציה הובילו בהכרח לפגיעה של התפקודים הפסיכומוטוריות והקוגניטיביים ולסכנה ממשית ומוחשית לתאונת דרכים".

בהתבסס על נתוני התובע, המומחה סבר שהוא מכור לסם מסוג פתידין, ולחומרי הרדמה מסוג מידזולם, ופרופיפול. לעניין זה אמר בחקירתו הנגדית מיום 29.1.14 בתיק הפלילי (עמ' 5 ש' 21):

"ראיתי במשך חיי אינסוף נרקומנים. זו תבנית התנהגות, במה השתמש, באיזה קוקטייל השתמש, אין זה קשור בדיוק למקצוע הרפואה... אם היה אחד או שניים מתוך שישה פרמטרים אני לא בטוח שהייתי מגיע למסקנה הזאת. אך כשהדברים מצטברים יחד באותו מקרה, אז השכל הישר, המקצועי שלי הביא אותי למסקנה הזאת".

ובהמשך העיד על ניסיונו הרב במחקר התמכרויות של אנשי רפואה:

"זו תבנית התנהגות קלאסית של אדם מכור לסמים...אדם שלוקח פתידין, מידאזולם, פרופופול, בד''כ זה חומרי הרדמה, זה קלאסי.., הוא משתמש בהם שלא באינדיקציה רפואית..." , 

בנוסף אמר באותו דיון:

"כשאני מחבר את הכול יחד, אני מגיע למסקנה שזה הדפוס הכי קלאסי שאני מכיר של נרקומן מעולם הרפואה. ראיתי כאלה לא מעט במדינת ישראל, קראתי על זה לא מעט בספרות המקצועית, זה מתלבש כמו פאזל" (עמ' 7 ס' 27)

ד"ר אלמוג נתן משקל למידע שהגיע מעדויות בשטח לאחר התאונה. העדויות מעוברי אורח מתיישבות עם חוות דעתו.

ד"ר אלמוג ציין כי על מנת שהמידזולם ישפיע כפי שהשפיע, היה צריך להיעשות שימוש  במינונים יותר גבוהים מאלה הנהוגים בניתוחים, וזאת מאחר שבנהיגה האדם לא נמצא במצב רפוי, מכאן הכמות הבלתי סבירה שנטל התובע.

ד"ר גופר בדק את דגימות הדם והשתן שנלקחו מהתובע. בחוות דעתו ציין את הכמות המדויקת של המידזולם. כאשר נשאל מדוע ציין דווקא כמות מדויקת של מידזולם וזאת לעומת כימות בלתי מדויק של דיאזפם וההנור דיאזפם (המידזולם והווליום) , ענה כי  המצאות של מידזולם אצל אדם היא נדירה, לדעת ההגנה (עמ' 4 לסיכומי נתבעת) ניתן ללמוד מהסוג תרופה שנטל על דפוס השימוש הבלתי סביר של התובע.

ב"כ ההגנה הוסיף וטען (ס' 45 לסיכומי נתבעת), בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר גופר,  כי כמות הפתידין שנמצא בבדיקת השתן הוא גבוה, ואי ההמצאות בדם נבעה מכך שכמות הדם שנלקח לאחר התאונה היה קטן ולכן לא התקבלה תוצאה אופטימלית.

לעניין זה טענה ב"כ התובע המלומדת (ס' 48 לסיכומי התשובה) כי המצאות של פתידין בשתן אין בה כשלעצמה בכדי להעיד על המצאות פתידין בדם.

לעניין זה נשאל ד"ר גופר בחקירתו הנגדית מיום 27.1.2014 בהליך הפלילי, ואמר כי אם נמצא פתידין בשתן, חזקה כי ישנו גם פתידין בדם, להנחה זו הצטרף גם  ד"ר שלמה אלמוג בחקירתו הנגדית מיום  29.1.2014. לעניין זה כפי שטענה ההגנה בסיכומיה מיום 22.3.16, שכמות הדם שניתנה סמוך לבדיקה הייתה קטנה, ולכן התוצאות לא היו אופטימליות, או לחלופין המינון ששרה בדם בשעת הבדיקה, היה נמוך מסף הגילוי האפשרי. בהתייחסו לפתידין ותוצרי חילוף שלו אשר נמצאו בשתן, ולשרידי התרופות ממשפחת הבנזודיאזפינים בדם – קבע ד"ר אלמוג כי התרופות ניטלו לסירוגין ולא בו זמנית, ובנוסף התקשה לקבוע טווחי זמן בהם ניטלו. ד"ר אלמוג קבע כי הפתידין נלקח עד שבוע ימים טרם התאונה ובאשר ליתר התרופות, בין 20 ל – 50 שעות לפניה (עמ' 206 לפר' – "זמן מחצית החיים של וליום זה 5-20 שעות"). ד"ר אלמוג אישר כי ריכוזי החומרים המשכרים בגוף הנאשם היו נמוכים, אולם לשיטתו, שילובם יצר השפעה סינרגטית: קרי, כי עצם הימצאותו של פתידין בדם, ובנוסף הוליום במקביל לשימוש במידזולם, וזאת על אף הכמות הקטנה שנותרה בדם, מביאה הלכה למעשה לנהיגה בהשפעת הפתידין.

בנוסף ב"כ ההגנה הפנה לחוות דעתו של ד"ר גבע, מומחה מטעם המאשימה בהליך הפלילי, מנהל מחלקת הרדמה בביה"ח קפלן (עמ' 15 ס' 52). ד"ר גבע ערך חוות דעת כללית בנוגע לשימוש, ובניגוד לפרמקולוג , תחום מומחיותו הוא קליני וחוות דעתו היא בהתאם למינון ע"מ להגיע לאפקט רצוי. גם הוא ציין שהעובדה שלא נמצא פתידין בדמו של התובע מעידה על כך שהכמות הייתה מתחת לסף הגילוי או מתחת לסף הכימות.

בחוות דעתו כתב כי שימוש במספר תרופות בו זמנית שכיח בהתמכרות לבנזודיאזפינים. לשילוב התרופות השפעה מצטברת ושימוש בתרופה נרקוטית (בענייננו הפתידין) מעצים את השפעותיהן. בין ההשפעות, ולעניין זה ישנה התאמה להתנהגות התובע בזמן התאונה: אי ערנות, חולשה, עייפות, סחרחורות, הפרעה בשיקול דעת, פגיעה מוטורית, הפרעה בכישורים פסיכומוטוריים זמן תגובה ארוך ואמנזיה. השפעות קליניות: הרגעה נמנום, השארת שינה, הרפיית שרירים, הפגנת חרדה. לפי ההגנה חוות דעת זו משקפת הלכה למעשה את התמכרות לכאורה של התובע לבנזודיאזפינים.

לעומת זאת, כנגד טוען פרופ' פינקלשטיין מומחה מטעם התביעה שאין בסיס לקביעות דלעיל. לדעת ההגנה (ס' 79-83 לסיכומיה)  חוות דעתו ועדותו של פרופ' פינקלשטיין, מומחה מטעם התובע, אינה יכולה להתקבל, וזאת מפני שלא עמדו בפניו מכלול הראיות שעמדו בפני ד"ר שלמה אלמוג. לדעת ההגנה פרופ' פינקלשטיין נחשף רק לעדותו של התובע בהליך האזרחי, וראוי היה שייחשף לכל העדויות וחוות הדעת בתיק הפלילי ע"מ להעריך נכונה התנהגותו ופועלו של התובע. כך למשל לא הוצגה לו חוות דעתו של בוחן התנועה, סירוב התובע לבדיקת סמים, חקירתו במשטרה, ועדותם של 8 עדי ראייה. בנוסף פרופ' פינקלשטיין הודה (עמ'86 שורה 41 לפרוטוקול הדיון מיום 14.12.2015 ) שלא ידע שעל התובע סימני הזרקה כשגומייה קשורה על ידו.

בנוסף פרופ' פינקלשטיין אישר בחקירתו הנגדית הנ"ל, כי סבירה הטענה כי אם מצוי בשתן פתידין, אז מצוי גם בדם, ושאין בכוונתו לסתור את ממצאיו של ד"ר גופר אשר מהם עלה שימוש  פתידין ומידזולם, אע"פ שהתובע חולק על ממצאיו (שורות 39 עמ'81 לפרוטוקול).

ד"ר פינקלשטיין ציין חוות דעתו על כי הסמים שלכאורה השתמש בהם התובע אין בהם בכדי להשפיע על נהיגה. אולם כשנשאל (עמ' 97 שורה 18 לפרוטוקול מיום 14.12.15)  על שילובם (כפי שהציג ד"ר אלמוג) ואת ההשפעה הסינרגטית של 3 סמים שנמצאו בגופו של התובע, השיב שאינו טוען כי שילוב בין הסמים אינו מסוכן, ולעניין זה מסכים אני עם האמור בס' 175 לסיכומי הנתבעת.

ב"כ התובע המלומדת ניסתה לקעקע גם את מסקנות ההגנה מחוות דעתו של המומחה ד"ר אלמוג, על כי אם נמצא פתידין בשתן אזי מצוי גם בדם, ולעניין זה הפנתה לחקירתו בהליך הפלילי (עמ' 11 שורה  23 לפרוטוקול) משם ניתן להבין שהוא אינו שולל שהיה מצוי בעבר פתידין בדם ונשאר רק בשתן.

בנוסף טוענת ב"כ התובע (ס' 43 לסיכומי התשובה) כי ד"ר גבע מומחה מטעם התובעת בתיק התעבורתי, סתר את חוות דעתו של ד"ר אלמוג בחקירתו הנגדית. ד"ר אלמוג קבע בחוות דעתו כי הפתידין נמצא ביחס סינרגטי עם המידזולם והדיאזפם וד"ר גבע אמר בחקירתו:

"בכל מקרה, ברגע שהתרופה נמצאת בשתן היא כבר יצאה מהגוף ש. אין בדם אין השפעה? ת. אם יש בשתן אין שום השפעה התרופה משפיעה כשהיא בדם, בשתן היא לא משפיעה."

לעניין הנטילה הסינרגטית הלכאורית, טוענת ב"כ התובע (ס'72 לסיכומי התשובה) כי ע"פ עדותו של פרופ' פינקלשטיין, אין אפשרות לסינרגיה עם פתידין:

"בהיעדר פתידין בדם אין כל השפעה של פתידין על המוח. קל וחומר שאין להתייחס כלל בנסיבות אלו לסנירגיזם תרופתי".

לעניין העת בה ניטל הפתידין טוענת ב"כ התובע (סעיף 42 לסיכומי התביעה) כי ד"ר אלמוג בעצמו מציין בחוות דעתו (ס' 31 א' לחוות הדעת) כי הפתידין ניטל בטווח של שבוע לכל היותר.

בנוסף טוענת התביעה (ס'49 לסיכומי התשובה) כי תרופות ממשפחת הבנוזיאדפנים קרי ביאזפם (ווליום) ומידזולם, שהם תרופות הרגעה ושינה, אינם בגדר "סמים מסוכנים" לפי הפוליסה. התרופות  הן חוקיות ובעלות שימוש נפוץ בציבור.

 יתירה מכך, מציינת ב"כ התובע (ס' 55 לכתב התשובה) את העובדה כי היה מצוי בדמו של התובע 9 מ"ל מידזולם, ולעניין זה ד"ר גופר אישר כי הכמות שנמצאה הינה מתחת לסטנדרט שמעבדה יכולה לגלות בבדיקה, וכמו כן אישר כי קשה יותר לבדוק במדויק ערך נמוך, ובהמשך לזה אישר כי טווח שגיאה עומד על  כ 25%. לדעת התביעה, משמעות הדבר הוא שהתובע לא נמצא תחת השפעה בשעת התאונה, שכן הערכים בדמו היו מתחת לספי המדידה.

בנוסף, ריכוז המידזולם שנטען ע"י הנתבעת כי היה בדמו של התובע אין בו כדי להשפיע על נהיגתו של התובע (ס' 62 לסיכומי התשובה) לעניין זה ד"ר אלמוג העריך כי ריכוז המידזולם בדמו של התובע בזמן התאונה עמד על 34 מ"ל, ובהיעדר סעיפי השפעה רגולטוריים בישראל ,תוך שהתביעה מסתמכת על פרויקט DRUID, העריך פרופ' פינקלשטיין את סף האכיפה בשיעור שיש לחשבו בערכים שבין 106-160 מ"ל. לשיטת התביעה גם אם ינקטו "משני זהירות", האכיפה בנדמרק עומדת על ערך של 90 מ"ל. לאור האמור, וזאת בהתחשב שישנם סטיות בממצאים, אין לראות בכמות שנמצאה בדמו של התובע כ-ברת השפעה .

לעניין זה מציינת התביעה (ס' 64 לסיכומי התשובה מיום 9.5.16) לחובתו של ד"ר אלמוג את העובדה שלא ציין בחוות דעתו כי ישנם מודלים נוספים עליהם ניתן להסתמך מלבד המאמר Pentikainen  המבוסס על מדידות של 7 נבדקים בלבד.

ועוד, לדעת התביעה, המומחה ד"ר אלמוג לא התיייחס לאלמנטים אשר עשויים להשליך מהותית על מסקנותיו, בין היתר משקל התובע, שעה מדויקת של נטילה, אפשרות כי  הייתה נטילה אוראלית אשר טענה  ב"כ התובע כי נעשתה, ואפשרות של נטילה לילית.

בנוסף לדעת התביעה (ס' 103 לסיכומי התשובה) היות ועיסוקו של ד"ר אלמוג הוא בתחום מניעת הרעלות ואין הוא רופא או פסיכולוג, וכן עבודתו אינה במחיצת חולים, הוא אינו כשיר לבצע תצפיות. משכך יש לשלול את ההבחנה כי התובע השתמש ב"קוקטייל אופייני לנרקומן".

בנוסף  ב"כ התובע הפנתה לאמור בחוות דעתו של ד"ר טל אשר ראה לנכון לציין כי התנהגותו של התובע אינה מגלה סימנים של התמכרות לסמים.

התביעה גם מציינת כי בעמ' 13  לחוות דעתו קבע ד''ר אלמוג כי התובע בתיק דנן, נטל את המידזולם בהזרקה תוך ורידית, ומנה את הסיבות שהובילו למסקנתו - התכשיר מיועד להזרקה, בביתו של הנאשם נמצאו מזרקים עם פרופיל גנטי תואם לשלו, ובזרועו נמצאו סימנים כחולים וסימני דקירה. לדעת התביעה (ס' 66 לסיכומי התשובה), העובדה שהמידזולם משווק באמפולה המיועדת להזרקה אינה מעידה כי כך נטל אותה הנאשם, וכך גם עולה מעדותו בביהמ"ש.  לגבי הסימנים בזרועו של הנאשם-לדעת התביעה, ההגנה לא הוכיחה כי סימני ההזרקה בידיו נבעו מהזרקת מידזולם ולעניין זה העובדה שהתובע הינו איטר יד ימין (ס' 103 לסיכומי התשובה).

לדעת התביעה (ס' 72 לסיכומי התשובה), אין הוכחה לכך כי התובע היה תחת השפעה סימולטנית של החומרים, ואין כל זכר לטענת הסינרגטיות בספרות הרפואית. בכלל הליקויים בחוות דעתו  של ד"ר אלמוג,  מציינת התביעה לחובתו כי לא ציין את עוצמת הסינרגיה, עובדה  שהוליום ניטל 11 יום לפני התאונה ושהמידזולם ניטל (לכל המאוחר) בערב התאונה, לכן מאחר ולא נמצא לשיטת התביעה פתידין בדם אלא רק בשתן, יש לשלול השפעה סינרגטית.

לעניין שימושו הלכאורי של התובע בווליום, והשפעתו הסינרגטית עם המידזולם והפתידין, מפנה התביעה לחוות דעתו של פרופ' יונה אמתי מיום 27.4.14 (עמ' 6 לחוות הדעת) שם הוא קובע, כי ממצאי הווליום מעידים אך ורק על עקבות התכשיר, וכי בהתחשב בקצב הפינוי האיטי של חומר זה- ייתכן ומדובר בנטילה בטווח של מספר ימים קודם. 

לדעת התביעה (ס'96 לסיכומי התשובה), חוות דעתו הפרמקולוגית של ד"ר אלמוג מתבססת למעשה על מידע שהתקבל מאנשים "לא מקצועיים" ולכן אין לה ערך מדעי. 

בעניין עדי הראייה שנכחו בזמן האירועים מושא התביעה, טוענת ב"כ התובע (ס' 84 לס' התשובה) כי אין מאחר ולא נחקרו העדים בביהמ"ש אין לייחס משקל לעדותם. בנוסף לדידם ההגנה השמיטה מעדותיהם פרטים בכוונה תחילה, בכלל זה העובדה שלא ציינו העדים חוסר יציבות מטעם התובע,  יתירה מזה, העובדה כי גדי תייר ציין בעדותו שראה גומיות וכתמי דם, אין בה כדי להצביע על שימושו הלכאורי של התובע בסמים. לדעת התביעה מדובר בהסקת מסקנות מטעם העד.

 

 

 

הכרעה בגוף המחלוקת

 

לאחר שהכרעתי כי המקרה דנן נכנס לחריג שבהחנייתו השנייה של המפקח על הביטוח מיום 29.5.2002, ולאחר שנתתי את דעתי כי אני סבור שהתובע הפר חובת הגילוי המעוגנת בסעיף 25  לחוק חוזה הביטוח, בכל זאת מצאתי לנכון להביא הטיעונים, לבחון ולהכריע בטענת שימוש הסמים והשתתפות במעשה פלילי שהם הפרה של סעיף 5 לנספח אבדן כושר עבודה  לגופו של עניין.

כאמור המחלוקת העיקרית היא האם התובע נהג ברכבו כשהוא תחת השפעת סמים. לאחר בחינת התצהירים, המוצגים, חוות דעת המומחים והחקירות הנגדיות, סבורני שעל אף המאמצים הכבירים שעשתה ב"כ התובע להזים את עדותו של המומחה ד"ר אלמוג, מאמצים אלו לא הניבו פרי וחוות דעתו ומסקנותיו מקובלים עלי. ד"ר אלמוג הוא מומחה לטוקסיקולוגיה, אשר בשנים האחרונות התמחה בנושאי התמכרות רופאים, התרשמתי מעדותו של ד"ר אלמוג כי הוא עד אובייקטיבי, מקצועי ומהימן וחוות דעתו מתיישבת עם הראיות החיצוניות שהוצגו.  

אני דוחה את עדותו של התובע על כי לא נטל סם אסור בסמוך לתאונה. עדותו לא הייתה קוהרנטית ואמינה בעיני. בין היתר ראוי לציין כי:

• ·           התובע סירב תחילה לתת דגימת דם ושתן בחקירת המקרה, כנראה כיוון שרצה להסתיר את שימוש הסם. טענת התביעה שאחרי ייעוץ הוא "השתכנע" ליתן את הדגימות האמורות לא מורידה ולא מעלה בעיני.
• ·           טענת התובע בחקירה כי הוא אינו משתמש בסמים, ולאחר מכן הודאה על הזרקת פתידין לאחר ממצאי הבדיקה.
• ·           מעורבותו של התובע בתאונה ראשונה בסמוך לכך מצביעה על מצבו.
• ·           בוחן התנועה מר זינגר משה כתב בזיכרון דברים: "הבחנתי בסימנים כחולים בזרוע יד שמאל עם דקירות" מלמדת על דפוס התמכרות להזרקת סמים.
• ·           ברכבו של התובע נמצאה, בין היתר, אמפולה ריקה של מידזולם.
• ·           בחיפוש בביתו של התובע נמצאו מחטים, והמזרון בביתו היה עם כתמי דם עליו ולעניין זה  הסכים התובע לממצא בחקירתו (פרוטוקול דיון מיום 4.12.14 עמ' 48 ש' 30 ).
• ·           נמצאו גם שני מזרקים בביתו של התובע. בשני המזרקים שנמצאו, נמצא דמו של התובע. באחד מהמזרקים הללו התגלה פתידין ובשני הסם פרופופול. מאחד המזרקים שנמצאו נדקר השוטר שביצע את החיפוש, התובע אישר שהמזרק משומש אך לא הסביר איזה שימוש נעשה בו, בנוסף התובע אמר לשוטר שאין לו מה לחשוש כיוון שאין לו מחלות.
• ·           העובדה שהתובע לא זוכר כלום מהתאונה מתיישבת הלכה למעשה עם משנתו של ד"ר אלמוג לעניין שימושו במידזולם, הגורם לאמנזיה. התובע אף הודה בחקירתו (עמ' 234 שורה 29 לפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי מיום 12.5.14) כי כאשר הוא נוטל את מידזולם  הוא לעיתים מאבד את הזיכרון.
• ·           חוסר ההיגיון בגרסתו של התובע לפיה שתה את המידזולם ולא הזריק.
• ·           עזאם חסיין העיד (עמ'152 שורה 6 לפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי  מיום 30.5.13) כי התובע "נראה לו מסטול" כשהוציא אותו מרכבו לאחר שנתקע על הפסים, לעניין זה השיב התובע "לא יודע למה אמר את זה" ואחר כך אמר: "אולי ("היה מסטול") לא יכול להגיד לך ככה או ככה. " (עמ' 242 שורות 20-22 לפרוטוקול מיום 12.5.14).
• ·           שימושו של התובע בתרופות נרקוטיות ללא מרשם.

 

אמנם אין אנו יודעים איזה כמות פתידין היה מצוי בדמו של התובע, ברם, הכל מסכימים שהפתידין ניטל כמה ימים לפני התאונה ככל היותר. התובע גם נטל ווליום מס' ימים לפני התאונה,  ולעניין זה שוכנעתי מחוות הדעת המצביעות על כך שהתובע היה מצוי בהשפעה סינרגטית של שלושת החומרים גם יחד: פתידין, ווליום, ומידזולם. לדידי גם אם נטל את הפתידין זמן רב לפני האירוע הרי שהפוליסה אסרה שימוש בסמים באופן גורף.

בע"פ 398/04 מדינת ישראל נ' דני בניאשווילי הובהרה חומרת השימוש בסמים בנהיגה:

"בניגוד לאלכוהול, חל איסור מוחלט על השימוש בסמים מסוכנים, בכל כמות שהיא, ואף נקבע בחוק כי הדבר מהווה עבירה. במצב זה עמדו בפני המחוקק שתי דרכי פעולה אפשריות: האחת, ליצור חזקה בחוק שאדם הוא שיכור על פי שיעור מוגדר של ריכוז הסם המסוכן שיימצא בדמו. הדרך האחרת, שמקורה בעובדה כי השימוש בסמים מסוכנים נאסר כליל, היתה לקבוע שכל נהג העובר על איסור זה, מקים נגדו חזקה שהינו נוהג כשהוא נתון תחת השפעתם של סמים, ומכאן ואילך עובר אליו הנטל להפריך חזקה זו.  "

בעפ"ת 17821-11-11 מדהלה נ' מ.י. לשכת תביעות תעבורה שפלה (פסקה 12 לפסה"ד) נפסק ש :

"הימצאות הסם המסוכן או תוצרי חילוף החומרים של הסם המסוכן בגופו של הנהג, מקימה אכן את החזקה כי הנהג הוא שיכור. עדיין, אין מדובר בחזקה חלוטה, אלא בחזקה הניתנת לסתירה, דהיינו, נאשם שחזקה זו פועלת לחובתו, רשאי להביא ראיות שיש בהן כדי לסתור חזקה זו"

בענייננו, לא מצאתי בטענות התביעה ראיות מספיקות דיין להפריך חזקה זו, מאידך גיסא, התרשמתי מד"ר גופר ומומחי ההגנה כי אכן נעשה שימוש במידזולם סמוך לתאונה בשילוב סינרגטי עם הפתידין שניטל כמה ימים לפני התאונה והווליום שניטל מס' ימים לפני התאונה.

בנוסף, אין לקבל את טיעוני התביעה מהם עולה כי  האיסור לנהוג תחת השפעת חומרי הרדמה זו "מעין המלצה". זו סכנת חיים, לא המלצה.

גם אם נסכים לטענות התובע כי נטל פתידין שבוע לפני התאונה, ולהלה לא הייתה השפעה על נהיגתו, ונטילת קפסולת המידזולם לא השפיעה על נהיגתו כלל ועיקר, הרי הפוליסה קובעת בהאי לישנה את ההחרגה הנדונה:

"המבטחת תהיה פטורה מכל התחייבויותיה על פי נספח אובדן כושר עבודה אם מקרה הביטוח נובע במישרין או בעקיפין מאחת או יותר מהסיבות המנויות בסעיף.."  "..לרבות ..."2 . שכרון, שכרות או שימוש בסמים על ידי המבוטח" 3. פעולה פלילית בה השתתף המבוטח."

פרשנות חוזה, הינה בסופו של דבר התחקות אחר כוונתם המשותפת של הצדדים. סקירת הפסיקה מצביעה על שתי שיטות פרשנות עיקריות:

 שיטת פרשנות אחת, היא זו הקרויה תורת "שני השלבים", אשר לפיה במקום שבו לשון החוזה ברורה, אין להיזקק לבחינת נסיבות חיצוניות, אסכולה זו מקבלת חיזוק ו"חזרת עטרת ליושנה" בשנים האחרונות בפסיקתו של השופט ד"ר דנציגר – ראו למשל ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, פד"י סב (ד) 577 עמ' 3). עיקריה נסקרו בע"א 5795/90, סקלי נ' דורען פ"ד מו(5) 811, 817,:

"שתי  תחנות אמור  פרשן  לעבור  בבקשו  לאמוד דעתם של צדדים לחוזה: התחנה  האחת  היא  (אומד)  דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, והתחנה האחרת היא - ככל שדעתם אינה משתמעת מתוך החוזה - (אומד)  דעתם  של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות. בפירושו של סעיף  25(א)  לחוק  החוזים  הוסיפה ההלכה וקבעה, כי אין נדרשים לפירוש על-פי הנסיבות אלא במקום שדעתם של הצדדים אינה משתמעת מתוך החוזה עצמו".

שיטה פרשנית אחרת היא זו שהוטבעה על ידי הנשיא ברק ועל פיה לשון החוזה הכתוב אין בכוחה, היא כשלעצמה, כדי להעיד באורח נחרץ על אומד דעתם של הצדדים לחוזה. על כן, אין להסתפק בלשון החוזה הכתוב גם אם נראה כי היא ברורה וחד-משמעית, וחובה לתור אחר אומד דעת הצדדים על ידי בחינת מכלול הנסיבות וכפי שנפסק בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פד"י מ"ט (2) 265:

        "השלב הראשון (גזירת אומד הדעת מתוך הלשון הברורה) עשוי להיות נקודת מוצא של התהליך הפרשני. אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני (גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות), ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של "לשון ברורה" או "לשון עמומה", עד שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. עם "נתון" חיוני זה ייגש לשליפת המשמעות המשפטית ממגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט. רק אז תנוח דעתו, כי לשון החוזה היא ברורה"

 בהקשר לכך ציין המשנה לנשיא, השופט חשין בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית נ' מדינת ישראל, ס"א (2) 37  ש:

"יש להבחין, אפוא, הבחן היטב בין העוצמה הטמונה בלשון החוזה שבכתב לבין העוצמה - עוצמה פחותה - הטמונה בראיות-חוץ שנועדו לפרש את החוזה שבכתב.  הבחנה זו תבוא לידי ביטוי הן בקבלתן של אותן ראיות-חוץ הן בהערכת עוצמתן - ביחס ללשון החוזה הכתוב - לעת סיומו של ההליך. כך, למשל, ככל שלשון החוזה ברורה יותר, כן תידרשנה ראיות-חוץ בעלות מישקל כבד יחסית כדי לגבור על הפירוש הנדרש ממנה לכאורה. ראיות-חוץ יכול שתבאנה ממקורות מגוונים – טיוטות שהוכנו במהלך המו"מ, עדויות הצדדים באשר לכוונותיהם, חילופי דברים שהיו בין הצדדים, התנהגות הצדדים במהלך המשא-ומתן, הקשרו של החוזה ועוד – ואולם במקום שלשון החוזה ברורה לכאורה ואי הבהירות הנטענת אי-בהירות סמויה היא, יתקשו  כל אלה לגבור על לשון החוזה כפשוטה. מישקלן הכולל של ראיות-החוץ חייב שיהא רב למדי עד שיעלה בידיהן לגבור על הלשון הברורה. "

 וביישום לעניינו – סבורני שלשון הסכם הפוליסה פשוט וברור. סעיף 5 לנספח אבדן כושר העבודה גורס כי אם התובע ישתמש בסמים, אזי תהיה זכאות לקבלת תגמולי ביטוח גם בהתקיים מקרה ביטוח.

אך גם אם לא אסתפק בלשון ההסכם הברור ואפנה לבחון את מכלול הנסיבות, אגיע לאותה תוצאה. לי נראה כי אם היו הצדדים נושאים ונותנים לקראת כריתת חוזה הביטוח והתובע היה בגילוי לב מודה שמדי פעם נוטל פתידין ומידזולם, לא הייתה חברת הביטוח מסכימה להכניס  עצמה להסכם מעין זה, הסכם שכזה הוא בבחינת סיכון שחברת ביטוח סבירה לא הייתה לוקחת.

 

לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

 

התובע ישלם לנתבעת את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪.

 

 

 

המזכירות תמציא פסק דין זה בדואר רשום לצדדים.

 

 

 

ניתן היום, ח' אייר תשע"ו, 16 מאי 2016, בהעדר הצדדים.

 

ד"ר מנחם (מריו) קליין