לפני	כבוד השופטת אפרת קריב
תובע		פלוני
נגד
נתבעת		מועצה מקומית יאנוח-ג'ת

פסק דין

1. לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1963, תושב כפר יאנוח-ג'ת, כתוצאה מנשיכת כלב משוטט ביום 13.03.2020. התביעה מוגשת נגד המועצה המקומית יאנוח-ג'ת, בטענה לרשלנות והפרת חובות חקוקות.
2. לטענת התובע, ביום 13.03.2020, סמוך לשעה 08:30 בבוקר, עצר את רכבו בצד הדרך בצומת שבין כפר ג'ת לכפר יאנוח על מנת להטיל את מימיו והותקף על ידי כלב משוטט מסוג רועה בלגי, אשר נשך אותו בירך האחורית ברגל שמאל. התובע הצליח להשתחרר משיני הכלב ונכנס למכוניתו, כאשר באותה עת החלו להגיע למקום כלבים נוספים. התובע טוען כי הפגיעה נגרמה כתוצאה מרשלנותה של הנתבעת, בכך שלא דאגה לביטחון תושביה, התעלמה מקיומם של כלבים משוטטים מסוכנים ותוקפניים בתחומה, ולא נקטה באמצעים הנדרשים לאיתורם וללכידתם. כתוצאה מהאירוע, טוען התובע כי נגרמו לו נזקי גוף ונפש, לרבות צלקת ארוכה ומגרדת ברגל שמאל, חרדות, קשיי שינה וסיוטים.
3. הנתבעת הכחישה את עצם האירוע, את אחריותה ואת היקף הנזקים הנטענים. הנתבעת טענה כי האירוע המוכחש אירע באשמתו הבלעדית של התובע, אשר הטיל את מימיו בשטח פתוח, בניגוד לדין ובחוסר זהירות, למרות שביתו היה במרחק קצר מהמקום. הנתבעת טענה כי לא התקבלו אצלה דיווחים על כלבים משוטטים באותה תקופה או על האירוע עצמו, וכי אי-הדיווח במועד גרם לה נזק ראייתי. עוד טוענת הנתבעת כי הוטרינר שהיא מעסיקה ומנהל מחלקת איכות הסביבה ביישוב מבצעים סיורים תדירים לגילוי כלבים משוטטים וכי היא עומדת בחובותיה על פי חוק. הנתבעת חלקה על קביעות הנכויות וטענה כי הן אינן תפקודיות, וכי סכומי הפיצויים הנטענים מופרכים ומוגזמים. לחלופין, טענה הנתבעת לאשם תורם מלא של התובע ולהסתכנות מרצון מצדו.

האם האירוע ארע כפי שנטען על ידי התובע?

1. הפסיקה קובעת כי כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, נדרשת זהירות יתרה בבחינתה והיא דורשת סיוע או נסיבות מחזקות. במקרה דנן, התובע הינו העד היחיד לאירוע הנשיכה עצמו, ולכן יש לבחון את עדותו בקפידה תוך השוואה ליתר הראיות בתיק.
2. בתצהירו ובעדותו, תיאר התובע את השתלשלות האירועים. לטענתו, ביום 13.03.2020, בסביבות השעה 08:30 בבוקר, עצר את רכבו בצומת שבין כפר ג'ת לכפר יאנוח כדי להטיל את מימיו. לפתע, הותקף על ידי כלב משוטט שחור מסוג רועה בלגי, שנשך אותו בירך האחורית של רגל שמאל. התובע העיד כי נאלץ להישען על ראש הכלב עד ששמע יללה והכלב שחרר את אחיזתו, ומיד לאחר מכן נכנס לרכבו. הוא הוסיף כי באותה עת הגיעו למקום 3-4 כלבים משוטטים נוספים. התובע הסביר כי אמנם היה במרחק קצר מביתו כאשר הבין שעליו להטיל את מימיו אולם לא חזר לביתו, מכיוון שהדרך הייתה מסוכנת ולא אפשרה פניית פרסה בטוחה, וכי נכנס מאחורי שיח מרוחק כ-5 מטרים מהכביש. הוא ציין כי הסתכל סביבו לפני שהטיל את מימיו ולא הבחין בכלב.
3. גרסת התובע נתמכת בתיעוד הרפואי שהוגש. מיד לאחר האירוע, פנה התובע לקופת חולים, שם קיבל טיפול ראשוני והופנה למרכז הרפואי לגליל. בבית החולים קיבל חיסון נגד כלבת ואושפז עד ליום 25.03.2020 במחלקות אורתופדיה ופלסטיקה. ביום 22.03.2020 עבר ניתוח בהרדמה כללית להטריית הפצע וסגירתו באמצעות השתלת עור מהשוק ברגל שמאל. הוא שהה בחופשת מחלה למשך 86 ימים רצופים. התיעוד הרפואי מתאר פצע גדול בשוק שמאלית אחורית, עם חוסר עור ושומן תת-עורי, ובהמשך סימני נמק בשולי המתלה שטופלו. עדותו של התובע הייתה עקבית לאורך ההליך ביחס לפרטי הנשיכה והפגיעות הפיזיות.
4. התובע נשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא הטיל את מימיו בביתו, הנמצא לדברי הנתבעת כ-200 מטרים בלבד ממקום האירוע. התובע הסביר זאת בצרכים פיזיולוגיים דחופים ובקושי לבצע פניית פרסה בטוחה. לא מצאתי כי עניין זה פוגע במהימנות גרסת התובע בדבר נשיכת הכלב. הנתבעת טענה כי לא התקבל כל דיווח על כלבים משוטטים באותה תקופה, וכי התובע עצמו לא דיווח למועצה על האירוע בסמוך למועד התרחשותו. התובע אישר כי לא דיווח למועצה, והסביר זאת בכך שהיה עסוק בריפוי עצמי ובהתמודדות עם אשפוז, קורונה וסגרים. לוטפי ביסאן, מנהל מחלקת איכות הסביבה במועצה, וריאד בשארה, הווטרינר הרשותי, העידו כי לא קיבלו דיווחים על כלבים משוטטים או על אירוע הנשיכה לפני הגשת התביעה, וכי סיוריהם לא העלו ממצאים על כלבים משוטטים באזור. עם זאת, מכתב שכתבה ב"כ התובע למועצה המקומית ביום 20.05.25, ובו היא מדווחת על אירוע הנשיכה התקבל במועצה והיועץ המשפטי של המועצה בזמנו, אף שלח לב"כ התובע מכתב תשובה. המועצה אם כן, ידעה על קרות האירוע כחודשיים לאחר שאירע (ראו עדותו של מר לוטפי ביסאם, עמ' 11 שורות 13- 21 לפרוטוקול ישיבת ההוכחות מיום 03.12.25).
5. מכלול הראיות, ובעיקר התיעוד הרפואי המיידי, מחזקים את גרסת התובע בדבר עצם קרות אירוע הנשיכה והפגיעות שנגרמו לו כתוצאה מכך. השאלה העיקרית שנותרה לבחינה היא האם בנסיבות אלו קמה אחריות למועצה.

האם יש להטיל אחריות על המועצה המקומית עקב נשיכת הכלב המשוטט?

1. על הרשויות המקומיות מוטלת חובה מכוח הדין לדאוג לשלומם וביטחונם של תושביהן, ובכלל זה למנוע מפגעים הנובעים מכלבים משוטטים. חובה זו מעוגנת, בין היתר, בפקודת העיריות (סעיפים 247, 242, 249), בחוק הרופאים הווטרינרים (סעיף 2), ובחוק להסדרת הפיקוח על כלבים (סעיף 13), המחייבים את הרשות לפעול לרישום והחזקת כלבים, השמדת כלבי הפקר או כלבים משוטטים במקומות ציבוריים, מניעת מטרדים ושמירה על בריאות הציבור והביטחון. הפסיקה קבעה כי חובת הזהירות המושגית והקונקרטית מתגבשת מקום בו הרשות ידעה על תופעת הכלבים המשוטטים והייתה צריכה לצפות כי אירועי נשיכה עלולים להתרחש אם לא תפעל למגר את התופעה.
2. במקרה דנן, עולה מעדויותיהם של הווטרינר הרשותי, מר ריאד בשארה, ושל מנהל מחלקת איכות הסביבה, מר לוטפי ביסאן, כי המועצה אכן נוקטת אמצעים למניעת מפגעי כלבים משוטטים. מר בשארה הצהיר כי הוא הווטרינר הרשותי האחראי על הפיקוח בכל הקשור לכלבים, לרבות כלבים משוטטים, וכי הוא מקיים סיורים לאיתורם. הוא ציין שהמועצה חתומה על הסכם עם מועצה איזורית מטה אשר למתן שירותי כלביה ביסעור, לשם מועברים כלבים שנלכדים. מר ביסאן העיד כי הוא עצמו עורך סיורים כמעט מדי יום מתוקף תפקידו, ואם הוא מבחין בכלב משוטט, הוא מעביר את הדיווח לווטרינר.
3. עם זאת, מעדויות אלו עולים גם כשלים באופן התנהלותה של המועצה, המעלים ספק אם עמדה בחובת הזהירות המוטלת עליה:

היעדר דיווח מסודר: הן הווטרינר והן מר ביסאן העידו כי אין במועצה מוקד עירוני מסודר או מערכת מרכזית לרישום תלונות תושבים על כלבים משוטטים. הווטרינר ציין כי הוא מנהל מעקב אישי בחוברת אולם החוברת לא הוצגה ולא הוצג כל מסמך שניתן ללמוד ממנו על מעקב הרשות בעניין זה (עמ' 16 שורות 6- 10 לפרוטוקול ישיבת ההוכחות מיום 03.12.25). היעדר מערכת מסודרת לקבלת וריכוז תלונות מונע מהמועצה לקבל תמונה מלאה ואמיתית של היקף התופעה, לזהות מוקדי סיכון ולתעד את הטיפול בהם.

תדירות סיורים וזמינות הווטרינר: הווטרינר העיד כי הוא עובד במועצה רק 33% משרה, כלומר, יומיים בשבוע. למרות טענתו כי הוא מקיים סיורים "כל הזמן" ומשתמש בנסיעותיו הביתה כסיור, עולה שאלה משמעותית לגבי יכולתו של וטרינר במשרה חלקית, ללא סיוע של פקחים או לוכדים ייעודיים, לבצע פיקוח יעיל ויומיומי על כלבים משוטטים בכל רחבי המועצה. מר ביסאן, למרות טענתו לסיורים יומיומיים, הודה כי הוא אינו ממלא דוחות סיור, וכי לא היה מודע לאירוע נשיכת התובע עד סמוך לדיון. לטענת הנתבעת, כיוון שמדובר במועצה קטנה, היקף של 33% משרה הוא ההיקף הנדרש על ידי משרד הפנים, ולפיכך, היא עמדה בחובתה על פי חוק. אולם כאמור, ניתן להיעזר בפקחים או לוכדים ייעודיים, מה גם שזה אינו תפקידו העיקרי של הוטרינר האחראי, על פי עדותו, בעיקר על חיסונים (עמ' 15 שורות 11 – 13 לפרוטוקול).

ידיעת המועצה על התופעה: דו"ח משרד הבריאות מיום 15.02.2024, שהוגש לתיק, מלמד כי בשנת 2020 (שנת האירוע), דווחו 6 מקרים של נשיכות כלבים משוטטים בשטח המועצה, ובשנת 2022 דווחו 6 מקרים נוספים. נתונים אלו, יחד עם העובדה ש"אכן היו אירועי נשיכה" בחמש השנים האחרונות כפי שהצהיר הווטרינר, מצביעים על כך שהמועצה ידעה היטב על קיומה של תופעת כלבים משוטטים ואירועי נשיכה בתחומה.

1. לטענת הנתבעת, הפסיקה מטילה אחריות על רשות מקומית בגין נשיכת כלב רק בהתקיים שלושה תנאים: ידיעה מוקדמת על הסכנה הספציפית, אי נקיטת פעולות סבירות למיגור התופעה וקיום קשר סיבתי בין האירוע לבין רשלנות הרשות. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי אף אחד מהתנאים הללו לא התקיימו בענייננו. עוד טוענת הנתבעת כי האחריות העיקרית מוטלת על בעל הכלב וכי הרשות נושאת באחריות רק במקרים חריגים של רשלנות מוכחת.
2. על פי פקודת הנזיקין, האחריות הראשונית והמוגברת (אחריות קפידה) לנזקי גוף שנגרמו על ידי כלב מוטלת על בעליו או על המחזיק בו דרך קבע, ללא צורך בהוכחת התרשלות. לעומת זאת, אחריות הרשות המקומית אינה אוטומטית ואינה נובעת מעצם היותה "כיס עמוק"; כדי לחייב את הרשות, על הניזוק להוכיח כי היא התרשלה בתפקידה הפיקוחי או המינהלי.

בת"ק (תביעות קטנות ת"א) 3046-02-25 פלונית נ' עיריית בת ים (30.09.2025), נקבע כי לא ניתן לצפות שבכל רגע נתון יהיה פקח בכל רחוב המצוי בשטח העירייה והתביעה כלפי העירייה נדחתה כיוון שהעירייה הוכיחה כי היא מעסיקה ארבעה פקחים שתפקידם לטפל בפניות באשר לכלבים משוטטים ואף הוכיחה כי בשנים שלפני התקיפה, הציגה העירייה דוחות פיקוח בכמות בלתי מבוטלת. כמו כן קבע בית המשפט כי לא ניתן להטיל את האחריות על העיריה מקום שהתובעת עצמה יודעת את פרטי בעל הכלב.

1. אחריות הרשות עשויה להתגבש כאשר הוכח כי הובא לידיעתה מידע מוקדם על כלב משוטט ומסוכן, והיא נמנעה מלפעול ללכידתו. במקרה שבו הוגשה תלונה למוקד העירוני שבועיים לפני אירוע התקיפה והרשות לא פעלה להסרת המפגע, נקבע כי היא חבה בשיעור משמעותי מהנזק (למשל 40%) לצד בעלי הכלב; ראו: ע"א (מחוזי י-ם) 56704-12-23 אליהו דהן נ' פלונית (27.03.2024).
2. עם זאת אין מדובר בתנאי בלעדיו אין, וניתן להטיל אחריות על רשות גם ללא מידע מוקדם על כלב משוטט, שכן לרשות המקומית סמכויות וחובות סטטוטוריות מכוח פקודת העיריות וחוק להסדרת הפיקוח על כלבים להסדיר את החזקת הכלבים ולמנוע שוטטות המהווה מטרד או סיכון לבריאות הציבור. כאשר הרשות מוכיחה כי היא מפעילה מערך פיקוח סביר ואוכפת את חוקי העזר, לא תוטל עליה אחריות בגין אירוע תקיפה אקראי כגון בת"ק (תביעות קטנות ת"א) 3046-02-25 פלונית נ' עיריית בת ים (30.09.2025) המוזכר לעיל אולם בתי המשפט הטילו אחריות על רשויות מקומיות בגין נזקים שנגרמו מכלבים משוטטים במקרים בהם הרשות לא נקטה באמצעים סבירים למניעת הסכנה כמו לדוג' בת"א (שלום ת"א) 168902-09 המוסד לביטוח לאומי נ' מועצה מקומית אלעד (27.8.2014): בו נקבע כי קיומה של להקת כלבים תוקפנית המאלצת אדם לנוס על נפשו, מהווה ראיה לכאורה לרשלנות העירייה באי-מניעת מפגע כלבים, ומעבירה אליה את נטל ההוכחה כי נקטה באמצעים סבירים. אף בג"ץ 10170/09 מועצה מקומית לקיה נ' משרד הפנים (21.7.2011) הדגיש את חובתן של רשויות מקומיות לפעול למניעת מפגעי כלבים משוטטים בתחומן, וכי חובה זו כוללת סמכות ואחריות לטפל בכלבי הפקר וכלבים מסוכנים.
3. במקרה דנן, המועצה לא הציגה ולו דוח פיקוח אחד או עדות לקנס שניתן בגין כלבים משוטטים, המצהירים מטעם המועצה העידו על היעדר מערכת דיווח ותיעוד מסודרת. האחראי על מחלקת התברואה ואיכות הסביבה אף העיד שבאתר המועצה אין מקום להגיש תלונות וכי הוא לא נכנס כלל לאתר לבדוק וכי אם אדם רוצה להתלונן, הדרך היחידה היא להתקשר לטלפון האישי שלו (עמ' 12 שורות 1 – 22 לפרוטוקול ישיבת ההוכחות מיום 03.12.25), זמינותו המוגבלת של הווטרינר הרשותי ומנגד הימנעות המועצה משימוש בלוכדים נוספים למרות הבנת הזמינות המוגבלת של הוטרינר, והעובדה כי הבעיה הייתה ידועה למועצה (כפי שעולה מדו"ח משרד הבריאות ומהעדויות), מצביעים על כך שהמועצה לא נקטה את כל האמצעים הסבירים והנדרשים על מנת למנוע את המפגע. במצב דברים זה, ניתן להסיק כי קיים יסוד להטיל אחריות על המועצה המקומית בגין רשלנותה באי-מניעת מפגע הכלבים המשוטטים שגרם לנזקי התובע.

אשם תורם

1. התובע טוען כי לא היה כל אשם תורם מצידו לאירוע התקיפה. לטענתו, הוא נהג כאדם סביר עת עצר את רכבו בצד הדרך בתחום המועצה, ולא הייתה כל התגרות מצדו בכלב. התובע מדגיש כי זכותו הבסיסית של כל אדם לשהות במרחב הציבורי מבלי לחשוש לשלמות גופו מפני כלבים משוטטים.
2. מנגד, הנתבעת טוענת כי האחריות הבלעדית לאירוע התאונה נופלת לפתחו של התובע, וכי יש לייחס לו אשם תורם בשיעור מלא (100%) בשל התנהלותו הבלתי זהירה והסתכנות מרצון. הנתבעת מציינת כי התובע בחר להטיל את מימיו בשטח פתוח ולא מפוקח, מחוץ לביתו, למרות שביתו נמצא במרחק קצר (כ-200 מטר או דקות ספורות נסיעה) ממקום האירוע. לטענתה, עצם הטלת מימיו בצד הכביש מהווה פעולה אסורה בניגוד לחוק הניקיון, ובחירתו לעצור במקום שאינו מתאים, תוך כניסה לשטח חורשה מיוער, כרוכה בסיכונים. הנתבעת טוענת כי התובע לקח על עצמו את כל הסיכונים הכרוכים בכך, וכי התנהלותו זו מנתקת את הקשר הסיבתי בין פעולות המועצה לבין האירוע.
3. הפסיקה מכירה באפשרות להטיל אשם תורם על נפגע במקרים שבהם התנהגותו חרגה מסטנדרט הזהירות המצופה ותרמה ליצירת הסיכון, כגון כניסה למקרקעין ללא תיאום או התערבות פיזית בעימות בין כלבים; ראו לדוג' ת"ק (קריות) 36108-04-15 ורה מריה נורמה נ' מנדל ביאנקה (25.06.2015) או ת"ק (שלום כ"ס) 9607-09-20 פלוני נ' גל פולנסקי (29.07.2021). לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי יש מקום להטיל על התובע אשם תורם. הגם שאין לצפות מאזרח שלא יעצור בצד הדרך לצורך צרכיו, הרי שבחירתו של התובע לעצור במקום מיוער ולא מואר, במרחק קצר מביתו, כאשר קיימת חלופה בטוחה וקרובה, מהווה חוסר זהירות. התובע היה מודע לסביבה הכפרית וליכולת להימצאות כלבים משוטטים והוא אף הצהיר כי היה מודע היטב לבעיה של כלבים משוטטים ביישוב (סעיף 4 לתצהיר התובע), ולו היה נוקט בזהירות, ייתכן שהיה נמנע הנזק. בנסיבות אלה, אני קובעת כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 20% עקב המקום בו עצר.

סוגיית הנזק

הנכות הרפואית והתפקודית

1. כאמור, התובע נפגע בנשיכת כלב ברגלו השמאלית, ובעקבותיה סבל מנזקים פיזיים ונפשיים.
2. ד"ר אפרים דביר, מומחה לכירורגיה פלסטית מטעם התובע, קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 20% בגין הצלקת הגדולה והבולטת בשוק שמאל (לפי סעיף 75(1)ג לתקנות המל"ל). ד"ר דביר אף קבע נכות זמנית בשיעור 100% מיום האירוע (13.03.2020) ועד ליום 06.06.2020.

הנתבעת לא הגישה חוות דעת פלסטית מטעמה, ולכן יש לראותה כמי שויתרה על הגשת חוות דעת זו (ראו החלטתי מיום 23.08.23 – שניתנה לאחר שלנתבעת ניתנו ארכות במשך כמעט שנה להגשת חוות דעת והיא לא עשתה כן).

1. ד"ר מחמוד זועבי, פסיכיאטר מומחה מטעם בית המשפט, העריך את נכותו הנפשית של התובע בשיעור 10% צמיתה.
2. יש לציין כי התובע סבל מנכות קודמת בברכו השמאלית בשיעור 20% עקב קריעת מיניסקוס במהלך שירותו הצבאי בגינה הוא מקבל קצבה.
3. הנכות התפקודית נקבעת על ידי בית המשפט בהתאם לראיות ולכלל הנסיבות הרלוונטיות לנפגע ולהשלכות שיש לפגיעה על תפקודו ועיסוקו. במקרה זה, הפגיעות הפיזיות (צלקת מכוערת, מגרדת ומציקה, קושי ביישור הברך וחוסר תחושה באזור המתלה) והנפשיות (חרדות, סיוטי לילה, פחד מכלבים, ירידה בביטחון העצמי, קשיי ריכוז ורגזנות) משפיעות על אורח חייו ותפקודו היומיומי של התובע, אולם כיוון שמדובר בנכות פלסטית ובנכות נפשית, אני סבורה כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על שיעור משוקלל של 10%.

הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד

1. התובע, יליד 1963, עבד כקצין בשירות בתי הסוהר ושכרו החודשי הממוצע עמד על כ-16,430 ש"ח ברוטו עובר לתאונה. התובע פרש מעבודתו בסוף אפריל 2023, בהיותו בן 60, והוא מקבל פנסיה בשיעור של 70% משכרו. התובע לא טען להפסדי שכר לעבר, שכן משכורתו שולמה במלואה על ידי המעביד בתקופת מחלתו והוא פרש לפנסיה שלוש שנים לאחר האירוע ואף העיד כי פרש לא מסיבה רפואית אלא כי לא התקדם (ראו עדות התובע בעמ' 7 שורות 6 – 15 לפרוטוקול ישיבת ההוכחות מיום 03.12.25). עם זאת, הוא טען לגריעה מכושר השתכרותו העתידי, בשל הקושי בעמידה ממושכת על הרגל ובשל מצבו הנפשי, המונעים ממנו לעבוד בעבודה נוספת.
2. הנתבעת טענה כי מאחר והתובע הינו פנסיונר, לא נגרם לו נזק עתידי כלשהו.
3. בהתחשב בנכותו התפקודית, בגילו, בעובדה שפרש לפנסיה, אני אומדת את הפסדי השתכרותו לעבר ולעתיד, לרבות הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים, בסכום גלובלי של 25,000 ש"ח. סכום זה לוקח בחשבון את העובדה שהתובע ממילא פרש מעבודתו, אך מכיר בהשפעה של הפגיעות על יכולתו להשתכר מעבר לפנסיה.

עזרת צד ג' והוצאות

1. עזרת צד ג' - התובע טען כי נזקק לעזרת בני משפחתו בביצוע פעולות יומיומיות בסיסיות, הן בתקופת האשפוז וההחלמה והן בעתיד, בשל מגבלות התנועה והכאבים. טענה זו מתיישבת עם התיעוד הרפואי המעיד על תקופת החלמה ממושכת וקושי תפקודי.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה וניידות - התובע טען כי נדרש להוצאות רפואיות מוגברות (ציוד עזר, חבישה, משככי כאבים, טיפולים) וכי ייגרמו לו הוצאות כאלה גם בעתיד. כן טען להוצאות נסיעה רבות לטיפולים ולביקורות.

1. הנתבעת טענה כי הוצאות רפואיות כלולות בסל הבריאות וכי לא הוגשו קבלות להוכחת ההוצאות.
2. בהינתן תקופת ההחלמה הממושכת, הטיפולים הרפואיים והפרא-רפואיים, והצורך בעזרת הזולת, גם אם לא הוגשו קבלות מלאות, ובהתחשב בכך שחלק מההוצאות הרפואיות עשויות להיות מכוסות על ידי סל הבריאות, אני אומדת את הפיצוי בראש נזק זה, הכולל עזרת צד ג', הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה וניידות, בסכום גלובלי של 10,000 ש"ח לעבר ולעתיד.

כאב וסבל

1. התובע סבל תקופה ארוכה מכאבים עזים ברגלו, מגבלה בתנועות הברך וצלקת ארוכה, מכוערת, מגרדת ומציקה. בנוסף, הוא סובל מחרדות, קשיי שינה, סיוטים ליליים ופחד מכלבים, אשר פגעו באופן ממשי באורח חייו, הנאתו מחיים וביטחונו העצמי. נכותו הפלסטית והנפשית משמעותיות.
2. בהתחשב באופי הפגיעה, משך הסבל, הטיפולים שעבר (כולל ניתוח ואשפוז ממושך), וההשלכות הנפשיות והפיזיות ארוכות הטווח, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 35,000 ש"ח.

סוף דבר -

1. סך נזקי התובע עומדים על פי הפירוט שלהלן:

כאב וסבל: 35,000 ש"ח

הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד: 25,000 ש"ח

עזרת צד ג' והוצאות: 10,000 ש"ח

סה"כ נזקים: 70,000 ₪

מסכום זה יש לנכות 20% אשם תורם כך שהסכום הנותר הוא 56,000 ₪

לסכום זה יתווספו:

שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% בתוספת מע"מ.

החזר מלא של שכר טרחת המומחים מטעמו וחלקו בחוות דעת המומחה של ביהמ"ש.

החזר אגרת בית המשפט ששולמה.

1. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ג' שבט תשפ"ו, 21 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.