לפני	כבוד השופטת דנה עופר
התובע		פלוני
נגד
הנתבעים		1. משרד הבריאות 2. משרד החינוך

פסק דין

 

פתח דבר – התביעה וההליך

1. התובע הגיש תביעה לפיצויים בגין נזק גוף שנגרם לו, לטענתו, בשל אי-אבחון מצב של "עין עצלה" בשנות הילדות.

על פי הנטען בכתב התביעה, מכיוון שמצב עינו של התובע אובחן באיחור רב, בשל רשלנות בבדיקות העיניים שנעשו בתחנת "טיפת חלב", לא ניתן היה לטפל ולתקן את הראייה, והתובע סובל מנכות בשיעור של 30% לצמיתות בגין ליקוי ראייה.

עוד נטען, כי לתובע נותרה נכות בתחום הפסיכיאטריה.

2. לכתב התביעה צרף התובע חוות דעת של מומחה מטעמו בתחום רפואת העיניים, ד"ר גולדנפלד. בהמשך הותר לתובע לתקן את כתב התביעה באמצעות צירוף חוות דעת נוספת, בתחום הפסיכיאטריה, שניתנה על ידי ד"ר קראקרה.

בתמצית יצוין, כי ד"ר גולדנפלד קבע בחוות דעתו, כי בטיפת חלב ובבית הספר לא אבחנו את ליקוי הראייה, ולכן לא ניתן לתובע טיפול מתאים במועד. אילו ניתן טיפול כזה, היה הנזק לעין נמנע.

ד"ר קראקרה קבע בחוות דעתו, כי מצב עינו של התובע פגע באספקטים שונים של בריאותו הנפשית, כמפורט בחוות הדעת, וכי לתובע נותרה נכות בשיעור של 20% בתחום הפסיכיאטריה.

3. התביעה הוגשה כתביעה נגד משרד הבריאות ומשרד החינוך. למעשה, מדובר בתביעה נגד נתבעת אחת, שהיא – מדינת ישראל (להלן: " הנתבעת").

הנתבעת הגישה כתב הגנה ושתי חוות דעת מטעמה: ד"ר שפירר בתחום העיניים וד"ר קרת בתחום הפסיכיאטריה.

ד"ר שפירר קבע בחוות דעתו, כי לתובע אכן לקות ראייה המזכה אותו ב-30% נכות, אולם התנהלות האחיות בטיפת החלב לא גרמה לכך, שכן גם אם היה המצב מאובחן בגיל מוקדם יותר, לא ניתן היה להצליח בטיפול בעין.

ד"ר קרת קבעה, כי לתובע לא נותרה נכות בתחום הפסיכיאטריה.

4. לאור הפערים בין קביעות המומחים מונו מומחים מטעם ביהמ"ש.

בתחום העיניים מונה פרופ' גרזוזי, אשר קבע בחוות דעתו, כי התובע נבדק כנדרש על פי ההנחיות של משרד הבריאות, אולם מצב עינו לא אובחן ולכן לא טופל. עוד קבע פרופ' גרזוזי, כי במקרה של התובע מדובר בקוצר ראייה גבוה מאוד, שהוא מצב מולד, ולא ניתן היה לתקנו באמצעות הטיפולים המקובלים במצב של "עין עצלה", אפילו היה מצבו מאובחן בזמן.

יוער כבר כאן, כי ביום 29.6.23 נחקר פרופ' גרזוזי על חוות דעתו, ובהמשך הוגשה בקשה לפסילת חוות דעתו, שנדחתה (החלטה מיום 24.10.23). בקשת רשות ערעור שהוגשה על ההחלטה הדוחה את הבקשה לפסול את חוות הדעת נדחתה גם היא (רע"א 6201-12-23, מיום 5.12.23).

בתחום הפסיכיאטריה מונה ד"ר עיסאם דאוד, אשר קבע כי התובע סבל מנכות נפשית זמנית, בשיעור של 10%, מעת שהתגלה לו קוצר הראייה שהוא סובל ממנו, בהיותו תלמיד בכיתה ז', ועד לגיל 18 שנים, אז חלה רמיסיה ברורה וחזרה לתפקוד מלא ותקין. לא נותרה נכות צמיתה.

5. ביום 3.12.24 הודיעו הצדדים על הסכמה דיונית, לפיה לא יישמעו ראיות הצדדים, וביהמ"ש יפסוק לאחר הגשת סיכומים בכתב.

בהתאם, הגישו שני הצדדים את סיכומיהם.

יוער, כי בניגוד להסכמה הדיונית פנה התובע עצמו לביהמ"ש (שלא באמצעות בא כוחו) בבקשה להגיש חוות דעת נוספת לתיק (29.1.25). חוות הדעת הוגשה בפועל לתיק האלקטרוני, מבלי שניתנה רשות של ביהמ"ש לעשות כן. לאחר שביהמ"ש ציין כי הבקשה עומדת בניגוד להסכם הדיוני הודיע ב"כ התובע, בהודעה חתומה על ידי התובע עצמו (2.2.25), כי התובע כפוף להסדר שעליו הודע, ומסכים לו.

לאור דבר אלו אני מבהירה, כי חוות הדעת שהוגשה כאמור לתיקיית חוות הדעת אינה חלק מחומר הראיות בתיק, ולא אדרש לה כלל.

ביום 5.8.25 פנה שוב התובע לביהמ"ש ב"בקשה להישמע בפני ביהמ"ש ולהזמנת מומחה", בקשה שבמסגרתה טען, בין היתר, כי אינו מיוצג(?!) וכי לא ניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו. בקשה זו נדחתה בהחלטה מאותו יום. למען הסר ספק אבהיר, כי התובע מיוצג על ידי עו"ד ח' זגייר מתחילתו של ההליך ולכל אורכו, ועו"ד זגייר הגיש סיכומים מטעם התובע.

6. להשלמת התמונה יצוין, כי התנהלות זו של התובע באה בהמשך לניסיונו להפעיל לחץ על המומחה ולגרום לו לשנות את חוות דעתו, כפי שתואר בהרחבה בהחלטה שניתנה ביום 13.3.23, ואשר במסגרתה חויב התובע, באופן חריג, בהוצאות לטובת אוצר המדינה.

אין צורך לחזור על הדברים במסגרת פסק דין זה, אשר יעסוק אך ורק בהכרעה במחלוקת לגופה.

טענות התובע בסיכומיו

7. לטענת התובע, על פי הנחיות משרד הבריאות, קיימת חובה לבצע בדיקות ראייה לילדים בגילאי תשעה חודשים, 3.5 שנים ו-5 שנים. לטענתו, בדיקות אלו נועדו לגילוי מוקדם של ליקויי ראייה, ובהם מצב של "עין עצלה", וזאת במטרה להבטיח טיפול יעיל והחלמה מלאה.

לטענת התובע, במקרה הנוכחי נעשו בדיקות אשר הדגימו תוצאה מחשידה לליקוי ראייה, שכן התובע לא שיתף פעולה באותן בדיקות. הבודקים תיעדו את חוסר שיתוף הפעולה, אולם לא הזהירו את הוריו של התובע מפני משמעויות הדבר, ולא הפנו אותם לבדיקת רופא עיניים ולביצוע מעקב יזום אחר הנושא. בכך, לטענת התובע, שללה הנתבעת מהתובע את האפשרות להחליט על ביצוע בדיקות נוספות, וכתוצאה מכך התפתחה אצלו אמבליופיה בעין שמאל, ומדובר בנכות שאינה ניתנת לתיקון כעת.

עוד טוען התובע, כי לאחר בדיקת הראייה שבוצעה בהיותו כבן ארבע שנים הוא אכן הוזמן לבדיקת רופא והתייצב אליה, אולם לא נבדק על ידי רופא, אלא על ידי אחות טיפת חלב.

8. התובע טוען להפרת חובת הזהירות כלפיו, בהיותו בגיל הרך. משעלו ממצאים מחשידים בבדיקות הראייה – דהיינו, אי שיתוף פעולה של הנבדק – היה על הבודקים להפנות אותו לבדיקות מתקדמות יותר, לחזור על הבדיקה ולהפנות למעקב רופא. מכיוון שנציגי הנתבעת נמנעו מכל זאת, במשך שנים רבות לא אובחנה בעיית הראייה של התובע.

לטענת התובע, לו נהגו נציגי הנתבעת על פי חובת הזהירות הנדרשת, היה מבוצע גילוי מוקדם של מצב עינו השמאלית, וניתן היה לטפל בבעיה ולמנוע את התדרדרות הראייה. מכיוון שכל זה לא נעשה, נוצרה בעיית ראייה שאינה ניתנת לתיקון, וזאת – עקב רשלנות הנתבעת.

9. אשר לחוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש, פרופ' גרזוזי (להלן: " המומחה"), טוען התובע, כי מדובר בחוות דעת שאינה אובייקטיבית. לטענתו, המומחה אישר בחקירתו, כי הוא נוהג לתת חוות דעת להגנה על נתבעים בתיקי רשלנות רפואית, ולהגן על מוסדות רפואיים, אך אינו נוהג לתת חוות דעת לטובת תובעים בתיקים כאלו, וכפי שבוטל מינויו של מומחה קודם שמונה בתיק זה מטעמים דומים, היה מקום לפסול את חוות דעתו של המומחה.

לצד זאת, התובע מפנה לחקירתו הנגדית של המומחה, אשר במסגרתה אישר כי הייתה חריגה מנורמות טיפול מקובלות.

לטענת התובע, חוות דעתו של המומחה מגמתית, מלאה אי-דיוקים ועמימות ואף אינה קוהרנטית. עוד לטענתו, חוות הדעת אינה עולה בקנה אחד עם הספרות הרפואית שעליה התבססו המומחים מטעם שני הצדדים, שממנה עולה כי הריפוי של עין עצלה הוא מקסימלי כאשר הטיפול מתחיל לפני גיל שלוש שנים.

10. התובע מוסיף וטוען, כי המומחה אישר בחקירתו הנגדית, כי טיפול מוקדם יכול היה לשפר את חדות הראייה במקצת, אולם מבחינתו – גם שיפור קטן הוא בבחינת עולם ומלואו.

לטענתו, המומחה הבהיר בחקירתו הנגדית, כי איכות הטיפול ומידת הצלחתו תלויים במידה רבה בגילו של המטופל, והתקופה שבה יש לבצע את הטיפול היא לפני גיל 6-7 שנים. עוד טוען התובע, כי יש להעדיף בנקודה זו את חוות דעתו של המומחה מטעמו, לפיה אילו אובחן התובע בזמן, הנזק לעין היה נמנע.

לחלופין טוען התובע, כי לאור עדותו של המומחה יש לקבוע, כי טיפול מוקדם היה משפר את מצבו, ולפיכך לפסוק לו פיצוי על בסיס מחצית הנכות שנותרה, כלומר – 15% נכות (במקום 30%).

11. התובע עותר לפסיקת פיצוי בגין הנזק שנגרם לו, כמי שנותר עם נכות צמיתה בעינו בשיעור של 30% ועוד 20% בתחום הנפשי. התובע ביקש פיצוי בגין "כאב וסבל ואבדן סיכויי החלמה", הפסד כושר השתכרות בעבר ובעתיד, הוצאות ועזרת הזולת, ואת נזקיו הוא מעריך בסכום של כ-2 מיליון ₪. התובע עותר גם לחיוב הנתבעת בפיצוי עונשי בשל רשלנות חמורה.

טענות הנתבעת בסיכומיה

12. הנתבעת מבקשת, כי בית המשפט יסתמך על חוות דעתו של המומחה, אשר לפיה, במקרה הנוכחי אבחון מוקדם לא היה מועיל, שכן לא ניתן היה למנוע את הנזק גם אם היה מאובחן בזמן.

לטענת הנתבעת, התובע פעל רבות, גם באופן לא לגיטימי, על מנת להביא לשינוי חוות דעתו של המומחה, כפי שעלה מהחלטות ביהמ"ש שניתנו לעניין זה; אולם בסופו של דבר, המומחה נחקר וקביעתו בדבר העדר קשר סיבתי בין הנכות לבין מעשי הנתבעת עומדת בעינה.

13. לטענת הנתבעת, התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, באופן שמקשה על שחזור השתלשלות האירועים מעבר למה שנרשם ברשומה הרפואית שנשמרה.

עוד טוענת הנתבעת, כי התובע נבדק בתחנת טיפת החלב במועד, בהתאם לנהלים. בבדיקותיו השונות נרשם חוסר שיתוף פעולה, אך לטענת הנתבעת – התובע לא הוכיח, כי בהתאם לנהלים שהיו תקפים אז (בשנים 2003-2004) היה צורך להפנות את התובע לבדיקת מומחה. לטענתה, הסיבות לאי-שיתוף פעולה בבדיקה הן מגוונות, ולא בהכרח מצביעות על ליקוי ראייה. כן טוענת הנתבעת, כי בדיקת ראייה שבוצעה לתובע בגיל 6 סוכמה כתקינה, ככל הנראה משום שהתובע "הערים" על הבודק ו"הציץ" בלוח עם עינו הטובה, ולכן – אין לזקוף לחובת הבודק את העובדה שבבדיקה זו לא אובחנה הבעיה בעין שמאל.

לאור דברים אלו, ובהעדר תלונה מכוונת לבעיית ראייה, טוענת הנתבעת, כי אי-האבחון אינו בגדר רשלנות.

14. לטענת הנתבעת, הן בהתאם לקביעת המומחה והן בהתאם לקביעת המומחה מטעמה, אי-הפנייתו של התובע לבדיקת רופא עיניים בגיל 3-4 לא העלתה ולא הורידה מבחינתו של התובע, שכן באותה עת עינו השמאלית כבר הייתה עם לקות ראייה בלתי הפיכה ולמעשה עיוורת, והטיפול בה לא היה משפר את מצבה.

עוד טוענת הנתבעת, כי אין מדובר במקרה שבו אבדו לתובע סיכויי ההחלמה, שכן המומחה הבהיר כי מקרים שבהם קיים הבדל כה גדול בתשבורת בין שתי העיניים אינם ניתנים לתיקון בכל האמצעים הקיימים; ואם היה טיפול בגיל ילדות הוא יכול היה לסייע אך במעט, אך לא להביא לחדות ראייה שימושית.

15. לחלופין טוענת הנתבעת, כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה אשר קשורה לרשלנות, ומכל מקום – גם אובדן עין אינו יוצר נכות תפקודית. לטענתה, התובע סיים לימודי תואר ראשון במקביל לעבודתו במשרה חלקית במסעדה, הוא בעל רישיון נהיגה וכיום סטודנט לסיעוד, כך שהעיוורון בעינו האחת לא השפיע על תפקודו ולא ישפיע עליו בעתיד, ולא יגרע מכושר השתכרותו.

דיון והכרעה

חוות דעתו של המומחה

16. בחוות דעתו של המומחה הוסבר, כי אמבליופיה – עין עצלה – היא הסיבה המובילה לירידה בראייה ואיבוד ראייה בילדים. עוד הוסבר, כי אניזומטרופיה – הבדל בתשבורת בין שתי העיניים – היא אחת הסיבות העיקריות להתפתחות אמבליופיה; לכן קיימת חשיבות רבה לבדיקת ראייה בילדים ושאיפה לטיפול במקרים בהם הראייה ירודה.

עוד נאמר, כי ככל שהטיפול מתבצע מוקדם יותר, ההצלחה משמעותית יותר, וכי מומלץ לטפל בבעיה בגילאים הצעירים, עד גיל 6-7, שכן לאחר מכן – העין אינה מגיבה לטיפול.

17. המומחה הוסיף וציין, כי מהמסמכים שהועברו לעיונו (גיליון טיפת חלב, מסמכים רפואיים מקופת החולים) עולה, כי תלונה מתועדת ראשונה על ראייה לקויה בעין שמאל היא משנת 2014, כלומר – כשהיה התובע כבן 14 שנים.

התובע נבדק בטיפת חלב בילדותו, ותועד שאינו משתף פעולה בבדיקות שנעשו ב-17.3.2003, 3.8.2004. בבדיקה שלישית (מ-2004) נרשם שראייתו של התובע בעין ימין 6/6, אולם הוא אינו משתף פעולה בבדיקת חדות הראייה בעין שמאל (כרטיס טיפת החלב המתעד את האמור סומן כמוצג ת/1 בתיק).

עוד מציין המומחה, כי התובע נבדק בתאריך 12.4.2006 (בדיקה רביעית), ולאחריה צוין כי ראייתו 6/6 בשתי העיניים.

מאחר ובשנת 2014 נמצא הבדל גדול בחדות הראייה בין העיניים, הופנה התובע לבדיקות שבהן אובחנה אמבליופיה בעין שמאל. נעשתה בדיקת תשבורת והודגמה אניזומטרופיה, עם הבדל גדול מאוד בתשבורת בין שתי העיניים.

המומחה מציין, כי התובע מסר לו שבבדיקה שנערכה בגיל 6 שנים הזיז את הנייר שכיסה את עינו הטובה, מבלי שהבודקים הבחינו בכך.

בבדיקתו של התובע נמצא, כי חדות הראייה בעין שמאל מוגבלת לזיהוי תנועות יד ואינה משתפרת עם תוספת תיקון. התשבורת 17.25- ועוד 300- צילינדר בכיוון 165 מעלות.

18. המומחה חיווה דעתו, כי במקרה הנוכחי נעשו בדיקות כנדרש בהנחיות משרד הבריאות, אולם האמבליופיה לא אותרה בגלל חוסר שיתוף פעולה של הילד בגילאי 3 ו-4 שנים. הבדיקה בגיל 6 שנים סוכמה כתקינה. בעקבות כל אלו, התובע לא הופנה להמשך בדיקות, שניתן היה לגלות באמצעותן באופן חד משמעי את ההבדל הגדול בין שתי העיניים.

סיכומו של דבר, התובע לא אובחן ולא טופל, למרות שהבדיקות בוצעו כמתבקש.

לצד זאת הגיע המומחה למסקנה, כי אבחון מוקדם וטיפול מוקדם לא היו מונעים את העיוורון בעינו של התובע.

המומחה מסביר בחוות דעתו, כי התובע סובל מקוצר ראיה קיצוני בעינו השמאלית ובנוסף – אסטיגמטיזם. קוצר הראייה אצלו הוא מצב מולד. המומחה מציין, כי מניסיונו רב השנים, אנשים עם קוצר ראייה כה גבוה ואסטיגמטיזם נותרים עיוורים למרות ניסיונות הטיפול.

הטיפול המקובל במקרה של "עין עצלה" הוא באמצעות משקפיים או עדשות מגע וסגירת העין החזקה; אולם, כאשר קיים הבדל כה גדול בין העיניים, משקפיים אינם נסבלים והטיפול בעדשות המגע עם סגירות – לרוב אינו מוצלח. גם כאשר הטיפול מצליח חלקית, העין נשארת עיוורת או כבדת ראייה. כלשונו – " מעולם לא ראיתי אנשים עם הבדלים כה גדולים בין העיניים מגיעים לראייה מעבר ל-6/120 – 6/160, גם כאשר היה שיתוף פעולה מלא וקפדני מטעם המשפחה בתהליך הטיפול". ^[1]

המומחה הוסיף וציין, כי אינו חולק על קביעת הנכות בחוות הדעת מטעם התובע (30%), אלא שבניגוד לקביעתו כי "קרוב לוודאי" שהנזק היה נמנע אילו טופל במועד, סבור המומחה, כי במקרה הנוכחי לא היה ניתן למנוע את הנזק גם אם היה אבחון בזמן.

עוד ציין המומחה, כי הסבריו של המומחה מטעם הנתבעת בעניין זה – דהיינו, אי-האפשרות להציל את עינו של התובע גם במקרה של אבחון מוקדם – מקובלים עליו והוא אינו חולק עליהם.

19. המומחה נחקר ממושכות על חוות דעתו (29.6.23) ובתמצית ניתן לומר, כי הוא עמד עליה.

כן הובהר בחקירת המומחה, כי הוא מייחס למי שביצע את בדיקות הראייה לתובע חריגה מנורמות הטיפול מקובלות (עמ' 17 לפרוטוקול, שורה 17), בין היתר בכך שלא הקפידו כי רופא מומחה לרפואת עיניים יבדוק את התובע, לאחר חוסר שיתוף הפעולה בבדיקותיו.

לצד זאת הבהיר המומחה, כי לדעתו אין קשר סיבתי בין אותה סטייה מנורמות הטיפול המקובלות לבין מצב עינו של התובע, שכן מדובר בבעיה חריפה, מולדת, שלא ניתן היה לטפל בה ולהביא לשיפור משמעותי, גם אם היה אבחון במועד.

הטענות נגד קביעות המומחה ודחייתן

20. התובע חוזר, למעשה, בסיכומיו על אותן טענות שכבר העלה בבקשה לפסילת חוות הדעת. בקשה זו נדחתה בהחלטה מפורטת מיום 24.10.23, ובקשת רשות ערעור על אותה החלטה נדחתה אף היא (רע"א 6201-12-23, 5.12.23).

21. אין לי אלא לשוב על כל האמור בהחלטתי הנ"ל, ובהתאם אני שבה ודוחה את טענות התובע בדבר העדר אובייקטיביות של המומחה, ניגוד עניינים וכיוצא בזאת.

אכן, המומחה ציין בחקירתו הנגדית, כי לרוב הוא נמנע מלתת חוות דעת בענייני רשלנות רפואית לתמיכה בתביעות נגד קולגות, ומנגד – אינו נמנע מלתת חוות דעת בענייני רשלנות רפואית לצורך הגנה על קולגות. המומחה אף ציין, כי עמדה זו נובעת מכך שהוא ממלא או מילא תפקידים ציבוריים שונים, כגון יו"ר איגוד רופאי העיניים ויו"ר ביה"ד של ההסתדרות הרפואית, ובשל מעמדו זה הוא סבור שאינו יכול לתת חוות דעת לעניין רשלנות רפואית כנגד קולגות.

לצד זאת, המומחה ציין גם, כי מינוי מטעם ביהמ"ש הוא עניין אחר מבחינתו. הוא אינו נמנע מלקבל על עצמו מינויים כאלו, וכאשר הוא ממונה על ידי ביהמ"ש הוא מכבד את המינוי ומחווה דעתו (עמ' 5 לפרוטוקול החקירה, שורות 25-35).

עמדה זו, אילו נודעה לביהמ"ש מראש, ולפני שניתנה חוות הדעת, אפשר שהייתה מביאה לביטול המינוי, ולמינוי מומחה אחר. עם זאת, אינני סבורה כי עמדת המומחה, כפי שהציג אותה המומחה עצמו במהלך עדותו בביהמ"ש, מלמדת בהכרח על חוסר אובייקטיביות, או על הטיה לטובת הנתבעים, באותם מקרים שהמומחה ממונה על ידי ביהמ"ש, כמו המקרה הנוכחי.

22. החשוב לענייננו, וזו הסיבה העיקרית שבעטיה דחיתי את הבקשה לפסילת חוות הדעת, היא העובדה, שמחוות הדעת ומחקירתו הנגדית של המומחה עלה דווקא, שבכל הנוגע לשאלת האחריות והסטייה מנורמת הטיפול הרפואי המקובל, קיבל המומחה את עמדת התביעה, ולא להפך.

כפי שעולה מחוות הדעת, התובע אמנם נבדק בילדות, בהתאם לדרישות משרד הבריאות, אולם בעיית הראייה בעינו השמאלית לא אובחנה. בבדיקות ראייה שנעשו ביום 17.3.03 (כשהתובע כבן שנתיים וחצי) וביום 3.8.04 (כשהתובע כבן ארבע שנים) לא היה שיתוף פעולה מצד התובע, ואילו בבדיקה נוספת שנעשתה ביום 12.4.06 (כשהתובע כמעט בן שש שנים) נרשם כי הראייה תקינה בשתי העיניים(!). פועל יוצא מכך, וכפי שצוין בחוות הדעת, התובע לא אובחן ולא טופל.

כפי שהובהר היטב בחקירה הנגדית, בעיית הראייה אצל התובע היא מולדת, ולאחר שהתובע לא שיתף פעולה בשתי בדיקות ראייה שנעשו לו, היה על הבודקת בסניף טיפת-חלב להפנות את התובע לבדיקת רופא עיניים (עמ' 15 לפרוטוקול, שורה 4). התובע בפועל לא נבדק על ידי רופא עיניים (על כל פנים, אין רישום על ביצוע בדיקה כזו).

המומחה אישר מפורשות, שהייתה חריגה מנורמות הטיפול המקובלות, שגרמה לכך שבעיית הראייה לא אובחנה בגיל מוקדם (עמ' 17 לפרוטוקול, שורה 17 ואילך).

למרות קביעה מפורשת זו, קבע המומחה כי אבחון בעיית הראייה בזמן, כלומר בגיל הרך, לא היה מסייע במקרה של התובע, שכן הפער בין התשבורת של שתי העיניים הוא כה גדול, שהטיפול המקובל ל-"עין עצלה" לא יכול היה להועיל, אלא אולי לשפר את חדות הראייה בעין במקצת. על עמדה זו חזר המומחה באופן ברור בחקירתו הנגדית.

מה שעולה מהאמור לעיל הוא, כי דווקא בשאלת הרשלנות – שלגביה סבור התובע כי המומחה "מוטה" לטובת חבריו הרופאים – חיווה המומחה דעתו לטובת התביעה; אלא שהוא מצא, על סמך ניסיונו המקצועי והידע המקצועי הרב שלו בתחום (כפי שעלה בבירור מהחקירה הנגדית), כי אבחון מוקדם של הבעיה המולדת במקרה הנוכחי לא היה מועיל, ולא ניתן היה לתקן את בעיית הראייה, אלא במקצת.

לטעמי, הבנה זו של קביעת המומחה שומטת את הקרקע תחת הטענה, כי מדובר בחוות דעת מוטה, ומביאה למסקנה שאין לפסול את חוות הדעת, למרות שהמומחה ציין (בהגינותו דווקא), כי לרוב אינו נותן חוות דעת בתמיכה לתביעות רשלנות רפואית.

אוסיף ואציין, כי אין מדובר כאן בתביעה "קלאסית" של רשלנות רפואית. התביעה אינה מכוונת כלפי רופא שהתרשל בטיפול בפציינט, אלא למעשה כלפי הבודקים – ככל הנראה אחיות – בתחנה לבריאות המשפחה ("טיפת חלב"), שלא אבחנו במועד את ליקוי הראייה; והדברים שונים בתכלית.

23. כפי שציינתי גם בהחלטה הנ"ל, אין מדובר במקרה שבו נותרו בלבי ספקות, אם ניתן להסתמך על חוות הדעת. התרשמתי מהגינותו, מיושרו וממקצועיותו הרבה של המומחה.

קביעותיו של המומחה נעוצות בידע המקצועי שלו, ולא מצאתי כי הושפעו מגישתו הכללית שלא לתת חוות דעת לתמיכה בתביעות רשלנות רפואית.

24. כידוע, מומחה המתמנה על ידי בית המשפט, על מנת שיחווה דעתו בנושאים מקצועיים שבמומחיות, נהנה ממעמד מיוחד, בהיותו גורם אובייקטיבי, המשמש כזרועו הארוכה של בית המשפט. לכן, ככלל, יאמץ בית המשפט את חוות דעתו של המומחה שמונה על ידו, אלא אם כן קיימים נימוקים כבדי משקל שלא לעשות כן (ע"א 293/88 חברת ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי (23.4.90); ע"א 5509/09 מסארווה נ' עזבון המנוח מסארווה (23.2.14) ).

במקרה הנוכחי, כמפורט לעיל, לא ראיתי כל סיבה שלא לאמץ את חוות דעתו של פרופ' גרזוזי, במלואה.

25. משמעות הדבר היא, כי יש לדחות גם את טענותיה של הנתבעת בסיכומיה, אשר לפיהן – הבדיקות בטיפת החלב בוצעו כסדרן ובאופן תקין, ובהעדר תלונה ספציפית על ליקוי ראייה, כלל לא היה מקום להפנות את התובע לבדיקת רופא עיניים.

כאמור, המומחה אישר בחקירתו הנגדית, כי נוכח התוצאות המחשידות בבדיקות העיניים – שיתוף פעולה מלא ובדיקה תקינה בעין ימין והעדר שיתוף פעולה בבדיקת הראיה של עין שמאל – נדרשה הפניית התובע לרופא עיניים או למרפאת עיניים לילדים. כלשונו של המומחה: " רשלנות באבחון, בהתנהלות האחות בטיפת חלב, יכול להיות שאחרי הבדיקה החוזרת שלא לחצו להפנות אותו למומחה (...) כן היה חריגה מהנורמות" ובהמשך – " היה צריך להפנות או לרופא או למרפאה בבית חולים שמטפלת בילדים, מרפאת עיניים לילדים" (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 12-14, שורות 29-30).

לדעתי הדברים ברורים, ותוצאת בדיקה של שיתוף פעולה מלא באחת העיניים וחוסר שיתוף פעולה מוחלט בעין השנייה צריכה הייתה להדליק "נורה אדומה" אצל הבודק/ת ולחייב המשך מעקב ובירור; גם אם לא הוכח כי בהנחיות שהיו בתוקף באותה עת נדרשה הפנייה למומחה אם בדיקת העיניים אינה תקינה.

כך גם יש לדחות את הטענה, כי אין לבוא בטרונייה אל הבודק שביצע את הבדיקה בגיל 6 שנים, שסוכמה כתקינה בשתי העיניים(!), לאחר שהתובע "הערים" על הבודק והציץ מעינו הבריאה. טענה זו מוטב היה לולא נטענה. בודק מקצועי אינו אמור "ליפול בפח" שטמן לו ילד בן 6, והוא אמור לוודא, שהבדיקה תתבצע באופן תקין ביחס לכל אחת מהעיניים בנפרד.

העדר קשר סיבתי לליקוי הראייה

25. כאמור, מחוות דעתו של המומחה עלה, מחד גיסא, כי בדיקות הראייה בוצעו תוך סטיה מנורמת טיפול מקובלת, ומאידך גיסא – כי גם אלמלא אותה סטיה, כלומר גם אם היה הליקוי מאובחן בגיל שלוש או ארבע שנים, לא ניתן היה לתקן את ליקוי הראייה הקשה בעינו השמאלית של התובע.

26. לא מצאתי בסיס לטענת התובע, כי ניתן לקשור סיבתית בין העדר האבחון המוקדם לבין מחצית מהנכות.

התובע מבקש להיבנות מדבריו של המומחה בחקירתו הנגדית, אשר לפיהם אילו נעשה טיפול במועד (עד גיל 6-7 שנים) ניתן היה לשפר במידה מסוימת את חדות הראייה.

המומחה הסביר בחקירתו את תוצאות המחקר שאליו הופנה, ואשר הראה כי במקרים של הפרש תשבורת גדול מאוד, כמו המקרה הנדון, לא היה שיפור בכלל, למרות טיפול ממושך (עמ' 39 לפרוטוקול, שורה 34 ואילך). אמנם הוא סייג את דבריו, ואמר כי ייתכן שטיפול במועד במקרה הנוכחי היה מביא לשיפור מסוים, אולם חשוב להפנות בהקשר זה לדברי המומחה במלואם:

"... מחמת הספק, מחמת הזהירות אני אומר, שעם טיפול מתאים ועם שיתוף פעולה מתאים יכל קצת להשתפר (...) ז"א ואם היה ניתן לתיקון, לא היה ניתן לתיקון עד כדי כך שתהיה חדות ראייה שימושית" (עמ' 40 לפרוטוקול החקירה, שורות 30-39).

על אמירה זו ודאי שלא ניתן לבסס קביעה כי ליקוי הראייה היה משתפר בשיעור של 50% אילו נעשה טיפול במועד. המומחה ציין כי " מחמת הספק" ניתן להניח שיפור קטן, אולם לא הונח כל בסיס לטענה, כי שיפור – אשר סטטיסטית כלל אינו צפוי בנתוניו של התובע – יכול היה לשפר את מצבו עד כדי 15% נכות בלבד.

27. למעלה מהצורך יוער, כי אין זה המקרה שבו ניתן לפסוק פיצוי על פי הדוקטרינה של אובדן סיכויי ההחלמה. יובהר, כי התובע כלל לא טען לפיצוי על פי דוקטרינה זו, אם כי הזכיר את המונח "אובדן סיכויי ההחלמה" בין ראשי הנזק בסיכומיו.

כפי שהובהר בפסיקה, אין מדובר בראש נזק אלא בהטלת אחריות יחסית; דוקטרינה המאפשרת פסיקת פיצוי יחסי-הסתברותי במקרים מסוים של עמימות סיבתית, בהתאם להסתברות שההתרשלות היא שגרמה לנזק. הנטל להוכיח את שיעור הפגיעה בסיכויי ההחלמה עודנו מוטל על התובע (ע"א 3900/14 ל.ד. נ' המרכז הרפואי הלל יפה, 2.12.15, ס' 21 לפסק דינו של כב' השופט, כתארו אז, י' עמית).

כאן לא הובאו ראיות של ממש מטעם התובע בנוגע לסיכויי ההצלחה של טיפול, אילו נעשה בגילאי הילדות, מלבד אמירה לא מנומקת בחוות דעת המומחה מטעמו כי "קרוב לוודאי" שהנזק בעין השמאלית היה נמנע. חוות דעתו של המומחה מטעם ביהמ"ש ועדותו הארוכה בביהמ"ש מביאים למסקנה הפוכה, כאמור.

לאור הדברים שעלו מחקירתו הנגדית של המומחה, דומה כי המקרה הנוכחי הוא מבין המקרים שבהם סיכויי ההחלמה אלמלא ההתרשלות היו זניחים, כאשר נטיית הפסיקה היא שלא לפסוק פיצוי כל שהוא במקרים מעין אלו (ראה פסקאות 34-37 לפסק הדין הנ"ל).

קיומו של קשר סיבתי לנכות הנפשית הזמנית

28. כזכור, התובע טען גם לנכות נפשית אשר נובעת מאי-הגילוי המוקדם, וגם לעניין זה הובאו חוות דעת מטעם הצדדים ומונה מומחה מטעם ביהמ"ש, ד"ר עיסאם דאוד.

ד"ר דאוד קבע, כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה. על פי האמור בחוות דעתו, לתובע נותרה נכות זמנית בשיעור של 10%, למשך תקופה של מספר שנים, מעת הגילוי שהתובע סובל למעשה מעיוורון באחת מעיניו, ועד שהגיע התובע לגיל 18 שנים.

נכות זמנית זו קשורה על פי קביעת המומחה להעדר אבחון בתקופת הילדות, ונובעת מגילוי מצב העיוורון של אחת העיניים באיחור, כאשר התובע היה בתחילתו של גיל ההתבגרות. כפי שציין לעניין זה ד"ר דאוד: " מדובר ללא ספק בגורם דחק חריג ולא צפוי, בעל השפעה לא מיטיבה על הנפש של כל אדם ובמיוחד על ילד אשר נמצא בתחילת גיל ההתבגרות ומנסה לבנות את העצמאות שלו ומגבש את האישיות שלו...". והוסיף ד"ר דאוד וקבע: " ללא ספק שיש קשר סיבתי בין גילוי הנכות/לקות בראייה סביב גיל 14 והתפתחות הפרעת ההסתגלות דאז".

שני הצדדים לא חלקו על קביעותיו של ד"ר דאוד ולא ביקשו לזמנו לחקירה.

29. אני סבורה, כי יש לפצות את התובע על הכאב והסבל שנגרמו לו כתוצאה מהאבחון המאוחר, כפי שהדבר משתקף בקביעת הנכות הזמנית.

בנסיבות העניין, ושעה שמדובר בנכות זמנית שנקבעה למשך ארבע שנים לערך, בשים לב לכך שאלו שנים קריטיות של גיל ההתבגרות, אני מוצאת לנכון להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל וכל נזק בלתי ממוני על סכום של 20,000 ₪.

כן אני סבורה כי יש מקום לפסוק פיצוי בגין הוצאות שונות, על דרך האומדנה, שנגרמו לתובע (או להוריו) כתוצאה מהגילוי – בגיל 14 לערך – של ליקוי הראייה הקשה. עם הגילוי החלה סדרת בדיקות, שלאחריה נמצאה האבחנה, וניתן להניח כי הדבר היה כרוך בהוצאות נסיעה וכדומה. את הפיצוי בגין ראש נזק זה אעמיד על 2,000 ₪.

אינני סבורה כי יש מקום לפסוק פיצוי בגין ראשי נזק נוספים בנסיבות העניין, כגון עזרת הזולת, אשר לא הוכח הצורך בה כלל. כך גם, בהעדר נכות צמיתה מגיל 18 ואילך, ודאי שאין לפסוק פיצוי בגין אבדן כושר השתכרות.

סוף דבר

30. כפי שעולה מכל האמור לעיל, מצאתי לקבל במלואה את חוות דעתם של המומחים מטעם ביהמ"ש.

בהתאם, נמצא כי הנתבעת התרשלה בכך שלא אבחנה את ליקוי הראייה החמור, המולד, של התובע, בבדיקות ראייה שבוצעו לו בגיל הרך.

אף על פי כן, לא ניתן לקשור בין הנכות ממנה סובל התובע בעינו (למעשה עיוורון של העין השמאלית) לבין ההתרשלות שהתבטאה באי-גילוי מוקדם, שכן גם אילו הייתה הנתבעת מאבחנת את ליקוי הראייה המולד בגיל הרך, לא ניתן היה לתקן את הראייה, ודאי לא באופן משמעותי.

מאידך גיסא, העובדה שליקוי הראייה לא אובחן בשנות הילדות המוקדמת, ונתגלה לתובע רק בגיל 14 שנים, היוותה גורם דחק שהשפיע על נפשו, אם כי באופן זמני. לאחר שבגר התובע חלפו התסמינים והוא חזר לתפקוד מלא.

31. סיכומו של דבר, על הנתבעת לפצות את התובע בגין הנזק שנגרם לו בשל הגילוי המאוחר של ליקוי הראייה, שאותו היה על נציגי הנתבעת לגלות כבר בשנות ילדותו המוקדמת.

על הנתבעת לפצות את התובע בגין נזק בלתי-ממוני וכן הוצאות על דרך האומדנה, בסכום של 22,000 ₪.

32. נוסף על האמור לעיל אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסכום של 5,500 ₪, והוצאות משפט (חלקיות) שאותן אני מעמידה, בשים לב לכלל הנסיבות (לטענות שהתקבלו ולאלו שנדחו), על סכום של 10,000 ₪.

33. כל הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן – יישאו ריבית שקלית מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ו טבת תשפ"ו, 04 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

1. בחקירתו הבהיר המומחה, כי נפלה טעות סופר בחוות הדעת, והמספרים הנכונים הם 6/60-6/120; עמ' 36 לפרוטוקול חקירת המומחה, שורה 5 ואילך. ↑