לפני כבוד השופטת קרן שמש
התובעת	פלונית
נגד
הנתבעת	עיריית תל אביב יפו

פסק דין

התביעה שבפניי היא תביעה לתשלום פיצוי בגין נזק גוף שנגרם לתובעת, ילידת שנת 1945, אשר נפגעה לטענתה בעת שצעדה ברחוב וניסתה לעקוף מפגע שחסם את המעבר במדרכה, אז החליקה ונפלה.

השאלה העומדת לדיון היא מהו היקף חובתה של עירייה באיתור והסרה של מפגעים הנוצרים אד-הוק על גבי מדרכות העיר, ומהי מידת ההוכחה הנדרשת על-מנת להרים את נטל הראיה ולהראות כי לא התרשלה כלפי הציבור.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. על-פי הנטען והמתואר בכתב התביעה, בתאריך 23.3.2021, יום הבחירות לכנסת, בשעה 19:00 או בסמוך לכך, צעדה התובעת ברחוב זלוטופולסקי בתל-אביב בדרכה לביתה. ליד בית מס' 25 עמדה ערימת גזם גדולה ורהיט גדול, אשר חסמו את המעבר במדרכה. התובעת ניסתה לעבור את המפגע אך נתקלה בו ונפלה אפיים ארצה, וכתוצאה מכך שברה את עצם הירך (להלן: "התאונה").

שני עוברי אורח שעברו במקום הרימו את התובעת, ולאחר מכן הסיעו אותה ברכבם לביתה, ומשם פונתה התובעת באמצעות אמבולנס לבית החולים, שם נותחה ונזקקה לתקופת שיקום ממושכת.

1. הצדדים חלוקים ביניהם הן בסוגיית הנזק, הן בסוגיית החבות, ובפרט, שאלת קיומו של מפגע שבגינו נגרמה התאונה, שאלת אחריותה של הנתבעת – עיריית תל-אביב וקיומו של אשם תורם מצד התובעת.

לצורך דיון בטענות הצדדים, אקדים דיון בסוגיית החבות.

1. התובעת טוענת כי הנתבעת אחראית לתאונה ולנזק הגוף שנגרם בעקבותיה מכוח היותה המחזיקה, בעלת השליטה והאחראית על תקינות המדרכה עליה פסעה התובעת והיעדר מפגעים בשטחה. קיומה של ערימת גזם גדולה ורהיט גדול על המדרכה מהווה מפגע בדרכם של הולכי הרגל, אשר חובה היה על העירייה כרשות מוניציפלית למנוע את קיומו ולוודא את בטיחותה ותקינותה של המדרכה. משהתרשלה העירייה במילוי חובתה ואפשרה את קיומו של המפגע אשר גרם לתאונה, היא אחראית בנזיקין כלפי התובעת, וחבה בפיצוי על נזק הגוף שנגרם לה.
2. הנתבעת כפרה באחריותה לתאונה, הכחישה את נסיבות התאונה, וטענה כי מדובר בנפילה מקרית של התובעת, בין היתר על רקע מצבה הבריאותי. לחילופין, נטען כי ערימת הגזם שהיתה על המדרכה הוצאה ביום המותר להוצאת גזם שהיה מיועד לאיסוף ביום למחרת, וכי התובעת הבחינה בערימת הגזם ובמפגע והיה עליה לנקוט זהירות ולמנוע את התאונה. לנתבעת אין יכולת לצפות ולדעת אודות כל מפגע בשטח העיר, ובמקרה דנן לא נמסרה לה הודעה על קיומו של מפגע. הנתבעת פועלת באופן שוטף להסרת מפגעים ולמניעתם, ומטפלת ביעילות בכל מפגע המדווח לה. לפיכך לא הוכחה התרשלות של הנתבעת כרשות מוניציפלית ואין לייחס לה אחריות לתאונה.

המסגרת הנורמטיבית

1. חובת הזהירות הרלוונטית המוטלת על הנתבעת קבועה בסעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש] לפיו:

"בעניין רחובות תעשה העירייה פעולות אלה:

1. תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבניה של כל רחוב;
2. תדאג לתיקונו, ניקויו הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט;
3. תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב;..."
4. אם כן, מכוח החוק מוקנית לעירייה הסמכות והוטלה עליה האחריות לפעול לשמירה על תקינות רחובות העיר. על העירייה לעשות שימוש סביר בסמכותה זו, ולמלא אחר חובתה שבדין. כפי שעולה מלשון החוק החובה המוטלת על העירייה כוללת הן חובת פיקוח הן חובת שמירה ונקיטת אמצעי זהירות, הן חובת תיקון ותחזוקה.
5. בפסיקה נקבע כי על-פי החוק מוטלת על עירייה חובת זהירות מושגית כלפי תושבי העיר ומבקריה למנוע מכשול או מפגע המסכן את שלום הציבור (ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק (26.9.1989) (להלן: עניין שטרנברג); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 757 (להלן: הלכת גורדון); ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113) (להלן: הלכת ועקנין).

אשר לחובה הקונקרטית של העירייה כלפי מי שנפגע כתוצאה מקיומו של מפגע בתחומה, חובה זו צריכה להבחן לגופה בכל מקרה על-פי נסיבותיו, ובכלל זה טיב המפגע ונסיבות התאונה. על רקע זה יש לבחון האם העירייה הפרה את חובתה, והאם הפרה זו עולה כדי רשלנות המצדיקה הטלת חבות.

מובן כי אין לחייב את העירייה למנוע נזקים בלתי צפויים, או לוודא כי אין בתחומי העיר מפגעים כלשהם בכל עת ובכל שעות היממה, ובפרט כאשר מדובר במפגעים קטנים או זניחים (ראו ת"א 2203/00 הדר חברה לביטוח נ' משולם, פ"מ תשס"ב(2) 97 (30.12.2022); ע"א (מרכז) 1391-08-07 כפיר נ' המועצה המקומית גני תקווה (30.12.2007).

במסגרת מילוי אחר חובת הזהירות יש להביא בחשבון גם את היקף המשאבים הנדרשים למניעתו של נזק אפשרי למול תוחלת הנזק, כפי שהיא ניתנת לצפייה באופן סביר. בהתאם להיגיון זה, התנהגותו של המזיק תוגדר כרשלנית, כאשר המזיק יכול היה למנוע את הנזק בעלות נמוכה יותר מתוחלת הנזק (ראו א' פורת, " דיני נזיקין: עוולת הרשלנות עפ"י פסיקתו של ביהמ"ש העליון מנקודת מבט תיאורטית" ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ו, עמ' 387).

1. בפסק הדין בע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (15.7.2023) (להלן: הלכת פלוני) הוצע מודל משופר לעומת המודל המסורתי שנקבע בהלכת ועקנין ובהלכת גורדון, שעל-פיו יש לבחון תחילה את ההתרשלות ורק לאחריה את חובת הזהירות ואת שיקולי המדיניות המצדיקים את החלתה (פסקה 13):

"כיום, גוברת הנטייה לבחון תחילה את ההתנהגות שגרמה לנזק, קרי, את ההתרשלות עצמה, במסגרתה להפעיל את מבחן הצפיות, ורק לאחר מכן לבחון את קיומה של חובת הזהירות במובן של מסננת של שיקולי מדיניות השוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות..."

ובפסקה 14:

"בעוד שעל-פי המודל המסורתי סדר הדברים הוא תמיד "חובה תחילה", הרי שהמודל המוצע של "התרשלות תחילה" לא יחול בכל מקרה ומקרה, אך יחול במרבית המקרים הנידונים באופן שכיח בבתי המשפט והמשתייכים ל"ליבת דיני הזיקין" (גלעד, גבולות האחריות עמ' 469). הכוונה לאותם נזקים פיזיים של ניזוקים ישירים המהווים את חלק הארי של תביעות הנזיקין הנידונות בבתי המשפט, שלגביהם כבר התפתחה מעין חזקת חובה בפסיקה. לכן, אין טעם לחזור ולהידרש מבראשית לשאלת חובת הזהירות של מעביד-עובד, רופא-חולה, מורה-תלמיד, נותן שירות-לקוח, בעלים ומחזיק במקרקעין וכיו"ב. במקרים מעין אלה, המהווים את מרבית תביעות הנזיקין המתנהלות בבתי המשפט, נתחיל בבחינת ההתרשלות, לאחר מכן בקשר הסיבתי, ובסוף הדרך נבחן אם קיימים שיקולי מדיניות בגינם יש לשלול את החובה (מה שחריג כשלעצמו בסיטואציות הנמצאות בליבת דיני הנזיקין."

בפסקה 17 לפסק הדין נדונה ההשלכה של שינוי המודל לעבר בחינת התרשלות תחילה וחובת הזהירות לאחר מכן:

היתרון של "התרשלות תחילה" על פי המודל המוצע, הוא גם בפשטותו. נקודת המוצא היא כי במקרים הרגילים של נזקי גוף, אותם מקרים שנופלים בליבת דיני הנזיקין, קיימת חובת זהירות, כך שניתן לעבור לבחון את ההתרשלות תחילה, כאשר במקרים לא שכיחים, טעמים של מדיניות משפטית ישללו את הטלת האחריות. עם זאת, העתקתה של חובת הזהירות מתחילת תרשים הזרימה אל סופו, והמרתה בשיקולי מדיניות השוללים הטלת האחריות (שיקולים נגטיביים), אכן משנה את דמותה של חובת הזהירות. במקום חובה היוצרת בסיס נורמטיבי להטלת אחריות, אנו בוחנים אם קיימים שיקולי מדיניות השוללים את האחריות הנובעת מקיומה של התרשלות (ובכך אנו עוברים מצורה של חובה-כחובה לחובה-כהגנת פטור כניסוחו של דורפמן במאמרו)."

בהמשך פסק הדין נקבעה לסיכום ההגדרה של התנהגות עוולתית, על-פי בחינת רכיבי הצפיות והסבירות, ונקבע כי רק במקרה של קיומו של סיכון צפוי ובלתי סביר תיחשב ההתנהגות כעוולתית (פסקה 21):

"ובקיצור, נקודת המוצא היא כי התנהגות מסוימת תאופיין כעוולתית, כאשר היא יוצרת סיכון צפוי ובלתי סביר, ומכאן, שהנזק מושא התביעה צריך להיות התממשות של אותו סיכון...".

1. המקרה של מניעת מפגעים ברחובה של עיר הוא מקרה קלאסי לקיומה של חובת זהירות בין רשות מוניציפלית לבין העוברים ושבים בשטחה. על-פי הפסיקה ולפי כל מודל, קיימת חובה מושגית של הרשות כלפי הציבור המתהלך על מדרכות העיר, ויחסי השכנות בין הרשות לציבור נמצאים בליבת דיני הנזיקין. יחד עם זאת, על-פי הפסיקה, נפילה או החלקה היא סיכון טבעי ורגיל ואף שכיח בחיי היום-יום, ועל כן לא כל נפילה או החלקה תקים חבות של המחזיק המקרקעין כלפי הנפגע בשטחו.
2. לפיכך, יש לבחון האם במקרה דנן הוכיחה התובעת את קיומה של התנהגות עוולתית כלפיה, קרי, יצירת סיכון צפוי ובלתי סביר, כאשר במסגרת בחינה זו יש להידרש גם לשאלה האם היה ביכולתה של העירייה לצפות את קיומו של מפגע ולמנוע אותו תוך הפעלת אמצעים סבירים.

דיון והכרעה

נסיבות התאונה

1. בפתח הדברים אציין כי מצאתי את גרסת התובעת בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה מהימנה ועקבית. בעת התאונה היתה התובעת בגפה, ולא היו עדים נוספים לאירוע, על כן עדותה היא בגדר עדות יחידה של בעלת דין. כפי שיבואר להלן, מצאתי לנכון ליתן אמון בגרסתה.
2. בסעיף 1 לכתב התביעה תוארה התאונה: "עת צעדה על המדרכה ברחוב זלטופולסקי מול בית מס' 25 בתל-אביב חסמה את דרכה היחידה ערמת גזם גדולה ורהיט גדול (להלן: "המפגע"). כאשר המשיכה בדרכה וניסתה לעבור את המפגע בבטחה, נתקלה בו ונפלה אפיים ארצה, כתוצאה מכך שברה התובעת את עצם הירך (להלן: "התאונה")".

בהמשך פירוט הטענות, בסעיף 5, תואר כך: "התובעת ילידת 1945 בת 75 במועד התאונה, נפגעה ביום 23.3.2021 (יום בחירות), בשעה 19:00 לערך או בסמוך לכך בזמן שהיתה בדרכה מהקלפי לביתה ברחוב זלטופולסקי 25 בתל אביב עת צעדה התובעת על המדרכה, נחסמה ביחידה של ערמת גזם גדולה ורהיט גדול בדרך. כאשר המשיכה בדרכה החליקה ונפלה אפיים ארצה, כתוצאה מכך שברה את הירך. יש לציין, שני עוברי אורח אשר היו עדים לתאונה חשו לעזרתה של התובעת וסייעו לה להתפנות לביתה. כמו כן, בזמנים הרלוונטיים לתאונה נכח פקח עירוני אשר צילם את המפגע".

1. התובעת תיארה את התאונה בתצהירה, כך: "במועד התאונה, שהתרחשה ביום 23.3.2021 (יום הבחירות לכנסת) בשעה 19:00 או בסמוך לכך הייתי בדרכי מהקלפי לביתי ובעת שצעדתי ועברתי ברחוב זלטופולסקי מול בית מס' 25 בתל אביב, היתה המדרכה חסומה ע"י ערמת גזם גדולה ורהיט גדול (להלן: המפגע") ובזמן שירדתי מהמדרכה כדי לעבור לצד השני של הכביש ולעקוף את המפגע, החלקתי על עלים רטובים ונפלתי אפיים ארצה (להלן: "התאונה").

שני עוברי אורח שראו אותי חשו לעברי ולבקשתי סייעו לי לקום מן הארץ. אחד מהם גם הסיע אותי ברכבו לביתי כדי לאפשר לי לאסוף מביתי מספר חפצים ובמקביל הוא הזמין אמבולנס.

מקום התאונה והמפגע צולם בנייד שלי על ידי מיד לאחר התאונה וניתן לראות גם את אחד מעוברי האורח".

לנספחי כתב התביעה ולתצהירה של התובעת צורפו שני צילומים בצבע של המפגע, בהם ניתן לראות רהיט עץ גדול וערמת גזם [ת/1].

1. התיאור העובדתי הובא בהרחבה נוכח העובדה שהנתבעת טענה בראשית סיכומיה להרחבת חזית פסולה, בטענה כי בכתב התביעה לא נטען שהתובעת החליקה על עלים רטובים, כפי שהצהירה וכפי שהעידה במהלך חקירתה, ובפרט לא צוין שירדה מהמדרכה, וכן לא צוין שהמקום היה חשוך. אקדים ואומר, כי איני סבורה שיש ליתן משקל מהותי לטענות אלה.
2. במהלך חקירתה העידה התובעת בנוגע למנגנון התאונה והבהירה כי הציטוט שהובא מכתב התביעה אינו מדויק, וכי בניסיון לעקוף את המפגע ירדה לכביש והחליקה [פרו' שורות 19 – 33 בעמ' 4]:

"ש: אני עכשיו רוצה לחזור כמה צעדים אחורה בסדר? את מגיעה את רואה את הגזם נכון את לא רואה עדיין את הרהיט, עד עכשיו דייקתי? עד עכשיו דייקתי אמרתי את מה שאמרת הגעת?

ת: נתקלת בגזם כן.

ש: נתקלת בגזם, נתקלת בגזם הזה.

ת: לא עליתי עליו אלא נעמדתי לידו ראיתי שיש גזם של איזה שני מטר בערך כן.

ש: אז נעמדת,

ת: נעמדתי.

ש: איך נפלת? איך נפלת?

ת: הורדתי רגל שמאל, בשביל לצאת מהמקום זה כאילו, הייתי צריכה לרדת למדרכה הורדתי רגל שמאל וכשהורדתי את רגל ימין היו שם כנראה גם עלים רטובים, פשוט עשיתי חליקה של איזה שני מטר,

ש: קדימה?

ת: קדימה, ונפלתי על יד הארגז הזה מאחורי הארגז נפלתי".

בהמשך הבהירה התובעת כי ערמת הגזם היתה באורך של כשני מטרים וחסמה את כל רוחב המדרכה, ולכן נאלצה לרדת כדי לעקוף את הגזם: "קודם הגעתי לגזם וכאילו הורדתי את עצמי רגל אחת, ורגל שניה והחלקתי..." [פרו' עמ' 5]; "ש: אז לא פגעת בגזם? ת: לא. אבל כל הכביש שמה היה מלא עלים". [פרו' עמ' 6].

מעיון בתמונות שצורפו מטעם התובעת [ת/1] ניתן לראות רהיט עץ גדול הניצב על המדרכה ולידו ערמת גזם גדולה המכסה את המדרכה על כל רוחבה לרבות הפס התוחם, ושאריות עלים מפוזרים על הכביש בסמוך לשפת המדרכה. עוד ניתן לראות כי התמונה צולמה בשעת חשכה.

1. כאמור, איני סבורה כי יש לקבל את הטענה שמדובר בהרחבת חזית פסולה ובשינוי גרסה כפי שטוענת הנתבעת.

ראשית, בהחלטה על הגשת ראיות שניתנה בתאריך 11.5.2024 צוין מפורשות כי כל צד רשאי להעלות התנגדויות מטעמו לראיות הצד השני תוך 15 ימים, שאם לא כן יהא בכך כדי להוות הסכמה להגשת המסמכים. הנתבעת לא העלתה כל התנגדות לראיות התובעת או לאמור בתצהירה, ובכך ויתרה על הטענה להרחבת חזית בתצהיר (ראו: ע"א 744/81 שר לסלו נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(2) 472 (1985); ע"א 441/88 ירחי נ' גולדגרבר, פ"ד מג(4) 378 (1989); ע"א 311/83 פינקלשטיין נ' פלבסקי, פ"ד לט(1) 476 (1985)).

שנית, גם לגופו של עניין, בניגוד לטענת הנתבעת, כבר בכתב התביעה צוין מפורשות כי התובעת החליקה, כך שאין מדובר בהרחבת חזית של ממש, אלא בפירוט נוסף. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת קיומו של מפגע במקום אשר גרם לנפילתה של התובעת, והיא לא שינתה מטענותיה ולא ניסתה להרחיב את עילתה.

לשאלת בית המשפט השיבה התובעת כי העלים הרטובים עליהם החליקה היו חלק מהגזם [פרו' עמ' 17], ומעיון בתמונות אני סבורה כי הניסיון מצד הנתבעת לייצר הבחנה בין הגזם לבין שאריות העלים הוא מאולץ.

1. על-פי הפסיקה, כל עוד עסקינן באותה "יריעת מחלוקת" ובאותם יסודות של סיפור המעשה, כאשר כל שנטען מטעם התובע נועד לאמת את העילה שנטענה באופן מפורש בכתב התביעה, אין מדובר בהרחבת חזית (רע"א 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ (15.5.2008)). התובעת ציינה בכתב התביעה כי נתקלה ברהיט ובערמת גזם על המדרכה והחליקה, ואני סבורה כי הפירוט המדויק של מנגנון התאונה אינו מהווה חריגה מכך, ובפרט כאשר צורפו לכתב התביעה תמונות של מקום התאונה בהן ניתן לראות את הגזם והעלים שהיו מפוזרים על המדרכה והכביש, וכן ניתן לראות שהמקום היה חשוך. בהתאם לכך, גם אין בפירוט הנוסף כדי להשפיע על אופן ניהול הגנתה של הנתבעת, ועל כן גם לא מתקיים הרציונל שבבסיס האיסור על הרחבת חזית.

עוד יצוין, כי בדו"ח מד"א שהוזמן למקום, וכפי שצוטט בסיכומי הנתבעת, צוין כי התובעת הלכה ברחוב והחליקה משפת המדרכה לכביש, כך שתיאור זה לא הופיע לראשונה בעדותה של התובעת והיה ידוע מראש. כך גם בחוות דעת המומחה מטעם התובעת, אשר צורפה לכתב התביעה במועד הגשתו, צוין כי היא "החליקה בשל מכשול בתוואי הדרך אשר הוביל לנפילה מהמדרכה".

1. במהלך עדותה הבהירה התובעת כי שני עוברי האורח שחשו לעזרתה לא ראו את התאונה עצמה, אלא ראו את התובעת שוכבת על המדרכה, וכי אינה יודעת את שמותיהם [פרו' בעמ' 6]. לפיכך, עדותה של התובעת בנוגע למנגנון התאונה נותרה בגדר עדות יחידה.
2. בהתאם להוראות סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971 בית משפט לא יפסוק בהליך אזרחי על-פי עדותו של עד יחיד, אלא אם יפרט בהחלטתו וייתן טעם על שום מה הוא מוכן להסתפק בעדות יחידה (ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו(1) 733 (1992)).

בע"א 224/78 חמשה יוד תכשיטנים בע"מ נ' פיירמנס פאנד אינשורנס קומפני, פ"ד לג(2) 90 (1979) נפסק כי ניתן להסתפק בעדות יחידה כאשר ניתן ליתן בה אמון ולנמק את ההכרעה. וכך נפסק:

"כפי שהוזכר לעיל, יכול היה בית המשפט להכריע בעניין גם על יסוד עדות יחיד של בעל דין או של בעל עניין בדבר, אולם זאת בתנאי שהשתכנע כי ניתן לתת אימון בדבריו וכי יכול היה לנמק בפרוטרוט מדוע הוא רואה להסתפק בעדות יחידה כאמור."

1. במקרה דנן מצאתי את עדותה של התובעת מהימנה בנוגע למנגנון התאונה ולנסיבות התרחשותה. התובעת הסבירה היטב כל שלב הנוגע לנסיבות התרחשות התאונה, תיארה את תנאי השטח והתאורה שהיו במקום, והסבירה כיצד החליקה ונפלה. התמונות שצולמו על-ידי התובעת עצמה בזמן אמת מיד בסמוך לאחר התאונה תומכות באופן ברור בעדותה של התובעת ומהוות חיזוק ותוספת ראייתית לעדות כנדרש.
2. הנתבעת טוענת כי התיעוד הרפואי בעניינה של התובעת אינו תומך בתיאור של מנגנון התאונה, וכי צוין רק כי התובעת החליקה או כי מדובר ב"נפילה מקרית", מבלי שצוין כי החליקה על עלים רטובים. איני סבורה כי בהיעדרו של תיאור מפורט של סיבת הנפילה מהתיעוד הרפואי יש כדי להפחית ממהימנות גרסתה של התובעת. התובעת העידה כי סיפרה בבית החולים את כל הפרטים, אולם לא היתה לה שליטה על מה שנכתב, כאשר באותה עת היא סבלה מכאבים חזקים [פרו' בעמ' 13]; ולאחר מכן בעת ביקוריה אצל רופאים מסרה כי החליקה, מבלי למסור פרטים נלווים.
3. קיומו של רישום רפואי חסר או חלקי אינו נדיר כלל, והעובדה שלעיתים הוא כולל רק את העובדות הרלוונטיות למנגנון החבלה נדונה בפסיקה, כאשר נקבע כי "רישום רפואי אינו חזות הכל, וניתן לומר שקיימת ידיעה שיפוטית שלעיתים לא כל הנאמר בעת ביקור אצל רופא אכן נרשם במסמך הרפואי ולא תמיד בעלי דין מודעים לחשיבות הרישום באותו הרגע ואף לא חשים בנוח לבקש מהרופא לתקן את הרישום. משכך אין לומר, מקום בו האמור במסמך הרפואי הראשוני אינו עומד בסתירה לגרסה, אלא הוא רק בגדר 'רישום חסר' ואינו מפרט את מלוא הנסיבות הרלוונטיות להליך המשפטי, כי האמור במסמך עומד בסתירה לגרסה המאוחרת יותר." (ת.א. (קריות) 51776-03-11 בחר נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (13.12.2014); ר' גם ת.א. 70321-10-18 פלונית נ' עיריית גבעתיים (16.12.2021); והפסיקה אליה הפנתה התובעת בסיכומים מטעמה: ת.א. (שלום נצ') 25717-08-10 שיבלי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (28.6.2014); ת.א. (שלום חי') 18524-06-19 פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (3.2.2022); ת.א. (שלום טב' 9748-04-19 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (28.2.2022); ת.א. (ת"א) 47679-10-12 מסארוה נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (17.6.2015)).
4. בעניינה של התובעת, התיעוד הרפואי בדבר נסיבות התאונה שאירעה לתובעת לקוני ומצומצם ביותר, ומלכתחילה אינו כולל תיאור של מנגנון הנפילה והחבלה ושל הגורם לתאונה. בתיעוד הרפואי בחדר המיון בבית החולים נרשם כי מדובר ב "נפילה מקרית", אולם בהמשך הובהרה ההגדרה "ללא אנמנזה המכוונת לסינקופה או פרכוס, ללא חבלת ראש וללא היסטוריה של נפילות חוזרות", קרי, הדגש ניתן לכך שהנפילה לא היתה על רקע אירוע רפואי עצמוני או מצב בריאותי של התובעת, אלא בשל גורם חיצוני. בדו"ח מד"א נרשם כי התובעת החליקה משפת המדרכה לכביש, ואיני סבורה כי העובדה שלא צוין מה היה הגורם החיצוני לכך שהחליקה יש בה כדי לפגוע במהימנות גרסתה של התובעת, שכן פרט זה אינו רלוונטי לטיפול הרפואי. יש לזכור כי בעקבות הנפילה נגרמה לתובעת חבלה וטראומה של ממש. אמנם על-פי הפסיקה יש חשיבות לאמור בתיעוד הרפואי אשר נכתב באופן ספונטני ובזמן אמת, אולם יש קושי לדרוש מאדם שנפגע באופן טראומטי כי יעמוד על רישום מדוקדק של כל העובדות, ובפרט כאשר מדובר בעובדות שהן בבחינת טפל ככל הנוגע לטיפול הרפואי, וכאשר התובעת לא היתה ערה לחשיבותן. כך גם העובדה שבהמשך הטיפול התובעת ציינה רק כי החליקה, מבלי להסביר כי הגורם לכך היה עלים רטובים או גזם אינה גורעת מגרסתה, שכן תיאור זה אינו רלוונטי לטיפול וממילא התובעת לא נדרשה למסור פרטים נוספים. בהיעדר סתירה, היותו של התיעוד הרפואי חסר פרטים שלא היו רלוונטיים באותה עת אינו גורע ממהימנות גרסתה של התובעת.
5. למול הטענה בדבר היעדר תיאור של ההחלקה על גזם או עלים רטובים מהתיעוד הרפואי יש להציב את התמונות שצולמו על-ידי התובעת בזמן אמת מיד לאחר התאונה, אשר יש בהן כדי להוות תיעוד מספק התומך בגרסתה. לפיכך, הגם שגרסתה של התובעת לעניין מנגנון ההחלקה והנפילה היא בגדר עדות יחידה, קיומן של התמונות מזירת התאונה מהווה סיוע במידה הנדרשת.

לעניין זה אציין כי מעדותה של התובעת בפניי לא התרשמתי כי מדובר במי שבודה מליבה את הפרטים לצורך הגשת התביעה ועל-מנת להתעשר על חשבונה של הנתבעת. התובעת היא אישה נורמטיבית, עדותה היתה עקבית והותירה עליי רושם מהימן, וכן נתמכה בתיעוד ממועד התאונה, ולפיכך ניתן ליתן אמון בגרסתה.

משהרימה התובעת את הנטל המוטל עליה, ולא נמצאה סתירה בגרסתה, אין מקום לטענת הנתבעת (ראו והשוו ת.א. (ת"א) 46103-09-14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (19.9.2021)).

1. אשר לאירוע התאונה, יצוין כי נטען בכתב התביעה כי "בזמנים הרלוונטיים לתאונה נכח פקח עירוני אשר צילם את המפגע". במהלך עדותה העידה התובעת כי לאחר שפונתה לתחילת הרחוב ועם הגעת האמבולנס הגיע גם טנדר שנחזה להיות מטעם העירייה או חברה כלשהי [פרו' עמ' 7], אך הנתבעת לא התייחסה לטענה זו, לא הוצג מטעמה שום תיעוד, ולא ידוע האם נערך בירור בנוגע לנוכחות של מי מטעמה סמוך לאחר אירוע התאונה.
2. טענה נוספת שהועלתה במהלך חקירתה של התובעת נוגעת למצבה הבריאותי הכללי, ולאפשרות שהתאונה נגרמה מסיבה זו. בסיכומיה טענה הנתבעת כי התובעת התחמקה מלהשיב על אודות מצבה הרפואי בטענה כי הנושא אינו שייך לדיון.

התובעת העידה כי מצבה הבריאותי עובר לתאונה היה תקין, ובמילותיה – "מצב הבריאות? ג'דה" [פרו' עמ' 9]. יחד עם זאת אישרה התובעת כי היא סובלת ממחלה כרונית המצריכה אשפוזים, וכי היו מקרים בעבר שבהם סבלה מסחרחורת, אבל זו לא היתה הסיבה לכך שנפלה. בהמשך אישרה התובעת כי היו בעברה מספר אירועים של נפילות, אך טענה כי היה מעורב בכך גורם חיצוני, כגון שמנת שנשפכה על הרצפה במרכול, או נפילה במדרגות, וכי אין קשר לסיבה בגינה נגרמה התאונה דנן.

אכן התיעוד הרפואי שצורף לראיות מטעם הנתבעת מעיד כי היו בעברה של התובעת מספר נפילות, אולם בהיעדר חוות דעת מומחה ברפואה הקובעת כי התובעת היתה מועדת לנפילות, יש קושי לקבוע ממצא שעל-פיו הסיבה לנפילתה של התובעת היתה מצבה הרפואי ולא המפגע על המדרכה.

לעניין זה יש לציין כי על-פי התיעוד הרפואי מחדר המיון צוין "ללא היסטוריה של נפילות חוזרות", וכך גם באבחנות הרקע המופיעות לאורך התיעוד הרפואי במרפאת חוץ ובקופת החולים לא מופיעה נטייה לנפילות, אלא בעיות רפואיות בתחומים אחרים.

1. לפיכך אני קובעת כי מתקיימים התנאים לקבלת גרסתה של התובעת שניתנה כעדות יחידה, אשר נמצאה מהימנה והיא נתמכת בתמונות שצולמו ובתיעוד הרפואי, ועל כן נסיבות התאונה וקיומו של מפגע שבעטיו נגרמה התאונה הוכחו על-ידי התובעת כממצא עובדתי.

קיומו של מפגע ושאלת אחריותה של הנתבעת

1. חובתה של הנתבעת צריכה להיבחן על-פי הנסיבות וטיב המפגע, ועל-פי התנהלותה של הנתבעת למניעת מפגעים ולהסרתם במסגרת חובתה כעירייה.
2. התמונות שצורפו מטעם התובעת [ת/1], אשר צולמו מיד בסמוך לאחר התאונה, מעידות על קיומו של מפגע, המהווה למעשה שני מפגעים – רהיט עץ גדול וערמת גזם המכסה את המדרכה וגולשת עד לכביש. מן התמונות ניתן לראות כי המפגע מכסה את כל רוחב המדרכה הצרה, ולמצער חוסם את דרכם של העוברים ושבים באופן שאינו מאפשר מעבר פנוי ובטוח בצעידה על המדרכה.
3. איני מקבלת את טענת הנתבעת כי עצם הימצאותם של עלים על גבי המדרכה בעונת החורף אינה מהווה מפגע. במקרה דנן לא מדובר בעלים שנסחפו באורח מקרי ברוח סופה וסערה, אלא בערמת גזם שהונחה במקום, אשר העלים הם חלק ממנה, כפי שניתן לראות בתמונות. כמו כן, אין בסיכומי הנתבעת התייחסות לכך שהרהיט הגדול שניצב על המדרכה היווה מפגע בפני עצמו, כאשר השילוב של שני המפגעים חסם את המעבר על המדרכה לכל רוחבה. אין בתצהירו של העד היחיד מטעם העירייה התייחסות לעצם קיומו של מפגע, והוא לא ניסה לטעון אחרת במהלך עדותו, אלא הסכים כי הגזם לא היה אמור להימצא מפוזר על המדרכה [פרו' עמ' 31, עמ' 35]. לפיכך, לא בכדי בחרה הנתבעת למקד את טיעוניה בטענות בדבר הרחבת חזית ונטל הוכחה.
4. כאשר קיים פגם ניכר אשר בגינו נגרמה תאונה אזי אין מדובר עוד בסיכון רגיל וטבעי, ורמת זהירות סבירה מחייבת מניעה של המפגע, ובהיעדרה – יש להצדיק הטלת אחריות (ראו פורת, עמ' 403).

משהוכח קיומו של מפגע, יש לבחון האם הנתבעת כרשות מוניציפלית פעלה כנדרש, והאם יש הצדקה נורמטיבית להטיל עליה אחריות ולקבוע כי מדובר בהתנהגות עוולתית. במילים אחרות, וכלשון פסק הדין בעניין פלוני, האם מדובר בסיכון צפוי או שניתן היה לצפותו, שהינו בלתי סביר.

1. טענותיה של הנתבעת בנוגע לקיומו של מפגע על המדרכה מתמצות בעיקר בניסיון להטיל את האחריות לקיומו של מפגע על מי שהוציא והניח על המדרכה את ערמת הגזם ואת הרהיט, על יסוד ההנחה כי מדובר בתושב העיר. כל זאת, על אף שהעד מטעם הנתבעת העיד כי מדובר בהשערה וכי לא בדק האם בוצעו במקום עבודות גיזום מטעם הנתבעת. למעשה, לא ניתן לדעת מי הגורם שהשאיר במקום את ערמת הגזם, ולא נשללה האפשרות שמדובר בגורם מטעם הנתבעת. כך או כך, טענותיה של הנתבעת נטענות בהתעלם מחובתה כרשות מוניציפלית לפקח על הנעשה בתחומיה ולפעול למניעת מפגעים.

הנתבעת לא הראתה כי פעלה במסגרת סמכויות הפיקוח לאיתור מפגעים ולמניעתם. בניגוד למקובל בהליכים המתנהלים נגד עיריות בגין תאונות הנגרמות בשל קיומם של מפגעים, לא הוצג דו"ח פניות הציבור בנוגע למקום התאונה במועד הרלוונטי, ולא הובאה כל ראיה או עדות לפעולה כלשהי של העירייה (לעניין הנטל המוטל על העירייה ראו ע"א (ת"א) 4195/98 שי חנה נ' עיריית נתניה [ (31.10.1999)).

ויובהר, כי חובתה של העירייה משתרעת על כל שטח הנמצא בתחומיה אשר משמש את הציבור. היא אחראית גם בגין מפגע שנוצר עקב עבודות פרטיות, אשר יצר סיכון בשטח הציבורי, ובמקרים מסוימים יש עליה חובה לפקח ולהסיר מפגעים גם כאשר הם נמצאים בשטח פרטי, במסגרת סמכויות הפיקוח המוקנות לה בחוקי העזר העירוניים (ראו והשוו ת.א. (ת"א) 70321-10-18 פלונית נ' עיריית גבעתיים (16.12.2021). בפסק הדין בת.א. (י-ם) 1762/05 צלמרו נ' הגיחון מפעלי מים וביוב ואח' (30.12.2009) נדונה טענה של העירייה כי המפגע הוא בשביל שאינו באחריותה, ועל אף שהתקבלה הטענה כי המפגע נוצר עקב עבודות פרטיות, נדחתה הטענה כי יש בכך כדי להסיר אחריות לחלוטין מהעירייה.

בענייננו, אין חולק כי מדובר במדרכה המיועדת למעבר הולכי רגל הנמצאת בתחום שליטתה של הנתבעת, והטענה כי המפגע נוצר כביכול על-ידי גורם פרטי כלשהו, אין בה כדי לגרוע מאחריותה של העירייה לפקח על השטח הנמצא בשימוש ציבורי, להפעיל את סמכויותיה ולפעול למניעת מפגעים ולהסרתם.

1. משהוכח קיומו של מפגע בתחומיה של הנתבעת, ואין מקרה קלאסי יותר ממדרכה פשוטה ברחובה של עיר, היה על הנתבעת להוכיח כי היא פועלת באופן סביר למניעת מפגעים ולהסרתם תוך זמן סביר. הוכחת קיומו של מפגע בתחומי העירייה מעביר אל כתפיה את נטל הבאת הראיה, על-מנת שתוכל לאזן את כפות המאזניים ולשכנע כי אין להטיל עליה חבות בנזיקין, שהרי המידע והנתונים מצויים כולם בידיה. וכך נפסק בעניין שטרנברג:

"הנטל שהצליח המערער להעביר אל כתפי המשיבה הוא נטל הבאת הראיות, שמשמעותו כי כפות המאזניים נוטות לטובת התובע, ועל הנתבע הרוצה בכך החובה להחזיר ולאזן ביניהן. הסבריה של המשיבה, כפי שעלו מפי המהנדס שלה, לא היה בהם כדי להביא לידי איזון כאמור. משלא עמדה בנטל שהועמס עליה, חבה המשיבה בנזיקין בשל רשלנותה.

... תוצאתו הדיונית הרגילה של כלל זה היא הטלת נטל הבאת ראיות נגדיות על הנתבע; היינו, עליו להמציא בראיותיו תשובה כלשהי שיהא בה כדי לעקור את המסקנה הלכאורית בדבר רשלנות ( ע"א 411/70 [3], בעמ' 297). בסופו של דבר יוכרע הדין על-פי מאזן ההסתברויות, כאשר נטל השכנוע ממשיך לרבוץ על כתפי התובע ( ע"א 705/78 [4]; ע"א 612/78 [5], בעמ' 725-726)".

1. במקרה דנן הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה כי פעלה באורח סביר. לו היתה הנתבעת מביאה ראיות כלשהן טענותיה, יכול שהמסקנה המתקבלת היתה כי אין מקום לקבל את התביעה, אולם במקרה דנן הנתבעת לא הראתה דבר.

בתצהירו של העד מטעם הנתבעת, המשמש כסגן מנהל תחנה לתפעול ומינהל באגף התברואה בעירייה, נטען כי ימי הפינוי בכתובת הרלוונטית הם יום שני עד יום חמישי בין השעות 06:00 עד 13:00, אולם בחקירתו הודה העד כי לא בדק את הנוהל המתפרסם באתר העירייה בנוגע לכתובת הרלוונטית [פרו עמ' 25]. אשר לאיסוף גזם, נטען בתצהיר כי ישנם מועדים קבועים המפורסמים לציבור במדיות השונות, ועל תושב המבקש לפנות גזם לפנות אל העירייה באמצעות האפליקציה או בטלפון. נטען כי במקרה דנן לא התקבלה הודעה על צורך באיסוף או על קיומה של ערמת גזם על המדרכה.

1. כאמור, לא הוצג מטעם הנתבעת דו"ח פניות מיום התאונה או ממועד אחר כלשהו בנוגע לאזור, אשר ממנו ניתן ללמוד על היעדרה של פנייה בנוגע למקום התאונה.

איני מקבלת את טענת הנתבעת בסיכומיה כי היה על התובעת לדרוש את הרישום ממועד התאונה במסגרת דרישה לגילוי מסמכים, שכן מדובר במסמך רלוונטי למחלוקת המצוי בחזקתה של הנתבעת, אשר חלה עליה החובה לגלותו במסגרת גילוי מסמכים כללי, כפי שנעשה באופן שכיח בהליכים המתנהלים במקרים דומים; קל וחומר כאשר נטל הראיה הועבר אל הנתבעת. טענתה של הנתבעת כי היה על התובעת לדרוש את הדו"ח במסגרת גילוי מסמכים אף אינה מתיישבת עם הטענה הנטענת בסיכומיה כי בהיעדר פנייה של תושב, אין דו"ח אותו ניתן היה לצרף.

בנוסף, אני סבורה כי אין לקבל את הטענה גם לגופה, שכן במקרים מסוג זה ניתן להוכיח גם את ה"אין" לעומת ה"יש", על-ידי הצגת דו"ח פניות רציף בנוגע למועד הסמוך לתאונה, ולהראות כי במסגרת הפניות הנוגעות לאותו אזור לא היתה פנייה בנוגע לפינוי רהיט ואיסוף גזם או דיווח על מפגע. שאם לא כן בכל מקרה ומקרה תטען הרשות כי לא היתה פנייה אליה ועל כן אין ברשותה דו"ח אותו ניתן להציג, וכך לא ניתן יהיה להוכיח את דבר קיומה של פנייה בשום מקרה ואף פעם.

1. יצוין כי בכתב ההגנה נטען (בסעיף 6) כי הגזם הוצא במועד המתאים להוצאת גזם לצורך פינויו ביום למחרת, וזאת בסתירה לאמור בתצהירו ובעדותו של העד, על-פיהם הגזם שהיה על המדרכה לא הוצא במועד המתאים ואף לא הונח במקום ובאופן המתאים בצורה מסודרת על-פי הנחיות העירייה. לא ניתן הסבר לסתירה זו בסיכומי הנתבעת, אלא נטען רק כי הנתבעת אינה אחראית להפרת הנוהל על-ידי התושבים.
2. בחקירתו העיד העד מטעם הנתבעת כי לא היה בתפקיד הרלוונטי במועד התאונה. אשר לדו"ח קריאות למוקד העירוני, העיד העד [פרו' עמ' 27]:

"ת: אמור להיות דו"ח קריאות דרך מוקד עירוני מה נכנס באותו יום דרך האפליקציה.

ש: למה לא צירפתם את הדו"ח קריאות?

ת: לא יודע.

ש: לא ביקשו ממך לצרף את הדו"ח קריאות? אבל אם אתה תיכנס למערכת את תמצא את הדו"ח קריאות של רגע לא סיימתי את השאלה בבקשה תודה. אם תיכנס למערכת ותגישי [צ"ל – תקיש] על תאריך 23/3/2021 אתה תמצא את הדו"ח קריאות?

ת: אם זה מופיע עדיין במערכת כן".

בהמשך העיד העד כי לא ערך בדיקה בעצמו, אך נמסר לו כי לא אותרה קריאה רלוונטית. העד הוסיף כי אין יום שאין בו קריאות למוקד העירוני, ונשאל [פרו' עמ' 28]:

"ש: ... אז למה לא לשלוח את הדו"ח? למה לא להציג לבית המשפט את הדו"ח ולהראות שהיו 1,000 קריאות באותו היום מכל הכתובות האחרות אבל לא מהכתובת הזו?

ת: אני לא חושב שזו שאלה שאת צריכה לשאול אותי".

אני סבורה כי יש לזקוף לחובתה של הנתבעת את הימנעותה מלהציג את דו"ח הקריאות ממועד התאונה אשר מוחזק כמסמך הנמצא בחזקתה ובשליטתה, וודאי היה ברשותה במועד הגשת התביעה, אשר הוגשה תוך זמן סביר לאחר התאונה. כל זאת, ביתר שאת משעה שעיקר הגנתה של הנתבעת בנוגע לשאלת אחריותה להסרת המפגע מבקשת להתבסס על הטענה – העובדתית – שלא היתה קריאה לאיסוף הרהיט ולפינוי הגזם. בעוד שניתן היה להוכיח את הטענה ברישום מזמן אמת, הסתפקה הנתבעת בעדות מפי השמועה של מי שלא ערך אפילו את הבדיקה בדבר רישום במערכת הקריאות. לפיכך, מדובר במחדל ראייתי הפועל לחובת הנתבעת (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991); ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595) (1990)).

1. אם כן, לא הוכח האם היתה או לא היתה קריאה לאיסוף הרהיט ולפינוי הגזם או לדיווח על מפגע, והדבר נזקף לחובת הנתבעת. אולם עמדתה של הנתבעת מעוררת קושי גם נוכח טענות העד מטעמה כי אין באפשרותה להגיב לכל קריאה מחוץ לשעות המוגדרות לפינוי ואיסוף, המסתיימות בשעה 13:00, וכי האחריות לפעול בהתאם להנחיות מוטלת על האזרחים, וככל שלא פעלו על-פי הנדרש, אין מקום לטענה כלפי הנתבעת.

בחקירתו הבהיר העד את אופן פעולתה של הנתבעת כרשות מוניציפלית [פרו' עמ' 26]:

"אני אומר דבר פשוט. האזרחים אמורים לתאם כל הוצאה לא דווקא גזם, אוקיי יש לנו מפקחים שעובדים עד השעה 13:00, הם מסיירים בכל האזורים אם יש מקום שהוציא ללא אישור שולחים את הפיקוח, מגישים שם דוח במידה ומאתרים את הבן-אדם. האירוע עצמו קרה בשעה 19:00 בערב שמפקחים שלנו שמה לא מסיירים. לא נכנסה שום הודעה על זה שיש את הגזם או את הארונית אם אני לא טועה שהיתה שמה, לנו לא היה איך לדעת שיש את הדבר הזה. העירייה לא מפנה במשך 24 שעות,...".

ובהמשך [פרו' עמ' 29 – 30]:

"ת: ... אין לי, אגף התברואה הוא לא עובד 24 שעות מבחינת הפינוי אשפה או מפקחים שנמצאים במקום. המפקחים אצלנו בתחנה הם מסיימים את העבודה שלהם בשעה 13:00 בצהריים, בגלל זה כן, בגלל זה יש לנו את מבחינת האפליקציה וכל שאנחנו מקבלים את התאומים עד השעה 13:00 אבל מה יצא לאחר מכן אנחנו לא יודעים.

...

ש: אבל הפיקוח מסתיים ב-13:00 בצהריים.

ת: הפיקוח מסיים בשעה 01:00 בצהריים, של התחנה.

ש: עד למחרת ב-6 בבוקר.

ת: עד למחרת משתנה יש תחנות ב-5 תחנות ב-4 ותחנות ב-6".

מדברי העד עולה כי הנתבעת, כעירייה המופקדת על רחובותיה של העיר השוקקת במדינה, רואה עצמה פטורה מקיום פיקוח כלשהו לאחר השעה 13:00. עוד עולה מדברי העד וכן מתצהירו, כי גם לו היתה נשלחת קריאה או דיווח על מפגע, לא היה מתבצע פינוי של המפגע מהמדרכה. אמור מעתה: עמדתה העקרונית של הנתבעת היא כי החל מהשעה 13:00 בימי החול רחובותיה הם הפקר לגחמותיהם של התושבים.

1. אכן ניתן לקבל את הטענה כי הנתבעת כעירייה אינה יכולה להיות בכל מקום ובכל זמן. אולם אין לקבל את הטענה כי היא אינה אחראית להיות באף מקום ובשום זמן לאחר השעה 13:00. אין לדרוש מהנתבעת כי תפעיל סיורים יזומים בתכיפות לאורך כל שעות היממה, אך אין משמעות הדבר שהנתבעת פטורה כליל ממילוי חובותיה מרבית שעות היממה. אני סבורה כי ספק אם אופן ההתנהלות שקבעה הנתבעת עומד בסטנדרט התנהגות סביר המצופה מרשות מוניציפלית גדולה המופקדת על ביטחון העוברים ושבים ברחובותיה של עיר סואנת.

לעניין זה יש לציין כי יום התאונה היה יום הבחירות הכלליות, המהווה יום שבתון שבמהלכו ניתן לצפות לתנועה רבה ולפעילות ערה, ויש מקום לטענה כי דווקא במועד זה היה מקום להגברת הפיקוח.

1. אלא שהנתבעת לא הוכיחה כי בפועל בוצע פיקוח באותו יום. העד מטעמה טען בתצהירו כי ייתכן שערמת האשפה הוצאה זמן קצר לפני התאונה, וודאי לא היתה שם משעות הבוקר, שכן אחרת היתה מתקבלת הודעה או שעובדי העירייה היו מפנים אותה בעצמם, אך לא ידע להעיד על כך. העד העיד בחקירתו כי במועד התאונה עבד באגף הארנונה ולא באגף התברואה. העד לא ידע לומר כמה עובדים עבדו בפועל ביום התאונה וכמה משאיות פינוי הסתובבו ברחבי העיר באותו יום, אך העיד כי קיים רישום במסגרת דיווח יומי על כל משאית שיוצאת, לרבות שעת היציאה [פרו' עמ' 28]. גם דו"ח זה לא הוצג מטעם הנתבעת, ולמעשה לא הוכח כי סמכויות הפיקוח והפינוי הופעלו באותו יום ובאיזה היקף הופעלו למניעת מפגעים ולהסרתם.
2. בהמשך עדותו השיב העד לשאלות בית המשפט, והעיד כי קיימת תוכנית עבודה של המפקחים מטעם הנתבעת, אולם גם מסמך זה לא הוצג מטעמה. אשר לפיקוח שבוצע בפועל ביום התאונה שב העד ומסר כי לא בדק ואינו יודע להעיד כמה מפקחים עבדו באותו יום, וכי קיים רישום על כך, אולם גם רישום זה לא הוצג [פרו' עמ' 34]. העד אישר כי במקרה שבו מבוצע סיור ולא אותרו מפגעים אמור להיות רישום על כך, אולם גם מסמך זה לא הוצג [פרו' עמ' 35]. העד גם לא ידע לומר מתי פונו הרהיט וערמת הגזם בפועל, ועל אף שהיה אמור להיות רישום על כך, גם עניין זה לא נבדק ולא הוצג מסמך כלשהו.
3. העולה מן המקובץ: הנתבעת טוענת כי היא מפעילה פיקוח עד השעה 13:00 ותו לא, ובהיעדר קריאה או פנייה מטעם הציבור, אינה אחראית לדעת על אודות קיומן של מדרכות חסומות בשטחה, ואף קריאה להסרת מפגע אינה מחייבת מענה מהיר אלא בשעות הבוקר בלבד.
4. מעבר לעובדה שיש קושי לקבל את עמדת הנתבעת בנוגע להיקף חובת הפיקוח ומניעת המפגעים המוטלת עליה באופן שוטף, היא לא הוכיחה את טענותיה במסמכים הקיימים ברשותה כפי שהעיד העד מטעמה; כל עדותו היתה אמירות כלליות בנוגע לאופן ההתנהלות של אגף התברואה, ועדות מפי השמועה בנוגע לעובדות הנוגעות למועד התאונה, מבלי שערך בדיקה כלשהי, ולו בדיעבד. לו היתה הנתבעת מראה כי פעלה בהיקף סביר, אזי יכול שעמדתה היתה מתקבלת והמסקנה היתה כי יש לפטור אותה מאחריות, אולם הנתבעת לא הראתה דבר (השוו: ת.א. (בת ים) 9183-12-18 פלונית נ' עיריית רמת גן (5.3.2023)).
5. סיכומו של דבר, משהוכח קיומו של מפגע, היה על הנתבעת לפעול לאיתורו ולהסרתו, ובכך למנוע את התאונה שאירעה לתובעת. הנתבעת לא עמדה בחובתה להראות כי נקטה באמצעים סבירים לאיתור מפגעים בתחומה ולהסרתם, וביקשה לקבוע חובת פיקוח מצומצמת ומתוחמת בשעות מסוימות תוך הטלת האחריות על הנעשה ברחובותיה על הציבור. אמנם לא ניתן לצפות כי הנתבעת תסכל כל מפגע בכל שעות היממה, ובפרט כאשר מדובר במפגע שלא ניתן לדעת מתי נוצר, אולם גם הגישה ההפוכה אינה מתקבלת על הדעת.

מן הבחינה העובדתית, היה על הנתבעת להראות ולהוכיח את טענתה כי הפעילה אמצעים סבירים, ומשלא עשתה כן, אני סבורה כי על-פי מאזן ההסתברויות, המסקנה המתקבלת היא כי העירייה הפרה את חובת הזהירות כלפי התובעת וכלפי הציבור בכללותו, ומכאן קמה אחריותה ברשלנות. בהיעדר הפעלת אמצעי פיקוח, ניתן היה לצפות את קיומם של מפגעים היוצרים סיכון בלתי סביר, ולפיכך ניתן לקבוע כי מדובר בהתנהגות עוולתית.

אשם תורם

1. התובעת הודתה כי הבחינה בערמת הגזם שחסמה את המדרכה, וכי החליקה ונפלה בעת שניסתה לרדת מהמדרכה. התובעת אף אישרה בהגינותה כי היה באפשרותה לחצות את הכביש אל המדרכה ממול, אולם לא הספיקה לחשוב על כך, והתרכזה רק בירידה מהמדרכה שהיתה חסומה בגזם ובעלים רטובים [פרו' עמ' 5], ואז כבר החליקה ונפלה.
2. על-פי הוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. לצורך קביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון האם התובעת נהגה כאדם אחראי בנסיבות העניין, והאם נקטה זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על-פי מבחן האשמה המוסרית. יש להציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, על-מנת להעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהצדדים (ע"א 14/80 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2.12.2019); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)).
3. בענייננו מדובר במפגע הבולט לעין, אשר התובעת הבחינה בו היטב. אולם דווקא העובדה שהמפגע חסם את המדרכה לכל רוחבה, משליכה על יכולתה של התובעת לנקוט זהירות ולמנוע את התאונה. אמנם היה באפשרותה של התובעת לסגת לאחור ולחצות את הכביש למדרכה ממול, אולם היא החליקה כבר בעת שהורידה את רגלה אל הכביש, ולכן לא ברור אם היה בכך כדי למנוע את התאונה. לכך יש להוסיף את העובדה שהתאונה אירעה בשעת חשכה, כאשר על-פי התמונות המקום היה חשוך במידה מסוימת.

לפיכך, ובהתחשב במכלול הנתונים, באתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה דנן יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 25%.

הנזק שנגרם לתובעת

הפגיעה והנכות הרפואית

1. התובעת פונתה באמבולנס לקבלת טיפול רפואי בחדר המיון בבית החולים איכילוב, שם אובחן שבר תת ראשי מימין G4. התובעת עברה ניתוח להחלפת מפרק הירך (בי-פולר), ואושפזה במחלקה האורתופדית למשך 25 ימים. לאחר מכן הועברה התובעת למחלקת שיקום בבית החולים, וסך הכל שהתה באשפוז במשך 38 ימים.

בעת שחרורה של התובעת מבית החולים הומלץ על המשך טיפול בקהילה, כולל ריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה, נטילת משככי כאבים, מעקב נוירולוגי וביקורת במרפאת טראומה, והתאמת הבית לתפקוד בטיחותי.

על-פי התיעוד הרפואי, התובעת ביצעה מעקב במרפאת בית החולים, ונמצא כי היא סובלת מכאבים מפשעתיים ומכאבים בברך ימין ומתהלכת עם מקל.

1. התובעת צירפה לכתב התביעה חוות דעת מומחה מטעמה בתחום האורתופדיה, מטעם ד"ר דיויד יפה מתאריך 21.8.2022, בה נקבע כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה (משוקללת) בשיעור 19%: 10% בגין מצב לאחר ניתוח החלפת מפרק ירך, מלווה בחולשה, כאבים ומגבלות תנועה ופגיעה בתפקוד; 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני.

מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת מומחה בתחום האורתופדיה, ד"ר ישראל קליר מתאריך 3.4.2023, בה נקבע כי בעקבות הניתוח להחלפת מפרק הירך קיימת הגבלה קלה המקנה לתובעת נכות בשיעור 10%.

1. נוכח המחלוקת בין המומחים מטעם הצדדים, מונה מומחה באורתופדיה מטעם בית המשפט, ד"ר משה ויסברוט. בחוות דעתו מתאריך 14.10.2023 נקבע כי בשל הגבלת תנועות ירך ימין כתוצאה מהפגיעה בתאונה נגרמה לתובעת נכות בשיעור 15% לפי סעיף 48(1)(ד) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל"), וכן נכות בשיעור 5% בגין צלקת רגישה בחלקה לפי סעיף 75(1)(א-ב) לתקנות המל"ל. לפיכך נקבעה נכות רפואית משוקללת בשיעור 19.25%, החל מתאריך 1.1.2022.

בנוסף נקבעו לתובעת תקופות נכות זמנית:

אי כושר מלא ונכות זמנית בשיעור 100% בתקופת הניתוח, השיקום והאשפוז, במשך 40 ימים;

נכות זמנית בשיעור של 50% במשך שלושה חודשים;

נכות זמנית בשיעור 30% במשך חמישה חודשים.

עוד נקבע כי לתובעת נכות כללית בשיעור 30% עקב שינויים שחיקתיים במערכת התנועה, כולל בעמוד השדרה המותני, וזאת ללא קשר סיבתי לתאונה.

1. על-פי הפסיקה, הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של תובע כתוצאה מתאונה, לעולם מסורה בידי בית המשפט, אשר לו שיקול דעת אם להסתמך על חוות דעת המומחה מטעמו, או לדחותה, כולה או חלקה (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174 (1993); ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל, פ"ד נח(2) 583, 588 (2004)). אולם, ככלל בית המשפט לא יסטה מקביעותיו וממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות ונימוקים משכנעים (ראו ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מוניטי רבי (31.12.1988); ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא (4.2.2002); ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ (28.3.2007)).

במקרה דנן, הנכות הרפואית שקבע המומחה מטעם בית המשפט בגין השבר בירך והניתוח להחלפת המפרק עולה על הנכות הרפואית שקבע המומחה מטעם התובעת בגין פגימה זו, ומאידך לא נקבע קשר סיבתי לנכות ממנה סובלת התובעת בעמוד השדרה המותני.

יצוין כי מספר ימים לאחר בדיקתה של התובעת על-ידי המומחה מטעם בית המשפט היא עברה ניתוח ארטרוסקופיה במפרק ירך ימין. בביקור במרפאה מחודש דצמבר 2023 נרשם כי היא סובלת מקושי ניכר בניידות ואי יציבות, והומלץ על ביצוע פיזיותרפיה וצורך במטפלת למשך חצי שנה.

בשל העובדה שאירועים אלה התקיימו לאחר בדיקת המומחה, לא ניתן להם ביטוי בחוות הדעת, ולא הופנו שאלות הבהרה. הצדדים אף לא ביקשו לחקור את המומחה מטעם בית המשפט, וחוות דעתו נותרה על כנה.

הפגיעה התפקודית שנגרמה לתובעת כתוצאה מהתאונה

1. במועד התאונה היתה התובעת גמלאית כבת 75.5, כיום בת 80 וארבעה חודשים, מתגוררת בגפה.

כפי שעולה מהתיעוד הרפואי, עובר לתאונה היתה התובעת עצמאית לחלוטין וללא מגבלות ידועות. לצד זאת, על-פי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט סובלת התובעת מתחלואת רקע בתחום האורתופדי, עקב שינויים שחיקתיים, לרבות בעמוד השדרה המותני.

בעקבות השבר והניתוח שהתה התובעת באשפוז ובשיקום בבית החולים במשך 38 ימים, וכפי שעולה מהתיעוד הרפואי, הוסיפה לסבול מכאבים ניכרים וממגבלות תנועה, והיא מתהלכת עם מקל.

1. על-פי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, בבדיקה הרפואית הקלינית נמצאה רגישות מתונה והגבלה חלקית בתנועות מפרק ירך ימין, ללא חסר עצבי. עוד נקבע כי יש לתובעת דרגת נכות בגין הצלקת הרגישה בחלקה.

אשר להשלכות התאונה על מצבה של התובעת ומגבלותיה התפקודיות, נקבע בחוות הדעת כי היא סובלת מקושי במאמצים, הרמת חפצים ועמידה ממושכת, אשר חלקן נובעות מחולי אופייני לגילה. נקבע כי מצבה של התובעת יציב, וכי היא תזדקק לטיפולי פיזיותרפיה ומשככי כאבים, הכלולים בסל הבריאות.

1. התובעת תיארה בתצהירה את תקופת האשפוז והשיקום הממושכת, ואת המשך הטיפול במרפאת בית החולים בגין הכאבים הקשים במפרק ירך ימין מהם הוסיפה לסבול עוד תקופה ארוכה לאחר מכן. התובעת הופנתה למעקב יחידת מפרקים וקיבלה הזרקות תחת בדיקות אולטרסאונד, אולם ללא הטבה במצבה. על-פי תיעוד רפואי מחודש יוני 2023, התובעת הוסיפה לסבול מכאבים מפשעתיים ומכאבים קשים במפרק ירך ימין ולאורך הירך, כאשר היא מתקשה בהליכה ובהרמת הרגל, והיא הופנתה למרפאת כאב. בחודש דצמבר 2023 עברה התובעת ניתוח רוויזיה, שלאחריו הוסיפה לסבול מקשיי ניידות ניכרים ונזקקה לפיזיותרפיה ולטיפול ביתי.

התובעת תיארה כי לפני התאונה היתה אישה בריאה, נמרצת ופעילה, וכי תפקדה היטב באופן עצמאי הן כעקרת בית הן מחוץ לבית, וטיפלה בעצמה בכל צרכיה. כתוצאה מהתאונה נזקקה התובעת לעזרה מרובה בתקופת הנכות הזמנית, במשך ארבעה חודשים. בעת אשפוזה נעזרה התובעת בכיסא גלגלים, ולאחר שחרורה לביתה נזקקה להליכון ולאביזרים מתאימים לצורך רחצה, וכן לעזרה בהלבשה. התובעת ציינה כי עד היום היא נעזרת מדי פעם בהליכון ובמקל. במהלך תקופת ההחלמה הסתייעה התובעת באחותה ובשכן שגר מעליה, אשר סייעו לה בעריכת קניות, בישול ותחזוקת הבית.

עקב מגבלותיה הרפואיות והתפקודיות התובעת מתקשה מאוד ללכת ולבצע כל פעולה הדורשת מאמץ פיסי, לרבות עריכת קניות וביצוע מלאכות הבית. חייה של התובעת השתנו באופן ניכר, ומאישה מתפקדת היא הפכה לזכאית לקבלת גמלת סיעור מהמל"ל.

1. לתמיכה בעדותה של התובעת הובאו תצהירה של אחותה, ר' ש', ושל שכנה, א' ל'. אחותה של התובעת תיארה בתצהירה את קשייה של התובעת בתקופת ההחלמה והשיקום, ואת הפגיעה התפקודית שנגרמה לה והכאבים הקשים מהם סבלה. מאז התאונה התובעת לא חזרה לעצמה והפכה תלויה ומוגבלת.

שכנה של התובעת תיאר אף הוא בתצהירו כיצד נהג לסייע לה בתקופת השיקום, בעריכת קניות ובתמיכה בתובעת כאשר ביקשה לצאת מביתה ולרדת במדרגות, וכן בביצוע מטלות יום-יומיות של תחזוקת הבית והתאמתו למצבה התפקודי. העד תיאר כי עובר לתאונה היתה התובעת עצמאית ובלתי תלויה באחרים, אשר נהגה לערוך קניות בעצמה ולצאת להליכה, ומאז התאונה הפכה לאישה מוגבלת ונכה הנדרשת לבקש סיוע ומתקשה בביצוע מטלות בסיסיות של תחזוקת הבית ובעריכת קניות.

שני העדים מטעמה של התובעת נחקרו ותיארו את העזרה לה נזקקה התובעת, בעיקר בתקופת השיקום הממושכת שלאחר שחרורה מבית החולים, וכן את העזרה לה זקוקה התובעת באופן שוטף.

1. מהעדויות שהובאו מטעם התובעת התרשמתי כי מאז התאונה ובעקבותיה היא סובלת ממגבלות תפקודיות ניכרות, וכך התרשמתי גם מעדותה של התובעת בפניי, אשר התקיימה בישיבה בשל מגבלותיה של התובעת. בהינתן העובדה שהנכות ממנה סובלת התובעת היא נכות אורתופדית בירך, אשר מטבע הדברים משליכה על מרבית פעולותיה ועל כושר הניידות, אני סבורה כי יש להעמיד את נכותה התפקודית על שיעור של 20%.

חישוב הנזק

1. לשם הנוחות, להלן נתוני היסוד:

התובעת ילידת 13.9.1945;

תאריך התאונה 23.3.2021;

גילה של התובעת בעת התאונה 75 ושישה חודשים;

גילה של התובעת כיום 80 וארבעה חודשים;

הנכות הרפואית בגין התאונה 19.25%;

הפגיעה התפקודית 20%.

1. בשל העובדה שהתובעת היתה גמלאית במועד התאונה, חישוב הנזק ייעשה על-פי שלושה ראשי הנזק של עזרת הזולת, הוצאות רפואיות וניידות ונזק לא ממוני.

עזרת הזולת

1. על-פי העדויות שהובאו מטעם התובעת היא קיבלה עזרה של בני משפחה ושל שכן, בעיקר בתקופת השיקום לאחר שחרורה מבית החולים, ועד היום היא מקבלת מדי פעם עזרה בביצוע מטלות הבית ובעריכת קניות. התובעת לא טענה לקבלת עזרה בשכר, ונעזרה במטפלת מטעם הביטוח הלאומי, כאשר לאחר התאונה הוכרה לראשונה כזכאית לקבלת גמלת סיעוד.
2. על-פי הפסיקה, פיצויים בשל עזרה ייפסקו בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, כאשר עזרת בני משפחה תזכה בפיצוי כאשר יוכח כי חרגה בהיקפה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. כפי שנכתב בספרו של המלומד ד. קציר, " פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה שלישית, תשנ"ג-1993), בעמ' 416: "אמת נכון הוא, שכאשר בן משפחה נקלע למצוקה יש לצפות מבן זוגו, ואולי אף מבני משפחה אחרים, לעזור ולסייע לו ככל יכולתם. כאשר עזרה זו אינה חריגה מבחינת היקפה ומהותה מהעזרה המושטת על-ידי בן זוג אחד לרעהו או בין בן משפחה אחד למשנהו במהלך חיי היום יום על תהפוכותיהם, ייתכן שאז אין לתרגם זאת למונחים כספיים". מאידך, כאשר בני המשפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם במקרה שבו לא שילם עבורו (ראו גם רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6.1.2015)).

לעניין שיעור הפיצוי, נקבע כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ראו ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח' (27.12.1973)), וכי ניתן לפסוק סכום פיצוי גלובלי כאשר לא הוצגו נתונים אובייקטיביים (ע"א 515/83 עגור נ' אייזנברג ואח' (26.2.1985)). לפיכך, השאלה אינה רק האם התובעת קיבלה בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאית לקבלה ואם ניתנה לה על-ידי אדם כלשהו. בהתאם לכך, ובהיעדר נתונים אודות הוצאה כספית בעין, הפיצוי בגין ראש נזק זה ייקבע על דרך האומדנה.

1. התובעת הראתה כי היא מקבלת עזרת בני משפחה ושכנים בהיקף החורג במידת מה מן העזרה המקובלת, וכי לאורך תקופה ממושכת לאחר שחרורה מבית החולים נזקקה לעזרה מוגברת. עדויות אלה תואמות את מצבה הרפואי והתפקודי של התובעת כפי שעולה מהתיעוד הרפואי ומחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, אשר קבע תקופת נכות זמנית ניכרת למשך כשמונה חודשים.

התובעת צירפה לראיות מטעמה את החלטת המוסד לביטוח לאומי בתביעה לקבלת גמלת סיעוד, על-פיה קיבלה זכאות זמנית לסיוע בהיקף של 10 שעות שבועיות בין התאריכים 1.9.2021 עד 31.12.2021, בתקופת הנכות הזמנית [ת/5], אולם לא צורפו מטעם הצדדים נתונים נוספים ועדכניים לעניין זה, על אף שהתובעת טוענת כי היא זכאית לגמלת סיעוד.

ברקע יש להביא בחשבון את התחלואים הנוספים מהם סובלת התובעת, לרבות מגבלות אורתופדיות בגב התחתון, אשר ודאי משפיעות על מצבה התפקודי של התובעת. מאידך, לפני התאונה היתה התובעת עצמאית בתפקודה על אף מצבה הרפואי, ולא נזקקה להכרת המוסד לביטוח לאומי.

1. במכלול נסיבות העניין, ובשים לב למצבה הרפואי והתפקודי של התובעת, אני מוצאת לנכון להעמיד את סכום הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד על סך 25,000 ₪.

הוצאות רפואיות וניידות

1. התובעת טוענת בסיכומיה כי בעקבות התאונה היא נזקקה למעקב ולטיפולים רפואיים רבים, ותזדקק לטיפולים נוספים בעתיד, לרבות טיפולי פיזיותרפיה.

בשל קשייה של התובעת בניידות היא נאלצת לנסוע במוניות באופן תדיר, ולהוכחת טענותיה צורפו מטעמה מספר רב של קבלות על נסיעה במונית (חלקן אינן קריאות), בהיקף של אלפי שקלים.

1. את הפיצוי בגין הוצאות יש לפסוק בהתאם לעקרון העל בפסיקת פיצויים בדבר השבת המצב לקדמותו (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה (15.7.1982)). אמנם מדובר ב"נזק מיוחד" שיש להוכיחו בראיות, הן לעניין הצורך בהוצאה הן לעניין ההוצאה בפועל (ראו ד. קציר דיני הנזיקין בעמ' 11; ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (22.3.1994)); אולם מקום בו הוכח כי יש צורך בטיפולים רפואיים הכוללים אשפוז קודם ואשפוז צפוי, טיפולי פיזיותרפיה שוטפים, מעקב רפואי והוצאות נסיעה נלוות, וכן רכישת משככי כאבים, ניתן לפסוק על דרך האומדנה, " על הצד הנמוך והבטוח" (ע"א 307/77 מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ (2.2.1978); ת"א 1616/04 שרף נ' אסותא – מרכזים רפואיים בע"מ (23.8.2009)).
2. הנכות האורתופדית והפגיעה התפקודית שנגרמה לתובעת היא בעלת השלכה ישירה על יכולת הניידות, ואני סבורה כי ניתן לקבל את טענות התובעת בדבר הצורך בנסיעה במוניות. יחד עם זאת, ניתן להניח שחלק מהצורך בנסיעה במוניות נובע ממגבלותיה הנוספות של התובעת, אשר אף בהן יש כדי להשליך על יכולת הניידות.

מעבר לכך, הטיפולים הנוספים להם זקוקה התובעת מצויים בסל הבריאות ולא נגרמות הוצאות נוספות בגינם.

1. בנסיבות העניין, בשקלול הנתונים שהובאו בפניי, ובשל העובדה שהתובעת תידרש להוצאות נוספות בעתיד, לרבות ובעיקר בגין ניידות, אני סבורה כי במקרה דנן ניתן לפסוק סכום גלובלי בסך 10,000 ₪.

נזק לא ממוני

1. מהעדויות ומהראיות שהובאו בפניי התרשמתי כי נגרם לתובעת כאב וסבל בהיקף לא מבוטל בעקבות התאונה. התובעת נזקקה לשני ניתוחים ולתקופת אשפוז ושיקום בבית חולים במשך 38 ימים, ולאחר מכן לתקופת החלמה ושיקום ממושכת, והיא סובלת מכאבים ניכרים וממגבלות תנועה וניידות.
2. בעקבות התאונה השתנה מצבה של התובעת באופן מהותי, והיא הפכה מאישה מתפקדת ועצמאית לאישה מוגבלת הזקוקה לעזרה ולסיעוד. השלכותיה של התאונה על מצבה של התובעת הן דרמטיות ומצערות במיוחד בשל גילה המתקדם. פגיעה ונכות אורתופדית הגורמת לקושי בניידות לאישה בגיל השלישי הינה בעלת השפעה מכרעת על שגרת חייה, אשר לא תשוב להיות כפי שהיתה עובר לתאונה.
3. בעת קביעת הנזק הלא ממוני ראוי לתת ביטוי לכאביה של התובעת, למגבלותיה ולגילה בעת הפגיעה. בהתאם להנחיות הפסיקה, אני מעמידה את הפיצוי בגין רכיב זה על סך של 100,000 ₪.

סוף דבר

1. סכום הנזק הכולל שעל-פיו יש לפסוק לטובת התובעת הוא כמפורט להלן:

עזרת הזולת עבר ועתיד 25,000 ₪

הוצאות וניידות 10,000 ₪

נזק לא ממוני 100,000 ₪

________________________________________________

סה"כ פיצוי 135,000 ₪

ניכוי אשם תורם בשיעור 25% 33,750 ₪ -

סה"כ פיצוי בניכוי אשם תורם 101,250 ₪

1. סיכומו של דבר, דין התביעה להתקבל. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 101,250 ₪ בתוספת אגרה כפי ששולמה ושכר טרחת עורכי דין בשיעור 20% ועוד מע"מ.
2. סכום פסק הדין ישולם לתובעת על-ידי הנתבעת תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 60 יום.

ניתן היום, י"ט טבת תשפ"ו, 08 ינואר 2026, בהעדר הצדדים.