לפני	כבוד השופטת, סגנית הנשיא רנה הירש
תובע		א.א.
נגד
נתבעים		1. סי. אי. פי. מבוא חורון בע"מ 2. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

1. התובע נפגע לטענתו בתאונת עבודה.

הנתבעות כפרו בטענה כי התרחשה התאונה בנסיבות שתוארו על ידי התובע, ולטענתן, יש לדחות את התביעה מאחר שמדובר בעדות יחידה של בעל דין ולא עלה בידי התובע להוכיח את התרחשות התאונה. עוד טענה הנתבעת כי אף אם היתה תאונה, האחריות מוטלת על התובע לבדו ומעבר לכך, אין כל הוכחה של הנזק שנגרם.

הרקע ותמצית טענות הצדדים

2. התובע, יליד 1991, עבד כעובד מטבח אצל הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת), המבוטחת על ידי הנתבעת 2. התובע טען בכתב התביעה כי נפגע "ביום 14.9.2021 בשעה 11:00 או בסמוך לכך", כאשר הרים פח אורז שמשקלו 50 ק"ג ובמהלך פעולת ההרמה, חש כאב חד בגבו.

הנתבעת טענה כי יש לקבוע כי התובע לא הוכיח כלל את אירוע התאונה ואת נסיבותיו. עוד נטען, כי קיימות סתירות מהותיות בעדות התובע בנוגע לשעת התאונה, התאונה לא דווחה באופן ראוי, התובע לא פנה לטיפול רפואי בסמוך לאחר התאונה, התובע לא עדכן את הנהלת המעבידה בנוגע לאירוע ואף לא פנה לביטוח לאומי אלא לאחר תקופה משמעותית.

דיון והכרעה

שעת התאונה ונסיבותיה

3. בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 1.6) מסר התובע דברים זהים לאלה שנרשמו בכתב התביעה. במהלך עדותו בבית המשפט מסר התובע שהתאונה היתה בשעות הבוקר המוקדמות, וככל הנראה לפני 06:00, זמן קצר מאוד לאחר תחילת עבודתו. אין ספק כי מדובר בשינוי בנוגע לשעת התאונה, ואולם, אינני סבורה כפי שטוענת הנתבעת כי יש בסתירה זו כדי לחייב את דחיית התביעה ואנמק.

4. על אף טענות הנתבעת, לא מדובר בעדות יחידה של בעל דין. התובע זימן לעדות את מי שהיה בזמן התאונה האחראי הישיר שלו מר מ.מ. (להלן: השף), אשר ציין כי התובע פנה אליו בבוקר בסביבות השעה 10:00 או 11:00 ומסר שכואב לו הגב לאחר שהרים פח אורז. עדות זו תומכת באופן מלא בדברי התובע והשעה שבה נמסר לשף כי התובע אינו חש בטוב אינה בהכרח מייצגת את השעה המדויקת שבה ארעה התאונה.

בדומה, הגיע להעיד בבית המשפט מר מ.פ. (להלן: עוזר השף), שהיה במטבח במועד התאונה הנטענת. עוזר השף מסר כי התובע פנה אליו ביום האירוע וסיפר לו את שקרה בסביבות 09:00-10:00 בבוקר, לרבות הסיבה והכאב, והעד הציע לתובע כדור לשיכוך הכאב.

לא מן הנמנע כי התובע המשיך לתפקד, ולו באופן מוגבל, עד שחש שהמצב אינו משתפר ואז פנה לדווח על הקושי והכאב מהם הוא סובל. העדים מטעם התובע לא העידו בנוגע לשעת האירוע עצמו אלא לשעה שבה פנה אליהם התובע לספר על הכאבים ועל הסיבה לכך. ייתכן שהתובע, כמו גם העדים האחרים, אינם מדייקים בנוגע לשעת האירוע או הדיווח. אין בכך כדי לחייב את דחיית טענת התובע שאירעה לו פגיעה באותו מועד, בבוקר, במהלך עבודתו.

הדיווח אודות התאונה

5. מהעדויות עולה כי התובע דיווח לאחראי עליו וכן לעובד נוסף אודות הרמת פח האורז שגרמה לכאבי גב משמעותיים, בסמוך לאחר האירוע. על אף טענות התובע בחקירתו במל"ל, לא נמצאה ראייה לכך שהתובע דיווח למעביד אודות המקרה בשיהוי משמעותי. התובע הציג תכתובת הודעות עם האחראי עליו: הראשונה מיום למחרת התאונה (15.09.21) אז מסר כי הוא לא יגיע לעבודה בשל כאבי גב; מספר ימים ספורים לאחר מכן (19.09.21) רשם התובע כי הוא עדיין בטיפולים והוא מקווה שמצבו ישתפר בהקדם; שלושה ימים נוספים לאחר מכן (22.09.21) חזר התובע ומסר בהודעת טקסט שהוא עדיין עם בעיה בגב ולא יגיע לעבודה.

אני סבורה כי דיווח של עובד מן השורה לאחראי הישיר שלו היא סבירה ומספיקה ואין לחייבו לדווח לגוף ספציפי, למשרד ספציפי או לאדם ספציפי אחר כתנאי לקבלת טענתו כי הייתה תאונה, כי נגרם נזק או כי אינו כשיר להגיע לעבודה. בעניין זה אציין שאין כל חולק שהתובע לא הגיע לעבודה במשך שבועות ארוכים.

6. התובע מסר במסגרת חקירתו במל"ל כי נערך דיווח לגב' זויה (עמ' 30 לראיות הנתבעת, ש' 36-38), שלא זומנה להעיד מטעם הנתבעת. ולמחרת (שם, ש' 23-26) שוחח גם עם מנהל בשם שימי, שאף הוא לא זומן למסור עדות. החקירה במל"ל נערכה ביום 21.12.2021, קרוב ל-4 שנים לפני מתן העדות בבית המשפט וייתכן שנתונים ועובדות מסוימות נשכחו מהתובע במהלך תקופה זו.

7. העדה מטעם הנתבעת מסרה שהיא ועובדת נוספת עוברות על שעון הנוכחות של כל עובד, ואם רואים שהעובד נמצא בתאונת עבודה או במחלה, נערך בירור מול מנהל התחנה בדבר הסיבה להיעדרות. במקרה דנן נראה שהנתבעת לא עשתה דבר על מנת לברר מדוע התובע אינו מגיע לעבודה ימים ושבועות רבים (במשך חודש ימים), על אף שברי כל שנדרש לעשות הוא לברר עם האחראי הישיר עליו אם הייתה בעיה, אם התובע חולה ומדוע אינו מתייצב לבצע את עבודתו.

מנהל התחנה, כאמור, לא זומן אף הוא לעדות, ואין כל אסמכתא לכך שנעשתה בדיקה מולו או כי הוא עשה בדיקה מול התובע ולא קיבל את המידע הנדרש.

הלכה היא, כי "ככלל, אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו" [ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מד(1) 239, 245 (1990), וכן ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1)736 (1980)], וכי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו" [ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, מ"ד (4)595, 602 (1990)].

בנסיבות אלו, אני סבורה שהנתבעת – שהייתה יכולה לזמן עדים ולהביא ראיות מתאימות – בחרה שלא לעשות כן והדבר נזקף לחובתה.

8. אינני מקבלת את אופן ניסוח טענת התובע בסיכומיו ממנה עולה כי הנתבעת פגעה במכוון בזכותו לקבל תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי, שהרי הדבר מנוגד לאינטרסים שלה. נראה כי התוצאה של אופן הדיווח של הנתבעת למל"ל אכן הביאה לדחיית תביעתו וזאת מאחר שהנתבעת לא ניסתה לברר מול הממונה הישיר של התובע את המידע הידוע לו והסתפקה בכך שלא קיבלה דיווח עצמאי במחלקת משאבי אנוש.

9. הנתבעת ביקשה לראות בפנייה המאוחרת לטיפול רפואי משום חיזוק לאפשרות שהתאונה לא ארעה במועד או בנסיבות שתוארו על ידי התובע. עם זאת, המומחה מטעם בית המשפט שנשאל בסוגיה זו מסר כי לא מדובר בשיהוי בלתי סביר. לדברי המומחה, יש אנשים שלא "רצים" תיכף לטיפול, יש המחכים מספר ימים ויש הממתינים יותר, המתנה של שבועיים אינה נדירה אלא החלטה אינדיווידואלית ואישית ולגישת המומחה, היא סבירה.

אפנה לעדות אמו של התובע (שתצהירה הוצא מהתיק מאחר שהיא לא יכלה לאשר שידעה מה תוכנו, אולם נשמעה עדותה בעל פה), אשר סיפרה שהתובע חזר לביתו שם מתגורר יחד עמה מוקדם באותו יום, נראה לבן, בקושי זז, ובוכה. האם סיפרה כי התובע מסר לה שהרים משא כבד והוא סובל מכאבי גב עזים. האם ציינה כי גם היא חשבה שהכאבים מהם סובל התובע יחלפו מעצמם ולא התרשמתי כי היא סברה שההמתנה שבועיים עד לפנייה לטיפול רפואי כהחלטה חריגה מצד התובע

10. לסיכום פרק זה: על פי העדויות שנשמעו אני קובעת כי במאזן ההסתברויות, עמד התובע בנטל המוטל עליו להוכיח את קרות האירוע כפי שתואר על ידו: התובע הרים לבדו פח אורז ותוך כדי פעולת ההרמה, חש כאב משמעותי בגבו. מצאתי כי התובע עמד בנטל להוכיח גם את מועד התאונה, על אף שהשעה הוכחה רק בקירוב.

משקל פח האורז

11. נראה שאין חולק כי חלק מעבודתו של התובע בעמדת הפחמימות היא להכין אורז בשעות הבוקר בסמוך לתחילת יום העבודה. מדובר בפעולה אשר לדברי התובע הוא עושה באופן יומיומי והוא מכיר את ההנחיות בנוגע לכמויות הנדרשות של אורז שיש להכין ליום עבודה.

טענת התובע באשר למשקל הפח מתיישבת ונתמכת בעדותו של השף אשר ציין כי בכל פח יש 3.5 חבילות (שקים) של אורז, שכל אחת מהן במשקל 12 ק"ג. השף מסר כי נתון זה נמסר לו על ידי משגיח הכשרות שבורר את האורז ומדובר בנתון חשוב עבורו שכן משקל האורז "מכתיב" את כמות המים הנדרשת לבישולו. לפי עדות זו, מדובר בפח המכיל אורז במשקל 42 ק"ג, ובנוסף, יש להרים את הפח עצמו שלא ברור משקלו העצמי.

אני סבורה שהמידע באשר למשקלו של פח האורז נמצא בידי הנתבעת ועם זאת, התובע יכול – וכך גם עשה – להעריך את המשקל על בסיס הנתונים שבידיו. מנגד, הנתבעת בחרה שלא להביא נתונים כלשהם לסתור את הערכת התובע או עדיו, אינני מוצאת שיש מקום לקבוע או להכריע בשאלת המשקל המדויק של הפח המלא לצורך הדיון בשאלת האחריות או הנזק.

על פי הנתונים שהובאו אני קובעת כי מדובר בפח אורז שמשקלו מעל ל-40 ק"ג.

האחריות

12. עוולת רשלנות מותנית בקיומם של חובת זהירות מושגית, חובת זהירות קונקרטית, הפרת חובת זהירות, וקשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם.

במקרה דנן אין ספק שהנתבעת, בהיותה המעסיק של התובע, חבה כלפיו חובת זהירות מושגית. לפי הדין, קיימת לנתבעת חובה לספק לתובע סביבת עבודה בטוחה, להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך אותו ולפקח על עבודתו באופן שמביא בחשבון את הסכנות הנובעות מאופי העבודה [ע"א 9073/09 אסותא – מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (14.06.2011); ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין (31.08.2011)].

13. כפי שנקבע בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז (1)113 (1982) (להלן: הלכת ועקנין): "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו".

בהלכת ועקנין (עמ' 132) קבע בית המשפט את המבחן בנוגע לאמצעי הזהירות אשר יש לצפות כי מעביד ינקוט בהם, למניעת נזק: "מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין? על בית המשפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבותה החברתית של הפעולה. עליו לשקול את האמצעים הדרושים למניעתה".

14. הנתבעת חייבת במתן הדרכה מתאימה לעובדיה, וביניהם התובע, בקביעת שיטת עבודה בטוחה ומתן אמצעים מתאימים לביצוע העבודה. נטען על ידי הנתבעת כי התובע יכול היה להיעזר בעובד נוסף ואולם, מהעדויות עולה כי התובע – וגם העדים האחרים – נהגו באופן קבוע להרים לבד את פח האורז או חפצים כבדים אחרים ללא עזרה של אחרים. מהעדויות עלה כי לא תמיד היו עובדים נוספים באזור העבודה וכי בקשה לעזרה חייבה לצאת מהמטבח לחדר האוכל ולנסות לאתר אדם אחר שפנוי ויוכל להגיע לסייע. לא מדובר בשיטת עבודה מסודרת, לא מדובר בדרך פעולה סבירה וראויה שתמנע את ההרמה באופן עצמאי של משקל כבד על ידי עובד אחד.

לעניין זה אציין, כי בהתאם לראיות שהובאו, התובע – כמו גם עוזר השף – הרים באופן תדיר פעמים רבות (עשרות ואולי מאות של פעמים) פח כבד כפי שעשה ביום התאונה (ולכך אתייחס גם להלן, בפרק הדן בנכות הרפואית). לא נטען ולא הוכח כי במהלך תקופה של כשנה וחצי בה עבד אצל הנתבעת, מסר לו ממונה בטיחות, מנהל עבודה, מנהל התחנה או מנהלת האזור כי הוא פועל באופן שגוי וכי עליו לחדול מכך.

15. אפנה לפסק הדין בת"א (שלום ת"א) 40788-12-15 פלוני נ' א.א. צנרת בע"מ (31.03.2019) שם סקר כב' השופט טל חבקין את הדין הנוגע להרמה של משקל כבד במהלך העבודה. פסק הדין סוקר את הפסיקה הקיימת ואת החוק שהיה רלוונטי לאותה מחלוקת ומגיע למסקנה כי הרמה של משקל של 25 ק"ג (50 ק"ג המתחלק בין שני אנשים), באותן נסיבות, הנו משקל הטומן בחובו סיכון מוגבר לפציעות.

נראה כי גם בענייננו, הנתבעת סבורה כי על עובדיה לנקוט בשיטת הרמה בטיחותית על מנת למנוע פגיעה בגב, אולם היא לא סיפקה לעובדים אמצעי הרמה מתאימים, לא דאגה שיהיו מספיק עובדים כדי להרים באופן משותף משאות כבדים וציפתה מהעובדים לבצע את עבודתם בהתאם לשיקול דעתם.

כפי שציינה עדת הנתבעת, ייתכן שעובד ירים פח כבד כי יחשוב שהוא מסוגל. על פי עמדת עדת הנתבעת, כל אדם צריך לבקש עזרה אם הוא חש שהמשקל שהוא נדרש להרים כבד מדי עבורו, אולם לא יכלה לומר בוודאות שהדבר נמסר לתובע ומעבר לכך, כאמור לעיל, לא הוכח כי היו מספיק אנשים בסביבת העבודה של התובע אליהם יכול היה לפנות באופן מידי כדי לקבל עזרה. אזכיר כי מדובר בפעולה שעשה התובע מדי יום ללא כל עזרה ולכן לא צריך היה לצפות כי דווקא ביום התאונה ילך לחפש בחדר האוכל עובד פנוי כדי לסייע לו בפעולה שהיא יומיומית עבורו.

16. תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999, קובעות (בסעיף 1) כי מעביד נחשב כמחזיק מקום עבודה, וקובעות בסעיפים 2 ו-3 כך:

2. מחזיק במקום עבודה ימסור לעובד במקום העבודה מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום, ובפרט בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה שבה מועסק העובד, וכן ימסור לו הוראות עדכניות לשימוש, להפעלה ולתחזוקה בטוחים של ציוד, של חומר ושל תהליכי עבודה במקום.

3. (א) מחזיק במקום עבודה יקיים הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם (להלן - הדרכה), באמצעות בעל מקצוע מתאים ויוודא שכל עובד הבין את הסיכונים והוא בקיא דיו בנושאי ההדרכה, בהתאם לתפקידו ולסיכונים שלהם הוא חשוף; מחזיק במקום עבודה יחזור ויקיים הדרכה כאמור, בהתאם לצורכי העובדים ולפחות אחת לשנה.

(ב) מחזיק במקום עבודה ינקוט אמצעים כדי לוודא שההדרכה שניתנה לעובדים הובנה על ידם כראוי וכי הם פועלים על פיה.

(ג) הדרכה למנהלי עבודה ולעובדי תחזוקה תינתן באמצעות המוסד לבטיחות ולגיהות או מוסד או אדם אחר שאישר לכך מפקח עבודה ראשי.

17. הנתבעת טענה כי ניתנה לתובע הדרכה טרם תחילת עבודתו ובין היתר, הדרכה בנוגע להרמת משקל. אינני מקבלת טענה זו ככל שהיא מתייחסת לצורת ההרמה של פח במשקל של עשרות ק"ג. המסמך שצירפה הנתבעת לראיותיה (מוצג 1) בנוגע להדרכת בטיחות נושאת תאריך 12.3.2020, ונרשם בו, בסעיף 31 "יש להקפיד על כללי הרמה נכונה למניעת בעיות גב". הא ותו לא.

לא ברור מה הם כללי ההרמה הנכונה, מה הן הבעיות שיש למנוע, לא נרשם כי יש להיעזר בעובד נוסף, לא נרשם מה הוא המשקל המקסימלי שמותר לעובד להרים לבד ועוד. מעבר לאמור, מדובר במסמך שנחתם על ידי התובע כשנה וחצי לפני התאונה כאשר היה עובד זמני ולפני שנקלט לעבודה אצל הנתבעת.

על אף עדות נציגת הנתבעת לפיה מועברות הדרכות בטיחות תקופתיות, לא צורף כל מסמך נוסף המתייחס להדרכת בטיחות לאחר המועד הנ"ל. זאת ועוד, מי שממונה על העברת הדרכות הבטיחות כלל לא זומן למסור עדות וכידוע הימנעות מהבאת עד נזקפת לחובת הצד שיכול היה לזמנו. לפיכך, אני קובעת כי הנתבעת לא פעלה למסור הדרכה נאותה באופן הנדרש בתקנות או בדרך סבירה, ובכך הפרה את הוראות הדין.

18. לסיכום סוגיה זו: שיטת העבודה המחייבת את התובע להרים פח במשקל 40 ק"ג ויותר ללא אמצעי הרמה, וללא עזרה זמינה ונוחה, מהווה הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעת כלפי התובע. בשל כך, אני קובעת כי התובע הוכיח קיומה של התרשלות מצד הנתבעת וכי הוא זכאי לפיצויים בגין נזקיו.

אשם תורם

19. לאחר שנתתי דעתי למכלול הנסיבות, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את טענת הנתבעת לאשם תורם. כפי שקבע בית המשפט העליון: "לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו. ההצדקה המרכזית לכלל האמור הינה כי ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. לעומתו, העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נוכח זאת, ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק" (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' יאסין (31.08.2011).

הנטל להוכיח אשם תורם מוטל על הטוען לו, קרי, על הנתבעות. בענייננו, לא נטען – ובוודאי שלא הוכח – כי התובע פעל בדרך שונה מזו שהתבקש, כי הפר הדרכה (קונקרטית) או הנחיה, או כי לא נזהר דיו. ודוק: התובע הרים פח אורז כבד כפי שעשה מידי יום ויומו, בהתאם להוראות ודרישות המעביד.

20. על פי ההלכה הפסוקה, "קיימת נטייה במדיניות השיפוטית שלא להטיל אחריות על העובד הנפגע בשל 'אשם תורם', אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" ע"א 663/88, שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 232 (1993)], וכי "לא בנקל יטיל בית המשפט אשם תורם על עובד, אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה הינו בולט וברור" [ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז, בפסקה 12 (27.10.2010)].

התובע היה עסוק במטלה לצורך עבודתו ובמסגרת ההנחיות שקיבל מהשף, אם באותו יום ואם כהתנהלות יום יומית ופעולות שנדרשו ממנו במסגרת אחריותו על עמדת הפחמימות. התובע היה עובד פשוט, שלא היתה לו שליטה על תנאי העבודה, ולא הוכח כי חרג משיטת העבודה הנוהגת.

לא ניתנו לתובע הדרכה, אזהרה ומיקוד המודעות בסכנות הקיימות בעבודה מהסוג שבוצע על ידו והוא לא נטל על עצמו סיכון מתוך בחירה חופשית. לטעמי, אין לייחס לתובע – שפעל בהתאם לנדרש ותוך כדי עבודתו – רשלנות תורמת לתאונה או לתוצאותיה, ובין היתר בשים לב לאופי העבודה, תפקידו וכישוריו של התובע.

הנזקים

21. אפתח ואזכיר לב"כ הנתבעת כי בסעיף 4 להחלטה מיום 02.12.24, קבעתי כי כל צד רשאי בסיכומיו להפנות לתחשיבי הנזק שהוגשו. לפיכך, אין כל פגם בכך שב"כ התובע בחר בדרך זו, במקום לכלול את תחשיב הנזק המפורט מטעמו גם בסיכומיו (או לצרפו כנספח לסיכומים).

הנכות הרפואית

22. מומחה מטעם בית המשפט, שהוא בעל מומחיות בעמוד שדרה, קבע את נכותו של התובע בשיעור 10%. המומחה זומן לחקירה נגדית ובמהלך חקירתו, הוברר כי הרמת פח כבד – הפעולה המהווה את אירוע התאונה נושא ההליך – היתה פעולה שגרתית ויום יומית עבור התובע. בהתאם לכך, קבע המומחה כי יש לזקוף רק 7.5% מהנכות לתאונה. המומחה הבהיר כי המצב הקודם ממנו סבל התובע בגבו (בעיה מבנית בעמוד השדרה, מעין שבר מאמץ בחוליה) אינה הגורם לנכות, אלא שפעילות מאומצת יכולה להפוך מצב זה לסימפטומטי ולגרום לכאבים, שלא היו קודם לכן.

המומחה הדגיש בחקירתו כי הנכות שקבע לא נגרמה בשל בלט מסויים בחוליה או בשל מצבו הקודם של התובע, כי אם בשל הממצאים הקליניים והתלונות הנובעות מהרמת המשא הכבד בתאונה. המומחה הבהיר כי על פי התיעוד הרפואי שהועבר לעיונו, לא סבל התובע ממגבלה קודם לתאונה, וכי שינויים ניווניים (מהם סבל התובע) עשויים לגרום למגבלה בתנועה רק במקרים חריגים, וכזו לא תועדה בתיק הרפואי של התובע.

עדותו של המומחה היתה ברורה, עקבית ומבוססת על מומחיותו ומקצועיותו. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי לאמץ את מסקנתו של המומחה כפי שהובאה בעדותו, ואני קובעת כי הנכות הרפואית שנגרמה לתובע היא בשיעור כל 7.5%.

הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות

23. הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משקפת בדרך כלל את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אולם על בית המשפט לבחון את השפעת הנכות הרפואית על הנפגע שלפניו. במסגרת זו, בית המשפט ישקול את היקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה שנגרמה, את השפעת הנכות על מקצועו של הנפגע, ויתחשב בגילו, בהשכלתו ובמכלול כישוריו, עת נקבעת הנכות התפקודית. עוד נקבע בהלכה הפסוקה כי ככלל, יש לקבוע שיעור הנכות התפקודית כגובה הנכות הרפואית [ר' ע"א 3049/93‏ גירוגיסיאן נ' רמזי, פ''ד נב(3)792 (1995)].

24. במקרה דנן, נראה כי נכותו התפקודית של התובע היא לכל היותר, בשיעור נכותו הרפואית. אמנם, התובע ניסה לשכנע את בית המשפט כי הוא מוגבל ממשית בעבודתו, אולם לא מצאתי כי כך הדבר:

ראשית, התובע חזר לעבודתו כטבח וכשף, עבודה בה הוא מתמיד ועובד עד היום.

שנית, התובע עובד כיום בעבודה נוספת (כפי שמסר בעדותו, וללא שהדברים נתמכו באסמכתאות כלשהן) שהיא במהותה עבודה משרדית ששכר גבוה בצדה. בהתאם, התובע (לדבריו) משתכר כיום הרבה מעבר לשכר אותו קיבל לפני התאונה, כך שהנכות אינה גורמת לפגיעה משמעותית בתפקודו היום יומי בכלל, ובעבודה בפרט.

שלישית, התובע לא זימן עד נוסף ממקום העבודה, ואף לא את אשתו, להעיד אודות קשייו התפקודיים בבית או בעבודה.

25. במכלול השיקולים מצאתי כי יש בענייננו לקבוע את נכותו התפקודית ואת הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע בשיעור שאינו עולה על נכות הרפואית, קרי, לכל היותר בשיעור של 7.5%.

הפסדי השתכרות

26. הפסד שכר לעבר: בהתאם לתלושי שכר שהוגשו, שכרו הממוצע של התובע בחודשים 1-8/21 היה בסך 8,946 ₪. מומחה בית המשפט קבע כי התובע לא היה כשיר לעבודה עד ליום 24.12.21, קרי, למשך 3.33 חודשים, תקופה בה התובע גם לא עבד בפועל. לעניין זה אציין כי על פי ראיות התובע, עבודתו אצל הנתבעת הופסקה בחודש ינואר 2022. הנתבעת מסרה לתובע מכתב סיום העסקה, בו הבהירה כי אין בידה להציע לו עבודה שתואמת את המגבלות כפי שנקבעו על ידי רופא תעסוקתי.

בהתאם לתלושי השכר שצורפו לראיותיו, הוא החל לעבוד במקום עבודה חדש – בו הוא עובד עד היום – לקראת סוף אותו חודש. על בסיס כל אלה, אני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד שכר מלא עבור מעט למעלה מ-4 חודשים, עד למועד בו פוטר מעבודתו אצל הנתבעת.

לאחר שחזר לעבודה, שולם לתובע שכר מלא, ואין כל אינדיקציה כי שכרו פחת בשל הנכות הרפואית הנמוכה שנגרמה לו. להיפך: בשנת 2022 עמד שכרו הממוצע על 11,374 ₪ לחודש, ולדבריו, שכרו היום גבוה משמעותית מכך. לפיכך, עבור יתרת התקופה מאז סיום חופשת המחלה ועד היום, לא מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי כלשהו.

לסכום הפיצוי כאמור לעיל יש להוסיף פיצוי בגין הטבות סוציאליות בשיעור של 12.5% וריבית שקלית עד היום ולפיכך, אני קובעת כי בגין ראש נזק זה נגרע מהתובע סך של 51,000 ₪ (במעוגל).

27. באשר לעתיד, על יסוד כלל הנתונים הרלוונטיים במקרה דנן, מצאתי לערוך חישוב לעתיד לפי חישוב של 45% מהסכום האריתמטי המלא על בסיס שכרו עובר לתאונה (כשהוא משוערך להיום), בהתאם לשיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות ובשים לב לעליה המשמעותית בשכרו ומנגד, לגילו הצעיר ואופי עבודתו.

על כן, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד – כולל הטבות סוציאליות – בסכום של 102,000 ₪.

הוצאות ועזרת הזולת

28. התובע לא הוציא כספים בפועל עבור עזרה, ולא שוכנעתי כי התובע נזקק לעזרה משמעותית וקבועה, מעבר לתקופת אי הכושר (שנמשכה למעלה מ-3 חודשים, בהם היה מוגבל באופן ממשי).

עם זאת, לא מן הנמנע כי התובע מקבל עזרה מסוימת מבני משפחתו – תחילה מאמו ובהמשך מאשתו. אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום גלובלי, לעבר ולעתיד, בסך של 20,000 ₪.

29. באשר ל הוצאות, לא הוכחו הוצאות רפואיות או הוצאות נסיעה, ולא הוכח כי התובע נדרש לטיפולים לאחר תקופת ההחלמה הראשונה. אני מעמידה את הפיצוי המגיע לתובע בראש נזק זה בסכום גלובלי של 5,000 ₪.

נזק בלתי ממוני

30. אני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל, בהתחשב באופי הנכות, משך תקופת הנכות הזמנית ושיעור הנכות הקבועה, והטיפולים שעבר בסמוך לאחר התאונה. אני מעמידה את סכום הפיצוי במקרה זה, על בסיס נתוניו האישיים של התובע, בסך של 45,000 ₪.

31. ריכוז סכומי הפיצויים

הפסדי שכר בעבר, כולל פנסיה		51,000	₪
הפסדי שכר לעתיד, כולל פנסיה		102,000	₪
עזרת הזולת		20,000	₪
הוצאות		5,000	₪
כאב וסבל		45,000	₪
סה"כ		223,000	₪

סוף דבר

32. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך כולל של 228,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.6% (כולל מע"מ).

מעבר לסכומים אלה, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בגין ניהול ההליך בסך 2,000 ₪, וכן החזר הוצאותיו בפועל, בצירוף ריבית שקלית מיום הוצאת כל אחד מהסכומים: הוצאות התובע עבור חוות הדעת שצורפה לכתב התביעה (בכפוף להצגת חשבונית), חלקו של התובע בשכר המומחה; אגרת בית המשפט כפי ששולמה; והוצאות העדים מטעם התובע בסך 1,100 ₪ כפי שנפסקו בדיון.

33. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים, ולאחר מועד זה יישאו ריבית שקלית מהיום ועד התשלום בפועל.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ט"ו כסלו תשפ"ו, 05 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.