לפני כבוד השופטת רבקה איזנברג
התובע		פלוני
נגד
הנתבעים		.1 מועצה אזורית חוף אשקלון .2 איילון חברה לביטוח בע"מ .3 _____ .4 הפניקס חברה לביטוח בע"מ .5 _____ .6 מדינת ישראל - משרד החינוך

פסק דין

1. בפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע יליד 1994, כתוצאה מאירוע שהתרחש ביום 11.12.11 .ע"פ הנטען בתביעה: האירוע התרחש בעת שהתובע שהיה תלמיד כיתה י"א בביה"ס בבעלות הנתבעת 1 (להלן: " המועצה"), השתתף בפעילות חוץ כיתתית של כלל תלמידי ביה"ס שאורגנה ע"י המועצה והנתבעת 3 שהינה החברה שהפיקה את האירוע והפעילות (להלן גם:" החברה"). לטענת התובע, תחנת הסומו,שהייתה אחת מתחנות הפעילות באותו יום, הייתה ללא השגחת מדריך, או מורה, או משגיח אחר כלשהוא והתלמידים אף לא קיבלו הדרכה והסבר בנוגע לאופן ההיאבקות. התובע ובן זוגו לתחרות ההיאבקות נכנסו למעגל ההיאבקות (להלן: " הזירה"), החלו ללבוש את חליפת הסומו, כשלפתע פרץ לזירה הנתבע 5 שהיה תלמיד בכיתתו של התובע (להלן: " הנתבע" או "ברק") והודיע לתובע כי הגיע תורו. התובע שהכיר את אופיו האלים של הנתבע ויתר על תורו והנתבע החל בלבישת החליפה כשבמקביל התובע סייע לבן זוגו למשחק ללבוש את החליפה שלו. עם סיום סגירת הרתמה של חליפת בן הזוג, וללא כל התראה, דחף הנתבע את התובע בעוצמה והטיחו על המזרן ובעוד התובע שכוב על המזרן, קפץ עליו וגרם לו פגיעות קשות. הנתבעת 2 הינה החברה שבזמנים הרלוונטיים ביטחה את המועצה בביטוח צד ג'. הנתבעת 4 הינה חברת הביטוח שבזמנים הרלוונטיים ביטחה את החברה בביטוח צד ג'. הנתבעת 6 מדינת ישראל- משרד החינוך, אשר נטען בתביעה כי היה המפקח או האחראי על ביה"ס והתיר את הפעילות בה נפגע התובע.
2. כתוצאה מהתאונה הובהל התובע לבי"ח ברזילי שם נבדק וטופל עקב הפגיעות בראש, בחזה, בכתף ימין ובצוואר מימין. לתובע נגרמו פגיעות רבות ובהן שבר בעצם הבריח מימין, שהצריכו ניתוחים חוזרים. התובע עבר בירורים וטיפולים רבים ובהם מס' אשפוזים וניתוחים (וראו פירוט הטיפולים כעולה מהמסמכים הרפואיים בחוות הדעת המפורטות להלן).

התובע והנתבעים הגישו חוות דעת רפואיות מטעמם לעניין מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה. יחד עם זאת בהתאם להחלטה מיום 29.11.21 הוצע כי לאור הפערים בין חוות הדעת, ימונו מומחים מטעם ביה"מ והודגש כי " ככל שלמי מהצדדים יש התנגדות למינוי מומחים מטעם ביה"מ, עליו להגיש עמדתו המנומקת תוך 7 ימים, אחרת אראה בכך הסכמה למינוי". הצדדים לא הגישו התנגדות, או הסתייגות כלשהיא ולפיכך מינוי המומחים מטעם ביה"מ נעשה בהסכמה ובהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי חוות דעת שהגישו הצדדים קודם למינוי כאילו לא נתקבלו כראיה. לפיכך קיימות בתיק רק חוות דעת מומחי ביה"מ קדלקמן:

פר' נורמן מומחה רפואי בתחום האורטופדי-קבע כי נותרה לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 20% לפי סעיף 39(5) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה)תשט"ז 1956 (להלן:" התקנות"), עקב הפריקה האחורית של המפרק הסטרנוקלויקולרי וכן 10% נכות לצמיתות לפי סעיף 75(1)(ב) לתקנות, עקב הצלקות.

פר' גדות מומחה רפואי בתחום הנירולוגי –קבע כי נותרה לתובע נכות לצמיתות בשיעור 20% מותאם לסעיף 31(1)(2) לתקנות וציין כי למרות שלדעתו לא נותרה לתובע לקות מוטורית, הכאבים מהם התובע סובל מונעים ממנו לעשות שימוש מלא בשרירי הגפה והכתף ביד הדומיננטית. המומחה פירט בעמ' 6 לחוות דעתו כי מדובר בכאב בכתף שמתפשט לצוואר, מחמיר לקראת סוף היום ומתגבר משמעותית בלילה באופן שגורם ליקיצות רבות ונדודי שינה.

פר' הופמן מומחה רפואי בכירורגית כלי דם- קבע כי התובע סובל מתסמונת TOS בתר חבלתית וכי האלמנטים שנפגעו הם בעיקר עצבי המקלעת הברכיאלית. לדעת המומחה, עיקר הנכות שנותרה לתובע היא בתחום הנירולוגי ולא הווסקולרי ולא נותרה לתובע נכות בתחום כלי הדם.

דר' דרנל מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי- קבע כי נותרה לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 25% לפי סעיף 34ג-ד לתקנות. המומחה תיאר שחיקה בכוחות ההתמודדות של התובע.

סה"כ נכותו המשוקללת של התובע הינה לפיכך 56.8% נכות לצמיתות.

1. מטעם התובע העידו התובע, אביו וכן תלמיד נוסף מכיתת התובע בשם תומר ענבר (להלן:" תומר"). מטעם המועצה העידו גב' לנה אוסקץ' –בזמנים הרלוונטיים עבדה כמורה בביה"ס(להלן:" לנה"), גב' אילאיל בורדה-בזמנים הרלוונטיים עבדה כמורה בביה"ס (להלן:" אילאיל"),גב' הדס אנג'ל-בזמנים הרלוונטיים עבדה כמינהלנית בביה"ס(להלן:" הדס").

מטעם החברה העידו מר ברק צור-הבעלים ומנכ"ל החברה (להלן:" צור"),מר אלכס קרנאוך-עובד החברה(להלן:" אלכס"). מטעם הנתבע העידו הנתבע ואימו. כמו כן נחקר פר' הופמן על חוות דעתו.

שאלת האחריות:

1. על מנת לבחון את טענות התובע לאחריות הנתבעים ,טענות אשר הפנו לקיומה של עוולת הרשלנות ביחס לכל הנתבעים,הפרת חובה חקוקה ביחס לחלקם ובנוסף עוולת תקיפה ביחס לנתבע, יש להכריע תחילה בעניין הנסיבות העובדתיות של האירוע . כבר בראשית הדברים אציין כי לאחר קיומו של הדיון, התרשמות מהעדויות ובחינת הראיות, השתנתה עמדתי כפי שהייתה בטרם הדיון ביחס למעורבות הנתבע ושוכנעתי כי לא הוכחה תקיפת התובע או הפעלת אלימות על ידי הנתבע. ודוק, על הנסיבות העובדתיות לרבות קיום, או העדר קיום, של יסודות עוולת התקיפה, ניתן היה ללמוד רק לאחר שמיעת העדויות ובחינת הראיות שהוגשו ולא קודם לכן בעת שנבחנו אפשרויות לסיום ההליך בפשרה.

יחד עם זאת משמצאתי , כפי שיפורט להלן,כי גם בנסיבות שהוכחו, קיימת רשלנות מצד הנתבעות האחרות, אין לקבל את טענת הנתבעות 1-2 בסיכומיהן, כאילו די בכך שלא הוכחה טענת התובע לעניין התקיפה כדי להביא לדחיית תביעתו כלפי יתר הנתבעות. התובע טען בתביעה באופן מפורש לרשלנות מחמת העדר השגחה, העדר פיקוח והעדר הדרכה שהיו יכולים למנוע את הפגיעה ושוכנעתי כי רשלנות נטענת זו הוכחה, גם אם הפגיעה ארעה מחמת נפילה של הנתבע על התובע ללא שקדמה לכך תקיפה.

1. לאחר שעיינתי בכל החומר המונח בפני והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מהעדים שהעידו, שוכנעתי כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה לכך שהנתבע דחף אותו, הטיחו על המזרן וקפץ עליו: גם אם לא ניתן לקבוע מהי הסיבה המדויקת בגינה נפל התובע, הגעתי למסקנה כי הפגיעה ארעה עת התובע והנתבע נפלו, כשהנתבע אשר היה לבוש בחילפת הסומו (להלן:" החליפה"), נפל על התובע וכתוצאה מכך אירעה הפגיעה.שוכנעתי כי בזירה-על המזרן, נכחו בעת האירוע 3 ילדים: התובע, הנתבע ורז, כאשר התובע לא היה לבוש בחליפת הסומו. כפי שיפורט בחלק המתייחס לאחריות המשפטית, מצב זה בו היה בלאגן בלתי מושגח בזירה ונכחו בה 3 ילדים במקום שניים, כאשר אחד מהם לא לבוש בחליפת סומו, הוביל לפגיעה הקשה של התובע, עת הנתבע, שממלא מימדי גופו היו גדולים בהרבה משל התובע והיה אף לבוש בחליפת סומו, נפל על התובע ומחץ אותו. יחד עם זאת לא הוכחה תקיפה מצד הנתבע כנטען ע"י התובע ולפיכך כבר עתה אציין כי דין התביעה כלפי הנתבע להידחות.

בהתאם להלכה הפסוקה ולכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה", על התובע החובה להוכיח תביעתו. לכן על מנת שהתביעה כנגד הנתבע תתקבל, היה על התובע להוכיח עובדתית כי הנתבע אכן תקף אותו כנטען. וראה בהקשר זה רע"א 3646/98 כ.י.ע ובנין נ. מנהל מע"מ פ"ד נז 4 981:

"נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו".

הטענה בדבר הדחיפה, ההטחה והקפיצה על התובע, להבדיל ממעידה/נפילה, נטענה ע"י התובע ותומר העד מטעמו, כאשר מנגד הנתבע הכחיש טענה זו והעיד כי היה מדובר בנפילה. התובע העיד כי חוץ מתומר היו עוד ילדים רבים שראו את האירוע (עמ' 41 שורה 6) ובהמשך אף הבהיר כי באותו הזמן כל השכבה-3 כיתות, היתה בתחנה של הסומו (עמ' 50 שורות 17-20). גם תומר העד מטעמו העיד כי כל מי שישב בטריבונה והסתכל לזירה ראה את האירוע (עמ' 62 שורות 15-16). ובכל זאת ,למרות שעליו נטל ההוכחה כאמור,לא טרח התובע לבקש לזמן להעיד עדי ראיה נוספים מלבד תומר ויש בכך כדי לעמוד כנגד גרסתו שכן ההלכה היא ש "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר – ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602ז')". ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מ"ד (4) 595.

עדות תומר בעניין התקיפה לא נמצאה מהימנה בעיני(!). ואילו עדויותהם המנוגדות של התובע והנתבע הינן עדויות של בעלי דין הנוגעים בדבר המעוניינים בתוצאות המשפט. במצב זה ובהעדר עדים נוספים,לא הרים התובע את נטל הראיה המוטל עליו להוכחת תקיפה מצד הנתבע, אם כי כן הוכיח כפי שיפורט, שנפגע מחמת כך שהנתבע שהיה לבוש בחליפת הגנה ונפל עליו.

1. לא רק שהתובע, אשר הוא זה שהיה צריך להוכיח טענתו בעניין התקיפה הנטענת, לא העיד עדים נוספים שיכול היה להעיד מטעמו בדבר התקיפה אלא שקיימות בפניי ראיות נוספות מהן שוכנעתי כי אין לקבל את טענתו זו של התובע: בניגוד לתשובת התובע בחקירתו כאילו מהרגע הראשון תיאר את האירוע של התקיפה-ההטחה לרצפה והקפיצה (עמ' 41 שורות 20-22),עיון במסמכים הסמוכים למועד התאונה והמונחים בפניי מעלה שאף לא באחד מהם מופיעה גרסה זו,לא במסמכים הראשונים-דו"ח מד"א,שם מופיע:" במהלך משחק נפל עליו ילד עם חליפת סומו",לא בתעודת חדר מיון ואף לא במסמכים הרפואיים בהמשך. בדו"ח חדר מיון מבי"ח ברזילי נרשם:" נפל מישהוא על הראש" ואף בתיעוד רפואי מקופ"ח בתקופה שבסמוך לתאונה מוזכרת " נפילה". בסיכומיו טען התובע כי יש באמור בדו"ח פינוי מד"א (" נפל עליו ילד עם חליפת סומו") בצירוף הכאבים הקשים מהם סבל כדי לתמוך בגרסתו. אלא שדווקא העובדה שהתיאור הינו של "נפילה" ולא במילים המתארות חבלה בזדון, כגון: "קפץ","תקף","היכה" וכיוב' מצביעה על כך שאין המדובר באי דיוק מחמת כאבים, אלא שהתובע אכן תיאר את אשר ארע ואשר לפי תיאורו הראשוני והמיידי (אשר יש בו בהתאם לפסיקה, להצביע על האוטנטיות ואמינות המתואר), להצביע על שאכן התרחש.

   גם בחוות דעת המומחים מטעם ביה"מ, למעט בחוות הדעת הפסיכיאטרית, לא מופיעה גרסת התובע.(ולעניין הרישומים במסמכים הרפואיים ראו בסעיף 12 לסיכומי נתבעות 1-2).ההלכה הינה כי יש חשיבות לגרסה הראשונה הנרשמת מפי הנפגע מיד בסמוך לתאונה והעובדה שאף אחד מהגורמים שטיפלו בתובע מיד לאחר התאונה לא רשם בתיאור הפגיעה את הטענה בדבר התקיפה, או מינוח דומה, מצביעה על כך שהתובע כלל לא סיפר על אודותיה ולא הגיוני שהפראמדיק, הרופאים ורוב המומחים, עשו כולם יד אחת כנגד התובע והחליטו לא לרשום את גרסתו.

בנוסף,בטופס תביעה לתאונות אישיות (נספח 4 לתצהיר הנתבע), אשר בתחתיתו מתנוססת לכאורה חתימת התובע, נרשם בתיאור התרחשות האירוע:" במהלך פעילות ספורטיבית נפל עליו ילד וכתוצאה מכך שבר את עצם הבריח מימין". גם בטופס הדיווח של ביה"ס (הגם שהסתבר כי מי שמילאה אותו וחתמה עליו (הדס), כלל לא נכחה באירוע) נרשם:" במהלך פעילות ספורט התלמיד עזר לתלמיד אחר ללבוש חליפה והתלמיד השני מעד ונפל עליו". אמנם בטופס דיווח על אירוע מטעם החברה (נספח 6 לתצהיר הנתבע) הוזכרה קפיצה,אלא שהיא דווקא יוחסה לתובע:" אותו ילד שלא היה חלק מהפעילות (מתן וקנין), התפרץ לרחבת המזרן וקפץ על 2 הילדים שלבושים חליפות". צור הסביר שזה המידע שהחברה קיבלה מדנית לוי. לעומת זאת, בסיכום האירוע מטעם אותה נתבעת (נספח 7 לתצהיר הנתבע),שרשם אלכס, כבר מופיעה גרסה שונה מזו עליו דיווחה:" ילד נכנס למזרונים ואחד מהמשתתפים נפל עליו וגרם לפציעת התלמיד". בהערת אגב אציין כי בניגוד לסיכום אירוע אותו רשם אלכס בסמוך לתאונה ושם תיאר גם הוא כאמור נפילה ולא קפיצה, הרי בסעיף 7 לתצהירו תיאר לפתע אירוע של התפרצות פתאומית של תלמיד אשר קפץ על התובע. אינני מוצאת מקום לגרסתו החדשה המופיעה לפתע בתצהירו של אלכס והמותאמת לטענה העולה מהתביעה וברי כי "סיכום האירוע" שמילא בסמוך לאחר התאונה, משקף באופן אותנטי את מה שידע במועד הרלוונטי ללא שהונחה מה לרשום במסגרת תצהיר הגנה לתביעה שבנידון. הנה כי כן לפי דיווחי החברה האוטנטיים, בכל מקרה, או שהתובע הוא שהתפרץ לזירה וקפץ (ולא הנתבע הוא שתקף אותו), או לחילופין מדובר בנפילה של הנתבע על התובע שנכנס לזירה.

נראה כי תשובתו של צור לעניין ההבדל בדיווחים שמילאה החברה והעובדה שמדובר בשבריר שניה כשאף אחד לא יכול לקבוע מי דחף ומי נדחף, משקפת את הקושי בקביעת ממצא לגבי מה שארע, מלבד העובדה שהן התובע והן הנתבע (שהיה גדול בממדיו בהרבה מהתובע) נפלו ,כשהנתבע שהיה לבוש בחליפת הגנה והתובע לא היה לבוש בחליפה, נפל על התובע. בכל מקרה וכפי שטען הנתבע בסיכומיו לא הוכחו יסודות עוולת התקיפה ולא שוכנעתי כי התאונה ארעה מחמת שימוש בכוח במתכוון מצד הנתבע ולא מאחר שפשוט מעד ונפל על התובע.

בנוסף, אילו היה מדובר בתקיפה מצד הנתבע , לא סביר שהוריו של התובע לא היו מגישים תלונה, או לפחות מבררים בביה"ס האם ננקטו פעולות משפטיות כלפי הנתבע. וראה בתשובות אביו של התובע (עמ'18 שורות 27-30) על כי הדבר כלל לא עלה בדעתו. אימו של התובע כלל לא זומנה להעיד מטעמו.

1. התובע טען כי היה אמור להתחרות מול רז ואילו הנתבע התפרץ למגרש ואח"כ תקף אותו בעת שהתובע, עזר לרז לסגור את החליפה. אציין כי בגרסתו של התובע באשר לאופן ההתרחשות תמך תומר אשר כאמור עדותו לא נמצאה מהימנה בעיני בעניין זה . כך לדוגמא בעוד התובע טען כי מעולם לא שם את החליפה:

"ש.באותו זמן היית כבר עם חליפה?

ת.לא, מעולם לא שמתי אותה. ויתרתי לו, עזרתי לרז לסגור את החליפה ולאחר מכן ברק דחף אותי וקפץ עלי" (עמ' 31 שורה 17-18)" )

תומר העיד נחרצות:

" בעצם מתן ורז עלו להיאבק, עלו בתורם, עלו לתחנה. התחילו להתלבש ואז הגיע ברק והתפרץ לזירה ואמר שהוא עכשיו נלחם ברז ובעצם הוציא את מתן מהאירוע. מתן הוריד את החליפה שלו ועזר לרז ללבוש את החליפה".(עמ' 55 שורות 2-4).

תומר גם התעקש כי שמע את חילופי הדברים שנאמרו בזירה למרות שגם לפי עדותו הוא ישב בטריבונות כשהיו עשרות אנשים מסביבו והוא לא הכחיש כי היה רעש מסביבו ולא זכר מה הנתבע אמר.

הגרסה כאילו התובע נשאר בזירה כדי לעזור לרז ללבוש את החליפה אף אינה הגיונית שכן הילדים לבשו את החליפות לבד ואף תומר לא ידע להסביר מדוע התובע (אשר לפי טענתו של תומר היה לבוש בחליפה לפני שהסיר אותה), אשר לבש את החליפה לבד, היה צריך לעזור לרז להתלבש(עמ' 56 שורות 27-56).

תומר גם לא ידע לתאר את אירוע הדחיפה ובניגוד לטענתו של התובע על כי הנתבע דחף אותו, הטיח אותו ורק אז קפץ עליו, תומר העיד:" לא זוכר בדיוק. מתן פשוט נפל על המזרון ואז ברק קפץ עליו"(עמ' 62 שורה 12) ומייד אח"כ השיב:" הטיח או קפץ,אני לא יודע להגיד". כלומר,בניגוד לתובע,תומר לא הפריד בין הדחיפה לנפילה ולקפיצה, אלא תיאר את מעשהו של הנתבע כמעשה אחד של הטחה, או קפיצה, שהביאה לפגיעה.

1. גם הטענה כאילו הנתבע היה מאוד אלים ותקף בעבר חברים מהכיתה של התובע (עדות התובע בעמ' 31 שורה 26), התבררה כלא נכונה והסתבר בהמשך כי גם לפי עדויות התובע והעד תומר מטעמו, אין המדובר בילד אלים, אלא בילד שלגישתם "מציק" וראה בתשובת התובע כשנשאל האם היו לו אירועי אלימות עם הנתבע והשיב: " כן,פחות או יותר,הוא היה מציק לי בכיתה"(עמ' 44 שורות 12-13) ובהמשך:

" אלימות כפי שחוויתי באותו יום לא, אבל היו הצקות. לפעמים כאפה, לפעמים דחיפה. זה לא שהוא הביא לי פעם בוקס או משהו"(הדגשה שלי ר.א- עמ' 46 שורות 32-33).

למעשה הסתבר כי את כל הטענה בדבר אלימות פיסית להבדיל מהצקות, מייחס התובע כמו גם העד מטעמו, לתיגרה אחת שהיתה לנתבע בכיתה ט' עם בחור בשם איתי (עמ' 47 שורות 26-27). אלא שאין בפני כל ראיה כאילו, מעבר לתיגרה רגילה בין ילדים, היה מדובר באירוע אלימות יוצא דופן. אותו איתי לא זומן להעיד, אין תיעוד על כך בתיקו האישי של הנתבע ולא הוכח כי ננקטו נגדו אמצעי משמעת כלשהם בעקבות אותו אירוע. לא הובאו עדים נוספים להעיד על התנהגות אלימה באותו אירוע, או בכלל . אם לא די בכך, לנה מחנכת הכיתה בה למד הנתבע, הצהירה כי הנתבע אינו אלים ומעולם לא היה מעורב באירוע אלימות בביה"ס (זאת בניגוד לעדותו של תומר, אשר טען כי לנה נכחה באירוע האלימות הבודד שזכר ביחס לנתבע). לנה אף הצהירה כי לפי תיקו האישי מדובר בילד טוב, נעים הליכות (סעיף 9 לתצהירה).

לאור כל האמור, לא הוכחה תקיפה מצד הנתבע, או שימוש בכוח כלשהוא כלפי התובע, או חריגה מנורמת התנהגות כלשהיא של תלמיד סביר בביה"ס שעלה להשתתף בתחנת סומו ביום שארגן ביה"ס ודין התביעה כנגד נתבע 5 להידחות. לפיכך מתייתר הצורך לדון בטענת הנתבעות 3-4 בסיכומיהן בדבר אשמו של אדם אחר כסיבה מכרעת לנזק.

בהערת אגב אציין כי גם אילו הייתה מוכחת תקיפה כאמור, לא הוכח שהנתבע היה תלמיד אלים שמי מהנתבעות הייתה אמורה לצפות את התנהגותו ולא בשל כך הייתה מוטלת אחריות על מי מהנתבעות (וראה בעניין זה גם בעמ' 11 סיפא לסיכומי נתבעות 1-2 וכן בסעיף ג' 3 לסיכומי נתבעות 3-4).

1. כאמור לעיל, מהראיות שוכנעתי כי התובע שהיה בזירה כשאינו לבוש בחליפת סומו נפל,לפני,או ביחד, עם הנתבע (ללא קשר לאלימות כלשהיא מצד הנתבע), כשהנתבע שהיה לבוש בחליפה, נפל עליו וכתוצאה מכך אירעה הפגיעה ומצאתי מהימנה את עדות הנתבע: "היה כל כך הרבה בלאגן באותו יום ובאותו איזור, מלא ילדים, שהוא פשוט היה בתוך הזירה הוא מעד ואני מעדתי עליו. היינו קרובים אחד לשני"(עמ' 117 שורות 32-33).

התובע טען בתביעתו, בין היתר, להעדר השגחה, העדר פיקוח והדרכה מתאימה למניעת פגיעה פיזית של התלמידים. בהתאם, מאחר שהוכח כי הפגיעה התרחשה מחמת נפילה של תלמיד גדול ממדים לבוש בחליפת הגנה, על התובע שהיה מצוי בזירה בסמוך אליו, ללא חליפת הגנה, מצב שהתאפשר עקב העדר פיקוח והדרכה, הוכיח התובע טענתו לרשלנות. בהמשך יפורטו בהרחבה הנסיבות המקימות כאמור, אחריות ברשלנות ואולם בתמצית אציין כבר בראשיתם של הדברים כי: שוכנעתי שניתן היה למנוע את הפגיעה אילו לא הייתה מתאפשרת נוכחות של יותר מ 2 תלמידים בזירה ,כשאחד מהם אינו לבוש בחליפת הגנה (שכן היו רק 2 חליפות ורק 2 ילדים היו אמורים להיות בזירה). אלמלא היה שורר "בלאגן" בתחנה ואילו היו נציגי החברה מדריכים את התלמידים, או את המורים, גם בעניין זה, הייתה התאונה נמנעת. לפיכך אין המדובר באירוע פתאומי ובלתי צפוי, כפי שטענו הנתבעות. שוכנעתי כי פגיעה זו הייתה יכולה להימנע אילו לא שררו אנדרלמוסיה ובלאגן בתחנה, ואילו בפועל היה מי שמשגיח ודואג כי בכל רגע נתון יהיו רק שני תלמידים בזירה ולא תהיה אפשרות שילד הלבוש בחליפת מגן וקסדה ייתקל או ייפגש פיסית בטעות בילד שאינו לבוש באמצעי המיגון. לכן אין רלוונטיות לטענת הנתבעים כאילו הנפילה עצמה נמשכה זמן קצר, או הייתה פתאומית. בנסיבות בהן היו קיימות רק 2 חליפות הגנה ואולם מחמת בלאגן, התאפשרה נוכחות של 3 תלמידים סמוכים אחד לשני בזירה כשרק חלק לבושים בחליפת הגנה גדולה ומסורבלת, התאונה הייתה צפויה וניתן היה למנעה.

גם אם אילאיל נכחה בתחנה וגם אם לנה ליוותה את הכיתה לתחנה, אין ספק כי אף לא אחת מהן, או מי מטעם החברה, דאגו כי התחנה תתנהל באופן מסודר ולא ינכחו בזירה יותר מ 2 ילדים כששניהם לבושים בחליפת הגנה. זאת ועוד, גם אם ניתנה לתלמידים הדרכה כלשהיא לפני השתתפותם בתחנה, ההדרכה לא התייחסה לסכנה בכך שבזירה ימצאו יותר מ 2 ילדים (כשבזירה יש רק 2 חליפות סומו) ולסכנה שילד לבוש בחליפה וילד שאינו לבוש בחליפה כזו יימצאו בקרבה זה לזה.

המורות אילאיל ולנה טענו כי נכחו בתחנה ביחד עם התלמידים. גם אם כך היה וגם אם ניתנה הדרכה מסויימת לתלמידים ביחס לתחנה ואפילו אם ניתנה הדרכה ביחס לפעילות בתחנה מטעם החברה לאילאיל, שוכנעתי כי בפועל המורות שנכחו לא הקפידו כי בזירה ומסביבה לא יהיה "בלאגן" ושלא יימצא בזירה תלמיד שאינו לבוש בחליפת הגנה בסמוך לתלמיד לבוש בחליפה כזו. עוד שוכנעתי כי גם בהדרכה שניתנה,ככל שניתנה, לא הודגשה החשיבות שבהקפדה על שמירת הסדר ונוכחות 2 תלמידים בלבד בזירה.

1. נוכחות המורות-לטענת התובע, לנה ליוותה אותם רק בתחנה הראשונה (עמ' 27 שורות 28-29) והוא אף ראה שגם ביתר הכיתות לא היו מחנכות שליוו לתחנות. בהמשך, התובע סתר טענה זו וטען שלנה לא היתה אפילו לא בתחנה הראשונה (עמ' 30 שורה 18).לא מצאתי לקבל עדות זאת. ראשית, אלמלא היתה מורה מלווה לא ברור איך הילדים ידעו מתי מסתיימת פעילות בתחנה ומתי יש לעבור לתחנה אחרת וגם תומר העד מטעמו של התובע העיד כי מי שהחליט לאיזו תחנה ניגשים ומתי, היו המורים:" כן, מישהוא מהמורים אמר שמסיימים ועוברים תחנה" (עמ' 53 שורות 18-19 ו- 30) ובהמשך: " המחנכים עברו עם הכיתות"( עמ' 54 שורה 1) והוא אף אישר במפורש כי לנה הייתה עם הכיתה של התובע במהלך התחנות (עמ' 54 שורה 2). גם ברק העיד כי היה מורה שהוביל מתחנה לתחנה (עמ' 115 שורות 27-29). ברק לא זכר שבתחנה עצמה נכח מורה ,או מדריך, ואולם הודה כי את אילאיל כלל לא הכיר.

שנית לא סביר בעיני שהתובע הסתכל בעת הפעילות ובחן האם לכיתות האחרות התלווה מורה או לא. אמנם כפי שהעיד, מדובר באירוע טראומתי,אלא שעד שהאירוע ארע,לא ידע התובע הרי שייפגע ומדוע שיסתכל וישים לב האם מחנכי הכיתות האחרות ליוו את כיתתם. שלישית, בתצהירו (סעיף 5) ציין התובע כי המורה היא שאמרה להם לעבור לתחנת הסומו אחרי שסיימו את הפעילות בתחנת הריקוד ומכאן שהמורה כן הייתה עימם בתחנה זו שלא היתה התחנה הראשונה. זכרונו של התובע אף התגלה כלא מדויק ביחס לסדר התחנות שהרי בתצהיר (סעיף 5) ובכתב התביעה טען כי לתחנת הסומו עברו מתחנת הריקוד ואילו בעדותו טען שלתחנת הסומו עברו מתחנת המשקולות. העובדה שלא ניתן לסמוך על זכרונו של התובע בהקשר זה נלמדת גם מתשובותיו המשתנות ביחס לנוכחות מדריך מטעם חברת ההפעלה בתחנות האחרות (בקבוקים,ריקוד וראה בעמ' 38-39)וראה בעניין זה בהמשך.

יחד עם זאת ,גם אם לנה ליוותה את הכיתה לתחנה,אין ספק כי לא השגיחה שם על הסדר ולא מנעה בלאגן, הצטופפות תלמידים ליד הזירה ועליית 3 תלמידים לזירה למרות שבזירה היו רק 2 חליפות הגנה. בעניין העדר פעילות בפועל של לנה לשמירה על סדר ובטיחות בתחנה ראו בעדות אילאיל אשר זכרה כי לנה הביאה את התלמידים, אך לא זכרה אפילו אם נותרה בתחנה (עמ' 68 שורות 17-18 ו 21).עוד שוכנעתי כי גם אם אילאיל נכחה אף היא בתחנה, הרי שלגישתה,היא לא הייתה אמורה להיות אקטיבית, אלא רק לעזור למדריך (שכלל לא נכח בתחנה), אם יהיו בעיות עם תלמיד כלשהוא. כלומר לא היה די בעצם נוכחות המורות והתאונה נגרמה מחמת העדר פיקוח והשגחה ממשיים ובלשון הנתבע בסיכומיו: בהעדר "נוכחות אקטיבית" שהיה בה למנוע את התאונה.וראו בעניין אי השגחתן ופיקוחן בפועל של המורות בסעיף 13 להלן.

1. נוכחות מדריך מטעם החברה-התובע העיד כי לא היה מדריך בתחנה (עמ' 40 שורות 27-29). גם תומר העיד כי לא היה מדריך בתחנה (עמ' 59 שורות 10-11).

אילאיל טענה כי היה בתחנה מדריך שהיה אחראי מטעם החברה והוא זה שאף הסביר לתמידים מה צריך לעשות ונתן את ההנחיות (ראה עמ' 67 שורות 12-21 וכן ראה בעמ' 68 שורות 12-13,שם שבה ואישרה כי עמד איתה בתחנה מדריך מטעם החברה). אולם בהמשך הסתבר כי עמדתה בדבר נוכחות מדריך היתה השערה בלבד אשר נבעה למעשה רק מכך שהיא לא ידעה כלל מה עושים בתחנה:

"ש.גם התובע וגם תומר שהעיד אחריו, גם ברק שנתן תצהיר בתיק וגם רז מטעם ברק שנתן תצהיר, כולם אמרו, שלא היה מדריך או מורה במזרון בזירה של הסומו, מה תגובתך?

ת.אין לי מה להגיד אני זוכרת עצמי עומדת שם, אני בטח לא נתתי הנחיות איך לעשות סומו אין לי שמץ של מושג איך לעשות סומו".(עמ' 69 שורות 26-29) .

ובהמשך:

"יש לי תמונה של ילדים ושהיה שם מדריך בזמן האירוע עצמו לא יודעת, בתחילת הפעילות היה מדריך כי בטוח אני לא נתתי הנחיות מה לעשות שם, זה בוודאות מלאה במאה אחוז. בזמן האירוע עצמו עצמו לא יכולה לחתום על שום דבר"(עמ' 72 שורות 21-23). גם לנה עמדה על כך שבתחנה נכח מדריך מטעם החברה:" עמד שם מדריך,לא זוכרת האיזה מקום עמד אבל היה שם"(עמ' 79 שורה 13). אבל גם היא כשנשאלה כיצד ייתר העדים טענו שלא נכח, השיבה: " לא יכולה להגיד על זה כלום. איך יכול להיות, היינו מתי שהוא מדריכות סומו? איך מורה למתמטיקה יכולה להיות מדריכה של סומו? מה הקשר?:(עמ' 80 שורה 7-8) . ובהמשך הייתה פחות נחרצת בדבר נוכחות המדריך בתחנה: " כנראה היה" (עמ' 87 שורות 31-32). לאור האמור לא שוכנעתי כי מדובר בידיעה אישית של 2 המורות על כי בעת ההפעלה עצמה של התחנה נכח בה מדריך מטעם החברה ומדובר בהשערה שלהן הנובעת מהנסיבות כפי שהן ראו אותן.

הדס אמנם התעקשה שבתחנה נכח מדריך, אלא שלא רק שלא זכרה כיצד נראה, היא אפילו לא זכרה אם היה מדובר במדריך, או במדריכה. מאחר שמדובר במי שתפקידה היה מנהלתי בלבד (ראה פירוט להלן), לא סביר בעיני כי השגיחה, או בדקה את הנעשה בכל תחנה ותחנה ומשלא יכולה הייתה אפילו לזכור את מין המדריך שלטענתה נכח בתחנה, לא מצאתי לתת אמון בעדותה בעניין זה. לאור האמור, אני מעדיפה את עדויות התובע ותומר, אשר תואמות את עדות אלכס וצור ואת העובדה ששוכנעתי, כפי שיפורט בהמשך, כי לא היה מדובר בתחנה שהפעילה החברה, על פני עדויות לנה ואילאיל וקובעת כי לא נכח בתחנת הסומו מדריך מטעם החברה.

1. הדרכה-התובע ותומר לא זכרו כלל שקיבלו הדרכה כלשהיא ושישבו על הטריבונות לצורך כך (עמ' 37 שורה 19-20 וכן בעמ' 51 שורות 18-21). התובע טען כי כל מה שנאמר להם הוא שיש שבוע מודעות לסביבה ושיש תחנות (עמ' 30 שורה 7).

הגם שלא הגיוני שהתלמידים לא קיבלו הדרכה כלשהיא על התחנה ולו הדרכה בסיסית, שכן גם אם הכירו באופן כללי את התחרות של סומו, הרי לא יכלו לדעת ללא הסבר כלשהוא דברים בסיסיים: כגון כמה זמן נמשכת התחרות, מי המנצח וכיוב' , עדיין לא הוכח שניתנה הדרכה כלשהיא ביחס לזהירות הנדרשת מהימצאות בזירה ללא חליפת הגנה,או מכניסת יותר מ 2 תלמידים לזירה בשעה שיש בה רק 2 חליפות הגנה. בניגוד לנטען בסיכומי הנתבעת 6 כאילו אין רלונטיות להעדר הדרכה מאחר שהפגיעה ארעה לפני תחילת ההיאבקות עצמה, הרי שבעצם העובדה שלא הוסברה לתלמידים הסכנה שבהימצאות בזירה כאמור, יש בהחלט רלוונטיות וקשר סיבתי לפגיעה שארעה, גם אם התרחשה בטרם החלה התחרות עצמה. ברק העיד כי הייתה הדרכה כללית: " לא היתה ירידה לפרטי פרטים של מה צריך לעשות בכל תחנה"(עמ' 114 שורה 31) ואף טען כי לא היתה הדרכה ספציפית ביחס לתחנת הסומו(עמ' 115 שורה 3).

אילעיל העידה כפי שפורט לעיל, כי בוודאות היה מדריך שהסביר מה הפעילות שעושים בתחנת הסומו (ודוק,"פעילות" ולא כללי זהירות והתנהלות בתחנה).

לנה הצהירה בתצהירה (סעיף 4) כי לפני תחילת יום הפעילות, התלמידים ישבו על הטריבונות ומדריך של החברה הסביר באופן מפורט על הפעילות, הכללים והחוקים של כל תחנה כולל איסור להתקרב לשולי המזרן. אלא שהצהרתה זו לעניין הדברים הספציפיים שנאמרו בהדרכה ככל שאכן ניתנה, נמצאה בלתי מהימנה בעיני שכן בעדותה היא הבהירה שכלל אינה זוכרת מה היה בהדרכה: " לא זוכרת מה היה בהדרכה, ההדרכה היתה מיועדת לתלמידים אני הייתי בטריבונה איפה שישבו התלמידים. לא זוכרת בדיוק מה אמר הנציג".(עמ' 77 שורות 26-27).

ודוק, אם אכן ניתנה הנחייה שלא להתקרב לשולי המזרן אזי רשלנותה ורשלנות אילאיל גדולה אף יותר שכן לא ברור מדוע לא השגיחו שכל התלמידים יישארו בטריבונות ולא יתקרבו לזירה?!

אילאיל לא זכרה אם ניתנו לה עצמה הדרכה, או הנחיות כלשהן בקשר לתחנה:" אני לא יכולה להגיד היום אחרי 13 שנה מה בדיוק אמרו לי לפני שהלכתי לתחנה"(עמ' 65 שורה 7) ואולם בכל מקרה הבהירה כי לא היא שהסבירה לתלמידים על הפעילות בתחנה וטענה כי בתחנה היה מדריך שהוא זה שהסביר לתלמידים מה צריך לעשות(עמ' 67 שורות 12-21). כאמור לעיל ובניגוד לעדותה זו, שוכנעתי כי בתחנה לא נכח מדריך מטעם החברה.

1. כאמור, גם אם ניתן הסבר כלשהוא לתלמידים לעניין אופן המשחק בתחנה , הפגיעה לא ארעה בגין ביצוע ההתחרות עצמה בצורה לא נכונה. הפגיעה ארעה עוד לפני שהתחילה התחרות והתרחשה בגלל הבלאגן שהיה במקום, כשחלק מהילדים עומדים מסביב לזירה (עדות התובע בעמ' 40 שורות 32-33),יש מתחרים שכבר לבושים בחליפת הגנה וקיימת כניסת תלמידים אחרים ללא חליפת הגנה לזירה. וראה עדות הנתבע: " היה מלא ילדים מכל הכיונים"(עמ' 110 שורה 21) וכן: " אני לא זוכר שהיה מורה באותו אירוע. אני לא זוכר שהייתה השגחה מי צריך להיכנס לזירה ומי לצאת מהזירה. אולי עמדה בצד. אני לא יודע להגיד איפה הייתה במדויק. אני לא זוכר עניין של סדר או שנאמר "ילדים לא להיכנס לצורך העניין לזירה".(עמ' 116 שורות 1-3). כל העדים ציינו שהתור לא נקבע ע"י מורה, או מדריך, אלא בלשון התובע: " זו הייתה מוסכמה בין זוגות של תלמידים"(עמ' 30 שורה 30) וכן : " היו לפנינו כמה זוגות מהשכבה שהתחרו. היה שם ערבוביה הצטרפו יתר החברים מהשכבה"(עמ' 30 סיפא). כן ראה בעדות תומר: " לא היה ממש סדר. כל הזמן שניים עלו. לא היה מדריך או מורה ששמר על הסדר...היה די בלאגן. לא היה מסודר". (עמ' 56 שורות 14-17) ובעדות ברק:

" לא היה תור שעומדת מורה או מדריך שאומר מי עכשיו ומי תורו, זה סוג של הבנות בין ילדים אנחנו עכשיו ואחר כך אתה ולא היה משהו מוסמך וכל אחד בתורו לפי מספר"(עמ' 110 שורות 27-28 וכן ראה בעמ' 110 שורות 27-28).

לאור האמור, לא מצאתי כל יסוד לנטען בסעיף ב'5 לסיכומי נתבעות 3-4, כאילו עד הפגיעה, הדברים התנהלו ללא בעיה. אכן עד אז לא ארעה פציעה של מי מהתלמידים ואולם, לאור העדויות המפורטות לעיל, ברי כי אין המדובר בתחנה שהתנהלה "ללא בעיה". נהפוך הוא, שוכנעתי כי מדובר בתחנה שהתנהלה תוך כדי בלאגן, התקרבות תלמידים לזירה וקביעה אקראית ועצמאית של התלמידים עצמם מי וכמה ישתתפו ויכנסו לזירה. שוכנעתי כי לא היה בתחנה גורם שפיקח בפועל על הסדר, על התור ועל כניסת התלמידים לזירה וזאת כאמור, גם אם אקבל שלנה ליוותה את הכיתה לתחנה ואילאיל עמדה כמורה בתחנה: לנה כלל לא עמדה קרוב לזירה וכלל לא פיקחה על כמות הילדים הנכנסת לזירה, או על הסדר וההתנהלות בתוכה וראה עדות תומר:

" במבט שלי לא ראיתי אותה ליד זירת הסומו. זאת אומרת, ליד המזרון לא ראיתי אותה. בתחנה איפה שכל הכיתה, יש טריבונות מלפנים יש מזרון ואיפה שהמזרון היא לא הייתה. יכול להיות שהיא הייתה מאחורה או בצדדים"(עמ' 54 שורות 5-8)). ובהמשך:

ש: " בתחנת הסומו אמרת שיכול להיות שהמורה לנה הייתה שם אבל אתה לא ראית אותה בסמוך לזירת הפעילות של המזרון?

ת.נכון, לא היה מי ששמר שם על הסדר או הסביר מה או דאג.

תומר כמו התובע והנתבע העיד כי הסדר נקבע ספונטנית כשכל פעם זוג ילדים החליט שתורו (עמ' 59 שורות 3-5) וכי: "בכל האזור של התחנות היו מורים ומדריכים אבל ספציפית ליד זירת הסומו לא היו מורים או מדריכים"(עמ' 59 שורות 10-11). כלומר-גם אם אילאיל נכחה ליד התחנה, נוכחותה כלל לא הורגשה. אילאיל העידה כי: " הייתה רשימה של כל מורה באיזה תחנה הוא צריך לעמוד".(עמ' 65 שורות 4-5) אולם לא זכרה מה היו, אם בכלל, ההנחיות שקיבלה.

הרושם המתקבל הוא כי אכן הוכנה רשימה בה נקבע באיזו תחנה יעמוד כל מורה, אולם מעבר לכך לא ניתנו למורים הנחיות בדבר סכנות כלשהן באותה תחנה בה הוצב המורה ולא הוסבר מה תפקידו של המורה כמשגיח בתחנה. למסקנה זו ניתן להגיע ,הן מהתוצאה עליה העידו כאמור כל 3 הילדים שנכחו בתחנה בדבר הבלאגן ששרר ועל כך שלא היה גורם מסדר ומפקח על העולים לזירה והן מכך שלא הובא כל עד מטעם נתבעות 1-2 אשר יכול היה להעיד על הנחיות שניתנו למורים בהיבט זה. ואכן בהמשך חקירתה "הבהירה" אילאיל, בלי משים , כיצד ראתה את תפקידה: " תפקידי היה לעמוד באותה תחנה"(עמ' 66 שורה 27).

ברי כי אין כל משמעות לעמידה כשלעצמה בתחנה, אם לא נלוות לה אחריות והבנה של תפקידה כמורה משגיחה בתחנה האחראית על הסדר וההתנהלות הבטוחה בתחנה.

אמנם בהמשך אילאיל טענה כי מי שהיה אחראי בתחנה זה מדריך הסומו וכי תפקידה היה רק לפנות לתלמיד, אם למדריך הייתה בעיה עם אותו תלמיד, או להעיר לתלמיד וכן לראות שלא קורה משהוא חריג (עמ' 67 שורות 12-24). אלא שראשית כאמור, לא הוכח שבתחנה נכח מדריך ושנית אילאיל הבהירה כי אינה זוכרת הנחיות כלשהן שניתנו לה ביחס לזהירות הנדרשת או כיוב' (עמ'67 שורות 28-30). בפועל הסתבר כי נוכחותה של אילאיל כלל לא הורגשה והיא לא עשתה דבר בתחנה מלבד עצם הימצאותה במקום, שהרי כאמור, היה בלאגן מסביב לזירה, לא הוגבלה נוכחות תלמידים לצפייה מהטריבונה בלבד והם התקרבו ועמדו גם מסביב לזירה עצמה. הילדים הם שקבעו ובמקרה זה, תוך כדי ויכוח, מי אמור להתחרות וכך התאפשר מצב ששלושה ילדים מצויים בזירה למרות שרק שניים לבושים בחליפת ההגנה. גם תפקידה של לנה בדומה לאילאיל היה רק להיות נוכחת וללוות את הכיתה ואולם גם היא העידה שלא קיבלה שום הנחיות ספציפיות מבית הספר או מגורם אחר: " הנהלת בית הספר אמרה שצריכה להיות עם הכיתה ותהיה חברה שתעביר את הפעילות. לא ידעתי מה יש שם בדיוק".(עמ' 76 שורות 29-30). וכן: " ידעתי שאני עם הכיתה שלי. אמרו שיהיו תחנות הכיתה תעבור תחנות ואני איתם. זה מה שידעתי"(עמ' 77 שורות 6-7). אמנם לנה העידה כי תפקידה היה לשמור על התלמידים שישמרו על שקט, שלא יפריעו ולא יזוזו מהטריבונה (עמ' 79 שורה 17). גם בהמשך הבהירה כי תפקידה היה לדאוג שתלמידים לא יתפרצו למשטח (עמ' 88 שורה 13) ואולם אם זה היה תפקידה, הרי ברי כי לא מולא כראוי שהרי מסביב לזירה עמדו תלמידים רבים והיא לא הקפידה כי מלבד השניים שמתחרים בזירה, כל יתר התלמידים יהיו רק בטריבונות ובכל מקרה שלא יימצא בזירה תלמיד שאינו לבוש בחליפת הגנה.

1. חשיבות לבישת חליפות הגנה ע"י כל מי שמצוי בזירה-אינני מקבלת את טענת צור ואלכס כאילו חליפות ההגנה נועדו רק לצורך הנראות ואין ספק כי מדובר בחליפות מיגון אשר כשמן כן הן-נועדו להגן על התלמידים הנמצאים בתחנה. אם היה מדובר בחליפות רק לצורך תמונות וריכוך דימוי הגוף, כפי שטען צור, מדוע סופקו רק 2 חליפות –למתחרים בתחנה, ולא במספר גדול יותר על מנת שתלמידים רבים יוכלו להצטלם כשהם לבושים בהן. החליפות נועדו להגן על המתחרים בזירה ולכן סופקו רק 2 חליפות שכן רק 2 תלמידים היו אמורים לנכוח בזירה. כמו כן צור השיב לשאלה מדוע לא סופקו חליפות כאלו לתחנות אחרות: "לא היה צורך בתחנות אחרות לאמצעי מיגון"-(הדגשה שלי ר.א, עמ' 134 שורה 3) והסביר מדוע אין סכנה לדוגמא בתחנת הקיקבוס (" כי כשאתה חובט בשק מספוג אתה לא צריך"(עמ' 134 שורה 6). מכאן שבתחנת הסומו, בניגוד לתחנות אחרות, כן הייתה סכנה ולכן סופקו חליפות מיגון. אם לא די באמור, כשהוצג לצור סרטון התדמית ת/2, בו נראים לטענת צור, בני נוער שהחברה נתנה להם להשתולל לצורך צילום הסרטון, הבהיר צור כי:

"היום במרוצת השנים, אני מתבאס על הסרטון כי לא הייתי צריך לתת לנוער שעוזר לנו להשתולל וגם בלי קסדה..."(עמ' 134 שורות 20-21). וגם בהמשך בחקירתו החוזרת מצא להדגיש " לא שמתי לב שהם בלי קסדה"(עמ' 146 שורה 6). אם חליפות ההגנה והקסדה נועדו רק לצורך נראות, או שיפור דימוי הגוף, מדוע "התבאס" צור שהמצולמים בתחנת הסומו ללא קסדה ומדוע הבהיר שבדיעבד לא היה מאפשר צילומם כשהם ללא קסדה.

גם אלכס הבהיר בתצהירו בסעיף 5, כי המשתתפים בתחנה לבושים בחליפות וקסדות מגן מרופדות באופן שאין אפשרות לזוז במהירות, או לבצע תנועות מלאות, או חדות ובהתאם הבהיר כי לא צפויה סכנה לפציעה במסגרת פעילות זו. וכן בעדותו:

"ש: יכול להיות שבזמן שמישהו דוחף את השני, מישהו יכול ליפול על הרצפה או במרכז הזירה או מחוצה לה, ולכן אתם גם מספקים לדוגמא קסדת מגן, שאדם לא ייפול ויקבל מכה בראש חלילה.

ת.נכון. גם חליפת סומו, כולה עם ספוג, גם להגן וזו חוויה לילדים, הם יכולים להצטלם"(עמ' 153 שורות 8-11).

כלומר גם אם מתווספת חוויה של צילום עם החליפה, בראש ובראשונה מדובר בחליפת הגנה. אלא שבמקרה דנן, אחד הנמצאים בזירה היה ללא חליפת מגן זו ואילו תלמיד אחר היה לבוש בחליפה המסורבלת שקשה לשלוט בתנועות המליאות והחדות בעת שלבושים בה כפי שתיאר אותה אלכס עצמו. אין ספק כי מעידה, או נפילה, בעת שהתלמיד לבוש בחליפה מסורבלת שכזו הינה אך צפויה. אכן כאשר מי שנמצא בסמוך אליו לבוש גם הוא בחליפת הגנה,לא נשקפת סכנה ממעידה, או נפילה, של מי שלבוש בחליפה המסורבלת. אך כאמור בענייננו, התובע לא היה לבוש בחליפת מגן וקסדת הגנה ובכל זאת היה מצוי בזירה בסמוך לנתבע. העובדה כי למרות שהפעילות נערכת על מזרן, 2 המשתתפים אמורים ללבוש חליפות הגנה מצביעה על כך שהחליפות מגנות ואין לאפשר מצב בו ילד אחד לבוש בחליפה והאחר לא. מעיון בתמונות שצורפו לתצהיר אלכס וגם כאמור מתצהיר אלכס עולה שמדובר בחליפות מסורבלות וגדולות ולדברי צור הן נפוחות כי הן מלאות בספוג. אין ספק כי תלמיד הלבוש בחליפה כה מסורבלת וגדולה המקשה על תנועות מליאות וחדות (כלשונו של אלכס) יכול למעוד גם ללא קשר לדחיפות במהלך הפעילות ולכן בכל מקרה ולמרות שהזירה הינה על מזרן יש צורך ששני המשתתפים ולא רק אחד מהם, יהיו לבושים בחליפות. וראה בעדות צור אשר אישר כי מדובר בחליפה מסורבלת:

"זו אומנות לחימה וזה שעשוע של דקה עם ילדים שלובשים חליפה מסורבלת שנותנת להם לוק של סומו". (עמ' 146 שורות 13-14). תשובת צור על פיה:

" מעולם לא הייתה פציעה בסומו. גם במקרה הזה הפגיעה לא הייתה בסומו"(עמ' 136 שורה 21), מדגישה דווקא את ההגנה שמספקות החליפות בעת שנערכת פעילות במסגרתה 2 הילדים הנמצאים בזירה לבושים בחליפות ובמצב כזה, גם אם אחד מהילדים נופל, אם מחמת דחיפת חברו ואם מחמת מעידה מקרית מחמת הסירבול, הרי הוא מוגן בחליפה ובקסדה ולכן לא נגרמת פציעה. ואולם, מצב בו בזירה מצוי ילד אחד שלבוש בחליפת הגנה מסורבלת וגדולה ובקרבתו מצוי ילד ללא חליפה ,הינו מצב מסוכן. כפי שיפורט, על ביה"ס ועל החברה היה לצפות שעלולה להיגרם פגיעה לילד שאינו לבוש בחליפה במקרה כמו במקרה דנן בו ילד הלבוש בחליפה ימעד ויפול על ילד שאינו לבוש בחליפה ובמיוחד בעת שממדי גופו ממלא גדולים בהרבה מהילד שאינו לבוש בחליפה. אלמלא היה בלאגן והתובע היה מצוי בזירה כילד שלישי, ללא חליפה ואלמלא היה הנתבע, לבוש בחליפה מסורבלת וגדולה, מצוי בקרבת התובע שאינו לבוש בחליפה, לא היתה הפגיעה הקשה נגרמת וסביר כי הנתבע לא היה נופל על התובע ובכל מקרה לא היתה נגרמת פגיעה כה חמורה.

1. מפעיל התחנה-אין ספק כי אף שהחברה סיפקה את התחנות, חלק מהן הופעלו ע"י ביה"ס ולא על ידי החברה וכפי שהסבירה הדס, הסיבה לכך הייתה שיקול כלכלי גרידא, רצון ביה"ס לחסוך: "שיקול כלכלי לחלוטין. אם אנחנו מפעילים זה יותר זול. זה היה רק שיקול כספי"(עמ' 98 שורה 5).

שוכנעתי כי את תחנת הסומו הפעיל ביה"ס-ראשית, בהצעת המחיר (נספח ' א' לתצהיר צור), נרשם מפורשות בעמ' 2 כי האופציה שהחברה תפעיל 4 תחנות וביה"ס יפעיל 2 מתייחסת לכך שביה"ס יפעיל את תחנות הסומו ופלונטר. אמנם עובדת החברה בשם סוזן היא ששלחה את ההצעה ואולם צור העיד כי הוא זה שבנה את ההצעה (עמ' 130 שורה 25). הטענה כאילו מחיקת התאריך בראש הצעת המחיר במצורף לטעות בסעיף 6 לתצהיר צור, שם נרשם כי צורפה הצעת מחיר מיום 18.12.17, מצביעות על כך שאין המדובר בהצעה אוטנטית, אינה סבירה. בכותרת ההצעה נרשם במפורש: "יום ספורט ובריאות 11.12.11 בתיכון שקמה יד מרדכי". גם אם נרשם מצד שמאל בראש העמוד תאריך אחר, הרי אין ספק שמדובר בטעות סופר והתובע לא הציג כל ראיה כאילו התקיים בשנת 2017 או בתאריך אחר, יום ספורט ובריאות שארגנה החברה בביה"ס זה. יתכן שבטעות נרשם בראש ההצעה עוד במקור תאריך מוטעה ומכאן נבעה טעותו של צור בתצהירו ואם כך הדבר, חמור מאוד שהתאריך בהצעת המחיר שצורפה לתצהירו נמחק והוסתר. יחד עם זאת ביה"ס לא צירף כל הצעת מחיר אחרת שהתקבלה אצלו ביחס לאותו היום. אין חולק כי אופי יום הספורט היה כמתואר בהצעה וכי האופציות שמופיעות בה הוצגו לביה"ס. מאחר שצור העיד כי הוא היה מעורב בכל תכתובת שהועברה לביה"ס וכי נכח בשיחות (גם אם התקיימו עם העובדת סוזאן), לא מצאתי כי יש לזקוף לחובת החברה את אי העדתה במיוחד כשצור העיד כשהיא כבר לא עובדת שנים בחברה ואינה בקו הבריאות(עמ' 144 שורה 30).אני מקבלת את עמדתו של צור כי לאור מעורבותו (כפי שהעיד: " החברה זה אני. רק אני מחליט איזו תחנה להפעיל""(עמ' 144 שורה 21) לא היה כלל צורך בהעדתה נוסף על עדותו שלו. בכל מקרה גם אם אתעלם מהצעת מחיר זו, שוכנעתי כאמור, כי אכן בפועל לא נכח מדריך מטעם החברה בתחנה (ואילו התחנה הייתה מופעלת על ידי החברה סביר כי היה נוכח מדריך).

הדס הצהירה כי בסופו של דבר, הוזמנו תחנות אחרות מאלו שהופיעו בהצעת המחיר ובהזמנה-נ/3 וכי את תחנת הסומו לא הפעיל ביה"ס. לטענתה, התחנות שביה"ס הפעיל היו 2 תחנות אחרות, יחסית פשוטות, שאינן דורשות הסבר ו/או הדרכה ספציפית ו/או סיוע מהחברה. לא מצאתי לקבל עדותה זו: ראשית, בהזמנת העבודה החתומה ע"י דנית לוי מטעם ביה"ס מופיעות בדיוק אותן תחנות שהחברה טענה ואין בפני כל ראיה לשינוי שנעשה לאחר חתימת הזמנה זו. הן צור והן אלכס העידו באופן קוהרנטי ואמין, על זהות התחנות שהחברה הפעילה ואיזה מדריך מטעם החברה הפעיל כל תחנה (תחנת פאמפ, תחנת תיפוף על כדורים, תחנת קיקבוקס ותחנת היפהופ) ואלו שתי תחנות סופקו ואולם היו בהפעלת מורים (פלונטר וסומו). יתכן שהופעלו באותו יום תחנות נוספות כגון פיסול בבקבוקים (וראו עדות הדס בהמשך (עמ' 102 שורות 22-23) על כי היו עוד 6 תחנות שלא קשורות כלל לחברה), אבל אין בכך כדי להשפיע על אותן 6 תחנות שסופקו ע"י החברה. אם לגבי שינוי התחנות שהוזמנו מהחברה, הדס לא הצהירה נכוחה, לא מצאתי לסמוך על עדותה היחידה, שלא נתמכה בראיה כלשהיא, כאילו בסופו של דבר את תחנת הסומו הייתה אמורה להפעיל החברה. בעניין זה אציין כי ראשית, מול החשדות שהועלו בחקירת ב"כ המועצה לגבי העובדה שהזמנת העבודה אותרה ע"י צור באיחור, לא הוצגה כל הזמנת עבודה אחרת ע"י ביה"ס.לפיכך, אני מוצאת לקבל את הסבריו של צור לכך שהזמנה זו לא אותרה קודם לכן במסגרת המיילים שצורפו לתצהירו הראשון: " האירוע שולם, התקבל הכסף, הזמנת העבודה מחוברת לחשבונית ומתוייקת"(עמ' 141 שורות 2-3). שנית, הן צור והן אלכס העידו מידיעה אישית לגבי התחנות שהופעלו באותו יום בביה"ס, (בניגוד לעדים האחרים אשר לא יכלו להעיד במדויק בעניין) וראה בתשובת צור:

" אני יודע מה הצוות שלי מעמיס כי אני אומר להם מה להעמיס. אני רואה את התמחור שהתבצע ואני יכול להגיד לך שהתחנות שהופעלו זה מה שהתבצע"(עמ' 141 שורות 16-17) . וכן ראה בעדותו כאשר ידע לתאר בדיוק איזה מדריך הפעיל איזו תחנה שכן מדובר בתחנות קבועות של אותם מדריכים (עמ' 145 שורות 10-12).

שלישית, תמוה שהדס זכרה שאת תחנת הסומו הייתה אמורה החברה להפעיל, כאשר כלל לא זכרה מה היו בסופו של דבר 6 התחנות (השונות לגרסתה),שהזמין ביה"ס ומה היו התחנות אותן היה אמור להפעיל.

רביעית-הדס העידה כי תפקידה היה מנהלתי בלבד (ענייני תקציב, רישום שעות עבודה של מורים, חוזי רכש), אבל על ארגון הפעילות החברתית הייתה אחראית הרכזת החברתית, שהייתה באותה עת דנית לוי ובהמשך אף הבהירה: " לדעתי דנית הייתה יותר בעניינים של התחנות"(עמ' 101 שורה 5). עדותו של צור תאמה לעדות זאת ואף הוא הבהיר שכל ההתנהלות הייתה מול דנית לוי לאורך כל התכנון של היום כולל ביום האירוע (עמ' 131 שורה 22). שוכנעתי כי מאחר שתפקידה של הדס היה אישור חוזים ותקציב, אזי ברי כי היא לא טרחה להתעמק אלו תחנות יפעיל ביה"ס ואלו תפעיל החברה והעניין שלה במועד הרלוונטי (בניגוד לדנית שעמדה בקשר רציף עם החברה), התמצה בכך שתיבחר האופציה הזולה יותר (על פיה החברה תפעיל 4 תחנות בלבד וביה"ס יפעיל 2)

למעשה עמדת הדס בעדותה נבעה מכך שלדעתה מדובר בתחנה מורכבת ולא יתכן שביה"ס לקח על עצמו להפעיל אותה ובלשונה: " לא ייתכן שבתחנה של סומו שמו מורה מאוד מבוגרת ולא קשורה לזה, בסוף זו תחנה שצריכה להיות חווייתית ויש חוקים למשחק ולפעילות זה לא שעושים מה שרוצים שם"(עמ' 103 שורות 12-14). אלא שכך בפועל קרה-בתחנה הוצבה מורה שלא היה לה כל מושג על מידת הזהירות, או ההשגחה, שנדרשו ממנה בהתייחס לתחנה כזו.

אינני מקבלת את טענת הנתבעות 1-2 בסיכומיהן (סעיף 55), על כי העובדה שבתחנה הוצבה מורה למתמטיקה מחזקת את העובדה כי התחנה הופעלה ע"י החברה. בניגוד לטענתן, יש בעובדה זו כדי להעיד על כך שהחברה לא הבהירה לביה"ס את הצורך במורה בעל הכשרה מתאימה (מורה לחינוך גופני כמו שהעיד אלכס), או לחילופין כי הדרישה הובהרה לביה"ס ואולם ביה"ס לא קיים אותה ואולם, אין בכך להצביע על הפעלת התחנה ע"י החברה.

אינני מקבלת גם את טענת הנתבעת 6 בסיכומיה (סעיף 26), כאילו מעדותו של אלכס עולה כי מסר את ההדרכה ל "מפעיל התחנה". אלכס העיד מפורשות (עמ' 158 שורות 29-33), כי את ההדרכה מסר למורות.

1. אחריות בית הספר-אין חולק כי קיימת חובת זהירות מושגית בין מורים לתלמידים. הגדרת חובה זו בפסיקה הינה כחובה של הורה כלפי בנו. ראה ע"א 41/57 עידה נ' ששון ואח', פד' יא' 1100, ע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן ואח', פד' כה' (2) 113. עוד אין מחלוקת, כי חובת הזהירות הקונקטית שחלה על מורי ביה"ס כלפי תלמידיהם, חלה אפילו כשהתלמידים מצויים בהפסקה בחצר ביה"ס ובוודאי כשמדובר בפעילות המאורגנת ע"י ביה"ס במהלך יום לימודים. במסגרת חובה זו, מוטלת על מורי ביה"ס חובה לנקוט באמצעי פיקוח למניעת סיכונים ופגיעות של התלמידים. אמנם בעצם פגיעתו של תלמיד בשטח ביה"ס במהלך יום הלימודים אין די כדי להקים אחריות בעוולת הרשלנות ועל תובע להוכיח את הפרת חובת הזהירות ואת הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לפגיעתו,אולם שוכנעתי כי זו הוכחה במקרה דנן: הטענה כי אירוע הפגיעה התרחש במהירות, או באופן בלתי צפוי, מתעלמת מהרשלנות שגרמה לכך שהאירוע יכול היה להתרחש, שהרי אם הייתה נמנעת נוכחות תלמידים רבים מסביב למשטח והייתה הקפדה על הסדר, העדר בלאגן ועל כך שבזירה ינכחו רק 2 התלמידים המתחרים כשהם לבושים בחליפות הגנה, כאשר כל ייתר התלמידים יושבים בטריבונות, לא יכול היה האירוע להתרחש. הדס עצמה הבהירה בעדותה את הרשלנות בעצם נוכחות תלמידים רבים מסביב והאפשרות שיכנסו לזירה תלמידים ללא חליפת הגנה:

" היה אמור להיות שם רק מי שיש לו תלבושות ומי שאין לו תלבושות לא אמור להיות באיזור, הוא אמור להיות במדרגות כצופה. לא אמור להיות במגרש מי שאין לו תלבושת של סומו לא לעזור ולא כלום"(עמ' 99 שורות 17-19) ובהמשך:

" המורים של בית הספר שהיו באירוע היו אמורים לדאוג שכל מי שלא עם תלבושת לא אמור להיות על המגרש, בשביל זה היו שם ולא בשביל להפעיל את התחנות ולא בשביל לומר מה החוקים והכללים"(עמ' 100 שורות 7-9). אבל מסתבר שהמורים של ביה"ס לא ביצעו תפקידם זה! גם ברק הטיב להגדיר את הסיבה לפגיעה ואיך יכולה הייתה להימנע:

" אם היה סדר מבחינת מדריך או איש מבית הספר או גורם מוסמך שהיה מונע אולי ממני או ממתן או מרז או מכל תלמיד אחר להיכנס ביחד לזירה ולעשות סדר שאם צריך שני אנשים בתוך הזירה אז יהיו רק שני אנשים שמתחרים"(עמ' 117 שורות 12-15).

גם אם אילאיל עמדה בתחנה וגם אם לנה התלוותה לכיתה שוכנעתי כי אף אחת מהן לא הקפידה על כך שיישמר הסדר ולא ייכנסו לזירה מעבר ל 2 תלמידים הלבושים בחליפות ההגנה. למעשה אף אחת מהן לא התייחסה לסכנה שבכניסת יותר מ 2 תלמידים לזירה כשאחד לא לבוש בחליפת הגנה ואף אחת מהן לא שמרה בפועל על המשמעת ועל הסדר, או לכל הפחות ניסתה למנוע את והאפשרות שיימצאו בזירה יותר מ 2 ילדים כשאחד לא לבוש בחליפה (שהרי היו רק 2 חליפות).

בע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל, נתניה, פד' לה' (2) 764 נקבע כי:

"ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום, כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת, או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר; אך מובן, מאידך גיסא, כי המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטאנית, שאינה צפויה מראש. במשחקי ספורט, למשל, אין הפיקוח יכול למנוע, בדרך כלל, מעידה בעת ריצה או התנגשות בין מתחרים, הרצים זה בקרבת זה, אם אלו הם תולדה של אופי המשחק ולא של נסיבות או תנאים יוצאי דופן, אותם ניתן לצפות מראש, כדי למנוע את המשחק או את קיום הנסיבות והתנאים האמורים.כאשר נבחנה שאלת הפיקוח והשפעתה על אירועו של נזק, נבחן נושא זה בשני שלבים: ראשית, נשאלת השאלה, אם היה פיקוח נאות, וכאשר התשובה שלילית, אם יש ליחס את הנזק שנגרם להעדרו של הפיקוח". (הדגשה שלי ר.א).

באותו פס"ד נקבע אמנם כי הדחיפה שם לא הייתה יכולה להימנע. ביה"מ הבהיר באותו מקרה כי אילו היה מוכח שהדחיפה שהביאה לנפילה היוותה חוליה בשרשרת מעשי אלימות, ניתן היה לקבוע שנוכחות מורה הייתה יכולה למנוע את התאונה, אולם, שעה שמדובר בדחיפה רגעית וספונטנית, נותק הקשר הסיבתי. במקרה דנן, גם אם מדובר בנפילה רגעית וספונטנית, היא הייתה יכולה להימנע שכן עסקינן בנפילה של הנתבע שהינו בחור גדול בגופו לבוש בחליפת הגנה מסורבלת על התובע שלא היה לבוש חליפת הגנה וממלא ממדי גופו היו קטנים מהנתבע. רק מחמת העדר פיקוח נאות התאפשר לתובע, שלא היה לבוש בחליפת הגנה, להימצא בזירת הסומו בסמוך לנתבע שהיה לבוש בחליפת ההגנה המסורבלת.ודוק,אכן אם הפגיעה הייתה נגרמת במהלך התחרות עצמה כשמדובר היה ב-2 תלמידים הלבושים בחליפת הגנה, ספק אם אכן ניתן היה לצפות את הפגיעה. יחד עם זאת במקרה דנן, אין המדובר בנפילה במהלך המשחק עצמו אשר מתרחשת בפתאומיות ובאופן לא צפוי. אין המדובר בפגיעה ספונטנית במהלך פעילות תחרותית, אלא בכזו שנגרמה למרות שניתן היה לראות שבזירה נוכחים 3 תלמידים וכשיש רק 2 חליפות הגנה. הפגיעה נגרמה מחמת העדר הפיקוח, אשר איפשר בלאגן מסביב לזירה והימצאות 3 תלמידים בזירה במקום שניים,כשאחד מהם שאינו לבוש בחליפת הגנה, מצוי בסמןך לתלמיד אחר גדול מידות ממנו בהרבה הלבוש בחליפה מסורבלת וגדולה. במצב כזה צריך וניתן היה לצפות כי התלמיד שאינו לבוש בחליפת הגנה ייפגע.

אם לא די באמור, צודק התובע בטענתו כי בחוזר מנכ"ל ס"ב/6(ב) י"ט שבט התשס"ב,1.2.02 בסעיף 3.3.3ב' (8) נקבע כי " במיוחד יש למנוע את המשחקים המנויים ברשימה שלהלן:...(8),משחקי קרטה וג'ודו ושיטות לחימה אחרות שלא בפיקוח מדריך מקצועי מוסמך". התובע טען להפרת חובה חקוקה מכוח הוראות חוזר מנכ"ל בה מצאתי רלוונטית את ההוראה כאמור על פיה קיום משחקים מסוג זה ייעשה רק בפיקוח מדריך מקצועי מוסמך. גם אם מדובר בהנחיות שנועדו להבטחת הבטיחות בהפסקה וגם אם כפי שיפורט,ספק אם הוראות חוזר מנכ"ל הינן בגדר חיקוק, ברי כי יש בנוהל זה כדי להצביע וללמד על הצורך שתחנה מסוג זה תופעל רק בפיקוח ובנוכחות גורם מקצועי ולא בהפעלת ביה"ס. ודוק, העובדה שהתחנה אמורה להיות מופעלת בפיקוח גורם מקצועי,אינה רלוונטית רק לתחרות עצמה, אלא לכל ההתנהלות בתחנה,לרבות נוכחות בזירה לפני שהתחרות עצמה מתחילה והקפדה על נהלי הבטיחות במהלך כל הפעלתה ולא רק בדקות ההתחרות עצמה.בהתאם שוכנעתי כי גם בעצם העובדה שמדובר בתחנה אותה לקח ביה"ס להפעיל בעצמו, בניגוד לתחנות האחרות אשר הופעלו ע"י החברה ואשר בהן נכח מדריך מטעם החברה, יש קשר סיבתי לנזק-הפגיעה שנגרמה לתובע שכן ניתן וצריך היה לצפות את הסכנות שבהפעלת התחנה ללא מי שבקיא בנהלי הזהירות הנדרשים וכשמורים אינם מבינים כלל מה משמעות נוכחותם בתחנה. אמנם הפגיעה לא ארעה מעצם קיום המשחק, אולם נוכחות מדריך מטעם החברה היתה גורמת לכך שהייתה הקפדה על כך שיישמר הסדר ושלא ייכנסו לזירה יותר מ 2 תלמידים,כאשר שניהם לבושים בחליפות הגנה. בעניין זה אוסיף: השאלה האם חוזר הינו בעל מעמד של חקיקה המקים עילת הפרת חובה חקוק טרם הוכרעה בפסיקה וראה דברי כב' השופט י' עמית (כתוארו אז) בת.א. (חיפה) 653/02  ח. יעקבי בניה והשקעות נ' עיריית חדרה  (31.10.2005):

" אותיר גם בצריך עיון אם הוראות חוזר המנכ"ל מהוות הוראה משפטית מחייבת, שהפרתה מהווה גם בסיס לחיוב הרשות בנזיקין. ראה לעניין זה  בש"א (נצרת) 1112/05  נאסר אבו ראס נ. מועצה מקומית עילוט ואח'   תק-מח 2005(2) 2734;  ע"א (חיפה) 4614/99  ע'אנם ואפי נ. המועצה המקומית מע'אר   תק-מח 2002(2) 2024 שם הושארה השאלה בצריך עיון". ובהמשך בסעיף 31 הביע במפורש דעתו: " אף איני סבור כי חוזר מנכ"ל כמוהו כחיקוק".

יחד עם זאת וגם אם ספק אם יש בהפרת הוראה זו בחוזר מנכ"ל כדי להוות הפרת חובה חקוקה, ברי כי יש בהוראה זו,כדי להצביע על רמת הזהירות שנדרשה מביה"ס ועל רשלנותו בכך שהחליט להפעיל דווקא תחנה כזו,שלא ע"י החברה,ללא נוכחות מדריך וללא הנחיית המורות בדבר הוראות הסדר והזהירות הנדרשות. וראה בהקשר זה דברי כב' השופט עמית בהמשך שם עת הבהיר כי : " .... עם זאת, אני נכון להניח כי נוהלים פנימיים או חוזרי מנכ"ל למיניהם, מהווים אינדקציה לרמת הזהירות הנדרשת, כפי שקיומה של חובה חקוקה יכול ללמד על רמת הזהירות הנדרשת לצורך עוולת הרשלנות".

1. אחריות החברה-בנסיבות שוכנעתי כי גם החברה אינה פטורה מאחריות: החברה היא זו שסיפקה את הפעילות באותו יום והיא זו שהציעה את התחנות ,לרבות תחנת הסומו, לביה"ס. היא זו שהתאימה את התחנות לתלמידי ביה"ס והייתה אמורה לצפות את הסכנות שבכל תחנה ובהתאם לדרוש כי תחנת הסומו תהיה תחנה המופעלת על ידה, או לכל הפחות, להסביר למורה המפעיל את נהלי הזהירות הנדרשים (שמירת הסדר והחובה להבטיח שבזירה יהיו נוכחים רק 2 תלמידים לבושים בחליפות הגנה) ולוודא כי מורה מתאים,היודע ומבין את כללי הזהירות הנדרשים בהתייחס לתחנה הספציפית, הוא זה שיפעיל את התחנה. היה על החברה לוודא שאת התחנה יפעיל מורה שקיבל הדרכה, שמודע לסכנות ושיש לו את ההכשרה להפעיל ילדים בתחנות ספורטיביות. וראה בסעיף 5 לתצהיר צור עצמו על כי 2 התחנות שבהפעלת ביה"ס אמורות להיות מופעלות ע"י מורים לחינוך גופני מטעם ביה"ס. למרות שבחקירתו ציין כי אין המדובר רק בדרישה לתחנת הסומו וכי ביחס לכל התחנות ההעדפה היא למורים שיודעים לעבוד עם תלמידים בחצרות על פני מורה שעובד בכיתה מול הלוח (עמ' 128 שורה 3),הרי שעצם אמירתו בתצהירו בדבר הצורך בנוכחות מורה לחינוך גופני מצביעה על כך שכל התחנות למעשה אינן תחנות פשוטות בהן אין צורך בהשגחה, או הכנה מתאימה, למי שיפעיל אותן. גם אלכס הבהיר בסעיף 3 לתצהירו כי תחנות שמופעלות ע"י ביה"ס,מופעלות ע"י מורה לחינוך גופני וכן ראה בעדותו עמ' 150 שורה 6 ובסעיף 4 לתצהירו שם אף עמד על כך שתחנת הסומו פוקחה ע"י מורה לחינוך גופני מטעם ביה"ס-עובדה אשר הסתבר שלא הייתה נכונה שכן אילאיל שהייתה אחראית על התחנה מטעם ביה"ס, כלל אינה מורה לחינוך גופני. מהמשך עדותו של אלכס הסתבר כי למרות הדרישה שכל תחנה תופעל ע"י מורה לחינוך גופני, הוא כלל לא טרח לבדוק כי אכן כך הדבר ולא ראה בכך נושא שבאחריות החברה (עמ' 151 שורות 5,10). בניגוד לעמדתו, אני סבורה כי החברה שהינה הגוף שסיפק את התחנות, הייתה צריכה להיות מודעת לסכנה שבכל תחנה ולוודא כי בתחנות המופעלות ע"י ביה"ס יוצבו מורים כשירים ומתאימים (לפי דעת החברה עצמה) להפעיל תחנות אלו ואף יפעילו את התחנות בהתאם להנחיות ובזהירות הנדרשת. משעומת אלכס עם העובדה שבתחנה לא הוצבה מורה לחינוך גופני, חזר בו לפתע מעמדתו הקודמת והברורה (הן בעדות עמ' 150 שורות 2-4, והן בתצהירו) וטען לפתע שבתחנת הסומו לא הייתה צריכה להיות מורה לחינוך גופני. מובן שבנסיבות ,אין לתת אימון בשינוי גרסתו זו.

בנוסף,החברה לא הציגה כל ראיה להנחיות כלשהן שביה"ס קיבל בקשר להפעלת התחנה ולזהירות הנדרשת במסגרתה,או להכשרה כלשהיא שנדרשה ע"י החברה מהמורה שמפעילה/אחראית על התחנה והסתבר שהחברה אפילו לא בדקה, או ידעה, מי מפעיל את התחנה שכן צור כאמור הצהיר שמורה לחינוך גופני פיקחה על התחנה מה שכאמור לא היה נכון.

צור העיד כי כפי שאף נרשם בהצעת המחיר, החברה הייתה אמורה לספק גם הדרכה ולטענתו ביחס לתחנות שהפעיל ביה"ס, ההדרכה ניתנה למורה מביה"ס(עמ' 132 שורות 25-26 וכן 31-32): "לפני הפעילות מסבירים למורה על התחנה והוא זה שמפעיל". אלכס אף עמד על כך שהיו הנחיות בכתב שהועברו לביה"ס וכי הן מצויות אצל החברה: " החברה העבירה את ההנחיות להדרכה של הפעילות סומו ופלונטר לאשת קשר בשם דנית, והיו הנחיות כתובות עם הסבר. בנוסף, ביום האירוע אני עשיתי הדרכה למורה במתחם לפני האירוע. אלו ההנחיות... ההנחיות האלה הן רק בידי החברה. אני לא עובד החברה כבר 13 שנה. ..היה לי דף מודפס את אותן הדרכות שדנית קיבלה בפורמט PDF, המורה שהגיעה לתחנה, עברתי איתה על ההנחיות ביחד". (עמ' 150 שורות 22-30).

 

יחד עם זאת ראשית, לא רק שלא הוצגו כל הוראות, או הנחיות בכתב, ביחס לתחנת הסומו ויש בכך כדי לעמוד כנגד גרסת החברה בדבר הנחיות כלשהן בכתב שניתנו. בעניין זה ראו את החזקה הראייתית אשר קובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד .

שנית , אפילו מעדות צור ואלכס ניתן ללמוד כי ההדרכה, אם וככל שניתנה, כלל לא התייחסה לזהירות הנדרשת אלא רק לכללי המשחק המתקיים בתחנה וראה בעדות צור:

" ש.מה ההדרכה שנתתם לסומו?

ת. הרעיון של הפעילות, חשוב שיתחברו לחזון של החברה, זה לא דחיפות. זו תחנה שאנו יכולים לגרום לילדים במבנה גוף שונה, לשים חליפה ולהיראות מסורבלים גדולים ועדיין ספורטיביים. זו תחנה שיש בה, מבחינתי, המון כבוד ועורמה לאו דווקא כח ומכות. מסבירים את החוקים הבסיסיים. יש מרובע אדום מסביבו מרובע כחול של מזרונים. מה הרעיון שדורכים מחוץ לריבוע, אחד ניצח ואחד מפסיד. אם יש זמן עושים זאת שוב. מסבירים שלא כולם צריכים להשתתף. זה שתי התחנות היחידות שהן הרבה יותר קטנות, יש יותר צופים מפעילים. זו ההדרכה"(עמ' 133 שורות 17-23). למעשה אלכס הודה בהמשך עדותו במה שהייתה צורת התנהלות החברה: " אני אחראי על צוות העבודה שלי, על צוות המדריכים ולא מתעסק במי המורים ומה ההנחיות". (עמ' 152 שורות 1-2) ובהמשך בשורה 18 הודה שכלל לא ידע כמה מורות היו בתחנה.

אלא שמדובר כאמור בתחנות שסיפקה החברה, היא זו שאמורה הייתה להיות מודעת לסכנות שבהן והיא זו שהייתה צריכה להקפיד כי ביה"ס יפעילן בצורה זהירה, למרות שלא הופעלו ישירות על ידה. בעניין זה אני מוצאת להפנות להגיון הבריא של הדס אשר השיבה לגבי השאלה מי היה אמור לדאוג שרק אנשים שיש להם חליפה אמורים להיכנס לזירה: " אני מתכוונת לכל מי שהיה באירוע, כל המבוגרים שהיו שם. גם מורה וגם מדריך"(עמ' 108 שורות 9-10).

גם אם לא נכח מדריך בתחנה עצמה (שכן לא היה מדובר בתחנה שהחברה הייתה אמורה להפעיל),עדיין משהחברה היא זו שסיפקה את התחנה, לרבות 2 חליפות הגנה בלבד, הייתה החברה חייבת להסביר היטב למורים ולמי שאמור היה להפעיל תחנה מסוג זה, על הזהירות הנדרשת ועל כך שיש להקפיד שמלבד 2 מתחרים לבושים בחליפות הגנה, לא ייכנסו ילדים נוספים לזירה וכי אין לאפשר לילד שאינו לבוש בחליפת הגנה להתקרב לילד שלבוש בה.

כפי שפורט לעיל, אינני מקבלת את טענת צור ואלכס כאילו חליפות ההגנה נועדו רק לצורך הנראות ואין ספק כי מדובר בחליפות מיגון אשר כשמן כן הן-נועדו להגן על התלמידים המשתתפים בתחנה. בהתאם, אינני מקבלת את תשובתו של צור כאילו אין המדובר בתאונה אותה ניתן היה לצפות בדומה לנפילה בדרך לברזיה או בתור לקפיטריה (עמ' 136 שורות 24-25) וראה גם בתשובתו לשאלות 30 ו31 לשאלון שנשלח לחברה (ת/3), שם השיב כי, לא צפו את האפשרות שתלמיד יגיח מהחצר יזנק על ילד בפעילות ויפצע אותו וכי פעילות הסומו אינה כרוכה בסיכון. כאמור, הפגיעה ארעה בעקבות נפילה של 2 ילדים שהיו מצויים בקרבה אחד לשני בזירה ולא מחמת תקיפה פתאומית. על החברה, כמו על ביה"ס, היה לצפות כי מצב כזה בו ילד אחד לבוש בחליפה גדולה ומסורבלת מצוי בקרבת ילד קטן ממנו במידותיו ואשר הינו ללא כל חליפת הגנה וללא קסדה, עלול לגרום לפגיעה של הילד ללא החליפה. ככל שהתובע היה מועד בקרבת הנתבע בכל מקום אחר, כשהנתבע אינו לבוש בחליפה הגדולה והמסורבלת, סביר שהנתבע לא היה מועד ונופל גם הוא עליו ובכל מקרה לא הייתה נגרמת פגיעה כה חמורה. וראה גם בתשובת אלכס שהבהיר כי חלק מנהלי הבטיחות הם שילדים לא יכנסו לזירה ושבזירה יהיו רק 2 מתאבקים עם חליפות. וכי גם אם אין אגרופים צריך חליפות:

"נהלי הבטיחות עוברים למורה באותה תחנה, מה הנהלים ואיך אנחנו לובשים, שילדים לא ייכנסו לתוך הזירה וכו', גם הם מקבלים בדף מודפס את ההנחיות וגם אני מסביר להם את זה בתחילת האירוע. לשאלת בית המשפט איזה נהלי בטיחות יש בתחנת הסומו שהעברתם למורה מעבר לכך שילדים לא ייכנסו לזירה, ילדים עומדים מסביב לזירה ולא יושבים, אני אומר שלדעתי אין אגרופים ואין אלימות פיזית אלא רק דחיפות. אלה נהלי הבטיחות. כמובן ללבוש קסדה וחליפות. בתוך הזירה נמצאים רק 2 מתאבקים עם חליפות. גם אם אין אגרופים צריך חליפות, זה כיף לילדים. הם תמיד עובדים בזוגות ואז ההחלפה היא בזוגות, וכך הם גם יכולים להצטלם". (עמ' 157 שורות 29-21).

כאמור החברה לא הוכיחה כי העבירה הנחיות זהירות כלשהן ובוודאי לא ביחס לכך שמי שיפעיל את התחנה מטעם ביה"ס יהיה מורה לחינוך גופני ושעליו יהיה להקפיד שלא ייכנסו תלמידים נוספים לזירה מעבר ל 2 המתחרים ושלא יימצאו בזירה תלמידים שאינם לבושים בחליפת הגנה בעת שיש תלמידים שכבר לבושים בחליפה זו.

לאור האמור בניגוד לנטען בסיכומי הנתבעים כולם, ובמיוחד בסיכומי נתבעות 3-4 ,אין המדובר באירוע פתאומי בלתי צפוי. אכן הנפילה ארעה מטבע הדברים בזמן קצר אולם לאור הבלאגן ששרר, חוסר ההשגחה על שמירת הכללים (שרק 2 משתתפים,לבושים בחליפת מגן ייצאו בזירה), ניתן היה בהחלט לצפות את התרחשותה ולמנוע אותה.

1. המועצה ומשרד החינוך-בהתאם למפורט לעיל מצאתי כי קיימת לביה"ס אחריות ברשלנות להתרחשות התאונה ויש לבחון את האחריות הנטענת ביחס לגופים המשפטיים האחראים להפעלת ביה"ס-המועצה-הנתבעת 1 ומשרד החינוך-נתבעת 6. בהתאם להודעת נתבעות 1-2 ו 6 מיום 2.2.25, מדובר בביה"ס מקיף שש שנתי הכולל חטיבת ביניים וחטיבה עליונה. במועד הרלוונטי מנהלת ביה"ס הועסקה הן ע"י המועצה והן ע"י משרד החינוך צוות המורים בחטיבה העליונה בה למד התובע, הועסק ע"י המועצה (כשהמורים בחטיבת הבניים הועסקו ע"י משרד החינוך), אם כי חלק מהמורים בביה"ס לימד בשתי החטיבות וקיבלו תלוש שכר אחד וחלקם קיבל 2 תלושים נפרדים חלקם ממשרד החינוך וחלקם מהמועצה. בהתאם לתצהירה של אלאיל לדוגמא, היא הועסקה במשותף הן ע"י משרד החינוך והן ע"י המועצה. יחד עם זאת שכרה עבור עבודתה עם ילדי החטיבה העליונה (אליה השתייכה כיתת התובע) שולם ע"י המועצה. שכרה של הדס-מנהלנית ביה"ס ,היא אשר התקשרה עם החברה ומטעמים כלכליים,כפי שהעידה,הוחלט כי חלק מהתחנות יופעלו ע"י ביה"ס( וכאמור שוכנעתי כי תחנת הסומו היתה בינהן),הועסקה ע"י המועצה (ראה עמ' 105 שורות 13-15). מדובר בפעילות שאורגנה באותו יום הן לחטיבה העליונה והן לחטיבת הביניים אם כי בהתאם לעדותה של הדס הייתה חלוקה בפעילות בין 2 החטיבות.

לאור כל האמור שוכנעתי כי האחריות לכך שהפעילות תתנהל באופן תקין, כאשר בתחנת הסומו ינכח מדריך מטעם החברה או לכל הפחות מורה בעל כישורים המודע לסכנות ואשר לא יעמוד כ"עציץ", אלא יוודא כי הפעילות מתקיימת באופן מסודר ובטוח, מוטלת הן על המועצה והן על משרד החינוך. לאור העובדה שמדובר בתאונה שארעה בעת פעילות החטיבה העליונה שמוריה הועסקו ביחס לשעות עבודתם בחטיבה זו ע"י המועצה ומשאף מנהלנית ביה"ס הועסקה ע"י המועצה, אחריותה של המועצה גבוהה במקצת משל משרד החינוך. ודוק: הפעילות אורגנה לכל ביה"ס ,כאשר מנהלת ביה"ס הועסקה במשותף הן ע"י המועצה והן ע"י משרד החינוך (ואין רלוונטיות ,אם המנהלת הייתה מעורבת באופן אישי בפעילות אם לאו, שכן כמנהל קיימת לה בכל מקרה אחריות לנעשה בביה"ס). אין המדובר בביה"ס שהופעל רק ע"י המועצה כשמשרד החינוך הינו בגדר גורם מפקח בלבד.

בנוסף, גם אילו היה מדובר בביה"ס השייך ומופעל רק ע"י המועצה האזורית,לא היה בכך כדי לפטור את משרד החינוך לחלוטין מאחריות וראה את דברי ביה"מ המחוזי בחיפה בת"א (מחוזי חיפה) פלוני נ. מדינת ישראל משרד החינוך(23.1.25):

" דומה כי, אין חולק על קיומה של חובת זהירות מושגית של משרד החינוך כלפי תלמידי בית הספר, לרבות – התובע. חובה זו קיימת במערכת היחסים שבין תלמיד במערכת החינוך במדינה לבין המשרד המופקד על החינוך בה, כמו גם במערכת היחסים שבין תלמיד למורה. על חובה זו ניתן ללמוד מהוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך – שגרת הבטיחות בבית הספר (להלן: "חוזר המנכ"ל") , שנוסח והופץ על ידי המדינה, ואשר קובע כי משרד החינוך נושא בחובת הפיקוח על בתי הספר כאשר הוא האחראי על יישום אותן הוראות חוזר מנכ"ל...".

כלומר גם מעצם היותו גורם מפקח קמה למשרד החינוך אחריות למדיניות ואופן ההתנהלות בביה"ס. אחריות זו מוצאת ביטוי בנהלים, חוזרים וההוראות שמפיץ משרד החינוך לבתי הספר ואשר כגוף מפקח הוא אחראי להטמעתם.

לפיכך, גם אלמלא היה משרד החינוך המעסיק של מנהלת ביה"ס ושל חלק מהמורים שהיו אחראים לפעילות באותו יום, עדיין ברי כי מעצם העובדה שכלל הגורמים מטעם ביה"ס שהעידו בפני, לא הכירו כלל את ההוראה בחוזר מנכ"ל המחייבת פיקוח של מדריך מקצועי בהפעלת תחנה מסוג זה, יש כדי להצביע על כך שאין לפטור את משרד החינוך מאחריות. אילו משרד החינוך היה פועל להטמעת ההוראה, ברי כי ביה"ס היה מבקש כי תחנה זו תופעל ע"י החברה.

1. לעניין חלוקת האחריות – כמובן שכל אחד מהמזיקים חייבים כלפי התובע במלוא הנזק יחד ולחוד. אשר לחלוקה הפנימית של האחריות, חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף תיעשה בהתאם להוראות סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין, "...  על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק". בהתאם נקבע כי חלוקת אחריות בין מעוולים במשותף מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית המתרשמת ישירות מהעדים ומחומר הראיות, וקובעת את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל המעורבים (ע"א 7796/13  עיריית רהט נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 4, ע"א 7436/12  כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ב.י.מ. חברה לבניה בע"מ.

לאחר ששקלתי את כל העובדות והנתונים כמפורט לעיל שוכנעתי, כי  בשקלול הדברים במקרה דנן יש לחלק האחריות בין הנתבעות כדלקמן:

               נתבעת 1 –40%

               נתבעת 3   -40%             

נתבעת 6- -20%

אציין כי בחלוקה דלעיל הבאתי בחשבון את חובת הזהירות שיש לכל אחת מהנתבעות כלפי התובע, את היכולת של כל אחד מהצדדים למנוע את האירוע, ואת מידת השליטה של כל גורם באירוע, הכל כפי שפורט בהרחבה לעיל.

אינני מקבלת את טענת הנתבע ונתבעות 3-4 בסיכומיהם על פיה יש להשית על התובע אשם תורם להתרחשות התאונה: לא מצאתי כי הוכח שהייתה לתובע תרומה כלשהיא להתרחשות התאונה והנזק. בניגוד לנטען בסיכומי הנתבע, לא הוכח כי התובע הוא זה שנכנס לזירה לאחר שהנתבע ורז כבר נכחו בה. שוכנעתי כי בבלאגן שנוצר, נכחו 3 תלמידים בזירה ואולם האחריות לכך אינה מוטלת על התובע, או על הנתבע, אלא על הנתבעות כאמור, וזאת בהעדר פיקוח והדרכה. התובע והנתבע עלו להשתתף בפעילות בתחנה, כשכלל לא הוסבר להם, או לתלמידים האחרים, כי אסור שיהיו בזירה יותר משני תלמידים כשהם לבושים בחליפת הגנה. אין בעובדה שהתובע מעד כדי להטיל עליו אחריות כלשהיא להתרחשות הפגיעה. הטענה כאילו ידע שאסור לו להיות בזירה ובמיוחד כשאינו לבוש בחליפה, לא הוכחה בכל ראיה.

הנזק:

1. כפי שפורט בסעיף 2 לעיל, כתוצאה מהארוע נגרמו לתובע פגיעות רבות, לרבות פגיעה ביד ימין ושבר בעצם הבריח מימין. לאחר הפגיעה הובהל התובע לבי"ח ובהמשך נזקק לטיפולים רפואיים רבים לרבות טיפולי פיזיוטרפיה, היה מאושפז מס' פעמים (ראה פירוט בסיכומי התובע), עבר מס' ניתוחים ונותרו לו נכויות לצמיתות בתחומים האורטופדי, הנירולוגי והפסיכאטרי- סה"כ נכות משוקללת בשיעור 56.8% לצמיתות. לא רק שמדובר במומחים שמונו ע"י ביה"מ בהסכמה ולכן חוות הדעת מטעם הצדדים אינן מהוות ראיה בתיק, אלא שלא מצאתי גם כי חוות הדעת מטעם מומחי ביה"מ נסתרו. למעשה מלבד פר' הופמן אשר נתן חוות דעת בתחום כירוגית דם ואשר רק אותו ביקש התובע לחקור, אף אחד מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחים האחרים מטעם ביה"מ על חוות דעתם והן לא נסתרו. אמנם קביעת שיעור הנכות תמיד היא בידי בית המשפט, אך בצד מושכל זה, אין לשכוח כי למומחה יתרון מכוח מומחיותו וניסיונו.

לפיכך אני מאמצת את דעת פר' נורמן המומחה רפואי בתחום האורטופדי על פיה נותרה לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 20% עקב הפריקה האחורית של המפרק הסטרנוקלויקולרי וכן 10% נכות לצמיתות עקב הצלקות.

כן אני מאמצת את דעת פר' גדות מומחה רפואי בתחום הנירולוגי על פיה נותרה לתובע נכות לצמיתות בשיעור 20% ואשר על פיה,למרות שלא נותרה לתובע לקות מוטורית, הכאבים מהם התובע סובל מונעים ממנו לעשות שימוש מלא בשרירי הגפה והכתף ביד הדומיננטית בשל הכאבים הכרוכים בכך.

בנוסף אני מאמצת את דעת דר' דרנל מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי על פיה נותרה לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 25% . דר' דרנל קבע כי התובע סובל מתגובה נפשית למצבו הגופני וכי התגובה הדכאונית הממושכת מובנת לאחר שחילחלה אצל התובע ההכרה שמצבו הגופני לא יחלוף במהירות.דר' דרנל התייחס בחוות דעתו גם ליכולתו של התובע להשתלב בעבודה וראה להלן בהתייחסות לשאלת נכותו התפקודית של התובע. אינני מקבלת את טענות נתבעות 3-4 בסיכומיהן כנגד קביעות דר' דרנל. הנתבעות לא ביקשו לזמן את המומחה לחקירה ולפיכך, בהיותו הגורם המקצועי בעל הכישורים לבחינת ההשלכות הנפשיות של הפגיעה על התובע, לא מצאתי כי קביעותיו שבמומחיות נסתרו רק מעצם העלאת טענות בסיכומים (לדוגמא, כאילו התעלם ממועד פנייתו של התובע לבדיקה פסיכיאטרית, או כאילו בהעדר תסמינים פסיכוטיים או ליקוי קוגניטיבי, לא היה יסוד לקביעותיו). משהמומחה הינו מומחה אוביקטיבי ומקצועי מטעם ביה"מ אשר לא עומת ולא נשאל כלל על קביעותיו אלו, אין מקום לדחותן.

1. התובע אינו מקבל את דעת פר' הופמן מומחה רפואי בתחום כירורגית כלי דם,אשר קבע כי: התובע סובל מתסמונת TOS בתר חבלתית אולם, עיקר הנכות שנותרה לתובע היא בתחום הנירולוגי ולא הווסקולרי ולא נותרה לתובע נכות בתחום כלי הדם. לאחר שעיינתי בחוות הדעת של פר' הופמן והתרשמתי מחקירתו שוכנעתי כי היא לא נסתרה ואינני מוצאת מקום להתערב, או לשנות מדעתו המקצועית בתחום: המומחה הבהיר כי תסמונת בית החזה, אשר אין חולק כי קיימת אצל התובע, נובעת מלחץ על כלי הדם והעצבים העוברים בחלל צר מאוד, בין עצמות וגידים מן החזה והצוואר אל היד. אולם הממצאים שנמצאו בבדיקות אליהן הופנה ע"י ב"כ התובע ואשר הדגימו היצרות בעור התת בריחי כשהידיים למעלה, אינם מצביעים על פגיעה בכלי דם והיא קיימת אצל התובע כמו אצל חלק מהאוכלוסיה הרגילה: " יש לנו את המקלעת העצבית, יש לנו את העורק התת בריחי ויש לנו את הוריד התת בריחי. מדובר בכלים גדולים מאוד. הוריד והעורק הם בסדר גודל של 10 מ"מ. באופן נורמלי אדם הולך עם ידיים כלפי מטה ולכן החלל הצר הזה מספיק לו גם לאספקת הדם ליד, גם להחזר הורידי מן היד וגם לפעילות של המקלעת העצבית אל היד. לעומת זאת, כאשר אנו מרימים את היד כלפי מעלה, יש שינוי אנטומי טבעי ונורמלי במבנים ומתחיל להיווצר זווית לא שגרתית, בין החלק של העורק שמגיע ממוצא בית החזה אל היד העולה לגובה. הזווית הזו בד"כ איננה גורמת לשום הפרעה, אבל בערך ב-8% מהאוכלוסייה הנורמלית, הזווית הזו גורמת להיצרות שניתנת להדגמה בבדיקות עזר כמו: סי.טי. צינותר, דופלר וגם בבדיקה פיזיקלית של רופאי כלי דם, אפשר לזהות אותה. כלומר, גם אם הדופק נעלם בהרמת היד, אין זאת הפרעה תפקודית משמעותית. באותה מידה, הוריד שהוא קצת קדמי לעורק, גם כן יכול לעבור שינוי בזווית של הזרימות ולהפרעה של זרימה בווריד. לכן, ממצא של היצרות בעורק בהרמת היד, איננו הפרעה תפקודית.". בהמשך ולשאלת ביה"מ הבהיר המומחה שלא רק שאין המדובר בפגיעה תפקודית, אין המדובר אף בפגיעה קלינית: " עצם העובדה שרואים הפרעה בהרמת היד, איננה מהווה כל הפרעה תפקודית לממצא רנטגני, שאין לו השלכה קלינית. בדיקות אכן מראות שכאשר היד מורמת, יש היצרות בעורק, אך זה לא אומר שיש הפרעה קלינית לאדם" (עמ' 8 שורות 7-17 וכן 28-30). המומחה אף הפנה לבדיקות שערך:

" בבדיקה שאני בדקתי אותו בעת הביקור שלו אצלי, מצאתי שלחץ דם במנוחה מימין היה 165/75 ומשמאל 140/70, כלומר לחץ הדם מימין, הצד הפגוע, הוא גבוה מצד שמאל, הצד שלא נפגע. מבחן האדסון אקסנציה ורוס שליליים, כלומר הדפקים נותרו תקינים. אלו מבחינים שאנו נבחין בהם TOS עורקי".

לפיכך לא מצאתי בהפניית התובע לכל הבדיקות אשר הצביעו על הפרעה בזרימת הדם כשהידיים מורמות כדי לסתור את דעתו המנומקת של פר' הופמן וכדי להצביע על פגיעה בכלי דם. דעת המומחה על כי המדובר בתסמונת עצבית, אך אין המדובר בפגיעה בכלי דם נתמכה בהפנותו לכך שלמרות האבחנה שהתובע סובל מתסמונת בית החזה, אף אחד מהמומחים שבדק אותו לא הציע התערבות בתחום כלי דם- התערבות הנעשית במקרים שקיימת פגיעה מסוג זה (עמ' 8 שורות 21-24). מסקנה זו נתמכה גם בכך שביד ימין הפגועה, מצב כלי הדם היה אף יותר טוב מביד שמאל (עמ' 11 שורות 20-24) והן בכך שאילו היה מדובר בפגיעה מסוג זה היו מתגלות אצל התובע תופעות שאינן בנמצא במקרה דנן:" אני מטפל בעבודתי המקצועית באנשים שיש להם פגיעה שאתה שואל עליה. יש מנעד של תופעות משמעותיות עד כדי נמק של היד, שהוא השלב הקיצוני. לפני כן, חוסר דפקים ביד, לחץ דם ירוד ביד, כחלון של היד, נמק בקצות האצבעות. אלו תופעות שאני רואה במספר חולים. אלו התופעות הקיצוניות יותר של חסימה בעורק. אני גם מנתח חולים אלה, עושה צינתורים ופותח סתימות ועושה מעקפים כדי להציל מנמק של היד. יש מצבים קיצוניים של קטיעת היד".(עמ' 11 שורות 11-16).

המומחה הבהיר כי לא מצא אצל התובע אף אחד מהסממנים הנ"ל וכי טענות התובע על קשיים בהפעלת יד ימין אינן מעידות על פגיעה בזרימת הדם (עמ' 10 שורות 9-13). שוכנעתי כי אכן אין בתסמינים אלו אליהם הפנה התובע (קושי להקליד,קושי להתגלח עם יד ימין,קושי להוריד ספר ממדף וכיוב'), כדי לסתור את חוות דעת המומחה, שכן המומחה לא הכחיש שלתובע פגיעה עצבית, אך עמד על כך שאין המדובר בפגיעה וסקולרית (עמ' 9 שורות 20-21).

ב"כ התובע ניסה להציע למומחה סעיף נכות אחר אשר יתאים לדעתו למצב התובע-סעיף 11(3)(ג) לתקנות, אלא שהמומחה הבהיר כי הסעיף אליו הפנה בחוות דעתו הינו סעיף מותאם שכן אין בתקנות סעיף המתייחס לגפיים עליונות בהתייחס למצב שבנידון. עוד הבהיר המומחה כי הסעיף המוצע, אליו הפנה ב"כ התובע, כלל אינו רלוונטי, אפילו לא בהתאמה,שכן מתייחס למחלה של "מפרצת". המומחה הסביר כי הסעיף אליו הפנה ועל פיו בהתאמה,לא קיימת נכות, מתאים יותר מהסעיף המוצע המתייחס למחלה של מפרצת במסגרתה קיימת התרחבות של כלי הדם העורקיים ולא היצרות כמו כמו כאן וממצאיה כלל לא קיימים במקרה דנן (עמ' 12 שורות 1-6). הסברו זה נמצא בעיני הגיוני,סביר ומקצועי ואני מוצאת לאמץ את דעתו של המומחה כי בהתאמה לסעיף11(2)(א) לתקנות לא נותרה לתובע נכות לצמיתות בתחום כלי הדם. בעניין זה נקבע לא אחת:

"המומחה ממונה לחוות דעתו בעניינים מקצועיים שלבית המשפט אין המומחיות והידע המקצועי לגביהם" (אורי גורן ועופר דרורי: "עדויות מומחים - היבטים דיוניים  ומהותיים"  וכן ע"א 2099/08  עיריית אשקלון נ' תשלו"ז השקעות והחזקות 2010 :

"יחד עם זאת והגם שעדות מומחה, אינה שונה מכל עדות הבאה בפני בית המשפט, יש להניח כי משהחליט בית המשפט למנות מומחה מטעמו בכדי שיביא בפני בית המשפט נתונים מקצועיים רלוונטיים להכרעה בסכסוך שבפניו, יאמץ הוא את ממצאי המומחה בהעדר  סיבה משמעותית ובולטת  שלא לעשות כן".

            בהערת אגב אציין כי גם פר' גדות המומחה בתחום הנירולוגי שמונה ע"י ביה"מ הביע דעתו בעמ' 5 סיפא של חוות דעתו על כי הינו מסכים עם דעת פר' הופמן כי אין כל עדות קלינית לקיומה של התסמונת על רקע ווסקולארי והבהיר שם :" לו היה הנבדק לוקה בסוג זה של TOS היו סימנים חיצוניים שלא ניתן להחמיצם כמו חיוורון של הגפה בעת שהיא מורמת, כחלון כאשר זו תלויה בצד הגוף. הגפה כולה אמורה להיות קרה וקשה למישוש עם תחושת רדימות מקומית ובאמת היד(מהמרפק עד שורש כף היד)חש החולה כאב עמום שהוא אופייני לגפה בה אספקת הדם פחותה. כמו כן חימום היד משפר באופן משמעותי את הכאב ואת צבע העור ובמקרים רבים חש החולה טוב הרבה יותר בקיץ ובמיוחד בקיץ החם שלנו. כל אלו לא היו בנבדק." בהתאם דן פר' גדות רק בתת הקבוצה הנירוגנית וקבע נכות בגין הפגיעה העצבית.

לאור כל האמור, משהמומחה עמד בחקירתו על חוות דעתו ולא מצאתי כל עילה שלא לקבל את ממצאיו או להתערב בדעתו המקצועית שהינה בתחום מומחיותו, (ואשר אף נתמכה בדעת מומחה נוסף מטעם ביה"מ בתחום הנירולוגי), אני קובעת כי לא נותרה לתובע נכות בתחום כלי הדם. לפיכך נכותו הרפואית המשוקללת של התובע עומדת על 56.8% נכות לצמיתות.

.

1. כאב וסבל - על פי ההלכה, פיצוי בגין כאב וסבל בתביעות נזיקין שאינן לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, איננו מוגבל לסכום הקבוע בתקנות לעניין תאונות דרכים. באשר לראש זה נקבע, כי:

" ... שיעור הנזק הלא ממוני צריך להיקבע בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה הקונקרטי, בכאבים ובסבל של התובע במקרה הנדון..." (ע"א 398/99  קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' דיין, פ"ד נה(1) 765, 768).

הסכום בתביעות אלו, נקבע לגופו, בהתייחס לאופי הפגיעה, לנתונים הסובייקטיביים של הנפגע, ימי אשפוז, הליך שיקומו, גילו של הנפגע, מידת הכאב והסבל שחווה בעת הפגיעה ולאחריה, אורך תקופת האשפוז ואופי הטיפול הרפואי שנכפה עליו, וכן מידת השפעתה של הפגיעה על מהלך חייו [ ע"א 2055/99  פלוני נ' הרב זאב, פ"ד נה(5) 241, 274 (2001)].

במקרה דנן, מדובר בפגיעה קשה בתובע שארעה בעודו צעיר בן 17, פגיעה בגינה עבר אשפוזים, טיפולים וניתוחים רבים (ראו במסמכים הרפואיים וכמפורט בתצהיר התובע). התובע סובל עד היום מכאבים ואין ספק כי הפגיעה והנכויות הצמיתות שנותרו לתובע הן בתחום האורתופדי, הן בתחום הנירולוגי והן בתחום הנפשי, גרמו ויגרמו לתובע סבל רב ואף שינו לחלוטין את מסלול חייו. לאחר שהבאתי בחשבון את כלל הנתונים הרלוונטיים ולאחר שעיינתי במסמכים הרפואיים המעידים על הסבל והכאבים שחווה התובע מאז התאונה ובהתחשב בגילו של התובע, מועד התאונה, וימי האשפוז הרבים בהם היה מאושפז לאחר התאונה (ולאחר השוואה לסכום שהיה נפסק ברכיב זה אילו היה מדובר בתביעה ע"פ חוק הפלת"ד), הגעתי למסקנה כי פיצוי בסכום של 350,000 ₪ ,יהיה סביר  בנסיבות. בהערת אגב אציין כי לא מצאתי להקיש מפסקי הדין אליהן הפנה התובע בסיכומיו בטענה לפיצוי כפול בראש נזק זה. אין להשוות בין מקרה מצער זה לבין נזקים שנגרמו עקב עבירות מין שבוצעו בנפגעת במשך מס' שנים בהיותה קטינה (כמו בת"א 41447-02-20 אליו הפנה התובע בסיכומיו), או לבין נזקים שנגרמו עקב נשיכת כלב בפנים וביד של ילדה בת 8 (כמו בת"א 28903-04-15 גם אליו הפנה התובע).

1. נכות תפקודית- ההלכה הינה כי לצורך קביעת הפיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות, יש להביא בחשבון את טיב הנכות הרפואית, מקצועו של התובע, הסתגלותו לעבודה על אף הנכות, כישוריו וסגולותיו (ראה ע"א 4302/08  שלמאייב נ' בדארנה). כלומר הקביעה הינה אישית לנפגע עצמו ולנתוניו. עובר לתאונה היה התובע תלמיד בתיכון וטרם החל את מסלול חייו המקצועיים. יחד עם זאת לאור הפגיעה והנכויות שנותרו לו, ברי כי מדובר בפגיעה ממשית ביכולתו לבחור בעבודות מסוימות ואף ביכולתו לעבוד באופן מלא שעות רבות ביום בכל עבודה שהיא. טענות התובע בתצהירו על הכאבים מהם הינו סובל, הרגישות, ההשפעה על מצבו הנפשי, לרבות דיכאון וקשיי שינה, נתמכות בממצאים הקליניים ובנכויות הצמיתות שכאמור נקבעו לו ע"י מומחים מטעם ביה"מ:

הנכות האורתופדית שהינה במהותה, כפי שיפורט, תפקודית, הוענקה בגין פריקה של המפרק הסטרנוקלויקולרי. אמנם בנוסף נקבעה לתובע נכות בשיעור 10% עקב הצלקות, אולם ביחס לנכות זאת, לא שוכנעתי כי יש בה להשפיע על תפקודו של התובע באופן מהותי וגם אם חלק מהצלקות מכאיבות, יש לשכלל השפעתן במסגרת הכללית של המגבלות מהן סובל התובע. פר' גדות אשר קבע לתובע נכות נירולוגית בשיעור 20% אישר בעמ' 6 לחוות דעתו כי תלונות התובע והממצאים התחושתיים תואמים את התסמונת ובכלל זאת כאב משמעותי מתמשך ומעיק שמחמיר בקור, במאמץ בעיקר בעת נשיאת חפצים ובכל תנועה של מתיחת הזרוע או תנועות הכתף. מדובר בכאב הממוקם מעל עצם הבריח ובכתף ומתפשט לצוואר ובמורד הזרוע. המומחה אישר כי תלונות התובע על כי הכאב מחמיר לקראת סוף היום ומתגבר משמעותית בלילה וגורם לנדודי שינה ויקיצות רבות בהמשך הלילה כדי לשנות תנוחה על מנת להקל על הכאב, תואמות למתואר בספרות ביחס לפגיעה מסוג זה. המומחה קבע את הנכות באופן מותאם והדגיש כי למרות שאין פגיעה מוטורית, הכאב מונע מהתובע לעשות שימוש מלא בשרירי הגפה והכתף ביד הדומיננטית בשל הכאב הכרוך בכך. גם דר' דרנל אשר קבע לתובע נכות בתחום הנפשי בשיעור של 25% ולא נחקר על חוות דעתו, הביע דעתו ביחס להשפעות על תיפקודו של התובע והמגבלות הנובעות מכך.דר' דרנל ציין כי התובע מסוגל לעבוד,אך לא ברור אם יצליח ללמוד במוסד מתאים תחום לתעסוקה וכי העבודות שהתובע מסוגל לבצע מבחינת מגבלותיו הנפשיות מצומצמות.כך לדוגמא יהיה לתובע קשה לבצע עבודות המערבות צורך בתקשורת בינאישית מורכבת עם אחרים וכן יתקשה להחזיק יום עבודה שלם ויוכל לעבוד 2/3 יום עבודה בלבד:" לי ברור מדוע לא יכול התובע לעבוד בצורה רציפה בהתחשב בעומס והאופי המתמשך של הצרכים הטיפוליים" המומחה ציין (עמ' 9) שהתובע סובל משחיקה בכוחות ההתמודדות שלו, וכי " התגובה הדיכאונית הממושכת מובנת". המומחה הוסיף והביע דעתו על כי התובע מסוגל לעבוד ואף ניסה לעבוד במכירות במשך שנתיים אולם היקף העבודה שיוכל לבצע תלוי בתסמינים וככל שיצטרך להיות מטופל בנוגדי כאב, אלה עלולים להשפיע על צלילותו והדגיש:" העבודות שהוא מסוגל לבצע מבחינת מגבלותיו הנפשיות הן מצומצמות. אני סבור כי יהיה לו קשה לבצע עבודות המערבות צורך בתקשורת מורכבת עם אחרים... התובע יתקשה להחזיק עבודה יום שלם. להערכתי יוכל לעבוד בצורה מרוכזת 2/3 יום עבודה לא יותר".

אמנם הנכות התפקודית אינה זהה בהכרח לנכות הרפואית. יחד עם זאת במקרה דנן לאור דעת המומחים כאמור ולאור מהותן של הנכויות, שוכנעתי כי יש בנכויות הרפואיות, האורתופדית (למעט הנכות בגין הצלקות), הנירולוגית והנפשית, כדי לשקף את ההשפעה התפקודית על התובע, אם כי צודקות הנתבעות 3-4 בסיכומיהן כי קיימת חפיפה מסוימת בין הנכות התפקודית האורתופדית (בגין פריקה אחורית של המפרק הסטרנוקלויקולרי) והנכות התפקודית הנירולוגית, המתייחסות שתיהן לפגיעה תפקודית והגבלה ביחס לאותו איבר. יש בנכויות כאמור (אורתופדית, נירולוגית ונפשית) כדי להעיד על פגיעה ביכולתו של התובע להשתלב בכל עבודה פיזית שהיא וכן ביכולתו להשתלב בעבודה הדורשת ריכוז גבוה (ראה בעניין זה את האמירות לגבי קשיי השינה והיקיצות הרבות מידי לילה כעולה מחוות הדעת), או שעות רבות ביממה. אדגיש כי הנכות הפסיכיאטרית שנקבעה לתובע מתייחסת במפורש לכושר העבודה ומשפיעה על יכולת השתלבותו בכל עבודה שהיא. בעניין זה אפנה לכך שבהתאם להלכה הפסוקה, שיעור הנכות הרפואית, בדרך כלל, ובעיקר בנכות בעלת השפעות אורתופדיות, או עצביות, מהווה בסיס לבחינת שיעור נכותו התפקודית של הניזוק. כן אפנה להלכה על פיה, כשאין לבית המשפט נתונים הולמים לקביעת כושר הפסד ההשתכרות, רשאי בית המשפט לחשב הפסד זה על פי שיעור אחוז הנכות הרפואית המשקפת את שיעור הפסד כושר ההשתכרות. וראה בעניין זה  ע"א 3049/93  ג'ריגיסאן נ. רמזי ואח'  פ"ד נ"ב (3) בעמ' 792:

" בין הנתונים המסייעים לבית המשפט לקבוע נזק זה, יש חשיבות לנתון של הנכות הרפואית שנגרמו עקב התאונה. לנכות זה המגבילה את התובע בפעילותו, יש השלכה לכושר השתכרותו. זה, כמובן, אינו הנתון היחיד שיובא בחשבון. כדי לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות יש חשיבות גם למקצועו ולמקום עבודתו של התובע. נכות רפואית בשיעור מסוים יכולה להשפיע על יכולת התפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע אלמוני, הן בהתחשב במקצועו, והן משום שלתובע האחד מובטח מקום עבודה שבו יוכל להתמיד בעבודתו, על אף נכותו, ולתובע האחר אין מובטח מקום עבודה. יש חשיבות למצב התעסוקה בשוק, וכן לגורמים נוספים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו... ובמילים אחרות, אותה נכות יכולה להשפיע באופן שונה על כשור השתכרותו של האחד לעומת רעהו, וכל אימת שניתן להוכיח את הפסד כושר ההשתכרות הממשי, אין נזקקים לשיעור הנכות כמודד לקביעת הפסד זה. אך הנתון של הנכות הרפואית יש לו, בדרך כלל, משקל רב כשבאים לקבוע בכמה נפגע כושר השתכרותו של התובע. באותן מקרים שעתידו המקצועי של התובע בנכותו אינו ברור, ובאין נתונים אחרים שיהיה בהם לסייע בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה, יכול שיעור הנכות הרפואית אף לשמש מודד למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות. כך נוהגים בתי המשפט לפסוק במקרים שבהם אין להם נתונים אחרים לקבוע את כושרו של התובע להשתכר בנכותו... ברוח זו נקבע ב ע"א 139/64  חברה לביטוח "קלדונין" ואח' נ. גבאי ואח' (4), בעמ' 422, לגבי הפסד כושר השתכרותו בעתיד של סטודנט:"... כבר נאמר בבית משפט זה, שדרגת הנכות יכולה לשמש קנה מידה או מורה דרך לצורך זה, באין נתונים אחרים  בידי בית המשפט". וכך ב ע"א 132/65  מיררו נ. לנגברג ואח' (5) בעמ' 284:"כבר פסק בית משפט זה פעמים רבות, שבהעדר ראיות לענין זה להנחת דעתו של בית המשפט, משמשים אחוזי הנכות שנקבעו על ידי הרופאים כאמת מבחן סבירה וצודקת למידת אבדן כושר העבודה". המקרים שבהם נוהג בית המשפט להשתמש בשיעור הנכות הרפואית כמודד להפסד כושר ההשתכרות הינם מקרים שבהם הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של התובע. בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם או מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי- כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל- תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותו נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעיתים, הנכות התפקודית דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו- אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשך, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות נרחבות בגוף ..." (הדגשות  שלי ר.א).

גם באופן ספציפי ביחס לקטינים או צעירים שטרם השתלבו בשוק העבודה, נקבע בפסיקה כי לאור הקושי להעריך את יכולת ההשתלבות וההתמדה במקצוע בשוק העבודה בדרך כלל הנכות הרפואית של הצעיר היא זו שתשמש כלי לקביעת הנכות התפקודית שכן ביחס לקטינים וצעירים ההערכה של מידת השפעת המגבלה התפקודית על המקצוע בו יעסקו, קשה היא (ראה ע"א 5148/05  קוגלמס נ. לוי ואח',ע"א 169/77 שורץ נ. ליברמן פ"ד ל"ב(3) 56).

אמנם גם התובע וגם אביו הודו שהתובע היה בחו"ל מס' פעמים ובין היתר גם טייל מס' חודשים בהודו. יחד עם זאת, הטענה כי מדובר בטיולים שהכריחו מאמץ גופני לא הוכחה, והתובע עמד על כך שלא מדובר בטרקים והשיב: "לא. אני לא יכול לעשות טראק, אני לא יכול להרים משקל ואפילו לא להרים תיק על הגב. הידיים שלי נרדמות... טיילתי ברגל. התיק היה באוטו, במוניות" (עמ' 33 שורות 24-29.) ביחס לתמונה נ/1 העיד התובע כי מדובר אמנם בתמונה שצולמה בפסגת הר, אבל טען כי ניתן היה להגיע לשם ברכב. עדות זו לא נסתרה בכל דרך ואינני מוצאת לקבל כי יציאת התובע לחו"ל ואפילו לטיול של מס' חודשים בהודו, סותרת את טענותיו בדבר הכאבים והמגבלות מהם הינו סובל ואשר נתמכו כאמור בקביעות מטעם מומחים רפואיים אובייקטיביים שמונו ע"י ביה"מ. גם בטענה כי גם אלמלא התאונה היה התובע מוגבל בתיפקודו באופן כלשהוא (תוך הפניה לבעיות קשב וריכוז או התעלפות חד פעמית (ראה חקירת התובע בעמ' 34 לפרוטוקול), לא מצאתי כדי להשפיע על הקביעה לעניין נכותו התפקודית של התובע ולא ראיתי כי מי מהמומחים ייחס לעברו הרפואי (ככל שקיים), משקל כלשהיא. אף אחד מהנתבעים לא ביקש לחקור את המומחים, או לשלוח להם שאלות הבהרה בעניין ולפיכך, אין לקבל טענה מסוג זה. גם בעובדה שהתובע ליווה את אביו לריצות מרתון עוד בטרם החמיר מצבו, אין כדי לבטל את השפעות נכויותיו הרפואיות והמגבלות מהן הינו סובל כתוצאה מהן וראה בעדותו:" ליוונו את אבא, זה היה כשהייתי צעיר ואחרי הפציעה אבל לפני ההחמרה שלי. מה שקרה אחרי מדאנס מאז לא יכולתי לעשות שום דבר, גם לא להרים שקית קניות וגם לא להחליף מצעים. לפני החמרת מצב, הייתי משתתף במינונים קטנים." (עמ' 46 שורות 7-9).

בצד האמור כפי שכבר צוין לעיל, קיימת חפיפה מסוימת (לא מלאה), בין הנכות התפקודית האורתופדית (בגין פריקה אחורית של המפרק הסטרנוקלויקולרי) והנירולוגית המתייחסות לפגיעה תפקודית והגבלה ביחס לאותו איבר. בנוסף,לא מצאתי לקבל את טענת התובע כאילו נכותו התפקודית גבוהה בהרבה מזו הרפואית. אין חולק כי התובע התנדב לצבא והצליח לשרת ביחידה מסווגת במשך שנתיים ו 9 חודשים(עמ' 20 שורות 1-4 וכן עמ' 45 שורות 16-17) והשתחרר עקב ניתוח שהיה צריך לעבור (ראה בעמ' 9 לחוות דעת דר' דרנל). התובע אף עבד תקופה מסוימת לאחר התאונה בתחנת דלק וכן בסוכנות לביטוח בעבודה משרדית (עמ' 32 שורה 23). התובע העיד כי עבד בעבודה זו אצל מדנס סוכנות לביטוח במשך יותר משנה וחצי וכי עבד בה במשרה מלאה ובאופן רציף. אמנם ביחס לנסיבות עזיבתו את העבודה העידו האב והתובע באופן דומה. ראה עדות האב על כי התובע הפסיק את העבודה במדאנס כי סבל מאוד והיה סביב ניתוחים (עמ' 17 שורה 20) ואף התובע העיד באופן דומה: " חיפשתי עבודה שאוכל לתפקד בה, ללא הצלחה. העבודה שלי במדאנס הייתה עבודה משרדית מול מחשב. יד ימין שלי כל הזמן הייתה נרדמת והרגשתי שהיא עוד שניה מתפוצצת. החלה לי החמרה רצינית במצב, פינו אותו לבית חולים באופן עצמאי ושם נאמר לי שאני לא יכול יותר לעבוד שאני חייב לעשות ניתוח במיידי, בגלל שיש לי חסימה בעורק בצד ימין".(עמ' 33 שורות 11-14). אולם עדיין,התובע יכול להשתלב כיום בעבודה ולו ב2/3 משרה (כפי שהביע דעתו דר' דרנל), בעבודות שאינן פיסיות,שאינן מצריכות הפעלה של יד ימין, או ריכוז מיוחד, או תקשורת בינאישית עם אנשים, כגון בכל עבודה משרדית מהסוג הנ"ל.

לאור כל האמור ובהעדר נתונים לגבי עתידו המקצועי של התובע והאם ובאיזה אופן יצליח להשתלב ולהתמיד בעבודה במגבלות המפורטות לעיל, שוכנעתי כי יש בנכויות הרפואיות שנקבעו לתובע (למעט לנכות בגין הצלקות),כדי לשקף את נכותו התפקודית ולאור החפיפה המסוימת והחלקית בין הנכות התפקודית הנירולוגית והאורתופדית, אני מעמידה את נכותו התפקודית של התובע על 48%.

לעניין טענת התובע כי בהתאם לקביעת דר' דרנל רק נכותו התפקודית בתחום הנפשי עומדת על 33% ולכן סך נכותו התפקודית בגין כלל הנכויות גבוהה בהרבה, אציין כי אמנם דר' דרנל העריך שהתובע יוכל לעבוד 2/3 יום עבודה בלבד ואולם, הגבלות נכותו הנפשית של התובע נובעות מההשפעות הנפשיות כתוצאה ממצבו הפיסי והכאבים הפיסיים מהם הינו סובל ולפיכך הנכות התפקודית, גם ע"פ קביעה זו (בשונה מהנכות הרפואית), שלובה ונובעת גם מיתר הנכויות מהן סובל התובע. בהתאם אני סבורה כי כלל נכויותיו הרפואיות שלובות ומשפיעות על נכותו התפקודית באופן שלא ניתן לקבל את טענת התובע כי מדובר בנכות תפקודית העומדת על 75%.

יחד עם זאת, עד סוף שנת 2020 תועמד נכותו התפקודית על 75% שכן לאור הניתוחים, האשפוזים והטיפולים הרפואיים הרבים שעבר, אין ספק כי בתקופה זו הוגבל התובע בהשתלבות והתמדה בעבודה באופן חמור יותר ונכותו התפקודית הייתה גבוהה מזו שכאמור מצאתי לקבוע כנכותו התפקודית הקבועה.

1. לעניין אופן חישוב הפסדי ההשתכרות- החישוב יעשה לעתיד על בסיס השכר הממוצע במשק שכן גם בעניין זה ההלכה הפסוקה מורה כי כאשר מדובר במי שיש קושי לנבא את כושר השתכרותו, שכן טרם השתלב בשוק העבודה ונפגע בהיותו קטין, יעשה בית המשפט שימוש בחזקה עובדתית על פיה אלמלא התאונה היה הניזוק משתכר בשיעור השכר הממוצע במשק (ע"א 10064/02  מגדל חברה לביטוח בע"מ נ. רים אבו חנא, ע"א 10990/05  פנץ נ. הראל חברה לביטוח בע"מ וראה בע"א 4772/02  סהר חברה לביטוח בע"מ נ' צי'בוטארו (25.11.09): "העיקרון הנהוג בפסיקה לגבי קטינים או צעירים בתחילת דרכם המקצועית הינו אמידת אובדן כושר ההשתכרות על-פי השכר הממוצע במשק".

השכר הממוצע במשק נכון למועד פסק הדין עומד על 14,109 ₪.

הפסדי שכר לעבר מעת התאונה ועד היום- התובע נפגע בהיותו בתיכון וכיום הינו בן 31. אלמלא התאונה ממלא לא היה התובע צפוי להשתכר עד הגיעו לגיל 21-תום תקופת השירות הצבאי (אמצע 2015). ביחס לשנים מהיותו בן 21 ועד סוף שנת 2020- 5.5 שנים יחושבו ההפסדים ע"פ נכות תיפקודית של 75% כאמור (לנוכח הטיפולים, האשפוזים והניתוחים שעבר במהלך שנים אלו) ואילו לאחר מכן ועד היום בהתאם לנכות התיפקודית אשר הועמדה כאמור על 48%. בנוסף-בהתייחס לכך שמדובר בשנים בהן היה התובע אמור להיות אלמלא התאונה חלק מהתקופה סטודנט (ראה סעיף 46 לתצהירו) ואף לאחריה, רק בראשית דרכו המקצועית, ברי כי אין ליחס לו בשנים אלו יכולת השתכרות של השכר הממוצע במשק ואני מוצאת לחשב את הפסדי השכר לעבר בהתייחס לשיעור שכר של 50% מהשכר הממוצע במשק (כאשר רק לעתיד החישוב ייעשה ע"פ השכר הממוצע במשק).

בנוסף מתקופת ההפסדים לעבר, יש להפחית את החודשים שהתובע כן הצליח להשתכר בהם בשנים אלו ואשר כמפורט להלן,אינני סבורה כי אלמלא הפגיעה יכול היה להרוויח בהם יותר ממה שהרוויח (מחמת היותו סטודנט, או בראשית דרכו המקצועית):

ע"פ אישור רציפות בעבודה שצירף התובע לתצהירו, עולה כי בשנים הראשונות לאחר היותו בן 21 ועד 2019 עבד התובע תקופות מסוימות במקומות עבודה שונים (התקופה הכי ארוכה בה הצליח להתמיד היתה במדנס למשך כשנתיים) וסה"כ עבד במשך 40 חודשים (ולא 36 חודשים כפי שטען התובע בסיכומיו. ראה דו"ח רציפות בעבודה שצירף לתצהירו). התובע טען בתצהירו כי הרוויח במדנס כ 9,500 ₪ לחודש. אמנם ע"פ דוח הרציפות בעבודה, יש חודשים ומקומות עבודה אחרים בהם הרוויח פחות מסכום זה ואולם סה"כ, בממוצע הרוויח בתקופה הנ"ל ביחס לחודשים בהם עבד,כ 50% מהשכר הממוצע במשק שזהו השכר שכאמור סביר לשנים אלו בהן גם אלמלא היה נפגע היה מדובר בסטודנט ובחור שרק מתחיל לצאת לדרך מקצועית. בהתחשב בגילו בשנים אלו, לא מצאתי כי הוכחו הפסדי שכר בחודשים בהם עבד. לפיכך יש לחשב את הפסדי השתכרותו לעבר רק ביחס לחודשים בהם לא עבד.

סה"כ משנת 2015 בהיותו בן 21 (ב6/2015 ) ועד סוף שנת 2020 בהפחתת 40 החודשים בהם עבד(66-40= 26) וביחס ל50% מהשכר הממוצע במשק (50% *14,109=7,054.5₪) מדובר בהפסדים של: 26(חודשים)*7,054.5(מחצית שכר ממוצע במשק)*( נכות תיפקודית)75%= 137,562 ₪.

ובהמשך משנת 2021 ועד היום-במשך 58 חודשים לפי נכות תפקודית כאמור של 48% ומחצית השכר הממוצע במשק:

58(חודשים)*7,054.5(מחצית שכר ממוצע במשק)* 48%(נכות תיפקודית)= 196,397 ש"ח

סה"כ הפסדי שכר לעבר: 333,959 ₪

הפסדי שכר לעתיד –ע"פ חישוב אקטוארי של 48% נכות תפקודית ביחס לשכר הממוצע במשק ובהוון עד גיל 67- סה"כ-עומדים ההפסדים ע"ס של:

(נכות תפקודית)48%* (שכר ממוצע במשק) 14,109* (מקדם הוון לגיל 67) 262.9559= 1,780,821 ₪.

1. הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים- לפי ההלכה, החל מיום 1.1.17, עת הוחל צו הרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק 2016, יש לפסוק בגין הפסד תנאים סוציאליים סך של 12.5% מהפסדי השכר והגריעה מכושר ההשתכרות (ראו: ע"א 8930/12  הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (31.7.14); תא (מחוזי י-ם) 67112-01-18  פלוני נ' הרשות לשמירת הטבע והגנים (04.05.21). לפיכך ובהתייחס להפסדי השכר של התובע לעבר ולעתיד כפי שפורטו לעיל ,זכאי התובע לסך כולל של 264,347 ₪ בגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים.

 

1. עזרת צד ג'- בעקבות התאונה נזקק התובע לטיפולים רפואים רבים, עבר מס' ניתוחים והיה מאושפז עשרות ימים. עיון במסמכים הרפואיים שצורפו מעלה כי יש ממש באמור בתצהירו ובתצהיר אביו בדבר העזרה לה נזקק במהלך האשפוזים ובתקופות השיקום שלאחריהם, הן בליווי לטיפולים הרפואיים והן בסיעוד במהלך האשפוזים ותקופות השיקום, לרבות בעזרה יומיומית והשגחה. גם אם תקופה מסוימת גר התובע אצל אחותו וגם אם חודשים מסויימים היה בחו"ל, אין בכך כדי לפגוע בכך שכעולה מהמסמכים הרפואיים הרבים שצירף, נזקק לעזרה וסיעוד של הוריו וכעולה מעדותו של אביו גם לעזרת אחותו (עמ' 22 שורות 12-14) וזאת באופן אינטנסיבי והחורג מעזרת בני משפחה הניתנת ברגיל. בהתאם לפסיקה ,גם כאשר בני משפחה סועדים את הנפגע בחוליו, הרי אם ברור שהוא זקוק לעזרה זו בגלל מצבו, לא ייהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא חייב לפצות את הניזוק על העזרה שנזקק לה ושקיבל מהם (ע"א 5774/95  שכטר נ' כץ(פורסם באתר משפטי (1997). כלומר,אם נפגע זקוק לעזרה שניתנה על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר,  פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’,  פ"ד כח(1) 277).

ביחס לעזרת צד ג' בעתיד-אינני סבורה כי כיום נזקק התובע לסיעוד, או ליווי באופן יומיומי, או שבועי וזאת למרות הכאבים והמגבלות מהם הינו סובל כעולה מחוות הדעת שניתנו בעניינו. יחד עם זאת אין ספק כי כאבים, הגבלה בנשיאת חפצים וכיוב', כעולה מחוות הדעת הנירולוגית, מחייבים עזרה בעבודות הבית ובמטלות יומיומיות כגון קניות וכיוב' ואין בעובדה שכיום התובע מתגורר עם הוריו כדי למנוע ממנו פיצוי בגין עזרה זו לה יזדקק בעתיד. לאור כל הנסיבות שפורטו לעיל, לא מצאתי לערוך חישוב מדוקדק לפי שעות או תקופות ואני מעמידה את הפיצוי בגין ראש הנזק של עזרת צד ג' לעבר ולעתיד באופן גלובאלי ע"ס של 100,000 ₪.

1. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים- בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1994 (להלן: "חוק הבריאות"), קיימת זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק). התובע לא הוכיח כי הטיפולים הרפואיים להם נזקק אינם נכללים בסל שירותי הבריאות ומן הקבלות שצירף עולה כי אכן קיבל החזרים (אם כי לא מלאים), על חלק מההוצאות. יחד עם זאת, אכן מהמסמכים הרפואיים שצירף התובע ומהקבלות החלקיות שצירף עולה כי נזקק לתרופות משככות כאבים, לבדיקות ולטיפולים רפואיים רבים, אשר חלקם, גם לאחר השתתפות קופ"ח, מגיעים להוצאות בשיעור ניכר. לא נעלם מעיני כי ע"פ המלצת דר' דרנל המומחה בתחום הפסיכיאטרי נזקק התובע לטיפול פסיכולוגי בעלות אצל מטפל פרטי, של 400 ₪ בתוספת מע"מ לפגישה -26 פגישות בשנה למשך 3 שנים וכן לטיפול פסיכיאטרי בעלות אצל מטפל פרטי של 800 ₪ לפגישה במשך 4 פעמים בשנה במשך 5 שנים. יחד עם זאת, בעניין זה אני מקבלת את טענות נתבעות 3-4 בסיכומיהן על כי לא הוכחה כל מניעה שהתובע יקבל טיפולים אלו במסגרת הרפואה הציבורית ואין להתחשב בעליות נכבדות אלו שציין המומחה לצורך קביעת הפיצוי בראש נזק זה.

בתצהירו טען התובע שנאלץ להוציא סכומים נכבדים עבור שימוש בקנאביס רפואי וזאת החל מ 2/19. התובע צירף המלצות של רופאים לשימוש בגראס רפואי ורישיונות לשימוש מ 5.9.21 ועד 30.8.22 וכן מ26.8.23 ועד 19.8.24 ומ 25.8.24 ועד 19.8.25. התובע העיד כי הרישיונות מחודשים כל פעם לשנה ע"י רופא כאב (עמ' 35 סיפא). גם אביו העיד כי התובע משתמש בקנאביס רפואי(עמ' 16 שורה 21). בסיכומיו טען התובע שבנספח יד לתצהירו צורפו קבלות בגין קנאביס בסכום כולל של 31,881 ₪ ל 20 חודשים ולפיכך מדובר בעלות של 1,594 ₪ לחודש. אציין כי חלק מהקבלות אינן קריאות ואף לא ברור בהכרח שהן מתייחסות לקנאביס. בכל מקרה משאף לפי טענתו של התובע לא צירף קבלות בסכום העולה על סכום זה (ומדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה) ולאור העובדה שלא מצאתי כי התובע שלח למומחים מטעם ביה"מ שאלת הבהרה בעניין השימוש בקנאביס גם בעתיד ולא עומדת בפני כל ראיה כי יזדקק לטיפול בקנאביס רפואי למשך כל ימי חייו (ואפילו אם כך, באיזו כמות ומה העלות שתהיה ביחס לכמות, שיכולה כאמור להשתנות), אני מוצאת להעריך את ההוצאות הרפואיות של התובע ,כולל הוצאות נסיעה לבדיקות וטיפולים לעבר ולעתיד, השתתפות בתרופות ובביקורים אצל רופאים, באופן גלובאלי, בסך של 130,000 ₪.

1. לאור כל האמור התובע זכאי לפיצויים כדלקמן:

כאב וסבל- 350,000 ₪ 

הפסדי שכר לעבר- 333,959 ₪

הפסדי שכר לעתיד- 1,780,821 ₪.

הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים- 264,347₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד- 100,000 ₪.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד- 130,000 ₪.

סה"כ - 2,959,127 ש"ח.

ובניכוי תקבולי נכות כללית אשר עומדים ע"פ חוות הדעת האקטוארית שהגישו הנתבעות ע"ס 757,755 ₪ (בהתייחס לנטען בסיכומי נתבעות 3-4 אציין כי לא מצאתי שתוחלת החיים לעניין נכות כללית עודכנה ונכנסה לתוקף. משלא הוגש כל מסמך בעניין זה המצביע על תחילת תחולת הצעה לתיקון הטבלאות, אין מקום להגדיל את סכום הניכוי על בסיס השערה כי הטבלאות אולי יעודכנו בעתיד).

סה"כ 2,201,372 ₪.

1. לאור כל האמור לעיל:

התביעה נגד נתבע 5 נדחית ואני מחייבת את התובע בהוצאות נתבע זה בסך כולל של 20,000 ₪.

אני מחייבת את הנתבעות 1-2, 3-4, 6 ,לשלם לתובע, ביחד ולחוד סך של 2,201,372 ₪ (החלוקה ביניהן כאמור בסעיף 19 לעיל), כשלסכום האמור יתווסף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% מן הסכום שנפסק (בתוספת מע"מ) וכן החזר אגרה והחזר הוצאות מומחים (לפי קבלות).

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד ליום תשלומם בפועל.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, י"ט חשוון תשפ"ו, 10 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.