לפני	כבוד השופטת בלהה יהלום
תובע		פלוני
נגד
נתבעים		1. התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ   2. איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ – נמחקה מן ההליך 3. _____ – נמחק מן ההליך 4. הפניקס חברה לביטוח בע"מ 5. _____

פסק דין

התובע נפגע בתאונת דרכים שהתרחשה בתאריך 22.5.2018, בעת שרכב על קטנוע, במסגרת עבודתו כשליח (להלן: התאונה). במועד התאונה היה התובע בן 24.

התובע נפצע קשה בתאונה וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) קבעה לו נכות רפואית צמיתה בשיעור העולה על 74%.

המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם רישיונו של התובע היה בתוקף במועד התאונה, ועל מי מוטלת החובה לפצות את התובע; האם על המבטחת שלו, היא הנתבעת 1 או על המבטחת של רכב אחר שפגע בו, היא הנתבעת 4. עוד נטען לכך שהתביעה "נבלעת" בתגמולי המל"ל ובהיות התאונה "בשירות מעביד" אין התובע זכאי לתוספת פיצוי.

רקע עובדתי

1. התאונה ארעה כאשר התובע נסע במורד רחוב זאב וילנאי לכיוון רחוב וולפסון בירושלים, כשהוא נוהג בקטנוע, מ.ר. 26-915-28, שהיה מבוטח על ידי הנתבעת 1 (להלן: הפול). מימינו נסע רכב מיצובישי, מ.ר. 53-387-66 נהוג על ידי נתבע 3 ומבוטח על ידי חברת IDI שהיתה הנתבעת 2 ונמחקה מן ההליך. לטענת התובע, רכב המיצובישי, שכאמור, נסע מימינו, סטה שמאלה לכיוונו והדף אותו לנתיב הנגדי. מועצמת החבטה "עף" התובע באוויר ונפל לנתיב הנגדי. בעודו שרוע על הכביש בנתיב הנגדי, נפגע על ידי רכב פיג'ו מ.ר. 49-412-39 נהוג על ידי הנתבעת 5 ומבוטח על ידי הנתבעת 4 (להלן: הפניקס).
2. התובע פונה באמבולנס לבית החולים שערי צדק, שם אובחן כסובל משברים ופגיעות שונות בזרועו הימנית, לרבות קרעים בכתף, שבר בירך ימין ובאגן, קרע בכבד, שברים בעצמות כף-רגל שמאל, שבר באף ועוד. התובע נזקק לשישה ניתוחים ואושפז למשך 24 ימים. הוא רותק לכיסא גלגלים למשך כחצי שנה, ולאחר מכן נזקק לקביים למשך כשנה נוספת. לאחר הפעלת תקנה 15 במלואה הועמדה נכותו הרפואית במל"ל על 100% נכות צמיתה.
3. סמוך לאחר הגשת התביעה נמחקו הנתבעים 2 ו-3 מן ההליך, והתביעה המשיכה להתברר בין התובע והמבטחת של הקטנוע עליו רכב, חברת "הפול", לבין המבטחת של רכב הפיג'ו, חברת "הפניקס".
4. מטעם התובע העידו, מלבדו, גם אמו, אינה, ומר אלון בירשן ששימש כאחראי משמרת במקום עבודתו של התובע. מטעם הנתבעים העידה הגב' אלה גורוחובסקי ממשרד הרישוי והמומחה מטעם הפניקס. יצוין כי בעניין זה קיימת טענה ביחס לתמלול חקירת המומחה. כפי שנראה להלן, ממילא דינה של התביעה נגד הפניקס להידחות ולכן לא מצאתי לעכב את מתן פסק הדין עקב כך.

טענות הצדדים בשאלת החבות

1. באשר לשאלה על מי מבין חברות הביטוח תפצה את התובע, בשונה מהטענה בדבר העדר רישיון נהיגה בתוקף, הרי שעיקר המחלוקת היא בין הפול לבין הפניקס. בסיכומיו, טען התובע כי מדובר ב"תאונה מעורבת" כהגדרתה בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפיצויים) ולכן יש להטיל את החוב לפיצוי על שתי הנתבעות ביחד ולחוד. בהתאם לכך, גם אם תביעתו "נבלעת" בתגמולי המל"ל הוא זכאי לרבע מן הסכום מחברת הפניקס. לחילופין, טען התובע כי יש להשית את האחריות רק על הנתבעת 1, הפול, בהיותה המבטחת של הקטנוע (ס' 33 לסיכומי התובע). שתי המבטחות טוענות כי נזקי התובע נבלעים בתגמולי המל"ל הגבוהים שעומדים, נכון למועד הגשת הסיכום על כ- 2,500,000 ₪.

טענות חברת הביטוח "הפול"

1. לטענת הפול, מדובר ברכב בשירות מעביד, שכן הבעלים של הקטנוע, חב' פיצה ביג בן בע"מ, היתה המעסיקה של התובע במועד התאונה; הפגיעה היתה עקב דריסתו על ידי רכב הפיג'ו המבוטח על ידי הפניקס לאחר שנותק הקשר בין הקטנוע לבין התובע שנפל ממנו, ויש לראות בתובע, מהרגע בו נפל מהקטנוע כ"הולך רגל" ומפנה בעניין זה לרע"א 9136/17 פלוני נ' פלוני (נבו, 4.3.18). בסיכומיה, הוסיפה הפול וטענה כי הפגיעה והנכות שנקבעה לתובע היא עקב הדריסה על ידי הרכב החולף שהיה מבוטח על ידי הפניקס והפנה גם לע"א 248/86 עיזבון חננשוילי נ' רותם (פ"ד מה(2) 529 (1991)) . לחילופין טענה, כי ככל שייקבע שמדובר ב"תאונה מעורבת", אזי יש לערוך חלוקה שווה בינה לבין הפניקס.

טענות חברת הביטוח "הפניקס"

1. הפניקס דחתה מכל וכל את טענת הפול כי יש לראות בתובע, מרגע שהועף מהקטנוע, משום "הולך רגל". לטענתה, מדובר במקרה פשוט וברור, והפול מנסה לשנות סדרי עולם. לא יעלה על הדעת כי בכל פעם שרוכב אופנוע נפגע מרכב ועף באוויר, הוא הופך להיות "הולך רגל" שאין לראות בו עוד מי שמשתמש ברכבו; אין חובה לשהות בתוך רכב כדי להיות "משתמש ברכב" ואלמלא היה התובע רוכב על הקטנוע, הוא לא היה נפגע.
2. לטענתה, על מנת שניתן יהיה להכיר בתאונה כ"תאונה מעורבת", יש לעמוד בתנאי בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים שקובע כי על הנפגע להיות "אדם מחוץ לרכב", לשון אחרת ל- "הולך-רגל". נהג אופנוע לעולם לא יוכל להיות "אדם מחוץ לרכב" והוא לא הופך לכזה גם אם ניתק רגעית מהאופנוע בשל תאונה. להמחשת טענתה, הביאה הפניקס את הדוגמא הבאה: אם רוכב אופנוע יחליק בשל כתם שמן על הכביש, והוא יעוף מהאופנוע לשולי הכביש, ויפול לתוך בור וייפגע עקב הנפילה לבור, אזי הטענה היא שיש לתבוע את הרשות המקומית שלא גידרה את הבור?

דיון והכרעה במחלוקת שבין הפול לפניקס

כל אחד מן הצדדים הפנה לפסיקה הרלבנטית, לשיטתו.

1. הפול הפנה לרע"א 9136/17 הנ"ל בה נדון המקרה הבא: נפגע נסע באוטובוס. בעת שהאוטובוס עצר ברמזור, ביקש הנפגע לרדת מהאוטובוס והנהג סרב לבקשה לפתוח את דלת האוטובוס שלא בתחנה. הנפגע, שהתעקש לצאת מהאוטובוס, החל להיאבק בנהג ותוך כדי המאבק פתח את דלת האוטובוס, ירד במדרגות והחל לרוץ בכביש. בחלוף פחות משנייה הוא נפגע על ידי רכב חולף (ס' 2 לפסה"ד). בית המשפט המחוזי קבע כי מעת שהתובע ירד מהאוטובוס ועד שנפגע הוא הספיק לעבור מרחק של 2.2 מטרים מהאוטובוס, ולכן קבע כי התובע נפגע מרכב חולף בהיותו הולך רגל. בית המשפט העליון אישר את קביעת בית המשפט המחוזי והבהיר כי התאונה התרחשה בחלוף זמן קצר לאחר שהנפגע השלים את ירידתו מהאוטובוס, התייצב, החל לצעוד ואז, ורק אז, נפגע מרכב חולף (ס' 23 לפסה"ד). מה בין פסק דין זה לענייננו? ברע"א 9136/17 הנ"ל הנפגע בחר לרדת מהאוטובוס על דעת עצמו, בכוחניות, ולאחר שניתק כל קשר בינו לבין האוטובוס מרצונו ובהתנהגותו והוא התייצב ופסע מן האוטובוס התרחשה התאונה. בענייננו התובע הועף מן האופנוע לא מרצונו ולא מבחירה, הוא לא התייצב ולא פסע אלא הוטח לנתיב הנגדי ואז נפגע מרכב חולף. באשר לפסה"ד בעניין עזבון חננשוילי, הרי שדובר על מקרה בו מנוח נפגע בתאונה, נגרמו לו שברים ברגליים ובטרם החלים לגמרי מתאונה זו, היה מעורב בתאונת-דרכים אחרת, בה נהרג, ואין הנדון דומה לראייה.
2. הפניקס הפנתה לפסיקה הקובעת כי נהג נחשב ל"משתמש" ברכב מנועי (ע"א 498/80 מדינת ישראל נ' קדר, פ"ד לו(1 ), 492), והפנתה גם היא לרע"א 9136/17 הנ"ל ולאמירה כי ירידה מן הרכב עשויה להימשך עד אשר היורד עומד יציב מחוץ לרכב. בענייננו, כך טענה, התובע לא ירד מהאופנוע מרצונו ובאופן יזום, ולכן לא הגיע לשלב שבו הוא עומד יציב מחוץ לרכב. עוד הפנתה הפניקס לפסק הדין בבש"א (שלום ראשון לציון) 1958/05 יבגני טרנוב ואח' נ' מכלוף דוד ואח' (נבו, 24.8.02, להלן: פס"ד טרנוב), שם נדון מקרה דומה של נוסע שהועף מרכב נוסע; ולת.א. (מחוזי נצרת) 551/99 לוי נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (נבו, 17.10.02), שם נדון מקרה דומה של נהג אופנוע שאיבד שליטה ונפל על הכביש ומשאית שנסעה מימינו לא הספיקה לעצור ודרסה אותו (להלן: פס"ד לוי); ת.א. (שלום אשדוד) 8839-05-20 עזבון המנוח ו.ל. נ' התאגיד המנהל של המאגר לביטוחי רכב חובה (הפול) (להלן: פס"ד עזבון המנוח ו.ל.) שם דובר על רוכב אופנוע שהחליק, נשכב (חי) על הכביש וכעבור מספר דקות נהרג מפגיעת רכב אחר, ונקבע כי על המבטחת של האופנוע לפצות את עזבונו; ע"א 8090/16 אלי אוחנה נ' פלונית (נבו, 22.10.2018) בו עמד בית המשפט העליון על הקושי להצביע על פעולה או אירוע, בתוך רצף האירועים שהוביל לקרות התאונה, המבטאים את סיום השימוש ברכב.
3. לאחר הגשת הסיכומים, ביקשה הפניקס לצרף עוד שני מראי מקום: ת.א. 8839-05-20 עזבון המנוח ו.ל. נ' התאגיד המנהל של המאגר לביטוחי רכב חובה (הפול), אליו כבר הפנתה בסיכומיה, ות.א. (מחוזי חיפה) 54283-07-22 פלוני נ' מאיר יעקביאן (נבו, 16.9.24 להלן: פס"ד יעקביאן).
4. בפס"ד עזבון המנוח ו.ל. נדונה אותה השאלה שבפנינו כעת, מה הדין במקרה בו רוכב אופנוע מועף מן האופנוע, נופל על הכביש, ובעודו שרוע, נפגע מרכב חולף. האם חובת הפיצוי חלה על מבטח האופנוע או על מבטח הרכב הפוגע? ונקבע כי "על אף הפרשנות המצמצמת שניתנה בפסיקה העדכנית למונח 'שימוש', המסקנה המתחייבת בענייננו הינה כי יש לראות במנוח כמי שטרם סיים את השימוש באופנוע", בית המשפט קבע שהתאונה בה החליק המנוח עם האופנוע נובעת עקב השימוש באופנוע, והימצאותו של המנוח על הכביש, גם אם כבר לא היה מגע בינו לבין האופנוע בשלב זה, הינה תוצאה של התאונה וקשורה לשימוש שעשה באופנוע (ס' 42 לפסה"ד), ערעור שהוגש על פסק-הדין נדחה (ע"א (מחוזי ב"ש) 66012-05-24). בפס"ד טרנוב דובר על תאונה שבה, מעוצמת הפגיעה מרכב אחר שנמלט מהמשטרה, נוסע שישב ברכב נזרק החוצה ונפגע על ידי רכב אחר חולף. גם בפס"ד טרנוב נקבע כי החבות לפיצוי מוטלת על המבטחת של הרכב בו נסע הנפגע לכתחילה:

"המנוח נפגע ב"תאונת דרכים", בהיותו נוסע במכונית הסוזוקי. רכב טרנזיט פגע במכונית הסוזוקי כשזו חצתה את הצומת. מעוצמת המכה עפה מכונית הסוזוקי לעבר עמוד חשמל ופגעה בו. במהלך התרחשות זו, עף/נפלט המנוח ממכונית הסוזוקי לעבר מכונית הגולף. למותר לציין, כי "המצאותו" של המנוח מחוץ לרכב הסוזוקי, היתה קשורה בטבורה לשימוש שעשה המנוח ברכב הסוזוקי, כנוסע ברכב זה והפגיעה שנגרמה לו הנה תוצאה, ועקב, השימוש שנעשה ברכב הסוזוקי. כפועל יוצא, על נהג רכב הסוזוקי ומבטח רכב זה, לפצות את עזבון המנוח ויורשיו, כפי הנזק שנגרם להם. "אין מקום, בענין זה, להבחנה בין נוהג לבין נוסע. ההבחנה שמציע הדין היא אחרת: בין נוהג ונוסע, גם יחד, מצד אחד (סעיף 3(א) לחוק וע"א 595/80 בן איון נ' חסונה הנ"ל) לבין נפגע אחר (סעיף 3(ב)). כשם שלגבי הנוהג אין צורך במגע פיסי בינו לבין רכבו כתנאי להיותו "נוהג" או "משתמש" לעניין תחולת סעיף 3(א) לחוק, כך אין לייחד דרישה כזו לגבי הנוסע. ייתכנו נסיבות בהן ייחשב אדם, היוצא מן הרכב בו הוסע, בגדר "נוסע" כמשמעותו בסעיף 3(א), גם בהעדר מגע פיסי בינו לבין הרכב" (א. ריבלין "תאונת הדרכים" עמ' 340). על אחת כמה וכמה בענייננו.   העובדה שהיו מעורבים רכבים מנועיים נוספים – הגולף והטרנזיט – וגם ביחס אליהם ניתן לקבוע כי התאונה הנה "תאונת דרכים" לפי החוק, אינה משנה את המסקנה כי חובת הפיצוי מוטלת על נהג ומבטח רכב הסוזוקי. זו הוראתו הברורה של סעיף 3(א) לחוק הקובע כי: "בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, תחול על כל נוהג האחריות לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו".

אני דוחה את טענת המשיבים, כי שינוי מיקומו הפיזי של הנוסע במועד הפגיעה, עשוי להוציאו מכלל "נוסע" ומתחולת סעיף 3(א) ולהביאו למעמד של "הולך רגל" ולגדרו של סעיף 3(ב)." (עמ' 12 לפסה"ד).

1. בפס"ד יעקביאן נהג התובע, קטין, באופנוע חסר ביטוח שהיה שייך לאביו, ביום גשם סוער. הוא החליק ואז נפגע על ידי רכב חולף נהוג על ידי יעקביאן. בקשר עם תאונה זו הוגש נגד התובע כתב אישום בו הורשע על פי הודאתו כשהוא מתאר שיעקביאן פגע בו כאשר גופו היה שרוע על הכביש בנתיב הנגדי. בית המשפט המחוזי בחיפה, כב' ס. הנשיא הש' בטינה טאובר, התרשם כי יעקביאן לא יכול היה למנוע את התאונה, תוך שהוא מפנה לפס"ד לוי, כי אין לראות בתובע הולך רגל, וכי מדובר באירוע תאונתי אחד.
2. מהתאם להכא: בתצהירו כתב התובע שאינו זוכר את נסיבות התאונה. גם בחקירתו במשטרה, ביום 8.7.2019 העיד כך:

"ש. ספר לי מה קרה בתאונה?

ת. מרגע שפניתי ימינה מרחוב הרצל לרחוב וולפסון אני לא זוכר כלום. אני זוכר רק שעפתי מהקטנוע והתעוררתי מתחת לרכב.

ש. האם אתה זוכר באיזה נתיב היית?

ת. ממה שסיפור לי נסעתי בנתבי השמאלי.

ש. לאן רצית להמשיך בצומת עם וולפסון –וילנאי?

ת. ישר לכיון ניות" (עמ' 31 לראיות התובע).

1. על מנת לקבוע את נסיבות התאונה נפנה למסקנות בוחן התנועה בתיק המשטרה שהוגש על ידי התובע:

"מסקנות:

לפי ממצאים במקום התאונה עולה שפרטי פיג'ו שנסע בשד' וולפסון מכיוון כללי רופין לכיוון שד' הרצל ובצומת עם זאב וילנאי התנגש עם חזית שמאלי בקטנוע, כתוצאה מהתאונה הקטנוע נזרק לצד שמאל ביחס לכיוון נסיעת הפיג'ו. לפי ממצאים במקום התאונה איני יכול לקבוע אם היה מגע בין קטנוע לרכב הפרטי מיצובישי, כמו כן לפי ממצאים איני יכול לקבוע איזה רכב מעורב סטה מנתיב" (עמ' 24 לראיות התובע).

נזכיר כי ברכב הפיג'ו נהגה הנתבעת 5 אסתר אינה.

1. בתיק המשטרה קיים מזכר של רס"ב אהרון כהן ובה שיחה שקיים עם עדיאל אלוני, עדת ראייה לתאונה, שלגביה נרשם במזכר: "... שראתה את התאונה וראתה שקטנוע מחליק במסלול הנגדי ורכב שנסע לפנים די רחוק פגע בקטנוע, ענתה לי שלא ראתה בדיוק למה החליק ואם היה עוד רכב שפגע בו לפני שהחליק..." (עמ' 26 לראיות התובע).
2. תיעוד אחר של התאונה קיים דו"ח פעולה של רס"ר קריאף אלירן: "בהיותי במשמרת שגרתית בניידת... התקבל דיווח ממוקד י-ם על תאונת דרכים בין רכב פרטי לרוכב קטנוע בצומת רח' וולפסון-וילנאי... התקדמתי למקום מאזור רח' יפו... ובעת הגעתי לזירה הבחנתי בקטנוע של שלוחיות מטעם "פיצה האט" שוכב על הכביש ושני רכבים פרטיים. במקום היה עד ראיה העונה לשם : יעקב טובול... אשר היה ברכבו שהגיע מכיוון שד' הרצל לכיוון הצומת הנ"ל והיה בכוונתו לפנות לרח' ולינאי פנייה שמאלה, כמו כן הנ"ל מסר שעמד על נתיב נסיעתו לפתע שמע את הקטנוע הנ"ל מגיע מאותו כיוון נסיעתו במהירות והחל לפצות מס' צפירות כמו כן הרוכב הקטנוע עקף את רכבו מצידו השמאלי והרוכב הנ"ל ככל הנראה איבד שליטה על האופנוע והרוכב קטנוע היה בכוונתו להמשיך ישר, לפתע הרוכב החליק עם האופנוע ונשכב על הכבוש. עוד מסר הנ"ל כי רכב לבן שהגיע מכיוון רח' רופין לכיוון הצומת הנ"ל שהיה בכוונתו להמשיך שיר היה בנסיעה רגילה ובעת שרוכב הקטנוע נפל על הבוש הרכב הנ"ל פגע בו ומשך אותו לערך כ- 20 מטרים ממקום נפילתו ואז נעצר . נהגת הרכב מסוג פיג'ו בצבע לבן... מסרה כי הגיע מכיוון רח' רופין לצומת הנ"ל בעת הגעת לצומת רוכב הקטנוע החליק על הכביש ולפתע פגעה ברוכב הנ"ל ונעצרה מיד בצומת".

בדו"ח הפעולה מופיעות עוד שתי עדות, אסתר עמיאן ונועה עמיאל.

1. הנתבעת 5, נהגת רכב הפיג'ו, הגב' אינה אסתר יוסט בן ששון, נחקרה במשטרה יום לאחר התאונה והעידה כך: "נסעתי מכיוון גן סאקר לכיוון שד' הרצל. כאשר הגעתי לצומת רופין – וילנאי נכנסתי לתוך הצומת בנסיעה רצופה וישר ואז ראיתי רכב פרטי שהגיע ממולי כשאופנוע נוסע משמאלו, במקביל. האופנוע כנראה ניסה לעקוף את הרכב הפרטי, הייתה בין האופנוע לרכב הפרטי התנגשות. כתוצאה מכך האופנוע עף לכיוון שלי והתנגש ברכבי בחזית. נסעתי בנתיב השמאלי מתוך שני נתיבים. בלמתי את הרכב ועצרתי על הנתיב המשאלי. אנשים שהיו במקום ניגשו אליי וביקשו ממני לא להזיז את הרכב כי הרוכב אופנוע נמצא מתחת לרכב שלי.... היו מס' אנשים שהרימו את רכבי והוציאו את הרוכב מתחת לרכבי" .

במסגרת תביעת הרכוש שהוגשה בתא"מ (ראשון לציון) 46397-08-19 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' איליה כרישוב העידה הנתבעת 5 כך: "אני באתי בירושלים על כביש וולפסון שמחבר בין גן סאקר לשדרות הרצל, מהכיוון של גן סאקר במסלול השמאלי, ... התחלתי לנסוע במהירות נמוכה וכשהתקרבתי להצטלבות שליד בית המלון, שמתי חצי עין, לב על קונסטלציה של רכב, שבא רכב מצד שני של הכביש מקו ההפרדה, ואופנוע שהתקרב במהירות מאוד גבוהה, וכשהוא התקרב קצת למקום של הרכב, היציבות זה מצב עצבני, אבל אני הייתי מאוד מרוכזת במסלול שלי אז לא ראיתי מה קרה שם אלא, עברתי את ההצטלבות ושמעתי פתאום בו ענקי ומשהו והרגשתי זעזוע ברכב שלי ומשהו עף אל הרכב, זה גם לאיזשהי התנגדות של משהו או מישהו, ואז מיד התחלתי לעצור ועצרתי את הרכב ליד גדר ההפרדה... וכשהרוב אופנוע עף כמו טיל אל הרכב שלי שגרם את הבום הזה ואת הזעזוע של וכנראה נפל מתחת לרכב שלי. אז הם הרימו חצי את הרכב שלי ואז התברר שהנהג, ממש זה נס, הוא היה ככה בין הגלגלים..." בהמשך אישרה שלא ראתה את ההתנגשות אלא רק הרגישה אותה (עמ' 2 לפרו', עמ' 5 לראיות הפניקס) .

1. הנתבע 3, מר יעקב טובול, שנהג ברכב המיצובישי שנסע בכיוון נסיעתו של התובע, מסר גם הוא עדות במשטרה ועדות בהליך התא"מ. בחקירתו במשטרה העיד: "אני נסעתי... מכיוון קריית משה לכיוון המלונות, נסעתי על דרך וולפסון מכיוון שד' הרצל לכיוון כללי דרך רופין, הגעתי לצומת דרך וולפסון זאב וילנאי רציתי לפנות משאלה לכיוון זאב וילנאי הייתה תנועה שהגיע ממולי מכיוון רופין לכיוון שד' הרצל, עמדתי בנתיב לפניה שמאלה חיכיתי שהתנועה תשתחרר ושתיהיה לי האפשרות לפנות שמאלה אני שומע צפירה של קטנוע מאחוריי שנסע בכיוון נסיעתי מרחוק, אני שומע את הצפירה רחוקה, ממש בתחילת הירידה אני רואה את הקטנוע דרך מראה אמצעית, קולט שהוא מתקרב ועובד לצד שמאל של הכביש, אני לא מצליח להבין למה הוא לא נוסע בנתיב הימני ואז אני רואה אותו עוקף אותי משמאל ברווח הצר ממש שבין הרכב שלי לאי תנועה הבנוי, לדעתי הפגיעה שלו הייתה באי תנועה עם הגלגל או הקדמי או האחורי אני לא יודע לומר כי משם הוא עבר את האי תנועה ומשם היה איבוד שליטה ולא היה ברור אם הוא ניסה לחזור לנתיב הימני או ניסה לפנות משאלה למרות התנועה ממול שהגיעה והייתה ברורה, ואז ראיתי את הפגיעה של רכב לבן עם החזית שמאלית שלו בדופן ימין של הקטנוע, והקטנוע עף שמאלה והרוכב נגרר מתחת לרכב ועבר אותי בכמה מטרים לכיוון שד' הרצל..." (עמ' 46-47 לראיות התובע).
2. בתיק התא"מ העיד מר טובול כך: " אני עמדתי בצומת, בצומת במטרה לפנות שמאלה... לכיוון המלונות רמדה וכל אלה והייתה תנועה, אז חיכיתי כדי שהתנועה תסתיים, ואז אני שומע מאחורה, כאילו נשמע מאחורה צפירה של קטנוע כזה, צפירה ארוכה ולא מפסיקה, אני מתסכל בראי, אני רואה קטנוע שהוא טס לכיוון שלי, אני מחכה כבר לראות, הייתי בטוחה שהו עף כאילו לתוך, לתוך האוטו שלי, כאילו פתאום הוא עבר מצד שמאל לא היה כאילו, אין מקום, יש את הרכב שלי ויש אי תנועה, 0 מקום ממש, לא יודע איך הוא השתחל שם ככה ונכנס לתוך הצומת. הגיע רכב כמובן שאני חיכיתי לו שהוא יעבור ואז היא הייתה אישה מבוגרת שם, אני ראיתי את הקטנוע עף, הרכב עלה על הבן-אדם, עכשיו הקטנוע זה היה PIZZA HUT והיה לי אח שעובד ב PIZZA HUT באותו זמן, אני הייתי בטוח שהוא צפר, בכלל שהוא צפר כי הוא זיהה את הרכב שלי..." (שם עמ' 9 לפר').
3. עדת ראייה אחרת היתה הגב' אסתר ענויאן. זו היתה הולכת רגל ותארה כך את התאונה: "חזרתי מהעבודה ברגל... אני הלכתי בכביש שיורד, מצד שמאל היה מלון ונתיב שאפשר לפנות בו שמאלה לכיוון המלון או לעשות פרסה שם, הגיע רכב כסוף יחסית גדול נראה לי כזה ג'יפ, כן או ג'יפ או SUV, כאילו משהו גדול. הוא סוג של ברגע האחרון החליט לפנות שמאלה ועצר בין 2, בין 2 האיי תנועה, עצר שם לחכות שהתנועה מהכיוון הנגדי יעצור שיוכל לעבור, אחריו הגיע אופנועיסט שגם בא לפנות שמאלה, הוא הגיע קצת מהר מדי, לא הצליח לעצור לפני שהוא הגיע לרכב, הוא התנגש עם הרכב ברגל ימין שלו, הוא דחף את עצמו מהרכב הכסוף שעמד שם. עף מהאופנוע, האופנוע נפל והוא עף לתוך הכביש עם התנועה מהכייון הנגדי, מישהי... ברכב לבן גם גדול SUV כזה עלתה עליו וגררה אותו... אני ועוד מישהי ... צעקנו לה לעצור, היא לא, היא לא שמה לב בכלל שהיא עלתה עליו, צרחנו לה שהיא תעצור, היא עצרה..." (שם, עמ' 20 לפרו').
4. יצוין, כי פסק הדין בהליך התא"מ ניתן לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד – 1984, ובו נקבע כי רכב המיצובישי אחראי ל-30% מנזקי הקטנוע הפיג'ו וב-70% מן הנזק מוטל על הקטנוע. מדובר בפסק דין שניתן על דרך הפשרה ואין בו כדי לחייב להליך דנן.
5. מטעם הפניקס הוגשה חוות דעתו של בוחן התנועה דורון פת. זה ניתח את העדויות השונות, השרטוטים, התמונות, ואף ביקר במקום. פת העריך כי היה מגע בין רוכב הקטנוע לבין רכב המיצובישי ויתכן שגם בין הקטנוע עצמו לבין הרכב. עוד חיווה דעתו שאין מחלוקת שהיה מגע בין רכב הפיג'ו לבין רוכב הקטנוע וגם עם הקטנוע עצמו.
6. נהג רכב המיצובישי והמבטחת שלו, נמחקו מן ההליך, והמחלוקת שנותרה נוגעת אך ורק לשאלה האם יש לראות בתובע משום הולך רגל ואזי האחריות לתאונה מוטלת על רכב הפיג'ו או שמא על חברת הביטוח שלו.
7. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את העדויות על התאונה ועל יסוד ההלכה הפסוקה, הברורה והחד משמעית, ברי כיאין לראות בתוע משום "הולך-רגל" בתאונה, הוא השתמש בקטנוע והאחריות לפיצוי בגין נזקי התאונה חלה על הפול. מסקנה זו היא הגיונית ומתבקשת, עמדה בערעור ואין להטיל על רכב הפיג'ו חבות בגין התאונה אלא רק על הפול, המבטחת של האופנוע.
8. היות שאין מקום להטיל על הנתבעים 3-4 אחריות כלשהי לתאונה, אני מורה על דחיית התביעה נגדם. בהתאם, אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבעת 4 בסך של 15,000 ₪.

טענות חברת הביטוח "הפול" להעדר כיסוי ביטוחי

1. נוכח הקביעה כי אין לפניקס חבות בגין התאונה, נפנה לטענת ההגנה הנוספת של הפול ולפיה במועד התאונה לא היה לתובע רישיון נהיגה בתוקף. טענה זו נסמכת על שתי טענות משנה: כי במועד התאונה רישיונו של התובע נפסל על ידי בית משפט, בגין תאונה בה היה מעורב התובע בשנת 2017, ובנוסף, תוקף רישיון הנהיגה של התובע פג, עוד בתאריך 15.5.2018, בעוד התאונה התרחשה שבוע לאחר מכן, בתאריך 22.5.2018, בזמן שהוא נעדר רישיון נהיגה תקף. התובע מכחיש טענות אלו וטוען כי בגד "הרחבת חזית" פסולה, כאשר בכתב ההגנה היו הכחשות הפול כלליות ביותר "ומטעמי זהירות" בלבד.

נדון בטענות אלו כסדרן:

הטענה לשלילת רישיון הנהיגה של התובע על פי גזר דין של בית משפט לתעבורה

1. לפני התאונה נשוא התביעה, היה התובע מעורב בתאונת דרכים קודמת בגינה הועמד לדין. בתאריך 12.4.2018 ניתן גזר הדין בת.ד. (תעבורה ירושלים) 8533-09-17 מדינת ישראל נ' איליה בן סרגי קריבשוב (להלן: תיק התעבורה). מפרוטוקול הדיון עולה כי התובע לא היה נוכח בו. לטענת התובע, משלא נכח בדיון לא ידע על שלילת הרישיון. גזר הדין נשלח לכתובתו הישנה, ברח' אהרנפלד, כאשר כתובתו העדכנית באותה העת היתה בכלל ברח' פנחס רוזן, כפי שגם הופיעה במרשם האוכלוסין מאז 24.10.2017. בהתאם לכך, אישורי המסירה בתיק שנשלחו לכתובת הישנה חזרו "לא נמצא בבית", "לאחר ביקור שלישי - הודבק". לטענת התובע יש באישורי המסירה, שאינם באמת אישורי מסירה, כדי להוכיח שלא ידע על גזר הדין ולא ידע כי רישיונו נשלל. יצוין כי גם בכתב האישום נרשמה כתובתו של התובע ברח' אהרנפלד. חיזוק לטענה זו קיים ב"מדבקה" בבית החולים שערי צדק ממועד התאונה, שבה נרשם כי הוא מתגורר ברח' פנחס רוזן.
2. ביום 18.7.2019 הגיש התובע בקשה לביטול פסק-הדין שניתן בהעדרו, בנימוק כי לא קיבל הזמנה לדיון לא ידע עליו וכי לפסילה שהוטלה עליו משמעות בכיסוי הביטוחי בגין התאונה דנן. לחילופין, ביקש התובע כי מניין 30 ימי הפסילה יחל מיום פסק הדין (12.4.2018) או מיום נטילת הרישיון (8.7.2018). בהמשך, הוגשה ביום 26.8.2019 בקשה מוסכמת לפיה שתי הפסילות, זו שהוטלה על ידי בית המשפט בתיק התעבורה וזו שנקבעה על ידי קצין משטרה לאחר התאונה ביום 8.7.2018, יחלו החל מיום הפקדת הרישיון בעת פסילת הרישיון על ידי קצין המשטרה ביום 8.7.2018. להסכמה זו ניתן תוקף של החלטה ביום 27.8.2019 על ידי כב' השופטת שרית זוכוביצקי- אורי. על החלטה זו לא הוגש ערעור ו ההחלטה החלוטה הינה כי במועד התאונה רישיונו של התובע לא היה תחת שלילה. אבהיר כי מסקנה זו הינה התוצאה המתבקשת היחידה האפשרית, ולא ברור כיצד ניתן לפרש את הדברים אחרת, שהרי התובע לא נענש פעמיים בגין אותה עבירה ואת העונש של פסילת רישיון הנהיגה התובע ריצה בין התאריכים 8.7.2019 – 8.8.2019 בהתאם להסכמת המאשימה.

פקיעת תוקף רישיון הנהיגה של התובע: האם בתאריך 15.5.2018 או שמא 15.8.2018?

1. התובע עלה ארצה כילד קטן וקיבל מעמד של אזרח רק בשנת 2018, שנת התאונה. לא הוצגה לי אסמכתא באשר למעמדו של התובע לאורך השנים ואני מוצאת כי מחדל זה רובץ לפתחה של הפול, שכן, הנטל להוכיח התקיימות סייג לכיסוי ביטוחי מוטל על המבטחת: "כלל ידוע הוא שעל המבוטח מוטל הנטל להוכיח כי מקרה הביטוח התרחש, ואילו על המבטח מוטל הנטל להוכיח כי חל סייג, חריג או פטור מאחריות לו הוא טוען" )רע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' אליהו סלוצקי (נבו 15.9.2013)‏‏).
2. התמונה המצטיירת היא שהתובע היה במעמד של תושב וככזה היה רישיון הנהיגה שלו מוארך מעת לעת בהתאם לאישור השהייה שלו בארץ. מעדותה של אמו, עלה כי מספר ימים לפני התאונה, בתאריך 13.5.2018 קיבל התובע אזרחות ישראלית (עמ' 17 לפרו' ש. 23-24).
3. מכל מקום, התובע הציג לבית המשפט, באמצעות העד בירשן, מי שהיה שהיה מנהל המשמרת במקום העבודה במועד התאונה, צילום של רישיון הנהיגה שקיבל, לטענתו, ממשרד הרישוי בשנת 2018. מדובר הרישיון נייר מודפס שנמסר למעסיקו עם תחילת עבודתו, והוגש על ידי העד אלון בירשן:

 

1. על רישיון הנהיגה נרשם בשורה הראשונה כי הוא בתוקף עד ליום 18.8.2018, ולכאורה בכך היה די כדי להוכיח כי לתובע היה רישיון נהיגה תקף במועד התאונה. אלא שלאחר קבלת פירוט שלילות ממשרד הרישוי, העלו הנתבעות טענה ולפיה אכן, התובע חידש את רישיון נהיגה שלו בתאריך 18.2.2018, אולם רישיון הנהיגה היה בתוקף רק עד ליום 18.5.2025 שאז אשרת השהייה שלו בארץ פקעה, ומשכך, במועד התאונה ביום 22.5.2018 לא היה לתובע רישיון נהיגה תקף. כאמור, אין בפניי אינדיקציה לכך שאשרת השהייה שלו בארץ אכן פקעה בחודש מאי 2018 ומנגד, העידה אמו, כאמור לעיל, כי בתאריך 13.5.2018 הוא קיבל אזרחות ישראלית.
2. באשר לכך שפקיעת רישיון הנהיגה שוללת את הכיסוי הביטוחי, הפנתה הפול לתקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאי חוזה לביטוח חובה של רכב מנוע), תש"ע – 2010, ברם אין תקנות שכאלו (ויתכן כי היה די בכך כדי להביא לדחיית טענה זו), ונראה כי מדובר בהוראות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאי חוזה לביטוח חובה של רכב מנועי), תש"ע-2010 (להלן: הוראות הפיקוח). בסיפא להוראות הפיקוח ישנה תוספת, ובה נקבע:

"8.     רישיון נהיגה

(א)  מבטח פטור מחבותו לפי פוליסה זו אם הנוהג ברכב לא היה בעל רישיון נהיגה בר-תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג כלי הרכב המבוטח, ובאופנוע – בעל רישיון נהיגה בדרגה המתאימה לנפח המנוע או הספקו; לעניין סעיף קטן זה לא יראו הפרה של תנאי מתנאי רישיון הנהיגה כנהיגה בלא רישיון נהיגה בר-תוקף.

(ב)  על אף האמור בסעיף קטן (א) –

(1)  המבטח לא יהיה פטור מחבותו לפי פוליסה זו אם הנוהג ברכב היה בעל רישיון נהיגה בר-תוקף כאמור בסעיף קטן (א), במועד כלשהו במשך 120 החודשים שקדמו למועד קרות תאונת הדרכים, ובלבד שבעת קרות מקרה הביטוח התקיים אחד מאלה:

(א)  הנוהג ברכב לא היה פסול מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה כאמור לפי הוראות שבחיקוק, פסק דין, החלטות בית משפט או רשות מוסמכת אחרת, למעט החלטה שניתנה מכוח חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, ותקנות שהוצאו מכוחו ופקיעת תוקפו של רישיון מחמת אי-תשלום אגרה; (ההדגשות שלי, ב"י)

1. וכך, טוענת הפול כי מתקיים החריג שבס"ק (א) שכן, תוקף רישיון הנהיגה של התובע פקע ביום 15.5.2018, ללא קשר לשלילה שעל פי גזר הדין בהליך התעבורתי, וכי בהתאם ל"פוליסה התקנית" מבטח פטור מחבותו אם בעת קרות מקרה הביטוח היה המבוטח פסול מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה כאמור לפי הוראות שבחיקוק, פסק דין החלטות בית משפט או רשות מוסמכת אחרת.
2. בעניין זה טענו הצדדים באריכות רבה, האם היה לתובע רק רישיון הנייר או גם רישיון נהיגה מכרטיס פלסטיק, ואם כן, האם המועד פקיעתו אכן היה ב- 18.5.2018. נציגת משרד הרישוי זומנה כעדה ונחקרה על כך ממושכות, התובע הגיש תצהיר משלים ונחקר פעם נוספת אודות השאלה האם היה בידו רישיון מפלסטיק, האם הפקיד את רישיונו עוד לפני התאונה, ועוד כהנה וכהנה, אשר אני מוצאת כי בכלל אין מקום להידרש אליהם כמפורט להלן:
3. סעיף 7 לחוק הפיצויים קובע:

"7. נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה:

(1) מי שגרם לתאונה במתכוון;

(2) מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שהנוהגים בו כאמור;

(3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967;" (ההדגשה שלי ,ב"י)

1. ואולם, ב"כ הפול הפנה לתוספת להוראות הפיקוח הנ"ל וטען כי יש בהן כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי לתאונה עקב כך שלתובע לא היה רישיון נהיגה בתוקף במועד התאונה. אינני מקבלת טענה זו. הוראות הפיקוח הינן בבחינת "הוראת מנהל" שנודעה להסדיר ניהול תקין ושמירה על אינטרסים של מבוטחים. פרסומן ברשומות לא נדרש ואין בכוחן לגבור על חקיקה ראשית ולבטל את סעיף 7 לחוק הפיצויים, שקובע כי רישיון שפקע עקב אי תשלום אגרה לא יגרור אובדן זכאות לפיצוי:

‏ "דרך המלך לקביעת הסדר פיקוח היא בחקיקה ראשית. כך נעשה, על פי רוב, לכל הפחות כהסדר ראשוני. לעיתים, הסדרי פיקוח נקבעים באמצעות חקיקת משנה על בסיס ההסדר שנקבע בחקיקה ראשית (יצחק זמיר "פיקוח ציבורי על פעילות פרטית" משפט ועסקים ב 67, 102, 106 (2005)). בפועל, הפיקוח הציבורי על פעילות פרטית נעשה לרוב על ידי רשות מנהלית באמצעות הוראות מנהל (שם, בעמוד 116). הרחיב בעניין פרופ' יואב דותן:

"הדין הוא אפוא שרשות מינהלית רשאית לקבוע הנחיות בכל מקום שבו יש לה סמכות לפעול ובכל תחום שעליו הופקדה להסדירו, גם אם בחוק המסמיך קיימת הסמכה של הרשות (או של גורם אחר כלשהו) להתקין תקנות. לא ניתן להבין את התפתחות הדין בהקשר זה אלא על רקע שיקולים המעוגנים בחיי המעשה. הנחיות הן מכשיר פעולה חיוני לרשויות המינהל. הן מתפתחות אצל רשויות המינהל באופן טבעי ואורגני אגב פעולתן, כשם שכללים כאלה מתפתחים בתוככי כל ארגון בירוקרטי גדול. בשלב מסוים החלו בתי המשפט להכיר בכך שהדרישות של מודל שלטון החוק המסורתי – שכל פעולה מינהלית תיעשה באמצעות כללים פורמליים (חקיקת משנה) – אינן מעשיות במציאות של מדינת המינהל המודרנית" (יואב דותן ביקורת שיפוטית על שיקול דעת מינהלי כרך א 575 (2022))."

בג"ץ 8338/21 The Lesser Group Limited נ' רשות ניירות ערך (נבו, 4.4.2023)

וכן:

"במישור העקרוני – הוראות נוהל של רשות מינהלית, ובכלל זה רשות רגולטורית, אינן יכולות לגבור על החוק. הדברים נאמרים במשנה תוקף כאשר מדובר בשחקנים "מתוחכמים" בעלי היכרות עם השדה המשפטי הרלוונטי, כגון חברות ביטוח, בשונה למשל מאדם פרטי שאינו "שחקן חוזר" בתחום"

(ע"א 9294/16 אושרת שמעון נ' חברת איי די איי חברה לביטוח בע"מ (נבו 4.2.2020)‏‏

1. דהיינו, גם אם רישיון הנהיגה של התובע פקע באמצע חודש מאי, ימים ספורים לפני התאונה, הרי שהוא פקע עקב אי תשלום אגרה, שהרי התובע לא התבקש לבצע כל מטלה אחרת מלבד לשלם עבור חידוש רישיון הנהיגה. לא היה עליו לעבור מבחן נהיגה, בדיקת ראייה או כל בדיקה רפואית שהיא (ולא נטען אחרת על ידי מי מהנתבעים או מצד נציגת משרד הרישוי). כל שנדרש מהתובע בעת חידוש הרישיון הוא לשלם שוב (ושוב) עבור חידוש רישיון הנהיגה (וכל זה כאשר הוא כבר בעצם אזרח ישראלי).

" מכאן שיש לבחון האם הרימה הנתבעת את הנטל הרובץ לפתחה להוכחת תחולתו של החריג הקבוע בסעיף 7(3) לחוק, השולל את זכאות התובע לפיצויים. בהקשר זה ר' אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 473 (מהדורה חמישית, 2020) (להלן: " ריבלין"):

" יחד עם זאת הדין – כפי שנקבע בחוק ובפסיקה שהשלימה אותו– קשר את שלילת הזכאות לקיומו של אשם, לאמור: מודעות או הסתברות של ידיעה בדבר הפסול שבשימוש ברכב – וזאת כתנאי לשלילת הזכאות לפיצויים. על כן מי שנהג ברכב או נסע בו בלא שידע שהשימוש אינו ברשות וכן מי שנהג ברכב או התיר את השימוש בו בלא שידע ולא היה סביר שידע כי אין כיסוי ביטוחי לשימוש ברכב – לא תישלל ממנו הזכאות.

נטל ההוכחה לעניין קיומם של החריגים השוללים ממי שנפגע בתאונת דרכים את הזכאות לפיצויים מוטל על הטוען לקיומם, לאמור, בדרך כלל, על הנתבע ומבטחת הרכב בו עשה שימוש."

בתוך כך תיבחן השאלה האם אי-חידוש הרישיון נבע ממחדל פיסקאלי או טכני שמא 17 מדובר במחדל מהותי כגון כשרות לנהוג וכיוצא בכך.

תוקף רישיונו של התובע פקע ביום 14.2.2016, כחודשיים ומחצה לפני התאונה. התובע טען כי רישיונו נשלל עקב אי חידושו מפאת מניעה כלכלית או טכנית, ללא כל ממד מהותי הקשור לבדיקת כושר ..."

ת.א. (מחוזי ת"א יפו) 13112-01-17 פלוני נ' ביטוח ישיר – איי די איי חברה לביטוח בע"מ (נבו, 7.12.2021, ההדגשות במקור, ב"י)

בעניין זה הפנה התובע גם לע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה בתיה ממו ז"ל (נבו, 20.6.07) בה נקבע כי לא ניתן לייחס "ידיעה קונסטרוקטיבית" לנאשם רק כי ידע על קיומו של משפט וחזקה כי התעניין במה ארע בדיון, ור' עמ' 4-6 לפסה"ד הנ"ל.

1. התובע הראה כי החזיק רישיון נהיגה הנחזה להיות תקף ואף מסר העתק ממנו למעסיקו. אני מקבלת את גרסת התובע שלא ידע ולא יכול היה לדעת כי הרישיון שניתן לו אינו בתוקף. גם אם מסיבה כלשהי פקע קודם למועד המצוין בו, לא ברור כיצד היה יכול התובע לדעת זאת? נציגת משרד הרישוי לא טענה אפילו כי היתה יומרה לנסות לאתר את התובע ולעדכן אותו כי רישיון הנהיגה שהונפק לו שגוי, או כי מועד פקיעתו הוקדם. כיצד ניתן להלום כי הוא נעדר כיסוי ביטוחי?
2. לסיכום סוגיה זו: אם התזה של הפול היא שהתובע היה נעדר רישיון כי הוא היה פסילה, הרי שההסדר בין התובע לבין המדינה שקיבל תוקף של החלטה על ידי השופטת זוכוביצקי אורי מאיין את הטענה. התובע ריצה את עונשו פעם אחת בחודש יולי 2018. אם טענת הפול היא שהתובע נעדר רישיון נהיגה בגלל שאשרת השהייה שלו בארץ (כונתה גם ה"ויזה") פקעה לפני התאונה ורישיון הנהיגה פוקע עמה, הרי שלא הוכח כי אשרת השהייה שלו פקעה (לא צורפה כל אסמכתא לכך, וכאמור התובע כבר התאזרח) וגם לא הוכח כי ידע שרישיון הנהיגה שלו פקע, כאשר משרד הרישוי מסר לידיו רישיון נהיגה, זמני ומנייר, שבתוקף עד לחודש אוגוסט 2018 ושהעתקו היה בידי מעסיקו של התובע וכאשר כתובתו של התובע לא עודכנה בבית המשפט. כאמור לעיל, הפול לא ביקשה להתבסס על סעיף 7 לחוק הפיצויים, אלא על הוראות שאינן בנות פועל תחיקתי ושאינן יכולות להפחית מזכויות התובע שבחוק הפיצויים. בהעדר ידיעה בפועל על פקיעת רישיון הנהיגה מכל סיבה שהיא לא מתקיים החריג לפוליסה, ועל הפול לפצות את התובע בגין נזקיו עקב התאונה.
3. לגבי הטענה שהועלתה תוך כדי הדיון כי אולי התובע זייף את רישיון הנהיגה שהוצג, הרי שבהתאם לת.א. (מחוזי ת"א) 29789-04-11 ל.ס.ג. נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב "הפול" ואח' (נבו, 17.12.2018) הרי שמדובר בטענה שמצריכה הוכחה, בפסק דין הנ"ל הזיוף הוכח באמצעות עדותם של עובדי בנק הדואר, בענייננו נטענה הטענה בחצי פה ובעלמא ומשכך נדחית.
4. אני קובעת כי על הנתבעת 1, חברת הפול, לפצות את התובע בגין נזקיו לתאונה.

הנזק

1. התובע יליד 30.10.1993 נפצע בתאונה ביום 22.5.2018. במועד התאונה היה התובע צעיר בן 24.5, רווק, המתגורר עם אמו. משכורתו החודשית הממוצעת של התובע, בהתאם לנתוני המל"ל היתה 7,894 ₪.
2. כפי שפורט לעיל, התאונה היתה קשה. התובע הועף מהקטנוע עליו רכב אל הנתיב הנגדי, שם נפגע על ידי רכב שהגיע מהנתיב הנגדי ונלכד תחתיו. חילוצו של התובע היה מורכב (התובע צירף סרטון המתעד את החילוץ) וארך זמן. התובע פונה לבית החולים "שערי צדק" הסמוך כשהוא סובל משברים מרובים, חתכים בגפיים, קרע בכבד, שבר באף ועוד. התובע העיד כי אינו זוכר את התאונה עצמה. הוא זוכר שרכב על הקטנוע ושמצא עצמו מתחת לגלגלים של רכב הפיג'ו.
3. תחילה אושפז התובע ביחידה טיפול נמרץ, הוא עבר שישה ניתוחים לתיקון השברים והקרעים מהם סבל, ושוחרר מבית החולים רק ביום 14.6.2018. הוא נזקק לקטטר, למשככי כאבים חזקים, פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. התובע נותר בטיפול במסגרת קופת חולים, כאשר תיעוד רפואי שצרף מלמד כי שנתיים לאחר התאונה (17.7.2020, עמ' 239 לתחשיב הנזק של התובע), הוא הופנה למרפאת כאב עקב כאבים כרוניים ונטל משככי כאבים מסוג "פרקוסט" באופן מתמשך, וסבל מהגבלה בכתף ימין וכאבים בירך ימין. התובע נותר בטיפול רפואי ונותר סובל מכאבים, בהמשך אובחן כחולה בפיברומיאלגיה כתוצאה מהתאונה (ר' תעודה רפואית של ד"ר גבריאל ברויאר מיום 23.12.2021).
4. אמו של התובע, אינה ברשטיין, תארה כי בשלושת הימים הראשונים שלאחר התאונה הוא היה בסכנת חיים מיידית וכי בימים אלה "לא חייתי" (ס' 2 לתצהירה). אמו של התובע העידה שעזבה מקום עבודה קודם מספר חודשים לפני התאונה ובמועד התאונה לא עבדה. היה בכוונתה לשוב לעבוד אך היא דחתה את החזרה לעבודה לצורך הטיפול האינטנסיבי בתובע. אמו של התובע תארה כי בתקופת אשפוזו הגיעה לבית החולים כל יום ולכל היום, ורק בלילה היתה שבה הביתה לישון ולבשל עבורו. גם לאחר חזרתו הביתה הליך ההחלמה והשיקום היה ארוך ובמשך כחצי שנה טיפלה בו "מסביב לשעון", עמדה בקשר רציף עם הרופאים המטפלים ולוותה אותו לטיפולים. כיום, תיארה, הוא אינו יכול לעזוב את הבית ולגור לבד, הוא "הולך עקום" (ס' 6 לתצהירה) וסובל מכאבים שמתגברים מאוד בחורף.
5. היות שהתאונה דנן היתה "תאונת-עבודה" התובע בחר ללכת במסלול של סעיף 6ב לחוק הפיצויים ונבדק על ידי וועדה רפואית של המל"ל. בשלושת החודשים הראשונים שלאחר התאונה הוכר מצבו של התובע כאי כושר מלא. הנכות הזמנית בגובה 100% נמשכה עד ליום 31.1.2019. לאחר מכן הופחתה ל- 90% עד ליום 30.6.2020.
6. הוועדה הרפואית של המל"ל קבעה לתובע נכות צמיתה, מתאריך 1.7.2020 לפי הפירוט הבא:

20% בשל חיבור גרוע של עצם הזרוע מימין לאחר שבר

15% בגין שבר באמת יד ימין

10% בגין שבר סגור בגוף עצם הירך מימין (חיבור גרוע של העצם)

10% בגין שברים בעצמות כף רגל ימין והגבלה בתנועות פרק כף הרגל

0% נכות בגין השבר באגן.

20% בשל תסמונת פיברומיאלגיה

10% בגין הפרעת הסתגלות

10% שינוי בצורת האף החיצוני בצורה ניכרת עם הפרעות בנשימה

20% בגין צלקות נרחבות באזורים מרובים

10% בגין צלקות בפנים ובצוואר.

סך נכותו הרפואית הצמיתה של התובע עומדת על 74.3%. יצוין כי וועדת רשות של המל"ל הפעילה את תקנה 15 במלואה ונכותו במל"ל עומדת על 100%.

כאב וסבל

1. בהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976, הפיצוי לו זכאי התובע, בהינתן שבעקבות התאונה היה מאושפז למשך 24 ימים ונכותו הרפואית עומדת על 75%, הוא (במעוגל) 187,000 ₪.

הפסד השתכרות בעבר

1. מאז התאונה חלפו 78 חודשים. כמפורט לעיל, התובע שהה באי כושר מלא עד סוף שנת 2019, דהיינו כשנה וחצי. בשלושת החודשים הראשונים לאחר התאונה שולמו לתובע דמי פגיעה בגין אי כושר מלא. הנכות הזמנית בגובה 100% נמשכה עד ליום 31.1.2019. לאחר מכן הועמדה הנכות הזמנית בגובה 90% עד ליום 30.6.2020 ולאחר מכן נקבעה הנכות הצמיתה כמפורט לעיל.
2. כעולה מתצהיר התובע, ההחלמה מהתאונה היתה ממושכת וקשה. תחילה נזקק לשיקום ארוך לרבות טיפולי פיזיותרפיה והוא הצהיר והעיד כי הוא סובל, בין היתר, מכאבים תמידיים, עייפות כרונית, קשיי הסתגלות, עיוות באף הגורם לקשיי נשימה וצלקות נרחבות. התובע תאר כי נזקק לשישה ניתוחים, בין היתר לקיבוע שבר פריקה בכתף ימין עם קרע בכתף, קיבוע השברים ביד ימין וירך ימין. בתצהירו תאר התובע כי היה מרותק לכיסא גלגלים למשך למעלה מחצי שנה, עד לסוף שנת 2018 ולאחר מכן נעזר בקביים; התובע תאר כי הוא עדיין נזקק לטיפול פסיכולוגי ולטיפולי פיזיותרפיה, הוא סובל מכאבים והגבלת תנועה בכל היד הימנית, הגבלת תנועה בכתף, במרפק ובשורש כף היד והוא מתקשה לשאת משקל בידו הימנית והדומיננטית. התובע תאר כי הכאבים קשים במיוחד בחורף. עוד תאר כי הוא מתקשה בעמידה ממושכת, הליכה למרחקים ועלייה במדרגות, וכי הצלקות מכאיבות לו, הפיברומיאלגיה גורמת לו לכאבים מפושטים בגוף ועייפות כרונית וכי המצב לאחר השבר באף גורם לקשיי נשימה ועוד. התובע תאר את התסכול מכך שהיה בחור צעיר, עם חלומות ושאיפות להתקדם בחיים והיה בכוונתו לפתוח עסק של חברת משלוחים ולעבוד כעצמאי שכן הוא בעל 12 שנות לימוד בלבד ללא בגרות. העבודה במשלוחים היתה רווחית ושכרו הנומינלי אז היה כ- 7,900 ₪ (ברוטו) לחודש, כך שנראה היה לו שזה אפיק פרנסה טוב. עוד תאר התובע כי לאחר התאונה מצא את עצמו שקוע דיכאון, ממעט להיפגש עם אנשים ורק בזכות כלבו שנזקק לטיפולו הוא המשיך לצאת מן הבית והדבר סייע לו להחלים. אמו העידה באופן דומה כי בתחילה מצבו הנפשי היה גרוע ולאט לאט הוא יצא מזה גם בזכות הכלב שנשאר בבית והיה צריך לטפל בו (עמ' 36-37 לפרו').
3. עד לסוף שנת 2022 התובע לא עבד כלל. בתצהירו, פרט כי בשנים הראשונות לאחר התאונה הוא הסתגר בביתו ונזקק למשככי כאבים וכלשונו "ניסיתי להבין מה קרה איתי ואיך אני חוזר לעצמי ואוסף את עצמי ומתחיל לתקשר עם אנשים. לא היו לי חיים חברתיים" (ס' 15 לתע"ר התובע). נזכיר כי עד לחודש יולי 2022 נכותו הרפואית עמדה על 90% כך שלמצער לחלק הארי של התקופה, סביר להניח שלא היה ביכולתו לעבוד.
4. התובע תאר כי פנה למחלקת שיקום במל"ל, עבר אבחון מקצועי וטען שהצעות העבודה שהומלצו לו לא התאימו לו וכי גם בחברות כוח אדם לא קיבל הצעות עבודה לאחר שהתברר כי הוא סובל מ- 100% נכות.
5. בתחילת שנת 2023 החל לעבוד בקיוסק שבבעלות חברה של המשפחה. התובע תאר כי העבודה, שכללה סידור חבילות, פריקת סחורה וכד' היתה "גדולה עליו" כלשונו (ס' 25 לתצהירו) הוא נזקק להפסקות ולישיבה במהלך העבודה, וכעבור ארבעה חודשים (אפריל 2023) הוא פוטר מהעבודה. בעבודה בקיוסק השתכר התובע בממוצע 4,622 ₪ לחודש. הוא תיאר כי אחד הלקחים מעבודה זו היה שהוא מתקשה לעבוד עם קהל אנשים והוא חסר סבלנות כלפי לקוחות.
6. התובע טען כי סך נכותו המצטברת (בשונה מן הנכות המשוקללת) עולה על 100% כאשר רובן המוחלט של הנכויות הן תפקודיות, שכן גם הנכות בגין הצלקת היא בעלת משמעות תפקודית בשים לב לכך שמדובר בצלקות המתפרשות על פני שטח גדול הן בגפיים והן בפנים. כמו כן הפנה לכך שוועדת הרשות של המל"ל מצאה לנכון להפעיל את תקנה 15 במלואה ולמשמעות התפקודית שבכך.
7. התובע טען כי שכרו ערב התאונה, בניכוי מס הכנסה עמד על 7,589 ₪ (נומינלי), כאשר סכום זה משוערך להיום הוא 8,780 ₪, משכך עותר הוא לפיצוי בסך 491,680 ₪ עבור 56 החודשים של אובדן כושר עבודה מלא. התובע הוסיף ריבית מאמצע התקופה ועתר לפיצוי בסך של 521,756 ₪, עבור התקופה שממועד התאונה ועד לסוף שנת 2022.
8. באשר לתקופה שמחודש ינואר 2023 ועד למועד הגשת הסיכומים עתר התובע לפיצוי בסך של 188,736 ₪ ובסך הכל עתר התובע לפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר בסך של 710,492.
9. הפניקס לא טענה לעניין הנזק בסיכומיה. הפול התנגדה לכל טענות התובע לעניין הנזק. כך, טענה הפול כי לא כל נכותו הרפואית של התובע היא בעלת משמעות תפקודית וטענה כי הנכות בגין הצלקות ובגין הפגיעה האסתטית באף אינן בעלות משמעות תפקודית וכי הפעלת תקנה 15 אינה מחייבת את בית המשפט אלא יש לבחון בצורה קונקרטית את נכותו התפקודית של התובע. הפול הכחישה את טענת התובע כי יש לשום את הפסדי השכר בהתאם לשכר הממוצע במשק, והפנתה לנתוניו האישיים של התובע. הפול טענה שהתובע נעדר תעודת בגרות, לא התגייס לצה"ל ולא ניסה אפילו לעשות כן, ובעיקר הפנו לכך שחרף גילו הצעיר כבר היה לתובע רישום פלילי. הפול הפנתה לכך שאמו על התובע העידה כי הוא אובחן כסובל מהפרעת קשב וריכוז כשהיה ילד (עמ' 28 ש. 12) וטענה כי לכך שיש השפעה שלילית על כושר השתכרותו של התובע. באשר לטענה כי החל לעבוד בגיל צעיר ויש בכך כדי להוות אינדיקציה לחריצות וכושר השתכרות גבוה, הפנתה הפול לשכרו הדינמי של התובע ולכך שהיו חודשים בהם השתכר 2,000 ₪ לחודש בלבד, וטענה כי אין כל משמעות לחלום התובע להיות עצמאי אם לא נקט בצעדים ממשיים להגשמתם. לטענתה "מה שהיה הוא שיהיה" ואם התובע עבד בעבודות מזדמנות והרוויח שכר תנודתי כך היה צפוי להמשיך כל חייו והפנתה לרע"א 7490/11 חטיב פחרי נ' מוחמד חאג (28.12.2011), כמקור לכך שגם כאשר מדובר בקטין ניתן לסטות מחזקת השכר הממוצע במשק, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר במבוגר צעיר. הפול טענה כי מצבו של התובע טוב בהרבה מהמצג של התובע. התברר כי הוא היה מסוגל לעבוד בקיוסק במשך מספר חודשים בהיקף משרה מלא, הוא צולם עולה על סולם ומבצע פעילות ללא כל מגבלה הנראית לעין והוא העיד כי הוא נוהג ואף מחזיק רכב. לא ברור מדוע התובע לא השלים את השיקום המקצועי במל"ל ולא ניסה אפילו להשתלב בעבודה שמציעים לו ולהקטין את נזקו. עוד טענה כי התובע ניסה להאדיר את נזקיו (למשל, כאשר טען כי אינו מסוגל לבשל לעצמו ואינו מסוגל להכין לעצמו אפילו כריך). הנתבעת הציעה פיצוי בסך 46,500 ₪ עבור הפסדי שכר בעבר.
10. כפי שפירטתי בדיון (עמ' 27 לפרוט') חרף גילו הצעיר התובע הורשע בעבירות שונות, לרבות הרשעה בסעיף של יצוא, יבוא מסחר ואספקה של סמים וגם החזקה ושימוש בסמים, הרשעה בתקיפת שוטר והפרעה לשוטר במילוי תפקידו (שם, ש. 20). התובע העיד כי בשנת 2017 הוא נדון לביצוע עבודות שירות אותן ביצע בתי אבות ובגן הבוטני לאחר שהורשע בשימוש עצמי בסמים ומכירה לסוחרי סמים (עמ' 70 ש. 7). התרשמתי כי התובע אבחון מקצועי ונמצא מתאים לתיווך נדל"ן, הנהלת חשבונות וגם עבודה במפעל CNC או במחשבים (QA), אך לא ניסה אף אחת מן העבודות שהוצעו לו. גם אם ניסה להירשם לקורס באוניברסיטה ולא קיבל מענה מהיר מהמל"ל אין בכך כדי להוות ניסיון כן להקטנת הנזק או להשתלבות בשוק העבודה.
11. מדו"ח הרציפות הביטוחית עולה כי התובע החל לעבוד כבר בשנת 2010, כשהיה בן 17 בלבד והתרשמתי כי מדובר בבחור צעיר שכבר הספיק לצבור ניסיון בשליחויות, קודם לכן עבד בחברת השליחויות "רץ כצבי" וכאמור, במועד התאונה עבד בחב' הוריקן שליחויות בע"מ, רצונו להתבסס בתחום השליחויות נראה סביר והגיוני. עם זאת יש לתת את הדעת לכך שהתובע לא התמיד במקומות עבודה, גילה יחס רופף כלפי החוק ולא מדובר באירוע בודד של התנגשות עם החוק, אלא מספר הרשעות, שגררו עונש מאסר שבוצע בדרך של עבודות שירות, וכל זה עוד לפני גיל 24. נתתי דעתי לכך שהתובע גדל ללא אביו הביולוגי וכי בן הזוג של אמו עבר אירוע מוחי מסיבי כשהיה צריך מה שהצריך את אמו להירתם לטיפול הרפואי בבעלה ולהיעדרות ממושכת של שני ההורים מהבית לאורך תקופה ממושכת.
12. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני קובעת כי התובע זכאי להפסדי שכר מלאים עבור התקופה שממועד התאונה ועד לתום תקופת אי הכושר המלאה, 31.1.2019.

שכרו של התובע בניכוי מס הכנסה (7,589 ₪) צמוד למדד המחירים לצרכן, נכון להיום, עומד על 9,289 ₪ ולכן הפיצוי לתקופה זו יעמוד על 80,000 ₪ (במעוגל).

גם לאחר סיום תקופת אי הכושר המלאה, היתה נכותו הזמנית של התובע גבוהה ועמדה על 90% עד ליום 30.6.2020 (17 חודשים) והפיצוי עבור תקופה זו יעמוד על 145,000 ₪ (במעוגל)

מאז שנקבע נכותו היציבה של התובע, ביום 1.7.2020 ועד היום (65 חודשים) אני מוצאת כי נכותו התפקודית של התובע מגלמת את מלוא הנכות האורתופדית והפסיכיאטרית. באשר לנכויות בגין הצלקות ובתחום רפואת ה- א.א.ג, אני מוצאת להן משמעות תפקודית חלקית בלבד, בהיותן נכויות בעלות משמעות תפקודית בלבד (הצלקות מכאיבות והשבר באף הותיר קשיי נשימה).

אני קובעת כי נכותו התפקודית של התובע עומדת על 65%.

בהפחתת הסך של 17,000 ₪ שהרוויח מעבודה בשנת 2023 (משוערכים להיום כ- 19,000 ₪), אני קובעת לתובע פיצוי בסך 375,000 ₪ לתקופה זו.

הסך הכולל של הפסדי השכר לעבר שאני פוסקת לתובע – 600,000 ₪.

 

נכות תפקודית וגריעה מכושר ההשתכרות בעתיד

הצדדים נחלקו באשר לבסיס השכר לפיו יש לערוך את החישוב בגין ראש נזק זה.

1. התובע טען (ולטענתו היא לא נסתרה) כי היה צעיר, בריא וחרוץ ותכנן להקים חברת שליחויות. התובע טען כי נוכח גילו הצעיר במועד התאונה ונוכח כך שהיה רק בתחילת דרכו המקצועית, יש לחשב את הפסדיו לעתיד בהתבסס על בסיס השכר הממוצע במשק, כפי שמקובל עם קטינים וצעירים. על פני נתוני הלמ"ס טען התובע כי השכר הממוצע במשק הינו 11,946 ₪ כאשר התובע זכאי לפיצוי לפי חישבון של 75% אי כושר ועד הגיעו לגיל 67 ובסך הכןל 2,378,568 ₪ בצירוף הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות בסך של 386,133 ₪.
2. הפול טענה, כי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע לא עולה על 20% ודווקא משום גילו הצעיר הוא יכול היה לנתב את מסלולו המקצועי לעבודה המתאימה לו במומו. הנתבעת טוענת כי יש לחשב את שכרו של התובע לפי שכר של 5,300 ₪ (פחות משכר מינימום) ובסך הכל 278,000 ₪, בצירוף 12.5% פנסיה וזכויות סוציאליות.
3. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי אין מקום להניח ששכרו של התובע במועד התאונה, כשהיה רק בן 24.5 לא היה עולה והוא לא היה מתקדם. להפך, עולה כי התובע היה בחור חרוץ שהחל לעבוד כבר בגיל 17 ורצה להצליח כלכלית. סיפור חייו לא התקבע בגיל זה. יתרה מכך, משכורתו של התובע במועד התאונה, אותם 7,894 ₪, משקפים, נכון לעת ההיא ממוצע בין השכר הממוצע במשק (10,477 ₪) לשכר המינימום (5,300 ₪) דאז. בערכי היום (שכר ממוצע 13,926 ושכר מינימום 6,248) מדובר על ערך שכר של כ- 11,000 ₪ (לאחר הפחתת מס הכנסה). ואני סבורה כי יש בבסיס שכר זה כדי לגלם את נתוניו האישיים של התובע ופוטנציאל שכרו נכונה.
4. כאמור, נכותו התפקודית של התובע הוערכה בסך של 65%, מקדם ההיוון הינו 261, בסיס השכר הינו 11,000 ₪ ומשכך אני פוסקת לתובע פיצוי בגין גריעה מכושר ההשתכרות בסך של 1,866,155 ₪ וביחד עם הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות, ומעוגל 2,100,000 ₪.

עזרת הזולת והוצאות

1. אמו של התובע, הגב' ברשטיין, העידה כי עבדה כמזכירה במשרד עורכי-דין והפסיקה לעבוד בחודש פברואר 2018, כשלושה חודשים לפני התאונה. היא שבה לעבוד רק בסוף שנת 2020, אז החלה לעבוד כמוכרת בחנות רהיטים. התובע ואמו העידו כי טיפלה בו במסירות גם בבית החולים וגם בבית. התובע העיד כי הוא מתגורר בבית אמו עד היום והיא עדיין מסייעת לו שכן הוא איננו מסוגל לבצע עבודות משק ותחזוקת בית. התובע לא טען להפסדי השתכרות של אמו או להעסקת עזרה בשכר. בסיכומיו, עתר התובע לפיצוי באופן הבא: בשבעת החודשים הראשונים שלאחר התאונה – 8,000 ₪ לכל חודש (56,000 ₪), כאשר ל-19 החודשים שלאחר מכן יש לבצע את חישוב לפי סך של 5,000 ₪ (95,000 ₪). מתאריך 1.7.2020 ועד למועד הגשת הסיכומים עתר התובע לפיצוי חודשי בסך 1,000 ₪ כאשר זה הפיצוי שהתבקש גם לעתיד.
2. התובע הצהיר כי בשנים שלאחר התאונה הוא נזקק לנסיעות מוגברות ולהוצאות רפואיות מוגברות. כל עוד היה צמוד לכיסא גלגלים ולקביים לא היה מסוגל לנסוע באוטובוס, והוא נזקק למוניות. התובע העריך את הוצאות הנסיעה שלו לעבד בסך של 20,000 ₪עד למועד מתן פסק הדין, ולאחר מכן ביקש התובע כי ייקצבו לו 300 ₪ לחוד עבור ראש נזק זה ובסך הכל 114,299 ₪; עוד ביקש התובע פיצוי גלובאלי בסך 20,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות שהוציא התובע בעבר ולעתיד.
3. הפול טענה כי מצבו של התובע אינו קשה כנטען על ידו וכי הוא מאדיר את נזקיו, כי הוכח שהוא מסוגל היה לעבוד ולפרוק ארגזים, לסדר סחורה, לעלות על סולם ועוד. הפול טענה כי העזרה שניתנה לתובע על ידי אמו אינה חורגת מיחסי משפחה רגילים ולא הוכח כי היה זקוק לעזרה שכזו, והציעה פיצוי בסך 5,000 ₪ עבור כל תקופת האשפוז וסך של 25,000 ₪ לעתיד, גלובאלי. עוד טענה כי אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין הוצאות רפואיות לאור כך שמדובר בתאונת –עבודה והתובע זכאי להחזר מלא מהמל"ל. באשר לטענה להוצאות ניידות, טענה הנתבעת כי נכותו של התובע איננה מתמקדת בגפיים התחתונות, שם יש בעיקר צלקות, והוא רשאי כמו כל אדם אחר וכפי שהוא עושה גם בפועל, להחזיק רכב פרטי.
4. בחנתי את טענות הצדדים בעניין זה וברי כי כל המעקבים הרפואיים, טיפולי הפיזיותרפיה והשיקום הצריכו הוצאות רבות עודפות, בוודאי בתקופה בה היה מרותק לכיסא גלגלים ולקביים. נכותו הגבוהה של התובע והעובדה שהוא עדיין מטופל במרפאת כאב ונזקק לטיפולים פסיכולוגיים, תחייב הוצאות נוספות. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין הוצאות נסיעה עודפות בשיעור של 20,000 ₪ לעבר ו-20,000 ₪ לעתיד, וסה"כ 40,000 ₪ עבור הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות.
5. באשר לפיצוי בגין עזרת הזולת – אינני מקבלת את טענת הפול כי עזרתה של אמו היתה עזרה רגילה. להפך, ברור כי בהיותה בת משפחה כמעט יחידה לתובע היא נאצלה לסעוד אותו בצורה אינטנסיבית ורציפה, הרבה מעבר לעזרה רגילה של בני משפחה. גם אם ישנן נכויות שהן בגין צלקות, הרי שלתובע מגוון נכויות שמקשות עליו בהרבה מהתפקודים הנדרשים והחישוב שערך אינו מופרז בצורה יוצאת דופן.
6. בששת השבועות הראשונים שלאחר התאונה, לרבות תקופת האשפוז, אני פוסקת פיצוי עבור עזרת הזולת בסך 7,000 ₪, בהמשך ועד לתום תקופת אי הכושר המלאה, אני פוסקת לתובע 5,000 ₪ לכל חודש, ובסה"כ 35,000 ₪. לאחר מכן, ועד ליום 30.6.2020 (17 חודשים) אני פוסקת לתובע פיצוי 51,000 ₪ המשקף עזרה מוגברת בשיעור של 3,000 ₪. מיום 1.7.2020 ועד היום (65 חודשים), פיצוי המשקף עזרה בהיקף של 750 ₪ לחודש, 49,000 ₪.
7. סה"כ אני פוסקת לתובע פיצוי בגין עזרת הזולת בעבר בסך של 142,000 ₪
8. לא מצאתי לפסוק פיצוי בגין שכ"ט עו"ד בהליכים במל"ל.
9. באשר לעתיד אני מוצאת כי התובע זקוק לעזרה בהיקף של 500 ₪ לחודש, כאשר יש לתת את הדעת לכך כי דרך הטבע, שבגילאי זקנה ממילא זקוק אדם לעזרה בתחזוקה ונקיון ואני פוסקת לתובע פיצוי גלובאלי בסך של 150,000 ₪ לעתיד.
10. סיכום ראשי הנזק:

נזק לא ממוני (כאב וסבל): 187,000 ₪

הפסדי שכר לעבר: 600,000 ₪

הפסדי שכר לעתיד: 2,100,000 ₪

הוצאות ניידות ורפואה לעבר ולעתיד: 40,000 ₪

עזרת צד ג' בעבר: 142,000 ₪

עזרת צד ג' לעתיד : 150,000 ₪

סה"כ 3,219,000 ₪

ניכויים

1. מסכום פסק הדין יש לנכות את כל הסכומים שקיבל ויקבל התובע מהמל"ל, בהתאם לחוות דעת אקטוארית.

שכ"ט והוצאות

1. על הסכום שיתקבל לאחר ניכויי המל"ל יש להוסיף שכ"ט עו"ד בסך 15.34% (המשקפים 13% בצירוף מע"מ), ולהוצאות משפט בסך 15,000 ₪, שתשלם הפול בתוך 30 יום.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים כחוק.

ניתן היום, כ"ח חשוון תשפ"ו, 19 נובמבר 2025, בהעדר הצדדים.