לפני	כבוד השופטת ענת דבי
תובעת		פלונית
נגד
נתבעת		עיריית תל אביב

פסק דין

1. מבוא וטענות הצדדים
2. לפניי תביעה שהוגשה לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקנ"ז") בגין נזק גוף שנגרם לתובעת, ילידת 1967 ביום 15.12.20.

 

1. לטענת התובעת, ביום 15.12.20 סמוך לשעה 13:00 היא צעדה במדרכה מתחת לגשר ליד מרכז "מיקדו" ברחוב אהרון בקר בשכונת תל ברוך צפון בתל אביב, ונתקלה באבנים משתלבות, שהיו מונחות באופן לא תקין ו/או שקעו, כך שנוצרו הפרשי גבהים ומרווחים, היא נחבלה בקרסול ימין וחשה כאב עז (להלן: " האירוע"). לאחר שהחמירו כאביה, פנתה למוקד קופת חולים, שם עברה צילום רנטגן, שהדגים שבר בקרסול רגל ימין. רגלה של התובעת קובעה למשך כשבועיים, תוך שהומלץ לה לדרוך באופן חלקי על הרגל בהתאם ליכולתה, והיא טופלה בהמשך. לדבריה, מאז ועד היום היא מוגבלת בהליכתה, מתקשה לעמוד וסובלת מכאבים.
2. התביעה הוגשה נגד הרשות המקומית, המשמשת כבעלים או כמחזיקה במקרקעין. לטענת התובעת, על הנתבעת מוטלת החובה לתחזק את המדרכות שבתחום שיפוטה ולפקח עליהן, לרבות המדרכה שבה נפגעה התובעת. נטען, כי הנתבעת התרשלה במילוי חובתה, שעה שלא זיהתה את המפגע במועד, לא פעלה לתקנו ולא הציבה שלטי אזהרה מפניו, ובכך הותירה את הולכי הרגל חשופים לסיכון, כפי שאירע לתובעת. התובעת צירפה תמונות המתעדות את מקום האירוע והמפגע, וכן תמונות נוספות המלמדות כי המפגע תוקן. עוד טענה התובעת, כי יש להעביר את נטל הראיה אל הנתבעת בהתאם לסעיפים 38 ו-41 לפקנ"ז.
3. התובעת צירפה חוות דעת רפואית של ד"ר לאנה גיל מומחה בתחום האורתופדיה, אשר קבע, כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין כאבים והגבלה בתפקוד ובטווחי תנועת קרסול רגל ימין, לאחר שבר בפטישון לפי תקנה 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: " תקנות המל"ל"). בנוסף, קבע המומחה לתובעת נכויות זמניות, כפי שיפורט בהמשך.
4. מנגד, הנתבעת הכחישה את האירוע ואת המפגע, וטענה, כי ככל שהתרחש, הוא אירע כתוצאה מרשלנות התובעת, אשר לא שמה לב למדרך רגלה, וכי יש להטיל על התובעת אשם תורם מכריע, ולדחות את התביעה. עוד טענה הנתבעת, כי גם אם יוכח שהתובעת נפלה או החליקה במקום, אין בעובדה זו כשלעצמה, כדי להצביע על רשלנות הנתבעת, וממילא לא מדובר במפגע אשר מקים לה חבות.

בנוסף טענה הנתבעת, כי היא לא קיבלה דיווח על המפגע עובר לאירוע, והתובעת עצמה לא פנתה אל הנתבעת סמוך לאחר האירוע. לפי הנטען, גילתה לראשונה על האירוע עם הגשת כתב התביעה, כשנתיים לאחר האירוע .

1. הנתבעת צירפה חוות דעת רפואית של ד"ר גד ביאליק מומחה בתחום האורתופדיה, אשר בדק את התובעת וקבע, כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה בגין השבר שנגרם לה באירוע.
2. לאור הפערים בין חוות הדעת, מינה בית המשפט את ד"ר שי טננבאום כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי (להלן: " מומחה בימ"ש"), אשר קבע לתובעת 5% נכות צמיתה בגין מצב לאחר שבר בקצה הפטישון בקרסול רגל ימין לפי תקנה 35(1)(ב). בנוסף, קבע המומחה לתובעת נכויות זמניות אשר יפורטו בהמשך.
3. בחלוף שנתיים מהגשת התביעה וכשנה ו-9 חודשים ממועד הגשת כתב ההגנה, לאחר שניתנה הצעת בימ"ש, ניתנה החלטה בדבר הגשת תצהירי עדויות ראשיות ואף הוגשו ראיות התובעת, הגישה הנתבעת (ביום 16.7.24, בד בבד עם הגשת ראיותיה) בקשה למשלוח הודעה לצד ג', אשר היה לטענתה היה אחראי על תחזוקת המקום בהתאם להסכם בין הנתבעת לבינו. נטען, כי האיחור בהגשת הבקשה נובע בין היתר מטענות שהועלו על ידי התובעת לראשונה בתצהירה.

התובעת התנגדה לבקשה וטענה כי הוגשה בחוסר תום לב, בעיצומו של ההליך המשפטי ולפני שלב ההוכחות.

1. בהחלטה מיום 17.7.24 נדחתה הבקשה למשלוח הודעה לצד ג', תוך שצוין, כי כתב ההגנה הוגש לפני כמעט שנתיים, ובמהלך תקופה זו, עמד לרשות הנתבעת די והותר זמן לברר את העובדות הנדרשות. התיק היה מצוי בשלב מתקדם, ומתן היתר להגשת הודעת צד ג' באיחור כה רב, היה גורם לעיכוב משמעותי בניהולו של התיק.
2. עוד יצוין בהקשר זה, כי טענת הנתבעת, לפיה הבקשה נבעה בין היתר, מטענות שהועלו לראשונה בתצהיר התובעת, נטענה מבלי שהנתבעת הצביעה על טענה קונקרטית אחת, שהועלתה לכאורה לראשונה בתצהיר התובעת, שבעקבותיה פעלה הנתבעת לאתר את צד ג'. מקום האירוע היה ידוע לנתבעת עם פניית התובעת אליה עובר להגשת התביעה, ולמצער, הובא לידיעתה במועד הגשת כתב התביעה והיה על הנתבעת לברר במועד מי מתחזק את האזור ומפקח עליו מטעמה. מצאתי כי יש בהתנהלות הנתבעת, אשר לא עשתה כל בירור עד למועד מאוחר מאוד בהתנהלות ההליך, כדי לפגוע באופן ממשי בניהול התקין והיעיל של ההליך. משכך, מצאתי לנכון לדחות את הבקשה.
3. ביום 25.12.24 הגישה הנתבעת בקשה לצרף לראיותיה חוות דעת הנדסית של מומחה מטעמה. גם בקשה זו הוגשה באיחור ניכר, כיוון שראיות הנתבעת הוגשו עוד ביום 16.7.24 ודיון ההוכחות היה קבוע ליום 16.1.25. בהחלטה מיום 31.12.24 נדחתה הבקשה מן הטעם שהוגשה זמן קצר עובר לישיבת ההוכחות, מבלי שניתן כל הסבר לאיחור. עוד צוין, כי לו נעתרתי לבקשה, היה הכרח לאפשר לתובעת להגיש חוות דעת נגדית, דבר שהיה מחייב את דחיית מועד ההוכחות. לא שוכנעתי, כי היה צורך לעכב את ההליך, שהיה קבוע להוכחות.
4. למעלה מן הצורך יצוין גם לגופו של עניין, כי המהנדס אשר ערך את חוות הדעת מטעם הנתבעת ביקר במקום כ-4 שנים לאחר האירוע. מחוות הדעת עולה, כי המומחה לא ידע היכן המפגע, כיוון שלא הוכוון אליו והוא הסתובב באזור כדי לחפש את הליקוי הנטען. וחשוב מכל, המהנדס הגיע למקום לאחר שהמפגע כבר תוקן. בנסיבות אלה, לחוות הדעת ממילא משקל ראייתי אפסי ולא היה בה כדי לסייע לנתבעת.
5. בישיבת ההוכחות העידו מטעם התביעה: מר א. ד., אשר עבד עם התובעת במועד האירוע, בנה של התובעת מר ש.ק. והתובעת. מטעם הנתבעת העידה גב' סרור, המשמשת כסגנית מנהל מחלקת גנים ונוף אצל הנתבעת.
6. בין הצדדים קיימת מחלוקת באשר להתרחשות האירוע ונסיבותיו, אחריות מי מן הצדדים להתרחשותו, וכן קיימת מחלוקת לעניין נכותה התפקודית של התובעת והנזק. לפיכך, תידון תחילה שאלת החבות, ולאחריה שאלת הנכות והנזק.
7. שאלת החבות
8. הנתבעת הכחישה את האירוע, ולפיכך, מוטלת על התובעת החובה להוכיח את קרות האירוע. לאחר מכן, תידון השאלה האם מדובר במפגע אם לאו. ככל שאכן מדובר במפגע, אבחן האם הנתבעת התרשלה והאם יש לייחס לתובעת אשם תורם בנסיבות העניין.

התרחשות האירוע

1. בעדותה, חזרה התובעת על גרסתה לאירוע, כפי שפורטה בכתב התביעה ובתצהירה, לפיה בעת שצעדה לבד מתחת לגשר ליד מרכז "מיקדו" בתל אביב רגלה נתקלה במפגע והיא נחבלה (פרו' 6.1.25 עמ' 12). עוד הצהירה, כי היא לא פנתה מיד לטיפול רפואי מכיוון שסברה שמדובר בנקע.
2. בחקירתה נשאלה התובעת, האם היו בסביבתה אנשים שסייעו לה, והשיבה שהיא לא זוכרת שהיו סביבה אנשים (שם, עמ' 13 ש' 2-1). תמיכה לכך עולה גם מחקירת העדה מטעם הנתבעת אשר העידה, כי " לא הרבה עוברים שם, זה לא המוני, יכול להיות אדם עם כלב שעובר, יכול להיות אדם שהולך לסופר" (שם, עמ' 39 ש' 26-25). הדבר מסביר מדוע לא הובאו עדים לאירוע.
3. לשאלה האם היא קמה והמשיכה ללכת בכוחות עצמה או שפונתה מהמקום, השיבה התובעת כדלקמן:

"קודם כל קמתי כאב לי מאוד מאוד, קמתי הסתכלתי מה קרה כי לא הבנתי כאילו איך יכול להיות פשוט הרגשתי שהרגל שלי מתכופפת ואין אין לי בכלל איך לעצור את זה, אז קודם כל רציתי להבין מה קרה וככה ראיתי גם את המפגע בכביש, קמתי לבד, לאט, ממש לבד והמשכתי ככה ללכת בקושי ועם כאבים והגעתי הביתה שהבית שלי לא רחוק, מזל".

(שם, עמ' 13 ש' 9-1).

1. התובעת העריכה את המרחק ממקום האירוע לביתה כמרחק הליכה של 3 דקות (שם עמ' 13 ש' 12-10), ועדותה לא נסתרה. לו ביקשה הנתבעת להפריך את גרסת התובעת, היה בידיה לעשות זאת בנקל, באמצעות הצגת ראיות לפיהן המרחק ממקום האירוע לביתה של התובעת גדול יותר מכפי שציינה, או כי שבר מסוג זה אינו מאפשר הליכה. סבורני, כי הימנעות הנתבעת מפנייה אל מומחה בימ"ש בשאלות הבהרה או זימונו לעדות בעניין היכולת ללכת עם שבר מסוג זה מחזקת את המסקנה, כי אין כל סתירה בין חזרתה של התובעת לביתה בכוחות עצמה לבין עצם קיומו של השבר שנגרם לה.
2. יש לזכור כי באותה עת, סברה התובעת שמדובר בנקע בלבד. אני מקבלת את עדותה, שהותירה רושם מהימן בעיניי, לפיה היא בחרה לשוב לביתה, המצוי במרחק קצר ממקום האירוע, חרף הכאב והקושי. ראיה לכך שהתובעת יכלה ללכת למרות השבר שנגרם לה, עולה מן העובדה, שגם לאחר שרגלה קובעה, הומלץ לה להמשיך לדרוך על הרגל באופן חלקי.
3. התובעת נחקרה מדוע לא פנתה לקבל טיפול רפואי במשך מספר ימים, והשיבה: " כי הרגל שלי כאבה לי מאוד האמנתי שזה נקע ולכן אחרי כמה ימים שראיתי שהיא מאוד מאוד התנפחה אז אחרי יומיים, שלושה הלכתי לרופא" (שם, עמ' 21 ש' 18-14). ב"כ הנתבעת חזרה על השאלה, והתובעת שבה והשיבה " כי חיכיתי זה היה נקע חשבתי שזה נקע וחיכיתי לראות מה קורה" (שם, עמ' 21 ש' 22).
4. אכן מעיון בתיעוד מזמן אמת עולה, כי התובעת לא פנתה במועד האירוע לקבל טיפול רפואי, והמסמך הרפואי הראשון הינו מיום 22.12.20 (כ-7 ימים לאחר האירוע), שם נרשם: " נפלה לפני שבוע חבלה לקרסול ימין בשל הימשכות כאב בוצע היום צילום – מודגם שבר קצה פטישון חיצוני.." (נספח ג' עמ' 21 לראיות התובעת), ולא נעלם מעיניי, כי אין בתיעוד הרפואי כל אזכור למקום האירוע ולנסיבותיו.
5. עם זאת, גרסתה של התובעת אודות קרות האירוע, נתמכת בתצהירו של בנה, אשר התגורר עימה באותה תקופה. בנה של התובעת הצהיר, כי ביום האירוע שבה אימו לביתם בשעות הצהריים, כשהיא צולעת ברגלה הימנית וסובלת מכאבים עזים. היא סיפרה לו שצעדה מתחת לגשר ליד מרכז "מיקדו" ונתקלה במכשול במדרכה בשל הפרשי גובה באבנים משתלבות שלא היו תקינות והיא נחבלה ברגלה.
6. בנה של התובעת נחקר על תצהירו, נשאל האם נכח באירוע והשיב בשלילה. מלבד שאלה זו, לא הופנו לבנה שאלות נוספות בנושא, ועדותו לא נסתרה. אמנם, מדובר בעדות של בן משפחה, וזו מחייבת כאמור זהירות מיוחדת בבחינת משקלה הראייתי. אולם, אין בעובדה זו כדי לאיין את משקלה הראייתי של העדות. עדותו הייתה מהימנה וקוהרנטית, וגרסתו תמכה בגרסת אימו, אשר לא נסתרה בחקירה נגדית. לפיכך, יש ליתן לעדותו משקל ראייתי במסגרת כלל הראיות.
7. חיזוק נוסף לקרות האירוע עולה מהעובדה, שכחודש וחצי לאחריו (ביום 1.2.21), פנתה התובעת באמצעות באת כוחה אל הנתבעת במכתב, שבו תיארה את נסיבות המקרה ומקום האירוע (נספח ט-1 לראיות התובעת).
8. התובעת הסבירה בחקירתה מדוע לא פנתה מייד לאחר האירוע אל הנתבעת על מנת לדווח על המפגע:

" כמה שבועות טובים הייתי בכאבי תופת בבית שוכבת לא יכולה לזוז אז לא התקשרתי לעירייה, חודש וחצי אחרי זה כשהתחלתי להתאושש וזה דיברתי גם עם העו"ד וגם ודיברנו כאילו קודם כל אמרתי לה 'תקשיבי קודם כל יש פה בעיה' ואז אמרנו שאנחנו נדווח".

(פרו' 6.1.25 עמ' 13 ש' 26-29)

תקופת זמן זו, תואמת את אישור המחלה שניתן לתובעת למשך 24 ימים, ותואמת את קביעת מומחה בימ"ש, כי לתובעת נכות זמנית בשיעור 100% למשך 3 שבועות ו-30% למשך 3 שבועות נוספים, ואני נכונה להניח, כי תקופת זמן זו נדרשה לתובעת כדי להתאושש. לפיכך, יש לראות בפנייה לנתבעת, ככזו שנעשתה סמוך יחסית לאחר האירוע, ויש בכך כדי לחזק את גרסת התובעת ומהימנותה.

1. כאן המקום להעיר, כי למרות שהתובעת צירפה לכתב התביעה את מכתבי הפנייה שלה לנתבעת לרבות תשובות הנתבעת, טענה הנתבעת בכתב ההגנה כי התובעת "לא טרחה לפנות לנתבעת בסמוך לאחר האירועים" (סעיף 12), ואף הוסיפה וטענה, שנודע לנתבעת לראשונה על האירוע רק עם הגשת כתב התביעה (סעיף 13). טענה זו אינה מתיישבת עם הראיות שהוגשו בתיק, כפי שיפורט להלן.

 

1. גב' סרור שהעידה מטעם הנתבעת מסרה כי שימשה באותה עת מנהלת אזור צפון מזרח תל אביב במחלקת גנים ונוף אצל הנתבעת, האחראית על האזור (שם, עמ' 30 ש' 29-22). בתצהירה טענה, כי לא נתקבלו הודעות במוקד העירוני המתריעות על מפגע במקום. כן העידה, כי לא תועדה פנייה אל הנתבעת עד למועד קבלת כתב התביעה (שם, עמ' 7-1). כשהוצג לה מכתבה של ב"כ התובעת, שנשלח כחודש וחצי לאחר האירוע אל מחלקת פניות הציבור של הנתבעת, השיבה שמכתב זה לא הגיע אליה או אל המחלקה (שם, עמ' 32 ש' 20-8). גב' סרור גם לא הכירה את מכתב התשובה של היחידה לניהול סיכונים מטעם הנתבעת מיום 9.2.21, שם נכתב כי הטיפול בפנייה הועבר אל היחידה לניהול סיכונים, ואף לא את תשובת המחלקה לניהול סיכונים מיום 23.5.21 הדוחה את פניית התובעת (נספח ט-1 לראיות התובעת). לשאלה האם " ביררת עם היחידה לניהול סיכונים מה הם בדקו? מה הם ראו? מה הם עשו?", השיבה הגב' סרור בשלילה (שם, עמ' 32 ש' 32-29).

 

1. בעניין זה הקשתה ב"כ התובעת ושאלה את גב' סרור, האם היא בדקה באופן אישי אם היו פניות נוספות לנתבעת אודות מפגעים מתחת לגשר. אז התברר, שהעדה לא בדקה את הנושא באופן אישי, אלא באמצעות אחרים, והבירור נערך רק מול המוקד השייך למחלקתה, ולא מול המוקד העירוני (שם, עמ' 33 ש' 18-12), וזאת בניגוד לאמור בתצהירה.
2. גב' סרור גם לא ידעה להשיב על שאלות נוספות בעניין זה, ולנוכח חשיבות הדברים, הם יובאו כלשונם:

"העדה, גב' סרור: יש לנו את המחשב שאנחנו עולים עליו לא אני אישית בדקתי את הנושא, בדקו את הנושא והעבירו לי אינפורמציה.

עו"ד אורן יוספסברג: מי בדק את הנושא?

העדה, גב' סרור: לא יודעת מי בדק ספציפית את הנושא, נכנסו לראות אם יש תקלות מוקד בתאריכים בנושא כאילו באהרון בקר מתחת לגשר, לא נמצאו,

עו"ד אורן יוספסברג: ואת לא יודעת להגיד מי בדק את הנושא?

העדה, גב' סרור: לא.

עו"ד אורן יוספסברג: וגם אותו 1 שבדק את הנושא לא אמרת לו רגע אני צריכה את זה לבית משפט תוציא לי את הדו"ח מוקד על אני יודעת שנה לפני אירוע הפגיעה,

העדה, גב' סרור: לא.

....

....

עו"ד אורן יוספסברג: את לא יודעת אם מישהו מטעם העירייה הגיע לשטח לאחר שהעירייה קיבלה את המכתב הגיע לשטח בדק את המצב בזמן אמת ב-02/2021? ב-03/2021?

העדה, גב' סרור: לא ידוע לי.

עו"ד אורן יוספסברג: לא ידוע לך, אין לך שום תמונות צילומים מאותה תקופה?

העדה, גב' סרור: לא, ממש לא.

עו"ד אורן יוספסברג: את עצמך לא ביקרת במקום עצמו נכון?

העדה, גב' סרור: לא, ב-2021 לא, היה לי גם, היו גם סגנים יכול להיות שהסגן בדק, יכול להיות שהייתי חולה באותם התאריכים.

עו"ד אורן יוספסברג: אבל מאז ועד היום לא ביקרת במקום?

העדה, גב' סרור: לא".

(שם, עמ' 33 ש' 26 ואילך עד עמ' 34 ש' 28)

1. העדה לא ידעה להשיב על שאלות מהותיות באשר לטיפול בפניית התובעת, שהוגשה כחודש וחצי לאחר האירוע, והודתה בחקירתה שהיא עצמה לא פנתה לברר זאת במוקד העירוני, בניגוד לאמור בתצהירה. העדה אף לא ידעה לנקוב בשם של מי מטעמה אשר ביצע עבורה את הבירור מול המוקד ויומני המוקד לא הוגשו כראיה לבית המשפט. ויוזכר, כי "כלל הנקוט ידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה(1) 736).

 

1. בנוסף, גב' סרור לא ידעה לומר מי מטעם הנתבעת יצא לשטח לבדוק את המצב בזמן אמת, סמוך לאחר האירוע או לכל המאוחר לאחר הגשת כתב התביעה, והודתה שהיא לא ביקרה במקום לא בשנת 2021 ולא היום. מצב דברים זה משקף, כי לא בוצע בירור כנדרש בזמן אמת, ובהיעדר תיעוד מצד הנתבעת, הרי שטענת התובעת לא נסתרה, ואף עלו סימני שאלה רבים באשר לאופן התנהלות הנתבעת, אותם יש לזקוף לחובתה.
2. לסיכום, עדות התובעת הייתה אמינה בעיניי, נתמכה בעדות בנה, וכן במכתב ששלחה לעירייה כחודש וחצי לאחר האירוע. הוכח שהאירוע דווח לנתבעת בסמוך לאחר האירוע, ויש בכך כדי לתמוך באמיתות גרסת התובעת. לפיכך, אני מקבלת את גרסת התובעת, כי היא נפגעה ביום 15.12.20 בעת שצעדה במעבר התת קרקעי מתחת לגשר ליד מרכז מיקדו, כפי שטענה.

קיומו של המפגע

1. אין מחלוקת כי המקום שבו נפגעה התובעת מצוי בבעלות הנתבעת, ולפיכך, חלה על הנתבעת חובת זהירות מושגית כבעלת מקרקעין כלפי העוברים בשטחה, מכוח הוראות הדין [הוראות סעיף 235 לפקודת העיריות (נוסח חדש], ומכוח ההלכה הפסוקה [כך למשל, ע"א 343/74 רחל ואברהם גרובנר נ' עיריית חיפה (פורסם 16.9.75); ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982)]. משכך, יש להידרש לשאלה, האם היה במקום מפגע אם לאו.
2. לטענת התובעת, מהתמונות שצירפה ניתן לראות שהאבנים המשתלבות שקועות בחלקן, כך שנוצרו הפרשי גבהים בין מספר אבנים משתלבות, ולכן מדובר במפגע. התובעת גם צירפה תמונות מאוחרות יותר ממקום האירוע מהן עולה כי המפגע תוקן, ולפיכך טענה שיש להעביר את נטל הראיה אל הנתבעת.
3. מנגד טענה הנתבעת, כי נטל ההוכחה מוטל על התובעת, לא ניתן לראות בתמונות מפגע, והתובעת לא צירפה חוות דעת הנדסית שתתמוך בטענותיה. עוד טענה הנתבעת, כי התמונות שהוגשו אינן קבילות, משום שהתובעת לא זכרה מתי הן צולמו ולא ידעה להצביע בתמונות היכן נפלה. בנוסף, טענה הנתבעת כי ככל שהתובעת נפלה, אזי מדובר בנפילה עצמית, ללא קשר למקום, כי אין בו מפגע. הנתבעת אף הכחישה כי המפגע תוקן על ידה.
4. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לעניין התמונות שהגישה התובעת. אמנם, התובעת לא ידעה לנקוב בתאריך המדויק שבו צולמו התמונות. אולם, היא העידה כי התמונות צולמו על ידה בסמוך למועד משלוח המכתב אל הנתבעת, דהיינו כחודש וחצי לאחר התאונה (שם, עמ' 13 ש' 30 ואילך עד עמ' 14 ש' 5). תמונות נוספות צולמו לאחר שהמפגע תוקן (שם, עמ' 14 ש' 16-14). עדותה זו לא נסתרה.
5. בניגוד לטענת הנתבעת, כי התובעת לא ידעה להצביע על המפגע בגינו נפלה, מעדותה התרשמתי, כי ההיפך הוא הנכון. התובעת ידעה להצביע בדיוק על המפגע הנטען, כפי שסומן גם בכתב התביעה. במהלך חקירתה הנגדית של התובעת, הציגה לה ב"כ הנתבעת צילום רחב של מקום האירוע (אותו צילמה התובעת בעצמה), וביקשה ממנה לסמן היכן נפלה. התובעת היססה לרגע ולא הייתה בטוחה, אך זה נבע מכך שבצילום נראו מספר מוקדים של אבנים משובשות לאורך אותו קו הליכה, דבר שהקשה עליה לאתר את האבן המדויקת עליה נפלה. אין בכך כדי לפגוע במהימנותה. התובעת הפנתה את ב"כ הנתבעת לתמונה שצילמה מקרוב, והצביעה ללא היסוס באופן חד וברור על המפגע הנטען (שם, עמ' 18 ש' 13-1).
6. התובעת גם נחקרה ארוכות על זוויות הצילום השונות בהן צילמה את המפגע ואת תיקונו והסבירה, כי צילמה את התיקון משני כיוונים, כדי להראות שהשטח, שלא היה מפולס אז, הינו מפולס כעת (שם, עמ' 20 ש' 17-10). הסברה הניח את דעתי.
7. לסיכום נקודה זו: בתמונות שצילמה התובעת בסמוך לאחר האירוע ניתן לראות כי במקום התאונה קיימים הפרשי גובה ברורים בין האבנים המשתלבות. הפרשי הגובה, בצירוף לחשיכה היחסית באזור זה, יוצרים סיכון בלתי סביר להולכי הרגל החולפים במקום.
8. ההלכה כי מדרכות אינן מישור גאומטרי ולעולם יימצאו בהן בליטות או שקערוריות הינה ידועה (אסמכתאות צורפו לסיכומי הנתבעת סע' 37). מאידך, נקבע בפסיקה גם כי "אין לשים מכשול בפני אדם אשר לא יכול להבחין בו ואשר יגרור בדרך הרגילה ברוב המקרים לנפילתו" (ע"א, מחוזי י-ם, 4344/97 כהן נ. עירית רמת גן, ).
9. בענייננו – מצאתי כי אי הסדירות של אבני המרצפות והפרשי הגובה ביניהן, במיוחד בהינתן האפלולית במקום, יצרו מכשול לעוברים במקום זה, אשר הייתה סבירות גבוהה כי יגרום לנפילתם.
10. זאת ועוד, מן התמונות אותן צילמה התובעת בשלב מאוחר יותר עולה, כי בוצע במקום תיקון. והיא הנותנת, כי גם הנתבעת הבינה כי מדובר במפגע מסוכן שיש לתקנו. תיקון המפגע הינו בבחינת הודאה של הנתבעת בדבר קיומו של מפגע במקום.

אמנם, הנתבעת הכחישה כי בוצע תיקון במקום, אך, לא הביאה כל אסמכתא (כמו: דו"חות תחזוקה ותיקונים) או עד שיתמוך בטענה זו.

גב' סרור לא ידעה לומר דבר מידיעה אישית וגם הודתה בחקירתה כי לא ביצעה בירור בעניין זה עם הקבלן החיצוני שהיה אחראי על תחזוקת האזור. לשאלת בית משפט " פניתם לקבלן לשאול אותו אם הוא תיקן את המקום? לא אם קיבלתם הודעה, אם קיבלתם הודעה זה משהו אחר", השיבה גב' סרור: " ב-2021 מי זוכר? אני לא". בהמשך העידה, כי אינה יודעת להגיד אם נעשתה פנייה לקבלן (שם, עמ' 36 ש' 24 ואילך). הנתבעת לא פנתה אל הקבלן, ויצאה מתוך נקודת הנחה, שלא בוצע תיקון על ידו, כי היא לא חויבה בתשלום. אך, יתכן שהקבלן ביצע את התיקון מיוזמתו, כחלק מאחריותו למקום, מבלי לעדכן את הנתבעת. לא מן הנמנע, כי אחד מעובדיו הסיר את האבנים ששקעו, יישר את הקרקע והשיבן למקומן, פעולה פשוטה שאין בצידה עלויות נלוות. אולם, הנתבעת לא טרחה לברר זאת עם הקבלן.

1. משהגעתי למסקנה כי בוצע במקום תיקון, על הנתבעת ליתן הסבר מדוע תוקנה המדרכה ומתי. מידע זה מצוי בידיעתה ובשליטתה הבלעדית של הנתבעת בלבד ובידיה להוכיחו. הנתבעת לא עשתה כן. הובאה מטעמה עדה, אשר מסרה תצהיר עדות ראשית לקוני ובחקירתה בבית המשפט הסתבר, כי אין לה כל ידיעה אישית בשום אספקט של הנושא והיא גם לא עשתה את הבירור הנדרש עם בעלי התפקידים בעירייה. כאמור, היה באפשרותה של הנתבעת להציג את דו"חות התחזוקה או הפיקוח של הנתבעת במקום, מסמכים המצויים ברשותה, אולם היא לא עשתה כן.

 

1. משמצאתי כי במקום היה קיים מפגע, עובר הנטל אל כתפי הנתבעת להראות כי אין לחייבה בנזיקין. לשם כך, עליה להראות כי נהגה כרשות סבירה ונקטה בכל האמצעים הסבירים על מנת למנוע את המפגע ו/או לאתרו ו/או לתקנו בתוך זמן סביר. הנתבעת לא הרימה נטל זה.
2. הנתבעת לא הביאה עדים רלוונטיים העוסקים בתחום תחזוקת שטחי הציבור בעיר על מנת להראות באלו אמצעים נקטה הנתבעת על מנת למנוע קיומם של מפגעים בעיר. הנתבעת לא הביאה עדים מטעמה על מנת להראות כי התנהלותה ומנגנוני הבקרה שלה- הן באשר לאיתור מפגעים, הן באשר לקבלת דיווחים והן באשר לתיקון מפגעים- הינם סבירים ומספקים. הנתבעת העבירה את נושא התחזוקה לקבלני משנה, אך לא הוכח כי ביצעה פיקוח כלשהו על איתור המפגעים ועל עבודתם של הקבלנים. כפי שכבר פורט לעיל, גם דיווחים המתקבלים במוקד הדיווחים של הנתבעת לא תמיד מועברים למחלקה המטפלת בעניין ובעלי התפקיד האמונים על נושא זה בעיריה אינם מודעים כלל לבעיה או למפגע.
3. גב' סרור נשאלה האם יש לנתבעת נהלים כתובים בנוגע לאיתור מפגעים ודרכי הטיפול בהם, והשיבה שהיא לא יודעת לענות על כך (שם, עמ' 40 ש' 14-12). תשובה זו מדברת בעד עצמה, שכן אם היה לנתבעת נוהל מסודר לטיפול במפגעים והעברת מידע בין המחלקות השונות, חזקה שגב' סרור, אשר עבדה אצל הנתבעת במועד האירוע ומשמשת כיום כסגנית מנהל המחלקה, הייתה מכירה את הנוהל ופועלת לפיו.
4. לסיכום - לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בראיות, מצאתי כי התובעת הרימה את הנטל להראות קיומו של מפגע של אבנים משתלבות אשר התרוממו ויצרו הפרשי גובה במדרכה המצויה במקום חשוך. היה על העיריה לצפות כי הולך רגל ייתקל האבנים המשתלבות הבולטות ויינזק. כתוצאה ממפגע זה נפלה התובעת ונגרמו לה נזקים. אשר על כן, מצאתי כי הנתבעת התרשלה.

אוסיף, כי גם אילו הוכח שהאחריות לתחזוקת המקום הוטלה על צד שלישי מכוח הסכם שנחתם עימו, הרי שאין בכך כדי לייתר את אחריות הנתבעת לפקח על מניעת מפגעים, על איתור המפגעים הקיימים, למסור לגורמים הרלוונטיים מטעמה בדבר מפגע עליו דווח לה, ולפקח על תיקון המפגעים ע"י הקבלנים. במקרה דנן, היה על העיריה גם להתקין תאורה או להציב שלט אזהרה במקום חשוך זה, המהווה סכנה להולכי הרגל. הנתבעת לא הוכיחה כי נקטה אמצעים סבירים לעשות כן, ומשכך, נמצאתי כי התרשלה ועל כן, עליה לפצות את התובעת על נזקיה.

אשם תורם

1. לטענת הנתבעת האירוע התרחש מחמת אשמה הבלעדי של התובעת. מנגד טענה התובעת, כי אין להטיל עליה אשם תורם, כי המקום חשוך והיא נכנסה אליו ממצב של אור לחושך, ולא הייתה לה אפשרות לראות את המפגע, וכי מדובר במעבר רחב, כאשר בעבר היא כפי הנראה לא עברה שם בדיוק.
2. בתצהירה, חזרה התובעת על גרסתה לאירוע כפי שפורט בכתב התביעה, והוסיפה כי היא צעדה לבד באיטיות, בזהירות ונינוחות והייתה מרוכזת לחלוטין בדרך, והמפגע היה מתחת לגשר, כך שהאזור היה מוצל ולא מואר. התובעת נשאלה מדוע לא הבחינה במפגע, אם האירוע התרחש בשעות הצהרים באור יום מלא, וכך השיבה:

" אבל זה מתחת לגשר גדול אז ככה שדווקא מתחת לגשר איפה שהמפגע היה יש אור מאוד חלש גם באור יום" (פרו' 6.1.25, עמ' 12 ש' 6-5).

1. בעניין זה הקשתה ב"כ הנתבעת, והפנתה את התובעת לתמונות שהתובעת צרפה וטענה, כי הבהירות בהן טובה, והתובעת השיבה נחרצות:

" לא, אבל את רואה שזה חשוך זה מתחת לגשר מאוד מאוד ארוך כי זה מתחת לכביש גדול,

....

אבל את רואה תסתכלי שם זה בקצה יש את השמש אבל

איפה שהמפגע זה הרבה לפני, זה באור יום אבל מאוד חשוך" (שם, עמ' 12 ש' 13-7).

1. לשאלת בית משפט, אם הנפילה אירעה בסמוך לכניסה לגשר, אז עדיין היה אור שמש מבחוץ, הסבירה התובעת כדלקמן:

" זה קל לראות איפה האור ואיפה המפגע זאת אומרת וכשאת נכנסת זה נורא גדול הגשר אז לכן את באה מהאור ופתאום את באה לחושך, באמת מאוד מאוד קשה לראות את הרצפה שם" (שם, עמ' 17 ש' 8-3).

1. יצוין, כי גם בית המשפט התרשם מן התמונות שבאזור המפגע יש צל (שם, עמ' 12 ש' 14). תשובת התובעת, כי העין צריכה להתרגל למעבר מהאור לחושך, ומכאן הקושי להבחין במפגע, הניחה את דעתי.
2. גב' סרור נשאלה האם בגשר עצמו יש תאורה והשיבה בשלילה, וכן הוסיפה כי היא לא הייתה שם בלילה (שם, עמ' 39 ש' 22-19). העדה ניסתה להצדיק את העובדה, שאין במקום תאורה בטענה, שלא הרבה עוברים שם (שם, עמ' 39 ש' 26-23). אולם העידה, כי באזור יש מרכז מסחרי וסופר והמעבר למעשה מחבר מגינה לגינה (שם, עמ' 39 ש' 29 ואילך עד עמ' 40 ש' 2).
3. יש לזכור, כי מדובר במעבר תת קרקעי מתחת לגשר סמוך לסופר ומרכז מסחרי. אני סבורה שבנסיבות אלו, היה על הנתבעת להתקין ולו פנס אחד במקום, אשר יאפשר מעבר בטוח ומואר הן בשעות היום ובפרט בשעות הלילה. לפיכך, נותרתי בדעתי כי עיקר האחריות לאירוע מוטלת על הנתבעת. עם זאת, אני סבורה שיש לייחס לתובעת אשם תורם, כפי שיובהר להלן.
4. לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתובעת מתגוררת בסמוך למקום האירוע, היא מכירה את האזור ונוהגת לעבור שם, ויש ממש בטענת הנתבעת, כי לא מתקבל על הדעת שהתובעת תטען מחד גיסא, שמדובר ב" מפגע מאוד רציני", " מפגע כזה גדול" (שם, עמ' 14 ש' 11; ש' 28), ומאידך גיסא, תטען כי לא ניתן היה להבחין בו, ואין די בטענת התובעת, כי היא הלכה לאט ובזהירות, בפרט כשהאירוע התרחש באור יום. ככל שאין במקום מספיק אור, וחזקה שהתובעת עברה שם מספיק פעמים כדי לדעת, היה עליה לנקוט משנה זהירות בעת הליכתה, ואף לעצור ולתת לעיניים להתרגל לחשיכה היחסית או לשאת עמה פנס.
5. כמו כן, לא ניתן להתעלם מכך שמדובר במעבר תת קרקעי רחב, כפי שעולה מהתמונות, כשחלק לא מבוטל ממנו נראה מפולס וישר. חרף זאת, בחרה התובעת ללכת דווקא בסמוך לקיר, שם היה המפגע, מבלי שסיפקה הסבר מניח את הדעת לכך.
6. בעניין זה, הפנו הצדדים לפסיקה שם נטען על ידי התובעת, כי עוברים ושבים אינם צריכים ללכת כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע (ע"א 2004/92 עיריית קרית אונו נ' מנחם שחם), ומנגד הפנתה הנתבעת לפסיקה, כי מדרכות אינם משטח סטרילי חלק (ע"א 4344/97 כהן ג'ני נ' עיריית רמת גן) ועל העוברים והשבים לשים לב למדרך רגליהם.
7. נוכח כל האמור לעיל, אני סבורה, כי אף שהאחריות העיקרית לקרות האירוע מוטלת על הנתבעת, יש לייחס לתובעת מידה מסוימת של אשם תורם. באיזון הראוי לנוכח מכלול השיקולים, מצאתי להעמיד את האשם התורם של התובעת לקרות האירוע בשיעור 15%.
8. בהערת אגב יוער, כי התובעת לא פירטה בתצהירה מה הייתה מטרת ההליכה ואיזה נעליים נעלה. היא גם לא נשאלה על כך בחקירתה הנגדית. ככל שמטרת ההליכה הייתה ספורטיבית, ספק אם הליכתה הייתה איטית וזהירה דיה בנסיבות העניין. ככל שהלכה למרכז המסחרי, הרי שמעדותה עלה, כי היא נוהגת ללכת עם נעלי עקב או נעלי פלטפורמה, ולא מן הנמנע שמעידתה קשורה לשילוב שבין המפגע לנעל. כך או אחרת, בהיעדר נתון זה, אין לבית המשפט יכולת לקבוע קביעת עובדתית ולא ניתן לייחס לכך כל השפעה לענייננו.
9. הנכות הרפואית
10. בעקבות האירוע נגרם לתובעת שבר בפיבולה הדיסטלית בקרסול רגל ימין. רגלה של התובעת קובעה במגף "אייר קאסט" למשך כשבועיים, תוך שהומלץ לה לדרוך באופן חלקי על הרגל בהתאם ליכולתה. בהמשך, הופנתה לרכוש קרסוליה אלסטית עם סיליקון, וכן קיבלה תרופות נגד כאבים. לדבריה, מאז ועד היום היא מוגבלת בהליכתה, מתקשה לעמוד, וסובלת מכאבים.
11. התובעת תמכה טענותיה בחוות הדעת הרפואית של ד"ר לאנה גיל מומחה בתחום האורתופדיה, אשר קבע, לתובעת 10% נכות צמיתה בגין כאבים והגבלה בתפקוד ובטווחי תנועת קרסול רגל ימין, לאחר שבר בפטישון לפי תקנה 35 (1)(ב) לתקנות המל"ל.

בנוסף, קבע המומחה לתובעת נכות זמנית בשיעור 100% מיום התאונה עד ליום 31.1.20, ונכות זמנית נוספת מיום 1.2.20 עד 31.3.20 בשיעור 50%. המומחה ציין, כי התובעת מתלוננת על כאבים תמידיים בקרסול ועל קושי ללכת, לעלות ולרדת מדרגות. היא מתקשה לחזור ולעסוק בספורט ונותרה לה הגבלה בטווחי תנועות הקרסול. עוד קבע, כי בהתחשב בגילה יש לצפות להחמרה בפגיעה וביכולת התפקודית. עוד קבע המומחה כי היא תזדקק לתומך קרסול אחת לשנה בעלות 1,000 ₪, טיפולי פיזיותרפיה פעמיים בשנה, אשר ניתנים במסגרת קופת חולים ועלותם זניחה וטיפולי הידרותרפיה בעלות 1,000 ₪ בשנה.

1. הנתבעת תמכה טענותיה בחוות הדעת הרפואית של ד"ר ביאליק, מומחה בתחום האורתופדיה אשר קבע, כי לא נותרה לתובעת נכות צמיתה. המומחה חלק על חוות הדעת של ד"ר לאנה, וציין כי בבדיקתו, אשר בוצעה כ-11 חודשים לאחר בדיקת המומחה מטעם התובעת, הוא מצא כי תנועות הקרסול מלאות. אין דלדול שרירי השוק, כביטוי עקיף לתפקוד טוב של הקרסול. אין הגבלה של התנועות בקרסול והיא יכולה לעמוד על קצות האצבעות ולכרוע על העקבים. עוד קבע המומחה כי בצילום רנטגן מיום 14.12.22 נראה השבר מחובר היטב ללא נזק מפרקי.
2. לאור הפערים בין חוות הדעת מינה ביהמ"ש את ד"ר שי טננבאום כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורתופדי (להלן: " מומחה בימ"ש"), אשר קבע לתובעת 5% לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות המל"ל, בגין תחלואה כוללת של קרסול ימין לאחר שבר בקצה פטישון לטרלי שטופל שמרנית.

בנוסף, קבע מומחה בימ"ש לתובעת נכויות זמניות בשיעור 100% לשלושה שבועות ונכות זמנית בשיעור 30% לשלושה שבועות נוספים.

מומחה בימ"ש בדק את התובעת ומצא, כי יש דלדול קל בשרירי ירך ימין ורגישות באספקט החיצוני של הקרסול, ללא הגבלת תנועה וללא חוסר יציבות. כמו כן קבע, כי בשל הפציעה, קיימת הגבלה קלה ביכולתה לבצע מאמץ כעמידה ממושכת, הליכה מרובה, פעילות גופנית וכיוצ"ב. יחד עם זאת קבע, כי לא צפוי שינוי משמעותי במצבה הרפואי, ובמידה ותזדקק לטיפולים רפואיים, הם מצויים בסל הבריאות.

1. לאחר שעיינתי בחוות הדעת השונות לרבות חוות דעת מומחה בימ"ש, אשר לא זומן להיחקר על חוות דעתו, וקביעתו לא נסתרה, שוכנעתי כי יש לאמץ את חוות דעתו של מומחה בימ"ש. עסקינן במומחה רפואי שמונה מטעם ביהמ"ש, ואינו תלוי במי מהצדדים. בדיקתו של המומחה היא העדכנית ביותר, הוא בדק את התובעת ונימק את קביעתו. לפיכך אני מקבלת את האמור בחוות דעתו, לפיה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 5% בגין תחלואה כוללת של קרסול ימין לאחר שבר בקצה פטישון לטרלי.
2. הנכות התפקודית
3. בסיכומי התובעת (סעיף 22) חזרה התובעת על טענותיה, שהועלו בתצהירה וטענה, כי מאז התאונה היא סובלת מכאבים בקרסול ימין, המתגברים בסביבה קרה ולאחר מנוחה. היא מתקשה לעמוד וללכת לאורך זמן, היא מתקשה לעבור מישיבה לעמידה וסובלת מכאבים קשים. בנוסף, היא חשה חוסר ביטחון בהליכה בשל החשש מפגיעה נוספת.

עוד טענה התובעת, כי היא אוהבת לעשות פעילות ספורטיבית לרבות הליכה מהירה ויוגה, אלא, שמאז התאונה היא מתקשה לעשות כן.

בנוסף טענה התובעת, כי לאחר האירוע, היא עבדה כשנה מהבית, הן לאור מצבה הרפואי והן לאור תקופת הקורונה, וכשנדרשה להגיע למקום עבודתה, היא נאלצה להזמין מונית (כחודש ימים לאחר האירוע, היא לא יכלה לנהוג). עוד טענה, כי אינה יכולה לנעול נעלי עקב מעל גובה 2 ס"מ וכסמנכ"לית בחברה הדבר משפיע ויוצר קושי בהתייחס לקוד הלבוש שלה. כלומר, עובר לאירוע התובעת הגיעה לעבודה ולפגישות בארץ ובחו"ל בלבוש ייצוגי ורשמי, בחליפות כולל נעלי עקב, והיא לא מסוגלת לעשות כן. לפני האירוע אהבה לנעול נעלי פלטפורמות גבוהות, אלא שמאז האירוע היא לא יכולה לנעול נעלי פלטפורמה בגלל החשש שלה מנפילה נוספת ומאובדן היציבות של הקרסול. גם בעניין זה, עדותה נתמכת בעדות בנה.

עוד טענה התובעת בסיכומיה (ס' 33), כי במסגרת תפקידה היא נדרשת לטוס לחו"ל בתדירות גבוהה לצורך פגישות, ומאז האירוע היא טסה הרבה פחות מבעבר, וזה משמעותי בעבודה שלה וביכולתה להתקדם. לגישתה, היא לא מגישה מועמדות לתפקיד הבא, שכן הוא כולל בעיקר נסיעות והרבה כנסים בחו"ל, שבהם צריך לעמוד הרבה. היא מאוד הייתה רוצה לנהל חברה, אבל בגלל הפגיעה ברגל יש לה קושי לעמוד לאורך זמן ולהיות ייצוגית וירד לה הביטחון העצמי. התובעת צירפה תצהיר של מר א. ד., אשר עבד איתה שנים רבות לרבות במועד האירוע ועד דצמבר 2022, והוא נחקר על מצבה לאחר האירוע ולטענת התובעת, עדותו לא נסתרה.

1. מנגד טענה הנתבעת, כי נכותה כה מזערית ואין ספק שהיא לא הותירה נכות תפקודית. התובעת לא צירפה ראיות המעידות על קשיים כאלו או אחרים וטענותיה נטענו בעלמא. התובעת עצמה העידה שהיא טסה לחו"ל, מתהלכת ללא צליעה, נוהגת ברכבה, לא מבצעת טיפולים ועוד. לטענת הנתבעת, התובעת מתפקדת ללא קושי בשים לב לגילה ולתאונות אחרות שעברה לאחר האירוע דנן. לתובעת לא נותרה נכות תפקודית ונכות בשיעור 5% הינה נכות אפסית חסרת משמעות תפקודית.
2. שאלת הנכות התפקודית מסורה לבית המשפט, וזאת לאחר שהוא שומע את התובעת ומתרשם מהראיות שהובאו בפניו וקובע כיצד משפיעה הנכות על תפקודה של התובעת, אם בכלל:

" הערכת נכותו התפקודית של נפגע, היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית, המתרשמת ישירות מהנפגע ומהראיות שבפניה" (ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 5 (12.6.2011)).

1. באשר לסוגיית הנכות התפקודית, עדותה של התובעת הייתה אמינה בעיניי. לא מצאתי ניסיון להאדיר את נזקיה במכוון, אלא התרשמתי כי התובעת מתארת את הנכות שנותרה לה בעוצמה בה היא חווה את הדברים. יחד עם זאת, יש לזכור כי מדובר ב-5% נכות רפואית בקרסול.

 

1. התובעת טענה בסעיף 30 לסיכומיה, כי לאחר האירוע היא עבדה מביתה כשנה בגלל מצבה הרפואי וגם בגלל מגיפת הקורונה. ויובהר, כי גם המומחה מטעמה (ד"ר לאנה) לא קבע לתובעת תקופת אי כושר של כשנה. ברי, כי הסיבה העיקרית לעבודתה מהבית נעוצה בסגרים בתקופת הקורונה, כפי שהעיד גם מר א.ד. " תמיד בהייטק מאז הקורונה עובדים היברידי" (שם, עמ' 5 ש' 33).
2. מתצהיר התובעת ועדותה עולה, כי הדבר העיקרי שמפריע לתובעת בעבודתה הוא היעדר היכולת לנעול יותר נעלי עקב (מעל 2 ס"מ) וכי היא מתקשה להיות ייצוגית ולעמוד זמן ממושך על רגליה, כפי שעשתה עובר לאירוע. טענתה נתמכת בעדותו של מר א.ד. אשר עבד כמנהל פיתוח תחת התובעת וכך העיד (שם עמ' 6 ש' 24-21):

" היא בתפקיד מאוד בכיר בארגון כי היא מנהלת הפיתוח העולמית בחברה של 100,000 איש, אחת הגדולות בעולם, היא בדרך כלל מתלבשת מחויט עם עקבים עם נוכחות ואחרי הדבר הזה אחרי הפציעה שהייתה לה היה לה סד על הרגל וכל הדברים האלה עם הזמן היא הגיעה איך אומרים הגובה ירדת זאת אומרת היא הייתה הולכת עם סניקרס".

(שם, עמ' 6 ש' 24-19)(הדגשה שלי-ע.ד.)

בהמשך חקירתו, העיד העד כי אינו יודע אם היום התובעת נועלת נעלי עקב, כי בשנת 2022 נפרדו דרכיהם המקצועיות לאחר שהתובעת עזבה את מקום העבודה (שם, עמ' 5 ש' 31; עמ' 6 ש' 25 ואילך).

1. בעניין זה העיד גם בנה של התובעת, כדלקמן:

" אני יודע שזה מאוד פגע בשאיפות של אמא שלי, היא בן-אדם מאוד יוזם ומנהלת והיא רוצה להתפתח ולהמשיך להתקדם והיא כל החיים שלה הייתה בתפקידים של פיתוח והיא מאוד רצתה לנהל את החברה עצמה, להיות חלק מהמכירות והפגיעה שלה ברגל וחוסר היכולת שלה לעמוד לאורך זמן ולהיות ייצוגית כמו שהיא מרגישה לנכון שנותן לה ביטחון עצמי..." (שם, עמ' 10 ש' 7-2).

1. גם התובעת נחקרה על כך והשיבה, שאינה יכולה לנעול נעלי עקב והסבירה את החשיבות לגובה העקב מבחינה ייצוגית (שם, עמ' 23 ש' 10-4), וזאת מעבר לקושי של עמידה והליכה ממושכת.
2. אני נכונה לקבל את טענת התובעת, כי בתקופה הסמוכה לאחר האירוע ועד להחלמה המלאה של השבר לא היה ביכולתה לנעול נעלי עקב. אולם, לא ברור לי מדוע מתקשה התובעת לנעול נעלי עקב כארבע שנים לאחר האירוע, שעה שמומחה בית המשפט לא מצא חוסר יציבות בקרסול.
3. אין בחוות דעת מומחה בית המשפט המלצה להימנע מנעילת נעליים מסוג מסוים, והעובדה שעניין זה, שנראה כה חשוב לתובעת, לא עלה בחוות דעתו, מעוררת תמיהה. לא נשלחו למומחה שאלות הבהרה בעניין זה.
4. גם טענתה בסעיף 32 לסיכומיה, כי היא נמנעת מלנעול נעלי פלטפורמה, מהחשש שמא תיפול או מאובדן יציבות הקרסול מעלה תהייה, לאור קביעת מומחה בימ"ש, כי הוא לא מצא בבדיקתו חוסר יציבות של הקרסול.
5. טענת התובעת, כי היא מתקשה לטוס וממעטת בכך בגלל השבר שנגרם לה לא הוכחה כדבעי. התובעת לא הציגה תדפיס כניסות ויציאות מהארץ, אשר יכול היה להמחיש, כי עובר לתאונה היא טסה לעיתים קרובות, ואילו לאחר האירוע (בהתעלם מתקופת הקורונה, ותקופת המלחמה ומצב החירום במדינה), חלה ירידה ניכרת בתדירות טיסותיה או שהיא כמעט ולא טסה לפגישות.
6. גם טענת התובעת, כי היא נמנעת מלהגיש מועמדות לתפקידים בכירים יותר בגלל השבר והקושי בהליכה לא נתמכה בראיות. כאמור, טענת התובעת, כי בחרה שלא להגיש מועמדות לתפקידים אלה בשל החשש שתידרש להליכה מרובה, אינה מחויבת המציאות ואינה בהכרח נובעת מהתפקיד הניהולי עצמו. אופי התפקידים הבכירים משתנה, ובמקרים רבים התפקוד הפיזי הוא לא המרכיב המכריע במילוי התפקיד, אלא יכולות הניהול וקבלת ההחלטות. לפיכך, אין בטענתה כי היא נמנעת מלהגיש מועמדות כשלעצמה, כדי לבסס טענה בדבר פגיעה עתידית בעבודתה, וממילא התובעת לא הצביעה על תפקיד שעליו ויתרה, וטענתה בעניין זה נטענה בעלמא.
7. מעדות התובעת והראיות עולה, כי הגם שנותרה לתובעת מגבלה תפקודית בעבודתה, אני סבורה שהיא קלה ותואמת לנכות הרפואית שנקבעה לה. ולראיה- מדו"ח רציפות במל"ל עולה, כי התובעת ממשיכה בעבודתה ואף התקדמה הן בשכרה והן כשמונתה לאחר האירוע כדירקטורית בחברה ממשלתית, וזאת במקביל לעבודתה כשכירה.
8. גם בחייה האישיים של התובעת, התרשמתי שיש לנכות השפעה קלה. התובעת העידה, כי נותרה לה מגבלה תפקודית המתבטאת בקושי בביצוע פעילות ספורטיבית ובהליכות כפי שנהגה לעשות עובר לאירוע, כדלקמן:

" לצערי לא, אני הייתי עושה יוגה, אני לא יכולה אני מאוד אוהבת יוגה ואני לא יכולה ואני ניסיתי כמה פעמים לחזור ליוגה גם עם התחבושת וגם בלי ואני לא מסוגלת.

.....

לא, אני מצליחה לעשות הליכה קטנה, איטית, בשבת קצת ליד הים, אבל אני כבר לא יכולה ולכן זה מאוד מתסכל אותי ולכן זה גם יגרום לי לדעתי לנזקים עתידיים".

(שם, עמ' 27 ש' 26-20).

1. עדות זו נתמכת הן בחוו"ד מומחה בימ"ש, שקבע כי " בשל הפציעה קיימת הגבלה קלה ביכולתה לבצע מאמץ כעמידה ממושכת, הליכה מרובה, פעילות גופנית וכיו"ב", והן נתמכת בעדות בנה, כדלקמן:

" היא הייתה עושה הרבה יוגה וכאמור כמו שאמרתי פה היא לא עושה את זה יותר כי היא לא מצליחה, היא מנסה לעשות הליכות בים אז ההליכות שהיא הייתה עושה היו מאומצות וארוכות היום היא עושה הליכות הרבה פחות משמעותיות, כאילו היא מגיעה לשם וגם החול שהוא רך הוא עוזר לה ללכת פחות עושה טראומה לרגל והיא גם לא עושה את זה הליכות מאוד ארוכות" (שם, עמ' 10 ש' 29-24)

1. מעדותה של התובעת עלה, כי בעקבות השבר היא ממעטת לעסוק בפעילות ספורטיבית וחדלה מלעשות חלק מפעילויות אלו, כפי שעשתה קודם לכן, דבר אשר הוביל לעלייה במשקלה, כפי שהעיד גם בנה (שם, עמ' 9 ש' 17-7), וניכר היה כי שינוי זה פוגע באיכות חייה ובביטחון שלה.
2. אני סבורה שאילו רצתה הנתבעת להפריך את טענות התובעת, כי יש לה קושי ללכת עם נעלי עקב או לעשות ספורט, יכלה לעשות זאת בנקל באמצעות הצגת דו"חות חקירה מטעמה. הימנעות הנתבעת מלעשות כן, מחזקת את המסקנה, כי גרסת התובעת עומדת בעינה והיא לא נסתרה.
3. אין ספק, כי מהלך חייה של התובעת מאז התאונה ועד מועד פסק הדין, יש בהם כדי ללמד ולהצביע על השפעת הנכות ביחס לתפקודה בעבודה ובחיי היום יום (ראה גם ע"א 286/89 קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פורסם ביום 22.5.91). שכרה של התובעת לא פחת, וההיפך הוא הנכון - דווקא הושבח. לאחר ששמעתי את עדות התובעת והעדים מטעמה, ועיינתי בתיעוד אשר צורף לרבות חוות דעת מומחה בית המשפט (אשר מצא כי השבר שנגרם לתובעת התחבר עם תזוזה והיא סובלת מדלדול קל בשרירי הירך, ומהגבלה קלה ביכולתה לבצע מאמץ ממושך על הרגל), מסקנתי היא, כי יש להעמיד את שיעור נכותה התפקודית בהתאם לשיעור הנכות הרפואית האורתופדית 5%, שנקבעה לה על ידי מומחה בית המשפט.
4. הנזק

הפסד השתכרות לעבר

1. לטענת התובעת, לאחר האירוע הייתה 3 שבועות באי כושר מלא וניצלה את ימי המחלה, לאחר מכן הייתה באי כושר חלקי, ובהתאם לקביעת מומחה בימ"ש היא זכאית לפיצוי בגין תקופה זו, בה עשתה שימוש בימי המחלה בסך של 65,600 ₪.
2. מנגד טענה הנתבעת, כי התובעת לא הוכיחה הפסד שכר לעבר, וכי קיבלה שכר מלא על חשבון ימי מחלה. הודגש, כי התובעת נפגעה בעת מגיפת הקורונה, והעידה כי עבדה הרבה מהבית עקב הקורונה וללא קשר לתאונה. מאז תקופת הקורונה השתרש מנהג עבודה מהבית, כפי שהעיד העד מטעם התובעת ואין לכך קשר לאירוע.

בנוסף, הפנתה הנתבעת לדו"ח רציפות במל"ל, ממנו ניתן לראות, כי שכרה עלה והשביח לאחר התאונה, והיא עבדה באופן רציף מאז התאונה, ולא רק בעבודה אחת כשכירה אלא בעבודה נוספת כעצמאית. בהיעדר ראיה להפסד שכר לעבר לא הוצע פיצוי.

1. יצוין, כי מלבד תקופת אי הכושר הזמנית כפי שנקבעה על ידי מומחה בימ"ש, לא עתרה התובעת לפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר. יוזכר, כי לתובעת ניתנו 24 ימי חופשת מחלה, ומומחה בימ"ש קבע לתובעת 100% אי כושר לתקופה בת 3 שבועות.
2. התובעת צירפה לראיותיה, שני תלושי שכר עובר לאירוע (חודשים אוקטובר-נובמבר 2020), תלוש שכר במועד האירוע (דצמבר 2020), תלוש שכר בחודש שלאחר האירוע (ינואר 2021) וטופס 106 לשנת 2021. מלבד תלושים אלו לא צירפה התובעת נתוני שכר נוספים מאז ועד היום.
3. מעיון בתלושים עולה, כי לא חל כל שינוי בשכר עובר לתאונה וסמוך לאחריה, וממוצע שכרה נותר כפי שהיה כ-83,400 ₪ ברוטו לחודש (כפי שטענה גם התובעת בחישובה לעתיד שהתבסס על שכרה עובר לתאונה בסך 83,349 ₪).
4. יוער, כי לתלושים מחודשים אוקטובר עד דצמבר 2020, לא צירפה התובעת את העמוד השני של התלוש, שבו מופיע ניצול ימי מחלה. מעיון בתלוש ינואר 2021, אליו צורף העמוד השני של התלוש עולה, כי התובעת לא ניצלה ימי מחלה בינואר 2021. לפיכך, לא ברור כיצד יכלה התובעת לנצל 24 ימי מחלה לטענתה, אם מועד התאונה היה ב-15.12.20 ובחודש ינואר 2021 לא נוצלו ימי מחלה.
5. התובעת לא הביאה אישור המעסיק כי היא נעדרה מעבודתה למשך 24 ימים, ואף לא צורף אישור לפיו שכרה שולם לה על חשבון ימי חופשת מחלה. כמו כן, התובעת לא הציגה אישור מהמעסיק כי היא הייתה זכאית לפדות את ימי המחלה שנגרעו ממנה. ויובהר, כי חרף קביעת מומחה בימ"ש שהתובעת הייתה באי כושר מלא למשך כ-3 שבועות, הרי שאין כל ראיה לכך שהתובעת אכן נעדרה מעבודתה בפרק זמן זה. יתירה מכך, התובעת ציינה בסיכומיה כי יום למחרת האירוע, כשחשבה שיש לה נקע, היא הגיעה במונית לעבודתה (סעיף 46 ג' לסיכומי התובעת).
6. ראוי להזכיר כי האירוע התרחש בתקופת הקורונה, עת הוטלו סגרים נרחבים, ומרבית חברות ההיי-טק עברו איפשרו לעובדיהם לעבוד מהבית (כפי שהעיד גם מר א.ד. העד מטעם התובעת, שם עמ' 5 ש' 33). בנסיבות אלו, לא מן הנמנע, כי התובעת עבדה בתקופה זו ולא שהתה בחופשת מחלה. עסקינן בראש נזק שיש להוכיח בראיות, ובהיעדר הוכחה, כי התובעת נעדרה מעבודתה ונגרמו לה הפסדי שכר או כי שכרה שולם לה על חשבון ימי מחלה ונגרעו לה ימי מחלה, לא אפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסדי השתכרות לעבר.

הפסד השתכרות לעתיד ופנסיה

1. לטענת התובעת היא בת כ-57, גיל אשר יקשה עליה במגבלותיה להתקבל לעבודה חדשה כשכירה במשרת שעות קבועה. במועד האירוע שימשה כמנכ"לית חברה וסמנכ"לית פיתוח של החברה הגלובאלית. היא אף שימשה כדירקטורית בחברה ממשלתית כמעט בהתנדבות והתשלום היה מזערי רק בעבור ישיבות דירקטוריון.
2. עוד טענה התובעת בסיכומיה, כי מאז האירוע עבודתה הפכה להיות יותר משרדית ופחות טיסות, כנסים ופגישות. היא לא מגישה מועמדות לתפקיד הבא בשל מצבה הרפואי. כיום היא עובדת בחברה שבה המנהל ומשאבי אנוש תומכים בה ומאפשרים לה לא לטוס לחו"ל ולא להצטרף לחלק מהפגישות. אולם, חשוב לציין כי בהיי-טק יש גלי קיצוצים ופיטורים ואם היא תצא ממעגל העבודה יהיה לא תוכל לקבל במקום אחר את תנאיה כיום ובתפקידים שהיא נמצאת ממילא יש קושי לקבל להתקדם.
3. לטענת התובעת, חישוב הפסד ההשתכרות לעתיד יתבסס על נכותה בשיעור 5% לפי שכר חודשי במועד האירוע (83,349 ₪) עד גיל 67 (מקדם היוון 9.2526). סך הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד הינו 462,714 ₪ ולסכום זה יש להוסיף הפסד פנסיה בשיעור 12.5% כלומר סך של 57,839 ₪. התובעת עתרה לפיצוי בראש נזק הפסד השתכרות לעתיד ופנסיה סך כולל 520,553 ₪.
4. מנגד טענה הנתבעת, כי דין טענות התובעת בראש נזק זה להידחות. התובעת לא טענה לירידה בשכרה, אלא טענה בעלמא כי שכרה יכול היה להיות גבוה יותר, ומדובר בספקולציה בלבד. התובעת לא הגישה חוות דעת תעסוקתית, ולא הביאה עדים שיעידו כי אכן יכלה להשתכר יותר. ולא בכדי, שהרי מדובר בנכות מזערית אשר לא גרמה לבעיה תפקודית, לבטח בעבודה כמו של התובעת, שהיא אינה עבודה פיזית. יתירה מכך, שכרה של התובעת הושבח עשרות מונים, ואין לנכותה השפעה תפקודית.
5. אני סבורה שבנסיבות העניין, אין זה המקרה בו על בית משפט לערוך חישוב אקטוארי מלא על פי נכותה התפקודית (לעניין זה מופנים הצדדים לרע"א 3362/21 פלוני נ' מנורה מבטחים, עמ' 2 פורסם ביום 23.5.21; ע"א 5280/03 המאגר הישראלי לבטוח רכב נ' מקסים סבג, עמ' 3 פורסם ביום 16.5.05).
6. יש לקחת בחשבון את העובדה שמאז התאונה שכרה של התובעת השביח, כפי שעלה מדו"ח רציפות ביטוח במל"ל שצירפה הנתבעת לראיותיה (נספח 2 עמ' 13), דבר אשר עשוי ללמד, כי אין לנכותה השפעה תפקודית על עבודתה. עוד חשוב לזכור, כי עיקר עבודתה של התובעת אינו פיזי, אלא כרוך בישיבות מרובות בחלק ניכר מהזמן. התובעת לא הוכיחה כי יכלה להתקדם לשכר גבוה יותר אלמלא האירוע.

לפיכך, בהתחשב בנכותה התפקודית בשיעור 5% ובשכרה של התובעת בסך 83,349 ₪ וכן בגילה של התובעת (57.9), ושנות העבודה שנותרו לה עד גיל 67 (מקדם היוון 94.54), אפסוק לתובעת פיצוי בסכום גלובאלי בגין הפסד השתכרות לעתיד ופנסיה בשיעור 12.5% בסך כולל של 146,270 ₪ (המהווה כ-33% מהסכום האקטוארי כולל פנסיה).

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

1. לטענת התובעת כאמור בתצהירה ובסיכומיה, במשך מספר חודשים לאחר האירוע סייעו לה ילדיה בפעולות פשוטות אותן היא לא הצליחה לבצע, כגון: לנעול נעליים, לשרוך שרוכים, לעלות במדרגות וכן סייעו לה בעריכת קניות, בישולים, ניקיונות וכו', והם מסייעים לה עד היום. עובר לאירוע התובעת הייתה עצמאית ועשתה הכל לבדה ללא צורך בעזרה, וכפי שעלה מעדותה בנה, הוא מגיע בימי שישי לעזור לתובעת בקניות, בבישול ובניהול השוטף של הבית. ברי כי לעתיד תזקק התובעת לעזרה בשכר ולכן יש לפצותה מגיל 70 עד גיל 84 לפי עלות מוערכת של כ-300 ₪ בחודש כפול מקדם היוון (11.29) ומקדם היוון כפול מגיל 70 (0.66). כאמור סך הפיצוי לו עתרה התובעת בראש נזק זה הינו 26,885 ₪.
2. מנגד טענה הנתבעת, התובעת לא הוכיחה הפסדים בראש נזק זה, ועסקינן בראש נזק שיש להוכיחו בראיות. התובעת לא צרפה בדל של ראיה או קבלה או חשבונית המוכיחה הוצאות בגין עזרת הזולת. התובעת לא העידה כי קיבלה עזרה בשכר, וככל שהיא תזדקק לעזרה, אין לכך קשר לאירוע ממנו נותרה לה נכות מזערית שאינה מותירה כל נכות תפקודית.

עוד טענה הנתבעת, כי במהלך עדות בנה של התובעת, ובניגוד לנטען בסיכומי התובעת, הוא העיד כי הוא עזר לאימו, הואיל וממילא התגורר בביתה עד לפני כחצי שנה. עוד העיד כי אימו (התובעת), מתחזקת את הבית לבדה, נוהגת, מבצעת קניות ומבשלת ללא עזרה (עמ' 8 לפרו' ש' 29 - 31) לכן, לטענת הנתבעת, אין לפסוק פיצוי בראש נזק זה.

1. בנה של התובעת הצהיר, כי במועד האירוע הוא התגורר עם אימו והעיד, כי אחרי האירוע, הוא עזר לאימו הרבה יותר (שם, עמ' 8 ש' 16).אני מקבלת את עדותו כי סמוך לאחר האירוע נזקקה התובעת לעזרה מוגברת והוא סייע לה. יחד עם זאת, לאחר תקופת אי הכושר הזמנית, לא הוכח כי התובעת נזקקה לעזרה מוגברת כנטען על ידה.
2. כשנשאל בנה של התובעת, האם הוא מסייע לאימו כיום בנעילת נעלים, קשירת שרוכים או עלייה במדרגות, השיב הבן בשלילה (שם, עמ' 32-30). עוד נשאל האם אימו אינה עושה קניות או מבשלת, והוא השיב, כי היא מבשלת, אולם כאשר מדובר בהכנת ארוחה גדולה לאורחים רבים או בביצוע קנייה גדולה בסופר, היא מתקשה לעשות זאת לבדה. עם זאת, לשאלה האם בחיי היום יום היא מתחזקת את הבית, מבצעת קניות ומבשלת, הוא השיב בחיוב, והוסיף כי היא עושה זאת בעזרת רכבה (שם, עמ' 8 ש' 22 ואילך).
3. לא ניתן להתעלם מכך שנכותה הרפואית של התובעת נמוכה והינה 5%. ברי כי לנכות זו השפעה נמוכה, אם בכלל, על תפקודה היום יומי של התובעת, כפי שעלה מעדות בנה, ולא שוכנעתי כי היא תזדקק לעזרת צד ג' בעתיד כנטען על ידה.
4. כמו כן, יש להניח, כי ככל שהתובעת תתבגר, היא תזדקק ממילא לעזרה וזאת ללא קשר למצבה הרפואי בעקבות האירוע, בפרט לאור בעיותיה הרפואיות הנוספות, כפי שעלו מעדותה (שם, עמ' 26 ש' 21 עד עמ' 27 ש' 18). באיזון הנכון בין טענות הצדדים ולנוכח נכותה הנמוכה של התובעת, אני סבורה שיש לפסוק לתובעת סכום גלובאלי לעבר ולעתיד בראש נזק זה בסך 10,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

1. לטענת התובעת, בשנה הראשונה לאחר האירוע עשתה שימוש רב במשככי כאבים, והיא עושה כן עד היום במצבי כאב (כפי שעלה גם מעדות בנה). בנוסף, נגרמו לתובעת הוצאות בגין טיפולים, בדיקות, נסיעות ועוד. כך למשל, לאחר התאונה ביקשה להגיע לעבודה ושילמה מכספה עבור מונית הלוך וחזור סך 804 ₪. בהמשך העידה, כי עשתה שימוש במוניות והמעסיק לא שילם לה על כך. התובעת העריכה את ההוצאות הרפואיות והנסיעות שנגרמו לה לעבר בסך של 16,000 ₪.
2. לעתיד, עתרה התובעת לפיצוי בגין הוצאות רפואיות בסל של 34,539 ₪ [לפי עלות חודשית מוערכת בסך 150 ₪ לחודש למשך 28 שנים עד תום תוחלת חיים בגיל 84 (מקדם היוון 19.188)], וכן עתרה לסכום דומה 34,539 ₪ לפי אותו חישוב גם בגין הוצאות נסיעה וחניה בעתיד.
3. עוד טענה התובעת, כי נוכח טיב ומהות הנכות הצמיתה, היא תזדקק בעתיד להמשך טיפול ומעקב רפואי, לרבות טיפול תרופתי (אותו היא נוטלת גם כיום), פיזיותרפיה ורפואה משלימה. כמו כן, תידרש להוצאות נסיעה בעתיד. התובעת העידה, כי היא עובדת בחיפה והנסיעות קשות לה בגלל הפגיעה בקרסול ופעם בשבוע היא נשארת לעבוד מהבית, לפעמים אף יותר. סך הסכום לו עתרה התובעת לפיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות בעתיד הינו 85,078 ₪.
4. מנגד טענה הנתבעת, כי עסקינן בראש נזק שיש להוכיחו בראיות והתובעת לא הוכיחה הפסדים בראש נזק זה,. התובעת לא צרפה בדל של ראיה או קבלה או חשבונית המוכיחה הוצאות רפואיות.

בנוסף טענה הנתבעת, כי התובעת הודתה בעדותה, כי למעט טיפולי פיזיותרפיה ספורים לא נזקקה ולא ביצעה שום טיפולים, ולכל היותר היא נוטלת מפעם לפעם משככי כאבים. גם מומחה ביהמ"ש, קבע כי לא צפוי שינוי משמעותי במצבה הרפואי וככל שתזדקק לטיפולים רפואיים עתידים הרי שהם מצויים בסל הבריאות. כמו כן, לא הוכח כי הקבלות הבודדות שהציגה התובעת קשורות לתאונה והנתבעת הדגישה, כי בנה העיד שהתובעת מתניידת ברכבה, והתובעת לא סתרה זאת. הנתבעת לא הציעה פיצוי בראש נזק זה.

1. מבדיקת הראיות עולה, כי חרף טענת התובעת שבשנה הראשונה לאחר התאונה היא עשתה שימוש רב במשככי כאבים, הרי שצורפו קבלות בודדות בגין תרופות ובגין הוצאות רפואיות וקבלה אחת בלבד בגין נסיעות, וזאת על אף שהתובעת מיוצגת על ידי באת כוחה עוד ממועד הגשת המכתב לנתבעת ביום 1.2.21, וחזקה שהיא יודעת כי עליה לשמור את הקבלות.

גם טענת התובעת, כי בנה היה קונה לה מידי פעם משככי כאבים, כפי שהעיד (שם, עמ' 9 ש' 19), נטענה בעלמא מבלי צורפה ולו קבלה אחת לתמוך בטענה זו. עסקינן בראש נזק, אשר יש להוכיחו בראיות, והתובעת לא צירפה קבלות בהיקף הנטען על ידה.

1. המומחה מטעם התובעת המליץ על שימוש בתומך קרסול ולהחליפו מידי שנה וכן לבצע טיפולי הידרותרפיה, אך מומחה בימ"ש לא ציין הוצאות אלו, ולא נשלחו אליו שאלות הבהרה בעניין זה. יתירה מכך, מעיון בתיעוד הרפואי עולה, כי התובעת לא ביצעה ממועד התאונה ועד היום טיפול פיזיותרפיה או הידרותרפיה אחד, ולא נטען כי הדבר נבע מחסרון כיס. טענת התובעת כי היא ביצעה מספר טיפולי פיזיותרפיה באופן פרטי (סעיף 9 לסיכומיה) לא הוכחה, בהיעדר תיעוד רפואי או קבלות.
2. א.ד. אשר עבד עם התובעת העיד, כי היא הגיעה מספר פעמים במונית (שם, עמ' 6 ש' 15-14), אך אין בעדות כדי לתמוך בטענת התובעת כי היא שילמה למונית או שההגעה במונית נבעה בהכרח ממצבה בגין האירוע. משלא הוצגו קבלות על הוצאות מוניות, אין בידי לקבל טענה זו.
3. בבואי לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתיעוד הרפואי האחרון בתיק הינו מיום 28.5.21 (נספח 36 לראיות התובעת). העובדה שבמשך למעלה מ-4 שנים אין כל תיעוד רפואי, לפיו התובעת פנתה לקבל טיפול רפואי שקשור לנכותה, ואין

תיעוד לפיו הונפקו לה מרשמי תרופות ואף לא הוצגו קבלות עדכניות בגין רכישת תרופות, או קבלות נוספות על מוניות מלבד הקבלה שהוגשה, היא הנותנת שלתובעת לא נגרמו הוצאות רפואיות ונסיעות מעבר להוצאות בסמוך לאחר האירוע. גם מומחה בימ"ש לא קבע, שהתובעת תידרש להוצאות נוספות והוא ציין כי ככל שהיא תזדקק לטיפול הוא מצוי בסל הבריאות. נוכח האמור לעיל, אני סבורה כי יש לפסוק לתובעת בראש נזק זה סכום גלובאלי לעבר ועתיד בסך 5,000 ₪.

כאב וסבל

1. לטענת התובעת פגיעתה הינה קשה ומשפיעה על כל תחומי החיים, ובדגש על תפקודה בתחום עבודתה, הכולל עמידה והליכה מרובה וקיום מכשול בדרך ההתקדמות המקצועית. לפיכך, התבקש לפסוק לתובעת פיצוי לפי שילוש הפיצוי הניתן לפי חוק הפלת"ד, סך של 23,304 ₪.
2. מנגד טענה הנתבעת, כי שיעור נכותה הרפואית של התובעת הינו מזערי ביותר וללא נכות תפקודית כלל. העובדה, שהיא מתניידת בעצמה, אינה נזקקת לעזרת הזולת, ממשיכה לעבוד ללא כל מגבלה ואף השביחה את שכרה מלמד, שהיא לא זכאית לפיצוי בגין ראש נזק זה ולבטח לא כפל או שילוש פלת"ד. התובעת, אינה סובלת מכל הגבלה תפקודית, ולפנים משורת הדין הציעה הנתבעת פיצוי בסך של 15,000 ₪.
3. בשונה מחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, פקודת הנזיקין " אינה נוקטת גישה טכנית בקשר לפיצוי זה. הוא נתון להערכת בית המשפט, הנעשית על-פי מכלול מרכיבים, וביניהם טיבו של הנזק, השפעתו על אורח חייו של הנפגע, האינטנסיביות של הכאב ומשכו, לדידי - הסבל הסובייקטיבי שעובר עליו" (ע"א 283/89 מ.י.נ. מוסקוביץ פ"ד מ"ז(2) 718).

בהתחשב בעובדה שהתובעת נפגעה בגיל 53 ונגרם לה שבר עם תזוזה בקרסול רגל ימין אשר הותיר לה הגבלה בתנועה וגורם לה לכאבים, ובשים לב לכך, שיש לשבר השלכה על חייה, אני סבורה כי יש לפסוק לתובעת פיצוי בסך 25,000 ₪ (המהווה כשילוש הפיצוי הקבוע בחוק הפלת"ד לפי 5% נכות).

סוף דבר:

נוכח האמור לעיל, תפצה הנתבעת את התובעת בסכומים כמפורט להלן:

1. הפסד שכר לעבר לא הוכח
2. הפסד השתכרות לעתיד כולל פנסיה 146,270 ₪
3. עזרת צד ג' עבר ועתיד 10,000 ₪
4. הוצאות רפואיות ונסיעות עבר ועתיד 5,000 ₪
5. כאב וסבל 25,000 ₪

_________________________________________________

1. סה"כ 186,269 ₪
2. ניכוי אשם תורם בשיעור 15% ­­­­­­­­­­­­­­­­ 27,940 ₪ -

סה"כ ­­­­­­­­­ 158,330 ₪

סכום זה יש להוסיף החזר אגרה, החזרת עלויות חוות הדעת (מומחה התובעת ומחצית שכ"ט מומחה בימ"ש), ושכר טרחת העדים בכפוף להמצאת אסמכתאות תשלום, וכן תוספת של שכ"ט עו"ד בסך של 37,300 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום, ולאחר מכן יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, ל' אב תשפ"ה, 24 אוגוסט 2025, בהעדר הצדדים.