לפני	כבוד השופטת שרי סנדר מקובר
תובעת		פלונית נגד
נתבעות		1. אגד - תחבורה ציבורית בע"מ 2. ווישור חברה לביטוח בע"מ
פסק דין

 

1. לפניי תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לטענת התובעת בתאונת דרכים. התביעה הוגשה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפלת"ד").

הצדדים

1. התובעת, גב' ל' ב', ילידת 20.1.1980, כבת 45 כיום, נפגעה לטענתה בתאונת דרכים בתאריך 11.10.2021, כשהייתה כבת 41, עת מעדה כשירדה מאוטובוס בקו 76, ונפגעה בברך ובקרסול רגל שמאל (להלן: " התאונה"). התאונה הוכרה גם כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: " המל"ל").
2. הנתבעת 1, אגד חברה לתחבורה ציבורית בע"מ (להלן: " אגד"), הפעילה את האוטובוס בקו 76 ממנו ירדה התובעת בעת התרחשות התאונה (להלן: " האוטובוס").
3. הנתבעת 2, ווישור חברה לביטוח בע"מ, היא מבטחת האוטובוס בביטוח חובה שהיה בתוקף במועד התאונה וחבה, על כן, בפיצוי התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה, לפי חוק הפלת"ד, ככל שתתקבלנה טענות התובעת לזכאותה לפיצוי לפי חוק זה.
4. הנתבעת 2 אינה כופרת בקיומו של כיסוי ביטוחי לתאונה, ואולם הנתבעות כופרות בחבותן לפיצוי התובעת, בטענה כי התאונה אינה מקימה עילת תביעה כלפיהן לפי חוק הפלת"ד. בנוסף, וככל שייקבע כי חלה חבות על הנתבעות, קיימת מחלוקת לגבי גובה הפיצוי לו זכאית התובעת.

הנסיבות והחבות - טענות הצדדים

טענות התובעת

1. לטענת התובעת, עת ירדה מהאוטובוס, רגלה השמאלית נכנסה לבור בכביש, כשרגלה הימנית עדיין על מדרגת האוטובוס. עקב כך, הסתובב הקרסול השמאלי של התובעת והיא נפלה קדימה. התובעת טוענת כי גרסתה באשר לאופן התרחשות התאונה הייתה עקבית לכל אורך הדרך, החל מחדר המיון, בקופת החולים, בפני המומחה מטעם בית המשפט ובמל"ל, וכן בתצהיר תשובות לשאלון, בתצהיר עדותה הראשית ובעדותה בבית המשפט. גרסתה הייתה אפוא מהימנה, ולא נסתרה, ולפיכך יש לקבלה. נפילת התובעת נגרמה בטרם הספיקה לנתק מגע עם האוטובוס, ומכאן שמדובר בפעולה תוך כדי ירידה מהאוטובוס, העונה להגדרת 'תאונת דרכים' לפי חוק הפלת"ד.
2. עוד טוענת התובעת, כי אין בסיס לטענת הנתבעות, שקיים מרחק בין האוטובוס לבור בכביש, ושהתובעת כבר פסעה צעד או שניים לפני שנפלה. מדובר בספקולציה של הנתבעות, שאינה מתיישבת עם עדות התובעת, שנפלה בצמוד לגלגלי האוטובוס, ועם עדות הנהג, שהבחין בה במראה לאחר שדפקה על הדלתות כשהיא שרועה על הכביש. התמונות שהגישה התובעת, של מקום התאונה, אינן מדגימות את מיקום האוטובוס ברגע התאונה, אלא לאחר שהתקדם מעט. לכן, לא ניתן ללמוד מהן על המרחק בין דלתות האוטובוס לבור בו נתקלה התובעת.
3. התובעת טוענת עוד, כי מטעם הנתבעות הוגשה גרסת נהג האוטובוס בלבד, אשר הודה שהוא לא ראה את הנפילה עצמה ולכן אינו יכול לסתור את גרסת התובעת. בנוסף, הוא לא זכר את האירוע, וציין כי חלפו ממנו שלוש שנים, הוא לא ראה את הדיווח שנמסר על ידו בעל פה לאגד ושנכתב בשמו. הנתבעות לא זימנו לעדות את הגורם שערך את הדיווח, ולא ניתן להתרשם אם הדיווח נגבה בזמן אמת ואם הוא מפרט את כל דבריו של הנהג. הימנעות הנתבעות מזימון עורך הדיווח פועלת לחובת הנתבעות, במיוחד כשבדיווח מפורטת גרסת הנהג שנגבתה ממנו טלפונית, ואשר אינו חתום על ידו.
4. לחילופין טוענת התובעת, כי גם לפי גרסת הנתבעות, שהתובעת נפלה לאחר שצעדה מספר צעדים, יש לקבוע שהאוטובוס יצר סיכון תחבורתי כלפי נוסעי האוטובוס, בכך שלא עצר בתחנת הנסיעה באופן בטוח, אלא במקום מרוחק שחשף אותם לכביש לא תקני. במקרה כזה, בו האוטובוס יצר סיכון שהביא להתרחשות הנזק, יש להחיל את החזקה המרבה של 'שימוש ברכב מנועי', ולראות באירוע כתאונת דרכים.
5. בסיכומי התשובה מטעמה הוסיפה התובעת וטענה, כי אינה יכולה לזכור פרטים שוליים כמו מאיזו דלת של האוטובוס היא ירדה, או כמה אנשים ירדו איתה. די בכך שזכרה את הפרטים המהותיים על התאונה. התובעת חזרה פעמים רבות בעדותה על כך שנפלה ישירות מהאוטובוס. טענות הנתבעות שמפרשות אחרת את עדותה, יש בהן כדי להטעות. הנהג הוא שלא ידע אם התובעת נפלה בקשר עם האוטובוס והוא גם דיווח על התאונה יומיים לאחר התרחשותה, ואין לתת אמון בעדותו. אם הייתה אמת בגרסת הנהג, שהתובעת נפלה ללא קשר לאוטובוס, הוא כלל לא היה מדווח על התאונה. הפסיקה אליה מפנות הנתבעות אינה רלוונטית במקרה הנוכחי, שכן הוכח שהתובעת הייתה עדיין במגע עם האוטובוס בעת הנפילה.
6. לאור האמור, יש לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעות 1 ו- 2 בפיצוי התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה.

טענות הנתבעות

1. הנתבעות טוענות, כי אין לקבל את גרסת התובעת לתאונה, ויש לקבוע כי קיים מרחק לא מבוטל בין דלת האוטובוס לבור בכביש שבו נפלה התובעת, של לפחות צעד או שניים. מכאן, שהתאונה התרחשה לאחר שהתובעת השלימה ירידה מהאוטובוס.
2. עוד טוענות הנתבעות, שהתובעת הודתה בעדותה שהיא מעדה לאחר שכבר הורידה את שתי רגליה מחוץ לאוטובוס. לפיכך, הירידה מהאוטובוס הושלמה קודם להתרחשות התאונה.
3. בנוסף, לא מתקיים קשר סיבתי בין הירידה מהאוטובוס לתאונה, שכן התובעת הודתה מספר פעמים בעדותה כי התאונה התרחשה בגלל הבור בכביש, ולא בגלל הירידה מהאוטובוס. הנתבעות הפנו לפסיקה בעניין זה עוד בישיבת ההוכחות, והעדר התייחסות לפסיקה זו בסיכומי התובעת מעיד על כך שיש לקבלה.
4. לאור האמור, טוענות הנתבעות כי יש להורות על דחיית התביעה נגדן, תוך חיוב התובעת בהוצאות.

הנסיבות והחבות- עדויות הצדדים

1. על פי הנטען בכתב התביעה, כשירדה התובעת מהאוטובוס, בתחנת האוטובוס בדרך מנחם בגין בתל אביב, היא הורידה את רגלה השמאלית לתוך בור שגרם לרגלה להתעקם והיא נפלה ונפגעה בקרסול וברך שמאל. בסעיף 1 לתצהירה, טענה באופן דומה, כי בעת שירדה מהאוטובוס " אשר עצר מעט אחרי התחנה, נחתה רגלי השמאלית לתוך בור, הרגל התעקמה ונפלתי לפנים". יצויין כי בכתב התביעה נכתב שהבור היה במדרכה, אך במהלך כל העדות, הראיות והתמונות שהוגשו, התובעת טענה כי הנפילה הייתה בכביש ולא במדרכה, וגם הנתבעות לא חלקו על כך.
2. הנתבעות אינן חולקות על כך שהתובעת נפלה, אלא מתי נפלה. לטענתן, הבור שהוצג בתמונות מטעם התובעת הוא רחוק מדלת האוטובוס ממנה ירדה התובעת, במרחק של לפחות צעד או שניים ממנו. לפיכך, טוענות הנתבעות כי התובעת השלימה את הירידה מהאוטובוס ורק לאחר מכן, מעדה לבור בגלל שיבוש בכביש. לכן, התאונה נגרמה ללא קשר לירידה מהאוטובוס והיא אינה מזכה את התובעת בפיצוי לפי חוק הפלת"ד.
3. על פי הפסיקה, נזק גוף שנגרם תוך כדי ירידה מהרכב יוכר כ'תאונת דרכים' כל עוד הנפגע לא השלים ירידה מהרכב, עוד לא רכש עמידה יציבה עם שתי רגליו על הקרקע, ולא ניתק מגע מהרכב (רע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (נבו, 12.5.2019) (להלן: " עניין פלוני")). לטענת הנתבעות, צריך להיות גם קשר סיבתי ישיר בין הירידה מהרכב לנפילה. לפיכך, עומדת על הפרק השאלה העובדתית האם התובעת נפלה טרם רכשה עמידה יציבה על הכביש והאם העובדה שהנפילה נגרמה כתוצאה ממפגע בכביש מנתקת את הקשר הסיבתי בין המעידה לנסיעה באוטובוס.
4. התובעת העידה בבית המשפט על נסיבות התאונה, וכך גם נהג האוטובוס, שהעיד מטעם הנתבעות.

עדות התובעת

1. בעדותה בבית המשפט, טענה התובעת כך: " כשהנהג עצר את האוטובוס אני הורדתי את רגל שמאל, הרגל נכנסה לתוך הבור ואני פשוט עפתי מהמדרגה של האוטובוס קדימה" (עמ' 1 שו' 25 לתמלול פרוטוקול ישיבת ההוכחות מתאריך 14.11.24, ממנו יובאו כלל הציטוטים להלן). לדברי התובעת, האוטובוס עצר בכניסה לחניון של קניון עזריאלי בתל אביב. נוסעים רבים נוספים ירדו מהאוטובוס באותה תחנה. היא לא ראתה את הבור לפני שמעדה, אלא הלכה קדימה, שכן היא מיהרה לעבודה וגם הייתה לחוצה מכך שהאוטובוס לא עצר בתחנה (עמ' 2 שו' 3 לפרו').
2. התובעת הציגה תמונה של מקום הנפילה (התמונה הוגשה בהסכמה ב- 18.11.24). בחלקה העליון של התמונה נראה קצהו התחתון של האוטובוס והדלתות האחוריות בו. בחלקה הימני של התמונה נראית מדרכה. בין דלתות האוטובוס למדרכה נראה הכביש, אשר ניכר שיש בו מהמורות ואבני חצץ. הכביש במקום זה אינו סלול ונראה שקע עם חול. התובעת הצביעה על מקום הנפילה שהוא ממש בחלקו העליון של הכביש שנראה בתמונה, בסמוך לפני דלתות האוטובוס (עמ' 6 שו' 9 לפרו'). וזו התמונה:

 

ליתר דיוק, מצורפת תמונת תקריב של השקע בכביש, עם סימון המקום עליו הצביעה התובעת כמקום נפילתה:

 

1. בחקירתה העידה התובעת, שהיא צילמה את התמונה בסמוך לאחר שנפלה, ולאחר שהרימו אותה (עמ' 3 שו' 32 לפרו'). התובעת לא זכרה אם הדלתות שנראות בתמונה הן דלתות האוטובוס מהן היא ירדה כשנפלה. לטענתה היא ירדה מהדלת האמצעית או האחרונה של האוטובוס, שהיה ארוך, עם שלוש דלתות, ובכל מקרה היא לא ירדה מהדלת הקדמית שלו (שו' 37 שם). לדבריה, כשהיא נפלה, הרגל שלה הייתה ממש ליד הגלגלים של האוטובוס והיא פחדה שהוא ידרוס אותה, ולכן היא דפקה לו על הדלת כי הוא המשיך בנסיעה. הרימו אותה " מהאזור של הגלגלים" (עמ' 4 שו' 9 לפרו').
2. במענה לטענת הנתבעות, שמקום הנפילה הוא רחוק מהאוטובוס, השיבה התובעת שמקום התאונה צולם על ידה מהמקום בו הייתה לאחר שהרימו אותה למדרכה, ולא ממקום הנפילה עצמה. התמונה גם צולמה לאחר שהאוטובוס התקדם מעט (עמ' 4 שו' 29 לפרו'). במענה לטענה שישנו מרחק של יותר ממטר, ואפילו מטר וחצי בין הדלת למקום הנפילה, השיבה התובעת שהיא עפה מהאוטובוס (עמ' 4 שו' 39 לפרו'). וכך נחקרה התובעת והשיבה לשאלות בא כח הנתבעות:

" ב"כ הנתבעות: ...את בטוחה? שרגל ימין שלך הייתה עדיין בתוך האוטובוס? אולי היא כבר ירדה?

התובעת: אני עפתי מהאוטובוס.

ב"כ הנתבעות: אני מבין שעפת מהאוטובוס, אבל השאלה שלי האם, כאשר רגל שמאל נכנסת לתוך הבור, האם רגל ימין לא הספיקה כבר לרדת מהאוטובוס ונפלת בגלל הבור? בגלל שנתקלת בבור?

התובעת: זה מה שאני זוכרת" (עמ' 4 שו' 36 לפרו').

ועוד בהמשך-

" ב"כ הנתבעות: אני...חושב שיש סיכוי שהורדת רגל שמאל והורדת רגל ימין, אולי היא רק נגעה, אולי רק עמדת, אולי רק משהו, והנפילה שלך אירעה בגלל המפגע הזה, בגלל הבור הזה, בגללו מעדת. זה יכול להיות?

התובעת: זה מה שאני זוכרת, אם זה היה משהו אחר מהטראומה אולי קרה משהו אחר, אני לא יודעת, אני לא יכולה להגיד. זה מה שאני זוכרת.

ב"כ הנתבעות: ...את מסכימה איתי שהנפילה שלך אירעה בגלל הבור? אם הבור לא היה שם לא היה קורה שום דבר.

התובעת: נכון.... הייתי שרועה קדימה והוא סגר והוא התחיל לנסוע ואני פשוט התרוממתי ודפקתי לו עם, עם היד ואנשים באו לעזור לי...

בית המשפט: רק לציין לפרוטוקול שהתובעת סימנה עם תנועה עם היד לכיוון אחורה...

התובעת: אני ראיתי שהוא מתחיל לזוז אז דפקתי כדי שלא ידרוס לי את הרגל.

ב"כ הנתבעות: אז יכול להיות שהוא זז ס"מ ומיד עצר?

התובעת: כן...

ב"כ הנתבעות: ...אני מנסה להבין, בעצם, מה שכאילו קרה זה שכנראה העקב שלך נכנס לאותו בור ובגלל זה נפלת? זאת אומרת העקב,

התובעת: לא, זה הרגל פשוט עשתה כזה סיבוב...

ב"כ הנתבעות: הרגל עשתה סיבוב. זאת אומרת, מה שבעצם גרם לנזק שלך בקרסול זה שרגל שמאל נכנסה לתוך הבור והתעקמה.

התובעת: הסתובבה פנימה, כן..." (עמ' 5 שו' 32 והלאה לפרו').

 

1. עוד העידה התובעת כי היו סביבה אנשים רבים ברגע הנפילה, אך היא לא לקחה פרטים של מי מהם. אישה אחת צילמה עבור התובעת את מספר הרישוי של האוטובוס ושלחה לה אותו, ואף הזמינה עבורה אמבולנס (עמ' 6 שו' 31 לפרו').
2. בנוגע למצב האוטובוס והשאלה אם הדלתות כבר נסגרו בעת הנפילה, ניתן ללמוד מעדות התובעת לגבי כמות הנוסעים שירדו איתה. בתחילת עדותה נשאלה על כך התובעת והשיבה:

" ב"כ הנתבעות: ...היית בין הראשונים? בין האחרונים? באמצע? לא זוכרת?

התובעת: ... חושבת שבאמצע, לא בטוחה". (עמ' 1 שו' 36 לפרו').

בהמשך עדותה ובהתייחס לשאלה אם דלתות האוטובוס היו עדיין פתוחות בעת הנפילה, נשאלה התובעת והשיבה כך:

"ב"כ הנתבעות: ...יכול להיות שהנפילה שלך אירעה בעצם אחרי סגירת הדלת ואז דפקת לו?...

התובעת: לא, הדלת הייתה פתוחה. הדלת הייתה עדיין פתוחה.. אני לא זוכרת אם ירדו איתי במקביל עוד, עוד אנשים. אני די הייתי מרוכזת בעצמי... אני לא זוכרת אם אני הייתי, מי ירד איתי או ... במקביל או אחריי... נראה לי שאני באמצע, אמרתי... אז אם אני הייתי הראשונה... או האחרונה אז רוב האנשים כבר לא היו בתחנה" (עמ' 8 שו' 21 לפרו').

 

1. התובעת לא זכרה כמה זמן חלף מרגע הנפילה עד הרגע בו דפקה על דלתות האוטובוס. היא זכרה שהנהג ואדם אחד נוסף הרימו אותה על המדרכה בשתי ידיים, והיא אמרה לנהג מיד שהיא נפלה מהבור שיש בכביש (עמ' 9 שו' 11 לפרו').

עדות הנהג

1. מטעם הנתבעות הוגש דיווח של מר אלון בטאן, הנהג שנהג באוטובוס במועד התאונה (עמ' 5 לראיות הנתבעת, להלן: " הדיווח"). הדיווח נמסר לאגד יומיים לאחר התאונה. בדיווח זה נרשם כך:

" הגעתי לתחנה בעזאלי (צריך להיות "עזריאלי"- ש.ס.מ.) , שם לא היה לי את האפשרות להורדת נוסעים... התקדמתי הלאה והורדתי את הנוסעים ליד התחנה בעזאלי, סגרתי את הדלתות וכול ירדו מהאוטובוס ותקמתי (צריך להיות "התקדמתי"- ש.ס.מ.) מטר וראיתי שמישהיא נפלה ליד המקום שאני הורדתי את הנוסעים. עזרתי (צריך להיות "עצרתי"- ש.ס.מ.) את האוטובוס ונגשתי אליה.. עזרתי לגברת לקום וארתי לי שהיא לא יכולה לזוז ואמרתי לה איך נפלת? היא אמרה לי מהבור שיש בכביש היא נפלה.. ראיתי שמגישים לה עזרה המשכתי בנסיעה והאוטובוס הפריע מאד לתנועה" (השגיאות במקור).

1. מר אלון בטאן (או כפי שנרשם בתמלול הפרוטוקול- מר אלון ביתן, להלן: " הנהג"), נחקר בבית המשפט. לדבריו, הכביש בכל אזור התאונה היה מקורצף ועם בורות (עמ' 13 שו' 20 לפרו').
2. באשר לאופן התרחשות התאונה, הנהג הודה שהוא כלל לא ראה את התאונה (עמ' 14 שו' 21 לפרו'), שכן מדובר באוטובוס מפרקי באורך של 24 מטרים, והוא לא יכול לראות 9 מטרים אחורה (עמ' 16 שו' 24 לפרו').
3. הנהג העיד: " ראיתי אותה במראה שהיא כבר יושבת על המדרכה... ואז המשכתי לנסוע, ראיתי מטר, הסתכלתי במראה, ראיתי, עצרתי את האוטובוס ובאתי, פניתי אליה, והיא אמרה ככה: 'תגידי זה מהאוטובוס?' אמרה לי לא, 'ממה?' אמרתי לה, תתעקם לה הרגל במדרכה. את מבינה? אבל מה עשיתי? אמרתי כל מקרה אני ארשום את זה כאירוע כי אני לא יודע מה יהיה מחר, זה הכל... באתי, נתתי לה מים, את יודעת, הרגעתי אותה, ראיתי שהכל בסדר, אפילו להזמין אמבולנס, היא אמרה לי 'לא, אני לא רוצה אמבולנס' נהג אחר היה ממשיך, 'זה לא קשור אליי'." (עמ' 15 שו' 18 לפרו', השגיאות במקור).
4. ועוד הוסיף הנהג: " כשהיא קודם כל הייתה בתוך האוטובוס, אני ידעתי שהיא הייתה בתוך האוטובוס. בגלל זה אני עצרתי. מפה והלאה אני לא יודע, שאלתי אותה, ירדתי, הגשתי לה עזרה... אמרתי לה 'ממה זה קרה?' היא אומרת לי 'מהמדרכה, מהבור', אמרתי לה 'את בטוחה?' אמרה לי כן, ככה במילים האלה" (עמ' 17 שו' 18 לפרו').
5. הנהג העיד שהוא הגיש את הדיווח כפי שהוא מחוייב לבצע ב" מצבים של תאונה...כל תאונה. כמעט כל תאונה, פגיעה בתוך האוטובוס, מחוץ לאוטובוס, אחד, אוטו, רכב שברח, כל דבר שקשור לתאונה אנחנו מדווחים" (עמ' 14 שו' 8 לפרו'). לדבריו, אם הוא יראה אדם שנופל ברחוב ללא קשר לאוטובוס, הוא לא ידווח על כך (שו' 12 שם). במקרה הזה הוא דיווח, כדי " שחלילה שלא, שלא תהיה תביעה או דברים כאלה" (שו' 17 שם). הוא פנה לתובעת כי ידע שהיא הייתה נוסעת בתוך האוטובוס, ולכן העביר דיווח כפי שעושה בכל מצב חריג, גם כשלא יודע מה קשור או איכשהו קשור.
6. הנהג העיד שהוא דיווח טלפונית לאגד על התאונה יומיים לאחר התרחשותה, כאשר ביום התאונה הוא רשם לעצמו את פרטי התאונה, אך רישום זה נמצא בביתו וצריך לחפש אותו והוא סומך על הזיכרון שלו (עמ' 14 שו' 24 לפרו'). הנהג לא ידע לומר אם הבחורה מטעם אגד, שגבתה ממנו את העדות ורשמה את הדיווח, בשם עדי, רשמה את דבריו במדויק או השמיטה או הוסיפה משהו בנוסח, אך טען ש" בדרך כלל סומכים על מה שהיא אומרת" (עמ' 15 שו' 10 לפרו').
7. בדיווח נכתב עוד, שבזמן התאונה היו באוטובוס 10 נוסעים בישיבה, ו- 40 נוסעים בעמידה. הנהג הסביר שכאשר הוא פנה לרדת מהאוטובוס, לאחר שראה שהתובעת נפלה, הוא עבר באוטובוס, שאל נוסעים מה קרה, והתחיל לספור אותם, כפי שהוא חייב לעשות בכל מקרה בו קורה משהו, שכן נוסעים נוספים עלולים לטעון שגם הם נפגעו באותו מקרה, היות שאוטובוס הוא לא בטיחותי (עמ' 18 שו' 37 לפרו').

הנסיבות והחבות- דיון והכרעה

הנסיבות

1. בפני בית המשפט עומדות שתי עדויות בנוגע לנסיבות התאונה. עדות התובעת מחד, ועדות הנהג מנגד, אשר העיד שהוא לא ראה את רגע נפילת התובעת. על כן, בכל הנוגע לאופן התרחשות התאונה, עומדת עדות התובעת בלבד, שהיא עדות יחידה של בעלת הדין כאן.
2. כאשר עסקינן בעדות בעל דין יחידה, ולפי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971, רשאי בית המשפט לקבלה גם אם אין לה סיוע, תוך שעליו לפרט בהחלטתו " מה הניע אותו להסתפק בעדות זו" (ת.א. (ת"א) 27410-02-18 פלונית נ' עירית תל-אביב-יפו (נבו, 19.8.2022); ת.א. (ראשל"צ) 16533-05-15 יהודה אדמוני נ' עיריית ראשון לציון (נבו, 29.1.2017); ת.א. (ראשל"צ) 21779-12-12 פרלה מוזס נ' עירית ראשון לציון (נבו, 6.1.2016); ת.א. (ת"א) 63390-06 אברהם חיון נ' עיריית פתח תקווה (נבו, 29.2.2012)).
3. במקרה הנוכחי, לאחר שבחנתי בזהירות ובקפדנות את עדותה של התובעת בהיותה עדות יחידה שאין לה תמיכה בעדות נוספת, ובהתחשב בכלל הראיות בתיק, מצאתי לקבלה מן הטעמים הבאים:
4. ראשית, עדות התובעת הייתה עקבית לכל אורך הדרך, מן הרגע הראשון ועד למסירת עדותה בבית המשפט. כבר בחדר המיון, לשם הופנתה מיד לאחר התאונה, נרשם: " ביום קבלתה ירדה מאוטובוס ונפלה לבור בכביש" (עמ' 10 לכתב התביעה). מדובר במועד שהיה מיד לאחר התאונה, ועוד לפני קבלת ייצוג משפטי (ראו ייפוי הכוח שצורף לכתב התביעה (עמ' 49 שם) ושנחתם בתאריך 29.12.21, היינו כחודשיים לאחר התאונה).

גרסת התובעת לתאונה דומה בכלל המסמכים הרפואיים ובתצהירים בתיק, ועולה ממנה כי היא נפלה לכביש בעת שירדה מהאוטובוס. זו הלשון הפשוטה של המילים המתארות את אופן התרחשות התאונה.

על פי הפסיקה, לגרסה הראשונה המפורטת הנמסרת במוסד רפואי, קיימת אמינות אינהרנטית, והיא נחשבת אותנטית משנערכה מיד בסמוך לתאונה, שכן " האמרה מהווה תגובה ספונטנית מיידית לאירוע מרגש או מסעיר, בנסיבות שאינן מקימות יסוד לחשש כי האמרה היא כוזבת (י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון, תשס"ד-2003, בעמ' 514); ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו (4) 689, 699-700; ת"א (י-ם) 3064/01 להב נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-מח, 2006(1) 4721)" (ע"א (י-ם) 9592/06 ג'מאל מוחמד עלי עבדאללה עאצי נ' יוסף מוחמד עלי עאצי (נבו, 5.9.07), עמ' 4 לפסק הדין).

לפיכך, יש בגרסתה העקבית של התובעת למן הרגע הראשון כדי לחזק את הגרסה שכך אכן קרה.

1. טענת הנתבעות, שדווקא הרישום במסמכים הרפואיים מלמד על שני אירועים נפרדים- ירידה מהאוטובוס ואז נפילה לבור בכביש, פחות מתיישבת לטעמי עם ההגיון הפשוט של תיאור הנסיבות. להפך. אם התובעת הייתה נפגעת אך ורק מהבור, במרחק מהאוטובוס, ולאחר שכבר השלימה ירידה ממנו, לא היה צריך לציין כלל את הירידה מהאוטובוס.
2. שנית, התובעת העידה שמיד לאחר נפילתה, בה היא מעדה קדימה, היא מיד שלחה את ידה לאחור ודפקה על האוטובוס, כי חששה שיתחיל בנסיעה וגלגליו יפגעו ברגליה שהיו סמוכות מאד אליהם. טענה זו, שהתובעת דפקה על האוטובוס וחששה מגלגליו, מחזקת את טענתה שהיא נפלה קרוב מאד לאוטובוס ולא במרחק צעד או שניים ממנו, כטענת הנתבעות.
3. מהתמונה שצורפה (סעיף 21 לעיל), לא ניתן לדעת בדיוק מה המרחק שהיה בין התובעת ובין דלתות האוטובוס עד למפגע, מאחר שהתמונה צולמה על ידי התובעת לאחר שהיא פונתה מהמקום בו נפלה, ולאחר שהאוטובוס זז מעט, כך שהאוטובוס אינו עומד במקום בו היה ברגע הנפילה. לטענת התובעת, האוטובוס התקדם מעט מאד (" ב"כ הנתבעות: יכול להיות שהוא זז ס"מ ומיד עצר? התובעת: כן" – עמ' 6 שו' 29 לפרו'), ודלת האוטובוס הייתה עדיין פתוחה כשהיא נפלה (עמ' 8 שו' 20 שם). התובעת גם לא זכרה אם נפלה מהדלתות האמצעיות או האחוריות באוטובוס, ולא ניתן לדעת מהתמונה איזה דלתות מצולמות בה. בדיווח הנהג נכתב שלאחר שהוריד נוסעים וסגר את הדלתות, הוא התקדם מטר וראה שמישהי נפלה. כך שלכל היותר, האוטובוס התקדם מטר אחד בלבד ונעצר.
4. איני רואה לזקוף לחובת התובעת את העובדה שהיא לא זכרה כמה אנשים ירדו איתה מהאוטובוס, או אם היא ירדה בתחילת זרם הנוסעים או בסופו, וגם לא מאיזה דלתות של האוטובוס ירדה, האמצעיות או האחרונות. מדובר בפרטים שאינם מהותיים, של פעולות שגרתיות שהתובעת ודאי לא ידעה כי עשויה להיות להן משמעות בהמשך.
5. יצויין כי טענת הנתבעות, שהתובעת אישרה בעדותה שהיא נפלה לאחר שהספיקה להוריד גם את רגל ימין מהאוטובוס, אינה נכונה ומנתקת את דברי התובעת מהקשרם. הנתבעות ציטטו בסיכומיהן שהתובעת אמרה " זה מה שאני זוכרת" במענה לשאלה אם רגלה הימנית ירדה מהאוטובוס (עמ' 5 שו' 5 לפרו'). אלא שלא כך התכוונה התובעת. תשובה אחת קודם, השיבה התובעת באופן חד משמעי שעל אף שבא כח הנתבעות הציג בפניה את האפשרות שהיא אולי כבר הייתה רחוקה מהאוטובוס, היא עומדת על כך שהיא נפלה מהאוטובוס (בעמ' 4 שו' 39 שם). תשובתה הבאה שכך היא זוכרת את הדברים, הייתה בהמשך לאמור, ולא שינוי האמור (ראו הציטוט המלא בסעיף 23 לעיל).
6. גרסת התובעת לא נסתרה. טענות הנתבעות בעניין זה הינן יותר בבחינת השערות. עדות הנהג, כאמור, לא תרמה לבירור נסיבות התאונה, מאחר שהנהג הודה שהוא לא ראה את רגע התרחשות התאונה. הדיווח של הנהג, שהגישו הנתבעות, גם הוא אינו יכול לסייע. הדיווח לא נרשם על ידי הנהג וגם לא נחתם על ידו. הדיווח ניתן בעל פה ונרשם על ידי עדי, נציגת אגד, שגבתה מהנהג גרסה טלפונית על התאונה יומיים לאחר התרחשותה. עדי לא זומנה לעדות על ידי הנתבעות, והנהג לא ידע לומר אם היא רשמה את דבריו במלואם או הוסיפה או השמיטה מהם.
7. לעומת זאת, בעצם קיומו של דיווח בכתב על התאונה אצל אגד, יש דווקא כדי לחזק את טענת התובעת שהיא נפלה מהאוטובוס ובקשר לנסיעה בו. זאת, שכן הנהג הודה שאם היה רואה אדם שסתם כך נפל ברחוב, הוא כלל לא היה טורח למסור דיווח על אירוע זה, בעוד שכאן, הוא מצא לנכון לדווח שכן לדבריו, הוא חשש שיש בנפילה קשר לנסיעה באוטובוס, בדיוק כפי שהתובעת טענה.
8. נהג האוטובוס העיד שהתובעת מסרה לו בזמן אמת שהיא נפלה בגלל הבור במדרכה. עדותו זו סותרת את הגרסה שמסר לעדי, בה אמר שהתובעת אמרה לו שנפלה מהבור בכביש (סעיף 27 לעיל). משכך, אין בדבריו ערעור של טענת התובעת שהנפילה התרחשה תוך כדי ירידתה מהאוטובוס בגלל בור בכביש. בכל מקרה, אין מחלוקת שמדובר בבור בכביש. יצויין כי טענת הנהג שהוא סגר את הדלתות של האוטובוס נסתרה אף היא על ידי התובעת שאמרה שהדלתות היו פתוחות.
9. טענת התובעת בעדותה שהיא מעדה בגלל הבור אינה סותרת את טענתה שהיא נפלה תוך כדי הירידה מהאוטובוס. התובעת הדגישה שהיא הורידה מהאוטובוס רגל אחת בלבד, את רגל שמאל, כדי לרדת מהאוטובוס, והרגל נכנסה ישירות לבור, ועוד לפני שהתובעת רכשה עמידה יציבה על הקרקע עם שתי רגליה וניתקה מגע מהאוטובוס. גרסתה שנפלה בגלל הבור, מתיישבת עם גרסתה שנפלה תוך כדי שירדה מהאוטובוס, כטענתה.
10. לאור האמור, אני מקבלת את גרסת התובעת, שהיא נפלה תוך כדי ירידתה מהאוטובוס, כאשר רגלה הימנית הייתה עדיין בתוכו, בזמן שהורידה קודם את רגלה השמאלית, ישירות לבור בכביש אשר גרם למעידתה קדימה. בכך נדחית טענת הנתבעות, שהתובעת הספיקה לעשות צעד או שניים לאחר שירדה מהאוטובוס וקודם שמעדה בגלל הבור בכביש.

הנפילה נגרמה, אפוא, לפני שהתובעת השלימה את ירידתה מהאוטובוס, לפני שניתקה מגע מהאוטובוס ולפני שרכשה עמידה יציבה על הקרקע עם שתי רגליה.

החבות- סיווג התאונה

1. בעניין פלוני הנ"ל, תחמה כב' השופטת וילנר את הפעולות שיש לראות בהן חלק מהכניסה לרכב והיציאה ממנו, לצורך סיווג אירוע כ'תאונת דרכים' כמשמעה בחוק הפלת"ד, כאשר נקבע כי "הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב", ואילו הירידה ממנו, מסתיימת "כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב" (ראו: ריבלין תאונת דרכים , בעמוד 180) (סעיף 23 לפסק הדין).
2. משנקבע כאן כי התובעת עדיין לא השלימה ירידה מהאוטובוס, מתקבלת טענתה כי התאונה מהווה 'תאונת דרכים' לפי חוק הפלת"ד.
3. יצויין כי באותו עניין פלוני, התווסף, מלבד המבחן הטכני, הבוחן אם הפעולה הנדונה מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב או מחוצה לו, גם מבחן מהותי, בו הוחלו שני תנאים מצטברים נוספים: ככל שהפעולה הנדונה אשר הביאה לקרות האירוע הנזיקי מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב – היינו, בין תחילתו של המגע הפיסי עם הרכב לבין עמידה יציבה מחוצה לו וסגירת דלתו – יש להמשיך ו"לחלץ" מבין הפעולות המבוצעות בגדר מתחם זה את אותן פעולות אשר חיוניות במובן ה"פיסי" לכניסה לרכב או לירידה ממנו, ומהוות חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה. פעולות אלה, ואלה בלבד, תבואנה בגדר "כניסה" ו"ירידה" מהרכב, וממילא בגדר "שימוש ברכב מנועי" על-פי לשונו של חוק הפיצויים ותכליותיו. במקרה הנוכחי, לטעמי, מבחנים נוספים אלו אינם נדרשים, מקום בו הפעולה שביצעה התובעת עונה למבחן הטכני שכן טרם ניתקה מגע מהאוטובוס והייתה בעיצומה של הירידה ממנו.
4. טענה חלופית של הנתבעות היא, שלא מתקיים קשר סיבתי בין הירידה מהאוטובוס והשימוש בו לתאונה, שכן התאונה נגרמה עקב התעקמות רגלה של התובעת במפגע בכביש. לשיטתן, התובעת הודתה בחקירתה שהנפילה נגרמה עקב כך שרגלה נתקלה בשקע בכביש, המהווה מפגע, ולא בגלל עצם הירידה מהאוטובוס, ואלמלא המפגע, התאונה לא הייתה מתרחשת.
5. אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעות. הנפילה נגרמה תוך כדי ועקב ירידת התובעת מהאוטובוס, וגם בגלל המעידה למפגע בכביש, מבלי שהמעידה עקב המפגע מנתקת את הקשר הסיבתי בין הירידה מהאוטובוס לתאונה. הירידה מהאוטובוס היא הפעולה שביצעה התובעת כשנפלה, והיא זו שהביאה לכך שהתובעת הורידה רגלה מהאוטובוס ישירות לקרקע שיש תחתיה, ללא יכולת לבחון אם יש או אין מפגע תחתיה (ראו תצהיר תשובות לשאלון, בו כתבה: " בעת פתיחת הדלת וכשהורדתי רגל שמאל כשרגל ימין עדיין על המדרגה של האוטובוס, לא שמתי לב שדרכתי לתוך בור בכביש..."- עמ' 6 לראיות התובעת). מקום בו טרם רכשה התובעת יציבות על הקרקע, לא ניתן לנתק את הנפילה מהירידה מהאוטובוס, שהיא הגורם המרכזי לנפילה. אין בתשובות התובעת בחקירתה, שאין בהן התייחסות לניתוח המשפטי אלא תשובות תם בעניין זה, כדי לשנות את המסקנה שהנפילה נגרמה תוך כדי הירידה מהאוטובוס.

ראו לעניין זה ת"א (חי') 1587/89 נאסר אשקר נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (נבו, 19.5.1994), שם נקבע ש" היורד מכלי רכב, נופל ונפגע בגופו, ייחשב כנפגע על פי חוק הפיצויים, הן אם נפגע בשלב הראשון של הירידה, בטרם הניח את שתי רגליו על הקרקע, הן אם נפגע בשלב מאוחר יותר של הירידה, בתחילת צעדיו להתרחק מן הרכב, כל עוד, ובתנאי, שתנופת הירידה ופעולתה, היו גורם ממשי בנפילה, שעה שהיא טרם הושלמה לגמרי, וכל עוד לא הצליח היורד להחזיר לעצמו את השליטה המלאה בגופו, מחוץ לרכב, כשסיים לרדת ממנו" (סעיף 6 לפסק הדין, ההדגשות אינן במקור). גם בענייננו, היות שנקבע שהתובעת ירדה מהאוטובוס ישירות לבור, ועקב כך מעדה, הרי שהירידה מהאוטובוס היוותה הגורם לנפילה, לפחות יחד עם המפגע בכביש.

1. גם הפסיקה אליה הפנו הנתבעות אינה יכולה לסייע להן במחלוקת זו.
2. בעניין ע"א (מח'-ת"א) 47697-09-17 עיריית נס ציונה נ' פלונית ואח' (נבו, 18.11.18) (להלן: "עניין נס ציונה"), נדון ערעור שעניינו תביעת נזקי גוף של המשיבה, אשר חגרה את בנה הפעוט במושב הבטיחות של רכבה, במושב האחורי מימין, סגרה את הדלת ובעת שהסתובבה וביקשה לפנות לדלת הנהג, מעדה על שפת מדרכה גבוהה. הרכב חנה בחניה מותרת בצמוד לשפת המדרכה. בית משפט השלום קבע כי לא מדובר בתאונת דרכים, והשית את האחריות לתאונה על המערערת, היא העירייה, בעילה לפי פקודת הנזיקין. הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום נדחה, ונקבע כי " מדובר בפגיעה מחוץ לרכב, אשר נגרם בשל גובהה של המדרכה, שבעטיה החליקה הנפגעת. מכאן שאין קשר בין הפגיעה לסיכון תחבורתי כלשהו, אלא רק לסיכון שבמדרכות, ככל שיוכח כזה. כאשר הוראת המחוקק היא שלא להרחיב את הגדרת תאונת הדרכים, כפי שעולה מתיקון 8, ודאי שאין להרחיבו על סיכון שהוא בבירור סיכון שאינו תעבורתי, אלא בתחום אחריות הרשויות המקומיות, במקרה זה, ככל שתוכח. נראה כי די היה בכך כדי לקבוע כי צדק בית משפט השלום בקביעתו כי אין המדובר בתאונת דרכים" (סעיף 29 לפסק הדין).

ועוד הוסיף בית המשפט בעניין נס ציונה וקבע:

"לכך ניתן להוסיף כי הפסיקה ככלל, למעט חריגים מעטים, סיווגה בפסקי הדין אירועים כתאונת דרכים רק לאחר, שמצאה מבחינה עובדתית, כי קיים מגע פיסי בין הנפגע לבין הרכב בעת קרות הנזק... ברי כי ריחוק מהרכב והיעדר מגע פיסי מחייבת כי הנזק יהיה "קשור בטבורו" לשימוש ברכב...

כך מי שמועד בעת ירידה מרכב ונופל על הכביש נחשב הדבר לפגיעה עקב השימוש ברכב..." (סעיף 30 שם, ההדגשות אינן במקור).

1. עוד הפנתה הנתבעת לת.א. (שלום ת"א) 57384-06-20 פלונית נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' (נבו, 17.1.21), בו נדונה תאונת תובעת שהחליקה בתחנת דלק לאחר שיצאה מהרכב בו נסעה לצורך תדלוק. בית המשפט קבע כי הנפילה הייתה לאחר סיום היציאה מן הרכב ופסיעה או שתיים. לפיכך, נקבע שסביר יותר שהתובעת הצליחה להחזיר לעצמה את השליטה המלאה בגופה מחוץ לרכב בטרם נפלה, ולפיכך, לא מדובר בתאונת דרכים (בית המשפט שם גם דן בשאלה האם תדלוק שגרתי מהווה טיפול דרך, מה שאינו רלוונטי לענייננו).

מסקנה זו מתיישבת היטב עם המסקנות גם במקרה דנן.

1. בת.א. (ת"א- יפו) 37353-09-12 פלונית נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (נבו, 14.11.19), גם אליו הפנו הנתבעות, נדונה תאונה שנגרמה לתובעת, אשר סיימה את ירידתה מהרכב, פסעה מחוץ לרכבה מספר פסיעות והחליקה עקב רטיבות האספלט שנבעה ממזג אוויר סוער, בלא שהיה לה מגע עם הרכב. בית המשפט קבע כי לא מדובר בתאונת דרכים, שכן " התובעת סיימה לעת הזו את נסיעתה ברכב, שעה שחנתה, ירדה ממנו והחזירה את השליטה לגופה. משלב זה ואילך הימצאותה מחוץ לרכב קשורה להיותה הולך רגל, ואכן סכנה אינהרנטית לכל הולך רגל אחר היא החלקה על אספלט רטוב ביום גשם. על אף סמיכות הזמנית הרבה מאד של התאונה לזמן יציאתה של התובעת מהרכב משעמדה על רגליה וניתקה מן הרכב לא ניתן לומר שהיא עדיין עושה בו שימוש" (סעיף 13 לפסק הדין).

ועוד הפנה בית המשפט שם וקבע: " לאחרונה חזר בית המשפט העליון וקבע שאדם שירד מאוטובוס, סיים את הירידה, התייצב והחל לצעוד ורק אז נפגע מרכב חולף, סיים את השימוש באוטובוס טרם התרחשות התאונה ולפיכך, לא קיימת אחריות למבטחת האוטובוס..." (ההדגשות אינן במקור).

מהאמור עולה, כי נדרש סיום של הירידה, ניתוק מן הרכב ועמידה יציבה על הקרקע על מנת לנתק את הקשר בין הירידה לבין התאונה. אין זה המקרה שלנו, בו נקבע כי הירידה לא הושלמה.

אציין כי אני ערה להערת אגב שציין בית המשפט באותו פסק דין, באומרו: " באופן דומה, נקבע שאין המדובר ב"תאונת דרכים", במקרה בו הנפגעת החנתה את רכבה בחניון תת קרקעי ובעודה יוצאת מהרכב נפלה עם רגלה השמאלית לתוך בור שהיה פעור בחניון. נקבע שבור פעור בחניון מוסדר אינו בגדר סיכון תעבורתי ששימוש ברכב יוצר.

התובעת יכולה הייתה להיקלע עם רגלה לאותו בור פעור אף אם הייתה במקום בנסיבות אחרות שאינן קשורות לירידתה מהרכב. אין המדובר בנפילה שנגרמה באופן ישיר עקב ירידתה של התובעת מהרכב אלא עקב גורם זר שאינו כרוך בשימוש ברכב. הוסף שתחום הסיכון שהשימוש ברכב יצר אינו כולל בחובו נפילה לבור ניקוז ( תק (רמ') 10708-08-10  אדווה לגו נ' קנית ניהול השקעות מימון  (10/1/11)). כך בענייננו, תחום הסיכון שהשימוש ברכב יצר אינו כולל החלקה על אספלט רטוב".

לטעמי, מסקנות אלו חורגות מהכלל. מלבד העובדה שפסק הדין שהוזכר בפסק הדין בתיק הנ"ל- ת"ק (רמ') 10708-08-10 - ניתן ב- 10.1.11, הרבה לפני ההלכה בעניין פלוני, גם הנסיבות שם היו שהתובעת נפלה לבור ניקוז בהיקף של ארבעה צול עוד לפני שהספיקה לסגור את דלתות רכבה, מיד עם היציאה מהרכב. נראה, לטעמי, שאם התובעת הייתה פוסעת בחניון כהולכת רגל, הייתה מבחינה בבור בנקל ויכולה להימנע מנפילה לתוכו, בעוד שדווקא היציאה מהרכב היא שהשפיעה על הנפילה ישירות לתוך הבור, ללא יכולת להבחין בבור מבעוד מועד. על כן, בחינת העובדות שם תוך בחינת הקשר הסיבתי-משפטי ומבחן הסיכון, דווקא קושרות בין היציאה מהרכב והנפילה לבור, באופן שהיה מאפשר לראות באותו מקרה כיום, ולאחר ההלכה בעניין פלוני, ככזה העונה להגדרת 'תאונת דרכים'.

 

1. עוד הפנתה הנתבעת לפסקי הדין הבאים:
• בת.א. (שלום ת"א) 4201-04-23 פלונית נ' עיריית ירושלים (נבו, 16.7.24), נקבע כי התובעת שם נפלה כאשר " כבר הסתיימה פעולת ה"ירידה מהרכב" כמשמעה בחוק הפלת"ד. מממצאי עולה שהנפילה התרחשה, בכל מקרה, לאחר שתנופת הירידה מהרכב ופעולתה הסתיימו, והתובעת כבר עמדה יציבה ואף החלה ללכת לכיוון תא המטען..." (סעיף 28 לפסק הדין). מטעם זה ומנימוקים נוספים שאינם רלוונטים לענייננו, נקבע כי לא מדובר ב'תאונת דרכים'. אין, אפוא, במקרה זה כדי להשליך על המקרה הנוכחי, בו התובעת הייתה בעיצומה של ירידה מהאוטובוס כשנפלה.
• בת.א. (שלום ת"א) 29301-08-22 המוסד לביטוח לאומי- ירושלים סניף ויצמן נ' עיריית כפר סבא (נבו, 18.4.24), נקבע כי התאונה התרחשה כאשר הנפגע החנה את רכבו במקביל למדרכה בכיוון התנועה, יצא מרכבו לכיוון הכביש, התהלך מספר צעדים " על רגליו בבטחה" ורק אז הגיע למדרכה ונפל ממפגע שהיה בה (סעיף 52 ו- 62 לפסק הדין). אין המקרה דומה למקרה שלנו, כאמור.
2. לסיכום נקודה זו, מקום בו נקבע כי התובעת נפגעה בתאונה תוך כדי ועקב ירידתה מהאוטובוס, עוד לפני שרכשה עמידה יציבה על שתי רגליה, אין בעובדה שהמעידה התרחשה כתוצאה ממפגע בכביש כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין הנסיעה ברכב, השימוש בו והירידה ממנו, לבין התאונה.
3. לאור האמור, התאונה מהווה 'תאונת דרכים' כמשמעה בחוק הפלת"ד ולפיכך על הנתבעות החבות לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה זו.
4. יצויין כי משהוטלה חבות על הנתבעות מכוח האמור, איני מוצאת לדון בטענתה החלופית של התובעת, אשר ספק אם היא נכונה, לפיה מקום עצירת האוטובוס להורדת הנוסעים היווה סיכון תעבורתי ובעטיו יש להחיל את החזקה המרבה של שימוש.

הנזק

1. משנקבע כי על הנתבעות לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה, יידונו להלן רכיבי הנזק על פי ראשי הנזק המקובלים.

הנכות הרפואית

1. לטענת התובעת, עקב התאונה ונפילתה קדימה למפגע בכביש, היא לא הייתה מסוגלת לדרוך על רגלה השמאלית. היא פונתה על ידי מד"א לבית החולים איכילוב, שם אובחנה נפיחות רבה סביב קרסול שמאל וסימני שפשוף בברכיים. לאחר סדרת בדיקות, היא שוחררה לביתה. רק בתאריך 9.12.22, בבדיקת MRI שבוצעה, אובחן קרע מלא ברצועת ATLF בקרסול שמאל, חוסר סדירות, בצקת ונוזל בגידים.
2. לבדיקת נכותה של התובעת, מינה בית המשפט מומחה מטעמו בתחום האורתופדיה, ד"ר שי טננבאום, מומחה בכירורגיה אורתופדית (להלן: " המומחה"). בחוות דעתו מתאריך 11.7.23 קבע המומחה, כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10%, בגין תחלואה כוללת של קרסול שמאל לאחר פגיעה רצועתית, לפי סעיף מותאם כללי 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: " התקנות").
3. כן קבע המומחה נכות זמנית בשיעור של 100% למשך חודש וחצי לאחר התאונה, ובשיעור של 30% למשך חודש וחצי נוספים.
4. המומחה קבע עוד, כי בברך שמאל לא נותרה לתובעת נכות, וכן כי לא צפוי שינוי משמעותי במצבה. עוד קבע, כי כלל הטיפולים להם תזדקק התובעת מצויים בסל הבריאות, וכי עקב הפציעה קיימת הגבלה קלה ביכולתה של התובעת לבצע מאמץ כעמידה ממושכת, הליכה מרובה, פעילות גופנית ועוד.
5. בתאריך 2.11.23 הפנתה הנתבעת שאלות הבהרה למומחה, אליהן צירפה חומר רפואי נוסף שלא עמד בפניו כשכתב את חוות דעתו, מעברה של התובעת. המומחה נשאל אם התובעת ציינה בפניו שסבלה בעבר מכאבים בקרסול שמאל, ואם נכון לייחס חלק מהנכות שנקבעה בקרסול, או כולה, לעברה של התובעת.
6. בתאריך 5.11.23 השיב המומחה לשאלות הנתבעת. במענה לשאלה אם התובעת ציינה בפניו על תלונות עבר בקרסול, השיב המומחה שאם התובעת הייתה מציינת קיומה של תחלואה קודמת בקרסול, הוא היה רושם זאת בחוות דעתו באופן ברור. במענה לשאלה אם יש לייחס חלק מהנכות או כולה לעברה של התובעת, השיב המומחה, כי לאחר סקירת התיעוד שהומצא לו, אין בו כדי ללמד בסבירות גבוהה על קיומה של תחלואת עבר רלוונטית לנכותה הנוכחית של התובעת.
7. הצדדים לא חלקו על קביעות המומחה ועל כן הן מתקבלות כפי שהן. לפיכך, נכותה של התובעת בגין התאונה היא בשיעור של 10% לצמיתות בקרסול שמאל.
8. על בסיס נכות זו, יידונו להלן ראשי הנזק השונים.

הנכות התפקודית

1. לטענת התובעת, נכותה התפקודית גבוהה מנכותה הרפואית ויש להעמידה על שיעור של 15%. זאת, מאחר שתנאי העסקתה נפגעו לאחר התאונה, היא מתקשה להתמיד בעבודה, שכרה ירד משמעותית, והיא לא תוכל לשוב לעבוד כאחות סיעודית עקב מגבלותיה.
2. הנתבעת לא טענה באופן מפורש בנוגע לנכות התפקודית, אך טענה כי התובעת עובדת כמנהלת חשבונות מול מחשב, לעיתים מהבית, את מקומות עבודתה עזבה התובעת בשל שינוי במקום מגורים ללא קשר לתאונה, וממקום עבודה אחר היא נפלטה שכן הוא היה מקום קטן ולא היה יכול להחזיק בה, כך גם לדברי התובעת בעצמה, כאשר לאחר מכן, היא התקבלה בקלות למקום עבודה בתל אביב, שם היא עובדת עד היום. כן טענה הנתבעת, כי אין משמעות תפקודית תעסוקתית אצל מי שעבודתה ממילא בישיבה ולעיתים מהבית, כך שלא נדרשת עמידה ממושכת או הליכה.
3. מעיון בראיות ובעדות התובעת עולה, כי התובעת ילידת 1980, אחות מוסמכת במקצועה. לטענתה, עוד קודם לתאונה מ- 11.10.21, ובמהלך שנת 2021, היא סיימה קורס הנהלת חשבונות ובכך עסקה במועד התאונה ולמעשה עד היום. בעדותה פירטה התובעת כי החליטה לעשות שינוי בעיסוקה עקב ניתוח כריתת כיס מרה שעברה (עמ' 10 שו' 23 לפרו'). עד ספטמבר 2021, עבדה התובעת כאחות בקופת חולים מכבי, לשם חזרה באופן זמני, כדי לסייע עקב המצוקה שהייתה בתקופת הקורונה.
4. במועד התאונה, עבדה התובעת בהנהלת חשבונות בחברת "חשבונאות נטו בע"מ", בשכר של 7,000 ₪ ברוטו לחודש. לטענתה, שכר זה היה אמור לעלות ל- 8,000 ₪ ברוטו לחודש. לראיותיה צירפה התובעת "הודעה בדבר פירוט תנאי עבודה" מתאריך 4.10.21 (נספח 6, עמ' 83 במערכת נט המשפט), שם אכן נכתב כי שכרה הוא 7,000 ₪ לחודשיים הראשונים, ולאחר מכן, החל מ- 1.12.21, השכר הוא 8,000 ₪.
5. התובעת טוענת כי כתוצאה מהתאונה היא שהתה בחופשת מחלה ממושכת, ובחלק מהזמן היא עבדה במשרה מצומצמת באישור רופא תעסוקתי, בהיקף של 6 שעות בלבד, ובהמשך- 7 שעות ביום. עקב כך, השתנה מעמדה בעבודה מ"שכירה בשכר חודשי" ל"שכירה העובדת שעתי", באופן שגרם לפגיעה בתנאי העסקתה. בתמיכה לטענות אלו צורף מכתב מעסיקה מ"חשבונאות נטו בע"מ" מתאריך 19.1.22 (עמ' 84 לראיות התובעת).
6. החל מ- 8/22, כעשרה חודשים לאחר התאונה, עברה התובעת מקום מגורים מאזור המרכז לחיפה, שם החלה לעבוד בחברת "לוי, אונגר וסלילת". שכרה שם עמד בתחילה על 8,000 ₪ ברוטו לחודש, ורק ב- 2/23 עלה ל- 9,000 ₪ ברוטו לחודש, שכר אשר לטענתה, היה נמוך מהשכר שסברה שהיא הייתה יכולה להשתכר. בעדותה טענה התובעת, כי ההעלאה בשכבר שהובטחה לה התממשה רק באופן חלקי ולכן החליטה לעזוב (עמ' 11 שו' 23 לפרו').
7. בחודש 3/23 החלה התובעת לעבוד במשרד יועץ מס "איתן ליבוביץ", בשכר של 11,000 ₪. ב- 7/23 היא פוטרה מעבודה זו, לטענתה עקב היעדרויות ממושכות שנגרמו מהכאבים שסבלה כתוצאה מהתאונה (דו"ח נוכחות צורף בעמ' 98 לראיות התובעת). לטענתה, כשעבדה שם היו לה " אירועים של כאבים" שאילצו אותה לצאת מהעבודה מוקדם, והמעסיק אמר לה שהוא לא יכול לעמוד בהוצאות השכר (עמ' 11 שו' 32 לפרו'). לדבריה, מדובר היה במשרד קטן שלא היה יכול לעמוד בשכר ולא היה מקום שהמעסיק יתחייב לשכר זה (שו' 37 שם).
8. התובעת צירפה לראיותיה זימון לשימוע לפני פיטורין מעבודתה אצל איתן ליבוביץ, מתאריך 19.7.23, בו נכתב כי הסיבות בעטיין נשקלת אפשרות סיום העסקתה הן- " א. אי יכולת כלכלית של המשרד להמשיך העסקתך; ב. אי עמידה בצפיות של המשרד לקליטתך במשרד" (עמ' 99 לראיות התובעת). אין במכתב זה אמירה על היעדרויות בכלל ועקב התאונה בפרט, והתובעת גם לא זימנה לעדות את מעסיקה משם, שיתמוך בטענתה כי היא פוטרה, לפחות בין שאר הסיבות, כתוצאה ממצבה הנובע בתאונה. לא ניתן, על כן, לקבל את טענתה שהיא פוטרה בקשר ובגלל התאונה.
9. לטענת התובעת, בהמשך נפטרה אמה. כמו כן, היה לתובעת קשה להתנייד בחיפה, שם עליות וירידות רבות, עקב הנכות בקרסול. מטעמים אלו, החליטה התובעת לחזור לגור באזור המרכז וכיום היא מתגוררת בבת ים.
10. החל מ- 14.8.23 הועסקה התובעת בחברת "כרמלי יהודה פאי בע"מ". בתאריך 17.12.23 החלה לעבוד בחברת "10 ביס קו איל בע"מ" בתל אביב, שם המשיכה לעבוד, בהנהלת חשבונות, נכון למועד עדותה בבית המשפט ב- 14.11.24. התובעת העידה שעבודתה שם היא בהיקף של 9 שעות ביום. לדבריה, היא מגיעה פעמיים בשבוע פיזית לעבודה, באוטובוס וברכבת. שאר ימות השבוע היא עובדת מהבית. עבודתה היא מול מחשב, היא עושה את הנהלת החשבונות של החברה ועובדת מול החשבת והסמנכ"ל של החברה (עמ' 11 שו' 1 לפרו'). התובעת העידה כי שכרה עומד כיום על 13,000 ₪ ברוטו לחודש (עמ' 12 שו' 18 לפרו').
11. נוכח עיסוקיה של התובעת בהנהלת חשבונות עוד מלפני התאונה ועד היום, ובהתחשב בכך ששכרה השביח מאז, והיא שומרת על עיסוקה האחרון ומתמידה בו, כשמדובר בעבודה משרדית מול מחשב, ומנגד, בהתחשב בכך שהתובעת נדרשת לניידות למקום עבודתה, גם אם לא כל השבוע, והנכות הרפואית בקרסול מאופיינת במגבלת תנועה קלה, שיש בה להקשות בפעולות שונות, כפי שגם קבע המומחה, אני מעמידה את נכותה התפקודית של התובעת על שיעור נכותה הרפואית, היינו בשיעור של 10% לצמיתות.

הפסדי שכר לעבר

1. התובעת טוענת כי יש לפצות אותה בגין ההרעה שחלה בתנאי העסקתה ומעמדה במקום עבודתה במועד התאונה ב"חשבונאות נטו בע"מ". את הפסדי השכר המלאים יש לחשב לטענתה מיום הפגיעה ועד 7/22, כשסיימה לעבוד שם, בגובה ההפרש בין שכרה בפועל לשכר שהייתה אמורה להשתכר על פי הסכם העבודה, בסכום של 8,000 ₪ לחודש. סך הכל מבקשת התובעת פיצוי לתקופה זו בסכום מעוגל של 30,000 ₪. החל מ- 8/22 שכרה עלה ל- 9,000 ₪ ברוטו, ובגין הפרש בין השכר שהייתה צריכה להשתכר לשכר ששולם לה בפועל עקב התאונה וההיעדרויות, מבקשת התובעת פיצוי במעוגל בסכום של 20,000 ₪. סך הכל מבקשת התובעת פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר בסכום של 50,000 ₪.
2. הנתבעות טוענות, מנגד, כי התובעת לא הוכיחה שנגרמו לה הפסדי שכר לעבר. בסיס שכרה העדכני של התובעת עומד על 12,200 ₪ ברוטו בניכוי מס הכנסה, שכר כמעט כפול משכרה של התובעת לפני התאונה, שעמד על כ- 7,000 ₪ לפי השכר הרבע שנתי שנקבע לה במל"ל. בנוסף, אין קשר בין התאונה לעזיבת התובעת את מקומות עבודתה בהם עבדה מאז התאונה. היא פוטרה ללא קשר לתאונה, עקב פערי שכר בין אזור המרכז לאזור חיפה, או בגלל שעבדה במקום קטן שלא היה יכול להתמיד בהעסקתה. התובעת גם התקבלה בקלות לעבודתה הנוכחית, בה היא מתמידה מעל לשנה. לאור האמור, אין לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר.
3. מעיון בתלושי השכר שצירפה התובעת לראיותיה, עולה כי לפני התאונה, בחודשים יוני 21' עד ספטמבר 21', היא עבדה בקופת חולים מכבי ושכרה הממוצע שם עמד על 7,117 ₪ ברוטו בניכוי מס הכנסה (מבלי לתת ביטוי לחודש ספטמבר, שאינו אופייני).
4. החל מתאריך 3.10.21 החלה התובעת לעבוד ב"חשבונאות נטו בע"מ", ושבוע לאחר מכן התרחשה התאונה.
5. התובעת צירפה לראיותיה את הסכם העבודה שם, ממנו עולה כי היא התקבלה לעבודה בשכר של 7,000 ₪ ברוטו לחודש, אשר בניכוי מס הכנסה (לפי 2.75 נקודות זיכוי, כפי שעולה מתלושי שכרה של התובעת), עומד על 6,947 ₪. סכום זה הוא בסיס שכרה של התובעת לצרכי חישוב ההפסדים עד לסוף נובמבר 2021.

בנוסף, על פי אותו הסכם, החל מ- 1.12.21 שכרה של התובעת היה אמור לעלות ולעמוד על 8,000 ₪ ברוטו לחודש, ובניכוי מס הכנסה- 7,807 ₪. סכום זה הוא בסיס שכרה של התובעת לצרכי חישוב ההפסדים מאותו מועד ואילך.

1. בפועל, בגין השבוע שעבדה התובעת בחודש אוקטובר 21', השתכרה התובעת 2,093 ₪ בלבד, במקום שכר של 6,947 ₪ כנ"ל. לפיכך, בחודש זה ההפסד בפועל שנגרם לתובעת עמד על 4,854 ₪.
2. בחודש נובמבר 21' השתכרה התובעת סכום של 5,948 ₪ ברוטו (ללא מס הכנסה), במקום שכר של 6,947 ₪ ברוטו. לפיכך, בחודש זה ההפסד שנגרם לתובעת עמד על 999 ₪.
3. החל מחודש דצמבר 21', שכרה של התובעת היה אמור לעלות ולעמוד על 7,807 ₪. בפועל, בחמשת החודשים מדצמבר 21' ועד מרץ 22', שכרה היה נמוך מכך. בתקופה זו, גם היו לתובעת נכויות זמניות במשך שלושת החודשים הראשונים לאחר התאונה. החל מ- 11.1.22, נכותה הייתה בשיעור של 10% לצמיתות. על פי מכתב המעביד, בתקופות אלו גם שונה מעמדה של התובעת והיא נאלצה להפחית את שעות עבודתה על פי הוראות רופא תעסוקתי. לפיכך, קיים קשר סיבתי בין הפסדי השכר שנגרמו לתובעת בחודשים אלו לתאונה, והיא זכאית לפיצוי בגין הפער בין השכר שהייתה אמורה להשתכר (7,807 ₪), לשכר שהשתכרה בפועל, לפי החישובים הבאים:

12/21- שכרה בפועל 6,504 ₪. ההפסד- 1,303 ₪.

1/22- שכרה בפועל 5,246 ₪. ההפסד- 2,561 ₪.

2/22- שכרה בפועל 5,867 ₪. ההפסד- 1,940 ₪.

3/22- שכרה בפועל 7,640 ₪. ההפסד- 167 ₪.

סך כל ההפסד לחודשים אלו עומד על 5,971 ₪.

1. החל מחודש אפריל 22' והלאה, לא נגרמו הפסדי שכר בפועל לתובעת וגם אם מאוחר יותר, שכרה ירד מעט באופן זמני, לא ניתן לקשור יותר הפסד זה לתאונה. בשנת 2022 ו- 2023, שכרה הממוצע של התובעת ב"לוי אונגר וסלילת" עמד על 8,022 ₪ ברוטו בניכוי מס הכנסה. שכרה אצל איתן ליבוביץ עמד על 9,540 ₪ ברוטו בניכוי מס הכנסה. שכרה כיום עומד לדבריה על 13,000 ₪ ברוטו, אשר בניכוי מס הכנסה הוא בסכום של 11,931 ₪. כל אלו גבוהים מבסיס שכרה לפני התאונה.
2. לאור האמור, התובעת הוכיחה כי נגרם לה הפסד שכר בפועל, בקשר עם התאונה, בסכום של 11,824 ₪ (4,854 + 999 + 5,971). בשיערוך להיום מאמצע התקופה עומד סכום זה על 14,512 ₪. בגין סכום זה יש לפצותה בראש הנזק של הפסדי שכר לעבר.

הפסדי שכר לעתיד

1. לטענת התובעת, היא מוגבלת בתפקודה, פוטרה מעבודתה, מתקשה במציאת עבודה הולמת למגבלותיה והיא כאובה גם בישיבה. בסמוך לפיטוריה השתכרה במומה 12,000 ₪ לחודש, ואלמלא התאונה, שכר זה היה משביח אף יותר, והתובעת גם הייתה חוזרת לעבוד כאחות. שכרה של התובעת כיום עומד על 13,000 ₪ ברוטו, לאחר שינויים רבים בתנאי העסקתה ובעבודה חלקית מהבית. לפיכך, מבקשת התובעת לפסוק לה פיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד לפי חישוב אקטוארי מלא, המבוסס על שכר של 13,000 ₪ ממנו יש לנכות מס הכנסה, ולפי נכות תפקודית בשיעור של 15%, וסך הכל 343,508 ₪.
2. מנגד, טוענות הנתבעות, כי מלבד העובדה ששכרה של התובעת השביח, עבודתה היא מול מחשב, לעיתים מהבית, ובהתחשב בכל אלו, יש לפסוק לה פיצוי גלובלי בגין הפסדי שכר לעתיד, שכן אין למגבלותיה משמעות תפקודית, כשהן מעמידות אותו על סכום של 40,000 ₪.
3. הצדדים למעשה מסכימים כי שכרה של התובעת השביח עם השנים וכיום הוא עומד, על פי עדותה, על 13,000 ₪ ברוטו. לאחר ניכוי מס הכנסה, עומד סכום זה על 11,931 ₪ והוא בסיס השכר לחישוב הפסדי השכר לעתיד.
4. חישוב אקטוארי מלא לפי בסיס השכר הנ"ל (11,931 ₪), נכותה התפקודית (10%) והיוון עד הגיעה לגיל 67, הוא גיל פרישה, בעוד 22 שנה (199.1967) מביא לסכום של 237,661 ₪.
5. ואולם בנתוני המקרה, בהתחשב בכך שהתובעת עובדת בעבודה משרדית, בחלקה מביתה, היא מתמידה בעבודה זו, והצליחה למצוא עבודותה בהנהלת חשבונות, לפי צרכיה, בכל מקום בו התגוררה, כשהיא השביחה את שכרה בהדרגה, אני סבורה כי יש להעמיד את הפיצוי לתובעת בגין הפסדי השכר לעתיד על סכום גלובלי מתוך החישוב האקטוארי הנ"ל. בהתחשב בנתוניה אלו כאמור, ומנגד, בהתחשב בגילה ושנות העבודה הרבות שיש לפניה, והעובדה שהנכות, אף שנקבעה כקלה, עלולה בכל זאת להקשות עליה בנסיעות לעבודה ובעבודתה כאחות, אם תרצה לחזור ולעסוק בכך, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסכום של 115,000 ₪, המבטא כ – 50% מהחישוב האקטוארי המלא.

הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים

1. הפיצוי בגין הפסדי פנסיה יעמוד על 12.5% מסכומי הפיצוי שנפסקו לעיל בגין הפסדי שכר לעבר (14,512 ₪) ולעתיד (115,000 ₪), ובסכום של 16,189 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

1. לטענת התובעת, עקב התאונה נגרמו לה הוצאות בגין טיפולי פיזיוטרפיה, הידרותרפיה, רפואה אלטרנטיבית ומדרסים וכן הוצאות קבועות עודפות בגין ניידות, נסיעות לטיפולים ועוד, כאשר נוכח קביעות המומחה, היא תזדקק לטיפולים גם בעתיד. עוד טוענת התובעת כי נגרמו לה הוצאות גם בגין שכר טרחת עורך דין בשל ייצוגה במל"ל, בסכום של 4,500 ₪. התובעת מפנה גם לקבלות חלקיות שצירפה בנספח 7 לראיותיה. בגין כל האמור, מבקשת התובעת לפסוק לה פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בסכום של 50,000 ₪.
2. מנגד, טוענות הנתבעות, כי התובעת לא הוכיחה את הוצאותיה. מדובר גם בתאונת עבודה, ולא הוכחה הוצאה שאינה כלולה במסגרת הכיסוי שניתן לנפגעי עבודה. לפיכך, הנתבעות אינה מציעות פיצוי כלשהו בגין הוצאות רפואיות ונסיעות.
3. לראיותיה צירפה התובעת קבלות שונות, ובין היתר בגין מגן קרסול, כרית חימום, השאלת קביים ונסיעות, בסכום המצטבר לכמה מאות שקלים. המומחה קבע בחוות דעתו כי כלל הטיפולים להם תזדקק התובעת כלולים בסל הבריאות. התובעת עברה טיפולי פיזיוטרפיה והידרותרפיה בחודשים הסמוכים לאחר התאונה וכן עברה ביקורות רפואיות שונות, אולם התיעוד הרפואי בעניינה מסתיים במרץ 2022, כחמישה חודשים לאחר התאונה, והקבלות שצירפה התובעת, בין היתר בגין מדרסים וטיפולי פיזיוטרפיה, מסתיימות ביולי 2023, לפני כמעט שנתיים.
4. לפיכך, בהתחשב בקבלות שצורפו, שהן חלקיות, ובהנחה שנגרמו לתובעת הוצאות בגין נסיעות וכיוצא בזה בגינן לא צורפו קבלות, ובגין הוצאות מסויימות בעתיד, ככל שתידרש לכך, כל אלו מעבר לאלו המכוסות בסל הבריאות ובמל"ל, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בסכום של 3,000 ₪.
5. יצויין כי אין לטעמי הצדקה להשית על הנתבעות פיצוי בגין שכר טרחת עורך דין ששילמה התובעת עבור ייצוגה במל"ל. לא מדובר בהוצאה הכרחית של התובעת הספציפית כאן, שהיא ישראלית, דוברת עברית, אשר נדרשה להליך פשוט במל"ל (ראו לעניין זה למשל בע"א 8326/12 סיגל כהן נ' עזבון המנוח טורוק ליאוניד ז"ל (נבו, 29.4.2013); ת.א. (מחוזי י-ם) 24758-03-11 עידו אהל נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (נבו, 21.5.15) פיסקה 38 לפסק הדין, בה לא התערבה ערכאת הערעור; וכן ת.א. (ת"א) 4077-05-16 פלוני נ' יואל אזברגה (נבו, 11.12.23) והפסיקה בסעיפים 21- 24 שם).

עזרת הזולת

1. לטענת התובעת, בעקבות התאונה היא נזקקה לעזרה רבה שניתנה לה על ידי בני משפחתה הזכאים לשכר ראוי בגין כך, ולטענתה אין ספק כי היא תזדקק לעזרה גם בעתיד. תצהירה לא נסתר, הנתבעות לא הגישו חקירות, לא חקרו את המומחה וגם לא את התובעת בעניין העזרה ומגבלותיה. גם קביעות המומחה תומכות בקיומן של מגבלות תפקודיות. לפיכך, ובהתחשב בתוחלת חייה, מבקשת התובעת פיצוי בגין עזרה לעבר בסכום של 35,000 ₪, ובגין עזרה לעתיד בהיקף של פעם בשבוע, בעלות חודשית של 1,200 ₪, ובסכום של 342,606 ₪.
2. מנגד טוענות הנתבעות, כי לא הובאו ראיות של ממש לגבי צורך בעזרה, התובעת הייתה עדה יחידה, בעלת דין, ובני משפחתה לא העידו. בנוסף, משחזרה התובעת לעבודה ועבדה באופן עקבי וממושך תוך השבחת שכרה, הרי שלא נזקקה לעזרה ואין מקום לפצותה כלל בראש נזק זה.
3. שקלתי את טענות הצדדים. המומחה קבע כי לתובעת היו נכויות זמניות בשיעור של 100% לחודש וחצי לאחר התאונה, ולאחר מכן בשיעור של 30% לחודש וחצי נוספים. בתקופות אלו התובעת עבדה באופן חלקי. החל מ- 3 חודשים לאחר התאונה, נכותה כבר הייתה צמיתה, בשיעור של 10%, אך עבודתה עדיין הייתה מוגבלת כאמור, דבר המעיד על תפקודה השוטף. בהתחשב במגבלות הקלות שציין המומחה, שאופייניות לנכות שנקבעה לתובעת בקרסול, סביר כי התובעת נזקקת לעזרה מסויימת בעבודות הבית הקשות. עם זאת, התובעת לא הביאה לכך עדים, וטענה באופן כללי כי נזקקה לעזרת בני משפחה (למשל בתצהיר תשובות לשאלון, במענה לשאלה 10, עמ' 6 לראיות התובעת). לפיכך, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד, בסכום של 15,000 ₪. סכום זה מבטא פיצוי גלובלי בסכום של 5,000 ₪ לעבר, בהתחשב בנכויות הזמניות, והיתרה- לעתיד, בגין עזרה מוגברת של בני משפחה, עבור עבודות בית קשות בלבד, ולא באופן קבוע.

כאב וסבל

1. לטענת התובעת, יש להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל על סכום של 17,604 ₪. הנתבעות מעמידות את הפיצוי בראש נזק זה על 18,000 ₪.
2. בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), התשל"ו-1976, ובהתחשב בנכות הרפואית של התובעת בשיעור של 10%, אני פוסקת לתובעת פיצוי לפי חישוב נכון להיום, בסכום של 19,619 ₪ בגין ראש נזק זה.

ניכויים

1. המוסד לביטוח לאומי קבע כי כתוצאה מהתאונה נכותה של התובעת היא בשיעור של 10% בגין הפגיעה בקרסול שמאל, החל מיום התאונה ולצמיתות (עמ' 57 לראיות התובעת).

 

1. בגין דמי פגיעה שילם המל"ל לתובעת סכום של 5,178 ₪, לפי הפירוט הבא:
• סכום של 3,630 ₪ שולם ב- 1.2.22 (עמ' 62 לראיות התובעת). בשיערוך ממועד התשלום להיום, עומד הסכום על 4,440 ₪.
• סכום של 1,548 ₪ שולם ב- 31.7.23 (עמ' 63 שם) ובשיערוך להיום- 1,724 ₪.
2. בנוסף, שילם המל"ל לתובעת מענק חד פעמי בסכום של 22,192 ₪ בתאריך 22.9.23, ובשיערוך להיום- 24,460 ₪.
3. סך כל הסכומים שקיבלה התובעת מהמל"ל ויש לנכותם מהפיצוי שנפסק לה עומד על 30,624 ₪.

סיכום הנזק

1. להלן פירוט סכומי הפיצוי שנפסקו לעיל:

הפסדי שכר לעבר- 14,512 ₪

הפסדי שכר לעתיד- 115,000 ₪

הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים- 16,189 ₪

הוצאות רפואיות ונסיעות- 3,000 ₪

עזרת הזולת- 15,000 ₪

כאב וסבל- 19,619 ₪

סה"כ- 183,320 ₪.

בניכוי תגמולי מל"ל- 30,624 ₪ (-)

סך הכל נותר לפיצוי- 152,696 ₪.

סוף דבר

1. התביעה מתקבלת, כמפורט בפסק הדין.
2. הנתבעות 1 ו- 2 תשלמנה, ביחד ולחוד, לתובעת סכום של 152,696 ₪. לסכום זה יש להוסיף את הסכומים הבאים:
3. שכ"ט עו"ד ומע"מ בשיעור כולל של 15.34%;
4. החזר אגרת בית משפט כפי ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום.
5. הסך הכולל המפורט לעיל ישולם לתובעת על ידי הנתבעות 1 ו- 2 כאמור, תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, ו' תמוז תשפ"ה, 02 יולי 2025, בהעדר הצדדים.