אימתי יוטל אשם תורם על תובע שנפל מסולם שסופק לו על ידי מעסיקו?

בית המשפט דן בשאלה אימתי יוטל אשם תורם על תובע שנפל מסולם שסופק לו על ידי מעסיקו?

 

 

 

בית משפט השלום בראשון לציון

ת"א 42922-06-20 פלוני נ' מסגרית שמחי בע"מ ואח'

 

 

 

 

 

לפני

כבוד השופט ניר גנצ'רסקי

תובע

פלוני

נגד
 

נתבעות

1. מסגרית שמחי בע"מ

2. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

 
 
   
 

פסק דין

לפניי תביעת נזיקין שהגיש התובע בגין פגיעתו בתאונת עבודה.

רקע:

    1. התובע, יליד 2.4.1980, נפגע בתאונת עבודה שאירעה ביום 7.11.2018, בעת עבודתו בבית לקוח בשירות מעסיקתו, הנתבעת 1 (להלן: " המעסיקה" או " הנתבעת").
    2. לפי הנטען בתביעה, התאונה אירעה בעת שהתובע התקין פרגולה בבית לקוח, כאשר בסיום ההתקנה, התובע ביקש לרדת בעזרת סולם שסופק לו על ידי המעסיקה. לטענת התובע, בעת שירד בעזרת הסולם, הסולם החליק כשהוא עומד עליו, והוא נפל מגובה של כ-3-4 מטרים. כפי שנטען על ידי התובע, כתוצאה מהנפילה נגרמו לו נזקי גוף שונים, בגינם הוגשה תביעתו זו לפיצויים נגד המעסיקה ונגד המבטחת שלה בזמנים הרלוונטיים לתביעה, הנתבעת 2.
    3. התאונה הוכרה כתאונת עבודה במוסד לביטוח לאומי. וועדה רפואית של המל"ל קבעה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 20% בגין הגבלה בתנועות פרק כף הרגל, וכן נכות צמיתה בשיעור 7.5% בגין הגבלת תנועה בכתף. קרי, לתובע נקבעה נכות משוקללת בשיעור 26%. בנוסף, הופעלה בעניינו של התובע תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: " התקנות") במלואה, כך שנקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 39%.
    4. בתביעה זו, הגישו הצדדים חוות דעת רפואיות מטעמם. לאור הפערים בין חוות הדעת ולצורך בחינת נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מהתאונה, מונה מומחה רפואי מטעם בית משפט בתחום האורתופדיה, ד"ר אופיר אורי. המומחה העריך כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור 20% (ביחס לחוות הדעת הרפואיות ראו פירוט בהמשך).
    5. בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 12.11.2024 העידו מטעם התובע, התובע וגרושתו (אשר במועד התאונה הייתה נשואה לו) ומטעם הנתבעות העיד מר ר"ש שהינו הבעלים ומנהל אצל הנתבעת. הצדדים ויתרו על חקירת המומחה.
    6. לאחר דיון ההוכחות, הגישו הצדדים סיכומים בכתב, ובפסק הדין אפרוס את עיקרי הטיעונים שהביאו לתוצאות פסק הדין.

 

המישור העובדתי – התאונה ונסיבותיה:

    1. המחלוקת הראשונה הדורשת הכרעה היא עובדתית – נסיבות פגיעתו של התובע.
    2. על עצם העובדה כי התובע נפגע במהלך עבודתו בשירות המעסיקה ביום האירוע, אין מחלוקת. הדבר גם נלמד בבירור מתוך הראיות ואף מהעדות של מר ר"ש. בעדותו, מר ר"ש לא הכחיש את קרות התאונה (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 21, שורות 26-33 ועמ' 22, שורות 1-2). על פגיעתו של התובע במהלך עבודתו ניתן גם ללמוד מהרישום במסמכים הרפואיים לאחר הפגיעה, כמו גם ממסמכים שהוגשו למוסד לביטוח לאומי, החתומים בין היתר על ידי המעסיקה, כפי שיפורט להלן.
    3. המחלוקת בין הצדדים היא באשר לנסיבות ואופן התרחשות הנפילה. אדון להלן בנקודות העיקריות העולות בהקשר זה.
    4. כאמור התובע העיד שהוא נפגע לאחר שנפל מגובה של כ-3-4 מטרים (סעיפים 2-3 לתצהיר עדות ראשית של התובע). לטענתו, ביום התאונה הגיע התובע יחד עם עובד נוסף על מנת להתקין פרגולה בגג ביתו של לקוח . בעת שהגיעו עלו לגג הבית דרך גג אחר שאפשר גישה, ולאחר שסיימו את העבודה, ירדו מהגג בעזרת הסולם שסופק להם. תחילה ירד העובד הנוסף, ולאחר מכן ירד התובע. הנפילה אירעה כאשר התובע היה על הסולם, הסולם החליק, והתובע נפל על גבו. התובע מציין כי בעת שנפל רגלו נתקעה בין שני שלבים בסולם. לטענת התובע הסולם החליק משום שהיה פגום, שכן אחת מרגליו הייתה עקומה (ראו עדותו של התובע בעמודים 13-14 לפרוטוקול).
    5. הנתבעות טוענות בסיכומים כי התובע הוא שהחליק מהסולם בעת שירד ממנו, וכי הגרסה שהסולם החליק בשל פגם בו, אינה נכונה. בנוסף, נטען כי הטענה בדבר פגם בסולם אשר גרם להחלקה היא הרחבת חזית שכן בכתב התביעה טענה זו לא הועלתה. הנתבעות טוענות כי גם גרסת התובע במל"ל, התיעוד הרפואי הראשוני לאחר האירוע, ומכתב הדרישה של התובע משנת 2019, מעידים כי התובע הוא זה שהחליק מהסולם ולא הסולם החליק בשל פגם. כמו כן, הנתבעות טוענות כי העבודות ביום האירוע נערכו בגובה של 2.5 מטרים ולא 3-4 מטרים כפי שטען התובע. עוד נטען כי הנפילה התרחשה לאחר שהתובע ירד מספר שלבים בסולם, בגובה של 1.2 מטרים, בהתאם לגרסה שמסר התובע למר ר"ש.

 

הטענה להרחבת חזית

    1. הנתבעות טוענות כי טענת התובע לפיה רגל הסולם היתה עקומה וכי הסולם החליק, מה שגרם לנפילתו, היא טענה חסרת בסיס, והיא בגדר שינוי גרסה ו הרחבת חזית. הנתבעות טוענות כי אין לגרסה זו כל זכר. לאחר שעיינתי במסמכים הרפואיים שנכתבו בסמוך לתאונה, במסמכי המל"ל, במכתב הדרישה של התובע משנת 2019, בתצהירים, ולאחר ששמעתי את העדויות, אני סבור כי טענות התובע הנוגעות לאופן התרחשות התאונה, לרבות הטענה לפגם בסולם, עולות בקנה אחד עם האמור במסמכים השונים שנערכו טרם הגשת התביעה, ועם הטענות המפורטות בכתב התביעה. אפרט להלן את המסמכים השונים והאמור בהם.
    2. התובע צירף לתביעתו מסמכים רפואיים מיום התאונה, בהם צוין כי התובע "נפל מהסולם בגובה של 3 מטרים" ו – "נפילה מגובה 3-4 מטר" (ראו נספח ג' לכתב התביעה; עמודים 18 ו-21 לכתב התביעה). לא נעלם מעיני גם מסמך שכותרתו "שחרור רפואי" מיום 7.11.20218, בו צוין "לדבריו רגל שמאל נתפסה בשלבי הסולם...". הנתבעת מבקשת להבנות מהאמור במסמך זה ביחס לטענתה כי התובע נפל משום שרגלו הסתבכה בסולם ולא בשל פגם בסולם (ראה סעיפים 10-11 לסיכומיה), אולם לאור עדותו של התובע בבית המשפט, שם טען כי ברגע שנפל על הגב, רגלו נתקעה בין שלבי הסולם, כמו גם לאור גרסתו במסמכים אחרים שנכתבו בסמוך לאחר התאונה, אינני סבור כי מדובר בגרסה שונה או בסתירה.
    3. בטופס 250 של המל"ל (נספח בעמ' 10 לתצהירו של התובע) צוין בתיאור התאונה כי "הסולם החליק ונפל". על מסמך זה חתום מר ר"ש, העד מטעם הנתבעות אשר משמש כבעלים של המעסיקה. בהקשר זה יצוין כי בדיון ההוכחות, העיד מר ר"ש כי זוהי לא חתימתו, אלא מדובר בכתב של הפקידה שלו, אשר אין לה סמכות לחתום בשמו (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 18, שורות 18-28). חרף טענה זו, הפקידה שלכאורה חתמה על המסמך לא הגישה תצהיר ולא זומנה לעדות.
    4. עוד אפנה לנספח 2 לראיות התובע, הצהרה מיום 15.11.2018 של מר ד"ט ז"ל אשר עבד אצל המעסיקה ונכח במקום התאונה במסגרת עבודתו עם התובע. בהצהרה זו כתב מר ד"ט כי "הסולם החליק ביחד עם נ' ". המסמך שכתב ימים ספורים לאחר התאונה מחזק את גרסתו של התובע כי הסולם הוא זה שהחליק. מר ד"ט נפטר ולכן לא היה ניתן להביאו לעדות. המסמך שכתב הינו נדבך נוסף ולא בלעדי, שיש בו כדי לחזק את גרסת התובע.
    5. הנתבעות צרפו כנספח 1 לראיות מטעמן מכתב דרישה מטעם התובע מיום 17.2.2019. בסעיף 3 למכתב נכתב כי "מרשי ביקש לרדת בסולם שאינו תקין וללא אביזרי בטיחות". טענה זו עולה בקנה אחד עם הטענות לנפילה בגין פגם בסולם.
    6. הנתבעות צרפו כנספח 1 לראיות מטעמן טופס שמילא התובע בתביעתו למל"ל שם נכתב כי "בעת ירידה מהסולם, החלקתי ונפלתי מגובה 4 מטר". איני סבור שהאמירה כי התובע "החליק" מנוגדת לטענה כי ההחלקה נגרמה כתוצאה מפגם בסולם.
    7. בסעיף 4 לכתב התביעה נכתב: " בסיום ההתקנה, ביקש התובע לרדת בסולם, החליק, וכתוצאה נגרם לו שבר תלישה בקרסול שמאל וכן פגיעה קשה בכתף, צוואר וגב תחתון". כלומר, בכתב התביעה נטען כי בסיום התקנת הפרגולה בעת שירד בסולם, החליק ונפגע. אינני מקבל את הטענה של הנתבעות כי הגרסה בכתב התביעה עומדת בסתירה לטענה כי ההחלקה נגרמה בשל פגם בסולם. בנוסף, בסעיף 11(ד) לכתב התביעה נטען כי המעסיקה לא דאגה לסולם תקין על פי הוראות התקנות.
    8. ממכלול הראיות שהוגשו, אשר נערכו טרם הגשת התביעה, וכן מהטענות שהועלו בכתב התביעה עולה כי דין הטענה לשינוי גרסה והרחבת חזית להידחות.

 

הסולם ותקינותו

    1. הצדדים חלוקים בשאלה האם הסולם שתמונתו צורפה כנספח 1 לתצהירו של התובע הוא הסולם בו השתמש התובע במועד התאונה. הנתבעות טוענות שבניגוד לטענת התובע, לא מדובר בסולם בו השתמש התובע במועד התאונה, וכי לא ניתן לדעת מתי תמונות אלה צולמו (סעיפים 6-7 לתצהיר עדות ראשית מטעם מר ר"ש). הנתבעות אף צירפו לתחשיב הנזק מטעמן תמונות של הסולמות שלטענתן נמצאים אצל המעסיקה, אך התמונות שצורפו אינן ברורות.
    2. בדיון ההוכחות, העיד התובע כי במועד התאונה היו קיימים אצל המעסיקה רק שני סולמות, כאשר בעת יציאתו של התובע לבית הלקוח ביום התאונה, רק הסולם בו השתמש (וממנו נפל) היה זמין (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 14, שורות 10-15). כמו כן, בדיון ההוכחות, העיד מר ר"ש, כי הסולם שתמונתו צורפה לראיות התובע אכן שייך למעסיקה (שם, עמ' 24 שורות 28-29 ועמ' 26, שורות 17-27). עם זאת, לטענתו לא מדובר בסולם איתו עבד התובע ביום התאונה. על אף שטענה זו הועלתה גם בתצהיר העדות הראשית מטעמו, בדיון ההוכחות, העיד מר ר"ש כי הדברים ידועים לו מאחיו ז"ל בלבד ולא מידיעה אישית. על כן, אני סבור כי מדובר בעדות שמיעה שאינה קבילה. יתרה מכך, ר"ש העיד כי לא קיימים רישומים בכתב אשר יכולים לתמוך בטענתו. משכך, ולאור הראיות שהגיש התובע ולאחר ששמעתי את עדותו, אני מקבל את גרסתו של התובע לעניין זה שלא נסתרה, כי הסולם אשר תמונתו צורפה לראיות התובע הוא הסולם איתו עבד התובע במועד התאונה, וממנו נפל.
    3. כאמור לעיל, התובע טען כי נפילתו נגרמה בשל פגם בסולם אשר אחת מרגליו הייתה עקומה מה שגרם לסולם להחליק. הנתבעות טוענות כי מעבר לכך שמדובר בהרחבת חזית, טענה זו אינה נכונה. בדיון ההוכחות, העיד מר ר"ש כי התובע סיפר לו באופן אישי כי הוא החליק מגובה של 1.2 מטרים (שם, עמ' 20, שורות 25-29). כלומר, ללא אזכור של פגם בסולם או החלקה של הסולם עצמו. עוד טען מר ר"ש בעדותו כי התובע החליק בגלל שהיה לוקח כדורים פסיכיאטריים (שם, עמ' 22, שורות 1-4). עם זאת, דברים אלה שנאמרו על ידי מר ר"ש בעדותו, לא הועלו בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו ובכל מקרה לא הוכחו.
    4. עוד יצוין כי בדיון ההוכחות העיד מר ר"ש כי אחיו ז"ל, שהיה מנהל עבודה במעסיקה, בדק את הסולם בעת והוא נמצא תקין אך אין לכך רישום (שם, עמ' 26, שורות 1-16). מהדברים עולה כי טענה זו אינה בידיעתו האישית של מר ר"ש, ואין לה אף תיעוד. מעבר לכך, בעדותו, העיד מר ר"ש כי הסולם שהוצג לו אשר צורף לראיות התובע, זה עם הרגל העקומה, "תקין 75%-80%" (שם, עמ' 27, שורות 2-4). על אף שמר ר"ש הבחין כי רגלו הימנית של הסולם עקומה, וזאת גם לאור הערת בית המשפט במהלך דיון ההוכחות (שם, עמ' 27, שורות 5-7), טען מר ר"ש כי אפשר לעבוד עם סולם שכזה, כאשר החלק העליון שלו צריך להיות למטה (שם, עמ' 27, שורות 13-20). עדות זו עשוי ללמד אם כן, כי הנתבעת אפשרה לעובדיה לעבוד עם סולם פגום שרגלו עקומה.
    5. לאחר עיון בתמונות הסולם אשר צורפו לראיות התובע, אשר מלמדות על כך שרגלו הימנית של הסולם עקומה מעט, וכן לאור העדויות שנשמעו בפני, אני מקבל את גרסתו של התובע לעניין זה, כי הסולם ממנו נפל במועד התאונה, אשר סופק לו על ידי המעסיקה, היה פגום. אציין כי גרסתו של התובע הייתה ככלל עקבית ובעלת תימוכין ראייתיים מספקים.

גובה העבודה

    1. הצדדים חלוקים גם ביחס לשאלה מה היה הגובה בו בוצעה העבודה וגם ביחס לשאלה מה היה הגובה ממנו נפל התובע. נראה כי השאלה החשובה הינה מה הגובה בו בוצעה העבודה והאם מדובר היה ב"עבודה בגובה" כהגדרתה בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה) תשס"ז – 2007 (להלן: " תקנות הבטיחות").
    2. לטענת התובע, התובע נפל בעת שביקש לרדת מהגג באמצעות סולם שהחליק כשהתובע עומד עליו, והוא נפל מגובה של 3-4 מטרים (ראה סעיף 3 לסיכומי התובע). המסמכים הרפואיים שצורפו ממועד הסמוך לתאונה אכן תומכים לכאורה בטענת התובע בדבר הגובה בו בוצעה העבודה, וכך גם הצהרתו של מר ד"ט אשר ניתנה ימים ספורים לאחר התאונה.
    3. הנתבעות טוענות כי הגובה בו התקיימו העבודות היה 2.5 מטרים (ראה סעיף 22 לסיכומי הנתבעות). לטענת הנתבעות, הגג עליו היה התובע במועד התאונה, הינו בית ילדותו של ר"ש, ולכן הערכתו ביחס לגובה הגג נכונה (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 22, שורות 30-33 ועמ' 23, שורות 1-3). לפי הנטען על ידי הנתבעות, התובע החליק לאחר שירד מספר שלבים בסולם ולכן הנפילה התרחשה מגובה של 1.2 מטרים, באופן העולה בקנה אחד עם הדברים שמסר התובע בעצמו לעד מטעמן (שם, עמ' 20, שורות 26-29).
    4. כאמור, השאלה מאיזה גובה נפל התובע בעת שירד מהסולם אינה מכרעת, והשאלה החשובה יותר היא באיזה גובה בוצעו העבודות. בין אם תתקבל גרסת התובע ובין אם תתקבל גרסת הנתבעות, אין אלא להגיע למסקנה כי העבודה בוצעה בגובה של לפחות 2.5 מטרים, ומשכך, מדובר ב"עבודה בגובה" כהגדרתה בתקנות הבטיחות.

 

האם התובע עבר הדרכות מתאימות והאם סופק לו ציוד עבודה מתאים?

    1. התובע טוען כי לא עבר כל הדרכה הקשורה לעבודה בגובה (עמ' 13 לפרוטוקול) ומר ר"ש אף אישר טענתו זו (עמ' 31 לפרוטוקול). התובע טוען כי הנתבעות לא סיפקו לו אמצעי בטיחות לצורך ביצוע העבודה, לרבות רתמת עבודה בגובה, אמצעים לקיבוע הסולם למבנה, קסדה וכו' (סעיף 4 לתצהירו). עדותו זו לא נסתרה. משכך, לטענתו הנתבעות הפרו הוראות שנקבעו בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (סעיפים 50 ו-57) ובתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), התשס"ז-2007 (תקנה 5(2), 6, 7, 8(א)(1), 9, 12, 20, 21, 23, 26 ו-74 ), הוראות הנוגעות בין היתר לחובת המעסיק לספק אמצעי מיגון מתאימים, לספק ציוד ללא פגם ולבצע הדרכות מתאימות לעובדיו.
    2. התובע טוען כי הנתבעת שלחה אותו לבצע עבודות ללא כל הדרכה מתאימה וללא ניהול ופיקוח של מנהל עבודה, ובכך למעשה התרשלה. הנתבעות טוענות מנגד כי לא התרשלו, מאחר שאופן התרחשות התאונה לא מטיל עליהן אחריות, שכן התובע החליק מאחר שרגלו נתפסה בשלבי הסולם ולא בשל פגם בסולם. נטען כי מדובר בטעות אנוש ולא באירוע שהיה בכוחה של המעסיקה למנוע בדרך כלשהי.
    3. מהראיות והעדויות שבפניי עולה כי התובע נפל משום שעבד על סולם פגום שרגלו עקומה, והסולם החליק בעודו יורד בסולם. עוד עולה כי הנתבעת אכן לא נתנה לתובע הנחיות והוראות בצורה ראויה, כפי שהיה מצופה ממנה לעשות, ואף לא היה פיקוח מטעמן במועד התאונה. בדיון ההוכחות, העיד מר ר"ש, כי לא היה מנהל עבודה במקום התאונה (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 20, שורות 2-18). כך גם עולה מתצהיר העדות הראשית של התובע (ס' 4 לתצהיר עדות הראשית). כמו כן, המעסיקה לא צירפה לראיות מטעמה תיעוד כלשהו לרישומים על הדרכות שעברו העובדים ובפרט התובע. מר ר"ש העיד כי העובדים במסגרייה עברו הדרכות אך אין על כך רישומים (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 30, שורות 21-33). כמו כן, ציין מר ר"ש כי הוא לא ערך את ההדרכות בעצמו, אלא בנו ביצע אותן (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 31, שורות 12-19). בעניין זה יצוין, כי הנתבעות בחרו שלא להביא לעדות את בנו של מר ר"ש על אף שתרומת עדותו עשויה הייתה להיות משמעותית. בנוסף, מר ר"ש אישר כי התובע לא עבר הדרכות של עבודה בגובה, אלא "הדריכו אותו מבחינת בטיחות" (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 31, שורות 25-31). גם התובע העיד, כאשר נשאל האם ידע להשתמש בסולם, כי "ידעתי מעצמי, אף אחד לא לימד אותי. לא עברתי שום הכשרה שקשורה בעבודה בגובה" (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 13, שורות 31-33). בתצהיר עדותו הראשית, ציין התובע כי לא קיבל מהמסגרייה שום הדרכה לגבי העבודה שביצע ואף לא קיבל מעולם הדרכה לגבי עבודה בגובה (ס' 4 לתצהיר עדות ראשית).
    4. לגבי נהלי בטיחות העיד מר ר"ש כי "היה משהו שתלוי במסגרייה", ובתשובה לשאלה האם היה רישום במסגרייה כאשר נעשה נוהל בטיחות לעובד, הוא ציין כי "אין תיעודים לדברים האלה" (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 32, שורות 17-26). עם זאת, כאשר נשאל מר ר"ש את אותה שאלה על ידי בית המשפט, השיב כי ישנו תיעוד להדרכות, אשר אמור להיות שמור במשרד המעסיקה (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 33, שורות 7-13). תיעוד כאמור לא הוצג.
    5. לאור הראיות והעדויות שהוצגו בפניי, אני סבור כי יש לקבל את טענות התובע לעניין זה, ואני קובע כי המעסיקה לא השגיחה ולא פיקחה על העבודות במועד התאונה, וכן לא נתנה לתובע הנחיות והדרכות מתאימות, ובפרט הדרכות לעבודה בגובה. כמו כן, המעסיקה לא סיפקה לתובע ציוד מתאים לצורך עבודתו בגובה.
    6. סיכומם של דברים עד פה; על יסוד כל המקובץ, מסקנתי היא כי עלה בידי התובע להוכיח את טענותיו, במידה הנדרשת להטיית מאזן ההסתברויות, קרי – כי במועד התאונה, השתמש התובע בסולם פגום, אשר סיפקה לו המעסיקה, על מנת לבצע עבודות בבית לקוח. העבודה התקיימה בגובה של לפחות 2.5 מטרים. בעת ירידתו מהסולם, הסולם איבד יציבות והתובע נפל עם הסולם אל הקרקע. כתוצאה מכך נפגע התובע בגופו. כמו כן, הוכח כי המעסיקה לא סיפקה לתובע הנחיות והדרכות מתאימות בטרם ביצוע העבודה, לא פיקחה על העבודות במועד התאונה, וכן לא סיפקה לו את מלוא הציוד המתאים הנדרש לעבודה זו.

האחריות הנזיקית:

    1. בכדי שתקום חובה מכח עוולת הרשלנות לפי סעיפים 35 לפקודת הנזיקין על התובע להוכיח את התגבשותן של יסודותיה: חובת הזהירות, התרשלות, ונזק שנגרם בגינה. בעניינינו, ניצבת השאלה האם הנתבעת התרשלה כלפי התובע, וליתר דיוק, האם הנתבעת האם הנתבעת סיפקה לתובע סולם פגום, והאם הנהיגה שיטת עבודה לא בטוחה, ולכן התרשלה כלפיו.
    2. הבחינה האם קמה לנתבעת אחריות נזיקית בגין פגיעת התובע בתאונה צריכה להתברר על יסוד התשתית העובדתית שלעיל.
    3. הלכה הנוהגת היא כי מעביד חב חובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו. במסגרת חובת הזהירות של המעביד כלפי עובדיו, עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לספק כלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, ולהזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים [ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (נבו 14.6.2011); ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין (נבו 31.8.2011)]. ביסוד גישה זו ניצבת ההנחה שבידי המעביד נמצא הידע באשר לסיכונים מוחשים ופוטנציאליים במקום העבודה, וכן היכולת למנוע אותם.
    4. חובת הזהירות נבחנת על פי מבחן הצפיות. השאלה הנשאלת היא האם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבות המקרה, את התרחשות הנזק וצריך היה לצפותו [ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 (1982)].
    5. עבודה על סולם היא עבודה הצופנת בחובה סיכונים. הדבר נכון בייחוד כאשר העובד, בהיותו על הסולם, משתמש בכלי עבודה שונים. קיים חשש ליציבות הסולם והעובד. קיים סיכון לאיבוד שיווי המשקל ואף חשש שבשל תנועות העובד על הסולם, יאבד הסולם את יציבותו ואת אחיזתו [ראו למשל ע"א 3843/90 אוחיון נ' מדינת ישראל (נבו 5.8.1993)].
    6. בענייננו, הנתבעת הייתה צריכה לצפות כי עבודה על סולם בגובה, או ירידה ממנו לאחר ביצוע העבודה, צופנת בחובה סכנה שהסולם יחליק, העובד (התובע) ייפול, וכי כתוצאה מכך עלול להיגרם לתובע נזק כתוצאה מהנפילה. הדברים נכונים ביתר שאת שעה שמדובר היה בסולם פגום. לכן, היה על הנתבעת להעמיד לרשות התובע תנאים סבירים ובטוחים לביצוע עבודתו, וכן היה עליה לבדוק את תקינותו של הסולם. יוזכר כי מר ר"ש אישר כי הסולם שרגלו עקומה הוא סולם של הנתבעת, משמע, הנתבעת אפשרה לעובדיה שימוש בסולם פגום.
    7. לא למותר לציין בהקשר זה, כי דרישת הצפיות בדיני נזיקין, איננה כורכת בחובה צפיות של כל פרטי תהליך הגרימה הספציפי שאירע, ודי בצפיות של הקווים המרכזיים של ההתרחשות והנזק על פי תכונותיהם העיקריות [ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1 (1984); ע"א 2061/90 מרצלי נ' משרד החינוך, פ"ד מז(1) 802 (1993)].
    8. בענייננו, קמה לנתבעת חובת זהירות כלפי התובע. עתה נשאלת השאלה האם מתקיים יסוד ההתרשלות.
    9. כפי שפורט לעיל, המעסיקה לא בדקה את תקינות הסולם, לא סיפקה לתובע אמצעי בטיחות וכן לא סיפקה לו תנאים סבירים ובטוחים וציוד מתאים לביצוע עבודתו.
    10. הסיכון של נפילת עובד מסולם פגום הוא סיכון בר צפייה מראש, שכאמור חובה היה על המעסיקה להיערך למנוע אותו מבעוד מועד באמצעים סבירים, דבר אותו לא עשתה. מחדל זה קשור באופן ישיר לפגיעת התובע. הפרת החובה מצד הנתבעת מלספק סולם תקין, בטוח ויציב וכן אמצעי בטיחות שונים, הם הסיבה העיקרית לקרות הנזק לתובע.
    11. רשלנות נוספת של הנתבעת במקרה דנן נוגעת להיעדר פיקוח והדרכה מתאימה לעובדים, בפרט כאשר העבודה מבוצעת בגובה. כפי שפורט לעיל, התובע העיד כי לא ניתנה לו כל הדרכה רלוונטית. המעסיקה טענה באופן כוללני למתן הנחיות בטיחות, אולם מר ר"ש לא ידע להעיד באופן קונקרטי על הדרכות או הנחיות בטיחות שהעבירה המעסיקה, או הנחיות שהועברו ספציפית לתובע טרם התאונה. אף לא הוצגו ראיות בכתב המעידות על הדרכות שבוצעו, וזאת חרף החובה המוטלת בדין על המעסיקה לנהל פנקס הדרכה וליתן לעובדים תמצית בכתב בדבר הסיכונים במקום עבודתם [תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999]. טענת הנתבעות כי התובע הוא בעל ניסיון רב בעבודות מעין אלה, אין בה כדי לייתר את החובה של הנתבעת ליתן לו הדרכת בטיחות מתאימה.
    12. המסקנה העולה מהאמור לעיל, היא כי הנתבעת נהגה באופן בלתי סביר המעיד על התרשלותה כלפי התובע.
    13. בנוסף, משהתקיימו העבודות בגובה של לפחות 2.5 מטרים, מדובר ב"עבודה בגובה" כהגדרתה בתקנות הבטיחות. משהוכח כי הנתבעות לא סיפקו לתובע ציוד מתאים לביצוע העבודה בגובה, ולא הדריכו אותו בהתאם להוראות התקנות, ובכלל זה על ידי מדריך בעל אישור הדרכה מתאים, אין אלא להגיע למסקנה כי הפרו את החובות החקוקות המוטלות עליהן. חובתו של המעביד היא לדאוג כי תנאי העבודה יהיו בטוחים, וכי העובד יקבל הדרכה מתאימה כיצד לבצע עבודתו. חובתו של המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יבצעו את העבודה בתנאי בטיחות מיטביים, והדברים נכונים בפרט כאשר יש הוראות חוק ברורות כבעניינינו.
    14. אם כן, במקרה זה כשלה הנתבעת והפרה את תקנות 5(2), 6, 7, 8(א)(1), 9 , 12, 21, 26 לתקנות הבטיחות. התובע לא הוכיח ברמה הנדרשת את טענתו בדבר ההפרה של סעיפים 50 ו-57 לפקודת הבטיחות, וכן את סעיפים 20 ו-23 לתקנות הבטיחות (ראו בהקשר זה הסייג בסעיף 24 לתקנות; סעיף 74 אינו קיים), וזאת בהעדר נתונים רלבנטיים מספקים.
    15. בסעיף 24 לסיכומי הנתבעות נטען כי מאחר ומקום ביצוע העבודה לא היה "אתר בניה" (ההתקנה היתה בבית של אחיו של ר"ש – נ.ג), ומאחר ומדובר בעבודה "קטנה", אין לתחולת הוראות אלה (תקנות הבטיחות) כל רלבנטיות, והן לא חלות על המקרה דנן. ראשית, הטענה נטענה מבלי להפנות לכל אסמכתא, הוראות חוק, תקנות או כל מקור נורמטיבי אחר. שנית, המשאלה לבצע אבחנה בין ביצוע "עבודה בגובה" באתר בניה לבין ביצוע "עבודה בגובה" בבית פרטי ובין עבודה "גדולה" לעבודה "קטנה", היא חסרת היגיון, ואילו היתה מתקבלת, היה בה כדי לפטור מעבידים מחובות שקבע המחוקק, שנועדו להגן על עובדים.
    16. המסקנה היא, לפיכך, כי המעסיקה חבה ברשלנות כלפי התובע בין נזקיו בתאונה. בנוסף, הנתבעת הפרה חובות חקוקות כמפורט לעיל.

 

אשם תורם:

    1. בדיני הנזיקין, נטל הראיה להוכחת קיומו של אשם תורם מונח על הנתבע [ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, מב(1) 415 (1988)]. בהתאם לפסיקה, על המעביד לצפות גם התנהלות רשלנית ובלתי זהירה מצד העובד, ולפיכך אין בהתנהגות רשלנית של עובד כדי לשלול את אחריותו המלאה של המעביד, למעט "במקרים ברורים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" [ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון, מז(3) 225 (1993)]. כמו כן, נקבע כי אין בהתרשלותו הרגעית של עובד השקוע בעבודתו לשם קיום הוראות מעבידו, כדי להצדיק קביעה כי הוא שותף לנזק. מגמה זו מעוגנת ביחסי הכוחות בין מעביד לעובד, שהם ככלל לטובת המעביד [ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח יבגני גולובין (נבו 15.4.2012); ע"א 5120/92 כמיל מגיזל בע"מ נ' חורי (נבו 15.11.1994)].
    2. סיבה נוספת להקל עם העובד מוסברת בכך כי לא אחת העובדים ממהרים בעבודה ומבצעים קיצורי דרך מסוכנים וזאת מתוך רצון לשרת את עניינו של המעסיק בביצוע עבודה מסוימת, בהחשת ביצועה, בהסרת "מכשולים" או עיכובים על דרכה של העבודה וכיוצא באלה [ר' ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988); ע"א 2522/01 שלם נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (נבו 7.4.2002)].
    3. הפסיקה קבעה כי המעביד אינו יוצא ידי חובותיו בכך שהוא סומך על מיומנותם של עובדיו: "דווקא העובדה כי מדובר בעבודה שגרתית ושימוש בכלי שכיח יכולה להקהות את חושיו של עובד לרבות המנוסה ביותר, ולגרום לכך כי הוא לא ישים לב לסכנה הטמונה בכלי. המעביד אינו יוצא ידי חובה בכך שהוא סומך על מיומנות עובדיו. הסיכון עדיין נוצר על ידו, בידיו האמצעים למונעו, בין השאר על ידי תדרוך מתאים, השמעת אזהרה או נקיטת צעדים אחרים שיסירו הסיכון" [ע"א 320/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' גוברין (נבו 18.11.1992)].
    4. בפרשת 'קלינה' נקבע כי על אף שהתנהלות העובד שנפל מסולם לקתה בחוסר זהירות, אין לייחס לו אשם תורם:

"לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו (ראו למשל: ע"א 453/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527 (1987)). ההצדקה המרכזית לכלל האמור הינה כי ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. לעומתו, העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נוכח זאת, ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק (שם, בעמ' 528). ודוק, עלינו לבחון כל מקרה ונסיבותיו. מקום שנמצא שהעובד סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת, כך שחטא ברשלנות של ממש, כי אז תוטל עליו אחריות בגין רשלנות תורמת ..." [ע"א 7895/08  קלינה נ' יאסין, סעיף 26 לפסק הדין (נבו 31.8.2011)].

    1. באשר למקרים בהם נדרשה הפסיקה למחלוקת בדבר קביעת אשם תורם במקרה של נפילת עובד מסולם פגום, ניתן למצוא מגמה שלפיה לא ייפסק אשם תורם בהעדר נסיבות המקימות רשלנות חריגה מצד העובד [ת"א 15703-05-14  פנאדקה נ' דוד קאשי בע"מ (נבו 2.9.2019); ע"א 1692/03 משה נ' תרו תעשיה בע"מ (6.6.2004)‏‏].
    2. בפסיקה אף יש נטייה שלא לייחס אשם תורם, גם במקרים בהם נפסקה אחריות בגין נפילה מסולם ללא שהוכח פגם בסולם, וזאת לרבות במקרים בהם העובד היה מיומן וותיק [ת"א 53274-01-13 לוי נ' עוגן נדל"ן מניב בע"מ (נבו 8.3.2015); ת"א 26843-02-12 פלוני נ' נכבר (נבו 27.10.2019); ת"א 361/99 מוחמד נ' דחפור הגולן-עבודות עפר ופתוח בע"מ (נבו 26.6.2008); ת"א 29803-06-15 פלוני נ' ברקת רהיטים איכותיים בע"מ (נבו 5.7.2020)].
    3. בענייננו, טענתה העיקרית של הנתבעת היא כי מדובר בתובע אשר היה מיומן בעבודתו, הכיר את העבודה ואופייה וקיבל הדרכות בטיחות. כמו כן, נטען כי לא היה פגם בסולם, ואף אם תתקבל טענה זו, התובע היה ער לכך ויכל לקחת סולם אחר או להסתייע בעובד הנוסף שהיה במקום. ומכאן, אף אם תקבע אחריות, יש מקום לאשם תורם.
    4. מהעדויות שנשמעו עולה כי התובע הוא אכן עובד מיומן שהביא את הסולם מהמחסן. לצד זאת לא הוכח שבמחסן היה סולם דומה נוסף, תקין, שהתובע יכל להסתייע בו. התובע ציין בעדותו כי במסגרייה היו שני סולמות, כאשר באותו זמן בו נדרש התובע לצאת לבית הלקוח, הסולם ממנו נפל היה הסולם היחיד שהיה זמין, וכי סולם זה גם יותר מתאים לעבודה בגובה (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 14, שורות 10-15). על כן, נראה כי לתובע לא הייתה ברירה אלא לקחת לצורך אותה עבודה את הסולם הספציפי ממנו נפל.
    5. ביחס לטענה כי התובע יכל להסתייע בעובד הנוסף שהיה עמו, יצוין כי אותו עובד עלה אף הוא על גג הבית לצורך ההתקנה, מה שמלמד על חובת הנתבעת להעמיד עוד נוסף, שלישי במספר, על מנת למלא אחר חובתה בדין, דבר שלא נעשה.
    6. התובע פעל בהתאם להנחיות הממונים עליו והאחריות להימצאותו של סולם לא תקין במקום מוטלת על המעסיקה. המעסיקה הייתה צריכה לוודא קיומם של אמצעי בטיחות ואת תקינות הסולמות במסגרייה. מהעדויות שבפניי עולה כי התובע לא הפר כל הוראה ולא פעל בניגוד להדרכה שקיבל. כאמור, המעסיקה לא הוכיחה כי התובע עבר הדרכות כלשהן ובפרט הדרכות לעבודה בגובה, שכן אילו היו כאלה, היה מצופה כי המעסיקה תציג לכך תיעוד. נראה כי לכל היותר ניתנו לו הוראות כלליות שאין בהן משמעות למניעת הסכנה ואין בהן כדי להטיל על התובע חלק באחריות לנפילה.
    7. לפיכך ובהתחשב במכלול הנסיבות, אין מקום לקביעת אשם תורם.

הנכות הרפואית:

    1. בתחילתו של ההליך, הגישו הצדדים חוות דעת רפואיות מטעמם. התובע הגיש חוות דעת אורתופדית של ד"ר ליאור דיין, שקבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה משוקללת בשיעור 35.2%. מנגד, הנתבעות הגישו חוות דעת אורתופדית מטעמן של ד"ר גד ביאליק, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בלבד.
    2. בשל הפערים בין חוות הדעת ולצורך בחינת נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מהתאונה, מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, ד"ר אופיר אורי. המומחה סקר את התיעוד הרפואי, בדק את התובע והעריך בחוות דעתו את דרגת נכותו של התובע בשיעור 20% בגין נזק בתר-חבלתי מתקדם במפרק הסובטלארי בכף רגל שמאל עם הגבלת תנועה, דפורמציה וכאב, בהתאם לסעיף 49(2)(ו) לתקנות.
    3. כמו כן, המומחה קבע לתובע נכויות זמניות כדלקמן:

100% נכות זמנית מיום 7.11.2018 ועד ליום 6.2.2019.

50% נכות זמנית מיום 7.2.2019 ועד ליום 6.5.2019.

30% נכות זמנית מיום 7.5.2019 ועד ליום 6.8.2019.

    1. עוד קבע המומחה כי לתובע פגיעה נוספת בעמוד שדרה צווארי אשר מקנה לו נכות צמיתה בשיעור 10%, בהתאם לסעיף 37(5)(א) לתקנות, אולם ללא קשר סיבתי לאירוע התאונה הנדון.
    2. לסיכום, בהתאם לחוות הדעת, הנכות הצמיתה של התובע בתחום האורתופדיה כתוצאה מהתאונה הינה בשיעור 20%.
    3. בסיכומיו, טוען התובע כי המומחה קיפח אותו בקביעותיו ביחס לאיברים הנוספים שנפגעו בתאונה, מלבד הקרסול, שכן לגבי הפגיעות בכתף שמאל ובעמוד שדרה מותני קבע המומחה כי אכן קיים קשר סיבתי בין פגימות אלו ובין התאונה, אולם למרות כאב וסבל שייתכן שפגימות אלה גורמות, לא ניתן לקבוע קיומה של נכות רפואית לפי התקנות בגין פגימות אלו. כמו כן, מלין התובע על קביעת המומחה כי הפגיעה בעמוד שדרה צווארי איננה בקשר סיבתי לתאונה. לצורך תימוכין בטענה כי המומחה קיפח אותו, ציין התובע את קביעת הוועדה הרפואית של המל"ל וביקש להעמיד את נכותו הרפואית בהתאם לקביעת המל"ל, היינו 26%.
    4. לעניין זה, טענו הנתבעות, ובצדק, כי קביעת המל"ל לא מחייבת בהליך זה ולכן לא ניתן לקבל את טענת התובע לפיה יש להעמיד את הנכות הרפואית בשיעור של 26%.
    5. זאת ועוד; על אף טענות התובע, הוא בחר שלא לזמן את המומחה מטעם בית המשפט לחקירה. ככל שהתובע סבר כי מסקנות המומחה שגויות, היה ראוי כי ינסה לסתור את קביעותיו בחקירה נגדית, דבר שלא נעשה כאמור.
    6. על כן, ומאחר שלא מצאתי טעמים המצדיקים לסטות ממסקנות המומחה, אני מאמץ את מסקנות חוות הדעת במלואה, וקובע כי הנכות הרפואית של התובע היא 20% כפי קביעתו.

הנכות התפקודית:

    1. נקודת מחלוקת עיקרית שנתגלעה בין הצדדים, נוגעת לשיעור הנכות התפקודית של התובע, ולאובדן כושר השתכרותו [להבחנה בין נכות תפקודית לאובדן כושר השתכרות, ראה ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995)].
    2. התובע טוען כי יש להעמיד את נכותו התפקודית בשיעור 50% וזאת לאור כאביו העזים בחלקי הגוף השונים – ברגלו, בכתף ויד שמאל וכן בעמוד שדרה צווארי ומותני. התובע ציין בין היתר כי הוא נוטל משככי כאבים מאסיביים וכי בשל סוג עבודתו, כמסגר, אשר הינה עבודה פיזית מאומצת, ההשפעה התפקודית גבוהה משיעור הנכות הרפואית.
    3. הנתבעת לעומת זאת טוענת כי לתובע לא נותרה נכות תפקודית ואף אם נותרה, אינה עולה על נכותו הרפואית. הנתבעת דוחה את טענות התובע כי יש לגזור מהפעלת תקנה 15 במל"ל לצורך קביעת הנכות התפקודית. כמו כן, נטען כי ההיסטוריה התעסוקתית של התובע וחקירתו מלמדים כי התובע ממשיך באותו דפוס התנהגות כפי שהיה קודם לתאונה וכי לתובע נכויות רבות אחרות שמפריעות לו בתפקודו, אשר אינן תוצאה של התאונה.
    4. הלכה היא, שהנכות התפקודית נקבעת בידי בית המשפט על יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל [ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995); ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ (נבו 21.12.1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (נבו 23.8.2010)].
    5. בתצהיר העדות הראשית של התובע, ציין התובע כי העבודה כמסגר היא עבודה פיזית מאומצת מאוד, שכן נדרשים בין היתר להרים משאות כבדים, להתכופף, להימתח ולהרים את הידיים. התובע ציין כי כיום הוא מסוגל לבצע חלק מהפעולות האלה אך בקושי רב ובתלות כדורים נוגדי כאב (ס' 17-18 לתצהיר עדות ראשית של התובע).
    6. בעדותו ציין התובע כי הוא מצליח ללכת בערך 500-700 מטרים עד שכבר מתחילה לכאוב לו הרגל ואז הוא חייב לנוח או להיעזר במקל הליכה (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 16, שורות 1-8). כמו כן, טען התובע כי הוא סובל גם מכאבים בכתף וביד שמאל, בצוואר ובגב התחתון, אשר לא מאפשרים לו לחזור לעבוד במסגרייה ולמעשה בשום עבודה שדורשת מאמץ פיזי (ס' 18 לתצהירו).
    7. התובע ציין בתצהירו כי אין לו תעודת בגרות ומכיוון שהוא לא יכול לעבוד בעבודות פיזיות, הוא לא הצליח למצוא עבודה מלבד עבודה בחנות אופניים אשר לא דרשה מאמץ פיזי. החנות נסגרה והתובע מצא עצמו שוב בלי עבודה. בשל הקושי למצוא עבודה, פנה התובע למחלקת שיקום בביטוח לאומי על מנת לקבל הכשרה חדשה. התובע ציין כי לא הצליח להשלים את מסלול ההכשרה וקיבל תעודה של ניהול רשתות אשר מהווה הכשרה ראשונית ובסיסית בלבד (ס' 21-23 לתצהירו). אף בעדותו ציין התובע כי הוא מתקשה לבצע עבודות שונות בשל כאבים בגב, ברגל ובצוואר (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 10, שורות 5-14) וכי הוא לוקח כאמור כדורים נגד כאבים (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 11, 10-14 ועמ' 17, שורות 12-24).
    8. כמו כן, ציין התובע בתצהירו כי בעקבות התאונה הוא נזקק לעזרה של אשתו (כיום גרושתו), שכן במשך שבועות רבים רגלו הייתה מגובסת ולכן נזקק לעזרה ברחצה, לבוש וניידות בבית. התובע מציין כי גם לאחר הסרת הגבס נזקק לקביים והיה מוגבל מאוד (ס' 25 לתצהיר עדות ראשית של התובע). כך העיד התובע גם בעדותו (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 17, שורות 6-8). התובע אף טען כי לאחר שהוא ואשתו התגרשו, הוא עבר לגור עם אמו וכי הוא נעזר בה עד היום (ס' 26 לתצהירו).
    9. גרושתו של התובע, אשר במועד התאונה הייתה נשואה לו, ציינה בתצהיר עדות ראשית מטעמה כי התובע "לא היה מסוגל לעשות כלום בעצמו, התנייד עם כיסא גלגלים, ונזקק לעזרה אפילו כדי להיכנס לשירותים או להתקלח" (סעיף 4 לתצהירה). כך גם העידה גב' מ"ס (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 4, שורות 11-27). כמו כן, ציינה גב' מ"ס כי גם לאחר שהורידו לתובע את הגבס, הוא לא הצליח לתפקד והיא הפכה למפרנסת היחידה (סעיפים 5-6 לתצהירה).
    10. בנוסף, מדבריו של התובע בעדותו, עולה כי כיום הוא מצא עבודה כשליח וכי הוא משתכר בסך של כ-1,800 ₪ לחודש (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 6, שורות 20-33, ועמ' 7, שורות 1-14). שכר זה נמוך באופן משמעותי משכרו של התובע עובר לתאונה, כפי שעולה מתלושי השכר שצירף התובע כנספח 9 לראיותיו. גם בשנת 2021, בתקופה הקצרה בה שב התובע לעבוד אחרי התאונה, השתכר התובע בסך של 2,838 ₪ לחודש בלבד (נספח 11 לראיות התובע). בנתונים אלה יש כדי להעיד על הפגיעה התפקודית שנגרמה לתובע כתוצאה מהתאונה. אף המומחה מטעם בית משפט קבע בחוות דעתו כי "באשר לפגימה בקרסול וכף רגל שמאל, מדובר בנזק בתר חבלתי ניכר עם הפרעה תפקודית ניכרת" (עמ' 6 לחוות הדעת).
    11. על אף שאני סבור כי קביעת המל"ל איננה מחייבת לצורך הליך זה, כטענת הנתבעות, הפעלת תקנה 15 במלואה בעניינו של התובע מהווה גם היא אינדיקציה לנכות התפקודית המשמעותית של התובע.
    12. הנתבעות טוענות בסיכומים מטעמן כי לתובע עבר רפואי פיזי ונפשי אשר משפיע על דפוסי ההתנהגות התעסוקתיים של התובע. נטען כי העובדה שהתובע לא עבד אינה קשורה כלל לתאונה אלא לעברו הרפואי ולרקע המשפחתי של התובע, אשר פורט בסיכומים. טענות אלה של הנתבעות לא הוכחו והמומחה מטעם בית משפט התייחס בחוות דעתו לעבר הרפואי האורתופדי של התובע, כך שלא ניתנה בגינו נכות. על כן, אני סבור כי אין מקום לקבל טענות אלה.
    13. מהראיות והעדויות שבפניי עולה כי התובע נותר עם נכות תפקודית משמעותית בתחום האורתופדיה, וברור כי התובע לא יכול לשוב לעבודתו או לעבודות אחרות דומות שדורשות מאמץ פיזי מוגבר. התרשמתי כי לתובע נותרו מגבלות המכבידות על התנהלותו, הן בחייו האישיים והן בעבודתו, וכי התובע נזקק לעזרת משפחתו בביצוע מטלות שונות.
    14. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהובאו כמפורט לעיל, לאחר שהבאתי בחשבון את אופי הנכות של התובע ואת אופי העבודות בהם עבד (עבודות פיזיות), את השכלתו והכשרתו, את גילו, ולאחר שהתרשמתי מעדות התובע על השפעת הפגיעה על תפקודו וכן מעדות גרושתו, אני קובע כי הנכות התפקודית שנותרה לתובע בעקבות התאונה גבוהה מנכותו הרפואית ועומדת על 30%.

בסיס שכרו של התובע:

    1. הצדדים חלוקים בשאלה מהו בסיס השכר של התובע לצורך חישוב נזקיו.
    2. התובע טוען כי יש להעמיד את בסיס שכרו על סך 8,185 ₪, וזאת בהתאם לתלושי השכר של חודשים יולי עד אוקטובר 2018, טרם התאונה, אשר צורפו כנספח 9 לראיותיו.
    3. הנתבעות טוענות כי יש להעמיד את בסיס השכר של התובע על סך 4,955 ₪, וזאת מאחר שהמל"ל קבע כי השכר הרבע שנתי של התובע הוא 7,500 ₪ אך במסגרת החישוב במל"ל נלקחו בחשבון רק שלושת החודשים שקדמו לתאונה. לטענת הנתבעות יש לבצע את החישוב מתחילת שנת 2018, באופן שמעמיד את בסיס השכר של התובע על סך 4,955 ₪ כאמור. יצוין כי בתחשיב הנזק מטעם הנתבעות, נטען כי בסיס שכרו של התובע הוא 7,500 ₪.
    4. על אף שעולה מדו"ח הרציפות שהוגש כנספח 7 לראיות הנתבעות כי שיעור השתכרותו של התובע לאורך השנים היה לא יציב, מצאתי כי יש לחשב את בסיס השכר של התובע בהתאם לתלושי השכר שצורפו כנספח 9 לראיותיו. התובע החל את עבודתו אצל המעסיקה בחודש מרץ 2018 ולמעשה עבד שם כ-8 חודשים עד לתאונה. לראיות התובע צורפו ארבעה תלושי שכר אחרונים מעבודתו של התובע אצל הנתבעת, ביחס לחודשים יולי עד אוקטובר 2018, אשר מלמדים על פוטנציאל ההשתכרות של התובע שכאמור החל לעבוד שם בחודש מרץ.
    5. לאחר שעיינתי בראיות, בתלושי השכר, ובדו"ח רציפות ביטוח שהוגש על ידי הנתבעות, ולאחר ששמעתי את עדותו של התובע ואת טיעוני הצדדים, אני קובע כי בסיס השכר לקביעת הפסדי שכר לעבר של התובע הוא 8,185 ₪ בהתאם להשתכרותו בחודשים שטרם התאונה. בהקשר זה אציין כי, אני לא מקבל את טענת הנתבעות לפיה יש לחשב את בסיס השכר בהתאם להכנסות בשנת 2018 בחלוקה ל-12 חודשים, שכן התובע לא עבד אצל הנתבעת שנה שלמה טרם האירוע באופן שיכול ללמד על בסיס השכר.
    6. ביחס לבסיס השכר לצורך חישוב גריעה מכושר ההשתכרות של התובע בעתיד, יצוין כי התובע לא שב לעבודתו אצל הנתבעת לאחר התאונה (ר' נספח 10 לראיות התובע וכן דו"ח הרציפות שצורף כנספח 7 לראיות הנתבעות). התובע ניסה להשתלב במעגל העבודה שוב, בשנת 2021, אך התובע עבד בשנה זו מספר חודשים בודדים והשתכר כאמור בסך של 2,838 ₪ לחודש.
    7. בתצהיר העדות הראשית מטעמו, ציין התובע, כי בעקבות התאונה הוא לא מסוגל לעבוד בשום עבודה שדורשת מאמץ פיזי (ס' 19 לתצהיר). כמו כן, ציין התובע כי הוא עבד בחנות אופניים, במשרה חלקית ולאחר 4 חודשים העסק נסגר (ס' 20 לתצהיר). עוד ציין התובע כי אין לו תעודת בגרות מלאה, והעבודות שעבד בהן לפני התאונה היו עבודות פיזיות בלבד. התובע ציין כי פנה למחלקת שיקום בביטוח לאומי כדי לקבל הכשרה חדשה, אך מלבד תעודה של ניהול רשתות אשר מהווה הכשרה ראשונית ובסיסית, לא הצליח לסיים את הלימודים (סעיפים 21-23 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע).
    8. בדיון ההוכחות, העיד התובע כי ניסה לחפש עבודות נוספות לאחר שחנות האופניים נסגרה (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 12, שורות 13-23). כמו כן, העיד התובע כי כיום הוא עובד בתור שליח בחברת תן ביס וכי הוא עובד כ-3 פעמים בשבוע, כאשר כל משמרת אורכת 3-5 שעות. התובע העיד כי עבור כל משמרת הוא מקבל תשלום בסך 120-150 ₪ (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 6, שורות 20-33, ועמ' 7, שורות 1-14). מדברי התובע ניתן להסיק כי הוא משתכר מעבודתו כשליח בסך של כ-1,800 ₪ לחודש, כאמור לעיל.
    9. שוכנעתי שהתובע ניסה למצוא עבודה חלופית ובכך עמד בנטל להקטנת נזק. כפי שעולה מהראיות ומהעדויות שבפניי, התובע ניסה לעבוד בעבודות אחרות, אף כאלה ששונות מעיסוקיו בעבר, כך למשל בשנת 2021 עבד בחנות אופניים עד שנסגרה. התובע אף פנה למחלקת שיקום בביטוח לאומי על מנת למצוא הכשרה אך לא עלה בידו לסיים את הלימודים ונראה כי ההכשרה שרכש אינה מספקת כדי למצוא עבודה בתחום הסייבר. התובע לא ויתר וכפי שעולה מעדותו, כיום הוא עובד כשליח בחברת תן ביס, אשר לטענתו לא דורשת מאמץ פיזי רב.
    10. מהראיות והעדויות שבפניי עולה כי שכרו של התובע כיום, אינו מבטא את פוטנציאל ההשתכרות שלו, שכן בשנת 2018, בחודשים שטרם התאונה, השתכר התובע כאמור בסכום 8,185 ₪ לחודש הממוצע. השתכנעתי כי כתוצאה ממצבו של התובע בגין התאונה, הוא מתקשה למצוא עבודה ולהשתכר בהתאם לפוטנציאל ההשתכרות שלו, כפי שהיה טרם התאונה.
    11. על כן, אני סבור כי יש להעמיד גם את בסיס השכר לצורך חישוב גריעה מכושר ההשתכרות בעתיד בהתאם לבסיס השכר שהרוויח התובע טרם התאונה, אצל המעסיקה, קרי על סך של 8,185 ₪.
    12. סיכומו של דבר, אני קובע כי השכר של התובע לצורך חישוב הפסדי העבר והעתיד הינו 8,185 ₪, ובערכו היום - 9,413 ₪.
    13. עתה נעבור לכימות ראשי הנזק.

 

ראשי הנזק:

    1. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים לחישוב הנזק. התובע יליד 2.4.1980; התאונה אירעה ביום 7.11.2018 ובעת התאונה היה התובע בן 38 שנים. כיום התובע בן 45. שיעור הנכות הרפואית שנותרה לתובע בעקבות התאונה היא 20%, ושיעור הנכות התפקודית עומדת על 30%.

הפסדי השתכרות בעבר

    1. לטענת התובע, בשל הנכות שנגרמה לו כתוצאה מהתאונה, נפגע תפקודו ובמשך תקופה ארוכה לא היה מסוגל לעבוד כלל. נטען כי התובע ניסה לשוב למעגל העבודה וכחלק מאותו ניסיון עבר הליך של שיקום בביטוח לאומי בניסיון לקבל הכשרה שתאפשר לו להשתלב במעגל העבודה. התובע טען כי בשל הכשרה מקצועית לא מספקת ובשל מגבלותיו כתוצאה מהתאונה, כמו גם קושי בשפה האנגלית, לא עלה בידו להשלים את מסלול ההכשרה. למעשה, נטען כי התובע לא עבד כלל עד לחודש יוני 2021 ויש לפצותו בגין הפסדים מלאים למשך 31 חודשים. כמו כן, נטען כי החל מחודש יוני 2021, יש לפצותו לפי הנכות התפקודית הנטענת, קרי נכות בשיעור 50%.
    2. הנתבעות טוענות כי אין לייחס לתובע הפסדי השתכרות לעבר מלבד לתקופת אי הכושר שנקבעה על ידי המומחה מטעם בית המשפט, וזאת לאור נכויותיו של התובע ללא קשר לתאונה, וההיסטוריה התעסוקתית שלו טרם התאונה. כמו כן, נטען כי תקופה קצרה אחרי שנגמרה תקופת אי הכושר, החלה מגפת הקורונה ולכן יש לייחס את אי חזרתו לעבודה בשנים 2020 ו-2021 למגפה. כמו כן, נטען כי בתקופה שפנה התובע למל"ל לצורך שיקום, ומאחר שהיה בקורס מטעם המל"ל, נמנעה מהתובע האפשרות לעבוד ואין לכך אינדיקציה לגבי העתיד.
    3. כפי שנפסק לא פעם, ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב- "נזק מיוחד" שיש להוכיח במסמכים ובראיות [ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, לט(1) 477 (1985)], שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים, ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה.
    4. כפי שעולה מהראיות והעדויות שבפניי, הפסדיו של התובע לעבר הוכחו, שכן לאחר התאונה התובע לא שב לעבוד עד לחודש יוני 2021 (ר' נספח 10 לראיות התובע ונספח 7 לראיות הנתבעות). בשנת 2021 התובע עבד מספר חודשים בודדים, עד לסגירת החנות בה עבד. לאחר מכן, התובע לא הצליח למצוא עבודה וכיום, כפי שעולה מדבריו בחקירה הנגדית, הוא עובד כשליח בחברת 'תן ביס'.
    5. לא מצאתי כי יש לקבל את טענת הנתבעות ביחס לאי חזרתו של התובע לעבודה בשנים 2020 ו-2021 בשל מגפת הקורונה. כפי שעולה מדו"ח הרציפות ומתלושי השכר שצירף התובע, התובע שב לעבוד בחודש יוני 2021, כשמגפת הקורונה עוד הייתה בעיצומה.
    6. נוכח האמור לעיל, אני סבור כי יש לערוך את חישוב הפסדי העבר ראשית בהתאם לנכויות הזמניות שקבע המומחה מטעם בית משפט, כדלקמן:

100% נכות זמנית מיום 7.11.2018 ועד ליום 6.2.2019 - 28,239 ₪.

50% נכות זמנית מיום 7.2.2019 ועד ליום 6.5.2019 – 14,119 ₪.

30% נכות זמנית מיום 7.5.2019 ועד ליום 6.8.2019 – 8,471 ₪.

חישוב הפסדי העבר מתום הנכויות הזמניות ועד היום, קרי 69 חודשים, בהתאם לנכות התפקודית שנקבעה בשיעור 30% - 194,849 ₪.

    1. סך הפסדי ההשתכרות בעבר – 245,678 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע תקופה - 262,129 ₪.

גריעה מכושר ההשתכרות בעתיד

    1. התובע והנתבעות פרטו כל אחד בתורו את טענותיהם ביחס לגריעה מכושר ההשתכרות של התובע בעתיד.
    2. בהתאם לפסיקה, ככלל, אין בהכרח התאמה בין אובדן ההשתכרות או כושר ההשתכרות, ובין שיעור הנכויות הרפואית והתפקודית. אובדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד ותוך התחשבות בכלל נסיבות המקרה.
    3. במקרה דנן, שקלתי בין השאר את אופי הפגיעה שנותרה לתובע בעקבות התאונה והשלכותיה על התובע בכלל ועל עיסוקיו בפרט, היום ובעתיד. לאחר איזון כלל השיקולים, מקובל עלי, שנוכח הפגיעה ואופי עבודתו של התובע, התובע זכאי לפיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות בעקבות התאונה. התובע נותר כיום עם מגבלות משמעותיות בתחום האורתופדי, ולמגבלות אלה עשויה להיות השפעה על כושר השתכרותו בעתיד.
    4. התובע ניסה לחזור למעגל העבודה לאחר התאונה, ואף עבד מספר חודשים בשנת 2021. התובע אף פנה למחלקת השיקום בביטוח לאומי על מנת למצוא הכשרה חדשה. כיום התובע עובד כשליח בחברת תן ביס וחלה ירידה משמעותית בהכנסתו. מעדותו של התובע, שנשמעה ברובה אותנטית, התרשמתי כי לתובע קשיים בתפקוד, בין היתר בעבודתו. על כן, לא ניתן לשלול כי מצבו הרפואי ישפיע על תפקודו בעתיד באופן שונה לחומרה ממצבו כעת.
    5. כפי שציינתי לעיל התרשמתי כי ישנה פגיעה משמעותית בכושר ההשתכרות.

    6. בשים לב לגילו של התובע, לשנות העבודה שנותרו לו, לטיב עבודתו, לנכותו התפקודית ולמגבלה שנותרה לו, להפסדי השכר שנגרמו לתובע בפועל ביחס לפוטנציאל ההשתכרות שלו, אני פוסק לתובע פיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות, לפי חישוב אקטוארי מלא עד גיל 67, לפי נכות תפקודית בשיעור 30%, לפי בסיס שכר בערכו היום (9,413 ₪), ולפי מקדם היוון 193.18.

      הפיצוי עומד על סכום של 545,521 ₪.

אובדן פנסיה

    1. להפסדי השכר יש להוסיף הפסדי פנסיה (לעבר ולעתיד) בשיעור 12.5% בסך 100,956 ₪.

עזרת צד שלישי

    1. התובע מבקש לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק זה בסך 150,000 ₪, ביחס לעבר ולעתיד, בטענה כי בשל התאונה רגלו הייתה מגובסת במשך כחודשיים, כשתחילה הוא הונחה לשמור על הרגל מורמת ולהימנע מדריכה. נטען כי גרושתו של התובע, שבמועד התאונה הייתה נשואה לו, סייעה לו בין היתר בהלבשה, מקלחת, שירותים וליווי לרופאים. התובע טוען כי עד היום הוא מוגבל ונזקק לעזרה, הוא נעזר במקל הליכה ומתקשה ללכת ולשבת לאורך זמן.
    2. הנתבעות טוענות מנגד כי אין לפצות את התובע בגין ראש נזק זה, שכן הוא לא הוכיח לטענתן עזרת זולת מיוחדת או עזרה בשכר. נטען כי בכל הקשור לעזרת בני משפחה, מדובר בעזרה רגילה שאינה ברת פיצוי.
    3. באשר לעזרת הזולת, ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק [דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף 44 (1997), ראו גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פד"מ כח(1) 277 (1973)]. לכן, השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.
    4. בענייננו, הוכח כמפורט לעיל, כי גרושתו של התובע, אשר הייתה במועד התאונה נשואה לו, סייעה לו במטלות שונות. גב' מ"ס העידה בדיון ההוכחות כי עזרה לתובע "בהלבשה, במקלחת, שירותים, הוא היה בהתחלה על כיסא גלגלים, הוא לא יכול היה ללכת. הוא היה מגובס, הוא היה מתנייד באמצעות כיסא גלגלים, לקח זמן עד שעבר לקביים" (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 4, שורות 16-19). כמו כן, התובע העיד בחקירתו כי אשתו עזרה לו "אפילו לשירותים היא הייתה עוזרת. הייתה בהתחלה ממש פגוע. עם הזמן השתפרתי" (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 17, שורות 6-8). גם בתצהיר העדות הראשית מטעמו ציין התובע כי גב' מ"ס סייעה לו, ואף ציין כי לאחר שהשניים התגרשו, הוא עבר לגור עם אמו שעוזרת לו גם היום (סעיף 26 לתצהירו).
    5. לעניין שיעורו של הפיצוי, יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות, ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע [ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג, לט(1) 197 (1985)]. על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.
    6. בהקשר זה יצוין, כי המומחה מטעם בית המשפט קבע לתובע תקופת אי כושר מלא למשך 3 חודשים, ולאחר מכן נכות זמנית בשיעור 50% למשך 3 חודשים נוספים בגין מצב בתר חבלתי עם השפעה קשה על כושר הפעולה הכללי והתנועות, ולאחר מכן נכות זמנית בשיעור 30% למשך 3 חודשים נוספים בגין מצב בתר חבלתי עם השפעה יותר מבינונית על כושר הפעולה הכללי והתנועות.
    7. לאור קביעות המומחה, אופי הנכות של התובע, ולאור הנסיבות כפי שנלמדו מהראיות בתיק, סביר בעיני כי התובע נזקק לעזרה משמעותית בתקופה הסמוכה לאחר התאונה, ואפשר שהוא יזדקק לעזרה דומה גם בתקופת העתיד. בנסיבות העניין אני פוסק לתובע פיצוי גלובלי בשיעור 60,000 ₪ לתקופת העבר והעתיד.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

    1. התובע טוען כי בעקבות התאונה נגרמו לתובע הוצאות רבות בגין טיפולים רפואיים, ייעוצים, משככי כאבים, משחות, עזרים רפואיים, טיפולי פיזיותרפיה, קנביס רפואי ועוד. התובע טוען בנוסף כי לאחר התאונה נזקק לביקורות רפואיות וטיפולים רבים, ונגרמו לו הוצאות נסיעה מוגברות.
    2. התובע העיד כי הוא משתמש במשככי כאבים וקנאביס רפואי, וצירף לראיותיו פירוט תשלומים מקופת החולים (נספח 13 לראיות התובע), אלא שבמסמך זה אין פירוט של התשלומים ולא ברור עבור מה שילם התובע את הסכומים השונים. התובע טען כי נזקק לאחר התאונה ובעקבותיה לביקורות רפואיות וטיפולים רבים וכי מהות נכותו תצריך הוצאות נסיעה מוגברות. התובע ביקש להעריך ראש נזק זה בסך 110,000 ₪.
    3. כמו כן, טען התובע כי על הנתבעות לפצותו בגין עלויות הביטוח בשב"ן אותו הוא מחויב לרכוש, בסך 103 ₪ בחודש, קרי בסך כולל של 37,492 ₪ לעבר ולעתיד.
    4. הנתבעות טוענות כי מאחר שמדובר בתאונת עבודה, הוצאותיו של התובע מכוסות על ידי המל"ל או על ידי ביטוח בריאות ממלכתי. משכך לטענתן אין לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה. כמו כן, טוענות הנתבעות כי יש לדחות את טענות התובע בנוגע לקנאביס רפואי, שכן טענות אלה לא הוכחו והמומחה מטעם בית משפט לא קבע כל צורך בקנאביס רפואי בקשר עם התאונה.
    5. כידוע, חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, קובע בסעיף 3(א) כי זכותו של כל תושב בישראל לקבל את שירותי הבריאות לפי החוק באמצעות קופת החולים שבה הוא חבר. סעיף 3(ד) לחוק קובע כי "שירותי הבריאות הכלולים בסל שירותי הבריאות יינתנו בישראל לפי שיקול דעת רפואי, באיכות סבירה, בתוך זמן סביר ובמרחק סביר ממקום מגורי המבוטח, והכול במסגרת מקורות המימון העומדים לרשות קופות החולים". בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724 (1997) נפסק כי הזכות לקבלת שירותי בריאות משתרעת גם לגבי מקרים שבהם קיים מזיק הגורם לנזק. מכאן שככלל, באין הוכחה מצד התובע כי אינו זכאי לטיפול מסוים מקופת חולים, לא יהיה מקום לפצותו.
    6. על אף האמור, ידוע כי אין ההוצאות הרפואיות מכוסות במלואן על ידי קופת החולים או המוסד לביטוח לאומי, ולעיתים יש פער בין ההוצאות בפועל לבין ההחזרים שניתנים על ידי גופים אלה.
    7. אני סבור כי הפגיעה שנותרה לתובע אינה צפויה לגרור הוצאות ניידות מוגברות. בנוסף, המומחה מטעם בית המשפט לא המליץ על טיפולים שאינם ניתנים חינם באמצעות קופות החולים.
    8. ביחס לטענות הנוגעות לקנאביס רפואי, אמנם התובע העיד בחקירתו הנגדית כי הוא משתמש בקנאביס רפואי (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 17, שורות, 16-24), אולם בתחשיב הנזק מטעמו וכן בסיכומיו, התובע לא כימת את הפיצוי הנדרש, ולא הגיש ראיות להוכחת שיעור הוצאה זו. בנוסף, המומחה מטעם בית המשפט לא המליץ על שימוש בקנאביס רפואי ואף לא קבע כי קיים קשר סיבתי בין השימוש בקנאביס רפואי לבין התאונה. על כן, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין שימוש בקנביס.
    9. בנוסף, אני סבור כי דין טענת התובע לפיה על הנתבעות לפצותו בגין עלויות השתתפות בתוכנית שב"ן, להידחות, וזאת מאחר שלא הוכח כי התובע רכש תוכנית זו בעקבות התאונה. בהינתן זאת ובהינתן היקף נכותו של התובע, שאינה קשורה לתאונה, אין מקום לפסיקת פיצוי בגין רכיב זה [ר' לעניין זה ת"א 48353-01-18  פלונית  נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (נבו 29.2.2024) ופסק הדין בערעור ע"א 7719-04-24  פלוני נ' אלמוני (נבו 28.4.2024)].
    10. עוד טען התובע כי על הנתבעות להשיב לו את העלויות בגין הייצוג המשפטי במל"ל. גם ביחס לרכיב זה, אני סבור כי דין הטענה להידחות. אכן התובע נדרש לנהל הליכים במוסד לביטוח לאומי בעטיה של התאונה, אך אין הכרח שיהא מיוצג בהליכים אלה. זכותו של התובע להסתייע בעורך דין, ולהתחייב לשלם לו כל אשר ידרוש ואולם לא עומדת מנגד חובתן של הנתבעות להחזיר הוצאה זו [ר' לעניין זה ת"א 32672-05-12‏ ‏ס.ק נ' שפע חברה לייצור ושיווק ארוחות מוכנות (1984) בע"מ (נבו 15.9.2017); ע"א 8326/12 כהן נ' עזבון המנוח טורוק ליאונד ז"ל (נבו 29.4.2013); ת"א 61636-05-20  פלונית נ' ועד הבית ב (נבו 25.10.2023)].
    11. לפיכך, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בגין ראשי הנזק של הוצאות רפואיות ונסיעות בשיעור של 15,000 ₪.

כאב וסבל

    1. כאמור, התובע סבל משבר ברגלו לאחר התאונה, ובגין פגיעתו זו נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 20%. כן סבל התובע כתוצאה מהתאונה מפגיעות בכתף ובעמוד השדרה המותני, הגם שבגין איברים אלה לא זוכה בנכות. התובע סבל כאבים רבים, והמומחה מטעם בית המשפט קבע לתובע נכויות זמניות משמעותיות. מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט נלמד כי התובע סבל ועודנו סובל מכאבים בגין הפציעה.
    2. התובע מבקש לקבל פיצוי בסך 150,000 בגין כאב וסבל, והנתבעות מבקשות לפסוק לו פיצוי בהתאם לדין מבלי לנקוב סכום.
    3. לאחר שהבאתי בחשבון את מכלול הנסיבות ואת הנכות הרפואית המשוקללת בשיעור 20%, אני פוסק לתובע פיצוי בראש נזק זה בסך 120,000 ₪.

ניכויים

    1. הצדדים הגישו חוות דעת אקטואריות מטעמם. בהתאם לחוות הדעת האקטוארית מטעם התובע, סכום הניכויים הוא 670,527 ₪. מנגד, חוות הדעת האקטוארית מטעם הנתבעות מעמידה את סכום הניכויים בגין גמלת נכות מעבודה על סך 783,378 ₪ (769,509 ₪ שערוך קצבאות ו- 13,869 ₪ ריבית על תשלומי עבר). בנוסף, טוענת הנתבעת כי יש לנכות סכומים נוספים בגין שיקום: 64,882 ₪ בגין דמי שיקום, 67,551 ₪ בגין שכר לימוד, ו-2,573 ₪ בגין תשלומי נסיעות. סה"כ טוענת הנתבעת לניכויים בסך 918,384 ₪.
    2. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחים שערכו את חוות הדעת האקטואריות ובמסגרת הסיכומים הרחיבו את טענותיהם ביחס לניכויים.
    3. התובע טוען כי יש להעדיף את חוות הדעת מטעמו מאחר שבחוות הדעת האקטוארית מטעם הנתבעות נפלו שתי טעויות. הראשונה, היא כי החישוב בחוות הדעת האקטוארית מטעם הנתבעות לא כולל קיזוזים בגין ביטוח בריאות, ארגון נכים וביטוח הדדי. השנייה, היא כי בהיוון הקצבאות בעתיד הובאה בחשבון תוספת של מענק חד פעמי בגיל פרישה. כמו כן, נטען על ידי התובע כי אין לבצע ניכוי בגין תגמולי השיקום. בסיכומיו, מפנה התובע לפסיקה, לפיה יש לערוך הבחנה ביחס למהות סכומי השיקום, כאשר מימון נסיעות, שכר לימוד ומכשירי לימוד אינם ראויים לניכוי וזאת בשונה מדמי שיקום שהם מעין גמלה כספית ששילם המל"ל לתובע, ואותם יש לנכות.
    4. הנתבעות בסיכומיהן לא השיבו לטענות התובע וחזרו על סכום הניכויים הנטען בחוות הדעת האקטוארית מטעמן. לעניין השיקום, טענו הנתבעות כי אף אם בית המשפט לא ימצא לנכון לנכות את שכר הלימוד, הרי שאת דמי השיקום יש לנכות במלואם.
    5. אדון להלן בכל אחד מהרכיבים ששולמו לתובע על ידי המל"ל.

 

תשלום בגין ביטוח בריאות, ביטוח הדדי, וארגון נכים

    1. ביחס לתשלומים שמשלם המל"ל בגין ביטוח בריאות, ביטוח הדדי ותשלום עבור ארגון נכים, הכלל הוא שיש לנכות את תגמולי המל"ל "ברוטו" ולא "נטו", שכן תגמולי נטו מחושבים לאחר ניכוי חובות של התובע למל"ל, וניכוי חובות זה מהווה טובת הנאה כלכלית מבחינת התובע, ומשכך הוא בר ניכוי מהפיצוי [ר' לעניין זה ת"א 8353-03-24 פלוני נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ (נבו 4.2.2025); ת"א 172492-09 ביטון נ' כהן (נבו 27.8.2014); ע"א 2533-08 חאלד נ' זלמן (נבו 17.3.2009)]. על כן, אני סבור כי יש לקבל את טענת הנתבעות בסוגיה זו. יובהר כי הגם שהתובע לא מקבל את הסכומים האלה ישירות, אלא ביטוח לאומי משלם אותם לצד ג', מדובר כאמור בטובת הנאה אשר יש לנכות מהפיצוי לתובע.

 

מענק בגובה 36 קצבאות

    1. מחלוקת נוספת נוגעת כאמור לשאלה האם יש לנכות מענק בגובה 36 קצבאות נכות שעשוי התובע לקבל במועד זכאותו בעתיד לקבלת קצבת זקנה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, טענות התובע עדיפות בעיני. לאור סעיף 320(ג)(1) לחוק הביטוח הלאומי אין התובע יכול לקבל כפל גמלאות, ולכן עליו לבחור בהגיעו לגיל פרישה בין קצבת זקנה לקצבת נכות מעבודה. היה והתובע יבחר לעבור למסלול של קצבת זקנה הוא יקבל מענק חד פעמי בגובה 36 קצבאות כנפגע עבודה תוך התנתקות מענף נפגעי עבודה ומעבר לענף זקנה.
    2. אכן, בהתאם לחוות הדעת האקטואריות בעניינו של התובע, קצבת הזקנה לה הוא יהיה זכאי גבוהה מעט מקצבת הנכות המשולמת לו, וניתן להניח שיתכן ויבחר לקבל גמלה גבוהה יותר כשיתאפשר לו. עם זאת, כפי שעולה מחוות הדעת האקטוארית של התובע, ההבדל בין סכומי הקצבאות הוא מזערי (13 ₪), כך שגידול ב-0.5% בלבד בקצבת הנכות מעבודה בגין החמרת מצב, תביא את קצבת הנכות מעבודה להיות גבוהה מקצבת הזקנה.
    3. בהתחשב בכך שהתובע צריך לבחור בגיל פרישה לעבור לקבל קצבת זקנה ושרק אם יעשה כן הוא יקבל מענק חד פעמי בגובה 36 קצבאות כנפגע עבודה (מענק מהוון בסך 42,542 ₪ אותו מבקשות הנתבעות לנכות) תוך התנתקות מענף נפגעי עבודה (בחירה הכרוכה בוויתור על האפשרות לפנות למוסד לביטוח לאומי בתביעה להחמרת מצב) ומעבר לענף זקנה, לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעות לפיה יש מקום לקבוע היום, כי התובע יבחר במסלול זה בעתיד [ר' לעניין זה פסק הדין בת"א 10309-09-16 פלונית נ' שהנז (נבו 26.1.2022)].

 

דמי שיקום, דמי נסיעות ושכר לימוד

    1. ביחס לסוגיית דמי השיקום, בהתאם לתעודת עובד ציבור שהוגשה ביום 14.10.2024, התובע קיבל ממחלקת שיקום של ביטוח לאומי תשלומים שונים כדלקמן: 64,882 ₪ בגין דמי שיקום; 2,573 ₪ בגין דמי נסיעות; 67,551 ₪ בגין שכר לימוד. בעניין זה, נעשתה בפסיקה הבחנה בין מימון נסיעות ושכר לימוד שהינם רכיבים שנועדו לעזור לתובע להתקדם במישור התעסוקתי, ובכך לצמצם את נזקו, ואין לנכותם, לבין "דמי שיקום", שהם מעין גמלה כספית ששילם המל"ל לתובע למחייתו במהלך תקופת ההכשרה המקצועית, ושאותם יש לנכות [ראה ת.א. 3240/98 ניסים נ' נשר מפעלי מלט (נבו 23.7.2006); ת.א. (שלום ת"א) 57530/07 מקוריה נ' ניאזוב (נבו 20.12.2012); ת.א. 1701/00 שומלי נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (נבו 29.6.2006); ת"א 22727-11-12  י.ד  נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב-"הפול" (נבו 21.10.2015)].
    2. לפיכך אני קובע כי דמי השיקום – ינוכו, וכי דמי נסיעות ושכר לימוד – לא ינוכו.
    3. כאמור, לתובע שולמו דמי שיקום בסך 64,882 ₪.
    4. נוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי סכום הניכויים בגין תגמולי המל"ל יבוצע על פי חוות הדעת האקטוארית מטעם הנתבעות תוך הפחתת סכום מענק 36 הקצבאות בסך 42,542 ₪ ובתוספת דמי השיקום בסך 64,882 ₪ - סה"כ ניכויים: 805,718 ₪.

 

סוף דבר

    1. לנוכח כל המפורט לעיל, התביעה מתקבלת.
    2. סה"כ נזקיו של התובע:

הפסדי השתכרות בעבר – 262,129 ₪.

גריעה מכושר ההשתכרות בעתיד – 545,521 ₪.

הפסדי פנסיה – 100,956 ₪.

עזרת צד ג' – 60,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעה – 15,000 ₪.

כאב וסבל – 120,000 ₪.

  1. סה"כ פיצוי 1,103,606 ₪, ולאחר ניכויים – 297,888 ₪.
  2. אשר על כן אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע ביחד ולחוד, סכום של 297,888 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בצירוף מע"מ, וכן החזר אגרת בית משפט. בנוסף, תשלמנה הנתבעות לתובע את שכר העדה שזומנה על ידו לדיון ההוכחות, את עלות חוות דעת המומחה מטעמו, ואת חלקו בעלות חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, בסכומים המשוערכים להיום.
  3. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז (לוד) בתוך 60 ימים מהיום.

פסק הדין מותר בפרסום שעה שאינו כולל פרטים מזהים של התובע.

ניתן היום, ט"ו אייר תשפ"ה, 13 מאי 2025, בהעדר הצדדים.

קונסול ניטור של ג'ומלה

Session

מידע פרופיל

שימוש בזיכרון

שאליתות בסיס נתונים