לפני	כבוד השופטת בלהה יהלום
תובע		פלוני נגד
נתבעים		1. ____ 2. _____ פסק דין

בפניי תביעה שעניינה נזקי גוף שאירעו לתובע בתאונת עבודה שהתרחשה ביום 3.2.2016 בעת שעבד כשכיר אצל הנתבעת 1, חברה בע"מ שבבעלות הנתבע 2.

התאונה

1. התובע, יליד 1980, תושב הכפר אלג'יב שבתחומי הרשות הפלסטינית, עבד כפועל אצל הנתבעת 1 (להלן: החברה) חברה למיון פסולת בנייה, אשר הנתבע 2 הוא בעל המניות היחיד שלה (להלן: הנתבע).
2. אין מחלוקת כי ביום 3.2.2016, בשעות הצהריים, עבד התובע באתר החברה שבאזור התעשייה עטרות וכי נפגע במהלך העבודה (להלן: התאונה), הצדדים חלוקים בשאלת האחריות לתאונה באופן כללי, ובאופן ספציפי באשר לאחריותו של הנתבע 2 לתאונה, וכן בשאלת הנזק שנגרם לתובע בתאונה. כמקובל, נדון תחילה בשאלת האחריות וככל שימצא כי הנתבעים או מי מהם אחראי לנזקי התובע, נשום את נזקיו.

טענות התובע

1. גרסת התובע הינה כי ביום התאונה, בסביבות השעה 14:30, הפעיל מכונת גריסה שתפקידה לגרוס את פסולה הבניה (אבנים) ולהפוך אותה לחצץ. בשלב מסוים המכונה נתקעה והנתבע הורה לו לתקן את המכונה ולשחרר את מה שנתקע על מנת שהמכונה תשוב לעבוד. לשם כך עלה התובע ביחד עם הנתבע ועם עובד נוסף בשם אבו שאפיק (להלן: שאפיק) על המכונה על מנת לנסות לתקן אותה. פעולת התיקון הצריכה פתיחתם של מספר ברגים באמצעות מברג. חלק מהברגים נפתחו, אולם אחד מן הברגים לא נפתח והנתבע הורה לו לנסות לשחרר את הבורג בעזרת מכשיר אחר שנקרא "ג'בקה", שהצריך שימוש בכוח. הניסיון לשחרר את הבורג גרם לכך שהוא נשבר ומעוצמת הכוח שהשקיע בניסיון הפתיחה, נהדף התובע אחורה ונפל מגובה המכונה על משטח ברזל וממנו לרצפת בטון. התובע צירף תמונה של מכונת הגריסה (ת/2).
2. התובע נפצע והנתבע פינה אותו לבית חולים "הסהר האדום" ברמאללה, שם נבדק ושוחרר בו ביום. משלא חל שיפור במצבו, שב לבית החולים ביום 5.2.2016 ואז פונה לבית חולים אחר, "אל-מקאסד". בדיקת CT הראתה כי נגרם לו שבר של זיז ספינלי אחורי בחוליה C7 ולאחר שניתן לו אישור לקבלת טיפול רפואי בישראל, הוא החל לקבל טיפול בקופת חולים כללית, ניתנו לו אישורי מחלה למשך כארבעה חודשים, ובין היתר, בוצעה לו בדיקת MRI שהדגימה מספר בקעי דיסק בחוליות C.
3. לכתב התביעה צירף התובע חוות דעת רפואית, על ידי אורתופד מטעמו, ד"ר יורם וייל, שקבע לו אי-כושר מלא לתקופה שמיום התאונה (3.2.2016) ועד ליום 31.12.2016 ו- 50% אי-כושר למשך שישה חודשים נוספים, עד ליום 30.6.2017. בשל הפגיעה הקשה בצוואר, קבע לו המומחה 20% נכות צמיתה לפי סעיף 37(7)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות מעבודה). בנוסף צירף התובע חוות דעת של מומחה בתחום רפואת הא.א.ג, ד"ר פטר פרידמן, אשר קבע לתובע נכות בשיעור 20% בגין סחרחורות מהם הוא סובל בהתאם לתקנה 72(4)(ב)II לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956.
4. יצוין כי ועדה רפואית של המוסד לביטוח הלאומי (להלן: המל"ל) פסקה לתובע 5% נכות בגין הפגיעה בצוואר ו- 20% נכות בגין הסחרחורות מהן הוא סובל, תוך שנקבע כי הוא מוגבל בעבודות המצריכות שינויי תנוחה קיצוניים, עלייה על סולם או מצבים שמצריכים שיווי משקל טוב. מומלץ עבודה בישיבה. (ר' עמ' 146-147 לכתב התביעה); בין התאריכים 5.5.2016 – 31.12.2016 הוכר התובע כ"נכה נזקק"; בהמשך, וועדת רשות הפעילה בעניינו של התובע את תקנה 15 ונכותו הצמיתה של התובע במל"ל היא 30%.
5. לטענת התובע, התאונה ארעה בשל רשלנות הנתבעים בכך שלא שמרו על תקינות המכונה; לא גידרו את המשטח עליו עבד, באופן שהיה מונע את נפילתו ולא מסרו לתובע אמצעי הגנה כמו רתמה וקסדה. התובע הדגיש כי אינו מהנדס או טכנאי ואינו בעל הכשרה לתיקון מכונת גריסה; התובע טען כי הנתבעים לא קבעו נהלי עבודה נאותים; נהגו באדישות ובקלות דעת ולא דאגו לביטוח חבות מעבידים מתאים. עוד הוסיף כי הנתבעים לא הציגו גרסה חלופית באשר לאופן קרות התאונה.
6. מעבר לאחריות החברה שהעסיקה אותו, התובע מבקש לייחס אחריות אישית לנתבע 2. לטענתו, הנתבע הוא זה שהורה לו לתקן את המכונה התקועה; סמוך לאחר התאונה, בתאריך 10.2.2016, חתם הנתבע באופן אישי על המסמך הראשון שהוצא למל"ל הכולל את פירוט הנסיבות של התאונה ובטופס ב.ל. 211 שמולא על ידי החברה, נרשם כי הנתבע היה עד ראייה לתאונה ביחד עם הפועל שאפיק וכי הנתבע הוא מנהל האתר. התובע הוסיף כי לאחר הגשת התביעה התברר לו שהחברה היא חברה ריקה מתוכן ומנכסים, שמומנה ב"מימון דק" על מנת להתחמק מנושים; מספר חודשים לאחר הגשת התביעה, פתח הנתבע חברה חדשה והעביר את כל פעילותה של החברה לחברה החדשה ויש בכך כדי להצדיק הרמת מסך ולייחס לנתבע את אחריות החברה לתאונה, כמו גם אחריות אישית.
7. התובע הפנה לכך שבמשא ומתן שניהל עם הנתבע בשמו ובשם החברה, טען הנתבע כי ישנה פוליסת ביטוח חבות מעבידים המבטחת את התובע של חברת הביטוח "איילון" ורק לאחר הגשת התביעה הודיעה "איילון" שאין פוליסה כזו. בהמשך נטען הנתבע כי מדובר ברשלנות של סוכן הביטוח שהיה אמור לדאוג לכיסוי ביטוחי שכזה והנתבע הודיע כי בכוונתו לערב את הסוכן כצד ג', אך גם מצג זה התברר כמצג שווא שכן לא הוגשה כל הודעת צד ג' נגד סוכן ביטוח כלשהו.
8. התובע טען כי הנתבע הוא בעל המניות היחיד ומנהלה היחיד של החברה, הוא זה שהורה לו כיצד לעבוד ומה לעשות, הוא שהה לצדו בזמן הפגיעה, כפי שגם עולה טופס ב.ל. 211 שמילא עבורו ונושא את חתימת החברה. הנתבע אחראי לכך שלא היה מעקה בטיחות ושלא נקשר על אף שמדובר בעבודה בגובה, הוא זה שהורה לתובע לנסות לתקן את המכונה, והוא גם זה שאחראי לכך שלא קיים ביטוח חבות מעבידים שיכסה את נזקי התאונה שבנדון והוא גם זה שאחראי לכך שאין לחברה שום יכולת כלכלית לפרוע חובותיה, הוא זה שרוקן אותה מכל נכסיה. בעניין חסרון הכיס של החברה, פרט התובע כי מדובר בחברה "מפרת חוק" שלא הגישה דוחות שנתיים ולא שילמה אגרה לרשם החברות מאז שנת 2016; בתאריך 13.6.2018, חודשים ספורים לאחר הגשת התביעה, הקים הנתבע ביחד עם בא כוחו הקודם, עו"ד ח'לאילה, חברה אחרת עם ח.פ. אחר, והעביר את פעילות אתר פינוי הפסולת על שמה של החברה החדשה. התובע הפנה לכך שאפילו הוצאות שנפסקו לחובת הנתבעים שולמו על ידי חברה אחרת שבבעלות הנתבע (אקספרס הובלות (ר.מ.א ) בע"מ), ובפעם אחרת שנפסקו הוצאות הן לא שולמו כלל. עוד הוסיף התובע, כי בעת עריכת התצהיר התברר לו שהמקום נסגר, הנתבע פיטר את כל העובדים ולא שילם להם פיצויי פיטורין כדין והם הגישו תביעות לבית הדין לעבודה (ר' להלן).

טענות הנתבעים

1. הנתבעים טענו כי יש לערוך הפרדה בין החברה לבין הנתבע. הנתבע עמד על כך שלא היה המעסיק של התובע אלא החברה ולכן אין לייחס לו לא אחריות אישית לתאונה ולא אחריות בדרך של "הרמת מסך".
2. הנתבע הפנה לכך שבכתב התביעה המקורי, זה שבו נתבעה גם חברת הביטוח "איילון", לא הובאה הגרסה לפיה הוא אמר לתובע לתקן את התקלה במכונה ותוך כדי התיקון נפל, וגרסה זו נוספה רק בכתב התביעה המתוקן אליו צורף בעל המניות כנתבע. לטענת הנתבע, מדובר בגרסה ממוצאת שנועדה ליצור קשר כלשהו בין פגיעת התובע לבינו אישית בעוד הוא אינו מנהל העבודה בשטח ולא מנהל האתר בפועל. הנתבע הצהיר כי בדרך כלל הוא יושב במשרד החברה בבית צפאפא ומבקר במפעל לעתים רחוקות (ס' 7 לתע"ר הנתבע) ובמקרה היה במשרדי המפעל במועד התאונה ולכן נקרא למקום לאחר התאונה. היו במקום מנהלי עבודה מטעם החברה (ששמם לא צוין בתצהיר), אך הוא עצמו אינו איש שטח, הוא בוגר לימודי מחשבים ואין לו את הכישורים לניהול בפועל. הנתבע הוסיף כי גם אם היה מורה לתובע לתקן את המכונה לא היה בכך כדי להוות רשלנות. הנתבע הוסיף, כי מי שחתם על טפסי הביטוח הלאומי היה אחד ממנהלי האתר אחמד ברקאת ולא הוא (ס' 12 לתע"ר הנתבע), ובאותם טפסים שכן יש את חתימתו, חתם כנציג החברה ולא באופן אישי.
3. באשר לכיסוי הביטוחי הסביר הנתבע שלא מדובר בניסיון להטעות אלא שסבר באמת ובתמים שיש כיסוי ביטוחי משום שבתיק אחר של עובד אחר שנפגע (ת.א. (שלום י-ם) 16832-08-18 פלוני נ' איילון) כן היה כיסוי ביטוחי של חברת הביטוח איילון.
4. הנתבע טען כי התובע היה עובד תחזוקה (ס' 18 לתע"ר הנתבע) וכי תפקידו היה לדאוג לתקינות המכונה, כך שאם היתה תקלה במכונה זה היה מפקידו לתאר את התקלה ולתקן אותה. מדובר במכונה תיקנית, יש בה גידור ומעקות למניעת נפילות ורואים זאת בתמונות שצירף התובע, ולכן גם אם ימצא שיש אחריות כלשהי כלפי התובע, יש להטיל עליו אשם תורם בשיעור מכריע.

דיון והכרעה

אופן התרחשות התאונה

1. מלבד בעלי הדין עצמם לא העידו עדים נוספים, לא מטעם התובע ולא מטעם הנתבעים. התובע טען כי מלבד התובע והנתבע, היו עדים נוספים לתאונה. האחד, שאפיק שאותו לא הצליח התובע לאתר, אך טען כי לנתבע יש את פרטיו ויכול היה לזמן אותו לעדות; חבר נוסף של הנתבע שהתובע אינו מכיר ורפאא חלאיפה שהתובע זימן אך בפתח ישיבת ההוכחות טען בא כוח התובע כי אמר לו כי אישור הכניסה שלו לארץ בוטל על ידי הנתבע, שהוא המעסיק שלו ולכן לא יכול היה להתייצב לחקירה וכן. בחקירתו, חזר התובע על דברים אלו "יש לי את הטלפון שלו, דיברתי איתו בבוקר והוא אמר שהוא לא מגיע, בגלל שהנתבע 2 הוציא לו אישור לעבודה ולא נעים לו להגיע לכאן להעיד נגדו" (עמ' 11 ש. 33-34). ב"כ הנתבע הצהיר כי לא דיבר עם העד ובחקירתו של הנתבע לא היתה לכך התייחסות.
2. אינני נדרשת לכל טענות הצדדים לגבי זימון העדים. בסופו של יום איש מהצדדים לא הביא עדים נוספים ומכאן, שגרסאות הצדדים לתאונה ונסיבותיה, הן שתיהן בבחינת "עדויות יחידות של בעל דין" כמשמען בס' 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971.
3. לאחר שבחנתי את כל טענות הצדדים ועל יסוד התשתית הראייתית שהוצגה בפניי, אני מקבלת את גרסת התובע באשר לאופן התרחשות התאונה. דהיינו, כי עמד על המכונה, בחלק שאינו מגודר, שסומן על ידו X בתוך עיגול (ת/2, עמ' 8 ש. 17 לפרוטוקול) ניסה לתקן את המכונה בדרך של פתיחתה, ומהדף שחרור הבורג התקוע, נהדף אחורה ונפל לקרקע. נפרט בקצרה: למכונה ישנם שלושה מפלסים/ מדרגות. בעוד שהתובע טוען שעמד בחלק האמצעי שאינו מגודר, טענו הנתבעים שעמד במפלס הגבוה ביותר שהוא כן המגודר (סומן בעיגול; ר' חקירת הנתבע, עמ' 20 ש. 25). אני מבכרת את גרסת התובע באשר למיקום ממנו נפל, מאחר וזו המסקנה ההגיונית והמתבקשת שכן במפלס האמצעי נמצאת הקופסא או המנוע - אותו חלק שהתבקש לפרק, במפלס העליון ביותר לא נראה שמותקן חלק פונקציונלי של המכונה ופירוק המכונה הגיוני ומתבקש שייעשה במפלס בו טען התובע שעמד. אוסיף, שהנתבע העיד כי לא ראה את התאונה, אז כיצד, לשיטתו, הוא יכול להעיד איפה עמד התובע כאשר נהדף ונפל?
4. מצאתי כי גרסת התובע ברורה, אחידה ומשתלבת עם תיאורי התאונה שבהתכתבות בין הצדדים, בתיעוד הרפואי ובמסמכי המל"ל. סמוך לאחר התאונה, בזמן אמת, הנתבעים הכירו בתאונה ותארו אותה בדומה לתיאור התובע. נספח ו' לכתב התביעה הוא מכתבה של החברה, בחתימת בא כוחה, עו"ד איאד חלאליה והמנכ"ל ראיד עבד אלקאדר –הוא הנתבע, מיום 10.2.2016 ובו נרשם כי "אנו חברת ר.ע. אופק בע"מ, מאשרים בזה שהעובד שלנו וסאם חאיפה בעל ת.ז.(-) נפל אצלנו מפיגום של 2 מטר בתאריך 03/02/16 ביום רביעי בשעה 2.30 בצהרים. נא לעזור לו בשביל להמשיך את הטיפולים ובדיקות בבתי חולים וקבלת דמי חופשה ומחלה וכל דבר לפי החוק".

גם בטופס הבקשה למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה (עמ' 122 לכתב התביעה), נרשם, ביום 14.2.2016, על ידי אחמד בראקת כי התובע נפל מפיגום של 2 מטר, ובטופס התביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה, נרשם כי "נפל מפיגום בגובה 2-3 מטר במהלך עבודה בחברת "ר.ע. אופק בע"מ", תחנת מעבר לטיפול בפסולת בניין. כתוצאה מהנפילה נפל ונחבל באופן קשה"; בחודש ספטמבר 2017 אף אישרה החברה כי התובע הפסיק לעבוד בחברה ביום התאונה, עקב תאונת עבודה בה נפגע (עמ' 166 לכתב התביעה).

1. אסמכתאות אלו מהוות הודאות בעל דין, שניתנו, כאמור לעיל, בזמן אמת, מכוחן קיבל תובע טיפולים בחסות הביטוח הלאומי ולכן אני מאמצת את הגרסה המובאת בהם, ובהעדר גרסה פוזיטיבית אחרת כיום, של עד ראייה מטעם הנתבעים, אני מקבלת את גרסת התובע באשר לנקודה ממנה נפל וכל טענות הנתבעים על כך שאירוע כזה לא התרחש, כי לא מדובר בפיגום וכד' – נדחות במלואן ומוטב היה לו לא היו מועלות כלל.

מי הורה לתובע לתקן את המכונה ולשחרר את הבורג?

1. בתצהירו תאר התובע את התאונה כך: "התאונה ארעה בזמן שמכונת הגריסה הגורסת את פסולת הבניה (אבנים) לחצץ נתקעה ואני והנתבע מס' 2 – בעליה ומנהלה של החברה (ראיד אבדאלקדר) שהוא אף מנהל העבודה בפועל בתאר וכן פועל נוסף (אבו שאפיק) עלינו כדי לנסות ולתקנה. הבורג האחרון היה תקוע ולא נפתח והנתבע מס' 2 הורה לי לנסות ולשחררו בעזרת כלי עבודה מסוג "ג'בקה", שדורש הפעלת כוח רב לשם כך. לפתע הבורג נשבר ומעוצמת הכוח שהשקעתי בנסיון הפתיחה של הבורג הועפתי אחורה ונפלתי מגובה רב בו מוצבת המכונה על משטח הברזל למטה לרצפת הבטון היות ולא היתה גדר שמנעה את הנפילה" (ס' 2 לתע"ר התובע). מנגד, הנתבעים הפנו לכך שגרסה זו של התובע לא נרשמה בכתב התביעה הראשון, המקורי שהוגש בתיק, ובו נתבעה חברת הביטוח איילון, אלא בכתב התביעה המתוקן שלא כלל את איילון, אך כן את הנתבע אישית, ולכן טען הנתבע כי מדובר "בטענה מומצאת, שנועדה ליצור קשר כלשהו בין פגיעת התובע לביני אישית. התובע מודה שהוא הועסק אצל הנתבעת, אני אמנם בעל המניות ומנהל כללי, אך אינני מנהל העבודה בשטח ואינני מנהל האתר בפועל" (ס' 5-6 לתע"ר הנתבע).
2. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בעניין זה ואת הבסיס העובדתי שבפניי, אני מקבלת את גרסת התובע כי ההוראה לשחרר את מה שתקוע במכונה ולהחזיר אותה לפעילות בדרך של פתיחת הברגים על מנת לשחרר את מה שנתקע, ניתנה על ידי הנתבע. שכן מצאתי כי בגרסת הנתבע נפלו סתירות מהותיות והיא אינה מתיישבת עם מסמכי המל"ל. אפרט.
3. הנתבע טען כי לא נתן כל הוראה, לא היה בכלל בשטח, אלא היה במשרד המנהל, אולם הוא כן הצביע, כאמור לעיל, על המיקום, לשיטתו, שבו עמד התובע על גבי המכונה. אם לא היה נוכח במקום מניין לו מהיכן נפל התובע? מדובר בסתירה שלא יושבה על ידי הנתבע.
4. שנית, בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה נרשם כי הנתבע כן היה נוכח במקום, ודוק. המנהל אחמד ברקאת (שלא הובא לעדות) חתום על המסמך הזה:

 

(יושם אל לב שפה מתואר התובע כ"עובד כללי")

על הטופס חתום, בעמוד האחרון, המנהל אחמד ברקאת וישנה חותמת של החברה:

 

1. אם האמור בטופס ההודעה הוא שגיאה או טעות, מדוע לא זומן אחמד ברקאת לעדות? לכאורה מדובר בעובד של הנתבעים ומדוע שלא יתייצב ויסביר מדוע רשם מה שרשם? ודוק, כשהנתבע נשאל על כך בחקירתו (עמ' 18 ש. 25) "למה אחמד ברקאת כתב שהיית עד לתאונה... " השיב "הייתי במפעל". הימנעות הנתבע מהבאת עדים רלבנטיים פועלת לחובתו ועוברת חוט השני לכל אורך גרסתו. הנתבע חזר והדגיש כי הוא המנהל הכללי ולא מי שנמצא בפועל בשטח עם העובדים לכן הוא אינו יודע על הדרכות שבוצעו לעובדים או ציוד שניתן להם למרות שהוא יודע שהיו כאלו. כשנשאל על כך ספציפית, השיב שהוא לא זוכר מי היה ממונה בטיחות (עמ' 22 ש. 3) וכשנשאל על מסמכים בכתב כמו ספר הדרכות, חתימות עובדים וכד', השיב כי "זה דברים שצריכים להיות אצל המנהל העבודה באתר" (שם, ש. 22) וכי לא הביא אותם בגלל שלא התבקש (שם, ש. 14) , אם אכן היה מנהל אחר בשטח שנתן הוראות ופיקח על העובדים, מדוע לא להביא אותו לעדות? לכאורה מדובר במי שיכול להעיד מ"כלי ראשון" כי התובע לא נפגע כתוצאה מרשלנות.
2. יש משמעות רבה להימנעות הנתבע מהבאת עדים שלכאורה היו יכולים לשפוך אור אודות נסיבות התאונה ומי היה זה שפיקח על התובע בפועל, מי היה זה שראה שהתובע אינו חובש קסדה, שהוא מתבקש לבצע עבודה בגובה מבלי שהוא קשור ברתמה, מבלי שהמקום בו הוא עומד מגודר כדבעי, על כל אלו יכול היה להעיד מנהל העבודה בשטח שהנתבע טען כי היה נוכח. כידוע, " מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו" (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595). הנתבע לא הסביר מדוע לא הביא את כל בעלי התפקיד בחברה שהיו יכולים להראות כי התובע עבר הדרכות מתאימות, כי עלה על המכונה על דעת עצמו, כי היה זה תפקידו לתקן את המכונה וכן הלאה. אני מוצאת להוסיף כי יש בהימנעות זו יש גם כדי לכרסם בטענת הנתבע כי תפקידו התמצה בניהול "מלמעלה" של החברה וכי לא היה נוכח בפועל באתר ובעבודה, שאחרת הגיוני שהיה מביאם לעדות.
3. ישנם טעמים נוספים שמכוחם מצאתי שאין לתת אמון בגרסת הנתבע: הנתבע טען כי הניח, בתום לב, שקיימת פוליסת ביטוח חבות מעבידים של איילון שכן במקרה של תביעה אחרת, של עובד אחר שנפגע בעבודה, איילון הכירה בקיומו של כיסוי ביטוחי, והפנה לת.א. (שלום י-ם) 16835-08-18 ע.ע. נ' איילון; "אני אומר שהיא לא נתנה (כיסוי ביטוחי, ב"י)? ת. אני אומר לך שכן" (עמ' 23 ש. 1-4) ובכן, התביעה נגד חברת איילון נדחתה, לבקשת התובע, ללא צו להוצאות, ביום 9.9.2020, כשנתיים וחצי לפני ישיבת ההוכחות ולמעלה משנה לפני שהנתבע חתם על תצהירו, ולאחר שבכתב ההגנה, איילון כן הכחישה קיומה של פוליסה כאמור. כך שדברי הנתבע בחקירתו כי ידוע לו שע.ע. מתנהל מול איילון, בלשון הווה, אינה נכונה (ר' עמ' 23 ש. 6). באשר לטענת הנתבע כי גרסת התובע המייחסת לו אחריות אישית נוספה בכתב התביעה המתוקן ומדובר בגרסה כבושה, לא מצאתי כי יש ממש בטענה זו. הנתבע הוא זה שיצר מצג לפיו קיימת לנתבעת פוליסת ביטוח מתאימה וכל עוד זו היתה נקודת המוצא, לא היה צורך לפרט את אחריותו האישית של הנתבע ודי היה בניסוח שהובא בכתב התביעה המקורי. יש להניח כי לו היה הנתבע אומר מלכתחילה שלחברה אין פוליסת ביטוח מתאימה, היתה הגרסה המלאה מובאת כבר בכתב התביעה המקורי.
4. נוכח כל הסתירות המפורטות לעיל, אינני מקבלת את גרסת הנתבע, ומבכרת את גרסת התובע שהיתה אחידה והגיונית לכל אורך הדרך. בהתאם לכך אני מקבלת את גרסת התובע גם לכך שהנתבע הוא זה שהורה לו לתקן את המכונה מה שגרם לתאונה בה נפגע התובע.

האם התאונה נבעה מרשלנות?

1. כידוע, מעסיק חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדיו המועסקים על ידו באתר עבודה והדברים ברורים וידועים. מי שמבקש מעובד לבצע עבודה על משטח מוגבה, במיוחד כזה המוגבה במספר מטרים מן האדמה (הנתבע לא הציג ראייה באשר לגובה המכונה), עליו לוודא כי העובד יודע כיצד לעבוד בגבהים שכאלו, כי הוא מצויד באביזרי הגנה ועבר את כל ההדרכות וההכשרות הנדרשות. הנתבעים לא הראו ולא הוכיחו כי לתובע ניתנו הסברים אודות עבודה בגובה, כי סופקו לו אמצעי הגנה כגון קסדה או כי היתה אפשרות להיקשר לרתמה, והלא שני אלו יכלו למנוע את התאונה ולמצער להקטין את נזקי התובע.
2. הנתבע לא ידע לענות מי היה מנהל הבטיחות במועד התאונה (עמ' 17 ש. 26-29); אך ידע לומר כי לא נערך בכלל תחקיר על האירוע, וכי לא בדק מי היה עם התובע בזמן התאונה (עמ' 18 ש. 10-14) הנתבע טען, שבבדיקה הראשונית שבוצעה לתובע בבית החולים "הסהר האדום" לא נמצא ליקוי כלשהו, ולכן הנתבעים טענו, כי לא נגרם לתובע נזק בתאונה וכל הנזקים שנמצאו אינם תוצר של התאונה. אלא שגם טענה זו אינה יכולה לעמוד כאשר פניות התובע והחברה לביטוח הלאומי בחודשים שלאחר התאונה מלמדים אחרת וממילא, הנתבעים לא הציגו חוות דעת רפואית נגדית וישנה הסכמה דיונית באשר לשיעור נכותו של התובע. יוזכר כי גם וועדה רפואית של המוסד לביטוח הלאומי קבעה לתובע 11 חודשים של אי כושר מלא, בזמן אמת. ולכן הטענה כי לא נגרם לתובע נזק כלשהו – נדחית.
3. הנתבעים טענו כי התובע היה עובד תחזוקה (ס' 18 לתע"ר הנתבע) וכי אם היה ליקוי כלשהו במכונה הוא זה שהיה צריך לטפל בה, ואיני יכולה לקבל טענה זו. מה בין עובד תחזוקה לבין מי שמוסמך לתקן מכונה פגומה? וכי הוא מהנדס מכונות? הנדסאי מכונות? והלא הנתבעים אפילו לא טענו כי ערכו לתובע הכשרה כלשהי, כיצד היה אמור לדעת איך לתקן מכונה שכזו? אציין שהתמונות שצירף התובע מלמדות על מכשיר גדול, הבנוי על מעין פיגום וניכר כי תיקון מכונה כזו מצריך מקצועיות. אוסיף כי הנתבעים עצמם לא הקפידו על אחידות בהגדרת תפקידו של התובע בחברה.

בטפסים השונים שמולאו על ידי הנתבעים עבור המל"ל, תארה החברה את תפקידו של התובע בחברה, כל פעם אחרת. בטופס ב.ל. 250 (נספח ו), בעמוד 1 נרשם שמה של החברה ברובריקה של "שם המעסיק/מפעל" ובהגדרת "תפקיד התובע במקום העבודה" נרשם "עובד רגיל", ולא עובד תחזוקה כפי שנטען בתצהיר. על המסמך חתום המנכ"ל אחמד ברקאת, שכזכור, לא הובא לעדות. בדו"ח הועדה הרפואית נרשם כי התובע הוא "פועל בניין" וכך גם נרשם בדו"ח ועדה רפואית לעררים. יצוין כי בטופס בקשה למתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה (עמ' 38 לתע"ר התובע) נרשם כי התובע הוא "עובד מיון" ואילו בטופס ההודעה למל"ל נרשם כי הוא "עובד כללי". זאת, כאשר הנתבעים אינם מסבירים מה הנפקות ומה ההבחנה בין עובד רגיל, עובד מיון עובד כללי או פועל בניין. בעניין זה אציין כי בחקירתו, השיב הנתבע כי התובע היה עובד מיון וכי "כל העובדים שלי הם עובדי מיון" (עמ' 16 ש. 33) וזאת בניגוד לאמור בתצהיר כי היה עובד תחזוקה, ומבלי לערוך אבחנה בין עובדים שונים. משכך, אני דוחה את טענת הנתבעים כי התובע היה מוסמך לטפל במכונה, ואני קובעת כי הנתבעים התרשלו כלפי התובע בכך שביקשו ממנו לבצע עבודה שאינו מוסמך לבצע, מבלי להדריך אותו כיצד יש לבצע אותה ומבלי לספק לו אביזרי הגנה ובשל רשלנות זו נפגע התובע.

אחריותו האישית של הנתבע לתאונה

1. נחזור בקצרה על עיקרי טענות הצדדים בעניין זה. התובע טען כי יש לייחס לנתבע אחריות אישית לנזקיו משני טעמים –האחד, כי היה במקום במזמן התאונה ונתן לתובע הוראות איך לפרק את המכונה ללא כל ציוד והכשרה מתאימים. השני, בדרך של הרמת מסך. התובע טען כי הנתבע בחר לפתוח חברה חדשה המהווה אישיות משפטית נפרדת מהחברה והעביר לחברה החדשה את כל הפעילות העסקית במפעל ורוקן את החברה תוך שהוא מותיר אותה עם חובות וללא כל רכוש שהוא. לטענת התובע, הנתבע עשה כן על מנת להימנע, בחוסר תום לב ובניגוד לדין, מלשלם לו פיצויים בגין התאונה ולראייה- ההוצאות שנפסקו לטובת התובע בהליך לא שולמו על ידי החברה אלא על ידי חברה אחרת של הנתבע, או לא שולמו כלל. מנגד, טען הנתבע, כי לא היה נוכח במקום התאונה אלא שהה משרדי החברה שנמצאים במרחק מה מן המכונה והפיגום ממנו נפל התובע ולא נתן לתובע כל הנחייה שהיא. באשר להקמת החברה החדשה, טען הנתבע כי לא מדובר בניסיון התחמקות, אלא שהדבר נבע מדרישות רגולטיביות של המשרד להגנת הסביבה.
2. כידוע, הנתבעת 1 היא חברה בע"מ וככזו, היא בעלת אישיות משפטית עצמאית ונפרדת מהנתבע 2, ולכל אחד מהם זכויות וחובות משלו. התובע מבקש את בית המשפט לבצע "הרמת מסך" ולייחס לנתבע 2 את האחריות לרשלנותה של הנתבעת 1. אפשרות זו קבוע בסעיף 5 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999, הקובע:

הרמת מסך

6.    (א) (1)   בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א)   באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב)   באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,

ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2)   לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

1. בפסיקה נקבע כי השימוש בקונסטרוקציה משפטית זו לא נעשה כדבר שבשגרה:

"כלל הוא כי לתאגיד אישיות משפטית נפרדת.

הרמת המסך תתבצע אך ורק  " במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים". יש לזכור, כי הרמת מסך, הנה החריג לכלל, אשר בו לחברה ישות משפטית נפרדת מבעלי המניות בה. כלל זה אומנם חזק, אך אינו כלל ברזל. מטרתו, היא יצירת וודאות בדבר התוצאות הנובעות מהפעלת עסק, אצל בעלי המניות, תוך מתן הגנה לפעולותיהם במסגרת התאגיד, כאמור בפסיקה ענפה.

"מהותה של "הרמת מסך" במובנה ה"קלאסי" הינה ביטול "קו החיץ" של האישיות המשפטית הנפרדת, ומתן זכות לנושה של חברה להיפרע מכיס העושר הפרטי של בעלי המניות בחברה. אין חולק, כי צעד זה, הנסמך כיום על סעיף 6 ל חוק החברות  התשנ"ט (1999), הינו צעד חריג, הננקט אך ורק במקרים קיצוניים בלבד, בהם נעשה שימוש בולט לרעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, או שפעולות בעלי המניות עצמם שמו אותו לפלסתר." (השופטת ורדה אלשיך  בש"א (תל-אביב-יפו) 13857/01   שמואל רובננקו נ' שיא החזקות  תק-מח 2001(2), 5984 ,עמ' 5985.)"

(תא (ת"א) 29959/06‏ ‏ תעשיות תמרוקים שוק בע"מ נ' בל קוסמטיקס בע"מ (1.11.07)).

1. התובע טוען כי החברה רוקנה מנכסיה לאחר שמומנה במימון דק וצברה חובות. מנהלה ובעל המניות הרגיל היחיד שלה הוא הנתבע ומאחר וחודשים ספורים לאחר שהגיש את התביעה הפסיקה החברה את כל פעילותה והנתבע פתח חברה חדשה, המהווה אישיות משפטית נפרדת, והעביר אליה את כל פעילות המפעל, ומאחר והוא זה שהיה נוכח במקום התאונה ונתן לתובע הוראות אישיות כיצד לפרק את המכונה, יש לראות בו אחראי ישיר לתאונה הן מטעם זה, והן כמי שלא דאג, בשמה של החברה שהוא בעל המניות היחיד בה, לממונה בטיחות, מנהל בטיחות, כללי עבודה נאותים ובטיחותיים, הדרכות בטיחות, אביזרי בטיחות וכו'. מנגד, טען הנתבע כי לא הצורך בהקמת חברה אחרת, נוספת, שתיקח עליה את הפעילות נבע מרגולציה של המשרד להגנת הסביבה שקבע כללים שהחברה לא יכלה לעמוד בהם (עמ' 26 ש. 31 – 27 ש. 1).
2. מעבר לדבר קיומה של חברה חדשה, שהוקמה מספר חודשים לאחר הגשת התביעה דנן, הציג התובע את נסח החברה שלימד על 22 שעבודים לבנקים שונים ופסקי דין בהעדר הגנה שניתנו נגד החברה בבית הדין לעבודה בתביעות שהגישו נגדה עובדים שלה (ס"ע (ירושלים) 50743-01-22 מחמד עשי נ' ר.ע. אופק בע"מ; סע"ש (ירושלים) 50231-09-20 מוחמד דאר עגאג נ' ר.ע. אופק בע"מ; ק"ג 49692-06-15 הפניקס חברה לביטוח בע"מ ו/או הפניקס ניהול קרנות פנסיה וגמולים בע"מ נ' ר.ע. אופק בע"מ, שלושתם פסק דין בהעדר הגנה, ת/5, ת/8-ת/10) ור' גם ת/4 כתב תביעה של עובד עבור פיצויי פיטורין ועוד).
3. דומה כי אין מחלוקת כי הנתבעת 1, החברה, אינה קיימת עוד בפועל, ניתנו נגדה פסקי דין בהעדר, הנתבע אישר שאין לה פעילות עסקית, התובע הראה כי גם תשלום הוצאות שהוטל עליה במהלך הליך לא שולם על ידה אלא על ידי חברה אחרת של הנתבע ובמקרה אחר לא שולמו בכלל. בנוסף, הנתבע לא הציג את צו הסגירה שהמשרד להגנת הסביבה הוציא לכאורה ולא פרט מהם התנאים החדשים שהתבקשו. בעיקר לא פרט הנתבע מדוע החברה החדשה שהקים כן יכולה לעמוד בתנאים הנדרשים על ידי המשרד להגנת הסביבה בעוד הנתבעת 1 אינה יכולה. מה השתנה? עם זאת, איני נדרשת להכרעה האם יש מקום לבצע הרמת מסך, שכן אני מוצאת כי יש מקום לייחס לנתבע אחריות אישית לתאונה כמעסיק שלא ערך ביטוח חבות מעבידים כנדרש ובתור מי שנתן למשיב את ההוראה לתקן את המכונה, וכך ארעה התאונה.
4. מאחר שקבעתי כי איני נותנת אמון בגרסת הנתבע לאופן התרחשות התאונה, אלא מקבלת את גרסת התובע במלואה, הרי שמי שנתן לתובע את ההוראה לתקן את המכונה היה הנתבע, וכפי שנראה להלן , יש בכך כדי לחייב את הנתבע, אישית, בנזקי התובע.
5. בע"א (מחוזי ת"א) 37453-01-13 ע.נ. בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (פס"ד מיום 11.6.2014, להלן: פס"ד אבולוף) נדון מקרה דומה עד מאוד לענייננו, של עובד שנפגע בגבו כאשר הרים שק מלט במשקל גבוה מהמותר. גם שם הוגשה התביעה, לכתחילה, נגד חברת הביטוח שמעסיקתו של אבולוף טענה כי ביטחה אותה בביטוח חבות מעבידים, אלא שאז התגלה כי הנתבעים לא רכשו פוליסה מתאימה, וכתב התביעה תוקן כך שמנהל החברה המעסיקה צורף כנתבע נוסף – ממש כמו בענייננו. בית משפט השלום קיבל את טענת התובע כי ההוראה להרים את שק המלט ניתנה על ידי בעלי החברה ודחה את טענת המערערים כי תפקידו של אבולוף לא כלל נשיאת שקי מלט וכי לא היה אמור לעשות כן. בית משפט השלום מצא לייחס לבעל החברה אחריות אישית בשל אי עריכת חוזה ביטוח חבות מעבידים, ובית המשפט המחוזי, שדן בערעור, הוסיף טעם לקיומה של אחריות אישית על בעלי החברה והוא קביעת בית משפט השלום כי ההוראה להרים את שק המלט הכבד ניתנה על ידי הבעלים של החברה עצמו. (ר' ס' 16 לפס"ד אבולוף).
6. בית המשפט סקר את הפסיקה הרלבנטית (ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' יואל אורן (1981); ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ (1994)) ונקבע כי:

"היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על-ידיו"

ובהמשך:

"אין איפוא מניעה להטיל אחריות נזיקית על אורגן בתאגיד, בגין מעשי עוולה שביצע בשמו של התאגיד. בענייננו, משנקבע כי המערער, במו פיו, הוא שנתן למשיב את ההוראה להרים לבדו את השק, ממילא מתבקשת המסקנה כי הוא אישית הפר את חובת הזהירות כלפי המשיב ולכן הוא חב בנזקיו. ודוק: אין המדובר בהטלת אחריות מכח הרמת מסך, אלא בהטלת אחריות נזיקית ישירה על מי שיבצע בעצמו את מעשה העוולה הנזיקית" (שם, ס' 16)

1. כאשר הנתבע הורה לתובע, ללא כל אביזר הגנה כלשהו, ללא הדרכה מוקדמת כלשהי, מבלי שיש לתובע את הידע הנדרש לטיפול במכונה מסוג זה ומבלי לוודא שהמשטח עליו עומד התובע מגודר באופן שימנע מהתובע ליפול ממנו, לעלות ולתקן את המכונה, נושא הוא באחריות אישית לכל הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהניסיון לפרק את המכונה לשם תיקונה.
2. הנתבעים טענו כי יש לייחס לתובע אשם תורם לתאונה, ואין בידי לקבל זאת. בפסיקה נקבע כי בדרך כלל לא יוטל על עובד אשם תורם, ר' למשל ע"א 7096/19 פלוני נ' יצחק שטרן ושות' בע"מ (29.12.2021) "המדובר בענייננו בעובד שנפגע בתאונה במהלך עבודתו. במקרים כאלה, מגמה מושרשת בפסיקה היא לדקדק עם המעסיק בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה ולעומת זאת להכיר במצב העובד ובתנאיו במקום העבודה בכל הנוגע לייחוס אשר תורם. ההצדקה לכך נטועה ביחסי הכוחות בין העובד למעסיק, אשר ככלל נוטים לטובת האחרון. המעסיק הוא ברגיל בעל היכולת המיטבית למנוע או למזער את הסיכון בעבודה, על ידי התווית נהלי בטיחות ומתן הדרכה לעובד. חוג ראייתו מקיף והוא יכול לתכנן את שיטות העבודה ואמצעי הזהירות באמצעות מומחים לדבר. העובד מנגד פועל במסגרת הגבולות שהציב לו המעסיק, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נקודת המבט שלו מצומצמת יותר, והתנאים בהם הוא מצוי מקשים עליו לשקול, ביישוב הדעת, את הסיכונים שבעבודה לעומת הצורך לבצעה. אין זה אומר כי העובד פטור מדאגה עצמית לביטחונו. כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו. עם זאת לא בנקל יוטל אשם תורם על עובד, אלא רק כשאשמו לקרות התאונה בולט וברור" (ההדגשה שלי, ב"י ור' האסמכתאות שם). נסיבות המקרה שבפנינו לא מצדיקות הטלת אשם תורם כלשהו על התובע ולא ניתן לומר כי אשמו לקרות התאונה בולט וברור והטענה נדחית.

נזקי התובע

1. התובע, יליד 1980, היה במועד התאונה כבן 36 וכיום הוא כבן 43 אב ל- 4 ילדים קטינים.
2. מטעם התובע הוגשו שתי חוות דעת רפואיות. האחת, של האורתופד ד"ר יורם וייל שקבע לתובע 20% נכות בגין פגיעה צווארית. ד"ר וייל פרט כי השבר לכשעצמו אינו פוגע ביציבות עמוד השדרה, אך הוא סימפטומטי ומלווה בכאב והגבת תנועה ובלטי דיסקים ולכן פסק נכות בגובה 20% נכות. ד"ר פטר פרידמן, מומחה בתחום רפואת הא.א.ג שקבע לתובע נכות בשיעור של 20% בגין הפגיעה הוסטיבולרית שגורמת לתובע לסחרחורות. ד"ר פרידמן פרט כי נמצאה פגיעה בתעלה במיצירקולית אחורית שמאלית מה שמעיד על התקפי סחרחורות. הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדיות ולא ביקשו לחקור את המומחים מטעם התובע, אך בהמשך, הגישו הודעה משותפת על הסכמה על נכויות. הנכות האורתופדית הצווארית – 15% והנכות בתחום רפואת ה.א.א.ג (ווסטיבולרית) הועמדה בשיעור של 17.5%. משכך, נכותו הרפואית של התובע עומדת על 29.875% ובמעוגל 30% נכות רפואית צמיתה.
3. הנכות התפקודית

כידוע, הפגיעה התפקודית אינה בהכרח זהה לנכות הרפואית. עם זאת, שיעור הנכות הרפואית הוא יסוד חשוב בהערכת שיעורה של הפגיעה התפקודית (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (25.7.10)). לעניין זה נקבע כי "אמנם הנחת המוצא היא כי נכותו התפקודית של הניזוק היא פועל יוצא של הנכות הרפואית, ולשיעור הנכות הרפואית יש משקל רב בקביעת שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו, אך בית המשפט רשאי לסטות מכללים אלה מקום בו נחה דעתו כי שיעור הנכות התפקודית או שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הניזוק שונה משיעור הנכות הרפואית שלו" (ע"א 8799/08 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני (21.3.11). עוד נקבע: "ככלל, ראוי להבחין בין הנכות הרפואית, הפגיעה התפקודית והגריעה מן ההשתכרות או מכושר ההשתכרות. זו האחרונה היא הקובעת. השפעת הנכות הרפואית על הפגיעה התפקודית אינה זהה בכל מקרה ומקרה ואף הפגיעה התפקודית (השונה מצידה מן הנכות הרפואית), אינה מלמדת, בהכרח, על הגריעה מסכום ההשתכרות בעתיד" (רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי (25.3.12)).

1. התובע טוען כי פגיעותיו אינן מאפשרות לו לשוב לעבודה בה עבד ערב התאונה, או לכל סוג עבודה דומה. התובע הפנה לחוות הדעת הרפואיות שקבעו כי הוא סובל משבר בחוליה ב7C עם תזוזה ניכרת, מבעיות שמיעה, ומפגיעה בתעלה הסמיצירקולרית שמאלית אחורית וכי נכויות אלו מקשות עליו להשתלב בשוק העבודה.
2. התובע תאר כי סיים 9 שנות לימוד, מגיל 16 הוא עובד ומתפרנס רק מעבודות כפיים. התובע הראה כי עבד אצל הנתבעת 1 כשנה וחצי לפני קרות התאונה וכי שכרו החודשי עמד על 5,742 ₪, שבהצמדה למדד המחירים לצרכן עומד על 6,250 ₪. התובע טען כי בשנת 2018 ובלית ברירה מאחר והתקשה לכלכל את משפחתו מקצבת נכות בלבד, מצא עבודה כמנקה משרדים ברמאללה באמצעות קבלן ניקיון ובתמורה ל- 130 ₪ ליום עבודה. התובע פרט כי התקשה להתמיד בעבודה זו בה השתכר – 1,000 ₪ לחודש למשך חצי שנה (ובסה"כ כ- 6,000 ₪) ובהמשך השנה מצא עבודה בחברת רמי אליסיאן הנדסת חשמל בע"מ בתור עוזר חשמלאי, בשכר של 4000- 5,000 ₪ לחודש, ממנה פוטר כעבור חודשים ספורים בלבד, בסוף חודש ספטמבר 2018, בשל מגבלותיו הפיזיות. התובע הראה כי בקשותיו לקבל תלושי שכר על מנת להוכיח זאת לא נענו. מאז חודש אוקטובר 2018 התובע עובד בכל מיני עבודות מזדמנות בשכר נמוך, ללא תלושי שכר ובאופן מזדמן. מעדות התובע ניכר היה כי הוא מנסה לשוב למעגל העבודה ואף עשה ניסיונות של ממש לעשות כן אך ללא הצלחה.
3. תיאור הנכויות על ידי המומחים הרפואיים כמו גם ניסיונותיו של התובע לשוב לעבודה כלשהי, מלמדים על כך שהנכות הרפואית היא בעלת משמעות תפקודית של ממש. התובע טען שלא חזר לעבודה אצל הנתבעת או בכל מקום עבודה מסודר דומה אחר, והעיד בצורה אמינה כי הוא מנסה להתפרנס מהדבר היחיד שהוא יכול להתפרנס ממנו – עבודות כפיים, בהיקף המוגבל שבו הוא יכול לעבוד, הנתבעים לא הוכיחו אחרת, ובמצב דברים זה אני קובעת את נכותו התפקודית בגובה נכותו הרפואית – 30%.

הפסדי השתכרות בעבר

1. מחוות הדעת האורתופדית עולה כי מהלך ההחלמה של השבר בחוליה היה ארוך ולא תקין ולכן נקבעה לתובע נכות מלאה למשך 11 חודשים ולאחר מכן 50% נכות זמנית לשישה חודשים נוספים. כפי שהפנה הנתבע בסיכומיו, התובע אמר לד"ר וייל כי מתחילת שנת 2018 חזר לעבודה בהיקף מצומצם ובעבודות קלות ועל כך חזרו גם הנתבעים בסיכומיהם. התובע העריך את נזקיו בגין הפסדי השכר בעבר בסך של כ- 470,000 ₪ בצירוף פנסיה וזכויות סוציאליות, ואילו הנתבעים טענו בסיכומיהם כי הם מקבלים את קביעות הנכויות הזמניות בביטוח הלאומי וכי לאחר מכן יש לפסוק לתובע פיצוי בהתאם לשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות ולראיות שהוצגו (ס' 36 לסיכומי הנתבעים). הנתבעים הפנו לכך שהנתבע היה מוכן לקלוט את התובע חזרה בעבודה, ושמו את הפסדי השכר של התובע לעבר בסך של 70,000 ₪. אני קובעת כי התובע הוכיח כי לא עבד ולא היה מסוגל לעבוד בתקופת הנכויות הזמניות, דהיינו, במשך 18 החודשים שלאחר התאונה, ולכן זכאי לפיצוי בסך 103,356 ₪, בצירוף הפסדי פנסיה בסך 12,920 ₪ עבור תקופה זו.
2. מתחילת שנת 2018 ואילך, העיד התובע כי עבד מעת לעת, בהיקף חלקי ולתקופות קצרות בכל פעם, עם זאת התובע לא הביא לעדות מעסיקים, אף לא אחד, שיעידו כי לא העסיקו את התובע בגלל נכותו הרפואית כתוצאה מן התאונה. עם זאת, ברי כי לתובע נכות תפקודית משמעותית וכי לא שב לעבודה סדירה כפי שעבד לפני התאונה והרושם שעשה עלי כשתיאר כי מנסה להתפרנס ממה שיכול, לרבות עבודות ניקיון היה אמין. אני פוסקת לתובע פיצוי גלובאלי, על דרך האומדנא עבור 78 החודשים שמתום הנכות הזמנית עוד היום, ומעמידה את כלל הפסדיו של התובע לעבר בסך של 200,000 ₪.

גריעה מכושר ההשתכרות בעתיד

1. התובע עתר לפיצוי בסך 1,120,000 ₪, וטען כי יש להעמיד את בסיס השכר החודשי בסל ך של 8,000 ₪ לחודש כפי שהיה שכרו מאמיר אלמלא התאונה. הנתבעים טענו כי יש לחשב את שכרו לפי השכר הממוצע בתחומי הרשות ועד גיל 60 הוא גיל הפרישה ברשות, שכן מזה שנים רבות התובע לא עובד בישראל ואין לראות בה את מרכז חייו.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מוצאת לקבוע כי אלמלא התאונה היה התובע ממשיך לעובד בישראל ונהנה משכר גבוה לאורך שנות עבודה רבות יותר, ויש לחשב את הפסדי השכר לעתיד בהתאם למצבו ערב התאונה. התובע כיום בן 43 וארבעה חודשים, מקדם ההיוון עד הגיע התובע לגיל 67 עומד על 204. שכרו של התובע במועד התאונה, צמוד להיום עומד על כ- 6,250 ₪ ולכן אני קובעת לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 382,500 ₪, ובצירוף הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות בסך של 48,000 ₪ (במעוגל).

עזרת הזולת, נסיעות והוצאות רפואיות

1. התובע טען כי בעקבות התאונה נזקק ויזדקק לעזרת הזולת, וכן נגרמו לו ויגרמו לו הוצאות רפואיות. ברם יש טעם בטענת הנתבעים כי מטעם התובע לא העיד איש מבני משפחתו שיכול היה לתאר את היקף העזרה לה נזקק התובע וכד'. באשר להוצאות רפואיות, הרי שהתאונה בה נפגע התובע הוכרה כתאונת עבודה ולכן כל הוצאות התובע אמורות היו להיות מכוסות על ידי המל"ל. עם זאת, ברי כי למי שנפסק פרק זמן של כמעט שנת אי כושר מלא, ועוד חצי שנה של אי כושר חלקי יש להניח כי נזקק לעזרה (גם אם עלותה של עזרה בתחומי הרשות פחות מזו שבישראל), כמו גם להוצאות נסיעה מוגברות לצורך קבלת כל הטיפולים הרפואיים ולכן אני פוסקת לתובע פיצוי על דרך האומנדא בסך של 30,000 ₪ לעבר ולעתיד.

 

כאב וסבל – נזק לא ממוני

1. התובע נפגע בגיל צעיר, בתאונה פתאומית וכזכור, נקבעו לו נכויות זמניות ממושכות. התובע תאר את הכאבים והמגבלות מהם הוא סובל ועתר לפיצוי בסך של 250,000 ₪, תוך שהנתבעים טוענים כי מדובר בתיאורים מוגזמים וכי לא נגרם לתובע כל נזק בתאונה והעריכו את הפיצוי המגיע לתובע בגין ראש נזק זה בסך של 90,000 ₪.
2. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים א ני פוסקת לתובע פיצוי בגובה 140,000 ₪.

לסיכום, כלל נזקי התובע מוערכים, במעוגל, בסך של 800,500 ₪

ניכויי מל"ל

1. הנתבע הגיש חוות דעת אקטוארית, בה שוערכו תגמולי המל"ל אותם קיבל ויקבל התובע בסך כולל של 474,907 אותם יש לנכות מסכום הפיצוי לו זכאי התובע. לאחר ניכויי המל"ל סכום הפיצוי לו זכאי התובע עומד על 325,593 ₪.
2. לסיכום: הנתבעים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, סך של 325,593 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% והוצאות משפט בסך 15,000 ₪ (הסכום מגלם את כל ההוצאות, לרבות שכ"ט שני המומחים הרפואיים ואגרות בית משפט).

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום, שאחרת יישאו ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל.

ניתן היום, י"ד שבט תשפ"ד, 24 ינואר 2024, בהעדר הצדדים.