האם מקום בו נפגע תובע כתוצאה מנהיגה ברכב שאינו מבוטח, אך השתמש בו בהיתר מן הבעלים או המחזיק, כשהוא אינו יודע שאין ביטוח – זכאי הוא לפיצויים מקרנית בהתאם לסעיף 7א. בחוק הפלת"ד?

בית המשפט המחוזי דן בערעור בו נדונה השאלה - האם מקום בו נפגע תובע כתוצאה מנהיגה ברכב שאינו מבוטח, אך השתמש בו בהיתר מן הבעלים או המחזיק, כשהוא אינו יודע שאין ביטוח – זכאי הוא לפיצויים מקרנית בהתאם לסעיף 7א. בחוק הפלת"ד?

 

 

 

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ע"א 27390-03-22 פלוני נ' ___ ואח'

 

 

לפני	כבוד השופטת מיכל נד"ב, אב"ד כבוד השופט יחזקאל קינר כבוד השופטת חנה קיציס
המערער		פלוני
נגד
המשיבים		1. ___ 2. ____ 3. קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים 4. פלוני

 

פסק דין

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט הבכיר ד' שוהם) מיום 11.1.2022 בת"א 68086-01-17. בפסק הדין נקבע כי סעיף 7א. בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 אינו חל בעניינו של המערער, ועל כן נדחתה תביעתו נגד שלושת הנתבעים, המשיבים בערעור.
2. המערער, יליד שנת 1990, נפגע פגיעות גוף בתאונת דרכים ביום 24.11.2012.  בעת התאונה רכב המערער על קטנוע שנטל ברשות מחברו יבגני, המשיב 2 (להלן: "החבר"). הקטנוע היה שייך למעבידו של החבר, המשיב 1, בעל חברת שליחויות (להלן: "המעביד") שנתן לחבר רשות להשתמש בו גם מחוץ לשעות העבודה. המעביד לא ביטח את הקטנוע בביטוח חובה. לאחר התאונה הורשע המערער על פי הודאתו בעבירה של נהיגה בגילופין, נהיגה בקלות ראש ושימוש ברכב ללא ביטוח. ביום 30.1.2017 הגיש המערער את תביעתו נגד החבר, המעביד ונגד משיבה 3, קרנית (להלן: "קרנית").

 

 

 

תמצית פסק הדין של בית משפט קמא

3. בית משפט קמא דחה את  התביעה  נגד כל המשיבים.  בית המשפט קיבל אמנם את גרסת המערער והחבר כי המעביד מסר לחבר את הקטנוע לצורך עבודתו וכי הוא היה רשאי לעשות בו שימוש מחוץ לשעות העבודה, ועוד קיבל את טענת המערער והחבר כי היו חברים.

עם זאת קבע בית משפט קמא כדלקמן:

לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 7א. בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), דהיינו שהמערער נהג בהיתר מאת הבעלים או המחזיק. זאת, משום שהמערער היה אמור להבין שמי שנותן לעובד קטנוע לצורך עבודה אינו מאפשר לו להעבירו לשימוש של אחרים, ומשום שאין מחלוקת כי לחבר לא ניתנה רשות להעביר הקטנוע לאחרים.

המערער לא שאל אם ניתנה לחבר רשות כזו. בכך שונה תיק זה מתיקים שבהם יש סמכות לבעלים או למחזיק להתיר השימוש ברכב למי שנהג בו ללא ביטוח.

לא מתקיים התנאי לפיו באופן אובייקטיבי קיימת סבירות לכך שהמערער לא ידע שהביטוח אינו מכסה את נהיגתו.

בחקירה במשטרה אמר המערער כי היה בטוח שיש ביטוח בגלל שהוא עובד בחברת שליחויות, וגם שהיה קצת מסטול ולכן לא היה בשיקול דעת ולא חשב בהגיון והיה "נעול" להביא את הז'קט ששכח במועדון. בית המשפט דחה את טענת המערער כי הניח שקיים ביטוח בשל כך שדרכם של בעלי חברות שליחויות לבטח את האופנועים שבהם נוהגים עובדיהם, זאת משום שמחקירתו עלה שהיה אדיש לשאלה אם רשאי החבר להעביר לו את הקטנוע ואם קיים ביטוח לכיסוי נהיגתו.

סעיף 7א. בחוק לא נועד להגן על המתרשל בבדיקת הכיסוי הביטוחי, על כן שיקולי צדק מובילים לכך שאין להחיל את הסעיף בנסיבות העניין.

 

תמצית טענות הצדדים

4. המערער עומד בכל תנאי סעיף 7א. בחוק:  הוא  רכב על הקטנוע לאחר שקיבל היתר לכך מהחבר שהחזיק בו, הוא לא ידע שהקטנוע אינו מבוטח וגם החבר לא ידע זאת. על רקע יחסי הקרבה והחברות שבינו  לבין החבר והיות הקטנוע משמש לעבודתו של החבר כשליח בחברת שליחויות, גם לא היה סביר שידע שהקטנוע אינו מבוטח. על כן חל החריג הקבוע בסעיף 7א. בחוק, ועל קרנית לפצות אותו על נזקיו.
5. קרנית מצידה תומכת במסקנות פסק הדין, וטוענת שהמערער השתמש בקטנוע חסר ביטוח ועל כן ובהתאם לסעיף 7(5) בחוק הוא אינו זכאי לפיצוי.

 

דיון ומסקנות

6. השאלה העומדת לדיון היא שאלת חבותה של קרנית לפצות את המערער מכוח הוראת סעיף 7א. בחוק.
7. סעיף 7(5) בחוק קובע כי מי שהשתמש ברכב שאינו מבוטח אינו זכאי לפיצוי על פי החוק. בצד זאת קובע סעיף 7א. כי "על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)."

מכאן כי במקרה בו נפגע אדם כתוצאה מנהיגה ברכב שאינו מבוטח, אך השתמש בו בהיתר מן הבעלים או המחזיק, כשהוא אינו יודע שאין ביטוח וגם לא סביר שיידע זאת – זכאי לפיצויים מקרנית.

תכליתו של סעיף 7א. היא להחזיר למעגל הזכאים לפיצוי את מי שלא דבק בו פגם מוסרי כאשר השתמש ברכב, אותו פגם שעומד בבסיס הקביעה שבסעיף 7(5) בחוק:

"סעיף 7א דובר בלשון כללית של סבירות, והוא בא להגשים תכלית שבמהות – תכלית של צדק – לאמור: הימנעות משלילת הפיצוי מאדם שנהג בהיתר, בלא שהוא, או אדם סביר במקומו, היה יודע כי אין בנמצא ביטוח תקף. פרשנות הוראת סעיף 7א איננה מוגבלת על כן בהבחנות פורמאליות והיא באה לבחון את השאלה אם דבק בנהג רבב מוסרי שתקנת הציבור מבקשת למנעו " (אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה חמישית, 2020) בעמ' 491 להלן: "ריבלין").

8.  אנו סבורים כי התקיימו כל תנאי סעיף 7א. בחוק ושעל כן יש לקבל את הערעור. ונסביר.
9. התנאי הראשון בסעיף 7א. בחוק הוא שהנפגע נהג ברכב בהיתר מאת הבעלים או המחזיק בו. בענייננו אין מחלוקת שהמערער השתמש בקטנוע לאחר שקיבל את רשותו של החבר, שהחזיק בו מטעם המעביד.

בית משפט קמא קבע שהתנאי הראשון אינו מתקיים שכן המערער הבין או שהיה עליו להבין שמסירת הקטנוע לשימוש החבר מחוץ לשעות העבודה אינה עולה כדי רשות למסור אותו לשימושם של אחרים.

דעתנו שונה;

כפי שקבע בית משפט קמא הקטנוע נמסר לחבר על ידי המעביד לצורך עבודתו תוך מתן רשות לחבר להשתמש בו לצרכיו גם מחוץ לשעות העבודה (פיסקה 14 בפסק הדין). בנסיבות אלו החבר עונה להגדרת מחזיק בקטנוע והוא מי שאחראי לו. די לו למערער שקיבל היתר מאת החבר להשתמש בקטנוע והוא לא נדרש להוכיח שחקר ובדק מה עמדת המעביד בקשר לשימוש זה. פרשנות מרחיבה זו של הסעיף אינה מתבקשת ואינה עולה בקנה אחד עם תכליתו כפי שהובאה לעיל. בפרט אמורים הדברים כאשר בענייננו המעביד כלל לא הגביל את שימושו של החבר באופנוע ולא התריע בפני החבר שהוא אוסר עליו לאשר לאחרים להשתמש בו (עדות המעביד עמ' 150-151 בפרוטוקול; עדות החבר עמ' 164 בפרוטוקול).

10. זאת ועוד. ניתן להקיש לענייננו מע"א 494/89 אסרף נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (29.3.92) (הנסיבות היו שמתיר השימוש שכר את הרכב מחברת השכרה והתיר את השימוש בו למערערת שם. על פי תנאי הסכם ההשכרה היה אסור לשוכר להתיר השימוש לאחר וכן נכתב שהשימוש אינו מותר למי שהוא למטה מגיל 20. למערערת טרם מלאו 20. פוליסת הביטוח של הרכב התנתה את הכיסוי הביטוחי בכך שרק בעל הפוליסה או מי שנוהג ברשות ינהגו ברכב. חברת הביטוח טענה כי אינה חייבת בתגמולי ביטוח למערערת הואיל ולא הייתה הרשאה לנהיגת המערערת כעולה מהסכם ההשכרה). בפסק הדין עמד בית המשפט העליון על דוקטרינת "הרשות הראשונית" (שאומצה לראשונה בע"א 214/81 מדינת ישראל נ' פחימה, פ"ד לט(4) 821 (1986)) לפיה "די במתן רשות ראשונית על ידי בעל הרכב לשימוש ברכב, המכוסה על ידי פוליסת הביטוח, וכל סטיה או חריגה מאוחרות מן הרשות שניתנה אינן גורעות ממהות הנהיגה ברשות במסגרת הפוליסה... על סמך הרשות הראשונית - שהיא כאמור המכרעת - מוכנה דוקטרינה משפטית זו להניח, שגם סטייה או חריגה מההרשאה הראשונית עדיין נכללות במסגרת אותה הרשאה ראשונית, ובלבד שאין מדובר בסטייה או בחריגה קיצוניות במיוחד. הנימוק המרכזי לכך, הכרוך גם בשיקולי מדיניות משפטית, הוא, כי אין זה רצוי שהנפגע יצטרך להתדיין עם המבטח על מהותם המדויקת של היחסים הפנימיים בין בעלי הפוליסה לבין הנוהג" (פסקה 4).
11. התנאי השני הוא שהמשתמש לא ידע שהרכב אינו מבוטח (מבחן סובייקטיבי). בעניין זה המערער העיד במשטרה שלא ידע שאין ביטוח וגם החבר אישר בעדותו כי חשב שהקטנוע מבוטח.  תנאי זה מתקיים, אפוא.
12. התנאי השלישי הוא סבירות אי הידיעה אודות היעדר הביטוח (מבחן אובייקטיבי).

קרנית סבורה שתנאי זה אינו מתקיים שכן חובה היה על המערער לבדוק קיומו של ביטוח והוא לא עשה כן. לשיטתה וכפי שקבע בית משפט קמא, המערער היה אדיש לקיומו של כיסוי ביטוחי או שנהג בעצימת עיניים ואלו שוללים את קיומו של היסוד האובייקטיבי. 

13. המבחן האובייקטיבי הוא "מבחן מעורב בו משמשים יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים המתחשבים בצדדים עצמם  ובנסיבות השימוש ברכב" (ריבלין עמ' 495). נסיבות רלוונטיות הן יחסי קרבה מיוחדים בין הנוהג לבין מתיר השימוש ברכב, נסיבות שבעטיין המשתמש נמנע מלשאול אודות קיומו של ביטוח תקף. יחסי קרבה מיוחדים הם יחסי עובד- מעביד (ע"א 5679/97 ‏קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' משה סבן (24.3.1998), ע"א 1777/03 קרנית נ' אגמי (2005)), או יחסי ידידות קרובה (ע"א 8380/03‏ ‏ קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סאמר עבדאלולי (8.12.2005), רע"א 9478/12 ‏קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' איי.אי.ג'י חברה לביטוח בע"מ 24.1.2013))).
14. בעניינו נקבע כי בין המערער לחבר שררו יחסי חברות ושאין המדובר בהיכרות אקראית או קצרה. שניהם גם עבדו כשליחים ועל רקע ניסיון תעסוקתי זה האמינו כי המעביד הסדיר את הביטוח. החבר הבהיר בחקירתו שלא היה משתמש באופנוע ללא ביטוח ושהיה משוכנע שהקטנוע מבוטח בביטוח חובה. איננו מקבלים את טענת קרנית, כי היה מקום לדרוש מהחבר שיבדוק האם הקטנוע מבוטח ושהוא לא רשאי היה לסמוך על המעביד כי האופנוע שנתן לו –מבוטח. יש לראות בחבר עובד תם לב, שנהג בהיתר, מבלי שידע שהקטנוע אינו מבוטח.

המערער העיד במשטרה שלא שאל את החבר אם יש ביטוח שכן הוא היה בטוח שחברת השליחויות ביטחה את הקטנוע. עוד הוסיף בחקירתו בבית המשפט שהיה בטוח שהקטנוע מבוטח בביטוח כל נהג מאחר שמדובר בעסק של שליחויות ועסק שכזה אינו נוהג לבטח בביטוח לנהג נקוב (עמ' 34 בפרוטוקול).

לא התעלמנו מעדות המערער בחקירתו במשטרה שעליה השתית בית משפט קמא את קביעותיו, כי "וגם הייתי קצת מסטול ולכן לא הייתי בשיקול דעת. את האמת לא חשבתי על זה בהיגיון הייתי נעול להביא את הג'קט לפני שאותו מועדון יסגר".איננו סבורים שיש בדברים אלה לשנות ממסקנתנו. לפני הדברים האמורים אמר המערער בחקירה במשטרה "הייתי בטוח שיש ביטוח חובה בגלל שהוא עוסק בחברת שליחויות" (ר' פסקה 30 בפסק הדין). אם כן, ההסבר הראשון שנתן המערער היה שהוא הניח שהקטנוע מבוטח והסבר זה משקף את הלך רוחו והוא הקובע בענייננו. הסבר זה גם מתיישב עם יחסי הידידות שבין המערער לאותו חבר ועם ידיעת המערער שמדובר בחברת שליחויות.

אנו דוחים את טענת קרנית שגרסת המערער מקורה ביעוץ והכוונה שקיבל בהיותו בבית החולים. טענה זו לא הוכחה. אומנם המערער אישר בעדותו שניפגש עם עורך דין לפני שמסר את עדותו לשוטרים (עמ' 16 בפרוטוקול) ואולם אין אישוש בחקירתו למסקנה שאותו עורך דין יעץ לו כיצד להשיב לשאלה מדוע לא בירר האם הקטנוע מבוטח. אדרבא, העובדה שהמערער מיוזמתו מוסיף לגרסתו גם את היותו בגילופין מחזקת את המסקנה שהדברים נאמרו ללא יעוץ.

לא נעלמה מעינינו העובדה שהמערער היה נהג חדש במועד התאונה (הוא קיבל רישיון לאופנוע ביום 12.3.2012 ) ואולם גם החבר היה איש צעיר בעת התאונה (בן 18 וחצי, צעיר בכארבע שנים מהמערער) ועל כן היה למערער יסוד סביר להניח שיש ביטוח לקטנוע ושהביטוח חל גם על מי שמוגדר כ"נהג חדש".

15. הצירוף של יחסי עובד מעביד שבין החבר למעביד, יחסי הידידות שבין החבר למערער והסתמכות שניהם על ניסיון החיים, מביא למסקנה שהתמלא היסוד האובייקטיבי של אי ידיעת המערער על היעדר הכיסוי הביטוחי.
16. לסיכום, הקטנוע נמסר לחבר לשימושו ועל כן יש לראות בו כמחזיק. המערער קיבל רשות מן המחזיק להשתמש ברכב, הוא לא ידע על היעדר הביטוח ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שידע זאת. בנסיבות אלו לא דבק  במערער אותו "רבב מוסרי", ואין מקום לשלול ממנו את הפיצוי המגיע לו ויש להעדיף את תכליתו הסוציאלית של החוק:  "סעיף 7א' דובר בלשון כללית של סבירות, והוא בא להגשים תכלית שבמהות – תכלית של צדק – לאמור: הימנעות משלילת הפיצוי מאדם שנהג בהיתר, בלא שהוא, או אדם סביר במקומו, היה יודע כי אין בנמצא ביטוח תקף. אכן, אותם הטעמים העומדים ביסוד סעיף 7 לחוק הפיצויים – טעמים של 'תקנת הציבור' המשולבים בשיקולים של הרתעה כנגד התנהגות פעולה או מסוכנת במודע – הם המבססים גם את הוראת סעיף 7א' השוללת את שלילת הזכאות מהנוהג הלא מבוטח שהשתמש ברכב  בהיתר מהבעלים בעודו חף מידיעה סובייקטיבית  ואובייקטיבית בדבר העדר הכיסוי הביטוחי" (ע"א 1777/03 קרנית נ. אמיל אגמי ואח' ( 4.7.05) סעיף 18 בפסק הדין).
17. נדגיש כי בנסיבות אחרות, לדוגמא לו לא היה מדובר בקטנוע השייך לעסק שליחויות ייתכן שהיינו מגיעים לתוצאה אחרת. כפי שפירטנו לעיל, בנסיבות העניין שלפנינו, ונוכח מכלול הנתונים אנו סבורים שאין לשלול מן המערער את הפיצוי על פי החוק.
18. התוצאה היא כי מתקיימים במקרה זה תנאי סעיף 7א. בחוק, ולכן אנו מבטלים את קביעת בית משפט קמא שיש לדחות את תביעת המערער נגד הנתבעים, כמו גם את חיוב המערער בהוצאות קרנית.
19. הדיון יחזור לבית משפט קמא, אשר ידון בתביעת המערער נגד המשיבים, ויקבע בין היתר את סכום הפיצוי המגיע לו, וכן ידון בהודעת צד ג' של קרנית.
20. קרנית תישא בהוצאות המערער בסכום של 20,000 ₪.
21. הערובה תוחזר למערער.

 

 

 

 

ניתן היום, י"ט חשוון תשפ"ג, 13 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.

    

                                            

מיכל  נד''ב, שופטת	יחזקאל קינר, שופט	חנה קיציס, שופטת