בית המשפט מתקצר את הפסיקה לעניין הלכת אוסם

בית המשפט מתקצר את הפסיקה לעניין הלכת אוסם

 

 

בית משפט השלום בתל אביב - יפו
ת"א 52653-06-18

 

 

 

 

לפני כבוד השופטת עידית קצבוי
התובע	פלוני
נגד
הנתבעות	1. מנורה חברה לביטוח בע"מ 2. ___ בע"מ 3. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין חלקי

   

 

1. התובע, יליד 1983, נפגע בתאונה שאירעה ביום 5.6.14 במסגרת עבודתו.
2. לטענת התובע בסיכומיו, התאונה אירעה במהלך ירידתו ממשאית שאליה עלה לפרוק סחורה לבקשת מעסיקו. על פי הנטען, התובע אמור היה לפרוק מטען של מוטות ברזל שנערמו ב"פירמידה" על ארגז המשאית באמצעות חיבור המטען למנוף של משאית אחרת שחנתה בסמוך. לאחר שעלה לארגז המשאית והחל לטפס על מוטות הברזל לצורך עיגונם למנוף, הבחין כי חבילת המוטות בראש הפירמידה עומדת להתפרק וליפול לכיוונו. בגין החשש שמא מוטות אלו יפלו עליו, ירד במהירות מארגז המשאית ותוך כדי הירידה הוא נפל ונפצע.
3. בכתב התביעה שהגיש התובע ביום 21.6.18 (להלן: כתב התביעה המקורי) התייחסותו של התובע לנסיבות התאונה התמצתה בטענה כי התאונה אירעה במהלך ירידתו ממשאית. בהתאם לכך הוגשה התביעה נגד הנתבעת 1 – מבטחת המשאית ממנה ירד התובע – בעילה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (ייקרא להלן: חוק הפיצויים). בהיותה של התאונה "תאונת עבודה" כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי, התובע טען כי הנכות שנקבעה לו על ידי המוסד לביטוח לאומי היא המחייבת לפי סע' 6(ב) לחוק הפיצויים.
4. לאחר הגשת תחשיבי נזק ניתנה הצעת פשרה מטעם בית המשפט (26.10.20). לאור טענות הנתבעת 1 בתחשיב הנזק מטעמה, כי האירוע בו הוא נפגע אינו נופל לגדרה של "תאונת דרכים", ביקש התובע לתקן את כתב התביעה שהגיש. התובע עתר להוספתה של הנתבעת 2, שהייתה מעסיקתו בזמן התאונה, כנתבעת נוספת, וכן להוספתה של הנתבעת 3 כמבטחת הנתבעת 2. בכתב התביעה המתוקן נטענו טענות חלופיות נגד הנתבעות 3-2, לפיהן התאונה התרחשה בעקבות התרשלותה של הנתבעת 2. במסגרת כתב התביעה המתוקן פירט התובע לראשונה את נסיבות התאונה כפי שתוארו בסעיף 2 שלעיל.
5. הצדדים חלוקים הן על אופן תיאור התאונה ונסיבותיה והן באשר להגדרתה כ"תאונת דרכים".
6. ביום 10.1.22 הוריתי על הקדמת הדיון בשאלת סיווגה של התאונה ועל הגשת ראיות בנושא מטעם הצדדים. ביום 9.6.22 נערך דיון הוכחות במסגרתו נחקר התובע ועד מטעמו. לאחר דיון ההוכחות הגישו הצדדים סיכומים בכתב המתייחסים לשאלת תחולת חוק הפיצויים על נסיבות התאונה.

 

טענות הצדדים

7. בסיכומיו טען התובע כי גרסתו באשר לאופן קרות התאונה הייתה עקבית לאורך כל הדרך וכי כל סתירה או אי התאמה בין לשון כתב התביעה המקורי לבין כתב התביעה המתוקן הינו תולדה של ייצוג שהוחלף ולא של שינויי גרסאות. לגופו של עניין טען התובע כי הוא "אמביוולנטי" באשר לשאלת סיווגה של התאונה כתאונת דרכים. לדידו, ככל שבית המשפט ימצא כי התאונה אירעה לפני תחילת פעולת הפריקה יש לראות בנפילתו "תאונת דרכים", אולם ככל שייקבע כי התובע כבר החל במלאכת הפריקה יש לקבוע כי האירוע אינו מוגדר כתאונת דרכים. חלופה נוספת אותה בוחן התובע בסיכומיו הינה האפשרות שהתאונה תוכר כתאונת דרכים מכוח החזקה המרבה של "הינתקות ונפילה מרכב עומד".
8. הנתבעת 1, מבטחת המשאית ממנה נפל התובע, טענה כי אין לראות בנפילתו של התובע "תאונת דרכים". על פי הנטען בסיכומים, בזמן התאונה התובע עסק לבקשת המעביד שלו בפריקת סחורה מהמשאית וזו הייתה תכלית עלייתו לארגז המשאית. בנסיבות אלו יש לקבוע כי התאונה אירעה במהלך פריקת סחורה ממשאית חונה ולא לשימוש תחבורתי כלשהו. נטען כי על פי פסיקת בית המשפט העליון ברע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (12.5.19), לא ניתן לראות בפעולה שביצע התובע בעת קרות האירוע חלק מפעולת הירידה מן הרכב. יתר על כן פעולה של קפיצה מארגז משאית במהלך פריקה אינה חלק אינטגרלי מיציאה מהרכב או הנסיעה בו. אשר לחלופה המוצעת בסיכומי התובע לעניין הינתקות או נפילה מרכב , טוענת הנתבעת 1 כי אין כל קשר בין פגיעת התובע לבין אותם צינורות שנפלו רק לאחר שהתובע קפץ מהמשאית.
9. הנתבעות 2-3 טוענות בסיכומיהן כי נסיבות נפילתו של התובע עונות להגדרת "תאונת דרכים" על פי חוק הפיצויים. על פי הסיכומים, הן על בסיס הגרסה הראשונה והן על בסיס הגרסה בכתב התביעה המתוקן התובע נפגע בעת ירידה ממשאית אליה עלה לצורך פריקת מטען. כיוצא מכך מתקיים שימוש מוכר של "ירידה מרכב" אשר על פי הפסיקה גובר על חריג הפריקה והטעינה, ועל כן יש לקבוע כי פגיעתו של התובע אירעה במסגרת של תאונת דרכים.

ומכאן הכרעתי –

 

נסיבות התאונה

10. ראשית, יש לבחון את אופן קרות התאונה ונסיבותיה.
11. כאמור לעיל, במסגרת כתב התביעה המקורי מתוארות נסיבות התאונה באופן הלאקוני הבא: "בעת שירד מהמשאית, הוא נפל ונפגע באופן קשה בכל חלקי גופו" (סע' 3 לכתב התביעה). אין בכתב התביעה המתוקן אזכור לכך שהתובע עלה למשאית על מנת לפרוק מטען או לכך שהוא נפל מהמשאית בעקבות חששו מקריסת המוטות.
12. תיאור מפורט ראשון של התאונה הובא במסגרת כתב התביעה המתוקן שהוגש על ידי התובע, אזי תוארה התאונה באופן הבא (סע' 7):

"ביום 5.6.14 בשעה 19:00 לערך התובע עלה, בהוראת מעסיקו מטעם הנתבעת 2 על ארגז משאית, בכדי לסייע בפריקת חבילות מוטות הברזל. בטרם החל במלאכת הרתימה, הבחין, שהחבילה של הברזלים בראש הפירמידה עומדת להתפרק וליפול לכיוונו (מכיוון שהחבילה קשורה בחוט ברזל קשיח, פרימת הקשר נעשית בהדרגתיות ולא בבת אחת כמו בקשירה על-ידי חבל / חוט) ובגין החשש שמא הברזלים יפלו ישירות עליו, התובע ירד במהירות מארגז המשאית. למרבה הצער ותוך כדי ירידה מהמשאית, נפל ונפצע קשות."

13. במסגרת תצהירו, תיאר התובע את נסיבות התאונה באופן מפורט עוד יותר כלהלן (ראו סע' 10-3 לתצהיר התובע):

"[...] בשעה 19:00 לערך, הגיעה [...] משאית עמוסה בסחורה מסוג של מוטות של ברזל המשמשים להרכבת אנטנה סלולרית [...] הסחורה הועמסה בצורת פירמידה, לגובה מאד גבוה של 4 מטרים לערך מעל לרצפת עגלת המשאית שעליה הייתה מונחת [...] חרף העובדה שלמשאית שנשאה את המטען היה מנוף, לא עשינו שימוש בו אלא במנוף נפרד שהפעיל חבר לעבודה [...], מישהו כבר הסיר את כל הרצועות והרצ'טים וזאת כמובן עוד בטרם התחלתי בכלל במלאכת קשירת הסחורה לצורך הרמתה באמצעות המנוף. אני לא יודע לומר אם מי שהעמיס את הסחורה בכלל לא קשר את הרצ'טים היטב, או שכאשר היא הגיעה למקום בו עבדנו, מישהו פתח את הסחורה. [...] בכדי לרתום את הסחורה לוו המנוף [...] הייתי חייב לטפס על הסחורה לראש הפירמידה [...] המטען החל להתפזר באיטיות יחסית [...] נאלצתי לרדת בבהילות מתחילת הפירמידה לארגז המשאית ומהמשאית לרצפה. למרבה הצער, תוך כדי ירידה מארגז המשאית לרצפה ובשל המהירות בה ירדתי, הרגל שלי הסתבכה באחד החבלים שהיה זרוק בארגז ולכן נפלתי ונפצעתי".

14. הנה כי כן, בכתב התביעה המתוקן ובתצהיר התובע צוינו פרטים רבים נוספים המתייחסים לנסיבות שהייתו של התובע על ארגז המשאית, לנקודת הזמן הספציפית בה התובע נפל מהמשאית ולגורמים לירידתו המהירה מהמשאית.
15. הנתבעות 3-2 טוענות כי אין לקבל את גרסתו המאוחרת של התובע, וכי גרסתו הראשונה במסגרת כתב התביעה המקורי היא הנכונה. לעומת זאת טוענת הנתבעת 1 כי כבר במסגרת כתב ההגנה טענה כי תיאור התאונה על ידי התובע אינו תואם את עובדות המקרה, ולפיכך יש דווקא להתעלם מהתיאור הלאקוני המצוין בכתב התביעה המקורי.
16. לאחר ששמעתי את עדויות התביעה ולאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי לנכון לקבל את גרסת התובע כפי שבאה לביטוי במסגרת כתב התביעה המתוקן.
17. בראש ובראשונה מצאתי את עדותו של התובע מהימנה ועקבית. במהלך חקירתו הנגדית התובע פירט ותיאר את אופן קרות התאונה בבהירות ובהרחבה, תוך שהוא אינו מקמץ בפרטים (בעמ' 5 ש' 1 ואילך):

"...    ביקש ממני בעל הבית תעלה למשאית ולסחורה לשים את רצועות שמרימות את הסחורה מהמשאית, לפרק אותה. יש מנוף. יש עליה מנוף אבל לא היה מופעל. היה מנוף על משאית אחרת, סמוך לאותה משאית.

ש:     מי כיוון את המנוף.

ת:      בחור בשם מ', שנתן תצהיר. הוא הפעיל את המנוף, אני מכיר אותו הרבה שנים.

[...]

ש:     לא הספקת לחבר את הרצועות.

ת:      עדיין לא הספקתי לחבר את הרצועות.

ש:     הספקת לעלות.

ת:      בעל הבית אמר לי לעלות, עליתי על המשאית ומשם על הרצועות של הברזלים, כשעליתי כמעט למעלה התחלתי להרגיש הכל מתנדנד ועומד ליפול, ירדתי במהירות כדי לא להיפגע, ירדתי ממוטות הברזל האלו והכל החל ליפול ונפלתי לרצפה. מהמטען של הברזלים שהיו על המשאית. לא הספקתי עוד כלום, אפילו לא נגעתי ברצועות, אולי מישהו שחרר את הרצועות והעמיד את המטען בצורה לא טובה. שחררו את הרצועות לפני שהגעתי, כי כשהגעתי הכל כבר היה מוכן."

18. לתמיכה בגרסתו צירף התובע את עדותו של מ.ס., אשר הפעיל את המנוף שהיה אמור לפרוק את המטען בו טיפל התובע. עדותו של מ.ס מתארת את נסיבות נפילתו של התובע באופן דומה ותומכת בגרסתו (כך בעמוד 12 ש' 2 ואילך):

" [...] המנוף לפני שהתובע עלה, כבר היה מעל הציוד, שהתובע צריך לבוא ולשים את האביזר, לא להסתובב ואז לשים. המנוף היה מוכן. התובע היה צריך רק לרתום את הציוד, לרדת ואז יש פעולה של המשאית, מה שהיה צריך להיות כביכול, אבל בפועל זה לא היה, בפועל שחררו את הרצ'טים, אביזר מתיחה, לפני הזמן. בזמן שהוא טיפס שחררו."

ובהמשך (עמ' 13 ש' 11 ואילך):

"ש:   [...] התחלת להזיז את המנוף מעל הסחורה, בינתיים התובע עלה על הסחורה כדי לקשור רצועות למנוף?

ת:      כן, הוא בא להתחיל להכניס את הרצועות ואז הסחורה החל להתנדנד.

[...]

ש:     התובע הצליח לטפס עד למעלה ואז הסחורה זזה?

ת:      לא פתאום היא זזה, אלא פתחו את הרצ'טים ואז הסחורה זזה.

ש:     ז"א כשהוא עלה הרצ'טים היו סגורים?

ת:      כן, בוודאי. [...] שדה הראיה שלי היה, אני במצב כזה, וגב המשאית של הטריילר, עם הגב אליי, אני לא רואה מצדדים את האנשים שפותחים את החגורות, רק את התובע שנמצא למעלה ואת המטען. ואת המנוף שלי. [...] כשהתובע נפל מהמשאית, ראית שניסו לסגור שוב את הרצ'טים, כי פתחו אותם. כשפתחו אותם – את לא רואה מי פתח, אלא שהסחורה מתנדנדת, ואז היה ריצה לכיוון הרצ'טים חזרה כדי לנסות לסגור אותם. [...] הוא היה למעלה, ראה שהסחורה זזה, ראו האנשים שהסחורה עומדת ליפול, הוא ירד במהירות, כתוצאה מהירידה, הרגל שלו נתפסה ברצ'ט והוא נפל על הצד ואני ומ.ב. ישר הזזנו אותו בכוח מהסחורה איפה שהיא יכלה ליפול ופינינו אותו."

 

19. ציינתי לעיל כי גרסתו של התובע בכתב התביעה הראשון שהוגש על ידו הייתה לאקונית, ולפיה התאונה אירעה כאשר הוא "ירד מהמשאית". אלא שבניגוד לטענות הנתבעות אינני סבורה כי גרסתו של התובע כפי שבאה לידי ביטוי בכתב התביעה המתוקן סותרת את הגרסה הראשונה שהובאה, אלא שיש בה כדי לפרט ולעבות את הגרסה הראשונה.
20. ודוקו- גם בתצהירו ובעדותו שב התובע ומציין כי נפילתו התרחשה עת ביקש לרדת במהירות מהמשאית בשל החשש מקריסת הסחורה שהועמסה עליה. גם העד מטעם התובע מציין כי התאונה התרחשה שעה שהתובע ביקש לרדת במהירות מאותן הנסיבות. דהיינו ליבת גרסתו של התובע לפיה התאונה אירעה עת ביקש לרדת מהמשאית נותרה איתנה גם בראי בחינת המסמכים וכתבי הטענות המאוחרים לכתב התביעה המתוקן. במילים אחרות – הגרסה שהובאה על ידי התובע בכתב התביעה המתוקן ובתצהיר אינה סותרת את הגרסה שתוארה בכתב התביעה המקורי, אלא רק מרחיבה ומפרטת אותה.
21. גם טענת הנתבעת 1 לפיה יש להתעלם דווקא מגרסתו הראשונה של התובע אינה יכולה להתקבל, משמצאתי כי הלכה למעשה לא מדובר בשתי גרסאות נוגדות אלא באותה הגרסה, המתוארת במקום אחד באופן רזה ולאקוני ובמקום אחר במפורט. יתרה על כן, עיון בתיעוד הרפואי שהוגש על ידי התובע מלמד על כי גרסתו הבסיסית באה לביטוי כבר בסמוך לאחר התאונה - כך למשל במסמכי השחרור מבית החולים (ראו עמוד 7 לתיק המוצגים של התובע), וכך גם במסמכי המוסד לביטוח לאומי (עמוד 9 לתיק המוצגים). בכל אלו יש כדי להעיד על כי מתחילת הדרך טען התובע כי נפל מארגז המשאית בזמן עבודתו. הפרטים הנוספים שהצטרפו בהמשך בירורה של התביעה לא גרעו מטענת התובע אלא רק הרחיבו אותה.
22. סיכומו של דבר – גרסת התובע לפיה בשל חששו מקריסת הסחורה הוא ביקש לרדת במהירות מהמשאית ורגלו הסתבכה באחד החבלים, הוכחה במאזן הנדרש, והיא מקובלת עליי. אי הדיוקים עליהם הצביעו הנתבעים בעיקר בין גרסת התובע לבין גרסת עמיתו לעבודה (כגון התזמון בו החל המטען להתנדנד, וסתירות באשר להיותם של הרצ'טים סגורים או משוחררים) אינם מורידים מאמינות גרסת התביעה, ואין הם נוגעים לליבת העדות של התובע.
23. אמור מעתה – התובע עלה לארגז המשאית על מנת לפרוק מטען של מוטות ברזל אשר היו מאוגדים בצורת פירמידה באמצעות חיבורם למנוף שהופעל על ידי משאית סמוכה אחרת. לאחר שעלה על ארגז המשאית וטיפס על פירמידת המוטות, הבחין כי חלק מהמוטות מתחילים להתפזר, ולכן החל לרדת בבהילות מתחילת הפירמידה לארגז המשאית וממנה לרצפה. במהלך ירידתו מהמשאית נפל ונפצע.

 

 

המסגרת הנורמטיבית – האם מדובר בתאונת דרכים?

24. זוהי, באופן טבעי, המחלוקת העיקרית בין הצדדים. בעוד שהתובע, בסיכומיו, מציין כי אין הוא מבכר מסקנה כזו או אחרת באשר לתחולת חוק הפיצויים על נסיבות התאונה, הנתבעות חלוקות ביניהן, כאשר הנתבעות 1-2 מבקשות לטעון כי נסיבות התאונה הולמות את הגדרת החוק והפסיקה ל"תאונת דרכים" בעוד שהנתבעת 3 מבקשת לטעון כי נסיבותיה של התאונה מוחרגות מהחוק.
25. אקדים ואציין כי לאחר בחינת הדין והפסיקה הרלוונטית, הגעתי לכלל מסקנה כי חוק הפיצויים אינו חל על התאונה דנן. אבהיר -
26. התשתית הנורמטיבית לבחינת השאלה שבמחלוקת נמצאת כמובן בהוראותיו של חוק הפיצויים. סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר תאונת דרכים באופן הבא:

"תאונת דרכים" – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; [...].

בהמשך סעיף 1 מוגדר המושג "שימוש ברכב מנועי" באופן הבא:

"שימוש ברכב מנועי" – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, [...] ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".

27. המחלוקת העיקרית במקרה דנן נוגעת לשאלה אם בזמן התאונה עשה התובע "שימוש ברכב מנועי", על פי הגדרות החוק. המחלוקות בין הנתבעות מתייחסות לשאלה אם התובע ירד מהמשאית בעת התאונה, לשאלה אם יש לראות אותו כמי שעסק בפריקה וטעינה, וככל שהתשובה לשאלות הללו תהיה חיובית - לשאלת היחס בין שני השימושים הנטענים הללו.

 

האם ניתן לראות בתובע כמי שעסק בפריקה וטעינה בעת התאונה?

28. לאור תיאור נסיבות התאונה, נדמה כי הדיון בשאלה אם התובע עסק בפעולת פריקה בעת התאונה כמעט ומיותרת. התובע עצמו מציין כי עלה לארגז המשאית על מנת לפרוק את הסחורה שהייתה מוצבת עליו, ואף הנתבעות עצמן אינן סותרות את הטענה כי תכלית עלייתו של התובע לארגז המשאית הייתה פריקת המטען.
29. חרף האמור לעיל, ולמען הסר ספק מצאתי לנכון לדון בסוגייה בקצרה בעיקר נוכח הספקות שהועלו על ידי התובע בסיכומיו באשר לשאלה אם בעת התאונה החלה מלאכת הפריקה על ידי התובע (ראו למשל האמור בסעיפים 19-20 לסיכומי התובע.

 

30. ובכן – בחינת גרסתו של התובע מעלה כי עלייתו של התובע למשאית נועדה לצורך חיבורה של הסחורה למנוף על מנת לאפשר את פריקתה מהמשאית. בסמוך לפני התאונה הספיק התובע לא רק לעלות לארגז המשאית, אלא גם לטפס ל"ראש הפירמידה" של מוטות הברזל (סעיף 8 לתצהיר התובע), ובכך הלכה למעשה החל בפעולת הפריקה. כפי שמסביר התובע בחקירתו הנגדית, לצורך חיבורו של המטען לוו המנוף, היה עליו להכניס את הרצועות מתחת למטען, לקשור אותן ולחבר אותן לוו המנוף (עמוד 33 שורה 7 ואילך לפרוטוקול הדיון). מכאן שפעולות התובע עובר לתאונה היו חלק מפעולות הפריקה עצמה, שבלעדיהן לא ניתן היה לבצעה.
31. ראוי להפנות בעניין זה לאמור ברעא 5950/10 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי,12.2010, שם סקר כב' המשנה לנשיאה (כתוארו דאז), השופט ריבלין את ההלכות הנוגעות להגדרתה של פעולת הפריקה והטעינה בהתייחס למקרה בו תאונת הדרכים אירעה עת הנפגע פנה לסגור את הדופן האחורית של המשאית שנפתחה לצורך טעינת המשאית:

"...אין חולק כי נסיבות המקרה שלפנינו דומות לאלה שנתבררו בפרשת אלשעאר. באותו עניין, נבחנה השאלה אם סגירת הדופן (או הדלת) האחורית של משאית, שנפתחה קודם לכן לצורך טעינת המשאית, היוותה חלק מפעולת הטעינה אם לאו. בית המשפט קבע שם כי "אין ספק שפתיחת הדופן האחורית של המשאית לצורך טעינת המשאית, כמו גם סגירתה עם סיום הטעינה מהוות פעולות לוואי של הטעינה. פתיחת הדופן נעשתה כדי לאפשר את הטעינה או להקל עליה; סגירתה בסמוך לאחר הטעינה באה להשלים את פעולת הטעינה על ידי השבת הרכב למצבו הקודם, הרגיל, קודם פעולת הטעינה. מדובר בפעולות המהוות חלק אינטגראלי של פעולת הטעינה של אותה משאית, ועל כן יש לראותן כפעולות לוואי של הטעינה וכחלק שלה" (שם, בעמוד 863-864). באופן דומה נפסק בפרשות אחרות כי פריסת ברזנט על מטען שהועמס על משאית היוותה חלק מפעולת הטעינה, כפעולת לוואי שלה (רע"א 6223/98 שיבלי נ' הדר, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב (5) 381 (1998)) וכי קיפול יריעת ברזנט וקשירתה לארגז המשאית בסמוך לאחר פריקת המטען מהמשאית, מהווים פעולה נלווית לפעולת פריקת המטען וחלק ממנה (רע"א 2781/98 דגן נ' גבירלה (טרם פורסם, 30.12.1998). ברע"א 6454/99 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' דואני, פ"ד נו (3) 495 (2002), חזרנו ועמדנו על מהותה של פעולת הלוואי, והבהרנו כי היא באה בגדר חריג הטעינה והפריקה "...במקום שבו פעולת הלוואי היא חלק אינטגראלי של פעולת הטעינה, או הפריקה, וקשורה עמן בקשר הדוק. קשר זה נבחן על פי מידת הצורך בביצוע פעולת הלוואי, המידה בה מקלה אותה פעולה על הפריקה או הטעינה, סמיכות הזמנים שבין פעולת הלוואי לבין פעולת הפריקה או הטעינה, ועתים אף סמיכות המקום בו מבוצעת פעולת הפריקה או הטעינה". (ההגדרה אינה במקור- ע.ק).

32. הנה כי כן, לפני נפילתו של התובע מהמשאית, הוא כבר החל בפעולת הפריקה. עלייתו למשאית וטיפוסו לראש הפירמידה היוו חלק אינטגרלי מפעולת הפריקה והיו פעולות הכרחיות לשם ביצועה.
33. אם כך - הנחת היסוד העומדת בבסיס ההכרעה הינה כי בעת התאונה עסק התובע בפריקת המטען מהמשאית.

 

תחולת הלכת אוסם על נסיבות המקרה

34. על פי הגדרות סעיף 1 לחוק הפיצויים, פריקה וטעינה הינם שימושים אשר מוחרגים מתחולת חוק הפיצויים, ולפיכך טוענת הנתבעת 1 כי המסקנה המתבקשת הינה כי נסיבות התאונה אינן נכנסות לגדר החוק. אלא שעל פי הנתבעות 2-3 לצד העובדה כי התובע עסק בפריקה וטעינה בזמן התאונה, אירעה התאונה עת התובע ירד מהמשאית. השימוש במשאית לצורך "ירידה" הינה חלק מהפעולות הנכללות באופן מפורש כ"שימוש ברכב מנועי" על פי סעיף 1 לחוק הפיצויים, ולפיכך יש לראות בנסיבות נפילתו של התובע "תאונת דרכים".
35. מטבע הדברים נוכח המחלוקת ונסיבות התאונה, מתייחסות הנתבעות, כל אחת בדרכה, להלכת אוסם (רע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה, נט(3) 541 (2004) שם נדונה בהרחבה סיטואציה בה התעוררה התנגשות בין אחת מדרכי השימוש ברכב ובאופן ספציפי ירידה מרכב, לבין חריג הטעינה והפריקה. באותה הלכה נקבע, כי גם תחת חריג של טעינה ופריקה עשויה לקום תחולה לחוק הפיצויים, וזאת בהתאם לתפיסה כי ככל שאחת מן הפעולות שהתקיימו הוכרה על ידי חוק הפיצויים, אין להחריגה משום שבמקביל התקיימה פעולה אחרת שאינה מהווה שימוש כזה. מכאן שפעולה של עלייה או ירידה מרכב עשויה להיחשב כתאונת דרכים גם אם נעשתה לצורך טעינה ופריקה, ולפיכך היא תיכנס בגדר חוק הפיצויים.
36. ב"כ הנתבעות 3-2 מבקשים להסתמך על האמור בהלכת אוסם שלעיל על מנת לטעון כי הגם שהתאונה אירעה במסגרת פריקת המטען, יש לראות בתובע כמי שעשה "שימוש ברכב מנועי" מאחר שהתאונה אירעה בעת ירידתו מהמשאית.
37. אלא שעל אף הדמיון הברור בין נסיבות הלכת אוסם לבין נסיבות המקרה דנן, אינני מקבלת את מסקנתן של הנתבעות 3-2.

 

38. בראש ובראשונה, אינני משוכנעת כלל ועיקר כי ניתן לקבוע כי נפילתו של התובע הינה תוצאה של ירידתו מהמשאית. על פי עדותו של התובע עצמו, אשר קיבלה סיוע מעמיתו לעבודה, סמוך לנפילתו, עלה התובע על פירמידת המוטות שהועמסו על המשאית לצורך עיגונם וחיבורם למנוף. בכוונתו של התובע היה להמשיך בפעולת הפריקה שהייתה בתחילתה. אך בשל חששו מקריסת מוטות הברזל מיהר התובע וקפץ מהפירמידה ומהמשאית תוך שרגליו נתקלות באחת הרצועות שהיו מפוזרות על המשאית. רוצה לומר – נפילתו של התובע לא הייתה במסגרת ירידה מתוכננת מהמשאית, אלא נכון יותר לראותה כחלק מנפילתו של התובע ממערום המוטות והימלטותו מאימת קריסתם. בראייה רחבה נכון יותר להתייחס לנקודת הזמן שבה נפגע התובע כחלק מנפילה שתחילתה בקפיצתו של התובע ממערום המוטות ולאו דווקא כחלק מירידה מהמשאית. במילים אחרות – ספק בעיניי אם נוכח נסיבות האירוע, ולאור השתלשלות הדברים שהובילה לנפילתו של התובע, ניתן לראות בו כמי ש"ירד" מהמשאית לצורך הגדרות חוק הפיצויים.
39. אלא שאין זו הסיבה העיקרית לשלילת טענות הנתבעות 2-3 .
40. הנימוק העיקרי לדחיית טענות הנתבעות 3-2 מתייחס לפסיקת בתי המשפט בשנים האחרונות ולתכליתה – פסיקה אשר על פי הבנתי מובילה גם לצמצום הלכת אוסם ולהחלתה על נסיבות מסוימות שאינן תואמות את המקרה שלפנינו.
41. בפסק הדין ברע"א 9136/17 פלוני נ' פלוני (4/3/18) עמד בית המשפט העליון (כב' השופטת וילנר) על כך שפרשנותו של המונח "שימוש" ברכב מנועי, כחלק מהגדרתה של "תאונת דרכים", עבר תמורות משמעותיות. בתחילת הדרך אופיינה הפסיקה בפרשנות המרחיבה שניתנה למונח זה. גם לאחר שתוקן חוק הפיצויים, והגדרותיו לתאונת דרכים ולשימוש ברכב מנועי צומצמו (תיקון מספר 8 – 1990), הלכה למעשה המשיכו בתי המשפט לפרש את המונח "שימוש" באופן רחב. אלא שבשנים האחרונות חלו תמורות בפרשנותו של למונח "שימוש ברכב מנועי" שבחוק הפיצויים. תמורות אלו באו לידי ביטוי במספר פסקי דין של בית המשפט העליון אשר צמצמו את גדר המקרים המהווים "שימוש ברכב מנועי" והדגישו את הצורך במתן פרשנות שעולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם מובנו הפשוט, הטבעי והמקובל של המונח.
42. מגמת הצמצום של הגדרת השימוש החלה עם פסיקתו של המשנה לנשיאה (כתוארו דאז) השןפט ריבלין בפסק הדין שניתן ברע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' ינטל (29/10/07) (להלן: עניין ינטל). באותו פסק דין נקבע כי אין לכלול בגדר המונח "שימוש" גם שימושי לוואי שאינם מנויים בהוראת סעיף 1 לחוק, ובהתאמה אין לראות בסריקה ביטחונית שנערכה באוטובוס חלק טבעי ואינטגרלי מן הנסיעה ברכב, עד שיש לראותו כמקיים את דרישת השימוש בהגדרה הבסיסית. דרישה זו הצטרפה לתנאי שעניינו בחיוניות הפעולות הנדונות לביצועה של הנסיעה.
43. ברע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (4.2.2009)) ( להלן: עניין נביל) שב כב' השופט ריבלין על עמדתו כאשר בחן את השאלה אם קשירת מטען על גג משאית יכולה להיחשב כ"נסיעה ברכב", אשר מוכרת כאחד מהשימושים ברכב מנועי. נקבע כי כדי להכיר בפעולה כנסיעה ברכב יש להצביע על קשר הדוק בין אותה פעולה לבין הנסיעה עצמה. מאחר שבקשירת המטען אין כדי לשמש חסם פיסי המונע מהרכב להתחיל בנסיעה, אין לראות בה חלק חיוני מהנסיעה. השופט ריבלין שב וציין כי מעבר לדרישת החיוניות, יש גם צורך להצביע על כי הפעולה המסוימת, החיונית לביצוע הנסיעה, מהווה חלק אינטגרלי מהנסיעה עצמה, וזאת באמצעות מבחנים שונים בהם מבחן הקרבה בזמן ובמקום, מבחן תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי (פסקה 7 לפסק הדין).
44. המגמה המצמצמת של בית המשפט באשר להגדרת השימוש ברכב מנועי לא נעצרה בפסקי הדין שהוזכרו לעיל. אבן דרך משמעותית נוספת בכל הנוגע לצמצום הגדרת ה"שימוש" בחוק הפיצויים, באה לידי ביטוי ברע"א 8744/18 מדינת ישראל נגד פלוני (12/5/19). באותו פסק דין נדונה תביעתו של נהג שבסיומה של נסיעה יצא מדלת הנהג ופנה לדלת האחורית על מנת להוציא מטען אישי מהמושב האחורי. לאחר שפתח את הדלת האחורית, היא נטרקה על ידו. באותו מקרה מצאה לנכון כב' השופטת וילנר להחיל את מבחני הפסיקה שפורטו בעניין ינטל ובעניין בנביל גם כאשר השאלה הנשאלת מתייחסת לירידה וכניסה לרכב – פעולות שהוכרו באופן מפורש כ"שימוש ברכב מנועי" על פי חוק הפיצויים. בפסק דינה של כב' השופטת וילנר נקבע כי לצורך בחינת תחולת חוק הפיצויים על פעולות של כניסה ויציאה מהרכב יש להיזקק לשני המבחנים הרלוונטיים – הן המבחן הטכני בגדרו יש לבדוק אם בעת התאונה היה הניזוק בגדרי מתחם השימוש ברכב והן המבחן המהותי שנועד לבחון אם הפעולה חיונית במובן הפיסי לשם הכניסה מהרכב או הירידה ממנו ואם היא מהווה חלק טבעי ואינטגרלי מפעולת הכניסה או הירידה.
45. ביטוי נוסף למגמת הצמצום בפסקי הדין של בית המשפט העליון, ניתן למצוא ברע"א 361/17 פלוני נ' כלל (5.2.17) שם נקבע על ידי כב' השופט עמית כי מי שנפגע במהלך ירידתו מארגז המשאית שאליה טיפס לצורך בחינת תיקון שנערך במשאית אינו יכול להיחשב כנפגע בתאונת דרכים, מאחר שעלייתו למשאית לא נועדה לצורך תחבורתי. כפי שנכתב בפסק הדין: "נקודת המוצא היא כי "לא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תיחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאילו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו" (רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825, 829 (1997) "(ההדגשה אינה במקור – ע.ק.).
46. הנה כי כן – פסקי הדין שניתנו בשנים האחרונות על ידי בית המשפט העליון מציבים דרישה בסיסית מהותית להחלת חוק הפיצויים על שימושים שונים שנעשו ברכב המנועי, כולל השימושים אשר מוזכרים בלשון החוק באופן מפורש – כניסה לרכב וירידה ממנו. על פי דרישה זו יש להציג הן את חיוניותה של הפעולה לשימוש ברכב והן את היותה חלק אינטגרלי וטבעי מהשימוש בו. משנקבע על ידי בית המשפט העליון בפרשות אחרות (למשל עניין נביל שהוזכר לעיל) כי קשירת מטען או פעולה אחרת של הכנסת מטען או הוצאתו אינה מהווה חלק אינטגרלי מהנסיעה ברכב מאחר שאין בהיעדרה כדי להוות חסם לנסיעה, אין מקום לקבוע כי ירידה ועלייה לרכב שעה שתכליתן הוא לפריקה וטעינה כדי להוות שימוש ברכב מנועי.
47. נדמה כי מסקנה שכזו מתבקשת לאור הפסיקה בשנים האחרונות המבקשת להחזיר עטרה ליושנה ולהחיל את חוק הפיצויים על אותם אירועים הנתפסים על ידי אדם מן היישוב כתאונת דרכים ועולים בקנה אחד עם תכליות החוק. יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת פרוקצ'ה בע"א 7984/99 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' זאהי פ"ד נז(5) 733, 750 (23.6.2003), אשר נראה כי על אף שנכתבו עובר לפסקי הדין שהוזכרו לעיל, מבטאים את רוח הפסיקה החדשה ואת תכליתה:

"אירוע תאונתי שנטען כי חל עליו חוק הפיצויים מחייב בחינת השאלה אם הוא "תאונת דרכים". יסודות ההגדרה של "תאונת דרכים" על-פי החוק מחייבים בחינה פרטנית מדוקדקת לצורך יישומם במערכת עובדתית נתונה. אולם מעבר לבחינה זו, מתחייבת ראייה כוללת של נסיבות האירוע על רקע תכליות חוק הפיצויים והמדיניות החברתית והמשפטית שביקש להגשים. במסגרת זו ראוי להציב את השאלה אם אדם סביר, בהפעילו שכל ישר וביישמו מושגים הנקוטים בחיי יומיום, היה מסווג אירוע פלוני כתאונת דרכים. נכון הוא שבבחינה משפטית של יסודות ההגדרה גלומה מדיניות משפטית וחברתית שאינה תמיד גלויה לעין בראייה ראשונה, אולם גם כך נדרשת קורלציה הדוקה בין מושגי החוק לבין מושגי החיים, וקיום קשר זה מתיישב בסופו של דבר עם כוונת החוק ותכליתו. אכן, יש להיזהר מהיסחפות למחוזות רחוקים על דרך ניתוק מושגי יסוד בהסדרי החוק ממשמעותם הטבעית והצפויה".

48. ולענייננו – כפי שהובהר בעדויות התביעה, בזמן התאונה המשאית עליה עלה התובע חנתה, תא הנהג לא היה מאויש, ואף מנוף המשאית עצמה לא היה בשימוש (מאחר שהכוונה הייתה לעשות שימוש במנוף של משאית אחרת שניצבה בסמוך – ראו עמוד 5 שורה 1 לפרוטוקול). השימוש היחיד שנעשה בנקודת הזמן שבה נפל התובע מהמשאית היה לפריקת הסחורה שנערמה עליה. עלייתו של התובע למשאית הייתה לתכלית זו בלבד. יתר על כן – התובע לא השלים את מלאכת הפריקה כאשר נפל מן המשאית. הלכה למעשה הוא נפל בתחילת מלאכת הפריקה. מכאן שלא ניתן לטעון כי ירידתו של התובע מהמשאית (ככל שניתן היה לראות בה "ירידה") נועדה למטרה תחבורתית או הייתה חלק אינטגרלי מהנסיעה או השימוש ברכב. בזמן התאונה הייתה המשאית משום מרחב ששימש לפריקת סחורה. לא הייתה כל כוונה לעשות בה שימוש תחבורתי וייעודה התעבורתי לא בא לידי ביטוי.
49. אכן – ניתן למצוא בפסיקת בתי המשפט התייחסויות שונות לסיטואציות כדוגמת זו שלפניי. ב"כ הנתבעות 3-2 הפנו לפסקי דין אלו בסיכומיהם (ראו למשל ת.א –י-ם 33077-07-17 פלוני נ' רענן פתרונות אחסון, 6.3.22 וכן ת.א חיפה 11530-07 נאדר בשאר נ' איילון, 9.8.10). אלא שאל מול הפסיקה שהוצגה על ידי הנתבעות 2-3 ניתן לאתר פסקי דין רבים אשר שוללים את תחולת חוק הפיצויים על נסיבות דומות. כך למשל במסגרת ע"א (מחוזי חי') 14181-02-22 פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ(נבו 26.06.2022), שם במהלך ירידת הנפגע מן הרכב בעת פריקת מטען כבד (במסגרת אחת ה"נגלות" של פריקת המטען מהרכב החונה), התהפך המטען ונפל על רגלו של הנפגע. במקרה כזה הובהר כי הגם שנפילתו של הנפגע התרחשה בעת ירידתו מהרכב, לפריקה לא הייתה פעולת לוואי תחבורתית כי "השימוש התעבורתי" ברכב הסתיים עוד טרם אירוע התאונה, ולפיכך אין להחיל על נסיבות המקרה את חוק הפיצויים. מסקנה זו התבססה בין היתר על פסק דינה של השופטת וילנר ברע"א 8744/18 מדינת ישראל נגד פלוני (12/5/19), שהוזכר לעיל ובדרישה שהוצבה בפסיקה לפיה על הפעולה הנבחנת להיות חלק חיוני ואינטגרלי מהשימוש התחבורתי ברכב.
50. למסקנות דומות הגיע בית המשפט גם בת"א (חיפה) 19735-03-20 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (29.10.22). באותו מקרה דובר היה בנהג אמבולנס שעמד להתחיל בנסיעה ואף התניע את האמבולנס, אולם טרם החל בנסיעה הבחין כי הציוד בחלקו האחרון של האמבולנס אינו מסודר במקומו. הוא יצא מדלת הנהג ניגש לחלק האחורי של האמבולנס ונכנס אליו כדי לסדרו. בסיום הפעולה וכשהחל לרדת מהאמבולנס, החליק ונפל. חרף העובדה כי מדובר בפעולה של ירידה מהרכב, ועל אף שבמקרה דנן התובע אף עמד להמשיך בנסיעתו, קבע בית המשפט כי אין לראות בנפילתו של התובע "תאונת דרכים", וזאת מאחר שאין לראות בסידור הציוד באמבולנס משום פעולה חיונית לנסיעה או לכניסה / ירידה מהרכב, ומאחר שהשימוש שנעשה ברכב בעת התאונה לא היה למטרות תחבורה.
51. גם בפסק דינו של בית משפט השלום בקריות בת"א 59959-04-21 פלוני נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ (6.7.22), נקבע כי נפילתו של התובע בעת ירידתו מהמשאית אינה נכנסת לגדרו של חוק הפיצויים, מאחר שעלייתו של התובע למשאית נעשתה לאחר פעולת עגינה של מלגזה בה עשה שימוש לצורך פריקת מטען. זאת מאחר שנקבע כי אין לראות בפעולה זו של התובע כפעולה חיונית לנסיעה ברכב או כחלק אינטגרלי ממנה.
52. הנה כי כן – מצאתי כי מגמתה המצמצמת של הפסיקה באשר לתחולת חוק הפיצויים כפי שנסקרה לעיל צריכה להוביל לשלילת תחולתו של החוק על נסיבות המקרה שלפניו.

תחולת החוק הפיצויים  מכוח החלופה של הינתקות או נפילה של חלק מרכב

53. הגם שהנתבעות 3-2 המבקשות לראות בתאונה דנן תאונת דרכים לא העלו את הטענה כי יש להחיל את הוראות חוק הפיצויים על המקרה דנן מכוח החלופה של הינתקות או נפילה של חלק מרכב, מצאתי לנכון להתייחס לטענה זו למען הזהירות ובשל העלאת האפשרות על ידי התובע עצמו.
54. בראש ובראשונה ספק אם בנקודת הזמן בה נפגע התובע אכן ניתן לקבוע כי הסחורה התנתקה מן הרכב. על פי גרסת התובע שהוזכרה לעיל הוא נפל כשהבחין בתזוזה של המוטות על המשאית, ורק לאחר שנפל והוזז על ידי עמיתיו התממש הסיכון ומוטות הברזל נפלו מהמשאית (ראו סעיף 10 לתצהיר).
55. אך חשוב מכך – מן הרגע בו נקבע על ידי כי התאונה התרחשה במסגרתה של פעולת הפריקה, אין מקום להכיר בתחולת החוק גם על החזקה הנוגעת להתנתקות או נפילה של חלק מהרכב, מאחר שנפילת המטען לא יצרה סיכון נוסף עצמאי מעבר לסיכון הכרוך בטעינה ופריקה. יפים לעניין זה הדברים האמורים בע"א 10157/09 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פטקין (29.6.2010)) ולפיהם:

"להחריג את הטעינה או הפריקה מן החוק, ובה בעת לכלול בגדר הזכאות את נפילתו של אותו מטען, הוא בבחינת תרתי-דסתרי. נפילת המטען – במהלך טעינה או פריקה – אינה יוצרת סיכון נוסף על זה הכרוך בפעולות הפריקה והטעינה. אכן, הינתקות של חלק מהרכב (בשונה מנפילת המטען) עשויה, אולי, במקרים מסויימים, להיות מנותקת מפעולות הטעינה או הפריקה – אך לשון החוק בעניין זה ברורה וחד-משמעית: נפילה והינתקות – דינן אחד ואין לנתק את "ההינתקות" מן הנפילה. אין, איפוא, מנוס מלהגיע למסקנה כי אין בנפילה של מטען – במהלך טעינה או פריקה – שאינם מוכרים כשימוש על-פי חוק הפיצויים – כדי לשמש עוגן נפרד להכרה בתחולת החוק".

 

לסיכום

56. לאור כל המפורט לעיל, ולאור הפסיקה שנסקרה, ומגמת הצמצום העולה ממנה, המסקנה המתבקשת היא כי אין לראות בתאונה בה נפגע התובע "תאונת דרכים" ואין להחיל עליה את הוראות חוק הפיצויים.
57. בנסיבות אלו, התביעה נגד הנתבעת 1 נדחית.
58. על התובע להשיב לנתבעת 1 את התשלום התכוף שהועבר לו.
59. לאור נסיבות התאונה, ונוכח טענותיהן הסותרות של הנתבעות, מצאתי לנכון לחייב את התובע בהוצאות ושכ"ט על הצד הנמוך, בסך של 2,500 ₪.
60. עד יום 5.12.22 יודיעו התובע והנתבעות 2-3 אם הגיעו להסכמות דיוניות באשר להמשך ניהול ההליך.

ת"פ בהתאם.

 

 

ניתנה היום, ט"ז חשוון תשפ"ג, 10 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.