בית המשפט העליון דן בשאלה האם לצורך חישוב תקופת התיישנות - יש להביא בחשבון תקופת זמן שבין הגשת התביעה הראשונה לבין מחיקתה מחמת חוסר מעש
בית המשפט העליון |
רע"א 5687/22 |
לפני: |
כבוד השופט י' עמית |
המבקשת: |
הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ |
|
ג ד |
המשיבה: |
פלוני |
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 1848-12-21 מיום 20.7.2022 שניתנה על ידי כב' סג"נ בטינה טאובר |
החלטה |
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגנית הנשיא ב' טאובר) בת"א 1848-12-21 מיום 20.7.2022, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת לסילוק תביעת המשיבה על הסף מחמת התיישנות.
בימים 25.8.20202 ו-24.9.2020 נתבקשו ארכות על ידי ב"כ המשיבה להגשת הסיכומים מטעמה. בית המשפט נעתר לבקשה וציין כי ככל שלא תוגש תגובה עד ליום 4.10.2020 התביעה תימחק, וככל שתוגש תביעה חדשה, זו תותנה בתשלום הוצאות למבקשת בגין ההליך בתביעה הראשונה ותתנהל בכפוף לראיות שהוגשו במסגרתה.
ביום 4.10.2020, ולמרות הארכות שנתבקשו על ידה להגשת הסיכומים מטעמה, המשיבה עתרה למחיקת התביעה וביקשה פטור מתשלום יתרת האגרה בשל מצבה הרפואי ומצוקתה הכלכלית. עוד למחרת, המבקשת התנגדה לבקשה ועתרה כי בית המשפט יורה על דחיית התביעה.
ביום 20.7.2022 דחה בית משפט קמא את הבקשה. בהחלטתו, סקר את האופן שבו סעיף 15 לחוק ההתיישנות פורש בפסיקה, ועמד על כך שבגדר המונח "נדחתה" נכללת אף תביעה שנמחקה מחמת חוסר מעש. עוד ציין כי במקרים שבהם בית המשפט הוא היוזם את מחיקת התביעה הראשונה, יש להבחין בין מצב שבו התובע מזלזל בניהול ההליך, חסר תום לב או עושה שימוש לרעה בהליכי משפט, ובין מקרים שבהם מדובר ברשלנות גרידא.
עוד נקבע, בין היתר, כי התביעה הראשונה נמחקה ביוזמתו של בית המשפט ועקב מחדלה של המשיבה באי הגשת סיכומים; כי מחדלה של המשיבה לא נבע מזלזול או חוסר תום לב, אלא לנוכח מצבו הרפואי של בא כוחה; כי ברי שהמשיבה עמדה על זכותה למחוק את התביעה ולא לדחותה, על מנת שיתאפשר לה להגיש תביעה חדשה; כי אין חשש שזכויות המבקשת יינזקו שכן ניהולה של התביעה החדשה ייעשה על בסיס החומר הראייתי בתביעה הראשונה; וכי הימשכות ההליך בתביעה הראשונה לא נבע אך ורק מסיבות הקשורות למשיבה, אלא גם מנסיבות חיצוניות כדוגמת מצבו הרפואי של בא כוח המשיבה, החלפת מותב השיפוט בתיק, שיהוי בהגשת חוות דעת מטעם המומחית, התפרצות מגיפת הקורונה והימשכות ההליכים במוסד לביטוח לאומי. לנוכח האמור, נקבע כי סעיף 15 לחוק ההתיישנות חל במקרה דנן, כך שפרק הזמן שבו התביעה הראשונה התנהלה לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות.
בשורה התחתונה, משהתביעה הראשונה הוגשה בחלוף 5 שנים, 10 חודשים ו-16 יום, נותרו למשיבה שנה, חודש ו-14 ימים להגשת התביעה החדשה בטרם התיישנותה. התביעה השנייה הוגשה בחלוף שנה, חודש, ו-11 ימים. משמע, זו הוגשה 3 ימים בטרם התיישנה, ולפיכך הבקשה נדחתה.
על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שבפניי.
סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן:
תובענה שנדחתה
הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה.
כפי שהובהר זה מכבר בפסיקה, אף תביעה שנמחקה נכללת בהוראת הסעיף ומאפשרת את השעיית מירוץ ההתיישנות, שכן מחיקת התביעה אינה מהווה מעשה בית דין, והתובעים רשאים להגיש תביעה חדשה באותה העילה. קרי, תקופת הזמן שבין הגשת התובענה ומחיקתה לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות, בין היתר, אף בנסיבות שבהן התביעה נמחקה מחמת חוסר מעש כבענייננו (ראו: ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 180; רע"א 2643/17 טהה נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 4 (20.7.2017)).
כאמור לעיל, המבקשת טענה כי לנוכח התנהלותה המזלזלת של המשיבה לאורך ההליך כולו, אשר לווה בעיכובים משמעותיים ודחיינות מצידה, אין מקום להחלת סעיף 15 לחוק ההתיישנות. עוד טענה כי המשיבה זנחה את תביעתה כבר בתום שמיעת הראיות ועל כן חלפו שנתיים, 7 חודשים ויומיים עד להגשת התביעה החדשה; וכי מכל מקום, במועד שבו הוגשה התביעה החדשה טרם מולאה תניית תשלום ההוצאות, ועל כן יש לראות את מועד הגשת התביעה החדשה ב-25.4.2022 כשהנושא הוסדר על ידי בית משפט קמא.
מבלי לקבוע מסמרות בעניין, גם אם הייתי נכון לקבל את טענת המבקשת לעניין אי תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות במקרים שבהם התובע ניהל את ההליך בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט, לא כך הדבר במקרה שלפנינו. בית המשפט המחוזי קבע כי אין לזקוף אך לחובת המשיבה את הימשכות ההליך, שכן זה הושפע מנסיבות חיצוניות נוספות כדוגמת השיהוי בהגשת חוות הדעת מטעם המומחית שמונתה על ידי בית המשפט, החלפת מותב השיפוט, ההליכים שהתקיימו בעניינה במוסד לביטוח לאומי, ומצבו הרפואי של בא כוחה.
לשיטתה של המבקשת, על בית המשפט לברר מתי המשיבה זנחה את תביעתה בפועל ובהתאם לספור את מניין הימים עד להגשת התביעה החדשה. ברם, סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כי "לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". קרי, המועד הקובע בחוק הינו המועד שבו בית המשפט דחה או מחק את התביעה, ולא המועד שבו ההליך נזנח על ידי התובע. גישתה של המבקשת אינה רצויה אף בהיבט שיקולי האחידות והיעילות השיפוטית. קבלת עמדת המבקשת משמעה שבכל מקרה ומקרה, בתי המשפט יידרשו להתחקות אחר אופן ניהול ההליך מצד התובעים ולברר, ככל שהדבר אכן אפשרי, מהו המועד המדויק שבו התובע הפסיק לטפל בתביעה וזו נזנחה על ידו. במצב דברים זה, לא רק שלתובעים תהא חוסר וודאות באשר לאופן שבו עליהם להתנהל במסגרת ההליך, אלא שהדבר אף עשוי לגרור את הצדדים למחלוקות נוספות וליצור עומס רב על בתי המשפט.
ניתנה היום, כ"ה באלול התשפ"ב (21.9.2022).
י' עמית