בית המשפט דן בשאלות כיצד יש לשערך שכר של עובד כפיים שעבד לסירוגין, ועד איזה גיל יש לחשב את הפסדי ההשתכרות שלו?
בית משפט השלום בחיפה |
|
|
|
ת"א 53957-02-18
|
בפני |
כבוד השופט יואב פרידמן
|
|
תובעת |
פלוני
|
|
נגד
|
||
נתבעים |
1.קיבוץ גברעם 2.________ 3.ביטוח חקלאי- אגודה שיתופית מרכזית בע"מ |
|
פסק דין |
רקע והצדדים
הנכות הזמנית והצמיתה
להלן קביעותיו ביחס לנכות הצמיתה :
20% נכות אורטופדית בגין הגבלה בתנועת מפרקים סובטלרים.
5% נכות אורטופדית נוספת בגין הגבלה בתנועות קרסול.
5% נכות פלסטית קלה בגין צלקות.
הנכות המשוקללת עומדת אפוא על 27.8%. אם מנכים את הנכות הקלה בגין צלקות שהשפעתן אסתטית בלבד (והשלכתן אך ביחס לאב הנזק הלא ממוני), הרי הנכויות הרפואיות שיש להן השלכה תפקודית עומדות במשוקלל על 24%.
ב. ד"ר קרת קיבל חלקית את קביעות המל"ל ביחס לתקופות אי הכושר והנכויות הזמניות. לקביעתו:
הייתה תקופת אי כושר מלא (כולל 100% נכות זמנית) מיום התאונה עד 30.4.14. כלומר, 11 חודש.
מאז- 60% נכות זמנית עד 30.9.14, היינו 5 חודשים. לאחר מכן 50% נכות זמנית עד 31.1.15, כלומר עוד 4 חודשים. ומאז הנכות הצמיתה שקבע.
שאלת האחריות
גרסת התובעת:
מסתבר כי העבודה שביצעה הייתה עבודת דילול (פירות פגומים או לא טובים נקטפים מן העץ, כדי לאפשר שגשוג ליתר הפירות שעליו). הנתבע 2 הוא ששילם משכורתה, והוא היה מסתובב בשטח, בין הפועלים.
גרסת הנתבע 2
בבעלות הקיבוץ מטעים רבים, כאשר ברוב הפעמים העובדים חולקו למטעים לפי דרישות הקיבוץ. הקיבוץ הוא האחראי על עיבוד ותחזוקת המטעים, לרבות יישור שטחים והסרת מכשולים.
לדבריו, גם השטח בו אירעה התאונה אינו ישר, אלא בשיפוע. מה שתרם גם הוא לאותה נפילה.
בין הנתבע 2 לבין הקיבוץ היה הסכם (לא הוצג הסכם וברור שהכוונה לטענה בדבר הסכם בעל פה– הערה שלי י.פ), שהקיבוץ חייב לבטח גם את הפועלים של הנתבע 2. כל חודשיים נדרש הוא להמציא תלושי משכורת של כל הפועלים, כדי שהקיבוץ יבדוק מי יהיה מבוטח. מר רמי אברהמי (העד מטעם הקיבוץ) הוא זה שסיכם מול הנתבע 2 שפועליו יבוטחו במסגרת הפוליסה של הקיבוץ. בשנת 2015 או בסמוך לכך התקיימה פגישה בקיבוץ, בה נכחו רואה החשבון של הנתבע 2, מר רמי אברהמי ורכז המשק בקיבוץ – מר ניצן.
מטרת הפגישה הייתה דרישה הקיבוץ שהנתבע 2 יקים חברת כוח אדם, וידאג לבטח את פועליו. הנתבע 2 דרש העלאה בשכר, עקב עלויות עודפות שהיו כרוכות במהלך כזה. אז התפוצץ העניין, כאשר הנתבע 2 היה סבור שהביטוח של הקיבוץ מכסה את פועליו.
גרסת רמי אברהמי:
דיון בשאלת האחריות והכיסוי הביטוחי
הנתבע 2 לא המחיש אפוא קיום כיסוי ביטוחי בפוליסת חבות מעבידים כלשהי , בתוקף לזמן התאונה. לא בפוליסת הנתבעת 3 שלא הגיש, ולא בפוליסה אחרת. לדבריו, כמה שנים לאחר התאונה דאג לערוך ביטוח אחריות מעבידים לאור הבהרות של הקיבוץ כי לא יבטח אותו בפוליסת הקיבוץ לאור תאונות שאירעו. מכאן מתחזקת אמונתו שהקיבוץ היה אמור לבטחו. לא ברור כיצד מחזק הדבר מסקנה זו, שכן הקיבוץ יכול לערוך שיקוליו ולהחליט שלא לשלם פרמיות עודפות למבטחת, לאור הערכת סיכונים הנוגעת להיסטוריה ידועה של תאונות לעובדי הנתבע 2. זה לא אומר שהקיבוץ כלל בעבר את הנתבע 2 בפוליסה שלו, אף לא שהתחייב לעשות כן. בפועל אין ביטוח לנתבע 2, ולא הוצגה אפילו בקשה של הקיבוץ לנתבעת 3 להוסיף את הנתבע 2 כמבוטח נוסף.
א. לא הומחש כיסוי ביטוחי לנתבע 2 בפוליסת הקיבוץ.
ב. לא הומחש גם שהקיבוץ התחייב בשלב כלשהו לכלול את הנתבע 2 בפוליסת ביטוח האחריות של הקיבוץ. בין לפני התאונה ובין אחריה.
א. התובעת לא צירפה תמונות של הסולם. בסעיף 7 לכתב התביעה אין תיאור שהסולם נפתח או זז, אלא שהתובעת פשוט נפלה ממנו. עם זאת ניתן לחלץ טענת פגם בסולם מפירוט סעיפי הרשלנות, כך שלא מדובר בהרחבת חזית. די בהם כדי לאפשר להכניס לזירה את הגרסה העובדתית בדבר פגם בסולם שגרם לפתיחתו ולנפילה.
ב. התובעת ידעה לנקוב בחקירתה בשמות עדים לנפילה (לרבות אשת אחיה), אולם לא זימנה אותם להעיד. ברגיל, היה ענין זה עשוי לפעול לחובתה בבחינת הימנעות ראייתית, בפרט כשהיא בבחינת "המוציא מחברו", ועליה נטל השכנוע. אולם לא מדובר על כלל המופעל "אוטומטית", שכן לעתים יכול וניתן להשלים החסר בראיות אחרות. זה המקרה בענייננו. הנתבע 2 עצמו, הוא המעביד, הודה בפה מלא בנסיבות התאונה להן טענה התובעת.
הוא התייחס גם לסולם עצמו, בו הבחין מוטל על הקרקע לאחר התאונה. כאמור, ציין הוא כי שלבי הסולם היו תקינים, אולם אותה "רגל שלישית" הננעצת באדמה ומייצבת הסולם, נתלשה, וזה היה הגורם לנפילה. להודאה זו שלו יש משקל ניכר, לאור ידיעתו כי יש בעיה בכיסוי הביטוחי (והוא לא יוצג מטעם מבטחת הקיבוץ). אמנם הודאתו אינה מחייבת את נתבעות 1 ו- 3 ואינה הודאת בעל דין מצדן, אולם בנסיבות גם לא מדובר בעדות יחידה של התובעת כבעלת דין, כאשר בעל דין שכנגד מאושש גרסתה, חרף ידיעתו כי עשוי הוא לחוב מכיסו בפיצוי שייפסק או בחלקו, אם ועד כמה שתקבע אחריותו, היינו בניגוד לעניינו. גם הקרבה שמצוינת בסע' 15 לסיכומי הנתבעים 1 ו- 3 אינה קרבה משפחתית קרובה, ואין די בה כדי לבאר מסירת הגרסה בניגוד לאינטרס העצמי.
ג. אני דוחה אף השגת הנתבעים 1 ו- 3 בסיכומיהם כי אין לשעות לגרסה זו של המעביד שכן זכרה לא בא בכתב הגנתו אלא בתצהירו. זה אמנם נכון – אך ראשית אין לנתבע חובה להודות בכך בכתב ההגנה, ושנית אף לו נזכרה גרסה זו שלו רק בשלב חקירתו ולא בתצהירו, הרי שכאשר מודה בע"ד באולם ביהמ"ש בגרסה הפועלת לחובתו, יש לדברים משקל.
ד. אני דוחה גם השגות הנתבעים 1 ו- 3 בסיכומיהם שאין לשעות לגרסת הסולם הפגום שכן אין לסולם זכר בתיעוד הרפואי הראשוני (בסיכום האשפוז שהוגש). מדובר בפגיעה טראומטית וכואבת מאד בזמן אמת, ויכול שהתובעת אכן לא נדרשה למלוא הפרטים כשטופלה בבית החולים, או אפילו שלא טרחה למסור לרופאים שהפגיעה של סיבוב הקרסול (שמסרה שאירעה בעבודה), אירעה בנפילה מסולם. יש להבדיל בין סתירה לבין אי מסירת כל הפרטים לרופאים בזמן אמת, כאשר רישום רפואי אינו תצהיר נסיבות. סתירה – אין כאן. לו כן הייתה סתירה (נניח שברישום הרפואי היה מופיע שהתובעת נפלה לעת הליכה), אכן היה מקום להידרש לדבר, שכן סתירה חזיתית ברישום רפואי שנערך בסמיכות למקרה אומרת דרשני.
ה. מחקירת הנתבע 2 שאישר זאת, ניתן לקבוע שהתובעת לא השתתפה בהדרכה. זאת לאור מועד קליטתה לעבודה לאחר תחילת עונת הקטיף, כאשר ההדרכות מועברות בתחילת העונה. מר רמי אברהמי שהעיד מטעם הקיבוץ אישר שיש רישום בקיבוץ עם פרטי העובדים שקיבלו הדרכות. רישום זה לא הוגש והדבר מחזק שהתובעת לא זכתה להדרכה. ענין זה יש בו כדי ללמד על התרשלות, אך לא התרשלות הרלבנטית לעילת התביעה ונסיבות הפגיעה הקונקרטיות. התאונה אירעה בשל פגם בסולם, ולא ברור מה סוג ההדרכה שהייתה אמורה התובעת לקבל שהיה מונע התאונה. אין טענה שאותה רגל נוספת של הסולם, המעגנת אותו, ואשר נתלשה כאשר עלתה עליו, לא הייתה קיימת עת טיפסה התובעת על הסולם. לא צריך השכלה אקדמית כדי לפתוח סולם ולהציב אותו, וברור שהתובעת ידעה כיצד עושים כן גם בלי הדרכה. ההתרשלות נוגעת לבדיקת הסולמות הסובלים מבלאי בשטח במהלך השנים כתוצאה משימוש שוטף, ולאספקת סולם לא תקין. התובעת אינה איש האחזקה מטעם הקיבוץ הבודק תקינות הסולמות, ולא זה היה תפקידה, אף לו זכתה להדרכה.
ברור גם בלי הדרכה, שלו מדובר היה בפגם ויזואלי בולט וניכר לעין בסולם, היה מצופה ממנה להפעיל שכל ישר ולא להשתמש בו. אולם לא הומחש פגם כזה, כך שגם אין לייחס לה אשם תורם. מכל מקום, כדי להשלים הדיון בסוגית ההדרכות, העד מטעם הקיבוץ אישר שהעובדים אכן לא מקבלים הדרכה על סולמות, ודאי ברמת היום היום.
גם לו הומחש כי בקבלת הדרכה זו או אחרת היה כדי למנוע התאונה – הרי האשם באי הדרכתה של התובעת היה נופל באופן בלעדי על הנתבעים 1-2.
ד. לסיכום: אני קובע כי התובעת לא קבלה הדרכה, אך אין לדבר רלבנטיות. לעומת זאת יש רלבנטיות לכך שהקיבוץ סיפק לה סולם לא תקין. היא עלתה עליו ואותה "רגל שלישית" הננעצת באדמה ומייצבת הסולם, נתלשה, והיא נפלה ונחבלה.
ה. הנתבע 2 ניסה לצייר עצמו בתצהירו כ"ספק כ"א". הנתבע 2 אינו חברת כוח אדם. חרף ניסיונו לצייר תמונה המשווה אחריותו לזו של חברת כוח אדם, אחריותו אינה מושווית לזו של חברת כוח אדם השולחת עובד למפעל של מזמין, כאשר העובד נתון לכל דבר וענין לאחריות שליטה ופיקוח של המזמין. הנתבע 2 הנו מעביד, שגם מצוי בשטח ומשגיח על פועליו, תוך הסתובבות ביניהם. מדובר בקבלן של הקיבוץ. עם זאת, וחרף האחריות המוגברת החלה על מעביד לשלום עובדיו, שאלת החלוקה בין מעוולים במשותף נגזרת מנסיבות המקרה, על פי מבחן האשם המוסרי. גם מחקירת מר רמי אברהמי העד מטעם הקיבוץ, אושש כי הקיבוץ הוא בעל המקרקעין, הוא שדואג להדרכות העובדים, והרלבנטי ביותר לענייננו - הוא שמספק הסולמות, ונציג מטעמו הוא זה שגם בודק הסולמות בתדירות של אחת לשבוע לערך. ברור אפוא כי ביחסים שבין הנתבע 2 לבין הקיבוץ, נושא האחרון בחלק הארי של האשם לקרות התאונה. הוא זה שסיפק הסולם הפגום והוא זה שהיה אמור לבדוק הסולמות.
אך גם הנתבע 2 אינו פטור בלא כלום, לאור מעמדו כמעביד. אין הוא יכול לפטור עצמו בטענה כאילו אין לו זמן או יכולת לבדוק סולמות. הוא עצמו הודה בריש גלי כי מדובר בסולמות שנמצא בהם פגם לא אחת, כלומר הוא היה מודע לדבר. אם אין לו זמן לבדוק הסולמות עליו למצוא זמן או להעסיק אדם שזה תפקידו. אם אין כדאיות כלכלית בהעסקה או בדיקה – אין הדבר פוטר אותו מחובות זהירות בסיסיות לשלום עובדיו. עליו לדאוג כמעביד שהסולמות שמועמדים לשימושם יהיו תקינים. הנתבעים 1-2 הפרו חובת הזהירות המושגית והקונקרטית שלהם כלפי התובעת, והפרת החובה גרמה לנזק, באופן צפוי טכנית ונורמטיבית: הקיבוץ באספקת סולם פגום, ושני הנתבעים באי בדיקה מספקת של תקינות ויציבות הסולמות המסופקים לעובדים. רגל של סולם אינה נתלשת יש מאין, וסביר שגם אם לא היה פגם ויזואלי ניכר לעין, הרי בדיקה מכוונת מקדימה של יציבות ותקינות הסולמות בטרם חלוקתם, יכולה היתה לגלות שהרגל כבר רופפת, היינו אי יציבותה.
לטעמי לא מופרך לקבוע גם שיש לבדוק כל הסולמות מחדש לפני תחילת כל יום עבודה ובתחילתו. ולכל הפחות בטרם "פיזור" הסולמות לעובדים בשדה. זאת בשים לב לידיעה הקנויה בדבר הבלאי המואץ בהם. לא מדובר על סולם ביתי בו נעשה שימוש כמה פעמים בשנה אלא על סולמות לקטיף, בהם נעשה שימוש אינטנסיבי בכל עונת קטיף. בשים לב לכך, שמא היה על הקיבוץ לקבוע גם "תאריך תפוגה" לכל סולם שיודבק עליו, כאשר "זמן התפוגה" עליו יוחלט יקבע על פי הניסיון המצטבר עם סולמות אלה, ובהגיע המועד – יוחלף הסולם (ואז היה קל לשני הנתבעים לוודא שהסולמות המסופקים "עומדים" בתאריך, כמקדם בטיחות נוסף). מתקיימים כל יסודות עוולת הרשלנות בנתבעים 1-2, ושניהם חבים ביחס ולחוד כלפי התובעת לפיצויה בגין מלוא נזקי הגוף בתאונה. את חלוקת האחריות בין הקיבוץ לבין הנתבע 2 במבחן האשם המוסרי, אעמיד על 30% לחובת הנתבע 2, ו 70% על הקיבוץ ומבטחתו.
ו. אוסיף גם זאת: על חובת הקיבוץ והנתבע 2 לדאוג לאספקת סולמות תקינים לעובדים בקטיף – לא ניתן לחלוק. לפיכך, גם אם יטען הטוען כי מדובר על פגם שלא ניתן היה לגלות (והדבר לא הוכח. כאמור הכף נוטה כמאזן ההסתברויות לכך שבדיקה תכופה ומכוונת של הסולמות כן יכולה לגלות רגל רופפת בסולם. ולו בבדיקה ידנית והפעלת כוח פשוטה לבדיקת יציבות הרגליים), הרי שלדידי, ברגע שהומחש כי פגם בסולם הוא שגרם לנפילה, מתקיים התנאי הראשון מבין שלושת תנאי סע' 41 לפקודת הנזיקין, ואף שני התנאים הנוספים. במצב זה היה הנטל עובר אל הנתבעים, להמחיש שלא היה לגבי המקרה שהביא לנזק התרשלות עליה יחובו. והם לא הרימו הנטל.
גובה הנזק (על פי ראשי הנזק הנטענים בסיכומי התובעת)
הערה שלי י.פ. – טענות כלליות לחוד. התובעת לא המחישה בגין אלו מהטיפולים נאלצה לשאת בעלויות, שכן מעבר לזכאויות סל הבריאות, יש לזכור שהינה גם נפגעת עבודה מוכרת. המל"ל אמור לשאת בהוצאות הטיפולים, לרבות הוצאות הנסיעה לקבלתם (לרוב באמצעות קופת חולים כשלוחתו מכוח הסכמי מל"ל-קופ"ח). ראה תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה, תשכ"ח-1968).
שכרה של התובעת עובר לתאונה, והנתונים הנצרכים לצורך החישוב:
ב-2012 השתכרה בממוצע חודשי 1861 ₪ לחודש.
ב-2011 - 4386 ₪ לחודש, בממוצע.
ב-2010 - 2191 ₪ לחודש.
ב-2009 - 3069 ₪ לחודש.
ממוצע של בסיסי השכר לארבע השנים שעובר לתאונה, מביא לשכר חודשי ממוצע של 2877 ₪. לפי שכר זה יחושב ההפסד לעבר, לתקופת אי הכושר המלא.
מאז התאונה נשוא התביעה שאירעה ביוני 2013, לא עבדה התובעת עד 8/16 שאז נקלטה לעבודה בשכר זעום (לטענת הנתבעות 1 ו- 3 בבית אריזה). השתכרותה לכל שנת 2017 עמדה על 24,895 ₪ היינו 2,074 ₪ בממוצע חודשי לכל השנה. איני מקבל טענת ב"כ נתבעים 1 ו- 3 שאין הפסד ביחס לשכר שלפני התאונה. שכן בעוד ששכר מינימום עמד בשנים שלפני התאונה בקירוב על 4000 ₪, הרי שביולי 2016 כבר עלה ל 4825 ₪, ומינואר 2017 עלה ל 5000 ₪. לעלייתו יש הקרנה ברורה וישירה על המשתכרים שכר נמוך, ולו בעבודות מתחלפות.
התובעת הרוויחה עובר לתאונה לערך 72% משכר מינימום. כאשר שבה לעבוד, שכרה ב- 2017 עמד על 41% משכר המינימום אותה עת. יש הפסד ראלי, ולטעמי הפחיתה בכושר ההשתכרות עולה על 31% (הפער שבין 72% ל 41% לשנה ספציפית, שיכול להיות מקרי). בענין זה צריך גם להביא בחשבון שעם ההתבגרות, צפוי שהנכות המשמעותית בקרסול תשפיע ביתר, ביחס למי שעבודתה בעמידה. דבריי כאן נועדו לבאר מסקנתי כי הנכות התפקודית עולה משמעותית על הרפואית במקרה דנן. עם זאת לעבר אצמד בחישוב לבסיס השכר בפועל, שעובר לתאונה.
הנכות הצמיתה שקבע ד"ר קרת דומה בשיעורה לזו שנקבעה במוסד לביטוח לאומי. אמנם קביעות המוסד לביטוח לאומי אינן מחייבות לענין הנכויות הזמנייות ותקופתן, אך ניתן לטעמי להעזר בהן ככלי מסייע לעניין קביעת תקופות אי הכושר התעסוקתי המלא והחלקי. המל"ל קבע תקופת אי כושר ונכות זמנית 100% עד 28.2.15. אלא שלאחר מכן, בתקופת הנכות הזמנית בשיעור 30% שעד 31.7.15 הכיר המל"ל בתובעת כנכה נזקקת. כאמור קביעות אלה אינן מחייבות לכאן, אולם יש בהן הגיון לגופו של ענין, לאור העיסוק הפיסי וההסטוריה התעסוקתית, ואומדנן נעשה בזמנים הסמוכים יותר לתאונה , ביחס למועד מתן חווה"ד של מומחה ביהמ"ש. בשים לב לכך בכוונתי לקבוע תקופת אי הכושר התעסוקתי אף בשים לב לקביעות אלה של הועדות הרפואיות ביחס לתקופת הנכות הזמנית ושעורה. גם אם יש לתובעת חובת הקטנת נזק, קשה להתעלם מהשפעת נכות זמנית גבוהה יחסית בקרסול למי שעבודתה כל השנים היתה בעמידה. לתקופה זו של 26 חודש שממועד התאונה ועד 31.7.15 אכיר בהפסד שכר מלא. מאז – לפי נכותה התפקודית בה הכרתי (40% כאמור).
תקופה א' – עד 31.7.15:
74802 = 26 * 2877
לאחר תוספת הפרשי ריבית והצמדה מחודש אמצע : 81459 ₪
תקופה ב' – מאז ועד היום (71 חודש):
81,707 ₪ =40% * 2877 ₪ * 71
לאחר תוספת הפרשי ריבית והצמדה מחודש אמצע: 85411 ₪.
סה"כ הפסד עבר: 166,870 ₪.
לסכום זה יש להוסיף 12% בגין אובדן תנאים סוציאליים שלא הופרשו על השכר האבוד: 20,024 ₪.
אמנם אותו הפסד שכר מממנו גזרתי התנאים הסוציאליים האבודים הנו הפסד ששוערך, אולם יש הגיון בגזירת התנאים הסוציאליים האבודים אף לעבר, מן ההפסד המצטבר המשוערך. הרי לו הופרש השכר האבוד לקופ"ג פנסיונית (ביטוח או קרן פנסיה) היה נושא בה תשואה. לבד מזאת החישוב אינו מקפח הנתבעות, שהרי לכל השנים ממועד התאונה הובא בחשבון בסיס השכר שעובר לתאונה, בלא עדכונו (העדכון ייערך כאמור ביחס לחישוב העתיד). אם יש פער – הוא קטן.
במקרים מסוימים, כולל מקרה זה, יש הגיון בחישוב עד גיל 62 או 64, כאשר העיסוק פיסי מובהק ושוחק, אצל מעסיקים שונים ולא ברצף, והדעת נותנת שלא היו מתמידים בו עד גיל 67, אלמלא התאונה (כיום גיל הפרישה לנשים 62 אך זכאיות הן לממש זכות הבחירה להוסיף לעבוד, ולפרוש לפנסיה צוברת בגיל 67). הצד השני של המטבע הנו שבדיוק לאור שיקול זה נקבעה נכות תפקודית בשיעור העולה ממשית על הנכות הרפואית. כדי לאזן בין השיקולים ייערך החישוב עד גיל 64.
369,374 ₪ = 40% * 3816 ₪ * 241.99
התובעת לא טוענת כי נטלה עזרה בשכר, אך הצהירה על עזרת בני המשפחה מאז התאונה. לאור תקופת אי הכושר הממושכת והנכות האורטופדית המשמעותית באיזור הקרסול (אזכיר – 24%) הרי שהסכומים הנזכרים בסיכומי בא כוחה בגין עזרת צד ג' ולו כזו שאינה כרוכה בהפסד שכר של בני המשפחה המיטיבים, הנם הוגנים בהחלט: 11,500 ₪ לעבר, ו 57,000 ₪ לעתיד (תוחלת החיים אינה נופלת מ- 84 שנים). אני מאמץ סכומים אלה. לחודשים הסמוכים לתאונה בודאי נזקקה התובעת גם לעזרה אישית, ומאז סביר שזקוקה היא לעזרה קבועה בחלק מעבודות משק הבית שקודם ביצעה בעצמה. מדובר בהיקף עזרה גדול יותר הנופל על בני המשפחה דרך קבע, והוא נובע הגיונית משיעור הנכות ומיקומה. בפרט לא מופרז הסכום לעתיד, כאשר ניתן היה לעתיד להיזקק גם לעלות של עזרה בשכר בחלק היחסי הנובע מן הנכות התאונתית, מאחר והנתבעים אינם זכאים להוסיף ולהיסמך על כוח עבודתם של בני המשפחה בחישוב הנזק.
א. הפסד השתכרות בעבר, כולל התנאים הסוציאליים הנגזרים: 186,894 ₪.
ב. עזרת צד ג' עבר: 11,500 ₪.
ג. הפסד השתכרות לעתיד: 369,374 ₪.
ד. אובדן תנאים סוציאליים לעתיד: 46,172 ₪.
ה. עזרת צד ג' – עתיד: 57,000 ₪.
ו. כאב וסבל: 130,000 ₪.
א. 477,164 ₪
ב. שכ"ט עו"ד בסך 111,656 ₪.
ג. החזר אגרה ראשונה בסך 705 ₪.
ד. החזר שכר המומחה מטעם התובעת כנגד חשבונית, וחלקה בשכרו של מומחה ביהמ"ש.
ניתן היום, י"ז תמוז תשפ"א, 27 יוני 2021, בהעדר הצדדים.
יואב פרידמן