בית המשפט דן בשאלה האם תאונה בה נפגע אדם אשר התיישב על מכסה מנוע, כדי לקבל הסעה למקום אחר מהווה תאונת דרכים?
|
בית משפט השלום בחיפה |
|
|
|
|
|
ת"א 3075-05-19
תיק חיצוני: מספר תיק חיצוני |
|
|
בפני |
כבוד השופט אמיר סלאמה
|
|
|
תובע |
פלוני
|
|
|
נגד
|
||
|
נתבעים |
1. מנורה מבטחים לביטוח בע"מ 2. _____ |
|
|
החלטה |
עניינה של החלטה זו בשאלה האם התובע נפגע ביום 11.5.18 ב- "תאונת דרכים", כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן – "חוק הפיצויים").
יצויין כי הדיון בתובענה פוצל כך ששאלת החבות על פי חוק הפיצויים תידון תחילה.
כללי
מעבר לכך לא נמסר פירוט נוסף ביחס לנסיבות האירוע.
יצויין כי הנתבע מס' 2 (להלן – "הנתבע"), המבוטח על פי פוליסת ביטוח חובה הנ"ל, לא הגיש כתב הגנה, ובאי כוח הנתבעת לא הגישו כתב הגנה בשמו.
לשמע הערות בית המשפט ביקשה ב"כ התובע לתקן את התביעה, ובהחלטה שניתנה בתום הישיבה ציינתי כי מדובר בבקשה לתיקון הנוגע לעובדות המקרה, ומשכך היא טעונה הגשת בקשה בצירוף תצהיר מתאים.
בסופו של יום הבקשה התקבלה, חרף התנגדות הנתבעת.
בישיבה זו מסר התובע עדות ראשית בעל פה, ונחקר בחקירה נגדית ע"י ב"כ הנתבעת, כאשר בסיום החקירה הנגדית הופנו אליו שאלות על ידי בית המשפט (על כך יפורט בהמשך).
לאחר שב"כ התובע הודיעה "אלה עדיי", וב"כ הנתבעת הודיע כי אין עדים מטעם הנתבעת, ביקשתי מהנתבע, שהתייצב (לבקשת ב"כ התובע) לאולם בית המשפט ונכח בדיון מתחילתו, למסור עדות לשאלות בית המשפט, ובהמשך הוא נחקר בחקירה נגדית ע"י הצדדים.
בתום הישיבה סיכמו הצדדים את טיעוניהם על פה.
דיון והכרעה
להלן נימוקיי.
התובע, שרכבו חנה במקום מרוחק, ביקש מהנתבע להסיעו, ומשום שלא היה מקום ברכבו של הנתבע (מסוג "פולו"), "הוסכם" בין השניים שהתובע יישב על מכסה המנוע, והנתבע יסיעו אל המקום בו חנה רכבו.
התובע, אשר הודה כי מדובר ב- "טעות גמורה", "עצלנות" ו- "טמטום" (כלשונו), מסר כי לאחר נסיעה של כ- 150 עד 200 מטר באופן המתואר, בלם הנתבע את הרכב, וכתוצאה מכך הוא נפל ממכסה המנוע, נחת על רגליו, ניסה לייצב את עצמו ללא הצלחה, ואז ניסה לבלום את הנפילה עם יד ימין מושטת קדימה, וכך נפגע.
עוד הוסיף התובע כי לאחר הנפילה הוא "נמרח" על הכביש; כי הוא "כמעט בטוח" שהנתבע הסיע אותו לאחר מכן אל רכבו; וכי בסוף היום הוא הגיע למרכז רפואי בשם "בריאותא" בבאר שבע, שם קיבל טיפול.
לבקשתי, הדגים התובע את האופן בו ישב על מכסה המנוע, וניסה לתאר כיצד נפל ונפגע.
הוא מסר את עדותו הנ"ל באופן אותנטי ומהימן.
תיאורו את נסיבות האירוע, לרבות התרגשותו, המתונה יש לומר, בעת שתיאר את הנפילה, כאשר הוא אף נראה דומע (באופן לא הפגנתי), עת ניסה להסביר כיצד מעשה שטות הביא אותו לפגיעה לא קלה, היו משכנעים ואמינים.
בניגוד לעמדת הנתבעת, לא מצאתי שעדותו וגרסתו של התובע היו בלתי אמינים, והתהיות שהעלתה הנתבעת בחקירת התובע ובסיכומיה, אליהם אתייחס בהמשך, לא משנים ממסקנותיי בנדון.
כאמור בפתח החלטה זו, בסיום עדות התובע החלטתי לגבות מהנתבע עדות, ואפשרתי לאחר מכן לצדדים לחקור אותו.
בהמשך, כך סיפר הנתבע, "נוצר מצב" בו התובע התיישב על מכסה המנוע של הרכב, כאשר הנתבע החליט להסיעו בצורה זו אל עבר רכבו.
הנתבע, שלא זכר כיצד בדיוק הגיעו הדברים לידי כך שהתובע התיישב על מכסה המנוע, אישר כי כוונתו היתה להסיע את התובע באופן זה אל עבר רכבו.
לאחר נסיעה של 50 עד 100 מטר באופן המתואר, התובע אמר לפתע משהו שלא הובן כהלכה על ידי הנתבע (שבעדותו אישר שייתכן שהתובע אמר לו שיש משטרה במקום), דבר שהביאו לעצור את הרכב, וגרם לנפילת התובע, תחילה על רגליו, ולאחר מכן להתגלגל וליפול על הכביש.
הנתבע סיפר כי מייד לאחר מכן הוא ירד מהרכב, הבין שהתובע זקוק לטיפול רפואי, שאל אותו "מה אתה רוצה שנעשה בענין", ולאחר מכן לקח את התובע לרכבו והשאיר אותו שם, לבקשת התובע.
גם הנתבע נדרש להדגים כיצד התיישב התובע על מכסה המנוע, וכיצד הוא נפל לאחר מכן, ובמסגרת חקירתו הנגדית (בעיקר ע"י ב"כ הנתבעת), נדרש לספק פרטים נוספים, כגון מהירות הנסיעה, האופן בו בלם, ועוד.
אציין כי השחזור שערך לפניי הנתבע דומה לזה שערך התובע, ואף שהאחרון הדגים בשחזור שערך כי הוא עלה תחילה על מכסה המנוע מהצד השמאלי-קדמי שלו, בעוד הנתבע הדגים את התובע כשהוא מתיישב במרכז מכסה המנוע, לא התרשמתי כי מדובר בשינוי מהותי בנדון (כאשר ייתכן בהחלט שהתובע הדגים את אופן ומיקום עלייתו על המכסה, ואילו הנתבע הדגים את המקום ממנו נפל התובע).
הנתבע מסר עדות כנה, ואף שניכר היה שהמעמד אינו נוח לו, על רקע הפתעתו מאי ייצוגו בידי הנתבעת, הוא מסר את עדותו באופן מדוד, מתון, הגיוני ומתקבל על הדעת, כאשר ניכר היה (לרבות מאמירותיו בנדון) שהוא מוסר את הדברים חרף חשש סובייקטיבי שתוכנם עלול לפגוע בו (ראו עמ' 16 ו- 17 לפרוטוקול).
גם הנתבע הודה כי ההחלטה להסיע את התובע באופן המתואר היתה "לא אחראית", כאשר התשובות אותן מסר בחקירתו הנגדית היו מניחות את הדעת.
הנתבע היה עד ישיר לאירוע, ועדותו לפיה התובע נפל ממכסה מנוע באופן המתואר, ולאחר מכן התגלגל ונפל על הכביש, מהווה ראיה לגרסת התובע בנדון.
גם אם נניח שהנתבע לא ראה במו עיניו את המפגש בין ידו הימנית של התובע לבין הכביש, אין משמעות הדבר שעדותו אינה בעלת משקל ראייתי (כך לשיטת הנתבעת) להוכחת גרסת התובע.
התובע מסר בעדותו כי למיטב זכרונו הוא נסע תחילה לביתו, ולאחר מכן הגיע למרכז הרפואי הנ"ל, לשם הוסע, כך למיטב זכרונו, ע"י אשתו לשעבר.
ידו של התובע גובסה, על רקע נפיחות ורגישות מעל שורש כף יד ימין עם דפורמציה קלה, והוא שוחרר לביתו.
"אתמול נפילה במדרגות בגלל שהחליק. ללא איבוד הכרה. מתאר חבלה ביד ימין".
במסמך מאותו תאריך לא מופיעה גרסה בעיין נסיבות הפגיעה.
"לדבריו לפני 11 ימים נפל מאוטו תוך כדי ת"ד."
"בתאריך 12/5/18 נפגע מנפילה וסובל משבר.."
הנתבעת סבורה, כך עולה מטיעוניה, כי בשלב מסויים התובע נפגע בידו בנסיבות שאינן קשורות לשימוש כלשהו ברכב, דבר שגרם לפנייתו למרכב "בריאותא" תחילה, ולמחרת לבית חולים "סורוקה", כאשר בשני מקומות אלה נרשמה מפיו גרסה שאינה קשורה לשימוש ברכב.
הנתבעת לא עימתה את התובע, בחקירתו הנגדית, עם האמור במסמכים הנ"ל, לרבות הגרסאות הרשומות שם.
לשיטתה, היא לא היתה צריכה לעשות זאת, משבחר התובע שלא להתייחס לדברים בחקירתו הראשית (או בכל מקום אחר במסגרת ההליך).
אלא שבתום החקירה הנגדית החלטתי, חרף התנגדות הנתבעת בנדון, להפנות לתובע שאלות ביחס לאמור במסמכים הרפואיים.
רק בהמשך, כך הסביר התובע, ולאחר שהבין את חומרת הפגיעה, הוא החליט לחשוף את הגרסה הנכונה, ולפיה הוא נפל ממכסה מנוע של רכב, וזאת גם משום שהרגיש לא נוח עם כך שהוא מסר לרופאים גרסה שאינה נכונה.
התרשמתי שהתובע אכן חשש שחשיפת הנסיבות האמיתיות עלולה להביא לפגיעה בנתבע, שהיה מכר וקולגה למקצוע (כאשר אף היתה היכרות וידידות בינו לבין הורי הנתבע), וניתן להבין בהחלט מדוע.
נסיבות האירוע הן חריגות למדי, והן נובעות, כך גם הודו התובע והנתבע, מהחלטה מוטעית, חסרת אחריות, ואף אומללה למדיי, אשר הביאה אדם בוגר ונורמטיבי להתיישב על מכסה מנוע, כדי לקבל הסעה למקום אחר.
לא בכדי אפוא חשש התובע, וכך גם הנתבע (כפי שמסר בפניי), כי חשיפת הנסיבות האמיתיות עלולה לפגוע בנתבע, לרבות בעניין שלילת רישיונו והעמדתו לדין, וניתן להבין (אם כי לא להצדיק כמובן) מדוע הוא החליט, בשלב ראשון, להסוות את הנסיבות האמיתיות של הפגיעה.
הרושם שהתקבל היה שהתובע התקשה לזכור את המועד המדוייק בו החליט לחשוף את הנסיבות האמיתיות של האירוע, וייתכן גם שהוא חשש לגלות בפניי את הסיבה האמיתית שגרמה לו לחשוף את האמת, כאשר יש אפשרות שהדבר היה לאחר שהתייעץ עם עורך דין מטעמו או עם אחרים.
כך או אחרת, דבר זה אינו פוגם מהיסוד בגרסת התובע לגבי נסיבות התאונה, אשר מקבלת כאמור חיזוק של ממש בגרסת הנתבע, כאשר שתי הגרסאות היו מהימנות עלי.
בסופו של יום התובע הוכיח, במאזן ההסתברויות, כי הוא חשש בשלב ראשוני מגילוי האמת, ומסר גרסה שונה לגבי פגיעתו, וכי רק בהמשך החליט לחשוף את הגרסה האמיתית.
במקרה שבפניי יש הסבר המתקבל על הדעת ביחס לשוני בין הגרסה המופיעה במסמכים הרפואיים הראשונים לבין הגרסה הנוכחית, כאשר את עדותו של התובע ביחס לכך מצאתי, כאמור, כאמינה.
בנדון טענה הנתבעת כי גרסה זו הופיעה בעקבות פגישה שנערכה בין התובע; בא כוחו; הנתבע; וסוכן הביטוח של הנתבע; עובדה אשר לטענת הנתבעת התובע העלים מעיני בית המשפט, ואשר פוגמת מהיסוד באמינותו.
אינני סבור כך.
ראשית, אף שיש אינדיקציה לכך שהנתבע הגיע בשלב מסויים לסוכן הביטוח שלו ונפגש שם עם התובע לאחר שהאחרון התייעץ עם עורך דין (ראו עמ' 20-21 לפרוטוקול), אין אינדיקציה של ממש לכך שהדבר התרחש לפני יום ה- 23.5.18.
הנתבע מסר בנדון כי הוא אינו זוכר את המועד המדוייק בו היה אצל הסוכן, וכי למיטב זכרונו הדבר היה לאחר "שבוע שבועיים" מהתאונה, כאשר המשמעות היא שאין זה אומר בהכרח שהנתבע היה אצל סוכן הביטוח לפני ה- 23.5.18.
יתרה מכך, ההודעה לנתבעת, עליה חתם הנתבע במשרד הסוכן (צורפה לתיק המוצגים מטעם התובע), נושאת את התאריך 30.5.18, ולא הובאה בפניי אינדיקציה לכך שתאריך זה אינו משקף נאמנה את המועד בו מולאה ההודעה (כפי שגם לא הובאה בפניי כל אינדיקציה לכך שהנתבע חתם על טופס הודעה ריק, כפי שניסתה הנתבעת לרמוז).
שנית, גם אם נניח שהתובע החליט, ביום 23.5.18, לחשוף בפני רופאי סורוקה את גרסת הנפילה מרכב בעקבות ייעוץ משפטי אותו קיבל, הדבר אינו מוביל למסקנה שגרסה זו אינה גרסת אמת.
כאמור לעיל, נוכח הנסיבות החריגות של הפגיעה, מובן החשש של התובע לכך שחברו הנתבע ייפגע כתוצאה מחשיפת האמת, ואם התובע הבין, בעקבות ייעוץ של עו"ד, שחשש זה אינו מבוסס או שהוא אינו מצדיק את אי גילוי האמת, הרי שהחלטתו לחשוף את האמת בעקבות כך אינה פוגמת בנכונות גרסתו דהיום.
ראשית, במסמך זה מתוארת פגיעה כתוצאה מנפילה, ואף שלא נזכר בו רכב, הרי שגם לא מוזכרת נפילה ממדרגות או מגובה (כאשר נזכור שהתובע טוען כי הוא נפל מרכב).
שנית, הנתבעת נקלעת בטיעונה בנקודה זו לחוסר היגיון פנימי, שכן מחד היא מייחסת לתובע שינוי גרסה ביום 23.5.18 נוכח ייעוץ משפטי אותו קיבל, ובאותה נשימה היא מייחסת לו, ששבוע לאחר מכן הוא חזר לגרסה שאינה קשורה לרכב (כאשר נשאל ב"כ הנתבעת בסיכומיו אודות כך, הוא הסביר כי ייתכן שהדבר "פרח מזכורנו" של התובע).
לא מן הנמנע שתאריך 12.5.18 התקבע ברישומי בית חולים סורוקה (אשר הנפיקו את שני המסמכים הנדונים) משום שזה היה התאריך בו התובע ביקר לראשונה במוסד זה ביחס לפגיעה.
כך או אחרת, לא ברורה המשמעות המיוחדת של תאריך זה, ולא ברור ההיגיון בטיעוני הנתבעת בנדון, שמחד מייחסת לתובע ניסיון ליצור יש מאין גרסה של תאונת דרכים ביחס לאירוע שקרה ביום 11.5.18, ומאידך היא מייחסת לו מסירת תאריך מוטעה של התאונה, מסיבה לא מובנת.
הנסיבות החריגות של האירוע, והחשש , הן של התובע והן של הנתבע, שחשיפת נסיבות אלה תגרום לפגיעה בתובע, הביאה בשלב ראשון את התובע למסור לרופאים המטפלים גרסאות שאינן תואמות את האמת, ובכך גרמה לנתבעת, בצדק מבחינתה, לחשוד בנסיבות האירוע.
אלא שכאמור בשוך האבק שנוצר כתוצאה מכך, מתקבלת תמונה ברורה למדי של הנסיבות האמיתיות של האירוע, כפי שמפורט לעיל.
אגב, אותו חשש ראשוני מפגיעה בנתבע כתוצאה מחשיפת נסיבות התאונה גם יכול להסביר התנהלות אחרת שעוררה את תמיהתה של הנתבע, לרבות העובדה שהנתבע לא ליווה את התובע לטיפול רפואי היישר ממקום התאונה.
בנדון טענה הנתבעת כי מהטופס הנ"ל עולה כי מדובר בדף אחד מתוך שניים, ואולם הנתבעת לא הבהירה עד תום את משמעות הדבר ואת חשיבותו (כאשר פתוחה היתה בפניה הדרך לצלם את כל תיק המשטרה לקראת שמיעת הראיות).
בנוסף, הנתבעת הפנה לכך שמספר הרכב המופיע בטופס זה אינו תואם את מספר הרישוי של רכב הנתבע שבוטח על ידה, ואף כי הדבר נכון הוא, אין המדובר בדבר היורד לשורש העניין, כאשר בטופס עצמו מצויין כי מדובר ברכב פולו השייך לנתבע; כאשר האחרון מבהיר בעדותו שלא היה ברשותו רכב אחר; וכאשר באישור המודפס שהפיקה המשטרה (צורף אף הוא לתיק המוצגים) מופיע מספר הרישוי הנכון.
אוסיף כי אין שום אינדיקציה, ולו באופן קלוש, לכך שהתובע נפגע מרכב אחר מלבד הרכב שבוטח אצל הנתבעת.
לא מצאתי רבותא בנטען בנדון, כאשר הסתכלות בעין לא מקצועית מלמדת ששתי החתימות שעל הטופס דומות למדי, וגם אינן רחוקות מרחק רב מדוגמת החתימה נ/2 (כאשר הנתבע מסביר כי צורת חתימתו השתנתה עם השנים).
כך או אחרת, לא ברורה המשמעות שהנתבעת ניסתה לייחס בנדון, כאשר גם לרמיזה שלה לפיה הנתבע חתם על טופס הודעה ריק, לא מצאתי תימוכין.
אינני מקבל טענה זו.
אם כוונת הנתבעת היא שהתובע כלל לא נפגע כמתואר על ידו (קרי נפילה מרכב נוסע ביושבו על מכסה המנוע), הרי שחומר הראיות מלמד אחרת.
אם כוונתה היא שגם בהנחה שהתובע נפל מרכב הנתבע כמתואר לעיל, הרי שנפילה זו לא גרמה לפגיעה המתוארת במסמכי "בריאותא" או "סורוקה", המדובר בהשערה חסרת כל בסיס, ואם יורשה לומר אף פנטסטית למדי, ולפיה התובע נפל כמתואר מהרכב, הלך לביתו, נפגע בידו באירוע אחר, ורק לאחר מכן פנה למרכז "בריאותא".
גם טענת הנתבעת, שהועלתה בהקשר זה, לפיה היה על התובע להביא למתן עדות את אשתו לשעבר, בכדי שהאחרונה תספר אודות מה שהתרחש בין השעה 15:00 ל- 20:00, היא, ובכל הכבוד, חסרת משמעות של ממש.
אין ממש בטיעונים אלה.
התובע הוכיח שהוא נפל מרכב נוסע, וכי בניסיונו לבלום את הנפילה הוא נחבל ונפגע בידו הימנית.
בערבו של יום האירוע הגיע התובע לטיפול רפואי, שם נמצאו, בין היתר, נפיחות מעל שורש כף יד ימין , דפורמציה באזור ונפיחות במפרק שורש כף היד, ובהמשך התברר כי הוא סובל משבר ביד, כמתואר במסמכים של בית חולים "סורוקה".
פגיעות אלה מתיישבות בהחלט עם הנפילה אותה תיאר התובע, ומכל מקום אין כל אינדיקציה, ולו הקלושה ביותר, שמקור המתואר במסמכים הרפואיים שניתנו בסמוך לאחר האירוע אינו באירוע עצמו.
עוד הוכח כי בעקבות הנפילה כאמור הגיע התובע לטיפול רפואי במרכז "בריאותא" ולמחרת לבית חולים "סורוקה", כאשר אין שום אינדיקציה, ולו קלושה, לכך שהפגיעות המתוארות במסמכים שניתנו שם נגרמו באירוע אחר מאשר האירוע הנדון.
לטענתה, האירוע שתואר מפי התובע והנתבע הוא "לא מקובל", כאשר מדובר בהתנהגות חסרת כל אחריות, אשר מתאימה לאמירה "ממעשה בן עוולה לא תצמח עילה", כשלשיטת הנתבעת על בית המשפט לומר את דברו בנדון, וזאת גם בכובעו כמחנך.
הנתבעת הוסיפה כי פגיעה בנסיבות אלה אינה בגדר "שימוש" לפי חוק הפיצויים.
יש לציין כי אף שבסיכומי ב"כ התובע היתה התייחסות לטענה אפשרית של "מעשה מכוון", הרי שהנתבעת כלל לא טענה בנדון בסיכומיה (ובצדק לטעמי, שכן לא הוכח כל יסוד של כוונה, ישירה או עקיפה, לפגוע בתובע, והראיות אף מלמדות שכוונה שכזאת כלל לא היתה).
אכן, רכב פרטי אינו מיועד להסיע אנשים כשהם יושבים על מכסה המנוע שלו, וברי כי מעשה שכזה הוא בלתי אחראי, ואף עולה, על פניו, כדי עבירה על חוקי התעבורה.
ברם, אין בכך כדי לשנות מהעובדה שעדיין בשימוש לצרכי תחבורה עסקינן, שכן מדובר בפעולה בה נסע רכב מנועי כשהוא מסיע אדם מנקודה לנקודה, דבר שהוביל לפגיעתו אגב כך.
חוששני שהנתבעת מנסה להכניס לחוק הפיצויים את מה שאין בו, כאשר לשיטתה התנהגות לא אחראית המנוגדת לחוקי התעבורה, אינה בגדר "שימוש", ולא היא.
אכן, המעשה שנעשה במקרה דנן, אשר בלשון המעטה ניתן לכנותו כקלות הדעת, הוא לא סביר ואף ראוי לגינוי, ואולם מכאן ועד שלילת הפיצוי בגינו רחוקה הדרך, כאשר לטיעוני הנתבעת בנדון אין עיגון בחוק הפיצויים.
סוף דבר
ניתנה היום, י' כסלו תשפ"א, 26 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.