האם מעוול יכול לשלם פיצוי, מעבר לסכום הפיצויים הנדרש ממנו על פי הדין?

בית המשפט דן בשאלה האם מעוול יכול לשלם פיצוי, מעבר לסכום הפיצויים הנדרש ממנו על פי הדין?

 

 

	בבית המשפט העליון
רע"א  4474/20

 

לפני:	כבוד השופט י' עמית
	כבוד השופט ד' מינץ
	כבוד השופטת י' וילנר

 

המבקשת:

נון יהודית

 

נ  ג  ד

 

המשיבים:	1. משה הרשקוביץ
	2. הפו"ל הישראלי לביטוחי רכב חברה

 

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי חיפה בתיק עא 054892-11-19 שניתן ביום 29.03.2020 על ידי כבוד השופטים רון שפירא, בטינה טאובר ועדי חן-ברק

 

 

 

פסק-דין

השופט י' עמית:

 

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' הנשיא ר' שפירא וכב' השופטות ב' טאובר וע' חן-ברק) מיום 29.3.2020, בגדרו התקבל בחלקו ערעורו של המשיב ונדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת כ' ג'דעון) מיום 6.10.2019, שבו נתקבלה תביעת המבקשת לפיצויים בגין אירוע תקיפה שהתרחש בסמוך לאחר תאונת דרכים.

 

רקע עובדתי ודיוני

 

1. ביום 12.7.2005 נהג המשיב 1 (להלן: המשיב) במשאית ופגע באופנוע שהיה רכוב בידי בעלה של המבקשת (להלן: המנוח). המנוח, שהיה כבן 67 בעת התאונה, היה מורה לנהיגה, והתאונה התרחשה בעיצומו של שיעור נהיגה. בסמוך לאחר התאונה ירד המשיב מן המשאית, ניגש במהירות אל המנוח, ובין השניים התפתח ויכוח שבמהלכו תקף המשיב את המנוח במכת אגרוף בכתף, בדחיפה בשתי ידיים לכיוון בית החזה, וכן קילל אותו וירק לעברו. כעבור מספר רגעים התמוטט המנוח ואיבד את הכרתו. המנוח הובהל לבית החולים, ולמרבה הצער נפטר בחלוף כשבועיים ימים.

 

2. המבקשת, אלמנתו של המנוח, הגישה תביעה לבית המשפט השלום נגד המשיב ונגד חברת הביטוח שביטחה את האופנוע, היא המשיבה 2 (להלן: הפול). בהמשך לכך הגיעו המבקשת והפול להסכם פשרה, לפיו שילמה הפול למבקשת פיצוי בסך של כ-84,000 ₪ לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים או החוק), בהיות המבקשת היורשת היחידה והתלויה היחידה במנוח. בהסכם נקבע כי המבקשת תהיה רשאית להמשיך בתביעה נגד המשיב, וכי במסגרת הליכים אלו יופחת מסכום הנזק הפיצוי ששולם למבקשת על פי הסכם הפשרה. הפול יצאה אפוא מהתמונה, וההליך נגד המשיב המשיך להתברר.

 

3. בית משפט השלום ציין כי לפי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט (שלא נחקר על חוות דעתו), שני האירועים – תאונת הדרכים ואירוע התקיפה – כל אחד מהם ושניהם ביחד, היוו מצב דחק קיצוני שגרם באופן ישיר ומיידי לאוטם חריף בשריר הלב של המנוח, שבעקבותיו מצא את מותו. בית המשפט קבע כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין אירוע התקיפה למותו של המנוח. עוד נקבע כי עקרון ייחוד העילה אינו חל על אירוע התקיפה, שכן חוק הפיצויים אינו חל על אירוע שנגרם במתכוון, וכי מוקנית למבקשת זכות לתבוע את המשיב לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין או הפקודה).

 

           באשר לגובה הנזק, בית המשפט פסק למבקשת פיצויים בסכום כולל של כ-574,000 ₪, הכולל פיצוי בגין נזק ממוני בסך 224,000 ₪, פיצוי בסך 100,000 ₪ בגין כאב וסבל ופיצוי בסך 250,000 ₪ בגין קיצור תוחלת חייו של המנוח. מסך הפיצוי הופחתו ניכויים שונים בסכום כולל של כ-378,000 ₪, וכן נוכה הסך של כ-84,000 ₪ ששולם למבקשת על ידי הפול לפי הסכם הפשרה. בשורה התחתונה, חויב המשיב לשלם למבקשת פיצוי בסכום משוערך של כ-132,000 ₪ ובשכר טרחת עורך דין בשיעור של 25,000 ₪.

 

4. שני הצדדים, המבקשת והמשיב, הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי אימץ את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום לגבי נסיבות התאונה, וכן אימץ את קביעותיו לגבי שיעורם של ראשי הנזק השונים. הדיון בערעור התמקד בשאלת הקשר הסיבתי בין כל אחד מהאירועים (תאונת הדרכים ואירוע התקיפה) למותו של המנוח, וכן באופן חלוקת האחריות בין הנתבעים וגובה הפיצוי לו זכאית המבקשת. כפי שיפורט להלן, בין השופטים התגלעו חילוקי דעות לגבי שאלות אלו.

 

           השופטת חן-ברק, שכתבה את פסק הדין העיקרי, סברה כי אף שניתן לראות את התאונה והתקיפה כשני אירועים נפרדים, הרי שהנזק שנפסק בגינם הוא נזק אחד (מות המנוח), ולפי חוות דעתו של המומחה, די היה בכל אחד מהאירועים בנפרד כדי לגרום למות המנוח. מכאן, שדי היה בתאונת הדרכים כדי לגרום לנזק במלואו. השופטת חן-ברק היתה ערה לכך שלפי חלק מתשובות המומחה שניתנו במענה לשאלות ההבהרה, עולה אפשרות כי שני האירועים יחד גרמו לנזק. ברם, משעה שהמומחה לא נחקר על חוות דעתו, ובהינתן קביעתו הברורה בחוות דעתו כי די היה בכל אירוע בנפרד כדי להביא למות המנוח, אזי העילה מוצתה במסגרת חוק הפיצויים ודין תביעתה של המבקשת נגד המשיב-התוקף להידחות. עם זאת, השופטת חן-ברק סברה כי יש לחייב את המשיב לפצות את המבקשת בגין עוגמת הנפש שסבל המנוח בשל אירוע התקיפה, שכן מדובר בנזק נפרד מהפגיעה שנגרמה עקב תאונת הדרכים, וכי יש להעמיד את שיעור הפיצוי על סך של 50,000 ₪. עמדתה של השופטת חן-ברק נותרה בדעת מיעוט.

 

           השופטת טאובר סברה כי משעה שמדובר באירוע תקיפה מכוון מצד המשיב, אזי מדובר באירוע נפרד מתאונת הדרכים, ואין לגביו תחולה לעקרון ייחוד העילה. לכן, פתוחה הדרך בפני המבקשת להגיש תביעה נגד המשיב בעילה נזיקית בגין התקיפה. השופטת טאובר עמדה על כך שבמקרה דנן ישנה עמימות לגבי נסיבות המקרה, וכי אין בנמצא נתונים חד משמעיים לגבי חלקו של כל אחד מהאירועים בגרימת מותו של המנוח. לכן, יש לראות את מכלול האירוע ככזה שנגרם על ידי שני מעוולים שגרמו לנזק אחד, ולחלק את האחריות ביניהם בחלקים שווים.

 

           במישור הנזק, ובהתאם לקביעותיו של בית משפט השלום, שיעור הנזק הכולל (לאחר ניכויים) הועמד על כ-216,000 ₪, כך שחלקו של כל נתבע (המשיב והפול) עמד על כ-108,000 ₪. השופטת טאובר ציינה כי בהינתן שסך הניכויים עמד על כ-378,000 ₪, אזי התביעה נגד הפול מכוח חוק הפיצויים עתידה הייתה להיבלע, שכן תקרת הנזק הבלתי ממוני לפי חוק הפיצויים במקרה דנן עומדת על כ-58,000 ₪. בהמשך לכך, השופטת ניכתה את הסך של 84,000 ₪ ששילמה הפול מסך הפיצוי לו זכאית המבקשת מהמשיב (108,000 ₪), וקבעה כי המבקשת זכאית ליתרה בסך של כ-24,000 ₪ בלבד. השופטת טאובר ציינה כי היא ערה לכך שהפול שילמה מעבר לסכום שהייתה אמורה להיות מחוייבת בו, וכי המשיב יוצא "מורווח" מכך. עם זאת, הוסבר כי לא היה מנוס מניכוי הפיצוי ששולם על ידי הפול מהפיצוי לו זכאית המבקשת מידי המשיב, וזאת על מנת שלא להביא למצב שבו הניזוק מפוצה מעבר למלוא נזקו (אל התחשיב של השופטת טאובר נשוב ביתר פירוט להלן). באשר לשאלה אם הפול יכולה לחזור על המשיב בגובה הסכום ששילמה ביתר, זו הושארה בצריך עיון, שכן הצדדים לא טענו לגביה. עוד נקבע כי יש להפחית את שיעור שכר הטרחה שנפסק לטובת המבקשת ולהעמידו על סך של 10,000 ₪.

 

           השופט שפירא הסכים כי מדובר בשני אירועים נפרדים, וכי ניתן היה לפסוק למשיבה פיצוי נפרד בגין נזק לא ממוני של המנוח כתוצאה מהתקיפה (כפי שפסקה השופטת חן-ברק). אלא שפיצוי בעילה זו לא נתבע כלל, והסעד היחיד שנתבע היה פיצוי בגין גרימת המוות, ועל כן לא ניתן לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפש. השופט שפירא הצטרף אפוא לפסק דינה של השופטת טאובר.

 

בקשת רשות הערעור ותגובת המשיב

 

5. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור שלפנינו. לטענתה, נפלה טעות חישוב בפסק דינה של השופטת טאובר, ויש לחייב את המשיב לשלם את מלוא חלקו בסך 108,000 ₪. עוד נטען כי שגה השופט שפירא בקבעו כי רכיב עוגמת הנפש לא נתבע בבית משפט קמא; כי היה מקום להתערב בגובה הפיצוי שנפסק בגין קיצור תוחלת חיים; וכי היה מקום לפסוק פיצוי עונשי ופיצויים מוגברים.

 

6. בהחלטתי מיום 30.7.2020 הוריתי למשיבים להגיש תגובה לבקשת רשות הערעור, תוך התייחסותם לשאלה מדוע ניכה בית המשפט המחוזי את הסך של כ-84,000 ₪ מהפיצוי בו חב המשיב.

 

           המשיב, לאחר מספר בקשות ארכה, הגיש את תגובתו ביום 10.9.2020. לטענתו, הבקשה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. במישור העובדתי, המשיב טוען כי הגורם העיקרי והראשון למות המנוח היה תאונת הדרכים, כי אין קשר סיבתי בין אירוע התקיפה למות המנוח, וכי המשיב לא התכוון לגרום למותו של המנוח ולא צפה את אפשרות מותו כתוצאה מכך. לכן, יש להטיל אחריות לפי חוק הפיצויים בלבד ואין להטיל כל אחריות נזיקית על המשיב. עוד נטען כי יש לייחס למנוח אשם תורם בשיעור של 100%. באשר לסכום של 84,000 ₪, נטען כי קיזוזו מסכום הפיצוי שהושת על המשיב נבע מכך שהתביעה מכוח חוק הפיצויים עתידה היתה להיבלע, ולכן היה צורך לקזז סכום זה כדי שהמבקשת לא תקבל פיצוי העולה על מלוא נזקה. כן הציג המשיב תחשיב נזק מטעמו.

 

           הפול הודיעה ביום 13.9.2020 כי התביעה נגדה סולקה בהסכם פשרה, כי היא אינה צד להליך דנן וכי היא מבקשת להימחק כמשיבה מבקשת רשות הערעור.

 

דיון והכרעה

 

7. למקרא פסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, ולאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתגובה לה, החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, בהתאם לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אקדים ואומר כי דין הערעור להתקבל בחלקו, וכי שיעור הפיצוי לו זכאית המבקשת לקבל מידי המשיב שונה הן מהפיצוי שנפסק בבית המשפט המחוזי על ידי דעת הרוב, הן מהפיצוי שנפסק בבית המשפט המחוזי על ידי דעת המיעוט, והן מהפיצוי שנפסק בבית משפט השלום.

 

           תחילה יובהר כי טענות הצדדים לגבי טעויות שנפלו כביכול בקביעת שיעור הנזק; טענות לגבי היקף כתב התביעה; טענות בנוגע לשאלה אם נסיבות המקרה הצדיקו פסיקת פיצוי עונשי או פיצוי מוגבר; טענות כי לא נתמלאו יסודות עוולת התקיפה; וטענות בדבר אשם תורם – כל אלה הן טענות שאין מקום להידרש אליהן בגדרה של בקשה זו, שהיא בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. דיוננו יתמקד אפוא בסוגיה אחת בלבד, והיא נפקותו של הסכם הפשרה שנכרת בין המבקשת לבין הפול.

 

בין "נזק" לבין "פיצוי"; ועל הסכם פשרה בין תובע לנתבע במצב של ריבוי נתבעים

 

8. נקודת המוצא לדיון שלפנינו, בהתאם לקביעותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, היא כדלקמן:

 

           (-) לפנינו שני אירועים נפרדים – אירוע תאונת הדרכים ואירוע תקיפת המנוח.

 

           (-) כל אחד מן האירועים מקים עילת תביעה נפרדת: אירוע תאונת הדרכים מקים עילת תביעה מכוח חוק הפיצויים, ומכוחו בלבד, בהתאם לעקרון ייחוד העילה המעוגן בסעיף 8(א) לחוק הפיצויים; ואירוע התקיפה, שבוצע במתכוון, מקים עילת תביעה נזיקית לפי סעיף 23(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין).

 

           (-) שני האירועים גרמו לנזק אחד – מותו של המנוח.

 

9. ענייננו אפוא במצב דברים חריג, שבו עקרון ייחוד העילה בתביעה על פי חוק הפיצויים, אינו מאיין את התביעה על פי פקודת הנזיקין. בית המשפט המחוזי קבע (בדעת רוב) כי קיימת עמימות לגבי חלקו של כל אחד מהאירועים בגרימת מותו של המנוח. בפרט, יש קושי לקבוע אם די היה באירוע התאונה לבדו כדי להביא למצב הדחק שהוביל לאוטם שריר הלב של המנוח ולמותו; או שמא צירופם של שני האירועים – אירוע התאונה ואירוע התקיפה – הוא שהוביל לתוצאה טראגית זו. על רקע זה, בית המשפט המחוזי קבע כי יש לראות את מכלול האירוע ככזה שנגרם על ידי שני מעוולים שגרמו במשותף לנזק אחד; ובהינתן שלא ניתן לקבוע את מידת אחריותו של כל אחד מן המעוולים, יש לקבוע כי אלה נושאים באחריות בחלקים שווים, דהיינו: חברת הביטוח תשא ב-50% מהפיצוי לפי חוק הפיצויים, והמשיב ישא ב-50% מהפיצוי לפי פקודת הנזיקין.

 

10. בקביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר קיומה של עמימות לגבי מידת אחריותם של שני האירועים למותו של המנוח – איני רואה להתערב. הוא הדין לגבי מסקנתו כי יש לחלק את האחריות בין שני הנתבעים במידה שווה.

 

           [הערה: במישור הטרמינולוגי, אין ענייננו בשני מעוולים שגרמו לנזק אחד, שהרי בנסיבות דנן אין לייחס את אירוע תאונת הדרכים למעוול (לנוכח משטר האחריות המוחלטת החל מכוח חוק הפיצויים, המשיב היה זכאי למלוא הפיצוי בגין תאונת הדרכים גם אילו זו אירעה באשמתו המלאה). ענייננו בשני אירועים שגרמו לנזק אחד: אירוע תאונת הדרכים – שהאחריות לשאת בנזק שנגרם בגינו נופל על כתפי חברת הביטוח; ואירוע התקיפה – שהאחריות לשאת בנזק שנגרם בגינו נופל על כתפי המשיב-המעוול (ראו והשוו לרע"א 5971/95‏ עובד לוי, תיעוש האבן והבניה בע"מ נ' שמחון‏, פ"ד נב(5) 70 (1998), שם דובר בשני גורמים ששילובם יחד הוביל לקריסת הגג שגרמה לפגיעה במערער: גורם אחד בדמות הזרמת בטון לגג הבניין ממשאית המיועדת לכך (שימוש ברכב מנועי), וגורם נוסף בדמות חבלה מוקדמת במערכת התומכות בתקרה; להבחנה בין שניים שהזיקו במשותף, שניים שגרמו נזק אחד, ושניים שגרמו נזקים נפרדים, ראו דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 485-483 (ג' טדסקי עורך, מהדורה שניה, 1976); כן ראו ע"א 260/56 שמידט נ' שמואלי, פ"ד יא 1157, 1166-1164 (1957), שם עמד בית המשפט על כך שבמקרים מן הסוג הראשון והשני, חבים המעוולים ביחד ולחוד; וראו גם ע"א (מחוזי מר') 65194-09-17‏ ‏ לוי נ' י. ר. א. ב. שרותי נוי 1985 בע"מ, פסקה 15 (4.7.2018)].

 

           מכל מקום, ההיקש ממצב של שני מעוולים שגרמו לנזק אחד לנסיבות המקרה שלפנינו – הוא במקומו, ובהעדר יכולת לקבוע מה היה חלקו של כל אחד מאירועים במותו של המנוח, יש לחלק את האחריות ביניהם בצורה שווה.

 

11. ומכאן לשאלה הראשונה העומדת במוקד הדיון. למען הבהירות, נביא להלן את תחשיב הנזק כפי שנקבע בבית משפט השלום ואומץ על ידי בית המשפט המחוזי (הסכומים הם בקירוב):

 

נזק ממוני	224,000 ₪
נזק בלתי ממוני	350,000 ₪
(ניכויים)	(378,000 ₪)
	=196,000 ₪
שערוך:	20,000 ₪
סה"כ:	216,000 ₪

 

 

           אם כן, בית משפט השלום העמיד את מלוא הנזק (ממוני + בלתי ממוני) על סך של 574,000 ₪, וממנו הפחית ניכויים שונים שהסתכמו ב-378,000 ₪. הנזק בר-הפיצוי לו היתה זכאית המבקשת הועמד אפוא על סך של 196,000 ₪, ולאחר שערוך 216,000 ₪. כזכור, בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בשני נתבעים החבים כל אחד במחצית מהנזק, ועל כן קבע כי המשיב-התוקף חייב לכאורה בפיצוי בסך 108,000 ₪.

 

12. בנקודה זו התווספו למשוואה שני פרמטרים: ראשית, כפי שתואר בראשית הדברים, בעיצומו של ההליך בבית משפט השלום, המבקשת והפול התקשרו בהסכם פשרה שמכוחו שילמה האחרונה למבקשת פיצוי בסך 84,000 ₪. הפול יצאה אפוא מהתמונה (ונזכיר כי אף ביקשה להימחק מההליך דנן), וכך נותרה להכרעת בית המשפט תביעתה של המבקשת נגד המשיב-התוקף בלבד.

 

           שנית, כפי שפורט לעיל, הפיצוי הכולל בסך 574,000 ₪ (לפני ניכויים) כלל פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 350,000 ₪. ואולם, בית המשפט המחוזי עמד על כך שבתביעות לפי חוק הפיצויים, התקרה סטטוטורית לפיצוי בגין נזק לא ממוני במקרה דנן עומדת על כ-58,000 ₪ (ראו סעיף 4(א)(3) ו-4(ב) לחוק, וכן תקנה 4 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976). לפיכך, ובהינתן ששיעור הניכויים הכולל עמד על 378,000 ₪, תביעת המבקשת נגד הפול לפי חוק הפיצויים – לוּ היתה מתבררת – עתידה היתה להיבלע.

 

           מכך הסיק בית המשפט המחוזי כי תביעת המבקשת נגד הפול בגין מחצית מהנזק, אמורה היתה להסתיים ללא מתן פיצוי למבקשת; ולכן, סך הפיצוי שהמבקשת זכאית לו בגין האירוע כולו עומד על 108,000 ₪ בלבד. ואולם, המבקשת כבר קיבלה לידיה סך של 84,000 ₪ מידי הפול במסגרת הסכם הפשרה. לכן, על מנת שהמבקשת לא תקבל פיצוי העולה על מלוא נזקה, אין היא זכאית אלא להשלמת הפיצוי ששולם לה, כך שזה יעמוד על סך כולל של 108,000 ₪. במילותיה של השופטת טאובר:

 

"לנוכח ההלכה כי תובע אינו זכאי לקבל פיצוי העולה על מלוא נזקו, אין מנוס מניכוי הסך של 84,653 ₪ אשר שילמה [הפול] במסגרת הסכם הפשרה [למבקשת] מסך הפיצוי לו זכאית [המבקשת] [מהמשיב] העומד כאמור לעיל על סך של 108,302 ₪. היתרה המגיעה [למבקשת] עומדת על סך של 24,000 ₪ בקירוב.

 

ערה אני לכך [שהמשיב] לאחר שביצע מעשה תקיפה במתכוון 'מורווח' מכך [שהפול] שילמה מעבר לסכום שהיא הייתה אמורה להיות מחויבת בו. ואולם, לנוכח ההלכה כפי שצוינה לעיל לפיה הניזוק אינו אמור לקבל מעבר למלוא נזקו, לא היה מנוס מלנכות מן הפיצוי שעל [המשיב] לשלם את הסכומים ששולמו [למבקשת] על ידי [הפול]".

 

 

           אם כן, בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשת זכאית לקבל מהמשיב פיצוי בסך 24,000 ₪ בלבד, המהווה השלמה לפיצוי הכולל לו זכאית המבקשת בסך 108,000 ₪ (108,000=84,000+24,000) (בקירוב).

 

13. לטעמי, בקביעה זו של בית המשפט המחוזי נפלה שגגה, ואין כל מניעה לחייב את המשיב לשלם למבקשת פיצוי בסך 108,000 ₪, כשיעורו של הנזק שגרם.

 

           בראש ובראשונה, יש להבחין בין נזקו של אדם לבין הפיצוי לו הוא זכאי. בית המשפט המחוזי ראה עצמו כבול לתוצאה אליה הגיע, לנוכח העיקרון שלפיו אין הניזוק אמור לקבל פיצוי העולה על מלוא נזקו. ברם, במקרה דנן, חיוב המשיב לשאת במלוא הנזק שגרם, כלל אינו מוביל למצב שבו המבקשת תקבל פיצוי העולה על מלוא נזקה. נזכיר, כי לפי קביעותיו של בית המשפט המחוזי (בעקבות בית משפט השלום), למבקשת נגרם נזק בסך של 108,000 ₪ בגין תאונת הדרכים ונזק בסך 108,000 ₪ בגין אירוע התקיפה (לאחר ניכויים). אמנם, הפיצוי בגין תאונת הדרכים צריך היה להיות נמוך יותר (ולמעשה להיבלע כליל), בשל הוראה "חיצונית" בחוק הפיצויים הקובעת תקרה לסכום הפיצוי לו זכאי הניזוק בגין נזק בלתי ממוני. ברם, הוראה זו לא מקטינה את נזקו של הניזוק, אלא נועדה להגביל את הפיצוי שהוא זכאי לקבל בגינו.

 

           במילים אחרות, משעה שנקבע שמלוא נזקה של המבקשת הועמד על סך של 216,000 ₪ (לאחר ניכויים); ומשעה שהמבקשת קיבלה מהפול סך של 84,000 ₪ במסגרת הסכם פשרה; אזי חיוב המשיב בתשלום הנזק שהוא גרם בסך של 108,000 ₪, מעמיד את המבקשת במצב שבו היא תקבל פיצוי כולל בסך של 192,000 ₪. תוצאה זו אינה מעמידה את המבקשת במצב שבו היא תקבל פיצוי העולה על מלוא נזקה, ואף אינה מגשימה במלואו את עקרון השבת המצב לקדמותו (הגם שהמבקשת תקבל פיצוי העולה על סכום הפיצוי שהיתה מקבלת אילו התביעה נגד הפול היתה מתבררת עד תום). ממילא, אין הצדקה לכך שהמשיב יצא "מורווח" מהסכם הפשרה שכרתה המבקשת עם הפול, ואין מניעה לחייבו לשאת במלוא הנזק שגרם. די בכך כדי להביא לקבלת הערעור ולחייב את המשיב לפצות את המבקשת בסך של 108,000 ₪.

 

14. ועיקרו של דבר. לטעמי, המשמעות שנתן בית המשפט המחוזי להסכם הפשרה שנכרת בין המבקשת לבין הפול, ובפרט הנפקות שיוחסה להסכם פשרה זה במישור היחסים שבין המבקשת לבין המשיב, מעוררת קושי. אסביר.

 

           במישור העקרוני, יש להבחין בין המישור הנזיקי למישור החוזי. כאשר ניזוק מתקשר בהסכם פשרה עם מזיק, שני הצדדים רוכשים סיכוי וסיכון. מחד גיסא, ייתכן שאילו התביעה היתה מתבררת בבית המשפט עד תומה, הפיצוי שהיה נפסק בסופו של ההליך היה גבוה מהסכום ששולם לפי הסכם הפשרה (במקרה כזה המזיק יוצא "מורווח" מהסכם הפשרה); מאידך גיסא, ייתכן מצב הפוך (ואז הניזוק הוא שהרוויח). כך או כך, הסכם הפשרה – השואב את כוחו מדיני החוזים – סותם את הגולל על המחלוקת הנזיקית בין הצדדים, והשאלה מהו שיעור הנזק "האמיתי" שנגרם בפועל הופכת בלתי רלוונטית, בין אם הסכם הפשרה העניק לניזוק פיצוי העולה על נזקו ובין אם הניזוק קיבל פיצוי בחסר. במילים אחרות, שני עקרונות יסוד של דיני הנזיקין – ולפיהם אין הניזוק זכאי לפיצוי העולה על נזקו, ואין המזיק נדרש לשלם יותר מכפי שיעור הנזק – נסוגים מפני כוחה של פשרה.

 

15. לטעמי, כך כאשר מדובר במערכת יחסים של ניזוק מול מזיק בודד, וכך כאשר מדובר במערכת יחסים של ניזוק מול מספר מזיקים. ככלל, כאשר ניזוק מגיש תביעה נגד שני נתבעים, ואז מתקשר בהסכם פשרה מול נתבע א' בלבד (בגין אשמו היחסי של נתבע א'), או-אז נתבע א' "יוצא מהתמונה", התביעה כנגדו מסולקת, וכל שנותר לברר הוא את שאלת אחריותו של נתבע ב'. ברם, במצב מעין זה, אחריותו של נתבע ב' במסגרת התביעה שממשיכה להתברר כנגדו, תוגבל למידת אחריותו לקרות אירוע הנזק שהרי הוא לא אמור לשאת בחלקו של נתבע א', לאחר שהאחרון התקשר עם הניזוק בהסכם פשרה ושילם לו פיצוי בגין חלקו בגרימת הנזק.

 

           לדוגמה, נניח כי ראובן ושמעון עוולו כלפי לוי וגרמו לו נזק בשיעור של 100, ושניהם אחראים לקרות הנזק בחלקים שווים (דהיינו 50 כל אחד). כעת ראובן ולוי מתקשרים בהסכם פשרה, שלפיו ראובן ישלם ללוי 30 וראובן יימחק מהתביעה. במקביל, התביעה נגד שמעון ממשיכה להתברר. במצב שכזה, אחריותו של שמעון מול לוי תעמוד, לכל היותר, על חלקו בנזק (קרי 50). לכן, אם בתום בירור התביעה יימצא כי שמעון אמנם אחראי כלפי לוי, הוא ישא בנזק של 50 בלבד (אף שבסיכומו של דבר, לוי-הניזוק יקבל פיצוי בסך 80 בלבד, ולא יזכה לפיצוי על מלוא נזקו שעמד על 100). הוא הדין אם ראובן שילם ללוי 70 במסגרת הסכם הפשרה. גם אז, אחריותו של שמעון תוגבל ל-50 (אף שבסיכומו של דבר, לוי-הניזוק יקבל 120 ויזכה בכך בפיצוי העולה על מלוא נזקו).

 

           הטעם לכך הוא שאין לערב בין המישור החוזי למישור הנזיקי. העובדה שבמסגרת המשא ומתן החוזי בין ראובן ללוי, לוי ניאות להתפשר ולקבל פיצוי הנמוך מכפי חלקו היחסי של ראובן, אינה אמורה להיזקף לחובתו של שמעון; ובדוגמה ההופכית, העובדה שבמשא ומתן החוזי בין ראובן ללוי, לוי השכיל לחלץ מידיו של ראובן סכום העולה על חלקו היחסי של ראובן, אינה אמורה להיזקף לטובתו של שמעון. שמעון אמור אפוא להישאר אדיש לשאלה מה הוסכם בין ראובן ללוי בהסכם הפשרה, שכן כך או כך יהא עליו לשאת באחריות נזיקית בהתאם למידת אשמו.

 

16. במילים אחרות: כאשר מזיק א' והניזוק מתפשרים על פחות מכפי חלקו של מזיק א' בגרימת הנזק (30 במקום 50), ברי כי מזיק ב' לא יצטרך לשלם לניזוק פיצוי העולה על חלקו שלו בגרימת הנזק (קרי 50). במצב זה הניזוק יקבל פיצוי בסכום כולל של 80 (אף שנזקו עומד על 100).

 

           לעומת זאת, כאשר מזיק א' והניזוק מתפשרים על יותר מכפי חלקו של מזיק א' בגרימת הנזק (70 במקום 50), ישנם שני פתרונות אפשריים:

 

(1)מזיק ב' ישלם 50 (כמידת הנזק שגרם), והניזוק יקבל פיצוי כולל בסך 120;

           (2) מזיק ב' ישלם 30 (פחות מכפי חלקו בגרימת הנזק), כדי להביא למצב שבו הניזוק יקבל פיצוי בסכום כולל של 100 בהתאם לנזק שנגרם לו בפועל.

 

           דעת הרוב בבית המשפט המחוזי אימצה את הפתרון השני, וחייבה את המשיב לשלם למבקשת פיצוי בסך 24,000 ₪ בלבד. זאת, על מנת להשלים את סכום הפיצוי הכולל שתקבל המבקשת כך שיעמוד על 108,000 ₪, כפי שהיתה המבקשת מקבלת אלמלא הסכם הפשרה שנכרת בינה לבין הפול.

 

           לטעמי, הפתרון הראשון, שבו מזיק א' נדרש לשאת במלוא הנזק שגרם (50), הוא הפתרון הנכון, גם אם יש בכך כדי להוביל לפיצוי ביתר של הניזוק. הסיבה לכך היא שהפיצוי ביתר שמקבל הניזוק נובע מהסכם הפשרה, והסכמה חוזית זו גוברת על העיקרון שלפיו אין לפצות את הניזוק על יותר מכפי  נזקו. במילים אחרות, כשם שפשרה יכולה להוביל למצב שבו הניזוק יקבל פחות מכפי נזקו, כך היא יכולה להוביל למצב שבו הניזוק יקבל יותר מכפי נזקו. חשוב להדגיש, כי מזיק ב' לא משלם יותר מכפי חלקו בגרימת הנזק, אלא בדיוק בגין הנזק שגרם. היחיד שמשלם יותר מכפי חלקו הוא מזיק א', וזאת בעקבות הסכם הפשרה שבו התקשר מול הניזוק.

 

17. ודוק: דברים אלה רלוונטיים למצב שבו הסכם הפשרה בין הניזוק לנתבע א' נועד לסלק את חלקו של נתבע א' בלבד, בהתאם למידת אשמו לגרימת הנזק. זאת, להבדיל ממצב שבו הסכם הפשרה עם המזיק הראשון נועד לפרוע את מלוא נזקו של התובע. לעניין זה יש להפנות להוראת סעיף 83(ב) לפקודת הנזיקין, ומאחר שהצדדים לא נדרשו לכך והדברים הם בבחינת למעלה מן הצורך, אתייחס לכך בקצרה:

 

           סעיף 83 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:

 

תביעה ושיפוי במעוולים יחד

83. (א) סבל אדם נזק עקב עוולה – אין פסק הדין שניתן נגד מעוול החב על אותו נזק חוסם בעד הגשת תובענה נגד אדם אחר שאילו נתבע לדין היה חב על אותו נזק כמעוול יחד.

(ב) הוגשו בשל נזק אחד על ידי האדם שסבל אותו או לטובת עזבונו, בן זוגו, הורו או ילדו, תובענות אחדות נגד מעוולים החבים על אותו נזק, אם כמעוולים יחד ואם באופן אחר – סך כל הסכומים שאפשר להיפרע כפיצויים בפסקי הדין שיינתנו באותן תובענות לא יעלה על סכום הפיצויים שנפסק בפסק הדין שניתן ראשון ולא בוטל בערעור, או כפי ששונה בערעור, ובכל אחת מן התובענות, זולת זו שניתן בה פסק דין ראשון כאמור, לא יהיה התובע זכאי להוצאות, אלא אם סבור בית המשפט שהיה יסוד סביר להגיש את התובענה; היה פסק הדין הראשון נגד מעביד כמשמעותו בסעיף 82 ובנסיבות המפורטות בו, יבוא לענין סעיף קטן זה במקום סכום הפיצויים שבפסק הדין הראשון הסכום שהיו פוסקים אילולא סעיף 82.

 

 

           לטעמי, סעיף 83(ב) עוסק במצב שבו ניזוק תבע מזיק אחד מבין מספר מזיקים על מלוא הנזק. במצב זה, כל עוד לא קיבל לידיו הניזוק את הפיצוי, הוא רשאי לתבוע גם את יתר המזיקים, אולם סכום הפיצוי שייפסק לו בתביעותיו נגד מזיקים אלו, יוגבל לסכום הפיצוי שנפסק לו בתביעתו הראשונה. בבסיס הוראה זו עומד הרציונאל שלפיו הניזוק "אמנם חופשי להגיש מספר תביעות כמספר המעוולים, אך נשללת ממנו האפשרות לנסות להשיג בכל פעם סכום גבוה יותר ולבחור לעצמו את פסק הדין שיעניק לו את הסכום המקסימלי. הסכום שנקבע בפסק הדין הראשון מהווה 'תקרה' לתביעתו" (דניאל פרידמן ונילי כהן "ריבוי חייבים" דיני חיובים – חלק כללי 155, 312-311, ה"ש 620 (1994) (להלן: פרידמן וכהן)). כפי שהובהר בפסיקה, כלל זה כוחו יפה הן כאשר התביעה הראשונה הסתיימה בפסק דין שדן בתביעה לגופה, הן כאשר מדובר בפסק דין שאישר הסכם פשרה (ע"א 236/76 "אלוניה" קואופרטיב לעבודות נגרות בע"מ נ' שלכט, פ"ד לא(2) 44 (1977); אך השוו להערת השופט זילברטל ברע"א 1575/14 ‏הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 (22.7.2014)).

 

           לעומת זאת, אם הסכם הפשרה לא התיימר לקצוב את מלוא נזקו של התובע, אין תחולה לסעיף 83(ב) לפקודה (פרידמן וכהן בעמ' 314-313. יצויין כי לדעתם, במקרה כזה הניזוק יוכל לתבוע את המזיקים הנוספים בסכום העולה על סכום הפשרה, תוך ניכוי סכום הפשרה ככל ששולמה).

 

18. לא נעלם מעיניי כי בפסיקה ישנו הד לגישה אחרת, ולפיה סעיף 83(ב) לפקודה חל גם על הסכם פשרה בין תובע לנתבע המתייחס לחלקו של הנתבע בלבד בגרימת הנזק. וכך העירה השופטת בן-פורת בע"א 132/86 ג'ורי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 555 (1988):

 

"ניתן עקרונית לגרוס גישה אחרת, שלפיה יוכל תובע בנזיקין להתפשר עם אחד המעוולים כדי לשחרר אותו ואותו בלבד מאחריותו כפי מידת אשמו לנזקיו של התובע. ברם, גישה כזאת מחייבת שינוי החוק וגם ניסוח חד-משמעי של הפשרה. אכן, אומדן מידת האשם או שיעור דמי הנזק עשוי להיות שגוי, ובסיכון של דיוק אומדן זה חייב כנראה לשאת התובע, שכן זכאים הנתבעים האחרים לחזור על הנתבע ששוחרר על כל סכום שבו יחויבו הם מעבר לחלקם שלהם באשם [...]

 

אם החוק יגן על המזיק המתפשר מפני חזרה עליו תוך כדי שמירה על זכותו של הנפגע כנגד המזיקים האחרים בהתאם לאשמם, יימצא זה נהנה והאחרים לא חסרים. איני רואה כל הצדקה, שהאחרים ייהנו מהעובדה שאחד המזיקים (או יותר) התפשר ועקב כך שוחרר. רצוי, לדעתי, שהמחוקק ייתן את דעתו על הבעיה ויעשה לפתרונה" (שם בעמ' 562, ההדגשות במקור – י"ע).

 

 

           כאמור, בנקודה זו דעתי כדעתם של פרידמן וכהן, ואיני סבור כי יש להחיל את סעיף 83(ב) במצבים שבהם הסכם הפשרה מתייחס לחלקו של הנתבע-המתפשר בלבד. טול מקרה שבו ארבעה מזיקים אחראים כלפי הניזוק בחלקים שווים, והניזוק מתפשר עם מזיק א' על פיצוי בשיעור של רבע מהנזק. קשה להלום כי במקרה כגון דא הניזוק יוגבל בתביעתו נגד יתר המזיקים ויזכה בפיצוי בשיעור של רבע מהנזק בלבד, וכפי שציינה השופטת בן-פורת, אין כל הצדקה לכך שהמזיקים האחרים ייהנו מהעובדה שאחד המזיקים התפשר עם הניזוק. בנוסף, ברי כי תוצאה שכזו תחליש עד מאוד את התמריץ של הניזוק להתפשר עם מזיק אחד. לפיכך, גם מטעמים של מדיניות משפטית, איני סבור כי מדובר בתוצאה רצויה (עוד על סעיף 83(ב) לפקודה ראו עמוס הרמן דיני נזיקין 200-199 (מהדורה שניה, 2020)).

 

19. יישום הדברים למקרה שלפנינו מעלה כי העובדה שהפול שילמה למבקשת פיצוי בסך 84,000 ₪ בגין אחריותה החלקית למותו של המנוח, אינה מעלה ואינה מורידה לגבי הפיצוי שבו יחוב המשיב-התוקף, וזאת בין אם הפול שילמה יותר מכפי חלקה היחסי, ובין אם שילמה פחות מכך. אכן, במקרה דנן, התברר בדיעבד כי הפול שילמה יותר מכפי שהיתה נדרשת לשלם אילו היתה התביעה מתבררת עד תום (שכן כפי שציין בית המשפט המחוזי, התביעה נגד הפול – שנדונה לפי חוק הפיצויים – היתה נבלעת). ברם, היה זה סיכון שנטלה על עצמה הפול בעת שהתקשרה בהסכם הפשרה, ואין לכך השלכה על סך הפיצוי שבו יחוב המשיב. לפיכך, אין לנכות את הפיצוי בסך 84,000 ₪ ששילמה הפול מגובה הפיצוי שבו חב המשיב. בד בבד, אחריותו של המשיב תוגבל למידת אחריותו למותו של המנוח. כפי שהוסבר, במקרה דנן יש לחלק את האחריות בין הפול לבין המשיב באופן שווה, ולכן המשיב יחוב במחצית מהנזק שנגרם עקב מותו של המנוח, קרי בסכום של 108,000 ₪.

 

20. לא נעלם מעיניי כי במסגרת הסכם הפשרה שנכרת בין המבקשת והפול, הוסכם כי "[המבקשת] תהיה רשאית להמשיך את הליכי התביעה כנגד [המשיב] כאשר במסגרת הליכים אילו יופחת מסכום הנזק הפיצוי ששולם [למבקשת] עפ"י הסכם פשרה זה" (ההדגשה הוספה – י"ע). הסכמה זו היא שהובילה את בית משפט השלום לנכות את הסך של 84,000 ₪ ששולם על פי הסכם הפשרה מסך הפיצוי הכולל (216,000 ₪), ולחייב את המשיב ביתרה בסך 132,000 ₪ (ראו פסקאות 5 ו-35 לפסק דינו).

 

           ברם, כפי שהוסבר, הסכם הפשרה שנכרת בין הפול לבין המבקשת, אינו יכול להיות חוזה לרעת צד שלישי, והוא אינו יכול להוביל לכך שהמשיב יחוב בפיצוי בשיעור העולה על חלקו בגרימת הנזק. בחירתן של המבקשת והפול להתקשר בהסכם פשרה "לסילוק סופי ומוחלט של תביעתה [של המבקשת] כנגד [הפול] בגין הנזקים הנטענים על ידה", תמורת פיצוי בסך 84,000 ₪, אכן הוציאה את הפול מהתמונה. אך כוחו של הסכם זה יפה במישור היחסים שבין הפול והמבקשת. אין בכוחה של הסכמה זו כדי להוביל להגדלת חובת הפיצוי שתחול על המשיב, שכמובן לא היה צד להסכם הפשרה.

 

פיצויים מכוח חוק הפיצויים ומכוח פקודת הנזיקין במצב של ריבוי נתבעים

 

21. המקרה שלפנינו משקף מצב שבו הוגשה תביעה נגד שני נתבעים, כאשר נתבע א' (הפול) חב לפי חוק הפיצויים (ותביעתו סולקה מכוח הסכם פשרה), ואילו נתבע ב' (המשיב) חב לפי פקודת הנזיקין. על רקע זה, ולנוכח האמור בפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, מצאתי להוסיף מספר מילים לגבי אופן חלוקת הנזק בין הנתבעים במקרים מסוג זה. יובהר כי הדברים שלהלן אינם משליכים על התוצאה במקרה דנן והם בבחינת הבהרה בלבד.

 

22. חוק הפיצויים משקף הסדר ייחודי בדיני הנזיקין. מחד גיסא, החוק קובע משטר של אחריות מוחלטת ופוטר את הניזוק מהצורך להוכיח אשם. בכך באה לידי ביטוי תכליתו הסוציאלית של החוק, שבאמצעותו ביקש המחוקק להבטיח כי ניזוק שסבל נזקי גוף כתוצאה מתאונת דרכים, לא ייאלץ לחקור ולדרוש בשאלה מי אשם בקרות התאונה, ולא ימצא עצמו מול שוקת שבורה בבואו לקבל פיצוי על נזקיו. בד בבד, חוק הפיצויים מגביל במידת מה את הפיצוי לו זכאי הניזוק. כך, כפי שהוזכר לעיל, נקבעה תקרה המגבילה את שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני (ראו רע"א 1519/20 פלונית נ' רעות - שרות נשים סוציאלי‏, פסקה 25 (11.8.2020)). בדומה, סעיף 4(א)(1) לחוק קובע כי תחת ראש הנזק של אובדן השתכרות "לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק".

 

23. לנוכח תקרת הפיצויים הקבועה בחוק הפיצויים, כאשר מתרחש אירוע נזק שבו מעורבים מספר נתבעים, וחבותו של נתבע א' היא מכוח חוק הפיצויים בעוד שחבותו של נתבע ב' היא לפי פקודת הנזיקין, עשוי להתעורר הצורך לערוך תחשיב נפרד עבור הנתבעים השונים. הטעם לכך הוא שחלוקה שוויונית של סך הנזק בין שני הנתבעים, עלולה להתעלם מהתקרה הקבועה בחוק הפיצויים ולהוביל לחיוב-יתר של הנתבע שחב לפי חוק הפיצויים. אדגים.

 

           נניח שראובן ושמעון חבים כלפי לוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו, וכי אחריותם של השניים נחלקת שווה בשווה. עוד נניח כי אחריותו של ראובן היא לפי חוק הפיצויים, בעוד שאחריותו של שמעון היא לפי פקודת הנזיקין. כעת נניח כי השכר המוצע במשק הוא 10,000 ₪ לחודש, ואילו לוי השתכר עד התאונה 50,000 ₪ בחודש. עוד נניח כי יש לפצותו בגין 20 שנות השתכרות לעתיד (לצורך הדוגמה נתעלם מהצורך להוון את הסכומים). חישוב פשוט מעלה כי ללוי נגרם אובדן השתכרות לעתיד בסך 12 מיליון ₪ (240 חודשים X 50,000 ₪). בהתאם לחלוקת האחריות השוויונית בין הנתבעים, ראובן ושמעון חייבים לכאורה לפצות את לוי ב-6 מיליון ₪ כל אחד.

 

           ברם, חישוב מעין זה מתעלם מן העובדה שחבותו של ראובן בגין אובדן השתכרותו של לוי מוגבלת לשילוש השכר הממוצע במשק. לכן, בדוגמה מעין זו יש להבחין בין חבותם של השניים: חבותו של ראובן תיגזר מאובדן השתכרות של לוי בשיעור של 30,000 ₪ לחודש בלבד (שילוש השכר הממוצע במשק) למשך 20 שנה (סה"כ 7.2 מיליון ₪), ובהינתן שהוא אחראי למחצית מהנזק, הוא יחוב ב-3.6 מיליון ₪. לעומתו, שמעון, שתקרת הפיצוי אינה רלוונטית לגביו, יחוב ב-6 מיליון ₪.

 

24. במקרה שלפנינו, הפער המתואר לא התעורר לגבי ראש הנזק של אובדן השתכרות, שכן המנוח השתכר פחות משילוש השכר הממוצע במשק. ברם, כפי שצוין, בית משפט השלום פסק פיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור של 350,000 ₪, סכום המהווה פי שישה לערך מתקרת הפיצוי בגין ראש נזק זה לפי חוק הפיצויים. לפיכך, חלוקה שוויונית של חובת הפיצוי בין הפול לבין המשיב, שאינה לוקחת בחשבון את תקרת הפיצוי החלה על הפול, עלולה היתה להוביל לכך שהפול תחויב ביתר.

 

           נשוב ונעמיד לנגד עינינו את המספרים במקרה דנן:

 

נזק ממוני	224,000 ₪
נזק בלתי ממוני	350,000 ₪
(ניכויים)	(378,000 ₪)
	=196,000
שערוך:	20,000 ₪
סה"כ:	216,000 ₪

 

           במצב המתואר, שבו הפול חבה לפי חוק הפיצויים והמשיב חב לפי פקודת הנזיקין, יש לחלק ביניהם את הרכיבים השונים שווה בשווה, תוך ביצוע התאמות לפי התקרה הרלוונטית, ובמקרה דנן תוך ביצוע התאמה של רכיב הנזק הבלתי ממוני בו תחוב הפול*:    

 

הפול			המשיב
נזק ממוני	112,000 ₪		נזק ממוני	112,000 ₪
נזק בלתי ממוני	58,000 ₪*		נזק בלתי ממוני	175,000 ₪
(ניכויים)	(189,000 ₪)		(ניכויים)	(189,000 ₪)
	= 19,000- ₪			= 98,000 ₪
שערוך			שערוך	10,000 ₪
סה"כ:	נבלע		סה"כ:	108,000 ₪

 

 

           אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, בנסיבות אלו תביעתה של המבקשת נגד הפול עתידה היתה להיבלע. ברם, תוצאה זו היא מקרית, ואילו שיעור הניכויים היה נמוך יותר, היא עשויה היתה להשתנות. לשם הדוגמה, נניח כי סך הניכויים לא הסתכם ב-378,000 ₪ אלא ב-100,000 ₪ (השערוך להלן בקירוב):

 

נזק ממוני	224,000 ₪
נזק בלתי ממוני	350,000 ₪
(ניכויים)	(100,000 ₪)
	= 474,000 ₪
שערוך:	20,000 ₪
סה"כ:	494,000 ₪

 

 

           בדוגמה היפותטית זו, חלוקה שוויונית של חובת הפיצוי בין הפול והמשיב היתה מובילה לכך שכל אחד מהם ישא בפיצוי בסך 247,000 ₪. אלא שחלוקה שכזו פירושה חיוב-יתר של הפול, לנוכח תקרת הפיצוי בגין נזק בלתי ממוני הקבועה בחוק הפיצויים. לפיכך, היה מתעורר הצורך לבצע התאמה** כדלקמן:

 

הפול			המשיב
נזק ממוני	112,000 ₪		נזק ממוני	112,000 ₪
נזק בלתי ממוני	58,000 ₪**		נזק בלתי ממוני	175,000 ₪
(ניכויים)	(50,000 ₪)		(ניכויים)	(50,000 ₪)
	= 120,000 ₪			= 237,000 ₪
שערוך:	10,000 ₪		שערוך:	10,000 ₪
סה"כ:	130,000 ₪		סה"כ:	247,000 ₪

 

 

           בדוגמה זו, התביעה נגד הפול לא היתה נבלעת והיא היתה נדרשת לפצות את המבקשת ב-130,000 ₪. זאת, בעוד שחלקו של המשיב היה נותר כפי שהוא, קרי היה עליו לפצות את המבקשת בסך של 247,000 ₪.

 

25. כעת, אילו הוספנו לדוגמה ההיפותטית לעיל את הסכם הפשרה שבו התקשרו הפול והמבקשת, התוצאה היתה כי הפול "הרוויחה" על חשבון המבקשת (שכן היא שילמה לה 84,000 ₪ חלף 130,000 ₪). לעומת זאת, התוצאה לדידו של המבקש היתה נותרת כפי שהיא, והוא היה נדרש לפצות את המבקשת בסך של 247,000 ₪. כפי שהוסבר לעיל, לא ניתן היה לדרוש מהמשיב לשלם 293,000 ₪ על מנת להשלים את סכום הפיצוי הכולל שישולם למבקשת, כדי להעמידו על 377,000 ₪ (247,000+130,000). משעה שהפול יצאה מהתמונה בהסכם פשרה, אין המשיב חב אלא כפי חלקו היחסי, וזאת בין אם הסכם הפשרה הוביל לכך שהפול שילמה בחסר (כבדוגמה לעיל) ובין אם היא שילמה ביתר (כבמקרה שלפנינו).

 

           אוסיף, לגבי הדוגמה לעיל, כי תוצאה שלפיה היה על המשיב לשאת בתשלום בסך 293,000 ₪, תוך מתן אפשרות למשיב לחזור על הפול ולתבוע את החלק ששילם ביתר (46,000 ₪), היתה מחלישה עד מאוד את התמריץ של הנתבע הראשון (הפול) להתקשר בהסכם פשרה. ברי כי לדידו של נתבע המתקשר בהסכם פשרה, אינטרס מרכזי הוא אינטרס הוודאות והאפשרות "לצאת מן התמונה". לפיכך, מבחינת הנתבע-המתפשר, אילו הוא יישאר חשוף לתביעת חזרה, יהיה בכך כדי למזער את התועלת הפוטנציאלית הגלומה עבורו בהתקשרות בהסכם פשרה מול הניזוק. לפיכך, ובדומה לדבריי לעיל, גם מטעמים של מדיניות משפטית איני סבור כי מדובר בתוצאה רצויה.

 

הערה לפני סיום – על עקרון השבת המצב לקדמותו

 

26. למקרא חוות דעתם של חבריי, השופטים וילנר ומינץ, אוסיף התייחסות קצרה לדבריהם. חבריי ביקשו להסתייג מהערתי כי התוצאה אליה הגענו במקרה דנן, אינה מובילה למצב שבו המבקשת תקבל פיצוי העולה על מלוא נזקה (פסקה 13 לעיל). זאת, לגישתם, משום שהכלל היסודי לפיו ניזוק אינו זכאי לקבל פיצוי העולה על סך נזקו, מתייחס אך ורק לנזק בר-פיצוי ("הנזק המשפטי"), גם אם שיעורו של נזק זה נמוך מהנזק שנגרם בפועל ("הנזק העובדתי"). לפיכך, משעה שתביעת המבקשת נגד הפול אמורה היתה להיבלע, הרי שהפיצוי שקיבלה המבקשת מהפול הוביל לכך שהיא קיבלה פיצוי העולה על מלוא נזקה.

 

27. דברי חבריי הם דברי טעם, אך דעתי שונה ואסבירהּ בקצרה, ולוּ לצורך ליבון הדברים שעיקרם, כך נראה, מצוי במישור העיוני-תיאורטי.

 

           המושג "נזק" מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין באופן הבא: "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה". הפיצוי, לעומת זאת, הוא "תרופה לעוולה" כלשון סעיף 71 לפקודה (אהרן ברק "הערכת פיצויים בנזקי גוף" עיוני משפט ט 243, 245 (תשמ"ג) (להלן: ברק – הערכת פיצויים)). במילים אחרות, הפיצוי אינו אלא מכשיר משפטי שנועד למלא את החיסרון העובדתי שנוצר בעקבות מעשה העוולה: "מטרת הפיצויים היא [...] שלילת התוצאה של מעשה הנזיקין, בדרך של העמדת הניזוק, עד כמה שהדבר ניתן להעשות, באותו מצב בו היה נתון בעת מעשה הנזיקין" (שם בעמ' 248; ראו גם יצחק אנגלרד, אהרן ברק ומישאל חשין תורת דיני הנזיקין הכללית 571 (ג' טדסקי עורך, מהדורה שניה, תשל"ז)).

 

           עקרון זה של השבת המצב לקדמותו, העומד ביסוד דיני הנזיקין, השואף להעמיד את הניזוק במצב שבו היה אלמלא מעשה העוולה, הוא המוליד את הכלל שלפיו אין הניזוק זכאי לקבל פיצוי העולה על מלוא נזקו. זאת, שכן "אין הניזוק רשאי להיטיב את מצבו על חשבון המזיק" (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762, 775 (1982) (ההדגשה הוספה – י"ע) (להלן: עניין ברדה)).

 

28. לצורך הגשמת התכלית של השבת מצבו של הניזוק לקדמותו, דיני הנזיקין מחילים משטר שבו שיעור הפיצוי נקבע בהתאם למאפייניו האינדיווידואליים של הניזוק, ללא מגבלה התוחמת את גובה הפיצוי (ברק – הערכת פיצויים בעמ' 254-253, המציין כי לפי דיני הנזיקין בצורתם הנוכחית, אין צידוק לקביעת "גג עליון" לסכומי הפיצויים). חוק הפיצויים, לעומת זאת, קובע תקרה סטטוטורית לגבי ראשי הנזק של אובדן השתכרות ונזק לא ממוני, וזאת כמשקל נגד להרחבת בסיס האחריות. החשוב לענייננו, שבקביעת תקרה זו המחוקק סטה "במתכוון וביודעין" מעקרון השבת המצב לקדמותו, מהגישה האינדיווידואליסטית לפיצוי ומעקרון "הפיצוי המלא" (נילי קרקו-אייל "השבת המצב לקדמותו בתביעות לפיצוי על נזקי גוף – עקרון יסוד שאבד עליו הכלח?" דין ודברים ט 235-234 (תשע"ו) (הדגשה הוספה – י"ע); וראו גם יצחק אנגלרד "הצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ג-1973" משפטים ה 431, 434 (תשל"ג-תשל"ד), הסבור כי קביעת תקרת פיצוי פוגעת ברגש הצדק).

 

29. עקרון-העל של השבת המצב לקדמותו והשאיפה להעמיד את הניזוק במצב שבו היה אלמלא מעשה העוולה, הם אפוא שני צדדים של אותו מטבע. לעומת זאת, פסיקת פיצוי העולה על מלוא נזקו של הניזוק, משקפת מצב עובדתי שבו הפיצוי היטיב את מצבו של הניזוק לעומת מצבו אלמלא מעשה העוולה. תמונת הראי של הדברים היא שכל עוד הפיצוי שנפסק לא די בו כדי להעמיד את הניזוק במצב שבו היה אלמלא מעשה העוולה, אזי לא ניתן לומר שעקרון השבת המצב לקדמותו הוגשם במלואו, וממילא לא ניתן לומר שהניזוק קיבל פיצוי העולה על מלוא נזקו.

 

           ודוק: כפי שצוין, יש שהמחוקק בוחר במודע להתפשר על השאיפה להעמיד את הניזוק במצב שבו היה אלמלא מעשה העוולה. כך הם פני הדברים בחוק הפיצויים. טלו את הדוגמה המובאת בפסקה 23 לעיל, שבה אדם המשתכר פי חמישה מהשכר הממוצע במשק נפגע בתאונת דרכים. איש לא יחלוק על כך שבמישור העובדתי, הפיצוי שיקבל הניזוק לפי חוק הפיצויים אינו מגשים עבורו במלואו את העקרון של השבת המצב לקדמותו, וזאת בשל התקרה המגבילה את הפיצוי לשילוש השכר הממוצע במשק. אכן, זוהי הפשרה שאימץ המחוקק בגדרי האיזונים שערך כחלק מן המעבר למשטר של אחריות ללא אשם. אך "פשרה" זו אינה גורעת מן העובדה שהניזוק בדוגמה זו לא יקבל פיצוי מלא על נזקיו. כך לגבי ראש הנזק של אובדן השתכרות, וכך לגבי התקרה שנקבעה לגבי נזקים בלתי ממוניים.

 

30. במקרה שלפנינו, נקבע מבחינה עובדתית כי למבקשת נגרם נזק בסך 216,000 ₪ (לאחר ניכויים), וכי הפול והמשיב אחראים כל אחד למחצית מהנזק. הפול שילמה למבקשת פיצוי בסך 84,000 ₪, בעוד שעל המשיב לפצותה בשיעור של 108,000 ₪. עולה מהאמור, כי המבקשת תקבל לידיה פיצוי כולל בסך 192,000 ₪, סכום נמוך משיעור הנזק שנגרם לה בפועל. אין לומר אפוא כי הפיצוי שישולם למבקשת צפוי להעמידה במקום שבו היתה בטרם מועד התאונה או להיטיב את מצבה לעומת מצבה לפני התאונה. מכאן, שהתכלית של השבת המצב לקדמותו לא הוגשמה במלואה. ממילא, לא ניתן לומר כי הניזוק היטיב את מצבו על חשבון המזיק; וממילא אין לומר כי הניזוק קיבל פיצוי העולה על מלוא נזקו.

 

סוף דבר

 

31. בהינתן שמלוא הפיצוי לו זכאית המבקשת עומד על 216,604 ₪ (לאחר ניכויים), ובהינתן שמידת אחריותו של המשיב למותו של המנוח עומדת על 50%, הרי שהמשיב חייב בתשלום פיצוי למבקשת בסך 108,302 ₪ נכון למועד מתן פסק דינו של בית משפט השלום. זאת, חלף הסכום של 24,000 ₪ שנפסק בדעת רוב בבית המשפט המחוזי.

 

 

ש ו פ ט

 

 

השופטת י' וילנר:

 

1. אני מסכימה לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט י' עמית, לפיה אין מקום לנכות מן הפיצוי שעל המשיב 1 (להלן: המשיב) לשלם למבקשת, את סכום הפיצוי ששילמה לה המשיבה 2 (להלן: הפול) מכוח הסכם הפשרה שנכרת ביניהן.

 

2. לצד זאת, ראיתי להסתייג מעמדת השופט עמית לפיה אין בחיוב המשיב בתשלום מלוא הפיצוי האמור כדי להביא לכך שהמבקשת תקבל פיצוי העולה על סך נזקה. לגישתו, "יש להבחין בין נזקו של אדם לבין הפיצוי לו הוא זכאי" (פסקה 13 לחוות דעתו; ההדגשות במקור). על רקע הבחנה זו, סבור השופט עמית כי למרות שהמבקשת תזכה בפיצוי כולל גבוה מזה שהיתה זוכה לו אם תביעתה נגד הפול מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) היתה מתבררת עד תומה, הרי שלא ניתן לקבוע כי היא תקבל פיצוי העולה על נזקה, וזאת נוכח תקרת הפיצוי הקבועה בחוק הפיצויים עבור נזק לא ממוני.

 

3. כשלעצמי, אני סבורה כי המבקשת אכן תזכה בפיצוי העולה על סך נזקיה, שכן לדידי, הנזק אליו מתייחס הכלל הידוע לפיו – ניזוק אינו זכאי לקבל פיצוי העולה על סך נזקו – הוא אך ורק אותו נזק בר פיצוי על-פי דין, ולא הנזק העובדתי אשר נגרם לניזוק הלכה למעשה.

 

           אמנם נכון כי יש לשאוף לקרב  עד כמה שניתן בין "הנזק העובדתי" ל"נזק המשפטי", ואולם, כידוע, ועל דרך ההיקש, ה"אמת המשפטית" וה"אמת העובדתית", לעתים לא חד הן (ראו והשוו: נינה זלצמן "'אמת עובדתית' ו'אמת משפטית' – מניעת מידע מבית-המשפט לשם הגנה על ערכים חברתיים" עיוני משפט כד(2) 263 (2000); אהרן ברק "על משפט שיפוט ואמת" מבחר כתבים א 747 (התש"ס)). אחרי ככלות הכול, ה"אמת", ובענייננו – ה"נזק", העומד בפני בית המשפט הוא זה המשפטי, הנובע מכללי חישוב הנזק והיקף הפיצוי אשר קבועים בהוראות החוק והפסיקה הרלוונטיות.

 

4. הדברים שלעיל יפים, כאמור, אף בכל הנוגע לתקרת הפיצוי הקבועה בסעיף 4(א)(3) לחוק הפיצויים ביחס לנזק לא ממוני. כך, נזקו הבלתי ממוני של ניזוק במסגרת תביעה לפי חוק הפיצויים, תחום רק לאותו הנזק בר הפיצוי על-פי הוראות החוק האמור, ולא מעבר לכך. בהקשר זה מעניין לציין כי תקרת הפיצוי הקבועה בחוק הפיצויים אינה יוצרת "פיצוי פיקטיבי", כביכול, אשר אינו משקף את הנזק הבלתי ממוני כהווייתו. אדרבה, תקרה זו נועדה לתחום את חבותו של מזיק בתאונת דרכים נוכח האחריות המוחלטת המוטלת עליו מכוח חוק זה – כלל אחריות אשר מונע, כשלעצמו, את בירור אחריותו ה"עובדתית" של המזיק. רוצה לומר, תכלית המגבלה המוטלת על פיצוי בגין נזק לא ממוני היא למנוע מצב בו מזיק יחויב במישור המשפטי בפיצוי גבוה יתר על המידה עבור נזק שאחריותו לגביו, במישור העובדתי, כלל לא הוכחה (ראו: ע"א 11152/04 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סא(3) 310, פסקה 25 (2006)).

 

5. נוכח כל האמור, אני סבורה כי במסגרת תביעת המבקשת נגד הפול, יש לראות את הנזק שנגרם לה רק כאותו נזק המוכר על-פי הוראות חוק הפיצויים – על גבולותיו. לפיכך, המבקשת אכן תזכה בפיצוי העולה על סך נזקיה בתביעתה על-פי חוק הפיצויים.  חרף זאת, אין בכך כדי לשנות מהיקף חבות המשיב, שכן הפיצוי העודף נובע מהסכם הפשרה שנכרת בין המבקשת לבין הפול – והכול כפי שמובהר היטב בחוות דעתו של השופט עמית (ראו פסקאות 20-14 לחוות הדעת).

 

6. בכפוף להסתייגותי המתוארת לעיל, אני מסכימה, כאמור, לחוות דעתו של השופט י' עמית.

 

ש ו פ ט ת

 

השופט ד' מינץ:

 

           מסכים אני לתוצאה אליה הגיעה חברי השופט י' עמית, כי דין הערעור להתקבל בחלקו, במובן זה שאין לנכות את הסכום ששולם בהסכם הפשרה שנכרת בין המבקשת לבין משיבה 2 (להלן: הפול) מן הפיצוי שנפסק שעל משיב 1 (להלן: המשיב) לשלם למבקשת. כמו כן, מצטרף אני להסתייגות שהביעה חברתי השופטת י' וילנר בחוות דעתה.

 

1. בחינת אומדן הנזק שנגרם לניזוק, אינה נעשית בחלל ריק ובמנותק מהגדרת הנזק שהוא בר-פיצוי על פי הוראות הדין. הנחת היסוד היא כי לא כל "נזק" שנגרם הוא "נזק בר-פיצוי" במובן המשפטי (ע"א 3051/98 דרין נ' דיסקונט השקעות, פ"ד נט(1) 673, 689 (2004)). לעתים שיעור הנזק נקבע לפי דיני הנזיקין הכלליים הקבועים בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) ולעתים שיעור הנזק נקבע על פי הסדר ספציפי שהתווה המחוקק בדינים אחרים. תקרת הפיצויים במקרים כאלו תוחמת את שיעור אחריותו של מזיק בגין הנזק שגרם לניזוק, אף אם שיעור הנזק שנגרם בפועל גבוה מתקרת הפיצוי הקבועה בחוק. במובן זה, אותו הסדר "מתעלם" משיעור הנזק "העובדתי" ושם לנגד עיניו אך את שיעור הנזק "המשפטי" ושיעור הפיצוי שייפסק כפוף לנזק "משפטי" זה.

 

2. הסדרים אלו הם פועל יוצא של ייחודיות דיני הנזיקין השונים והרציונאלים להגבלת שיעור הפיצויים המשולמים לניזוק במסגרתם. כך למשל בענייננו, בכל הנוגע לנזק שנגרם למנוח כתוצאה מתאונת הדרכים, לא ניתן לנתק את הקשר בין משטר האחריות המוחלטת שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) לבין תקרת שיעור הפיצויים הקבועה בו (בהתחשב בשיעור המקסימלי שניתן לפצות כמפורט בסעיף 4(1) בגין אובדן שכר וכמפורט בסעיף 4(3) בגין נזק שאינו נזק ממון). כפי שנאמר מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין בע"א 2591/09 אלנסארה נ' שליסל (22.2.2011):

 

"ההסדר הקבוע בחוק הפיצויים מעמיד לרשות התובע מכוח החוק מנגנון מהיר של תביעת מבטח השימוש ברכב ללא צורך בהוכחת אשם. 'האחריות היא מוחלטת ומלאה' – כך קובע סעיף 2(ג) לחוק – 'ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם תורם של אחרים'. את ההרחבה שנוצרה בשל זניחתו של עקרון האשם, איזן המחוקק [...]  בדרך של קביעת סייגים לשיעור הפיצויים על פי התקרות שנקבעו בחוק ובתקנות שהותקנו מכוחו. החבות המוחלטת כלפי הניזוק מזה והגבלת שיעור הפיצוי מזה – כך הובהר – 'הם בבחינת כלים שלובים' [...]" (שם, פסקה 13).

 

           היינו, הגבלת היקף הפיצוי באופן זה, באה כנגד זניחת עקרון האשם וקביעת האחריות המוחלטת של המזיק (וראו לעניין הגדרת נזק: דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף 11 (מהדורה חמישית, 2003) (להלן: קציר)).

 

3. בענייננו כאמור, בהתאם לקביעותיו של בית משפט השלום, שיעור הנזק הכולל לאחר ניכויים הועמד על סך של כ-216,000 ש"ח וחלקו של כל משיב בתשלום הועמד על סך של כ-108,000 ש"ח. אלא שבהתחשב בכך שסך הניכויים הגיע לכדי סך של כ-378,000 ש"ח, התביעה נגד הפול, אם הייתה מתבררת, הייתה עתידה "להיבלע" בשל תקרת הנזק הבלתי ממוני הקבועה בחוק הפיצויים. כך התברר כי הכספים ששולמו למבקשת על ידי הפול בסך 84,000 ש"ח, שולמו לה ביתר, מעבר לתקרת הפיצוי הסטטוטורי שנקבעה בחוק הפיצויים. במילים אחרות, מדובר בפיצוי מעבר ל"נזק המשפטי" המוכר כבר-פיצוי לפי חוק הפיצויים. בכך לא נפל כל פגם בהסכם הפשרה אשר בדיעבד התברר כאמור כי הוא חורג מתקרת הפיצויים הקבועה בדין. אלא שהסוגיה המתעוררת בענייננו קשורה למעורבותו של מזיק נוסף, מזיק נזיקי, החב גם כן בפיצוי הניזוק, ובשונה מהפול, עילת התביעה כנגדו מקורה בפקודת הנזיקין ובדיני הנזיקין הכלליים,  בהם חולש העיקרון של השבת המצב לקדמותו. על פי עיקרון זה, על המזיק לפצות את הניזוק בגין מלוא הנזק שנגרם לו, כאשר סכום הפיצוי שניתן לניזוק מעמידו במצב שבו היה עומד אלמלא בוצע כלפיו מעשה העוולה (ראו למשל: רע"א 4285/16 סולטאן נ' מקורות חברת מים בע"מ, פסקה 19 והאסמכתאות שם (29.9.2016)). אלא שמעיקרון זה גם נגזר הכלל כי יש להימנע מלהעניק לניזוק פיצוי יתר מעבר להשבת המצב לקדמותו ויש לנכות מהפיצוי טובת הנאה שצמחה לניזוק מהעוולה או מהנזק (ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ראשון לציון, פ"ד נא(1) 84-83, 89 (1997); ע"א 3139/05 כלפון נווה ארזים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה, פסקאות 51-49 (31.1.2008); ע"א 4232/13 אנגלו סכסון סוכנות לנכסים בע"מ נ' בלום, פסקה 32ג (29.1.2015)). מכאן נשאלת השאלה האם המשיב, שהוא כאמור מזיק שחלים עליו דיני הנזיקין הכלליים במסגרתם עליו להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו, זכאי לנכות מסכום הפיצויים שעליו לשלם את סכום הפיצויים ששולמו לניזוק (למבקשת) ביתר.

 

4. לעמדתי, מצב מעין זה, בו שילם מזיק אחד – שאינו מעוול במשותף עם מזיק אחר – פיצוי מעבר לסכום הפיצויים הנדרש ממנו על פי קנה המידה הקבוע בחוק, דומה ביסודו למצב של הענקת הטבה על ידי צד שלישי ללא כל חובה שבדין. זאת שכן, על פני הדברים אין זה משנה אם ההטבה ניתנה על ידי צד שלישי שאינו מעורב בקרות הנזק, או על ידי מזיק אשר מטיב עם הניזוק על ידי תשלום פיצויים ביתר. שאלה זו אינה זרה במקומותינו ועל מורכבותה עמד זה מכבר הנשיא א' ברק בע"א 370/79 פרפלוצ'יק נ' מוטס, פ"ד לד(3) 551 (1980) (להלן: עניין פרפלוצ'יק) כדלקמן:

 

"השאלה מה השפעה נודעת על היקף הנזקים שבגינם חייב המזיק לפצות את הניזוק, לטובות הנאה שהניזוק מקבל מצד שלישי .(Collateral benefits) היא אחת השאלות הסבוכות בדיני הנזיקין. סיבוך זה מקורו כפול: ראשית, משום שענין לנו כאן לא ביחס הרגיל מזיק-ניזוק, אלא ביחס משולש מזיק-ניזוק-מיטיב; שנית, משום שהפתרונות לשאלה הם רבים ומגוונים. ניתן לגרוס כי הניזוק זכאי לקבל את מלוא הנזק מהמזיק בלא להתחשב כלל בהטבה, וכן את ההטבה מהמיטיב; ניתן לסבור כי ההטבה מפחיתה את הפיצוי לו זכאי הניזוק מהמזיק; וניתן אף לקבוע כי הניזוק יפוצה על מלוא נזקו, בלא להתחשב בהטבה, תוך הטלת חובה על הניזוק לשיפויו של המיטיב. נראה שכל אחד מהפתרונות הללו אומץ לענין סוג זה או אחר של טובת הנאה, מבלי שהפסיקה בארץ ומחוצה לה – הצליחה לקבוע עיקרון אחיד שיש בו לפתור את המצבים האפשריים...

בכל הנוגע לטובות הנאה שניזוק קיבל מצד שלישי, הפועל ללא כל חובה חוקית, אלא מתוך מניע מוסרי, מקובל על הכל כי טובת הנאה זו אינה מפחיתה את סכום הפיצויים לו זכאי הניזוק מאת המזיק לולא ההטבה (ראה ע"א 77/55 זאב שכטר נגד נתן הולצר, ואח', וערעור נגדי נתן הולצר, ואח' נגד זאב שכטר, פ"ד י 124; פ"ע כא 416, ע"א 830/76; 836/76 אליהו סעדה, ו-2 אח' נגד משה חמדי, פ"ד לג(1) 589, בע' 610). טעמו העיקרי של הלכה זו הוא כי המיטיב ביקש להיטיב עם הניזוק ולא עם המזיק..." (שם, עמ' 553; וראו גם: ע"א 7547/99 מכבי שירות בריאות נ' דובק בע"מ, פ"ד סה(1) 144, 178 (2011)).

 

 

5. אמנם, בענייננו, הפיצוי שניתן במסגרת הסכם הפשרה היה פרי הליכים משפטיים שניהלה המבקשת נגד הפול מכוח חוק הפיצויים. עם זאת העובדה שהפול הסכימה לקחת את הסיכון שהיא עלולה לשלם יותר ממלוא הנזק המגיע למבקשת על פי החוק (כמו גם את הסיכוי של תשלום בחסר), ולאחר שהתברר בדיעבד כי אכן שילמה ביתר, דומה הדבר במהותו להטבה בהתנדבות, "ללא כל חובה חוקית".

 

6. כפי שגם נקבע בעניין פרפלוצ'יק, במקרה כזה שבו מדובר בטובת הנאה שניתנה ללא מקור חוקי, בשונה ממצב שבו מדובר בהטבה שניתנה על פי חובה שבדין, אין לנכות את ההטבה משיעור הפיצויים אשר על המזיק לשלם לניזוק (וראו גם: קציר, עמ' 1453-1449; עמוס הרמן מבוא לדיני נזיקין 489 (2006) (להלן: הרמן); יצחק אנגלרד, אהרן ברק ומישאל חשין דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 645 (ג' טדסקי עורך, 1976); נינה זלצמן "הטבת נזק גוף לפי חוק הטבת נזקי גוף: יחסי מזיק-מיטיב-מוטב" עיוני משפט ד 621, 624-623 (התשל"ו)). זאת בין היתר, משום שרצונו הנחזה של המיטיב (הפול), היה להיטיב עם הניזוק (המבקשת) ולא עם המזיק (המשיב) (עניין פרפלוצ'יק, עמ' 553. וראו גם: ע"א 18/81 קלייר נ' גולדנברג, פ"ד לז(4) 656, 662 (1983); ע"א 92/83 שמש נ' בר-דוד, פ"ד מ(1) 225, 230 (1986); רע"א 3388/14 קרמיטל אי.אל בע"מ נ' וילאר נכסים (1985) בע"מ, פסקה 6 (14.8.2014); רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני, פסקאות 9-8 (6.1.2015); ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (12.3.2018)). אכן, בעניין פרפלוצ'יק, בית המשפט הגיע לתוצאה האמורה גם בהסתמך על הנימוק כי קיימת הנחה שהניזוק יחזיר למזיק את ההטבה העודפת שניתנה לו ביתר בהתנדבות, "מתוך רגש של חובה מוסרית לעשות כן". אך נדמה כי גם במקרה (אשר ניתן להניח כי הוא הנפוץ יותר) שבו הניזוק אינו מתכוון להחזיר את מתנת החינם שקיבל, אין מקום לנכות הטבה מעין זו מהפיצוי (ובלבד שאין מדובר במצב של כפל פיצוי) (וראו: ע"א 7099/16 פלוני נ' ד"ר אהוד רוזנר, פסקה 27 (8.8.2019); אריאל פורת "כאשר דברים טובים ורעים באים יחדיו: ניכוי טובות-הנאה מן הפיצויים" משפט ועסקים כ 41 (2017)). בכל מקרה, שיפוי הפול על מה ששילמה למבקשת הינו עניין שבין שתיהן, אך אינו עניין שבין המשיב למבקשת. על כן גם לעמדתי כאמור, אין מקום לנכות מהפיצוי המגיע למבקשת מהמשיב, את פיצוי היתר שקיבלה מהפול.

 

 

ש ו פ ט

 

 

 

           אשר על כן הוסכם כדעת השופט עמית לקבל את הערעור בחלקו.

 

           המשיב ישא בשכר טרחת עורך דינה של המבקשת בסך 10,000 ₪ בגין בקשת רשות ערעור זו.

 

 

           ניתן היום, ‏י"ד בחשון התשפ"א (‏1.11.2020).

 

 

 

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת

 

 

מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט,  http://supreme.court.gov.il