האם הוצאת תובע שסירב לצאת מאולם דיונים, במהלך משפט, על ידי מאבטחי בית המשפט, מקימה עילת תביעה כנגד המאבטחים?

 

בית המשפט דחה תביעה שהוגשה נגד מאבטחי בית המשפט

 

 

 

 

 

 

1.       לפני תביעה לפיצוי התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו עקב תקיפתו על ידי שניים מאנשי משמר בתי המשפט במהלך שהותו בבית משפט השלום בנצרת. התביעה הוגשה לכתחילה כתביעה קטנה והתובע העמיד את סכום הפיצוי על סך של- 10,000 ₪. בהחלטתי מיום 29/10/2018 הורתי – מכוח סמכותי על פי סעיף 60(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 – על העברת התביעה לבית משפט השלום על מנת שתידון כתביעה רגילה (ת"א).

2.       למען שלמות התמונה יצוין כי זהו גלגולה השני של התביעה, לאחר שהתובע הגיש מקודם לבית המשפט לתביעות קטנות בנצרת תביעה בגין אותה עילה, אשר התבררה לפני כב' השופט העמית יובל שדמי במסגרת תיק ת"ק 56466-10-17. התביעה נדחתה פעמיים (מבלי שנידונה לגופה), אך לבסוף במסגרת בקשת רשות ערעור שהגיש התובע על פסק הדין הדוחה את תביעתו (רע"א 50390-05-18) קיבלו הצדדים המלצת כב' השופט ערפאת טאהא, לפיה הבר"ע התקבלה ופסק הדין שדחה את התביעה בוטל, ותחת זאת התביעה נמחקה.

3.       ביום 05/08/2018 הגיש התובע תביעתו מחדש, גם הפעם הוא הגישהּ לבית המשפט לתביעות קטנות בנצרת, אך בהתאם להחלטת כב' הנשיא דורון פורת מיום 20/09/2018, התיק הועבר לבית משפט זה.

על האירוע הנטען וטענות הצדדים בתמצית

4.       בכתב התביעה נטען כי ביום 28/08/2017 ובעת שהתובע שהה בבית משפט השלום בנצרת אליו הגיע כדי להיות נוכח בדיון בעניינה של בת זוגו, הגב' ליאת וקנין, הוא פנה לחוקר וביקש לדעת מתי מעלים את בת זוגו לאולם, ואז השופט ביקש ממנו לצאת מהאולם וכך הוא עשה. הוא המתין מחוץ לאולם ולאחר עשרים דקות שב לאולם הדיונים והתיישב על הספסל והמתין בשקט (כדבריו) עד להבאתה של בת זוגו, אלא ששוב השופט ביקש ממנו לצאת מהאולם והוא אף הזמין את אנשי הביטחון כדי להוציא את התובע מהאולם. לדבריו, הוא ביקש מאנשי הביטחון להישאר באולם תוך שהוא מבטיח להם לשמור על השקט, אך הם לא נענו לבקשתו. לדבריו, אנשי הביטחון פנו אליו בצורה לא מכובדת והשתמשו באלימות כלפיו. התובע מוסיף וטוען כי נוכח מצבו הרפואי והיותו לאחר ניתוחים טריים "עם פלטינות בירך ובקרסול וגם בעמוד השדרה והכל טרי" הוא ביקש מאנשי הביטחון שיניחו לו כדי שיוכל לצאת לבד, אולם הם לא שעו לבקשתו ו"גררו" אותו בכוח. לדבריו, בעקבות כך נגרמו לו "עוול והשפלה ונזק נוסף לרגליים".

5.       מנגד, הנתבעת טוענת כי האירוע התרחש ביום 31/08/2017, שבו התקיים דיון בעניינה של בת זוגו במסגרת תיק מ"ת 56221-08-17, ולא כפי שנטען על ידי התובע. על פי גרסת הנתבעת, באותו יום וכחלק משגרת עבודתם, סיירו המאבטחים באולמות הפעילים וכשהגיעו לאולם מס' 14, בו התקיימו דיוני מעצרים בפני כב' השופט יריב נבון, שמעו את כב' השופט נבון פונה לקהל בשאלה מי אישר לתובע להיכנס לאולם, וכב' השופט נבון פנה לתובע והורה לו לצאת מהאולם, אלא שהתובע לא נשמע להוראות השופט וסירב לצאת מהאולם. או אז פנה השופט למר גרשון ז'ידובסקי (להלן: "גרשון"), שבאותה עת מילא תפקיד קצין המתקן, עמו היו עוד מאבטחים וביניהם מר עידו מרדכי (להלן: "עידו"), וביקש מהם להוציא את התובע. מר ז'ידובסקי פנה לתובע וביקשו לצאת מהאולם ואולם התובע סירב לכך וסינן משפטים כמו "מי זה השפט הזה בכלל?". על רקע סירובו לצאת מהאולם, הובילו המאבטחים את התובע אל מחוץ לאולם תוך שימוש בכוח מינימלי.

6.       לאחר שהתובע הוצא מאולם הדיונים, המאבטח עידו הושיב אותו על הספסל שליד דלת הכניסה לאולם. לטענת הנתבעת, התובע סירב להירגע והמשיך להתלהם תוך שהוא מקלל ומשמיץ את המאבטחים עד שלבסוף הם נאלצו להוציאו אל מחוץ לבניין בית המשפט, וזאת לאחר שהם מסרו לתובע לפי בקשתו את פרטיהם.

7.       לטענת הנתבעת, המאבטחים פעלו במקרה זה בהתאם לסמכויותיהם על פי חוק, אותן פירטה בסעיפים 7-6 לכתב ההגנה, וזאת לצורך מילוי תפקידם, כאשר סמכויותיהם הופעלו באופן מידתי וסביר והם התנהלו מול התובע ללא דופי (סעיף 18 לכתב ההגנה). היא הוסיפה וטענה כי מעבר לסמכויות המוקנות למאבטחים על פי חוק בתי המשפט, המאבטחים במקרה שלפנינו פעלו בהתאם להוראה שיפוטית מפורשת (סעיף 19 לכתב ההגנה).

8.       הנתבעת הוסיפה וטענה כי במקרה זה היא פעלה כדין בהתאם לסמכויותיה ועל כן חלה ההגנה הקבועה בסעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952, וכי מכל מקום המאבטחים פעלו במסגרת סמכויותיהם בצורה זהירה וסבירה וללא כל רשלנות מצדם ועל כן אין היא אחראית בנזיקין כלפי התובע (סעיף 26 לכתב ההגנה). הנתבעת הכחישה את הנזקים הנטענים וציינה כי התובע לא הגיש חוות דעת רפואית כאשר המסמכים הרפואיים שצורפו על ידו אינם מהווים חוות דעת רפואית.

ההודעה על קיומה של חסינות עובד ציבור

9.       ביום 02/12/2018, במקביל להגשת כתב ההגנה, הודיעה המדינה על קיומה של חסינות לאנשי משמר בתי המשפט שנתבעו (גרשון ועידו), שכן המעשים המיוחסים להם נעשו תוך כדי מילוי תפקידם השלטוני, והיא ביקשה לדחות את התביעה האישית כנגד הנתבעים 1 ו- 2. לפיכך, נוכח האמור בסעיף 7ב'(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הורתי בהחלטתי מאותו יום על דחיית התביעה כנגד הנתבעים הנזכרים לעיל (גרשון ועידו) והתביעה המשיכה להתברר כנגד המדינה.

הראיות שהובאו מטעם הצדדים

10.     תחילה אציין כי מבדיקה במערכת "נט המשפט" עלה כי כנגד הגב' ליאת וקנין נפתח תיק מ"י 51779-08-17, שבמסגרתו התקיימו שני דיונים האחד ביום 28/08/2017 ואילו השני ביום 30/08/2017, אולם שניהם התקיימו לפני כב' השופטת הבכירה רים נדאף, בעוד שבבקשה למעצר עד תום ההליכים שנידונה במסגרת תיק מ"ת 56221-08-17, אכן התקיים דיון לפני כב' השופט יריב נבון ביום 31/08/2017. מאחר וגם לפי גרסת התובע הדיון בעניינה של הגב' וקנין שבעקבותיו אירע המקרה מושא התיק דנן, היה קבוע בפני שופט (ולא שופטת), יוצא שהאירוע אכן התרחש ביום 31/08/2017 כטענת הנתבעת ולא ביום 28/07/2017 כפי טענת התובע.

11.     מטעם התובע העיד מר אלי דהן, חוקר מרכז שירות לאזרח (מש"ל) בתחנת מגדל העמק. עד זה אישר כי זכור לו שהתובע הגיש תלונה בגין מעשה תקיפה בבית המשפט בנצרת, אך הוא לא זכר תוכן התלונה או מי המעורבים חוץ מהמתלונן (התובע). לדבריו של מר דהן הוא הסביר לתובע שאת התלונה הוא מעביר לתחנת המשטרה בנצרת עילית להמשך בירור וטיפול משום שבית המשפט בנצרת נמצא בשטח טיפולה. לדבריו הוא אכן העביר את התלונה לרכז החקירות שהוא זה שהיה אמור להעבירה לתחנת נצרת עילית ובכך למעשה הסתיים תפקידו.

12.     עוד העיד מטעם התובע מר שמעון שושני המטפל האישי של התובע. עד זה סיפר בעדותו כי באותו יום הוא התלווה לתובע לדיון בעניינה של בת הזוג, אולם הוא לא נכנס לאולם הדיונים אלא המתין ברחבה שמחוץ לאולם. לדבריו, הוא הבחין בשני מאבטחים מוציאים את התובע מהאולם "וגוררים אותו מתוך האולם ליציאה של בית המשפט" (עמ' 7 לפרוטוקול, שור' 17-16). עוד טען מר שושני כי שני המאבטחים הוציאו את התובע מהאולם כאשר הם מחזיקים בו בשתי הידיים. לטענתו, החזיקו בתובע כש"יד מתחת לבית השחי והיד השנייה את הזרוע" (עמ' 9 לפרוטוקול, שור' 19-14). מר שושני פחד, לדבריו, להתערב ולאחר שהתובע הוצא מחוץ לבניין בית המשפט הוא הזמין מונית ושניהם חזרו הביתה. לדבריו, ביום שלמחרת ליווה את התובע לקופת חולים לאחר שהתובע טען באוזניו כי הוא לא ישן כל הלילה מרוב כאבים (עמ' 10, שור' 29-24).

13.     התובע עצמו העיד כדלקמן: "בתאריך 28.8.18 היה דיון עם בת הזוג שלי, מיוצגת על ידי עו"ד מוסקוביץ. הוא היה נוכח באולם. הוא היה מחוץ לאולם וראה את כל האירוע. ברגע שהותקפתי הוא יצא יחד איתי. הוא היה איתי באולם, אני נכנסתי וישבתי בספסל אחרי עורכי הדין. אני ישבתי בספסל הכי קרוב לדלת. בת הזוג שלי הייתה עצורה ושאלתי את עו"ד מוסקוביץ מה קורה ומתי מעלים את בת הזוג שלי לדיון ואמר שהוא מאמין שתכף. אמרתי לו תכף ועשיתי סימן עם הידיים והוא אמר לי להירגע והיה לי קשה כי הייתי בלחץ ואמרתי למה שאני אירגע והשופט שמע אותי ואמר לי לצאת מהאולם והיה לי קשה לקבל את זה ואמרתי למה לצאת מהאולם והשופט אמר לי לצאת. כעבור רבע שעה חזרתי שוב לאולם וישבתי בספסל באותו מקום בשקט. אז לא הייתי עם הליכון, היו לי תחבושות ברגליים אחרי ניתוחים ברגליים בצוואר הירך בשמאל ושתי פלטינות 20 ס"מ אורך ועקב רגל ימין עקב מרוסק. עברתי תאונה מאוד קשה. מישהו נכנס בי עם הרכב. עקב זה גם עמוד השדרה השתתק. יצאתי מבית החולים בתקופת הדיונים, הייתי מאושפז בעפולה והייתי בשיקום בעפולה. במצב כזה היה לי מאוד חשוב להגיע לדיונים. כשחזרתי לאולם היא כבר הייתה בפנים והיא סימנה לי איפה אתה? באתי להסביר לה והשופט אמר לי לצאת החוצה והזמין לי אנשי ביטחון ואז הם נכנסו ופנו אלי ואמרתי רגע מה אתם רוצים נצא החוצה, אמרתי להם שיירגעו כי אני מכיר מרוב הדברים שעברו עלי בבית סוהר פוסטים הכול עבר עלי ואני לא יכול לשכוח את זה. אני מכיר את הגישה שלהם. גם כשמחכים בהמתנה רואים את ההתייחסות שהיא מזלזלת וזה לא טוב בעין. אמרתי שאני מנסה לקום ואמרו מי שואל אותך וכל אחד תפס אותי ביד והקימו אותי ואני מסתכל על עו"ד מוסקוביץ והוא מסתכל עלי והוא יצא איתי ביחד והדיון באותו רגע נעצר. בזמן שהמאבטחים מחזיקים אותי משני הצדדים ואני לא יכול לזוז ואני מבקש מהם להניח לי כי אני אחרי ניתוחים כי אני יודע מה יקרה כי אני מכיר אתה מצב הזה. אמרו שלא שואלים אותי  ועו"ד מוסקוביץ רואה את כל ואני אומר לו תראה מה קורה והוא עשה עם הידיים מה אני אעשה. הוא אמר למאבטחים קצת להתחשב, לא היה עם מי לדבר. עו"ד מוסקוביץ סימן שאנו נדבר בטלפון. מפה התחילה הבעיה. התחילה האלימות המילולית ופיזית. יא זבל, נזיין אותך, נראה לך מי אתה מי אתה חושב את עצמך אם לא תצא נגרור אותך ואז התחיל המאבק ביני לבינם שאני מנסה להתנגד, אני נגרר על ידם ואני צועק וכואב ובבית משפט ונפלתי והרימו אותי ופשוט גררו אותי באיומים ובהשפלות. אני הייתי בטוח שעוצרים אותי ראיתי שלא הרפו ממני וגם כשאמרתי שאני אחרי ניתוחים ואני אצא בצורה רגועה לא התייחסו ובצורה בוטה ובאלימות פיזית ובשביל זה התעקשתי להראות את המצלמות. לא רצו להקשיב לי. הם הרימו אותי כאילו שק תפוחי אדמה וגררו אותי אחרי ניתוחים ואני בוכה. כל הזמן אני מנסה להתנגד ומבקש לשחרר לי את הידיים. אני מתחנן בפניהם לעזוב אותי כי אני כואב. ירדנו במעלית והמשכנו, הם גררו אותי מהמעלית ליציאה זה מרחק של 40 או 50 מ'. הוציאו אותי מחוץ לבית משפט ואמרו לי תעשה מה שאתה רוצה. ממש מחוץ ליציאה של בית משפט. עברנו את המאבטחים ויצאו בדלת הזזה" (עמ' 12-11 לפרוטוקול).

14.     התובע הציג מספר מסמכים רפואיים ותמונות שלטענתו צולמו על ידי מר שושני ביום שלמחרת האירוע וכן סרטון וידאו שנקלט במצלמות האבטחה ובו מתועדת ההתרחשות ברחבה שמחוץ לאולם הדיונים, לאחר שהתובע הוצא על ידי המאבטחים מהאולם.

15.     מטעם הנתבעת העידו שני אנשי משמר בתי המשפט שנתבעו לכתחילה – גרשון ועידו – וכן מר אלי ז'נו, מי שמשמש כיום כסמנכ"ל ביטחון של מערכת בתי המשפט, ובזמן האירוע שימש כקב"ט מחוז צפון. מר ז'נו הגיש תצהיר ובו הצהיר כי בתוך אולמות הדיונים בהיכל המשפט בנצרת לא מותקנות מצלמות. עוד הצהיר מר ז'נו כי הסרטון שהוצג הינו הסרטון היחיד המתעד את האירוע. בנוסף, הוצהר כי ההקלטות במצלמות האבטחה בבית המשפט נשמרות לתקופה הנעה בין חודשיים ועד לשלושה חודשים כאשר לאחר מכן ההקלטה נדרסת מעצמה לאחר מילוי קיבולת הזיכרון של המכשיר. מר ז'נו הוסיף וציין בעדותו שמדובר באירוע שהוא שכיח בבתי המשפט של אזרח שאינו מרוצה מהתנהלות עורך דין או מפסיקת בית המשפט ומעדותו עולה כי אנשי המשמר מנחים עצמם לפי העיקרון "שלא דנים אדם בשעת כעסו ולא ממהרים לפעול כנגד אזרח שמדבר לא יפה" (עמ' 19 לפרוטוקול, שור' 3-2). בהסתכלות שלו על האירוע, לדעתו של מר ז'נו שני אנשי המשמר גרשון ועידו "פעלו על פי כל מה שנדרש מהם ואפילו בסבלנות יתרה". לדבריו, "היה שם איפוק ראוי לציון" (עמ' 19 לפרוטוקול, שור' 8-7). כשנשאל על ידי התובע מדוע לא הציגו סרטונים נוספים שנקלטו במצלמות האבטחה והמראות כל הדרך מאז שהתובע יצא מאולם הדיונים ועד להוצאתו אל מחוץ למבנה בית המשפט, הוא השיב שכאשר הוא נדרש "לתת על זה את הדעת זה היה חודשים אחרי כשהמצלמות עמוסות לוח הזמנים שלה קצר יותר ולא ניתן לשחזר" (עמ' 19 לפרוטוקול, שור' 19-18).

16.     שני אנשי המשמר גרשון ועידו העידו אף הם. הם חזרו על הגרסה שהובאה בכתב ההגנה. לדבריהם התובע סירב לצאת מהאולם למרות שהשופט הורה לו לצאת והוא דיבר והפריע למהלך הדיונים ופלט את המשפט "מי זה השופט הזה בכלל?", ואז השופט כעס וביקש מאנשי המשמר להוציא את התובע ובמידת הצורך אף להשתמש בכוח. לדברי גרשון, מאחר שהתובע סירב לצאת מהאולם הוא הצמיד שתי אצבעותיו כשהן צמודות לכתפו של התובע והתחיל לדחוף את התובע בעדינות החוצה (גרשון הדגים את התנועה במהלך עדותו), וכשהתובע היה כבר מחוץ לאולם המאבטח עידו אחז בידו והושיב אותו על הספסל ובשלב זה הם ניתקו מגע ממנו. לדבריו הוא הבהיר לתובע שלא להיכנס בחזרה לאולם הדיונים והתובע החל לקלל אותם ולדבר "בצורה לא ידידותית" והוא ניסה לחזור לאולם אך גרשון חסם אותו בגופו. התובע המשיך לקלל ואז הוציאו אותו מבניין בית המשפט. לדברי גרשון מהלובי ועד המעלית המאבטח עידו החזיק ביד התובע והוביל אותו למעלית ומשם גרשון ועידו ליוו אותו החוצה. למרות שלא היה מדובר באירוע חריג מבחינתם, גרשון החליט לתעד את האירוע וזאת לאחר שהתובע ביקש וקיבל את פרטיהם של גרשון ועידו (דו"ח האירוע הוגש וסומן נ/1). גרשון הוסיף וציין בעדותו כי הוא החליט להוציא את הסרטון (ת/5) כדי "לתעד כי יכול להיות מצב של מילה נגד מילה". לדבריו לא ראה חשיבות להסתכל על המצלמות שבעמדת הכניסה להיכל המשפט משום ששם לא היה מגע בינם לבין התובע (עמ' 21-20 לפרוטוקול). מר גרשון ציין כי הפעם הראשונה שנודע לו אודות טענות התובע הייתה בעצם כשהתובע הגיש תביעתו הראשונה שזה היה מספר חודשים לאחר האירוע "והמצלמה לא שומרת פרק זמן כזה" (עמ' 23 לפרוטוקול, שור' 22-14).

17.     המאבטח עידו נתן גרסה די דומה לזו של גרשון (עמ' 24-23 לפרוטוקול). לדבריו, גרשון הוציא את התובע מהאולם תוך שהוא מדגים כיצד הדבר נעשה "עם שתי אצבעות צמודות הוא תמך בו החוצה אפילו שזה לא נחשב דחיפה" (עמ' 24, שור' 19-18). עידו אישר בחקירתו שהוא החזיק לתובע את היד עד למעלית (שם, שור' 23). עידו הבהיר שהם לא היו נגד התובע וכי פשיטא הם פעלו בהתאם להוראת השופט וכשהתובע הוצא מחוץ לאולם הניחו לו כדי שיירגע, אבל התובע הפנה את כעסו כלפי המאבטחים ובשלב מסוים התובע "הרים את הטונים וצעק בקומת השיפוט כך שהפריע למהלך התקין של יום דיונים". או אז החליטו להוציאו מחוץ למבנה בית המשפט (עמ' 24 לפרוטוקול, שור' 30-25). לדבריו, התובע קרא לגרשון "נאצי וקילל וכל מיני דברים שלא נעים להגיד" (עמ' 25 לפרוטוקול, שור' 2-1). עוד ציין עידו כי נוכח מצבו הרפואי של התובע כפי שנגלה לעין (התובע היה עם תחבושות בשתי הרגליים), הם פעלו בצורה "מכילה ורגישה" ולאחר שהוציאו את התובע מהאולם הם התרחקו ממנו כדי לאפשר לו להירגע "שזה פתרון שעובד ברוב המקרים" (עמ' 25 לפרוטוקול, שור' 19-10).

18.     עדויותיהם של גרשון ועידו, שהיו עדויות קוהרנטיות ועקביות, עדיפות בעיני על פני עדויותיהם המגמתיות של התובע ומר שושני. עדויותיהם של התובע ושל מר שושני לפיה התובע הוצא מהאולם כשהוא "נגרר" כביכול על ידי שני אנשי המשמר שהחזיקו בו בשתי הידיים וכשהם מוליכים אותו אל מחוץ למבנה בית המשפט, פשוט נסתרות על ידי סרטון הווידאו שהוגש וסומן ת/5.

19.     אורך הסרטון הוא 2.41 דקות והוא מתחיל מרגע פתיחת דלת אולם הדיונים והוצאת התובע ועד להובלתו לכיוון המעליות. בתחילת הסרטון רואים את איש המשמר, מר יאיר גרנות, המשמש כיום בתפקיד קב"ט מחוז צפון, פותח את דלת האולם ומחזיק בדלת כשהיא פתוחה ואז יוצאים מהאולם התובע כשעידו מחזיק בידו הימנית ומאחוריהם יוצא גרשון שלא היה בינו לבין התובע מגע כלשהו. עידו מושיב מיד את התובע על הספסל הסמוך לדלת הכניסה לאולם (שנייה שלישית לסרטון) ואנשי המשמר עוזבים את התובע אך הוא מיד קם על רגליו (שנייה תשיעית לסרטון) והחל מסתובב ברחבה שמחוץ לאולמות השיפוט תוך שהוא מחליף דברים עם אנשי המשמר (הסרטון ללא שמע), שנראו עומדים ומחליפים דברים עם אזרח שפנה אליהם. בדקה 0.32 נראה התובע נוטל דבר מה מעורך דין העובר במקרה במקום, ככל הנראה עט, הוא ממשיך להסתובב בסמוך לאנשי המשמר ובדקה 0:52 נראה נוטל דבר מה נוסף מאותו עורך דין, כנראה נייר, פונה לגרשון ולאחר מכן הולך לכיוון הדלפק הנמצא ברחבה וגרשון הולך בעקבותיו, שניהם נשענים על הדלפק (החל מדקה 01:02 לסרטון) והתובע נראה רושם דברים. בדקה 01.12 לסרטון נראה מר גרנות עוזב את המקום לכיוון אחר ועידו ניגש אף הוא לכיוון הדלפק ועומד ליד התובע וגרשון. בדקה 01:39 מגיע למקום איש משמר נוסף ועומד ליד עידו, גרשון והתובע ובקרבתם עמד אותו עורך דין שממנו נטל התובע את העט כשגם הוא נשען על הדלפק. בדקה 01.41 נראה התובע מסיים לרשום, מסתובב ולאחר מכן מושיט ידו לעבר עורך הדין ומחזיר לו את העט (דקה 01:46 לסרטון) ומסתובב לכיוון האולם שממנו הוצא והחל לצעוד לכיוונו כאשר ברגע זה (דקה 01:49) יוצא עו"ד מוסקוביץ מהאולם כשהוא מחזיק את הטלפון ליד האוזן. לאחר שהתובע עשה מספר צעדים לכיוון האולם, גרשון ועידו עמדו לפניו והתובע נעמד במקום ונראה כשהוא מנהל עמם דיבור (תוך שהוא עושה תנועות בידיו). בדקה 02:17, ועל אף שעידו וגרשון עמדו חוצץ בין התובע לבין האולם, שוב החל התובע בצעדים לכיוון האולם ואז נראים עידו וגרשון מונעים ממנו להמשיך וחוסמים בגופם את הדרך בפני התובע ששוב נעמד במקום והחל להחליף דברים עם אנשי המשמר עד שבדקה 02:27 לסרטון נראה עידו תופס בידו הימנית של התובע שנראה כשהוא מפנה דברים לגרשון, ובשלב זה הוביל עידו את התובע לכיוון המעליות כשהתובע מפנה מבטו לאחור לכיוון גרשון, שגם הוא הלך אחריהם, ומחליף עם גרשון דברים עד לתום הסרטון.

20.     הסרטון סותר את גרסתם של התובע ושושני והוא תומך בגרסתם של גרשון ועידו. מדובר בסרטון המתעד את השתלשלות האירועים מרגע יציאתו של התובע מהאולם ועד להובלתו לכיוון המעלית. כמאמר הפתגם הידוע "תמונה אחת שווה אלף מילים" והדברים נכונים מקל וחומר לגבי סרטון.

21.     זאת ועוד, בגרסאותיהם של התובע ושל שושני התגלו סתירות המכרסמות אף הן במשקל עדויותיהם. בכתב התביעה טען התובע כי במהלך הדיון הוא פנה לחוקר מתחנת מגדל העמק ושאל אותו מתי צריכים להביא את בת זוגו לדיון ואז הוצא בפעם הראשונה על ידי השופט, בעוד שבעדותו בבית המשפט הוא טען כי הוא פנה בעניין זה לעו"ד מוסקוביץ (שייצג את בת זוגו) ולא הזכיר בכלל את החוקר (עמ' 11 לפרוטוקול, שור' 16-15). בנוסף, מר שושני טען בעדותו כי באותו יום הם נסעו לבית המשפט באמצעות האוטובוס (עמ' 7 לפרוטוקול, שור' 13), אך מנגד בישיבת קדם המשפט מיום 29/01/2019 ציין התובע כי באותו יום הוא הגיע לבית המשפט במונית (עמ' 2 לפרוטוקול, שור' 6-5). כידוע, "עדותו והודעתו של בעל דין שנרשמו בקדם-משפט והחלטות השופט בקדם-משפט דינן כדין עדות, הודעה והחלטה במשפט" [תקנה 148 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984]. כמו כן, בישיבת קדם המשפט האמורה טען התובע כי לאחר שהוצא מהאולם "לא ירדנו במעלית אלא במדרגות" (עמ' 2 לפרוטוקול, שור' 12-11), אך העד מטעמו מר שושני נתן עדות סותרת ולפיה התובע הורד במעלית (עמ' 7 לפרוטוקול, שור' 19-18 וכן שור' 25-24), גרסה שדווקא מחזקת את גרסתם של גרשון ועידו. התובע העיד כי עו"ד מוסקוביץ יצא עמו כשהוא הוצא על ידי גרשון ועידו מאולם הדיונים (עמ' 11 לפרוטוקול, שור' 29), אך בסרטון (ת/5) רואים בבירור שאין אמת בדברים אלה. עו"ד מוסקוביץ יצא מהאולם רק לאחר מכן, כ- 1.49 דקות לאחר שהוצא התובע מהאולם, על פניו כדי לבצע שיחת טלפון. בסך הכול עו"ד מוסקוביץ שהה מחוץ לאולם 36 שניות, מרביתן כשפניו לכיוון האולם (דהיינו, גבו כלפי התובע ואנשי המשמר), ובזמן שהותו של עו"ד מוסקוביץ מחוץ לאולם התובע היה חופשי ואף אחד לא החזיק בו. עוד סתירה נמצאה בעדותו של התובע כשטען בעדותו שכאשר חזר לאולם לאחר שהוצא פעם אחת על ידי השופט, בת זוגו הייתה כבר בפנים והיא אפילו סימנה לו "איפה אתה?" (עמ' 11 לפרוטוקול, שור' 24-23), אך מכתב התביעה עולה שבעת חזרתו בת זוגו עדיין לא הייתה שם וכדבריו (בכתב התביעה) "לאחר 20 דקות שעברו, נכנסתי שוב לאולם שאליו הייתה אמורה להגיע בת זוגי. ישבתי בספסל הראשון בתוך האולם, בפעם השנייה שנכנסתי לאולם וללא ציבור. ללא כל הפרעה מצידי וחיכיתי בשקט עד שתגיע לאולם".

22.     באשר לאי הצגת הסרטון שנקלט באותו יום באמצעות מצלמות האבטחה בקומת הקרקע, מקובל עלי הסברם של עדי ההגנה כי באותה נקודת זמן שבה נודע להם כי לתובע טענות על כך שננקטה כנגדו אלימות גם לאחר שיצא מהמעלית ועד להוצאתו מחוץ למבנה בית המשפט – שהייתה מספר חודשים לאחר מכן ובעת שהגיש תביעתו הראשונה – כבר לא היה ניתן להוציא את הסרטון מהמצלמות משום שהן לא שומרות את הסרטים במשך תקופה כזו. על כן, אין להסיק מסקנות לחובת הנתבעת מעצם אי הצגת סרטונים נוספים. מאמין אני להסברו של גרשון לפיו הוא שמר את הסרטון הרלוונטי והמתעד את ההתרחשות ברחבה שמחוץ לאולם הדיונים שממנו הוצא התובע. מדובר בסרטון המתעד את כל ההתרחשויות מרגע הוצאת התובע מהאולם ועד להובלתו לכיוון המעלית ולמעשה סרטון זה הוא הראיה הטובה ביותר בנסיבות העניין והוא מפריך טענות התובע והעד מטעמו שושני ומחזק גרסת אנשי המשמר גרשון ועידו.

המסגרת המשפטית לבחינת אחריות הנתבעת

23.     ביום 30/05/2016 התקבל בכנסת תיקון לחוק בתי המשפט [חוק בתי המשפט (תיקון מס' 83), התשע"ו-2016], לפיו התווסף פרק ג'1 לחוק המעגן ומסדיר מעמדו וסמכויותיו של משמר בתי המשפט.

24.     משמר בתי המשפט התחיל לפעול בשנת 1995, כאשר לפני כן ומאז קום המדינה האחריות על האבטחה והשמירה על הסדר הציבורי בבתי המשפט הייתה מוטלת על משטרת ישראל. עם הקמת משמר בתי המשפט בשנת 1995 כאמור מעלה, אנשי המשמר פעלו מכוח הסמכה שניתנה להם בצו של שר המשטרה [ראו דברי ההסבר להצעת החוק: הצעות חוק הממשלה – 964, י"ג בחשוון התשע"ו, 26.10.2015, בעמ' 112].

25.     על הצורך בעיגון מעמדו של משמר בתי המשפט בחקיקה ראשית נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק הנ"ל כי "בית המשפט הוא זירה יוצאת דופן לאירועי הפרות סדר ציבורי לנוכח האפשרות הטמונה בו לעימותים. משמר בתי המשפט סיגל לעצמו במשך שנים ארוכות מומחיות ייחודית בטיפול באירועי הפרות סדר ציבורי בתחום בתי המשפט. מומחיות זו ודרך העבודה הייחודית של המשמר חייבו עיגון של מודל חוקי שונה מגופים אחרים ... גם התרחבות משמר בתי המשפט, חשיבות תפקידיו בהיותו משמר הרשות השופטת וטיב הסמכויות המוקנות לו, העלו את הצורך בעיגון פעילותו בחקיקה ראשית, ולהתאמה למצב הקיים" (שם, בעמ' 112).

26.     תפקידו של משמר בתי המשפט הוא להגן על השופטים, הרשמים ועובדי בתי המשפט ולשמור על ביטחונם, לרבות מחוץ לכותלי בית המשפט, וכן לשמור על הסדר הציבורי וביטחון הציבור, הן בבית המשפט והן בסביבתו הקרובה [סעיף 106ב' לחוק]. עוד נקבע כי אנשי משמר בתי המשפט הינם עובדי מדינה [סעיף 106ו' לחוק]. סמכויותיהם של אנשי משמר בתי המשפט מפורטות בסעיפים 106ז' – 106 ח' לחוק.

27.     לענייננו רלוונטית הסמכות "לתת הוראות לכל אדם המפריע לסדר הציבורי או המתנהג באופן אלים או בניגוד להוראות הדין החלות בבית המשפט, או לכל אדם שיש חשש סביר לגביו שינהג כאמור" [סעיף 106ז'(א)(1) לחוק], ובמידה ואותו אדם מסרב להישמע להוראות אנשי משמר בתי המשפט, כי אז רשאי איש משמר בתי המשפט למנוע מאותו אדם כניסה לבית המשפט, ואם הוא כבר נמצא בין כותלי בית המשפט כי אז הוא מוסמך להוציאו מבית המשפט [סעיפים 106ז'(ד)(1)-(2) לחוק]. לצורך הפעלת סמכויותיו כאמור, רשאי איש משמר בתי המשפט "להשתמש בכוח סביר" [סעיף 106ז'(ד) לחוק].

28.     כאמור, התובע טוען כי הוא הותקף על ידי אנשי משמר בתי המשפט אשר לטענתו "גררו" אותו במטרה להוציאו מבניין היכל המשפט בנצרת. העוולה המתאימה ביותר לבחינת טענותיו של התובע הינה עוולת התקיפה הקבועה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] והמוגדרת כ"שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו".

29.     אלא מאי? סעיף 6 לפקודת הנזיקין קובע כי "בתובענה שהוגשה על עוולה, חוץ מרשלנות, תהא הגנה שהמעשה שמתלוננים עליו היה לפי הוראות חיקוק ובהתאם להן או שנעשה בתחום הרשאה חוקית או מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; בסעיף זה, "מעשה" - לרבות מחדל". בהקשר לכך נקבע כי "סעיף זה מסיר אחריות נזיקית ממי שפעל או חדל מלפעול אם עשה כן על פי הרשאה הקבועה בחיקוק או על פי הרשאה חוקית הניתנת על ידי גורם המוסמך לתיתה, ולמצער אם האמין באופן סביר ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית כזו, למעט אם נהג ברשלנות (...). כוחה של ההגנה הקבועה בסעיף 6 יפה גם בתביעות המבוססות על עוולות הקבועות מחוץ לפקודת הנזיקין" [ע"א 7115/14 שרון סירוגה-ברניר נ' סלקום ישראל בע"מ (03.07.2017), פסקה 29. ראו גם: רע"א 9771/16 נובל אנרג'י מדיטרניאן לימיטד נ' משה נזרי (28.09.2017), פסקה 21; ע"א 4154/14 הצלחה התנועה הצרכנית לקידום חברה נ' דוד כהן (16.05.2017), פסקה 29]. "ההגנה שבסעיף 6 לפקודת הנזיקין יכול שתיפרש גם על אותם המקרים שבהם מתיר הדין בחיקוק או בהרשאה חוקית הניתנת על ידי גורם מוסמך, לפעול או שלא לפעול בדרך מסוימת" [ע"א 7115/14 שרון סירוגה-ברניר נ' סלקום ישראל בע"מ (03.07.2017), פסקה 30]. "הגיונו של סעיף 6 ברור, והוא כי "המחוקק, המוסמך להפוך מעשה מותר לאסור, מוסמך גם להפוך מעשה אסור למותר" (...). לשון אחרת, אין זה מתקבל על הדעת כי הדין יורה בידו האחת על ביצוע מעשה או מחדל, ובידו השנייה יטיל בגינו אחריות אזרחית" [רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ (26.04.2010), פסקה 13].

30.     הוראת חוק נוספת הרלוונטית לענייננו היא זו הקבועה בסעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952, שלפיה "אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום לב בקיומה של הרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה".

31.       סעיף 6 לפקודת הנזיקין וסעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים מעניקים למדינה חסינות מפני אפשרות חיובה מכוח עוולת התקיפה. ודוק, כנאמר לעיל, החסינות האמורה מתפרשת על כלל העוולות אך למעט עוולת הרשלנות. "ההוראה שבשני הסעיפים הללו מוציאה את הנעשה ברשלנות מכלל המעשים שנעשו "בתחום הרשאה חוקית" או "לפי הוראות חיקוק ובהתאם להן", אשר בגינם אין המדינה – או המעוול – אחראים בנזיקין. לשון אחר: "בתובענה בשל רשלנות, העובדה שהמעשה נעשה או המחדל נחדל בתוקף הוראות חיקוק, אינה מעלה ואינה מורידה"" [ע"א 603/73 טוביה קופר נ' דוד עמר, פ"ד כט(2) 244 (1975), בעמ' 248 ה'-ו'].

32.     אם כן, נקבע כי החסינות הקבועה בסעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים מוציאה במפורש עוולת הרשלנות וכן רשלנות שבמעשה [ע"א 211/82 לאה נאנס נ' דר' סוזי פלורו, פ"ד מ(1), 210, פסקה 20 סיפא]. משכך, "המדינה (וכמוה – הרשות המקומית), בהפעלת סמכויותיהן השלטוניות, עלולות לחוב ברשלנות, עקב התנהלות המפירה את חובות הזהירות שלהן – ואכן, היו אף שקראו לביטול "חסינות" המדינה בתחום זה: "שעתו היפה של המשפט הישראלי"" [ע"א 8500/06 חוות צברי אורלי בע"מ נ' מדינת ישראל  ואח' (27/08/2012), פסקה 39. ראו גם: ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5), 193, בעמ' 203 ד' – ה'; וכן ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי, פ"ד מח(3) 45, בעמ' 70].

33.     "עצם ההוראה שבסעיף 6 לפקודת הנזיקין ובסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תוכיח: החובה המוטלת עליך לקיים "הוראות חיקוק" ככתבן וכלשונן ולפעול על־פי "הרשאה חוקית" באמונה, מותנית ומסוייגת בכך שלא תנהג ברשלנות – כלומר, שלא תפר חובת הזהירות המוטלת עליך תמיד כאדם סביר ונבון. גם עובד הציבור הממלא תפקידו על־פי החוק, נשאר תמיד – וחייב להישאר תמיד – אדם סביר ונבון, וגם במילוי תפקידו הציבורי כחוק אסור לו לעשות מעשה אשר אדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, וחייב הוא לנקוט מידת הזהירות אשר אדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו תפקיד היה נוקט כאותן נסיבות" [עניין קופר הנ"ל, בעמ' 249 א'-ב'].

34.     לענייננו, נוכח הדמיון בין סמכויות משמר בתי המשפט לבין סמכויות המשטרה (אם כי למשטרה מוקנות סמכויות הרבה יותר רחבות), הכוללות סמכויות חיפוש וכן עיכוב ומעצר לגביהם הוחלו על אנשי משמר בתי המשפט הוראות מסוימות של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 [ראו סעיפים 106ז' – 106ח' לחוק בתי המשפט], ניתן לדעתי להיעזר – לצורך בחינת אחריות משמר בתי המשפט – באמות המידה שנקבעו בפסיקה לבחינת אחריותה של המשטרה.

35.     ב-ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' משה וייס ואח', פ"ד נח(5), 167, חזר בית המשפט העליון והבהיר כי "הגישה המחסנת את השלטון מאחריות בנזיקין נדחתה במשפט הישראלי. אכן, "שעתו היפה של המשפט הישראלי הייתה, כשבוטלה החסינות המיוחדת של המדינה..." (...). אחריות בנזיקין הוטלה גם על המשטרה זה עשרות בשנים הן באשר לביצוע רשלני אקטיבי של חובותיה הן באשר למחדלה הרשלני מלבצען. "...בין אם האחריות הנטענת כלפי המדינה היא ישירה או שילוחית, מצויים מעשי השוטרים בתחומו של סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה)" (שם, בעמ' 180 ב' – ד').

36.     ב-ע"א 337/81 שלמה בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 337 (1984), עמד השופט בייסקי המנוח על האופן שבו על המשטרה לבצע את תפקידיה, וכך הוא ציין:

"לצורך ביצוע התפקידים המוטלים עליה, נתונות בידי המשטרה כל הסמכויות הנדרשות; מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה" (שם, בעמ' 346 ד')

37.     כבר נקבע כי המשטרה חבה בחובת זהירות מושגית וקונקרטית וכי "הפעולה המשטרתית הקונקרטית מקימה חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הגורם המשטרתי כלפי מושא הפעולה המשטרתית" [ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל (21.03.2011), פסקה 89. עוד בעניין חובת הזהירות של המשטרה ראו: ע"א 4241/06 יונה לוי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (12.03.2009); וכן ע"א 5604/94 אוסמה חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498 (2004)]. באותו אופן ניתן לומר כי משמר בתי המשפט חב בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי באי בית המשפט.

38.     בעניין אוסמה חמד הנ"ל ציינה כבוד השופטת דורנר כי "פעולות שיטור הן פעולות שבמומחיות. שיטור הוא מקצוע הדורש מידה רבה של אימונים, יכולת ומיומנות. יש לבחון פעילות שיטור על־פי סטנדרד המומחה הסביר בנסיבות העניין" (שם, בעמ' 516 א'-ב'). דברים אלה כוחם יפה גם לעניין אנשי משמר בתי המשפט וכך במיוחד נוכח האמור בסעיף 22 לסיכומי הנתבעת לפיו "המאבטחים במשמר בתי המשפט עוברים הכשרה מתאימה במטרה להקנות סטנדרטים גבוהים של התנהגות מוסרית וערכית לצד מיומנויות אבטחה". משמע, ניתן לדרוש מאנשי המשמר רמת זהירות גבוהה יותר מזו של אדם סביר מן היישוב.

39.     נשאלת השאלה אם במקרה שלפנינו אנשי משמר בתי המשפט הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם. על מנת לתת מענה לשאלה זו יש לבחון אם פעולות אנשי משמר בתי המשפט במקרה שלנו עומדות בסטנדרט ההתנהגות המצופה מהם וסטנדרט זה נקבע על פי רמת הביצוע שניתן לצפות כי תופגן בנסיבות המקרה על ידי אנשי משמר מיומנים שעברו הכשרה מתאימה (השוו: עניין אוסאמה חמד הנ"ל, בעמ' 517 ג').

40.     וזאת חשוב להזכיר, "לשם בחינת השאלה האם ההתנהגות הנדונה של הנתבע מהווה הפרה של חובת הזהירות הנדרשת ממנו, יש לבחון האם עמדו פעולותיו בסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו כאדם סביר בנסיבות הענין, או שמא מדובר בהתנהגות בלתי ראויה. בחינה זו נעשית בהתחשב במכלול נסיבות האירוע, על פי המידע שמצוי היה בידי הנתבע באותה עת, ולאור המצב בו מצוי היה. אין מדובר בבחינה "בתנאי מעבדה" או בחוכמה לאחר מעשה (...). במסגרת החלה זו של עקרון הסבירות נבחנים בין היתר האמצעים אותם נקט הנתבע לשם מניעת הנזק שעלול היה להיווצר כתוצאה מהתנהגותו, לאור השאלה האם נדרש היה כי ינקוט במשנה זהירות. שקילה זו נעשית אף היא לאורן של נסיבות המקרה הפרטניות, אולם יש בה גם כדי לערב שיקולים כלליים ורחבים יותר, שעניינם במשמעות דרישתו של סטדנרט זהירות מחמיר יותר מזה שננקט על ידי הנתבע" [רע"א 5277/08 עזבון המנוח אמיר אליקשוולי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (28.07.2009), פסקה 15. ראו גם: ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה (04.01.2009), פסקה 42]

היישום בענייננו

41.     כאמור מעלה, אני מקבל גרסתם של גרשון ועידו לגבי האופן שבו הוצא התובע מאולם הדיונים ולאחר מכן ובהמשך עד להוצאתו אל מחוץ למבנה בית המשפט. אפשר לומר ששני אנשי המשמר השתמשו בסוג של כוח כנגד גופו של התובע, שכן היה מגע פיזי בין אנשי המשמר לבין התובע, תחילה כשגרשון הוציא את התובע מהאולם על ידי הצמדת שתי אצבעותיו לכתף התובע ומתן דחיפות קלות, ולאחר מכן על ידי עידו כשהחזיק בידו של התובע והובילו למעלית [ראו הגדרת "תקיפה" בסעיף 23 לפקודת הנזיקין].

42.     כפי שפורט בפרק הקודם, את הנתבעת ניתן לחייב בעוולת הרשלנות אך לא בעוולות אחרות. עוד קבעתי, כי במקרים מעין אלו קיימת חובת זהירות מושגית וקונקרטית, והשאלה היא אם בהתנהלותם של גרשון ועידו במהלך האירוע שעליו מלין התובע הם הפרו חובת הזהירות המוטלת עליהם. לצורך כך יש לבחון סבירות ההתנהגות "משום שהמבחן לקיום ההתרשלות הוא אי־הסבירות של ההתנהגות והצפיות של הנזק" [ע"א 2034/98 יצחק אמין נ' דוד אמין, פ"ד נג(5) 69 (1999), בעמ' 81 ו'. ראו גם: ע"א 9245/99 ארנון ויינברג נ' משה אריאן (22.04.2004), פסקה 28]. חשוב לציין כי סבירותה של ההתנהגות נבחנת בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה [ע"א 610/94 גדליה בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4) 289 (2003), בעמ' 310 ז'; וכן ע"א 4241/06 יונה לוי נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל (12.03.2009), פסקה 2 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה]. אם כן, "סבירות ההתנהגות היא תמיד פונקציה של הנסיבות" [ע"א 9063/03 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פ"ד ס(1) 556 (2005), פסקה ו'(5)].

43.     עצם העובדה שאנשי המשמר פעלו במסגרת סמכויותיהם שהוקנו להם על פי החוק אין בה כשלעצמה די אלא יש להוסיף ולבחון אם הם נהגו בסבירות וכפי שאנשי משמר סבירים וזהירים היו נוהגים באותן נסיבות. נכון הדבר הוא שהחוק מעניק לאנשי המשמר סמכות להשתמש במידת הצורך בכוח סביר, ואולם השאלה אותה צריך לבחון באותם מקרים שבהם נעשה שימוש בכוח היא, אם היה הכרח באותן נסיבות להפעיל כוח, ואם כן – האם הכוח שהופעל היה מידתי וסביר.

44.     במקרה שלנו, בחינת התנהגות אנשי המשמר – גרשון ועידו – הן על פי עדויותיהם שהתקבלו עלי כאמינות אך בעיקר על פי הצפייה בסרטון שנקלט באמצעות מצלמות האבטחה (ת/5) מובילה אותי למסקנה הברורה שהם לא סטו כהוא זה מרמת ההתנהגות הסבירה המצופה מאנשי משמר בתי המשפט. הכוח שהם הפעילו במקרה זה אינו לאמיתו של דבר כוח במובנו הפשוט והטריוויאלי, אלא מדובר במגע פיזי קל. גם אם נתייחס למגע זה כאל הפעלת כוח (כפי שהיא ההגדרה בפקודת הנזיקין של עוולת התקיפה), הרי שמדובר בכוח הנמצא במדרג נמוך, ולמעשה בתחתית המדרג.

45.     מחומר הראיות עולה כי התובע לא שעה להוראת כב' השופט נבון ולא יצא מאולם הדיונים כשנצטווה לעשות כן בשנית לאחר שהוצא קודם לכן וחזר לאולם על דעת עצמו וללא קבלת רשות מבית המשפט (ראו עדות התובע בעמ' 16 לפרוטוקול, שור' 29-18 וכן האמור בכתב התביעה: "ושוב פנה אליי השופט בפעם השנייה וביקש ממני לצאת והזמין את אנשי הביטחון שיוציאו אותי מהאולם. ביקשתי מאנשי הביטחון להישאר בשקט בתוך האולם, כדי לראות ולדעת מה קורה עם בת זוגי וכל זה לא הועיל לבקשתי"). התובע הגדיל לעשות כאשר החל להפריע לכב' שופט נבון בניהול הדיונים ואף סינן את המשפט "מי זה השופט הזה בכלל?". במצב דברים זה וגם נוכח הוראת כב' השופט נבון המפורשת להוציא את התובע אל מחוץ לאולם הדיונים, אנשי המשמר פעלו נכון וכמתחייב על פי תפקידם עת הוציאו את התובע מהאולם. בשלב זה על פי עדויותיהם של גרשון ועידו, גרשון נתן – עם שתי אצבעותיו – לתובע דחיפות קלות ביותר כדי לגרום לו לצאת מהאולם, דחיפות השקולות על פי תיאורם של גרשון ועידו לנגיעות קלות.

46.     תיאוריו של התובע על כך ששני אנשי המשמר הוציאו אותו מאולם הדיונים כשהם מרימים אותו וגוררים אותו מבלי שהם מרפים ממנו (עמ' 17 לפרוטוקול, שור' 15-3), פשוט התגלו כתיאורים מגמתיים ומופרזים, אם לנקוט לשון עדינה, שהופרכו על ידי סרטון הווידאו המתעד רגעי הוצאתו של התובע מהאולם. כפי שעולה מהסרטון, מיד לאחר הוצאתו מהאולם אנשי המשמר הניחו לתובע והלה הסתובב חופשי ברחבה שמחוץ לאולמות השיפוט באותה קומה, ובחלק מהזמן הם אפילו היו עסוקים בדברים אחרים.

47.     גם כשהתקבלה ההחלטה להוציא את התובע אל מחוץ לבניין בית המשפט לאחר שלא הפסיק לקלל את אנשי המשמר ואף ניסה לחזור לאולם הדיונים, ועידו אחז בידו של התובע כדי להובילו החוצה, לא מצאתי כי מי מאנשי המשמר התרשל ופעל שלא בסבירות. נהפוך הוא, מסרטון הווידאו עולה כי אנשי המשמר נהגו עם התובע ברגישות ובעדינות יחסית, ובוודאי לא גררו אותו בברוטאליות כפי שהתובע ניסה לטעון.

48.     בנסיבות כאלה, כאשר התובע מוסיף להתווכח עם אנשי המשמר ולקלל אותם תוך שהוא מנסה לחזור לאולם הדיונים חרף הוראת השופט על הוצאתו, אין זה מתקבל על הדעת שבית המשפט יטיל על אנשי המשמר "גזירות בתחום הנימוסים וההליכות שאין הם יכולים ואף לא צריכים לעמוד בהן" [ת"א (שלום י-ם) 7093/05 זאב בלומברג נ' מדינת ישראל (11.08.2008), פסקה 15. ראו גם: ת"א (שלום י-ם) 1885/05 ראובן האס נ' מדינת ישראל (15.05.2007), פסקה 6].

49.     לאור כל האמור, ובהיעדר התרשלות מצד מי מאנשי משמר בית המשפט, דין התביעה להידחות.

אשם תורם

50.     לפנים מהדרוש אציין שגם אם היה מדובר במקרה המצדיק הטלת אחריות כלשהיא על הנתבעת (למשל, אם היה נעשה שימוש בכוח בלתי סביר, אך כאמור אין זה המקרה), הרי שזה היה מקרה קלאסי להטלת אשם תורם משמעותי ומכריע על התובע, שכן התנהגותו של התובע היא זו שהביאה לכל ההתרחשויות. תחילה, בשל התנהגותו הורה לו השופט לצאת מהאולם (ראו עמ' 11 לפרוטוקול, שור' 19-14), ויש להניח כי התנהגות התובע הפריעה הפרעה של ממש למהלך הדיונים עד כדי כך שהשופט הורה לתובע לצאת מהאולם. התובע אף התווכח עם השופט "ואמרתי למה לצאת מהאולם..." (שם, שור' 18). בהמשך הוא חזר לאולם הדיונים מבלי לבקש רשות השופט והחל על פי גרסתו לשוחח עם בת זוגו העצורה, לדבריו כדי להסביר לה היכן הוא היה (שם, שור' 24-23), דבר שגרם לשופט להורות על הוצאתו בשנית מהאולם. במקום שהתובע יצא מהאולם כהוראת השופט, הוא פנה – על פי הנטען בכתב התביעה – לאנשי המשמר וביקש "להישאר בשקט בתוך האולם" ומשסירב לצאת לא היה מנוס אלא לכפות עליו לצאת. לאחר שהתובע הוצא מחוץ לאולם ואנשי המשמר הניחו לו וניתקו עמו כל מגע, הוא החל לקלל אותם ואף ניסה לחזור לאולם ובשל התנהגותו זו שהפריעה לסדר הציבורי בבית המשפט הוחלט להוציאו אל מחוץ לבניין בית המשפט. עינינו הרואות כי התובע הביא על עצמו – במו ידיו – את הרעה ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו.

אי־הוכחת הנזק

51.     אף שאני פטור מלדון בשאלת הנזק לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל בדבר היעדר התרשלות אנשי המשמר, מצאתי להתייחס בכל זאת לשאלת הנזק אם כי בקצרה. התובע העלה טענות רפואיות בעניין זה, כאילו התקיפה הנטענת החמירה את מצבו הרפואי, שהיה קיים עוד קודם לכן, אולם הוא להוכיח טענותיו בצורה כלשהיא, ובוודאי לא באמצעות חוות דעת רפואית כמצוות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

52.     התובע הגיש לתיק ביהמ"ש מספר תעודות רפואיות מהן עולה כי לתובע בעיות רפואיות לא פשוטות, אך אין בהן שום אזכור או קישור לאירוע הנטען מושא התיק דנן, זאת מעבר לכך שמהמוצג ת/2 עולה כי בעיותיו הרפואיות היו מלפני האירוע הנטען ומקצתן אחרי. גם התובע עצמו אישר בעדותו כי הבעיות הרפואיות היו תוצאה של תאונת דרכים בה היה מעורב עוד לפני היום שבו התקיים הדיון בעניינה של בת זוגו (עמ' 11 לפרוטוקול, שור' 23-20).

53.     למותר לציין כי חרף טענת התובע ומר שושני כי ביום שלמחרת האירוע פנה התובע לקבלת טיפול רפואי עקב כאביו, הרי שלא הוגש מסמך רפואי כלשהוא המתעד את הפנייה האמורה (שאמורה להיות מיום 01/09/2017).

54.     ודוק, טענותיו של התובע בכתב התביעה כי נגרם לו "נזק נוסף לרגליים" בעקבות האירוע עסקינן, לא הוכחו בצורה כלשהיא, בוודאי לא באמצעות חוות דעת רפואית, שהיא הדרך הנכונה להוכחת טענה מסוג זה.

55.     במקרה זה הנזק העיקרי ולמעשה היחיד שאפשר שנגרם לתובע הינו נזק לא ממוני בגין עוגמת נפש שנגרמה לתובע כתוצאה מהוצאתו מבית המשפט על ידי אנשי המשמר לנגד עיני הקהל, דבר שבהחלט סביר כי גרם לתחושת השפלה אצל התובע, ואולם, כאמור לעיל, נזק זה נגרם באשמתו של התובע שכשל בהתנהלותו לאורך כל האירוע, הן בתוך אולם הדיונים והן מחוצה לו.

סיכום התוצאה

56.     כפי שפירטתי לעיל, בנסיבות העניין לא מצאתי להטיל אחריות כלשהיא על אנשי משמר בתי המשפט (וכנגזרת מכך על הנתבעת), שכן לא מצאתי כי אנשי המשמר סטו מסטנדרט ההתנהגות המצופה מהם. אשר על כן, אני דוחה את התביעה בהיעדר אחריות בנזיקין.

57.     חרף התוצאה אליה הגעתי כנזכר לעיל, לפנים משורת הדין, איני משית על התובע הוצאות משפט, וזאת מטעמים הומניים גרידא ובהתחשב במצבו הרפואי של התובע (שקיים אצלו עוד לפני האירוע מושא התיק דנן).

המזכירות תמציא עותקים מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום,  כ"ד תשרי תש"פ, 23 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.