מאמרים

בית משפט השלום בפתח תקווה דן בשאלה האם עניינו של נאשם שאינו כשיר מהותית ודיונית לעמוד לדין בשל מחלת נפש, צריך להסתיים בדרך של הפסקת הליכים, לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 או בדרך של זיכוי בהתאם להלכת וחנון?   

בית המשפט הגיע למסקנה כי דינו - זיכוי.

 

לעיון בפסק הדין המלא (זמין למנויים בלבד)

 

מפסק הדין:

 "1.  נאשם שאינו כשיר מהותית ודיונית לעמוד לדין בשל מחלת נפש, האם עניינו צריך להסתיים בדרך של הפסקת הליכים, לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 או בדרך של זיכוי בהתאם להלכת וחנון?; האם וכיצד רשאי בית-המשפט לקבוע כי הנאשם ביצע את מעשה העבירה, בהתאם לסעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש, במקרה של אי-כשירות מהותית ודיונית כאחד? מהי תקופת האשפוז המרבית שיש לקבוע במסגרת צו אשפוז, האם בהכרח תקופת האשפוז המרבית תהיה כתקופת המאסר המרבית, או שמא מוסמך בית-המשפט לקבוע תקופת אשפוז מרבית קצרה יותר מתקופת המאסר המרבית? אלו השאלות הטעונות הכרעה בתיק זה. 

2.  נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות... 

חוות דעת פסיכיאטרית 

          4.   ביום 9.7.15 התקבלה חוות דעת פסיכיאטרית מטעם הפסיכיאטרית המחוזית (להלן: "חוות הדעת") ממנה עולה כי הנאשם סובל ממחלת נפש במובנה המשפטי של המילה – הפרעה סכיזו-אפקטיבית. במצבו הנוכחי שהינו מצב מאניפורמי חריף, אינו מבין את טיב ותוצאות מעשיו, אינו מבדיל בין טוב לרע, בין מותר לאסור, אינו מסוגל להיעזר בעורך דינו ואינו מסוגל לעמוד לדין. בהתייחס למצבו בעת ביצוע העבירות המיוחסות לו, מניחה חוות הדעת כי מצבו הנפשי היה דומה למצבו כעת, כלומר בוחן מציאות ושיפוט פגומים והוא לא הבין את טיב ותוצאות מעשיו וכי הנאשם זקוק לאשפוז פסיכיאטרי.

...

8.              ביום 2.8.15 ניתנה הכרעת הדין בעניינו של הנאשם על פיה, לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בחוות הדעת הפסיכיאטרית, קבעתי כי הנאשם חוסה תחת סייג אי שפיות הדעת הקבוע בסעיף 34 ח' לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בהתאם לכך, זוכה הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

9. כמו-כן, בהתאם להסכמת ב"כ הנאשם נמצא כי הנאשם עשה את מעשה העבירה שבו הוא הואשם. הנאשם היה חולה בשעת המעשה והוא עדיין חולה, ובהתאם לסעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991 (להלן: "חוק טיפול בחולי נפש") ועל פי המלצת הפסיכיאטרית המחוזית, הוריתי שהנאשם יאושפז בבית חולים לחולי נפש.

 10.  על-פי סעיף 15 (ד1) (1) לחוק טיפול בחולי נפש, תקופת האשפוז המרבית לא תעלה על שלוש שנים.

 בנוסף נקבע כי הנימוקים יינתנו במועד מאוחר יותר.

 להלן יובאו נימוקי הכרעת הדין.

 

נימוקי הכרעת הדין - דיון

...

12. בפתח הדברים מן הראוי להביא את הוראות החוק המרכזיות הרלוונטיות לדיון:

 סעיף 170 בחוק סדר הדין הפלילי דן בעניינו של נאשם שאינו מסוגל לעמוד בדין קובע:

 "(א) קבע בית המשפט, לפי סעיף 6(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955, או לפי סעיף 19ב (1) לחוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969, שנאשם אינו מסוגל לעמוד בדין, יפסיק את ההליכים נגדו; אולם אם ביקש הסניגור לברר את אשמתו של הנאשם, יברר בית המשפט את האשמה, ורשאי הוא לעשות כן אף מיזמתו מטעמים מיוחדים שיירשמו.

 

(ב) מצא בית המשפט בתום בירור האשמה, כי לא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה, או מצא שהנאשם אינו אשם - שלא מחמת היותו חולה נפש לאו-בר-עונשין - יזכה את הנאשם; לא מצא בית המשפט לזכות את הנאשם, יפסיק את ההליכים נגדו, ורשאי הוא להפסיקם גם לפני תום בירור האשמה.

 

(ג) החלטת בית המשפט לפי סעיף קטן (ב) ניתנת לערעור".

 

יצוין, כי הוראת סעיף 6(א) לחוק טיפול בחולי נפש, תשט"ו-1955 אליה מתייחס סעיף 170 לעיל, היא כיום הוראת סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש.

 

13.           סעיף 34 ח' בחוק העונשין דן בסייג של אי-שפיות הדעת כדלקמן:

 

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש –

 

(1)      להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

 

(2)      להימנע מעשיית המעשה".

 

14.           בפסיקה אשר קדמה להלכת וחנון, נקבעה הלכה לפיה במצב הדברים הרגיל, כאשר הליך פלילי מופסק בשל חוסר מסוגלות של הנאשם לעמוד לדין, הפסקת ההליך מביאה להפסקת בירור השאלה אם הנאשם זכאי לפטור מכוח סעיף 34 ח' לחוק העונשין, והמסלול הנכון שיש לנקוט בו הוא הפסקת ההליך לפי סעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, ומתן צו לפי סעיף 15 (א) לחוק טיפול בחולי נפש.

 

....

 

16.           עיון בסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי, מעלה כי אף לאחר שנקבע כי הנאשם אינו כשיר דיונית, קיימת אפשרות להמשך בירור אחריותו המהותית. סעיף 170 בחוק סדר הדין הפלילי קובע את הנחת המוצא לפיה, ככלל, כאשר נקבע כי נאשם אינו מסוגל לעמוד לדין, יש להפסיק את ההליכים נגדו. ואולם, הסעיף מאפשר, לבקשת סניגור, או אף ביוזמת בית-המשפט, לברר את אשמתו. אמנם, לאור סעיף קטן (ב) מצב הדברים הרגיל לבירור האשמה הינו בשאלה אם הנאשם ביצע את היסוד העובדתי של העבירה או בשאלה אם הנאשם אינו אשם שלא מחמת היותו חולה נפש. ואולם, אין בסעיף מגבלה על האפשרות לברר את האשמה, באופן שבו יקבע שעומד לזכותו של הנאשם סייג של אי שפיות הדעת, לפי סעיף 34 ח', וזאת בפרט בשים לב לתוצאה של זיכוי בעקבות הלכת וחנון.

 

          החידוש שבהלכת וחנון אשר קובעת כי התוצאה של סייג אי-שפיות הדעת, בסעיף 34 ח' בחוק העונשין, הינה זיכוי, בדומה לסייגים האחרים לאחריות הפלילי (כגון: הגנה עצמית, צורך וכורח), צריך להוביל למסקנה כי כשם שב"כ הנאשם רשאי לדרוש לפי סעיף 170 לברר האם עומד לזכות הנאשם סייג של הגנה עצמית, כך רשאי ב"כ הנאשם לדרוש לברר האם עומד לזכות הנאשם סייג של אי-שפיות הדעת.

 

הימנעות מתוצאה של זיכוי, תוך "חסימת" דרכה של ההגנה מבירור האשמה, אינה עושה צדק עם הנאשם. זאת משום שהבירור מחייב תוצאה של זיכוי, בין אם ייקבע שהנאשם ביצע את מעשה העבירה, ואז יש לזכותו לפי הלכת וחנון, ולהורות על צו אשפוז, לפי סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, ובין אם ייקבע שלא ביצע את מעשה העבירה, ואז מדובר בזיכוי שלא על רקע מחלת הנפש. כך או כך, יזוכה הנאשם.

 

17.           הלכת וחנון אינה מתייחסת למי שנמצא לא כשיר דיונית ומהותית, ומשכך הלכת וחנון אינה חלה ישירות במקרים מסוג זה, ואולם אין מקום לקבוע את דין הנאשם על פי ההלכות הקודמות להלכת וחנון, וזאת לאור השינוי התפיסתי המשמעותי אשר נקבע בהלכת וחנון. 

 

18.           בהלכת וחנון שינה בית המשפט העליון את סיווגו של מי שנקבע לגביו שלא היה אחראי לביצוע מעשיו בשל ליקוי נפשי וקבע כי יש לזכותו. בית המשפט העליון (כב' השופט נ' הנדל) נימק החלטה זו בשלושה נימוקים:    
האחד, נימוק משפטי - פרק ה'1 לחלק המקדמי בחוק העונשין הקובע "סייגים לאחריות פלילית" כולל סייגים שונים כגון קטינות, העדר שליטה, אי שפיות הדעת, שכרות, הגנה עצמית, הגנת בית מגורים, צורך, כורח, צידוק וזוטי דברים. סייגים אלה פותחים באותה לשון: "לא יישא אדם באחריות פלילית", והתוצאה שלהם הינה זיכוי. על כן אין כל סיבה מדוע דינו של סייג "אי שפיות הדעת" יהא שונה מדינם של יתר הסייגים.         
השני, נימוק מוסרי - הרשעה בפלילים מכתימה את המורשע. האחריות הפלילית מהווה צידוק להטלת עונש. העבירה הפלילית כוללת לא רק את המעשה הפלילי אלא גם את המחשבה הפלילית. האדם הלוקה באי שפיות הדעת אינו בר יכולת לגבש את המחשבה הפלילית, ו"באין מחשבה פלילית לא מתבצעת עבירה". לכן, לא ראוי, ולא מוסרי, להכתים את החולה בנפשו על ידי הרשעתו.      
השלישי, נימוק מעשי- הסיווג של "לאו בר עונשין" יוצר קושי בסיווג סופי של הנאשם עם סיום ההליך שכן הוא לא אשם ולא זכאי, ואי ציון דבר הזיכוי יוצר עמימות משפטית.

 

19.           היינו, הלכת וחנון שינתה את התפיסה שהייתה קיימת בפסיקת בתי המשפט, על פיה, אין כל משמעות לסיווג הסופי בסיום ההליך ("לאו בר עונשין" או "זיכוי"), שכן התוצאה האופרטיבית היא זהה. הלכת וחנון קבעה כי משפטית, מוסרית ומעשית יש משמעות להצהרה בדבר זיכוי הנאשם, שכן מי שלא יכול לגבש יסוד נפשי בשל ליקוי נפשי יהיה דינו זהה למי שעומד לזכותו כל סייג אחר לאחריות הפלילית, ואין כל הצדקה משפטית או מוסרית לקבוע לגביו תוצאה אחרת מלבד "זיכוי". סבורני כי הגישה לפיה אין מקום להותיר נאשם שלא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה במצב ביניים שאינו זיכוי מלא, ובכך ליצור עמימות משפטי, נכונה אף במקרים של העדר כשירות דיונית.

 

התפיסה המוסרית אשר נקבעה על-ידי כב' השופט נ' הנדל בהלכת וחנון, לפיה לא ראוי ולא מוסכים להכתים את חולה הנפש, אלא יש לזכותו, ראויה אף לגבי מי שנמצא במצב של אי-כשירות דיונית ומהותית כאחד. לא יהיה זה מן הראוי לשלול מהנאשם אשר נעדר כשירות דיונית ומהותית את התוצאה של זיכוי, אך בשל העדר הכשירות הדיונית, תוך יצירת הבחנה בלתי מוצדקת בינו לבין נאשם שאינו כשיר מהותית בלבד, אך כשיר דיונית.

 

20.           בהקשר זה יודגש, כי המקרה אשר בא לפני בית-המשפט העליון בהלכת וחנון היה מקרה שבו נקבע כי הנאשם אינו כשיר מהותית, ואולם לא נקבע ממצא בשאלה אם הנאשם כשיר דיונית, אם לאו. כך תיאר את הדברים כב' השופט ניל הנדל (פסקה 11):

 

"ובאשר להליך שהגיע לפתחנו, נבהיר מספר נקודות: ראשית, לא ברור אם המשיב אינו מסוגל לעמוד לדין. הווי אומר, בית משפט השלום קבע מפורשות שאינו אחראי למעשיו. הוא נמנע מלהתייחס לסוגיה האם הוא גם אינו מסוגל לעמוד לדין... אמנם, נראה כי אין מחלוקת בין הצדדים כי הפסיכיאטר קבע גם שהמשיב אינו מסוג לעמוד לדין מחמת מצבו הנפשי. ואולם, שאלה זו לא נדונה והחומר הרלוונטי אף לא הוגש לנו... כדי להכריע בסוגיית הכשרות הדיונית, דהיינו מסוגלותו של נאשם לעמוד לדין, נדרשת בדיקה והכרעה על-ידי בית המשפט – דבר שלא נעשה בערכאות הקודמות".

 

כלומר, בהלכת וחנון, היה הנאשם בלתי כשיר מהותית, ולא נקבע ממצא ברור בשאלת אי-הכשירות הדיונית, ואף על-פי כן מצא בית-המשפט העליון לזכות את הנאשם. משמע, שבית-המשפט העליון סבר כי בין אם הנאשם כשיר דיונית, ובין אם אינו כשיר דיונית, התוצאה היא אחת – זיכוי. שאלמלא כן, היה על בית-המשפט העליון לקבוע ממצא בשאלת הכשירות הדיונית או להשיב את התיק לערכאה הדיונית, לשם קביעת ממצא כאמור. לפיכך, על פי הלכת וחנון, במקרים של אי-כשירות מהותית יש להורות על זיכוי הנאשם, בין אם הוא כשיר דיונית, ובין אם אינו כשיר דיונית. אף במקרים של אי-כשירות מהותית ודיונית כאחד, אין מקום להפסיק את ההליכים תוך הימנעות מהוראה על זיכוי.

 

כמו-כן, בהלכת וחנון אף לא נקבע כי הנאשם ביצע את מעשה העבירה, ומכיוון שלא נתבקש צו אשפוז לפי סעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, לא ראה בית-המשפט העליון מניעה להורות על הזיכוי. משמע, הקביעה כי הנאשם ביצע את מעשה העבירה אינה בגדר שאלה מכרעת לעניין סיום ההליך בדרך של זיכוי או בדרך של הפסקת הליכים, אלא לעניין צו האשפוז או צו הטיפול המרפאתי לפי סעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש.

 

...

 

סוף דבר

 

47.           אשר על-כן, הנני מורה כדלקמן: 

א.         אני מזכה את הנאשם מהמיוחס לו וזאת בשל סייג אי-שפיות הדעת. 

ב.          אני מורה כי על-פי סעיף 15 (ד1) (1) לחוק טיפול בחולי נפש, תקופת האשפוז המרבית לא תעלה על שלוש שנים. התקופה תימנה מיום 2.8.15...."