בית המשפט לתביעות קטנות דן בשאלה האם קיומה של רשלנות תורמת להולך רגל, המעורב בתאונת דרכים, מקימה לו אחריות כלפי נהג הרכב, לפיצוי בגין הנזקים ברכב שנגרמו באותה תאונה?   

 

בית המשפט הגיע למסקנה כי "יש לחלק את האחריות בין הצדדים כך ש-75% האחריות מוטלת על התובע ו-25% על הבת." 

 

 

 

לעיון בפסק הדין המלא (זמין למנויים בלבד)

 

 

 

מפסק הדין: 

 

"2.       בעת שהתובע נהג ברכבו, נפגעה הנתבעת 2 (להלן: הבת) באופן קל, כאשר חצתה את הכביש בצומת הרחובות הפלמ"ח ושיבת ציון בראשון לציון.

 

 

 

3.       לטענת התובע, הבת התפרצה לכביש שלא במעבר חציה, ולכן – חרף מהירות נסיעתו הנמוכה – הופתע, לא הספיק לעצור, ופגע בבת. ברכבו של התובע נגרם לטענתו נזק למראת הצד מימין וכן לאחת הדלתות. 

 

...
4.       כנגד התובע הוגש כתב אישום בבית משפט לתעבורה, והכרעת הדין צורפה לכתב ההגנה שהוגש בתיק דנן, סמוך לפני הגשת התביעה. בהכרעת הדין נקבע כי "מחומר הראיות והעדויות עולה כי הולכת הרגל חצתה את הצומת שלא במעבר חצייה, כ- 10 מ' אחריו"...

 

 

 

דיון והכרעה

 

 

 

7.       מבחינה משפטית, מי שאחראי לנזק צריך לשלם פיצוי לניזוק, בהתאם לשיעור אחריותו. הפיצוי נועד להחזיר את המצב לקדמותו, קרי, לשלם עבור תיקון הנזק או לפצות בגין ירידת הערך שנגרמה, כאשר אין בתיקון כדי להחזיר באופן מלא את מצב הנכס שנפגע למצבו הקודם.

 

 

 

אירוע התאונה – קביעת העובדות

 

 

 

8.       בהליך זה מדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - ולפיכך די בכך שגרסה אחת תהא מסתברת ולו במעט, מהגרסה האחרת. במקרה המונח בפניי מדובר  בגרסה מול גרסה בשאלה, אם הבת חצתה במעבר חציה, או הפתיעה את התובע בהתפרצות לכביש במקום שלא מיועד לחצייה.

 

 

 

משכך, על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות גופן, בדין או בראיות החיצוניות, כדי לתמוך באיזו מגרסאות הצדדים באופן המטה את מאזן ההסתברויות לכיוון גרסה זו. בהעדר אותו "דבר מה נוסף" שיהיה בו כדי להטות את המאזניים לכיוון זה או אחר, יש להכריע על בסיס נטל ההוכחה בלבד.

 

 

 

9.    לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, ושמעתי את הצדדים ואת העדה, הגעתי למסקנה כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו בשים לב לרמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, לשכנע כי גרסתו עדיפה על פני גרסת הנתבעות, ...

 

על כן, אני קובעת כי הבת התפרצה לכביש בפתאומיות, בסמוך מאד לרכבו של התובע.

 

האחריות לתאונה

 

12.     בית המשפט העליון קבע בעבר, כבר בשנת 1955,  כי קיימת אפשרות שלהולך רגל תהיה אחריות תורמת (או אשם תורם) לאירוע תאונה בה נפגע בגופו.

 

בע"א 160/54, מאיר האן נ. ז. לוריה, פ"ד ט 455, בעמ' 457 מול האות ו-ז, קבע כב' השופט ויתקון:

 

"עלינו לבחון את הבדיקה שנעשתה ע"י התובע בטרם ירד מן המדרכה, ולהחליט, אם היתה זו בדיקה זהירה וסבירה אם לא. כאן מתעוררת השאלה, אם היה מחובתו, במסיבות הענין, להתחשב באפשרות שתתקרב מכונית ולא תאיט את מהירותה ולא תעצור לפני המעבר... אם נענה על שאלה זו בשלילה, אין להאשים את התובע ברשלנות תורמת כלל ועיקר. ואם תשובתנו תהיה חיובית, כי אז אפשר אמנם לראות בהתנהגותו משום רשלנות תורמת..."

 

בדומה, בית המשפט המחוזי בתל אביב (תוך הפניה לפסיקה נוספת של ביהמ"ש העליון) קבע קיומה של אחריות תורמת להולכת רגל בשיעור של 30% לתאונה בה נפגעה, בת.א. 81/59 + 25/57, חיה גוזלן נ. יהודה שטיין, פ"מ כ"א 391 [1959], 395-396:

 

"הכלל הוא כי 'אדם חב גם כפני עצמו חובת זהירות ואם בקשר לתאונה מוכח, הי הניזוק לא מלא את חובתו זו כלפי עצמו, הרי שאפשר למצוא בכך רשלנות תורמת...' (ע.א. 250/56, פס"ע ל"א עמ' 9)...

 

אכן, הולך הרגל הוא בגדר בר-רשות גם בכביש, אך אין מעמדו זה משחררו מן החובה לעמוד על המשמר ולהתאים את התנהגותו לתנועה בכביש. לפני רדתו מן המדרכה עליו לבחון את התנועה ולפעול תוך התחשבות סבירה במראה עיניו..."

 

גם בהכרעות בתיקים פליליים, יש התייחסות לרשלנות תורמת של הולך רגל שנפגע בתאונה (ר' למשל פסק הדין בע"פ 8349/12 , רמי גראב נ. מדינת ישראל [13.3.2013]).

 

קיומה של רשלנות תורמת של הולך הרגל נשקלת תדיר בתיקים פליליים הנדונים בבית המשפט לתעבורה, בבוא בית המשפט לגזור את עונשו של מי שנמצא אשם בגרימת תאונה (ר' למשל פסק דינה של כב' השופטת דורית בונדה בת"ד (1962-08-13 מדינת ישראל נ. יעקב אלוש [19.04.2015].  על פסק הדין של בית המשפט לתעבורה הוגש ערעור, אשר נדחה, וכן נדחתה בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט בעליון, ברע"פ 3846/15 , יעקב אלוש נ. מדינת ישראל [‏16.6.2015]).

 

ניתן לסכם את ההלכות ולומר, כי רשלנותו התורמת של הולך הרגל  עשויה להפחית את מידת האשם המוטל על הנהג המעורב בתאונה בהליך האזרחי, או את "רף הרשלנות" ובהתאם את חומרת העונש בהליך פלילי, הגם שאין ברשלנות תורמת כזו כדי לשלול באופן מלא את הפגם שנפל באופן נהיגתו של נהג הרכב.

 

13.     על פי הוראות סעיף 21 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: התקנות):

 

(א) כל עובר דרך חייב להתנהג בזהירות.

 

(ב) כל עובר דרך חייב להתנהג באופן שלא –

 

(1)     יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך;

 

(2)     יגרום נזק לאדם או לרכוש ולא יתן מקום לגרום נזק כאמור;

 

(3)     יפריע את התנועה ולא יעכבנה;

 

(4)     יסכן חיי אדם.

 

הוראות מיוחדות הנוגעות לחציית כביש על ידי הולך רגל נמצאות בסעיף  110 לתקנות:

 

"(א)  לא יחצה אדם כביש, אלא לאחר שבדק את מצב התנועה בו ונוכח שאפשר לחצותו בבטיחות.

 

(ב)  אם יש בקרבת המקום מעבר חציה, מנהרה או גשר המיועדים למעבר הולכי רגל, לא יחצה הולך רגל את הכביש אלא בהם."

 

14.     על בסיס מקבץ הוראות הדינים שפורטו, יש לקבוע כי על הולך רגל המבקש לחצות את הכביש, חלות חובות זהירות.

 

...

 

על כן, אין די בקביעת אחריות, אלא יש לשקול אם הפרת אחריות הבת כלפי עצמה (המחייבת אותה לחצות בזהירות את הצומת במקום המיועד לכך),  מקים אחריות גם כלפי אחרים, ובענייננו - כלפי התובע.

 

16.     המונח "אשם" מוגדר בסעיף 64 לפקודת הנזיקין, כך: 

 

" 'אשם' - הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצדם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק; אולם לא יראוהו כך אם נתקיימה אחת מאלה:

 

(2) אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק;..."

 

עוולת הרשלנות מוגדרת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין, באופן זה:

 

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות... - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה."

 

על בסיס ההגדרות שבדין, אין מניעה לקבוע כי הולך הרגל גרם לנזק באשמתו, או התרשל ביחד לאדם אחר, כאשר הוא ביצע מעשה (או מחדל) שאדם סביר לא היה מבצע באותן נסיבות.

 

17.     במקרה דנן, אני סבורה כי יש להשית אחריות ואשם על הולכת רגל שהחלה בחציית צומת, שלא במעבר חציה, בלא לבחון היטב את דרכה ולראות את הרכב המתקרב אליה, כאשר היא מפתיעה את נהג הרכב בשל התפרצותה לצומת.

 

...

 

23.     לסיכום נושא זה אציין כי כאשר הולך רגל מתפרץ לכביש באמצע הצומת, במקום שלא המיועד לחציה, הוא בוודאי יכול לצפות כניסת כלי רכב לצומת בנסיעה רצופה. על כן, אין בנסיעתו של כלי הרכב – אפילו מדובר בנסיעה שבצדה הפרת חובת זהירות של הנהג – כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין אחריות הולך הרגל, לבין התאונה. לכל היותר, אם בכלל, היא עשויה להביא לייחוס רשלנות תורמת לנהג, ולחלוקת האחריות בינו לבין המזיק.

 

...
 

 

לאחר ששקלתי את מידת האשמה של הצדדים, אני סבורה שיש לחלק את האחריות בין הצדדים כך ש-75% האחריות מוטלת על התובע ו-25% על הבת."