האם לעו"ד זכות לעכב כספים שהגיעו אליו בעבור לקוח?

 

בית משפט השלום בתל אביב דן בשאלה האם לעו"ד זכות לעכב כספים שהגיעו אליו בעבור לקוח?בית המשפט קבע כי התשובה הינה חיובית.

 

  

לעיון בפסק הדין המלא (זמין למנויים בלבד)

  

 

מפסק הדין:

 

"1.          עורך דין מעכב בידיו כספים שהגיעו אליו בעבור לקוחו במסגרת טיפולו בעניין מסוים של הלקוח, וזאת עד להכרעה בתביעת שכר טרחה שהגיש עורך הדין בגין טיפולו בעניין אחר של אותו הלקוח. האם פועל עורך הדין כדין? זו השאלה הטעונה הכרעה בהליך שלפניי.

...

1. 
   4.          סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961 (להלן: "סעיף 88") קובע את זכות העיכבון העומדת לעורך דין ביחס לזכותו לשכר טרחה, ומגדיר את התנאים לה:

"להבטחת שכר טרחתו ולהבטחת החזרת הוצאות שהוציא, רשאי עורך דין לעכב תחת ידו כספי הלקוח שהגיעו לידו בהסכמת הלקוח עקב שירותו ללקוח, פרט לכספים שניתנו לו בפקדון או בתור נאמן וכל עוד הוא נאמן עליהם שלא לטובת לקוחו בלבד, ופרט לכספי מזונות לאשה ולקטינים, וכן רשאי הוא לעכב נכסים ומסמכים של לקוחו שבאו לידיו עקב שירותו ללקוח; ובלבד שהגיש תביעה על שכר טרחתו או הוצאותיו תוך שלושה חדשים מיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את מה שעוכב כאמור."

1. התנאים לזכות העיכבון הם אפוא אלה:

א.    תכלית העיכבון – הבטחת שכר טרחה והחזר הוצאות שהוציא עורך הדין;

ב.     הכספים הם כספי הלקוח;

ג.      הכספים הגיעו לידי עורך הדין בהסכמת הלקוח;

ד.     הכספים אינם כספי פיקדון או נאמנות שלא לטובת הלקוח בלבד ואינם כספי מזונות לאישה ולקטינים;

ה.     הגשת תביעה תוך שלושה חודשים מדרישת השבה.

1. לטענת ויין, על פי פסיקת בית המשפט העליון בע"א 7097/02 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עו"ד משה קפלנסקי (להלן: "עניין מנורה"), הוגבלה תחולתו של סעיף 88, כך שזכות העיכבון תחול רק ביחס לעיכבון הנוגע לנכסים שהתקבלו אצל עורך הדין בקשר לאותו הליך שבמסגרתו נוצר חוב שכר הטרחה; עו"ד רון טוען מנגד, כי בפסק הדין רע"א 6649/04 ארגון הקניות של מושבי הדרום והמרכז בע"מ נ' גדעון אליאב (2007) (להלן: "עניין אליאב") סויגה הקביעה שנקבעה בעניין מנורה, ויוחדה למצב שבו הנכס המעוכב הוא מסמכי התיק, ולא במצב שבו מדובר בכספים שהתקבלו אצל עורך הדין.
2. לכך יש להוסיף, כי הספרות המשפטית מתחלקת אף היא לשני זרמים – אחד תומך בפרשנות מצמצמת של סעיף 88, כך שהעיכבון יחול רק בקשר עם נכסים הכרוכים בטיפול בעניין שבגינו נטען לחוב שכר טרחה והאחר תומך בפרשנות המרחיבה יותר, שלפיה העיכבון חל על מכלול הנכסים המצויים בידי עורך הדין בקשר עם טיפולו בענייניו של הלקוח (ראו לעניין זה תיאור וניתוח בעניין אליאב, פסקה 10 לפסק הדין).
3. יש להבהיר, כי בשני פסקי הדין שהוזכרו לעיל – הן בעניין מנורה והן בעניין אליאב – מדובר ב"אמרת אגב" של בית המשפט העליון. בעניין מנורה העניין ברור במיוחד, לא רק בשל אורכו של פסק הדין, חמש שורות קצרות, טכניות ברובן, אלא בעיקר משום שכל פסק הדין הוא אישור הסכם פשרה שאליו הגיעו הצדדים. על כן ממילא סוגיית היקף העיכבון ותחולתו לא נצרכה לשם הכרעה בעניין מנורה.

יש ליתן משקל גם לעובדה, שבית המשפט העליון עצמו (אם גם בהרכב שונה) ראה בקביעה בעניין מנורה "הערת אגב" (עניין אליאב, פסקה 10). אולם גם העיסוק בסוגיה בעניין אליאב עצמו אינה חורגת מהותית מן המסגרת של Obiter Dictum:

"אמירה זו אינה משליכה בהכרח על ענייננו. שם דובר על עורך דין שעיכב מסמכים, שלא היו קשורים לתיק נשוא חוב שכר הטרחה, ואילו כאן מדובר בעיכובם של כספים, שהינם נכסים נחלפים וחסרי ייחוד. ככאלה, עיכובם אינו גורם נזק לחייב, בהנחה שהחוב אכן קיים." (עניין אליאב, פסקה 10)

מניסוח הדברים עולה, כי בית המשפט העליון מעלה נקודה הראויה לתשומת הלב, אך אינו קובע בה מסמרות. זאת נלמד מן השימוש בהיגד "אמירה זו אינה משליכה בהכרח על ענייננו" – היגד שאין בו קביעה חד משמעית לכאן או לכאן, אלא יותר מכך – הותרת נקודה פלונית ב"צריך עיון". יוער עוד, כי בעניין אליאב קבע בית המשפט מפורשות שאין צורך להכריע בין הגישות, שכן באותו עניין התעוררה שאלה של תחולת זכות העיכבון ביחס לכספים שהתקבלו אצל עורך הדין לאחר מתן צו פירוק ללקוח.

על כן לפנינו שתי הערות אגב של בית המשפט העליון, ועלינו מוטלת החובה לבחון, באיזו מן הדרכים לבחור.

1. ודוק: אני בדעה, שכאשר אומר בית המשפט העליון את דברו – על אחת כמה וכמה כאשר הוא עושה כן במותב תלתא – על הערכאות הדיוניות להאזין בקשב רב לדברים, ואחת היא אם הם נאמרים כ-ratio  או כ-obiter. ואם ארשה לעצמי להרהר אחר החומה הבצורה שהציב בית המשפט העליון בעניין מנורה, יהא זה רק משום שבית המשפט העליון בעניין אליאב פתח שער בחומה זו, והתיר לנו – לפחות במידת מה – לבחון מה נמצא מאחוריו.
2. תכליתו של סעיף 88 ברורה: היא נועדה להסדיר את מערכת היחסים שבין עורך הדין ובין לקוחו במצב שבו עורך הדין נתן שירות, אך לא קיבל את שכרו. הסעיף מאזן בין זכותו של עורך הדין לעכב בידו נכסים של הלקוח (וגם מגדיר איזה סוג של נכסים ניתנים לעיכוב – כאלה שהגיעו לעורך הדין במסגרת השירות המשפטי ובהסכמת הלקוח), ובין חובתו לפעול לבירור משפטי של מחלוקת שכר הטרחה בתוך פרק זמן מוגדר וקצר יחסית של שלושה חודשים.

המטרה היא, מחד, להותיר את עורך הדין כשבידו "מנוף" להבטחת שכרו, ומאידך – לתחום את פרק הזמן שבו נעשה שימוש ב"מנוף" הזה, ולהביא לבירור מהיר של המחלוקת.

המהירות והיעילות בבירור המחלוקת ובשחרור העיכבון מהותיות במיוחד כאשר מדובר בעיכבון על מסמכים הדרושים לשם הטיפול בהליך: המקרה הנפוץ הוא של לקוח המשחרר את עורך דינו מן הייצוג בהליך המתנהל בבית המשפט, ומבקש להחליפו בעורך דין אחר. ללא המסמכים המצויים אצל עורך הדין הראשון – כתבי בי-דין, תכתובות עם הצד שכנגד, חוות דעת וכיו"ב – יש קושי להמשיך ולנהל את ההליך. יתכנו מצבים שבהם בית המשפט כבר קבע לוחות זמנים להמשך ניהול ההליך, וללא המסמכים – לא ניתן יהיה לקיים את החלטות בית המשפט ולא ניתן יהיה לנהל את ההליך – תוך חשש ממשי לגרימת נזק בלתי הפיך ללקוח. כך הוא גם כאשר הליך משפטי טרם הוגש – עיכוב המסמכים עלול לגרום נזק דיוני ואף מהותי לעניינו של הלקוח. על כן, כאשר עסקינן בעיכובם של מסמכים הנוגעים לניהול הליך משפטי – נכון ומוצדק לנקוט גישה מצמצמת ודווקנית, ולדרוש שזכות העיכבון תחול רק על מסמכים המוחזקים בידי עורך הדין לצורך ההליך המשפטי שבגינו נתבע שכר הטרחה.

1. שונים הם פני הדברים, כאשר ה"נכס" המעוכב הוא סכום כסף שקיבל עורך הדין עבור לקוחו. במקרה כזה, אין פגיעה ביכולתו של הלקוח להמשיך ולנהל את ההליך המשפטי למיצוי זכויותיו. יתרה מזאת. ככל שאכן קיים חוב כספי לעורך הדין – ממילא לא נפגעת כל זכות שהיא של הלקוח, שכן את שכר הטרחה יהיה על הלקוח לשלם. מובן שבמצב דברים כזה, ראוי לקבוע כי העיכבון יחול על נכסים עד לשווי החוב הנטען, ולא מעבר לכך.

בעניין זה, נזכיר שוב את עמדת בית המשפט העליון בעניין אליאב, שלפיה כספים הם "נכסים נחלפים וחסרי ייחוד", ונזכיר עוד, כי כמעט כל נזק שיכול להיגרם מעיכוב כספים ניתן לפיצוי, בסופו של דבר, בפסיקת הצמדה וריבית, ואף בפסיקה הוצאות במקרה הצורך.

1. עשויים, כמובן, להיות נכסים נוספים שיגיעו לידי עורך הדין בקשר עם שירות משפטי ללקוח, וביחס לחלקם יהיה קושי להחיל את המבחן שהצעתי כאן. אולם כדרכן של סוגיות מעין אלה, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, ולהכריע בהתאם.
2. לאחר שהגעתי לכלל מסקנה, כי אין מניעה לעכב כספים שקיבל עורך הדין בשם לקוחו בגין הליך משפטי אחד כדי להבטחת שכר טרחה נטען בגין הליכים משפטיים אחרים, מתעוררת בענייננו שאלת עיתוי הגשת התביעה.

כזכור, קובע סעיף 88 פרק זמן של שלושה חודשים, שאחריו פוקע העיכבון – זולת אם הגיש עורך הדין תביעת שכר טרחה לערכאה המתאימה. בענייננו, הודיע עו"ד רון לויין על הפעלת זכות העיכבון כאשר הליך משפטי בעניין שכר הטרחה היה כבר תלוי ועומד. מאחר שסעיף 88 מאפשר לעורך הדין לעכב בידיו כספים עוד בטרם נפתח הליך בירור, אזי לנוכח המסקנה שלא חייבת להיות זיקה בין הכספים המוחזקים ובין תביעת שכר הטרחה, ברי כי אין כל מניעה לעכב כספים בגין תביעה שהוגשה כבר, נהפוך הוא.

כאשר עורך הדין הגיש כבר תביעת שכר טרחה, גם אם לא נאמר שברי כי תביעתו אינה תביעת סרק (שכן מפעם לפעם, לעתים נדירות, נתקל בית המשפט בתביעות סרק), בוודאי שאפשר לומר, שתביעת שכר הטרחה יצאה מתחומי "דרישה" בלבד, ועברה לשלב הביצועי. על כן, מקום שבו הדין מתיר עיכוב לפני הגשת תביעה, בוודאי שהעיכוב מותר לאחר שהוגשה תביעה, ובעוד היא מתבררת.

1. רכיב נוסף שנקבע בסעיף 88 הוא רכיב הסכמת הלקוח. יש לציין, כי בכתב התביעה, לא העלה ויין כל טענה שממנה ניתן להבין כי הכספים התקבלו אצל עו"ד רון ללא הסכמתו, וטענה זו הועלתה לראשונה, בחצי פה, בסיכומים (ס' 32 לסיכומים). די בכך כדי לדחות את הטענה.

אלא שגם לגופו של עניין, אני סבור שטענה זו אינה יכולה לעמוד, וגם אילו הועלתה הטענה במועדה, לא בנקל ניתן היה לקבלה, ובוודאי היה הדבר מצריך בירור עובדתי מקיף יותר, ואבאר.

1. הפרקטיקה המקובלת בין עורכי דין ולקוחותיהם היא, כי כאשר ניתן פסק דין לטובת הלקוח, מעביר הצד שכנגד את הסכום שנפסק לעורך דינו של הזוכה. פרקטיקה זו היא בבחינת "ידיעה שיפוטית", ונובעת מנוהג רב שנים. גם נוסחו של ייפוי הכוח הכללי המקובל מתייחס לעניין זה, ונהוג שהלקוח מייפה את כוחו של עורך הדין:

"לגבות את סכום התביעה או כל סכום אחר בכל עניין מהעניינים הנ"ל לרבות הוצאות בית המשפט ושכר טרחת עו"ד, לקבל בשמי כל מסמך וחפץ ולתת קבלות ושחרורים כפי שבא כוחי ימצא לנכון ולמתאים"

מכאן שבררת המחדל היא, שכאשר מקבל לידיו עורך דין בעבור לקוחו כספים במסגרת ביצוע פסק דין שבו ייצג את הלקוח – נעשה הדבר בהסכמת הלקוח. ככל שהלקוח ביטל את הרשאתו של עורך הדין לייצגו – עליו לעשות כן במפורש, בכל אחד ואחד מן התיקים שבהם ייצג אותו עורך הדין, שכן לעניין זה יש גם השלכות ביחס לצדדים שלישיים – הם הגורמים המשלמים. ככל שהלקוח ביטל את הסמכתו של עורך הדין לגבות בעבורו כספים – עלול הצד המשלם למצוא עצמו משלם את סכום פסק הדין לידי גורם שאינו מוסמך לכך, ולהידרש לשלם פעם נוספת.

על כן, לטעמי, ככל שייפוי הכוח שניתן לעורך הדין לטפל בהליך המשפטי לא בוטל מפורשות על ידי הלקוח, יש לראות כספים ששולמו על ידי הצד שכנגד ככאלה שהגיעו לידי עורך הדין בהסכמת הלקוח – והנטל על הלקוח לסתור.

..."