לשון הרע בגין פרסום בפייסבוק

 

בית משפט השלום בקריות דחה תביעה בגין לשון הרע בפייסבוק

  

לעיון בפסק הדין המלא (זמין למנויים בלבד)

  

מפסק הדין: 

" 1. תביעה בגין פרסום לשון הרע ברשת החברתית FACEBOOK. התובע טוען כי על הנתבע לפצותו בסך 150,000 ₪ בגין הוצאת דיבתו רעה. 

 

 

 

2.           התובע, יליד שנת 1985, טוען בכתב התביעה כי ביום 26.4.14 פורסמה באתר האינטרנט "כפרניק" של כפר ורדים, היישוב בו מתגוררים הצדדים, הודעה לפיה נבחר התובע ע"י הרשות המקומית לכהן כרכז הנוער היישובי של כפר ורדים. לטענת התובע, עוד באותו יום בשעה 23:59, פירסם הנתבע, שאף הוא תושב כפר ורדים "פוסט" בדף הפייסבוק של כפר ורדים בו חברים כ-530 חברים המכונה " כפר ורדים - תושבים " ובו נכתב בהאי לישנא:

 

 

 

"לא נעים לי להרוס את החגיגה בעניין רכז הנוער אבל רכז נוער יישובי לא יכול לבוא לאחר הפגנות בעד סירוב לשרת בצה"ל!!!

 

שיתנהלו לפני מס' חודשים בטבעון אבוי לנו אם זה המצב שזה החינוך בכפר ורדים שנאפשר למי שמוכן לקבל את האימרה שלא צריך לשרת בצבא כיבוש בתור מודל לחיקוי".

 

 

 

3.           התובע טוען כי פרסום זה מהווה עוולת לשון הרע, על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). התובע טוען, כי מדובר בפרסום שפגע בו ובשמו הטוב וגרם לו לעגמת נפש רבה. עוד לטענתו, מדובר בפרסום שקרי וחסר יסוד. ...

המחלוקת:

 

14.         בית המשפט הדן בתביעת לשון הרע בוחן מספר שאלות ומתווה ההכרעה נקבע בע"א 8345/08 עו"ד בן נתן נ' מוחמד בכרי (פורסם בנבו, 27.7.2011):

"בבואנולדוןבתביעתלשוןהרע, עלינולבחוןאתהדבריםעלפיתרשיםהזרימה הבא,תחילה,ישלבחוןאםהביטוימהווהלשוןהרעעלפיסעיף 1  לחוקאיסור לשוןהרע ...לאחרמכןישלבחוןאםהמדוברבפרסוםמותראשרנהנהמחסינות (סעיף 13 לחוק) אואםעומדתלמפרסםהגנתאמתדיברתיאוהגנתתוםהלב (סעיפים 14-15 לחוק).

 

15.         לאחר עיון בכתבי הטענות ובסיכומי הצדדים, מצאתי כי המחלוקת בין הצדדים היא בשאלות שלהלן:

א.          האם מדובר ב-"לשון הרע", והאם העובדה שהדברים פורסמו בדף פייסבוק משפיעה על כך?

ב.           האם עומדת לטובת הנתבע הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק?

ג.            האם עומדת לנתבע הגנת תום הלב?

ד.           ככל שלא עומדות ההגנות הנ"ל, מהו סכום הפיצוי ההולם את המקרה דנן?

...

 

האם הפרסום מהווה "לשון הרע":

 

 

 

18.         האם הדברים מהווים "לשון הרע"? הנתבע טען בסעיף 63.1 לכתב ההגנה, כי הדברים אינם מהווים "לשון הרע". שאלה זו נחלקת לשתי שאלות משנה, הראשונה נוגעת למקום פרסום הטקסט (רשת הפייסבוק) והיא- האם פרסום ברשת החברתית שעורר ויכוח ציבורי ער, מקים עילת תביעה. והשאלה השנייה, האם תוכן הדברים מהווה "לשון הרע" על פי ההגדרה המסורתית בחוק ובפסיקה.

 

 

 

19.         באשר לשאלה הראשונה, הצדדים לא טענו לה והם יצאו מנקודת הנחה כי יש לבחון את הפרסום לגופו. על כן אני פוטר את עצמי מלהכריע בשאלה זו, אולם אעיר, כי קיומה של עילת תביעה בפרסום מן הסוג הנדון אשר פורסם ברשת החברתית אינו נקי מספקות, ולעניין זה נזדמן לי לומר את הדברים שלהלן בת.א (קריות) 47032-04-14 סטרוגנו נ' פלד (פורסם בנבו, 9.6.2015):

 

" רשת האינטרנט היא זירה מהירה ותוססת להחלפת דעות. כיום, מן המפורסמות כי פלוני יכול להחזיק במכשיר הטלפון הנייד שלו, ותוך כדי צפיה בטלוויזיה או תוך כדי זלילת ארוחה מהירה במסעדה, יוכל הוא להגיב על כתבה שקורא ברשת האינטרנט ולבטא עמדתו בדברים שהם זרים לו ואף להציג עצמו כ"אחד שיודע". ספק אם הציבור הרחב מייחס חשיבות לפרסומים מן הסוג הנדון. כמויות המידע הזורם באינטרנט, כמויות הדעות והאמרות ואיכותן של אמרות אלה המפורסמות בפורומים, באתרי אינטרנט וברשתות החברתיות, מלמדות כי ככלל אמירה על פלוני- בעל מספרה כי הינו ספר לא מוצלח, לא תפגע בפרנסתו, ואפילו תפגע בו, הרי פגיעה זו היא קלה שבקלות ויש "לספוג" אותה על מנת לאפשר שיח חופשי באינטרנט.

 

יחד עם זאת, מוצא אני לנכון לציין כי הכללים עתיקי היומין האוסרים על לשון הרע והליכת רכיל לא נס ליחם, הם שרירים וקיימים גם ברחבי הרשת, וחרף הזכות לחופש הדיבור – ממנה ניתן לגזור חירות לשיח חופשי במרשתת, ייתכנו מקרים שגם פרסומים אלה, בין אם מפורסמים ברשת החברתית, בין אם כ"פוסט" ובין אם בפורומים, יצמיחו עילת תביעה. גם שיח חופשי באינטרנט אמור להיות מוגבל באופן שלא יפגע בשמו הטוב של אדם, וככל שבית המשפט יתרשם עפ"י אופי הפרסום, מקום הפרסום וזהות הכותב, כי מדובר בפרסום שיש בו כדי לייצר רושם שלילי כלפי נפגע, מעבר לפרסומים חולפים, עלול הדבר להצמיח עילת תביעה. כל מקרה יידון לגופו, והצעתי היא, כי שינוי העיתים אכן ישפיע על יישום דיני לשון הרע על פרסומים באינטרנט, אולם לטעמי הדבר אינו מביא קטגורית לכך שכל פרסום באינטרנט יהיה בבחינת פרסום מוגן או בבחינת זוטי דברים."

 

ראו על כך גם רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי. טי. סי. (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ (פורסם בנבו, 25.3.2010); וכן תאמ (צפת) 54888-01-12‏ ‏ מאיר וקנין נ' מוטי מועלם (פורסם בנבו, 16.12.12).

 

 

 

20.         למרות שנקודה זו לא זכתה להתייחסות הצדדים במהלך הבאת הראיות או בסיכומים, נראה, כי אין להוציא מכלל אפשרות כי הפרסום, מיקומו, והויכוח שפרץ לאחר מכן, לרבות התייחסות ראש העיר, דומה יותר ל"פרסום חולף". מדובר בדף שמטרתו, בין היתר, החלפת דעות, שבו, בלהט הויכח בין המשתתפים נאמרו דברים קשים אודות האחרים (כך לדוגמא, פרץ ויכח חריף בין המשתתפים ואחד מהם כתב כשהוא מפנה דבריו לאחר : "נתראה במחסומים אני בתור אחד ששומר על הילדים שלך ועל האזרחים של המדינה שלי ואת בתור אחת שתבואי להפריע לי לירוק לי בפנים..."). על כן, ייתכן שפרסום לפיו פלוני השתתף בהפגנה שקראה להשתמטות מצה"ל שפורסמה בדף פייסבוק שנועד להחלפת דעות, המונה כ- 530 משתתפים, יהווה מעין  תגובה שפורסמה באחד האתרים מפי "אחד שיודע" והוא קרוב  לאותם "פרסומים חולפים" שאינם מקימים עילת תביעה, גם אם הדברים עונים להגדרת "לשון הרע", בשל היותם זוטי דברים. כאמור, הצדדים לא טענו בנקודה זו, ואין בפני בית המשפט מידע מדוייק לגבי אותו דף פייסבוק, ועל כן, ולנוכח התוצאה אליה הגעתי להלן, לפיו הפרסום נהנה מאחת ההגנות שבחוק, אני פוטר את עצמי מלהכריע בשאלה זו לגביה לא טענו הצדדים. אולם די אם אציין, כי לדעתי לא כל פרסום ברשת החברתית בקרב קבוצה גדולה שבה נאמרים דברים לא מדוייקים על אנשי ציבור, אמורה להצמיח עילה בגין לשון הרע. הדברים מקבלים משנה תוקף, לנוכח העובדה כי אותה "זירה" (דף הפייסבוק) פתוחה אף לנפגע להביע עמדתו ולהפריך על נקלה את הנטען בגנותו. 

 

 

 

21.         באשר לתוכן הדברים והאם עונים הם על הגדרת "לשון הרע" בסעיף 1 לחוק, נראה, כי לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי הדברים שנאמרו בפרסום עלולים "להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה לבוז או ללעג מצידם" או "לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו" או לפגוע באדם, במשרתו.. בעסקו, במשלח ידו או במקצועו". אומנם, הנתבע טען בסעיף 63.1 כי הדברים אינן מהווים לשון הרע, אולם סבורני כי בסיכומיו לא חלק על כך שתוכן הדברים עלול היה להשפיל את התובע, לעשותו מטרה לשנאה לבוז או ללעג. אין צורך להכביר במילים על כך שקריאה להשתמטות מצה"ל בקרב החברה בה חי התובע, עלולה להשפילו, לעשותו מטרה לשנאה ואף לפגוע בפרנסתו, מקום שמדובר ברכז נוער יישובי, והא ראיה לכך, שחלק מן המשתתפים בשיח ביקשו לבחון את העסקתו מחדש, והתובע אף זומן ע"י ראש המועצה על מנת שיבהיר את הדברים (ראו סעיף 28 לכתב ההגנה). בהקשר זה, הגם שנקודה זו לא עלתה מפורשות ע"י הנתבע, אשר הסתפק בטענה כללית כי הדברים אינם מהווים "לשון הרע",  קיימת "נכונות להכיר בפרסום כבלשון הרע גם אם אינו נתפס כפוגע בעיני כלל החברה" (ראו ע"א 809/89 משעור נ' חביבי פד"י מ"ז(1), 1 וכן בספרו של א' שנהר "דיני לשון הרע" (1997) בעמוד 139).

 

 

 

הגנת אמת הפרסום:

 

 

 

22.         טוען הנתבע, כי מדובר בעניין ציבורי, ועל כן, ומאחר שהדברים שפרסם הם אמת, הרי קמה לו ההגנה האמורה בסעיף 14 לחוק.

 

 

 

23.         סעיף 14 לחוק קובע כי תקום הגנה למפרסם באם יוכח כי "הדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי". שני תנאים אפוא להגנה, הראשונה כי הפרסום יהיה "אמת" והאחר הוא שהעניין הוא ציבורי. כבר נפסק כי הנטל להוכיח כי אמיתות הפרסום ואת העניין הציבורי שבו מוטל הוא על הנתבע הטוען להגנה (ראו לדוגמא: ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות פד"י מ"ט (2) 843).

 

 

 

24.         נראה, כי על "העניין הציבורי" שבפרסום אין חולקין. עניין ציבורי הוא "עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו, אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו" (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון פד"י נ"ו(2) 607, 621). אין חולקין כי התובע היה אמור להתמנות כרכז נוער. מדובר בתפקיד אשר מתווה מדיניות הנוגעת לבני הנוער בישוב לרבות באשר לגיוסם לצה"ל. תפקיד רכז נוער, הינו תפקיד ציבורי, המשרת את הציבור בכללותו והנוער בפרט, משכורתו משולמת מן הקופה הציבורית (הרשות המקומית), הוא נבחר ע"י הרשות המקומית, ועל כן מינויו, רקעו, כישוריו, יושרתו, הם עניין לציבור וראוי כי הציבור יידע עליו פרטים ואף יביע עמדתו לגבי המינוי. על כן , ועל מנת שלא להאריך בעניין זה נראה, כי מתמלא התנאי האמור בסעיף 14 לפיו קיים עניין ציבורי בפרסום.

 

 

 

25.         התנאי השני הוא שהפרסום יהיה "אמת". כאמור, הנתבע טען כי התובע השתתף בהפגנות "בעד סירוב לשרת בצה"ל" (לשון "הפוסט")והנטל להוכיח טענה זו מוטל עליו. לדעתי הנתבע כשל להוכיח כי מדובר בהפגנה בעד סירוב לשרת בצה"ל ואנמק מסקנתי זו.

...

 

 

 

34.         משקבעתי כי "אמת" שראה הנתבע וסיפר עליה בפוסט לא הוכחה, הרי לא עומדת לנתבע הגנת אמת הפרסום האמורה בסעיף 14 לחוק.

...

 

 

 

הגנת תום הלב, לפי סעיף 15 (2)

 

 

 

35.         הנתבע טען כי הפרסום נעשה מתוקף חובה מוסרית וחברתית. סעיף 15 (2) לחוק קובע:

 

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

 

(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום"

 

 

 

36.         בכתב ההגנה טען הנתבע לתחולת הגנה זו. נדון בטענה זו.

 

 

 

37.         עיון בלשון הסעיף מעלה, כי שני תנאים מצטברים דרושים לתחולתו, ראשית על הפרסום להיות בתום לב, ושנית קיימת חובה חוקית או מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום. נדון תחילה בתנאי השני ולאחר מכן בתנאי העוסק בתום לבו של הנתבע.

 

 

 

38.         ברור כי לא קיימת כל חובה חוקית לפרסום, אולם האם קיימת חובה מוסרית או חברתית לפרסם אותו פרסום. לטענת הנתבע, מדובר ביישוב קטן, רכז נוער הוא "תפקיד ציבורי" חשוב, ועל כן ראוי היה להביא בפני התושבים את הידוע לו אודות עמדותיו ודעותיו של אותו רכז המתווה מדיניות לגבי חינוך הנוער בישוב. 

 

 

 

39.         הדיבור "חובה" בסעיף 15(2) אין משמעותו חובה שהפרתה מצמיחה אחריות פלילית או אזרחית או סנקציה כלשהיא, אולם פרסום הדברים מקום שקיימת חובה מצמיח הגנה (ראו פסק דינו של הנשאי גרוניס בפרשת דיין הנ"ל בסעיף 48 לפסק הדין). מתי יוכל נתבע לטעון כי הוא עשה את הפרסום בשל "חובתו" לעשות כן? לשון אחר, מתי נכיר בקיומה של "חובה". המלומד שנהר, בספרו הנ"ל בעמוד 312 כתב כי:

 

"אנו סבורים כי ההכרעה בשאלת קיומה של חובה מוסרית או חברתית צריכה להיעשות לאור המטרה שביסוד סעיף 15 (2). לפיכך יש לדעתנו להכיר בקיומה של חובה לפרסם, במקרים שבהם האינטרס החברתי בכך שאדם ימסור לזולתו מידע מהסוג שבגינו הוגשה התביעה הינו חשוב כל כך עד שיהיה מוצדק לפרסם את הדברים למרות לשון הרע שבהם, גם אם יתברר בדיעבד, שתוכן הפרסום אינו אמת".

 

אמנם, ברוב המקרים שבהם הכירה הפסיקה בתחולת ההגנה, הכירה היא בחובה כאשר הדבר נגע להגנה על חיי אדם או על רכושו.

 

40.         יחד עם זאת, לאחרונה בפסק הדין בעניין דיין חלה תפנית הנוגעת לסעיף 15 (2) לחוק כאשר הרחיב בית המשפט העליון את תחולת ההגנה והפך את הלכת בית המשפט העליון ששלטה במשך שנים (שנקבעה בע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"נ נ' עתון הארץ בע"מ פד"י כ"ג(2) 87),וקבע, כי ההגנה האמורה בסעיף 15 (2) חלה על דיווח עיתונאי, כשהוא קובע כי כאשר העיתונות פועלת כ"עיתונות אחראית" ניתן להכיר בקיומה של חובה חברתית או מוסרית כלפי הציבור לפרסום ולדווח פרסומים מסויימים. ברור, כי מדובר בהרחבה ניכרת של תחולת סעיף 15 (2). באותו עניין, בהתייחסו ל"חובה המוסרית והחברתית" אומר הנשיא גרוניס בסעיפים 46 ו- 47 את הדברים שלהלן:

 

"היחסים בין המפרסם לבין הנמען עשויים ללבוש מגוון צורות, יש שהיחסים נוצרים מכח הדין, יש שמדובר ביחסים משפחתיים, חברתיים או מקצועיים שהתקיימו קודם לפרסום ואפשר גם שלא תתקיים כל היכרות בין המפרסם לנמען.. יצויין כי אין מניעה עקרונית שתקום חובה מכח יחסיו של מפרסם עם ציבור רחב של נמענים... באשר לתוכנו את הפרסום, רק מידע אשר לנמען עשוי להיות עניין לקבלו יש בו כדי להקים חובה להעביר לו את המידע, היינו לפרסם את הדברים."

 

              ובהמשך (בסעיף 48)

 

"יסוד היחסים ויסוד התוכן נבחנים שניהם על רקע נורמה כללית. הנורמה משקפת את החשיבות שמייחסת שיטת המשפט ליחסים הנדונים ולפרסומו של המידע המדובר. הנורמה קיימת במנותק מיסודות אלה והיא הקובעת כי בהינתן סוג יחסים מסויים וסוג תוכן מסויים, תקום חובת פרסום".  

...

49.         המסקנה היא, כי עומדת לנתבע הגנת תום הלב האמורה בסעיף 15 (2) לחוק.

..."

 

 

 

 

"