לפני כבוד השופטת קרן שמש
התובע	פלוני
נגד
הנתבעת	הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

עניינה של תביעה זו בנזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים.

רקע כללי וטענות הצדדים

1. התובע, יליד 19.2.1969, נפגע בתאונת דרכים שאירעה בתאריך 2.5.2020 (להלן: "התאונה"). בשל נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, הגיש התובע את התביעה על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפיצויים").
2. התאונה אירעה בעת שהתובע נהג ברכבו הפרטי (מ.ר. 873839) בכביש 443 מכיוון מודיעין לכיוון תל-אביב, כאשר רכב אחר התנגש ברכבו מאחור. בנו של התובע נסע עמו ברכב במועד התאונה.

ממקום התאונה פונה התובע לחדר מיון לצורך קבלת טיפול רפואי, שם נבדק ואובחן כמי שסובל מחבלות בעקבות תאונה במנגנון אחורי, שבעקבותיה נגרמו חבלה בכתף שמאל, חבלה במותן שמאל, פגיעה באף ורגישות בארובת עין ימין. התובע שוחרר לביתו להמשך טיפול בקהילה ולחופשת מחלה בת חמישה ימים.

1. בעקבות התאונה התלונן התובע על פגיעות רפואיות שונות, הן בתחום הפיסי הן בתחום הנפשי. על רקע התיעוד הרפואי שצורף מטעם התובע, מונו שלושה מומחים רפואיים מטעם בית המשפט.

המומחה בתחום הנוירוכירוגיה קבע לתובע נכות בגין עמוד שדרה מותני בשיעור 5% ובגין עמוד שדרה צווארי בשיעור 5% בגין התאונה; המומחה בתחום אף אוזן גרון קבע לתובע נכות בשיעור 10%, בניכוי 2.5% בגין מצב קודם; והמומחה בתחום הפסיכיאטריה קבע לתבוע נכות בשיעור 2.5% בגין התאונה.

1. הנתבעת אינה כופרת בהתרחשות התאונה ובקיומו של כיסוי ביטוחי.
2. הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע להיקף מגבלותיו של התובע והפגיעה התפקודית שנגרמה לו בקשר סיבתי עם התאונה ובנוגע לשיעור הנכות הנובעת מהתאונה, על רקע מצבו הרפואי הקודם של התובע, וכן בנוגע להשפעת הפגיעה על כושר השתכרותו.

הנתבעת טוענת כי יש לייחס לתובע היעדר מהימנות במסגרת הבדיקות הרפואיות על-ידי מומחי בית המשפט, בעיקר נוכח חוות דעתו וחקירתו של המומחה בנוירוכירורגיה, וכן נוכח העובדה שבמהלך הדיון נתברר כי התובע הוא נכה צה"ל אשר הוכר כבעל נכות צמיתה בעמוד שדרה מותני, באופן החופף לקביעת הנכות על-ידי מומחה בית המשפט, ומבלי שהתובע מסר גילוי מלא על כך.

1. בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק העידו התובע ובנו. כמו כן העידו המומחים מטעם בית המשפט בתחום הנוירוכירורגיה ובתחום הפסיכיאטריה, והצדדים ויתרו על חקירת המומחה בתחום אף אוזן גרון. לאחר שהנתבעת עמדה על קבלת מלוא תיקו הרפואי האישי של התובע במשרד הביטחון לצורך בירור עברו הרפואי והנכות הקודמת, ולאחר שבעקבות קבלת המסמכים הופנו אל המומחה בנוירוכירורגיה שאלות הבהרה והוא שינה מחוות דעתו, הוא זומן לחקירה נוספת.
2. בהינתן גדרי המחלוקות בין הצדדים, אדון במצבו הרפואי והתפקודי של התובע, בהשפעת הפגיעה על השתכרותו, ובאומדן נזקיו כתוצאה מהתאונה נושא הדיון.

הפגיעה והנכות הרפואית

1. התאונה אירעה בשעה 10:00 לערך, כאשר רכב התנגש ברכבו של התובע מאחור במהירות גבוהה. לכתב התביעה צורפה תמונה של הנזק שנגרם לרכבו של התובע מאחור, המלמדת על נזק לא מבוטל.
2. במסמכי חדר המיון מיום התאונה תוארה תאונה בקינמטיקה קלה, ללא פתיחת כריות אוויר או ניפוץ שמשה. נקבע כי התובע נפגע בתאונה במנגנון אחורי Whipplash במהירות של 100 קמ"ש לערך, ונרשם: "בבדיקתו – ללא סימן חגורה, חבלה בכתף שמאל, חבלה במותן שמאל, לצרציה באף בגודל של 1.5 ס"מ ורגישות סביב ארובת עין ימין.", ללא ממצאים נוספים. בהיעדר קליניקה נוירולוגית ובהיעדר אינדיקציה לבדיקות הדמיה, בוצעה בדיקה גופנית בלבד והתובע שוחרר למנוחה בביתו עם הנחיות להמשך טיפול בקהילה.

שלושה שבועות לאחר מכן פנה התובע פעם נוספת לחדר מיון בעקבות תלונות על כאבים חזקים בעצמות הפנים והאף ודימומים חוזרים. התובע נבדק ואובחנה אצלו לצרציה סגורה על גשר האף מימין, ללא נפיחות בגשר האף. ברינוסקופיה נמצאה סטיית מחיצה חדה לימין (ככל הנראה ישנה), ללא המטומה ספטלית וללא דימום, ונקבע כי מדובר בשבר ישן לאחר תאונת דרכים. התובע שוחרר לביתו להמשך טיפול בקהילה.

1. בהמשך פנה התובע לטיפול בקופת חולים, והתלונן על קשיי נשימה, על כאבים בצוואר ובגב התחתון וכן לאורך הרגליים ובכתף וזרוע שמאל. במסגרת מעקב אף אוזן גרון הומלץ לתובע לשקול ניתוח לתיקון מחיצת האף, ובמסגרת מעקב אורתופדי הופנה התובע לבדיקות הדמיה שהדגימו מספר בלטי דיסק, וכן לטיפולי פיזיותרפיה. התובע פנה גם לטיפול בתחום הנפשי ואובחן כמי שסובל מתסמינים של פוסט-טראומה (PTSD) וזקוק לטיפול פסיכולוגי.
2. כפי שפורט לעיל, לבדיקת מצבו של התובע מונו שלושה מומחים: מומחה בתחום הנוירוכירורגיה, מומחה בתחום אף אוזן גרון ומומחה בתחום הפסיכיאטריה. לצורך קביעת הנכות הרפואית והתפקודית אבחן את מצבו הרפואי של התובע בכל אחד מתחומי רפואה אלה, כפי שעולה מחוות דעת המומחים ומחקירותיהם במסגרת הדיון.

מצבו הרפואי של התובע בתחום הנוירוכירורגיה

1. לבדיקת מצבו הרפואי של התובע בעקבות תלונותיו על כאבי גב תחתון וצוואר מונה מומחה בנוירוכירורגיה, פרופ' אייל יצחיאק. התובע התלונן בפני המומחה על כאבי ראש, כאבים צוואריים ומותניים, הקרנה ונימול לאורך הידיים, חולשת יד שמאל ובחילות, ומסר כי הוא מטופל במשככי כאבים באופן קבוע.

המומחה ערך לתובע בדיקה פיסיקלית וציין בחוות דעתו כי בתנועות עמוד שדרה צווארי נמצאה מגבלה קלה בפלקסיה ובאקסטנציה, וכי התובע "אינו מנסה כלל להניע את הצוואר".

בבדיקת תנועות עמוד שדרה נמצאה מגבלה מינימלית בפשיטה, וצוין כי התובע "כמעט ואינו מנסה לרכון לפנים".

אשר לחולשת פלג גוף שמאל נקבע כי היא מינימלית ו "נראית לא אמיתית", ופרט לכך כוח גס תקין, טונוס תקין, החזרים תקינים ללא החזרים פתולוגיים. עוד נקבעה ירידה בתחושה לכאב, תחושה שטחית ותחושת מצב משמאל עד לקו האמצע, וכן תחושת מצב חסרה בבהונות, קיימת בקרסול.

המומחה ציין כי "הבדיקה לא אמינה נראה כי החולשה והפרעת התחושה אינה ממקור אורגני".

במסגרת "דיון ומסקנות" סקר המומחה את ההיסטוריה הרפואית של התובע בעקבות התאונה וכן בעבר, וציין כי בירור MRI משנת 2004 של עמוד השדרה המותני הדגים מחלה ניוונית עם בלטי דיסק, ובדיקת CT של עמוד השדרה הצווארי הדגימה מחלה ניוונית עם מספר בלטי דיסק ללא לחץ משמעותי על מרכיב עצבי.

המומחה ציין פעם נוספת את התרשמותו מבדיקתו של התובע: "בבדיקתו במרפאתי התרשמתי כי שיתוף הפעולה הינו חלקי וכי מעצים את התלונות. לא נראה כי חולשת פלג הגוף וההפרעה בתחושה בבדיקה הן אמיתיות. בכל זאת היה רושם להגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי והמותני".

לסיכום קבע המומחה כי בנוגע לעמוד שדרה צווארי ועמוד שדרה מותני, על אף "שיתוף פעולה חלקי, רושם כי מעצים את התלונות וללא כל חסר נוירולוגי אמיתי" נראה כי אכן יש מגבלה קלה בתנועה, ללא ממצא חבלתי על-פי בדיקות הדימות. לפיכך, עקב מגבלה קלה בשני מנחים נקבעה דרגת נכות צמיתה בשיעור 5% על-פי סעיף 37(5)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: " תקנות המל"ל"), וכן דרגת נכות צמיתה בשיעור 5% על-פי סעיף 37(7)(א) לתקנות המל"ל. הנכות הנוירוכירורגית המשוקללת שנקבעה עומדת על שיעור של 9.75%.

1. הנתבעת זימנה את המומחה בנוירוכירורגיה לחקירה במסגרת דיון ההוכחות, והוא נחקר לפני שמיעת עדותו של התובע. המומחה שב ותיאר את התרשמותו מהאדרת התלונות על-ידי התובע ומשיתוף פעולה חלקי בבדיקה, אך עמד על כך שהצליח להתרשם כי התובע סובל ממגבלות קלות בעמוד שדרה צווארי ובעמוד שדרה מותני. המומחה התייחס למצבו הרפואי הקודם של התובע ולממצאי בדיקות הדמיה, ועמד על כך שעל-פי התיעוד הרפואי קיימות תלונות מעטות של התובע על כאבי גב באופן ספורדי, אשר קיבלו אופי רציף לאחר התאונה, והוסיף "מותר שיהיה כאבי גב מדי פעם, אבל אין ספק שיש עליה בתדירות, יש עלייה בחומרה, יש מגבלה בתנועה גם הבדיקות של הרופאים שראו אותו, גם אצלי. אני חושב שזה אירוע מכונן וזה החמיר את המצב שלו מאוד." [פרו' שורות 30 – 33 בעמ' 7].

בשל התרשמותו מהתובע במהלך הבדיקה ערך המומחה הבחנה בין תלונותיו של התובע על ירידה בתחושה וחולשה בפלג גוף שמאל, ובין מגבלות התנועה שנמצאו בעמוד שדרה צווארי ומותני, וחיווה דעתו כי בעוד שהבדיקה הנוירולוגית היתה לא אמינה, התלונות על מגבלות תנועה היו אמינות ומקובלות עליו [פרו' בעמ' 11].

1. המומחה נחקר גם על-ידי בא כוחו של התובע, ובפרט לעניין התרשמותו ממהימנות התלונות ומחוסר שיתוף הפעולה במהלך הבדיקה, ועמד על קביעותיו בחוות הדעת.

לעניין זה נטען בהרחבה בסיכומי התובע כי המומחה בחר להתנסח בחוות דעתו באופן חריג ומוגזם, וכי במהלך חקירתו הפגין נוקשות והתבצרות בעמדותיו, ואף דעה קדומה. בפרט, ניסה בא כוח התובע להציע את האפשרות שהתובע לא הבין מה מצופה ממנו במסגרת הבדיקה, ועל כן נוצר רושם שגוי של חוסר שיתוף פעולה.

1. איני סבורה כי יש ממש בטרוניותיו של התובע כלפי המומחה מטעם בית המשפט. מהסבריו של המומחה במהלך חקירתו התרשמתי כי הוא פעל באופן מקצועי ואובייקטיבי, כמצופה ממומחה מטעם בית המשפט, המשמש כזרועו הארוכה וכמי שאין לו עניין בתוצאות הדיון. המומחה ערך לתובע בדיקה קלינית מלאה והסביר את התרשמותו כי התובע הבין היטב את הנחיותיו במסגרת הבדיקה, אך שיתוף הפעולה היה מוגבל, תוך ניסיון להציג מצב חמור יותר: "אבל כאן אני מקבל את מה שיש לי ואני מנסה לחבר את זה האם זה מתאים לזה פיזור נוירולוגי, זה לא מתאים. האם זה בדיקה שהיא אמינה או מומצאת, כי אני יודע קצת יותר ממנו לא בהרבה, אבל מספיק בשביל להבין אם זה לא יכול להיות כן יכול להיות. והיו דברים שלא יכול להיות." [פרו' שורות 27 – 30 בעמ' 14].

לצד זאת, המומחה העיד כי הוא מקבל את תלונותיו של התובע בדבר החמרה של כאבי הגב בעקבות התאונה, שהיוותה בעניינו "אירוע מכונן", אולם אינו סבור כי היקף המגבלות של התובע הוא כפי שניסה להציגן. לפיכך גם הרושם בדבר היעדר המהימנות של תלונות התובע אינו כה קיצוני כפי שמבקשת הנתבעת לטעון, אלא נוגע בעיקר להאדרת התלונות וחומרת המגבלות שנגרמו לתובע בעקבות התאונה.

1. לאחר חקירתו של המומחה בנוירוכירורגיה נחקר התובע. במהלך חקירתו נשאל התובע על אודות תאונת דרכים שאירעה במהלך שירותו הצבאי, ואישר כי בשנת 1990 היה מעורב בתאונה אשר בעקבותיה נפגע בעמוד השדרה וברגלו (להלן: "התאונה בצבא"). התובע העיד כי בעקבות התאונה הוא הוכר כנכה צה"ל בעל נכות משוקללת בשיעור 27%, ומתוכה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין גב וצוואר.

באת כוחה של הנתבעת טענה כי היא לא ידעה על אודות הנכות הקודמת עד חקירתו של התובע, אלא רק על ירידת פרופיל הכשירות הצבאי, ובמענה לכך השיב בא כוח התובע כי הוא הצהיר על הפגיעה בתצהיר תשובות לשאלון.

1. נוכח טענתה של באת כוח הנתבעת כי במסמכים שנאספו ממשרד הביטחון לא היו פרטים הנוגעים לתאונה בצבא ולקביעת הנכות בעקבותיה, הוגשה מטעמה בקשה לאיסוף מלוא המסמכים הרלוונטיים באמצעות זימון נציג משרד הביטחון לדיון, ולהפניית שאלות הבהרה למומחה מטעם בית המשפט.

במסגרת דיון ההוכחות שנערך לאחר מכן נשמעו טענות הצדדים בנושא, וניתנה החלטה המתירה לבאת כוח הנתבעת לפנות למשרד הביטחון לצורך מיצוי הבירור וקבלת מלוא המסמכים הרלוונטיים. כל זאת, מתוך מטרה לקדם את בירור האמת, נוכח הספקות שעלו בנוגע למצבו הרפואי הקודם של התובע ונוכח העובדה שנתונים אלה לא היו כלל בפני המומחה מטעם בית המשפט גם בעת חקירתו ומתן עדותו.

לאחר שהתקבלו המסמכים מתיקו הרפואי של התובע במשרד הביטחון, התברר כי נקבעה לו בגין התאונה בצבא דרגת נכות צמיתה בשיעור 10% בשל הגבלה קלה בעמוד שדרה מותני. נוכח העובדה שהמומחה מטעם בית המשפט קבע דרגת נכות נמוכה יותר, בשיעור 5%, בגין מגבלות בעמוד שדרה מותני כתוצאה מהתאונה דנן, ניתנה החלטה על העברת המסמכים שהתקבלו לעיונו ולצורך קבלת התייחסותו. לאחר עיון במסמכים השיב המומחה כי נוכח העובדה שנקבעה בעניינו של התובע נכות קודמת בשיעור 10%, הרי שהמגבלה הקלה בתנועת עמוד השדרה המותני אינה מהווה מצב חדש ונכללת בנכות הקודמת.

1. לאור ההתפתחות כמתואר לעיל ושינוי עמדתו של המומחה מטעם בית המשפט, הוגשה מטעם התובע בקשה לזימונו של המומחה לחקירה נוספת, והתקיים דיון שיוחד להתייחסות למצבו הרפואי הקודם של התובע כתוצאה מהתאונה בצבא.

במהלך חקירתו חזר המומחה בנוירוכירורגיה על קביעתו כי לתובע ישנה מגבלת תנועה קלה מאוד בעמוד שדרה מותני, המקנה לו דרגת נכות בשיעור 5%. בהתייחס למצבו הקודם של התובע העיד המומחה: "אם כבר קבעו לו 10% נכות והיה לו מצב שכבר היתה לו ממצא בנכות יותר קשה ממה שאני מצאתי, אז יכול להיות שזה חלק מהנכות שלו." [פרו' בעמ' 6 מתאריך 6.3.2025]. לצד זאת, אישר המומחה כי יש אפשרות שנכות קודמת נעלמת, ובה בעת ציין כי בעיניו לא סביר לקבוע לתובע נכות נוספת בגין התאונה דנן, בעיקר נוכח העובדה שהנכות הקודמת שנקבעה בעניינו היתה גבוהה יותר.

לבסוף נקט המומחה בגישת ביניים ואישר כי "המגבלה שהוא נבדק אצלי קשורה לתאונה ולמצב המקדים שלו של פגיעה בעמוד שדרה... אני מניח שחלק מהמגבלה שלו קשורה לתאונה." [פרו' בעמ' 12].

במסגרת החקירה על-ידי באת כוח הנתבעת הסביר המומחה: "יש חשיבות נורא גדולה לזמן, יש חשיבות נורא גדולה לאיך שבן אדם לומד לחיות עם מגבלה... אני מניח שהיתה תאונה, הוא נחבל בגב, הוא סבל, הוא נבדק, הוא קיבל את הנכות שמתאימה, ואחרי זה עם השנים זה השתפר, הוא התחיל ללמוד לחיות עם המגבלה, הפסיק להתלונן." [פרו' בעמק 16].

1. לשאלות בית המשפט השיב המומחה כי ייתכן שהמגבלה שהיתה לתובע החמירה בעקבות התאונה, ועל כן יש לייחס חלק מהנכות למצבו הקודם וחלק לתאונה [פרו' בעמ' 17]:

"ש: אתה אמרת היום שהמגבלה שלו זה 5%, מגבלה קלה, והיא חלקית בגלל התאונה וחלקית בגלל העבר.

ת: נשמע לי סביר שהמצב הפרה מורבידי הוא כן יכול לגרום לתלונות יותר חזקות. מישהו שיש לו עמוד שדרה שהוא מנוון, שהוא עם דיסק פרוץ ואחרי התאונה מתחילות התלונות, הרבה פעמים התאונה היתה מה שדחף מעבר לסף, ואז,

ש: ואם אתה צריך לחלק את התרומה,

ת: ואם לא היה את המצב הזה לפני כן אולי לא היה, לא היתה מתפתחת הנכות הזו.

ש: ואם אתה צריך לחלק, אם אתה יכול, את התרומה של כל אחד מהנתונים האלה למצב שלו היום,

ת: הייתי אומר בלי קשר לתאונה הישנה, על המחלה הניוונית אפשר לומר שזה יכול לתרום 50%.

ש: הבנתי, טוב.

ת: אבל באותה נשימה אפשר להגיד שמ-2004 כמעט ולא היו תלונות, אז אמנם היה מצב מקדים, אבל לא איזה, הוא לא סבל מאוד ולא הפריע לו מאוד. זאת אומרת יכול להיות שהוא בלי התאונה בכלל לא היו לו כאבים היום. אתה מצליחה להבין או קצת בלבלתי?

ש: ואז בעצם את כל המגבלה ניתן לייחס לתאונה?

ת: ואז אפשר לתת יותר לתאונה כן".

אם כן, בסופו של בירור ממצה, ולאחר מתן התייחסות של המומחה מטעם בית המשפט לקביעת הנכות הקודמת ולמסמכים שהתקבלו ממשרד הביטחון, נותר המומחה איתן בדעתו כי יש לקבוע בעניינו של התובע נכות בשיעור 5%, אולם ניתן לייחס חלק ממנה למצבו הקודם של התובע וחלק לתאונה דנן.

1. על-פי הפסיקה, הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של תובע כתוצאה מתאונה, לעולם מסורה בידי בית המשפט, אשר לו שיקול דעת אם להסתמך על חוות דעת המומחה מטעמו, או לדחותה, כולה או חלקה (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174 (1993); ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל, פ"ד נח(2) 583, 588 (2004)). אולם, ככלל בית המשפט לא יסטה מקביעותיו וממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות ונימוקים משכנעים (ראו ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מוניטי רבי (31.12.1988); ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא (4.2.2002); ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ (28.3.2007)).
2. המלאכה של קביעת דרגת נכות עשויה להיות מורכבת במקרים מסוימים. במקרה דנן נוצרה מורכבות מיוחדת, הנובעת מן העובדה שבעקבות התאונה בצבא נקבעה בעניינו של התובע צמיתה בשיעור העולה על הנכות שנקבעה על-פי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט למעלה מ-30 שנים לאחר מכן, בגין מגבלות באותו איבר בדיוק – עמוד שדרה מותני. אמנם המומחה העיד כי קיימת אפשרות שחל שיפור במצבו של התובע, אולם אמירה זו אינה מתיישבת עם קביעת נכות צמיתה כפי שנקבעה עוד בשנת 1991. מאידך, קביעה זו נעשתה על-ידי משרד הביטחון לפני שנים, והיא אינה מחייבת את הצדדים בהליך זה, אלא מהווה נסיבה רלוונטית שיש להביא במכלול השיקולים בעת קביעת דרגת הנכות בגין התאונה דנן. לצד נתון זה יש להביא בחשבון את העובדה שהמומחה העיד והסביר כי סביר למצוא שינויים ניווניים אצל אדם שגילו למעלה מ-50 שנים; וכן את העובדה שבמהלך כ-30 שנים נמצאו בתיעוד הרפואי תלונות מועטות של התובע על כאבים בגב התחתון, ומאידך נמצאו בעניינו ממצאי הדמיה המעידים על בלטי דיסק עוד שנים לפני התאונה. כל אלה יוצרים יחד תצרף נסיבות מורכב.
3. נותרה אפוא הערכתו של המומחה מטעם בית המשפט והקביעה מטעמו, אשר ניתנה לאחר עיון במסמכים ולאחר חקירה נוספת במהלך הדיון בתיק.

לאחר חקירת המומחה, אני סבורה כי המסקנה המתקבלת בסופו של דבר היא שניתן לקבוע קביעה על דרך הביניים, ולייחס חלק מהנכות בעמוד שדרה מותני לתאונה בצבא ולמצבו הרפואי הקודם של התובע, וחלק מהנכות לתאונה נושא הדיון.

תחילה העריך המומחה כי יש לייחס את מלוא שיעור הנכות למצבו הקודם של התובע. במהלך הדיון, בניסיון לבודד ולחלץ את החלק שיש לייחס לתאונה נטה המומחה לקבוע חלוקה שווה של שיעור הנכות, ולאחר מכן העריך כי יכול שיש לייחס לתאונה דנן חלק גדול יותר.

הערכת שיעור הנכות אינה מדע מדויק, ובפרט כאשר עסקינן בנכות בשיעור נמוך יחסית, המורכבת מגורמים שונים. לאחר שהבאתי בחשבון את מכלול הנסיבות ובהתחשב בעדות המומחה מטעם בית המשפט, אני סבורה כי יש להעמיד את שיעור הנכות הרפואית שנגרמה לתובע בעמוד שדרה מותני בקשר סיבתי עם התאונה על 3%.

1. לא הועלתה מחלוקת עניינית בין הצדדים בנוגע למגבלות שמצא המומחה בנוירוכירוגיה בעמוד שדרה צווארי בקשר סיבתי עם התאונה, אשר בגינן נקבעה דרגת נכות בשיעור 5%, ולפיכך קביעה זו נותרה על כנה.

לפיכך הנכות הרפואית המשוקללת בתחום הנוירוכירוגיה בגין מגבלות בעמוד השדרה עומדת על שיעור של 7.85%.

מצבו הרפואי של התובע בתחום אף אוזן גרון

1. לבדיקת מצבו הרפואי של התובע בתחום רפואת אף אוזן וגרון מונה פרופ' רפאל פיינמסר. התובע התלונן בפני המומחה על אטימות אפית ועל היעדר כניסת אויר בנחיר הימני, סטיית מחיצה לימין ואף עקום מבחינה אסתטית.
2. המומחה סקר את התיעוד הרפואי בעניינו של התובע, וציין כי הוא נבדק בשנת 2013 על-ידי מומחה באף אוזן גרון בשל אטימות אפית, ונקבעה אבחנה של סטיית אף לימין עם רינוטיס וזומוטורית. בשל עברו הרפואי של התובע קבע המומחה כי לא ניתן לייחס את נכותו באופן ברור לתאונה, ולפיכך יש לזקוף לחובתה 50% מהנכות. לפיכך קבע המומחה כי לתובע נכות בשיעור 10% בגין חסימה אפית על-פי סעיף 69(1)(ב) לתקנות המל"ל, ממנה מיוחסת לתאונה נכות בשיעור 5%.
3. במסגרת מענה לשאלות הבהרה שנשלחו מטעם התובע הועברה מטעם המומחה באף אוזן גרון חוות דעת מתוקנת, על-פיה יש לייחס לפגיעה בתאונה 75% מהנכות שיש לתובע, ולפיכך דרגת הנכות שיש לקבוע בקשר סיבתי עם התאונה היא בשיעור של 7.5%. בעקבות האמור העלתה הנתבעת טענות כלפי משלוח שאלות ההבהרה מטעם התובע אל המומחה, ושלחה אליו אף היא שאלות הבהרה, אך חוות הדעת לא שונתה פעם נוספת.

לעניין זה טוענת הנתבעת בסיכומיה כי המומחה השיב לשאלות ההבהרה מטעמה כי לא ניתן לשפוט איזה חלק יש לייחס לפגיעה בתאונה ולפיכך יש לייחס לה נכות בשיעור 5% בלבד; זאת בניגוד לנטען בתחשיב הנזק מטעמה, ועל אף שהמומחה לא שינה את קביעתו בדבר קיומה של נכות בשיעור 7.5% בקשר עם התאונה.

1. הצדדים לא ביקשו לזמן את המומחה ברפואת אף אוזן גרון לחקירה, ולפיכך קביעת הנכות נותרה על כנה.

מצבו הרפואי של התובע בתחום הפסיכיאטריה

1. לבדיקת מצבו הרפואי של התובע בתחום הנפשי מונה ד"ר אלכס קליין. בחוות דעתו סקר המומחה את תולדותיו של התובע ואת התיעוד הרפואי הרלוונטי לתאונה, הכולל בעיקר מספר טיפולים פסיכולוגיים, אשר ממנו עלה כי תחילה אובחן התובע כלוקה בפוסט טראומה (PTSD) ולאחר מכן השתנתה האבחנה להפרעת חרדה.
2. המומחה ערך בדיקה לתובע וקבע כי הוא סבל בעקבות התאונה מהפרעת הסתגלות חרדתית, עם אלמנטים פוסט-טראומטיים חלקיים ומתונים. המומחה ציין כי מצבו של התובע השתפר והוטב זמן לא רב לאחר התאונה, לצד הימנעות מנהיגה, שאף היא השתפרה בהדרגה. עוד צוין כי התובע לא נבדק ולא טופל על-ידי פסיכיאטר, ועל אף שנרשם לו טיפול תרופתי הוא אינו נוטל אותו, ואף אינו נמצא בטיפול נפשי. מן הבחינה התפקודית לא ידוע על פגיעה בתפקוד החברתי או בתפקוד התעסוקתי בעקבות התאונה.
3. בסיכום חוות הדעת קבע המומחה כי במהלך השנה שלאחר התאונה סבל התובע מנכות זמנית בשיעור של 7.5% בעקבות התאונה, ומתום תקופה זו יש לתובע נכות נפשית יציבה בשיעור של 2.5% עקב סימנים שאריתיים, על-פי סעיף 34(ב)(2) לתקנות המל"ל. המומחה ציין כי אינו סבור שיש לתובע מגבלות תפקודיות על רקע נפשי בעקבות התאונה, פרט להימנעות חלקית וחרדות בקשר עם נהיגה, ובגין סימנים שאריתיים אלה המליץ על נכות יציבה.
4. התובע ביקש לחלוק על קביעותיו של המומחה בפסיכיאטריה, ולפיכך הוא זומן לחקירה. במהלך החקירה הדגיש בא כוח התובע את הטענה כי הוא נוהג מעט מאוד, וגם כאשר הוא נוהג הוא מתמודד עם חרדה וקושי ניכר, ואינו מחזיק רכב. למעשה, עיקר חקירתו של המומחה, רובה ככולה, יוחדה לנושא זה.

המומחה אישר כי המשמעות של קביעתו היא רמיסיה מלאה עם סימנים קליניים שאריתיים, ונשאל בנוגע לדרגת הנכות תוך הפניה לנוסחו של סעיף 34(ב)(2) לתקנות המל"ל [פרו' בעמ' 13 מתאריך 16.6.2024]:

"ש: האם ההגדרה של מצבו כמי שכמעט ולא נוהג וגם אם כן הוא צריך לעשות תרגילים היא הגדרה לשאריתיים?

ת: אכן כן.

ש: תודה. עכשיו תאמר לי הפרעה קלה בתפקוד הנפשי אתה מסכים איתי?

ת: כן.

ש: עד בינונית בכושר העבודה 10%. האם ועכשיו אני,

ת: הוא בתחום הקל יותר.

ש: מדוע התחום הקל יותר?

ת: שהוא מתפקד חברתית ותעסוקתית.

ש: אבל לפני כמה דקות שפגשנו את חייו ביום-יום אדם שנהג והיום לא נוהג ויש לו אתה מציין פוביה מנהיגה האם נכון להגדיר אותו כמי שמתמודד עם הפרעה קלה עד בינונית?

ת: אכן כן."

על יסוד דברים אלה טוען התובע בסיכומיו כי יש לקבוע בעניינו של התובע דרגת נכות בשיעור 10%, שכן על-פי שיטתו המומחה תיקן את קביעתו בחוות הדעת והסכים כי פגיעתו של התובע בעקבות התאונה היא ברמה בינונית.

1. איני סבורה כי יש לקבל את פרשנותו של התובע לדברי המומחה מטעם בית המשפט. ראשית, המומחה לא אמר כי יש לשנות מקביעתו בחוות הדעת, ולא הוצג בפניו נתון חדש המצדיק זאת. כאשר הוצע כי התובע סובל מהגבלה בינונית הקפיד המומחה להבהיר כי הפגיעה שנגרמה לתובע היא בתחום הקל יותר, והעובדה שבא כוח התובע הצליח "לחלץ" מפיו הסכמה כי אדם שאינו נוהג הוא בעל הפרעה קלה עד בינונית, אינה גוזרת באופן אוטומטי שינוי של הקביעה בנוגע לדרגת הנכות החלקית שנקבעה בעניינו של התובע, מ-2.5% ל-10%. כל זאת, כאשר התובע אינו נמנע מנהיגה באופן מוחלט כפי שהוצג בשאלה בנוגע לאדם ש"אינו נוהג", וה"פוביה" מנהיגה ממנה סבל מתייחסת לתיעוד רפואי משנת 2020, כאשר המומחה היה סבור כי לאחר מכן מצבו של התובע השתפר משמעותית. לגופו של עניין, המומחה שקל היטב את הנתונים שהוצגו בפניו ומצא לנכון להעריך את היקף הפגיעה ושיעור הנכות הצמיתה בהתאם למומחיותו וניסיונו המקצועי, ואיני רואה מקום לסטות מכך.

לעניין זה ראוי להדגיש כי מחקירתו של המומחה עלה באופן ברור, כי הנכות שנקבעה היא עקב סימנים שאריתיים הנוגעים לנהיגה בלבד, ותו לא; וכי קביעה זו מבוססת באופן טבעי על דיווחיו של התובע בלבד. למעשה, עדותו של התובע בעניין זה היתה בתחילה עדות יחידה של בעל דין, על כל המשתמע מכך.

מעיון בתצהירו של התובע עולה, כי בניגוד לנטען ובניגוד למצג העובדתי שהוצג למומחה בחקירתו, התובע לא טען כי אינו נוהג גם היום וכי אין ברשותו רכב, וטענותיו בתצהירו בדבר פוביה והימנעות מנהיגה אכן התייחסו לתיאור הדברים שמסר במסגרת טיפול פסיכולוגי בשנת 2020, ולא תואר בתצהיר כי התובע סובל מפוביה גם היום.

מאידך, בעדותו בפניי העיד התובע כי הוא מתנייד בדרך כלל ברגל, באוטובוס או באופניים, וכי הגיע מביתו שברמת גן לבית המשפט בתל-אביב ברכיבה על אופניים [פרו' בעמ' 18].

לעומת זאת, בנו של התובע, אשר מסר תצהיר עדות ראשית לעניין תפקודו וכושרו הגופני של התובע, השיב באופן ספונטני בחקירתו כי התובע נוהג ברכב ביום-יום [פרו' שורות 4 – 8 בעמ' 20]:

"ש: אז בעצם אנחנו יודעים מהעדות שלו כאן באולם, תאשר לי בבקשה שביום-יום הוא מתנייד עם אופניים?

ת: ביום-יום לא, יש לו רכב, מה זאת אומרת ביום-יום הוא מתנייד עם אופניים?

ש: לא, להגיע ממקום למקום, הוא עושה את זה עם רכב?

ת: כן."

עדות זו עומדת בסתירה ברורה לעדותו של התובע בחקירתו ולמצג העובדתי המוחלט והנחרץ שהוצג למומחה בעת חקירתו, על-פיו התובע נמנע מנהיגה ביום-יום ואין ברשותו רכב.

לפיכך, גם אם המומחה היה ניאות להסכים כי פגיעתו ונכותו הצמיתה של התובע היא בדרגה קלה עד בינונית, וכלל לא ברור כי המומחה הסכים לכך; וגם אם המשמעות היתה כי במקרה כאמור דרגת הנכות אמורה להיות בשיעור גבוה יותר, ואף זאת לא נאמר על-ידי המומחה והוא לא נשאל על כך ישירות; הרי שלו היתה עדות זו בפני המומחה, יכול ואף סביר שהיה משנה מחוות דעתו, שבה הנכות הנפשית מבוססת כולה על סימנים שאריתיים הנוגעים לקושי בנהיגה.

ודוקו: קביעת הנכות בתחום הנפשי נסמכת במידה רבה, וודאי בעניינו של התובע, על הערכת מצבו התפקודי, כפי שעולה גם מנוסחו של הסעיף בתקנות המל"ל, אליו הפנה גם בא כוח התובע בחקירתו. משעה שהתעורר ספק, שלא לומר סתירה לעדותו של התובע ולטענתו בדבר הימנעות מנהיגה, יש לכך השפעה ישירה גם על קביעת שיעור הנכות.

1. המסקנה העולה מן האמור היא שאין מקום להעלות את שיעור הנכות שנקבע בחוות הדעת, וייתכן שהיה מקום להפחיתה. אולם העדות כי התובע אינו מתנייד באופניים אלא נוהג ברכב ביום-יום לא הובאה בפני המומחה, ויכול שהיה עומד על קביעתו גם בשל קבלת דבריו של התובע כי הנהיגה גורמת לו קושי וחרדה. לפיכך, ולאור העובדה שעל-פי הפסיקה שיעור הנכות הרפואית נקבע על-ידי בית המשפט, באתי לכלל מסקנה כי יש להותיר את שיעור הנכות הרפואית בתחום הנפשי כפי שנקבעה בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, בשיעור של 2.5%.
2. אשר על כן, בתום חקירות יסודיות של שניים מן המומחים מטעם בית המשפט, נכותו הרפואית של התובע עומדת על 7.85% נכות אורתופדית, 7.5% נכות בתחום אף אוזן גרון ו-2.5% נכות פסיכיאטרית. הנכות הרפואית המשוקללת עומדת על 16.9%, ועל רקע זה יש לדון במצבו התפקודי של התובע.

הפגיעה התפקודית שנגרמה לתובע כתוצאה מהתאונה

1. אפנה עתה להערכת נזקי התובע עקב התאונה, ולשם כך אדון בפגיעה התפקודית ובהשפעתה על התובע. מלאכה זו עשויה להיות מלאכה מורכבת בנוגע לכל ניזוק, ובפרט בעניינו של התובע, הסובל ממגוון בעיות רפואיות, אשר ביטוין והשפעתן על תפקודו אינה חד-משמעית.
2. התובע טוען בסיכומיו כי מאז התאונה חייו השתנו באופן דרמטי. עובר לתאונה הוא היה אדם בריא בגופו ובנפשו, אדם פעיל אשר תיפקד ללא מגבלה ועסק בפעילות ספורטיבית. מאז התאונה הוא סובל מכאבים עזים וממגבלות תנועה בעיקר בגבו, וכתוצאה מכך הוא מוגבל בביצוע מטלות הבית ופעילות ספורטיבית, ואיכות חייו נפגעה באופן משמעותי. עוד טוען התובע כי במסגרת עבודתו בתפקיד פיתוח עסקי בחברת הייטק הוא נדרש לריכוז רב אך סובל מכאבי ראש, ומכלול מגבלותיו משליך באופן משמעותי על כושר השתכרותו.

התובע, כיום כבן 56, חושש כי מגבלותיו התפקודיות יקשו עליו להשתלב בשוק העבודה במקרה בו ייפלט ממקום עבודתו, ובפרט נוכח העובדה שהוא עובד בתחום ההייטק, שאינו יציב במיוחד וביתר שאת בנוגע לעובדים בגילו של התובע.

לפיכך טוען התובע כי יש להעמיד את פגיעתו התפקודית על בסיס הנכות הרפואית המשוקללת על-פי שיטתו, בשיעור של 24.08%.

1. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי יש לייחס את כל מגבלותיו של התובע בעמוד שדרה מותני לנכותו הקודמת, וכי נוכח קביעותיו של המומחה בנוירוכירורגיה כי בדיקותיו של התובע אינן אמינות, גם נכות זו מוטלת בספק רב. אשר לנכותו של התובע בתחום אף אוזן גרון, מדובר לכל היותר בנכות אסתטית בשיעור 5% שניתן לתקנה באמצעות ניתוח פשוט, וכך גם בנוגע לנכות הקלה שנקבעה בתחום הנפשי, אשר על-פי דברי המומחה ניתן היה לאיין אותה באמצעות טיפול מתאים.

עוד טוענת הנתבעת, כי התובע שב לעבודתו תוך זמן קצר באותה משרה ובאותו היקף, ושכרו עלה והשביח מאז התאונה באופן משמעותי. כושרו הגופני של התובע מעולה, הוא נוהג ביום-יום ומתפקד כרגיל.

עוד יש להביא בחשבון את העובדה שהתובע אינו פועל להקטנת נזקו, ואין ליתן אמון בדבריו בדבר מגבלותיו ופגיעתו התפקודית.

נטען כי בפועל, הנכות ממנה סובל התובע היא זניחה, ואינה גורמת לפגיעה תפקודית ולגריעה משכרו של התובע, כפי שניתן ללמוד מן העובדות ומן הראיות הנוגעות לתפקודו של התובע. לפיכך, נטען כי יש לקבוע כי לא נותרה לתובע כל נכות תפקודית.

1. כפי שנפסק בע"א 3222/10 ביטוח ישיר נ' פלוני (28.6.2012) על בית המשפט לקבוע מהו שיעור הנכות הרפואית, מהו שיעור הנכות התפקודית ומהי הגריעה מכושר ההכנסה של הנפגע בתאונה, תוך עריכת הבחנה בין המושגים הללו. השפעת הנכות הרפואית על הפגיעה התפקודית אינה זהה בכל מקרה ומקרה, ואף הפגיעה התפקודית (השונה מהנכות הרפואית) אינה מלמדת בהכרח על הגריעה מסכום ההשתכרות בעתיד (רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי (25.3.2012)).
2. הלכה היא ששיעור הפגיעה והגריעה התפקודית נקבע על-ידי בית המשפט על יסוד מכלול הנסיבות והראיות המובאות בפניו בכל מקרה ומקרה. לשם כך משמשת הנכות הרפואית כנקודת מוצא, כאשר יש להוסיף ולבחון את אופן השפעתה ומידתה על הניזוק בפועל. בין היתר, יש ליתן משקל לטיב הפגיעה והנכות הרפואית, ולהתייחס להשפעתה על עיסוקו של הניזוק, תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, כגון פגיעה בשכר; ובהיעדר נתונים שיהא בהם לסייע בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה, יכול שיעור הנכות הרפואית אף לשמש מודד של מידת הפגיעה בכושר ההשתכרות, תוך שימוש בחזקה שכושר זה נפגע כשיעור הנכות הרפואית (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי [נבו, 8.6.1995]; ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ (21.12.1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23.8.2010); ע"א 4946/06 צל דוד נ' אליהו (31.1.2008)).

קביעת שיעור הנכות התפקודית היא עניין שבשיקול דעת של הערכאה הדיונית, המתרשמת באופן בלתי אמצעי מהעדויות המובאות בפניה בנוגע למצבו של הנפגע (ראו למשל ע"א 9703/10 סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (12.6.2011); ע"א 7871/10 חורי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (22.5.2011)).

1. על-מנת לקבוע את מצבו התפקודי של התובע בעקבות התאונה, יש לבחון את הראיות שהובאו לעניין זה.
2. התובע תיאר בתצהירו את הטיפולים הרפואיים שקיבל בתקופה שלאחר התאונה, וטען כי נגרמה לו נכות רפואית צמיתה (משוקללת) בשיעור 19%, וכי נכותו התפקודית היא בשיעור זהה לכל הפחות.

התובע תיאר כי עובר לתאונה היה אדם בריא ופעיל שנהג לעסוק בפעילות ספורטיבית ללא שום מגבלות, לרבות ריצות למרחקים ארוכים ורכיבה על אופניים. כתוצאה מהתאונה הוא סובל מכאבים עזים וממגבלות תנועה, במיוחד לאורך גבו, וכל הטיפולים שקיבל לא הועילו לו ולא שיפרו את מצבו. בשל כאביו הוא נמנע מהפעילות הספורטיבית בה נהג לעסוק בעבר, מוגבל בביצוע מטלות הבית ובנשיאת משאות ומתקשה לבלות עם ילדיו ולסייע להם פיסית כאשר הם זקוקים לו.

בנוגע לעבודתו תיאר התובע כי בעקבות התאונה הוא מוגבל בישיבה ממושכת בשל כאבי הגב, וכושר הריכוז שלו נפגע בשל כאבי ראש, ועל כן הוא מתקשה במתן הרצאות ובהשתתפות בישיבות. עוד תיאר התובע כי הוא סובל מהתקפי חרדה, קשיי שינה, הזעות וסיוטי לילה, וכתוצאה מכך הוא חווה חוסר סבלנות ועייפות במהלך היום. בנוסף, התובע טוען כי הפחית את טיסותיו במסגרת עבודה באופן משמעותי, בשל כאבי הגב מהם הוא סובל וכן הלחץ והחרדה שנגרמים לו בטיסות, עד כי הוא זקוק למספר ימים של התאוששות לאחר כל טיסה. כל אלה גורמים לפגיעה בכושר השתכרותו, וכן לקושי במציאת עבודה חלופית במקרה שבו תסתיים העסקתו במקום עבודתו הנוכחי.

1. בחקירתו העיד התובע כי בעקבות התאונה נגרם לו זעזוע רציני אשר אילץ אותו לנוח בשכיבה והוא התקשה לעבוד באופן רציף מביתו, אך שב לעבודתו תוך שבוע או עשרה ימים לאחר התאונה [פרו' בעמ' 19]. התובע העיד כי כחבר הנהלה הוא מועסק באופן גלובלי, ולפיכך ימי היעדרותו לאחר התאונה לא דווחו כימי מחלה, כאשר בשל מסירותו לעבודתו הוא ניסה להמשיך ולתפקד ככל יכולתו גם בעת שנפל למשכב בימים שלאחר התאונה. התובע אישר כי לא היתה הפחתה בשכרו כתוצאה מהיעדרותו [פרו' בעמ' 20]. בהמשך אישר התובע כי לא היה כל שינוי בשעות העבודה שלו, וכי שכרו לא ירד בעקבות התאונה. התובע הסביר כי שכרו מורכב משכר בסיס, אשר הופחת בתקופת סגרי הקורונה ולאחר מכן חזר לרמתו הבסיסית, וכן ממענקים, בונוסים ועמלות על מכירות בהיקף משתנה וכן ממימוש של מניות ואופציות [פרו' בעמ' 23 – 24].
2. מטעמו של התובע צורפו תלושי שכר החל מחודש 02/2019 ועד לחודש 04/2020, סמוך לפני התאונה, וכן מחודש התאונה ועד לחודש 12/2022.

מעיון בתלושי השכר עולה כי שכרו המצטבר של התובע בשנת 2019 עמד על סך 700,842 ₪ (ברוטו) ובניכוי מס הכנסה על סך 466,749 ₪, ועל שכר חודשי ממוצע בסך 38,896 ₪; וממוצע שכרו החודשי בארבעת החודשים עד חודש אפריל 2020 (בניכוי מס הכנסה) עמד על סך 61,156 ₪.

כפי שהעיד התובע, על-פי תלושי השכר שכרו שולם על-פי בסיס שכר קבוע בסך 44,000 ₪ בצירוף שעות נוספות גלובליות בהיקף קבוע בסך 11,000 ₪ מדי חודש, בתוספת סכומים משתנים ששולמו כבונוסים וכזקיפת תגמולים. החל מחודש 03/2020 ועד 05/2020 הופחתו המשכורת הקבועה והשעות הנוספות הגלובליות לסך של 35,200 ₪ ועוד 8,800 ₪, ולאחר מכן הועלו לסך של 39,600 ₪ ועוד 9,900 ₪, עד שהועלו חזרה לסכומים הקודמים. בהתייחס לכך העיד התובע כי הפחתות אלה בוצעו עקב סגרי הקורונה עוד לפני התאונה וללא קשר אליה.

שכרו המצטבר של התובע בשנת 2020 – שנת התאונה – עמד על סך 806,761 ₪ (ברוטו) ובניכוי מס הכנסה על סך 530,685 ₪, המשקף עליית שכר בשיעור של כ-13.7% לעומת השנה הקודמת.

שכרו המצטבר של התובע בשנת 2021 עמד על 934,832 ₪ (ברוטו) ובניכוי מס הכנסה על סך 593,954 ₪, המשקף עליית שכר נוספת בשיעור של כ-12%.

שכרו המצטבר של התובע בשנת 2022 עמד על 988,360 ₪ (ברוטו) ובניכוי מס הכנסה על סך 623,740 ₪, המשקף עליית שכר נוספת.

1. על-פי העולה מן הנתונים, שכרו של התובע לא נפגע בעקבות התאונה ואף עלה באופן משמעותי, ועמד לכל אורך התקופה על שכר חודשי הגבוה באופן ניכר משילוש השכר הממוצע במשק. עד כה, למעלה מחמש שנים לאחר התאונה, לא נגרמה בפועל פגיעה בשכרו של התובע, ולא נטען אחרת. לפיכך, עד כה לא היתה לתאונה השפעה על כושר השתכרותו של התובע.
2. התובע טען כי הוא מוגבל בביצוע מטלות יומיומיות של משק הבית, וכי יש להביא בחשבון את מגבלותיו אלה במסגרת הערכת הפגיעה התפקודית. התובע אינו טוען כי נזקק לעזרה בשכר בעקבות התאונה, אלא כי מאז התאונה עיקר הנטל של מטלות הבית נופל על כתפיה של אשתו. אולם לעניין זה לא הובאה כל ראיה או עדות, שכן לא הוגש תצהיר מטעם אשתו של התובע, ותצהירו של בנו אינו מתייחס לכך. לפיכך עדותו של התובע בעניין מגבלותיו במטלות הבית נותרה בגדר עדות יחידה של בעל דין, על כל הנגזר מכך.
3. אין בעצם העובדה שבעל דין מעיד על מצבו התפקודי כדי להוביל למסקנה כי אין ליתן אמון בעדותו, ובפרט במקרים בהם תימוכין לטענותיו נמצאים בקביעות שבחוות דעת המומחה ובתיאורי מגבלותיו על בסיס הבדיקה הקלינית. לצד זאת, נוכח העובדה שהנטל מוטל במלואו על התובע להוכיח את טענותיו בדבר מגבלותיו התפקודיות, ההימנעות מהבאת ראיות ועדויות העשויות לתמוך בגרסתו של בעל דין מקימה חזקה שבעובדה לחובתו (ראו ע"א 945/11 שאנקול לשיווק (1937) בע"מ נ' סומך חייקין (20.8.2014)).
4. טענה נוספת של התובע נוגעת למגבלותיו בביצוע פעילות ספורטיבית, באופן הפוגע באיכות חייו. לאחר שהתקבלו הנתונים המעידים על נכות קודמת בעמוד השדרה של התובע מתקופת שירותו בצה"ל, קיבל התובע את הזכות להגשת עדויות הזמה בנוגע לשינוי שחל במצבו התפקודי בעקבות התאונה, ובשלב זה הוגשו תצהיר מטעם חברו של התובע ותצהיר מטעם בנו. בתצהירים נטען כי עובר לתאונה היה התובע בכושר גופני מעולה, ונהג לעסוק בפעילויות ספורטיביות שכללו ריצות ארוכות ורכיבת שטח על אופניים, ובעקבות התאונה חלה ירידה בכושרו הגופני של התובע לבצע פעילות ספורטיבית, והוא נאלץ להסתפק בהליכות וברכיבה קלה.

בשל העובדה שחברו של התובע לא התייצב לעדות, תצהירו הוצא מן התיק. בנו של התובע העיד כי התובע עושה כמיטב יכולתו על-מנת לשמור על כושר גופני, ומסוגל לבצע הליכה בפארק לאורך 7 – 8 ק"מ או רכיבה קלה על כבישים סלולים, אולם זוהי יכולת שונה לגמרי מהאופן בו נהג לבצע פעילות ספורטיבית לפני התאונה [פרו' בעמ' 19 – 20]. לצד זאת, הבן העיד כי ביום-יום התובע מתנייד באמצעות רכב ולא באמצעות אופניים, וזאת בסתירה לעדותו של התובע.

קביעת הפגיעה התפקודית

1. בשים לב לראיות ולנתונים אלה, אפנה לקבוע את מצבו התפקודי של התובע ואת שיעור הנכות התפקודית.
2. כאמור, ההכרעה בנוגע למצבו התפקודי של התובע אינה פשוטה. מחד, התיעוד הרפואי וחוות הדעת של שלושה מומחים מטעם בית המשפט מעידים שלתובע נגרמו נכויות רפואיות במספר תחומים, אשר השפיעו על מצבו התפקודי. מאידך, שיעורי הנכות בכל אחד מהתחומים אינם גבוהים, והשפעתם אינה ברורה, ובפרט נוכח העובדה שלתובע היתה נכות לא מבוטלת עובר לתאונה, ועל כן יש לבודד ולקבוע את מידת ההחמרה במצבו בעקבותיה.
3. מעדותו של התובע בפניי התרשמתי כי הגם שנגרם לו סבל וקושי בעקבות התאונה, נראית נטייה להאדרה של מגבלותיו, כפי שהעריך גם המומחה בתחום הנוירוכירורגיה. כמפורט לעיל, המומחה ציין כבר בחוות הדעת כי התובע שיתף פעולה באופן חלקי, וכי התרשמותו היתה שהוא מנסה להעצים את חומרת מצבו, באופן שאינו תואם את הבדיקה הקלינית ואת התיעוד הרפואי.
4. טענה מרכזית בסיכומיה של הנתבעת נוגעת להיעדר מהימנותו של התובע. טענה זו מתבססת על התרשמותו של המומחה מטעם בית המשפט בנוירוכירורגיה בדבר חוסר שיתוף פעולה בבדיקה והאדרת התלונות; וכן על הטענה כי התובע לא גילה על אודות היותו נכה צה"ל, ובפרט בנוגע לעמוד שדרה מותני; ואף על הטענה כי התובע מבקש לייחס את נכותו בתחום אף אוזן גרון לתאונה בעת שמדובר במצב רפואי קודם.

הנתבעת מפנה להלכה שנקבעה בע"א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון (1.5.2019) (להלן: הלכת חיון), וטוענת כי משעה שנמצא כי התובע אינו דובר אמת, יש להישמר מפני הסתמכות על חלקי גרסתו שלא הופרכו, וניתן לדחות את גרסתו אף בלא צורך בניתוח מלא של יתר הראיות (ר' גם ע"א (י-ם) 6275-05-10 מדינת ישראל משרד הבטחון נ' עזבון המנוח פארס ענאד זמן (7.8.2011)).

1. במהלך הדיון התברר כי התובע הוכר כנכה צה"ל ונקבעה בעניינו דרגת נכות (משוקללת) בשיעור 28% (כולל צלקות), בעקבות תאונת הדרכים שאירעה בשנת 1990 בעת שירותו הצבאי. בניגוד לטענות הנתבעת, התובע לא הסתיר עובדה זו, אך גם לא מסר גילוי מלא. במסגרת התצהיר שצורף לכתב התביעה במענה לשאלון בריאות הצהיר התובע על פגיעה בגב בעקבות תאונה משנת 1990 ועל כך שטופל בבתי חולים, אך בהיעדר שאלה ספציפית בנוגע לנכות קודמת, לא הצהיר על היותו נכה צה"ל.

ודוקו: תצהיר הבריאות נחתם בתאריך 24.5.2020, לפני כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 בתאריך 1.1.2021, ולפיכך הוא אינו כולל מענה מפורט כנדרש על-פי טופס 3 לתקנה 17; אולם התביעה הוגשה כשנה לאחר מכן, ולפיכך היה על התובע לצרף תצהיר מפורט, ובין היתר להצהיר על הגשת תביעה לקצין התגמולים. יחד עם זאת, אף בנוסחו הנוכחי טופס 3 אינו כולל הצהרה על קביעה בדבר דרגת נכות קודמת.

נוסף על הצהרתו בתצהיר הבריאות שצורף לכתב התביעה, התובע הצהיר בתצהיר תשובות לשאלון שנמסר במסגרת ההליכים המקדמיים כי היה מעורב בתאונה במהלך שירותו הצבאי והוכר כנכה צה"ל.

כמפורט בחוות הדעת של המומחה בתחום הנפשי, התובע מסר לו כי היה מעורב בתאונה בעת שירותו הצבאי והוכר כנכה צה"ל, ומכאן שהתובע לא ניסה להסתיר את קיומה של נכות קודמת, אלא הצהיר עליה.

מאידך, התובע לא מסר דבר בנוגע לתאונה בצבא ולנכות קודמת בעמוד השדרה למומחה הרלוונטי, בתחום הנוירוכירורגיה, ויש יסוד לטענה כי היה מקום לגילוי מלא בנוגע לעברו הרפואי של התובע, ובפרט נוכח העובדה שנקבעה בעניינו דרגת נכות בשיעור 10% בעמוד שדרה מותני. אף בחקירתו של המומחה בנוירוכירורגיה, אשר חלק ניכר ממנה הוקדש להבחנה בין מצבו הקודם של התובע כפי שעלה מהתיעוד הרפואי ובין תרומתה של הפגיעה בתאונה למגבלותיו בעמוד השדרה, לא היה זכר לקיומה של נכות קודמת.

הרושם העולה מן המקובץ הוא שמחד, התובע לא הסתיר את קיומה של תאונה ופגיעה קודמת ואף הצהיר עליה, ומאידך, הוא לא מסר גילוי מלא למומחה הרלוונטי. לפיכך, אין מדובר בשקר כטענת הנתבעת, אך גם לא מדובר בחשיפת מלוא האמת כנדרש.

1. אשר למצבו הרפואי ומגבלותיו של התובע, אכן המומחה בנוירוכירורגיה מטעם בית המשפט ציין בחוות דעתו כי במהלך הבדיקה התובע משתף פעולה באופן חלקי וכלל אינו מנסה להזיז את צווארו, וכי נוצר רושם של האדרה. המומחה לא קיבל את תלונותיו של התובע בנוגע לחולשת פלג גוף שמאלי וירידה בתחושה וקבע כי "הבדיקה לא אמינה נראה כי החולשה והפרעת התחושה אינה ממקור אורגני".

כאמור, המומחה נחקר בהרחבה לעניין זה על-ידי בא כוחו של התובע והסביר כי חלק מתלונותיו של התובע אינן מתיישבות עם הממצאים בבדיקה הקלינית ועם העובדה שלא נמצא חסר נוירולוגי. יחד עם זאת, בחוות הדעת ערך המומחה הבחנה בין תלונותיו של התובע לירידה בתחושה וחולשת פלג גוף שמאל ובין תלונותיו בדבר מגבלות בתנועת הגב, אשר נמצאו מהימנות ותואמות את הממצאים הקליניים וקבע: "... בכל זאת היה רושם להגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי והמותני". המומחה נחקר פעמיים בנושא זה, ועמד על דעתו כי התאונה היתה "אירוע מכונן" אשר היתה לו תרומה משמעותית למצבו הרפואי ולמגבלותיו של התובע. לפיכך ניתן ביטוי הולם להעצמת התלונות מצד התובע, אשר התבטא בדחיית חלק מתלונותיו ובקביעת דרגת נכות רק בנוגע לעמוד השדרה.

1. הרושם להאדרת התלונות נוצר גם למקרא תיאורי התובע על אודות מצבו כפי שמופיע בתצהירו, בו נטען כי הוא סובל משורה ארוכה של תסמינים ובעיות תפקודיות, לרבות כאבים עזים בחלקי גוף שונים, קושי בישיבה ממושכת, אובדן ריכוז וכאבי ראש, חרדות, התקפי חרדה, קשיי שינה, הזעות, סיוטי לילה ועוד. תלונות אלה אינן מתיישבות עם הממצאים הקליניים ועם קביעות המומחים מטעם בית המשפט, ואף אינן מתיישבות עם העובדה כי התובע מוסיף לעבוד באותה משרה בכירה ובהיקף משרה הכולל שעות עבודה ארוכות ואחריות רבה, ועוסק בפעילות ספורטיבית בקביעות, גם אם בעצימות נמוכה יותר מבעבר.

קושי נוסף בקבלת גרסתו של התובע נוגע לטענותיו בדבר הימנעות מנהיגה, המהווה נושא מהותי ועיקרי בקביעת נכותו בתחום הנפשי. כפי שעולה מחוות דעת המומחה בפסיכיאטריה ומעדותו, בקביעת דרגת הנכות הוא הסתמך במידה ניכרת על טענתו של התובע כי בשל מצבו הנפשי בעקבות התאונה הוא מתקשה בנהיגה ונמנע מכך במידה רבה. התובע חזר על טענה זו גם בתצהירו ובעדותו במהלך הדיון, אליו הגיע כשהוא מצויד בקסדת אופניים; התובע העיד כי הוא נוהג להתנייד ברגל, באוטובוס או באופניים, ומסר כי הגיע לבית המשפט מביתו (שברמת חן) ברכיבה על אופניים. עדות זו נסתרה בעדותו הספונטנית של בנו, אשר מסר עדות בנוגע לפעילות הספורטיבית של התובע, ובמהלך עדות זו הבהיר כי ביום-יום התובע מתנייד ברכב ולא באופניים. סתירה זו בעניין מהותי המהווה בסיס לקביעת הנכות והפגיעה התפקודית מפחיתה ממהימנות גרסתו של התובע.

1. בהלכת חיון נקבע כי התרופה הנכונה נגד מסירת עדות שקר בעניין מהותי, אשר נמסרת ביודעין ומתוך כוונה להטות את תוצאת המשפט היא מתן פסק דין לחובתו של השקרן. לשיטת הנתבעת, משנמצא כי התובע מגזים ומאדיר את תלונותיו, יש לדחות את גרסתו כליל.

בפסק הדין בניתן בע"א 7862/22 דכנאס נ' דפראווי (20.7.2023) (להלן: עניין דכנאס) קבע כבוד השופט עמית (כתוארו אז) כי יש מקום להסתייג קמעה מהקביעה הנחרצת בהלכת חיון:

"ראשית, דומני כי האמירה הנחרצת שצוטטה לעיל, אינה מתיישבת עם הכלל הראייתי של 'פלגינן דיבורא'. כלל זה, כוחו יפה הן במשפט הפלילי והן במשפט האזרחי, הוא מבוסס על הגיון כללי, על ניסיון החיים והניסיון השיפוטי, והכל בהתחשב בנסיבות העניין ו'אותות האמת' שהלכו והתגלו במהלך המשפט (וראו, לדוגמה, ע"פ 5864/18 פלוני נ' מדינת ישראל והאסמכתאות שם (22.8.2021)). לבית המשפט יש אפוא את הפררוגטיבה לפצל בין חלקי העדות ולברור את חלקי האמת, והדברים משתמעים גם מהוראת סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1970, הקובעת כלהלן: 'סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות.

שנית, הניסיון השיפוטי מלמד כי עדים משקרים או טועים או סותרים את עצמם מכל מיני סיבות, ועל כך עמדתי בהרחבה במקום אחר (ראו פסקי דיני בע"פ 511/11 מריסאת נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (14.3.2012); ובע"פ 5/10 מוסא נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (2.5.2012))".

בהתאם לכך, אף לאחר שנקבע כי המערער שיקר והאדיר את נזקיו, נקבע כי אין פירוש הדבר שיש לדחות את כל טענותיו:

"אכן, כעניין של מדיניות משפטית, רצוי כי השקרנים 'ישלמו מחיר' על שקריהם, ועל בית המשפט להביא את הדברים לידי ביטוי הן בנושא ההוצאות והן בפסיקת הפיצוי על דרך ההמעטה ואף על דרך ההפחתה... אך אין להרחיק מכאן ועד לדחיית התביעה בשל 'חזקת שקר' לגבי שאלה האחריות או לגבי כל אחד ואחד מראשי הנזק".

1. מן הכלל אל הפרט. אמנם התרשמתי כי התובע ניסה להאדיר את מגבלותיו ואת נזקיו, וכן למסור גילוי חלקי ומצומצם של עברו הרפואי ונכותו הקודמת, המהווה נתון רלוונטי ומהותי לדיון בעניינו. אולם לא התרשמתי כי יש לייחס לתובע היעדר מהימנות באופן מוחלט כפי שטוענת הנתבעת.
2. התובע הצהיר בשאלון הבריאות על תאונה קודמת משנת 1990, ובמסגרת זו לא הופנתה אליו שאלה ישירה בנוגע לקיומה של נכות קודמת. לאחר מכן הצהיר התובע פעם נוספת במסגרת תצהיר תשובות לשאלון בהליכים המקדמיים כי היה מעורב בתאונה בעת שירותו הצבאי והוכר כנכה צה"ל. בנוסף, התובע סיפר למומחה בתחום הנפשי מיוזמתו כי הוא נכה צה"ל, ומכאן עולה כי גילה על אודות נכותו הקודמת ולא ניסה להסתירה. לצד זאת, לא ניתן הסבר לכך שהתובע לא גילה על אודות נכותו הקודמת בעמוד השדרה דווקא למומחה הרלוונטי בנוירוכירורגיה, אצלו נבדק התובע לאחר מכן, גם אם לא נשאל על כך ישירות. לאור האמור, איני סבורה כי יש לקבוע היעדר מהימנות של התובע בנוגע לחשיפת עברו הרפואי.
3. לגופו של עניין, עיקר הפגיעות הרפואיות שנקבעו בעניינו של התובע ודרגות הנכות שנקבעו בגינן מבוססות על בדיקות קליניות, על ממצאי הדמיה ועל התיעוד הרפואי מעברו, ורק חלק מהן מבוסס על תלונותיו. מחוות הדעת ומחקירות המומחים בתחום הנוירוכירורגיה ובתחום הפסיכיאטריה התרשמתי כי הם התייחסו בקפידה ובזהירות הראויה לדבריו של התובע, ומלכתחילה קבעו שיעורי נכות מצומצמים יותר מן העולה מתלונותיו של התובע. המומחה בנוירוכירורגיה לא קיבל את תלונותיו של התובע להיעדר תחושה ולחולשה בפלג גוף שמאל, ולא קבע דרגת נכות בגין תלונות אלה, אלא רק בנוגע לתלונות בתחום עמוד השדרה, שנתמכו בממצאי הדמיה ובבדיקה קלינית של מגבלות תנועה. המומחה בתחום אף אוזן גרון ביסס את אבחנתו בדבר חסימה אפית על בדיקה קלינית ועל תיעוד רפואי. המומחה בתחום הנפשי לא קבע אבחנה של פוסט-טראומה כפי שתיאר התובע, וקבע נכות בהיקף מצומצם בגין סימנים שאריתיים.
4. כפי שנדון לעיל, גם לעניין הנכות בתחום הנפשי, שנקבעה בעיקר בשל הקושי בנהיגה בעקבות התאונה, נמצאה סתירה בין עדותו של התובע לעדותו של בנו, אשר פועלת לחובתו של התובע ומעידה אף היא כי ניסה להאדיר את נזקיו.
5. אשר ליתר תלונותיו של התובע בנוגע לכאבים מהם הוא סובל ולקשייו התפקודיים, יש לזכור כי לעולם מדובר בתיאור סובייקטיבי; וכפי שהמומחים מטעם בית המשפט התרשמו כי נגרם לתובע סבל וקושי תפקודי מסוים בעקבות הפגיעה, אף אני נוטה להאמין לדבריו של התובע, אולם בערבון מוגבל ובהיקף מצומצם יותר מן הנטען והמתואר, כך שמהימנותו בנוגע להיקף מגבלותיו ולעוצמתם מוטלת בספק.

כפי שנקבע בעניין דכנאס, לספקות בדבר מהימנותו של התובע ולרושם בדבר האדרת נזקיו יש ליתן ביטוי בפסיקת הפיצוי "על דרך ההמעטה ואף על דרך ההפחתה", ובהתאם לכך לקבוע את שיעור הפגיעה התפקודית.

1. בפועל, הנתונים שנסקרו לעיל מלמדים כי לא נגרמה פגיעה בשכרו של התובע בשנים שחלפו מאז התאונה, ושכרו הכולל אף עלה בשל קבלת תוספות ובונוסים, גם אם שכר הבסיס נותר דומה. מגבלותיו התפקודיות של התובע בעקבות התאונה רלוונטיות במידה חלקית לעיסוקו, ועולה כי הוא מצליח להתגבר עליהן ולהמשיך בעבודתו באותה משרה ובאותו היקף בו עבד עובר לתאונה. עם זאת, לא ניתן לשלול את האפשרות שמגבלות אלה יפריעו לתובע בעתיד ויגרמו לגריעה מיכולת השתכרותו, בפרט במקרה בו יבקש להשתלב במשרה אחרת.

אני מקבלת את עדותו של התובע, הנתמכת בעדותו של בנו, כי בעקבות התאונה הוא אינו עוסק בפעילות ספורטיבית בהיקף ובעצימות בהם עסק עובר לתאונה, ובכך נגרמה פגיעה מסוימת בתפקודו, גם אם הוא עדיין עוסק בפעילות ספורטיבית בהיקף מצומצם יותר.

אשר לתפקודו הכללי והיומיומי של התובע, לא הובאה עדות מלבד האמור בתצהירו, אולם בהינתן העובדה שהוא סובל מפגיעה אורתופדית ומחסימה אפית, ניתן לקבל כי פגיעות אלה גורמות לו קושי תפקודי מסוים, וכי מגבלותיו עשויות להשפיע על תפקודו בגיל מבוגר.

1. לאור האמור לעיל, בהבאת כל הנסיבות בחשבון, הגעתי למסקנה כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 15%.
2. משנקבע מצבו הרפואי והתפקודי של התובע, אפנה עתה לדיון והכרעה בהיקף נזקיו ולכימות ראשי הנזק.

הנזק שנגרם לתובע

1. לשם הנוחות, להלן נתוני היסוד:

התובע יליד 19.2.1969;

תאריך התאונה: 2.5.2020;

גילו של התובע בעת התאונה: 51 וחודשיים;

גילו של התובע כיום: 56 ושבעה חודשים;

הנכות הרפואית: 16.9%;

הנכות התפקודית: 15%.

1. הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע להפסדיו של התובע בכל אחד מראשי הנזק, בפערים ניכרים, שעיקרם נובע מהמחלוקת על היקף הנכות הרפואית ועל שיעור הפגיעה התפקודית. להלן יידונו טענות הצדדים.

בסיס השכר ואובדן כושר ההשתכרות

1. התובע מועסק כשכיר בחברת הייטק בתחום פיתוח עסקי, במשרה ובהיקף בו עבד עובר לתאונה, ואינו טוען להפסדי שכר בעבר.

כפי שפורט לעיל, שכרו של התובע מורכב משכר בסיס, בתוספת שעות נוספות גלובליות בהיקף קבוע, בתוספת סכומים משתנים המשולמים כבונוסים וכזקיפת תגמולים.

על-פי הנתונים שצורפו, עובר לתאונה, בשנת 2019 עמד שכרו החודשי הממוצע של התובע (בניכוי מס הכנסה) על סך 38,896 ₪; בשנת 2020 – שנת התאונה עמד שכרו החודשי הממוצע על סך 44,224 ₪; בשנת 2021 עמד שכרו החודשי הממוצע על סך 49,496 ₪; ובשנת 2022 עמד שכרו החודשי הממוצע על סך 51,978 ₪.

1. בשל העובדה שעסקינן בתביעה על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, על-פי הוראות סעיף 4(א)(1) לחוק בחישוב הפיצוי לא תובא הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק, על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מבחינת נתוני שכרו של התובע עולה כי עובר לתאונה וגם לאחריה שכרו עולה באופן ניכר על שילוש השכר הממוצע במשק.

על-פי נתונים עדכניים, עומד השכר הממוצע במשק על סך 13,163 ₪ (ברוטו) בחודש. שילוש השכר הממוצע במשק עומד על 39,489 ₪ (ברוטו), ובניכוי מס הכנסה על סך 29,771 ₪, וזהו בסיס השכר לחישוב הפיצוי בעניינו של התובע.

אובדן השתכרות בעתיד

1. ככלל, קביעת שיעור הנכות התפקודית, וכנגזרת מכך קביעת שיעור הגריעה מהשכר, צריכה להיעשות על-פי נתוניו האישיים של הניזוק הקונקרטי, בשים לב למכלול השיקולים הרלוונטיים ונסיבותיו הפרטניות של הניזוק: עיסוקו, השכלתו, גילו, מידת השפעתה של הנכות הרפואית על יכולתו לעסוק במקצועו ולעבוד במקום העבודה בו היה מועסק עובר לתאונה, וקיומו של מקום עבודה מובטח בו יוכל הניזוק להוסיף ולהיות מועסק (ראו ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש ואח', פ"ד לו(1) 281) (1981); רע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה [נבו, 25.7.2010], כפי שצוטט ברע"א 6572/21 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' פלוני [נבו, 20.10.2021]).

לצורך קביעת שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות נעשתה בפסיקה הבחנה בין שלושה מושגים שונים: "הנכות הרפואית", "הנכות התפקודית" ו"אובדן כושר ההשתכרות". בעניין גירוגיסיאן נקבע כי המונחים אינם חופפים, וכי ייתכן מצב בו קיימת נכות רפואית ותפקודית שאינה גורמת הפסד השתכרות בפועל (ע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג(3) 875 (1989); ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.1.2015)).

1. התובע טוען בסיכומיו כי יש לחשב את הפסד שכרו לעתיד על-פי מכפלת שילוש השכר הממוצע במשק העומד על 30,389 ₪ במכפלת נכותו הנטענת בשיעור 24.08%.

הנתבעת טוענת כי לתובע נותרו מגבלות מזעריות שאינן בעלות השלכה תפקודית על עיסוקו, והן לא השפיעו על כושר השתכרותו בחמש השנים שחלפו מאז התאונה, ולפיכך אינן צפויות להשפיע על כושר השתכרותו בעתיד. לפיכך אין מקום לביצוע חישוב אקטוארי וניתן להסתפק בסכום גלובלי סמלי.

1. התובע היום בן 56 ושבעה חודשים, וכשכיר נותרו לו 125 חודשי עבודה עד גיל פרישה.

מאז התאונה חלף פרק זמן לא מבוטל של למעלה מחמש שנים, שבמהלכן לא נגרמה גריעה משכרו של התובע, אלא ששכרו עלה מדי שנה. עם זאת, יש להביא בחשבון את העובדה שהתובע נשאר באותה משרה ובאותו מקום עבודה, ולא מן הנמנע שמגבלותיו יקשו עליו במקרה בו ייאלץ למצוא מקום עבודה אחר.

1. בפסיקה נקבע כי יש לפסוק פיצוי גם למי שלא הוכיח כי שכרו נגרע לאחר התאונה, שכן ישנה אפשרות שתוצאות התאונה יבואו לידי ביטוי בעתיד. בחישוב הפיצוי במקרה כאמור יש להביא בחשבון את מומו של הניזוק, את גילו ואת מספר שנות העבודה שנותרו לו, וכן את תחום עיסוקו ואת האפשרות שייפלט ממקום עבודתו וייאלץ למצוא מקום עבודה חלופי, או שקידומו במקום העבודה ייעצר. לפיכך יש מקום לקביעת סכום גלובלי המביא בחשבון את מכלול הנתונים הללו (ראו ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח (5.3.1984); ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה (23.11.1994)).
2. בשים לב לתחום עיסוקו, מגבלותיו של התובע רלוונטיות במידה חלקית לעבודתו, שאינה עבודה פיסית, אולם ככלל, למגבלות אורתופדיות עשויה להיות השפעה תפקודית על כל אדם, וכך גם לחסימה אפית. לעניין זה יש להביא בחשבון את העובדה שבמהלך חמש השנים שחלפו מאז התאונה לא נגרמה גריעה משכרו של התובע, וכן את העובדה שעד גיל פרישה נותרו לו למעלה מעשר שנים.
3. לאחר שהבאתי בחשבון את סוג עיסוקו של התובע, את טיב הפגיעה והמגבלות שנגרמו לו, את העובדה כי הוא מועסק במשרה בכירה במקום עבודה קבוע, את היעדר הגריעה משכרו עד כה ואת מספר השנים שנותרו לעבודתו עד גיל פרישה, בשקלול כל הנתונים מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בסך כולל של 300,000 ₪, המשקף למעלה ממחצית מהחישוב האקטוארי (שיעור היוון מעוגל ל-110) על-פי הנכות התפקודית ובסיס השכר, כולל רכיב הפנסיה בשיעור 12.5%.

עזרת הזולת

1. התובע טוען כי כתוצאה מהתאונה הוא נזקק לעזרה מבני משפחתו, וכי בחלוף הזמן צפויה החמרה במצבו, אשר בעקבותיה יהא זקוק לעזרת הזולת גם בעתיד. לפיכך, עותר התובע לתשלום פיצוי בסך 300 ₪ לחודש, לעבר ולעתיד על-פי תוחלת חיים ממוצעת.

הנתבעת טוענת כי לא נותרה לתובע כל נכות תפקודית המצריכה עזרה, ודאי לא עזרה החורגת מסיוע סביר המוענק על-ידי בני משפחה באופן טבעי, ולפיכך אין מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה.

1. על-פי הפסיקה, פיצויים בשל עזרה ייפסקו בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, כאשר עזרת בני משפחה תזכה בפיצוי כאשר יוכח כי חרגה בהיקפה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. כפי שנכתב בספרו של המלומד ד. קציר, " פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה שלישית, תשנ"ג-1993), בעמ' 416: "אמת נכון הוא, שכאשר בן משפחה נקלע למצוקה יש לצפות מבן זוגו, ואולי אף מבני משפחה אחרים, לעזור ולסייע לו ככל יכולתם. כאשר עזרה זו אינה חריגה מבחינת היקפה ומהותה מהעזרה המושטת על-ידי בן זוג אחד לרעהו או בין בן משפחה אחד למשנהו במהלך חיי היום יום על תהפוכותיהם, ייתכן שאז אין לתרגם זאת למונחים כספיים". מאידך, כאשר בני המשפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם במקרה שבו לא שילם עבורו (ראו גם רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6.1.2015)).

לעניין שיעור הפיצוי, נקבע כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ראו ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח' (27.12.1973)), וכי ניתן לפסוק סכום פיצוי גלובלי כאשר לא הוצגו נתונים אובייקטיביים (ע"א 515/83 עגור נ' אייזנברג ואח' (26.2.1985)). לפיכך, השאלה אינה רק האם התובעת קיבלה בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאית לקבלה ואם ניתנה לה על-ידי אדם כלשהו. בהתאם לכך, ובהיעדר נתונים אודות הוצאה כספית בעין, הפיצוי בגין ראש נזק זה ייקבע על דרך האומדנה.

1. התובע העיד כי בעקבות התאונה התקשה לתפקד ונפל למשכב, ושב לעבודתו רק לאחר שבוע או עשרה ימים. לאחר מכן שב התובע לתפקוד יומיומי כרגיל, אולם בשנה הראשונה לאחר התאונה נמנע מנהיגה והתקשה להתמודד עם מצבו, ובהתאם לכך נקבעה לו נכות נפשית זמנית.

לא הובאה מטעמו של התובע כל ראיה או עדות לצורך בעזרת הזולת, והוא אינו טוען לעזרה בשכר בעבר או בעתיד.

1. על-פי העדויות והראיות שהובאו בפניי התרשמתי כי על אף מגבלותיו התובע מנהל אורח חיים פעיל ואינו זקוק לעזרת הזולת בהיקף החורג מהעזרה המקובלת שניתנת על-ידי בני משפחה. עם זאת, לאור העובדה שמדובר במגבלות אורתופדיות ובחסימה אפית, ישנה אפשרות שהתובע יהיה זקוק בעתיד לעזרה יתרה, בעת הגיעו לגיל מבוגר.
2. במכלול נסיבות העניין, ובשים לב לגילו ולמצבו הרפואי והתפקודי של התובע, אני מוצאת לנכון להעמיד את סכום הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד על סך 15,000 ₪.

הוצאות רפואיות וניידות

1. התובע טוען כי בעקבות התאונה הוא נדרש להוצאות רפואיות, בין השאר להשתתפות בביקורים אצל רופאים ובדיקות, טיפולי פיזיותרפיה ורכישת משככי כאבים. עוד טוען התובע כי בשל הימנעותו מנהיגה נגרמות לו הוצאות נסיעה עודפות. לא צורפו מטעמו של התובע קבלות המעידות על הוצאותיו.

הנתבעת טוענת כי מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה, וכי לא נגרמו לתובע הוצאות רפואיות כלשהן, ובכל מקרה הוא זכאי לכיסוי הוצאותיו באמצעות קופת החולים.

1. את הפיצוי בגין הוצאות יש לפסוק בהתאם לעקרון העל בפסיקת פיצויים בדבר השבת המצב לקדמותו (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה (15.7.1982)). אמנם מדובר ב"נזק מיוחד" שיש להוכיחו בראיות, הן לעניין הצורך בהוצאה הן לעניין ההוצאה בפועל (ראו ד. קציר דיני הנזיקין בעמ' 11; ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (22.3.1994)); אולם מקום בו הוכח כי יש צורך בטיפולים רפואיים הכוללים אשפוז קודם ואשפוז צפוי, טיפולי פיזיותרפיה שוטפים, מעקב רפואי והוצאות נסיעה נלוות, וכן רכישת משככי כאבים, ניתן לפסוק על דרך האומדנה, " על הצד הנמוך והבטוח" (ע"א 307/77 מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ (2.2.1978); ת"א 1616/04 שרף נ' אסותא – מרכזים רפואיים בע"מ (23.8.2009)).
2. בהתחשב בטיב הפגיעה והיקפה ובמגבלותיו של התובע, וכן בהתחשב בעובדה שהתובע לא הוכיח הוצאות בעין ולא הראה צורך מיוחד בהוצאות רפואיות, יש לפסוק בעניינו הוצאות על הצד הנמוך. בנסיבות העניין, ובשקלול כל הנתונים שהובאו ושלא הובאו בפניי, ובשל האפשרות שהתובע יידרש להוצאות בעתיד, לרבות בגין ניידות, אני סבורה כי במקרה דנן ניתן לפסוק סכום סמלי, שנאמד בסכום גלובלי בסך 5,000 ₪.

נזק לא ממוני

1. התובע טוען כי יש לפצותו ברכיב זה על-פי נכות רפואית נטענת בשיעור 24.08%.

הנתבעת טוענת כי נכותו הרפואית של התובע היא נכות אסתטית בשיעור 5%.

1. כפי שקבעתי לעיל, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בגין התאונה עומדת על 16.9%, ובהתאם לשיעור זה יש לחשב את הפיצוי בגין כאב וסבל.
2. על-פי שיעור הנכות הרפואית המשוקללת 16.9%, ובהתאם לתקנה 2(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976, עומד הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך 30,279 ₪.

דרישת התובע לפסיקת הוצאות

1. התובע עומד על פסיקת הוצאות בשל הסחבת והעיכוב שנגרמו בעקבות העובדה שהנתבעת לא פעלה במועד וכנדרש לבירור ולאיסוף התיעוד הרפואי ממשרד הביטחון בנוגע למצבו הרפואי בעקבות התאונה בצבא משנת 1990 והנכות שנקבעה בגינה. הנתבעת השיבה על כך במהלך הדיון כי היא פעלה לאיסוף התיעוד ממשרד הביטחון, אולם לא נמסרו המסמכים הרלוונטיים לתאונה ולנכות הקודמת, ובשל העובדה שהתובע הסתיר את העובדה שהוא נכה צה"ל ושנקבעה בעניינו נכות קודמת בגין מגבלות בעמוד שדרה מותני, היא לא היתה מודעת לצורך באיסוף תיעוד נוסף.
2. על-פי מועדי הדיון שנקבעו לשמיעת הראיות וחקירות המומחים, שמיעת הראיות היתה אמורה להסתיים בדיון שהתקיים בתאריך 16.6.2024. בעקבות שמיעת עדותו של התובע בדיון שהתקיים בתאריך 16.5.2024, הוגשה מטעם התובעת בקשה להפניית שאלות הבהרה למומחה מטעם בית המשפט בנוירוכירורגיה, לאחר איסוף מלוא התיעוד הרפואי ממשרד הביטחון בנוגע לתאונה ולנכותו הקודמת של התובע. לאחר מכן הוגשה מטעם הנתבעת בקשה לזימון נציג משרד הביטחון לדיון לצורך קבלת המסמכים. לאחר קבלת תגובת התובע, נדחתה הבקשה לזימון עד, ובדיון שנערך בתאריך 16.6.2024 נשמעו טיעוני הצדדים בהרחבה. בשל העובדה שנוצר חוסר בהירות בנוגע לנתונים בדבר נכותו הקודמת של התובע והשלכותיה על קביעת נכות בעמוד השדרה בקשר סיבתי עם התאונה, ולצורך קידום העקרון של גילוי האמת, נקבע כי תינתן לנתבעת האפשרות לערוך בירור חוזר על-מנת לקבל את המסמכים ממשרד הביטחון. עוד נקבע, כי התנהלותה של הנתבעת אמנם גרמה לעיכוב משמעותי בבירור ההליך, אולם באיזון בין הפגיעה בזכותו הדיונית של התובע לבירור מהיר ויעיל של ההליך ובין הצורך בבירור האמת ובהצגת תמונה מלאה וברורה בנוגע לקביעתו של המומחה מטעם בית המשפט, יש להעדיף את מיצוי הבירור, כאשר ניתן לרפא את הפגיעה בזכות הדיונית באמצעות פסיקת הוצאות.
3. לאחר בירור שארך מספר חודשים, ביקשה הנתבעת פעם נוספת את זימונו של נציג משרד הביטחון לדיון. יצוין כי הנתבעת לא הראתה כי גם בשלב זה היא פועלת בשקידה הראויה לצורך השלמת הבירור, ובהתאם לכך נקבע בהחלטה מתאריך 30.9.2024 פעם נוספת כי התנהלותה של הנתבעת תובא בחשבון במסגרת פסיקת הוצאות.

לאחר שהתקבלו המסמכים הנדרשים ממשרד הביטחון הם הועברו אל המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירוכירורגיה, בצירוף החלטה המורה על קבלת התייחסותו של המומחה למסמכים. בהמשך הוגשה תשובתו של המומחה, על-פיה בנסיבות העניין יש לנכות מהנכות שנקבעה בחוות דעתו את הנכות הקודמת שנקבעה לתובע על-ידי משרד הביטחון, כך שלא נותרה לו נכות בעמוד שדרה מותני בקשר סיבתי עם התאונה. בעקבות תשובה זו ביקש בא כוח התובע לזמן את המומחה לחקירה נוספת, ובתאריך 18.12.2024 ניתנה החלטה על זימונו של המומחה בנוירוכירורגיה, ונקבע כי הנתבעת תישא בהוצאות שכר טרחתו.

1. חקירתו הנוספת של המומחה התקיימה בדיון שנערך בתאריך 6.3.2025, ובסיומה הגיע המומחה לתוצאת ביניים ולמסקנה כי על אף קיומה של קביעת נכות קודמת בעמוד שדרה מותני בדרגה גבוהה יותר מהנכות שקבע, ניתן לקבוע קשר סיבתי ולייחס חלק מהנכות לתאונה.
2. סיכומו של דבר, הגם שהבירור בנוגע לנכותו הקודמת של התובע היה ענייני ונחוץ לצורך קבלת תמונה מלאה בנוגע לדרגת הנכות שיש לייחס לו בקשר סיבתי עם התאונה, ובפועל הביא לשינוי של קביעת המומחה באופן חלקי, התנהלותה של הנתבעת גרמה לעיכוב מהותי של בירור ההליך על פני חודשים ארוכים. איני סבורה כי היתה הצדקה להתנהלות זו של הנתבעת. אמנם היה על התובע למסור למומחה בנוירוכירורגיה את העובדה כי נקבעה לו בעבר נכות בגין מגבלות בגב התחתון, אולם כלפי הנתבעת יצא התובע ידי חובתו בכך שמסר פרטים הן בתצהיר הבריאות הן בתצהיר תשובות לשאלון במסגרת הליכים מקדמיים, והצהיר כי הוכר כנכה צה"ל. על-פי סדרי הדין היה על הנתבעת לפעול כבר בשלב זה לקבלת התיעוד והמסמכים הנדרשים, ובמידת הצורך להגיש בקשה למתן צו מתאים, ולא להמתין לשלב שמיעת הראיות. לו היתה הנתבעת פועלת במועד לא היה נוצר העיכוב במהלך שמיעת הראיות, ולא היה נוצר צורך בקיום דיון הוכחות נוסף לצורך עדות נוספת של המומחה מטעם בית המשפט.
3. בנסיבות אלה, וכפי שנקבע בהחלטות קודמות שניתנו בנושא, ישנה הצדקה לפסיקת הוצאות לחובת הנתבעת בגין העיכוב שנגרם בבירור ההליך ובגין הצורך בהגשת בקשות ותגובות ובקיום דיון נוסף שהוקדש כולו לחקירה נוספת של המומחה בנוירוכירורגיה. באומדן סכום ההוצאות יש להביא בחשבון את התנהלותה של הנתבעת לאורך ההליך, את משך העיכוב והטרחה שנגרמה לתובע ולבא כוחו, את עוצמת הפגיעה בזכותו הדיונית, ומאידך את העובדה שהשלמת הבירור הביאה לשינוי מסוים בקביעתו של המומחה.

על-פי עקרונות היסוד שנקבעו בחלק א' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, הוגדר הליך שיפוטי ראוי והוגן כהליך שנועד להביא לחקר האמת ולהשגת תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסכסוך, בהכרעה הניתנת תוך זמן סביר ובאופן יעיל. על-פי הוראות תקנה 3(ב) חובת בעלי הדין ובאי כוחם לסייע לבית המשפט בקיום המוטל עליו במסגרת ניהול הליך ראוי והוגן, וכן לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית.

לאחר שהבאתי בחשבון את מכלול הנתונים הנוגעים להתנהלותה של הנתבעת ואת השלכותיה על ניהול ההליך, אני מוצאת לנכון לפסוק לטובת התובע הוצאות בגין התנהלות זו, בסך 10,000 ₪.

סוף דבר

1. סכום הפיצוי הכולל שיש לפסוק לטובת התובע הוא כמפורט להלן:

אובדן כושר השתכרות (כולל פנסיה) 300,000 ₪

עזרת הזולת 15,000 ₪

הוצאות רפואיות ונסיעות 5,000 ₪

נזק לא ממוני 30,279 ₪

____________________________________________________

סה"כ 350,279 ₪

1. סיכומו של דבר, דין התביעה להתקבל.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 350,279 ₪, בתוספת שכר טרחת עורכי דין בשיעור 15.34% (כולל מע"מ) מהסכום שנפסק ואגרה, וכן סכום נוסף בגין פסיקת הוצאות בסך 10,000 ₪. הסכומים על-פי פסק הדין ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 60 יום.

ניתן היום, כ"ח אלול תשפ"ה, 21 ספטמבר 2025, בהעדר הצדדים.