לפני כבוד השופט משה תדמור-ברנשטיין
התובע:	פלוני נגד
הנתבעים:	1. _____ 2. הפניקס חברה לביטוח בע"מ שניהם

פסק דין

א. תמצית המחלוקת

1. לפניי תביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים. התובע הוא תושב הרשות הפלסטינית (להלן: "הרשות"), שנפגע בעת שרכב על עגלה רתומה לסוס בשל התנגשות עם רכב בו נהג הנתבע 1 (להלן: "התאונה"). השימוש התחבורתי ברכב המעורב בתאונה בוטח במועדים הרלוונטיים לתאונה בביטוח חובה שהוציאה לו הנתבעת 2 (להלן: "הרכב" ו- "הנתבעת" - בהתאמה).
2. התאונה ארעה בכביש שמוביל מערבה מהיישוב צופים. היישוב צופים ממוקם מעבר לתחומי הקו הירוק בשטח שבתחומי הרשות, שמוגדר ומאופין כ 'שטח C'; כך שמדובר בכביש שהתוואי שלו נמתח בתוך תחומי הרשות באיו"ש. הכביש מוביל מערבה מהיישוב צופים (היינו – מ'שטח C'), ומאפשר יציאה מאיו"ש לישראל (להלן: "הכביש"). אקדים ואומר כי, על מנת להגיע למחסום הצה"לי המדובר בענייננו, יש לפנות מהכביש הזה בהסתעפות - לכביש צדדי יותר שעליו ממוקם המחסום צה"לי, באשר הפניה שחסומה במחסום מובילה לכיוון קלקיליה אשר ב'שטח A' בשטחים.
3. הואיל ומדובר בתאונת דרכים, ולנוכח הוראת פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן: "פקודת ביטוח רכב מנועי"), חלוקים הצדדים בשאלה של מיקום התאונה ובשאלה מהו "הדין החל במקום התאונה"; האם - הדין הישראלי, היינו - חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפלת"ד"); או, שמא - הדין הזר, הדין הפלסטיני, היינו - חוק הביטוח הפלסטיני.
4. בכתב התביעה נטען כי התאונה ארעה "בתחומי מדינת ישראל". הנתבעת חולקת על כך, ובדיון שהתקיים לפני ביקש התובע להסתמך על הטענה שהכביש הנדון כפוף לשליטה בטחונית ואזרחית ישראלית מלאה.
5. בכל מקרה, לטענת התובע הוא זכאי לפיצויים בגין נזק הגוף שנגרם לו בתאונה הנדונה בה נחבל בכל חלקי גופו, ובעיקר - בצוואר, בראש, בגב בחזה, בכתפיים, בברכיים וביד ימין, וגם - ניזוק מבחינה נפשית.
6. הנתבעת, מבטחת השימוש התחבורתי ברכב בו נהג התובע, איננה חולקת על עצם החבות שלה בגין התאונה, ובלבד ששאלת קיומו של הנזק, שיעורו והפיצויים שיפסקו יידונו לפי 'דין המקום'; לעמדתה - הדין הפלסטיני.
7. בעקבות התאונה הובהל התובע באמצעות אמבולנס לבית חולים בקלקיליה.
8. לצורך בדיקת התובע ומתן חוות דעת רפואית לעניין הנכות אשר נגרמה לו כתוצאה מהתאונה, מונו מטעם בית המשפט בנדון מומחים רפואיים בתחומי הרפואה הבאים: אורתופדיה, נוירולוגיה ופסיכיאטריה. המומחית הרפואית בתחום הפסיכיאטריה זומנה למתן עדות לפניי בחקירה על חוות דעתה.
9. הצדדים חלוקים בשאלת שיעור הנכות הרפואית שנגרמה בתאונה, שיעור הנכות התפקודית שנגרמה בגין התאונה על רקע מצב בריאותו של התובע קודם לתאונה.
10. העדויות הראשיות בנדון נמסרו בתצהירים; תצהיר שנתן התובע ותצהיר שנתן אביו. התובע ואביו נתנו עדות בחקירה לפניי.
11. כאמור, אין בין הצדדים מחלוקת בשאלת עצם קיומה של חבות, אלא לגבי הדין החל והיקף הנזק והפיצויים; ובהתאם, הדיון בפסק דין זה יתמקד תחילה בשאלה מהו "הדין החל במקום התאונה"; ובהתאם לדין שאקבע, אעסוק בהמשך הדברים - בנזק הגוף שנגרם בגין התאונה, שיעורו, וגובה הפיצויים שיש לפצות את התובע בגינו.

ב. "הדין החל במקום התאונה" - הוא הדין הפלסטיני

1. כפי שיפורט להלן, עובדתית - אני מוצא כי התאונה ארעה על כביש שמוביל מהיישוב צופים מערבה (או - בפניה אליו כשמגיעים מהמחסום הצה"לי); שטח שהוא בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית, שמבחינת סיווגו לענייננו, יש לראותו כ'שטח C'.
2. נהג הרכב הפוגע, הנתבע 1, הוא יליד 23.12.1934 ['טופס מידע על נתוני תיק תאונת דרכים' של המשטרה]; היינו, במועד התאונה, 6.5.2015, כבר היה בן למעלה מ-80 שנה. הנתבעת מציגה בראיותיה נוסח הודעה למשטרה מיום 21.6.2015 שמיוחס לנתבע 1 [נספח 5 למוצגי הנתבעת].
3. בעקבות הגשת התביעה שלחה הנתבעת במחצית שנת 2016 חוקר פרטי מטעמה שלפי תצהיר החוקר שוחח עם הנתבע 1 והקליט אותו פעמיים: ביום 6.7.2016 – בביתו, וביום 15.9.2016 – במסגרת ביקור "במקום האירוע". כתב ההגנה שהוגש בנדון הוגש ביום 27.7.2016 מטעם הנהג, הנתבע 1, והמבטחת של השימוש ברכב, הנתבעת 2 - יחדיו.
4. החלטה ראשונה על הגשת ראיות בנדון ניתנה ביום 16.5.2022, ובהמשך ניתנה החלטה שנייה בענין זה ביום 20.2.2023.
5. ראיות התובע הוגשו בנדון ביום 20.11.23, כשהנתבע 1 היה כבן 89.
6. כשלושה חודשים לאחר מכן, ביום 14.2.24 הגישה הנתבעת ראיות מטעמה, וטענה כי הגשת הראיות התעכבה, בין היתר, בשל כך שהנתבע 1, הנהג המבוטח, שהוא כבר כבן 90, מסרב לשתף פעולה. במקביל ביקשה הנתבעת לזמן את הנתבע 1 כעד מטעמה מבלי למסור תצהיר שנתן, שכן איננו משתף פעולה, ומכאן - שאיננו בשליטתה.
7. בקדם משפט מיום 12.3.24 הודע מטעם הנתבעת, שהיא מבקשת גם להגיש את הודעות הנתבע 1 והתובע במשטרה, וכי תשלים את הגשת תיק המשטרה כולו. איפשרתי לצדדים להשלים ראיות לענין מיקום התאונה, ולגבי הדין לפיו תידון התביעה.
8. ביום 12.12.24, שלושה ימים טרם דיון ההוכחות בנדון, הודיעה הנתבעת כי נמסר לה שהנתבע 1 נפטר, וכי אתמול (יום 11.12.24) נערכה לוויתו. הנתבעת ביקשה, בנסיבות, לזמן את קצין המשטרה שלטענתה חקר את הנתבע 1 - למתן עדות מטעמה. אציין כי הנתבעת הודיעה כי בכוונתה להגיש את תיק המשטרה במלואו. לא ראיתי שבסופו של דבר - תיק המשטרה הוגש, והנתבעת לא עמדה על חקירת קצין המשטרה.
9. לבקשת הנתבעת, עיינתי בפתח דיון ההוכחות מיום 15.12.24 בדו"ח חקירה שערך חוקר פרטי בשנת 2016, שביקשה לעכב בו את העיון.
10. להלן החלק הרלוונטי בהחלטתי בפתח דיון ההוכחות בנדון מיום 15.12.24 - לענין תמלילי הקלטה נטענת של שיחות שלכאורה ערך החוקר עם הנתבע 1.

"3. היום יישמעו העדים בפניי:

מטעם התובע – התובע עצמו, אביו ומומחית בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה.

מטעם הנתבעת – הנתבעת מבקשת שתישמע עדות החוקר.

4. בעניין הבקשה לעכב עיון עפ"י הילכת סויסה, אבהיר מספר דברים.

דו"ח חוקר איננו יכול להוות ראייה לתוכנו, להבדיל מקיומו, באשר כולו עדות שמיעה בכל הקשור למאורעות שרלוונטיים לתביעה, אם לגבי התאונה בזמן אמת ואם לגבי דברים אחרים. מה כן יכול להוות ראייה שקשורה לחוקר, זה רק ראייה אובייקטיבית שהחוקר גבה, צילם, הקליט ומצרף תצהיר שעשה זאת כדין.

5. במקרה שלנו, הנתבעת צירפה תצהיר אחד ושני דו"חות חקירה ו- 3 הקלטות של שיחות לכאורה שערך החוקר עם הנהג, הנתבע 1 זכרונו לברכה, וחייל מג"ב.

6. כמובן, לפי הדין, הקלטות אלה יש להשמיע לעדים שלכאורה אמרו אותם.

7. הנתבעת בחרה שלא להזמין את חייל המג"ב, ולכן אני כבר אומר שהם לא יוכלו לעשות שימוש בהקלטתו (עכשיו אני שומע מפי ב"כ הנתבעת שהחייל לא אותר).

8. לגבי הנתבע 1 קיימות שתי הקלטות שהדיון בהם יותר מורכב. הנתבע 1 נפטר אך לאחרונה והנתבעת טוענת שבנסיבות כאלה ראוי להסתמך על אמירתו בהקלטות כראייה לתוכנם.

9. הואיל ולצורך הבקשה האם להתקדם במתווה סויסה או לא, אינני נדרש למתן החלטה לגבי קבילות הראיה ללא עדות הנתבע 1 (כמובן, הנתבע 1 לא יעיד בנדון), ועל מנת למנוע מצב שהתובע משיב לראייה שעוד לא החלטתי אם לקבל אותה או לא, בשלב זה אני מאשר עיכוב הצגת המסמכים לתובע.

10. המסמכים כולם יוצגו לתובע לאחר שמיעת עדות התובע מכמה סיבות:

האחת, שעל מנת לתת החלטה לאחר שהיה לתובע יומו בהתייחסות מלומדת לשאלת הקבילות של התמלול של ההקלטה, ראוי שהתובע יוכל לראות את המסמכים והוא אכן יראה אותם.

השנייה, שבמתן פסק דין בהתייחסות בית המשפט לקבילות הראייה ו/או למשקלה, ראוי שהראייה תהיה גלויה בתיק, הגם שבהחלט יתכן שאפסוק שאיננה קבילה.

11. בעצם השאלה מתמקדת בתמלול של שתי השיחות לכאורה בין הנתבע 1 ז"ל לבין החוקר. היום, לא אשמע את עדות החוקר באשר אני רוצה קודם לתת לתובע להשיב להתייחס לבקשת הנתבעת לצרף את התמלול כראייה, והתובע יודיע בהתייחסותו אם הוא עומד על חקירה החוקר, והחלטתי תתייחס גם לשאלה הזו. היום עדות החוקר מיותרת".

1. במהלך שמיעת סיכומי הצדדים עמד התובע על הטענה שמקום התאונה הינו שטח שבשליטה ישראלית ביטחונית ואזרחית מלאה, ועל כן, לשיטתו - דין מקום התאונה הוא הדין הישראלי. לעומתו, הנתבעת טענה כי לא הוכחה הגדרתו הטריטוריאלית של הכביש במקום בו ארעה התאונה, וכי גם אם יקבע כי לא מדובר בשטח שהוא בשליטה פלסטינית מלאה, מדובר בתאונה שארעה באיו"ש. לטענת הנתבעת, על פי הדין, בתאונת דרכים שמתרחשת באיו"ש בה נפגע פלסטיני (להבדיל - מישראלי או תייר), דין מקום התאונה הוא הדין הפלסטיני; זאת - גם אם יקבע כי בענייננו מדובר ב'שטח C'.
2. בעקבות דיון ההוכחות, בהחלטה מיום 28.1.25, איפשרתי לנתבעת להגיש את תצהיר החוקר ותמלילי הנתבע 1 לתיק בית המשפט, והבהרתי כי אין בעצם הגשת האמור כדי להביע דעתי לענין קבילות או משקל הדברים המוגשים כראיה בנדון.
3. ובכן, לאחר עיון בתצהיר החוקר ובתמלול ההקלטות, אני מקבל אותם כראיה לעצם קיומם, אך לא - לאמיתות תוכנם.
4. אציין כי מעיון בתמלילים עולה כי הנתבע 1 מדבר בשיחה הראשונה על תאונה שארעה בירידה מצופים - לפני המחסום (לפני – מכיוון הגעתו של הנתבע 1; היינו – לאחר שהתובע עבר את המחסום): "אני ירדתי פה לכיוון החיילים... לכיוון הירידה לכיוון המחסום... הוא בא מלמטה כן...". אמנם נחזה שהחוקר מבקש לשכנע את הנתבע 1 כי מדובר בתאונה שארעה לפני מפגש התובע עם החיילים, אך הנתבע 1 מבהיר - שאחרי: הנתבע 1: "ירדתי ראיתי אותו יורד מ, ז"א עולה"; החוקר: "לפני לפני החיילים"; הנתבע 1: "תיכף אחרי שהוא השתחרר מהחיילים בשביל לעלות אני ירדתי"; החוקר: "אחרי החיילים, עבר, התאונה היתה לפני החיילים או אחרי?"; הנתבע 1: "אחרי החיילים" (ההדגשות בקו – הוספו) [עמ' 2 לתמלול מיום 5.6.2016].
5. כך גם מתאר החוקר בתצהירו את הבנתו את השתלשלות האירועים כפי ששמע מהנתבע 1 בשיחה הראשונה (מיוני 2016): "לדבריו, הוא נהג ברכב המבוטח בירידה מהישוב צופים וכ-100 מ' לפני המחסום הבחין בעגלה עם סוס ועליה התובע..." (ההדגשות בקו – הוספו) [סעיף 4 לתצהירו].
6. לגבי השיחה השניה, אני מוצא שנחזה מעיון בתמליל שלה - ניסיון הובלה של החוקר את הנחקר, את הנתבע 1, במגמה 'להרחיק' את התאונה כך 'שתתרחש' מעבר למחסום (טרם שהתובע עבר אותו); אך דווקא ניסיונו זה מבהיר את ההיפך; כלהלן: החוקר (שואל לגבי המקום שבו ארעה התאונה): "זה שטח פלסטינאי או מה"; הנתבע 1: "אני יודע? אני גר פה בצופים הרי אני גר אני יודע מה?"; החוקר: "זה נחשב לשטח מה?"; הנתבע 1: "איך?"; החוקר: "זה שטח שלהם או זה רגע מכוניות פלסטינאיות עוברות פה?"; הנתבע 1: "עוברות פה גם בטח עם אישור אבל"; החוקר: "באישור"; הנתבע 1: "באישור"; החוקר: "אהה רגע"; הנתבע 1: "בלי אישור הם לא יעברו" [עמ' 2 לתמלול השיחה שנחזית להיות בשטח - מיום 15.9.2016].
7. המיקום של התאונה כ-150-100 מטר אחרי המחסום, בעליה לכיוון היישוב צופים - נתמך בעדות התובע, לפיה כשארעה התאונה כבר עבר את המחסום [עמ' 77, 78 לפרו']. אף שהנתבעת מבקשת בחקירה מטעמה להקשות על התובע, הוא עומד בגרסתו; כשהוא נשאל: "אז עדיין לא עברת את המחסום לכיוון ישראל?", ומשיב: "לא. עברתי המחסום ונכנסתי בערך 100, 150, 200 מטר. (לא ברור), ככה"; ושוב מבררים עמו: "אז היית בתוך שטח המחסום?", והוא מבהיר: " בקדימה. לבפנים " [ עמ' 80 לפרו']. כך גם בעדות אביו שלגרסתו הגיע למקום בסמוך לאחר התאונה [בעמ' 103 לפרו'].
8. כאן המקום לצטט מהודעתו של הנתבע 1 בהודעתו למשטרה משנת 2015, שהיא גרסתו הראשונית לתאונה: "אותו היום הייתי צריך להחליף את הרכב שלי, ירדתי מכיוון הבית (היינו - מכיוון היישוב צופים) לכיוון כ"ס, העיקול שלפני המחסום אני רואה את הסוס עם העגלה, מתחילים הסוס עם העגלה התחילו להשתולל, אח"כ נסענו לאט לאט לברוח ממנו, לא הצלחתי, הוא נכנס בי עם העגלה..." (ההדגשה בקו - הוספה). יש לציין כי גם מהודעת התובע במשטרה - עולה כי אין מחלוקת בינו לבין הנהג, הנתבע 1, לענין מיקום התאונה ב "עיקול" הכביש שיורש מצופים, היינו – לאחר שהתובע עבר את המחסום (התובע לא עומת בחקירתו מול הודעה זו, אולי משום שהיא תואמת את עדותו) [נספח 5 למוצגי הנתבעת]. לשון אחר, בפשטות – לגרסתו בהודעתו במשטרה - הנתבע 1 התכוון לנסוע לכפר סבא, ונסע על הכביש המוביל מערבה, ובעיקול שמצוי עליו ארעה התאונה.
9. במבט מלמעלה, אפנה לכך שהנתבעת שמוחזקת כמי שידעה את גילו של הנתבע 1, לפחות כבר מ-2016, בחרה במהלך השנים הארוכות של ניהול התביעה - למרות גילו המתקדם - שלא לבקש להקדים את שמיעת עדותו. בחירה זו יש להחזיק נגד הנתבעת; במיוחד במקרה כבענייננו, שבו - כשאנו מבקשים להפיק תובנות מחקירת המבוטח, הנתבע 1 (על רקע הודעתו במשטרה), עולה מהעיון בה, כאמור - שאיננה תומכת בטענת המבטחת, הנתבעת, כי התאונה ארעה לפני שהתובע עבר את המחסום. על רקע הדברים האלה, יובהר כי אינני מקבל כראיה לאמיתות תוכנם את התמונות שצורפו לתצהיר החוקר, שלכאורה סומנו על ידי הנתבע 1; ואציין גם שלא ברור מהתמונות - איזה צד של המחסום נראה בהן.
10. לסיכום: אני מוצא כי התאונה ארעה על הכביש המוביל מערבה מהיישוב צופים או בהסתעפות ממנו. על פי מפות שהוצגו היישוב צופים הוא בגדר 'שטח C', היינו – בשליטה אזרחית וביטחונית ישראלית מלאה. מצאתי כי גם הכביש המדובר ומקום התאונה הם בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית (מכוניות פלסטיניות נוסעות בו רק "באישור", והן מגיעות אליו מהשטחים - רק לאחר שעברו מחסום צה"לי). התאונה ארעה לאחר שהתובע, תושב הרשות, שהגיע מעיר מגוריו עם סוס ועגלה - עבר את המחסום הצה"לי, והחל לטפס בכביש העולה מהמחסום, על מנת לפנות ימינה לכיוון היישוב צופים, כדי להגיע לשטחים חקלאיים שמשפחתו מחזיקה בסמיכות ליישוב צופים.
11. מהו סיווג הכביש במקום בו ארעה התאונה - מבחינה טריטוריאלית?
12. ובכן, אינני מקבל את טענת התובע בכתב התביעה כי בנסיבות שהוכחו התאונה הנדונה ארעה "בתחומי מדינת ישראל".
13. ככל שהתובע מבקש לטעון, מה שמוקשה על פי הגיון תפיסת הדין, שתאונת דרכים שמתרחשת בכביש בתחומי איו"ש המוביל לישראל, ומצוי בשליטה אזרחית וביטחונית ישראלית 'מלאה' היא בבחינת "תאונה בישראל", היה עליו להביא תעודת עובד ציבור מאת המינהל האזרחי שמאשרת אמירה כזאת; והוא בחר לא לעשות כן.
14. ממה שכן הוכח בענייננו, אני מוצא כי מדובר בתאונה שארעה בתחומי איו"ש, מעבר לגבולות הקו הירוק, ועל כן, גם אם מדובר במקום שהוא בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית ב'האזור' או 'האזורים' כהגדרתם בחוק הפלת"ד, הרי שלפי תפיסת חוק הפלת"ד - אין מדובר בתאונה שניתן לכנותה תאונה שארעה בישראל.
15. בהתאם, תישאל השאלה האם ניתן לראותה כתאונה ש"כאילו ארעה בישראל". והתשובה לשאלה זו היא: לא.
16. הוראת סעיף 2(א1) לחוק הפלת"ד מאפשרת תפיסה של "כאילו" רק במקרה בו הנפגע בתאונה הוא ישראלי או תייר חוץ: "הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב אף אם התאונה אירעה באזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית או באזורים ויראו את התאונה כאילו אירעה בישראל;" (ההדגשה בקו – הוספה).
17. בהסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו, שנחתם בקהיר בין מדינת ישראל לבין ארגון השחרור הפלסטיני, ביום כ"ג באייר התשנ"ד (4 במאי 1994) (כתבי אמנה 32, עמ' 2) מסווגים השטחים באיו"ש לפי שלושה סוגים 'טריטוריאליים': A, B ו-C. בענייננו, אין מחלוקת בין הצדדים שהיישוב צופים עצמו מצוי ב'שטח C'. בהתאם, אני מוצא כי - גם אם עובדתית הכביש המוביל מהיישוב צופים מערבה לכיוון ישראל (לרבות הפניה ממנו עד למחסום שכאמור התובע כבר עבר) הוא בשליטה אזרחית וביטחונית ישראלית 'מלאה', יש לסווגו תחת אחד משלושת סוגי השטחים: A, B ו-C. אשר על כן, אני קובע כי גם הכביש במקום בו ארעה התאונה נחשב כמתחם שהוא בתחום 'שטח C', כמשמעו בהסכם (לעיל ולהלן: "שטח C") .
18. מה "הדין החל במקום התאונה" במקרה של תאונת דרכים בה ישראלי פוגע ברכבו בפלסטיני ב'שטח C'? את התשובה לכך נמצא בפסיקת בית משפט העליון בענין רע"א 1667/09 פלונית נ' פלונית (פורסם; 2.8.2010) (להלן: "ענין פלונית"), כמפורט להלן.
19. ב-בש"א (מחוזי י-ם) 3061/08 ש'.ס' (קטינה) נ' נתשה מרשד (פורסם; 20.7.2009) (להלן: "ענין מרשד") דן כב' השופט יוסף שפירא במקרה בו ישראלי פגע בהולכת רגל פלסטינית באזור C, וקבע כי הדין החל הוא הדין הפלסטיני. בענין פלונית דחה בית משפט העליון דחה את הערעור שהוגש על פסיקתו של בית משפט המחוזי בענין מרשד; כשהמשנה לנשיאה, כב' השופט ריבלין, קבע והבהיר כי: "כפי שפורט בעמדת היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה בתיק זה, ההסכמים המדיניים בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית (שנטמעו בהסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, כ"א 33, 1071 (נחתמה ב-1995)) קובעים, בין היתר, שסמכויות הביטוח בשטחי יהודה ושומרון (למעט יישובים ישראליים ואתרים צבאיים) יועברו לידי הרשות הפלסטינית. לאור הסכמים אלה בוצעו שינויי חקיקה מתאימים על-ידי הממשל הצבאי באזור יהודה ושומרון (אשר העיקרי שבהם הוא מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס' 7), התשנ"ו-1995) וכן בוצעו תיקוני חקיקה בדין הישראלי ( חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה) , התשנ"ה-1994; חוק ביטוח רכב ופיצוי נפגעי תאונות דרכים (מבטח משטחי האחריות האזרחית הפלסטינית) (תיקוני חקיקה), התשנ"ח-1998). היום אף אין מחלוקת של ממש כי חוק הרשות משנת 2005 נחקק כדין וכי התאונה אירעה לאחר חקיקתו".
20. בספרו 'תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים' (מהד' 5, 2020), מבהיר המשנה לנשיאה, כבוד השופט ריבלין, את תחולת הדין במקרה של תאונה בה נפגע פלסטיני ('נפגע שאינו ישראלי') בתאונת דרכים בשטחי הרשות [בעמ' 86]: "לעומת זאת, מקום בו הנפגע בתאונה שאירעה בשטחי הרשות אינו "ישראלי" או "תייר חוץ", למשל תושב השטחים, הרי בהעדר החרגה מן התחולה הטריטוריאלית של חוק הפיצויים תחול הוראת פקודת הביטוח שבהתאם לה הדין החל על התאונה הוא דין המקום. סעיף 3(ג) הוסף לפקודה בעקבות הסכם הביניים והוא בא להגשים את הוראות ההסכם שבמסגרתו לקחו על עצמם הפלסטינים להנהיג שיטת ביטוח חובה באחריות מוחלטת ולהקים גם קרן פיצויים סטטוטורית. הדין החל אפוא מכוח הוראת סעיף 3(ג) ("הדין החל במקום התאונה") הוא דין הפיצויים הפלסטיני. דין זה חל בכל שטחי הרשות "A, B, C.
21. ניתן היה לעצור כאן, ולאפשר לצדדים 'להתכתש' לגבי התשובה לשאלה: מהו הדין הפלסטיני; שבראייתו כ'דין זר', לפי הדין - על התובע להוכיחו.
22. אך, בנסיבות ענייננו, אני מוצא כי דרישה כזאת תהיה לא מידתית; זאת, הן בשל "גילו" של תיק זה, והן באשר אין מדובר בדין זר איזוטרי או אקזוטי. המציאות מלמדת שבשל תדירות המקרים המובאים לפתחם של בתי המשפט בישראל, ראשי הנזק ותנאי הוכחתם על פי חוק הביטוח הפלסטיני - ידועים ושגורים למותבים השונים בישראל העוסקים לעיתים תכופות במתן הכרעות ופסיקות על פי דין זה. אפנה לכך שמסיכומי הנתבעת עולה כי היא מוצאת להתייחס להוראות חוק הביטוח הפלסטיני בחיתוכם האפשרי לענין ההיוון ולענין ראש הנזק של כאב וסבל בנדון - גם בהיעדר חוות דעת להוכחת הדין הפלסטיני.

ג. המצב הרפואי של התובע והנכויות הרפואיות

1. בענייננו מקרה בו התובע סבל עוד טרם התאונה מנכויות וקשיים, מה שקרוי 'מצב עבר'.
2. על פי חוות הדעת שניתנו בנדון, מעיון בתיעוד הרפואי עולה כי ביום 8.11.1999 (16 שנה קודם לתאונה הנדונה; בהיותו כבן 9) היה התובע מעורב בתאונת דרכים כרוכב על עגלה עם סוס. לאחריה התלונן התובע על כאב בצוואר ובגב התחתון ותועדה הגבלה בטווח תנועות ע"ש מתני. התחלואה של התובע בעמ"ש מצוינת במסמכים רפואיים עד לשנת 2006; עם זאת, CT צוואר מיום 27.7.2001 פורש כתקין.
3. התובע הגיש בזמנו לבית המשפט תביעה בגין נזק גוף בתאונת הדרכים משנת 1999 [ת"א (שלום ת"א) 16185-10-11] (להלן: "התביעה הקודמת"), שבעקבות הגשתה - מונו באותו תיק מספר מומחים רפואיים בתחומי רפואה שונים לבדיקת התובע.
4. בראיות הנתבעת הוצגו חוות הדעת הרפואיות שניתנו בתביעה הקודמת. כך, הוצגה 'חוות דעת פסיכיאטרית' שנתן ביום 5.3.2014 (כשנה טרם התאונה) ד"ר דניאל גרופר, בעקבות מינויו מיום 3.1.2013 כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתביעה הקודמת. ד"ר גרופר בדק את התובע ביום 4.12.2013, בשל תביעתו על נזקיו בתאונה שעבר כקטין בשנת 1999, ובין היתר, תיעד בפרק 'תלונות עיקריות מאז התאונה ומהלכן': "הפרעות במצב הרוח: מאז התאונה הוא מתלונן על מצב רוח ירוד. כלום לא מעניין אותו. הוא לא עובד ויושב כל היום בגינת הוריו בחוסר מעש. אומר ש"לא אוהב את החיים האלו רוצה למות אבל לא יודע איך". כשנשאל מה עושה לו טוב אומר שרק להישאר לבד".
5. בעקבות הבדיקה והעיון במסמכים הרפואיים, מצא ד"ר גרופר לציין בחוות דעתו בפרק ה'דיון': "יש לציין שההערכה היתה קשה במיוחד עקב שיתוף פעולה לקוי מצד הנבדק, הגזמה ניכרת ותיעוד רפואי דל ובחלקו בלתי קריא". להלן הדיון שד"ר גרופר עורך כשנה בלבד טרם התאונה בענייננו:

"פנה לאחר התאונח למס' רופאים בקופ"ח ו/או רופאי חדר מיון עם תלונות על כאבי ראש וצוואר, והתעוררויות בלילה, אך יש לציין שרוב המסמכים כתובים בכתב יד וכאמור בקושי קריאים.

לאחר התאונה היה בטיפול אצל נוירולוגים לילדים בבית חולים [שם בית החולים] שהתרשמו מהפרעה פוסט טראומתית, ולאחד מכן טופל אצל מס' פסיכיאטרים מהמיגזר הערבי כשנראה שרציפות הטיפול היתה קשה עקב מיגבלות התנועה בשטחים.

יש לציין שמס' שנים לאחר התאונה החל לסבול גם מהידרוצפלוס שנותח ומהתקפים אפילפטיים שלהערכתו של מומחה שמונה בתיק זה בתחום הנוירולוגי אינם קשורים לתאונה הנדונה. קשה להפריד בין סימפטומים התנהגותיים הנובעים משינוי אישיותי כתוצאה מההפרעה הפוסט טראומתית (מה עוד שלפי הדיווח המשיך בלימודיו לפחות עד גיל 15) לבין סימפטומים נוספים הנובעים מהבעיות הנוירולוגיות שהתווספו בהמשך והשלכותיהן, כך שמדובר בגורם קושי נוסף להערכת הנכות הנפשית כתוצאה מהתאונה הנדונה.

תלונותיו של הנבדק במשך השנים היו על הפרעות בשינה, על מצב רוח ירוד, על סף גירוי ותיסכול נמוכים (שבאו לידי ביטוי בהתפרצות שאירעה במרפאתי במהלך הבדיקה), על חרדות עם תגובות הימנעות, על שיחזורים של התאונה, על כאבי ראש וסחרחורות, ועל הפרעות בזיכרון שהיו מוגזמות ובלתי סבירות בעת הצגתן בפני).

לאחד פגישות ספורות אצל פסיכיאטרים בשטחים פנה לטיפול אצל פסיכיאטר העובד בשכם ושמטפל בו עד היום. הפסיכיאטר מתאר תלונות על כאבי ראש, עצבנות, הפרעות שינה עם סיוטים, הסתגרות, הפרעות בריכוז ומחשבות חוזרות על התאונה. במכתב אחרון שהוצג בפני מתאריך 27.11.13 הפסיכיאטר מאבחן את הנ"ל כסובל מהפרעה שלאחר זעזוע מוח וחבלת ראש ומציין שהוא מטפל בו בפסיכותרפיה תמיכתית, בטיפול התנהגותי ובשיקום סוציאלי במקביל לטיפול תרופתי.

יש לציין שאם תיאור הטיפול של אותו פסיכיאטר אכן משקף את פני הדברים התנהגותו של הנבדק במהלך בדיקתו אצלי היתה מוגזמת מאוד, כיוון שלא ניתן היה לנהל איתו שיחה שוטפת, אמר שעצם הדיבור על התאונה ועל קשייו מרגיזים אותו, ואכן לאחר פרק זמן לא ארוך התפרץ וקטע את חמשך הבדיקה.

הבדיקה עצמה היתה קשה, עם שיתוף פעולה משתנה ולא יציב לכל אורכה. בתחילה לא שיתף פעולה כלל, ישב ראש מורכן ולרוב השאלות ענה בקצרה בסיגנון "לא יודע" או "לא זוכר". בהמשך נתן תשובות רלוונטיות יותר (אם כי קצרות ודלות) ולאחר כ-45 דקות בדיקה (שהתחילה באיחור רב עקב איחורו) התפרץ ללא כל התראה ונרגע רק לאחד מאמצים רבים של אביו שנמשכו כרבע שעה. בתחילה סירב לחזור להמשיך בבדיקה כשהוא אומר שהדיבור על התאונה מעורר בו מתח, ולאחר מכן נכנס לחדר אך לאחר כעשר דקות נאלצתי להפסיק את הבדיקה כי הוא התחיל שוב הפעם להראות סימני רוגזנות וקוצר רוח.

בבדיקה עצמה נראה בגילו, הופעה מסודרת. מודע ותפקודים קוגניטיביים לא ניתן היה לבדוק. אפקט מתוח ודיספורי עם סף גירוי ותיסכול נמוכים ללא מחשבות אובדן קונקרטיות. אין הפרעות במהלך או תוכן חשיבה ואין הפרעות בתפיסה. שיפוט ותובנה בגדר הנורמה (בכפוף לתנאי הבדיקה)".

1. ד"ר גרופר ייחס לתובע בגין התאונה משנת 1999 נכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור של 10% לפי הוראת סעיף 34(ב)(2) לתקנות המל"ל, באשר מצא כי התובע סובל משילוב של הפרעה פוסט טראומטית הנובעת מהתאונה, עם הפרעות התנהגות הנובעות מבעיות נוירוכירורגיות שאינן קשורות לתאונה.
2. בגין התאונה משנת 1999 מונה בתביעה הקודמת גם מומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה, פרופ' אבינעם רכס. המומחה מתאר בחוות דעתו מיום 13.3.2013 את התאונה בשנת 1999, בה הופל התובע לרצפה ונחבל בפניו, ללא אובדן הכרה, כשבבית החולים לא תועד כל חסר נוירולוגי. לפי חוות דעתו נבדק התובע בבית החולים מאיר בשל אירוע של איבוד הכרה. הועלה חשד כי מדובר באפילפסיה והוחל טיפול עם .TEGRETOLביום 19.2.2001 אושפז התובע בבית חולים מאיר בשל אירוע של פרכוס כללי. לאחר חידוש הטיפול התרופתי אובחן שוב כ- P.T.S.D וחודש הטיפול נגד אפילפסיה.
3. פרופ' רכס מתאר גם את ההיצרות שנמצאה במוח של התובע בשנת 2005, באקוודוקט, עם הידרוצפלוס חסימתי והרחבת חדרי המוח הצדדיים והחדר השלישי; מצב שחייב התערבות לניקוז נוזל המוח באמצעות ניתוח אנדוסקופי של Ventriculostomy של החדר השלישי במוח.
4. פרופ' רכס מציין גם את הבצקת שהתגלתה אצל התובע בעצבי הראייה בשתי העיניים בבדיקת קרקעיות העיניים משלהי 2005. הוא מציין כי המומחה הרפואי שמונה בגין התאונה משנת 1999 בתחום הראייה, מצא כי אין קשר בין התאונה לבין הממצא בעיני התובע. שני המומחים, הן פרופ' רכס שכאמור מונה בתביעה הקודמת בתחום הנוירולוגיה, והן פרופ' ארנה גייר שמונתה בתביעה הקודמת בתחום העיניים - לא מצאו לייחס לתובע נכות צמיתה בגין התאונה משנת 1999. המומחית בתחום העיניים מוצאת כי הניתוח שעבר התובע, כאמור, פתר את הבעיה של הלחץ התוך עיני ממנו סבל התובע.
5. מומחה רפואי רביעי, שמונה מטעם בית המשפט בתביעה הקודמת בתחום ה-א.א.ג, ד"ר דניאל ציק, מצא לייחס לתובע נכות בשיעור של 10% בגין סחרחורות על פי הוראת סעיף 72(4)ב-I לתקנות המל"ל, כש-3/4 מסך הנכות הוא מצא לייחס לתאונה משנת 1999, ו-1/4 - ע"ח ההידרוצפלוס שנמצא אצל התובע בשנת 2005.
6. לסיכום, לפי חוות הדעת שהוצגו מהתביעה הקודמת, לתובע 'מצב רפואי' קודם לתאונה הנדונה בענייננו, שמתאפיין בנכות משוקללת של 19% [10% + 10%]. כפי שאראה להלן, נכות העבר של התובע מגעת ל-30%.
7. אם נחזור לתאונה הנדונה בענייננו, מיום 6.5.2015, התובע גורס שאיבד בתאונה את הכרתו, והתעורר רק באמבולנס שפינה אותו לבית החולים. על פי גרסתו, נפגע בתאונה בראש, בגב, בחזה, בכתפיים, בברכיים וביד ימין, ואיבד הכרתו.
8. לפי הרישומים הרפואיים, היה התובע בהכרה מעורפלת במשך מספר שעות גם בבית החולים בשטחים אליו פונה. בהמשך היה במעקב ובטיפול אצל רופאי משפחה, רופא אורתופד, כירורג, ונוירוכירורג של בית חולים בלינסון.
9. לפי הרישום בתיק של מרפאת נוירוכירורגיה בבית חולים בלינסון, התובע התלונן על סחרחורת, הקאות, כאבי ראש, סיוטים בלילה, רעשים באוזניים, עצבנות ניכרת, הפרעה בתפקוד המיני, ירידה בתחושת הריח וירידה בתחושת הטעם, כאבי גב תחתון עם הגבלה בטווח תנועה, כאבים ביד ימין וחגורת הכתפיים. התובע גם מטופל בטיפול פסיכיאטר עקב חשד ל-P.T.S.D.
10. לפי הרישומים, בעקבות התאונה עבר CT של עמ"ש צווארי ומותני - ללא ממצא טראומטי. במקביל הוא טופל על ידי מומחה פסיכיאטרי עקב P.T.S.D וקיבל טיפול תרופתי.
11. לעדותו גם טופל מספר פעמים ע"י טיפולי פיזיותרפיה ללא הטבה.
12. כמומחה רפואי בתחום האורתופדיה מונה בנדון פרופ' משה לוינקופף, שייחס לתובע בגין התאונה אובדן כושר עבודה מלא וזמני למשך 6-4 שבועות. המומחה העריך את דרגת נכותו הרפואית הצמיתה הכוללת בתחום האורתופדיה בגין התאונה ב-6%; זאת - בשיקלול הנכויות הצמיתות כלהלן:
13. 3.5% לפי הוראת סעיף 37(5)א' (חלקי) לתוספת ל תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) , תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל") בגין הגבלה קלה בטווח תנועה בחלק מהתנועות בעמוד שדרה צווארי.
14. 1.75% לפי הוראת סעיף 37(7)א' (חלקי) לתקנות המל"ל בגין הגבלה קלה בטווח תנועה חלק מתנועות עמוד שדרה מתני (הנכות שמצא אצל התובע מגעת ל-3.5%, אך מחצית ממנה ייחס - ל'מצב עבר').
15. 1% לפי הוראת סעיף 35(1) בין א' ל-ב' לתקנות המל"ל בגין הפגיעה בברכיים שמתבטאת בעדות לכאב פטלו פמורלי קל בעת בדיקת הברכיים.
16. כמומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה מונה בנדון ד"ר ברג מונל. המומחה מסכם בחוות דעתו ומציין כי התובע מתלונן על כאבי ראש חזקים בתדירות יומיומית, סחרחורות, כאבי גב, בעיות שינה, עצבנות, דיכאון, חרדות, התקפי זעם, הפרעות בטעם וריח, חוסר תפקוד, וירידה בזיכרון.
17. המומחה בתחום הנוירולוגיה מצא לייחס לתאונה הנדונה גרימת נכות לתובע בשיעור של 5% לצמיתות - עקב מצב לאחר חבלה בראש עם זעזוע מוח לפי הוראת סעיפי תקנות המל"ל, מותאם - בין 34א'(1) לבין 34א'(2). כשהוא מציין כי בקביעת הנכות – 'לקח בחשבון' את עברו הרפואי. המומחה ממליץ על מינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה על מנת לקבל חוות דעת עבור האבחנה של P.T.S.D.
18. כמומחית רפואית בתחום הפסיכיאטריה מונתה בנדון ד"ר לובאד נסרין, שנתנה בנדון חוות דעת רפואית מיום 28.4.2019, שבסיכומה המליצה על מינוי מומחה בתחום הנוירולוגיה, הערכה נוירו-פסיכיאטרית וביצוע מבחן MMPI.
19. המומחית קיבלה לידיה את סיכום ההערכה הנוירו-פסיכיאטרית מהמכון הלאומי לנפגעי ראש מנוב' 2020, והתברר לה כי לא נערך לתובע מבחן MMPI בשל היעדר גרסה מתוקפת של המבחן בשפה הערבית. בעקבות ממצאים אלה, ובהיעדר ידיעה אם מונה בנדון מומחה בתחום הנוירולוגיה, מסרה המומחית ביום 7.2.2021 חוות דעת משלימה, בה הבהירה כי לא מצאה כי ישנה אצל התובע נכות פסיכיאטרית הנוספת לנכות בשל פגיעת הראש.
20. המומחית הבהירה כי הנכות שמצאה אצל התובע הינה לפי הוראת סעיף 32(א)(1) לתקנות המל"ל: תסמונות נוירו פסיכיאטריות - אנצפלופתיה פוסט-טראומטית, תת-סעיף ד', המתאימים ל-40% נכות, בשל ליקוי קוגנטיבי וליקוי התנהגותי המפריע באופן משמעותי לתפקוד בעבודה ולקשרים, וזאת בדרגה התואמת בחומרתה לסיווג של דמנציה קלה. המומחית מבהירה כי ככל שמומחה בתחום הנוירולוגיה קובע נכות נוירולוגית בשל הפגיעה בתאונה הנדונה, אין לייחס בגינה נכות פסיכיאטרית נוספת, באשר להבנתה קיימת חפיפה מלאה בין הנכויות. המומחית מעריכה כי הנכות שנקבעה נובעת מפגיעת הראש, ככל שזו תימצא קשורה לתאונה ע"י המומחים בתחום הנוירולוגיה או הנוירוכירורגיה.
21. בתשובה לשאלות הבהרה שהופנו אל המומחית - לאחר שעיינה בחוות הדעת שנתן בנדון המומחה בתחום הנוירולוגיה, הבהירה המומחית כי לא מצאה אצל התובע נכות נפשית שיש לייחס לתאונה הנדונה, וכי התסמינים שתוארו לגבי התובע בתחום הנפש מוכרים במקרה של הפרעה לאחר חבלת ראש, "ואינם מתלכדים לכדי אבחנה פסיכיאטרית נבדלת מהנוירולוגית, ולכן גם לא לנכות בתחום הפסיכיאטריה, כפי שקבעתי בחוות הדעת שלי".
22. אציין, כי כבר מעיון בחוות הדעת המשלימה, עולה כי המומחית איננה נותנת אמון בממצאי המבחנים שעבר התובע כתואמים את פגיעת הראש שעבר התובע בתאונה עצמה; היא מציינת גם: "יתרה מכך לא התרשמנו לאורך המפגשים עימו מהנמכה קוגניטיבית קשה כפי שהוצגה על ידו" [סעיף 2א לחוות הדעת המשלימה]. המומחית מסבירה כי התובע תיאר תסמינים אופייניים לפגיעת ראש עם ביטוי נפשי על פי ה-DMS (כמו: הפרעה בתפקוד הרגשי, שינויים אישיותיים והפרעות גופניות), "עם זאת, לא ניתן להחליט באם כולם קשורים בתאונה שנושאת תביעה זו או שהיו קיימים לפני כן" [סעיף 2ב לחוות הדעת המשלימה].
23. התובע טוען כי מהעולה מחקירת המומחית יש לייחס לתאונה הנדונה 15% נכות נפשית. התובע מפנה לכך, שבמהלך החקירה המומחית הודתה שפגיעת הראש של התובע גורמת לתסמינים נפשיים [עמ' 21 שורות 14-12 לפרו'], ואף אישרה 'שניתנו לתובע מרשמים לתרופות פסיכיאטריות' [עמ' 20 שורות 9 ו-10 לפרו']. עוד מפנה התובע לכך, שהמומחית הודתה בחקירה 'אני אמרתי שיש לו נכות נפשית על סעיף 32 שזה תסמינים נפשיים אחרי פגיעת ראש' [עמ' 43 שורות 31-21 לפרו'], וכי המומחית אישרה בחקירה שהמצב של התובע מתאים לסעיף 32(א)(1) ד' לתקנות המל"ל [בעמ' 44 שורות 24-22 ובעמ' 45 שורות 10-1 לפרו'].
24. לעומת התובע, טוענת הנתבעת, כי מחקירת המומחית עולה כי אין להוסיף ולייחס לתובע נכות פסיכיאטרית מעבר לנכות הנוירולוגית שנקבעה לו. הנתבעת טוענת כי לאחר חקירה ארוכה על חוות דעתה לא שינתה המומחית מקביעותיה בחוות הדעת שנתנה ובתשובות לשאלות ההבהרה. הנתבעת מפנה לכך שהמומחית חזרה והבהירה שהתובע לא סבל מתסמינים דיכאוניים, וגם לכך שאישרה שקיים חסר משמעותי במסמכים רפואיים, וכן - לעובדה שרוב המסמכים היו ללא תעודת זהות. היינו - הם לא היו מסמכים 'כשרים' לכאורה, כאלה שניתן להכיר בהם כרשומה רפואית רצינית ושאפשר לסמוך על האבחנות שלהם. הנתבעת מפנה עוד לכך, שהמומחית ציינה שהתובע קיבל טיפול תרופתי שאינו תואם למצב שלו, כמו למשל טיפולים של ריטלין, כשהטיפול בריטלין לא רלוונטי למצב הרפואי ממנו סבל התובע. לטענת הנתבעת - בפועל, בסופו של דבר, המומחית לא שינתה מקביעותיה בחוות דעתה, ואף הבהירה כי 'הנכות שנותרה היא נכות נוירולוגית', וזו הנכות שנותרה בעקבות התאונה; לא נותרה נכות נפשית [עמ' 66 שורה 13 לפרו'].
25. הנתבעת מפנה לכך שהתובע התלונן על אותם סימפטומים שהוא מתלונן כיום, גם בעת שנבדק על ידי ד"כ גרופר, כעולה מחוות דעתו (כשנה טרם התאונה) [עמ' 7 לחוות דעתו]:

"הפרעות בשינה: אומר שמאז התאונה הוא סובל מהפרעות בשינה עם סיוטים שבמהלכם הוא חולם על מכוניות שפוגעות בו. צועק מתוך שינה ומתעורר, ואז הוריו באים לשבת לידו עד שהוא נרגע.

הפרעות במצב הרוח: מאז התאונה הוא מתלונן על מצב רוח ירוד. כלום לא מעניין אותו, הוא לא עובד ויושב כל היום בגינת הוריו בחוסר מעש. אומר ש"לא אוהב את החיים האלו רוצה למות אבל לא יודע איך". כשנשאל מה עושה לו טוב אומר שרק להישאר לבד.

סף גירוי ותסכול גמוכים: מתרגז ומתפרץ כשאנשים פונים אליו. זורק חפצים בבית (שולחנות וכיסאות) מכה את אחיו אם הם מתקרבים אליו אך באופן כללי אומר שמפחד ומתרחק מאנשים.

רגישות לרעש: אין רגישות ספציפית לרעש אך מפריע לו כשהוא שומע אנשים מדברים וצוחקים כי זה מזכיר לו את העובדה שהוא לא צוחק יותר.

חרדות ותגובות הימנעות: מאז התאונה פוחד ממכוניות וסוסים ולא אוהב לצאת לרחוב מתוך פחד שיפגע מתאונה חוזרת.

שחזורים של התאונה: קיימים מאז התאונה ובעיקר כשהוא יוצא לרחוב או כשהוא שומע קול חקירת בלמים. אומר שקולות אלו מזכירים לו את התאונה כי זה צליל שהוא משחזר שוב ושוב. השיחזורים גורמים לו לדבריו להתעצבן ולצעוק והוריו צריכים לבוא ולהרגיע אותו.

כאבי ראש: קיימים לעיתים קרובות עם צריכת משככי כאבים שונים.

סחרחורות: מופיעות בעיקר במעבר ממצב ישיבה למצב עמידה.

ירידה בתפקודים הקוגניטיביים: אומר שמאז התאונה לא זוכר שום דבר (לא יודע איפה הוא גדל, לא מכיר את כתובת מגוריו, מתקשה לאמר את שמות אחיו ואחיותיו עם גילם, וכו')".

1. אזכיר כי על פי הדין, "בית המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות, שנמסרו לחוות דעתו של המומחה, ולהלכה אינו חייב בית המשפט לפסוק על-פי חוות-הדעת של המומחה" [ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי פ"ד כב(2) 164, 168; כמוזכר בענין ע"א 3212/03 יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 24.11.2005).
2. ובכן, שני המומחים בתחום הפסיכיאטריה שנתנו חוות דעת בעניינו של התובע בגין תאונות שונות (האחת – מ-1999 והשנייה מ-2015 - מתרשמים כי קיימת אצל התובע נטייה להאדרה; "הגזמה" בלשונו של ד"ר גרופר ו -"הקצנה". אצל שניהם קיים קושי לקשר בין מצבו של התובע כפי שמוצג להם לבין נסיבות התאונה שארעה, כשהמומחה שמונה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה לא מוצא לייחס לתאונה נכות כלל (בתביעה הקודמת) או מייחס נכות בשיעור של 5% בלבד (בתאונה בענייננו).
3. כפי שאבהיר בפרק העוסק בפגיעה התעסוקתית בנדון, מעיון במכלול הראיות והעדויות לפניי, אמנם התרשמתי ממגמה של האדרה בעדות התובע, וגם בעדות אביו של התובע, אך כן מצאתי כי פגיעתה של התאונה הנדונה בתובע לפחות משתווה לפגיעתו בתאונה בשנת 1999 (בה לא איבד את הכרתו).
4. לאחר ששמעתי את עדי התובע, ולאחר עיון בחוות דעת המומחים וחקירת המומחית, אני מוצא לאמץ את ממצאי וקביעות המומחים בתחום האורתופדיה והנוירולוגיה בחוות הדעת שנתנו בנדון, ולצד זאת - לייחס לתובע בגין התאונה הנדונה גם נכות פסיכיאטרית בשיעור של 10% - מתוך 40% נכות המיוחסת לתובע בתחום הנפשי, כמפורט להלן.
5. המומחית עצמה מבהירה בעדותה שאיננה יודעת למה לייחס את הנכות הפסיכיאטרית בשיעור של 40% שמצאה אצל התובע: "וחשבתי, אני גם לא התעלמתי ואני כן חשבתי שיכ ול להיות שיש לו פגיעה אחרי פגיעת ראש, מאחר ותואר מה שתואר. ואכן התייחסתי לזה בשיא הרצינות ולדעתי נתתי לו אחוזים מאוד נכבדים, אבל העניין הוא שאני לא יודעת להגיד מה קשור למה. יש לו עוד 2 תאונות לפני זה" [עמ' 42 לפרו']. מעדות זאת עולה כי לפחות חלק מהנכות הפסיכיאטרית שנמצאה אצל התובע – ניתן לייחס לתאונה הנדונה.
6. מאידך, עומדת המומחית על דעתה שהנכות הפסיכיאטרית שמצאה היא מקבילה לנכות נוירולוגית, כי היא תוצר של פגיעת ראש. וכפי שצויין גם בתאונה ב-1999 וגם ב הידרוצפלוס שהתבטא בהיצרות מעברים במוח שהצריכו ניתוח בשלהי 2005 – יש מקורות אפשריים לפגיעת ראש. אזכיר כי בגין התאונה הקודמת הוכרו לתובע 10% פסיכיאטרית ו-10% נכות בגין סחרחורות. אזכיר כי בגין התאונה בענייננו יוחסו לתובע 5% בגין נכות נוירולוגית בשל מצב לאחר חבלה בראש עם זעזוע מוח. לשון אחר, הנכות הפסיכיאטרית שמצאה המומחית בתחום הפסיכיאטריה עולה על סכימת הנכויות שייחסו לו המומחים בתחום הנוירולוגיה בגין פגיעות הראש שעבר בתאונות.
7. בנסיבות כאלה, ובהתחשב באובדן ההכרה בתאונה בענייננו, אני מוצא כי יהיה נכון לייחס לתובע 10% נכות פסיכיאטרית בגין התאונה הנדונה (מעבר לנכות הנויורלוגית שנקבעה לו, כאמור).
8. בהתאם, אני מעמיד את הנכות הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע בגין התאונה הנדונה - בשיעור 20% [6% + 5% + 10% = 19.63%]; כך גם – אני מאמץ את אי-הכושר המלא הזמני של חודש וחצי, שמצא המומחה בתחום האורתופדיה לייחס לתובע בגין התאונה.
9. עוד אבהיר כי עולה מסך העדויות, שלפניי כי לתובע 'מצב רפואי קודם' (אם בשל תאונה קודמת ואם בגין בעיות רפואיות אחרות שתוארו לעיל), שיש לייחס בגינו נכות רפואית - טרם התאונה - בשיעור של 30%, חלק ניכר ממנה - בתחום הנפשי.

ד. השתכרות התובע והפגיעה התפקודית

1. כפי שיפורט להלן, מצאתי כי בגין התאונה נגרמה לתובע פגיעה תפקודית מסוימת, אך וודאי לא כזאת שהיא מתאפיינת באי-כושר מלא לעבוד, ובנסיבות ענייננו - אף פחותה מהנכות הרפואית שקבעתי.
2. התובע טוען כי הוכיח שלפני התאונה עבד בעבודות שיפוץ מזדמנות עם אחים שלו [בעמ' 84 לפרו' שורות 10, 24 ו-28]. התובע העיד שהשתכר בערך 500 ש"ח בממוצע ליום [עמ' 85 לפרו' שורות 9 ו-10]. גם אביו של התובע העיד שלפני התאונה התובע היה יוצא לעבוד עם אחיו, והשתכר בערך 500 ש"ח ביום עבודה [עדות האב בעמ' 108 לפרו' שורה 29]. התובע גם מפנה גם לפלט התנועות בחשבון הבנק שלו לתקופה 11.4.2011 עד 1.5.2015, שמעיון בו עולה כי מדי פעם היו הפקדות מזומנים, מה שלעמדתו, מוכיח שהוא קיבל כסף מזומן בגין עבודות שביצע והשתמש בו לקניות ולכל מיני דברים שהיה צריך.
3. לטענת התובע הוכח שהוא עבד טרם התאונה בעבודה פיזית; עבודה בשיפוצים שכללה גם הריסת קירות, הריסת ריצוף, הבאת חול ומלט, שמשמעו סחיבה של משקלים מאוד כבדים [עמ' 85 לפרו' שורות 20-17]. התובע מפנה לכך שהעיד לפניי שהוא היה הולך לעבוד כל יום במקום אחר, לא תמיד באותו מקום. הוא העיד שהיה מקום שהאחים היו מגיעים אליו הרבה לעבוד - ב-נ.י. [יישוב ישראלי מסוים בשטחים], אבל זה לא היה בהכרח באופן יומיומי. כל יום קראו להם למקום אחר והם היו הולכים לעבוד.
4. התובע טוען כי בעקבות התאונה, בשל נכויות שנגרמו לו במספר תחומים רפואיים, נפגע קשות כושרו לעבוד. לטענת התובע הוא הוכיח כי מאז התאונה הוא סובל מהגבלות תנועה בצוואר, בגב, בברכיים, ושהוא סובל מכאבי ראש קשים יומיומיים ממתח, מחרדות, מסיוטים, מקשיי שינה, ממחשבות וזיכרונות הקשורים לתאונה, מקושי בריכוז, מעצבנות ומדיכאון [סעיפים 22-20 לתצהירו]. סיכומי התובע מפנים לכך שבמהלך חקירתו, לקראת סופה, גם פרץ התובע בבכי, מה שמעיד, לשיטתו, שהתלונות הנפשיות שלו הן אותנטיות והמצב הקשה שהוא נמצא בו הוא מצב אותנטי, ושיש לו קושי לעבוד עבודה פיזית, ובכלל לתפקד ולהתרכז עם הכאבים וההגבלות מהם הוא סובל.
5. התובע גורס כי בעקבות התאונה לא עבד במשך תקופה של כ-5 שנים. לגרסתו הוא היה במעגל של טיפולים מאוד אינטנסיביים גם בתחום הנפשי. הוא היה על תרופות, והיה לו מאוד קשה לתפקד [סעיף 25 לתצהירו]. לעדותו, רק אחרי תקופה מאוד ארוכה הוא התחיל לחזור למעגל העבודה, כך שכיום הוא יוצא לעבוד רק מדי פעם, לא כל יום ורק בליווי האחים שלו [עמ' 96 לפרו' שורות 10-4]. עוד העיד התובע כי לפעמים הוא עוזר לאחד האחים שלו, שמפעיל חנות מתחת לבית [עמ' 76 לפרו'].
6. התובע טוען כי הוכח שבגין התאונה נגרמה ירידה ניכרת בתפקוד שלו, והנכות התפקודית שלו היא גבוהה יותר מהנכות הרפואית. התובע מפנה כי הוכר בפסיקה כי שילוב של נכויות שהן גם גופניות וגם נפשיות מקשה במיוחד על התפקוד, שכן השלם גדול מסך חלקיו; ולכן הוא טוען כי בגין התאונה הנדונה נגרמה לו נכות תפקודית בשיעור של 26%.
7. הנתבעת טוענת שהתובע לא הוכיח כי טרם התאונה עבד, לא ברשות הפלסטינאית ולא בישראל. התובע לא צירף לראיותיו אישור עבודה בישראל. התובע לא הוכיח כי עבד בשיפוצים.
8. הנתבעת מפנה לכך, שהתובע מסר למומחים רפואיים שמונו בתביעה הקודמת בגרסאות קודמות לתאונה כי (נכון לשלהי שנת 2013) איננו עובד בשל קשיים בריאותיים [" הוא לא עובד ויושב כל היום בגינת הוריו בחוסר מעש"], לרבות נפשיים, ואף כי אישר בחקירתו לפניי שניסה להתאבד בעבר.
9. הנתבעת מפנה לכך שהתובע ציין בפני המומחים הרפואיים שמונו בתביעה הנדונה, שטרם התאונה עסק בחקלאות . כך, צויין בחוות דעת הנוירולוג כי התובע "חקלאי" [בעמ' 63 למוצגי התובע]. כך, במסגרת האנמנזה שתיעדה מפי התובע והוריו (במהלך בדיקת התובע ביום 14.5.2018), רשמה המומחית בתחום הפסיכיאטריה, בין היתר [בעמ' 69 למוצגי התובע]: "עבר תאונת דרכים כשהוא היה עם אביו בהיותו בן 9 (תפורט בהמשך). לאחר טיפולים ומעקבים חזר ללמוד בבית ספר ולדברי ההורים השלים את הלימודים ללא קשיים. סיים 17 שנות לימוד ולמד דיפלומה ב-"בקרת בריאות" בעיר "ראמאללה" (לא ידוע מה מספר שנות הלימוד). לאחר מכן התנדב לעבוד בעיריית [עיר ברשות] כחודשיים. לדבריו, ובהעדר מקום עבודה פנוי, החל לעבוד בחקלאות. נישא בגיל , 24" (ההדגשה בקו – הוספה).
10. הנתבעת מדגישה שבמסמכים בתיק זה - אין שמץ של אזכור על עבודה בשיפוצים. בנסיבות אלה, טוענת הנתבעת, גם אם התובע עבד טרם התאונה בחקלאות, הרי שעבד בעסק המשפחתי בקרקעות שבבעלות אביו (אליהן רכב על העגלה עם אחיו בעת התאונה); ולמעשה, בהיותו סמוך על שולחנו של אביו, בפועל - הוא לא תוגמל על-כך כספית. הנתבעת טוענת כי לא נטען ע"י אביו של התובע ולא הוכח כי הוא נוהג לשלם לו עבור ימי עבודה בחקלאות בשטחים של המשפחה, וכמה.
11. לטענת הנתבעת, עולה ממכלול הראיות כי בעצם, ללא קשר לתאונה, כבר שנים רבות, גם טרם התאונה, נתמך התובע כספית, כלכלית ובעזרה מוגברת על ידי בני המשפחה. הנתבעת מצביעה על כך, שהתובע לא הביא לעדות את מי מהאחים שלו על מנת לתמוך בגרסתו לפיה עבד עם האחים בעבודות שיפוץ מפעם לפעם; וכי כל שעולה מנסיבות התאונה הוא שהיו מקרים שעבד עם אחיו [ביום התאונה – האח נ'] בשטחים החקלאיים של המשפחה.
12. הנתבעת מפנה, שמכל מקום, גם מעדות התובע וגם מעדותו של אביו, עולה כי לא עבד בעבודה מסודרת לפני התאונה והוא היה עובד רק לפעמים [עמ' 84 לפרו' שורות 24-1 ועמ' 106 לפר' שורה 18]. כשנשאל התובע לגבי המידע שמסר לפסיכיאטר בדצמבר 2013 לגבי התאונה משנת 1999, השיב ש'האחים שלו היו סוחבים אותו לעבוד איתם לפעמים' [בעמ' 94-91 לפרו']. הנתבעת טוענת כי, מעבר לאמור, התובע העיד שבתקופה שלאחר התאונה, לפני ארועי 7 באוקטובר, הוא היה יוצא לעבוד עם האחים שלו [עמ' 96 לפרו' שורות 16-3]. כשנשאל אביו של התובע במה התובע עוסק כיום, השיב כי 'הוא לא יודע' [עמ' 11 לפרו' שורה 18].
13. הנתבעת טוענת כי עדותו של התובע הינה 'עדות בעלי דין' לפי הוראת סעיף 54 ל פקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971, כשהוא בוחר שלא להביא למתן עדות מטעמו את האח שהיה אתו בעת התאונה, או מי מהאחים האחרים שלגרסתו עבד איתם, גם לא האח בעל החנות.
14. הנתבעת מפנה לכך, שאביו של התובע לא נכח בתאונה עצמה, וגם לא עבד יחד עם התובע במקומות העבודה שבהם נטען שהתובע עבד; ושמכל מקום, בנסיבות, יש לו אינטרס מובהק בתוצאות התביעה הנדונה. הנתבעת מפנה לכך, שגם לגרסת האב, טרם התאונה התובע עבד רק 20% מזמנו.
15. ובכן, מעיון במכלול הראיות והעדויות לפניי, התרשמתי ממגמה של האדרה בעדות התובע, וגם בעדות אביו של התובע.
16. התובע ואביו מתעקשים לקשור את מצבו הבריאותי והנפשי של התובע כיום אך ורק לתאונה הנדונה בענייננו, תוך מתן עדות סלקטיבית בהיבט של הזיכרון, מקום בו השאלות שנשאלו בחקירתם מבקשות לדחוק אותם להודות שמבחינה רפואית ונפשית לתובע 'מצב קודם' שיש לו משמעות מבחינה תפקודית, לרבות - נטיות אובדניות שמומשו.
17. כך, התובע ואביו בוחרים שלא להתייחס בתצהיריהם לעובדה שהתובע עבר תאונה קודמת (גם היא בהיות על עגלה שמובלת על ידי סוס; בנוכחות אביו) שבגינה נקבעו לו על ידי מומחים של בית המשפט נכויות רפואיות, וכן כי עבר בשנת 2005 ניתוח בשל בעיות נוירולוגיות משמעותיות שהתגלו אצלו, כשגם לאחר הניתוח הוא ממשיך להיות מטופל תרופתית נגד אפילפסיה. כך, האב איננו זוכר בעדות לפניי פרטים לגבי מה היה מצבו של בנו טרם התאונה, לרבות מענה לשאלה האם בנו ניסה להתאבד. זאת, לאחר שהתובע אישר בעדותו שניסה להתאבד מספר פעמים [עמ' 84 ו-97 לפרו']. הוצג לפניי גם רישום במסמך רפואי משלהי 2011 [עמ' 45 למוצגי התובע], שלכאורה יכול להצביע על כך שנעשתה על ידי התובע קפיצה יזומה ממקום גבוה `jump or push from high place`]; כשהוצג לאב המסמך הזה הוא משיב שאיננו זוכר [עמ' 120-119 לפרו'].
18. התובע נחזה כמי שמתחמק בעדותו ממתן הסבר הגיוני כיצד מסר לד"ר גרופר בדצמבר 2013 כי אינו עובד ויושב בגינת הוריו בחוסר מעש, וכיום הוא טוען כי טרם התאונה שארעה בשנת 2015 כן עבד בעבודות בניה יחד עם אחיו [עמ' 93-91 לפרו']. גם אביו מתחמק מתשובה משך חקירה ארוכה, ולבסוף שמבהירים לו את השאלה, הוא מתרץ כי ישיבת הבן בחצר הבית היתה כי במרבית הזמן – פשוט לא היתה עבודה "אם אין, אין עבודה. אז 80 אחוז אין עבודה, ו-20 אחוז יעבוד. יעבוד מתי שיהיה עבודה. אבל אם אין לו עבודה, אז הוא בבית" [עמ' 118-116 לפרו'].
19. גם הראיות המסייעות שמציג התובע הן דלות. כאמור, בפניי נשמעה עדות התובע ועדות אביו בלבד. לא הובא לעדות מי מאחי התובע. לא הובא גם מי ממעסיקי התובע ביישוב נ.י., אף שלגרסת אביו של התובע מדובר במשפחה שיש לתובע ולאחיו היכרות אתה בעבודה ממושכת, ואף ידע לנקוב בשמות בני המשפחה.
20. פלט פירוט התנועות בחשבון הבנק של התובע שהתובע בחר להציג מטעמו [נספח 6 למוצגי התובע] אינו מצביע באופן קונקלוסיבי על ביצוע עבודות על ידי התובע - טרם התאונה; ומכל מקום - לא עבודות ברצף מניח את הדעת ולא בהכרח עבודות שיפוצים (להבדיל - מעבודה בחקלאות עבור המשפחה). עיון בפלט מעלה כי חלק מההפקדות שמתועדות בו הן "הפקדות על ידי אחר"; לא הוסבר בעדות לפניי מה משמעות עובדה זו.
21. מכל מקום, הפלט שמציג התובע מאגד תנועות בחשבון הבנק שלו - במשך 4 שנים (אפריל 2011 עד מאי 2015); כשבכל שנה הופקדו בהפקדות בודדות סכומים לא גדולים [ סך כולל – במשך 4 שנים - של 22,100 ₪]. ואלו ההפקדות המצוינות בפלט: בשנת 2011 - הופקד בשתי הפקדות סך כולל של 4,400 ₪ [2,000 + 2,400 – שניהם באפריל]; בשנת 2012 - אין תנועות בחשבון; בשנת 2013 - הופקד בחמש הפקדות סך כולל של 7,950 ₪ [1,800 + 3,000 – שניהם במאי; 2,000 + 1,000 – שניהם בספטמבר; ו-150 בנובמבר]; בשנת 2014 - הופקד בארבע הפקדות סך כולל של 3,950 ₪ [800 – ביוני; 650 – ביולי; 1,500 + 1,000 – שניהם בדצמבר]; ובשנת 2015 (עד לחודש מאי, חודש התאונה) - הופקד בשתי הפקדות סך כולל של 5,300 ₪ [1,200 ₪ בינואר; ו-4,100 באפריל].
22. אם כן, בענייננו מפת ההכנסות בפועל שהיא חסרה בראיות ובפרטים, הן - לגבי התקופה טרם התאונה, והן - לאחריה. מכל מקום, מדובר במפת הכנסות - לא ברורה. התובע ואביו גורסים כי טרם התאונה התובע השתכר בעבודות שיפוצים כ-500 ₪ ליום, כאשר האב מאשר בחקירתו כי התובע עבד חלקית בלבד, במקרים בהם אחיו פעלו לקחת אותו איתם לעבודה; לגרסתו – בגלל תקופות שלא היתה בהן עבודה.
23. מאידך, כעולה מהראיות, התובע עבד גם (לטענת הנתבעת – רק) בחקלאות; עבודה שלגביה לא הוצהרה כי ניתנה תמורה כספית. הסיפור מורכב, כי נחזה מהראיות ומהתנהלות התובע מול רופאים ומומחים כי ממילא, במשך כל השנים, אביו תומך בו נפשית וכלכלית, כבר טרם התאונה; תמיכה מליאה או חלקית.
24. ומה המצב לאחר התאונה? כאמור, מצד אחד קיימת טענה שהתובע לא עבד במשך חמש שנים, מצד שני – לאחר השנים הללו, לעדותו - החל שוב לעבוד באופן ספורדי.
25. בשל התקופה הארוכה שבה התובע גורס שלא עבד בעקבות התאונה, השאלה שבכל מקרה תישאל בענייננו היא: האם די בעדויות שהובאו מטעם התובע על מנת להוכיח שפעל להקטנת הנזק והאם עמד בחובתו להקטנת הנזק?
26. אזכיר, כי הכלל הוא, שקביעת הנכות התפקודית "היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית" [ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ פסקה 5 (פורסם; 12.6.2011)].
27. לפי הפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; קביעתה נסמכת על מכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודה ועל השתכרותה וכושר השתכרותה של הנפגעת בנסיבותיה הפרטניות, כגון: גיל, השכלה, כישורים, משלח יד, עיסוק לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות לעתיד, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה והיכולת לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגעת תוכל להמשיך ולעבוד [ר' פסיקת כב' השופט יצחק עמית בענין ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם; 11.1.2015); וכן - אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].
28. אפנה לכך שבית משפט העליון נוהג זהירות בשימוש ב "מעין חזקה" של קביעת נכות תפקודית על פי הנכות הרפואית במקרה של תובע בגיר, וקורא לבחינה אינדיווידואלית של הנסיבות של התובע הבגיר (בניגוד לקטין) [כב' השופט עמית בענין ע"א 4919/09 עיסא עזאם נ' דנית בר (פורסם; 14.6.2011); וכב' השופטת וילנר בענין רע"א 6572/21 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' פלוני (פורסם; 20.10.2021)].
29. כעולה מניתוח הדברים לעיל, בענייננו תובע שיש לו 'מצב עבר' רפואי, שהערכתי אותו בנכות בשיעור של 30%, כשמצאתי שבפועל היה עובד בשנים שטרם התאונה באופן חלקי בלבד. מאידך, הנכות הרפואית המשוקללת שנגרמה לתובע בגין התאונה בענייננו מסתכמת ב-20%.
30. בענין רקוביצקי נקבע כי לפי הדין, בבחינת הנכות התפקודית בגין תאונה, עקרונית, אנו מופנים להתייחס ל"יתרת בריאותו" של אדם טרם אותה תאונה, כך גם בקביעת גריעה מכושר השתכרות [ע"א 589/89 שרה רקוביצקי נ' יעקובוב ואח' פ"ד מז(1), 726, עמ' 734-733 (1993)] נקבע במפורש: "מקום שנכותו של הנפגע אמורה לשקף את מידת הגריעה מכושר השתכרותו, תובא בחשבון כל נכות קודמת בה לקה לפני התאונה. שהלוא מצב בריאותו וכושר השתכרותו של מי שלקה בנכות קודמת אינם כמצב בריאותו וככושר השתכרותו של אדם בריא; ודרגת הנכות הנקבעת לו מיועדת לבטא את השינוי שחוללה הפגיעה, במצבו הרפואי או בכושר השתכרותו, ביחס למצבו הרפואי וכושר השתכרותו הקודמים".
31. גם אם לא אפעל ליישם את הלכת רקוביצקי אחד לאחד לענייננו, הרי שלנוכח ההגיון שהלכה זו מושתת עליו לצורך הדיוק בהפעלת עקרון "השבת המצב לקדמותו" - ממכלול הראיות והעדויות בענייננו, ובנסיבותיו, אני מתרשם שהשפעת התאונה הנדונה בפועל על כושר עבודתו של התובע, לרבות - בחירותיו לא לעבוד מספר שנים מאז התאונה, נמוכה משיעור הנכות הרפואית שקבעתי לתובע בגין התאונה, למרות הפיזיות שמאפיינת את מרבית העבודות שנחזות זמינות עבורו.
32. מדובר גם במספר נכויות קטנות יותר, כשלפחות בכל הקשור לנכות האורתופדית הנמוכה (6% בגין כאבים בשלושה איברים שונים) למרות הפיזיות הנדרשת בעבודתו של התובע, כאמור – תרומתה התפקודית בפועל נחזית פחותה.
33. לאור כל האמור לעיל, לאחר בחינת הדברים ושמיעת הראיות אני מוצא להעמיד את נכותו התפקודית של התובע החל מיום 21.6.2015 (לאחר חודש וחצי של אי-כושר מלא לאחר התאונה) על שיעור 15%.

ה. הנזק והפיצוי

1. סיכום ביניים של נתוני היסוד בעניינו של התובע טרם קביעת שיעור הפיצוי בראשי הנזק הנטענים:

התובע תושב השטחים, שטוען כי עבד בעבר בשיפוצים עבור מעסיקים ישראליים, והשתכר במועד התאונה סך של 500 ₪ ליום עבודה.

יליד: 16.2.1990.

מועד התאונה: 6.5.2015.

גיל ביום התאונה: 25 שנים ושלושה חודשים.

גיל כיום: 35 שנים וחודשיים.

שיעור הנכות הרפואית הצמיתה בגין התאונה: 20%.

שיעור הנכות התפקודית בגין התאונה (מיום 21.6.2015): 15%.

נכויות זמניות - למשך חודש וחצי - אי-כושר מלא.

בסיס השכר

1. התובע טוען כי, בנסיבות, יש לייחס לו כבסיס שכר - סך ממוצע של 10,000 ₪ לחודש; זאת - לפי 500 ₪ ליום עבודה במשך 20 ימי עבודה בחודש.
2. הנתבעת טוענת כי, בנסיבות, יש להעמיד את בסיס השכר של התובע, לכל היותר, על סך ממוצע של 700 ₪ לחודש, לפי חישוב של רבע מהשכר הממוצע במשק הפלסטינאי.
3. מצאתי כי התובע לא הוכיח קיומה של עבודה רציפה ומלאה טרם התאונה, וגם לא הציג כל ראיה בעין, לרבות לא - אישורי מעבר, שעבד בהיתר בישראל או במי מהיישובים הישראלים שבשטחים. לא מצאתי שהתובע הוכיח כי טרם התאונה השתכר בממוצע 500 ₪ ליום משך 20 יום בחודש; וכאמור - גם לא את כושרו לעבוד בהיקף כזה.
4. כאמור מצאתי כי לתובע היו קשיי התנהלות ובעיות תפקוד גם קודם לתאונה. מאידך, ממכלול הראיות (לרבות – פלט הבנק) - אין לשלול שהתובע עבד בחקלאות בשטחי המשפחה, כשהוא מקבל תמורה שמשולמת לו על ידי אביו. עוד בנסיבות, בשל ריבוי האחים במשפחתו של התובע, והסבירות שאכן עבדו יחדיו בשיפוצים ביישובים הישראלים, ניתן להניח כי התובע הגיע עימם לעבוד מדי פעם בעבודות שיפוצים. למרות האפשרויות הללו, יובהר כי אין בראיות שהוצגו בנדון כדי לבסס את בסיס שכרו של התובע 'כתושב שטחים שנהג לעבוד בישראל' טרם התאונה.
5. על פי הפסיקה הישראלית, לגבי תושב השטחים שנפגע בתאונת דרכים, ככלל - חישוב הנזק הוא לפי מקום מושבו, שהוא מרכז חייו. בעניין ע"א 4258/20 פלונית נ' פלוני (פורסם; 25.10.2020) נפגעה התובעת שהייתה קטינה בתאונת דרכים בשטחי הרשות הפלסטינית. השופט עמית קבע בעניין חישוב הפיצוי לניזוק שנפגע בתאונת דרכים בשטחי הרשות הפלסטינית:

"הלכה עמנו כי חישוב סכום הפיצויים נעשה לפי דין מקום מושבו של הנפגע ( ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(2) 705 (1994)). אופן חישוב הנזק של נפגע שמקום מושבו בשטחי הרש"פ נדון במספר פסקי דין, וגם בבתי המשפט הפלסטינים חל עיקרון "השבת המצב לקדמותו" ( ע"א 8236/09 אלמג'מועה אלאהלייה חב' לביטוח בע"מ נ' אבו גלידאן (30.12.2010) (להלן: עניין אבו גלידאן); ע"א 3527/15 הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אבו שמסיה (1.11.2016) (להלן: עניין אבו שמסיה). נציין כי בשני פסקי הדין הנ"ל נדון עניינו של תושב ישראל שנפגע בשטחי הרש"פ, כך שהדיון שם נסב על יישום הוראת סעיף 12(ה) ל חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים , התשל"ה-1975)...

נושא ההיוון "נחתך" על פי מקום מושבו של הנפגע. מטעם זה, בעניין אבו גלידאן, כפי שצוטט בהסכמה בעניין אבו שמסיה, נפסק כי גם אם שיעור ההיוון בשטחי הרש"פ עומד על 5%, הרי שאין בכך כדי להשפיע על שיעור ההיוון לגבי נפגע תושב ישראל. בדומה גם כאשר המצב הוא הפוך, וכאשר בתושב הרש"פ עסקינן, הרי שהנתון העובדתי הנכון לגביו הוא שיעור ההיוון הנהוג ברש"פ. אכן, היוון בשיעור של 5% המקובל בשטחי הרש"פ לעומת היוון בשיעור של 3% כמקובל במקומותינו, מביא לפער של מאות אלפי ש"ח בפיצוי שנפסק לזכות המערערת. דומה שיש ממש בטענת המערערת כי מדובר בתשואה שאינה ריאלית, אך גם העד המומחה מטעם המערערת אישר בחקירתו כי הערכאה העליונה ברש"פ לוקחת בחשבון ריבית היוון בשיעור של 5%. כפי שנאמר על ידי בית המשפט קמא, בתי המשפט בישראל אינם יושבים כערכאת ערעור על בתי המשפט בשטחי הרש"פ, וכל עוד זו ההלכה המחייבת בבתי המשפט שם, יש לנהוג לפיה".

1. מבחינת הדין, אזכיר כי נקודת המוצא היא שממוצע השכר בשטחים הוא הבסיס הרלוונטי לנפגע שאין נתונים אודות ההיסטוריה התעסוקתית שלו, או שלא הוכח כי עבד בישראל לפני התאונה [ע"א 8960/06 טמיזה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 5.5.2010); ע"א 7684/10 רדואן נ' קרנית (פורסם; 29.12.2011); ע"א 3527/15 הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות נ' אבו שמסיה (פורסם; 1.11.2016)].
2. מנגד, במקרים בהם עבד הנפגע בישראל לפני התאונה והשתכר סכום הגבוה מהשכר הממוצע במשק בשטחים, נהוג לקחת שכר זה בחשבון וזאת בעיקר במקרים בהם עבודתו של הנפגע בישראל היתה בהיתר ואישור, שכן ביחס למי שעבד ללא היתר, התובנה היא ששהייתו של הנפגע בישראל מנוגדת לחוק והוא צפוי היה להיות מגורש ואולי אף לעמוד לדין. במקרים אלה בסיס השכר לעבר ולעתיד יהיה שונה [ע"א (מחוזי חיפה) 15334-06-14 עביסי נ' טאהא (פורסם; 12.4.2015); רע"א 5076/18 פלוני נ' איירפורט סיטי בע"מ (פורסם; 24.3.2019)].
3. הפסיקה איננה אחידה לענין קביעת שיעור בסיס השכר שיש לייחס לעובדים מהשטחים, והיא מכירה בדיון אינדיווידואלי ובקיומם של חריגים. כך, במקרה של היעדר בהירות בנתונים לגבי הנפגע תושב השטחים - קיימת נכונות מצד בית המשפט להעמיד את בסיס השכר על סכום יותר גדול מהשכר הממוצע במשק בשטחי הרשות, אך עדיין נופל משמעותית מהשכר הממוצע במשק הישראלי [ע"א 7420/12 ציציאן ואיל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 31.01.2013)].
4. הנתון של השכר הממוצע בשטחים מהווה נקודת ייחוס בקביעת בסיס שכרו של נפגע שהוא תושב שטחים. לעניין קביעת הנתון של שיעור השכר הממוצע בשטחים, על אף שמדובר בעובדה שעקרונית דורשת הוכחה, בידוע הוא, שלא בכל תביעה מסוג זה פועלים הצדדים להגשת ראיות סביב שאלה זו. לצורך חילוץ נתון זה, ניתן ואף מקובל להתבסס על פסקי דין שהכריעו לענין שיעור השכר הממוצע בשטחים על סמך ראיות שאושרו ע"י ערכאות גבוהות, ובלבד שלא חלף זמן רב מהמועד בו ניתנו אותם פסקי דין.
5. לצרכי ענייננו, אפנה לענין ת"א (מחוזי י-ם) 30640-01-15 פלונית נ' כץ (פורסם; 17.5.2020), בו נקבע שכר ממוצע במשק לתושב הרשות בסכום של 2,700 ₪. בית המשפט העליון אישר קביעה זו בנוגע לשכר הממוצע ברשות הפלסטינית, תוך שקבע כי שכר זה התבסס על "חוות דעת וראיות שונות" [ע"א 4258/20 פלונית נ' פלוני (פורסם; 25.10.2020)].
6. הואיל והתחשבתי ב'מצב העבר' של התובע בקביעת הנכות התפקודית בגין התאונה הנדונה, אינני מוצא כי בקביעת בסיס השכר של התובע, עלי להפחיתו (שוב) בגין 'מצב העבר', פעולה שתהווה כפילות הפחתות - שאין לה הצדקה.
7. עוד אציין, כי בנתוני השתכרות עובדים בבנין ושיפוצים מהשטחים אצל מעסיקים ישראלים, שלפי הפסיקה אכן מגיעים להכנסה יומית של כ-400-500 ₪ ליום, די בכך שהתובע יצטרף לאחיו ימים ספורים בכל חודש, על מנת להבטיח לו השתכרות בגובה שכר המינימום בשטחים. ראינו שהתובע כן מעסיק את עצמו בעבודה בחקלאות עבור המשפחה – כפי שעולה מנסיבות התאונה, ולא סביר כי התובע לא מקבל כל תמורה כספית או שווה ערך לכך – בגין עבודתו זו.
8. עוד אפנה לכך, שהתובע היה במועד התאונה צעיר כבן 25 בלבד, וכי 'במומו' – סיים 12 שנות לימוד ואף פעל להשלמת לימודי דיפלומה בנושא 'בקרת בריאות'; מה שיכול להצביע על פוטנציאל השתכרות מסוים.
9. על רקע הדין והנתונים, כאמור, בנסיבות ענייננו, אייחס לתובע בסיס שכר חודשי נטו כדלקמן: לעבר - סך 2,800 ₪, ולעתיד - 3,200 ₪.
10. למען הסר ספק, לא נטען ולא הוכח (הן – בפועל, והן - מבחינת הזכויות על פי הדין הפלסטיני) כי לתובע נגרמו או ייגרמו הפסדי פנסיה; ובהתאם - אינני מזכה את התובע בפיצויים בהקשר זה.

הפסד שכר לעבר

1. התובע טוען כי בגין התאונה נגרם לו הפסד שכר בסך כולל של 348,600 ₪. זאת, לפי שכר חודשי ממוצע של 10,000 ש"ח. התובע טוען לפיצוי מלא במשך חצי השנה שלאחר התאונה, היינו 60,000 ₪. וכן, מאז ועד היום (מנובמבר 2015 ועד פברואר 2025 כולל), משך 9 שנים ו-3 חודשים, שזה 111 חודשים, פיצויי בסך 288,600 ₪ [10,000X111X26%].
2. הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח הפסד שכר לעבר.
3. כידוע, הפסד לעבר הוא ראש נזק שיש להוכיחו בראיות ממשיות, בשל כך שהוא מהווה טענה לנזק מיוחד.
4. בהיעדר ראיות לגבי השתכרות התובע לאחר התאונה – בפועל, למעט עדותו שלא עבד מאז, השאלה היא כיצד לקבוע את שיעור הנזק הממשי שגרמה לעבר נכות זאת בכל הקשור לאובדן הנטען בשכרו של התובע. מהעדות של התובע עולה כי גרסתו היא שבחר שלא לחזור לעבוד משך כחמש שנים לאחר התאונה, ולאחריהן החל לעבוד באופן ספורדי וחלקי. התובע לא עמד בנטל להוכיח כי למול פגיעתו בתאונה פעל להקטנת נזקו.
5. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שנקבעה לתובע נכות זמנית גבוהה וכי קבעתי לתובע נכות תפקודית בשיעור של 15%, שבשל שיעורה יש לייחס לה השפעה אפשרית ברורה על כושרו ויכולתו להשתכר.
6. אכן, על פי הפסיקה, ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות [ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי פ"ד לט (1)477], שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה. מאידך, כפי שנפסק לא פעם, המציאות מורכבת, וכאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד-משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המתיישב עם הנתונים שהוכחו. השווה בהתאמה ל-ת"א (מחוזי ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (פורסם; 18.11.2009), שם נאמרו הדברים הבאים: "גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 18-17, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)". ראה גם: ע"א (מחוזי ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (1984).
7. כאמור, משום שבהקשר של הקטנת הנזק לא הובאו עדויות לפניי, ועדות התובע בענייננו היא 'עדות בעל דין יחידה' בלבד, קיים קושי לקבוע שאכן לא עבד משך חמש שנים לחלוטין (כגרסתו) ומהו היה שכרו בפועל לאחר התאונה (בכל עבודה שבה כן עבד מאז). מאידך, מדובר בתאונה שגרמה לפגיעה שיש לה השפעה ממשית על כושרו של התובע לעבוד.
8. אשר על כן, בהתחשב בבסיס השכר שקבעתי לעבר, התקופה של קרוב לעשר שנים שחלפה מאז התאונה, ובתוכם חודש וחצי של אי-כושר מלא בתחילה, אני קובע גלובאלית כי בגין הפסד שכר לעבר זכאי התובע לפיצוי בסך 50,000 ₪ (כ-85% מהתחשיב המלא האפשרי, המתחשב גם בריבית מאמצע התקופה).
9. אשר על כן, אני קובע כי בגין הפסד שכר לעבר בגין התאונה זכאי התובע לפיצוי בסך 50,000 ₪.

אובדן כושר השתכרות לעתיד

1. לעניין אובדן כושר השתכרות לעתיד טוען התובע (לפי מקדם היוון של 3% ותוחלת עבודה עד לגיל 67) לפיצויים בסך של 641,314 ₪ [10,000X 26%X 246.6593].
2. התובע טוען כי יש לזכותו בסך מלוא הפיצוי לפי החישוב האקטוארי משתי סיבות; אחת - הנכות שלו היא גבוהה ומשולבת, והשניה - שהעבודה שהוא עובד בה היא עבודה פיזית בעיקרה וכשיש נכות שהיא גם אורתופדית גם נוירולוגית וגם נפשית, הדבר הוא כמעט בלתי אפשרי.
3. הנתבעת טוענת כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי בגין התאונה יגרמו לו הפסדי שכר בעתיד, וכי, ככל שיפסקו פיצויים בראש נזק זה יש להתחשב בכך, שגיל הפרישה מעבודה בשטחים הוא גיל 60.
4. ובכן, בשורה של פסקי דין הובהר כי פסיקת הפיצוי לעתיד בעניין הפסד כושר ההשתכרות אינה משימה פשוטה; כך נוכל גם לראות בקביעת סגן הנשיא כב' השופט נאיל מהנא בעניין ת"א (שלום ירושלים) 35182-06-16 פלוני נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 8.4.2019), העוסק במורכבות של ההכרעה, ובכך שהיא תלוית נסיבות ספציפיות, כאשר המבחן הוא על-פי ההשתכרות המוחשית, שהתובע עשוי להשתכר על-ידי ניצול יכולתו, הלכה למעשה.
5. כפי שהפניתי לעיל, על פי הפסיקה הישראלית, הואיל ולגבי תושב השטחים שנפגע בתאונת דרכים חישוב הנזק הוא לפי מקום מושבו, שהוא מרכז חייו, ובמיוחד - משנקבע כי הדין לפיו יחתכו הפיצויים בגין התאונה הוא הדין הפלסטיני, ה היוון של גריעת השכר לעתיד נעשה על בסיס של של 5% המקובל בשטחי הרש"פ (לעומת - היוון בשיעור של 3% כמקובל במקומותינו).
6. כך גם באשר לגיל הפרישה מעבודה - נקבע בעניין ת"א (מחוזי ת"א) 30640-01-15 פלונית (קטינה) נ' כץ ואח' (פורסם; 17.5.2020) כי גיל הפרישה לגבי תושב שטחי הרשות הינו 60 שנים, כפי שמקובל בשטחים. וכך כתבה כב' השופטת ארנה לוי באותו ענין: "בתי המשפט ברשות פוסקים כיום פיצוי בהתבסס על גיל פרישה של 60 שנים וזהו החישוב אותו יש לנקוט גם בעניינה של התובעת. גם הפסיקה חישבה כך במקרים דומים וראה: בת"א (מחוזי י-ם) 8433/06 ס.ש. נ' נתשה (פורסם; 14.12.2011(; ת"א (שלום י-ם) 42305-08-10 אלמחריק נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 13.4.2015"(.
7. ולענייננו - התובע הינו כיום בן 35 שנים וחודשיים, וכאמור גיל הפרישה לפנסיה ברשות הינו 60 שנים; כך שלתובע נותרה תוחלת שנות עבודה מיוחסת בת 24 שנים ועשרה חודשים (298 חודשים). כאמור, בסיס השכר שקבעתי לחישוב גריעת השכר לעתיד הוא 3,200 ₪.
8. החישוב האקטוארי המלא לגריעת שכרו של התובע לעתיד הינו 81,832 ₪ (170.4831 מקדם היוון על בסיס 5% ל-298 חודשים * 3,200 ₪ * 15% נכות תפקודית). בנסיבות, בהתחשב בשיעור הנכות התפקודית, ובטיב העבודות שיכול שיהיו זמינות לתובע - לא מצאתי בנסיבות להפחית מאקטואריה מלאה של חישוב גריעת השכר לעתיד בגין אובדן כושר העבודה שקבעתי בנדון.
9. אני קובע, אם כן, כי בגין גריעת שכר לעתיד בגין התאונה זכאי התובע לפיצוי בסך 82,000 ₪ [81,832 ₪ בעיגול].

עזרת הזולת

1. בסיכומיו טוען התובע כי לאורך כל התקופה נזקק לעזרה מבני משפחתו, וגם בעתיד יזדקק לעזרה וסיוע, כשההלכה קובעת שצריך לפצות את התובע גם בגין עזרה וסיעוד שניתנים לו ע"י בני משפחה.
2. התובע טוען כי הוכח שבעקבות התאונה התובע היה ממש בחוסר תפקוד מלא תקופה ארוכה. כפי שהצהיר, הוא נאלץ לקבל עזרה רבה מבני המשפחה בעבודות משק הבית ומבחינה כלכלית [סעיפים 29 ו-30 לתצהיר התובע]. אביו הצהיר כי הוא ליווה אותו לטיפולים רבים, ושהוא מלווה אותו עד היום לטיפולים שהוא ממשיך לעבור סעיפים 8, 9, ו-10 לתצהיר האב].
3. התובע טוען כי ברור שבגלל המצב הרפואי שלו הוא הזדקק להרבה עזרה, באשר מאוד קשה לו לתפקד בבית עם הילדים לעשות את עבודות משק הבית, ומבקש לזכותו בפיצויים לעבר ולעתיד בראש נזק זה בסך של 200,000 ₪.
4. הנתבעת טוענת מנגד, כי כבר לפני התאונה נזקק התובע לעזרת צד ג', ולא רק עזרת צד ג' רגילה, אלא - מוגברת. הנתבעת מפנה לכך שפרט לאביו, התובע לא מצא לזמן אף אחד מהמכרים שלו למתן עדות; זאת - חרף העובדה שהם גרים באותו בניין. התובע לא מצא לזמן למתן עדות בנדון, לא - את אשתו, לא - את אמו, ולא - את האחים שלו. זאת - למרות שמעדויות התובע ואביו עולה במפורש, שהאחים שלו צמודים אליו 24 שעות ותומכים בו. לעמדת הנתבעת, בנסיבות אלה, בהיעדר עדויות נוספות מטעם התובע, כאמור, יש לקבל את טענתה שכל העזרה הניתנת לתובע - נידרשה וניתנה כבר - טרם התאונה. הנתבעת מפנה לכך שמעדות אביו של התובע [עמ' 119 לפרו' שורות 1 עד 29], עולה שכבר טרם התאונה - התובע היה בהשגחה של בני משפחה שדאגו לעשות פעולות עבורו כמו לדאוג לו לתעסוקה על מנת שלא יישב כל היום בחצר הבית ללא עשייה, צוין שם שהם תמכו בו כלכלית.
5. לטענת הנתבעת, בכל מקרה, הטענות של התובע ואביו על הזדקקות לעזרת צד ג' הן טענות בעלמא. לעמדתה, התובע לא הוכיח, לא הביא ראיות, ואין לשעות לטענות התובע - בהעדר עזרה מוגברת בעקבות התאונה. הנתבעת הציעה 1,000 שקל עבור עזרה מינימלית בסמוך לתאונה.
6. אזכיר, כי בהלכה הנוהגת נקבע כי עזרה משפחתית לנפגע היא בת-פיצוי, וכי שעה שהנפגע נעזר בקרוביו ובמכריו "...על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על-ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק" [ע"א 93/73 שושני נ' קראוז פ"ד כח1 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (1989); ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (1997) (להלן: "ענין שכטר")]. את הפיצוי בגין ראש נזק יש לשלם לבני המשפחה כאשר ברור שהעזרה חורגת בהרבה מזו שמעניקים בני משפחה זה לזה [רע"א 6680/08 מדינת ישראל נ' סעיד פִסקה 33 לפסק-הדין (פורסם; 6.2.2012); ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עירית ירושלים פִסקה 6 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית (פורסם; 6.11.2012)]. בהקשר זה נקבע כי מן הראוי לפצות את בני המשפחה על ההוצאות שהוציאו, בעין או במעשה, בגין הטיפול בנפגע, שהרי "...אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה" [בענין שכטר].
7. אשר על כן, לאחר ששקלתי את מלוא הנתונים בשים לב לשיעור הנכות ולמצבו של התובע בסמוך לתאונה, בהתחשב במאפייני מרכז חייו של התובע, אני קובע לתובע פיצוי גלובאלי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד (לרבות - בגין הוצאות מיטיבים, ככל שהיו) בסכום גלובאלי של 20,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

1. התובע טוען בסיכומיו, כי בעקבות התאונה נזקק לטיפולים רפואיים בשטחים ובארץ. התובע טוען כי בעקבות התאונה נגרמו לתובע הוצאות רפואיות רבות. מאחר והתובע הוא לא אזרח ישראלי אין לו סל טיפולים שכלולים בסל בריאות שהוא מקבל ללא תשלום, ולכן הוא צריך לשלם על הכל מכיסו. התובע מפנה כי העיד על כך שהוא נוטל תרופות על בסיס קבוע, פעמיים בשבוע ריטלין וטגרטול ומירו פעמיים ביום [עמ' 73 לפרו' שורות 15-13 ו-27-26]. הוא גם העיד שהוא נמצא בטיפולים עד היום אצל רופא משפחה [עמ' 94 לפרו' שורות 26-24]. התובע מבקש לפצותו בגין ראש נזק זה בסך של 100,000 ₪.
2. הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח הוצאות רפואיות, ולכן אין מקום לפצות אותו.
3. הנתבעת טוענת כי התובע מקבל הוצאות רפואיות ברשות הפלסטינאית. הנתבעת מפנה לכך שהתובע טופל בבית חולים אונר"א, כפי שאביו של התובע העיד [עמ' 120 לפרו' שורה 21]. הנתבעת טוענת כי אלו טיפולים שניתנים ללא עלות, ולכן, לשיטתה - לא נגרמו לתובע הוצאות רפואיות מיוחדות, מכיוון שאונר"א היא באזור המגורים של התובע אז לא נגרמו גם הוצאות נסיעה מיוחדות להגיע לקבלת טיפול.
4. ככל שאכן ניתנו טיפולים רפואיים לתובע בעלות, טוענת הנתבעת שההוצאות והעזרה נקבעות על פי העלויות הריאליות במקום מושבו של התובע, ולענייננו - ברשות, על פי העלויות המקובלות ברשות הפלסטינאית.
5. עוד טוענת הנתבעת כי כל הטענה של התובע להוצאות רפואיות ולנסיעות לעתיד, לא מובנת והסיבה היא שמשנת 2018, התובע לא צירף שום רשומה רפואית נוספת פרט לרשומה יחידה של רופא פרטי מנובמבר 2023. כך, שלעמדת הנתבעת, התובע לא הוכיח בפועל שמ-2018 ועד היום הוא נמצא ברצף טיפולי הן בתחום הנפשי, הן אצל רופא משפחה, הן אצל נוירולוג. ולא הוכיח שמדובר בטיפולים שהם כתוצאה מהתאונה, להבדיל מטיפולים שבשל מצב עבר הוא ממילא נדרש להם. הנתבעת מציעה, בנסיבות, לפצות את התובע בסך 1,000 שקל לצורך פשרה בלבד, בשיעור סך הסכומים הנמוכים העולים מהקבלות הבודדות שהתובע צירף במוצגיו.
6. ובכן, אמנם ראש הנזק של טיפולים רפואיים ונסיעות, בכל הקשור לעבר - הוא נזק מיוחד שלפי הדין יש להוכיחו בראיות ולא באומדן. מאידך, אפנה לכך שהתובע הציג בנדון מעט קבלות לגבי הוצאות רפואיות. מכל מקום, אני מתרשם כי בשל מצבו הרפואי הכולל נדרשו ונדרשים לתובע טיפולים שגרתיים, בעיקר - בתחום הנפשי; כשלפחות חלק מהם יש לייחס לתאונה הנדונה.
7. אכן כטענת התובע, בהתחשב במאפייני מרכז חייו, שונה מצבו של התובע מישראלי שנפגע, שזכאי לסל התרופות בישראל; הגם שיכול שעלות הטיפול הרפואי בשטחים (שלא הוכחה) נמוכה מבישראל. אינני מקבל את טענת הנתבעת שהוכח שהטיפולים שניתנים באונר"א הם בחינם, וגם לא הוכח שהתובע מקבל ויקבל את הטיפולים שלו רק באונר"א.
8. בנסיבות של תובענה זו אני מוצא לקבוע לתובע פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בראש נזק זה בסך 5,000 ₪.

כאב וסבל

1. כאמור, מקביעת דין המקום שקבעתי בנדון, בנסיבות של תובענה זו חל סעיף 152 לחוק הביטוח הפלסטיני, שקובע את הפיצוי הבא בגין כאב וסבל: 50 דינר ירדני בגין כל אחוז נכות צמיתה (יש גם פיצוי בגין כל יום אשפוז וובגין כל יום ניתוח – שאינו רלוונטי לענייננו).
2. בהתאם לנסיבות תיק זה, שיעור הנכות הרפואית – 20% ושווי דינר ירדני כיום (5.11 ₪) אני קובע כי סכום הפיצוי לתשלום בפועל בגין כאב וסבל בגין התאונה הוא 5,000 ₪ [5,110 ₪ בעיגול; 50 דינר * 20 אחוזי נכות*5.11 ₪) ].

סך הפיצויים

1. כעולה מהמפורט בפסק דין זה עד כה, מצאתי לקבל את התביעה, כשהסכום לפיצוי לתובע בסך כולל של 162,000 ₪, כפי שעולה מסיכומם של הפיצויים בראשי הנזק, כדלקמן:

א. אובדן השתכרות לעבר - 50,000 ₪

א. אובדן כושר השתכרות לעתיד - 82,000 ₪

ב. עזרה הזולת בעבר ובעתיד - 20,000 ₪

ג. הוצאות רפואיות וניידות - 5,000 ₪

ד. כאב וסבל - 5,000 ₪

סה"כ: 162,000 ₪

סוף דבר

אשר על כן, אני פוסק כי:

א. התביעה נגד הנתבעת מתקבלת כך, שהנתבעת 2 תשלם לתובע 162,000 ₪.

ב. כמו כן, תשלם הנתבעת 2 לתובע החזר שכר טרחת עו"ד בשיעור 24,851 ₪, וכן - החזר הוצאותיו בגין האגרה ששילם בתיק זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלום האגרה.

ג. הסכומים לעיל ישולמו לתובע באמצעות בא-כוחו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין על ידי ב"כ הנתבעים, שאם לא כן, יישאו ריבית שקלית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור - כדין.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים כמקובל.

ניתן היום, א' אייר תשפ"ה, 29 אפריל 2025, בהעדר הצדדים.