לפניי תביעת השבה שהוגשה על ידי התובעת - חברת הביטוח איילון (להלן: " המבטחת" או " איילון" ) ביום 29.09.21, כנגד עיזבון המנוח קאסם דבאח ז"ל (להלן: "הנתבעים" או " העיזבון" או " עזבון המנוח").

השאלה שעומדת להכרעה הינה באם עלה בידי התובעת להרים את הנטל הרובץ לפתחה בתביעה להשבת תגמולי ביטוח מעזבון המנוח, לאחר שנתחוור לה כי אלו שולמו בשוגג מחמת התליית רישיון הנהיגה ?

רקע כללי וטענות הצדדים

• המבטחת ביטחה את רכבו של מר ____ ז"ל (להלן: " המנוח"), מסוג לנדרובר, מספר רישוי 54-144-78 (להלן: "הלנדרובר"). בפוליסת ביטוח מקיף ו/או אחריות לנזקי צד שלישי (להלן: " הפוליסה")
• ביום 31.05.15 ארעה תאונת דרכים במהלכה, כך נטען, פגע הלנדרובר ברכב צד שלישי (להלן: " הצד השלישי"). הן ללנדרובר והן לצד השלישי נגרמו נזקי רכוש (להלן: " התאונה").
• בכתב התביעה נטען, כי לאחר התאונה, פנה המנוח אל המבטחת לשם קבלת תגמולי ביטוח עפ"י הפוליסה, לתיקון נזקי הלנדרובר. בתוך כך, ובשל טעות אנוש של מחלקת התביעות באיילון, ניתן למנוח, כיסוי ביטוחי מלא, ושולמו תגמולי ביטוח לשם תיקון נזקי הלנדרובר בסך 74,481 ₪, וזאת כך נטען, בטרם ביצעה המבטחת בדיקה מקיפה בשאלת קיומו של כיסוי ביטוחי למנוח.
• עוד נטען, כי ביום 22.07.15 התקבל אצל המבטחת מכתב דרישה לתשלום נזקי רכב הצד השלישי בעקבות התאונה. בהמשך, נשאה המבטחת בעלות תיקון נזקי רכב הצד השלישי, ושילמה ל"מוסך סאלח אמון בע"מ" (להלן: " המוסך"), את הסך של 49,425 ₪.
• יצויין כי הן הלנדרובר והן רכב הצד השלישי הוכנסו לתיקון נזקיהם במוסך.
• לאחר שבוצעה בדיקה לגבי אינדיקציה באם רישיון הנהיגה של המנוח היה תחת שלילה במועד התאונה, גילתה המבטחת לתדהמתה, כי רישיון הנהיגה של המנוח הותלה עוד ביום 08.04.14.
• לטענת המבטחת, בעת הרלוונטית לתאונה, נהג המנוח ביודעין, כי רישיון הנהיגה שלו הותלה, ומכאן שלא היה זכאי לתשלום תגמולי הביטוח. במסגרת ראיותיה, צרפה המבטחת תעודת עובד ציבור מטעם משרד התחבורה והבטיחות בדרכים (להלן: " רשות הרישוי"), לפיה ביום 22.02.14 הונפקה למנוח הודעת התלייה, וזו נשלחה אליו בדואר רשום שמספרו RI512708201G. עוד לטענתה, דבר הדואר נמסר למנוח ביום 19.02.14.
• בתוך כך, במועד שאינו ידוע במדויק, וככל הנראה בראשית שנת 2021, שלחה המבטחת מכתב דרישה למנוח במסגרתו ביקשה להשיב לידיה את תגמולי הביטוח ששילמה עבור נזקי הלנדרובר ונזקי רכב צד שלישי. באותה עת, נודע לה כי המנוח נפטר ביום 03.10.20, ועל כן מכתב הדרישה לא הגיע ליעדו.
• בכתב ההגנה טוענים הנתבעים, בין היתר, להיזק ראייתי בשל השיהוי הרב בהגשת התביעה באופן שסיכל את יכולתם לבחון ולברר את פרטיה. הודגש, כי התביעה הוגשה בחלוף כשש שנים וארבעה חודשים ממועד התאונה, כאשר "בעל הדין" הרלוונטי אינו עוד בין החיים. צוין לעניין זה, כי המנוח נפטר בחודש 10/20, בחלוף כחמש שנים וחצי ממועד התאונה, כאשר במהלך אותם שנים, ולפי האמור בתובענה, לא פנתה המבטחת בדרישה או טענה כלשהי כלפיו.
• כפועל יוצא מכך, נטען בכתב ההגנה, כי אין למבטחת להלין אלא על עצמה משלא ביצעה את הבדיקות המוטלות עליה בטרם אישורי התביעות והעברת תגמולי הביטוח, כאשר אותה "טעות אנוש", כנטען בתובענה, חזרה על עצמה פעמיים – אחת, עת אישרה המבטחת את תשלום תגמולי הביטוח למנוח, והשנייה, עת אישרה את התשלום עבור תיקון נזקי רכב צד שלישי.
• עוד נטען, כי מבדיקה מול "דואר ישראל", עולה כי דבר הדואר שצוין בדו"ח החקירה, לא קיים כלל.
• כמו כן, טוענים הנתבעים כי לא קיבלו בירושה ו/או בכל דרך אחרת מאת המנוח את הסכומים הנטענים בכתב התביעה.
• במסגרת שמיעת ההוכחות נחקרו המצהירים על תצהיריהם. מטעם המבטחת העיד מר שרון אלבז- ראש צוות שיבוב אצל המבטחת. מטעם הנתבעים העידה אשת המנוח, הגב' נהאי דבאח.

המסכת הראייתית

• בכדי לאפשר לקורא להתרשם בעצמו ממכלול הראיות שהובאו בפניי, יפרסו הראיות על פי הסדר הכרונולוגי של התרחשותם:
• ביום 31.05.15 ארעה התאונה.
• ביום 09.06.15, פנה המנוח אל המבטחת והודיע לה על התאונה לצורך הפעלת פוליסת הביטוח בכדי לקבל את תגמולי הביטוח (נספח ב' לכתב התביעה)
• לכתב התביעה צורפה חשבונית לתשלום מהמוסך מיום 05.07.15, על סך77,981 ₪ (כפי הנראה, המועד בו הסתיים התיקון).
• ביום 22.07.15, התקבל אצל המבטחת מכתב דרישת תשלום בגין נזקי רכב צד שלישי.
• ביום 07.09.15 הוציאה המבטחת שאילתא ממרכז הסליקה של חברות הביטוח, ממנה עלתה אינדיקציה ראשונית, כי רישיון הנהיגה של המנוח נשלל כבר ביום 08.04.14 (נספח ה' לתצהיר עדות ראשית מר אלבז).
• ביום 21.09.15 הונפקה תעודת זיכוי מאת המבטחת לזכות המוסך על סך 74,481 ₪ עבור נזקי הלנדרובר.
• לכתב התביעה צורפו תכתובות דואר אלקטרוני פנימיות מאת המבטחת מיום 20.09.15 (גב' לוסי בן-משה וגב' שרון שלום) המלמדות כי, כבר בשלב הזה, היה ידוע למבטחת כי ישנה אינדיקציה ברורה לכך שרישיון הנהיגה של המנוח נשלל. כך גם, בתכתובת דוא"ל שנשלחה ע"י הגב' שרון שלום, תביעות צד ג' איילון, מיום 02.11.15, נכתב כדלקמן: "תוצאות חקירת רישיון נהיגת מבוטח (המנוח- הערה שלי מ.כ.) מעלה כי מבוטח ידע על שלילה בזמן התאונה וההסדר לכאורה לא היה אמור להיות מאושר מלכתחילה ובהמשך לכך צריך לדחות את ג' ולהפנותו למבוטח. נא בחינה ואישור בבקשה". כך גם בהמשך, ביום 07.11.15 כותבת הגב שלום: "הי לוסי-יש איזו אינדיקציה לשלילה- האם נבדק ואושר על ידך?"
• ביום 28.12.16 ביצעה המבטחת העברה בנקאית למוסך על סך 49,000 ₪ בגין נזקי רכב צד שלישי.
• בראשית שנת 2021, שלחה המבטחת מכתב דרישה למנוח, אלא שאז גילתה כי האחרון נפטר בחודש אוקטובר 2020.
• ביום 29.09.21 הוגשה התובענה דנן.

• לנוחות הקורא, ומחמת חשיבות הסדר הכרונולוגי של הדברים, יובא תרשים לוחות

  הזמנים :

תשלום למוסך –לנדרובר

תשלום למוסך –

צד ג'

הוצאת שאילתא ממרכז הסליקה

דרישת הצד השלישי

הודעת המנוח למבטחת

29.09.21

פטירת המנוח

הגשת התביעה

03.10.20

31.05.15

28.12.16

21.09.15

09.06.15

22.07.15

07.09.15

תאונה

• במסגרת ישיבת ההוכחות שהתקיימה בפניי, העיד כאמור, מר שרון אלבז (להלן: " מר אלבז"), ראש צוות שיבוב אצל המבטחת. מדבריו עולה, כי במועד בו שולמו תגמולי הביטוח לרכב צד שלישי, כבר הייתה למבטחת אינדיקציה לכך שבעת התאונה לא היה למנוח כיסוי ביטוחי בהיותו בשלילת רישיון, וכדבריו: " בשנת 2015 כשהוגשה תביעת הביטוח, מי שאישר את ההסדר, לא ידע. קיבל רישיון מצולם. יש בתיק רישיון נהיגה מפלסטיק ועל פיו הוא חייב לשלם. כנראה היה בתוקף. לאחר שהגיעה דרישת צד ג', שוב הסדר צד ג' שאושר מראש, אז מישהו הוציא שאילתא ממרד הרישוי וראה את השלילה ואז התחיל החוקר וכל השאר (פרוטוקול מיום 19.02.24 עמ' 6, ש' 22-19).
• כשנשאל מתי הוחלט להגיש את התביעה, השיב מר אלבז: "התיק הועבר ככל הנראה לצוות שיבוב בשנת 2017, ככל הנראה היתה טעות וזה התגלה בביקורת. הביקורת בדר"כ נערכת כל שנה. התיק הזה בשנת 2021 עלינו על זה שתביעת השבה לא הוגשה, נשלח מכתב דרישה" (שם, ש' 11-9).
• לשאלת בית המשפט, השיב מר אלבז כי המבטחת נתנה אישור למוסך לתקן את רכב צד שלישי בטרם ידעה על העדר הכיסוי הביטוחי, אך התשלום בפועל בוצע לאחר שכבר ידעה על כך. בנקודה זו, הסביר את התשלום שבוצע בפועל, כך : "אנו נותנים אישור למוסך ולמבוטח ואם אני עשיתי טעות, אני מחויב לשלם לו ולאחר מכן לחזור בתביעת השבה" (שם, ש'32-30)
• בחקירה הנגדית, כשהועלתה בפניו טענת השיהוי, השיב: "אני לא חולק על העובדה שבתיק הזה נעשו טעויות הן באישור הסדר המבוטח והן במועד הגשת התביעה. אני לא חושב שחב' הביטוח בגלל הטעות, אין לה זכות להשבה. אין חולק שהטעות היא של חב' הביטוח"(שם, עמ' 7 ש'7-5).
• מטעם הנתבעים, העידה כאמור, הגב' נהאי דבאח (להלן: " אשת המנוח").
• מעדותה של אשת המנוח, עולה כי כלל לא ידעה על אודות התאונה. אשת המנוח, הבהירה כי המנוח לא נהג לשתף אותה בעניינים הקשורים לרכב, ובאופן דומה, השיבה כי המנוח לא שיתף אותה האם קיבל מכתב ממשרד הרישוי.
• לאחר שב"כ המבטחת הציג לעיונה את טופס אישור לתיקון רכב במוסך, השיבה האחרונה, כי היא אינה מזהה את חתימתו של המנוח.
• לשאלת בית המשפט, האם הרכב נשוא התביעה עדיין ברשות הנתבעים, השיבה אשת המנוח: "אולי הוא נמכר כשבעלי היה בחיים. אני לא יודעת..." (שם, עמ' 10 ש' 32-31)

דיון והכרעה

• לאחר שנסקרו טענות הצדדים ונפרסה המסכת הראייתית שהוצגו לפניי, נראה אפוא, כי השאלה העיקרית הניצבת בפנינו הינה, האם עלה בידי המבטחת להוכיח, כי במועד התאונה ידע המנוח כי רישיון הנהיגה שלו נפסל, וכפועל יוצא מכך, נהג ביודעין ללא כיסוי ביטוחי בר תוקף. לשאלה זו יש להשיב בראי העובדה, כי התובענה הוגשה נגד עזבון המנוח ולא כלפי "בעל הדין" בעודו בחיים. השאלה השנייה הנחוצה להכרעה, היא האם התנהלות המבטחת מראשית הדרך ועד להגשת התביעה, מלמדת כי, הלכה למעשה, המבטחת "ישנה על זכויותיה", ובשיהוי שנקטה זנחה היא את תביעתה, אם בהתנהגותה כאמור ואם בגרימת היזק ראייתי לנתבעים.
• בטרם אדרש לראיות שהובאו בפניי מצאתי לנכון לייחד כמה מילים לאכסניה המשפטית ככל שהיא נוגעת לנטלי ההוכחה שעה שתביעה מוגשת כלפי עיזבון ולא כלפי בעל הדין בעצמו.

נטל ההוכחה בתביעה נגד עזבון

• נטל ההוכחה במשפט אזרחי נקבע על פי הכלל הידוע "המוציא מחברו עליו הראיה". התיבה נטל ההוכחה מחזיקה שני מושגים. האחד, נטל השכנוע – המבטא את חובתו של בעל דין להוכיח את טענותיו במידת ההוכחה הנדרשת. ודוק: מאחר שעסקינן בהליך אזרחי, די בכך שגרסת התובעת קרובה יותר לאמת מזו של הנתבעים, קרי: שמאזן ההסתברויות נוטה לטובת גרסת התובע (ראו: ע"א 11172/05 זיו אלון נ' נועם חדד ואח' (21/10/2009), פסקה 7; וכן י.קדמי, על הראיות (חלק רביעי, תש"ע-2009), בעמ' 1767-1761)).השני- נטל הבאת הראיות שהוגדר בפסיקה כמשני ונלווה לנטל השכנוע (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006), פסקה 11).  
• הנה כי כן, בפסיקה נקבע כלל ראייתי נוסף הדרוש לענייננו הנוגע לנטל ההוכחה הרובץ לפתחו של בעל דין המעלה טענות כנגד עיזבון. לעניין זה יפים דבריו הבאים של בית המשפט העליון ע"א 2556/05  שרה זלוטי נ' אליהו אינדיבי (נבו 08.02.2009) (להלן: " עניין זלוטי")"כאשר מדובר בתביעה כנגד עיזבון, רובץ על התובע נטל הוכחה גבוה מזה המוטל על תובע בהליך אזרחי רגיל. הטעם העומד בבסיסה של הלכה זו הוא, כדבריו של כבוד השופט שרשבסקי, כי "אין לדעת אם הנפטר, אילו היה חי, לא יכול היה לטעון טענות ולהביא הוכחות שהיה בהן כדי להכשיל את התביעה" (ע"א 118/75 שריידי נ' מנסור, פ"ד לא(2) 659, 664 (1977) וראו עוד: ע"א 459/59 פינקלשטיין נ' פרושטייר, פ"ד יד 2327 (1960)). לפיכך נקבע בפסיקה כי על התובע מעיזבון להביא ראיות חזקות במיוחד וסיוע לעדותו שלו (ראו: ע"א 5997/92 מלק נ' דויטש, פ"ד נא(5) 1 (1997); ע"א 323/86 לרנר נ' ניב (לא פורסם, , 6.9.1989); ע"א 843/87 כוכב נ' חיטרוש (לא פורסם, , 25.7.1989); נתן קנת וחיים קנת נטל ההוכחה וחזקות 51 (2002)). כלל זה עוגן בסעיף 54(4) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), הקובע: "פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים: ... (4) התובענה היא נגד עיזבון, קטין, חולה נפש או נעדר;"
• עולה אפוא, כי שעה שמוגשת תביעה נגד עיזבון, הרי שעל התובע מוטל נטל מוגבר וכבד יותר מהנטל המוטל בהליך אזרחי רגיל. ודוק: משנפטר בעל הדין טרם הגשת התביעה , משמעות הדבר היא כי יש לבחון את הטענות בזהירות רבה עת מדובר בעדות יחידה של בעל עניין, על פי רוב, שאפשרית היא לפי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: " פקודת הראיות") אולם מעבר למשקלה כעדות יחידה מבחינת הישענות עליה לצורך הכרעה, הרי שנטל הראיה והשכנוע כבדים יותר שעה שיש לקבוע ממצאים לחובת המנוח, שכן "בהעדר הבעל-הדבר גופו אין לדעת אם לא היה מצליח – אילו עוד בחיים חייתו – להזים או לסתור את ראיות יריבו" (ע"א 459/59 מ' פינקלשטיין ואח' נ' פרושטייר ואח' [5], בעמ' 2330).
• לפיכך, נפסק ש"במצב של ספק שווה לכאן או לכאן במצב כזה יד העיזבון על העליונה" (ע"א 668/84 עיזבון המנוח עבד א רחמן מחמוד רזקאללה אבו-מוך נ' עיזבון המנוח פארס חמדאן, מ(4) 615 (1986), בעמ' 624 ז').  
• מצוידים בהבנת כובד נטל ההוכחה הנדרש בתביעה זו - נצא לדרך הסוקרת את הראיות שהובאו.

ומהתם להכא

• בפתח הדברים, אקדים מסקנה להנמקה, ואומר כי ממכלול הראיות שהובאו בפניי, סבורני כי לא עלה בידי המבטחת להרים את הנטל המוטל לפתחה, ולהניח תשתית ראייתית מספקת להוכחת התביעה, ולהלן נימוקיי:

התליית רישיון הנהיגה והכיסוי הביטוחי

• תקנה 550(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: " תקנות התעבורה") קובעת כי ההודעה בדבר אמצעי תיקון "תישלח לנהג בדואר רשום, לפי הכתובת הרשומה במאגר נתוני הנהגים שבמשרד התחבורה, או תימסר אישית לידיו". תקנה 550(ב) לתקנות התעבורה קובעת חזקת מסירה לפיה הודעה על אמצעי תיקון שנשלחה בדואר רשום "יראו אותה כמסורה לנהג בתום 15 יום מיום משלוחה, זולת אם הוכיח שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה".
• סעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971 (להלן: " פקודת הראיות") קובע חזקה הניתנת לסתירה, לפיה מקום בו חיקוק מתיר או מחייב המצאת מסמך על ידי הדואר, ובהיעדר הוראה אחרת משתמעת, רואים את ההמצאה כמבוצעת, כל עוד דוור מכתב המכיל את המסמך; המען על המכתב היה כשורה; ודמי המשלוח שולמו מראש (ככל שהיה צורך בתשלומם).
• לעניין זה יפים דבריו הבאים של בית המשפט העליון ברע"א 8690/22  מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (נבו 02.08.2023):

"עסקינן בהתליה של רישיון נהיגה, המוגדרת בסעיף 1 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה) כ-"פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה עד להתקיימותו של תנאי שציינה רשות הרישוי בהחלטת ההתליה". בקצירת האומר יצוין כי לפסילת רישיון ישנה נפקות הן במישור הפלילי (ראו: סעיף 67 לפקודת התעבורה, הקובע עבירה של נהיגה בזמן פסילה), והן במישור האזרחי (ראו: סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, השולל את זכויותיו של נפגע "שנהג ברכב שאין לו רישיון לנהוג בו").  נוכח ההשלכות המשמעותיות של פסילת הרישיון, נקבעה בדין חובת יידוע בנדון, הן בדין האזרחי והן בדין הפלילי. כך, למשל, סעיף 67 לפקודת התעבורה שנזכר לעיל, הקובע עבירה של נהיגה בזמן פסילה, נוקט בלשון "מי שהודע לו שנפסל...". הפסיקה פירשה את התיבה האמורה ככזו המחייבת מתן הודעה של ממש לנהג אודות הפסילה על מנת שזו תשתכלל ותיכנס לתוקף (ראו: עניין שומרה, בעמ' 5; עניין חאדג'ג', בפסקאות 27-24). הגם שדברים אלו לעניין חובת היידוע נקבעו במקור ביחס לדין הפלילי, בעניין שומרה נקבע כי "נראה כי הדין האזרחי ראוי שיילך בעקבותיו" (שם, בעמ' 5). בהמשך לכך, נקבע בעניין חאדג'ג' כי גם בהקשר האזרחי, לא די בעצם ההחלטה על פסילת הרישיון, אלא יש צורך בהבאתה למודעותו של הנהג (שם, בפסקאות 29-25)." (ההדגשות לא במקור- מ.כ) (להלן: " הלכת מנורה").

• במסגרת סיכומיו, טען ב"כ הנתבעים, כי עולות תמיהות באשר להוכחות משלוח ההודעה מטעם משרד הרישוי למנוח. צוין, כי בעוד שהודעת ההתליה נושאת את התאריך 22.02.14, הרי שאישור המסירה מטעם "חברת דואר ישראל" נושא את התאריך 19.02.14. ב"כ הנתבעים הוסיף והדגיש כי מעבר לעובדה שההודעה בדבר התליית רישיון הנהיגה, לא צורפה כראייה, הרי שגם מאישור המסירה שצורף לכתב התביעה, לא ניתן ללמוד כי הודעת משרד הרישוי בדבר התליית רישיון הנהיגה הובאה לידיעת המנוח.
• אין בידי לקבל את טענת הנתבעים בנקודה זו. סוגיית לוח הזמנים למשלוח הודעות התליה נדונה בפסיקה, שם נקבע, לא אחת, כי מדובר בנוהג ידוע של רשות הרישוי שכבר נבחן בעבר (ראו: ע"א 50958-01-22 מנורה נ' דיבה (20/10/2022); תא"מ 16108-06-16 שטרית נ' מנורה (8/6/2018)). ברי הוא, כי תעודת עובד ציבור היא ראיה לאמיתות תוכנה ודינה כדין עדות בשבועה, ובתי המשפט מקבלים את האמור בה אף ללא צורך בעדות, למעט מקרים חריגים (סעיפים 23 ו-25(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971).
• עם זאת, אין באמור כדי לשנות ממסקנתי בדבר נטל ההוכחה כאמור לעיל, יוער, כי סעיף 550 לתקנות התעבורה, קובע כי הנטל להפריך את חזקת המסירה מוטל על כתפי הנהג. בענייננו, נוכח העובדה כי התביעה הוגשה בשיהוי כבד ולאחר מותו של הנהג, הרי שלנתבעים נגרם, מטבע הדברים, נזק ראייתי כבד, ככל שהדבר נוגע להפרכת חזקת המסירה.
• בעניין זה נכון להפנות למאמר המאלף של אריאל פורת ואלכס שטיין בנושא דוקטרינת הנזק הראייתי (ראו: אריאל פורת ואלכס שטיין " דוקטרינת הנזק הראייתי: הצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כא 191, 193-192 (1998)). במסגרת דוקטרינה זו נשאלת השאלה "האם ראוי להטיל אחריות על מי שיצר או החמיר את אי-הוודאות בהליך המשפטי וגרם בכך 'נזק ראייתי'?.
• סבורני כי במקרה שלפנינו, התשובה לשאלה הנ"ל הינה חיובית, שעה שעל הנתבעים- העזבון, מוטל כעת הנטל להפריך את חזקת המסירה, נטל המוטל על כתפי הנהג, שכאמור, כבר איננו בין החיים. הדברים מקבלים משנה תוקף, שעה שמיום היווצרות עילת התביעה ועד לפטירתו של המנוח חלפו למעלה מחמש שנים, במהלכם לא טרחה המבטחת, ולו פעם אחת, לפנות אל המנוח בדרישה להשבת התגמולים ששולמו, לכאורה, שלא כדין.
• ודוק: הנתבעים כפרו בכלל המסמכים שצורפו לכתב התביעה, ובכלל זה לאישור המסירה של דואר ישראל עליו מתנוססת חתימת המנוח, לכאורה. כך נקבע בע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3)240 (להלן: " עניין רחמים"): "הכלל בכגון דא הוא, כי כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע (ראו: ע"א 355/63, קרסינצקי ואח' נ' נאמן בפשיטת רגל של ש' וינרב ואח' פ"ד יח(4)324, בעמ' 328, 331; ע"א 316/79 ח מדאן נ' ליאני ואח', פ"ד לד(2)309, בעמ' 315- 316; י' זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 478). כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע: חתימת הנתבע על המסמך הרלוונטי – כמו כתב הערבות בענייננו – חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על-פי המסמך, והיא בגדר "עמוד התווך של התובענה" (ע"א 316/79[17] הנ"ל, בעמ' 315).".
• במסגרת חקירתה הנגדית, עימת ב"כ התובעת את אשת המנוח עם חתימות הנחזות לחתימות המנוח בטפסי ההודעה על התאונה שצורפו לכתב התביעה, אלא שהאחרונה הבהירה כי אינה מזהה את חתימת המנוח.
• ויובהר, עיון בטופס ההודעה הראשון, במקום המיועד לחתימה מופיע השם "קאסם דבאח" ותחתיו נכתב "באשור טלפוני", ואילו בטופס ההודעה השני (שנמצא מיד לאחר הראשון בנספחי כתב התביעה) מופיעה חתימה ולידה השם "זיאד דבאח". ברי איפוא, כי חתימות אלו אינן דומות לחתימה המתנוססת על גבי אישור המסירה של הדואר.
• התובעת לא הציגה לעניין זה חוות דעת של גרפולוג. מבלי להיכנס לשאלת הצורך בחוות דעת להוכחת אמיתות החתימה, ברי שבית המשפט רשאי להיזקק לעדויות מומחים בעניינים שבהם דרושים "ידע והתמצאות מדעיים או טכניים" (ד"נ 20/85 בחרי ואח' נ' פלדון ואח פ"ד לט(4)463, בעמ' 465), ובהם עדות גרפולוג המומחה לניתוח כתבי יד, ולכן מותר – ולעתים קרובות אף רצוי – לעשות שימוש בחוות דעתו של גרפולוג על מנת לבסס טענה בדבר אמיתותה (או אי אמיתותה) של חתימה. מובן כי בכך אין כדי להעביר לגרפולוג את כוח ההכרעה לעניין אמיתות החתימה, ובכל מקרה בית המשפט הוא זה המחליט אם לתת אמון בחוות דעתו של המומחה, איזה משקל – אם בכלל – יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות דעת זו עם שאר הראיות שבתיק (ראה ע"א 46/77 בוכוולד נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ [20], בעמ' 719). בית המשפט הוא גם זה המחליט אם – בנסיבות העניין – חיוני לשמוע עדות מומחה, שהרי אין חובה גורפת על בית המשפט להיזקק לעדות כזו ובית המשפט רשאי להשוות בין החתימות בעצמו (ראו: עניין רחמים בעמ' 262-263).
• במקרה שבפני, לא ניתן לקבוע כי החתימה המתנוססת על גבי אישור המסירה הינה חתימת המנוח, והתובעת, חרף ניסיונות חקירתה הנגדית של אשת המנוח, לא הרימה נטל זה. דומני, כי דווקא במקרה שבפניי כחלק מהנטל הכבד להוכיח התובענה כנגד עיזבון המנוח, מצופה היה מהתובעת להגיש חוות דעת גרפולוג להוכחת אמיתות החתימה, או למצער לצרף, במסגרת ראיותיה, דוגמאות חתימה אחרות שיכלו לתמוך בקו טיעון זה.
• לקושי זה שבאי הוכחת חתימת המנוח על גבי אישור המסירה, מתווספים ספקות נוספים, ובהם כתובת המנוח בה נמסר דבר הדואר. שעה שבפוליסה כתובת המנוח הינה "1 דיר אל אסד מיקוד 2018800", במכתב ההתליה מופיעה הכתובת "תד 1152", ובאישור המסירה של הדואר, הוסף בכתב יד על גבי האישור "1152". לא ברור מי הוסיף כיתוב זה ומתי הוסף כיתוב זה.
• למען בהירות התמונה, יוזכר כי על גבי אישור המסירה של דואר ישראל צוין כי בנוגע לדבר הדואר לא נמצא "מסלול פריט" הגם שנמצא אישור המסירה. למעלה מן הצורך, אוסיף כי דווקא שעה שנדרשת הרמת נטל כבד במקרה דנן, מצופה היה לראות את מסלול פריט הדואר כדי ליתן לו המשקל הראוי, ולא היא.
• לפיכך, ביישום הכללים שהובאו לעיל ובייחוד ככל שהדבר נוגע לנטל ההוכחה הרובץ לפתחו של בעל דין המעלה טענות נגד עיזבון, לא שוכנעתי, כאמור, כי המבטחת עמדה בנטל המוטל לפתחה.
• משקבעתי כאמור לעיל, הרי שניתן היה כבר בשלב הזה לחתום את פסק הדין. עם זאת, ולמעלה מן הצורך, מצאתי לנכון להתייחס גם למחדליה של המבטחת, המחייבים כשלעצמם את דחיית התביעה.

חובות המבטחת במסגרת בירור החבות

• סעיף 23(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: " חוק חוזה הביטוח") קובע, כהאי לישנא: "משנמסרו למבטח הודעה על קרות מקרה הביטוח ותביעה בכתב לתשלום תגמולי הביטוח, על המבטח לעשות מיד את הדרוש לבירור חבותו."
• הנה כי כן, ממקרא הסעיף עולה, כי לאחר שהוכח קיומם של חוזה ביטוח ומקרה ביטוח, על המבטחת הטוענת לפטור מתשלום תגמולי הביטוח הנטל לשכנע כי חל החריג על פיו האירוע הביטוחי אינו מכוסה תחת פוליסת הביטוח שהנפיקה (ראו: שחר ולר, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג. טדסקי, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (תשס"ה – 2005) כרך ראשון עמ' 493 ואילך; ירון אליאס, דיני ביטוח (מהדורה שנייה, תשס"ט-2009) כרך ב', עמ' 1000).
• הדברים אף מתכתבים עם חובת ההנמקה החלה על המבטחת בדחותה דרישה לתגמולי ביטוח. חובה זו עוגנה לראשונה בהנחיית המפקח על הביטוח מיום 9.12.1998 שכותרתה "חובת המבטחת להודיע למבוטח את עמדתה בנוגע לתביעתו". הנחיה זו קובעת בסעיף 4 כדלקמן: "כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן לא תוכל המבטחת להעלות, במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה."
• בענייננו, אצה לתובעת הדרך, לשלם את תגמולי הביטוח עבור נזקי הלנדרובר, עוד בטרם טרחה לברר את חבותה על פי דין. אף לאחר שעלתה האינדיקציה הראשונית להיעדר כיסוי ביטוחי עוד בחודש ספטמבר 2015, שילמה המבטחת למוסך בספטמבר אותה שנה, עבור תיקון נזקי הלנדרובר. יודגש, כי לא הובאה לעיוני ולו בדל של ראייה, המלמד כי המבטחת פנתה למנוח לאחר קבלת האינדיקציה הראשונית עוד בטרם העבירה למוסך את התשלום הראשון.
• כמו כן, ועל אף שמתכתובת הדואר האלקטרוני כאמור בסעיף 14 ז' לעיל, עולה כי הגב' שרון "הרימה דגל אדום" לעניין העברת תגמולי הביטוח הן בתביעת המבוטח (09/15) והן בתביעת רכב צד שלישי (11/15), שילמה המבטחת עבור הנזקים הנ"ל, ואף אז לא מצאה לנכון לפנות אל המנוח טרם ביצוע התשלום וגם לא לאחריו. אציין לעניין זה, כי אין בידי לקבל את הסבריו של מר אלבז, לפיהם התשלום למוסך עבור תיקון נזקי רכב צד שלישי הועבר נוכח אישור ההסדר שניתן למוסך, שכן ברי כי הסדר זה בין חברת הביטוח למוסך, לא מנע מהמבטחת לפנות אל המנוח בדרישה להשבת התגמולים, אשר לכאורה, שולמו שלא כדין.
• החובה שהוטלה על מבטחות לפנות בפניה מוקדמת לצד שלישי בטרם תוגש תביעת תחלוף או השבה, כעולה מנוסח תיקון 35 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) תשמ"א 1981 (להלן: " חוק הפיקוח") מלמדת כי המחוקק בחר להגן על זכות הצד השלישי/הנתבע שעה שהאחרון ניצב בפני תביעה מכח סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח.
• מדובר בחובה מהותית, לבל ימצא עצמו הצד השלישי בפני שוקת שבורה עת נדרש הוא להשיב/לשאת בתשלום תגמולי ביטוח ששילמה המבטחת, מבלי שביכולתו להתגונן כראוי ו/או להמציא ראיות בנוגע לארוע נשוא התובענה שבפתח.
• חובה זו שמצאה ביטויה בסעיף 108 לחוק הפיקוח, מצביעה אף היא על רצון המחוקק להגן על צד שלישי/נתבע מפני נזק ראייתי שעה שהאחרון אינו מצוי ב"סוד העניינים" שבין המבטחת למבוטח ואינו בקיא ברזי הביטוח ו/או הארוע שהקימו את עילת התביעה נגדו.
• כך גם בענייננו, ואף בבחינת קל וחומר, שעה שמדובר ב"צד קרוב", הוא המבוטח, סבורני כי חובתה של המבטחת אף מתעצמת ושומה היה עליה ליידעו בכוונתה לדרוש את השבת התשלום שביצעה מבלי שהדבר הובא לידיעתו.
• אין להלום מצב דברים שבו תשלם המבטחת למוסך הסדר מטעמה עבור תיקון הלנדרובר ורכב צד שלישי משום התחייבותה ויחסיה עם מוסך ההסדר, מבלי ליידע את מבוטחה שבכוונתה לעשות כן שעה שמבוטחה הוא שצפוי לשאת בתשלומים אלו לשיטתה.
• התנהגות זו מצד המבטחת אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב, וכאמור, חובתה זו אף עוגנה בסעיף 108 לחוק הפיקוח.
• אפשר שאילו היתה טענת התליית רישיון הנהיגה מובאת לידיעת המנוח באותה העת, ובטרם בוצעו התשלומים למוסך או למצער בסמוך אליהם, היה האחרון יכול להמציא ראיה ולהוכיח כי דבר הדואר בנוגע להתליית הרישיון לא נתקבל ולא הובא לידיעתו, או אף לתקוף את הודעת ההתליה מיסודה בכל הנוגע לצבירת הנקודות וכיו"ב.

שיהוי ונזק ראייתי

• במסגרת כתב ההגנה, טוענים הנתבעים להיזק ראייתי בשל השיהוי הרב בהגשת התביעה. בשורה של פסקי דין נקבע כי על בית המשפט לבחון בזהירות רבה את טענת השיהוי וזאת כדי שלא ייעשה בה שימוש עוקף לחוק ההתיישנות, לכן טענת השיהוי תבחן באיזון שבין האינטרסים של הצדדים ואת מאזן הנזקים ביניהם תוך התחשבות במהות התביעה והסעד המבוקש. טענת השיהוי תתקבל במקרה בו חלוף הזמן מקשה על הנתבע בהגנתו משום שלא יכול היה להשיג ראיות (עדים, או ראיות חפציות), שכן חלוף הזמן מטשטש את זיכרון העדים וראיות חפציות, ככול שהיו כאלו (ראו: ע"א 2919/07 מדינת ישראל-הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל ( ( 22.2.10) 
• עוד נקבע כי, השתהות בהגשת תביעה אינה כשלעצמה מספיקה כדי שטענת השיהוי תתקבל, אלא יש להוכיח שהתובע זנח את תביעתו, או שמשך הזמן מעת שקמה עילת התביעה ועד למועד הגשתה הרע את מצבו של הנתבע. יובהר, כי זכותו של המתדיין להגיש תביעתו במסגרת תקופת ההתיישנות ולעיתים משמשת תקופה זו לצורך ניהול מו"מ וניסיונות לפתור את המחלוקות מחוץ לכותלי בית המשפט והדבר מבורך. אולם אם התובע נמנע במשך זמן ניכר לתבוע את זכויותיו באופן שמלמד, כי הוא אינו עומד על זכויותיו והנתבע הסתמך על כך וכי התביעה שינתה את מצבו של הנתבע לרעה הרי שטענת השיהוי תתקבל. (ראו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית ולתכנון ולבנייה, ירושלים (2.7.03)).  
• יפים לענייננו דבריו של כב' השופט רובינשטיין בע"א 8496/06 עזבון המנוח משה איסקולסקי ז"ל נ' גן-הדר קורפוריישן אינק (גן הדר קורפורציה), פורסם במאגר נבו, 04.05.08, בעמ' 13 :

אכן "השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת התיישנות הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 448), ברם דומני כי במקרה שלפנינו - שעה שההליך נפתח עשרות בשנים לאחר שנודעה הזכות הנטענת, ורק לאחר שכל המעורבים מטעם החברה נפטרו והחברה עצמה נמחקה - יתכן שהיה מקום לקבל טענת שיהוי. אין ספק שאילו היה המערער פונה לעו"ד גרוסמן במשך שנים אלה, היתה החברה יכולה להציג גירסה פוזיטיבית לגבי מעמדה במקרקעין, ויתכן שהיתה יכולה להסביר גם את מהות האישור בכתב יד. בנסיבות, השיהוי הניכר יכול לעלות כדי נזק ראייתי (ע"א 5110/05 מדינת ישראל- מינהל מקרקעי ישראל נ' שטיינברג (לא פורסם) , פסקה ו'; ת"א (ירושלים) 1145/99 ג'אעוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) , פסקה 32).

• בענייננו, כתב התביעה הוגש בחלוף שש וחצי שנים מהמועד שקמה לתובעת עילת התביעה. במהלך שנים אלו המבטחת לא פנתה למנוח על אף שכבר לאחר התשלום הראשון בחודש ספטמבר 2015 עלתה אינדיקציה ראשונית, כי רישיון הנהיגה של המנוח נשלל.
• המבטחת לא הניחה בפניי הסבר המניח את הדעת לשיהוי הרב בהגשת התביעה, וזאת בראי העובדה כי כבר בחודש ספטמבר 2015 עלתה האינדיקציה הראשונית להיעדרו של כיסוי ביטוחי, וחרף זאת ביצעה התשלום למוסך. בהמשך, התיק הועבר לצוות שיבוב בשנת 2017 (פרוטוקול מיום 19.02.24, עמ' 6, ש'9).
• המבטחת הגדילה לעשות, בכך ששילמה עבור נזקי רכב צד שלישי מבלי שטרחה לפנות קודם לכן אל מנוח, ועל כן אין לה להלין אלא על עצמה. לעניין זה חשוב להדגיש, כי מעדותו של מר אלבז עולה, כי המבטחת לקחה בחשבון, בשלב של העברת התשלום בגין נזקי רכב צד ג', כי ייתכן ולא תוכל לגבות את תגמולי הביטוח בחזרה: "איילון התחייבה לשלם את התשלום הזה כשהיא נוטלת על עצמה את הסיכון האפשרי שלא תוכל לגבות אותו בחזרה..." (שם, עמ' 8, ש' 24-23).
• ברי כי, הגשת תביעה מהסוג הנדון, המעמידה את הנתבע במקום בו עליו להפריך את חזקת המסירה שעה שהאחרון איננו עוד בין החיים, ואשר מוגשת בחלוף זמן כה רב ובעיקר כשהיא מוגשת נגד עיזבון המנוח ולא כלפי בעל הדין בעצמו, מסבה לנתבעים נזק ראייתי כבד ומשמעותי.
• ברי איפוא כי לא כל שיהוי יוביל מניה וביה לדחיית תביעת השבה של מבטחת, ואולם במקרה דנן, נוכח אופי השיהוי ומשכו, שעה שלצידו מבקשת המבטחת לעשות שימוש בחזקת המסירה, המטילה על הנתבעים את הנטל להפריכה, בו בעת שמדובר בידיעה אישית של המנוח, יוצרת עיוות ממשי המחייב את דחיית התובענה.
• השלכת חומרתו של השיהוי במקרה דנן והשפעתו על יכולת הפרכת החזקה הקבועה בתקנה 550 לתקנות התעבורה, נלמדת אף מהתפתחות הפסיקה מאז התאונה, שכן באותה העת שלטה בכיפה הגישה ולפיה נדרשת קבלת הודעה בפועל של בעל רישיון הנהיגה על שלילת רישיונו ונדרשת ידיעה ממשית של בעל רישיון הנהיגה וקליטת הודעת משרד הרישוי על-ידו, ולא די בידיעה קונסטרוקטיבית (ראו: ע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון ממו (נבו 20.7.2007)).
• בפסיקות שניתנו בעת האחרונה, הועצם משקלה של חזקת המסירה, ונקבע כי "לא די בהצהרה סתמית של הנהג כי הוא לא קיבל דבר דואר רשום ועליו להוכיח נסיבות נוספות" (ע"א (ת"א) 892-08-21 עתאמנה נ' מנורה (19.12.21). כמו כן ראו : ע"א (מרכז) 63248-07-22 מנורה מבטחים לביטוח בע"מ נ' אלי בוקובזה (25.01.23).
• לאחרונה אף ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון ב הלכת מנורה (רע"א 8690/22), בו נקבע כי גם במקרים בהם דבר הדואר נשלח אך לא נדרש על ידי הנמען, יש להחיל את חזקת המסירה הקבועה בתקנה 550(ב) לתקנות התעבורה.
• לסיכום נקודה זו, ניתן לראות כי התפתחות הפסיקה בנוגע למעמד חזקת המסירה ולידיעת בעל רישיון הנהיגה על הודעת ההתליה מצביעה על מגמה ברורה, ולפיה משעה שהוכח משלוח ההודעה לפי תקנה 550(א) לתקנות התעבורה, הנטל עובר לכתפי הנהג ועליו להוכיח את נסיבות אי-מסירת ההודעה, וזאת אף במקרים בהם דבר הדואר נשלח אך לא נדרש על ידי הנמען.
• מכאן, ואף מן הטעם הזה, הגשת התובענה במועד שהוגשה, העמידה את העזבון במציאות משפטית אחרת בכל הנוגע למעמד חזקת המסירה, כך שגם בעניין זה שונה מצבו של העזבון לרעה, בוודאי ובוודאי שעה שהמנוח איננו בין החיים וכאמור, לא יוכל לסתור את חזקת המסירה בעוצמה כזו או אחרת. לשון אחר, עוצמת הראיות שהיה על המנוח להביא, בוודאי שבחייו, על-מנת לסתור את חזקת המסירה היתה פחותה מזו בפניה ניצב העזבון כיום.
• סבורני, כי בנסיבות העניין, התנהלות המבטחת מלמדת אפוא כאלף עדים כי המבטחת "ישנה על זכויותיה" ולמעשה זנחה את זכות התביעה.
• לחילופין, ברי איפוא כי בהתנהגותה, עת בחרה המבטחת לבצע התשלום למוסך חרף ידיעתה כי קיים ספק בשאלת קיומו של רישיון נהיגה בר תוקף למנוח, נטלה היא על עצמה סיכון כי לא תוכל לגבות מהמבוטח את התשלומים שבוצעו למוסך. משנטלה על עצמה סיכון זה ביודעין, וחרף כך בחרה להשתהות בהגשת התובענה עד שהתממש הסיכון (גם אם לא צפתה דווקא סיכון ספציפי שכזה בדמות פטירת המבוטח), אין לה להלין אלא על עצמה.
• בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם, אביא מדבריי הרמב"ם היפים לענייננו: "חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה אע"פ שהן בעלי ממון אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרים אנו עליהן שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון. והיאך נוהגין עמהן. לא ידבר אליהם אלא רכות. ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד. ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים. ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו" (רמב"ם, הלכות דעות, ו, י [ז]; ההדגשה שלי – מ.כ.)
• סוף דבר - התביעה נדחית.
• אני מחייב את התובעת בתשלום הוצאות ושכ"ט בא-כוח הנתבעים בסך כולל של 5,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, כ"ח אדר א' תשפ"ד, 08 מרץ 2024, בהעדר הצדדים.