האם מדינת ישראל, בכובעה כ"מעין מבטחת", מחויבת ב-50% מסכום הפיצוי בגין נזק גוף או שמא היא פטורה מכך?

בית המשפט העליון דן בשאלה האם המדינה, בכובעה כ"מעין מבטחת", מחויבת ב-50% מסכום הפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לשוטר בתאונה בהתאם להוראות צו הפיצויים; או שמא היא פטורה מכך מכוח סעיף 22(ב) לפלת"ד?

 

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע"א  9185/20

 

לפני:	כבוד השופטת ע' ברון
	כבוד השופט ד' מינץ
	כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ

 

המערערת:

מדינת ישראל - משרד הביטחון

 

נ ג  ד

 

המשיב:

התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול")

 

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ח' וינבאום וולצקי) בת"א 53198-06-13  מיום 10.11.2015

 

 

תאריך הישיבה:

ז' בתשרי התשפ"ג (02.10.2022)

 

 

 

 

 

פסק-דין

 

 

השופט ד' מינץ:

 

          ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ח' וינבאום וולצקי) בת"א 53198-06-13 מיום 10.11.2015 בה נקבע כי בנסיבות המקרה חל צו הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), התשס"א-2001 (להלן: צו הפיצויים או הצו) באופן שעל המערערת לשפות את המשיב בשיעור של 50% מהפיצויים בהם הוא היה אמור לשאת כלפי נפגע בתאונת דרכים.

 

הרקע לערעור

1. המערערת (להלן גם: המדינה) הגישה תביעת שיפוי נגד המשיב בהיותו מבטח בביטוח חובה של אופנוע עליו רכב שוטר (להלן: השוטר) שנפגע בתאונת דרכים בדרכו מעבודתו לביתו. בתאונה היה מעורב גם רכב פרטי שבבעלות המדינה. חלף הגשת תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: הפלת"ד) נגד המשיב, בחר השוטר להגיש תביעה נגד המערערת לפי חוק המשטרה (נכים ונספים), התשמ"א-1981 (להלן: חוק המשטרה) המפנה לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים), וכן לפי חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: חוק שירות המדינה). המערערת הכירה בשוטר כמי שזכאי לתגמולים וגמלאות בהתאם לאמור בכתב תביעתו. משכך, בתביעתה דרשה לחייב את המשיב לשפותה במלוא הסכומים שהיא שילמה וצפויה לשלם לשוטר בעקבות הנזקים שנגרמו לו מהתאונה.

 

2. המשיב, מבטח האופנוע, הכיר בזכותה העקרונית של המערערת לשיפוי, וזאת עד לגובה הפיצוי שהיה המשיב נדרש לשלם לוּ היה השוטר פונה בתביעה ישירה כלפיו לפי הפלת"ד. לצד זאת המשיב טען כי בהתאם להוראות צו הפיצויים – המורה על חלוקת הנטל בין מבטחים שונים של כלי רכב המעורבים באותה תאונה – הוא זכאי לקבל מהמערערת, בכובעה כ"מעין מבטחת" של הרכב הנוסף שהיה מעורב בתאונה, את מחצית הסכום שבו הוא נדרש לשפותהּ.

 

3. מנגד המערערת סברה כי היא פטורה מתשלום מחצית הפיצויים ששולמו לשוטר. המערערת סמכה את יתדותיה על סעיף 6(א) לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: חוק אחריות המדינה) הפוטר את המדינה מאחריות בנזיקין בגין חבלה שנחבל חייל בעת שירותו ועקב שירותו. היא טענה כי מדובר בפטור מהותי וגורף כלפי כולי עלמא, החל גם ביחס לשוטר שנפגע תוך כדי מילוי תפקידו בתאונת דרכים. בנסיבות אלה, ובשים לב לסעיף 22(ב) לפלת"ד הקובע מפורשות כי המערערת פטורה מאחריות בנסיבות שבהן היא אינה אחראית בנזיקין לפי חוק אחריות המדינה, היא לא נדרשת לשלם למשיב דבר.

 

4. במענה לכך טען המשיב כי לא ניתן לפרש באופן כה מרחיב את הוראת סעיף 22(ב) לפלת"ד כך שהמערערת תהא פטורה מאחריות גם בנסיבות אלו, משמדובר בנטל תשלום המחצית בהיותה אחראית כמבטחת לרכב השני שהיה מעורב בתאונה. החסינות למדינה מהווה חלק מהסדר המעניק לחייל ולשוטר שנפגעו בעת שירותם עילת תביעה לפי חוק הנכים, אך במקביל חוסם אותם מהגשת תביעות לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. מכאן נלמד כי הפטור נועד לחול רק במישור היחסים שבין הנפגע לבין המדינה, אך לא בין הנפגע לבין צד שלישי.

 

החלטת בית המשפט המחוזי

5. ביום 10.11.2015 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי מושא הערעור. נקבע כי עמדת המשיב עולה בקנה אחד עם נוסחם של החוקים השונים, וכי אין בהוראת סעיף 22(ב) לפלת"ד המתייחסת לסעיף 6(א) לחוק אחריות המדינה כדי למנוע חיובה של המערערת להשתתף במחצית הפיצוי שנדרש המשיב לשלם בגין אחריותו מכוח הפלת"ד. זאת, שכן הפטור הקבוע בסעיף 22(ב) לפלת"ד אינו חל על המדינה בכובעה כ"מבטחת". כך, הוראת סעיף 6 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן: פקודת הביטוח) פוטרת אמנם את המדינה מחובת ביטוח אצל מבטחים מסחריים במקרים מסוימים, אך מחייבת אותה בסעיף 6א לאותה פקודה "לתת כל פיצוי שמבטח היה חייב לתת אילו הייתה קיימת פוליסה לפי סעיף 3". המחוקק הגדיר במפורש בסעיף 1 לפלת"ד כי "מבטח" הוא "כמשמעו בפקודת הביטוח, לרבות מי שפטור מחובת ביטוח לפי סעיף 4 עד 6 לפקודת הביטוח". היינו, גם המדינה נחשבת כ"מבטחת" לעניין הפלת"ד, במקרים שבהם אין מבטח אחר בהתאם להוראת פקודת הביטוח.

 

6. בית המשפט הוסיף והרחיב בדבר הגיונה של קביעת המחוקק לפטור את המערערת מהתדיינות בתביעות אזרחיות נזיקיות של אנשי כוחות הביטחון בגין אירועים שקרו תוך כדי שירותם ועקב שירותם. זאת בהינתן שורה של חוקים ספציפיים המסדירים את מערכת התגמולים שלה זכאים מי שנפגעו תוך כדי שירותם ועקב שירותם. ואכן הפטור המצוי בסעיף 6 לחוק אחריות המדינה אינו מותיר אותם נפגעים קרחים מכאן ומכאן, אלא מטרתו לייחד במקרים מסוימים את עילת תביעתם לעילה מכוח חוק הנכים. ברם הסדר זה חל במישור היחסים שבין הנפגע המשרת בכוחות הביטחון לבין המדינה, והוא אינו חל במקום שבו אדם שאינו משרת בכוחות הביטחון נפגע מרכב שבאחריות המדינה שהיא משמשת כ"מבטחת" שלו, לפי הגדרת מונח זה בפלת"ד. בכל הנוגע להיותה של המערערת מעין מבטחת כהגדרתה בפלת"ד, אין החרגה בחוק עצמו מחובותיה כמבטחת כלפי כולי עלמא. הודגש כי שעה שהצו ניתן מכוח הפלת"ד אשר כולל כאמור את המערערת כמבטחת בהגדרת המונח "מבטח", הרי שיש לפרש את המונח בצו בהתאמה עם החוק מכוחו הוצא.

 

7. בית המשפט ציין כי הפירוש שמציעה המערערת אינו מתיישב עם שורת ההיגיון. כך למשל, אם על האופנוע המשטרתי היה נוסע אדם "פרטי" שחוק אחריות המדינה לא חל עליו, והוא היה נפגע בתאונת דרכים בה היה מעורב רכב פרטי, המערערת הייתה נדרשת לפצותו, אך במקביל הייתה עומדת על זכותה לקבל שיפוי מהמבטח של הרכב הפרטי הפוגע בגובה של 50% מסכום הפיצויים ששילמה, מכוח צו הפיצויים. באותו אופן, גם בענייננו אחריותה של המערערת להשיב 50% מן הפיצויים שעשוי היה המשיב לשלם מכוח הפלת"ד, נובעת מהיותה "מעין" מבטחת של רכב נוסף שהיה מעורב בתאונה, הא ותו לא. חובתה זו עומדת ללא קשר לזהות הנפגע באופנוע. המערערת אמנם קיבלה פטור מרכישת ביטוחים לרכביה, אך לא הופטרה מחובות המוטלות על מבטחות מסחריות מכוח החוק, במישור היחסים שביניהן. לוּ רצה המחוקק לפטור את המערערת מחובות נוספים אף בהיותה "מעין מבטחת", היה הדבר מצוין בחוק במפורש. היעדרה של הוראה מפורשת הפוטרת את המערערת מהשתתפות באותה חלוקת נטל מלמד כי לא זו הייתה כוונת המחוקק.

 

8. על כן במקרה זה זכאית המערערת לשיפוי ממבטחת האופנוע בכובעה כמי שמשלמת תגמולים לשוטר מכוח חוק הנכים, אך במקביל היא מחויבת לשפות את המבטחת המסחרית – המשיב, בשיעור של 50% מהפיצוי שהמשיב עשוי היה לשלם בתביעה וזאת נוכח הוראות הפלת"ד והצו שהוצא מכוחו. אכן, המערערת אינה אחראית בנזיקין כלפי השוטר על פי חוק אחריות המדינה, ועל כן אם היה מדובר באופנוע משטרתי – שהמדינה פטורה מאחריות לגביו לפי הוראת סעיף 22(ב) לפלת"ד – לא הייתה לשוטר עילת תביעה נגד המערערת מכוח הפלת"ד. יחד עם זאת מאחר שהמערערת הייתה הבעלים של הרכב הנוסף שהיה מעורב בתאונה, בכובעה כ"מבטחת", היא מחויבת כדין כל אדם מכוח סעיף 22(א) לפלת"ד, ובכלל זה חלה עליה החובה בקשר לחלוקת הנטל מכוח הוראות הצו.

 

          קביעה זו הולידה את הערעור שלפנינו.

 

9. לשלמות התמונה יצוין כי ביום 16.11.2020 הודיעו הצדדים כי הגיעו לכלל הסכם פשרה על פיו מוסכם עליהם כי לולא ההחלטה מושא הערעור, הסכום שהיה על המשיב לשלם למערערת עומד על 4,500,000 ש"ח בתוספת שכר טרחת עו"ד; וכי נוכח ההחלטה האמורה המערערת זכאית רק למחצית הסכום, העומד על סך של 2,250,000 ש"ח בתוספת שכר טרחת עו"ד. יחד עם זאת, הואיל והמערערת הודיעה כי בכוונתה לערער לבית משפט זה על ההחלטה האמורה, הוסכם כי ככל שערעורה יתקבל המשיב ישלם לה את יתרת הסכום.

 

טענות הצדדים בערעור

10. לטענת המערערת, תחילה וסוף, צירופם של סעיף 6(א) לחוק אחריות המדינה וסעיף 22(ב) לפלת"ד מוביל למסקנה בלתי נמנעת שהמדינה אינה אחראית בתביעות נזיקין של חייל או שוטר במקרה שהפגיעה הנטענת נגרמה "תוך ועקב השירות", גם כאשר מדובר בפגיעה בתאונת דרכים. משכך, אין מקום לספק כי לא חלה על המדינה אחריות כלשהי לשפות את המשיב על הפיצוי שהוא חב בו כלפי הנפגע בתאונת הדרכים. תוצאה זו מתבקשת גם כאשר המדינה חובשת "שני כובעים" – כמבטחת עצמאית של הרכב הנוסף שהיה מעורב בתאונה וכזכאית לשיפוי בגין התשלומים שהיא משלמת לשוטר שנפגע תוך ועקב שירותו. זאת משום שהמחוקק לא סייג את הפטור הניתן למדינה, באומרו כי הפטור מאחריות הוא גם לפי חוק הפלת"ד וגם לפי פקודת הביטוח, ואין בצו הפיצויים כדי לשלול את הסייג הרחב לאחריות המדינה.

 

11. כתמיכה לעמדתה הצביעה המערערת על הגיונם של הדברים. אם למשל, כאשר שוטר נפגע כהולך רגל בתאונה בה מעורב רכב בבעלות המדינה היא אינה חבה בפיצויו לפי הפלת"ד, מדוע שיחול חיוב שכזה כאשר אותו שוטר נפגע כהולך רגל על ידי רכב בבעלות המדינה ורכב אזרחי יחדיו. כשם שחברת ביטוח אינה חבה בפיצויים כאשר על המבוטח שלה אין אחריות לפי הפלת"ד, כך אין המדינה כבעלת הרכב, שדינה כדין מבטח, חבה "כמבטחת" אם לא מוטלת עליה אחריות לפי הפלת"ד לפצות את הנפגע.

 

12. זאת ועוד. בית המשפט המחוזי שגה לדעת המערערת בכך שפירש את הוראת סעיף 22(ד) לפלת"ד כפוטרת את המדינה מאחריות במישור היחסים שבינה לבין הנפגעים המשרתים בכוחות הביטחון, אך אינה פוטרת אותה מחלוקת חבות בין מבטחים לפי צו הפיצויים. ושלושה טעמים לכך: ראשית, סעיף 22(ב) לפלת"ד פוטר את המדינה מכל חבות הנובעת הן מחוק הפלת"ד והן מפקודת הביטוח; שנית, בעבר לשון הסעיף קבעה כי דינה של המדינה לעניין אחריות לפי הפלת"ד כדין כל בעל רכב, אולם הסעיף תוקן והורחב כך שכיום הושווה דינה של המדינה לדין כל אדם תוך שנוסף גם פטור מאחריות לפי פקודת הביטוח; שלישית, אילו ביקש המחוקק לחייב את המדינה להתחלק בנטל הפיצוי עם המבטח המסחרי היה מציין זאת מפורשות, ושתיקתו מלמדת כי לא לכך התכוון.

 

13. מנגד, לעמדת המשיב המחזיק אחר נימוקיו של בית המשפט המחוזי, יש לדחות את הערעור. לטענתו, דינה של המערערת לפי סעיף 1 לפלת"ד כדין כל "מבטח" מסחרי, למעט במקרים המוחרגים במפורש. הפטור הניתן למדינה לבטח את רכביה בביטוח חובה נבע אך מכך שלא קיים חשש שהמדינה לא תישא בנטל הפיצויים שיוטלו עליה בקרות אירוע תאונתי. על כן, בהיות המדינה "על תקן מבטחת", חלות עליה הוראות צו הפיצויים המורה על חלוקת הנטל בין "המבטחים" של כלי הרכב המעורבים בתאונה.

 

14. אכן, חוק אחריות המדינה פוטר את המדינה מהתדיינויות בתביעות אזרחיות נזיקיות של נפגעים מקרב אנשי כוחות הביטחון בגין אירועים שקרו להם תוך כדי שירותם. אלא שפטור זה מתייחס ליחסים שבין המדינה לבין הנפגעים מקרב אנשי הביטחון לבל יתבעו את המדינה פעמיים (הן מכוח חוק הנכים וחוק שירות המדינה מצד אחד והן בנזיקין מצד שני) ולא ביחסים שבין מבטחי כלי הרכב (שהמדינה נמנית עליהם) לפי הוראות הצו. המדינה אכן קיבלה פטור מרכישת ביטוח מסחרי לכלי הרכב שבבעלותה בשל יכולותיה הכלכליות, אך היא לא הופטרה מהחובות המוטלות על מבטחים מסחריים במישור היחסים שביניהם. לוּ חפץ המחוקק במתן פטור גורף למדינה גם כלפי המבטחים המסחריים, הוא היה מציין זאת באופן מפורש בהוראות החוק.

 

15. גם המשיב הביא דוגמאות לתמיכה בעמדתו. למשל, במקרה שבו השוטר הרוכב על אופנוע מעורב בתאונת דרכים עם רכב המבוטח על ידי מבטח מסחרי (ולא על ידי המדינה כבמקרה זה), אין מחלוקת כי יחול הצו והמבטח המסחרי ייאלץ להשתתף בנזקי השוטר. מדוע אם כן שונה המצב בענייננו; ולמשל, כאשר אדם אחר, שאיננו נמנה על כוחות הביטחון רוכב יחד עם השוטר על האופנוע ונפגע בתאונה יחד עם השוטר, אימוץ עמדת המערערת יביא למצב לא הגיוני בו הוראות הצו יחולו, לעניין חלוקת הנטל בין המבטחים, לגבי הפיצוי שישולם לרוכב הנוסף אך לא לגבי הפיצוי שישולם לשוטר.

 

דיון והכרעה

16. אקדים אחרית לראשית ואומר כי לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעתן בדיון שהתקיים לפנינו הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, וכך אציע לחברותיי שנעשה.

 

17. נקודת המוצא של הפלת"ד, הקבועה בסעיף 2(א) שבו, היא כי משתמש ברכב מנועי חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה היה מעורב הרכב. סעיף 3 לפלת"ד מסדיר את חלוקת האחריות בין הנהגים במקרה של תאונה בה היו מעורבים מספר כלי רכב, בקבעו כי על כל נהג תחול האחריות לנזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו (סעיף קטן (א)); וכי במקרים שבהם נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב, יהיו הנהגים חייבים כלפיו ביחד ולחוד, כאשר בינם לבין עצמם הם יישאו בנטל החיוב בחלקים שווים (סעיף קטן (ב)). על מנת להגן על הנפגע ולוודא כי יהיה לו ממי לגבות את הפיצוי המגיע לו, מורה פקודת הביטוח כי ככלל, "לא ישתמש אדם – ולא יגרום ולא יניח שאדם אחר ישתמש – ברכב מנועי, אלא אם יש על שימושו שלו או של האדם האחר באותו רכב פוליסה בת-תוקף" (סעיף 2 לפקודה).

 

18. לצד הוראות הפלת"ד מורה צו הפיצויים, בסעיף 2(ב) שבו, כי במקרים שבהם אירעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים אופנוע אחד או יותר ורכב אחר – אחד או יותר, ישלמו המבטחים של הרכב האחר למבטחים של האופנוע 50% מהפיצויים על נזקי גוף שהמבטחים של האופנוע חייבים בתשלומם עקב התאונה (למעט חבות כלפי אדם שנפגע מחוץ לכלי הרכב); וכי מבטחי הרכב האחר יהיו חייבים ביחד ולחוד כלפי המבטחים של האופנוע, ובינם לבין עצמם יישאו בנטל החיוב בחלקים שווים.

 

          [במאמר מוסגר יצוין כי בשנת 2008 נחקק סעיף 3(ג) לפלת"ד (חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 20), התשס"ח-2008, ס"ח 2133). סעיף זה נועד להחליף את הוראת סעיף 2(ב) לצו הפיצויים, ובמסגרתו הוגדל שיעור התשלום למבטחי האופנוע ל-75%. תיקון זה אינו חל בענייננו נוכח מועד התרחשות התאונה].

 

19. בענייננו, הרכב הפרטי שהיה מעורב בתאונה עם האופנוע עליו רכב השוטר לא היה מבוטח. זאת נוכח העובדה שמדובר ברכב בבעלות המדינה, שלגביו לא חלה חובת ביטוח לפי סעיף 6(א)(1) לפקודת הביטוח. הטעם לפטור המוענק למדינה מחובה זו הוא שאין חשש כי היא לא תוכל לשאת בתשלום שיגיע לנפגע (וראו למשל: ע"א 204/85 מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד מב(2) 113, 118 (1988); ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי, פ"ד מד(2) 8, 28 (1990)‏). חלף חובת הביטוח, מוטלת על המדינה בסעיף 6א לפקודת הביטוח חובה ליתן כל פיצוי שמבטח היה חייב לתת אילו הייתה קיימת פוליסת ביטוח. על רקע זה נתפשת המדינה כ"מעין מבטחת" של כלי הרכב שבבעלותה.

 

20. השאלה הניצבת במוקד הערעור שלפנינו היא כאמור האם המדינה, בכובעה כ"מעין מבטחת", מחויבת ב-50% מסכום הפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לשוטר בתאונה בהתאם להוראות צו הפיצויים; או שמא היא פטורה מכך מכוח סעיף 22(ב) לפלת"ד. בית המשפט המחוזי אימץ כאמור את עמדת המשיב וקבע כי המדינה אינה פטורה מתשלום, אולם דעתי שונה.

 

21. סעיף 22 לפלת"ד מורה כך:

 

(א) בכפוף לאמור בסעיף קטן (ב), דין המדינה לענין אחריות לפי חוק זה כדין כל אדם.

 

(ב) בנסיבות שבהן אין המדינה אחראית בנזיקים לפי אחד הסעיפים 5 עד 7 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952, היא תהא פטורה מאחריות גם לפי חוק זה או לפי פקודת הביטוח, והוא הדין במי שפטור מאחריות בנזיקים לפי סעיף 7ב לחוק האמור.

 

22. נקודת המוצא לדיוננו היא כי גבולותיה של פרשנות החוק נקבעות על ידי לשונו. יש ליתן לחוק רק משמעות אשר הלשון יכולה לאצור (ראו למשל: ע"א 2079/20 עמותת ועידת המדעים וההשכלה האסלמית נ' פקיד שומה ירושלים 3‏, פסקה 23 (27.10.2021); ע"א 1912/20 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עמיד מח'ול, עו"ד, פסקה 16 (28.4.2021); רע"א 7451/19 עזבון המנוח גבריאל אסולין ז"ל נ' דרויש, פסקה 6 לפסק דיני (12.10.2020)). כפי שנראה להלן, לשונו של סעיף 22(ב) לפלת"ד ברורה ונהירה, והיא אינה יכולה לשאת את הפרשנות אותה מבקש המשיב להעניק לו.

 

23. שער הכניסה לגדרו של הפטור הקבוע בסעיף 22(ב) לפלת"ד הוא קיומן של "נסיבות שבהן אין המדינה אחראית בנזיקים" לפי סעיפים 5, 6 או 7 לחוק אחריות המדינה. בענייננו, עמדת המדינה נשענת על סעיף 6(א) לחוק אחריות המדינה, המורה כך:

 

אין המדינה אחראית בנזיקים על חבלה שנחבל חייל בתקופת שירותו ועקב שירותו, ואולם לעניין חייל בשירות קבע – אין המדינה אחראית בנזיקים על חבלה כאמור שהיא חבלת שירות.

 

          אין מחלוקת בין הצדדים כי בהתאם להלכה הפסוקה, הפטור הניתן למדינה מאחריות בנזיקין לפי סעיף זה חל גם על שוטר (וראו לעניין זה: ע"א 5164/91 מדינת ישראל נ' עזרא, פ"ד מח(2) 446, 452-448 (1994)). כמו כן, דומה כי אין מחלוקת של ממש כי הסעיף האמור פוטר את המדינה מאחריות בנזיקין על חבלות שנחבל שוטר בתאונת דרכים שאירעה בחזרתו מעבודתו. משאלו הם פני הדברים, אף לא יכולה להיות מחלוקת כי בענייננו מתקיימות נסיבות שבהן אין המדינה אחראית בנזיקין לפי סעיף 6 לחוק אחריות המדינה.

 

24. משנפתח הצוהר לפטור הקבוע בסעיף 22(ב) לחוק, נפנה לעיקר המחלוקת בין הצדדים – טיבה והיקפה של האחריות ממנה פטורה המדינה מכוחו. במסגרת הסעיף האמור הקנה המחוקק למדינה פטור "מאחריות גם לפי חוק זה או לפי פקודת הביטוח". כעולה מלשון זו, המחוקק לא סייג את הפטור רק לאחריות המדינה כ"בעלת רכב" או לאחריותה "בנזיקין" כטענת המשיב. הוא אף לא הגביל את הפטור רק לאחריות כלפי הנפגע הזכאי לתגמולים מכוח הוראות חוק אחרות. המחוקק נקט בלשון כללית ורחבה לפיה המדינה פטורה מאחריות, כל אחריות, ובלבד שהיא נובעת מהפלת"ד ומפקודת הביטוח.

 

25. בענייננו, יש לראות באחריותה של המדינה לשאת בתשלומים שונים כ"מעין מבטחת", כאחריות הנובעת מפקודת הביטוח. זאת נוכח הוראת סעיף 6א המורה כאמור כי "מי שפטור מחובת ביטוח לפי סעיף 6 יהא חייב לתת כל פיצוי שמבטח היה חייב לתת אילו היתה קיימת פוליסה לפי סעיף 3". בנוסף, ניתן להשקיף על אחריותה של המדינה לשאת ב-50% מהסכום שהמשיב חב גם כאחריות הנובעת מהפלת"ד. זאת נוכח העובדה שצו הפיצויים ניתן מכוח הוראת סעיף 17א לפלת"ד המורה כי שר האוצר רשאי לקבוע הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים בהתחשב בסוגי הרכב השונים; ונוכח הוראת סעיף 1 לפלת"ד המבהירה כי "מבטח" הוא גם מי שפטור מחובת ביטוח לפי סעיף 6 לפקודת הביטוח. בין כך ובין כך, אחריותה של המדינה נובעת מהוראות חוק שלגביהן חל הפטור הקבוע בסעיף 22(ב) לפלת"ד. על רקע זה, כאשר מתקיימות כאמור הנסיבות המתוארות בסעיף 6(א) לחוק אחריות המדינה, המדינה פטורה מלשאת ב-50% מהפיצויים ששולמו לשוטר כמצוות סעיף 22(ב) לפלת"ד.

 

26. כאמור, עמדתו של המשיב לפיה הפטור האמור אינו חל בנסיבות ענייננו, נשענת על כך שהפטור שהוענק למדינה בסעיף 6 לחוק אחריות המדינה נובע מכך שזכאותם של חיילים ושוטרים אשר נחבלו בשירותם לתגמולים שונים מוסדרת בחוקים אחרים – חוק הנכים וחוק המשטרה. משכך לעמדתו הפטור המוענק למדינה חל במישור היחסים שבין הנפגע לבין המדינה בלבד, ולא במישור היחסים שבין המדינה כמבטחת לבין המבטחות המסחריות. ברם, לא זו בלבד שלעמדה זו אין עיגון בלשונו של סעיף 22(ב) לפלת"ד, מההיסטוריה החקיקתית של סעיף זה מתבקשת מסקנה הפוכה. ואסביר.

 

27. עד לסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת, נוסחו של סעיף 22 לפלת"ד היה שונה מנוסחו הנוכחי, ונקבע בו כי "דין המדינה לעניין אחריות לפי חוק זה כדין כל בעל רכב, אולם סעיפים 5 עד 8 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, יחולו גם על אחריות זו" (ההדגשות הוספו). במילים אחרות, אחריותה של המדינה מכוח הפלת"ד הושוותה לאחריותו של כל בעל רכב (להבדיל מאחריותו של מבטח), כאשר סעיפי הפטור הקבועים בחוק אחריות המדינה חלו גם על אחריות זו. בשנת 1989 נערך תיקון בסעיף 22(ב) לחוק (חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס׳ 3), התשמ״ט-1989, ס"ח 1269). התיקון, אשר עיגן את הסעיף בנוסחו דהיום, השווה את אחריותה של המדינה לפי הפלת"ד לדינו של כל אדם (להבדיל מ"כל בעל רכב"); ובמקביל לכך קבע כי בנסיבות שבהן אין המדינה אחראית בנזיקין לפי חוק אחריות המדינה, היא תהא פטורה מאחריות לפי הפלת"ד, ובנוסף לכך גם מאחריות לפי פקודת הביטוח – פקודה העוסקת בעיקרו של דבר בחובה לערוך ביטוח, בפטור הניתן למדינה בעניין זה ובחובות המוטלות על מבטח. בעשותו כן, הבהיר המחוקק באופן ברור כי הפטור המוענק למדינה מכוח סעיף 22(ב) לפלת"ד חל הן בכובעה כבעלת רכב והן בכובעה כמבטחת (ראו: יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 256 (מהדורה רביעית, 2013)). נוכח האמור, אף אם ישנן רגליים לסברת המשיב כי הפטור שהוקנה למדינה במסגרת חוק אחריות המדינה נבע מקיומם של מסלולים מקבילים המקנים תגמולים לחיילים ושוטרים אשר נחבלו בשירותם – נוכח לשונו הברורה והפשוטה של סעיף 22(ב) לפלת"ד, כמו גם ההיסטוריה החקיקתית שלו, אין כל מקום לטענת המשיב כי יש לפרשו בצורה מצמצמת.

 

28. כאמור בתשובתו לערעור העלה המשיב דוגמאות שונות המצביעות לגישתו על חוסר ההיגיון הטמון במסקנה האמורה. בין היתר ציין המשיב כי אילו היה השוטר אשר רכב על אופנוע מעורב בתאונת דרכים עם רכב המבוטח על ידי מבטח מסחרי, המבטח המסחרי היה נדרש להשתתף בנזקי השוטר; ואילו אדם שאינו נמנה על כוחות הביטחון היה רוכב על האופנוע עם השוטר ונפגע גם הוא, המדינה הייתה נדרשת להשתתף במחצית מהפיצויים על נזקי גופו. אלא שאינני מוצא בדוגמאות אלה משום חוסר היגיון, אלא אך יישום של הוראות הדין כפשוטן. למעשה, הפטור ממנו נהנית המדינה בנסיבות ענייננו נובע מהזיקה הכפולה שלה לאירוע: האחת, העובדה שהרכב המעורב בתאונה עם האופנוע אינו מבוטח על ידי מבטחת מסחרית אלא על ידי המדינה המשמשת לגביו כ"מעין מבטחת" (זיקת המְשַלֵם); השנייה, השתייכותו של רוכב האופנוע שנפגע בתאונה לכוחות הביטחון (זיקת המְשֻלָם). היינו, במקרים שבהם שתי הזיקות האמורות אינן מתקיימות יחדיו, לא יתגבשו התנאים למתן פטור מתשלום לפי סעיף 2(ב) לצו הפיצויים. כך למשל, בתאונת דרכים בין אופנוע לבין רכב פרטי בבעלות המדינה שהיא משמשת לגביו כמעין מבטחת, אם רוכב האופנוע שנפגע אינו שוטר או חייל, לא מתקיימת זיקת המשֻלם ולכן המדינה תידרש לשאת ב-50% מהפיצויים לנפגע בהתאם להוראות צו הפיצויים. כמו כן, בתאונת דרכים בין אופנוע לבין רכב פרטי המבוטח בידי מבטחת מסחרית, גם אם רוכב האופנוע משתייך לכוחות הביטחון תידרש המבטחת המסחרית לשאת ב-50% מהפיצויים לנפגע שכן לא מתקיימת זיקת המשַלם (ובכך גם ניתן מענה לדוגמה שהובאה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי). תוצאה זו מתבקשת על פי לשונן הברורה של הוראות הדין הרלוונטיות.

 

          סיכומו של דבר, אציע לחברותיי כי נקבל את ערעור המדינה ונחייב את המשיב לשאת בהוצאותיה בסך של 25,000 ש"ח.

 

 

ש ו פ ט

 

השופטת ע' ברון:

 

          אני מסכימה.

 

ש ו פ  ט ת

 

השופטת ג' כנפי שטייניץ:

 

          אני מסכימה.

 

ש ו פ ט ת

 

          הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ.

 

          ניתן היום, ‏י"ד בחשון התשפ"ג (‏8.11.2022).

 

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת