האם העובדה שועדה רפואית דנה בשאלת הקשר הסיבתי, מבלי לנקוב במונח קשר סיבתי, הינה סיבה מספקת להתיר להביא ראיות לסתור?

בית המשפט דן בשאלה האם להביא ראיות לסתור נוכח העובדה שועדה רפואית לא השתמשה במונח קשר סיבתי

כללי:

לפני בקשת הנתבעת, כי אתיר לה הבאת ראיות לסתור את קביעת אגף השיקום של משרד הביטחון מיום 15.05.19, במסגרתו הכיר בנפגע כנכה צה"ל בעל נכות צמיתה בשיעור 30% בגין PTSD והגבלה ניכרת בכושר התפקוד לפי סעיף 37(5)(א) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956.

רקע:

1. הנפגע היה מעורב בתאונת דרכים מיום 3.03.11, עת היה חייל בשירות סדיר, ובדרכו חזרה לביתו מהבסיס בו הוצב, התנגש בו רכב צד ג' מאחור והדף אותו אל עבר רכב צד ד'.
2. כתוצאה מהתאונה, התובעת הכירה בנפגע כנכה צה"ל. ועדות רפואיות של אגף השיקום קבעו לו נכויות זמניות בהתאם לחוק וכמפורט להלן, ובסופו של יום אף נקבעה נכותו הצמיתה:

א. ועדה מיום 26.03.12 קבעה נכות זמנית בשיעור 2% בגין חבלת ראש ללא חוסר נוירולוגי (1%) ומצב לאחר חבלה בגב (1%) מיום 15.08.11 מועד שחרור הנפגע משירות חובה ועד יום 25.03.12.

ב. ועדה מיום 25.11.15 קבעה נכות זמנית בשיעור 20% בגין PTSD והגבלה בינונית בכושר התפקוד עד לחודש 11/17.

ג. ועדה מיום 16.11.16 קבעה נכות זמנית בשיעור 30% בגין PTSD והגבלה ניכרת בכושר התפקוד עד לחודש 11/18.

ד. ועדה מיום 15.05.19 קבעה נכות צמיתה בגובה 30% בגין PTSD והגבלה ניכרת בכושר התפקוד החל מ- 16.8.11.

3. יש להוסיף ולציין, כי הוריו של הנפגע התגרשו כשהיה ילד צעיר, והוא חי עם אימו משך השנים.
4. עם זאת הנפגע ציין, כי לרוב מערכת היחסים עם אביו הייתה טובה.
5. ביום 03.16 אביו של הנפגע נרצח בחניית ביתו.

תמצית טענות הצדדים:

טענות הנתבעת:

6. לטענת הנתבעת, התאונה מיום 3.03.11 הייתה תאונה קלה, ללא כל ממצא ראוי לציון וללא ממצא טראומטי כלשהו. משכך, לא ברור כיצד תאונה קלה וחולפת זו הפכה לתאונה קשה, שזיכתה את הנפגע באחוזי נכות גבוהים. הנתבעת מעלה תהייה זו נוכח נתונים לפיהם הנפגע היה מעורב בשתי תאונות דרכים טרם התאונה נשוא התביעה דנן, וכן עבר תאונות נוספות אחרות כגון נפילות או חבלות בבית ספר, ומאלה לא סבל מפוסט טראומה או קשיים נפשיים אחרים.
7. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי הועדה הראשונית שבדקה את הנפגע, לאחר שהתלונן בפניה על פגיעות אורתופדיות ונוירולוגיות, מצאה לקבוע אחוזי נכות זמנית נמוכים בגין חבלות בראש ובגב וללא כל עניין בנכות מתחום הפסיכיאטריה, ובאשר הנפגע כלל לא התלונן על תלונות מסוג זה.
8. עוד פירטה הנתבעת, כי ביום 2.10.12 הנפגע נבדק ע"י ד"ר סיגלר מטעם משרד הביטחון, שקבע בסיכום חוות דעתו, כי ההפרעות הנפשיות עליהן התלונן הנפגע אינן בקשר סיבתי ישיר לשירות הצבאי.
9. כך ובהמשך, קבע ד"ר חיים שם דוד מטעם משרד הביטחון ביום 30.10.14, כי הנפגע אינו סובל מ- PTSD, אלא לדעתו סובל מהפרעה דיכאונית חרדתית מעורבת, שהתפתחה בעקבות תאונת הדרכים שעבר. לכן המליץ להכיר בנפגע למשך שנתיים ובסיומם להפנותו לבדיקה נוירו- פסיכולוגית מלאה.
10. הנפגע עבר ב- 7/15 הערכה נוירו פסיכולוגית, אשר מסקנתה, כי בשקלול נתוני הרקע של הנפגע ובכלל זאת מבחני ומדדי אמינות, התאונה הותירה אצלו הפרעה פסיכיאטרית בעוצמה משוערת נמוכה.
11. ביום 25.11.15 מצאה לנכון הועדה לקבוע לנפגע 20% נכות זמנית בגין הפרעת חרדה דיכאונית ולאחר שעמדו בפניה כלל המסמכים הרפואיים.
12. הועדה מיום 18.07.16, אשר התכנסה לאחר שאביו של הנפגע נרצח, קבעה כי התמונה מורכבת מאד, וכי קיימים חילוקי דעות אבחנתיים, ובתום הדיון ביקשה לקבל לידיה דו"ח עדכני מאת הרופא הפסיכיאטר המטפל, דו"ח מרופא המשפחה ודו"ח עובדת שיקום, ולאחר מכן תשוב לדון בעניינו של הנפגע.
13. כך, ביום 16.11.16, שבה להתכנס הועדה הרפואית, ולאחר דיון קבעה כי יש מקום לקביעת נכות זמנית אותה העריכה ב- 30%.
14. הנתבעת טוענת עוד, כי ביום 15.05.19 קבעה ועדה רפואית את נכותו הצמיתה של הנפגע לאחר דיון קצר ומתומצת בלבד, במסגרתו לא נימקה כראוי את החלטה, לא דנה בעניינו של הנפגע באופן מפורט, ובפרט לא דנה בשאלת הקשר הסיבתי בין מצבו ובין התאונה, תוך התעלמות מעברו של הנפגע, מאישיותו, מהאבחנות המבדלות שנרשמו בעניינו ובעיקר מאירוע רצח אביו, שבוודאי הייתה לו השפעה ניכרת ומכרעת על מצבו.
15. הנתבעת סבורה, כי לא בכדי הנכות הצמיתה נקבעה דווקא קרוב לאירוע הרצח, ולא בסמוך לאחר התאונה, שלא תרמה דבר למצבו הנפשי של הנפגע, ואשר התפתחה רק שנים לאחר התאונה.
16. כן טוענת הנתבעת, כי הוועדה הרפואית של אגף השיקום של משרד הביטחון, לא דנה באופן מפורט במחלוקות שעלו בוועדות הקודמות שלה עצמה ביחס לאבחונו הפסיכיאטרי של הנפגע, ולא הסבירה מדוע בחרה לאמץ דווקא אבחנת PTSD בניגוד לחוו"ד אחרת המסבירה, כי הנפגע אינו סובל מתסמונת זו.
17. משכך, הנתבעת בדעה, כי לו הוועדה הייתה מנהלת דיון מפורט וענייני במצבו של הנפגע ולאחר שהייתה מענינת במלוא המסמכים שצורפו והיו לפניה, הרי שברמת וודאות גבוהה הייתה מגיעה למסקנה המתבקשת, שאין קשר סיבתי בין הממצאים הפסיכיאטריים לתאונה נשוא התביעה.
18. הנתבעת מטעימה עוד, כי ידוע לה שלפי ההלכה הפסוקה, בית משפט לא ייעתר בנקל לבקשה להבאת ראיות לסתור. יחד עם זאת ולטעמה, המקרה דנן הוא מאותם מקרים בודדים בו יש להתיר זאת, שכן בהחלטת הוועדה הרפואית האחרונה קיים חסר משמעותי, בעיקר בהתייחסות לקשר הסיבתי בין התאונה ובין מצב הנפגע, זאת בהינתן ריחוק הזמנים בין מועד התאונה ובין מועד קביעת נכותו הצמיתה, כאשר בסמוך לקביעת הנכות התרחש אירוע רצח האב, אשר חייב לעמדת הנתבעת, את התייחסות הוועדה הרפואית של אגף השיקום לשאלת הקשר הסיבתי בין הנכות ובין אירוע הרצח.
19. בהיעדר התייחסות כזו, כך טוענת הנתבעת, הרי שנפל פגם בהתנהלות הוועדה הרפואית שקבעה את הנכות הרפואית הצמיתה. הנתבעת תמכה טענותיה בפסיקה.

טענות התובעת:

20. התובעת מפנה להלכה אשר נקבעה בפסיקה, ולפיה היעתרות לבקשה להבאת ראיות לסתור תיעשה במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן.
21. עוד מוסיפה וטוענת התובעת, כי אין רשימה סגורה של תנאים שעם התקיימותם תותר הבאת הראיות לסתור, וכי יש לבחון כל מקרה לגופו ובהתאם לנסיבותיו, בהתאם לרוח המחוקק שהובעה בסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "הפלת"ד").
22. לעמדת התובעת, המקרה דנן אינו נמנה על המקרים החריגים. כך הנתבעת לא הצביעה על טעם משפטי יוצא דופן כגון תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, והסתמכות על חלוף הזמן ממועד התאונה ועד לקביעת הנכות הצמיתה, העבר הבעייתי של הנפגע, התעלמות נטענת מאירוע הרצח או אי מתן החלטה מנומקת, אינם מצביעים על פגם מהותי שנפל בקביעת הועדה הרפואית של אגף השיקום במשרד הביטחון.
23. לטענת התובעת, גם התייחסות לאירועים תאונתיים אחרים שבעברו הרחוק של הנפגע, אין בהם כדי ללמד דבר על האירוע התאונתי דנן, ותסמונת PTSD לאחר תאונת דרכים אינה בהכרח קשורה בנסיבותיה לאירועים אחרים, שאינם התאונה בה ניזוק הנפגע.
24. כל שמנסה הנתבעת לעשות הינו במטרה שלא לשפות את התובעת.
25. התובעת דוחה את הטענה לסמיכות הזמנים בין אירוע הרצח ובין מועד קביעת הנכות הצמיתה, ומפנה תשומת הלב כי הרצח אירע בשנת 2016, ואילו רק שלוש שנים לאחר מכן נקבעה לנפגע הנכות הצמיתה.
26. עוד מוסיפה וטוענת, כי הוועדה הרפואית לא התעלמה מכל נתון מהותי – לא מעברו הבעייתי, גירושי הוריו, הפסקת לימודים וכדומה, והדבר צוין לא פעם בהחלטותיה.
27. כ"כ הוועדה הרפואית הייתה מודעת היטב לכלל נסיבותיו של הנפגע, עיינה בשבע עיניים בכל הרשומות הרפואיות, בחוות הדעת הרפואיות ודוחות נוירו פסיכולוגיה. לכן, לטענת התובעת, כל העובדות הרלוונטיות עמדו בפני הוועדות הרפואיות, ולא בכדי הנתבעת לא הפנתה לליקויים שנפלו בפרוטוקולי הוועדות הרפואיות, שכן אין כאלה בנמצא.
28. התובעת טוענת עוד, כי הנפגע נבדק פעמיים ע"י ועדה רפואית לאחר מות אביו (בתאריכים 18.07.16 ו- 16.11.16).
29. הוועדות הרפואיות ביססו קביעותיהן לעניין מצבו הנפשי, לאחר שהתייחסו להתלבטויות הקיימות ולמצב התפקודי של הנפגע, אי הימצאותו בטיפול סדיר ושאינו נמצא בהליך שיקומי, ואף התבקש עוד דוח נוירו פסיכולוגי עדכני ומסמכים רפואיים נוספים.
30. מכאן, שלאחר קיומן של ועדות רפואיות אלה, ושלוש שנים לאחר מכן, הוועדה הרפואית האחרונה קבעה לנפגע נכות רפואית צמיתה, כאשר כולה קשורה לתאונה וללא החרגת כל חלק, ומשהוועדה יודעת אודות מצבו של הנפגע ובכלל זאת מות אביו. אין דבר שהוסתר מעיני הוועדה הרפואית.
31. אף זאת, התובעת טוענת, כי הוועדה הרפואית האחרונה מהווה המשך ישיר לשתי הוועדות שהיו קודם לכן (ב- 18.07.16 ו- 16.11.16), והחלטה אינה מנותקת מהמציאות ומהתהליך האבחוני שהיה לפניה.
32. בפרוטוקול הדיון מיום 16.11.16, אף נכתב בפירוש כי הוועדה היא המשך ישיר לדיונים שהתקיימו קודם לכן.
33. אשר לטענת הנתבעת, כי הוועדה הראשונה לא מצאה לנכון להתייחס לנכות נפשית של הנפגע, ולא נשמעה מצדו תלונה מתחום זה, טוענת התובעת, כי נכות נפשית אינה מתגלה בהכרח ישירות מיד ובסמוך לאחר תאונה או קרות הפגיעה, ויתכן כי יחלפו שנים מספר עד לגילוי ההפרעה או המחלה הנפשית.
34. עוד טוענת התובעת, כי בפני הוועדה הרפואית עמדו כלל חוות הדעת הרפואיות, גם אלה הקובעות אחרת, והדבר מעיד כי הוועדה הרפואית קיבלה החלטה עצמאית ושקולה ללא השפעה מכל גורם אחר.
35. התובעת מדגישה בטיעוניה, כי חוות דעת רפואית כשלעצמה אינה מצדיקה הבאת ראיות לסתור, והפנתה לפסיקה בעניין זה.
36. ביחס לטענת הנתבעת כי הנפגע נפגע בתאונת דרכים קלה, ולכן לא נותרה לה כתוצאה הימנה כל נכות נפשית, טוענת התובעת, כי עיון בפרוטוקולי דיוני הוועדות הרפואיות מלמד, כי הנפגע נבדק לא פעם ע"י הוועדה, ונדרשו ממנו בכל פעם מסמכים רפואיים עדכניים ודוח נוירו פסיכולוגי עדכני, וכן עמדו בפני הוועדה חוות דעת שהוזמנו ע"י התובעת, וכאשר היה צורך אף נתבקשו על-ידי הוועדה הרפואית מסמכים משלימים.
37. לכן, כך טוענת התובעת, דבר לא נשמט מעיני הוועדה הרפואית, והיא הייתה מודעת למחלוקת בין המומחים ולנימוקיהם.
38. בנסיבות אלה, אין מקום לבית המשפט שיבחן את מסקנות הוועדה והוא אינו אמור להכריע בין הגישות הסותרות.

39. בהתאם להחלטתי מיום 4.09.22, מסרה הנתבעת תשובתה לתגובת התובעת, ובה חזרה על מכלול טענותיה, ובכלל זאת, לעניין היעדר התייחסות והנמקה של הועדה הרפואית של אגף השיקום בהחלטה האחרונה, המהווים פגם משפטי חמור המצדיק היתר להבאת ראיות לסתור, וכי היה מקום לערוך דיון ענייני בשאלת הקשר הסיבתי כאמור.

דיון והכרעה:

40. קראתי בעיון רב את טענות הצדדים ואת כל הנספחים שצורפו להם, הכוללים תיעוד רפואי, פרוטוקולי הוועדות הרפואיות, חוות דעת ודו"ח נוירו פסיכולוגי, ולאחר ששקלתי את האמור בהם, מצאתי כי אין מקום להתיר לנתבעת הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של אגף השיקום במשרד הביטחון, מהטעמים הבאים;
41. סעיף 6ב לפלת"ד קובע, כי ניתן להתיר לבעל דין להביא ראיות לסתור קביעה לעניין דרגת נכות שניתנה על פי כל דין, אך אם שוכנע בית המשפט שמן הצדק להתיר זאת ומטעמים מיוחדים שיירשמו.
42. הפסיקה פירשה קביעה זו כמיועדת לנסיבות מיוחדות וחריגות בלבד:

"הלכה היא כי הבאתן של ראיות לסתור את קביעות ועדות המל"ל לפי סעיף 6ב לחוק הפלת"ד תותר אך במקרים מיוחדים ובהינתן נסיבות יוצאות דופן (ר"ע 634/85 אבו עליון עודה נ' "רותם" - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505, 509-508 (1985) (להלן: עניין רותם); רע"א 8908/17 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלונית, [פורסם בנבו] בפסקה 11 (10.1.2018) (להלן: עניין פלונית); רע"א 7501/18 פלוני נ' כלל – חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] בפסקה 4 (22.11.2018) (להלן: עניין פלוני)), ובין היתר, כאשר נפל בהליך פגם מהותי (עניין רותם, בעמ' 509) או כאשר לא עמדו לפני ועדות המל"ל עובדות חשובות באשר למצבו של הניזוק, אשר היו עשויות להביא את הוועדות לשנות ממסקנתן (עניין פלוני, בפסקה 4; עניין פלונית, בפסקה 11)." (רע"א 3221/21 פלוני נ' אמיר עאמר (פורסם בנבו, 8.6.21) – ההדגשות אינן במקור – צ.כ.).

43. פרשנות זו נובעת, בין היתר, מן הטעם של ייעול הדיון וכן מן הצורך לשאוף לאחידות ראייתית ועובדתית (רע"א 4484/06 מור נ' אישי ישיר חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 19.9.06).
44. כאמור, עיינתי בכל פרוטוקולי הוועדות הרפואיות אשר הוצגו בפניי, ואיני סבור כי קביעת הוועדה הרפואית האחרונה מיום 15.05.19, העומדת בליבת הבקשה להבאת ראיות לסתור של הנתבעת, חורגת באופן מיוחד או חריג מן הנהוג או הנדרש על פי הפסיקה בעניין זה, באופן המצדיק היעתרות לבקשה.
45. במה דברים אמורים – פרוטוקול הדיון של הועדה פותח ב'הצהרות הנפגע', המתאר באריכות את מצבו, ואת שעבר עליו מאז התאונה, בכלל זה מסר הנפגע לחברי הוועדה, כי אביו נרצח לפי 3 שנים, ובהמשך אמר "אחרי הרצח של אבי זה קשה אבל חיים". בהמשך מסרה אימו של הנפגע את דבריה וביקשה, כי ייקבע לנפגע נכות צמיתה, ולאחר מכן מתוארת 'בדיקת הנבדק'.
46. בפרוטוקול מפורט, כי הוועדה עיינה בסיכום ביקור מ- 20.04.17 מבי"ח קפלן ובמכתב מ- 15.01.19 ו- "וכל התיעוד הרפואי שבתיק".
47. בפרק 'דיון הועדה' מפורט כך: "לפנינו גבר צעיר רווק ... אביו נרצח לפני 3 שנים, לפני 8 שנים היה מעורב בתאונת דרכים בעקבותיה התפתחה חרדה עם סממנים דיכאוניים ומאפיינים פוביים לגבי נסיעה ברכב ..... לציין ברבות השנים הועלו אבחנות מבדלות שונות".
48. לסיכום קבעה הוועדה בפרק 'החלטת הועדה ונימוקיה' כי היא סבורה כי נכותו היא בשיעור 30% לצמיתות לפי סעיף 33 ד'.
49. חזקה (אם כי כמובן, לא חזקה חלוטה), כי משציינה הוועדה מפורשות בפרוטוקול, שעיינה בכל התיעוד הרפואי שבתיק, הרי שכך נהגה בזמן אמת.
50. מכל מקום, הנטל להפריך חזקה זו רובץ על שכמי הנתבעת, ולא מצאתי בטיעוניה טענות לפגמים מהותיים, כאלה או אחרים, שנפלו בפרוטוקולי הדיון של הוועדה הרפואית.
51. אלמלא הייתה מעיינת הועדה הרפואית בתיקו הרפואי של הנפגע, לא ניתן היה לציין במהלך הדיון בוועדה, כי "ברבות השנים הועלו אבחנות מבדלות שונות".
52. כמו כן, אין ספק כי סוגיית הירצחו של אבי הנפגע עמדה לנגד עיני חבריה – הרי גם הנפגע עצמו התייחס לעניין זה, כאמור, וכך גם חברי הוועדה במהלך הדיון בעניינו.
53. הדיון האחרון (15.05.19), בו נדונה נכותו הצמיתה של הנפגע, אינו בבחינת דיון בדיד העומד בחלל הריק, והוועדה, כפי שטרחה לציין זאת מפורשות בפרוטוקול הדיון, עיינה בכל התיעוד הרפואי שבתיקו של הנפגע, תיק בו מצויות גם חוות דעת שאינן עולות בקנה אחד עם החלטות הוועדות הרפואיות הקודמות, ושניתנו חרף אותן חוות דעת ולאחר שיקול דעת.
54. אכן, הוועדה הרפואית לא נקטה בפרוטוקול במונח "קשר סיבתי", אולם למקרא פרוטוקול הוועדה, וכן הפרוטוקולים בוועדות הרפואיות שקדמו לה, אין ספק בעיניי, כי סוגיית הקשר הסיבתי בין מצבו של הנפגע ובין תאונת הדרכים נשוא התביעה נבדקה ונבחנה לעומקה, ובכלל זאת, תוך התייחסות לרצח אביו של הנפגע, לקשיי העבר שלו, ולאבחנות מבדלות שונות ואחרות שמצויות בתיעוד הרפואי.
55. לעניין זה אפנה לרע"א 668/20 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (פורסם בנבו, 13.05.20):

" לעצם העניין, וכפי שהובהר בפסיקה לא אחת, היתר להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל לפי סעיף 6ב לחוק, יינתן במשורה ובמקרים יוצאי דופן (רע"א 796/19 פלוני נ' "הפול" המאגר הישראלי לביטוחי רכב, פס' 5 והאסמכתאות שם (28.2.2019)). אמנם, כאשר ועדה רפואית לא נתנה דעתה להשפעות אפשריות של אירועים קודמים על סוגיית הקשר הסיבתי, עשוי הדבר להצדיק מתן היתר להביא ראיות לסתור (ראו, בין היתר, החלטת השופט זילברטל ברע"א 2993/14 רוטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פסקה 6 (11.9.2014)). בד בבד, אין "בעובדה שבהחלטת הוועדה הרפואית לא נכללה קביעה מפורשת בדבר קיומו של קשר סיבתי, כדי ללמד שהוועדה לא נדרשה לנושא או שלא נקבע דבר בשאלה זו" (שם בפסקה 5, הדגשה במקור – י"ע).

במקרה דנן, הן בית משפט השלום הן בית המשפט המחוזי הגיעו למסקנה נחרצת כי הוועדה היתה מודעת לעברה הרפואי של המשיבה. זאת, בין היתר, בהינתן התיק הרפואי שעמד לנגד עיני הוועדה; המסמך הפנימי של רופאי המל"ל, שהפנה את תשומת לבה של הוועדה לתיעוד הרפואי הרלוונטי תוך ציון המגבלות הנטענות בגין התאונות הקודמות; וחוות הדעת הפנימית של המל"ל, בה נכתב כי למשיבה קיים מצב קודם בעמוד שדרה. כאמור, מדובר בקביעה שבעובדה המתייחסת לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן, שאינה מצדיקה התערבות של ערכאת ערעור שניה." (ההדגשות אינן במקור – צ.כ).

56. סופם של דברים – מכלל הטעמים האמורים, הבקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת הועדה רפואית של אגף השיקום נדחית.
57. הנתבעת תישא בהוצאות התובעת עם בקשה זו בסך 3,500 ₪ בתוספת מע"מ, אשר ישולמו לתובעת בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למועד תשלומם בפועל.
58. הצדדים יודיעו עד ליום 20.11.22 כיצד בכוונתם להתקדם בתיק.
59. תזכורת מעקב בהתאם.

ניתנה היום, ז' חשוון תשפ"ג, 01 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.