האם בתאונה בשטח רשות ציבורית קיימת זכאות להחזר הוצאות שכר טרחה בגין ייצוג במל"ל?

בית המשפט דן בשאלה האם בתאונה בשטח רשות ציבורית קיימת זכאות להחזר הוצאות שכר טרחה בגין ייצוג במל"ל?

 

 

 

 

 

 

בית משפט השלום בחיפה
ת"א 54399-05-19

 

 

בפני	כבוד השופט  אמיר סלאמה
תובעים		1.פלונית 2.המוסד לביטוח לאומי
נגד
נתבעות		1.עירית נהריה 2.אילון חברה לביטוח

 

 

 

פסק דין

 

 

האם הוכיחה התובעת מס' 1 (להלן – "התובעת") מעורבות באירוע בו נפגעה בגופה, כמתואר בכתב התביעה?

 

מהו שיעור הפיצוי לו זכאית התובעת בגין האירוע הנטען?

 

אלה הן עיקר השאלות העומדות להכרעה בהליך זה, שעניינה תביעת התובעת לפיצוי בגין נזקי גוף, אליה הצטרף גם המוסד לביטוח לאומי, בתביעת שיבוב בגין תגמולים ששילם לתובעת עקב האירוע.

 

כללי

 

1. התובעת, ילידת 1957, טענה בכתב התביעה כי ביום 25.11.14 היא נפגעה עת הלכה במדרכה שחיברה בין שני מעברי חציה בשדרות הגעתון בנהריה, כאשר רגלה נתקלה ב- "בור" שנוצר עקב שקיעת אבנים משתלבות, והכל תוך כדי עריכת סידורים הקשורים לעבודתה כמטפלת בקשישים (להלן – "התאונה").

לטענת התובעת, האחריות הנזיקית לפגיעתה מוטלת על הנתבעת, הרשות המקומית בתחומה התרחשה התאונה.

 

2. המחלוקת בין הצדדים נגעה הן לשאלת האחריות לתאונה והן לשאלת שיעור הנזק שנגרם בגינה.

 

3. הנתבעת הכחישה את הנסיבות הנטענות מפי התובעת, ואת האחריות שיוחסה לה.

במישור שיעור הנזק מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 10% עקב הפגיעה באירוע הנדון (על כך יורחב בהמשך).

 

4. בשים לב לעמדת הנתבעת, אשר הביעה התנגדות לסיים תיק זה בפשרה נוכח כפירתה בנסיבות האירוע, נקבע התיק לשמיעת ראיות.

ביום 1.11.20 התקיימה ישיבה בה נחקרה התובעת, ובסופה סיכמו הצדדים את טיעוניהם בעל פה.

 

דיון והכרעה

 

5. לאחר שמיעת עדות התובעת, עיון בראיות שהוצגו ושקילת טענות הצדדים, מצאתי כי דין התביעה להתקבל.

 

6. הדיון להלן יחולק בנפרד בין מישור החבות לבין מישור הנזק.

 

מישור החבות

 

7. עיקר המחלוקת במישור זה היה עובדתי, והוא נגע לשאלה האם הצליחה התובעת להוכיח את נסיבות התאונה כמתואר בכתב התביעה.

לאחר שמיעת עדות התובעת ושקילת חומר הראיות, מצאתי כי התובעת עמדה בנטל להוכיח את הנסיבות הנטענות מפיה.

 

8. התובעת סיפרה בפניי אודות נסיבות התאונה בשתי הזדמנויות, האחת בישיבה קדם משפט מיום 28.7.20, והשניה בישיבת שמיעת הראיות מיום 1.11.20.

בישיבת קדם המשפט סיפרה התובעת כי היא הלכה בסמוך לבניין העיריה בנהריה, כאשר רגלה נתקעה ב- "משהו כמו בור" וזאת באזור של מעבר חציה.

התובעת הציגה במהלך ישיבת קדם המשפט תמונות של אזור התאונה (סומנו מש/1), ועל גבי אחת התמונות היא סימנה בעיגול את המקום בו נפלה, ובחץ את כיוון הליכתה.

 

9. בעדותה בישיבת שמיעת הראיות מיום 1.11.20 מסרה התובעת כי עובר לתאונה היא הלכה לקחת מרשמים מקופת חולים מכבי, ולאחר מכן שמה את פעמיה לסופרמרקט לצורך רכישת מצרכים לקשישה בה טיפלה באותו מועד, כאשר היא הולכת מדרום לצפון ועוברת את בניין העירייה.

או אז, כך לדברי התובעת, נתקלה רגלה באבנים המשתלבות והיא נפלה קדימה על הברך, כאשר גם פניה סופגות את המכה.

התובעת סיפרה כי היו אנשים במקום התאונה (אשר התרחשה לפני שעות הצהריים), כאשר חלקם עזר לה לקום, הושיב אותה בצד והזמין למקום אמבולנס אשר פינה אותה לבית חולים.

 

10. ייאמר מייד.  התובעת הותירה בעדותה בישיבת ההוכחות, כמו גם בישיבת קדם המשפט, רושם חיובי ביותר, ובסופו של יום מצאתי לתת בה אמון.

גרסתה נמסרה באופן מדוד ומהימן, ובחקירתה הנגדית לא התגלו בקיעים או פרכות הפוגמות בגרסתה מהיסוד.

 

11. אכן, לפנינו מצב בו נסמכת הגרסה על עדות יחידה של בעל דין, וייתכן כי בנדון חל סעיף 54 לפקודת הראיות, הדורש מבית המשפט לנמק מדוע בחר לסמוך על עדות יחידה של בעל דין, כאשר לצורך כך אין די באמון אותו נותן בית המשפט באותו בעל דין.

אלא שבמקרה דנן יש בנמצא ראיה התומכת באופן ממשי בגרסת התובעת לפיה היא נפגעה במקום לו טענתה בכתב התביעה.

המדובר בדו"ח של צוות מגן דוד אדום, אשר פינה את התובעת לבית החולים (צורף לתיק המוצגים שהגישה התובעת ביום 1.9.20).

באותו מסמך צויין כי כתובת האירוע כפי שנמסר ביומן המוקד היא "נהריה, שדרות הגעתון/רחבת העירייה", כאשר בהמשך המסמך צויין כי "היום לדבריה בזמן הליכה ללדבריה (כך במקור – א.ס.) מעדה ונפלה".

כאמור, התובעת מסרה כי היא נפלה בסמוך לרחבת העירייה, וכי היא פונתה ע"י צוות האמבולנס בסמוך למקום נפילתה.

בכך יש חיזוק משמעותי לגרסת התובעת בדבר נפילה במקום שלטענתה התרחשה התאונה, ובד בבד יש כדי להחליש עד מאוד את סברת הנתבעות לפיה התובעת נפלה בזמן עליה במדרגות (כפי שיפורט מייד).

 

12. לשיטת הנתבעות, קיימות מספר נקודות אשר מונעות את קבלת גרסת התובעת:

 

-        מדובר בתביעה הנסמכת על עדות יחידה של בעל דין;

-        התובעת מסרה בבית החולים, ולאחר מכן בקופת החולים, גרסה שאינה עולה בקנה אחד עם זאת שמסרה בכתב התביעה;

-        התובעת סימנה בישיבת קדם המשפט כיוון הליכה הפוך מזה שנטען על ידה בעדותה;

-        התובעת נמנעה מהבאת עדים.

 

13. כפי שנראה, אין בטענות אלה כדי לשנות מהמסקנה שהתובעת עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה.

 

14. אשר להיות התביעה נסמכת על עדות יחידה של בעל דין עליה חל סעיף 54 לפקודת הראיות), הרי שגם אם הדברים הם אכן כך (כאשר ניתן לומר שמסמך הפינוי של מגן דוד אדום יכול לעלות כדי ראיה "מסייעת", שמוציאה את סעיף 54 לפקודה מגדר תחולה במקרה דנן), הרי שאין בכך כדי להוות מניעה מקבלת הגרסה, כאשר יש בנמצא נימוקים המצדיקים הישענות על עדות התובעת, כמפורט לעיל.

 

15. אשר לגרסה המופיעה במסמכים הרפואיים, עיקר טענות הנתבעות בנדון מתייחסות לאמור בסיכום ביקור במחלקה לרפואה דחופה של בית חולים לגליל מערבי, שם נרשמו בדף הראשון, בפרק "תלונה עיקרית", הדברים הבאים: "בת 56, בזמן עליה במדרגות, מעדה ונפלה".

לטענת הנתבעת, זוהי הגרסה הראשונה והאותנטית שמסרה התובעת, ולה יש לייחס משקל מכריע, שכן היא מוכיחה שהפגיעה נגרמה בזמן עליה במדרגות.

סבורני שאין ממש בטענה זו.

ראשית, הגרסה הראשונה שמסרה התובעת מופיעה בדו"ח מד"א הנ"ל, עוד לפני הגעתה לבית החולים, שם צויין כי התובעת מעדה ונפלה בזמן הליכה, ללא זכר לנפילה בזמן עליה במדרגות.

שנית, דו"ח מד"א מוכיח כי התובעת פונתה בעודה מצויה בסמוך לרחבת העירייה, ליד מקום התאונה כמופיע בתמונות מש/1, כאשר על פני הדברים אין בנמצא מדרגות כלשהן.

שלישית, מעדות התובעת לפניי עולה כי התובעת, שעלתה לארץ מחבר העמים בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, דוברת אמנם את השפה העברית, אך אין המדובר במי ששולטת בשפה העברית ברמת שפת אם, וניכר היה שלפרקים התובעת מתקשה במסירת הדברים בשפה העברית.

כך למשל, בחלק מסויים בעדותה נשאלה התובעת ע"י ב"כ הנתבעות כיצד היא מסבירה את הרישום הנ"ל בדבר מדרגות, ועל כך השיבה (בהתייחסה לתמונה מש/1): "מה זה בתמונה? אני שואל כי בשבילי זה מדרגה. מדרכה. עלית כאן במדרכה.." (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 3), כאשר יש לציין שקשה היה להבחין, לשומע את הדברים מהצד, את ההבחנה בין "מדרכה" ל- "מדרגה" כפי שיצאו מילים אלה מפי התובעת.

נקל אפוא להעלות על הדעת אפשרות שעורך הרישום הנ"ל בסיכום חדר המיון סבר שהוא שמע גרסה בדבר נפילה בזמן עליה במדרגות (או במדרגה), אף שהתובעת לא מסרה את הדברים.

רביעית, באותו מסמך ממש עליו סומכת הנתבעות את ידן, מופיע רישום של יועץ לכירורוגיה פלסטית, אשר רשם מפי התובעת את הדברים הבאים: "ביום קבלתה בדרך לעבודה החליקה בכביש, נפלה."

רישום זה מוכיח שהתובעת מסרה, באותה הזדמנות בה היתה לראשונה בחדר המיון, גרסה בדבר נפילה בכביש, ללא קשר למדרגות.

גם בכך מצאו הנתבעות רבב, משום שהרישום מדבר על נפילה בכביש ולא במדרכה, ואולם דומה כי בנסיבות העניין הנתבעות מבקשות להחמיר מדי עם התובעת בדקדוקי לשון, תוך התעלמות מהמכלול, המצביע בבירור על נפילה שארעה ברשות הרבים, ללא כל קשר למדרגות, בסמוך למעבר חציה ובסמוך לכביש.

 

16. רישום נוסף אליו הפנו הנתבעות היה רישום ביקור שנערך ביום 1.12.14 בקופת חולים, ע"י ד"ר אירינה וילדרמן, ובו מצויין שהתאונה ארעה "בזמן עלייה מדרגות" (יש לציין כי אותה ד"ר וילדרמן כבר ציינה ברישום מיום 1.3.15 שהתובעת נפלה בזמן הליכה בכביש).

לשיטת הנתבעות, מדובר ברישום שנערך ע"י רופאה שדיברה עם התובעת בשפת אמה, ומשכך יש לתת לו משקל.

גם בכך לא מצאתי רבותא.

לא מן הנמנע שאותה רופאה העתיקה את הרישום אותה ראתה בסיכום חדר המיון, ומכאן שרישום זה, שמלכתחילה לא שיקפת נאמנה את גרסת התובעת (כמפורט לעיל), מצא את מקומו אל תוך תעודה הרפואית הנדונה.

אציין כי הנתבעות מבקשות לייחס לתובעת בנדון התנהלות חסרת היגיון פנימי, שכן מחד היא מייחסת לתובעת שינוי מלאכותי של העובדות ע"י העלאת טענה לנפילה בזמן הליכה במדרכה, ומאידך היא מייחסת לה מסירת גרסה של עליה במדרגות, וזאת לאחר שהתובעת כבר סיפרה לגורמים אחרים אודות נפילה בכביש.

במילים אחרות, אם התובעת ביקשה להציג מצג שווא בדבר נפילה בכביש, וכבר טרחה והציגה גרסה זו בפני עובדי מד"א ובפני הרופא הפלסטי בבית החולים, מדוע לה לחזור, שבועיים אחר כך, לגרסה של עליה במדרגות אשר לשיטתה הנתבעות עצמן אינה משרתת את התובעת?!

לנתבעות הפתרונים, כאשר דומה כל בכך יש להמחיש את מידת המלאכותיות שבטיעוני הנתבעות לפניי בעניין זה.

 

17. אשר לסימון שעשתה התובעת ביחס לכיוון הליכתה, טענת הנתבעות נסמכת על כך שבישיבת קדם המשפט מיום 28.7.20 סימנה התובעת בחץ את כיוון הליכתה, כאשר הסימון הוא מצפון לדרום, ואילו בעדותה לפניי היא טענה שהיא הלכה מדרום לצפון.

סבורני כי אין המדובר בפגם היורד לשורשה של גרסה.

התובעת עומתה עם נתון זה בחקירתה הנגדית, והסבירה כי הסימון על גבי התמונה מש/1 היה מוטעה, וכי היא משערת שהדבר קרה בגלל שבישיבת קדם המשפט היא מאוד התרגשה.

התובעת, אשר כאמור היתה אמינה עליי, מסרה בנדון הסבר המניח את הדעת, וכלל לא התרשמתי כי סימון החץ בישיבה מיום 28.7.20, לעומת כיוון ההליכה שתואר בעדות התובעת, נבע מהיות הגרסה גרסת בדים.

יש לציין כי בישיבת קדם המשפט, ועובר לסימון באמצעות חץ, מסרה התובעת כי התאונה התרחשה לאחר שהיא סיימה סידור כלשהו בקופת חולים, בדומה למה שנמסר על ידה בעדותה בישיבה מיום 1.11.20.

כך או אחרת, אין המדובר בפרכה הפוגמת מהיסוד בגרסה התובעת, כמבואר לעיל.

 

18. אשר לאי הבאת עדים, הנתבעות מבקשות לזקוף לרעת התובעת את העובדה שהיא לא זימנה למתן עדות אף לא אחד מהאנשים שראו אותה נופלת ואשר סייעו לה במקום התאונה לאחר מכן.

אלא שגם בכך אין ממש, שכן התובעת הסבירה, והסברה בנדון היה משכנע ומניח את הדעת, שלאור החבלה ממנה סבלה וההלם  בו היתה נתונה, היא לא ביקשה ממי שעזר לה את פרטיו לצורך זימונו לעדות עתידית.

אם באי הבאת עדים עסקינן, ניתן לתהות מדוע בחרו הנתבעות שלא להעלות על דוכן העדים שני חוקרים פרטיים אותם ביקשו לזמן בבקשה מיום 6.1.20, כאשר הדבר מקים חזקה ולפיה דברים שמסרה התובעת לחוקרים פרטיים מטעם הנתבעות לא הפריכו את גרסת היסוד שלה.

 

19. סוף דבר, התובעת עמדה בנטל להוכיח שהתאונה ארעה באופן המתואר בכתב התביעה.

 

20. אשר לסוגיית הרשלנות, לא יכול להיות ספק שנפילת התובעת כמתואר על ידה מקימה חבות בנזיקין על הנתבעת מס' 1.

התאונה ארעה עקב היתקלות התובעת בשקע שנוצר בקו התפר שבין אבנים משתלבות לבין משטח גרנוליט.

עיון בתמונה מש/1 מעלה כי אין המדובר בשקע קטן, אלא בשקע שיוצר מעין מדרגה בין משטח הגרנוליט לבין האבנים המשתלבות, דבר הכרוך בסיכון בלתי סביר עבור עוברי אורח העושים שימוש במקום הסמוך למעבר חציה ברחוב הראשי בעיר.

הנתבעת 1, בתור הרשות המקומית האמונה על תחזוקת השטח הציבורי האמור, ועל פיקוח וסילוק מפגעים מסוג זה, אחראית כלפי התובעת בגין נזק הגוף שנגרם עקב המפגע האמור.

 

21. הנתבעות טענו, לחלופין, לקיומו של אשם תורם בשיעור 50%, לאור העובדה שהתאונה התרחשה לאור יום, ולאור חובתה של התובעת לשים לב למדרך רגלה.

בנסיבות העניין סבורני כי ניתן לייחס לתובעת אשם תורם מסויים, אם כי רחוק מהשיעור הנטען על ידי הנתבעת.

מחד, התאונה התרחשה באור יום, באזור המוכר לתובעת, בו היא הלכה בעבר (כך מסרה בשתי ההזדמנויות הנ"ל בהן עמדה לפניי), והכל כאשר מצופה ממי שהולך במרחב הציבורי לתת את דעתו, באופן סביר כמובן, למקום בו הוא מתהלך.

מאידך, אין המדובר במקום בו התובעת עוברת מדי יום (התובעת מתגוררת באזור אחר של העיר, ושהותה שם היתה לרגל סידורים אותם ערכה עבור קשישה בה טיפלה), ובנוסף  לכך כיוון הליכתה התובעת, ממשטח הגרנוליט אל עבר האבן המשתלבת), מציב את המפגע במיקום המקשה על הולך הרגל להבחין בו (ראו תמונה מש/1).

בנסיבות העניין מצאתי לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור 10%.

 

22. סיכומו של דבר, פגיעת התובעת בתאונה הנדונה נגרמה בשל רשלנות הנתבעת מס' 1, אשר חייבת לפצות את התובעת בגין נזק הגוף שנגרם עקב התאונה.

 

שיעור הנזק

 

הפגיעה

 

23. עקב התאונה נחבלה התובעת בברך שמאל, במצח, באף ובשפה עליונה.

תמונות שצולמו בזמן אשפוזה בבית החולים (סומנו ת/1) ממחישות את הפצעים ואת שטפי הדם שנוצרו בפניה עקב החבלה, ואת פצע השפשוף בברך שמאל.

 

24. התובעת אושפזה בבית החולים למשך 3 ימים, ולאחר מכן היתה במעקב רפואי.

היא נזקקה לתפרים במצח (אשר הוצאו ביום 4.12.14), והמשיכה במעקב אורתופדי במסגרת קופת חולים על רקע תלונות על כאבים בברך ובעמוד השדרה.

התובעת ביצעה טיפולי פיזיותרפיה, והמשיכה במעקב רפואי עד לשנת 2018, כאשר בתווך בוצעה בדיקת MRI בברך אשר הדגימה חשד לקרע במניסקוס וסימני קרע ב- ACL.

 

הנכות הרפואית

 

25. התובעת הגישה חוות דעת רפואית מטעמה, ולפיה נותרה לה נכות בשיעור 20% בגין פגימה בברך שמאל ו- 10% בגין צלקת.

הנתבעת הגישה חוות דעת רפואית ולפיה לא נותרה לתובעת נכות צמיתה.

יש לציין שהמוסד לביטוח לאומי קבע לתובעת נכות בשיעור 10% בגין ברך שמאל, ו- 10% בגין צלקת.

 

26. על רקע הפער בין חוות הדעת הנ"ל מונה פרופ' מיכאל סודרי כמומחה מטעם בית המשפט, והאחרון קבע בחוות דעתו כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 10% בגין בעיה בברך שמאל, כאשר בנדון הוא ציין שבבדיקה הקלינית התובעת הולכת עם צליעה משמאל, ואינה מסוגלת לשבת ישיבה שפופה בשל הכאבים.

לצד זאת, קבע המומחה נכויות זמניות (100% מיום התאונה ועד 31.12.14; 30% עד 28.2.15; ו- 20% עד 31.5.15).

 

27. הנתבעות הפנו למומחה שאלות הבהרה אשר לא שינו ממסקנותיו.

 

28. הצדדים לא ביקשו לחקור את פרופ' סודרי על חוות דעתו, ואף לא טענו בסיכומיהם כנגד נכונות חוות הדעת, ובנסיבות העניין מצאתי לאמץ את האמור חוות דעת זו.

 

הערכת שיעור הנזק

 

א.     כאב וסבל

 

29. התובעת ביקשה פיצוי בסך 50,000 ₪ עבור ראש נזק זה, והנתבעות ביקשו להעמידו על 25,000 ₪.

 

30. בשים לב לאופי הפגיעה (שכללה חבלות מכאיבות בפנים, כעולה מתמונות שצירפה התובעת), הטיפולים בעקבותיה (לרבות אשפוז של מספר ימים), וכן מהות הנכות שנותרה לתובעת, כמתואר לעיל, אני מעמיד ראש נזק זה על סך של 45,000 ₪.

 

ב.      הפסד שכר בעבר

 

31. עובר לתאונה עבדה התובעת בשני מקומות עבודה – כאחות בחברת "בית הורים רונית 1988 בע"מ", וכמטפלת בקשישים בחברת "אלסן אסיף".

על פי תלושי השכר שצורפו לתיק המוצגים מטעם התובעת, ממוצע שכרה בבית הורים רונית עמדה לפני התאונה על 5,950 ₪ ברוטו (ראו נתון שכר מצטבר בתלוש חודש אוקטובר 2014), ואילו בחברת "אלסן" (שם התחילה לעבוד בחודש ספטמבר 2014 כעולה מהתלושים) על 1,368 ₪ ברוטו (ראו תלוש חודש אוקטובר 2014).

ממוצע השכר עובר לתאונה משני המקומות עמד אפוא על 7,318 ₪.

יצויין כי בתצהיר תשובות לשאלון מסרה התובעת כי שכרה משני המקומות הנ"ל עמד על 6,500 ₪, אבל נראה שכוונתה היתה לשכר נטו.

 

32. בעדותה טענה התובעת שהיא נעדרה מעבודה למשך 3 שבועות (עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 9).

בתצהיר תשובות לשאלון היא טענה שחזרתה לעבודה ארעה "לאחר כשבועיים" (תשובה 28).

כזכור, מומחה בית המשפט סבר שתקופת אי הכושר המלא בגין הפגיעה עומדת על כחודש ימים, כך שנראה כי בכל מקרה התובעת חזרה לעבודה טרם חלוף תקופת אי הכושר המלא, תוך שהיא מקטינה את נזקיה.

 

33. התובעת מסרה בעדותה, כי בתקופה בה נעדרה מעבודה היא קיבלה משכורת על חשבון ימי מחלה (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 32-33).

 

34. בסיכומיה ביקשה התובעת פיצוי בסך 6,000 ₪ בגין היעדרות של שלושה שבועות.

אינני סבור שהתובעת הוכיחה את שיעור ההפסד הנטען.

ברור הוא שהתובעת נאלצה להיעדר מעבודה עקב הפגיעה, ואולם גם אם נניח שהיא נעדרה משך שלושה שבועות (תקופה סבירה בהחלט, כמפורט לעיל), הרי שהיא קיבלה שכר מלא בתקופת ההיעדרות, על חשבון ימי מחלה, כך שהפיצוי שיכול לבוא בחשבון בהקשר זה הוא בגין השווי הכלכלי של אובדן אותם ימי מחלה.

 

35. התובעת לא הציגה אישור מעסיק בנוגע לכמות ימי המחלה שנוצלו, או ביחס לערכם הכלכלי (למשל בעת פדיונם במועד הפרישה, ככל שהם ברי פדיון).

עיון בתלושי השכר שצופו לתיק המוצגים מטעם התובעת מעלה כי בחברת "אלסן" עמד שכרה של התובעת בחודש נובמבר 2014 על 1,091 ₪ ברוטו, ובחודש דצמבר 2014 הוא עמד על 859 ₪ ברוטו.

סבורני כי נתונים אלה מהווים אינדיקציה טובה לשיעור ההפסד שנגרם לתובעת במקום עבודתה בחברת "אלסן", כאשר חישוב ההפרש בשכר בחודשים הנ"ל לעומת השכר לפני התאונה (1,368ש"ח) מביא לסך של 786 ₪, הוא ההפסד המוכח במקום עבודה זה (התלושים ממקום עבודתה בחברת אלסן גם מצביעים על כך שהתובעת לא קיבלה במקום עבודה זה שכר על חשבון ימי מחלה).

 

36. לעומת זאת, התובעת לא הציגה את תלושי השכר במקום עבודתה בבית הורים רונית לחודשים נובמבר ודצמבר 2014, וכל שהציגה היה אישור מיום 14.6.16 של בית הורים רונית, ולפיו התובעת נעדרה מעבודתה מיום 25.11.14 ועד 13.12.14, כאשר באישור זה לא מצויין האם שולם לה שכר בפרק זמן זה; האם השכר ששולם לה היה על חשבון ימי מחלה; והאם ימי מחלה הם ברי פדיון ומהו ערכם.

בהעדר הצגת נתונים מצד התובעת ביחס לשכר ששולם במקום העבודה רונית בתקופה הנדונה, לרבות נתונים היכולים ללמד על מספר ימי המחלה שנוצלו ועל ערך הפדיון של אותם ימי מחלה, אין בסיס לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסד שנגרם ממקום עבודה זה, כאשר נזכור שמדבור בטענה לנזק מיוחד, שהנטל להוכחתה מוטל על התובעת.

 

37. לסיכום עניין זה, התובעת הוכיחה הפסד בסך 786 ₪ בגין ההיעדרות עקב התאונה.

הואיל והנתבעת הציעה בסיכומיה לפצות בראש נזק זה בסכום של 1,500 ₪, ייפסק הסכום האמור.

 

38. מעבר לתקופת ההיעדרות האמורה, טענה התובעת בסיכומיה כי הכנסתה כיום נמוכה ב- 1,000 ₪ לחודש לעומת הכנסתה מלפני התאונה, דבר המביא את נזקיה בגין הפסדי שכר בעבר לסכום של 36,000 ₪.

אין ממש בטענה זו.

 

39. התובעת מסרה בעדותה כי לאחר התאונה היא חזרה לעבודתה בבית הורים רונית, וכן לעבודתה בחברת "אלסן", כאשר במקום עבודה זה היא המשיכה לעבוד פרק זמן קצר אצל אותה קשישה בה טיפלה עובר לתאונה (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 11-13).

מהאישור של בית הורים רונית שניתן ביום 14.6.16 עולה כי התובעת שבה לעבודה סדירה לאחר התאונה.

מתלושי השכר שצירפה התובעת עולה כי לאחר התאונה היא המשיכה לעבוד בחברת "אלסן" בחודשים ינואר ופברואר 2015, בהם השתכרה בממוצע 1,230 ₪, בדומה לממוצע לפני התאונה.

אשר לבית הורים רונית, עמד שכרה הממוצע של התובעת בשנת 2015 על 6,727 ₪, גבוה יותר משכרה במקום עבודה זה לפני התאונה.

 

40. המסקנה היא שבשנת 2015 לא נגרמו לתובעת הפסדי שכר.

בבית הורים בית רונית התובעת הגדילה את שכרה במקום עבודה זה, ואילו בחברת "אלסן" היא השתכרה שכר דומה לזה שהיה לפני התאונה, עד שסיימה לעבוד שם בחודש פברואר 2015, כאשר כלל לא הוכח שהפסקת עבודתה בחברה זו נבעה מהפגיעה בתאונה (ואף אין זה סביר שהדברים קשורים, שכן הפגיעה בתאונה לא מנעה מהתובעת לעבוד בשנת 2015 בצורה מלאה בבית הורים רונית, ואף להגדיל את ממוצע שכרה במקום עבודה זה)

 

41. ביום 1.1.16 החלה התובעת לעבוד בקיבוץ כפר מסריק, בתור אחות.

לטענתה, היא בחרה לעבוד שם כי דובר בעבודה קלה יוצר מבחינה פיזית ביחס לעבודה בבית הורים רונית.

שכרה הממוצע של התובעת בשנת 2016 עמד על 6,573 ₪; בשנת 2017 על 7,851 ₪; ובשנת 2018 הוא עמד על 8,872 ₪ (ראו טופסי 106 לשנים 2016-2018, ונתון שכר מצטבר בתלוש חודש 2018).

גם אם נניח שהתובעת עברה לעבוד בקיבוץ כפר מסריק בשל היותו מקום עבודה נוח יותר, הדבר לא הסב לה הפסדי שכר.

ממוצע שכרה של התובעת במקום עבודה זה היה בשנת 2016 גבוה יותר מזה שהיה בבית הורים רינות, ואילו בשנים 2017 ו- 2018 הוא היה גבוה משני מקומות העובדה של התובעת עובר לתאונה, יחדיו.

התובעת אף אישרה בעדותה כי שכרה בקיבוץ כפר מסריק עלה על שכרה עובר לתאונה.

 

42. התובעת לא הציגה תלושי שכר לשנת 2019, ואין אלא להניח שבשנה זו שכרה היה דומה לשנים שקדמו לכך, ומשכך גם בשנה זה לא נגרמו לה הפסדי שכר כלשהם.

 

43. בעדותה מסרה התובעת כי מאז חודש ינואר 2020 חל שינוי, על רקע זה שהיא התחילה לקבל קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי, דבר שהגביל אותה למשכורת של 5,800 ₪ ממקום עבודה.

ודוק. התובעת לא טענה כי היא הורידה את היקף עבודתה בשל מגבלה גופנית כלשהי, ומעדתה ברור היה שהדבר נעשה כחלק מהחלטה מושכלת של הקטנת גובה השכר להיקף שיאפשר לה, במקביל, לקבל מהמוסד לביטוח לאומי קצבת זקנה.

ואכן, בתלושי שכר של שנת 2020, שהגישה התובעת במסגרת הודעה משלימה מיום 3.9.20, עולה כי ממוצע שכרה לשנה זו, נכון לחודש יולי 2020, עומד על 5,093 ₪.

ברם, הירידה לממוצע האמור אינה נובעת ממגבלה גופנית של התובעת, אלא מהחלטה שלה לרדת בהיקף רמת ההכנסה על מנת להיות זכאית לקצבת זקנה, ואף שהתובעת לא מסרה עדות בנוגע לגובה קצבת הזקנה, ניתן להניח, בהנחה סבירה, כי סך הכנסתה משכר ומקצבת זקנה דומה לזה שקדם לינואר 2020, ואף אם חלה בו ירידה מסויימת, המדובר בירידה הנובעת מהחלטת התובעת כאמור, לאו דווקא בקשר למגבלה עקב התאונה.

 

44. סיכומם של דברים, התובעת לא הוכיחה הפסדי שכר לתקופה שמאז חזרתה לעבודה ועד היום, כאשר בגין תקופת היעדרות של 3 שבועות נפסק לה סכום של 1,500 ₪.

 

 

ג.      הפסד שכר לעתיד

 

45. מחד, לתובעת נותרה נכות אורתופדית, הבאה לידי ביטוי במגבלה ובכאבים בברך שמאל, כאשר אופי עבודתה כרוך בהיבט פיזי מסויים.

מאידך, משך ששת השנים שחלפו מאז התאונה לא נגרמו לתובעת הפסדי שכר עקב הפגיעה, דבר המלמד על יכולתה להסתגל למומחה.

מצד שלישי, התובעת היא בת 63 כיום, ויש להניח שבפרק הזמן שעד הגיעה לגיל 67 תלך השפעת הנכות ותגבר מבחינה הקושי המוצב בפני התובעת לבצע את עבודתה.

 

46. נתונים אלה מצדיקים לפצות את התובעת בסכום גלובלי עבור הפסדי שכר בעתיד, אשר בשים לב למכלול הנתונים דלעיל מועמד על 30,000 ₪ (על מנת לסבר את האוזן נציין כי חישוב אקטוארי מלא לפי שכר של 7,500 ₪, נכות של 10% מביא להפסד של כ- 40,000 ₪  עד גיל 67, כולל הפסדי פנסיה).

 

ד.      עזרת הזולת

 

47. בסיכומיה ביקשה התובעת פיצוי בסך 30,000 ₪ עבור עזרת הזולת בעבר ולעתיד.

 

48. התובעת טענה בעדותה כי בתקופה בה היתה בבית לאחר התאונה (שלושה שבועות) היא קיבלה עזרה מבן זוגה דאז (עמ' 7  לפרוטוקול, שורה 27).

בחקירתה הנגדית מסרה כי בעקבות התאונה היא שכרה, באופן חד פעמי, עוזרת בית למשך שעתיים, לה שילמה סך של 40 ₪ לשעה.

מעבר לכך לא טענה התובעת לקבלת עזרה מיוחדת של הזולת מאז ועד היום.

סבורני כי בגין המתואר ניתן לפצות את התובעת בסכום של 1,000 ₪ עבור עזרת הזולת.

 

49. אשר לעתיד, קיימת אפשרות שהמגבלה של התובעת בברך תגביר במידה מסויימת את הצורך בעזרת הזולת, במיוחד ככל שהיא תתבגר בשנים, וזאת כאשר המדובר במגבלה בברך אשר גורמת לצליעה, דבר שיכול להשפיע על יכולתה של התובעת לבצע עבודות משק בית.

בנסיבות העניין אני מעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 14,000 ₪.

 

50. סך הכל נזק בגין עזרת הזולת (בעבר ולעתיד) מוערך ב- 15,000 ₪.

 

 

ה.     הוצאות

 

51. בעדותה נשאלה התובעת אודות ההוצאות הכספיות שהיו לה עקב התאונה, ובתשובה היא טענה להוצאות בגים תקופות לתשלום לרופאים.

לתיק המוצגים לא צורפו אסמכתאות בגין הוצאות מיוחדות.

בנסיבות העניין אני מעריך ראש נזק זה לעבר בסך של 1,000 ₪.

 

52. אשר לעתיד, לא מצאתי בסיס ממשי לפיצוי התובעת בגין הוצאות.

 

ו.       שכר עו"ד בהליכי מל"ל

 

53. בסיכומיה עתרה התובעת לחיוב הנתבעות בשכר טרחת עו"ד אותו היא שילמה לבא כוחה במסגרת הליכים שננקטו אל מול המוסד לביטוח לאומי לצורך קבלת מענק בגין נכות עקב התאונה.

נטען כי מדובר בהוצאה שנועדה להקטין את נזקי התובעת,  ומשכך היא זכאית לפיצוי בגינה, כאשר שכר הטרחה המדובר הוא בשיעור 17% ומע"מ מסכום המענק בגין נכות, קרי שכ"ט בסך 9,912 ₪.

התובעת הפנתה למספר פסקי דין שניתנו בבתי משפט השלום אשר הכירו בזכאות זו.

 

54. הנתבעת התנגדה לפסיקת פיצוי כאמור, הואיל ומדובר בהוצאה שהוצאה בגין הליך אחר, כאשר לשיטתה אין זה מקובל לפסוקו.

 

55. לאחר ששקלתי את הדברים מצאתי שהתובעת אינה זכאית לפיצוי בגין ההוצאה הנטענת.

 

56. התובעת לא העידה, ולו ברמז, על ההליכים שננקטו במוסד לביטוח לאומי או על שכר הטרחה שהיא שילמה לבא כוחה, וגם לא הציגה כל אסמכתה בנדון (הטענה הועלתה לראשונה בסוף סיכומי הטענות בעל פה).

אלא שגם אם נניח שהתובעת אכן שילמה לבא כוחה 17% ומע"מ על סכום מענק הנכות אותו היא קיבלה מהמל"ל, אין היא זכאית בנסיבות העניין לפיצוי בגין כך.

 

57. נקודת המוצא היא שתשלום שמשלם ניזוק לבא כוחו על מנת לייצגו בפני המוסד לביטוח לאומי בגין נזקי הגוף שנגרמו עקב מעשה עוולה נזיקי, עונה על הגדרת  "נזק" שבסעיף 2 לפקודת הנזיקין.

בנוסף ניתן לומר, כי הוצאה שכזו קשורה, בקשר סיבתי עובדתי, לאירוע הנזק, שהרי אלמלא האירוע הניזוק לא היה מוציאה.

אלא שאינני סבור שבמקרה דנן מתקיים קשר סיבתי משפטי בין ההוצאה לבין מעשה העוולה.

 

58. עסקינן בהוצאה ששילמה התובעת על מנת לזכות בתגמולי מהמוסד לביטוח לאומי.

מדובר אפוא בהוצאה לצורך מיצוי זכויות שנוצרו כתוצאה ממעשה העוולה, ואין זה מובן מאליו שהוצאה כזאת תוכר כנזק בר פיצוי במערכת היחסים מול המזיק.

טיעונה של התובעת בנדון מבוסס על כך שמדובר בהוצאה שנבעה מחובת הקטנת הנזק המוטלת עליה.

אינני סבור כך.

נקיטה בהליך לצורך קבלת תגמולים מהמל"ל אינה מקטינה את היקף נזקיו של הניזוק כתוצאה מהעוולה (אלא מקטינה את הפיצוי לו הוא זכאי, נוכח ניכוי התגמולים).

הפסיקה אכן הכירה בחובת הניזוק למצות זכויות בתום לב ובסבירות בהליך מכוח חוק הביטוח הלאומי, ואולם הכרה זו נקבעה בפסק דין שעסק במערכת יחסים של ניזוק אל מול מזיק-מעביד (ע"א 727/87 שור נ' בן הרוש).

הרציונל מאחורי החובה בנדון הוא שמיצוי זכויות במל"ל מקטין את חבות המעביד, ומביא למצב שמחד המעביד נהנה (כיוון שהתגמולים מנוכים מהפיצוי, והמל"ל אינו זכאי לשיפוי ממנו) , ומאידך הניזוק אינו חסר (שהרי בסופו של הניזוק מקבל פיצוי בגין מלא נזקיו).

רציונל זה אינו מתקיים כאשר המזיק אינו המעביד, כמו במקרה שלפנינו.

הסכומים אותם קיבלה התובעת במקרה דנן מהמל"ל אינם מקטינים את חבות הנתבעת, שכן הנתבעת אינה מעסיקתה של התובעת, והיא חשופה להשבת התגמולים למל"ל, בדיוק כפי שארע במקרה דנן.

אדרבא, אם נאשר במקרה דנן הכרה בהוצאות בגין שכר טרחת עו"ד בהליכי מל"ל בתור "נזק"  של התובעת, נביא להגדלת שיעור הנזק על חשבון המזיק, שיימצא מחויב לשפות בגין הוצאות שהוצאו לקבלת תשלום (תגמולי המל"ל) שהוא ממילא צריך לשלם למל"ל שבא בנעלי הניזוק, ועוד יצטרך להוסיף על תשלום זה שכר טרחת לבא כוח המל"ל (בתביעת השיפוי).

אינני סבור שיש מקום או הצדקה להכיר לכך.

 

59. אשר לפסיקה אליה הפנה ב"כ התובעת בסיכומיו, אין בה כדי לסייע לתובעת במקרה דנן.

חלק מפסקי הדין עסקו במצב בו המזיק הוא מעביד, כאשר הרציונל ביחס לכך אינו חל במקרה שלנו, כמבואר לעיל.

יתר הפסיקה נגע לתביעות מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בהן התאונה היוותה תאונת עבודה, כאשר קביעת הנכות ע"י המל"ל היתה בגדר קביעה על פי דין.

אלא שבמקרים אחרונים אלה ייתכנו שיקולי מדיניות משפטית המצדיקים הכרה בשכר הטרחה בו נשא הניזוק בהליכי המל"ל, שכן קיימת הצדקה במקרים שכאלה לעודד את הניזוק לפנות למל"ל לצורך קבלת קביעת נכות שתהווה קביעה על פי דין בתביעת הניזוק ובכך תייעל את הליך קביעת הנכות, בעוד ששיקולים אלה אינם קיימים בתביעה מהסוג שלפנינו, בה קביעת הנכות בידי המל"ל אינה מחייבת ואף אינה מהווה ראיה בעניין שיעור הנכות.

 

60. סיכומו של דבר, בקשת התובעת לקבלת החזר בגין שכר טרחת עו"ד בהליכי המל"ל נדחית.

 

ז.       סיכום הנזק

 

61. סך נזקי התובעת כמפורט לעיל עומד על 92,500 ₪.

 

הפיצוי

 

62. אשר לתובעת, היא זכאי לפיצוי לפי שיעור הנזק שנגרם לה, בניכוי 10% בגין אשם תורם (83,250 ₪), ובניכוי גמלאות המל"ל (העומדים בערכים של היום על סך של 56,035 ₪).

בהתאם לכך, הפיצוי לו זכאית התובעת עומד על 27,215 ₪ (סכום זה עולה על 25% מהנזק בניכוי אשם תורם – ראו סעיף 330(א) לחוק הביטוח הלאומי).

המל"ל זכאי להשבת התגמולים במלואם (אשר בנסיבות העניין אינם עולה על 75% מסך הנזק בניכוי אשם תורם)

 

סוף דבר

 

63. אשר על כן אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעות את הסכומים הבאים:

 

א.     הנתבעת תשלם לתובעת מס' 1 סך של 27,215 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 6,368 ₪, וכן החזר עלות חוות הדעת הרפואית מטעמה וחלקה בשכר המומחה מטעם בית המשפט, וכן החזר האגרה ששולמה על ידה בפתיחת ההליך.

כל הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד התשלום בפועל.

 

ב.      הנתבעת תשלם לתובע מס' 2 (המל"ל) סך של 56,035 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪ , והכל בתוך 30 ימים אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד התשלום בפועל.

בנדון אציין כי שכ"ט בא כוח המל"ל לא נגזר משיעור של 20% מהפיצוי שנפסק לטובת המל"ל (בדומה לתובעת), בשים לב לכך שהטרחה בניהול ההליך הוטלה, רובה ככולה, על שכמי התובעת (כאשר המל"ל מצטרף בשלב מאוחר יותר של ההליך, וניהול ההליך מבחינתו הסתכם בהגשת בקשת הצטרפות להליך ומסמכים מתוך תיק התובעת במל"ל).

 

 

המזכירות תעביר את פסק הדין לבאי כוח הצדדים ותפעל לסגירת התיק.

 

 

ניתן היום,  י"ח חשוון תשפ"א, 05 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.

 

אמיר סלאמה