ת"א 19749-10-15

ת"א 15421-05-21

ת"א 63467-12-19

ת"א 53367-11-16

מבוא

1. לפניי תביעה שהוגשה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות התשל"ה-1975 (להלן : "חוק הפיצויים") בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1963, בשל מעורבותו בתאונה מיום 9.5.2014.
2. התביעה הוגשה כנגד נתבע 1 ונתבעת 2 , הראל חברה לביטוח בע"מ, נהג ומבטחת הרכב הפוגע, מסוג מאזדה (להלן: "הראל" , "הרכב הפוגע") ; כנגד נתבעת 3 , הכשרה חברה לביטוח בע"מ (להלן" הכשרה"), מבטחת המונית מסוג פיז'ו במועדים הרלוונטיים לתביעה (להלן: "המונית"), וכנגד נתבעת 4, כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל") מבטחת רכב מסוג הונדה שבו נסע התובע עובר לתאונה (להלן – " ההונדה", " הרכב התקול").
3. ביום 28.10.22 הגיעו הצדדים לידי הסכם פשרה לפיו שולם לתובע פיצוי כפי נזקו. הפיצוי שולם במימון ביניים על ידי שלוש המבטחות עד להכרעה במחלוקת בשאלת החבות שנותרה להכרעה.
4. השאלה העומדת להכרעה היא אם כן - מי מהמבטחות חבה בפיצויו של התובע. התשובה לשאלה זו תיגזר מהתשובה לשאלה מקדימה והיא מה היה מעמדו של התובע בעת התאונה: האם משתמש ברכב ההונדה התקול או כהולך רגל שנפגע מהתנגשות הרכב הפוגע במונית. בכך יעסוק פסק הדין.

רקע עובדתי שאינו שנוי במחלוקת ותמצית טענות הצדדים

1. להלן נסיבות התאונה עליהן הסכימו הצדדים ואשר אינן שנויות במחלוקת: התאונה אירעה ביום 9.5.2014, בשעת לילה, בין 3:00 ל- 04:30. התובע נסע ברכב ההונדה מתל אביב לכיוון קרית גת, בתום בילוי משותף. לצד התובע ישבה נהגת הרכב גב' מזל סופר ז"ל (להלן: " מזל"). עוד ישבו ברכב, מאחור, שני נוסעים נוספים, יוסי אלל וציון אלון. במהלך הנסיעה, עקב התחממות מנוע הרכב, עצרו התובע ומזל בשול הדרך על מנת לבדוק את סיבת ההתחממות. משפתחו את מכסה המנוע, גילו השניים כי אין טיפת מים ברדיאטור. התובע ומזל החליטו לנסות ולסמן לנהגים חולפים שיעצרו לעזרתם. מזל עמדה על נתיב הנסיעה וניסתה לעצור רכבים חולפים. כעבור מספר דקות נחלץ לעזרתם נהג המונית מר ניסים סעדה ז"ל (להלן: "נהג המונית"). נהג המונית מסר לשניים כי בתא המטען של המונית צריכים להימצא שני בקבוקי מים קטנים. הוא יצא מהמונית והשלושה, התובע, מזל ונהג המונית, עמדו ליד תא המטען בעוד נהג המונית פותח את תא המטען ומתכופף לחפש את בקבוקי המים. בה-בעת חלף במקום הרכב הפוגע, נהוג על ידי נתבע 1, אשר סטה ממסלולו לכיוונם, ופגע במונית ובשלושתם (להלן: "התאונה"). למרבה הצער, כתוצאה מהפגיעה נפצע התובע ומזל ונהג המונית מצאו את מותם.
2. בהיעדר אפשרות לפשרה במישור החבות נשמעו הראיות בשאלה זו במסגרתן נחקר התובע. בנוסף, הצדדים הגיעו להסכמה כי תיק המשטרה כולו יוגש כראייה לתוכנו.

נסיבות התאונה

1. על מנת להכריע בשאלה העומדת לפתחי יש לעמוד תחילה על המסד העובדתי של נסיבות התאונה.
2. בכתב תביעתו תיאר התובע את נסיבות התאונה כלהלן: "ביום 9.5.2014, נסע התובע ברכב ההונדה ביחד עם... וחבר נוסף לכיוון קריית גת כאשר לפתע החל הרכב להתחמם. עקב כך, עצרו השלושה את הרכב בצד כביש מס' 4, וזאת על מנת לקרר את המנוע ולחפש מים. לצערם, לא נמצא מיכל מים ברכב, משכך המתינו התובע והגב' סופר מזל לעזרה מחוץ לרכבם. נהג מונית בשם סעדיה ניסים ז"ל הנוהג ברכב הפיג'ו עצר לעזור לשלושה, יצא מרכבו והתכופף אל תא המטען להוציא בקבוק מים כשהתובע והגב' סופר ז"ל משני צדיו ובסמוך לחלקה האחורי של המונית. בו בעת חלף במקום רכב המאזדה הנהוג על ידי מר דודו דנוך, סטה לכיוון השלושה, פגע בתובע, בגב' סופר מזל ז"ל ומר סעדיה ניסים ז"ל. כתוצאה מהפגיעה פונה התובע בניידת טיפול נמרץ לבית החולים קפלן ברחובות. לדאבוננו, התאונה הקשה גבתה את חייהם של שני האחרים" (סעיפים 7-9 לכתב התביעה).
3. לטענת התובע, מאחר שעסקינן בתאונה בה היו מעורבים מספר כלי רכב, וכי נזקיו נגרמו לו בעת היותו מחוץ לרכבו, במעמד של הולך רגל, אזי שבהתאם לסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים חייבות הנתבעות כלפיו ביחד ולחוד, ונושאות במלוא האחריות לפיצויו. עוד נטען כי מאחר שמיד עם פגיעתו איבד את הכרתו, הרי שאין הוא יודע האם נפגע על ידי כל הרכבים או על ידי מי מביניהם, על כן, לטענתו, תביעתו מוגשת כנגד כל מבטחות הרכבים המעורבים בתאונה (סעיפים 6, 21 ו-24 לכתב התביעה).
4. בתצהיר עדותו הראשית, נסיבות התאונה תוארו באורח כמעט זהה, כדלקמן: "ביום 9.5.2014, נסעתי ברכב הונדה עם הגב' סופר מזל וחבר נוסף לכיוון קריית גת, לפתע הרכב החל להתחמם. עקב כך, עצרנו את הרכב בצד כביש מס' 4, וזאת על מנת לקרר את המנוע ולחפש מים. משלא מצאנו מיכל מים ברכב, המתנתי יחד עם הגב' סופר מזל ז"ל על מנת לבקש עזרה מחוץ לרכב... מר סעדיה ז"ל יצא מרכבו והתכופף אל תא המטען...בו בעת, בעוד שכולנו עומדים מאחורי המונית, חלף במקום רכב המאזדה הנהוג על ידי מר דודו דנוך, סטה לכיווננו ופגע בי, בגב' סופר מזל ז"ל ומר סעדיה ניסים ז"ל..." (סעיפים 2-4 לתצהירו).
5. בכתב הגנתה, טענה נתבעת 2, מבטחת הרכב הפוגע כי במועד התאונה היה התובע בבחינת "משתמש" ברכב ההונדה, המבוטח בחברת כלל, וכי בנסיבות אלו החבות לפיצויו מוטלת על כלל, מבטחת הרכב בו נסע, ועליה בלבד. לחלופין, נטען, כי יש לראות את התובע כ"הולך רגל" ובהתאם להוראת סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים החבות לפיצויו מוטלת על הנתבעות 4-2, מבטחות שלושת הרכבים, בחלקים שווים. עוד נטען כי הרכב התקול והמונית היוו סיכון תחבורתי, עת חנו בשולי הכביש, חנייה היוצרת סיכון.
6. נתבעת 3, מבטחת המונית טענה בכתב הגנתה להיעדר מעורבות המונית בתאונה והיעדר חבותה כלפי התובע. נטען, כי החבות לפיצוי התובע מוטלת במלואה על חברת כלל או הראל (סעיף 4). הכשרה פירטה וטענה "כי התובע נפגע עקב שימוש ברכבו הוא, ולכן החבות מוטלת לפתחה של הנתבעת מס' 4. לחילופין, ככל שהתובע יסוּוַג כהולך רגל, אזי הנתבעת תטען כי רכב הפיג'ו אינו בגדר רכב מעורב בתאונה, וכי אין לה כל חבות כלפי התובע בנסיבות הענין" (סעיף 6). עוד הבהירה כי התובע לא עשה כל שימוש במונית בעת אירוע התאונה (סעיף 8).
7. בכתב תשובתו לכתב הגנת נתבעת 3, לסעיף 6 במיוחד, טען התובע כי המונית (כמו גם הרכב התקול) חנתה בשולי דרך בין עירונית, חנייה שהיא חנייה אסורה היוצרת סיכון תעבורתי ולפיכך, מתקיים הקשר הסיבתי בין החנייה האסורה לבין הפגיעה בו.
8. נתבעת 4 טענה בכתב הגנתה להיעדר יריבות בינה לבין התובע, הואיל והתובע, אף לפי גרסתו שלו, לא נפגע מתאונה שאירעה עקב שימוש ברכב התקול ופגיעתו אירעה אך ורק כתוצאה משימוש שעשה נהג המונית במונית או נתבע 1 ברכב הפוגע ובכל מקרה, אין בין פגיעתו לבין הרכב התקול מאומה. עוד נטען כי הרכב התקול לא היה "רכב מעורב" בתאונה הנטענת (סעיף 1 ו-8). נתבעת 4 הדגישה כי "רק רכב המאזדה ורכב הפג'ו הם בלבד מעורבים בתאונה, בה נפגע התובע כהולך רגל, ואין כל זכר למעורבות של רכב ההונדה, ולא בכדי – לאחר שפגיעתו של התובע ארעה ללא כל קשר להונדה ו/או לשימוש בה, ובהעדר מעורבות כלשהי של הונדה בתאונה הנטענת" (סעיפים 9 ו-24).
9. במסגרת קדם המשפט שהתקיים בתיק תיאר התובע את נסיבות התאונה כך: "חזרנו מת"א הגענו ליבנה, ישבתי לידה, הסתכלתי על המחוג של החום והשעונים וראיתי שהחום של השעונים למעלה. אמרתי למזל בואי נעצור בצד ונבדוק מה יש לאוטו. האוטו נסע אבל החום היה גבוה. עצרנו, הדלקנו 4 אורות, עצרנו מעבר לקו הצהוב, שאלתי אותה אם יש לה מים, פתחתי את מכסה המנוע וראיתי שמיכל העיבוי לא היתה בו טיפת מים. .. לא מצאנו מים. אמרתי לה בואי נעצור טרמפ ויתנו לנו מים. היא עצרה, נעצר נהג מונית, עבר את הפס הצהוב ואמר לי "כן, מה הבעיה?" אמרתי לו שאנו צריכים מים. הוא אמר לי שיש לו 2 בקבוקים קטנים בתא המטען ושאל אם יעזור, עניתי שכן, הוא פתח את מכסה המנוע, ניגשתי ראשון לתא המטען האחורי, הוא אחרי, מזל גם הגיעה לידנו, היא נשענה על הכנף האחורי, נהג המונית עמד באמצע, התכופף לתת לי את המים, אני עמדתי הכי ימני, ובמקרה זה שם היתה המכה. איבדתי את ההכרה, איבדתי את הכל. את כולי איבדתי שם. מפה אני כבר לא זוכר" עמ' 11 לפרוטוקול מיום 22.4.21, עמ' 6 למוצגי נתבעת 3).
10. במשטרה תיאר התובע את התאונה ואת הרגעים שקדמו לה כך: "ב 09.05.14, בשעה 04:30 לערך עצרנו בכביש 4 לפני מחלף יבנה. אני לפני זה נסעתי ברכב "הונדה, והנהגת הייתה מזל סופר...היינו במועדון בת"א האומן 17. אני שתיתי שני כוסות אלכוהול מעוררים ומזל לא שתתה אלכוהול ובגלל זה היא לקחה אותנו בדרך חזרה והיא נהגה בהונדה. ההונדה התחממה...וביקשתי ממנה שתעצור בצד. היא עצרה בצד הימין אחרי השוליים והיא הדליקה 4 וינקרים...פתחתי את מכסה המנוע והרדיאטור היה חם ולא היו בו מים. אני השתנתי במיכל של הרדיאטור ומזל סופר גם השתינה לתוך כוס, שמצאנו במקום ואני העברתי את השתן שלה גם לתוך הרדיאטור. ציון נשאר בתוך האוטו ויוסי אמר שאין לו שתן. אני ומזל יצאנו לכביש ונעצרה לנו מונית. המונית שמה רוורס, שהיא חוזרת אלינו, היא נסעה ונעצרה בצד, אני לא יודע בדיוק איפה היא נעצרה. ביקשתי מנהג המונית שיתן לנו מיים לרדיאטור. הוא אמר שיש לו שני בקבוקים קטנים ובאנו לקחת את הבקבוקים. הוא פתח את מכסה המטען מאחור והתכונן ...(לא ברור) ואנחנו עמדנו איתו ביחד, אני עמדתי קרוב לצד הימני של הרכב ואז .הרגשתי מכה חזקה ואני נזרקתי למעקה" (נספח 3 לראיות נתבעת 3, עמ' 99, שורות 2-21). ובהמשך: " אני לא יודע בדיוק איפה עצר נהג המונית כלפי הכביש" (שם, שורה 26).
11. מר יוסי אלל, אשר ישב במושב האחורי ברכב התקול מסר את גרסתו במשטרה כדלקמן: "היום בתאריך 9/5/14 בשעה 0415 הייתי עד לתאונה בכביש 4 לכיוון דרום לפני מחלף יבנה. היום בלילה הייתי בבלוי בת"א ביחד עם מזל סופר וציון. בחזרה לכיוון הבית לכיוון קרית גת מזל נהגה ברכה ולא היה מים במצבר של האוטו והמנוע התחמם לנו ולכן מזל עצרה בנתיב ימין ואני ישבתי מאחור וציון. מזל ירדה ביחד עם עוד בחור שאני לא זוכר את שמו... ואז הם עצרו מונית. המונית עצרה באמצע הכביש ללא וינקרים. הנהג מונית עצר פתח את הבגז' בנתיב הימני ואז הגיע רכב מזדה ופגע בהם ובמונית. כל זה קרה כאשר אני ישבתי ברכב ההודעה מאחור.... המונית עצרה על הנתיב הימני...לנו היתה תקלה ברכב והוא התחמם ומזל ביקשה מנהג המונית מים. ואז הם עמדו מאחורי המונית ונפגעו...כאשר יצאנו מת"א הרכב כבר התחמם ואז עצרנו בדרך ולא מילאנו מיים כי לא היה מיים רק חיכינו קצת והמשכנו בנסיעה עד המקום הזה ופה היא עצרה את המונית...הנפגעים היו בעמידה ולא רצו אל הכביש..." (שם, עמ' 77, שורות 1-2; 5-6;18-24, עמ' 78, שורות 2-26).
12. הנוסע הנוסף ברכב התקול, ציון אלון, תיאר בגרסתו במשטרה את אופן קרות התאונה כך: "ב-8/05/14 אני וחברים שלי בשם אלן יוסי ומזל בילינו במועדון 'רומן 17' בהתחלה ואחר-כך עברנו למועדון מזרחי ברחוב המסגר בת"א. שתינו אלכוהול שלושתנו ומזל שתה קולה. התחלנו לחזור הביתה, אני לא שמתי לב על שעה, נראה לי, שהשעה היתה 3:00 למחרת, יום שישי. נסענו ברכב הונדה של מזל, היא נהגה ברכב, לידה ישב אלן לוגאסי...עלה למזל חום במנוע עד הסוף. היא עצרה את רכבה בצד, פתחנו את מכסה המנוע, כולם ירדו מהאוטו ולא היה מים באוטו. רכבים לא עצרו ואז אמרנו שנעשה פיפי ברדיאטור. המשכנו לנסוע ואני נרדמתי. נראה לי, שהם עצרו לפני מחלף יבנה, עצרו בצד, אני הייתי רדום. אני שומע צעקה...אני רואה אנשים נעצרו בצד והגיעה גם משאית-מיכלית, שגם עצרה ואני רואה את הגופות...והגופה השנייה הייתה של מזל, שהיא הייתה יותר קרובה לאוטו שלנו, שעמד אחרי השוליים הימניים...אני לא ראיתי, שחברים שלי עצרו נהג מונית, הייתי מסטול, שתיתי כי 3-4 כוסות של וודקה. אני לא יודע מה קרה בתאונה, אני לא ראיתי..." (שם, עמ' 112, שורות 2-10 – ו-עמ' 113, שורות 21-22).
13. בדוח בוחן התנועה במשטרת ישראל, נרשם כך: "פרטית מאזדה, אשר נסעה בכביש 4, ק"מ 94, לדרום, בנתיב לפנייה ימינה למחלף יבנה, פגעה עם חזיתה בחלק האחורי של מונית פג'ו, אשר עמדה בנתיב הנ"ל ובשלושה הולכי רגל, אשר עמדו בחלק האחורי של המונית.." (עמ' 53 למוצגי נתבעת 3).
14. גרסתו של דודו דנוך, נהג הרכב הפוגע, במשטרה הייתה כדלהלן: "התחלתי להיכנס לנתיב הימני... בנתיב לפנייה ימינה ואז ראיתי את האוטו עומד מולי באמצע הכביש, בנתיב הנסיעה שלי, ראיתי 3 אנשים, שהתעסקו בבגאז פתוח מאחור הרכב, שעמד" (שם, עמ' 94, שורות 7-9). בהמשך הודעתו ציין עוד: "אני ראיתי רק את הרכב עם הבגאז' פתוח ושני האנשים, שהיו עם הפנים לכיוון הבגאז'" (שם, שורה 21). בהמשך כאשר נשאל "האם ראית את רכב נוסף, שעמד בשול ימין עם מכסה המנוע פתוח?" אישר שראה רכב בשול הימני ממש לפני ההתנגשות. באשר למיקומה של המונית ביחס לרכב התקול השיב מר דנוך : "הרכב עם מכסה פתוח עמד בשול והרכב, שפגעתי בו עמד באמצע הנתיב, כאשר חלק האחור של הרכב הנפגע נמצא באותו הקו ש, חלק הקדמי של הרכב התקוע" (שם, עמ' 95, שורות 57-58; 62-63).
15. בחקירתו בבית המשפט העיד התובע כי במהלך נסיעתם בכביש 4 התחמם המנוע של רכב ההונדה ונדלקה נורה אדומה (עמ' 64 לפרוטוקול שורות 1-6). לפי עדותו, ביקש ממזל, הנהגת המנוחה, לעצור בצד, והשניים יצאו החוצה, בהותירם את שני חבריהם, יוסי אלל וציון אלון, במושבים האחוריים של הרכב. מיד עם עצירתם, פתח התובע, לפי עדותו, את מכסה המנוע, ונוכח כי לא נותרה טיפת מים במיכל העיבוי של הרדיאטור (עמ' 64 לפרוטוקול, שורות 5, 11-14). לנוכח הנסיבות, החליטו לנסות לעצור רכבים ולבקש מים (שם, שורות 15-16). מזל ניסתה לעצור רכבים והוא עמד לידה (עמ' 89 לפרוטוקול שורות 26-28) התובע העיד, כי כעבור 5 או 10 דקות עצרה המונית, במרחק של כעשרים מטרים מהרכב התקול, ונהג המונית, סעדיה המנוח, אמר שיש לו שני בקבוקי מים קטנים בתא המטען (עמ' 64 לפרוטוקול, שורות 8-32, עמ' 92 שורות 5-12). התובע המשיך והעיד, כי התאונה אירעה כאשר נהג המונית רכן לעבר תא המטען והוא ומזל עמדו משני צדדיו, אולם הם נפגעו בטרם הוציא הנהג את בקבוקי מים וממילא בטרם מסר אותם לידיהם (עמ' 88 לפרוטוקול שורות 22-30, עמ' 101 לפרוטוקול שורות 13 ו- 16-17 " חיכיתי שיושיט לי את המים, אבל הוא לא הושיט לי כלום, ואז התאונה הייתה"). התובע העיד כי אם היו מקבלים את בקבוקי המים היו חוזרים לרכב התקול וממלאים מים ברדיאטור (עמ' 65 לפרוטוקול שורות 28-32). התובע חזר מפורשות על אומדן המרחק: "כשירדתי למונית הוא לא עצר ממש לידנו, ממש לא. אני זוכר את זה. אני זוכר שהוא, עד שהוא נכנס הוא לקח במרחק בסביבות ה-20 מטר. זה מה שאני זוכר" (שם, שורות 28-30, עמ' 65 לפרוטוקול, שורה 14, 16; עמ' 67, שורה 20). ובהמשך: "וכשהיא עצרה, המונית נעצרה פה איזה בערך איזה 20 מטר לא יודע" (עמ' 73 לפרוטוקול, שורה 4; עמ' 88 לפרוטוקול, שורות 20-21), " אני זוכר, שהלכתי, הלכנו ברגל בסביבות ה- 15 20 מטר משהו כזה עד שהגענו למונית" (עמ' 88 לפרוטוקול שורות 20-21).
16. התובע נחקר גם בנוגע למיקומי שתי המכוניות, בניסיון להסיק מן המיקום המתועד לגבי נסיבות התאונה והאחריות לגביה. התובע העיד כי הרכב התקול חנה בשול הדרך, והמונית חלפה על פני הרכב התקול ועצרה לאחריה (ראו עדותו: "אחרינו, 20 מטר קדימה ונכנס גם לשוליים, כן" (עמ' 65 לפרוטוקול, שורה 16), וראו גם עמ' 65 לפרוטוקול, שורות 19-20, עמ' 66 לפרוטוקול, שורות 18-20: עמ' 67 שורות 31-32; עמ' 72, שורה 1, עמ' 90 לפרוטוקול, שורות 2-5; 9-10, עמ' 90 לפרוטוקול, שורות 2-10).
17. לגבי מיקום עצירת המונית ציין התובע תחילה כי "המונית עצרה בשוליים. נכנס לשוליים" (עמ' 73 לפרוטוקול, שורות 6-7) וכן גם נחזה בשרטוט שערך במהלך חקירתו (נ/1) אולם, בהמשך חקירתו, השיב: "המונית היתה על הכביש" (עמ' 96 לפרוטוקול, שורה 18). לשאלה, כיצד ייתכן כי במשטרה מסר גרסה שאינו יודע היכן עצרה המונית, ואילו כיום בחקירה הוא מעיד כי המונית עצרה בשול ולא בנתיב הנסיעה, השיב התובע "שהזיכרון שלי נאבד לגמרי" (עמ' 91 לפרוטוקול, שורה 25) " לא זוכר כלום. מהמכה, בום" (עמ' 90 לפרוטוקול, שורה 33). התובע התבקש לזהות את המכוניות על פי תצלומי המשטרה אך השיב כי אינו יכול לזהות בוודאות, כי בצילום לא רואים את המספר ולא את הסמל (עמ' 94 לפרוטוקול, שורות 17-30; עמ' 95, שורות 31-32).
18. התובע אישר כי בתאונה לא היה כל מגע עם הרכב התקול: "ההונדה לא נפגעה בכלל בתאונה" וגם "ציון ויוסי לא נפגעו בתאונה" (עמ' 75 לפרוטוקול, שורות 6-9; עמ' 87, שורות 24-31, עמ' 91 שורות 5-7).
19. במהלך חקירתו עומת התובע עם עדותו של יוסי אלל, הנוסע בהונדה, במשטרה, ממנה עלה כי הייתה במהלך נסיעת ההונדה עצירה קודמת עובר לתאונה: "כאשר יצאנו מת"א הרכב כבר התחמם ואז עצרנו בדרך ולא מילאנו מיים כי לא היה מיים רק חיכינו קצת והמשכנו בנסיעה עד המקום הזה ופה היא עצרה את המונית" (נספח 1 לראיות כלל, עמ' 91; עמ' 76 לפרוטוקול, שורות 19-22; עמ' 77 לפרוטוקול, שורות 1-4). התובע עומת גם עם גרסתו של ציון אלון, הנוסע הנוסף, לפיה אכן הייתה עצירה מוקדמת לעצירה אשר לאחריה אירעה התאונה: " עלה למזל חום המנוע עד הסוף, ה יא עצרה את הרכב בצד, פתחנו מכסה מנוע כולם ירדו מהר כב, ולא היה מים באוטו. רכבים לא עצרו, ואז אמרנו שנעשה פיפי ברדיאטור, המשכנו לנסוע ואני נר דמתי... זאת אומרת לפי העדויות של החברים ש לך שהיו איתך באוטו היו שתי עצ ירות. עצירה אחת הייתה לפני, מיד שיצאתם מתל אביב או קצת אחרי ואז...ירדתם כולם מהאוטו, לא היה מים, עשיתם פיפי במיכל מילוי של...והמשכתם לנסוע, אתה לא זוכר את זה? (עמ' 77 לפרוטוקול, שורות 15-27; נספח 1 לראיות כלל, תיק חקירת משטרה, עמ' 134, שורות 5-8). על כל אלה השיב התובע, בעקביות כי הוא "לא זוכר שני עצירות" (עמ' 75 לפרוטוקול, שורה 32). בהמשך החקירה הודה כי הוא ונוסע נוסף נתנו שתן על מנת למלא את הרדיאטור אך עמד על דעתו שהייתה עצירה אחת בלבד, ואחרי מילוי השתן ברדיאטור, לפי עדותו, מאחר שכמות השתן לא הספיקה, לא המשיכו לנסוע, אלא באותה עצירה ביקשו להוסיף גם במים, ולכן עצרו את המונית (עמ' 80 לפרוטוקול, שורות 12-26, ושורות 29-32, עמ' 81 לפרוטוקול, שורה 13, שורות 29-31; עמ' 84 שורות 10-11).
20. על בסיס מסכת עובדתית זו נדון בשאלה העומדת לדיון והיא מה היה מעמדו של התובע בעת התאונה: האם משתמש ברכב ההונדה התקול, ואזי החבות לפיצויו מוטלת על כלל לבדה, או הולך רגל שנפגע מהתנגשות הרכב הפוגע במונית ואזי החבות לפיצויו מוטלת על הראל כמבטחת הרכב הפוגע, או על הראל והכשרה בחלקים שווים ככל שמדובר בתאונה מעורבת.

דיון והכרעה

1. אקדים ואציין כי לאחר שעיינתי בראיות, לרבות תיק המשטרה, בעדויות ובטענות הצדדים – הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לראות את התובע במועד התאונה כהולך רגל שנפגע בתאונה מעורבת בין הרכב הפוגע והמונית. סבורני, כי התובע לא עסק במועד התאונה ב"תיקון דרך" ברכב ההונדה התקול. להלן נימוקיי.

המסגרת הנורמטיבית

1. בסעיף 1 לחוק הפיצויים מעוגנת הגדרת " תאונת דרכים" בזו הלשון:

"'תאונת דרכים' – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; ... ; בצד ההגדרה הבסיסית קובע החוק חזקות מרבות – דהיינו, מצבים שבהתרחשותם קיימת חזקה חלוטה, כי מדובר בתאונת דרכים, אף בלא שנתקיימו בהם כל יסודות ההגדרה הבסיסית: התפוצצות רכב בשל רכיב שבו, אף אם זו אירעה על ידי גורם חיצוני, פגיעה ברכב שחנה במקום אסור וכן פגיעה עקב ניצול הכוח המכני של הרכב ובלבד שלא שונה ייעודו. החזקה שעניינה חנייה אסורה היא הרלוונטית בענייננו.

כפי שעולה מנוסח החוק, וכפי שנפסק לא אחת, יסודותיה של ההגדרה הבסיסית הם שישה: (1) "מאורע"; (2) "נזק גוף; (3) "עקב"; (4) "שימוש"; (5) "ברכב מנועי"; (6) "למטרות תחבורה". ענייננו אינו מחייב בחינת כל אחד מן היסודות שכן אין מחלוקת שכל הרכבים המעורבים הם בבחינת "רכב מנועי" וכי התובע סבל מנזק גוף בעקבות התאונה בגינו פוצה; המחלוקת בין הצדדים, נוגעת ליסודות " שימוש", ו" עקב" – דהיינו הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי בין המאורע לבין השימוש (ראו: רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532).

בהמשך פרק ההגדרות מוגדר " שימוש ברכב מנועי" – כדלקמן:

"שימוש ברכב מנועי" – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו...".

1. השימוש שלגביו נתגלעה מחלוקת במקרה שלפניי הוא " טיפול דרך או תיקון דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו".
2. סעיפים 2 ו-3 לחוק הפיצויים משרטטים מנגנון של קביעת אחריות בעת תאונה על משתמשי דרך, משני סוגים: משתמש דרך שנפגע ברכבו לעומת משתמש דרך שנפגע מחוץ לרכבו.

סעיף 2(א) לחוק הפיצויים קובע:

"המשתמש ברכב מנועי (להלן – הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב."

בהקשר זה אין מחלוקת כי ככל שייקבע שנוסע ברכב עשה שימוש ברכב במועד התאונה דינו כדין נהג הרכב והוא יפוצה על ידי מבטחת הרכב בו עשה שימוש (רע"א 3436/09 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (12.5.09)).

1. לגבי נפגע מחוץ לרכב שנפגע בתאונה שבה מעורבים מספר כלי רכב קובע סעיף 3(ב) כך:

"נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב, בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים; לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע."

תיקון דרך – המצב הנורמטיבי

1. הסוגיה אילו מהמקרים יבואו תחת הגדרת "תיקון דרך" נדונה רבות בפסיקה. הלכה המרכזית בסוגיה זו יצאה תחת ידיו של כב' המשנה לנשיאה (כתוארו אז) א' ריבלין, ברעא 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (נבו 4.2.2009) (להלן: "הלכת נביל") ובמסגרתה נסקרו המבחנים המצטברים להכרעה בסוגייה מתי תיקון דרך ייחשב כ"שימוש ברכב". (ראו חזרה על המבחנים ברע"א 372/08 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' רבו ספנייב, (נבו 16.6.2010)) (להלן: "הלכת ספנייב")).
2. לצורך מענה על השאלה מה ייחשב כ"תיקון דרך" נקבעו בהלכת נביל – בנוסף על תנאי הזיקה הפיזית בין הפעולה לבין הנסיעה שהוא תנאי הכרחי אך אינו תנאי מספיק – ארבעת המבחנים הבאים:

המבחן הראשון הוא ה "מבחן הגיאוגרפי" על-פיו "טיפול דרך" חייב להיעשות בדרך במובנה הגיאוגרפי, ומשום כך טיפול הנעשה בבית או בחצרים אינו "טיפול דרך".

המבחן השני הוא "מבחן הזמן", על פיו פעולת הטיפול ברכב תיעשה בסמיכות לפעולת הנסיעה (או במהלכה). בהקשר זה נקבע, כעמדתו של פרופסור אנגלרד בסוגיה כי: "טיפול דרך" הוא טיפול אשר "נועד למנוע או להקטין את הסיכון התעבורתי, והוא נעשה אגב הנסיעה או לצורך המשכתה המיידית" (ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475 (1996), עמ' 481-482).

המבחן השלישי הוא הוא "מבחן המהות או "מבחן תכלית הפעולה", הבוחן את מורכבות הטיפול שבוצע ברכב, מסוג טיפול ותיקון 'שנוהגים לעשות בדרך", ולא נזקקים בו בדרך כלל למוסכים ולבעלי מקצוע, היינו – תיקון וטיפול המצופה מכל נהג לעשותו בלי להיזקק להזמנת בעל מקצוע, דוגמת: החלפת גלגל, מילוי מים, הוספת שמן, החלפת נורה וכיו"ב.

בית המשפט העליון הדגיש כי יש להחזיר את המושג "תאונת דרכים" עד כמה שאפשר למשמעותו הפשוטה והיומיותית ולכן, גם המונח "תיקון דרך" צריך שיתפרש כלשונו ויכלול שני תנאי משנה: "תנאי אחד הוא כי הטיפול אינו אלא זה הנדרש עקב אירוע פתאומי. פתאומיות הטיפול מבטאת גם היא את העמדה כי הטיפול הוא חלק מובנה ומשולב בתוך הנסיעה במובנה הרחב. הטיפול מבטא פעולה הכרחית של הנהג, במהלך הדרך, שנועדה לאפשר את המשך הנסיעה ... התנאי הנוסף הוא כי לא מדובר בתקלה מורכבת המצריכה טיפול על ידי איש מקצוע. בתקלות מסוג זה אין הכרח שהנהג יטפל, והדבר אף אינו רצוי, ואין לראות בטיפול ממושך ומורכב ברכב חלק מהתרחשויות הדרך, או מן הנסיעה במובנה הרחב" (ההדגשות שלי – ס.ד, שם פסקה 14 וכן, א.ריבלין תאונת דרכים, תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים, מהדורה רביעית, 2012, עמ' 219)

המבחן הרביעי הוא מבחן שנקבע בע"א (מחוזי חיפה) 242/08 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' שביט, 13.11.2008) (להלן: "עניין שביט") ואומץ בהלכת ספנייב, ולפיו "טיפול דרך" הוא תיקון "ברכב עצמו או באחד מרכיביו". בדעת הרוב בפסק דין שביט נקבע כי "תיקון דרך שלא ברכב (כמו הסרת מכשול בדרך), ושלא קשור לרכב דווקא, אף אם נעשה הדבר כפעולה חיונית להמשכת הנסיעה, לא יבוא בגדר 'שימוש ברכב מנועי', שאחרת, מדוע נזקק המחוקק לציין כי התיקון המוכר חייב להיות ברכב דווקא".

1. בעניין שביט סקרה כב' השופטת וילנר את התמורות שחלו בפסיקה בהקשר של "תיקון דרך" בציינה כי הלכת אלראהב (ע"א 554/89 מדינת ישראל נ' עיסא אלראהב, פ"ד מה(2) 338) (להלן – " הלכת אלראהב") לפיה אם הימצאות נהג מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש ברכב, כי אז הפגיעה תיחשב כנגרמה עקב השימוש בו, צומצמה ברע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ ואח' המוסד לביטוח לאומי (8.11.07). הצמצום בא לידי ביטוי בכך שעל מנת שיוכר נפגע מחוץ לרכב "כמשתמש" ברכב, נדרש כי הימצאותו מחוץ לרכב תהא קשורה בטבורה לא סתם לשימוש כי אם לשימוש מוכר מבין השימושים המנויים בסעיף 1 לחוק (סעיף 13 לפסק הדין).
2. בהלכת אלראהב מדובר היה במקרה בו חייל נהג ברכבו בכביש בין- עירוני. בשלב מסוים רכבו התחמם והחייל עצר את הרכב בשולי הכביש, פתח את מכסה המנוע ואת פקק הרדיאטור, ואז – התפרצו מים מהרדיאטור, החייל קפץ אחורנית לכיוון הכביש – ונפגע ממשאית חולפת. בנסיבות אלו נקבע כי תיקון הדרך היה חלק אינטגרלי מהנסיעה:

"עצירת הרכב הצבאי על אם הדרך על-מנת לבדוק תקלה שאירעה בו הייתה בגדר "שימוש" בו. שימוש כזה טומן בחובו, מטבע הדברים, סכנת פגיעה מרכב אחר החולף בדרך. נוהג ברכב, היורד לשוליים ויוצא מן הרכב על-מנת לבודקו, לתקנו וכיוצא בכך, חושף עצמו לסכנות האורבות בדרך כלל למי שמצוי בדרך או בקירבתה, ובתוכן סכנת הפגיעה מרכב חולף. כל עוד הימצאותו של הנהג מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו ולמעשה מהווה אותו השימוש, כי אז פגיעה בו תיחשב כנגרמת עקב השימוש." (עמ' 343)

1. כב' הנשיא שמגר דחה את טענת המערערת במקרה זה, לפיה עם היציאה מהרכב נוצר נתק בין השימוש ברכב לבין התאונה, והנפגע מרגע הימצאותו מחוץ לרכב החל להיחשב כ"הולך רגל" ולא עוד כמשתמש ברכב (עמ' 342):

"איני מקבל את התיזה של המערערת, לפיה הימצאותו של ויקטור על הכביש עובר לתאונה הייתה מנותקת מן השימוש שעשה קודם לכן ברכבו", וסיכם כך: "סיכומם של דברים, בעת התרחשות התאונה היה ויקטור בגדר "נוהג" ברכבו. הימצאותו על הכביש נבעה מן השימוש ברכב... ויקטור לא נמצא על הכביש מטעם אחר זולת השימוש המתואר ברכב" (עמ' 343-344).

עוד נקבע כך:

"כזכור, תאונת דרכים היא אירוע בו נפגע אדם עקב השימוש ברכב מנועי, היינו, נדרש קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין השימוש ברכב לבין התאונה, שאם לא כן משמש הרכב כ"זירת האירוע" ותו לא. "...בנסיבות אלה, מתרחש הנזק בעת השימוש ברכב, אך גורם אחר, חיצוני לעצם השימוש, נחשב מן הבחינה המשפטית כסיבה לאותו נזק" (ע"א 71/85 [3], בעמ' 334).

1. בת.א (מחוזי מרכז) 17291-03-15 מדינת ישראל – משרד הבטחון נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (20.8.2018) (להלן – " עניין משרד הביטחון") נדון מקרה דומה לזה שנדון בהלכת אלראהב. באותו עניין נהגה התובעת ברכבה בדרך בין עירונית. עקב התחממות של המנוע עצרה את הרכב על אי תנועה ויצאה מרכבה. אותה עת הגיע רכב נוסף, סטה לכיוונה ופגע בה. כב' השופט ויצמן, לאחר שסקר בהרחבה את הפסיקה בנושא ואת התמורות שחלו בה במהלך השנים, הגיע למסקנה, על בסיס ניתוח הראיות, כי התובעת נפגעה בעודה רוכנת לעבר חלקו הקדמי של הרכב, ככל הנראה על מנת לבחון את התקלה ברכבה, כאשר מכסה הרכב פתוח וקבע כי יש לראות בנפגעת משתמשת ברכבה באומרו:

"דומה כי ההלכה הותיקה בעניין אלהרב, לפיה כל עוד עוסק הנהג בתיקון הדרך הרי הוא בגדר 'משתמש ברכב', עודה עומדת על הכנה וזאת על אף השינויים בפסיקה, אשר נעמוד עליהם להלן, לעניין מהותו וטיבו של 'תיקון הדרך'".

1. ברע"א 9136/17 פלוני נ' פלוני (נבו 4.3.18) חזרה וסקרה כב' השופטת וילנר את התמורות שחלו בפסיקה בנוגע לפרשנות מונח "תאונת דרכים" ובכלל זה המונח "שימוש" ועמדה על המגמה המצמצמת שקנתה לה שבתה בשנים האחרונות בפסיקה, בעקבות פסק הדין שניתן ברע"א 9084/05 אג"ד נ' ינטל (29.10.2007). לפי מגמה זו, אין עוד מקום לכלול במונח "שימוש" שימושי לוואי שאינם מנויים בהוראת סעיף 1 לחוק הפיצויים ולפרשו באופן העולה בקנה אחד עם מובנו הפשוט, הטבעי והמקובל של המונח (פסקה 20 לפסק הדין). באותו עניין לא דובר בתיקון דרך אלא בנוסע באוטובוס שירד מהאוטובוס ולאחר מספר צעדים נפגע מרכב חולף ובית המשפט קבע כך:

"אני סבורה כי לנוכח הפרשנות העדכנית שניתנה בבית משפט זה למונח שימוש, כמפורט בהרחבה לעיל, לא יכולה להיות עוד מחלוקת כי התובע בענייננו אינו יכול להיחשב כמי שהשתמש באוטובוס... בחינת קיומו של קשר סיבתי נעשית רק לאחר שנקבע כי הניזוק נפגע בעת השימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. בענייננו, משהגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא נפגע בעת השימוש ברכב, ממילא אין מקום להידרש לשאלות האם השימוש נעשה למטרות תחבורה, והאם הנזק נגרם עקב השימוש. לאור כל האמור, יש לראות בתובע כהולך רגל אשר נפגע בתאונה מהרכב החולף, ובהתאם לכך, המבקשים אחראים לתאונה וחבים בפיצוי התובע בגין נזקיו מהתאונה" (פסקאות 23-25).

1. בנוסף על ארבעת המבחנים האמורים לעיל, תנאי נוסף הוא שהפעולה עצמה אשר באה בגדרי "תיקון דרך" תהיה פעולה של "תיקון" או של "טיפול" ולא כל פעולה שהצורך בה עלה עקב תקלה בכלי רכב, היא בהכרח פעולת תיקון או טיפול. כך למשל ברע"א 10875/08 שרון נ' קארו (19.4.2009) נקבע כי אדם שיצא מכלי רכב עקב תאונה, ונפגע עת שוחח בטלפון על-מנת להזמין גרר, לא ייחשב כמי שנפגע במסגרת תיקון הרכב או טיפול בו, וזאת מאחר ששיחת הטלפון, אפילו שהצורך בה נבע מהתקלה ברכב, אינה פעולה של טיפול או תיקון. באותו מקרה הדגיש בית המשפט העליון כי בבוא בית המשפט להכריע אם אדם שנפגע מרכב חולף הינו "הולך רגל" או משתמש, עליו לשקול כי " לא די בקשר סיבתי עובדתי לשימוש, אלא נדרש "שימוש" במובן שניתן לרכיביה השונים של הגדרת המשנה בפסיקה. לאמור: לא די בכך שהימצאותו של הנפגע מחוץ לרכב נבעה משימוש קודם או משימוש עתיד לבוא, אלא צריך שהימצאות הנפגע מחוץ לרכב תהווה – היא כשלעצמה – שימוש".
2. כך גם ברע"א 883/11 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' אבראהים מוחמד (22.5.11) נקבע כי פעולת הנחת משולש אזהרה על הכביש איננה מהווה תיקון או טיפול דרך, ולפיכך בעת שנפגע הנהג, הוא לא עשה שימוש מוכר ברכבו וייחשב כהולך רגל. באותו עניין סבר בית המשפט קמא כי פעולת הנחת משולש האזהרה "קשורה בטבורה" לשימוש בכלי הרכב, ואילו בית המשפט העליון הפך את הקביעה באומרו כדלקמן:

"ראשית, הנחת משולש האזהרה אינה פעולה של תיקון או טיפול. הנחת משולש האזהרה באה אמנם בעקבות התקלה במשאית והיא מתחייבת לפי דין על-מנת להקטין את הסיכון התחבורתי שנוצר עקב עמידת כלי רכב בשולי הכביש. עם זאת, באלה אין בכדי להפכה למה שאינה. הנחת משולש אזהרה לא מקדמת את פתרונה של תקלה או בעיה ברכב ואף אין בכוחה לעשות כן באופן פוטנציאלי, ומשכך אין היא פעולת טיפול או תיקון. גם התנאי הרביעי, שלפיו נדרש כי הטיפול יהיה ברכב, לא מתקיים. הנחת משולש אזהרה היא פעולה מחוץ לרכב הדומה להסרת מכשול בדרך. לא ניתן לומר כי היא פעולה הנעשית ברכב עצמו, אף לא במובן הרחב."

(ראו הקשר זה גם ע"א 3392/09 דהן נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, (24.11.2010)).

1. בנוסף לאמור לעיל, אחת מדרישות ההגדרה הבסיסית היא שהנזק נגרם " עקב" השימוש ברכב. דרישה זו עניינה הקשר הסיבתי הנדרש בין השימוש ברכב לבין נזק הגוף שנגרם. בע"א 6000/93 עזבון המנוח פואז קואסמה נ' האשם רג'בי פ"ד נ(3), 661 נקבע, כי מבחן הסיכון תוך שילובו במבחן השכל הישר ממשיך לעמוד ביסוד דרישת הקשר הסיבתי גם לאחר תיקון מס' 8. על פי מבחן זה, יש לבחון אם נזק הגוף נופל במסגרת הסיכון שהשימוש ברכב למטרות תחבורה יוצר. כלומר, יש לבחון האם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יצר ואשר בגינו ביקש המחוקק להטיל אחריות (ראו אליעזר ריבלין " תאונת דרכים" מהדורה 4 עמ' 259).

כך לדוגמא ברע"א 4620/04 דלק חברת דלק הישראלית בע"מ נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (30/8/2004) דחה בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ואישר קביעה לפיה, החלקה על כתם שמן בתחנת דלק אינה מהווה תאונת דרכים בקובעו, כי אדם היוצא מרכבו לשם "טיפול דרך" חושף עצמו לסיכונים שונים שבראשם הסיכון, כי ייפגע מרכב חולף, אך הסיכון שיחליק על כתם שמן וייפול אינו אחד מהם. כך, איפוא, החלקה על כתם שמן בתחנת דלק אינה יכולה להיחשב התממשות של הסיכון (התעבורתי – במקרה זה) שיוצר "טיפול הדרך" ועל כן לא מתקיים קשר סיבתי-משפטי בין השימוש לנזק, ואין לראות באירוע תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים. בית המשפט הניח לצורך העניין, כי תדלוק מהווה שימוש ברכב.

1. על רקען של הלכות אלה תיבחנה נסיבות ענייננו.

מן הכלל אל הפרט

תיקון דרך על פי מבחני הפסיקה

1. ממכלול הראיות שהובאו בפניי כמפורט לעיל עולה מסכת עובדתית לפיה במהלך נסיעת התובע ברכב ההונדה באישון לילה מתל אביב לקרית גת, התחמם מנוע הרכב. עקב כך עצרה נהגת הרכב – מזל ז"ל את הרכב בשול הדרך. מהרכב יצאו התובע ומזל, פתחו את מכסה המנוע בדקו ונוכחו לדעת שאין מים ברדיאטור. לא היה ברשותם מים ועל כן מזל עמדה על הכביש וניסתה לסמן לנהגים לעצור, בתקווה שמישהו יושיט להם עזרה. התובע עמד בסמוך אליה. כעבור חמש עד עשר דקות נהג המונית, קלט את קריאתם לעזרה, עצר את מוניתו במרחק מסוים מהם, חזר בנסיעה לאחור ועצר את המונית במרחק של כעשרים מטרים מהרכב התקול. מזל והתובע ניגשו אליו וביקשו מים. נהג המונית ציין כי אמורים להיות לו שני בקבוקי מים קטנים בתא המטען ויצא מהמונית, פתח את תא המטען ובעודו רוכן למצוא את המים, כשהתובע ומזל עומדים משני צידיו, חלף הרכב הפוגע, סטה ימינה, ופגע בשלושתם ובמונית. אין מחלוקת כי במועד הפגיעה נהג המונית טרם מצא את המים וטרם הושיט אותם לתובע ולמזל. עוד עולה, כי טרם ניסיון עצירת הרכבים ניסו יושבי הרכב התקול להתגבר עקב התקלה באמצעות מתן שתן, אך הניסיון לא צלח. קיימים פערים בגרסאות בנוגע לשאלה האם הניסיון למתן שתן אירע בעצירה קודמת לזו אשר במהלכה אירעה התאונה או באותה עצירה יחידה.
2. סבורני, כי יישומם של המבחנים שנקבעו בפסיקה לענייננו, מוביל לידי מסקנה, כי בעת הפגיעה יש לראות את התובע כהולך רגל שנפגע מפגיעת הרכב הפוגע במונית, ולא כמשתמש ברכב התקול.
3. בנסיבות המקרה דנן מתקיימים המבחן הגיאוגרפי ומבחן הזמן, שכן מדובר בתקלה - התחממות המנוע - שהתגלתה ברכב במהלך נסיעה בכביש בין עירוני. מתקיים גם מבחן המהות, שכן מדובר ככל הנראה בתקלה שניתן היה לתקנה או להתגבר עליה למצער עד ההגעה למחוז חפצם של הנוסעים על ידי הוספת מים לרדיאטור. בהקשר זה יש לציין כי על מנת שיתקיים מבחן זה די בכך שהנפגע סבר שיש ביכולתו לאבחן את התקלה להביא לתיקונה בכוחות עצמו או למצער לנסות לעשות זאת, וזאת גם אם בסופו של יום התברר כי דרוש בעל מקצוע לביצוע התיקון (ראו למשל: ת"א (מרכז) 17291-03-15 מדינת ישראל – משרד הביטחון נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (20.8.2018); ת.א (ת"א) 8731-09-17 פלוני נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (1.12.2018)). בענייננו, אין חולק שהתובע סבר שבהוספת מים לרדיאטור תתוקן התקלה ויתאפשר המשך הנסיעה.
4. לגבי דרישת הפתאומיות קיימת מחלוקת בין הצדדים. בעוד שכלל טוענת כי העצירה אשר במהלכה אירעה התאונה הייתה עצירה שנייה בגין אותה תקלה ולכן, לא מדובר בתקלה שהתגלתה בפתאומיות, לטענת הראל מדובר היה בעצירה אחת בלבד.
5. את טענתה סומכת כלל על עדויותיהם של שני הנוסעים ברכב התקול, יוסי אלל וציון אלון. יוסי מסר במשטרה כך: "כאשר יצאנו מתל אביב הרכב כבר החל להתחמם, ואז עצרנו בדרך ולא מילאנו מיים כי לא היה מיים, רק חיכינו קצת והמשכנו בנסיעה עד המקום הזה, ופה היא עצרה המונית" (עמ' 77 לפרוטוקול, שורות 1-4). ציון אלון מסר במשטרה: " "עלה למזל חום במנוע עד הסוף. היא עצרה את רכבה בצד. פתחנו את מכסה המנוע, כולם ירדו מהאוטו ולא היה מים באוטו. רכבים לא עצרו ואז אמרנו שנעשה פיפי ברדיאטור. המשכנו לנסוע ואני נרדמתי" (שם, עמ' 112).
6. התובע מצידו הכחיש בחקירתו כי אירעה עצירה קודמת לזו אשר במהלכה אירעה התאונה. לדבריו בתחילה, מאחר שלא היו מים ברשותם ניסו לתת שתן למילוי הרדיאטור ומשמצאו כי אין בכך די, ניסו לעצור רכבים חולפים : " לא. אני לא זוכר את הנסיעה, עוד הפעם. אני לא זוכר אותה, אני זוכר עצירה אחת וקרתה התאונה, זהו, זה מה שאני זוכר" (שם, עמ' 29-30) ובהמשך חזר וטען כי הייתה עצירה אחת בלבד: " לא אבל עוד הפעם אל תבלבל אותי, אנחנו לא עצרנו, השתנו ונסענו...עצרנו עצירה אחת ושמה, זה מה שאני זוכר" (עמ' 89 לפרוטוקול, שורות 6-8; עמ' 77, שורה 28); " לא זוכר שני עצירות" (עמ' 75 לפרוטוקול, שורה 32). גם במשטרה, סמוך לאחר התאונה מסר התובע בהודעתו כי עצרו פעם אחת, נעשה ניסיון מצידו ומצד מזל להטיל את מימיהם ובהמשך, החליטו לעצור רכבים ולבקש עזרה. כלהלן: "אני השתנתי במיכל של הרדיאטור ו מזל סופר גם השתינה לתוך כוס, שמצאנו במקום ואני העברתי את השתן שלה גם לתוך הרדיאטור. ציון נשאר בתוך האוטו ויוסי אמר שאין לו שתן. אני ומזל יצאנו לכביש ונעצרה לנו מונית" (נספח 3 לראיות נתבעת 3, עמ' 99).
7. התובע עומת במסגרת חקירתו עם סתירות שנתגלעו בין עדותו בבית המשפט לבין גרסתו במשטרה, כך למשל, בנוגע לשאלה אם מזל ז"ל אף היא הטילה את מימיה לצורך מילוי הרדיאטור (עמ' 83 לפרוטוקול, שורות 30-33). כמו כן נדרש להסביר את פער השעות בין יציאתם בשלוש לפנות בוקר מתל אביב כנטען ועד מועד התאונה בשעה 4:30 , במחלף יבנה, שם אירעה התאונה, פער שניתן להסבירו, על פי טענת כלל, בהתקיימות עצירה קודמת בדרך (עמ' 87 לפרוטוקול, שורות 2-4). יחד עם זאת, לא מצאתי לייחס משקל רב לסתירות אלה לאור הזמן הרב שחלף מאז התאונה ופגיעתו של התובע בה.
8. במחלוקת בין הגרסאות אני מבכרת את גרסתו של התובע אשר התרשמתי ממהימנותו. יחד עם זאת, אין לטעמי רבותא במחלוקת זו שכן, אף אם התקיימה עצירה קודמת אין בכך כדי לפגוע בהתקיימות דרישת הפתאומיות. לדידי, בין אם מדובר היה בעצירה השנייה בגין אותה תקלה ובין אם בעצירה הראשונה והיחידה מתקיימת הדרישה האמורה. אין חולק כי מדובר בתקלה שהתגלתה במהלך הנסיעה ובאופן פתאומי, ואף אם התקיימה עצירה קודמת בניסיון לבחון את התקלה ואולי לתקנה - ניסיון שלאחריו קיוו הנוסעים ברכב כי יצליחו להגיע למחוז חפצם - ניסיון זה לא צלח מאחר שבהמשך הנסיעה נוצר שוב מצב שחייב עצירה נוספת. לפיכך, אפילו היתה זו עצירה שנייה, אין בכך לטעמי כדי לאיין את התקיימות דרישת פתאומיות התקלה במהלך הנסיעה.
9. ואולם, על פי הנסיבות המתוארות והמוסכמות, סבורני, כי לא התקיים המבחן לפיו על מנת שיתקיים השימוש של "תיקון דרך" על הפגיעה להיות בעת הטיפול ברכב עצמו או באחד מרכיביו.
10. הפגיעה בתובע, במנוחה ובנהג המונית המנוח לא אירעה שעה שהתובע ומזל ז"ל עסקו בתיקון הרכב התקול, או בעת בחינת מקור התקלה. אין מחלוקת כי כאשר התובע ומזל ז"ל פתחו את מכסה המנוע ובדקו את סיבת התחממות המנוע – לא אירע דבר (עמ' 87 לפרוטוקול שורות 24-29). לאחר שהם הבינו כי מקור התקלה היא בחוסר מים ברדיאטור הם פעלו על מנת להשיג מים לתיקון התקלה. מאחר שלא היו ברשותם מים, מזל ז"ל נעמדה על הכביש וניסתה לעצור רכבים חולפים בתקווה שמי מהם יוכל לסייע להם בכך. כעבור כעשר דקות עצר לעזרתם נהג המונית. המונית נעצרה כעשרים מטרים מהרכב התקול. התובע ומזל ז"ל הלכו לקראת המונית ולשאלתם השיב נהג המונית כי אמורים להיות בתא המטען של המונית שני בקבוקי מים קטנים. השלושה נעמדו בסמוך לתא המטען של המונית כאשר נהג המונית פתח את תא המטען ורכן למצוא את בקבוקי המים. בטרם מצא את הבקבוקים ובטרם הושיטם לתובע ולמזל ז"ל אירעה התאונה.
11. בעשותם פעולות אלה, ניסו התובע ומזל ז"ל להשיג את המים שיאפשרו את תיקון התקלה ברכב התקול. פעולות אלה אכן באו בעקבות התקלה שנמצאה ברכב התקול ומתוך ניסיון לקדם את פתרונה. עוד סביר להניח, כי אילו היה נהג המונית מוצא את המים המובטחים, היו התובע ומזל ז"ל שמים את פעמיהם חזרה אל הרכב התקול, ממלאים את המים ברדיאטור ומקווים שבכך באה התקלה על פתרונה וממשיכים בנסיעתם. אולם, כל אלה עדיין לא קרו במועד התאונה. הם עדיין לא השיגו את המים (אולי נהג המונית לא היה מוצא את המים שחשב שיש לו בתא המטען (?)), עדיין לא שבו לרכב התקול ועדיין לא מילאו מים ברדיאטור). מבחינה אובייקטיבית, כאשר התרחקו מהרכב התקול (כ- 20 מטרים), דקות ארוכות ניסו להשיג מים (5-10 דקות נמשך הניסיון לעצור רכבים), ובמועד התאונה עדיין לא שבו אל הרכב התקול וממילא טרם ניגשו לתקן את התקלה – לא ניתן לומר כי בעת התאונה עסקו התובע ומזל ז"ל בתיקון הרכב התקול.
12. בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו ברע"א 10875/08 שרון נ' קארו (19.4.2009): " לא די בקשר סיבתי עובדתי לשימוש, אלא נדרש "שימוש" במובן שניתן לרכיביה השונים של הגדרת המשנה בפסיקה. לאמור: לא די בכך שהימצאותו של הנפגע מחוץ לרכב נבעה משימוש קודם או משימוש עתיד לבוא, אלא צריך שהימצאות הנפגע מחוץ לרכב תהווה – היא כשלעצמה – שימוש". (ההדגשה שלי – ס.ד)
13. בכך שונה המקרה שלפניי מהמקרה שנדון על ידי כב' השופט ויצמן בעניין משרד הביטחון הנזכר לעיל. בעוד ששם, כפי שקבע בית המשפט על בסיס הראיות שעמדו בפניו, עמדה הנפגעת בעת קרות התאונה ליד רכבה, כאשר מכסה המנוע פתוח, והיא רוכנת קדימה ככל הנראה על מנת לבחון את מקור התקלה, הרי שבמקרה שלפניי לא עמד התובע בעת התאונה סמוך לרכב התקול ולא עסק באבחון התקלה או בתיקונה. התובע הלך להביא אמצעי (מים) שבעזרתו סבר כי ניתן יהיה לתקן את התקלה, אך טרם קיבל לידיו את אותו אמצעי, וטרם חזר לרכב לנסות ולתקנה.
14. מסיבה זו אף המקרה שנדון בת.א. (שלום חיפה) 49854-12-15 פלוני נ. חדד (12.2.2017) אליו הפנו הצדדים בסיכומיהם שונה מענייננו. באותו עניין נפגע הנהג עת עסק בהחלפת גלגל תקול ברכבו בתחנת דלק, וקודם לחיזוק בורגי הגלגל נעמד במקומו על מנת לאפשר לרכב אחר לעבור בסמוך, אלא שהרכב פגע ברגלו במהלך נסיעתו. בית המשפט קבע כי הנפגע הוא בגדר "משתמש ברכב" וכי – "...לא ניתן ולא צריך לפצל מלאכותית את פעולת התיקון בענייננו לפרגמנטים של שברירי פעולות נפרדות בזמן ובחלל וכך לייצר הפסקה רעיונית מלאכותית בפעולת התיקון. מדובר בפעולת תיקון רכבו, במהלכה נפגע התובע" והסביר, כי בנסיבות המקרה שלפניו " לא מדובר בהפסקה מתודולוגית לצורך ביצוע פעולה אחרת, אלא בהפסקה של שבריר שנייה בפעולת התיקון השוטפת כדי לפנות מקום לרכב חולף" (פסקה 14 לפסק הדין).
15. בשונה מהמקרה שלפניי, באותו עניין נפגע הנהג בעודו עומד בסמוך לרכבו, עת היה עסוק בהחלפת גלגל ואך הזדקף ונעמד במקומו לרגע על מנת לאפשר לרכב חולף לעבור, טרם ימשיך בעבודת התיקון. בענייננו, לאחר שהתובע בחן את מקור התקלה ברכב התקול, התרחק מהרכב ופעל על מנת להשיג מים לתיקון התקלה. אכן, התובע במועד התאונה עסק אך ורק בהשגת מים לצורך תיקון התקלה. הוא עמד ליד המונית על מנת לקבל מים ואז נפגע. השגת המים הייתה חיונית לצורך תיקון הרכב אולם, הפעולות הנלוות להשגת המים, כהכנה לתיקון: עצירת רכבים חולפים, הליכה לעבר רכב שעצר והמתנה למים המקווים, הן כשלעצמן אינן, לטעמי, חלק מהתיקון.
16. המקרה שלפניי דומה למקרה שנדון בת.א. 51344-02-14 ש.ע. נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (17.2.19) (להלן: "מקרה ש.ע.") שאוזכר בסיכומי הצדדים. גם שם, תוך כדי נסיעה בכביש בינעירוני התחמם המנוע והנפגע נאלץ לעצור בשול הדרך. הנפגע פתח את מכסה המנוע ויצא מהרכב על מנת לתור אחר מים. התובע חצה את הכביש בריצה ונפגע על ידי משאית שנסעה בנתיב הנגדי. בית המשפט קבע, כי "החיפוש אחר מים לצורך מילוי הרדיאטור ברכב, אשר תוך כדי נסיעה מראה סימנים להתחממות המנוע, היא פעולה המקדימה את פעולת 'תיקון הדרך', אבל אינה בגדר 'תיקון דרך'..." וכן: " ... ברגע התאונה, פעולת התיקון טרם החלה. בידי התובע לא היו מים למילוי הרדיאטור, והתאונה אירעה כשהוא היה בדרכו לחפשם בצדו השני של הכביש. ייתכן שהתובע היה מוצא מים תוך זמן קצר, ובאותה מידה ייתכן שהחיפוש היה מתמשך זמן רב. מדובר בכביש בינעירוני, רחוק ממקום יישוב. התובע לא ידע על הימצאות מים בצדו השני של הכביש (למשל עקב קיומם של תחנת דלק או פונדק דרכים), והוא יצא לחפשם. (פסקה 23 לפסק הדין).
17. וראו מסקנה דומה בנסיבות דומות גם בתאק (ת"א) 57104-01-12 המוסד לביטוח לאומי נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב – "הפול" (13.10.2014); וכן תא (קריות) 38263-07-11 עיזבון המנוח מרדכי חכם ז"ל נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (31.8.14) שם דובר בנפגע שרץ לכביש על מנת לאסוף חלק של הרכב שניתק ממנו ונקבע: " אפילו הייתי יוצאת מנקודת מוצא, לפיה החלק שביקש המנוח לאסוף מן הכביש, היה חיוני לצורך ביצוע תיקון דרך, איני משוכנעת שדי היה בכך כדי לבסס מסקנה שמדובר בתיקון דרך, וזאת משום שמדובר עדיין בשלב ההכנה לתיקון ולא בתיקון עצמו").
18. אף אם הנסיבות במקרים אלה אינן זהות לחלוטין לענייננו, החוט המקשר בין מקרים אלה זהה והוא שפעולות שבוצעו כהכנה לתיקון או לצורך השגת אמצעי שבעזרתו ניתן יהיה לבצע את התיקון, אינן פעולות שניתן להגדירן כחלק מהתיקון עצמו. פעולות אלה נעשות במקום אחר מבחינה גיאוגרפית, לא בסמוך לרכב התקול, וחושפות את הנפגע לסיכונים אחרים שאינם קשורים אליו.
19. קביעה שהתובע היה משתמש ברכב התקול בעת התאונה, מקום שהתאונה אירעה בעת שעמד בסמוך למונית, אשר עצרה במרחק מהרכב התקול, ונפגע מפגיעת הרכב הפוגע במונית, וזאת ללא כל מגע, קירבה ומעורבות עם הרכב התקול – לתפיסתי, אינה עולה בקנה אחד עם מגמת הפסיקה ליתן פרשנות מצמצמת להגדרת "שימוש ברכב" והשבתו למובן " הפשוט, הטבעי והמקובל של המונח" (רע"א 9135/17 פלוני נ' פלוני (4.3.2018).
20. אשר על כן, מסקנתי היא כי התאונה לא אירעה במהלך "תיקון או טיפול דרך" ברכב התקול, ולפיכך יש לראות בתובע במועד התאונה הולך רגל שנפגע מפגיעת הרכב הפוגע במונית.
21. זאת ועוד, מסקנה זו היא בלתי נמנעת לטעמי גם מניתוח המונח "עקב" - היינו שאלת קיומו של הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי בין השימוש ברכב לבין נזק הגוף שנגרם. ואבאר.
22. על פניו, לכאורה, מתקיים בענייננו הקשר הסיבתי-עובדתי (הסיבה בלעדיה-אין) בין השימוש ברכב התקול לבין פגיעת התובע ומזל בתאונה שכן, אלמלא אירעה התקלה ברכב התקול, אשר חייבה את עצירתו בשול הדרך, לא היו נקלעים התובע ומזל למקום התאונה. ואולם, בכך לא די. עלינו להמשיך ולבחון האם מתקיים בנסיבות המקרה דנן, הקשר הסיבתי-משפטי בין הרכב התקול לבין התאונה והנזק שנגרם בעטיה.
23. קיומו של הקשר הסיבתי הנדרש בין שימוש ברכב לבין התוצאה נבחן, בהתאם בפסיקה, בהפעלת מבחן משולב - מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר, כאשר נקבע שיש להוכיח, כי השימוש ברכב תרם תרומה רלוונטית, ממשית להתרחשות נזק הגוף שנגרם (ראו: רע"א 10721/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד איברהים יונן, (09.11.06) פיסקה 13).

עוד נקבע, כי "על פי מבחן השכל הישר - על הקשר בין השימוש ברכב לנזק הגוף להיות מעבר למקריות מזדמנת בלבד, " אותם מקרים בהם הסיכון בא לידי מימוש מקרי, ולא רלבנטי, שעה שנעשה שימוש ברכב, אינם מקיימים את הקשר הסיבתי הנחוץ" (עא (מחוזי חי') 242/08 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אליעד שביט (13.11.2008).

1. בענייננו, יישום מבחן הסיכון מוליך למסקנה כי לא מתקיים קשר סיבתי-משפטי בין הרכב התקול לפגיעה בתובע ובמזל ז"ל. הפגיעה בהם לא נגרמה כתוצאה מסיכון שיצר הרכב התקול שחנה בשול הדרך, ולא נעשה בו במועד התאונה כל שימוש, והראיה שהרכב התקול לא נפגע כלל וכך גם שני יושביו. אמנם, חניית הרכב התקול בשול הדרך יוצרת בהתאם לפסיקה סיכון תחבורתי (ראו רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אדרי, פ"ד נח(1) 817), אך התאונה לא אירעה כתוצאה מהתממשות סיכון זה. התאונה אירעה עקב הסיכון שיצרה המונית שחנתה לפחות בחלקה על נתיב הנסיעה והרכב הפוגע שנסע באותו הנתיב ופגע בה. התאונה אירעה במרחק מהרכב התקול ולאחר שחלף פרק זמן מאז יצאו התובע ומזל מהרכב התקול, סיימו את בדיקת מקור התקלה והחליטו לנסות לעצור רכבים חולפים ועד לעצירת המונית ולפגיעה לאחר מכן.
2. עצירת רכבים, התרחקות מהרכב התקול ועמידה בסמוך לתא המטען של המונית, אף אם מדובר בפעולות שעשויות היו לקדם את תיקון הרכב התקול, מנתקות את הקשר בין השימוש שעשו התובע ומזל ברכב התקול לבין הפגיעה שהתרחשה במרחק ממנו, בסמוך למונית וכתוצאה מאופן עצירתה ופגיעת הרכב הפוגע בה. הפעולות שביצעו התובע ומזל להשגת מים למילוי הרדיאטור, גם אם נועדו לאפשר את תיקון התקלה אם היו מצליחות, הן פעולות שנעשו לאחר שהסתיימה בדיקת מקור התקלה ואינן פעולות שהן חלק מהתיקון עצמו מכאן, לפי מבחן השכל הישר – פעולות אלה אינן קשורות בטבורן לשימוש ברכב התקול, ולא ניתן לאתר קשר רלוונטי ממשי בין הפגיעה כתוצאה מסטיית הרכב הפוגע ופגיעתו במונית לבין "שימוש" ברכב התקול.
3. במילים אחרות, נזק הגוף שנגרם לתובע, אינו נופל במסגרת הסיכון שהשימוש ברכב התקול יצר, אלא במסגרת הסיכון שיצרה המונית דווקא, כאשר התובע ומזל נמצאים במרחק-מה מהרכב התקול, ואינם עוסקים בה-בעת בביצוע פעולות תיקון. אמנם התקלה ברכב התקול ורצון התובע ומזל לתקנה היא זו שהביאה אותם לעצור את המונית ולהיפגע בסמוך אליה, אך בזמן התאונה בזיקה הסיבתית העובדתית הזו לא סגי, שעה שהם לא עסקו במועד התאונה בתיקון הרכב התקול, אלא ניסו להשיג אמצעי שעשוי היה לקדמו.
4. לפיכך, לא מתקיים במקרה הנדון הקשר הסיבתי-משפטי, ולא ניתן לקבוע כי התאונה אירעה עקב שימוש ברכב התקול.
5. לאור כל האמור, המסקנה המתבקשת היא, שלא מתקיימת הזיקה הדרושה בין השימוש ברכב התקול לבין התאונה ולפיכך, כלל אינה חבה בפיצוי התובע שלא היה במועד התאונה בבחינת משתמש ברכב המבוטח על ידה.

תאונה מעורבת

1. מכאן יש להמשיך ולבחון על מי הנטל לפצות את התובע מכוח הוראת סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים העוסק באחריותם של מספר נוהגים כלפי "אדם שנפגע מחוץ לכלי הרכב". לפי הוראת הסעיף, אדם שנפגע מחוץ לרכב בתאונה בה מעורבים מספר כלי רכב, כל הנוהגים בכלי הרכב המעורבים חייבים כלפי הנפגע ביחד ולחוד, והם יישאו בנטל בינם לבין עצמם בחלקים שווים.
2. במועד התאונה היו התובע ומזל בבחינת הולכי רגל חסרי זיקה לאיזה מהרכבים. עובר לתאונה הם לא עשו שימוש ברכב התקול, ובמועד התאונה עמדו סמוך לתא המטען של המונית, אך גם בה לא עשו כל שימוש. הפגיעה בהם אירעה כתוצאה מהתנגשות הרכב הפוגע במונית.
3. כעולה מתיק המשטרה, המונית חנתה כאשר לפחות חלקה על נתיב הנסיעה הימני באופן שיצר סיכון תעבורתי (דו"ח בוחן התנועה, עמ' 53 למוצגי נתבעת 3, הודעת נתבע 1 במשטרה, עמ' 94 למוצגי נתבעת 3); ולפיכך, לא יכול להיות חולק שמתקיים הקשר הסיבתי הישיר בין אופן החנייה לבין קרות התאונה. הרכב הפוגע סטה מנתיב נסיעתו ופגע במונית ולפיכך, אף הוא רכב המעורב בתאונה (ראו רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אדרי, פ"ד נח(1) 817; ע"א 4430/12 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' סלימאן אלעסווי (1.7.2014)).
4. לפיכך, מקובלת עליי טענתה החלופית של הראל, כי המונית חנתה באופן היוצר סיכון תעבורתי שהתממש וגרם לתאונה, ועל כן הן המונית והן הרכב הפוגע הם כלי רכב המעורבים בתאונה כמשמעות המונח בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים.

סוף דבר

1. אשר על כן, אני קובעת, כי החובה לפצות את התובע מוטלת על הראל ועל הכשרה ביחד ולחוד, בהתאם לדין, וכי דין התביעה כנגד כלל להידחות.
2. הראל והכשרה ישיבו, בחלקים שווים, לכלל את חלקה בסכום הפשרה ששולם במימון בינייים בהתאם להסדר הפשרה שאושר ביום 28.10.23 וזאת, בתוך 30 יום מהיום, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום לתובע ועד מועד ההחזר בפועל.
3. הראל והכשרה יישאו, בחלקים שווים, בהוצאות כלל בסך 7,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד אדר ב' תשפ"ד, 03 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.

ניתן ביום 15 אפריל 2024

השופט רועי פוליאק

ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (השופטת אירית הרמל; ק"ג 27141-11-20), אשר מחק את תביעת המערער בעקבות אי הגשת תצהירי עדות ראשית לאחר שחלפו ששה חודשים מהמועד האחרון שנקבע להגשתם.

רקע

ההליך בבית הדין האזורי

1. המערער הגיש ביום 10.11.2020 תביעה לבית הדין האזורי נגד המשיבה אשר ביטחה אותו בקופת ביטוח ("ביטוח מנהלים") בפוליסה הכוללת נספח אובדן כושר עבודה, לאחר שלטענתו ביום 1.10.2017 נפגע בתאונת עבודה במהלך עבודתו כבנאי. תביעתו מהמשיבה לקבלת פיצוי חודשי בגין אובדן כושר עבודה אושרה עד ליום 31.5.2018 בלבד. תביעת המערער לקבלת פיצוי בתום התקופה שהוכרה נדחתה מהטעם לפיו הוא כשיר לעבוד בעבודות סבירות אחרות. לטענת המערער הוא זכאי להמשך קבלת הפיצוי שכן בוטח כ"בנאי". המערער הגיש לפיכך תביעה לבית הדין האזורי לקבלת פיצוי חודשי בגין התקופה שקדמה להגשת התביעה בסך כולל של 138,750 ש"ח וכן למתן פסק דין הצהרתי לפיו יהיה על המשיבה לשלם לו פיצוי חודשי בסכום נקוב עד להגיעו לגיל פרישה.
2. המשיבה כפרה בכתב ההגנה שהגישה בטענות המערער. המשיבה פרטה שורה של פגמים נטענים בכתב התביעה, ובהם אי הגשת חוות דעת רפואית ואי צירוף הפוליסה. לגוף התביעה נטען בין היתר כי המערער בוטח למקרה של אובדן כושר עבודה שבו ייבצר ממנו לעסוק בעיסוק עליו הצהיר וכן ייבצר ממנו לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים לניסיונו, להשכלתו ולהכשרתו, וכי המערער עובד בפועל כך שאין בסיס לטענותיו על אובדן כושר עבודה. עוד נטען בהקשר זה כי בכל מקרה לא ניתן לרכוש כיסוי ביטוחי כ"בנאי" באמצעות המבטחת או באמצעות מבטח סביר אחר.
3. ביום 4.5.2021 הגישה המשיבה בקשה להשלמת הליכים מקדמיים בגדרה עתרה בין היתר לחיוב המערער בצו לגילוי מסמכים, במתן מענה על שאלון ועל בקשה לגילוי מסמכים ספציפיים שנשלחו אליו, ולהעברת כתב ויתור על סודיות רפואית (להלן – בקשת ההשלמה). מפרוטוקול הדיון המקדמי שנערך עולה כי באת כוח המערער טענה כי אין היא מודעת לבקשת ההשלמה ובית הדין האזורי הורה כי המערער ישיב לבקשה בתוך שבעה ימים. תשובת המערער היתה חלקית וצורפו לה מכתבי דרישה - מתוארכים ליום הדיון המקדמי - להמצאת מסמכים ולמתן מענה על שאלון. המשיבה הגישה לפיכך בקשה נוספת לחיוב המערער בהשלמת הליכים כמפורט בבקשת ההשלמה. בהחלטת בית הדין האזורי מיום 11.12.2021 נקבע כי על הצדדים להשלים את ההליכים המקדמיים עד ליום 31.12.2021 (להלן – ההחלטה בבקשת ההשלמה). הצדדים נמנעו מלפעול בהתאם להחלטה בבקשה המקדמית, ורק בשלהי חודש מרץ 2022, עובר לדיון שהיה קבוע ליום 30.3.2022, ואשר בדיעבד בוטל משההליכים המקדמיים לא קודמו, הגישו בקשות הדדיות להשלמת ההליכים המקדמיים.
4. ביום 21.6.2022 הודיע בית הדין על סיום ההליכים המקדמיים והנחה את המערער להודיע מבוקשו בדבר המשך ההליך. ביום 12.7.2022 הודיע המערער כי יגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו עד ליום 20.9.2022. משכך, ניתנה ביום 2.8.2022 החלטה בה נקבע כי התיק יקבע להוכחות בפני מותב וכי עד ליום 20.9.2022 יוגשו תצהירי המערער והמשיבה תגיש תצהיריה בתוך 60 ימים לאחר מכן. בהחלטה צוין כי " לא יוגשו תצהירי התובע/ת במועד, תימחק התובענה עפ"י תקנה 44(3) לתקנות בית הדין לעבודה [סדרי דין] תשנ"ב-1991 ללא התראה נוספת" (להלן – ההחלטה על הגשת תצהירים). מועד ההוכחות נקבע ליום 11.5.2023.
5. ביום 21.9.2022 הגיש המערער בקשה לדחות את המועד להגשת תצהירים עד ליום 1.11.2022 "שכן לא היה סיפק בידי התובע" להגיש תצהיריו במועד (להלן – בקשת הארכה). בית הדין האזורי הורה למערער בהחלטה מאותו יום להגיש את בקשת הארכה בצירוף תגובת הצד שכנגד. המערער לא טרח לעשות כן ואף לא טרח להגיש את תצהיריו במועד המבוקש או להגיש כל בקשה נוספת.
6. ביום 24.3.2023, ששה חודשים לאחר המועד שנקבע (לבקשת המערער) להגשת תצהירי המערער, ניתן פסק הדין, שיצוטט להלן במלואו, שבו נקבע כי " מאחר ועד למועד זה[ה] לא הוגשו תצהירי התובע, נמחק ההליך. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסכום של 5,000 ש"ח. ההוצאות ישולמו בתוך 30 ימים מהיום" (להלן – פסק הדין). בקשה דחופה לביטול פסק הדין, שבה נטען בין היתר כי "החלטתו האחרונה של בית הדין היתה ביום 21/9/22 וממועד זה ועד להחלטה, נשוא החלטה זו, לא ניתנו כל הוראות ו/או החלטות על ידי בית הדין לתובע באמצעות ב"כ", נדחתה בהחלטה מפורטת מיום 31.3.2023 הסוקרת את התנהלות המערער. בשולי ההחלטה נקבע כי " למרות הכל ועל מנת שלא לפגוע בתובע, האיזון הנכון הוא שהתובע רשאי להגיש תביעתו מחדש והיא תתברר בפניי מהשלב בו מצוי הליך זה" (להלן – ההחלטה בבקשת הביטול).

הערעור

הצעת הסדר דיוני

1. בהודעת הערעור שהגיש המערער נטען כי פסק הדין וההחלטה בבקשת הביטול שגויים מהיסוד ומפלים בין בעלי הדין. עוד נטען כי בית הדין האזורי לא התנה את מתן הארכה בתגובת הצד שכנגד ובנסיבות אלה היה עליו להורות למשיבה ליתן תגובה.
2. הערעור נקבע לדיון מקדמי, לא לפני ששתי החלטות על הגשת עותקי נייר לא קוימו על ידי המערער. הדיון המקדמי בוטל עקב המלחמה שפרצה. בנסיבות אלה הציע בית הדין לצדדים ביום 13.10.2023 את ההסדר הדיוני הבא:
3. ההחלטה על מחיקת התביעה (להלן – החלטת המחיקה) תעמוד בעינה.
4. המערער רשאי להגיש כתב תביעה זהה לכתב התביעה שהוגש בהליך מושא בקשת רשות הערעור (ק"ג 27141-11-20; להלן – ההליך הקודם) עד לא יאוחר מיום 9.11.2023. לכתב התביעה יצרף המערער את תצהירי העדות הראשית מטעמו. המועד דלעיל אינו ניתן לדחייה אלא באישורו של בית הדין האזורי.
5. כתבי טענות שהוגשו בהליך הקודם, לרבות כתב ההגנה, וכן ההליכים המקדמיים וההחלטות בהליך הקודם יחשבו כחלק מההליך החדש.
6. המשיבה תהיה רשאית להגיש בקשה לחיוב המערער בהשלמת ההליכים המקדמיים עד ליום 23.11.2023. בית הדין האזורי ידון בבקשה בכל דרך שימצא לנכון לפי שיקול דעתו הבלעדי לרבות בדרך של קביעת דיון מוקדם מסכם (השוו: תקנה 63(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018).
7. הגשת בקשות מקדמיות נוספות של מי מהצדדים תהיינה כפופות לאישור בית הדין האזורי.
8. מובהר בזה כי התקופה שבין הגשת כתב התביעה בהליך הקודם לבין הגשת כתב התביעה הזהה כאמור בסעיף 2 לעיל, לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות (ראו: סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958).
9. המשיבה לא תפעל לאכיפת חיוב המערער בהוצאות משפט בהחלטת המחיקה בכל דרך שהיא (לרבות קיזוז).
10. אם המערער לא יפעל בהתאם לאמור ... לעיל, תעמוד המחיקה בעינה (למעט לעניין החיוב בהוצאות) והמערער יהיה רשאי להגיש בכפוף להוראות כל דין כתב תביעה חדש בבית הדין האזורי".

(להלן – ההסדר הדיוני המוצע).

1. המשיבה הודיעה כי היא מקבלת את ההסדר הדיוני המוצע. המערער, לאחר קבלת ארכות, הודיע כי אין הוא מקבל את ההסדר. משכך, ניתנה החלטה על סיכומי טענות בכתב.

תמצית טענות הצדדים בערעור

1. סיכומי המערער כוללים טרוניה כלפי בית הדין האזורי. לטעמו, "נוכח העובדה כי מועד דיון ההוכחות קבוע לחודש 6/23 ודי היה להגיש את תצהיריו בחודש 4/23 והמשיבה היתה מגישה תצהיריה עד ובסמוך למועד דיון ההוכחות ב – 6/23", היה על בית הדין לתת "הוראות עדכניות" לצדדים ולראות בשתיקת המשיבה כהסכמה לבקשה לדחיית מועד שהוגשה ביום 21.9.2023. לא ברור לפיכך לגרסת המערער מדוע "ביה"ד קמא, משום מה, קבע דוקא את ה – 24/3/23 כמועד 'תפוגה' לשיהוי שלכאורה ניתן למערער להגיש את תצהיריו, ללא כל נימוק וללא כל הסבר". המערער מוסיף וטוען כי בית הדין האזורי התעלם מסוגית ההתיישנות, "שלהווה ידוע כי תביעה מתיישנת לאחר 3 שנים והאירוע בו עסקינן התיישן בחודש 5/21", תוך הפרת האיזון בין הצדדים. המערער עותר על כן לביטול החלטת המחיקה לרבות חיובו בהוצאות משפט ולהורות על "החייאת ההליך" בבית הדין האזורי. המערער מוסיף ומציע כי לצורך ייעול ההליכים נפסוק במסגרת הערעור סכום חד פעמי בגין תביעת אובדן כושר העבודה לפי שיקול דעתנו על בסיס חומר התיק.
2. המשיבה טוענת כי דין הערעור להידחות. בתשובתה סוקרת המשיבה את השתלשלות העניינים בהליך, תוך שהיא מציינת בין היתר כי המערער עצמו ביקש כי המועד להגשת תצהיריו יקבע ליום 20.9.2022 והוא זה שביקש את הארכתו בהמשך ליום 1.11.2022. חרף כך נמנע המערער מלהגיש תצהיר ולא נתן לכך כל הסבר מעבר לכך ש"לא היה סיפק" בידו להשלים את הכנת התצהירים במועד, תוך שהוא מפר את "חובתו לניצול מיטבי של המשאב השיפוטי היקר והמוגבל". המשיבה מוסיפה וטוענת כי לא ברור מנין באה לעולם הטענה לפיה בית דין זה יפסוק סכום כלשהו למערער. המשיבה עותרת בשולי תשובתה לחיוב המערער בהוצאות הערעור משבחר להמשיך בניהול ההליך ללא כל צורך.
3. בסיכומי התשובה חוזר המערער על טענותיו ומציין כי "בית הדין הנכבד הינו האינסטנציה המכריעה והקובעת כיצד, מתי והיכן ינוהל ההליך, והוא הפה המתיר, האוסר והקובע את אופן ניהול ההליך ... יוצא איפוא, מיניה וביה, כי אף אם המערער ביקש בקשה כלשהי, ברי כי כל עוד בקשתו לא אושרה ולא ניתנה בגינה החלטה, ברי כי היא נעדרת תחולה". לגישת המערער נוהגת המשיבה בחוסר תום לב עת היא מבקשת עתה את השלמת ההליכים המקדמיים הגם שלא עתרה לכך בבית הדין האזורי. המערער חוזר אם כן על בקשתו לביטול פסק הדין ועותר לחיוב המשיבה בהוצאות הערעור.

דיון והכרעה

מתכונת הדיון ותמצית ההכרעה

1. פסק הדין ניתן על בסיס הודעת הערעור וסיכומי הצדדים בכתב, בהתאם לסמכותנו לפי תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן – תקנות בית הדין לעבודה).
2. לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת כלל חומר התיק הגענו לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות, בכפוף להבהרה לפיה הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן – חוק ההתיישנות) תחולנה בנסיבות העניין, כך שמרוץ ההתיישנות מושעה בתקופה שבין הגשת התביעה שנמחקה לבין מועד מתן פסק דיננו. להלן נפרט טעמנו.

המסגרת הנורמטיבית

הסמכות

1. בתקנה 44 לתקנות בית הדין לעבודה (להלן – תקנה 44) נקבע לאמור:

" בית הדין רשאי, בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, למחוק על הסף כתב טענות מאחד הנימוקים האלה:

(1) אין הכתב מראה עילה;

(2) מתוך כתב הטענות נראה שהוא טרדני או קנטרני;

(3) בעל הדין נדרש, מכוח סעיף 18(ד) לחוק, לבצע פעולה בקשר לכתב טענות שהגיש, ולא ביצע אותה במועד".

1. סעיף 18(ד) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 (להלן – החוק), מקנה לשופט לבדו (ללא שיתוף נציגי ציבור) סמכויות בהליכים המפורטים בתוספת הרביעית לחוק, ובהן "להורות כל הוראה לסדר הדין שיש בה כדי לפשט את הדיון או להקל עליו" (פריט (13) לתוספת), בגדרה מוקנית לשופט אף הסמכות להורות על הגשת העדויות בתצהירי עדות ראשית חלף העדת העדים בחקירה ראשית (ראו גם תקנה 117 לתקנות בית הדין לעבודה).
2. הימנעות מקיום הוראה על הגשת תצהירי עדות ראשית, מאפשרת אפוא לבית הדין למחוק את כתב הטענות " אף בלא בקשה" מצדו של בעל דין. נעיר, כי תקנה 44(3) חלה על פי לשונה על מחדלו של בעל דין לבצע פעולה " בקשר לכתב טענות שהגיש" ולא כל פעולה שהיא. הדרישה להגשת תצהירים נובעת במישרין מהגשת כתב התביעה ומשכך הפרתה מקנה לבית הדין את הסמכות, עליה המערער לא חלק, למחוק את כתב התביעה עקב אי הגשת תצהירי עדות ראשית (אך השוו: בר"ע (ארצי) 59901-06-19 בליתי – רשות הטבע והגנים הלאומיים (7.7.2019) שבו קיבלו הצדדים את הצעת בית הדין להסכים לקבלת ערעור המבטל החלטת מחיקה בנסיבות בהן לא קוימה הוראה להשיב על בקשה שהגיש הצד שכנגד).
3. נוסיף ונציין כי בית הדין האזורי מוסמך בהתאם לתקנות בית הדין לעבודה למחוק תביעה אף מטעמים נוספים (מחיקה מחוסר מעש לפי תקנה 48א; מחיקה בשל אי התייצבות לדיון או אי הגשת סיכומים – תקנות 49(ב)(1) ו – 52(ג) בהתאמה) וכי בית המשפט העליון פסק כי רשימת העילות למחיקה על הסף בתקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות הקודמות), מקבילתה בתקנות הקודמות של תקנה 44, אינה רשימה סגורה שכן בית משפט "מטבע ברייתו" מוסמך למחוק כתב תביעה (ע"א 615/84 אברהם מרקוביץ – חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' סתם, פ"ד מב(1) 541, 545 (1988); ע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577, 582 (2003)). הדברים יפים אף באשר לסמכויות בתי הדין לעבודה (ראו: פסק דינה של סגנית הנשיאה [כתוארה אז] ל' גליקסמן בע"ב (ת"א) 9903/08 נגר – בבאי. פסקה 14 (18.10.2009)).
4. הנה כי כן לבית הדין האזורי מוקנית סמכות למחוק תביעה עקב אי הגשת תצהירי עדות ראשית במועד.

שיקול הדעת

1. אכן, ההלכה היא כי סילוק על הסף הוא סעד קיצוני אשר יינתן במשורה ובמקרים חריגים בלבד (ראו מיני רבים: בר"ע (ארצי) 42945-12-21 גורדין – מימון. פסקאות 20 – 22 (22.5.2022)). עם זאת, אין במחיקה על הסף של תביעה, במובחן מדחיית תביעה, כדי להוות מעשה בית דין, ובכפוף לנסיבות חריגות, המאפשרות לנתבע להעלות בעקבות המחיקה טענות של התיישנות או שיהוי, אין בה כדי ליצור נזק בלתי הפיך לתובע (ואולי אף עשויה להיטיב עמו במקרים של שינוי במצב העובדתי או המשפטי, ראו: יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 297 (מהדורה שלישית – דיגיטלית, מרץ 2024). להלן – רוזן-צבי).
2. בעקבות עקרונות היסוד של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018 (להלן – התקנות החדשות), החלים גם בבתי הדין לעבודה (ע"ר (ארצי) 18330-07-23 דינאמיק ג'ט אינג'נירינג בע"מ – לוין, פסקה 32 (4.2.2024)), חל שינוי בהתייחסות למחדלי בעלי דין הגורמים לפגיעה באינטרס הציבורי, בעקבות התארכות הליך שלא לצורך על חשבונם של בעלי דין נוספים הממתינים ליומם בהינתן משאביה המוגבלים של הרשות השיפוטית:

" בעקבות התקנות החדשות, הגישה למחדלים של בעל דין היא פחות ליברלית. בהינתן שמחיקת תובענה אינה יוצרת מעשה בית-דין אלא מחזירה את התובע אל סוף התור (וכן מחייבת את התובע בתשלום אגרה נוספת), אזי השימוש בכלי של מחיקת תובענה אינו נחשב לדרמטי במידה כזו שיש להפעילו רק במקרים קיצוניים או כאשר 'כלו כל הקיצין'".

(ע"א 2602/21 בן חמו נ' ליימן שליסל בע"מ. פסקה 4 (20.12.2021). להלן – עניין בן חמו. ליישום בערכאות הדיוניות ראו בין היתר: ע"א (מחוזי, י-ם) 50052-12-22 הס נ' אלגבליה (8.3.2023); ת"א (מחוזי, חי') 17761-09-21 חמוד נ' מנאע (8.3.2023)).

סיכום

1. הנה כי כן, הערכאה השיפוטית מוסמכת למחוק תובענה בשל מחדליו הדיוניים של בעל הדין, כאשר במקרה הרגיל הפגיעה בתובע מצטמצמת להחזרתו לתחילת התור ולתשלום אגרת המשפט. עם זאת, יש להקפיד כי זכויותיו המהותיות של התובע לא תיפגענה, ככל שהתנהלותו לא חצתה רף של התרשלות חמורה וזלזול בבעל הדין שכנגד ושל בית הדין (השוו: רוזן-צבי 300). בשולי הדברים יצוין, כי " ברירת המחדל היא כי הדיון בתביעה החדשה יימשך מהשלב שבו נמחקה התביעה הראשונה, ובית המשפט רשאי להתנות את המחיקה בתנאים" (ע"א 8416/22 רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל. פסקה 13 (14.11.2023). להלן – עניין שבירו).

יישום

מחיקת התביעה

1. אין להלום את התנהלות המערער בנסיבות העניין. המערער הגיש תביעה ביום 10.11.2020, ועד למחיקתה ביום 24.3.2023, למעלה משנתיים לאחר מכן, לא ביצע כל פעולה לקידום ההליך, למעט הגשת בקשה למחיקת כתב הגנה בשל אי מתן תשובה לבקשה לעיון במסמכים ספציפיים ולמתן תשובה על שאלון כבקשתו שהוגשה באיחור רב בעקבות הדיון המקדמי בהליך. בין היתר נמנע המערער מקיום ההחלטה בבקשת ההשלמה, כך שבית הדין האזורי נאלץ לבטל דיון מקדמי נוסף שנקבע ליום 31.3.2022 ולהצהיר על השלמת ההליכים המקדמיים משלא נמצאה תוחלת למתן ארכות נוספות.
2. מכל מקום, תביעת המערער נמחקה לאחר שהמערער נמנע מלהגיש תצהירי עדות ראשית במועד שנקבע להגשתם לפי בקשתו שלו. במענה לבקשת הארכה שהגיש נדרש המערער לצרף את תגובת המשיבה, אך הוא בחר שלא לעשות כן ובה בעת גם לא הגיש את התצהירים במועד ההגשה המבוקש בבקשת הארכה ואף לא לאחר מכן, וגם לא הגיש בקשה לארכה נוספת. הלכה ולמעשה המערער "ניתק מגע" לתקופה של ששה חודשים מהמועד בו הגיש את בקשת הארכה חלף הגשת תצהירי עדות ראשית.
3. המערער תמה בערעורו מה ראה בית הדין להיחפז במחיקת התביעה מקום בו "די היה להגיש את תצהיריו בחודש 4/23 והמשיבה היתה מגישה תצהיריה עד ובסמוך למועד דיון ההוכחות ב – 6/23". המערער שוגה בהיבט העובדתי, שהרי תביעתו נמחקה ביום 24.3.2023 בעוד שמועד דיון ההוכחות היה קבוע ליום 11.5.2023, כאשר בין לבין חצצה פגרת הפסח, כך שבכל מקרה לא היה מתאפשר למשיבה להגיש את תצהיריה. יתר על כן, מטיעון המערער לעיל עולה כי המערער לא ראה בהחלטה על הגשת תצהירים, בגדרה הוזהר באופן מפורש כי אי הגשתם תביא למחיקת התביעה, החלטה מחייבת וספק אם התייחס אליה אפילו כאל המלצה, אלא סבר כי הוא רשאי לעשות בהליך כראות עיניו אף מבלי ליידע את בית הדין על לוח הזמנים שבחר להכתיב להליך, " בבחינת בית הדין מורה את אשר הוא מורה והמערערות בשלהן" כלשונו הציורית של חברנו השופט [כתוארו אז] א' איטח (ע"ע (ארצי) 30283-10-15 קליינבלט – מדינת ישראל. פסקה 10 (15.2.2017)).
4. הנה כי כן בנסיבות העניין כמפורט בהרחבה לעיל בדין נמחקה תביעת המערער, בהתאם להתראה שניתנה מראש בהחלטה על הגשת תצהירים, והוא הוחזר אל "סוף התור", ומעבר לעובדה שאפשר שהיה מקום לחייב את המערער אף בהוצאות לטובת אוצר המדינה לא נמצא דופי בהחלטה על מחיקת התביעה. יצוין, כי האגרה ששילם המערער בהגשת התביעה עמדה על סכום של 143 ש"ח, כך שאין בחיובו לשלמה פעם נוספת כדי להכביד יתר על המידה.

השלכות החלטת המחיקה

1. המערער טען כי קבלת הערעור תגרום להתיישנות חלק מתביעתו. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כי כאשר " תובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה לבין דחייתה". הוראות הסעיף חלות אף בנסיבות בהן תובענה נמחקה בדרך שאינה יוצרת מעשה בית דין (טל חבקין התיישנות 334 (מהדורה שניה, 2021. להלן – חבקין).
2. אכן, כאשר נפל פגם חמור בהתנהלות התובע בעטיה נמחקה תביעתו, עשויה הערכאה המשפטית לקבוע כי לא יחול סעיף 15 לחוק ההתיישנות. בעקבות התקנות החדשות יתכן כי נקודת האיזון בכל הקשור ליישום הוראות הסעיף בנסיבות של מחיקה בעקבות מחדל דיוני תשתנה ( חבקין 352), אולם בענייננו איננו נדרשים לסוגיה. הטעם לכך הוא כי בית הדין האזורי קבע בהחלטה בבקשת הביטול, עליה לא הוגש הליך ערעורי, כי על מנת למנוע פגיעה במערער "האיזון הנכון הוא שהתובע רשאי להגיש תביעתו מחדש והיא תתברר בפניי מהשלב בו מצוי הליך זה". משמעות הקביעה, העולה בקנה אחד עם ברירת המחדל בעת מחיקת תביעה (עניין שבירו), היא כי התביעה תחזור להתנהל מאותו שלב בו נמחקה, כך שטענת התיישנות לא תישמע בשלב בו מצוי ההליך. ממילא המשיבה הסכימה מלכתחילה להצעת ההסדר הדיוני אשר כללה את ויתורה על טענת התיישנות.
3. נעיר עם זאת, כי אין בהחלטה בבקשת הביטול כדי לכבול את ידי בית הדין האזורי ממתן החלטות דיוניות שיש בהן כדי לחדש במלואם או בחלקם את ההליכים המקדמיים שלא הושלמו, אם ימצא לנכון לפי שיקול דעתו כי יהא בכך כדי לסייע לקידום ההליכים ולהגעה לתוצאה צודקת.

הערת סיום

1. התביעה נמחקה לפני כשנה. אילו היה המערער נחפז ומגישה מחדש או נענה להצעה להסדר דיוני שניתנה על ידנו, יש להניח כי ההליך בבית הדין האזורי היה עומד בשלבים סופיים. בעניין בן חמו ציין השופט י' עמית בנסיבות דומות:

" צא ולמד כי החלטתו של בית המשפט קמא ניתנה בחודש פברואר 2021, והערעורים דנן נשמעו כעשרה חודשים לאחר מכן. בתקופה זו ניתן היה להגיש זה מכבר את הבקשה המתוקנת לאישור מחדש (ולא נעלם מעיננו נושא האגרה) ולהתקדם בבירור ההליך".

( שם בפסקה 4).

1. סוף דבר – הערעור נדחה בכפוף להבהרה בסוגית ההתיישנות. המערער יישא בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת עורכי דינה בערעור בסכום (כולל) של 5,000 ש"ח.

ניתן היום, ז' ניסן תשפ"ד (15 אפריל 2024), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

  לפני

עניינה של התביעה בהחלטת הנתבע מיום 31.1.2022, במסגרתה נדחתה תביעת התובע להכרה במחלת הסוכרת כפגיעה בעבודה, כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה- 1995 (להלן- החוק).

רקע כללי

1. התובע, יליד 1946, עבד בין שנת 1970 לבין שנת 2015 במפעל שה"ל שירותים הידראולים בתעשייה האווירית (להלן- שה"ל)(ת/סע' 2; ש' 11 להודעה).
2. בשה"ל קיימות שתי יחידות- מינהל ייצור ומינהל הרכבה. בין לקוחות שה"ל נמנים חיל האוויר, צבא ארה"ב וחברות תעופה אזרחיות בכל העולם (ש' 49 להודעה; ע' 4 ש' 1-2).
3. התובע שימש כמנהל אבטחת איכות של מנהל הרכבה בשה"ל (ת/סע' 3; ע' 3 ש' 11-14; ע' 4 ש' 3-4).; ולמעשה היה אחראי על מבקרי האיכות במינהל הרכבה. כלומר, לאחר גמר הייצור במנהל הייצור עוברים החלקים למינהל הרכבה, שם מתבצע תהליך הרכבה עד למוצר מוגמר ומבקרי האיכות חותמים על איכות ההרכבה של המוצר.
4. בחודש אוגוסט 2003 פנה מר רפי שחר - טכנולוג ומכין כרטיסי עבודה של מנהל הייצור (ע' 3 ש' 15-16), במכתב תלונה למנכ"ל התעשייה האווירית דאז, מר משה קרת (להלן- המנכ"ל) לגבי ליקויים בהליכי שיפוץ המטוסים ועל האסונות העלולים להתרחש כתוצאה מכך (ע' 6, 35 ו-44 לפרוטוקול הדיון בכנסת; ש' 23 – 26 להודעה; ע' 3 ש' 22-24).
5. עוד באותו חודש זימן המנכ"ל "כנס באוגוסט של כל המנהלים, כחמש מאות מנהלים בכירים בתעשייה האווירית, הוזמנו גם ראש מנהל התעופה האזרחית, להסביר לעובדים לשנן דברים שהם יודעים שוב ושוב, שאין פשרות בנושא איכות" (עמ' 44 לפרוטוקול הדיון בכנסת).
6. בחודש דצמבר 2013 פרסם מבקר התעשייה דאז, מר דוד צרי, את מסקנותיו ונמצאו ליקויים בהיבטים מסוימים (ע' 35, ע' 40 וע' 44 לפרוטוקול הדיון בכנסת; ש' 28 להודעה).
7. בחודש ינואר 2004 פנה מר שחר במכתב נוסף למנכ"ל (עמ' 35 לפרוטוקול הכנסת; ש' 30 להודעה; ע' 3 ש' 25-27).
8. ביום 30.7.2004 פרסמה העיתונאית גב' שרה ליבוביץ- דר כתבה בעיתון מעריב שכותרתה "מחדל מתגלגל" בנושא ליקויים בתעשייה האווירית (ת/1; ע' 2 ו-ע' 3 לפרוטוקול הדיון בכנסת)(להלן- כתבה).
9. ביום 2.11.2004 התקיימה ישיבה בוועדה לביקורת המדינה של הכנסת שעניינה בקשה ממבקר המדינה לבדוק את התנהלות שה"ל (ש' 34-35 להודעה; ע' 6 ש' 6-7), אליו לא זומן התובע (ע' 6 ש' 8-11). שמו אף לא נזכר במהלך הדיון בוועדה (ע' 6 ש' 12-19).

עיקרי ההליך

10. ביום 8.12.2022 וביום 20.2.2023 הוגשו, בהתאמה, כתב התביעה וכתב ההגנה שבפנינו. לכתב ההגנה צורף הודעת התובע בפני חוקר הנתבע מיום 14.10.2021 (להלן- הודעה).
11. ביום 21.11.2023 הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם התובע- תצהירו וכן תצהירו של מר שלמה נתן פלש, הוא חברו של התובע (ע' 7 ש' 2-3; ע' 8 ש' 24-25), אשר שימש כראש תחום מנהל הרכבה בשה"ל בין שנת 1973 לבין שנת 2013. לתצהירו של התובע צורפה הכתבה וכן פרוטוקול הישיבה בכנסת מיום 2.11.2004.
12. ביום 20.2.2024 התקיים דיון הוכחות בפנינו, במהלכו העידו התובע ומר פלש.
13. ביום 26.2.2024 הוגשו סיכומי התובע, ביום 14.3.2024 הוגשו סיכומי הנתבע וביום 21.3.2024 הוגשו סיכומי תשובה מטעם התובע. מכאן הכרעתנו.

לוז טענות הצדדים

14. לטענת התובע, בתפקידו הוא היה אחראי גם על המוצר הסופי בטרם יצא ללקוח, דהיינו גם על תהליכי הייצור והרכבה המוקדמים לשלב הסופי של המוצר. מכתבו של מר שחר מאוגוסט 2003 גרם לו לטלטלה נפשית קשה. שכן העובדה כי "נמצאו חלקים בעלי פגמים מסוימים שהיו בתחום אחריותי, בין אם על ידי חתימה שלי ובין אם על ידי חתימה של מבקרים נוספים שאני אחראי עליהם, הכתה בי קשות" (סע' 18 לתצהיר). בנוסף טוען התובע, כי החלו שמועות על תחקיר עיתונאי (שהתפרסם ביום 30.7.2004), דבר שהביא לעליית המתח הנפשי בו היה שרוי. נוכח מכתבו הנוסף של מר שחר מחודש ינואר 2004 הדבר גרם לו ללחץ עצום ולסערת נפש עד כי לא חש בטוב. לבסוף טוען התובע בסעיף 14 לכתב התביעה כי אירועים אלו – המכתב מחודש אוגוסט 2003, מכתב המבקר מחודש דצמבר 2003, השמועה כי מתבשל תחקיר עיתונאי בחודש דצמבר 2003 והמכתב מחודש ינואר 2004- כל אירוע בפני עצמו מהווה אירוע מיוחד ולמצער אירוע חריג שארע לתובע בעבודתו.
15. לטענת הנתבע, לתובע לא אירעה פגיעה בעבודה כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי, שכן התובע לא נפגע בתאונת עבודה תוך כדי ועקב עיסוקו במשלח ידו. לא הוכח קיומם של אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב עבודתו אשר הביאו להתפתחות הפגיעות הנטענות; וכידוע מתח מתמשך המשתרע על פרק זמן ממושך אינו בבחינת אירוע תאונתי ואין מדובר באירוע חריג כמשמעו בפסיקה.

מסגרת נורמטיבית

16. בהתאם לסעיף 79 לחוק "תאונת עבודה" מוגדרת כ"תאונה שאירעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו...".
17. בהתאם להלכה הפסוקה, "מחלת הסוכרת הוכרה עד כה על ידי הפסיקה כפגיעה בעבודה באותם מקרים שבהם עלה בידי המבוטח להוכיח קיומו של ארוע תאונתי – קרי, ארוע מיוחד מוגדר בזמן ובמקום, שמבחינה רפואית הביא להתפרצותה של מחלת הסוכרת או להחמרתה. תביעות להכרה בסוכרת לפי עילת המיקרוטראומה נדחו, מקום שבו נטען כי הסוכרת היא תוצאה נלווית למתח מתמשך. דחייתן של תביעות כאמור היתה נעוצה בכך שמתח מתמשך אינו עונה על יסודות עילת המיקרוטרואמה" (עב"ל (ארצי) 29169-06-18 אברהם בנימין- המוסד לביטוח לאומי (מיום 6.5.2019), סע' 23).
18. בפסק דין נוסף של בית הדין הארצי לעבודה אשר ניתן לאחר מספר חודשים, אף הוא אגב מחלת הסוכרת, נקבע כי "במקרה זה אין לנו צורך להידרש לשאלת הברירה בין מבחן "האירוע המיוחד" ו"האירוע החריג", שכן על פי קביעתו העובדתית של בית הדין האיזורי לא הונחה תשתית ראייתית אובייקטיבית למצב של דחק נפשי, וזאת בין אם יאומץ מבחן האירוע המיוחד" וקל וחומר מבחן "האירוע החריג"; ובהמשך "משלא הונחה תשתית אובייקטיבית לקיומו של דחק סובייקטיבי במידה המאפשרת לראות בו כארוע מיוחד ולא כל שכן חריג אין לנו צורך במקרה זה להידרש לשאלת עוצמת הדחק הנדרשת בתביעה להכרה במחלת הסוכרת כפגיעה בעבודה ואם נדרשת הוכחתו של "אירוע חריג" או "אירוע מיוחד", ואת ההכרעה באלה נותיר לעת מצוא" (עב"ל (ארצי) 35165-11-18 אליעזר מליק – המוסד לביטוח לאומי (מיום 6.10.2019).
19. בפסקי דין מאוחרים יותר, אמנם בכל הנוגע לאירוע מוחי כפגיעה בעבודה נקבע כי "אין בנמצא ראייה אובייקטיבית המעידה על כך שביום...ארע למערער אירוע חריג, הן לכשעצמו והן כשיא במתח מתמשך בו היה שרוי לטענתו בתקופה..." (עב"ל (ארצי) 22615-12-21 דוד מישוריס – המוסד לביטוח לאומי (מיום 26.6.2022); ובכל הנוגע לפגיעה נפשית בעבודה נקבע כי "על המבוטח להוכיח קיומו של אירוע מיוחד שבו חווה דחק נפשי היוצא מגדר שגרת העבודה הרגילה ואין נדרשת הוכחתו של 'אירוע חריג' (עב"ל (ארצי) 49968-06-19 יצחק דורני – המוסד לביטוח לאומי (מיום 30.4.2022).

דיון והכרעה

20. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שנשמעו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. טרם נבאר את מסקנתנו נציין שתי הערות פרלימינריות.
21. הראשונה, אנו ערים לטענת הנתבע בסעיף 9 לסיכומיו, שלפיה התביעה הוגשה בשיהוי, אך טענה זו לא הועלתה על ידו בכתב ההגנה. לפיכך דין הטענה להידחות.
22. השנייה, אנו אף ערים לטענת התובע בסעיף 23 לסיכומיו כי "יש לציין שהנתבע במכתב הדחיה ובכתב ההגנה טענו לקיומו של מתח מתמשך, במקרה זה מתח מתמשך מקורו אחד והוא באירוע המכונן הראשון, לכן הנתבע מושתק בשלב זה מלטעון טענה שלא מסתדרת לוגית עם האמור בכתב ההגנה". דא עקא, כי הנתבע לא הסכים כלל וכלל כי מדובר באירוע כזה או אחר. אדרבה, הנתבע טען כי אין מדובר ב"אירוע חריג" וכי לא הוכח כל "אירוע תאונתי". ולגופו של עניין.
23. התובע לא הוכיח כי אירעה לו פגיעה בעבודה. שכן לא הונחה בפנינו תשתית אובייקטיבית לקיומו של דחק סובייקטיבי, במידה המאפשרת לראות במי מהאירועים הנטענים בסעיף 14 לכתב התביעה כאירועים מיוחדים, לא כל שכן חריגים. זאת לא בעטיו של המכתב מחודש אוגוסט 2003 ואף לא בגלל המכתב מחודש ינואר 2004. גם לא בשל מכתב המבקר מחודש דצמבר 2003 (להלן- מכתב המבקר).
24. למעשה התובע טוען כי המכתבים שנשלחו על ידי מר שחר, ברי "האירוע הראשון המכונן של הידיעה של המכתב שיצא מחודש אוגוסט 2003", הם אירועים מיוחדים וחריגים אשר הסבו לו טלטלה נפשית ולפרוץ מחלת הסוכרת (ראו סע' 22 לסיכומי התובע). דעתנו שונה.
25. ראשית, עת נשאל התובע, האם מכתביו של מר שחר מוענו אליו והאם שמו הוזכר במכתבים אלה, הוא השיב "לא יודע", כי אינו מכיר את המכתבים עצמם וכי אינו זוכר אם בכלל ראה אותם (ע' 5 ש' 26-31). לגבי מכתב המבקר נטען על ידו אמנם כי ראה, אבל "לא זוכר בדיוק מה היה שם" והאם שמו מופיע שם (ע' 5 ש' 34-35; ע' 6 ש' 1), אך המכתב מוען "לכל מפעל התעשייה האווירית" (ע' 6 ש' 2-5). גם מר פלש טען בעדותו בפנינו כי לא ראה את המכתבים ולא זכר אם שמו של התובע מופיע בהם (ע' 8 ש' 14-19).
26. כאשר מר פלש נתבקש לספר אודות תוכן מכתביו של מר שחר, הוא השיב "אני לא נכנסתי לעומק מה היה בתוכן המכתבים אבל ידענו שיש פה התפתחות..."; ובהמשך השיב "לא. אני יודע בכללית מה הסיבה אבל לא יודע בוודאות מה התוכן"; וכי מכתבים אלו הופנו למנכ"ל (ע' 7 ש' 8-18). לאחר מכן עת נשאל "על מה התלונן"? הוא השיב בתחילה על "פגיעה בטיב החלקים שהם לא היו...בהרכבה סופית זה מגיע אלינו...אנחנו מפעל שמרכיב את החלקים שמקבלים תג שמיש לחלק. נגיד שקיבלנו את התג. אנחנו מבצעים הרכבה ומאשרים סופית" (ע' 7 ש' 21-28).
27. באת כוחו של התובע טענה בדיון ההוכחות כי "לא ידוע לנו תוכן המכתבים. לא ידוע לנו אם הוזכר או לא הוזכר שמו של התובע ולכן לא ניתן להגיד זאת חד משמעית" (ע' 9 ש' 2-3).
28. נוכח כללם של דברים, קשה להלום את טענת התובע לגבי תחושותיו בעניין המכתב מחודש אוגוסט 2003. שכן נטען על ידו, מחד גיסא, כי "הידיעה כי נשלח מכתב שכזה (8/2003- ד.י.) גרמה לי טלטלה קשה" (סע' 14 לתצהיר), אך מאידך גיסא כי "לאחר קבלת המכתב...שהחלה חקירה דווקא עודדה אותי שכן אני הייתי סמוך ובטוח כי לא יתגלו ליקויים וכי מדובר ב"אזעקת שווא" (סע' 15 לתצהיר).
29. במילים אחרות, אנו מתקשים להאמין לתובע כי חש דחק נפשי, שכן התרשמנו כי התובע לא נחשף למכתבים אלה וכי שמו כלל לא הופיע במסגרתם. מכל מקום, לא נטען ואף לא הוכח על ידי התובע, כי ביקש לקבל מכתבים אלה מהתעשייה האווירית וכי האחרונה סירבה לתתם.
30. שנית, לא ברור כלל באיזו נקודה קונקרטית על ציר הזמן שמע התובע אודות מכתבים אלו. גרסת התובע בהודעה, שלפיה ידע על המכתב מחודש אוגוסט 2003 ממר רפי שחר (ש' 117), אינה עולה בקנה אחד עם כלל האמור לעיל. כך גם לגבי המכתב מחודש ינואר 2004 טרם הוברר מתי שמע אודותיו ובאיזו סיטואציה.
31. אמנם התובע הפנה לפסק הדין בעניין עב"ל (ארצי) 10501-05-21 בועז שפירא – המוסד לביטוח לאומי (מיום 6.12.2022), סע' 2), אך אין הנדון דומה לראיה. שכן שם נקבע כי האירוע התרחש בטווח של "ימים בודדים" וליתר דיוק כשבוע ימים, בעוד שבענייננו אין כל אינדיקציה למועד ידיעתו של התובע אודות המכתבים הנזכרים.
32. שלישית, גרסתו של התובע לגבי מיהות התלונות והגורם אליהן הופנו אינה קוהרנטית ואינה משכנעת. ובמה דברים אמורים?
33. ודוק, התובע שימש כמנהל אבטחת איכות של מינהל ההרכבה.
34. אלא מאי. התובע טען בהודעה כי מר שחר "הגיש תלונה על עבודה לא תקינה על מחלקת הייצור של שהל באיזור השיפוצים" (ש' 21-22 להודעה); ובהמשך, "יש מחלקת ייצור שלה יש מנהל אבטחת איכות ויש מחלקות הרכבה שאני ניהלתי כאשר אני זה שחתמתי בסוף על האיכות ללקוח אשר היה רואה את החתימה שלי" (ש' 45-47 להודעה).
35. עת נשאל התובע בעדותו בפנינו, מדוע הוא טוען כעת כי ההאשמה היתה גם כנגד מחלקת ההרכבה, הוא השיב, כי "מחלקת הייצור עשתה עבודה וחתמתי עליה בסוף האשמה הייתה גם על ההרכבה" (ע' 5 ש' 22-25). זאת בהמשך לדבריו כי מר שחר "לא היה שייך לביקורת אלא למחלקה שונה לגמרי ומכין את כרטיסי השיטה. אני הייתי בודק את החלקים שיצרו מכרטיסי השיטה האלו" (ע' 3 ש' 17-19); כי "הייתי האחרון שחותם על ההרכבה" וגם על הייצור (ע' 3 ש' 33-36; ע' 4 ש' 10-11).
36. ואולם, עדותו מוקשית בעינינו, שכן התובע אישר בעדותו בפנינו כי גם במנהלת הייצור היה אחראי על הייצור – מר בלכר (ע' 4 ש' 4-12). כך שלא ברור מדוע הוא נדרש לחתום על העבודה עליה אמון מר בלכר (ע' 4 ש' 12-14). אמנם לדידו של התובע המכתבים של מר שחר הופנו "לשאר המפעל. לא ציין את תחום הייצור אלא שאר...ברור שגם להרכבה." (ע' 4 ש' 35-36; ע' 5 ש' 1-3). ברם, עת נשאל התובע האם "השם שלך הופיע במכתב הזה"? הוא השיב "לא. לא יודע" (י' 5 ש' 7-8). לנוכח כללם של דברים לא ברור לנו כיצד היה ברור לתובע כי הופנתה אצבע מאשימה גם כלפי מחלקת הרכבה.
37. אנו ערים לטענת התובע בסיכומיו כי "האירוע במהותו הוא ההאשמות שהועלו בו והרעש שהוא ייצר והשאלה אם הוא כלל את שמו של התובע לא רלוונטית" (סע' 25 לסיכומי התובע). אנו סבורים אחרת, שכן בהחלט קיימת רלוונטיות לשאלה, אם הופנתה אצבע מאשימה כלפי התובע, או שמא הופנתה אצבע מאשימה כלפי שה"ל בכללותו. ויודגש, עצם העובדה כי המכתבים גרמו ל"רעש" במערכת אין משמעה כי הדבר קשור בצורה הדוקה לתובע, וכי הדבר הביא אוטומטית לדחק נפשי אצל התובע.
38. מכל מקום, עדותו של התובע והעד מטעמו אינה מהימנה בעינינו. שכן התובע נשאל בתחילה האם "זה באמת נכון מה שרפי טען?" הוא השיב "לא, אבל זה הוציא אותי משלוותי כי אני האדם האחרון שחותם" (ש' 97-98). ברם, בהמשך טען התובע כי מר ויקטור שמברגר, מנהלו והמבקר הראשי במפעל, היה מודע למכתביו של מר שחר, ובלשונו "ברור, האשמה היתה עליו בעיקר" (ש' 115-116), ובחקירתו הנגדית טען בפנינו כי מר שמברגר היה חותם סופית (ע' 4 ש' 19-24; ע' 5 ש' 9-10; ע' 5 ש' 13-16). בעדותו בפנינו, התובע הקפיד לציין כי האחריות היתה על כתפיו, אך מר שמברגר היה "אחראי מבחינת האיכות, עושה ביקורים, בודק אותנו כל הזמן. מי שהיה חותם על העבודה זה אני" ועובדים נוספים שהיו חותמים על העבודות (ע' 4 ש' 25-32), ואילו "אני חתמתי על החלקים ולא על ויקטור והאשמה המשפטית עליי ולא על ויקטור" (ע' 4 ש' 15-17). גם בכל הנוגע למכתב המבקר, כאשר נשאל התובע האם יש לו אסמכתאות, שלפיהן המבקר גילה תקלות על עבודה שהוא חתם עליה, הוא השיב שלא (ש' 131-135).
39. בהקשר זה טען מר פלש בפנינו כי שמברגר היה המבקר הראשי של המפעל וכי תחתיו היו מנהלים (ע' 7 ש' 29-36), ו"בדיעבד האחריות הכללית שלו" (ע' 8 ש' 1-2). ברם, בהמשך שינה את גרסתו והבהיר כי מר שמברגר לא עשה אחריו "כלום. הוא טיפל בנושאים שקשור ללקוחות ולא יודע" (ע' 8 ש' 10-11). לאחר מכן, עת נשאל, האם הוא יודע את מי מר שחר האשים במקרה הקונקרטי, הוא השיב "לא. הוא האשים את תחום אבטחת איכות. שהאחריות על התחום הוא של התובע" (ע' 8 ש' 32-33); וכאשר נאמר לו "שהוא האשים בעיקר את ויקטור שוברגר שהוא הראש", הוא השיב "מתחיל מהראש ואז מגיע לזנב. מה נעשה. זה התהליך" (ע' 8 ש' 32-35).
40. רביעית, התובע ביקש ליצור לישיבה שהתקיימה בחודש אוגוסט 2003 נופך כאילו מדובר בישיבת מנהלים מצומצמת אליה נקרא התובע. ואולם, כפי שהוברר לעיל, מדובר בכנס אליו הוזמנו 500 מנהלים בכירים בתעשייה האווירית. כך ובנוסף, ממילא בהתאם להודעה, הישיבה אליה מפנה התובע התקיימה לאחר שמבקר הפנים כבר הוציא את הדוח ולא בחודש אוגוסט 2003 (ש' 102-104). בהקשר זה נציין, כי עת נשאל התובע בחקירתו במוסד, "מה משה קרת עשה עם המכתב"? הוא השיב "העביר למבקר הפנים אשר הוציא דו"ח עם ליקויים והפיץ אותו למנהלים והייתה ישיבה שבה נמסר שמדובר בליקויים...זה פגע בי אישי". ובהמשך, "מה הסיבה שמשה קרת לא פנה לגוטו, מנהל המפעל אשר היה ממונה עליו?" הוא השיב ""לא יודע. אולי הוא פנה. לי לא ידוע" (ש' 101-107). תשובותיו של התובע אינן מניחות את הדעת.
41. חמישית, אמנם אין ענייננו בתובע ש"נוטל לידו את עיתון הבוקר או עיתון הצהריים, ומבטו מרקד בין הידיעות השונות עד שעינו צדה ידיעה פלונית. ומשמצא מה שמצא קרא הוא אל חבריו: "קומו ונעלה ציון- אל בית המשפט העליון. אומר ועושה" (בג"ץ 2148/94 אמנון גלברט, עו"ד נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון ויושב ראש ועדת החקירה לבדיקת (מח (3) 573, עמוד 600). שכן הוברר בפנינו בדיון ההוכחות כי התובע הגיש תביעה לאחר שנים ארוכות וזאת לאחר שהשתתף בכנס, אשר נערך בסמוך להגשת תביעתו, במהלכו שמע הרצאה של עורך דין לעניין זה, שכן עד לאותו מועד לא קישר בין מחלת הסוכרת לבין האירועים הנטענים (ע' 2 ש' 20-29; ע' 3 ש' 1-10).
42. ואולם התובע מבקש להסתמך על פרוטוקול הדיון בכנסת ו/או כתבה עיתונאית חלף הצגת המכתבים עצמם, כמו גם זימונו של מר שמברגר אשר היה הממונה עליו במישרין לעדות, כאשר הוברר כי בעת מתן הודעתו של התובע בפני חוקר הנתבע, מר שמברגר עודנו הועסק בתעשייה האווירית. הדבר נזקף לחובתו. יוער למעלה מהנדרש, כי משום מה לתובע לא היה את מספר הטלפון של מר שמברגר (ש' 158-161), הגם שהיה מנהלו הישיר.
43. שישית, אמנם בסעיפים 25 ו-26 לתצהירו טען התובע כי הרופאה הפנתה אותו לבדיקת דם לראשונה ביום 1.2.2004 אשר הובררה כלא תקינה. ברם, צודק הנתבע בסיכומיו כי התובע לא צירף לראיותיו כל מסמך רפואי מזמן אמת, המעיד על דחק נפשי שחווה כתוצאה מאירוע כלשהו, בעטיו חלה בסוכרת. אדרבה, המסמך הרפואי שצירף התובע לתצהירו (ת/3), מתייחס לביקורים מיום 12.1.2004 ומיום 10.2.2004 במסגרתם אין כל אזכור לאירועים חריגים כלשהם (בשינויים המחויבים ראו עב"ל (ארצי) 46264-01-14 סארה עאמר בדיר – המוסד לביטוח לאומי (מיום 5.2.2015).
44. אשר על כן, דין התביעה להידחות. כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ב אדר ב' תשפ"ד, (01 אפריל 2024), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.