כיצד יש לחשב תוחלת חיים שעה שהמומחה מטעם בית המשפט נוקב בהסתברויות תמותה ולא בקיצור תוחלת חיים מדוייק?

בית המשפט דן בשאלה כיצד יש לחשב תוחלת חיים שעה שהמומחה מטעם בית המשפט נוקב בהסתברויות תמותה ולא בקיצור תוחלת חיים מדוייק?

 

 

 

בית משפט השלום בתל אביב -יפו

ת"א 70398-05-18

 

 

 

לפני כבוד השופט הבכיר, ישי קורן

 

 

התובעים:

פלונים

נגד
 

הנתבעים:

הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

פתח דבר

    1. לפניי תביעת עזבון לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן – חוק פלת"ד או חוק הפיצויים). התביעה הוגשה ביום 31/5/2018 וביסודה תאונת דרכים מיום 19/7/2016. אבראהים זועבי ז"ל (להלן – המנוח) נהרג בתאונת דרכים חזיתית בין רכבו לבין משאית.
    2. הנתבעת, מבטחת הרכב בו נהג המנוח, אינה חולקת על חבותה כלפי יורשי המנוח. הצדדים נחלקו בנוגע לסכום הפיצויים.

התביעה

    1. המנוח, יליד 13/11/1956, כבן 60 שנה במותו, היה גרוש ואב לשישה ילדים. התובע 1 הוא עזבון המנוח. התובעים 2 - 5 הם ארבעה מתוך ששת ילדיו של המנוח, והם יורשי המנוח לפי צו קיום צוואה מיום 11/12/2016 (נספח 3 לכתב התביעה).
    2. המנוח עבד כעצמאי, ובבעלותו היו מספר חברות ש"גלגלו" מאות מיליוני שקלים, חברות שעסקו בתשתיות בנייה ויזמות, וכן בנכסים והשקעות. בנוסף, היה המנוח שותף בחברות נוספות, ובהן מסעדת סהרה בגליל. כתוצאה ממותו של המנוח, נקלעה המשפחה לקשיים כלכליים וחברת התשתיות שבבעלותו פתחה בהליכי חדלות פירעון.
    3. תוחלת חייו של מנוח - לצורך בירור סוגיית תוחלת חייו של המנוח, מינה בית המשפט את פרופ' איתן סקפה, מומחה בתחום הגסטרואנטרולוגיה, ואת ד"ר נילי פעילן, מומחית בתחום האונקולוגיה. מתוך חוות דעת המומחים עולה שהמנוח היה צפוי להאריך ימים לפחות עד גיל 70. בהתאם לכך יש לחשב את הפסדי השתכרותו לתקופה של כ-10 שנים ממועד התאונה.
    4. הפסדי השתכרות - המנוח היה איש עסקים חרוץ ומצליח. על פי עדויות ילדיו של המנוח, רישומי רשם החברות והדוחות הכספיים שהוגשו לשלטונות המס, היה המנוח בעלים ושותף במספר רב של חברות והרוויח מדי חודש סכומים העולים בהרבה על שילוש השכר הממוצע במשק.
    5. ניכוי קצבת השארים – לאחר מותו של המנוח פנתה אם התובעים, הגברת דינא זועבי, אל המל"ל בבקשה לקבלת קצבת שארים, ותביעתה התקבלה (נטען שהגירושין של המנוח ואם התובעים היו גירושין למראית עין בלבד). מוסכם על התובעים שיש לנכות את סכום קצבת השארים מכל סכום שייפסק לתובעים. (סע' 18 לסיכומי התובעים).
    6. התובעים מבקשים לפסוק להם פיצויים לפי ראשי הנזק הבאים:
      • הפסדי שכר בשנים האבודות – 984,674 ₪ (סכום שמשקף 30% מהפסדי השכר לעבר ולעתיד, לפי הלכת פינץ'. הפסדי השכר חושבו לפי בסיס שכר של 30,075 ₪ לחודש, שילוש השכר הממוצע במשק, נטו, לשיטת התובעים).
      • הוצאות קבורה, לוויה ומנהגי אבלות – 50,000 ₪.
      • נזק שאינו ממוני – 52,016 ₪.

סך הכול – 1,086,690 ₪, בתוספת הוצאות משפט, אגרה ושכר טרחת עו"ד.

ההגנה

    1. כושר ההשתכרות של המנוח – התביעה מבוססת על טענות מופרכות בדבר השתכרותו של המנוח, תוך ניסיון להציג תמונה מוטה של יכולותיו העסקיות. מתוך העדויות והמסמכים שהוגשו עולה כי השתכרותו של המנוח הייתה נמוכה בהרבה מכפי שטוענים התובעים. מצבו הבריאותי של המנוח בשנים שקדמו לתאונה התדרדר מאוד, והשפיע על תפקודו, יכולתו לעבוד וכושר השתכרותו. כושר ההשתכרות של המנוח היה צפוי להמשיך ולרדת וסביר להניח כי אף אלמלא התאונה היה פורש מעסקיו.
    2. תוחלת חייו של המנוח – בית המשפט מינה שני מומחים רפואיים. בהתאם לחוות הדעת של ד"ר פעילן, תוחלת חייו של המנוח הייתה צפויה להיות עד גיל 67. (12 שנים לאחר הניתוח שעבר בגיל 55).
    3. הנתבעים מבקשים לחשב את סכום הפיצויים לפי ראשי הנזק הבאים:
      • הפסדי שכר בשנים האבודות – 311,520 ₪ (סכום שמשקף 30% מהפסדי השכר לעבר ולעתיד, לפי הלכת פינץ'. הפסדי השכר חושבו לפי בסיס שכר של 11,800 ₪ לחודש).
      • הוצאות קבורה, לוויה ומנהגי אבלות – 15,000 ₪.
      • נזק שאינו ממוני – 52,016 ₪.

סך הכול – 378,536 ₪. מסכום זה יש לנכות את קצבת השארים בסך 436,389 ₪ "בהתאם לסכום התביעה של המל"ל" (סע' 12 לסיכומי הנתבעת). לפיכך, סכום הפיצויים נבלע בתגמולי המל"ל ויש לדחות את התביעה.

הראיות

    1. התובעים הגישו תצהירי עדות ראשית של התובעים 2 ו-3, בניו של המנוח, וכן תצהיר של רואה החשבון כילאן זועבי, שטיפל בענייניו של המנוח. התובעים הגישו תיק מוצגים, ובו טופסי 106 של המנוח, תקצירי שומה ודו"חות כספיים של חברות שונות.
    2. הנתבעת הגישה חוות דעת מקצועית של רו"ח אלישע סער ותיק מוצגים שכולל מסמכים שונים בקשר לחברות של המנוח. הוגשו גם דו"ח רציפות של המוסד לביטוח לאומי ובו פירוט הכנסותיו של המנוח, וכן תיק המל"ל בעניין קצבת השארים שמקבלת אם התובעים.

חוות דעת מומחים מטעם בית המשפט

    1. לבקשת הנתבעת מינה בית המשפט (כב' השופטת קצבוי) מומחים בתחום הגסטרואנטרולוגיה (פרופ' איתן סקפה) ובתחום האונקולוגיה (ד"ר נילי פעילן רמו) לצורך הערכת נכותו של המנוח עובר לתאונת הדרכים וכן לצורך הערכת תוחלת חייו בהתאם.

בחוות דעת מיום 7/12/2021 מפרט פרופ' סקפה את הליקויים השונים שמהם סבל המנוח בתחום הגסטרו' ואת הניתוחים הרבים שעבר בשנים 2010 – 2011. המנוח סבל מנכות רפואית משוקללת של כ-34% בגין 4 ליקויים שונים בתחום הגסטרו' שכל אחד מהם זיכה אותו ב-10% נכות. בעניין תוחלת החיים של מנוח קובע המומחה שמחלת הסעיפים של המנוח (דיברטיקולוזיס) לא הייתה אמורה לקצר את תוחלת חייו של המנוח. לעומת זאת, בגין עודף משקל צפוי היה המנוח לקיצור תוחלת חיים של 3 שנים וארבעה חודשים, ובגין עישון צפוי היה המנוח לקיצור תוחלת חיים של 11 שנים ו-6 חודשים.

בחוות דעת מיום 29/5/2022 מתארת ד"ר פעילן את מצבו של המנוח בתחום האונקולוגי ומפרטת את השיקולים השונים בקביעת תוחלת החיים במצב זה. בסיכום חוות הדעת מפרטת המומחית את שיעורי הההישרדות לתקופות שונות לפי הפרמטרים השונים של המצב האונקולוגי. הואיל ולא ניתן היה לחלץ מתוך חוות הדעת נתון מספרי ברור בנוגע לקיצור תוחלת החיים של מנוח בקשר עם מצבו האונקולוגי, התבקשה המומחית על ידי בית המשפט להבהיר את חוות דעתה. (החלטת השופטת קצבוי מיום 2/1/2023). במענה לשאלת בית המשפט בחרה המומחית לצטט שורה מתוך מסקנות חוות הדעת, בהאי לישנא: "לפי הנורמוגרמה לסרקומות לאחר ניתוח של MSKCC הסיכון למוות ל-12 שנים כתוצאה מליפוסרקומה T3 בעומק הגפיים התחתונות, בגיל 55, הוא כ-55%". (נספח לבקשה מס' 21). שוב התבקשה המומחית להבהיר את חוות דעתה ובתשובה הוסיפה המומחית נתונים סטטיסטיים נוספים, לפיהם 44% ימותו מסרקומה בתוך 8 שנים ו-33% ימותו מסרקומה בתוך 4 שנים. (נספח לבקשה מס' 73).

בהמשך פסק הדין אתייחס למשמעות הנודעת לחוות דעת המומחים.

דיון והכרעה

השאלות שעומדות לדיון

    1. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב ראש הנזק של הפסדי שכר בשנים האבודות. לצורך הכרעה בעניין זה יש לקבוע ממצאים באשר לתוחלת החיים של המנוח אלמלא התאונה, ובאשר לבסיס השכר של המנוח.
    2. במהלך הדיון התברר כי בעת פטירת המנוח היה המנוח נשוי לאשה בעלת אזרחות ירדנית, ולהם שלושה ילדים משותפים. בשלב מסוים בדיון טענה הנתבעת שהיא עלולה להיות חשופה לתביעת תלויים מהאלמנה ומהילדים שאינם צד להליך זה. התובע 2 נשאל על הקשר שבין התובעים לבין האלמנה והילדים והשיב: "אנחנו לא יכולים ליצור איתם קשר והם עזבו את ירדן והם בערב הסעודית" (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 19 - 21), "אמא שלהם סירבה (לקבל עזרה – י"ק) ואני יודע שהתחתנה עם מישהו מאוד עשיר והלכה לערב הסעודית" (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 37 - 38). התובעים טוענים שהאלמנה והילדים ניתקו קשר ומתגוררים בערב הסעודית, ולא סביר שיתבעו את זכויותיהם אם לא עשו כן 8 שנים מאז התאונה. לפיכך, מבקשים התובעים בסיכומיהם שבית המשפט יפסוק את מלוא הפיצוי לתובעים, ואם בהמשך תיתבע הנתבעת על ידי התלויים בעתיד, יוכלו התלויים לתבוע את העיזבון של המנוח.

טענת הנתבעת בעניין התלויים הוזכרה במהלך הדיון אך לא עלתה בכתב ההגנה, ונזנחה גם בסיכומי הנתבעת. עוד זאת, הנתבעת לא הציגה גם תשתית עובדתית שבעזרתה ניתן לברר את זכויות התלויים לעומת זכויות העיזבון.

לפיכך, שאלת קיומם של תלויים ש"מתחרים" עם יורשי המנוח על הזכות לקבלת חלק מהפיצויים אינה עומדת לדיון.

תוחלת חייו של המנוח

    1. כפי שציינתי לעיל, מומחים מטעם בית המשפט התבקשו לחוות דעתם בקשר לנכותו של המנוח עובר לתאונה, וכן בקשר לתוחלת חייו הצפויה אלמלא התאונה. ממצאי המומחים, אף הם תוארו לעיל, בפרק נפרד. איש מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחים על חוות הדעת.
    2. התובעים טוענים שעל פי חוות דעת המומחים תוחלת חייו של המנוח – אלמלא התאונה – התקצרה ב11.5 שנים. הואיל ותוחלת החיים של גבר בישראל עומדת על 81 שנים, היה המנוח צפוי להאריך ימים עד גיל 70. כמו כן, בהיות המנוח איש עסקים, דינו כדין בעלי מקצועות חופשיים ויש לחשב את הפסדי השכר שלו בשנים האבודות עד גיל 70.

לעומתם, טוענת הנתבעת, שעל פי חוות הדעת של ד"ר פעילן, 55% מהחולים בסרקומה במצבו של התובע, שהם בני 55 שנים (כגילו של התובע במועד הניתוח), ימותו בתוך 12 שנים ממועד הניתוח. לפיכך, יש לקבוע שהמנוח היה צפוי להאריך ימים עד גיל 67 בלבד, ואת הפסדי השכר בשנים האבודות יש לחשב עד גיל 67 בלבד.

    1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחוות דעת המומחים, אני סבור שיש להעמיד את תוחלת החיים של המנוח – אלמלא התאונה – על 69 שנים. נתון זה מתקבל מהפחתה של 11.5 שנים מתוחלת חיים של 80.5 שנים של גבר בישראל. לשון אחר, אני מקבל את שיטת החישוב של התובעים, אלא שאריתמטית יש להפחית שנה אחת ממנין השנים שקבעו התובעים.

להלן ההסבר; חרף שאלות ההבהרה שהופנו לד"ר פעילן, לא ניתן לחלץ מתוך חוות דעתה את מספר השנים שבו התקצרה תוחלת החיים של התובע כתוצאה ממצבו האונקולוגי. כמו כן, הואיל ולא הופנו שאלות הבהרה לפרופ' סקפה, והואיל והמומחה לא נחקר על חוות דעתו, הנחתי שקיצור תוחלת החיים בגין עודף משקל חופף לקיצור תוחלת החיים הנובע מעישון, ועל כן קבעתי שקיצור תוחלת החיים של התובע עומד על 11.5 שנים. הואיל ותוחלת החיים של גבר בישראל על פי טבלאות תוחלת חיים עומדת על 80.5 שנים, נמצא שתוחלת החיים של המנוח הייתה עד גיל 69.

בהתחשב בעיסוקו של התובע כשכיר בחברות שבבעלותו, אני מקבל את טענת התובעים לפיה יש לחשב את הפסדי השכר של התובע כדין בעלי מקצועיות חופשיים, ובמקרה של התובע – עד תום תוחלת חייו בגיל 69.

הפסדי ההשתכרות של המנוח בשנים האבודות

    1. התובעים טוענים כי שכרו החודשי של המנוח היה למעלה משילוש השכר הממוצע במשק. התובעים מסתמכים על חלקו של המנוח בבעלויות של חברות שונות. התובעים מתארים את המנוח כאיש עסקים מרכזי, כאשר עם מותו חלק מעסקיו נקלעו לקשיים.

לצורך ביסוס טענותיהם, הגישו התובעים טפסי 106 לשנים 2008 - 2010, תקצירי שומה לשנים 2011 - 2014, טופס 106 ותקציר שומה לשנת 2015, טופס 106 ותקציר שומה לשנת 2016, ודוחות כספיים שנתיים של החברות "שותפות מתחם כליל יופי" (2014), "שותפות סיבוני, אוחנה, א.ח.ח נכסים והשקעות בע"מ" (2008 - 2013), "בני בכר זועבי חברה לבניה בע"מ" (2010 - 2015). התובעים מתארים בסיכומיהם את ההכנסות לשנת 2015 (שנה שקדמה למותו של המנוח): בחברת "בני בכר זועבי" – רווח נקי של המנוח בסך 1,101,000 ₪ לשנה, ובחישוב חודשי, כ-91,750 ₪; בחברת "חומדה זועבי" – רווח נקי של המנוח בסך 526,895 ₪ לשנה, ובחישוב חודשי, כ-43,907 ₪. עוד הם מציינים כי במועדים אלו היה המנוח שותף גם בחברות: ""מתחם כליל יופי", "חברת א.ח.ח. נכסים והשקעות בע"מ", "סהרה בגליל בע"מ", "דור העמק בע"מ" (עמוד 4 לסיכומים).

    1. בתצהירו של רו"ח כיאלן זועבי, שהועסק בחברת "בני בכר זועבי בע"מ" כרואה חשבון, הוא מעיד (סעיף 27 לתצהיר): "המנוח היה איש העבודה בחברות, איש העסקים המרכזי אשר היה מרושת מבחינת היכרויות וקשרים כלכליים על כל הגורמים הכלכליים במדינת ישראל ובצפון הארץ בפרט, עם מותו, נותר חלל גדול וחלק מעסקיו נקלעו לקשיים".

בעניין הקשיים שאליהם נקלעו החברות לאחר מות המנוח, העיד התובע 3 בחקירה הנגדית (עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 34 - 39, ועמוד 21 לפרוטוקול, שורות 1 - 4): "חברות פשטו את הרגל, אנחנו שאבא נפטר בתאונה דרכים, ב-19.7.206, כל המשקל בוא נגיד, כל מה שקשרו להנהלה, גם בני בכר וגם בחבות האחרות אבא הוא הדמות. אז הבנק הפועלים בתקופה הזאת הזמין אותנו... ביקש מאתנו להתחיל לצמצם... הוא האמין יותר לאבא, ולא האמין, לא יודע לא סמך עלינו..."

    1. הנתבעת מצידה טוענת שמצבו הרפואי של המנוח לפני התאונה גרם להתדרדרות משמעותית בתפקודו. כתוצאה מההתדרדרות במצבו הרפואי של המנוח הייתה ירידה חדה בהכנסות המנוח בשנים שלפני התאונה. לשיטת הנתבעת, כושר ההשתכרות של המנוח היה צפוי להמשיך ולרדת וסביר להניח שהיה פורש מעסקיו, ללא קשר לתאונה.
    2. הנתבעת הגישה חוות דעת של רו"ח אלישע סער שמבוססת על מסמכים רבים ובהם דו"ח רציפות ביטוח וגביה של המוסד לביטוח לאומי, בקשה להקפאת הליכים של חברת "בני בכר זועבי", מימוש משכנתא, אכיפת שעבוד של חברת "בני בכר זועבי", שעבוד מבנה בעיר אום אל פחם, תביעה כנגד "בני בכר זועבי", משכנתא ושעבוד.

רו"ח אלישע סער מטעם הנתבעת סיכם בחוות דעתו כך:

    1. כושר ההשתכרות של המנוח הוא 8,683 ₪ לחודש בהתבסס על השנים 2011 - 2012, כאשר הוא לא כולל שנים שבהן לא עבד כלל.
    2. הכנסות פסיביות ומימוש מקרקעין אינן רלוונטיות לעניין כושר השתכרות.
    3. עסקאות מימוש הנדל"ן הפסיביות מעידות כי המנוח היה בקשיים כספיים שאילצו אותו לממש נכסים פרטיים.
    4. אין לקבל את הטענה כי בעקבות מותו של המנוח קרסו עסקיהם של חברות "בני בכר זועבי בע"מ" ו"סהארה בגליל בע"מ".
    5. החברות היו במצב פיננסי גבולי עוד טרם מותו – היקפי חובות בעשרות מיליוני שקלים לפחות, המחאת זכויות בלתי חוזרת לטובת קבלן משנה. נאלצו לגייס אשראי חוץ בנקאי וכן הזרימו הלוואות בעלים.
    6. הסיבה לקריסת החברות נעוצה בכך שבני המשפחה בחרו שלא להזרים כספים נוספים לחברות, או שלא יכלו לעשות כן.
    7. בחקירתו הנגדית מיום 22.9.2024 נשאל רו"ח סער מדוע לא כלל את רווחי החברות בהכנסות המנוח. לכך השיב (עמוד 28 לפרוטוקול, שורות 30 - 33): "רק במקרים נדירים ביותר, אפשר לקשר בין הכנסותיו של התובע או עזבונו לבין הרווחים של חברה. הסיבה שציינתי את העודפים זה כדי להראות שהחברות היו במצב פיננסי גרוע מבחינת הנזילות שלהם עוד טרם האירוע".

בתגובה לשאלת בית המשפט עד כמה רווחי החברות משקפים את הכנסות המנוח, ענה רו"ח סער (עמוד 30 לפרוטוקול, שורות 1 - 3 ועמ' 31 שורות 10 -11): "לא רק שהם לא משקפים, אלא במקרה הספציפי של החברה במשך שנים רבות בכלל לא היו קשורים בכושר השתכרותו, לא משכו מעולם דיבידנדים, לא אחרי שנת 2014... ולא לפני שנת 2014".

בתשובה לשאלת ב"כ התובעים לעניין קריסת החברות חודשיים לאחר שהמנוח הלך לעולמו, ענה רו"ח סער (עמוד 42 לפרוטוקול, שורות 11 - 21, ועמוד 43 לפרוטוקול, שורות 2 - 6):

עו"ד זך: "אתה חושב שזה מקרי שהחברות קרסו חודשיים אחרי שהמנוח הלך לעולמו?"

רו"ח סער: "לא. אני לא חושב שזה מקרי, הם היו צריכים לקרוס לדעתי כבר הרבה לפני זה, וזה שזה קרס אחרי שהוא, זה לא קשור אליו..."

...

"זה שהבן אדם נפטר, זה כשלעצמו בהנחה שהוא איש מפתח וכמו שראינו הוא לא איש מפתח, יש לו שותפים שמחזיקים עשרות אחוזים, הוא בסך הכל בעל זכויות כלומר שהוא פעיל לטובת העסק. אבל היה תקופה ארוכה מאוד של למעלה משנתיים כמעט 3 שנים שהוא בכלל לא היה פעיל בעסק"

...

"...לפחות ככל שזה בא לידי ביטוי בדוחות הכספיים, הם לא חשבו שהמנוח היה איש מפתח לצורך גיוס כספים. אני בחוות דעת גם הראיתי שבשנים שהוא לא היה בעסק החברה כן הצליחה לגייס כספים... זה שהבנק קרא להם אחרי שאביהם נפטר זה לא אומר שהוא לא היה קורא להם אם הוא היה נשאר בחיים".

    1. התובעים לא הציגו ראיות המוכיחות הכנסות ממשיות של המנוח מאותן חברות, או אישור ששולם מס בעד הכנסות אלו. לא הוגשו תדפיסי חשבון בנק של המנוח המוכיחים העברות כספים, ולא חוות דעת של רואה חשבון שמצביעה על הכנסות. כל שהוכח בפני בית המשפט לעניין הכנסותיו בפועל של המנוח הוא המשכורות שקיבל בהתאם לטפסי 106 ותקצירי השומה, ובהתאם לדו"ח תקופות עיסוק והכנסות של המל"ל. אני רואה לקבל את מסקנותיו של רואה החשבון מטעם הנתבעת, לפיהם החברות שהיו בבעלות של המנוח או בשותפות שלו, ספק אם היו רווחיות ובוודאי שאין לזקוף את רווחיהן הרשומים כחלק מהכנסות המנוח.

עם זאת, אני רואה לחשב את הכנסותיו של המנוח עובר לפטירתו בהתאם לטופסי 106 ולתקצירי השומה של שנים 2015 – 2016 שמשקפים את הכנסות המנוח בפועל בעשרת החודשים עובר לתאונה.

    1. בשנת 2015 השתכר המנוח 19,871 ₪ נטו בחודשים 10 – 12. בשנת 2016 השתכר המנוח 87,756 ₪ נטו בחודשים 1 - 7 (עד למועד התאונה ביום 19.7.2016)(נספחים 8 - 9 למוצגי התובעים; נספח 12 למוצגי הנתבעת). סה"כ השתכר המנוח 107,627 ₪ בעשרת החודשים הסמוכים לפני התאונה. הכנסה זו משקפת הכנסה חודשית ממוצעת של 10,763 ₪, נטו. סכום זה ישמש כבסיס לחישוב הפסדי השכר בשנים האבודות, ובהיותו מלוא הכנסתו של המנוח הוא כולל גם הפרשות לקרן פנסיה, במידה שהיו. לשון אחר, אין כל ראיה שהופרשו עבור המנוח סכומים כלשהם לקרן פנסיה, מעבר לסכום ההכנסה הכוללת שבתקצירי השומה. לאחר חישוב ההפסד הנומינלי אוסיף עליו הפרשי הצמדה וריבית כדין מאמצע התקופה.
    2. כפי שקבעתי לעיל, את הפסדי השכר במקרה זה יש לחשב באופן שמקובל לגבי מקצועות חופשיים. בהתחשב בקביעה בדבר תוחלת החיים של המנוח, יחושבו הפסדי השכר עד גיל 69. המנוח נהרג בתאונה בשנת 2016 בהיותו כבן 60. אלמלא התאונה צפוי היה המנוח להאריך ימים עד שנת 2025. בהתאם לכך יש לחשב את הפסדי השכר מחודש 8/2016 עד לחודש 11/2025, ובסה"כ 9 שנים ושלושה חודשים (שהם 111 חודשים).
    3. הצדדים מסכימים שאת סכום הפיצויים בראש נזק זה יש לחשב לפי הלכת פינץ', דהיינו לפי 30% מסכום הפסדי השכר. בהתאם לכך הפסדי העיזבון בראש נזק זה יעמדו על 10,763 ₪ כפול 111 חודשים כפול 30%, דהיינו 358,408 ₪. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מאמצע התקופה (ינואר 2021), עומד על 454,815 ₪.

נזק שאינו ממוני והוצאות קבורה

    1. התובעים לא הגישו אסמכתאות לגבי הוצאות קבורה מיוחדות . בסיכומיהם טענו התובעים שלמנוח היה מעמד חברתי משמעותי באזור מגוריו, והם נדרשו להעניק למנוח לוויה מכובדת שלא תפגע בכבודו, וכך גם לגבי מנהגי האבלות. התובעים העמידו הוצאות אלו על סך של 50,000 ₪. הנתבעת סברה כי יש להעמיד את הפיצוי בגובה של 15,000 ₪.

 

    1. בהעדר ראיות להוצאות קבורה מיוחדות, הפיצוי המקובל בגין הוצאות קבורה הוא בסך גלובלי של 15,000 ₪.
    2. סכום הפיצוי בגין נזק שאינו ממוני נקבע על פי התקנות ועומד כיום על 58,060 ₪.

קצבת השארים מהמל"ל שמקבלת בת זוגו של המנוח הגב' דינא זועבי

    1. הצדדים מסכימים שיש לנכות את קצבאות השארים מהסכום שייפסק לעיזבון.

התובעים סבורים שהסכום לניכוי עומד על 246,638 ₪, כשהם מתבססים על חישוב היוון של קצבת השארים שעתידה לקבל הגב' זועבי. החישוב צורף לסיכומי התובעים והוא נכון ליום 1/1/2024 ולגיל 63 של הגב' זועבי. יצוין כי לפי תיק המוסד לביטוח לאומי שצורף לראיות הנתבעת הגב' זועבי היא ילידת 1960 ומכאן שמלאו לה 63 שנים בשנת 2023. סכום קצבת השארים ששולם לגב' זועבי ממועד התאונה ועד לשנת 2023, אינו כלול בסכום שנקוב בסיכומי התובעים.

הנתבעת טוענת שסכום הניכויים עומד על 436,389 ₪, כשהוא כולל את הסכום ששולם לגב' זועבי עד היום, ואת היוון הקצבה שעתידה הגב' זועבי לקבל בעתיד.

    1. להשלמת התמונה ראוי לציין שהמוסד לביטוח לאומי הגיש נגד הנתבעת תביעה לשיפוי בגין קצבת השארים ששילם לגב' זועבי. תביעת המל"ל התבררה בתיק אזרחי 19806-03-24. תביעת המל"ל סולקה בהסדר גלובלי שהושג בין המוסד לביטוח לאומי לבין הנתבעת, ופרטיו חסויים. ההסדר שבין המוסד לביטוח לאומי לבין הנתבעת אינו רלוונטי לענייננו. מכל מקום, מעיון בתביעת המל"ל, ובמסמכים שצורפו לראיות הנתבעת, עולה שעד למועד הגשת התביעה שולמה לגב' זועבי קצבה בסך 197,624 ₪ (כולל הצמדה), וכי סכום הקצבה שהיא עתידה לקבל עומד – לאחר היוון – על 238,765 ₪. סה"כ – 436,389 ₪ - כטענת הנתבעת.

הנה כי כן, מסכום הפסדי השכר בשנים האבודות יש לנכות סך של 436,389 ₪.

סוף דבר

    1. המנוח נהרג בתאונת דרכים ביום 19/7/2016. הנתבעת ביטחה את רכבו של המנוח בביטוח חובה ועליה לשלם לעיזבונו של המנוח וליורשיו פיצויים לפי חוק הפיצויים.

      התובעים זכאים לפיצויים לפי ראשי הנזק הבאים:

      • הפסדי שכר – 454,815 ₪;
      • הוצאות קבורה – 15,000 ₪;
      • נזק שאינו ממוני – 58,060 ₪.

בגין קצבת השארים של הגב' דינא זועבי יש לנכות סך של 436,389 ₪.

בהתאם לכך יעמוד סכום הפיצויים הכולל על 91,486 ₪.

  1. על יסוד האמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובעים את הסכומים הבאים:

(1) פיצויים בסך 91,486 ₪.

(2) אגרת משפט בסך 704 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 31/5/2018;

(3) שכר טרחת עורך דין בשיעור 15.34% מסכום הפיצויים דלעיל.

התשלום ישולם עד ליום 30/7/25.

ניתנה היום, ל' סיוון תשפ"ה, 26 יוני 2025, בהעדר הצדדים.

 

ישי קורן, שופט בכיר
 

מהי אחריות בעל מבנה לנפילת אדם ממבנה סמוך על גג המבנה?

בית המשפט דן בשאלה מהי אחריות בעל מבנה לנפילת אדם ממבנה סמוך על גג המבנה?

 

 

בית משפט השלום בקריות

ת"א 65604-01-19 פלוני נ' ארזי רז (1995) בע"מ ואח'

 

 

 

 

בפני

כבוד השופט בנציון ברגר

תובע

פלוני

נגד

נתבעות

1. ארזי רז (1995) בע"מ

2. הראל חברה לביטוח בע"מ
3. פרוטארום תעשיות בע"מ
4. ____
5. ____

פסק דין

לפני תביעה לפיצוי בגין נזק גוף לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

תמצית העובדות הרלוונטיות

    1. התובע יליד 19.9.1978, הגיש 27.1.2019 תביעה לפיצוי נזק גוף שנגרמו לו עקב נפילה מגג בעת שעסק בפירוק גג אסבסט.

גלגולה של תביעה :

    1. מצאתי לנכון לפרט את גלגולה של התביעה שכן בדרך זו ניתן לבחון את נסיבות התאונה והאחריות של הגורמים השונים אשר נתבעו ואשר כולם מתנערים מאחריות לאירוע ו/או לביצוע העבודה.
    2. בכתב התביעה שהוגש ביום 27.1.2019 , התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1 –להלן: " ארזי רז" והנתבעת 2- המבטחת של ארזי רז. ונטען כי הן האחראיות לתאונה בהיותה של ארזי רז מזמינת העבודה ומפקחת על העבודה והעבודה בוצעה במחסן של ארזי רז.
    3. בדיון שהתקיים ביום 26.1.20 ונוכח הכחשה של ב"כ ארזי רז את האירוע, את הקשר עם התובע ו/או הקשר עם הקבלן שהעסיק את התובע ו/או של הזמנת העבודה, ביקש ב"כ התובע לתקן את כתב התביעה וטען:

" ב"כ התובע:

על פי המידע שנמסר לי מטעם אדם בשם מוחמד טנטורי אותו ציינתי בכתב התביעה, שהוא היה האיש שגייס את התובע לאותה עבודה של החלפת גל שביר. הוא מסר לי שהעבודה הוזמנה על ידי הנתבעת 1 והתובע נפל תוך כדי ביצוע אותה עבודה. בדיעבד התברר כי התובע נפל על רצפת מפעל שכן, פרוטרום. לאור העמדה הנחרצת שאני שומע מפי חברתי, אני מבקש רשות בית המשפט לתקן את התביעה ולצרף את מפעל פרוטרום ממנו פונה התובע באמבולנס. אמנם נכון כי לתובע לא היה כל קשר עם פרוטרום או עם הנתבע 1 אולם, על פי המידע שנמסר לו, הגג שייך או משמש את שני המפעלים".

לאחר הדיון הוגש כתב תביעה מתוקן ראשון –להלן: "כתב התביעה השני ".

לכתב התביעה השני, צורפה הנתבעת 3- פרוטארום, להלן: "פרוטארום ". ונטען כי: ארזי רז או פרוטארום הן המעבידות בפועל של התובע והתובע עבד בשירותיהן ופעל על פי הוראותיהן ו/או תחת פיקוחן או השגחתן.

בדיון שהתקיים ביום 20.5.21 הציג ב"כ התובע תלוש שכר של התובע ולאור הדיון שהתקיים טען ב"כ התובע כי הוא מבקש לתקן את כתב התביעה על מנת לצרף את המעביד של התובע לתביעה. ביום 30.6.21 הוגש כתב תביעה מתוקן שני, להלן: "כתב תביעה שלישי ". לכתב התביעה השלישי צורפו נתבעים 4 ו-5 , הנתבע 4- להלן: "רחמים סיטון ", והנתבע 5 להלן: "חלאילה " ונטען הקשר שלהם לאירוע הנטען כדלהלן:

 

    1. על כן, ונוכח צירוף כלל הנתבעים שהתובע מייחס להם אחריות ניתן לבחון את נסיבות התאונה והאחריות של כל אחד מהנתבעים. בהקשר זה יש לציין שארזי רז הגישה הודעה לצד ג' כנגד "מיטל סטיל ", להלן הצדדים:

הנתבעת 1 –ארזי רז הינה חברה בע"מ העוסקת בין היתר ביבוא שיווק ועיבוד לבידים, עצים פורמייקה ורעפים והינה הבעלים של מחסן שנמצא באזור התעשייה בעכו. (להלן: " המחסן").

הנתבעת 2 היא החברה שביטחה את ארזי רז בזמנים הרלוונטיים לתביעה.

הנתבעת 3- פרוטארום היא חברה בע"מ העוסקת בין היתר בייצור ושיווק חומרי גלם בתחום המזון. מפעל פרוטארום נמצא באזור התעשייה בעכו ומנוהל ממספר מבנים, אחד מהמבנים המשמש כמחסן צמוד למחסן של ארזי רז ומושכר לפרוטארום, (להלן: " מבנה פרוטארום")(שני המחסנים של ארזי רז ופרוטארום הם חלק ממבנה אחד שחולק, להם גג משותף והם ככול הנראה בבעלות של צד/דים שאינם חלק מהתביעה –ב'ב').

הנתבע 4- רחמים סיטון עסק בעבר כקבלן עצמאי בעבודות שונות ביניהן פירוק אסבסט.

הנתבע 5- חלאילה הוגדר כמעסיק של התובע ופעל במועדים הרלוונטיים לתאונה באמצעות התאגיד "מיטל סטיל".

תמצית טענות הצדדים

טענות התובע

    1. התובע טען שביום 15.7.2014 הוא הובא ע"י אדם בשם טנטורי, (להלן: " טנטורי") למחסן לצורך פירוק גג האסבסט, והשתתף בעבודות שבוצעו במקום ע"י רחמים סיטון בהזמנה ופיקוח של ארזי רז ו/או פרוטארום. במסגרת העבודות נדרש התובע להחליף גג העשוי לוחות אסבסט.

לצורך כך, עלה התובע על הגג, פרק לוחות אסבסט ושלשל אותם למטה באמצעות חבל לעבר עובד אחר שעמד על הרצפה ושחרר את לוחות האסבסט מהחבל. בשלב מסוים בעת שהתובע עסק בהורדת לוח אסבסט באמצעות החבל, נשבר וקרס לפתע לוח האסבסט עליו עמד. כתוצאה מקריסת לוח האסבסט, צנח התובע מגובה של כ-4 מטרים ונחבט בעוצמה ברצפת מבנה פרוטארום. (להלן: " התאונה")

    1. לאחר התאונה, הובהל התובע באמבולנס לביה"ח נהריה ועבר סדרת בדיקות במסגרתן אובחן כי הוא סובל מחבלות בחלקים שונים בגופו. בין היתר סבל התובע מחבלות בראש, בצוואר, בגב, בחזה, באגן ובברכיים. התובע אושפז במשך 3 ימים עד ליום 17.7.2014, אז שוחרר להמשך מעקב וטיפול רפואי במרפאות חוץ ובקופת החולים.

מאז התאונה סובל התובע מרגישות כאבים והגבלה בתנועות הגב עם הקרנה לרגליים ומכאבים במותן ובברכיים. כן סובל התובע מבעיות בתחום הנפשי והפרעות זיכרון.

    1. התובע טען כי אינו יודע ולא הייתה לו אפשרות לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו לתאונה, מאחר שמדובר בתאונה שנגרמה ע"י רכוש שהיה לנתבעים או לעובדיהם שליטה מלאה עליו. מכאן שאירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים לא נקטו באמצעי זהירות סבירים ונטל ההוכחה כי לא הייתה רשלנות מצדם מוטל עליהם.
    2. לחילופין טען התובע, שהתאונה אירעה כתוצאה מרשלנותם או הפרת חובות חקוקות של הנתבעים או עובדיהם. שכן, הנתבעים או עובדיהם הורו לתובע לבצע עבודות ללא אמצעי מיגון מתאימים, לא נקטו באמצעים שימנעו את נפילת התובע, הפרו הוראות בטיחות בעבודה ועוד.
    3. לאור כל האמור, ביקש התובע שביהמ"ש יחייב את הנתבעות לפצות אותו ביחד ולחוד בעבור הנזקים שנגרמו לו.

טענות הנתבעים

    1. ארזי רז הכחישה את טענות התובע והוסיפה כי גם ככל שיקבע שקמה לה חבות משפטית לתאונה, הרי שיש לקבוע כי התאונה ארעה בשל רשלנותו הבלעדית של התובע. בכל הנוגע לנזק, טענה ארזי רז שמדובר בנזק מופרך ומוגזם, שאין לו כל קשר לתאונה.
    2. פרוטארום טענה שהתביעה הוגשה בשיהוי ניכר והכחישה את אירוע התאונה. לטענתה, לא היה לה כל קשר לעבודות שבוצעו על הגג והיא כלל לא ידעה עליהן. פרוטארום הוסיפה שתיקון הגג של ארזי רז, בוצע ע"י ארזי רז ולכן ככל שביהמ"ש ימצא לנכון להטיל אחריות כלשהי, אזי שיש להטיל את האחריות על ארזי רז.
    3. רחמים סיטון טען כי ביום 11.7.2016, ניתן נגדו צו כינוס נכסים בתיק פש"ר 13197-06-16 וביום 27.1.2019 הוא הוכרז כפושט רגל וניתן לו צו הפטר הכפוף לעמידתו בתכנית הפירעון. יתרה מכך טען רחמים סיטון, שבזמנים הרלוונטיים לתאונה הוא כלל לא עסק כקבלן עצמאי ולכן אין בסיס לטענות לפיהן הוזמן לבצע עבודות עבור מי מהנתבעות.

לגופן של הטענות, טען רחמים סיטון כי הוא לא מכיר את התובע, מעולם לא העסיק אותו וכל אירוע התאונה המוכחש כשלעצמו, מעולם לא הובא לידיעתו. רחמים הוסיף כי מעולם לא ביצע עבור ארזי רז או פרוטארום עבודות של החלפת גג אסבסט ולמיטב זכרונו ארזי רז הזמינה לפני שנים רבות מהחברה שהייתה בבעלותו בנייה של מבנה מתכת לאחסון.

חלאילה לא הגיש כתב הגנה מטעמו ואף לא תצהיר. מאחר וזומן למתן עדות, גרסתו תיבחן בהמשך על סמך עדותו.

דיון והכרעה

הצדדים חלוקים בנוגע לנסיבות התאונה והאחריות לתאונה, הנתבעים כולם מכחישים את חבותם ולא בכדי שכן, גם תביעת התובע עברה מס' שלבים שתוארו לעיל, המצביעים כי גם התובע לא ידע להצביע מי הוא האחראי לתאונה, יתרה מזאת, התובע בכתב התביעה הראשון לא צירף את מעבידו הישיר וגם לא ייחס למעבידו אחריות. למעשה, במסגרת בחינת אחריות הצדדים קיימת חשיבות לקביעת זהות המעביד במיוחד כאשר בכתב התביעה הראשון טען התובע שהובא לעבודה על ידי אדם בשם טנטורי והוא אשר גייס את התובע לעבודה (ראה גם פ' מיום 26.1.20) ובהמשך טען שהוא אינו המעסיק (ראה גם פ' מיום 20.5.21) לכן, ולצורך בחינת שאלת האחריות אדרש לקבוע מי הוא המעסיק של התובע

נוסף על כך, חלוקים הצדדים על גובה הנזק . הדיון בנושא זהות המעביד/מעסיק יעשה במסגרת התייחסות לנתבעים רחמים סיטון וחלאילה.

נסיבות התאונה

    1. במסגרת כתב התביעה טען התובע כי " בשלב מסוים, עת עסק התובע בהורדת לוח אסבסט באמצעות החבל כאמור, נשבר וקרס לפתע לוח האסבסט עליו עמד ועקב כך צנח התובע מגובה כ-4 מטרים ונחבט בעוצמה ברצפת מפעל הנתבעת מס' 3 (משם הוא גם פונה ע"י מד"א) וכתוצאה מכך נחבל בגופו." (ראו: סעיף 12 לכתב התביעה) התובע חזר על גרסה זו במסגרת תצהירו. (ראו: סעיף 10 לתצהיר התובע)
    2. עם זאת במסגרת חקירתו, טען התובע שלפני שהורידו את לוחות האסבסט שמו אותם בצד, כך שבזמן שהוא נפל, הוא לא עסק עדיין בהורדה. העובד שהיה איתו הלך לשתות מים ונשאר לוח אסבסט קטן לפרק וכשהתובע פירק אותו הוא נפל. (עמ' 10 לפרוטוקול, משורה 24-26) במסגרת הסיכומים חזר שוב התובע על גרסתו לפיה בזמן שעסק בהורדת הלוחות, נשבר וקרס לוח אסבסט עליו עמד. (ראו: סעיף 11 לסיכומי התובע)
    3. בדו"ח מד"א מיום התאונה, נכתב כי התובע נמצא שוכב על הרצפה במפעל, לאחר שנפל מגובה של כ-4 מטרים. (ראו: נספח א לתצהיר התובע)

בטופס " בקשה למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה" שהוגש לביטוח הלאומי, נכתב כי התובע נפל מגובה 4 מטר כאשר היה על הגגון והגגון התמוטט. (ראו: נספח ב לתצהיר התובע)

בטופס תביעה לדמי פגיעה נכתב ע"י התובע בתיאור הפגיעה כי הוא עלה על גגון על מנת לפרק אותו, נפל מגובה 4 מטר ולא יכול היה לקום. (נספח ג לתצהיר התובע)

    1. מכל האמור לעיל עולה, שהתובע חזר על גרסתו לפיה נפל בעת פירוק לוחות אסבסט וגרסתו אף באה לידי ביטוי בכל המסמכים הראשוניים שמולאו בסמוך לתאונה. אני ער לכך שהיה שינוי מסוים בגרסתו של התובע במועד חקירתו שבה טען שנפל לפני הורדת הלוחות וביתר הפעמים טען שנפל בעת הורדת הלוחות . אולם, לא שוכנעתי שמדובר בסתירה היורדת לשורשו של עניין. לפיכך, אני מקבל את גרסת התובע בכל הנוגע לנסיבות התאונה.

האחריות

המסגרת הנורמטיבית – תקנות העבודה על גגות

    1. פירוקו של גג אסבסט חוסה תחת תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים או תלולים), תשמ"ו – 1976 (להלן: " תקנות הבטיחות"). שכן, גג המבנה עונה להגדרות "גג שביר" ו"חומר שביר" בתקנה 1 לתקנות הבטיחות. בהתאם לתקנה 2 לתקנות הבטיחות, ביצוע עבודות על גג שביר כפוף להוראות הבטיחות הנקובות בהן.

תקנה 3 לתקנות הבטיחות קובעת כדלקמן:

 

"( א) לא יועסק אדם בעבודה על גג שביר או תלול אלא אם כן ננקטו אמצעים שימנעו נפילתו, בהתחשב במבנה הגג, בשבירותו, בשיפועו או בהשפעת מזג האויר.

(ב) לא יעבוד אדם על גג שביר או תלול אלא אם כן ננקטו אמצעים שימנעו נפילתו, בהתחשב במבנה הגג, בשבירותו, בשיפועו או בהשפעת מזג האויר".

תקנה 4 לתקנות הבטיחות מציינת את אחד האמצעים למניעת נפילה של העובדים על גגות:

" לא יעבוד אדם על גג שביר או תלול אלא בהימצאו על לוח דריכה או זחילה מתאים, שהונח כך שבזמן עבודה עליו תמנע שבירת סיכוך הגג והלוח הובטח בפני תזוזה ובפני נדנוד"

תקנה 5 לתקנות הבטיחות קובעת מי יספק לוחות דריכה לפי תקנה 4:

" האחראי לפי פרק ג' לקיום הוראות הבטיחות יספק לוחות דריכה או זחילה באיכות טובה ובכמות הדרושה לשם גישה ממקום העלייה ועד למקום ביצוע העבודה עליו".

תקנה 8 לתקנות הבטיחות מפרטת אמצעים נוספים להגנה על עובדים על גגות:

" עבודה על גג תלול או חלקלק תבוצע רק בידי עובדים מקצועיים לגגות ותתבצע בהתחשב בסיכונים האפשריים, תוך נקיטת אמצעים אלה לפי הצורך:

(1) התקנת מחיצת מגן מתאימה ובחוזק נאות לבלימת אדם המחליק או מתגלגל במורד הגג ולמניעת נפילתו; גובה המחיצה יהיה מטר אחד לפחות מבסיסה;

(2) התקנת פיגום נאות בקצה הגג שימנע את נפילתו של אדם מהגג ויגביל נפילה חפשית למטר אחד לכל היותר;

(3) התקנת לוחות עץ מקבילים ומחוברים ביניהם, ברוחב כולל של 40 סנטימטרים לפחות המצויידים בשלבים שהמרחק ביניהם אינו עולה על 40 סנטימטר ובאופן שתובטח אחיזת רגל נאותה לעובדים;

(4) העובדים יצויידו ברתמות או בחגורות בטיחות, לפי הצורך, כמפורט בתקנה 6(ב), אשר יעוגנו בנקודות עגינה או ייקשרו חבלי עגינה מתאימים."

בהתאם לתקנה 14 לתקנות הבטיחות, לפני ביצוע עבודה על גג קיים, תיערך בידי מהנדס בניין או הנדסאי בניין בדיקה יסודית של הגג על כל רכיביו, כדי לוודא שטיבם וחוזקם מאפשר ביצועה בבטחה.

תקנות 16-17 לתקנות הבטיחות מציינות את האחראים לקיומן של תקנות הבטיחות:

תקנה 16:

"(א) תופש מפעל חייב למלא אחר הוראות תקנות אלה זולת אם החובה מוטלת במפורש על אחר.

(ב)התקשר תופש מפעל לשם ביצוע עבודה כלשהי על גג שביר או תלול, או עבודה אחרת כלשהי המחייבת דריכה או הימצאות עליו, התקשרות חוזית עם קבלן מומחה לביצוע העבודה, חייב הקבלן למלא אחרי הוראות תקנות אלה, זולת אם החובה מוטלת במפורש על העובד מטעמו."

תקנה 17:

"( א) בבניה חייב מנהל העבודה למלא אחר הוראות תקנות אלה, למעט תקנות 5 ו-14 שקיומן על מבצע הבניה, וזולת אם החובה מוטלת במפורש על העובד.

(ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), חייב מבצע הבניה לקיים תקנות אלה אם לא נתמנה מנהל עבודה או אם מנהל עבודה הפסיק לשמש בתפקיד או נפסל ולא נתמנה אחר תחתיו."

מן הכלל אל הפרט- בחינת האחריות

אחריות ארזי רז

    1. ארזי רז הכחישה כאמור כל קשר לתאונה וטענה שלא הזמינה כל עבודה על גג המחסן שלה ושאינה מכירה כלל את התובע. לטענתה הנטל על התובע להוכיח את אחריותה והוא לא עמד בנטל זה. כאן המקום לציין שארזי רז והנתבעת 2 לא הגישו תצהיר מטעמן ואף לא זימנו כל עד מטעמן. לאחר בחינת כלל הראיות שוכנעתי כי לארזי רז אחריות לאירוע התאונה ולהלן טעמי:
    2. בשאלון שהופנה לארזי רז נשאלו השאלות הבאות:

" האם נכון כי בחודש 7/2014 בוצעו בנגריה עבודות להחלפת הגג?"

" האם נכון, כי בחודש 7/2014 הזמנתם את הקבלן רחמים סיטון לבצע עבודות להחלפת גג הנגריה?" (ראו: נספח ד לתצהיר התובע)

בתשובה לשאלון, השיבה ארזי רז כדלקמן: " למיטב הזכור למר ארז בן סימון, רחמים סיטון החליף אסבסט והתקין אסכורית בחלק קטן מהגג, העבודה נמשכה ימים בודדים. לא הייתה כל "תאונה" באותם ימים בודדים ובכל מקרה לא הוחלף גג הנגריה, אלא הוחלף גג אסבסט כאמור בחלק קטן מהגג באסכורית".

למעשה, במסגרת התשובות שנתנה ארזי רז לשאלון, קשרה עצמה ארזי רז לביצוע עבודה להחלפת גג האסבסט באסכורית, אומנם אין בתשובה ללמד על מועד ביצוע העבודה, על אופן הזמנת העבודה ואפילו לא על הקשר שבין רחמים סיטון ותיקון הגג במועד התאונה אולם די בכך כדי להוות ראשית ראיה לביצוע עבודות בגג הנגריה להחלפת לוחות אסבסט כאשר יתר הנסיבות ומחדלי ארזי רז בהבאת ראיות כפי שיפורט משלימים את החסר.

יש להדגיש התשובות לשאלון נמסרו על ידי ב"כ ארזי רז שלא במסגרת תצהיר תשובות לשאלון ולמעשה ארזי רז מצאה לנכון שלא לזמן את מר ארז בן סימון לעדות לצורך קבלת מידע נוסף ו/או הבהרה לתשובות שהשיב לכאורה מטעם ארזי רז לשאלות שנשאל על ידי התובע.

נוסף על כך, ארזי רז לא הגישו תצהיר מטעמם ומר ארז בן סימון כאמור לעיל אף לא הגיע למסור עדות. למעשה, ארזי רז בחרה שלא להגיש תצהיר ולא להביא לעדות איש מטעמה. לפיכך, לא ניתן היה לברר מולה, מה בדיוק הייתה סוג ההתקשרות בינה לבין מר רחמים סיטון וכיצד יתכן שלא ידעה על תאונה שאירעה בשטחה כשישנן עדויות שנציג מטעמה היה ביום התאונה ואפילו נטען שהעבודה החלה ובוצעה בשטח המחסן שבהחזקתה .

בהתאם להלכה הפסוקה, הימנעות זו של ארזי רז מהבאת ראיות שהיו בהישג ידה ללא כל הסבר סביר עומדת לחובתה. (ראו: ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף בע"מ (27.7.2008)) במקרה הנדון , יש בכך כדי לחזק את גרסת התובע והעד מטעמו שהעבודה לפירוק גגות האסבסט היו בשטח המחסן שבהחזקת ארזי רז.

במסגרת עדותו, העיד התובע שלמרות האמור בתצהירו, הוא אינו יודע בפועל מי הזמין את מי לעבודה. (ראו: תמליל מיום 25.6.2024, עמ' 8, ש' 6)

עם זאת, ידע התובע להעיד כי הפועלים נכנסו למחסן של ארזי רז לביצוע העבודה :

" עבדתי דרך טנטורי, עבדתי דרך טנטורי, אמר לי בוא יש עבודה ככה וככה, ועליתי, נכנסנו לארזי רז, התחלתי לעבוד, היינו שני קבוצות, היינו 4 עובדים, 2 רוסים ואני ובן דודה שלי, והיה טנטורי אתנו. פתאום לקח בן דודה שלי עם האיזה אחד מהבחורים האלה, עלו על גג ואני עליתי על גג אחר. אני לא יודע של מי זה, אפילו, הייתי, אבל עליתי למה בגלל טנטורי אמר לי, תעלה, תעשה פה, תפרק את הגג הזה, ואני קיבלתי את העבודה הזאת." (ראו: תמליל דיון מיום 25.6.2024, עמ' 8, ש' 10-15) (ההדגשה שלי-ב'ב').

וכן:

" אנחנו נכנסנו, נכנסנו דרך ארזי רז". (שם, ש' 37)

בן דודו של התובע – מוסא, להלן: " מוסא" שעבד עם התובע בפירוק הגג ביום התאונה, הוסיף והעיד שביום התאונה היו במקום: טנטורי, מנהל הנגרייה, קרי אדם מטעם ארזי רז ורחמים סיטון. (ראו: תמליל דיון, עמ' 35, ש' 1-2)

מוסא העיד שהעבודה הייתה פירוק של גג האסבסט של ארזי רז (תמליל דיון –עמ' 38ש' 36 עד עמ' 39 ש' 3. אמנם מוסא העיד שלהשקפתו הגגות של ארזי רז ופרוטארום מחוברים יחד ולא ניתן לפרק רק אחד מהם, (ראו: תמליל דיון, עמ' 39, ש' 26) אולם בפועל העיד שהוא ביצע את העבודה בנגרייה ועלה לגג מתוך הנגריה (תמליל דיון עמ' 30 ש' 36 עד עמ' 40 ש' 1) , כמו כן, מוסא העיד שמי שנתן לפועלים את ההוראות היה טנטורי לאחר שזה האחרון שוחח עם סיטון ומנהל הנגריה (תמליל דיון עמ' 40 ש' 2-15) . מוסא הוסיף, שאמרו לתובע לפרק את הגג של פרוטארום, אולם בהקשר זה מדובר בעדות שמועה, שכן מוסא העיד שהוא לא שמע את הדברים בעצמו. (שם, עמ' 39, ש' 34-37)

    1. מדו"ח מד"א שהוגש ע"י התובע מיום התאונה, ניתן ללמוד כי האמבולנס אסף את התובע מהכתובת של ארזי רז, כשהתובע נמצא במצב שכיבה במבנה פרוטארום, שצמוד כאמור למחסן. (ראו: נספח א לכתב התביעה)
    2. בטופס "בקשה למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה" מיום 11.8.2014 שהוגש לביטוח הלאומי נרשם שכתובת מקום התאונה היא "ארזי רז אזור תעשיה עכו דרום". (ראו: נספח ב לכתב התביעה) בדומה לכך, בטופס לתביעה לדמי פגיעה שהוגש לביטוח הלאומי, במקום הפגיעה נרשם: "ארזי רז איזור תעשיה עכו דרום", (ראו: נספח ג לכתב התביעה) .
    3. בכל הנוגע לטענת ארזי רז שבאה לידי ביטוי במסגרת סיכומיה, לפיה ככל שתתקבל הטענה שרחמים סיטון ביצע את העבודה בהזמנתה באמצעות טנטורי, אזי יש מקום לדחות את התביעה נגדה , דין טענה זו להידחות. ארזי רז הפנתה לפסקי דין שעסקו בהוראות תקנות הבטיחות. יש לציין בהקשר זה כי במסגרת ע"א 3370/12 כהן נ' גדעון (26.1.2014) (להלן: " עניין כהן"), נקבע כי גג אסבסט עונה להגדרת "גג שביר".

תקנה 16(ב) לתקנות הבטיחות קובעת כדלקמן:

" התקשר תופש מפעל לשם ביצוע עבודה כלשהי על גג שביר או תלול, או עבודה אחרת כלשהי המחייבת דריכה או הימצאות עליו, התקשרות חוזית עם קבלן מומחה לביצוע העבודה, חייב הקבלן למלא אחרי הוראות תקנות אלה, זולת אם החובה מוטלת במפורש על העובד מטעמו."

במסגרת עניין כהן, קבע כבוד השופט דנציגר כי " מתקנות אלה ניתן ללמוד את הדברים הבאים: כאשר עבודת תיקון של גג שביר או רעוע מתבצעת ב"מפעל", הרי שברירת המחדל היא שתופש המפעל, קרי, המחזיק בו, אחראי לביצוע תקנות העבודה על גגות. ואולם, ככל שהמחזיק התקשר עם קבלן מומחה לצורך ביצוע העבודות, הרי שהאחריות לביצוע התקנות הוא על הקבלן." (ראו: עניין כהן, שם בעמ' 8)

בהתייחס לקביעה זו, הזכירה ארזי רז שרחמים סיטון העיד בביהמ"ש שהוא מומחה לעבודות תיקון והחלפת גגות אסבסט והנו קבלן מורשה של המשרד לאיכות הסביבה ופועל תחת רישיון ומחויב לכל כללי העבודה הקשורה לפירוק אסבסט. מכאן, שככל שתתקבל הגרסה לפיה רחמים סיטון הביא לעבודה את טנטורי שהביא לעבודה את התובע, הרי שארזי רז פטורה מאחריות. כאן המקום להבהיר כי רחמים סיטון הנתבע מס' 4 העיד על עצמו כי הוא משמש כקבלן מורשה מטעם המשרד לאיכות הסביבה לפירוק גגות אסבסט והוא מומחה בעניין ופועל תחת רישיון של המשרד לאיכות הסביבה לרבות על פי כל הכללים נדרשים מקבלן לפירוק גגות אסבסט.

ואולם כפי שציינתי לעיל, אין בידי לקבל טענה זו של ארזי רז. ראשית, לא יתכן שארזי רז תכחיש את הזמנת העבודה ואת אירוע התאונה במסגרת כתב הגנתה לרבות כל קשר עם הקבלן ואז תבקש שתתקבל הטענה העובדתית ההפוכה, לפיה היא כן הזמינה את העבודה של פירוק הגג והעסיקה את רחמים סיטון. בהמשך לכך ועל בסיס אותה טענה, הציפיה של ארזי רז היא שביהמ"ש ידחה את התביעה נגדה. מדובר בטענות עובדתיות חלופיות ולא ניתן להשלים עם כך.

יתרה מכך, מר רחמים סיטון הצהיר כי בשנים הרלוונטיות לתאונה כלל לא עסק כקבלן עצמאי (ראו: סעיף 6ב לכתב ההגנה של רחמים סיטון) וכן, כי קודם לתחילת ביצוע עבודה של פינוי אסבסט היה צורך לקבל היתר מהמשרד לאיכות הסביבה. (ראו: סעיף 5 לתצהיר רחמים סיטון) בענייננו, כלל לא בטוח שהוצא היתר שכזה לביצוע העבודה. למעשה, לא הובאה כל ראיה (למשל, חשבוניות, הזמנת עבודה או כל מסמך אחר) לא על ידי התובע ולא על ידי ארזי רז שיכולים להצביע על מעורבות ישירה של רחמים סיטון בביצוע עבודת פירוק גג האסבסט במחסן. אומנם אני ער לכך, שהעד מטעם התובע-מוסא העיד כי בבוקר יום העבודה ראה את רחמים סיטון בשטח המחסן למשך 10 דקות (תמ' פ' עמ' 35 ש' 6-8) אך בה בעת העיד כי לא שמע את דברי האנשים שהיו בשטח המחסן והוא מודה כי לא קיבל הוראות מרחמים סיטון אלא רק מטנטורי (שם עמ' 35 ש' 9-15). לא שוכנעתי אפוא שיש בעדות זו כדי להוכיח ברמת הוודאות הנדרשת במשפט אזרחי כי רחמים סיטון שימש בפועל כקבלן מומחה לפירוק גג האסבסט. לאור כל האמור, לא הוכח כלל שרחמים סיטון היה קבלן מורשה לביצוע עבודות תיקון ופירוק גגות אסבסט במועד התאונה וטענת ארזי רז בעניין זה נדחית. משכך, משהוכח בפני שארזי רז קשרה עצמה לעבודת החלפת גג האסבסט במחסן, והעד מוסא כמו גם התובע העידו שתחילת ביצוע העבודה החלה בנגריה ואף עלו לגג משטח הנגריה ובהעדר כל תצהיר ו/או עדות מטעם ארזי רז שיכולים להפריך או לסתור עדויות אלו, כל שכן שהן מחזקות את גרסת התובע בעניין מיקום ביצוע העבודה כאמור לעיל, הרי שיש לקבוע כי העבודה בוצעה בשטח הנגרייה של ארזי ומכאן את אחריותה.

    1. לאור כל האמור, אני קובע את אחריותה של ארזי רז כמחזיק מפעל לאירוע התאונה, בהתאם לתקנות הבטיחות , מבלי למעט מהאמור לעיל, ונוכח ביצוע העבודה על ידי אדם בשם טנטורי ופועלים מטעמו שלא הוכח כי הם בעלי ניסיון ומומחיות בפירוק גגות אסבסט הרי שלא ניתן להימנע מהמסקנה שארזי רז אף התרשלה בבחירת קבלן הביצוע, בנסיבות לעיל אני קובע שיש לייחס לארזי רז 30% אחריות. (ראו: תקנה 16 לתקנות הבטיחות)

ארזי רז והנתבעת 2 הגישו הודעה לצד ג' כנגד "מטיל סטיל" ולמעשה ככנגד נתבע 5. אקדים ואומר שדין ההודעה לצד ג' הוא דחייה. ראשית וכפי שציינתי לעיל, ארזי רז לא הביאו כל ראיה מטעמם לביסוס האחריות של הנתבע 5 והעסק מטעמו ולכך שהוא חייב לשפותם בגין כל נזק שיחויבו בגין התאונה. אולם מעבר לכך, אחריות ארזי רז עומדת בעינה כמפורט לעיל וללא כל קשר לצד ג' או לנתבע 5 שכן ארזי רז לא עמדו בחובות הזהירות המוטלות עליהן על פי כל דין וכפי שציינתי לעיל, אף התרשלו בבחירת בעל המקצוע לפירוק הגגות או העסיקו בעל מקצוע שאינו מורשה על פי דין לפרק גגות אסבסט ולא דאגו שימלא חובותיו כלפי העובדים בפירוק הגגות בשטח המחסן בעלותם או בחזקתם. על כן, ומכל הטעמים לעיל אני דוחה את ההודעה לצד ג' כלפי "מטיל סטיל" ו/או הנתבע 5 חלאילה.

אחריות פרוטארום

    1. התובע נפל כאמור בשטח המבנה של פרוטארום והעיד שהוא עמד על הגג של פרוטארום בעת ביצוע העבודה. מעבר לכך, העד מוסא טען שלא ניתן לפרק את הגג של ארזי רז מבלי לפרק את הגג של פרוטארום. עם זאת, התובע ומוסא לא העידו שראו איש מטעם פרוטארום ביום התאונה וכן שנכנסו לביצוע העבודה במחסן ארזי רז דרך הנגרייה/מחסן עצים של ארזי רז. יתרה מזאת התובע העיד שלא ידע כלל שהוא עומד על גג מבנה פרוטארום (תמ' פ' עמ' 8 ש' 13, 31-36, עמ' 9 ש' 7-9) גם העד מוסא העיד שהם עבדו על הגג של הנגרייה אך לא ידעו להבחין שהגג עליו עמד התובע הוא של פרוטארום.
    2. יתרה מכך, רובי נסימוב מנהל המפעל מטעם פרוטארום במועד התאונה הגיע למתן עדות וטען שפרוטארום לא הזמינה את העבודה של פירוק הגג. אמנם תמוה בעיני שמר נסימוב לא ידע אם בוצע תחקיר בעניין התאונה שאירעה בשטחה של פרוטארום וכן לא זכר לומר כיצד תוקן הגג בסופו של דבר. עם זאת, לא די בכך כדי לבסס את אחריותה של פרוטארום לאירוע התאונה.
    3. דומני שבהקשר זה ולנוכח תיאור שיטת העבודה על ידי התובע ומוסא שלפיה לוחות האסבסט פורקו והורדו באמצעות חבל לעובדים שהיו על רצפת המחסן, ולאור טענת התובע כי היו במקום לפחות 4 עובדים מטעם טנטורי ובבוק יום העבודה מס' אנשים שהתייעצו ביניהם , יהיה זה תמוה עד מאוד להניח שמספר האנשים הרב הסתובב בשטח המחסן של פרוטארום מבלי שפרוטארום תדע על כך, ולכן, בסבירות גבוהה ניתן להניח שפעילות העבודה שבוצעה לא נעשתה בשטח מבנה פרוטארום.
    4. יפים לעניין זה אף קביעותיה של כבוד השופטת וילנר במסגרת ע"א 1751/81 עיריית אשקלון נ' פלוני ואח' (2.10.2019) (להלן: " עניין פלוני") בעניין פלוני, נידון עניינו של אדם שהגיע לאזור תעשייה ותר אחר בעל המוסך. בעל המוסך היה אותו זמן על גג המוסך. התובע עלה אל גג המוסך – גג בעל שיפוע העשוי ברובו מלוחות אסבסט ומשובצים בו לוחות פרספקס שקופים. בעודו מתקרב לעבר בעל המוסך, אחד מלוחות הפרספקס נשבר תחתיו והוא נפל אל תוך המוסך ונפצע.

ביהמ"ש קבע כי בעל המוסך לא היה צריך לצפות שהתובע יעלה על גג המוסך ומשכך לא הייתה עליו חובה לגדר את הגג או להציב שלטי אזהרה במקום. כבוד השופטת וילנר אף חיזקה את קביעתו של ביהמ"ש המחוזי לפיה אין מקום להטיל אחריות על המוסך, שכן מדובר במבנה הממוקם באזור תעשייה ואין כל סיבה נראית לעין לעלייה של לקוחות או עוברי אורח אל גג המוסך.

בעניינינו, משלא הובאו ראיות למעורבותה של פרוטארום בהזמנת העבודה ובביצועה ומאחר שפרוטארום ממוקמת גם היא באזור תעשייה, אין מקום לחייב אותה לצפות שפועלים שהוזמנו ע"י ארזי רז יעלו על הגג שלה, על מנת לפרק את הגג של ארזי רז. יש לזכור בהקשר זה את גלגולה של התביעה שהוגשה ולפיה התביעה הראשונה הוגשה במקור רק כנגד ארזי רז וחב' הביטוח שביטחה אותה ללא שהתובע ייחס לפרוטארום כל אחריות כלפיו.

לאור כל האמור, לא מצאתי כי קיימת אחריות לחיובה של פרוטארום ועל כן, אני מורה על דחיית התביעה כנגד פרוטארום.

אחריות רחמים סיטון

    1. התובע לא הגיש כל ראיה ממנה ניתן ללמוד על אחריותו של רחמים סיטון לאירוע התאונה. אמנם, התובע ומוסא טענו שראו את רחמים סיטון ביום התאונה בעת שפירקו את הגג, אולם לא די בכך כדי להוכיח כי רחמים סיטון היה קשור בעבודות שבוצעו וודאי שלא ניתן להוכיח את תפקידו או חלקו.
    2. הגם שבמסגרת התשובות לשאלון שהופנה אליה, קשרה ארזי רז את רחמים סיטון לעבודה של החלפת אסבסט והתקנת אסכורית בחלק של הגג בזמנים כלשהם שאינם בהכרח רלוונטיים לתאונה, לא הוגשה כל ראיה מטעם ארזי רז לטענה כאמור. (ראו: נספח ד לתצהיר התובע) מלבד זאת, גם אם ארזי רז העסיקה את רחמים סיטון במועדים הרלוונטיים לתאונה בעבודות אלה, לא די בכך כדי לקבוע את אחריותו של רחמים סיטון לאירוע התאונה. גם במקרה זה יש לשוב ולהתבונן בגלגולה של התביעה שכן צירופו של רחמים סיטון נעשה רק בכתב התביעה השלישי ללא שהתובע ראה בו אחראי לתאונה לא בעת הגשת כתב התביעה הראשון ואף לא השני.
    3. נראה כי גם הצדדים – התובעים והנתבעים 4 ו-5 השכילו להבין כי לא קיימות די ראיות כדי לקשור את רחמים סיטון לאירוע התאונה ולכן הגישו ביום 26.1.2025 לאחר שמיעת הראיות והגשת הסיכומים ועוד בטרם מתן פסק דין בקשה מוסכמת לדחיית התביעה כנגדו. לאור כל האמור, בראי הראיות שהוגשו והבקשה המוסכמת שהגישו הצדדים, אני מורה על דחיית התביעה כנגד רחמים סיטון.

אחריות מוחמד חלאילה

    1. כפי שציינתי לעיל, ביום 26.1.25 הוגשה בקשה מוסכמת בין התובע לבין הנתבעים 4 ו-5 לדחיית התביעה כנגדם, בהחלטה שניתנה על ידי קבעתי שהבקשה תתברר במסגרת פסק הדין ובניגוד לרחמים סיטון הנתבע 4 שלא מצאתי כל אחריות מטעמו ו/או מעורבות כלשהי לביצוע העבודה או לנזקי התובע כפי שגם התובע הבין וביקש, שוכנעתי שעניינו של הנתבע 5- חלאילה שונה ולאחר בחינת כלל הראיות אין בידי לדחות את התביעה כנגד חלאילה, ההיפך הוא הנכון ולהלן טעמי:
    2. אין חולק לגבי מספר עובדות הרלוונטיות לענייננו: התובע קיבל תלוש שכר למועד העבודה מחלאילה וזה האחרון אף חתום על טופס התביעה למל"ל, וטופס הבקשה לטיפול רפואי לנפגע בעבודה.
    3. בטופס תביעה לדמי פגיעה שהוגש לביטוח הלאומי, נרשם כי שם המעסיק הוא "מיטל סטיל" – החברה שנמצאת בבעלות מוחמד חלאילה. כמו כן, נרשם שנמסרה לו הודעה על התאונה והוא זה שחתום על הטופס. בדומה לכך, חתום מוחמד חלאילה על טופס בקשה לטיפול רפואי לנפגע עבודה. (נספחים ב-ג לתצהיר התובע)

 

    1. חלאילה העיד שטנטורי עבד אצלו והוא היה זה שהוציא לתובע את התלוש. (ראו: עמ' 79 לתמליל, ש' 5-6, 9-10) התובע אמנם לא הכיר את חלאילה אישית, אך ביקש מטנטורי תלוש שכר וידע שתלוש השכר הגיע מחלאילה. (ראו: תמליל מיום 10.7.2024, עמ' 5, ש' 1-2)
    2. סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 קובע כי מעביד הוא מי שמעסיק אדם במסגרת יחסי עבודה. במסגרת ע"א 426/63 המוסד לביטוח לאומי נ' זינגר ואח' (7.5.1964) נקבע כי מעביד הוא מי שחייב על פי חוק ביטוח לאומי בתשלום דמי ביטוח בעד העובד.
    3. למעשה, חלאילה אישר שטנטורי הוא למעשה עובד שלו ובחר שלא להביא את טנטורי למתן עדות ללא מתן כל הסבר סביר ויש לזקוף זאת לחובתו. (ראו גם: ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים (8.1.1990)) התובע ומוסא העידו שטנטורי היה המעביד שלהם ונתן את ההוראה לפרק את הגג. (ראו: תמליל מיום 10.7.2024, עמ' 8, ש' 20-21; עמ' 19, ש' 6-7, עמ' 35, ש' 14-15; עמ' 81, ש' 21, 35)

מכאן, שיש לראות את חלאילה כמעבידו של התובע ולמעשה לקבוע שמבחינת האחריות לאירוע התאונה, חלאילה וטנטורי חד הם. כאן המקום להרחיב קמעה בדבר בקשר שבין חלאילה לבין אותו טנטורי , למעשה חלאילה העיד כי טנטורי הוא בן משפחה-דודו והקים את העסק "מטיל סטיל" כאשר היה בן 18 והלך עם דודו-טנטורי לרואה החשבון כדי להקים את העסק (תמ' פ' עמ' 83) , ניתן אף להבין כי העסק הוקם כדי לאפשר הוצאת תלוש שכר לתובע :

" ת.: הלכתי לשם, ישבנו אצל, עם טנטורי ורואה חשבון, (מדברים ביחד)

כבוד השופט: אה, רגע, טנטורי הוא דוד שלך?

ת.: הוא דוד שלי , טנטורי. ישבנו שם אצל הרואה חשבון, פתחתי את התיק. עכשיו לא ידעתי שאני נותן לו את התלוש בגלל שהוא נפל, וכאילו לתבוע את הביטוח לאומי, לא ידעתי שהוא יתבע אותי גם", תמ' עמ' 83 ש' 1-4

ובהמשך:

"ת. אני לוקח גם בחשבון, וגם הוא יודע, וגם הוא יודע שאני נתתי לו את התלוש, אחרי זה הוא ידע שנתתי לו את התלוש כדי, כאילו להסתדר עם הביטוח לאומי, לא כדי לתבוע אותי", שם עמ' 83 ש' 18-20.

ועוד קודם לעדות זו העיד חלאילה שטנטורי היה פועל שלו והתלוש שהוצא לתובע הוצע לבקשת טנטורי, תמ' עמ' 80 . התובע מאשר בעדותו שהחותם על טפסי המל"ל זה מוחמד חלאילה למרות שעבד תחת טנטורי וקיבל את ההוראות מטנטורי והוא זה שגם הבטיח לו תלוש שכר לאחר שנפגע בתאונה (תמ' פ' עמ' 17-18-19). העד מוסא שהעיד כי הוא עובד עם טנטורי הרבה שנים שופך אור על דרך העבודה עם אותו טנטורי, העבודה נעשית ללא תלושי שכר, לאותו טנטורי אין מסגריה אלא המסגריה/כלי העבודה נמצאים בתוך האוטו, העבודות שטנטורי מבצע וככול שהוא נדרש למסגריה הוא עושה את העבודה במסגריה בכפר טמא (כך במקור התמלול) (תמ' פ' עמ' 34). יתרה מזאת, העד מוסא נשאל האם הוא מזהה את חלאילה ואישר כי הוא מזהה אותו ונשאל האם הוא עבד אצל חלאילה והשיב כי חלאילה היה עובד איתם אצל טנטורי ולמעשה חלאילה היה כל הזמן איתם בעבודה , לא רק באסבסט אלא גם במסגרות "במקומות שהיו לוקחים עבודה הוא בא איתנו" (תמ' פ' עמ' 44).

משהוכחה קרבת המשפחה בין חלאילה לטנטורי והקשר ביניהם לרבות מתן תלוש השכר והקמת העסק "מטיל סטיל" ובין אם טנטורי הועסק אצל חלאילה ובין אם חלאילה הועסק אצל טנטורי הרי משחלאילה לא הביא את טנטורי לעדות, פועל הדבר לחובתו ועל כן, אני קובע כי חלאילה הוא המעביד של התובע.

"

    1. " נקודת המוצא תהא איפוא, כי על המעביד לנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולעתים אף בלתי רגילות, וכן להדריכו ולהזהירו מפניהן." (ראו גם: ע"א 5850/10 דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח גולובין (15.4.2012) (להלן: " ענין דפרון")
    2. מעבר לכך, קובע כאמור סעיף 17 לתקנות הבטיחות את אחריותו של מנהל עבודה למלא אחר הוראות תקנות הבטיחות וכאמור חלאילה הודה שהיה המעביד של טנטורי – מנהל העבודה.
    3. התובע ומוסא העידו כאמור שבמהלך ביצוע העבודה על הגג, לא סופקו להם קסדות, רתמות או כל אמצעי בטיחות אחר להגנה מפני הסיכון שבעבודה בגובה על גג שביר, וממילא הם לא עשו שימוש בציוד כאמור. (ראו: עמ' 12 לתמליל, ש' 29-39, עמ' 13, ש' 1-31; עמ' 37, ש' 10-17) . מעבר לאמור, משהרחיק עצמו חלאילה מהעבודה שבוצעה לפירוק גג האסבסט, הודה לכאורה כי לא היה מעורב בביצוע העבודה ובכך עצם עיניו לסיכוני העבודה ולהשלכות הנובעות מביצוע עבודה בסיכון.
    4. לאור האמור, שוכנעתי כי על חלאילה מוטלת אחריות כמעביד לדאוג לבטיחות עובדיו במיוחד כאשר מדובר בעבודה שיש עימה סיכון כאמור לעיל ואותה הפר לאחר שלא דאג לאמצעי בטיחות כנדרש בתקנות הבטיחות לעבודה, או אפשר ביצוע עבודה של פירוק גג אסבסט מבלי שהיה מוסמך לבצעה על פי כל דין. לאור זאת, אני מטיל על חלאילה אחריות בגובה 60% לאירוע התאונה.

אשם תורם

    1. התובע העיד שלא היה קשור עם רתמה ואינו זוכר אפילו אם היה עם קסדה בעת ביצוע העבודה. (ראו: תמליל מיום 10.7.2024, עמ' 12, ש' 32-25) מעבר לכך, האזור בו עבדו בגג לא היה מגודר והם לא עבדו עם כלים כלשהם כמו לוחות דריכה. (שם, בעמ' 12, ש' 37; עמ' 13, ש' 18-20) לטענת התובע, מדובר בפעם ראשונה שהוא עובד בעבודה של פירוק לוחות אסבסט ומעולם לא עבר הדרכה של עבודה בגובה. (עמ' 13, ש' 34-35; עמ' 14, ש' 5-6)
    2. " ככלל, כדי לקבוע קיומו של אשם תורם יש לבחון אם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ובזהירות סבירה ( ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח (1) 1, 22-21). כאמור, כאשר עסקינן ביחסי עובד-מעביד הנטיה היא להימנע ככל האפשר מהטלת אחריות על העובד, בכפוף לנסיבות הספציפיות. במסגרת יחסים אלה יש לשאול, אם בנסיבות חרג העובד מרמת הזהירות המצופה ממנו כעובד אחראי. אכן, אין בהתרשלותו הרגעית של עובד השקוע בעבודתו כדי לקבוע כי שותף הוא לנזק. הוא הדין מקום שטיבה של העבודה או תנאיה, אינם מאפשרים לעובד להישמר מכל משמר ולנהל סיכוניו תדיר ( ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט 205, 212-211; ע"א 313/56 חברת החשמל לא"י בע"מ נ' בלומברג, פ"ד יא 1087, 1093)." (ראו: ענין דפרון, שם בעמ' 15)
    3. בעניינינו התובע ידע שהוא עובד בגובה שיש בעבודה זו סכנה מובנת, התובע אף ידע שמעולם לא קיבל הדרכה על עבודה בגובה קודם לכן ושהוא אינו משתמש ולו בכלי אחד כמו קסדה כדי להגן על עצמו. התובע אף ידע שאין לו ניסיון בפירוק גגות אסבסט ולמרות זאת נטל על עצמו סיכון בביצוע עבודה שאינו מיומן בה ואינה חלק ממקצועו כמסגר ורתך, בהקשר זה יש לזכור שהתובע העיד שהתאונה ארעה ביום הראשון לעבודת פירוק הגג. הגם שהמגמה היא להימנע ככל האפשר מהטלת אחריות כלשהי על העובד, בכפוף לנסיבות המסוימות שצוינו לעיל, אני סבור שיש מקום להטלת אחריות כזו.
    4. לאור האמור, אני קובע שיש לייחס לתובע אשם תורם בגובה 10% לאירוע התאונה.

הנזק

הנכות הרפואית

    1. התובע צרף חוות דעת של מומחה רפואי – ד"ר אמין שקבע שהתאונה גרמה לפגיעה בתפקוד עמוד השדרה המתני של התובע ולנזק בלתי הפיך לגבו. לאור האמור, סבר המומחה כי התובע סובל מהגבלה קלה עד בינונית בתנועות עמוד השדרה המתני ומנכות צמיתה בשיעור 15% לפי תקנה 37(7)א-ב לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז – 1956. (להלן: " תקנות הנכות")
    2. וועדה רפואית לעררים מטעם הביטוח הלאומי קבעה ביום 1.12.2016 כי לתובע נותרה נכות צמיתה בגובה 5% לפי תקנה 37(7)(א) לתקנות הנכות.
    3. הנתבעות 1-2 צרפו חוות דעת רפואית מטעם ד"ר מרדכי קליגמן. ד"ר קליגמן קבע שלא נותרה נכות כלשהי

 

    1. לאור הפער בין חוות הדעת שהגישו הצדדים, מונה המומחה ד"ר מרוואן חדאד מטעם ביהמ"ש שקבע כדלקמן: אכן, לפי הבדיקה אצלי נשארה נכות עקב הגבלה קלה מאד בטווחי התנועה, הגבלה שלא הייתה לפני הנפילה. מדובר בספורטאי חובבן, מגיל צעיר לדבריו, שלא הצליח לחזור לפעילות ספורטיבית אחרי הפציעה. לסיכום, כתוצאה מתאונת העבודה ב- 15/07/2014 התובע נשאר עם נכות צמיתה של 5% לפי תקנה 37(7)(א) חלקי.

 

    1. המומחה לא זומן לעדות ע"י הצדדים וחוות דעתו לא נסתרה. לאור האמור ובראי ההלכה שנקבעה בעניין מעמד חוות דעת של מומחה מטעם ביהמ"ש, אני מקבל את חוות דעתו וקובע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 5%. (ראו גם: בע"מ 9358/04 פלונית נ' פלוני (2.5.2005)

נכות תפקודית

    1. התובע טען שבעקבות התאונה ומאחר שלא יכול ללכת, לא עבד במשך 7 שנים מיום התאונה. (ראו: עמ' 22 לתמליל, ש' 15-20) בדיקה של דו"ח רציפות בעבודה בעניין התובע מגלה שהתובע עבד חודש אחד בשנת 2018, וחזר לעבודה רק ביוני 2020. (ראו: נספח 4 לתצהיר הנתבעת 3)
    2. אין בידי לקבל שתפקודו של התובע בעקבות 5% נכות רפואית נפגע כך שלא יכול לעבוד כלל במשך למעלה מ- 6 שנים מיום התאונה. מעבר לכך, מעיון בדו"ח רציפות הביטוח של התובע, עולה שגם לפני התאונה לא עבד התובע באופן סדיר. זאת ועוד, דו"ח הרציפות בעבודה אינו מלמד מה היה שיעור הכנסתו של התובע עובר לתאונה שכן אינו כולל כל פירוט בנוגע לשכר המצטבר. כפי שלמדנו מעדותו של חלאילה קיים ספק האם תלוש השכר שהוצא לתובע בגין חודש יולי 2014 , (המועד שבו נפגע בתאונה) אכן, משקף בפועל עבודה במסגרת יציבה המספק בכל חודש וחודש תלוש שכר תוך דיווח הולם לביטוח לאומי על רמת ההכנסה. העד מוסא העיד שהעבודה אצל טנטורי אינה נעשית עם תלושי שכר והשכר משולם במזומן. חלאילה העיד שהתלוש הוצא לבקשת התובע ו/או טנטורי כדי לסייע לו בתביעה מול הביטוח הלאומי:

" ש. למה, למה נתת לו תלוש משכורת?

ת.: טנטורי ביקש ממני תלוש, על פאדי שהוא עבד. אני לא ידעתי שהוא נפל, בקושי, אני לא ידעתי" .

וכן:

" ת.: אני לא יודע, לא הייתי בשטח שם, אני לא מכיר את ארזי רז, אני לא הלכתי לשם אף פעם. אני פשוט הוצאתי תלוש בשבילו.

כבוד השופט: אז מה אתה רוצה להגיד לי, שהתלוש הזה פיקטיבי?

ת.: וכשהוא ביקש ממני, טנטורי, להוציא תלוש של פאדי והוצאתי לו תלוש. אבל לא ידעתי שהוא רוצה לתבוע אותי, לא ידעתי שהוא נפל, אני לא ידעתי כלום. עכשיו זה הכל זה נופל על הראש".

ובהמשך:

"ת. אני לוקח גם בחשבון, וגם הוא יודע, וגם הוא יודע שאני נתתי לו את התלוש, אחרי זה הוא ידע שנתתי לו את התלוש כדי, כאילו להסתדר עם הביטוח לאומי, לא כדי לתבוע אותי.

כבוד השופט: אבל, רגע,

ת.: באתי לעזור לו ופתאום,

כבוד השופט: אבל הוא הגיש נגדך תביעה, תקשיב,

ת.: אני יודע, זה מה, זה מה שקורה. באתי לעזור לו הבן-אדם הפך עלי".

לעדויות אלו יש להוסיף כי למרות שתלוש השכר משקף עבודה מתחילת חודש יולי 2014 (1.7.2014) בפועל אישר חלאילה בעדותו כי תלוש השכר הוצא ליום עבודה אחד ואין ולא היה לו כל קשר לעבודה שביצע התובע עבור טנטורי 10 ימים קודם לתאונה ואף העיד שהתלוש הוצא כחודשיים מאוחר יותר :

"ש. הבנתי. זאת אומרת אתה היית המעביד של פאדי.

ת.: מעביד של פאדי, אבל באותו יום, אני לא ידעתי שהוא בא לעבודה, לא אמרו לי שהוא בא לעבודה. אני הוצאתי לו את התלוש אחרי (לא ברור) חודשיים. (ההדגשה שלי-ב'ב')

כבוד השופט: אז אני רוצה רגע להבין. תראה, אומר פאדי, העיד פה, שלפני שהיום של התאונה, הוא עבד איזה 10 ימים עם טנטורי בכל מיני עבודות.

ת.: לא עבד אצלי 10 ימים.

כבוד השופט: הוא לא עבד אצלך?

ת.: לא.

כבוד השופט: אבל בתלוש משכורת כתוב שכן.

ת.: שבא ביום, שהוא נפל," , תמ' פ' עמ' 79. (ההדגשות שלי-ב'ב').

לאור האמור לעיל איני נותן אמון בטענות התובע כי לא עבד משך 7 שנים שכן התובע נהג לעבוד באופן לא סדיר קודם לתאונה וללא תלושי שכר. התובע הוא בעל משפחה ולא הביא כל ראיה לאופן שבו כלכל את משפחתו במהלך השנים עת לא עבד לכאורה. לכן, יש לנקוט משנה זהירות בבחינת טענות התובע להפסדי שכר לעבר .

    1. מבלי למעט מהאמור, התובע לא הביא כל ראיה לכך שניסה לעבוד במקום כלשהו ופוטר כתוצאה מחוסר יכולת לבצע את תפקידו בעקבות קושי לעמוד או ללכת.
    2. לאור כל האמור, אני סבור שיש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע בשיעור נכותו הרפואית. (ראו גם: ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי ואח' (8.6.1995). בהקשר זה יש לזכור שוועדה רפואית של המל"ל בדרג ראשון קבעה את נכותו הרפאית של התובע בשיעור של 0%, ווועדה רפואית לעררים אשר דנה בערעור התובע קבעה ביום 1.12.2016 כי קיימת "הפרעה מזערית של תנועות הגב התחתון ששעורה 5% לפי ס' 37(7)(א) במחצית" ואף קבעה שאין מקום להפעלת תק' 15. ולכן, בעניינו של התובע כאן יש לנהוג על פי ההלכה הנוהגת בשיעורי נכות נמוכים לעניין הערכת התפקוד לצורך חישובי הנזק, ראה לעניין זה הדברים שנקבעו ביחס לקטינים שכוחם יפה ביתר שאת לגבי בגירים כאשר עסקינן בנכות רפואית נמוכה (5%):

" אכן, מקום בו מדובר בקטינים הנטייה היא לזהות את הנכות התפקודית עם הנכות הרפואית, וליתר דיוק, עם הגריעה מהשכר (ראו, לדוגמה, ע"א 7548/13 שפורן נ' תורגמן (27.1.2014)). אך כאשר הנכות הרפואית היא נמוכה ועומדת על 5%, ההנחה היא שמידת ההגבלה וההשפעה על התפקוד היום-יומי אינה בהכרח זהה לנכות הרפואית, והפרקטיקה הנוהגת היא לפסוק סכום גלובלי. כך עשה בית המשפט המחוזי, ודומה כי כערכאת ערעור, אף נמנע "מלמצות" את מידת התערבותו", ראה רע"א 7798/18 פלונית נגד עדי שושנה, וכן, רע"א 3362/21 פלוני נגד מנורה מבטחים חב' לביטוח בע"מ.

כאב וסבל

    1. התובע יליד 19.9.1978, נפגע בתאונה ביום 15.7.2014, אושפז למשך 3 ימים. מהתיעוד שהוגש עולה שהתובע הוכר כנכה נזקק לפי תקנה 18(א) לתקנות המל"ל(קביעת דרגת נכות מעבודה) לתקופות מיום 16.10.2014 ועד 30.4.2015 ו- 1.5.2016 ועד 30.6.2016, בשים לב לאופי הפגיעה, שיעור הנכות ותקופת אי הכושר, אני פוסק לתובע בגין ראש נזק זה סכום של 40,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.

הפסד שכר לעבר

    1. בסיס השכר לעבר : התובע צירף מס' בודד של תלושי שכר לשנת 2012 ו-2013 לשנה 2014 השנה שב ארעה התאונה צורפו תלושי שכר (ממקום העבודה אצל בן עזרא דביר )לחודש 3/14 -300 ₪ , לחודש 4/14 -4,455 ₪, לחודש 5/14- 3,075 ₪. לחודש התאונה אצל "מיטל סטיל" –סך של 2124.35 ₪ (כמחצית החודש). בנטרול נתונים חריגים ועל בסיס השכר ששולם לתובע בחודש אפריל ומאי 2014 , ניתן ללמוד כי שכרו הממוצע של התובע עמד על 3765 ₪. סכום זה משוערך להיום עומד על 4376 ₪. אין בידי לקבל את חישוב השכר הרבע שנתי שערך המוסד לביטוח לאומי, מאחר שלא קיבלתי לידי את הנתונים עליו הוא נשען והנתונים שהוגשו על בסיס תלושי השכר סותרים את הסכום שנקבע במסגרת המוסד לביטוח לאומי. (ראו: נספחים יב-יג לתצהיר התובע).

התובע טען שנעדר מהעבודה למשך מעל 6 שנים. כפי שציינתי לא נתתי אמון בטענה זו שאינה מגובה באסמכתאות ואף לא בשיעור נכות רפואית תואם, יש לזכור שהפסד השתכרות לעבר הוא נזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות, שבענייננו מעבר לקביעת העדר מהימנות בגרסת התובע לגבי תקופת אי הכושר קיימת דלות ראייתית. יש לזכור שגם מומחה בית המשפט לא התייחס לנכויות זמניות ותקופות אי כושר ולכן, התיעוד היחיד שעמד בפני הוא תיעוד של הוועדות הרפואיות מהם עולה כי לתובע נקבעה תקופת אי כושר מיום 16.7.14 ועד 13.10.14, התובע הוכר כנכה נזקק לתקופות 16.10.14 -30.4.15 (נכותו הזמנית עמדה על שיעור 20%) , 1.5.2015 ועד 30.6.16, כאשר מיום 1.7.2016 נכותו הרפואית במל"ל נקבעה על שיעור של 5% (וועדה רפואית לעררים). מן המקובץ אני קובע על יסוד התיעוד שעמד בפני את הפסדי ההשתכרות לעבר אך ורק ממועד התאונה ועד 30.6.2016 שהם 33.5 חודשים, (ראו: נספח ט לתצהיר התובע, נספח 4 לתצהיר פרוטארום), לאור האמור בגין הפסד שכר לעבר מגיע לתובע:

4,376 ₪ X 33.5 חודשים= 146,596 ₪

הפסד שכר לעתיד

    1. התובע יליד 19.9.1978, בן 46 ו-8 חודשים כיום, מועד היציאה לגמלאות -67 שנים, מתלושי השכר שצורפו ודו"ח הרציפות בעבודה עולה שהתובע החל מחודש 10/20 החל לעבוד ברציפות בחברת הפרופיל אלומיניום (חיפה) בע"מ, שיעור שכרו הממוצע כ-6,760 ₪ לחודש בשנת 2021 וכ-7,600 ₪ ל- 2022, לכן אני קובע את בסיס שכרו לעתיד על סך של 7,600 ₪ לצורך החישוב לעתיד, ועל בסיס הנכות התפקודית שקבעתי שנשארה לתובע, לגילו של התובע ולשכר הבסיס, הפסד השכר לעתיד יחושב בשיעור של 65% מהחישוב האקטוארי כדלקמן:

7,600 x 182.83 מ. היוון x 5% X 65% = 45,159 ₪ (מעוגל).

הפסד תנאים סוציאליים

    1. הפסד תנאים סוציאליים על בסיס הפסדי העבר והעתיד לפי ההלכות הנוהגות, אני פוסק לתובע לפי 12.5% מסה"כ הפסדי השכר, 23,969 ₪ (מעוגל).

עזרה הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

    1. התובע טען שבסמוך לאחר התאונה נזקק לעזרה מוגברת וגם לאחר מכן, כשהחל להסתגל למצבו, המשיך להזדקק לעזרה בביצוע פעולות מסוימות. התובע העיד שקיבל את העזרה מאשתו, אך בחר שלא להגיש תצהיר מטעמה ולא להביאה לעדות. (ראו: עמ' 16 לתמליל, ש' 15-26)

לאור האמור, לא ניתן לדעת האם מדובר בעזרה שהיא מעבר לעזרה הרגילה המגישה אישה לבעלה. (ראו גם: ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז (25.9.1984)) אף על פי כן אני מוכן להניח שלפחות בתקופה שלאחר התאונה, נזקק התובע לסיוע בביצוע הפעולות היומיומיות ומצאתי לנכון להעריך עזרה זו באופן גלובאלי בסכום של 5,000 ₪.

בכל הנוגע להוצאות רפואיות, התובע לא הוכיח שנגרמו לו הוצאות רפואיות שאינן משולמות ע"י קופת החולים מכוח חוק הבריאות הממלכתי התשנ"ד – 1994. כמו כן, התובע לא הגיש קבלות לפיהן שילם עבור הוצאות נסיעה לטיפולים השונים. לאור האמור, מצאתי לנכון להעריך ראש נזק זה באופן גלובאלי בסכום של 2000 ₪.

סיכום

כל הסכומים הנקובים לעיל, שוערכו, ללא תוספת ריבית לאור השיהוי בהגשת התביעה ביחס למועד התאונה .

  1. כאב וסבל – 40,000 ₪.

הפסד שכר לעבר – 146,596 ₪.

הפסד שכר לעתיד – 45,159 ₪.

הפסד תנאים סוציאליים – 23,969 ₪.

עזרה והוצאות – 7000 ₪.

סה"כ – 262,724 ₪.

מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור 10% - 26,272 ₪ (מעוגל)

ומהיתרה יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי בסך של 64,917 ₪ משוערכים להיום , 77,193 ₪. (ראו: עמ' 53-54, 58 לתצהיר הנתבעת 3) .

סה"כ- 159,259 ₪.

לסכום זה יתווסף שכר טרחת עורך דין כולל מע"מ בסך של 32,886 ₪ ועוד סך של 10,000 ₪ עבור החזר הוצאות מומחים ואגרה , סה"כ 202,145 ₪ .

הנתבעים 1 ו-2 יישאו בתשלום סך השווה ל-1/3 מהסך הכולל לפיצוי.

הנתבע 5 יישא בתשלום סך השווה ל-2/3 מהסך הכולל לפיצוי .

התובע ישלם לכל אחד מהנתבעים 3 ו-4 סך של 15,000 הוצאות משפט (סכום זה כולל שכ"ט עו"ד ומע"מ) .

כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, י"ב סיוון תשפ"ה, 08 יוני 2025, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

מהי חלוקת האחריות בין תובעת, מעסיק ובין מזמין שירותי ניקיון בתאונה בה עובדת נפגעה משימוש שגוי בחומר ניקוי שסופק על ידי המעסיק?

בית המשפט דן בשאלה מהי חלוקת האחריות בין תובעת, מעסיק ובין מזמין שירותי ניקיון בתאונה בה עובדת נפגעה משימוש שגוי בחומר ניקוי שסופק על ידי המעסיק?

 

 

בית משפט השלום בחיפה

ת"א 54328-06-24 פלוני נ' ____

 

 

 

 

 

לפני

כבוד השופט אמיר סלאמה

תובעת

פלונית

נגד

נתבעת

1. ___

2. ___
 
   
 

פסק דין

 

עניינו של הליך זה בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף.

כללי

    1. התובעת, ילידת 1981, הועסקה כעובדת ניקיון אצל הנתבעת 1.

לטענתה, ביום 5.10.23, ובעת שעסקה בניקוי שולחנות המיועדים לתלמידים במכללה של הנתבעת 2, היא נכוותה בבטנה מחומר ניקוי מסוג מסיר שומנים בו היא עשתה שימוש.

    1. התובעת סבורה כי על הנתבעות מוטלת חבות בנזיקית לפיצויה בגין נזקי הגוף שנותרו לה.

הנתבעות הכחישו את נסיבות האירוע, ואת חבותן בנזיקין לו.

    1. במסגרת ההליך הסתמכה התובעת על חוות דעת של מומחה מטעמה בתחום הפלסטית, לפיה הפגיעה באירוע הותירה אצלה נכות בשיעור 10% בשל צלקת בבטן.

הנתבעות הסתמכו על חוות דעת מטעמן ולפיה לתובעת נותרה נכות אסתטית בשיעור 4%.

    1. ביום 4.5.25 נשמעו ראיות הצדדים, ואלה כללו את חקירת התובעת וחקירת הגב' סמירה שחאדה (להלן – "סמירה"), מנהלת עבודה אצל הנתבעת 1, כאשר שתיהן הקדימו ונתנו תצהיר עדות ראשית.

כמו כן צורפו והוגשו מסמכים, כפי שיפורטו בהמשך, במידת הצורך.

בתום שמיעת הראיות נשמעו טיעוני הצדדים בעל פה.

דיון והכרעה

    1. לאחר שמיעת הראיות ושקילת טענות מצאתי כי דין התביעה כנגד הנתבעת 1 להתקבל, תוך השתת אשם תורם על התובעת, ואילו כנגד הנתבעת 2 להידחות.

להלן נימוקיי.

נסיבות האירוע

    1. לטענת התובעת, ביום הנדון היא נתבקשה על ידי סמירה לנקות שולחנות המיועדים לתלמידים במכללה, והונחתה לעשות שימוש בחומר ניקוי מסוג מסיר שומנים, בכדי להבטיח את ניקוי השולחנות.

לדבריה, לאחר שהניחה את החומר על השולחנות לדקות ספורות, ובמהלך ניגוב אחד השולחנות, היא מתחה את גופה קדימה, עד אשר בטנה נגעה בשולחן ועליו חומר הניקוי, דבר שגרם לכוויה בעור הבטן, למרות שהתובעת היתה עם חלוק מבד ומתחתיו בגדים.

    1. לאחר שמיעת הראיות מצאתי כי התובעת הוכיחה את הגרסה הנדונה, במידה הנדרשת במשפט אזרחית.
    2. ראשית, הגרסה נסמכת על עדות התובעת, אותה מצאתי מהימנה.

הן בעדותה בשמיעת הראיות והן בדברים אותם מסרה התובעת בישיבת קדם משפט שהתקיימה בחודש פברואר 2025, מסרה התובעת גרסה סדורה שהותירה רושם חיובי, כאשר חקירתה הנגדית לא הצליחה לבקוע בה בקיעים של ממש.

    1. שנית, סמירה, עדה מטעם הנתבעת 1, אישרה בעדותה כי ביום המדובר התובעת פנתה אליה בשעות הבוקר, והודיעה לה כי חומר ניקוי "נשפך עליה".

סמירה הוסיפה כי בהמשך היא שאלה את התובעת לפשר הנסיבות המדויקות, והתובעת סיפרה לה כי הדבר קרה כאשר היא התכופפה במהלך ניסיון ניקוי שולחן.

עוד מסרה סמירה כי החלוק אותו לבשה התובעת בעת שמסרה לה את הדברים אכן היה רטוב, אך לדבריה מקור הרטיבות הוא בברז או צינור כיבוי אש (כאשר עדות אחרונה זו היתה כבושה; לא נזכרה בתצהיר; והועלתה לראשונה בחקירתה הנגדית).

אף שסמירה פקפקה בפניי באשר לסבירות ההתרחשות (ולכך עוד אתייחס בהמשך), יש בעדותה חיזוק לגרסת התובעת, שכן היא מוכיחה שהתובעת העלתה בפניה את גרסת הפגיעה מחומר ניקוי כבר ביום ההתרחשות, כאשר באותה עת נצפתה רטיבות על חלוקה.

    1. שלישית, בטופס בל/250 של הביטוח הלאומי (בקשה למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה), צוין כי לפי דברי התובעת, בזמן העבודה היא נכוותה ממסיר שומנים על פני עור הבטן, כאשר המעביד לא ציין כל הסתייגות במקום המיועד לכך (סעיף 4 לטופס).
    2. רביעית, במסמך הרפואי הראשון לאחר האירוע (מיום 8.10.23), נרשם כי לתובעת נגרמה כוויה בבטן "ע"י מסיר שומן".
    3. חרף האמור לעיל, פקפקו הנתבעות בנכונות הגרסה ובאמינות התובעת, ואולם לא מצאתי ממש בטיעוניהן בנדון, כפי שיפורט מייד.
    4. לשיטת הנתבעות, גרסת התובעת אינה מופיעה במסמכים הראשונים, לרבות במסמך הרפואי הראשון מיום 8.10.23, בו כלל לא צוין שהיא נפגעה במהלך עבודתה.

אלא שלצד העובדה שהתובעת טענה כי היא כן סיפרה לרופא אודות פגיעה בעובדה (ומטבע הדברים אין לה שליטה על הרישום המדויק שם), עוקצה של טענה זו מוקהה עד מאוד, נוכח עדותה סמירה ולפיה התובעת העלתה בפניה את הגרסה מייד לאחר ההתרחשות, בעודה בעבודה.

    1. הנתבעות תהו מדוע התובעת נשארה במקום העבודה ביום פגיעתה, עד לסיום המשמרת, במקום לעזוב מייד ולפנות לטיפול רפואי.

התובעת מסרה הסבר המניח את הדעת בנדון, ולפיו היא ישבה בצד והמתינה עד שההסעה אותה ארגן המעסיק תחזיר אותה הביתה, כאשר היא לא רצתה לחזור הביתה לבדה, ולא היה בבית מי שיחזיר אותה.

לעומת זאת, עדותה של סמירה, במהלכה אכן אישרה שהתובעת (ביחד עם עובדות אחרות), הוסעה דרך כלל מביתה ובחזרה באמצעות הסעה של המעסיק), לפיה היתה הסעה שבכל עת יכולה היתה להסיע את התובעת ממקום העבודה, אינה שוללת את נכונות גרסת התובעת בנדון.

    1. גם בתהייה לגבי עיתוי פניית התובעת לטיפול רפואי ראשון (8.10.23) לא מצאתי ממש.

בנדון מסרה התובעת, ועדותה לא נסתרה, וכי ביום בו התרחש האירוע, ולאחר שחזרה לביתה, עבר בעלה אירוע מוחי שהצריך את אשפוזו בבית חולים נהריה, כאשר בימים הסמוכים היא היתה עסוקה בענייני בעלה, ולא התפנתה לפנות לטיפול בעצמה.

גם סוגיית השימוש במשחה בשם "סילברול" על דעת עצמה בימים הראשונים, לעומת שימוש בשמן כפי שמסרה התובעת בפניי, היתה לטעמי סוגיה זניחה וחסרת משמעות.

    1. לא מצאתי ממש בתהייה שהעלתה סמירה לגבי סבירות ההתרחשות כפי שתוארה על ידי התובעת, תהייה שאומצה על ידי הנתבעות בסיכומיהם.

תחילה אציין כי אינני סבור שסמירה היא עדה נטולת כל אינטרסים בנדון, והגם שמדובר בעובדת שכירה של הנתבעת 1, הרושם שהתקבלה היה שמדובר בעובדה ותיקה מאוד, ויחסית רמת דרג אצל נתבעת 1, אשר גילתה להיטות רבה בעדותה לפניי להציג את התנהלות מעסיקתה ככזאת שהיתה ללא רב.

כך או אחרת, כלל לא מצאתי שגרסת התובעת היא בלתי הגיונית או בלתי סבירה.

התובעת תיארה כי עמדה ליד שולחן, ונתמחה קדימה בניסיון להגיע לחלק מרוחק מהמקום בו עמדה, כאשר היא מתכופפת קדימה, וחרף תהיות הנתבעות בדבר סבירות הגעת החומר לבטנה של התובעת בדרך זו, לא הוכח לפניי כי מידות השולחן או יחסי מידותיו אל מול מקום עמידתה של התובעת, הפכו את הגעת החומר אל בטנה לבלתי אפשרית או בלתי סבירה.

    1. הנתבעת 1 טענה כי התובעת נמנעה מהבאת עדת ראיה שהוזכרה על ידה, וכי הדבר הפועל לרעת התובעת.

אלא שהתובעת מסרה בעדותה לפניי כי היא פנתה לאותה עדה, אך האחרונה הביעה חוסר רצון להגיע, נוכח המשך היותה של אותה עדה עובדת של הנתבעת 1.

    1. לסיכום המישור העובדתי, מצאתי כי חומר הראיות מבסס, ברמה של מאזן ההסתברויות, את גרסת התובעת ביחס לנסיבות פגיעתה.

סוגיית האחריות

    1. לשיטת הנתבעות, אחריותן לאירוע כלל לא הוכחה.

לטענתן, התובעת עשתה שימוש בחומר ניקוי רגיל ושגרתי, בו נהוג לעשות גם שימוש ביתי; לגביו היא קיבלה הדרכות וידעה אודות הסכנה הנשקפת ממנו; כאשר התאונה ארעה אך ורק בשל חוסר זהירות מצדה.

אינני סבור כך.

    1. מגרסת התובעת, אשר כאמור הוכחה כדבעי, עולה כי היא נכוותה בבטנה עקב שימוש בחומר מסוג מסיר שומנים במהלך ניקוי שולחן.
    2. מחומר הראיות עולה כי התובעת עשתה שימוש בחומר תוצרת חברת "סנו", בשם R-200, אשר תמונה שלו, כולל מדבקת היצרן על גבי אריזת המוצר, הוגשה וסומנה ת/1, והכל כאשר סמירה מאשרת בעדותה לפניי את הדברים.

עיון במדבקה שעל אריזת החומר מעלה כי מדובר ב- "נוזל לניקוי יסודי של רצפות", לגביו צוין כי "מתאים לשימוש ידני או במכונה. מנקה לכלוך וכתמי שמן כהכנה לפני ציפוי בווקס, מתאים לכל סוגי הרצפות כולל PVC באולמות ספורט".

כבר בעניין זה עולה בעייתיות בעצם השימוש בחומר זה לצורך ניקוי שולחנות העשויות פורמייקה.

מדובר בחומר רב עוצמה, המיועד על פי הוראות השימוש של היצרן לניקוי יסודי של רצפות, ולא ברור מדוע נעשה בו שימוש לצורך ניקוי של שולחנות פורמייקה.

במהלך חקירתה נשאלה סמירה מדוע היא בחרה לעשות שימוש בחומר זה לניקוי שולחנות, ותשובתה בנדון היתה כי זהו החומר היחיד אותו היא מצאה כיעיל לניקוי מוחלט של השולחנות, לאחר שניסתה לעשות שימוש בחומרים אחרים (כגון כלור) ללא הצלחה דומה.

הנה כי כן, המעסיק, באמצעות סמירה, שעל פי הודאתה אין לה כל כישורים בתחום השימוש בחומרי ניקוי למיניהם ובטיחות השימוש בהם, החליט לעשות שימוש בחומר לפעולת ניקוי באופן החורג מגדר השימוש לשמו הוא יועד על פי הוראות היצרן

    1. זאת ועוד. על פי הוראות היצרן, יש לבצע דילול של החומר, כך שכל כוס מהחומר (200 סמ"ק) תדולל ב- 10 ליטרים של מים.

סמירה, שהעידה כי רק היא הרשתה את השימוש הפרטני בחומר והיא בעצמה עסקה בדילולו, סיפרה תחילה כי היא דיללה את החומר בכך שעל כל כוס של חומר היא הוסיפה שתי כוסות מים, ולעיתים אף נעשה שימוש בחומר ללא כל דילול, וזאת להשגת תוצאות מרביות.

אופן שימוש זה בחומר אינו עומדת בקנה אחד עם דרישות היצרן המפורטות במדבקה שעל אריזת המוצר.

יוער, כי לאחר שעומתה סמירה עם הוראות היצרן בנדון, היא שינתה את גרסתה, וטענה כי היא אכן דיללה את החומר ע"י שימוש בכמות קטנה ממנו וערבובו בכמות גדולה של מים, וכי אף פעם לא נעשה שימוש בחומר ללא דילול, כאשר עצם שינוי זה בגרסה נבע מהבנתה של סמירה שהיא נתפסה בהודאה בשימוש בחומר שלא בהתאם להוראות היצרן.

    1. נוסף לכך, לתובעת אמנם סופקו כפפות מפלסטיק והיא נדרשה לעשות בהן שימוש כל אימת שהיא משתמשת בחומר הנדון, אך בד בבד היא נתבקשה לעשות שימוש בחלוק בד דק, כפי שמסרה.

הדעת נותנת כי שימוש בחומר מסוג זה, שעלול לגרום כוויות בעור, דורש מחשבה מצד המעסיק בנוגע לאמצעי המיגון המתאימים מפני סיכון זה, ולא מן הנמנע כי מלבד שימוש בכפפות מפלסטיק, היה מקום לספק לעובדות חלוקים העשויים מחומר דומה, כאשר בעליל מתברר כי חלוק מבד, דוגמת זה שלבשה התובעת, אינו מספק הגנה ראויה.

    1. הנה כי כן, אחריותו של המעביד במקרה זה עשויה מכמה רבדים:

האחד, עצם השימוש בחומר לייעוד שאינו הייעוד אותו קבע היצרן;

השני, שימוש בחומר באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות היצרן, וביתר שאת ההוראות בעניין אופן דילול החומר.

השלישי, אי אספקת אמצעי מיגון מתאימים, שיקנו הדנה נאותה על חלקי גוף שיכולים לבוא במגע עם החומר, מלבד הידיים.

    1. העובדה שהתובעת עשתה שימוש בחומר זה במקום עבודתה במשך שנים רבות עד התאונה, אינה פוטרת את המעבידה מאחריות, שכן עצם אי התממשותו של הסיכון הבלתי סביר שנבע בשימוש בחומר לאורך השנים כמפורט לעיל, לא ביטלה את אופיו הרשלני של השימוש.

כך גם העובדה שהתובעת היתה מודעת לסכנות שבחומר, ושהיא קיבלה הדרכות (על פי הודאתה), לרבות בעניין התרחקות ממקום הנחת החומר, או שימוש בכמות כזו או אחרת שלו.

התובעת אכן היתה מודעת לסכנה שבשימוש בחומר, ואולם הדבר אינו משנה מכך שעצם השימוש בו בניגוד להוראות היצרן היתה בלתי סבירה ורשלנית, כאשר לא הוכח שהתובעת היתה מודעת להוראות היצרן בנדון.

כך גם ביחס לרשלנות באופן השימוש בו, לרבות אופן דילולן, שוב בניגוד להוראות היצרן.

התובעת אכן עברה הדרכות מפעם לפעם, ואולם מלכתחילה לא היה מקום להורות לה על שימוש בחומר לצורך ניקוי שולחנות, שלא בהתאם לייעודו על פי היצרן, ולא היה מקום לתת לה לעשות בו שימוש ללא דילול מתאים, כאשר אלה היו הגורמים העיקריים לאירוע, וגורמים אלה היו בשליטת המעביד.

גם אין ממש בטענה שמדובר בחומר בו עושים שימוש ביתי, שכן מהראיות עולה כי מדובר בחומר המיועד לניקוי מקצועי של רצפות; מעדות התובעת עלה כי אין מדובר במסיר שומנים ביתי; ובכל אופן לא הרי שימוש ביתי בחומר מסוים, כשימוש שהמעביד מורה לעובד שלו לעשות במהלך עבודתו.

    1. ב"כ הנתבעת 2 טען כי לא הוכח שיש קשר סיבתי בין עצם השימוש בחומר, או אי דילולו, לבין הכוויה, ואולם בנדון הקשר הסיבתי מדבר בעד עצמו.

העובדה שהתובעת נכוותה ממגע עם החומר, למרות שכבת בגדים וחלוק, ביחד עם העובדה שנעשה בחומר שימוש שלא לצורך ייעודו המקורי וללא דילול ממתאים, מהוות הוכחה מספקת של הקשר הסיבתי בין הרשלנות שבשימוש בחומר לבין הנזק שאירע.

    1. אין לגלגל לפתחה של התובעת את האחריות המלאה או המכרעת לאירוע, כפי שניסו לעשות הנתבעות.

גם אם הוסבר לתובעת שמדובר בחומר מסוכן ושיש להישמר ממנו, וגם אם התובעת ברגע האירוע לא נתנה את דעתה בצורה מספקת לקרבה שבין גופה לבין החומר, הדבר אינו משנה מהעובדה שעיקר האחריות רובצת על המעסיק, שחשף את התובעת מלכתחילה לסיכונים מהסוג הזה, כאשר ההלכה הפסוקה בעניין חבותו הנזיקית של מעסיק כלפי עובדו היא ידועה, ואין צורך לחזור כאן על מושכלות יסוד.

    1. לתובעת ניתן לייחס אשם תורם, ואולם לא בשיעור מכריע.

אכן, התובעת ידעה שעליה להתרחק מהשולחן בעת שימוש בחומר, והיא אמנם ציינה כי היא עשתה שימוש בכמות גדולה יחסית של החומר, כשהיא מבהירה בחקירתה הנגדית שהיא שפכה כוס אחת של החומר כפי שתמיד נהגה, ואולם בעוד שניתן לזהות אשם תורם מצדה בעצם התרחשות האירוע, כנראה עקב אי השגחה נאותה מצדה, אין להפריז במידת האשם התורם שיש לייחס לה.

התובעת לא חרגה מהוראות בעצם השימוש בחומר; מעדותה עולה כי כמות החומר שהיא עשתה בה שימוש לא חרגה מהכמות הרגילה בה היא השתמשה (ואם היתה בעיה בכך, פיקוח סביר מצד המעביד היה אמור לגלות נוהג זה עובר לתאונה); והיא נפגעה משום שהשתדלה לנקות את השולחן ולמלא את תפקידה כפי שנתבקשה.

אשר להדרכות שקיבלה התובעת, הרי שעצם קיומן אמנם הוכח, ואלה התייחסו גם לשימוש בחומרים מסוכנים, ואולם הטופס עליו חתומה התובעת היה כללי למדי ובשפה העברית (כאשר שליטתה הכללית של התובעת בשפה העברית אינה גבוהה, ויכולות הקריאה שלה בשפה זה לא הובררו), וממילא מדובר בחומר בו עשה המעביד שימוש רשלני, כמפורט לעיל.

אשר לבעיות ריכוז אשר מהן סובלת כביכול התובעת, בין היתר על סמך רישום רפואי משנת 2016, אציין כי מהרישום האמור לא עולה בעיה מהותית בתחום זה (למעט חסר בברזל, בעקבותיו התובעת נוטלת ויטמין B12 כפי שהסבירה בעדותה), וממילא העובדה שהתובעת עשתה שימוש בחומר הנדון משך שנים רבות מבלי שנפגעה פגיעה דומה, מעידה דווקא כי ברגיל דובר בעובדת זהירה ולא רשלנית.

    1. בנסיבות אלה, ומתוך הנחה שהתובעת לא הקפידה עד תום עם מידת הזהירות שנדרשה בשימוש בחומר האמור, מצאתי לייחס לה אשם תורם בשיעור של 20%.
    2. בעוד שאחריות המעביד לאירוע הוכחה, אחריותה של הנתבעת 2 לא הוכחה לטעמי.

הנתבעת 2 היא בעלת המכללה, אשר הזמינה את שירותיו של גורם מקצועי לצורך ביצוע עבודות .

מעדות התובעת וסמירה עולה, כי התובעת קיבלה הוראות עבודה באופן בלעדי מסמירה; כי האחרונה היא שקבעה באופן בלעדי את שיטת העבודה ואת החומרים בהם נעשה שימוש; וכי לנתבעת 2 לא היתה מעורבות כלשהי בעניינים אלה.

גם הדרכות הבטיחות נערכו ע"י הנתבעת 1 או מי מטעמה, ללא מעורבות מצד הנתבעת 2.

בנדון חל סעיף 15 לפקודת הנזיקין, הפוטר את הנתבעת 2 מאחריות, כאשר לא הוכח שמתקיימים אחד המקרים המנויים בסעיף זה, מכוחם ניתן להטיל על הנתבעת 2 אחריות.

העבודה שאדם בשם "דודו" מטעם הנתבעת 2 הגיעה מעת לעת למקום, אינה מבססת מעורבות מצד הנתבעת 2 שיש בה כדי להטיל עליה אחריות בנזיקין.

לכך יש להוסיף כי במערכת היחסים שבין הנתבעת 1 לנתבעת 2, ציינה הראשונה כי אין לה כל טענה כלפי הנתבעת 2 בסוגיית האחריות (ראו דברי בא כוחה בישיבה מיום 12.2.25).

משכך הם פני הדברים, יש לקבוע כי אחריותה של הנתבעת 2 לאירוע לא הוכחה, וכי דין התביעה נגדה להידחות.

מישור הנזק

מהות הפגיעה והטיפולים בה

    1. בהתאם למסמכים הרפואיים שהציגה התובעת, בעקבות התאונה נגרמה לה כוויה באזור במרכז הבטן התחתונה .

התובעת ביקרה פעמים בודדות בקופת החולים; בביקורים אלה, שנמשכו עד חודש דצמבר 2023 התגלו סימני זיהום בפצע; והתובעת קיבלה טיפול, בעיקר באמצעות משחות, ובמקביל קיבלה אישורי מחלה.

    1. יוער כי המסמכים הרפואיים שהוצגו מסתיימים בחודש דצמבר 2023, וטענתה של התובעת לפיה היא המשיכה להיות במעקב וטיפול רפואיים לאחר מכן אינה מגובה במסמכים.

הנכות

    1. התובעת צירפה חוות דעת של מומחה מטעמה בתחום הכירורגיה הפלסטית – ד"ר מנאר קעאור – אשר ניתנה בחודש יוני 2024, ולפיה נותרה לה נכות בשיעור 10% בתחום זה.

מומחה התובעת תיאר את הצלקת כבולטת עם שינוי בצבע העור, במידות של 3 ס"מ X 5 ס"מ, כאשר לשיטתו צלקת מסוג זה יכולה לגרום ליובש, גירוי, גירוד ולרגישות, כפי שהתובעת מתלוננת כיום.

    1. מומחה מטעם הנתבעות בתחום הכירורגיה הפלסטית – ד"ר עזיז שופאני - ציין בחוות דעת שניתנה בחודש אוגוסט 2024 כי הנכות המתאימה במקרה זה עומדת על 4%.

ד"ר שופאני סבר כי חל שיפור במצב הצלקת, לעומת המצב בעת בדיקת מומחה התובעת, וכי שיפור נוסף צפוי בעתיד.

    1. המומחים לא נחקרו על חוות דעתם, ובנסיבות לא מצאתי למנות מומחה מטעם בית המשפט.
    2. יוער כי ועדות רפואית שליד המוסד לביטוח לאומי בדקו את התובעת, ולבסוף העמידו את שיעור הנכות הפלסטית על 7.5%.

התובעת צירפה לתצהירה את הפרוטוקולים של ועדות המל"ל, כאשר לפי ועדת עררים מחודש מאי 2024, הצלקת אינה רגישה למגע, ללא סימני דלקת או גירוי, ונוכחותה אינה מגבילה בתנועות (עמ' 42 לתצהיר התובעת).

    1. בנסיבות מצאתי להעמיד את שיעור הנכות הרפואית בתחום הכירורגיה הפלסטית על 7.5%.

כאב וסבל

    1. ב"כ התובעת ביקש בסיכומיו להעמיד את סכום הפיצוי בנדון על שילוש החישוב לפי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

הנתבעות סבורות שאין לכך בסיס.

    1. בשים לב לאופי הפגיעה; להיקף הטיפולים בעקבותיה; לאופי הנכות שנותרה אצל התובעת, שהיא מחד בעלת אופי אסתטי בעיקרו במקום שאינו גלוי, ומאידך כזאת היכולה לגרום לגירוי, רגישות וחוסר נעימות; ובשים לב לגילה של התובעת; מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בסך 40,000 ₪ בגין כאב וסבל.

הפסדי שכר בעבר

    1. התובעת טענה להיעדרות בת 3 חודשים עקב התאונה, ולפיצוי מלא עבור תקופה זו לפי שכר של 5,000 ₪.

מעבר לכך הפנתה התובעת לכך שלאחר חזרתה לעבודה, ומקץ מספר חודשים, היא הפסיקה לעבוד, והיא ביקשה פיצוי נוסף עבור הפסדי שכר, לפי שיעור של 20% משכרה החודשים מאז ועד היום.

הנתבעות סברו שאין אינדיקציה להפסד מעבר להיעדרות של שלושה חודשים.

    1. במועד המקרה עמד שכרה הממוצע של התובעת על כ- 4,500 ₪ ברוטו, כעולה מתלושי שכר שהוגשו, ומנתון השכר הרבע שנתי ששימש את המל"ל לחישוב דמי הפגיעה.
    2. טענת התובעת להיעדרות בת שלושה חודשים ממקום עבודתה לא נסתרה ע"י המעסיק, והיא הולמת את אופי הפגיעה, את תעודות המחלה שצורפו, ואת החלטות המל"ל בעניין תקופת אי הכושר בה היתה נתונה.

בגין היעדרות בת שלושה חודשים זכאית התובעת לפיצוי בסך 14,700 ₪, לאחר תוספת הפרשי הצמדה וריבית עד היום.

לסכום זה יש להוסיף הפסד תנאי סוציאליים בשיעור 12.5%, קרי 1,837 ₪.

    1. מעבר לאמור התובעת לא הוכיחה הפסדי שכר בעבר.

במה דברים אמורים?

התובעת מסרה כי היא חזרה לעבודה רגילה אצל אותו מעסיק, וכי היא עבדה משך מספר חודשים, עד שסיימה לעבוד בחודש יולי 2024.

נתוני שכרה בתקופה זו מלמדים כי לא חלה ירידה כלשהי בשכרה הממוצע ביחס לתקופה שקדמה לתאונה, כפי שעולה מתלושי השכר שצורפו (ראו למשל שכר מצטבר בתלוש של חודש יולי 2024), וכעולה מפרוטוקולים של ועדות המל"ל, שם צוין כי אין ירידה בהיקף ההכנסות לאחר הפגיעה (ראו עמודים 33 ו- 41 לתצהיר התובעת).

    1. זאת ועוד. כעולה מדברי התובעת, אין קשר בין הפסקת עבודתה בחודש יולי 2024 לבין הפגיעה בתאונה, כאשר התובעת הטעימה, הן בישיבת קדם המשפט מיום 12.2.24 והן בישיבת שמיעת הראיות, כי היא פשוט התעייפה מעבודה ולא רצתה להמשיך.

לכך יש להוסיף כי גם אופי הפגיעה בתאונה והנכות שנותרה אצל התובעת, אינם יכולים להסביר הפסקת עבודה בחודש יולי 2024, ואי חזרה לעבודה מאז ועד היום.

התובעת אפוא אינה עובדת מאז חודש יולי 2024 ללא קשר לפגיעה, ומשכך אין מקום לפסוק עבורה פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר מעבר למפורט לעיל.

הפסדי שכר לעתיד

    1. לטענת התובעת, הנכות שנותרה אצלה היא תפקודית, הואיל והצלקת מגרדת, רגישה ומכאיבה, וגורמת לה ביישנות וחוסר בטחון עצמי.

התובעת ביקשה פיצוי לפי חישוב אריתמטי של שכרה ושיעור גריעה של 5% משכר זה.

    1. הנתבעות סבורות שהנכות אינה תפקודית, וכי התובעת ממילא יצאה ממעגל העבודה ללא קשר לתאונה, כך שאין היא זכאית לפיצוי עבור הפסדי שכר לעתיד.
    2. אשר לכושר השתכרות התובעת, אינני סבור כי יש לראות בתובעת כמי שאין לה כיום כל כושר השתכרות.

התובעת עבדה במשך כ- 13 שנה ברצף לפני התאונה כעובדת ניקיון, והשתכרה בממוצע בסביבות שכר המינימום.

אכן, מאז יולי 2024 התובעת אינה עובדת משום שהיא "עייפה" מעבודה, ואולם מדובר עדיין באישה בת כ- 44.5 שנים, אשר במשך שנים רבות לפני התאונה עבדה ברצף, ולא יהיה זה סביר להניח שהיא יצאה לחלוטין ממעגל העבודה, או שהיא נעדרת כל כושר או יכולת להשתכר, כאשר לא מן הנמנע שבעוד תקופה כזאת או אחרת תרצה התובעת לשוב למעגל העבודה.

בנסיבות אלה מצאתי להעמיד את כושר השתכרותה של התובעת אלמלא התאונה על סכום של 5,000 ₪.

    1. אשר למידת התפקודיות של הנכות ואפשרות של גריעה עתידית בשכר –

מחד, הנכות היא פלסטית-אסתטית במהותה, והיא בעיקר באה לידי ביטוי בצלקת שאינה במקום גלוי.

מאידך, קיימת אפשרות סבירה בהחלט, שהצלקת גורמת לתובעת חוסר נעימות, גירוי ורגישות, כשקיים בסיס רפואי לתלונות מסוג זה כעולה מחוות דעת המומחה מטעמה, וכאשר מומחה הנתבעות לא שלל בחוות דעתו אפשרות שכזאת.

עוד יש לקחת בחשבון את האפשרות שהצלקת מציקה לתובעת בהיבט הסובייקטיבי, כפי שהיא העידה בתצהירה, כאשר נקודה זו לא נסתרה בחקירתה הנגדית, וכן שהתובעת ציינה כי מאז האירוע היא נרתעת משימוש במסיר שומנים, דבר שיכול להפריע לה במידה מסוימת בעבודתה כפועלת ניקיון.

משכך, אין לומר כי מדובר בנכות תפקודית במהותה, ואולם אין לשלול כל אפשרות של הפרעה, ולו קטנה, לתפקודה הכללה של התובעת.

    1. בנסיבות אלה, קיימת אפשרות שהנכות תגרע, במידה קטנה אמנם, בשכר עתידי, למשל בכך שתגרם לנטילת ימי מחלה או חופשה מדי פעם, או בכך שהתובעת לא תתפקד באופן מלא ומיטיבי, מעת לעת, בעבודתה.

בגין אפשרות זו, סבורני שהתובעת זכאית לפיצוי גלובלי עבור הפסדי שכר בעתיד, אותו אני מעמיד על 20,000 ₪ (כולל הפסדי פנסיה).

עזרת הזולת

    1. מחומר הראיות עולה, כי התובעת זכאית לפיצוי מתון בגין עזרה מוגברת של בני משפחה אותה היא קיבלה בחודשים הסמוכים לאירוע.

בגין עזרה זו אני פוסק לתובעת פיצוי בסך 3,000 ₪.

הוצאות

    1. בגין מספר נסיעות לביקורת רפואית, ורכישת תכשירים למיניהם לטיפול בצלקת, אני פוסק לתובעת פיצוי בסך 3,000 ₪.

סך הנזק

    1. נזקי התובעת עקב התאונה מוערכים בסכום של 82,537 ₪.

ניכוי תגמולי מל"ל

    1. בהתאם למסמכים שצורפו לתצהיר התובעת ולתיק המוצגים מטעם הנתבעת 1, היא קיבלה עקב התאונה תגמולי מל"ל בסכום של 11,144 ₪ בערכים נומינאליים.

בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועדי התשלומים ועד היום מתקבל סך של 12,084 ₪, אותו יש לנכות מסך הנזק לאחר הפחתת אשם תורם.

סוף דבר

    1. התובעת זכאית לפיצוי, בהפחתת אשם תורם בשיעור 20%, ובניכוי תגמולי מל"ל.

סך הפיצוי לו זכאית התובעת עומד על 53,946 ₪.

    1. אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת פיצוי בסך 53,946 ₪.

לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 13,000 ₪, החזר האגרה ששולמה בפתיחת ההליך, והחזר עלות הסכום ששילמה התובעת למומחה מטעמה, כנגד הצגת אסמכתת תשלום מתאימה.

הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.

  1. דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להידחות.

הנתבעת 2 זכאית להוצאותיה, אותם יש להשית על התובעת, אשר צירפה אותה להליך, כאשר גם לאחר ישיבת קדם המשפט בה הודיעה הנתבעת 1 כי אין לה טענות כלפיה הנתבעת 2, היא עמדה על המשך ניהול ההליך נגדה.

בנסיבות מצאתי לחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת 2 בסכום כולל של 5,000 ₪, אותו יש לשלם בתוך 30 ימים, אחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום, ח' אייר תשפ"ה, 06 מאי 2025, בהעדר הצדדים.

 

אימתי יוטל אשם תורם על תובע שנפל מסולם שסופק לו על ידי מעסיקו?

בית המשפט דן בשאלה אימתי יוטל אשם תורם על תובע שנפל מסולם שסופק לו על ידי מעסיקו?

 

 

 

בית משפט השלום בראשון לציון

ת"א 42922-06-20 פלוני נ' מסגרית שמחי בע"מ ואח'

 

 

 

 

 

לפני

כבוד השופט ניר גנצ'רסקי

תובע

פלוני

נגד
 

נתבעות

1. מסגרית שמחי בע"מ

2. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

 
 
   
 

פסק דין

לפניי תביעת נזיקין שהגיש התובע בגין פגיעתו בתאונת עבודה.

רקע:

    1. התובע, יליד 2.4.1980, נפגע בתאונת עבודה שאירעה ביום 7.11.2018, בעת עבודתו בבית לקוח בשירות מעסיקתו, הנתבעת 1 (להלן: " המעסיקה" או " הנתבעת").
    2. לפי הנטען בתביעה, התאונה אירעה בעת שהתובע התקין פרגולה בבית לקוח, כאשר בסיום ההתקנה, התובע ביקש לרדת בעזרת סולם שסופק לו על ידי המעסיקה. לטענת התובע, בעת שירד בעזרת הסולם, הסולם החליק כשהוא עומד עליו, והוא נפל מגובה של כ-3-4 מטרים. כפי שנטען על ידי התובע, כתוצאה מהנפילה נגרמו לו נזקי גוף שונים, בגינם הוגשה תביעתו זו לפיצויים נגד המעסיקה ונגד המבטחת שלה בזמנים הרלוונטיים לתביעה, הנתבעת 2.
    3. התאונה הוכרה כתאונת עבודה במוסד לביטוח לאומי. וועדה רפואית של המל"ל קבעה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 20% בגין הגבלה בתנועות פרק כף הרגל, וכן נכות צמיתה בשיעור 7.5% בגין הגבלת תנועה בכתף. קרי, לתובע נקבעה נכות משוקללת בשיעור 26%. בנוסף, הופעלה בעניינו של התובע תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: " התקנות") במלואה, כך שנקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור 39%.
    4. בתביעה זו, הגישו הצדדים חוות דעת רפואיות מטעמם. לאור הפערים בין חוות הדעת ולצורך בחינת נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מהתאונה, מונה מומחה רפואי מטעם בית משפט בתחום האורתופדיה, ד"ר אופיר אורי. המומחה העריך כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור 20% (ביחס לחוות הדעת הרפואיות ראו פירוט בהמשך).
    5. בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 12.11.2024 העידו מטעם התובע, התובע וגרושתו (אשר במועד התאונה הייתה נשואה לו) ומטעם הנתבעות העיד מר ר"ש שהינו הבעלים ומנהל אצל הנתבעת. הצדדים ויתרו על חקירת המומחה.
    6. לאחר דיון ההוכחות, הגישו הצדדים סיכומים בכתב, ובפסק הדין אפרוס את עיקרי הטיעונים שהביאו לתוצאות פסק הדין.

 

המישור העובדתי – התאונה ונסיבותיה:

    1. המחלוקת הראשונה הדורשת הכרעה היא עובדתית – נסיבות פגיעתו של התובע.
    2. על עצם העובדה כי התובע נפגע במהלך עבודתו בשירות המעסיקה ביום האירוע, אין מחלוקת. הדבר גם נלמד בבירור מתוך הראיות ואף מהעדות של מר ר"ש. בעדותו, מר ר"ש לא הכחיש את קרות התאונה (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 21, שורות 26-33 ועמ' 22, שורות 1-2). על פגיעתו של התובע במהלך עבודתו ניתן גם ללמוד מהרישום במסמכים הרפואיים לאחר הפגיעה, כמו גם ממסמכים שהוגשו למוסד לביטוח לאומי, החתומים בין היתר על ידי המעסיקה, כפי שיפורט להלן.
    3. המחלוקת בין הצדדים היא באשר לנסיבות ואופן התרחשות הנפילה. אדון להלן בנקודות העיקריות העולות בהקשר זה.
    4. כאמור התובע העיד שהוא נפגע לאחר שנפל מגובה של כ-3-4 מטרים (סעיפים 2-3 לתצהיר עדות ראשית של התובע). לטענתו, ביום התאונה הגיע התובע יחד עם עובד נוסף על מנת להתקין פרגולה בגג ביתו של לקוח . בעת שהגיעו עלו לגג הבית דרך גג אחר שאפשר גישה, ולאחר שסיימו את העבודה, ירדו מהגג בעזרת הסולם שסופק להם. תחילה ירד העובד הנוסף, ולאחר מכן ירד התובע. הנפילה אירעה כאשר התובע היה על הסולם, הסולם החליק, והתובע נפל על גבו. התובע מציין כי בעת שנפל רגלו נתקעה בין שני שלבים בסולם. לטענת התובע הסולם החליק משום שהיה פגום, שכן אחת מרגליו הייתה עקומה (ראו עדותו של התובע בעמודים 13-14 לפרוטוקול).
    5. הנתבעות טוענות בסיכומים כי התובע הוא שהחליק מהסולם בעת שירד ממנו, וכי הגרסה שהסולם החליק בשל פגם בו, אינה נכונה. בנוסף, נטען כי הטענה בדבר פגם בסולם אשר גרם להחלקה היא הרחבת חזית שכן בכתב התביעה טענה זו לא הועלתה. הנתבעות טוענות כי גם גרסת התובע במל"ל, התיעוד הרפואי הראשוני לאחר האירוע, ומכתב הדרישה של התובע משנת 2019, מעידים כי התובע הוא זה שהחליק מהסולם ולא הסולם החליק בשל פגם. כמו כן, הנתבעות טוענות כי העבודות ביום האירוע נערכו בגובה של 2.5 מטרים ולא 3-4 מטרים כפי שטען התובע. עוד נטען כי הנפילה התרחשה לאחר שהתובע ירד מספר שלבים בסולם, בגובה של 1.2 מטרים, בהתאם לגרסה שמסר התובע למר ר"ש.

 

הטענה להרחבת חזית

    1. הנתבעות טוענות כי טענת התובע לפיה רגל הסולם היתה עקומה וכי הסולם החליק, מה שגרם לנפילתו, היא טענה חסרת בסיס, והיא בגדר שינוי גרסה ו הרחבת חזית. הנתבעות טוענות כי אין לגרסה זו כל זכר. לאחר שעיינתי במסמכים הרפואיים שנכתבו בסמוך לתאונה, במסמכי המל"ל, במכתב הדרישה של התובע משנת 2019, בתצהירים, ולאחר ששמעתי את העדויות, אני סבור כי טענות התובע הנוגעות לאופן התרחשות התאונה, לרבות הטענה לפגם בסולם, עולות בקנה אחד עם האמור במסמכים השונים שנערכו טרם הגשת התביעה, ועם הטענות המפורטות בכתב התביעה. אפרט להלן את המסמכים השונים והאמור בהם.
    2. התובע צירף לתביעתו מסמכים רפואיים מיום התאונה, בהם צוין כי התובע "נפל מהסולם בגובה של 3 מטרים" ו – "נפילה מגובה 3-4 מטר" (ראו נספח ג' לכתב התביעה; עמודים 18 ו-21 לכתב התביעה). לא נעלם מעיני גם מסמך שכותרתו "שחרור רפואי" מיום 7.11.20218, בו צוין "לדבריו רגל שמאל נתפסה בשלבי הסולם...". הנתבעת מבקשת להבנות מהאמור במסמך זה ביחס לטענתה כי התובע נפל משום שרגלו הסתבכה בסולם ולא בשל פגם בסולם (ראה סעיפים 10-11 לסיכומיה), אולם לאור עדותו של התובע בבית המשפט, שם טען כי ברגע שנפל על הגב, רגלו נתקעה בין שלבי הסולם, כמו גם לאור גרסתו במסמכים אחרים שנכתבו בסמוך לאחר התאונה, אינני סבור כי מדובר בגרסה שונה או בסתירה.
    3. בטופס 250 של המל"ל (נספח בעמ' 10 לתצהירו של התובע) צוין בתיאור התאונה כי "הסולם החליק ונפל". על מסמך זה חתום מר ר"ש, העד מטעם הנתבעות אשר משמש כבעלים של המעסיקה. בהקשר זה יצוין כי בדיון ההוכחות, העיד מר ר"ש כי זוהי לא חתימתו, אלא מדובר בכתב של הפקידה שלו, אשר אין לה סמכות לחתום בשמו (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 18, שורות 18-28). חרף טענה זו, הפקידה שלכאורה חתמה על המסמך לא הגישה תצהיר ולא זומנה לעדות.
    4. עוד אפנה לנספח 2 לראיות התובע, הצהרה מיום 15.11.2018 של מר ד"ט ז"ל אשר עבד אצל המעסיקה ונכח במקום התאונה במסגרת עבודתו עם התובע. בהצהרה זו כתב מר ד"ט כי "הסולם החליק ביחד עם נ' ". המסמך שכתב ימים ספורים לאחר התאונה מחזק את גרסתו של התובע כי הסולם הוא זה שהחליק. מר ד"ט נפטר ולכן לא היה ניתן להביאו לעדות. המסמך שכתב הינו נדבך נוסף ולא בלעדי, שיש בו כדי לחזק את גרסת התובע.
    5. הנתבעות צרפו כנספח 1 לראיות מטעמן מכתב דרישה מטעם התובע מיום 17.2.2019. בסעיף 3 למכתב נכתב כי "מרשי ביקש לרדת בסולם שאינו תקין וללא אביזרי בטיחות". טענה זו עולה בקנה אחד עם הטענות לנפילה בגין פגם בסולם.
    6. הנתבעות צרפו כנספח 1 לראיות מטעמן טופס שמילא התובע בתביעתו למל"ל שם נכתב כי "בעת ירידה מהסולם, החלקתי ונפלתי מגובה 4 מטר". איני סבור שהאמירה כי התובע "החליק" מנוגדת לטענה כי ההחלקה נגרמה כתוצאה מפגם בסולם.
    7. בסעיף 4 לכתב התביעה נכתב: " בסיום ההתקנה, ביקש התובע לרדת בסולם, החליק, וכתוצאה נגרם לו שבר תלישה בקרסול שמאל וכן פגיעה קשה בכתף, צוואר וגב תחתון". כלומר, בכתב התביעה נטען כי בסיום התקנת הפרגולה בעת שירד בסולם, החליק ונפגע. אינני מקבל את הטענה של הנתבעות כי הגרסה בכתב התביעה עומדת בסתירה לטענה כי ההחלקה נגרמה בשל פגם בסולם. בנוסף, בסעיף 11(ד) לכתב התביעה נטען כי המעסיקה לא דאגה לסולם תקין על פי הוראות התקנות.
    8. ממכלול הראיות שהוגשו, אשר נערכו טרם הגשת התביעה, וכן מהטענות שהועלו בכתב התביעה עולה כי דין הטענה לשינוי גרסה והרחבת חזית להידחות.

 

הסולם ותקינותו

    1. הצדדים חלוקים בשאלה האם הסולם שתמונתו צורפה כנספח 1 לתצהירו של התובע הוא הסולם בו השתמש התובע במועד התאונה. הנתבעות טוענות שבניגוד לטענת התובע, לא מדובר בסולם בו השתמש התובע במועד התאונה, וכי לא ניתן לדעת מתי תמונות אלה צולמו (סעיפים 6-7 לתצהיר עדות ראשית מטעם מר ר"ש). הנתבעות אף צירפו לתחשיב הנזק מטעמן תמונות של הסולמות שלטענתן נמצאים אצל המעסיקה, אך התמונות שצורפו אינן ברורות.
    2. בדיון ההוכחות, העיד התובע כי במועד התאונה היו קיימים אצל המעסיקה רק שני סולמות, כאשר בעת יציאתו של התובע לבית הלקוח ביום התאונה, רק הסולם בו השתמש (וממנו נפל) היה זמין (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 14, שורות 10-15). כמו כן, בדיון ההוכחות, העיד מר ר"ש, כי הסולם שתמונתו צורפה לראיות התובע אכן שייך למעסיקה (שם, עמ' 24 שורות 28-29 ועמ' 26, שורות 17-27). עם זאת, לטענתו לא מדובר בסולם איתו עבד התובע ביום התאונה. על אף שטענה זו הועלתה גם בתצהיר העדות הראשית מטעמו, בדיון ההוכחות, העיד מר ר"ש כי הדברים ידועים לו מאחיו ז"ל בלבד ולא מידיעה אישית. על כן, אני סבור כי מדובר בעדות שמיעה שאינה קבילה. יתרה מכך, ר"ש העיד כי לא קיימים רישומים בכתב אשר יכולים לתמוך בטענתו. משכך, ולאור הראיות שהגיש התובע ולאחר ששמעתי את עדותו, אני מקבל את גרסתו של התובע לעניין זה שלא נסתרה, כי הסולם אשר תמונתו צורפה לראיות התובע הוא הסולם איתו עבד התובע במועד התאונה, וממנו נפל.
    3. כאמור לעיל, התובע טען כי נפילתו נגרמה בשל פגם בסולם אשר אחת מרגליו הייתה עקומה מה שגרם לסולם להחליק. הנתבעות טוענות כי מעבר לכך שמדובר בהרחבת חזית, טענה זו אינה נכונה. בדיון ההוכחות, העיד מר ר"ש כי התובע סיפר לו באופן אישי כי הוא החליק מגובה של 1.2 מטרים (שם, עמ' 20, שורות 25-29). כלומר, ללא אזכור של פגם בסולם או החלקה של הסולם עצמו. עוד טען מר ר"ש בעדותו כי התובע החליק בגלל שהיה לוקח כדורים פסיכיאטריים (שם, עמ' 22, שורות 1-4). עם זאת, דברים אלה שנאמרו על ידי מר ר"ש בעדותו, לא הועלו בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו ובכל מקרה לא הוכחו.
    4. עוד יצוין כי בדיון ההוכחות העיד מר ר"ש כי אחיו ז"ל, שהיה מנהל עבודה במעסיקה, בדק את הסולם בעת והוא נמצא תקין אך אין לכך רישום (שם, עמ' 26, שורות 1-16). מהדברים עולה כי טענה זו אינה בידיעתו האישית של מר ר"ש, ואין לה אף תיעוד. מעבר לכך, בעדותו, העיד מר ר"ש כי הסולם שהוצג לו אשר צורף לראיות התובע, זה עם הרגל העקומה, "תקין 75%-80%" (שם, עמ' 27, שורות 2-4). על אף שמר ר"ש הבחין כי רגלו הימנית של הסולם עקומה, וזאת גם לאור הערת בית המשפט במהלך דיון ההוכחות (שם, עמ' 27, שורות 5-7), טען מר ר"ש כי אפשר לעבוד עם סולם שכזה, כאשר החלק העליון שלו צריך להיות למטה (שם, עמ' 27, שורות 13-20). עדות זו עשוי ללמד אם כן, כי הנתבעת אפשרה לעובדיה לעבוד עם סולם פגום שרגלו עקומה.
    5. לאחר עיון בתמונות הסולם אשר צורפו לראיות התובע, אשר מלמדות על כך שרגלו הימנית של הסולם עקומה מעט, וכן לאור העדויות שנשמעו בפני, אני מקבל את גרסתו של התובע לעניין זה, כי הסולם ממנו נפל במועד התאונה, אשר סופק לו על ידי המעסיקה, היה פגום. אציין כי גרסתו של התובע הייתה ככלל עקבית ובעלת תימוכין ראייתיים מספקים.

גובה העבודה

    1. הצדדים חלוקים גם ביחס לשאלה מה היה הגובה בו בוצעה העבודה וגם ביחס לשאלה מה היה הגובה ממנו נפל התובע. נראה כי השאלה החשובה הינה מה הגובה בו בוצעה העבודה והאם מדובר היה ב"עבודה בגובה" כהגדרתה בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה) תשס"ז – 2007 (להלן: " תקנות הבטיחות").
    2. לטענת התובע, התובע נפל בעת שביקש לרדת מהגג באמצעות סולם שהחליק כשהתובע עומד עליו, והוא נפל מגובה של 3-4 מטרים (ראה סעיף 3 לסיכומי התובע). המסמכים הרפואיים שצורפו ממועד הסמוך לתאונה אכן תומכים לכאורה בטענת התובע בדבר הגובה בו בוצעה העבודה, וכך גם הצהרתו של מר ד"ט אשר ניתנה ימים ספורים לאחר התאונה.
    3. הנתבעות טוענות כי הגובה בו התקיימו העבודות היה 2.5 מטרים (ראה סעיף 22 לסיכומי הנתבעות). לטענת הנתבעות, הגג עליו היה התובע במועד התאונה, הינו בית ילדותו של ר"ש, ולכן הערכתו ביחס לגובה הגג נכונה (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 22, שורות 30-33 ועמ' 23, שורות 1-3). לפי הנטען על ידי הנתבעות, התובע החליק לאחר שירד מספר שלבים בסולם ולכן הנפילה התרחשה מגובה של 1.2 מטרים, באופן העולה בקנה אחד עם הדברים שמסר התובע בעצמו לעד מטעמן (שם, עמ' 20, שורות 26-29).
    4. כאמור, השאלה מאיזה גובה נפל התובע בעת שירד מהסולם אינה מכרעת, והשאלה החשובה יותר היא באיזה גובה בוצעו העבודות. בין אם תתקבל גרסת התובע ובין אם תתקבל גרסת הנתבעות, אין אלא להגיע למסקנה כי העבודה בוצעה בגובה של לפחות 2.5 מטרים, ומשכך, מדובר ב"עבודה בגובה" כהגדרתה בתקנות הבטיחות.

 

האם התובע עבר הדרכות מתאימות והאם סופק לו ציוד עבודה מתאים?

    1. התובע טוען כי לא עבר כל הדרכה הקשורה לעבודה בגובה (עמ' 13 לפרוטוקול) ומר ר"ש אף אישר טענתו זו (עמ' 31 לפרוטוקול). התובע טוען כי הנתבעות לא סיפקו לו אמצעי בטיחות לצורך ביצוע העבודה, לרבות רתמת עבודה בגובה, אמצעים לקיבוע הסולם למבנה, קסדה וכו' (סעיף 4 לתצהירו). עדותו זו לא נסתרה. משכך, לטענתו הנתבעות הפרו הוראות שנקבעו בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (סעיפים 50 ו-57) ובתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), התשס"ז-2007 (תקנה 5(2), 6, 7, 8(א)(1), 9, 12, 20, 21, 23, 26 ו-74 ), הוראות הנוגעות בין היתר לחובת המעסיק לספק אמצעי מיגון מתאימים, לספק ציוד ללא פגם ולבצע הדרכות מתאימות לעובדיו.
    2. התובע טוען כי הנתבעת שלחה אותו לבצע עבודות ללא כל הדרכה מתאימה וללא ניהול ופיקוח של מנהל עבודה, ובכך למעשה התרשלה. הנתבעות טוענות מנגד כי לא התרשלו, מאחר שאופן התרחשות התאונה לא מטיל עליהן אחריות, שכן התובע החליק מאחר שרגלו נתפסה בשלבי הסולם ולא בשל פגם בסולם. נטען כי מדובר בטעות אנוש ולא באירוע שהיה בכוחה של המעסיקה למנוע בדרך כלשהי.
    3. מהראיות והעדויות שבפניי עולה כי התובע נפל משום שעבד על סולם פגום שרגלו עקומה, והסולם החליק בעודו יורד בסולם. עוד עולה כי הנתבעת אכן לא נתנה לתובע הנחיות והוראות בצורה ראויה, כפי שהיה מצופה ממנה לעשות, ואף לא היה פיקוח מטעמן במועד התאונה. בדיון ההוכחות, העיד מר ר"ש, כי לא היה מנהל עבודה במקום התאונה (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 20, שורות 2-18). כך גם עולה מתצהיר העדות הראשית של התובע (ס' 4 לתצהיר עדות הראשית). כמו כן, המעסיקה לא צירפה לראיות מטעמה תיעוד כלשהו לרישומים על הדרכות שעברו העובדים ובפרט התובע. מר ר"ש העיד כי העובדים במסגרייה עברו הדרכות אך אין על כך רישומים (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 30, שורות 21-33). כמו כן, ציין מר ר"ש כי הוא לא ערך את ההדרכות בעצמו, אלא בנו ביצע אותן (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 31, שורות 12-19). בעניין זה יצוין, כי הנתבעות בחרו שלא להביא לעדות את בנו של מר ר"ש על אף שתרומת עדותו עשויה הייתה להיות משמעותית. בנוסף, מר ר"ש אישר כי התובע לא עבר הדרכות של עבודה בגובה, אלא "הדריכו אותו מבחינת בטיחות" (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 31, שורות 25-31). גם התובע העיד, כאשר נשאל האם ידע להשתמש בסולם, כי "ידעתי מעצמי, אף אחד לא לימד אותי. לא עברתי שום הכשרה שקשורה בעבודה בגובה" (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 13, שורות 31-33). בתצהיר עדותו הראשית, ציין התובע כי לא קיבל מהמסגרייה שום הדרכה לגבי העבודה שביצע ואף לא קיבל מעולם הדרכה לגבי עבודה בגובה (ס' 4 לתצהיר עדות ראשית).
    4. לגבי נהלי בטיחות העיד מר ר"ש כי "היה משהו שתלוי במסגרייה", ובתשובה לשאלה האם היה רישום במסגרייה כאשר נעשה נוהל בטיחות לעובד, הוא ציין כי "אין תיעודים לדברים האלה" (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 32, שורות 17-26). עם זאת, כאשר נשאל מר ר"ש את אותה שאלה על ידי בית המשפט, השיב כי ישנו תיעוד להדרכות, אשר אמור להיות שמור במשרד המעסיקה (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 33, שורות 7-13). תיעוד כאמור לא הוצג.
    5. לאור הראיות והעדויות שהוצגו בפניי, אני סבור כי יש לקבל את טענות התובע לעניין זה, ואני קובע כי המעסיקה לא השגיחה ולא פיקחה על העבודות במועד התאונה, וכן לא נתנה לתובע הנחיות והדרכות מתאימות, ובפרט הדרכות לעבודה בגובה. כמו כן, המעסיקה לא סיפקה לתובע ציוד מתאים לצורך עבודתו בגובה.
    6. סיכומם של דברים עד פה; על יסוד כל המקובץ, מסקנתי היא כי עלה בידי התובע להוכיח את טענותיו, במידה הנדרשת להטיית מאזן ההסתברויות, קרי – כי במועד התאונה, השתמש התובע בסולם פגום, אשר סיפקה לו המעסיקה, על מנת לבצע עבודות בבית לקוח. העבודה התקיימה בגובה של לפחות 2.5 מטרים. בעת ירידתו מהסולם, הסולם איבד יציבות והתובע נפל עם הסולם אל הקרקע. כתוצאה מכך נפגע התובע בגופו. כמו כן, הוכח כי המעסיקה לא סיפקה לתובע הנחיות והדרכות מתאימות בטרם ביצוע העבודה, לא פיקחה על העבודות במועד התאונה, וכן לא סיפקה לו את מלוא הציוד המתאים הנדרש לעבודה זו.

האחריות הנזיקית:

    1. בכדי שתקום חובה מכח עוולת הרשלנות לפי סעיפים 35 לפקודת הנזיקין על התובע להוכיח את התגבשותן של יסודותיה: חובת הזהירות, התרשלות, ונזק שנגרם בגינה. בעניינינו, ניצבת השאלה האם הנתבעת התרשלה כלפי התובע, וליתר דיוק, האם הנתבעת האם הנתבעת סיפקה לתובע סולם פגום, והאם הנהיגה שיטת עבודה לא בטוחה, ולכן התרשלה כלפיו.
    2. הבחינה האם קמה לנתבעת אחריות נזיקית בגין פגיעת התובע בתאונה צריכה להתברר על יסוד התשתית העובדתית שלעיל.
    3. הלכה הנוהגת היא כי מעביד חב חובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו. במסגרת חובת הזהירות של המעביד כלפי עובדיו, עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לספק כלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, ולהזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים [ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (נבו 14.6.2011); ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין (נבו 31.8.2011)]. ביסוד גישה זו ניצבת ההנחה שבידי המעביד נמצא הידע באשר לסיכונים מוחשים ופוטנציאליים במקום העבודה, וכן היכולת למנוע אותם.
    4. חובת הזהירות נבחנת על פי מבחן הצפיות. השאלה הנשאלת היא האם אדם סביר יכול היה לצפות, בנסיבות המקרה, את התרחשות הנזק וצריך היה לצפותו [ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 (1982)].
    5. עבודה על סולם היא עבודה הצופנת בחובה סיכונים. הדבר נכון בייחוד כאשר העובד, בהיותו על הסולם, משתמש בכלי עבודה שונים. קיים חשש ליציבות הסולם והעובד. קיים סיכון לאיבוד שיווי המשקל ואף חשש שבשל תנועות העובד על הסולם, יאבד הסולם את יציבותו ואת אחיזתו [ראו למשל ע"א 3843/90 אוחיון נ' מדינת ישראל (נבו 5.8.1993)].
    6. בענייננו, הנתבעת הייתה צריכה לצפות כי עבודה על סולם בגובה, או ירידה ממנו לאחר ביצוע העבודה, צופנת בחובה סכנה שהסולם יחליק, העובד (התובע) ייפול, וכי כתוצאה מכך עלול להיגרם לתובע נזק כתוצאה מהנפילה. הדברים נכונים ביתר שאת שעה שמדובר היה בסולם פגום. לכן, היה על הנתבעת להעמיד לרשות התובע תנאים סבירים ובטוחים לביצוע עבודתו, וכן היה עליה לבדוק את תקינותו של הסולם. יוזכר כי מר ר"ש אישר כי הסולם שרגלו עקומה הוא סולם של הנתבעת, משמע, הנתבעת אפשרה לעובדיה שימוש בסולם פגום.
    7. לא למותר לציין בהקשר זה, כי דרישת הצפיות בדיני נזיקין, איננה כורכת בחובה צפיות של כל פרטי תהליך הגרימה הספציפי שאירע, ודי בצפיות של הקווים המרכזיים של ההתרחשות והנזק על פי תכונותיהם העיקריות [ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1 (1984); ע"א 2061/90 מרצלי נ' משרד החינוך, פ"ד מז(1) 802 (1993)].
    8. בענייננו, קמה לנתבעת חובת זהירות כלפי התובע. עתה נשאלת השאלה האם מתקיים יסוד ההתרשלות.
    9. כפי שפורט לעיל, המעסיקה לא בדקה את תקינות הסולם, לא סיפקה לתובע אמצעי בטיחות וכן לא סיפקה לו תנאים סבירים ובטוחים וציוד מתאים לביצוע עבודתו.
    10. הסיכון של נפילת עובד מסולם פגום הוא סיכון בר צפייה מראש, שכאמור חובה היה על המעסיקה להיערך למנוע אותו מבעוד מועד באמצעים סבירים, דבר אותו לא עשתה. מחדל זה קשור באופן ישיר לפגיעת התובע. הפרת החובה מצד הנתבעת מלספק סולם תקין, בטוח ויציב וכן אמצעי בטיחות שונים, הם הסיבה העיקרית לקרות הנזק לתובע.
    11. רשלנות נוספת של הנתבעת במקרה דנן נוגעת להיעדר פיקוח והדרכה מתאימה לעובדים, בפרט כאשר העבודה מבוצעת בגובה. כפי שפורט לעיל, התובע העיד כי לא ניתנה לו כל הדרכה רלוונטית. המעסיקה טענה באופן כוללני למתן הנחיות בטיחות, אולם מר ר"ש לא ידע להעיד באופן קונקרטי על הדרכות או הנחיות בטיחות שהעבירה המעסיקה, או הנחיות שהועברו ספציפית לתובע טרם התאונה. אף לא הוצגו ראיות בכתב המעידות על הדרכות שבוצעו, וזאת חרף החובה המוטלת בדין על המעסיקה לנהל פנקס הדרכה וליתן לעובדים תמצית בכתב בדבר הסיכונים במקום עבודתם [תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999]. טענת הנתבעות כי התובע הוא בעל ניסיון רב בעבודות מעין אלה, אין בה כדי לייתר את החובה של הנתבעת ליתן לו הדרכת בטיחות מתאימה.
    12. המסקנה העולה מהאמור לעיל, היא כי הנתבעת נהגה באופן בלתי סביר המעיד על התרשלותה כלפי התובע.
    13. בנוסף, משהתקיימו העבודות בגובה של לפחות 2.5 מטרים, מדובר ב"עבודה בגובה" כהגדרתה בתקנות הבטיחות. משהוכח כי הנתבעות לא סיפקו לתובע ציוד מתאים לביצוע העבודה בגובה, ולא הדריכו אותו בהתאם להוראות התקנות, ובכלל זה על ידי מדריך בעל אישור הדרכה מתאים, אין אלא להגיע למסקנה כי הפרו את החובות החקוקות המוטלות עליהן. חובתו של המעביד היא לדאוג כי תנאי העבודה יהיו בטוחים, וכי העובד יקבל הדרכה מתאימה כיצד לבצע עבודתו. חובתו של המעביד לנקוט בכל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יבצעו את העבודה בתנאי בטיחות מיטביים, והדברים נכונים בפרט כאשר יש הוראות חוק ברורות כבעניינינו.
    14. אם כן, במקרה זה כשלה הנתבעת והפרה את תקנות 5(2), 6, 7, 8(א)(1), 9 , 12, 21, 26 לתקנות הבטיחות. התובע לא הוכיח ברמה הנדרשת את טענתו בדבר ההפרה של סעיפים 50 ו-57 לפקודת הבטיחות, וכן את סעיפים 20 ו-23 לתקנות הבטיחות (ראו בהקשר זה הסייג בסעיף 24 לתקנות; סעיף 74 אינו קיים), וזאת בהעדר נתונים רלבנטיים מספקים.
    15. בסעיף 24 לסיכומי הנתבעות נטען כי מאחר ומקום ביצוע העבודה לא היה "אתר בניה" (ההתקנה היתה בבית של אחיו של ר"ש – נ.ג), ומאחר ומדובר בעבודה "קטנה", אין לתחולת הוראות אלה (תקנות הבטיחות) כל רלבנטיות, והן לא חלות על המקרה דנן. ראשית, הטענה נטענה מבלי להפנות לכל אסמכתא, הוראות חוק, תקנות או כל מקור נורמטיבי אחר. שנית, המשאלה לבצע אבחנה בין ביצוע "עבודה בגובה" באתר בניה לבין ביצוע "עבודה בגובה" בבית פרטי ובין עבודה "גדולה" לעבודה "קטנה", היא חסרת היגיון, ואילו היתה מתקבלת, היה בה כדי לפטור מעבידים מחובות שקבע המחוקק, שנועדו להגן על עובדים.
    16. המסקנה היא, לפיכך, כי המעסיקה חבה ברשלנות כלפי התובע בין נזקיו בתאונה. בנוסף, הנתבעת הפרה חובות חקוקות כמפורט לעיל.

 

אשם תורם:

    1. בדיני הנזיקין, נטל הראיה להוכחת קיומו של אשם תורם מונח על הנתבע [ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, מב(1) 415 (1988)]. בהתאם לפסיקה, על המעביד לצפות גם התנהלות רשלנית ובלתי זהירה מצד העובד, ולפיכך אין בהתנהגות רשלנית של עובד כדי לשלול את אחריותו המלאה של המעביד, למעט "במקרים ברורים בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין" [ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון, מז(3) 225 (1993)]. כמו כן, נקבע כי אין בהתרשלותו הרגעית של עובד השקוע בעבודתו לשם קיום הוראות מעבידו, כדי להצדיק קביעה כי הוא שותף לנזק. מגמה זו מעוגנת ביחסי הכוחות בין מעביד לעובד, שהם ככלל לטובת המעביד [ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח יבגני גולובין (נבו 15.4.2012); ע"א 5120/92 כמיל מגיזל בע"מ נ' חורי (נבו 15.11.1994)].
    2. סיבה נוספת להקל עם העובד מוסברת בכך כי לא אחת העובדים ממהרים בעבודה ומבצעים קיצורי דרך מסוכנים וזאת מתוך רצון לשרת את עניינו של המעסיק בביצוע עבודה מסוימת, בהחשת ביצועה, בהסרת "מכשולים" או עיכובים על דרכה של העבודה וכיוצא באלה [ר' ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988); ע"א 2522/01 שלם נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (נבו 7.4.2002)].
    3. הפסיקה קבעה כי המעביד אינו יוצא ידי חובותיו בכך שהוא סומך על מיומנותם של עובדיו: "דווקא העובדה כי מדובר בעבודה שגרתית ושימוש בכלי שכיח יכולה להקהות את חושיו של עובד לרבות המנוסה ביותר, ולגרום לכך כי הוא לא ישים לב לסכנה הטמונה בכלי. המעביד אינו יוצא ידי חובה בכך שהוא סומך על מיומנות עובדיו. הסיכון עדיין נוצר על ידו, בידיו האמצעים למונעו, בין השאר על ידי תדרוך מתאים, השמעת אזהרה או נקיטת צעדים אחרים שיסירו הסיכון" [ע"א 320/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' גוברין (נבו 18.11.1992)].
    4. בפרשת 'קלינה' נקבע כי על אף שהתנהלות העובד שנפל מסולם לקתה בחוסר זהירות, אין לייחס לו אשם תורם:

"לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו (ראו למשל: ע"א 453/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527 (1987)). ההצדקה המרכזית לכלל האמור הינה כי ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. לעומתו, העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נוכח זאת, ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק (שם, בעמ' 528). ודוק, עלינו לבחון כל מקרה ונסיבותיו. מקום שנמצא שהעובד סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת, כך שחטא ברשלנות של ממש, כי אז תוטל עליו אחריות בגין רשלנות תורמת ..." [ע"א 7895/08  קלינה נ' יאסין, סעיף 26 לפסק הדין (נבו 31.8.2011)].

    1. באשר למקרים בהם נדרשה הפסיקה למחלוקת בדבר קביעת אשם תורם במקרה של נפילת עובד מסולם פגום, ניתן למצוא מגמה שלפיה לא ייפסק אשם תורם בהעדר נסיבות המקימות רשלנות חריגה מצד העובד [ת"א 15703-05-14  פנאדקה נ' דוד קאשי בע"מ (נבו 2.9.2019); ע"א 1692/03 משה נ' תרו תעשיה בע"מ (6.6.2004)‏‏].
    2. בפסיקה אף יש נטייה שלא לייחס אשם תורם, גם במקרים בהם נפסקה אחריות בגין נפילה מסולם ללא שהוכח פגם בסולם, וזאת לרבות במקרים בהם העובד היה מיומן וותיק [ת"א 53274-01-13 לוי נ' עוגן נדל"ן מניב בע"מ (נבו 8.3.2015); ת"א 26843-02-12 פלוני נ' נכבר (נבו 27.10.2019); ת"א 361/99 מוחמד נ' דחפור הגולן-עבודות עפר ופתוח בע"מ (נבו 26.6.2008); ת"א 29803-06-15 פלוני נ' ברקת רהיטים איכותיים בע"מ (נבו 5.7.2020)].
    3. בענייננו, טענתה העיקרית של הנתבעת היא כי מדובר בתובע אשר היה מיומן בעבודתו, הכיר את העבודה ואופייה וקיבל הדרכות בטיחות. כמו כן, נטען כי לא היה פגם בסולם, ואף אם תתקבל טענה זו, התובע היה ער לכך ויכל לקחת סולם אחר או להסתייע בעובד הנוסף שהיה במקום. ומכאן, אף אם תקבע אחריות, יש מקום לאשם תורם.
    4. מהעדויות שנשמעו עולה כי התובע הוא אכן עובד מיומן שהביא את הסולם מהמחסן. לצד זאת לא הוכח שבמחסן היה סולם דומה נוסף, תקין, שהתובע יכל להסתייע בו. התובע ציין בעדותו כי במסגרייה היו שני סולמות, כאשר באותו זמן בו נדרש התובע לצאת לבית הלקוח, הסולם ממנו נפל היה הסולם היחיד שהיה זמין, וכי סולם זה גם יותר מתאים לעבודה בגובה (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 14, שורות 10-15). על כן, נראה כי לתובע לא הייתה ברירה אלא לקחת לצורך אותה עבודה את הסולם הספציפי ממנו נפל.
    5. ביחס לטענה כי התובע יכל להסתייע בעובד הנוסף שהיה עמו, יצוין כי אותו עובד עלה אף הוא על גג הבית לצורך ההתקנה, מה שמלמד על חובת הנתבעת להעמיד עוד נוסף, שלישי במספר, על מנת למלא אחר חובתה בדין, דבר שלא נעשה.
    6. התובע פעל בהתאם להנחיות הממונים עליו והאחריות להימצאותו של סולם לא תקין במקום מוטלת על המעסיקה. המעסיקה הייתה צריכה לוודא קיומם של אמצעי בטיחות ואת תקינות הסולמות במסגרייה. מהעדויות שבפניי עולה כי התובע לא הפר כל הוראה ולא פעל בניגוד להדרכה שקיבל. כאמור, המעסיקה לא הוכיחה כי התובע עבר הדרכות כלשהן ובפרט הדרכות לעבודה בגובה, שכן אילו היו כאלה, היה מצופה כי המעסיקה תציג לכך תיעוד. נראה כי לכל היותר ניתנו לו הוראות כלליות שאין בהן משמעות למניעת הסכנה ואין בהן כדי להטיל על התובע חלק באחריות לנפילה.
    7. לפיכך ובהתחשב במכלול הנסיבות, אין מקום לקביעת אשם תורם.

הנכות הרפואית:

    1. בתחילתו של ההליך, הגישו הצדדים חוות דעת רפואיות מטעמם. התובע הגיש חוות דעת אורתופדית של ד"ר ליאור דיין, שקבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה משוקללת בשיעור 35.2%. מנגד, הנתבעות הגישו חוות דעת אורתופדית מטעמן של ד"ר גד ביאליק, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בלבד.
    2. בשל הפערים בין חוות הדעת ולצורך בחינת נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מהתאונה, מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, ד"ר אופיר אורי. המומחה סקר את התיעוד הרפואי, בדק את התובע והעריך בחוות דעתו את דרגת נכותו של התובע בשיעור 20% בגין נזק בתר-חבלתי מתקדם במפרק הסובטלארי בכף רגל שמאל עם הגבלת תנועה, דפורמציה וכאב, בהתאם לסעיף 49(2)(ו) לתקנות.
    3. כמו כן, המומחה קבע לתובע נכויות זמניות כדלקמן:

100% נכות זמנית מיום 7.11.2018 ועד ליום 6.2.2019.

50% נכות זמנית מיום 7.2.2019 ועד ליום 6.5.2019.

30% נכות זמנית מיום 7.5.2019 ועד ליום 6.8.2019.

    1. עוד קבע המומחה כי לתובע פגיעה נוספת בעמוד שדרה צווארי אשר מקנה לו נכות צמיתה בשיעור 10%, בהתאם לסעיף 37(5)(א) לתקנות, אולם ללא קשר סיבתי לאירוע התאונה הנדון.
    2. לסיכום, בהתאם לחוות הדעת, הנכות הצמיתה של התובע בתחום האורתופדיה כתוצאה מהתאונה הינה בשיעור 20%.
    3. בסיכומיו, טוען התובע כי המומחה קיפח אותו בקביעותיו ביחס לאיברים הנוספים שנפגעו בתאונה, מלבד הקרסול, שכן לגבי הפגיעות בכתף שמאל ובעמוד שדרה מותני קבע המומחה כי אכן קיים קשר סיבתי בין פגימות אלו ובין התאונה, אולם למרות כאב וסבל שייתכן שפגימות אלה גורמות, לא ניתן לקבוע קיומה של נכות רפואית לפי התקנות בגין פגימות אלו. כמו כן, מלין התובע על קביעת המומחה כי הפגיעה בעמוד שדרה צווארי איננה בקשר סיבתי לתאונה. לצורך תימוכין בטענה כי המומחה קיפח אותו, ציין התובע את קביעת הוועדה הרפואית של המל"ל וביקש להעמיד את נכותו הרפואית בהתאם לקביעת המל"ל, היינו 26%.
    4. לעניין זה, טענו הנתבעות, ובצדק, כי קביעת המל"ל לא מחייבת בהליך זה ולכן לא ניתן לקבל את טענת התובע לפיה יש להעמיד את הנכות הרפואית בשיעור של 26%.
    5. זאת ועוד; על אף טענות התובע, הוא בחר שלא לזמן את המומחה מטעם בית המשפט לחקירה. ככל שהתובע סבר כי מסקנות המומחה שגויות, היה ראוי כי ינסה לסתור את קביעותיו בחקירה נגדית, דבר שלא נעשה כאמור.
    6. על כן, ומאחר שלא מצאתי טעמים המצדיקים לסטות ממסקנות המומחה, אני מאמץ את מסקנות חוות הדעת במלואה, וקובע כי הנכות הרפואית של התובע היא 20% כפי קביעתו.

הנכות התפקודית:

    1. נקודת מחלוקת עיקרית שנתגלעה בין הצדדים, נוגעת לשיעור הנכות התפקודית של התובע, ולאובדן כושר השתכרותו [להבחנה בין נכות תפקודית לאובדן כושר השתכרות, ראה ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995)].
    2. התובע טוען כי יש להעמיד את נכותו התפקודית בשיעור 50% וזאת לאור כאביו העזים בחלקי הגוף השונים – ברגלו, בכתף ויד שמאל וכן בעמוד שדרה צווארי ומותני. התובע ציין בין היתר כי הוא נוטל משככי כאבים מאסיביים וכי בשל סוג עבודתו, כמסגר, אשר הינה עבודה פיזית מאומצת, ההשפעה התפקודית גבוהה משיעור הנכות הרפואית.
    3. הנתבעת לעומת זאת טוענת כי לתובע לא נותרה נכות תפקודית ואף אם נותרה, אינה עולה על נכותו הרפואית. הנתבעת דוחה את טענות התובע כי יש לגזור מהפעלת תקנה 15 במל"ל לצורך קביעת הנכות התפקודית. כמו כן, נטען כי ההיסטוריה התעסוקתית של התובע וחקירתו מלמדים כי התובע ממשיך באותו דפוס התנהגות כפי שהיה קודם לתאונה וכי לתובע נכויות רבות אחרות שמפריעות לו בתפקודו, אשר אינן תוצאה של התאונה.
    4. הלכה היא, שהנכות התפקודית נקבעת בידי בית המשפט על יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל [ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995); ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ (נבו 21.12.1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (נבו 23.8.2010)].
    5. בתצהיר העדות הראשית של התובע, ציין התובע כי העבודה כמסגר היא עבודה פיזית מאומצת מאוד, שכן נדרשים בין היתר להרים משאות כבדים, להתכופף, להימתח ולהרים את הידיים. התובע ציין כי כיום הוא מסוגל לבצע חלק מהפעולות האלה אך בקושי רב ובתלות כדורים נוגדי כאב (ס' 17-18 לתצהיר עדות ראשית של התובע).
    6. בעדותו ציין התובע כי הוא מצליח ללכת בערך 500-700 מטרים עד שכבר מתחילה לכאוב לו הרגל ואז הוא חייב לנוח או להיעזר במקל הליכה (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 16, שורות 1-8). כמו כן, טען התובע כי הוא סובל גם מכאבים בכתף וביד שמאל, בצוואר ובגב התחתון, אשר לא מאפשרים לו לחזור לעבוד במסגרייה ולמעשה בשום עבודה שדורשת מאמץ פיזי (ס' 18 לתצהירו).
    7. התובע ציין בתצהירו כי אין לו תעודת בגרות ומכיוון שהוא לא יכול לעבוד בעבודות פיזיות, הוא לא הצליח למצוא עבודה מלבד עבודה בחנות אופניים אשר לא דרשה מאמץ פיזי. החנות נסגרה והתובע מצא עצמו שוב בלי עבודה. בשל הקושי למצוא עבודה, פנה התובע למחלקת שיקום בביטוח לאומי על מנת לקבל הכשרה חדשה. התובע ציין כי לא הצליח להשלים את מסלול ההכשרה וקיבל תעודה של ניהול רשתות אשר מהווה הכשרה ראשונית ובסיסית בלבד (ס' 21-23 לתצהירו). אף בעדותו ציין התובע כי הוא מתקשה לבצע עבודות שונות בשל כאבים בגב, ברגל ובצוואר (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 10, שורות 5-14) וכי הוא לוקח כאמור כדורים נגד כאבים (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 11, 10-14 ועמ' 17, שורות 12-24).
    8. כמו כן, ציין התובע בתצהירו כי בעקבות התאונה הוא נזקק לעזרה של אשתו (כיום גרושתו), שכן במשך שבועות רבים רגלו הייתה מגובסת ולכן נזקק לעזרה ברחצה, לבוש וניידות בבית. התובע מציין כי גם לאחר הסרת הגבס נזקק לקביים והיה מוגבל מאוד (ס' 25 לתצהיר עדות ראשית של התובע). כך העיד התובע גם בעדותו (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 17, שורות 6-8). התובע אף טען כי לאחר שהוא ואשתו התגרשו, הוא עבר לגור עם אמו וכי הוא נעזר בה עד היום (ס' 26 לתצהירו).
    9. גרושתו של התובע, אשר במועד התאונה הייתה נשואה לו, ציינה בתצהיר עדות ראשית מטעמה כי התובע "לא היה מסוגל לעשות כלום בעצמו, התנייד עם כיסא גלגלים, ונזקק לעזרה אפילו כדי להיכנס לשירותים או להתקלח" (סעיף 4 לתצהירה). כך גם העידה גב' מ"ס (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 4, שורות 11-27). כמו כן, ציינה גב' מ"ס כי גם לאחר שהורידו לתובע את הגבס, הוא לא הצליח לתפקד והיא הפכה למפרנסת היחידה (סעיפים 5-6 לתצהירה).
    10. בנוסף, מדבריו של התובע בעדותו, עולה כי כיום הוא מצא עבודה כשליח וכי הוא משתכר בסך של כ-1,800 ₪ לחודש (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 6, שורות 20-33, ועמ' 7, שורות 1-14). שכר זה נמוך באופן משמעותי משכרו של התובע עובר לתאונה, כפי שעולה מתלושי השכר שצירף התובע כנספח 9 לראיותיו. גם בשנת 2021, בתקופה הקצרה בה שב התובע לעבוד אחרי התאונה, השתכר התובע בסך של 2,838 ₪ לחודש בלבד (נספח 11 לראיות התובע). בנתונים אלה יש כדי להעיד על הפגיעה התפקודית שנגרמה לתובע כתוצאה מהתאונה. אף המומחה מטעם בית משפט קבע בחוות דעתו כי "באשר לפגימה בקרסול וכף רגל שמאל, מדובר בנזק בתר חבלתי ניכר עם הפרעה תפקודית ניכרת" (עמ' 6 לחוות הדעת).
    11. על אף שאני סבור כי קביעת המל"ל איננה מחייבת לצורך הליך זה, כטענת הנתבעות, הפעלת תקנה 15 במלואה בעניינו של התובע מהווה גם היא אינדיקציה לנכות התפקודית המשמעותית של התובע.
    12. הנתבעות טוענות בסיכומים מטעמן כי לתובע עבר רפואי פיזי ונפשי אשר משפיע על דפוסי ההתנהגות התעסוקתיים של התובע. נטען כי העובדה שהתובע לא עבד אינה קשורה כלל לתאונה אלא לעברו הרפואי ולרקע המשפחתי של התובע, אשר פורט בסיכומים. טענות אלה של הנתבעות לא הוכחו והמומחה מטעם בית משפט התייחס בחוות דעתו לעבר הרפואי האורתופדי של התובע, כך שלא ניתנה בגינו נכות. על כן, אני סבור כי אין מקום לקבל טענות אלה.
    13. מהראיות והעדויות שבפניי עולה כי התובע נותר עם נכות תפקודית משמעותית בתחום האורתופדיה, וברור כי התובע לא יכול לשוב לעבודתו או לעבודות אחרות דומות שדורשות מאמץ פיזי מוגבר. התרשמתי כי לתובע נותרו מגבלות המכבידות על התנהלותו, הן בחייו האישיים והן בעבודתו, וכי התובע נזקק לעזרת משפחתו בביצוע מטלות שונות.
    14. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול הראיות שהובאו כמפורט לעיל, לאחר שהבאתי בחשבון את אופי הנכות של התובע ואת אופי העבודות בהם עבד (עבודות פיזיות), את השכלתו והכשרתו, את גילו, ולאחר שהתרשמתי מעדות התובע על השפעת הפגיעה על תפקודו וכן מעדות גרושתו, אני קובע כי הנכות התפקודית שנותרה לתובע בעקבות התאונה גבוהה מנכותו הרפואית ועומדת על 30%.

בסיס שכרו של התובע:

    1. הצדדים חלוקים בשאלה מהו בסיס השכר של התובע לצורך חישוב נזקיו.
    2. התובע טוען כי יש להעמיד את בסיס שכרו על סך 8,185 ₪, וזאת בהתאם לתלושי השכר של חודשים יולי עד אוקטובר 2018, טרם התאונה, אשר צורפו כנספח 9 לראיותיו.
    3. הנתבעות טוענות כי יש להעמיד את בסיס השכר של התובע על סך 4,955 ₪, וזאת מאחר שהמל"ל קבע כי השכר הרבע שנתי של התובע הוא 7,500 ₪ אך במסגרת החישוב במל"ל נלקחו בחשבון רק שלושת החודשים שקדמו לתאונה. לטענת הנתבעות יש לבצע את החישוב מתחילת שנת 2018, באופן שמעמיד את בסיס השכר של התובע על סך 4,955 ₪ כאמור. יצוין כי בתחשיב הנזק מטעם הנתבעות, נטען כי בסיס שכרו של התובע הוא 7,500 ₪.
    4. על אף שעולה מדו"ח הרציפות שהוגש כנספח 7 לראיות הנתבעות כי שיעור השתכרותו של התובע לאורך השנים היה לא יציב, מצאתי כי יש לחשב את בסיס השכר של התובע בהתאם לתלושי השכר שצורפו כנספח 9 לראיותיו. התובע החל את עבודתו אצל המעסיקה בחודש מרץ 2018 ולמעשה עבד שם כ-8 חודשים עד לתאונה. לראיות התובע צורפו ארבעה תלושי שכר אחרונים מעבודתו של התובע אצל הנתבעת, ביחס לחודשים יולי עד אוקטובר 2018, אשר מלמדים על פוטנציאל ההשתכרות של התובע שכאמור החל לעבוד שם בחודש מרץ.
    5. לאחר שעיינתי בראיות, בתלושי השכר, ובדו"ח רציפות ביטוח שהוגש על ידי הנתבעות, ולאחר ששמעתי את עדותו של התובע ואת טיעוני הצדדים, אני קובע כי בסיס השכר לקביעת הפסדי שכר לעבר של התובע הוא 8,185 ₪ בהתאם להשתכרותו בחודשים שטרם התאונה. בהקשר זה אציין כי, אני לא מקבל את טענת הנתבעות לפיה יש לחשב את בסיס השכר בהתאם להכנסות בשנת 2018 בחלוקה ל-12 חודשים, שכן התובע לא עבד אצל הנתבעת שנה שלמה טרם האירוע באופן שיכול ללמד על בסיס השכר.
    6. ביחס לבסיס השכר לצורך חישוב גריעה מכושר ההשתכרות של התובע בעתיד, יצוין כי התובע לא שב לעבודתו אצל הנתבעת לאחר התאונה (ר' נספח 10 לראיות התובע וכן דו"ח הרציפות שצורף כנספח 7 לראיות הנתבעות). התובע ניסה להשתלב במעגל העבודה שוב, בשנת 2021, אך התובע עבד בשנה זו מספר חודשים בודדים והשתכר כאמור בסך של 2,838 ₪ לחודש.
    7. בתצהיר העדות הראשית מטעמו, ציין התובע, כי בעקבות התאונה הוא לא מסוגל לעבוד בשום עבודה שדורשת מאמץ פיזי (ס' 19 לתצהיר). כמו כן, ציין התובע כי הוא עבד בחנות אופניים, במשרה חלקית ולאחר 4 חודשים העסק נסגר (ס' 20 לתצהיר). עוד ציין התובע כי אין לו תעודת בגרות מלאה, והעבודות שעבד בהן לפני התאונה היו עבודות פיזיות בלבד. התובע ציין כי פנה למחלקת שיקום בביטוח לאומי כדי לקבל הכשרה חדשה, אך מלבד תעודה של ניהול רשתות אשר מהווה הכשרה ראשונית ובסיסית, לא הצליח לסיים את הלימודים (סעיפים 21-23 לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע).
    8. בדיון ההוכחות, העיד התובע כי ניסה לחפש עבודות נוספות לאחר שחנות האופניים נסגרה (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 12, שורות 13-23). כמו כן, העיד התובע כי כיום הוא עובד בתור שליח בחברת תן ביס וכי הוא עובד כ-3 פעמים בשבוע, כאשר כל משמרת אורכת 3-5 שעות. התובע העיד כי עבור כל משמרת הוא מקבל תשלום בסך 120-150 ₪ (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 6, שורות 20-33, ועמ' 7, שורות 1-14). מדברי התובע ניתן להסיק כי הוא משתכר מעבודתו כשליח בסך של כ-1,800 ₪ לחודש, כאמור לעיל.
    9. שוכנעתי שהתובע ניסה למצוא עבודה חלופית ובכך עמד בנטל להקטנת נזק. כפי שעולה מהראיות ומהעדויות שבפניי, התובע ניסה לעבוד בעבודות אחרות, אף כאלה ששונות מעיסוקיו בעבר, כך למשל בשנת 2021 עבד בחנות אופניים עד שנסגרה. התובע אף פנה למחלקת שיקום בביטוח לאומי על מנת למצוא הכשרה אך לא עלה בידו לסיים את הלימודים ונראה כי ההכשרה שרכש אינה מספקת כדי למצוא עבודה בתחום הסייבר. התובע לא ויתר וכפי שעולה מעדותו, כיום הוא עובד כשליח בחברת תן ביס, אשר לטענתו לא דורשת מאמץ פיזי רב.
    10. מהראיות והעדויות שבפניי עולה כי שכרו של התובע כיום, אינו מבטא את פוטנציאל ההשתכרות שלו, שכן בשנת 2018, בחודשים שטרם התאונה, השתכר התובע כאמור בסכום 8,185 ₪ לחודש הממוצע. השתכנעתי כי כתוצאה ממצבו של התובע בגין התאונה, הוא מתקשה למצוא עבודה ולהשתכר בהתאם לפוטנציאל ההשתכרות שלו, כפי שהיה טרם התאונה.
    11. על כן, אני סבור כי יש להעמיד גם את בסיס השכר לצורך חישוב גריעה מכושר ההשתכרות בעתיד בהתאם לבסיס השכר שהרוויח התובע טרם התאונה, אצל המעסיקה, קרי על סך של 8,185 ₪.
    12. סיכומו של דבר, אני קובע כי השכר של התובע לצורך חישוב הפסדי העבר והעתיד הינו 8,185 ₪, ובערכו היום - 9,413 ₪.
    13. עתה נעבור לכימות ראשי הנזק.

 

ראשי הנזק:

    1. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים לחישוב הנזק. התובע יליד 2.4.1980; התאונה אירעה ביום 7.11.2018 ובעת התאונה היה התובע בן 38 שנים. כיום התובע בן 45. שיעור הנכות הרפואית שנותרה לתובע בעקבות התאונה היא 20%, ושיעור הנכות התפקודית עומדת על 30%.

הפסדי השתכרות בעבר

    1. לטענת התובע, בשל הנכות שנגרמה לו כתוצאה מהתאונה, נפגע תפקודו ובמשך תקופה ארוכה לא היה מסוגל לעבוד כלל. נטען כי התובע ניסה לשוב למעגל העבודה וכחלק מאותו ניסיון עבר הליך של שיקום בביטוח לאומי בניסיון לקבל הכשרה שתאפשר לו להשתלב במעגל העבודה. התובע טען כי בשל הכשרה מקצועית לא מספקת ובשל מגבלותיו כתוצאה מהתאונה, כמו גם קושי בשפה האנגלית, לא עלה בידו להשלים את מסלול ההכשרה. למעשה, נטען כי התובע לא עבד כלל עד לחודש יוני 2021 ויש לפצותו בגין הפסדים מלאים למשך 31 חודשים. כמו כן, נטען כי החל מחודש יוני 2021, יש לפצותו לפי הנכות התפקודית הנטענת, קרי נכות בשיעור 50%.
    2. הנתבעות טוענות כי אין לייחס לתובע הפסדי השתכרות לעבר מלבד לתקופת אי הכושר שנקבעה על ידי המומחה מטעם בית המשפט, וזאת לאור נכויותיו של התובע ללא קשר לתאונה, וההיסטוריה התעסוקתית שלו טרם התאונה. כמו כן, נטען כי תקופה קצרה אחרי שנגמרה תקופת אי הכושר, החלה מגפת הקורונה ולכן יש לייחס את אי חזרתו לעבודה בשנים 2020 ו-2021 למגפה. כמו כן, נטען כי בתקופה שפנה התובע למל"ל לצורך שיקום, ומאחר שהיה בקורס מטעם המל"ל, נמנעה מהתובע האפשרות לעבוד ואין לכך אינדיקציה לגבי העתיד.
    3. כפי שנפסק לא פעם, ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב- "נזק מיוחד" שיש להוכיח במסמכים ובראיות [ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, לט(1) 477 (1985)], שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים, ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה.
    4. כפי שעולה מהראיות והעדויות שבפניי, הפסדיו של התובע לעבר הוכחו, שכן לאחר התאונה התובע לא שב לעבוד עד לחודש יוני 2021 (ר' נספח 10 לראיות התובע ונספח 7 לראיות הנתבעות). בשנת 2021 התובע עבד מספר חודשים בודדים, עד לסגירת החנות בה עבד. לאחר מכן, התובע לא הצליח למצוא עבודה וכיום, כפי שעולה מדבריו בחקירה הנגדית, הוא עובד כשליח בחברת 'תן ביס'.
    5. לא מצאתי כי יש לקבל את טענת הנתבעות ביחס לאי חזרתו של התובע לעבודה בשנים 2020 ו-2021 בשל מגפת הקורונה. כפי שעולה מדו"ח הרציפות ומתלושי השכר שצירף התובע, התובע שב לעבוד בחודש יוני 2021, כשמגפת הקורונה עוד הייתה בעיצומה.
    6. נוכח האמור לעיל, אני סבור כי יש לערוך את חישוב הפסדי העבר ראשית בהתאם לנכויות הזמניות שקבע המומחה מטעם בית משפט, כדלקמן:

100% נכות זמנית מיום 7.11.2018 ועד ליום 6.2.2019 - 28,239 ₪.

50% נכות זמנית מיום 7.2.2019 ועד ליום 6.5.2019 – 14,119 ₪.

30% נכות זמנית מיום 7.5.2019 ועד ליום 6.8.2019 – 8,471 ₪.

חישוב הפסדי העבר מתום הנכויות הזמניות ועד היום, קרי 69 חודשים, בהתאם לנכות התפקודית שנקבעה בשיעור 30% - 194,849 ₪.

    1. סך הפסדי ההשתכרות בעבר – 245,678 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע תקופה - 262,129 ₪.

גריעה מכושר ההשתכרות בעתיד

    1. התובע והנתבעות פרטו כל אחד בתורו את טענותיהם ביחס לגריעה מכושר ההשתכרות של התובע בעתיד.
    2. בהתאם לפסיקה, ככלל, אין בהכרח התאמה בין אובדן ההשתכרות או כושר ההשתכרות, ובין שיעור הנכויות הרפואית והתפקודית. אובדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד ותוך התחשבות בכלל נסיבות המקרה.
    3. במקרה דנן, שקלתי בין השאר את אופי הפגיעה שנותרה לתובע בעקבות התאונה והשלכותיה על התובע בכלל ועל עיסוקיו בפרט, היום ובעתיד. לאחר איזון כלל השיקולים, מקובל עלי, שנוכח הפגיעה ואופי עבודתו של התובע, התובע זכאי לפיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות בעקבות התאונה. התובע נותר כיום עם מגבלות משמעותיות בתחום האורתופדי, ולמגבלות אלה עשויה להיות השפעה על כושר השתכרותו בעתיד.
    4. התובע ניסה לחזור למעגל העבודה לאחר התאונה, ואף עבד מספר חודשים בשנת 2021. התובע אף פנה למחלקת השיקום בביטוח לאומי על מנת למצוא הכשרה חדשה. כיום התובע עובד כשליח בחברת תן ביס וחלה ירידה משמעותית בהכנסתו. מעדותו של התובע, שנשמעה ברובה אותנטית, התרשמתי כי לתובע קשיים בתפקוד, בין היתר בעבודתו. על כן, לא ניתן לשלול כי מצבו הרפואי ישפיע על תפקודו בעתיד באופן שונה לחומרה ממצבו כעת.
    5. כפי שציינתי לעיל התרשמתי כי ישנה פגיעה משמעותית בכושר ההשתכרות.

    6. בשים לב לגילו של התובע, לשנות העבודה שנותרו לו, לטיב עבודתו, לנכותו התפקודית ולמגבלה שנותרה לו, להפסדי השכר שנגרמו לתובע בפועל ביחס לפוטנציאל ההשתכרות שלו, אני פוסק לתובע פיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות, לפי חישוב אקטוארי מלא עד גיל 67, לפי נכות תפקודית בשיעור 30%, לפי בסיס שכר בערכו היום (9,413 ₪), ולפי מקדם היוון 193.18.

      הפיצוי עומד על סכום של 545,521 ₪.

אובדן פנסיה

    1. להפסדי השכר יש להוסיף הפסדי פנסיה (לעבר ולעתיד) בשיעור 12.5% בסך 100,956 ₪.

עזרת צד שלישי

    1. התובע מבקש לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק זה בסך 150,000 ₪, ביחס לעבר ולעתיד, בטענה כי בשל התאונה רגלו הייתה מגובסת במשך כחודשיים, כשתחילה הוא הונחה לשמור על הרגל מורמת ולהימנע מדריכה. נטען כי גרושתו של התובע, שבמועד התאונה הייתה נשואה לו, סייעה לו בין היתר בהלבשה, מקלחת, שירותים וליווי לרופאים. התובע טוען כי עד היום הוא מוגבל ונזקק לעזרה, הוא נעזר במקל הליכה ומתקשה ללכת ולשבת לאורך זמן.
    2. הנתבעות טוענות מנגד כי אין לפצות את התובע בגין ראש נזק זה, שכן הוא לא הוכיח לטענתן עזרת זולת מיוחדת או עזרה בשכר. נטען כי בכל הקשור לעזרת בני משפחה, מדובר בעזרה רגילה שאינה ברת פיצוי.
    3. באשר לעזרת הזולת, ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק [דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף 44 (1997), ראו גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז, פד"מ כח(1) 277 (1973)]. לכן, השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.
    4. בענייננו, הוכח כמפורט לעיל, כי גרושתו של התובע, אשר הייתה במועד התאונה נשואה לו, סייעה לו במטלות שונות. גב' מ"ס העידה בדיון ההוכחות כי עזרה לתובע "בהלבשה, במקלחת, שירותים, הוא היה בהתחלה על כיסא גלגלים, הוא לא יכול היה ללכת. הוא היה מגובס, הוא היה מתנייד באמצעות כיסא גלגלים, לקח זמן עד שעבר לקביים" (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 4, שורות 16-19). כמו כן, התובע העיד בחקירתו כי אשתו עזרה לו "אפילו לשירותים היא הייתה עוזרת. הייתה בהתחלה ממש פגוע. עם הזמן השתפרתי" (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 17, שורות 6-8). גם בתצהיר העדות הראשית מטעמו ציין התובע כי גב' מ"ס סייעה לו, ואף ציין כי לאחר שהשניים התגרשו, הוא עבר לגור עם אמו שעוזרת לו גם היום (סעיף 26 לתצהירו).
    5. לעניין שיעורו של הפיצוי, יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות, ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע [ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג, לט(1) 197 (1985)]. על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.
    6. בהקשר זה יצוין, כי המומחה מטעם בית המשפט קבע לתובע תקופת אי כושר מלא למשך 3 חודשים, ולאחר מכן נכות זמנית בשיעור 50% למשך 3 חודשים נוספים בגין מצב בתר חבלתי עם השפעה קשה על כושר הפעולה הכללי והתנועות, ולאחר מכן נכות זמנית בשיעור 30% למשך 3 חודשים נוספים בגין מצב בתר חבלתי עם השפעה יותר מבינונית על כושר הפעולה הכללי והתנועות.
    7. לאור קביעות המומחה, אופי הנכות של התובע, ולאור הנסיבות כפי שנלמדו מהראיות בתיק, סביר בעיני כי התובע נזקק לעזרה משמעותית בתקופה הסמוכה לאחר התאונה, ואפשר שהוא יזדקק לעזרה דומה גם בתקופת העתיד. בנסיבות העניין אני פוסק לתובע פיצוי גלובלי בשיעור 60,000 ₪ לתקופת העבר והעתיד.

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

    1. התובע טוען כי בעקבות התאונה נגרמו לתובע הוצאות רבות בגין טיפולים רפואיים, ייעוצים, משככי כאבים, משחות, עזרים רפואיים, טיפולי פיזיותרפיה, קנביס רפואי ועוד. התובע טוען בנוסף כי לאחר התאונה נזקק לביקורות רפואיות וטיפולים רבים, ונגרמו לו הוצאות נסיעה מוגברות.
    2. התובע העיד כי הוא משתמש במשככי כאבים וקנאביס רפואי, וצירף לראיותיו פירוט תשלומים מקופת החולים (נספח 13 לראיות התובע), אלא שבמסמך זה אין פירוט של התשלומים ולא ברור עבור מה שילם התובע את הסכומים השונים. התובע טען כי נזקק לאחר התאונה ובעקבותיה לביקורות רפואיות וטיפולים רבים וכי מהות נכותו תצריך הוצאות נסיעה מוגברות. התובע ביקש להעריך ראש נזק זה בסך 110,000 ₪.
    3. כמו כן, טען התובע כי על הנתבעות לפצותו בגין עלויות הביטוח בשב"ן אותו הוא מחויב לרכוש, בסך 103 ₪ בחודש, קרי בסך כולל של 37,492 ₪ לעבר ולעתיד.
    4. הנתבעות טוענות כי מאחר שמדובר בתאונת עבודה, הוצאותיו של התובע מכוסות על ידי המל"ל או על ידי ביטוח בריאות ממלכתי. משכך לטענתן אין לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה. כמו כן, טוענות הנתבעות כי יש לדחות את טענות התובע בנוגע לקנאביס רפואי, שכן טענות אלה לא הוכחו והמומחה מטעם בית משפט לא קבע כל צורך בקנאביס רפואי בקשר עם התאונה.
    5. כידוע, חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994, קובע בסעיף 3(א) כי זכותו של כל תושב בישראל לקבל את שירותי הבריאות לפי החוק באמצעות קופת החולים שבה הוא חבר. סעיף 3(ד) לחוק קובע כי "שירותי הבריאות הכלולים בסל שירותי הבריאות יינתנו בישראל לפי שיקול דעת רפואי, באיכות סבירה, בתוך זמן סביר ובמרחק סביר ממקום מגורי המבוטח, והכול במסגרת מקורות המימון העומדים לרשות קופות החולים". בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724 (1997) נפסק כי הזכות לקבלת שירותי בריאות משתרעת גם לגבי מקרים שבהם קיים מזיק הגורם לנזק. מכאן שככלל, באין הוכחה מצד התובע כי אינו זכאי לטיפול מסוים מקופת חולים, לא יהיה מקום לפצותו.
    6. על אף האמור, ידוע כי אין ההוצאות הרפואיות מכוסות במלואן על ידי קופת החולים או המוסד לביטוח לאומי, ולעיתים יש פער בין ההוצאות בפועל לבין ההחזרים שניתנים על ידי גופים אלה.
    7. אני סבור כי הפגיעה שנותרה לתובע אינה צפויה לגרור הוצאות ניידות מוגברות. בנוסף, המומחה מטעם בית המשפט לא המליץ על טיפולים שאינם ניתנים חינם באמצעות קופות החולים.
    8. ביחס לטענות הנוגעות לקנאביס רפואי, אמנם התובע העיד בחקירתו הנגדית כי הוא משתמש בקנאביס רפואי (פרוטוקול דיון ההוכחות, עמ' 17, שורות, 16-24), אולם בתחשיב הנזק מטעמו וכן בסיכומיו, התובע לא כימת את הפיצוי הנדרש, ולא הגיש ראיות להוכחת שיעור הוצאה זו. בנוסף, המומחה מטעם בית המשפט לא המליץ על שימוש בקנאביס רפואי ואף לא קבע כי קיים קשר סיבתי בין השימוש בקנאביס רפואי לבין התאונה. על כן, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין שימוש בקנביס.
    9. בנוסף, אני סבור כי דין טענת התובע לפיה על הנתבעות לפצותו בגין עלויות השתתפות בתוכנית שב"ן, להידחות, וזאת מאחר שלא הוכח כי התובע רכש תוכנית זו בעקבות התאונה. בהינתן זאת ובהינתן היקף נכותו של התובע, שאינה קשורה לתאונה, אין מקום לפסיקת פיצוי בגין רכיב זה [ר' לעניין זה ת"א 48353-01-18  פלונית  נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (נבו 29.2.2024) ופסק הדין בערעור ע"א 7719-04-24  פלוני נ' אלמוני (נבו 28.4.2024)].
    10. עוד טען התובע כי על הנתבעות להשיב לו את העלויות בגין הייצוג המשפטי במל"ל. גם ביחס לרכיב זה, אני סבור כי דין הטענה להידחות. אכן התובע נדרש לנהל הליכים במוסד לביטוח לאומי בעטיה של התאונה, אך אין הכרח שיהא מיוצג בהליכים אלה. זכותו של התובע להסתייע בעורך דין, ולהתחייב לשלם לו כל אשר ידרוש ואולם לא עומדת מנגד חובתן של הנתבעות להחזיר הוצאה זו [ר' לעניין זה ת"א 32672-05-12‏ ‏ס.ק נ' שפע חברה לייצור ושיווק ארוחות מוכנות (1984) בע"מ (נבו 15.9.2017); ע"א 8326/12 כהן נ' עזבון המנוח טורוק ליאונד ז"ל (נבו 29.4.2013); ת"א 61636-05-20  פלונית נ' ועד הבית ב (נבו 25.10.2023)].
    11. לפיכך, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בגין ראשי הנזק של הוצאות רפואיות ונסיעות בשיעור של 15,000 ₪.

כאב וסבל

    1. כאמור, התובע סבל משבר ברגלו לאחר התאונה, ובגין פגיעתו זו נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 20%. כן סבל התובע כתוצאה מהתאונה מפגיעות בכתף ובעמוד השדרה המותני, הגם שבגין איברים אלה לא זוכה בנכות. התובע סבל כאבים רבים, והמומחה מטעם בית המשפט קבע לתובע נכויות זמניות משמעותיות. מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט נלמד כי התובע סבל ועודנו סובל מכאבים בגין הפציעה.
    2. התובע מבקש לקבל פיצוי בסך 150,000 בגין כאב וסבל, והנתבעות מבקשות לפסוק לו פיצוי בהתאם לדין מבלי לנקוב סכום.
    3. לאחר שהבאתי בחשבון את מכלול הנסיבות ואת הנכות הרפואית המשוקללת בשיעור 20%, אני פוסק לתובע פיצוי בראש נזק זה בסך 120,000 ₪.

ניכויים

    1. הצדדים הגישו חוות דעת אקטואריות מטעמם. בהתאם לחוות הדעת האקטוארית מטעם התובע, סכום הניכויים הוא 670,527 ₪. מנגד, חוות הדעת האקטוארית מטעם הנתבעות מעמידה את סכום הניכויים בגין גמלת נכות מעבודה על סך 783,378 ₪ (769,509 ₪ שערוך קצבאות ו- 13,869 ₪ ריבית על תשלומי עבר). בנוסף, טוענת הנתבעת כי יש לנכות סכומים נוספים בגין שיקום: 64,882 ₪ בגין דמי שיקום, 67,551 ₪ בגין שכר לימוד, ו-2,573 ₪ בגין תשלומי נסיעות. סה"כ טוענת הנתבעת לניכויים בסך 918,384 ₪.
    2. הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחים שערכו את חוות הדעת האקטואריות ובמסגרת הסיכומים הרחיבו את טענותיהם ביחס לניכויים.
    3. התובע טוען כי יש להעדיף את חוות הדעת מטעמו מאחר שבחוות הדעת האקטוארית מטעם הנתבעות נפלו שתי טעויות. הראשונה, היא כי החישוב בחוות הדעת האקטוארית מטעם הנתבעות לא כולל קיזוזים בגין ביטוח בריאות, ארגון נכים וביטוח הדדי. השנייה, היא כי בהיוון הקצבאות בעתיד הובאה בחשבון תוספת של מענק חד פעמי בגיל פרישה. כמו כן, נטען על ידי התובע כי אין לבצע ניכוי בגין תגמולי השיקום. בסיכומיו, מפנה התובע לפסיקה, לפיה יש לערוך הבחנה ביחס למהות סכומי השיקום, כאשר מימון נסיעות, שכר לימוד ומכשירי לימוד אינם ראויים לניכוי וזאת בשונה מדמי שיקום שהם מעין גמלה כספית ששילם המל"ל לתובע, ואותם יש לנכות.
    4. הנתבעות בסיכומיהן לא השיבו לטענות התובע וחזרו על סכום הניכויים הנטען בחוות הדעת האקטוארית מטעמן. לעניין השיקום, טענו הנתבעות כי אף אם בית המשפט לא ימצא לנכון לנכות את שכר הלימוד, הרי שאת דמי השיקום יש לנכות במלואם.
    5. אדון להלן בכל אחד מהרכיבים ששולמו לתובע על ידי המל"ל.

 

תשלום בגין ביטוח בריאות, ביטוח הדדי, וארגון נכים

    1. ביחס לתשלומים שמשלם המל"ל בגין ביטוח בריאות, ביטוח הדדי ותשלום עבור ארגון נכים, הכלל הוא שיש לנכות את תגמולי המל"ל "ברוטו" ולא "נטו", שכן תגמולי נטו מחושבים לאחר ניכוי חובות של התובע למל"ל, וניכוי חובות זה מהווה טובת הנאה כלכלית מבחינת התובע, ומשכך הוא בר ניכוי מהפיצוי [ר' לעניין זה ת"א 8353-03-24 פלוני נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ (נבו 4.2.2025); ת"א 172492-09 ביטון נ' כהן (נבו 27.8.2014); ע"א 2533-08 חאלד נ' זלמן (נבו 17.3.2009)]. על כן, אני סבור כי יש לקבל את טענת הנתבעות בסוגיה זו. יובהר כי הגם שהתובע לא מקבל את הסכומים האלה ישירות, אלא ביטוח לאומי משלם אותם לצד ג', מדובר כאמור בטובת הנאה אשר יש לנכות מהפיצוי לתובע.

 

מענק בגובה 36 קצבאות

    1. מחלוקת נוספת נוגעת כאמור לשאלה האם יש לנכות מענק בגובה 36 קצבאות נכות שעשוי התובע לקבל במועד זכאותו בעתיד לקבלת קצבת זקנה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, טענות התובע עדיפות בעיני. לאור סעיף 320(ג)(1) לחוק הביטוח הלאומי אין התובע יכול לקבל כפל גמלאות, ולכן עליו לבחור בהגיעו לגיל פרישה בין קצבת זקנה לקצבת נכות מעבודה. היה והתובע יבחר לעבור למסלול של קצבת זקנה הוא יקבל מענק חד פעמי בגובה 36 קצבאות כנפגע עבודה תוך התנתקות מענף נפגעי עבודה ומעבר לענף זקנה.
    2. אכן, בהתאם לחוות הדעת האקטואריות בעניינו של התובע, קצבת הזקנה לה הוא יהיה זכאי גבוהה מעט מקצבת הנכות המשולמת לו, וניתן להניח שיתכן ויבחר לקבל גמלה גבוהה יותר כשיתאפשר לו. עם זאת, כפי שעולה מחוות הדעת האקטוארית של התובע, ההבדל בין סכומי הקצבאות הוא מזערי (13 ₪), כך שגידול ב-0.5% בלבד בקצבת הנכות מעבודה בגין החמרת מצב, תביא את קצבת הנכות מעבודה להיות גבוהה מקצבת הזקנה.
    3. בהתחשב בכך שהתובע צריך לבחור בגיל פרישה לעבור לקבל קצבת זקנה ושרק אם יעשה כן הוא יקבל מענק חד פעמי בגובה 36 קצבאות כנפגע עבודה (מענק מהוון בסך 42,542 ₪ אותו מבקשות הנתבעות לנכות) תוך התנתקות מענף נפגעי עבודה (בחירה הכרוכה בוויתור על האפשרות לפנות למוסד לביטוח לאומי בתביעה להחמרת מצב) ומעבר לענף זקנה, לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעות לפיה יש מקום לקבוע היום, כי התובע יבחר במסלול זה בעתיד [ר' לעניין זה פסק הדין בת"א 10309-09-16 פלונית נ' שהנז (נבו 26.1.2022)].

 

דמי שיקום, דמי נסיעות ושכר לימוד

    1. ביחס לסוגיית דמי השיקום, בהתאם לתעודת עובד ציבור שהוגשה ביום 14.10.2024, התובע קיבל ממחלקת שיקום של ביטוח לאומי תשלומים שונים כדלקמן: 64,882 ₪ בגין דמי שיקום; 2,573 ₪ בגין דמי נסיעות; 67,551 ₪ בגין שכר לימוד. בעניין זה, נעשתה בפסיקה הבחנה בין מימון נסיעות ושכר לימוד שהינם רכיבים שנועדו לעזור לתובע להתקדם במישור התעסוקתי, ובכך לצמצם את נזקו, ואין לנכותם, לבין "דמי שיקום", שהם מעין גמלה כספית ששילם המל"ל לתובע למחייתו במהלך תקופת ההכשרה המקצועית, ושאותם יש לנכות [ראה ת.א. 3240/98 ניסים נ' נשר מפעלי מלט (נבו 23.7.2006); ת.א. (שלום ת"א) 57530/07 מקוריה נ' ניאזוב (נבו 20.12.2012); ת.א. 1701/00 שומלי נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (נבו 29.6.2006); ת"א 22727-11-12  י.ד  נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב-"הפול" (נבו 21.10.2015)].
    2. לפיכך אני קובע כי דמי השיקום – ינוכו, וכי דמי נסיעות ושכר לימוד – לא ינוכו.
    3. כאמור, לתובע שולמו דמי שיקום בסך 64,882 ₪.
    4. נוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי סכום הניכויים בגין תגמולי המל"ל יבוצע על פי חוות הדעת האקטוארית מטעם הנתבעות תוך הפחתת סכום מענק 36 הקצבאות בסך 42,542 ₪ ובתוספת דמי השיקום בסך 64,882 ₪ - סה"כ ניכויים: 805,718 ₪.

 

סוף דבר

    1. לנוכח כל המפורט לעיל, התביעה מתקבלת.
    2. סה"כ נזקיו של התובע:

הפסדי השתכרות בעבר – 262,129 ₪.

גריעה מכושר ההשתכרות בעתיד – 545,521 ₪.

הפסדי פנסיה – 100,956 ₪.

עזרת צד ג' – 60,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעה – 15,000 ₪.

כאב וסבל – 120,000 ₪.

  1. סה"כ פיצוי 1,103,606 ₪, ולאחר ניכויים – 297,888 ₪.
  2. אשר על כן אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע ביחד ולחוד, סכום של 297,888 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בצירוף מע"מ, וכן החזר אגרת בית משפט. בנוסף, תשלמנה הנתבעות לתובע את שכר העדה שזומנה על ידו לדיון ההוכחות, את עלות חוות דעת המומחה מטעמו, ואת חלקו בעלות חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, בסכומים המשוערכים להיום.
  3. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז (לוד) בתוך 60 ימים מהיום.

פסק הדין מותר בפרסום שעה שאינו כולל פרטים מזהים של התובע.

ניתן היום, ט"ו אייר תשפ"ה, 13 מאי 2025, בהעדר הצדדים.

כיצד מחשבים כאב וסבל לפי חוק הביטוח הפלסטיני?

בית המשפט דן בשאלה כיצד מחשבים כאב וסבל לפי חוק הביטוח הפלסטיני?

 

 

בית משפט השלום בתל אביב -יפו

ת"א 17341-06-16

 

 

 

לפני כבוד השופט משה תדמור-ברנשטיין

התובע:

פלוני

נגד
 

הנתבעים:

1. _____

2. הפניקס חברה לביטוח בע"מ
שניהם 

פסק דין

א. תמצית המחלוקת

    1. לפניי תביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים. התובע הוא תושב הרשות הפלסטינית (להלן: "הרשות"), שנפגע בעת שרכב על עגלה רתומה לסוס בשל התנגשות עם רכב בו נהג הנתבע 1 (להלן: "התאונה"). השימוש התחבורתי ברכב המעורב בתאונה בוטח במועדים הרלוונטיים לתאונה בביטוח חובה שהוציאה לו הנתבעת 2 (להלן: "הרכב" ו- "הנתבעת" - בהתאמה).
    2. התאונה ארעה בכביש שמוביל מערבה מהיישוב צופים. היישוב צופים ממוקם מעבר לתחומי הקו הירוק בשטח שבתחומי הרשות, שמוגדר ומאופין כ 'שטח C'; כך שמדובר בכביש שהתוואי שלו נמתח בתוך תחומי הרשות באיו"ש. הכביש מוביל מערבה מהיישוב צופים (היינו – מ'שטח C'), ומאפשר יציאה מאיו"ש לישראל (להלן: "הכביש"). אקדים ואומר כי, על מנת להגיע למחסום הצה"לי המדובר בענייננו, יש לפנות מהכביש הזה בהסתעפות - לכביש צדדי יותר שעליו ממוקם המחסום צה"לי, באשר הפניה שחסומה במחסום מובילה לכיוון קלקיליה אשר ב'שטח A' בשטחים.
    3. הואיל ומדובר בתאונת דרכים, ולנוכח הוראת פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן: "פקודת ביטוח רכב מנועי"), חלוקים הצדדים בשאלה של מיקום התאונה ובשאלה מהו "הדין החל במקום התאונה"; האם - הדין הישראלי, היינו - חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפלת"ד"); או, שמא - הדין הזר, הדין הפלסטיני, היינו - חוק הביטוח הפלסטיני.
    4. בכתב התביעה נטען כי התאונה ארעה "בתחומי מדינת ישראל". הנתבעת חולקת על כך, ובדיון שהתקיים לפני ביקש התובע להסתמך על הטענה שהכביש הנדון כפוף לשליטה בטחונית ואזרחית ישראלית מלאה.
    5. בכל מקרה, לטענת התובע הוא זכאי לפיצויים בגין נזק הגוף שנגרם לו בתאונה הנדונה בה נחבל בכל חלקי גופו, ובעיקר - בצוואר, בראש, בגב בחזה, בכתפיים, בברכיים וביד ימין, וגם - ניזוק מבחינה נפשית.
    6. הנתבעת, מבטחת השימוש התחבורתי ברכב בו נהג התובע, איננה חולקת על עצם החבות שלה בגין התאונה, ובלבד ששאלת קיומו של הנזק, שיעורו והפיצויים שיפסקו יידונו לפי 'דין המקום'; לעמדתה - הדין הפלסטיני.
    7. בעקבות התאונה הובהל התובע באמצעות אמבולנס לבית חולים בקלקיליה.
    8. לצורך בדיקת התובע ומתן חוות דעת רפואית לעניין הנכות אשר נגרמה לו כתוצאה מהתאונה, מונו מטעם בית המשפט בנדון מומחים רפואיים בתחומי הרפואה הבאים: אורתופדיה, נוירולוגיה ופסיכיאטריה. המומחית הרפואית בתחום הפסיכיאטריה זומנה למתן עדות לפניי בחקירה על חוות דעתה.
    9. הצדדים חלוקים בשאלת שיעור הנכות הרפואית שנגרמה בתאונה, שיעור הנכות התפקודית שנגרמה בגין התאונה על רקע מצב בריאותו של התובע קודם לתאונה.
    10. העדויות הראשיות בנדון נמסרו בתצהירים; תצהיר שנתן התובע ותצהיר שנתן אביו. התובע ואביו נתנו עדות בחקירה לפניי.
    11. כאמור, אין בין הצדדים מחלוקת בשאלת עצם קיומה של חבות, אלא לגבי הדין החל והיקף הנזק והפיצויים; ובהתאם, הדיון בפסק דין זה יתמקד תחילה בשאלה מהו "הדין החל במקום התאונה"; ובהתאם לדין שאקבע, אעסוק בהמשך הדברים - בנזק הגוף שנגרם בגין התאונה, שיעורו, וגובה הפיצויים שיש לפצות את התובע בגינו.

ב. "הדין החל במקום התאונה" - הוא הדין הפלסטיני

    1. כפי שיפורט להלן, עובדתית - אני מוצא כי התאונה ארעה על כביש שמוביל מהיישוב צופים מערבה (או - בפניה אליו כשמגיעים מהמחסום הצה"לי); שטח שהוא בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית, שמבחינת סיווגו לענייננו, יש לראותו כ'שטח C'.
    2. נהג הרכב הפוגע, הנתבע 1, הוא יליד 23.12.1934 ['טופס מידע על נתוני תיק תאונת דרכים' של המשטרה]; היינו, במועד התאונה, 6.5.2015, כבר היה בן למעלה מ-80 שנה. הנתבעת מציגה בראיותיה נוסח הודעה למשטרה מיום 21.6.2015 שמיוחס לנתבע 1 [נספח 5 למוצגי הנתבעת].
    3. בעקבות הגשת התביעה שלחה הנתבעת במחצית שנת 2016 חוקר פרטי מטעמה שלפי תצהיר החוקר שוחח עם הנתבע 1 והקליט אותו פעמיים: ביום 6.7.2016 – בביתו, וביום 15.9.2016 – במסגרת ביקור "במקום האירוע". כתב ההגנה שהוגש בנדון הוגש ביום 27.7.2016 מטעם הנהג, הנתבע 1, והמבטחת של השימוש ברכב, הנתבעת 2 - יחדיו.
    4. החלטה ראשונה על הגשת ראיות בנדון ניתנה ביום 16.5.2022, ובהמשך ניתנה החלטה שנייה בענין זה ביום 20.2.2023.
    5. ראיות התובע הוגשו בנדון ביום 20.11.23, כשהנתבע 1 היה כבן 89.
    6. כשלושה חודשים לאחר מכן, ביום 14.2.24 הגישה הנתבעת ראיות מטעמה, וטענה כי הגשת הראיות התעכבה, בין היתר, בשל כך שהנתבע 1, הנהג המבוטח, שהוא כבר כבן 90, מסרב לשתף פעולה. במקביל ביקשה הנתבעת לזמן את הנתבע 1 כעד מטעמה מבלי למסור תצהיר שנתן, שכן איננו משתף פעולה, ומכאן - שאיננו בשליטתה.
    7. בקדם משפט מיום 12.3.24 הודע מטעם הנתבעת, שהיא מבקשת גם להגיש את הודעות הנתבע 1 והתובע במשטרה, וכי תשלים את הגשת תיק המשטרה כולו. איפשרתי לצדדים להשלים ראיות לענין מיקום התאונה, ולגבי הדין לפיו תידון התביעה.
    8. ביום 12.12.24, שלושה ימים טרם דיון ההוכחות בנדון, הודיעה הנתבעת כי נמסר לה שהנתבע 1 נפטר, וכי אתמול (יום 11.12.24) נערכה לוויתו. הנתבעת ביקשה, בנסיבות, לזמן את קצין המשטרה שלטענתה חקר את הנתבע 1 - למתן עדות מטעמה. אציין כי הנתבעת הודיעה כי בכוונתה להגיש את תיק המשטרה במלואו. לא ראיתי שבסופו של דבר - תיק המשטרה הוגש, והנתבעת לא עמדה על חקירת קצין המשטרה.
    9. לבקשת הנתבעת, עיינתי בפתח דיון ההוכחות מיום 15.12.24 בדו"ח חקירה שערך חוקר פרטי בשנת 2016, שביקשה לעכב בו את העיון.
    10. להלן החלק הרלוונטי בהחלטתי בפתח דיון ההוכחות בנדון מיום 15.12.24 - לענין תמלילי הקלטה נטענת של שיחות שלכאורה ערך החוקר עם הנתבע 1.

"3. היום יישמעו העדים בפניי:

מטעם התובע – התובע עצמו, אביו ומומחית בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה.

מטעם הנתבעת – הנתבעת מבקשת שתישמע עדות החוקר.

4. בעניין הבקשה לעכב עיון עפ"י הילכת סויסה, אבהיר מספר דברים.

דו"ח חוקר איננו יכול להוות ראייה לתוכנו, להבדיל מקיומו, באשר כולו עדות שמיעה בכל הקשור למאורעות שרלוונטיים לתביעה, אם לגבי התאונה בזמן אמת ואם לגבי דברים אחרים. מה כן יכול להוות ראייה שקשורה לחוקר, זה רק ראייה אובייקטיבית שהחוקר גבה, צילם, הקליט ומצרף תצהיר שעשה זאת כדין.

5. במקרה שלנו, הנתבעת צירפה תצהיר אחד ושני דו"חות חקירה ו- 3 הקלטות של שיחות לכאורה שערך החוקר עם הנהג, הנתבע 1 זכרונו לברכה, וחייל מג"ב.

6. כמובן, לפי הדין, הקלטות אלה יש להשמיע לעדים שלכאורה אמרו אותם.

7. הנתבעת בחרה שלא להזמין את חייל המג"ב, ולכן אני כבר אומר שהם לא יוכלו לעשות שימוש בהקלטתו (עכשיו אני שומע מפי ב"כ הנתבעת שהחייל לא אותר).

8. לגבי הנתבע 1 קיימות שתי הקלטות שהדיון בהם יותר מורכב. הנתבע 1 נפטר אך לאחרונה והנתבעת טוענת שבנסיבות כאלה ראוי להסתמך על אמירתו בהקלטות כראייה לתוכנם.

9. הואיל ולצורך הבקשה האם להתקדם במתווה סויסה או לא, אינני נדרש למתן החלטה לגבי קבילות הראיה ללא עדות הנתבע 1 (כמובן, הנתבע 1 לא יעיד בנדון), ועל מנת למנוע מצב שהתובע משיב לראייה שעוד לא החלטתי אם לקבל אותה או לא, בשלב זה אני מאשר עיכוב הצגת המסמכים לתובע.

10. המסמכים כולם יוצגו לתובע לאחר שמיעת עדות התובע מכמה סיבות:

האחת, שעל מנת לתת החלטה לאחר שהיה לתובע יומו בהתייחסות מלומדת לשאלת הקבילות של התמלול של ההקלטה, ראוי שהתובע יוכל לראות את המסמכים והוא אכן יראה אותם.

השנייה, שבמתן פסק דין בהתייחסות בית המשפט לקבילות הראייה ו/או למשקלה, ראוי שהראייה תהיה גלויה בתיק, הגם שבהחלט יתכן שאפסוק שאיננה קבילה.

11. בעצם השאלה מתמקדת בתמלול של שתי השיחות לכאורה בין הנתבע 1 ז"ל לבין החוקר. היום, לא אשמע את עדות החוקר באשר אני רוצה קודם לתת לתובע להשיב להתייחס לבקשת הנתבעת לצרף את התמלול כראייה, והתובע יודיע בהתייחסותו אם הוא עומד על חקירה החוקר, והחלטתי תתייחס גם לשאלה הזו. היום עדות החוקר מיותרת".

    1. במהלך שמיעת סיכומי הצדדים עמד התובע על הטענה שמקום התאונה הינו שטח שבשליטה ישראלית ביטחונית ואזרחית מלאה, ועל כן, לשיטתו - דין מקום התאונה הוא הדין הישראלי. לעומתו, הנתבעת טענה כי לא הוכחה הגדרתו הטריטוריאלית של הכביש במקום בו ארעה התאונה, וכי גם אם יקבע כי לא מדובר בשטח שהוא בשליטה פלסטינית מלאה, מדובר בתאונה שארעה באיו"ש. לטענת הנתבעת, על פי הדין, בתאונת דרכים שמתרחשת באיו"ש בה נפגע פלסטיני (להבדיל - מישראלי או תייר), דין מקום התאונה הוא הדין הפלסטיני; זאת - גם אם יקבע כי בענייננו מדובר ב'שטח C'.
    2. בעקבות דיון ההוכחות, בהחלטה מיום 28.1.25, איפשרתי לנתבעת להגיש את תצהיר החוקר ותמלילי הנתבע 1 לתיק בית המשפט, והבהרתי כי אין בעצם הגשת האמור כדי להביע דעתי לענין קבילות או משקל הדברים המוגשים כראיה בנדון.
    3. ובכן, לאחר עיון בתצהיר החוקר ובתמלול ההקלטות, אני מקבל אותם כראיה לעצם קיומם, אך לא - לאמיתות תוכנם.
    4. אציין כי מעיון בתמלילים עולה כי הנתבע 1 מדבר בשיחה הראשונה על תאונה שארעה בירידה מצופים - לפני המחסום (לפני – מכיוון הגעתו של הנתבע 1; היינו – לאחר שהתובע עבר את המחסום): "אני ירדתי פה לכיוון החיילים... לכיוון הירידה לכיוון המחסום... הוא בא מלמטה כן...". אמנם נחזה שהחוקר מבקש לשכנע את הנתבע 1 כי מדובר בתאונה שארעה לפני מפגש התובע עם החיילים, אך הנתבע 1 מבהיר - שאחרי: הנתבע 1: "ירדתי ראיתי אותו יורד מ, ז"א עולה"; החוקר: "לפני לפני החיילים"; הנתבע 1: "תיכף אחרי שהוא השתחרר מהחיילים בשביל לעלות אני ירדתי"; החוקר: "אחרי החיילים, עבר, התאונה היתה לפני החיילים או אחרי?"; הנתבע 1: "אחרי החיילים" (ההדגשות בקו – הוספו) [עמ' 2 לתמלול מיום 5.6.2016].
    5. כך גם מתאר החוקר בתצהירו את הבנתו את השתלשלות האירועים כפי ששמע מהנתבע 1 בשיחה הראשונה (מיוני 2016): "לדבריו, הוא נהג ברכב המבוטח בירידה מהישוב צופים וכ-100 מ' לפני המחסום הבחין בעגלה עם סוס ועליה התובע..." (ההדגשות בקו – הוספו) [סעיף 4 לתצהירו].
    6. לגבי השיחה השניה, אני מוצא שנחזה מעיון בתמליל שלה - ניסיון הובלה של החוקר את הנחקר, את הנתבע 1, במגמה 'להרחיק' את התאונה כך 'שתתרחש' מעבר למחסום (טרם שהתובע עבר אותו); אך דווקא ניסיונו זה מבהיר את ההיפך; כלהלן: החוקר (שואל לגבי המקום שבו ארעה התאונה): "זה שטח פלסטינאי או מה"; הנתבע 1: "אני יודע? אני גר פה בצופים הרי אני גר אני יודע מה?"; החוקר: "זה נחשב לשטח מה?"; הנתבע 1: "איך?"; החוקר: "זה שטח שלהם או זה רגע מכוניות פלסטינאיות עוברות פה?"; הנתבע 1: "עוברות פה גם בטח עם אישור אבל"; החוקר: "באישור"; הנתבע 1: "באישור"; החוקר: "אהה רגע"; הנתבע 1: "בלי אישור הם לא יעברו" [עמ' 2 לתמלול השיחה שנחזית להיות בשטח - מיום 15.9.2016].
    7. המיקום של התאונה כ-150-100 מטר אחרי המחסום, בעליה לכיוון היישוב צופים - נתמך בעדות התובע, לפיה כשארעה התאונה כבר עבר את המחסום [עמ' 77, 78 לפרו']. אף שהנתבעת מבקשת בחקירה מטעמה להקשות על התובע, הוא עומד בגרסתו; כשהוא נשאל: "אז עדיין לא עברת את המחסום לכיוון ישראל?", ומשיב: "לא. עברתי המחסום ונכנסתי בערך 100, 150, 200 מטר. (לא ברור), ככה"; ושוב מבררים עמו: "אז היית בתוך שטח המחסום?", והוא מבהיר: " בקדימה. לבפנים " [ עמ' 80 לפרו']. כך גם בעדות אביו שלגרסתו הגיע למקום בסמוך לאחר התאונה [בעמ' 103 לפרו'].
    8. כאן המקום לצטט מהודעתו של הנתבע 1 בהודעתו למשטרה משנת 2015, שהיא גרסתו הראשונית לתאונה: "אותו היום הייתי צריך להחליף את הרכב שלי, ירדתי מכיוון הבית (היינו - מכיוון היישוב צופים) לכיוון כ"ס, העיקול שלפני המחסום אני רואה את הסוס עם העגלה, מתחילים הסוס עם העגלה התחילו להשתולל, אח"כ נסענו לאט לאט לברוח ממנו, לא הצלחתי, הוא נכנס בי עם העגלה..." (ההדגשה בקו - הוספה). יש לציין כי גם מהודעת התובע במשטרה - עולה כי אין מחלוקת בינו לבין הנהג, הנתבע 1, לענין מיקום התאונה ב "עיקול" הכביש שיורש מצופים, היינו – לאחר שהתובע עבר את המחסום (התובע לא עומת בחקירתו מול הודעה זו, אולי משום שהיא תואמת את עדותו) [נספח 5 למוצגי הנתבעת]. לשון אחר, בפשטות – לגרסתו בהודעתו במשטרה - הנתבע 1 התכוון לנסוע לכפר סבא, ונסע על הכביש המוביל מערבה, ובעיקול שמצוי עליו ארעה התאונה.
    9. במבט מלמעלה, אפנה לכך שהנתבעת שמוחזקת כמי שידעה את גילו של הנתבע 1, לפחות כבר מ-2016, בחרה במהלך השנים הארוכות של ניהול התביעה - למרות גילו המתקדם - שלא לבקש להקדים את שמיעת עדותו. בחירה זו יש להחזיק נגד הנתבעת; במיוחד במקרה כבענייננו, שבו - כשאנו מבקשים להפיק תובנות מחקירת המבוטח, הנתבע 1 (על רקע הודעתו במשטרה), עולה מהעיון בה, כאמור - שאיננה תומכת בטענת המבטחת, הנתבעת, כי התאונה ארעה לפני שהתובע עבר את המחסום. על רקע הדברים האלה, יובהר כי אינני מקבל כראיה לאמיתות תוכנם את התמונות שצורפו לתצהיר החוקר, שלכאורה סומנו על ידי הנתבע 1; ואציין גם שלא ברור מהתמונות - איזה צד של המחסום נראה בהן.
    10. לסיכום: אני מוצא כי התאונה ארעה על הכביש המוביל מערבה מהיישוב צופים או בהסתעפות ממנו. על פי מפות שהוצגו היישוב צופים הוא בגדר 'שטח C', היינו – בשליטה אזרחית וביטחונית ישראלית מלאה. מצאתי כי גם הכביש המדובר ומקום התאונה הם בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית (מכוניות פלסטיניות נוסעות בו רק "באישור", והן מגיעות אליו מהשטחים - רק לאחר שעברו מחסום צה"לי). התאונה ארעה לאחר שהתובע, תושב הרשות, שהגיע מעיר מגוריו עם סוס ועגלה - עבר את המחסום הצה"לי, והחל לטפס בכביש העולה מהמחסום, על מנת לפנות ימינה לכיוון היישוב צופים, כדי להגיע לשטחים חקלאיים שמשפחתו מחזיקה בסמיכות ליישוב צופים.
    11. מהו סיווג הכביש במקום בו ארעה התאונה - מבחינה טריטוריאלית?
    12. ובכן, אינני מקבל את טענת התובע בכתב התביעה כי בנסיבות שהוכחו התאונה הנדונה ארעה "בתחומי מדינת ישראל".
    13. ככל שהתובע מבקש לטעון, מה שמוקשה על פי הגיון תפיסת הדין, שתאונת דרכים שמתרחשת בכביש בתחומי איו"ש המוביל לישראל, ומצוי בשליטה אזרחית וביטחונית ישראלית 'מלאה' היא בבחינת "תאונה בישראל", היה עליו להביא תעודת עובד ציבור מאת המינהל האזרחי שמאשרת אמירה כזאת; והוא בחר לא לעשות כן.
    14. ממה שכן הוכח בענייננו, אני מוצא כי מדובר בתאונה שארעה בתחומי איו"ש, מעבר לגבולות הקו הירוק, ועל כן, גם אם מדובר במקום שהוא בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית ב'האזור' או 'האזורים' כהגדרתם בחוק הפלת"ד, הרי שלפי תפיסת חוק הפלת"ד - אין מדובר בתאונה שניתן לכנותה תאונה שארעה בישראל.
    15. בהתאם, תישאל השאלה האם ניתן לראותה כתאונה ש"כאילו ארעה בישראל". והתשובה לשאלה זו היא: לא.
    16. הוראת סעיף 2(א1) לחוק הפלת"ד מאפשרת תפיסה של "כאילו" רק במקרה בו הנפגע בתאונה הוא ישראלי או תייר חוץ: "הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב אף אם התאונה אירעה באזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית או באזורים ויראו את התאונה כאילו אירעה בישראל;" (ההדגשה בקו – הוספה).
    17. בהסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו, שנחתם בקהיר בין מדינת ישראל לבין ארגון השחרור הפלסטיני, ביום כ"ג באייר התשנ"ד (4 במאי 1994) (כתבי אמנה 32, עמ' 2) מסווגים השטחים באיו"ש לפי שלושה סוגים 'טריטוריאליים': A, B ו-C. בענייננו, אין מחלוקת בין הצדדים שהיישוב צופים עצמו מצוי ב'שטח C'. בהתאם, אני מוצא כי - גם אם עובדתית הכביש המוביל מהיישוב צופים מערבה לכיוון ישראל (לרבות הפניה ממנו עד למחסום שכאמור התובע כבר עבר) הוא בשליטה אזרחית וביטחונית ישראלית 'מלאה', יש לסווגו תחת אחד משלושת סוגי השטחים: A, B ו-C. אשר על כן, אני קובע כי גם הכביש במקום בו ארעה התאונה נחשב כמתחם שהוא בתחום 'שטח C', כמשמעו בהסכם (לעיל ולהלן: "שטח C") .
    18. מה "הדין החל במקום התאונה" במקרה של תאונת דרכים בה ישראלי פוגע ברכבו בפלסטיני ב'שטח C'? את התשובה לכך נמצא בפסיקת בית משפט העליון בענין רע"א 1667/09 פלונית נ' פלונית (פורסם; 2.8.2010) (להלן: "ענין פלונית"), כמפורט להלן.
    19. ב-בש"א (מחוזי י-ם) 3061/08 ש'.ס' (קטינה) נ' נתשה מרשד (פורסם; 20.7.2009) (להלן: "ענין מרשד") דן כב' השופט יוסף שפירא במקרה בו ישראלי פגע בהולכת רגל פלסטינית באזור C, וקבע כי הדין החל הוא הדין הפלסטיני. בענין פלונית דחה בית משפט העליון דחה את הערעור שהוגש על פסיקתו של בית משפט המחוזי בענין מרשד; כשהמשנה לנשיאה, כב' השופט ריבלין, קבע והבהיר כי: "כפי שפורט בעמדת היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה בתיק זה, ההסכמים המדיניים בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינית (שנטמעו בהסכם ביניים ישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, כ"א 33, 1071 (נחתמה ב-1995)) קובעים, בין היתר, שסמכויות הביטוח בשטחי יהודה ושומרון (למעט יישובים ישראליים ואתרים צבאיים) יועברו לידי הרשות הפלסטינית. לאור הסכמים אלה בוצעו שינויי חקיקה מתאימים על-ידי הממשל הצבאי באזור יהודה ושומרון (אשר העיקרי שבהם הוא מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה והשומרון) (מס' 7), התשנ"ו-1995) וכן בוצעו תיקוני חקיקה בדין הישראלי ( חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה) , התשנ"ה-1994; חוק ביטוח רכב ופיצוי נפגעי תאונות דרכים (מבטח משטחי האחריות האזרחית הפלסטינית) (תיקוני חקיקה), התשנ"ח-1998). היום אף אין מחלוקת של ממש כי חוק הרשות משנת 2005 נחקק כדין וכי התאונה אירעה לאחר חקיקתו".
    20. בספרו 'תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים' (מהד' 5, 2020), מבהיר המשנה לנשיאה, כבוד השופט ריבלין, את תחולת הדין במקרה של תאונה בה נפגע פלסטיני ('נפגע שאינו ישראלי') בתאונת דרכים בשטחי הרשות [בעמ' 86]: "לעומת זאת, מקום בו הנפגע בתאונה שאירעה בשטחי הרשות אינו "ישראלי" או "תייר חוץ", למשל תושב השטחים, הרי בהעדר החרגה מן התחולה הטריטוריאלית של חוק הפיצויים תחול הוראת פקודת הביטוח שבהתאם לה הדין החל על התאונה הוא דין המקום. סעיף 3(ג) הוסף לפקודה בעקבות הסכם הביניים והוא בא להגשים את הוראות ההסכם שבמסגרתו לקחו על עצמם הפלסטינים להנהיג שיטת ביטוח חובה באחריות מוחלטת ולהקים גם קרן פיצויים סטטוטורית. הדין החל אפוא מכוח הוראת סעיף 3(ג) ("הדין החל במקום התאונה") הוא דין הפיצויים הפלסטיני. דין זה חל בכל שטחי הרשות "A, B, C.
    21. ניתן היה לעצור כאן, ולאפשר לצדדים 'להתכתש' לגבי התשובה לשאלה: מהו הדין הפלסטיני; שבראייתו כ'דין זר', לפי הדין - על התובע להוכיחו.
    22. אך, בנסיבות ענייננו, אני מוצא כי דרישה כזאת תהיה לא מידתית; זאת, הן בשל "גילו" של תיק זה, והן באשר אין מדובר בדין זר איזוטרי או אקזוטי. המציאות מלמדת שבשל תדירות המקרים המובאים לפתחם של בתי המשפט בישראל, ראשי הנזק ותנאי הוכחתם על פי חוק הביטוח הפלסטיני - ידועים ושגורים למותבים השונים בישראל העוסקים לעיתים תכופות במתן הכרעות ופסיקות על פי דין זה. אפנה לכך שמסיכומי הנתבעת עולה כי היא מוצאת להתייחס להוראות חוק הביטוח הפלסטיני בחיתוכם האפשרי לענין ההיוון ולענין ראש הנזק של כאב וסבל בנדון - גם בהיעדר חוות דעת להוכחת הדין הפלסטיני.

ג. המצב הרפואי של התובע והנכויות הרפואיות

    1. בענייננו מקרה בו התובע סבל עוד טרם התאונה מנכויות וקשיים, מה שקרוי 'מצב עבר'.
    2. על פי חוות הדעת שניתנו בנדון, מעיון בתיעוד הרפואי עולה כי ביום 8.11.1999 (16 שנה קודם לתאונה הנדונה; בהיותו כבן 9) היה התובע מעורב בתאונת דרכים כרוכב על עגלה עם סוס. לאחריה התלונן התובע על כאב בצוואר ובגב התחתון ותועדה הגבלה בטווח תנועות ע"ש מתני. התחלואה של התובע בעמ"ש מצוינת במסמכים רפואיים עד לשנת 2006; עם זאת, CT צוואר מיום 27.7.2001 פורש כתקין.
    3. התובע הגיש בזמנו לבית המשפט תביעה בגין נזק גוף בתאונת הדרכים משנת 1999 [ת"א (שלום ת"א) 16185-10-11] (להלן: "התביעה הקודמת"), שבעקבות הגשתה - מונו באותו תיק מספר מומחים רפואיים בתחומי רפואה שונים לבדיקת התובע.
    4. בראיות הנתבעת הוצגו חוות הדעת הרפואיות שניתנו בתביעה הקודמת. כך, הוצגה 'חוות דעת פסיכיאטרית' שנתן ביום 5.3.2014 (כשנה טרם התאונה) ד"ר דניאל גרופר, בעקבות מינויו מיום 3.1.2013 כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתביעה הקודמת. ד"ר גרופר בדק את התובע ביום 4.12.2013, בשל תביעתו על נזקיו בתאונה שעבר כקטין בשנת 1999, ובין היתר, תיעד בפרק 'תלונות עיקריות מאז התאונה ומהלכן': "הפרעות במצב הרוח: מאז התאונה הוא מתלונן על מצב רוח ירוד. כלום לא מעניין אותו. הוא לא עובד ויושב כל היום בגינת הוריו בחוסר מעש. אומר ש"לא אוהב את החיים האלו רוצה למות אבל לא יודע איך". כשנשאל מה עושה לו טוב אומר שרק להישאר לבד".
    5. בעקבות הבדיקה והעיון במסמכים הרפואיים, מצא ד"ר גרופר לציין בחוות דעתו בפרק ה'דיון': "יש לציין שההערכה היתה קשה במיוחד עקב שיתוף פעולה לקוי מצד הנבדק, הגזמה ניכרת ותיעוד רפואי דל ובחלקו בלתי קריא". להלן הדיון שד"ר גרופר עורך כשנה בלבד טרם התאונה בענייננו:

"פנה לאחר התאונח למס' רופאים בקופ"ח ו/או רופאי חדר מיון עם תלונות על כאבי ראש וצוואר, והתעוררויות בלילה, אך יש לציין שרוב המסמכים כתובים בכתב יד וכאמור בקושי קריאים.

לאחר התאונה היה בטיפול אצל נוירולוגים לילדים בבית חולים [שם בית החולים] שהתרשמו מהפרעה פוסט טראומתית, ולאחד מכן טופל אצל מס' פסיכיאטרים מהמיגזר הערבי כשנראה שרציפות הטיפול היתה קשה עקב מיגבלות התנועה בשטחים.

יש לציין שמס' שנים לאחר התאונה החל לסבול גם מהידרוצפלוס שנותח ומהתקפים אפילפטיים שלהערכתו של מומחה שמונה בתיק זה בתחום הנוירולוגי אינם קשורים לתאונה הנדונה. קשה להפריד בין סימפטומים התנהגותיים הנובעים משינוי אישיותי כתוצאה מההפרעה הפוסט טראומתית (מה עוד שלפי הדיווח המשיך בלימודיו לפחות עד גיל 15) לבין סימפטומים נוספים הנובעים מהבעיות הנוירולוגיות שהתווספו בהמשך והשלכותיהן, כך שמדובר בגורם קושי נוסף להערכת הנכות הנפשית כתוצאה מהתאונה הנדונה.

תלונותיו של הנבדק במשך השנים היו על הפרעות בשינה, על מצב רוח ירוד, על סף גירוי ותיסכול נמוכים (שבאו לידי ביטוי בהתפרצות שאירעה במרפאתי במהלך הבדיקה), על חרדות עם תגובות הימנעות, על שיחזורים של התאונה, על כאבי ראש וסחרחורות, ועל הפרעות בזיכרון שהיו מוגזמות ובלתי סבירות בעת הצגתן בפני).

לאחד פגישות ספורות אצל פסיכיאטרים בשטחים פנה לטיפול אצל פסיכיאטר העובד בשכם ושמטפל בו עד היום. הפסיכיאטר מתאר תלונות על כאבי ראש, עצבנות, הפרעות שינה עם סיוטים, הסתגרות, הפרעות בריכוז ומחשבות חוזרות על התאונה. במכתב אחרון שהוצג בפני מתאריך 27.11.13 הפסיכיאטר מאבחן את הנ"ל כסובל מהפרעה שלאחר זעזוע מוח וחבלת ראש ומציין שהוא מטפל בו בפסיכותרפיה תמיכתית, בטיפול התנהגותי ובשיקום סוציאלי במקביל לטיפול תרופתי.

יש לציין שאם תיאור הטיפול של אותו פסיכיאטר אכן משקף את פני הדברים התנהגותו של הנבדק במהלך בדיקתו אצלי היתה מוגזמת מאוד, כיוון שלא ניתן היה לנהל איתו שיחה שוטפת, אמר שעצם הדיבור על התאונה ועל קשייו מרגיזים אותו, ואכן לאחר פרק זמן לא ארוך התפרץ וקטע את חמשך הבדיקה.

הבדיקה עצמה היתה קשה, עם שיתוף פעולה משתנה ולא יציב לכל אורכה. בתחילה לא שיתף פעולה כלל, ישב ראש מורכן ולרוב השאלות ענה בקצרה בסיגנון "לא יודע" או "לא זוכר". בהמשך נתן תשובות רלוונטיות יותר (אם כי קצרות ודלות) ולאחר כ-45 דקות בדיקה (שהתחילה באיחור רב עקב איחורו) התפרץ ללא כל התראה ונרגע רק לאחד מאמצים רבים של אביו שנמשכו כרבע שעה. בתחילה סירב לחזור להמשיך בבדיקה כשהוא אומר שהדיבור על התאונה מעורר בו מתח, ולאחר מכן נכנס לחדר אך לאחר כעשר דקות נאלצתי להפסיק את הבדיקה כי הוא התחיל שוב הפעם להראות סימני רוגזנות וקוצר רוח.

בבדיקה עצמה נראה בגילו, הופעה מסודרת. מודע ותפקודים קוגניטיביים לא ניתן היה לבדוק. אפקט מתוח ודיספורי עם סף גירוי ותיסכול נמוכים ללא מחשבות אובדן קונקרטיות. אין הפרעות במהלך או תוכן חשיבה ואין הפרעות בתפיסה. שיפוט ותובנה בגדר הנורמה (בכפוף לתנאי הבדיקה)".

    1. ד"ר גרופר ייחס לתובע בגין התאונה משנת 1999 נכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור של 10% לפי הוראת סעיף 34(ב)(2) לתקנות המל"ל, באשר מצא כי התובע סובל משילוב של הפרעה פוסט טראומטית הנובעת מהתאונה, עם הפרעות התנהגות הנובעות מבעיות נוירוכירורגיות שאינן קשורות לתאונה.
    2. בגין התאונה משנת 1999 מונה בתביעה הקודמת גם מומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה, פרופ' אבינעם רכס. המומחה מתאר בחוות דעתו מיום 13.3.2013 את התאונה בשנת 1999, בה הופל התובע לרצפה ונחבל בפניו, ללא אובדן הכרה, כשבבית החולים לא תועד כל חסר נוירולוגי. לפי חוות דעתו נבדק התובע בבית החולים מאיר בשל אירוע של איבוד הכרה. הועלה חשד כי מדובר באפילפסיה והוחל טיפול עם .TEGRETOLביום 19.2.2001 אושפז התובע בבית חולים מאיר בשל אירוע של פרכוס כללי. לאחר חידוש הטיפול התרופתי אובחן שוב כ- P.T.S.D וחודש הטיפול נגד אפילפסיה.
    3. פרופ' רכס מתאר גם את ההיצרות שנמצאה במוח של התובע בשנת 2005, באקוודוקט, עם הידרוצפלוס חסימתי והרחבת חדרי המוח הצדדיים והחדר השלישי; מצב שחייב התערבות לניקוז נוזל המוח באמצעות ניתוח אנדוסקופי של Ventriculostomy של החדר השלישי במוח.
    4. פרופ' רכס מציין גם את הבצקת שהתגלתה אצל התובע בעצבי הראייה בשתי העיניים בבדיקת קרקעיות העיניים משלהי 2005. הוא מציין כי המומחה הרפואי שמונה בגין התאונה משנת 1999 בתחום הראייה, מצא כי אין קשר בין התאונה לבין הממצא בעיני התובע. שני המומחים, הן פרופ' רכס שכאמור מונה בתביעה הקודמת בתחום הנוירולוגיה, והן פרופ' ארנה גייר שמונתה בתביעה הקודמת בתחום העיניים - לא מצאו לייחס לתובע נכות צמיתה בגין התאונה משנת 1999. המומחית בתחום העיניים מוצאת כי הניתוח שעבר התובע, כאמור, פתר את הבעיה של הלחץ התוך עיני ממנו סבל התובע.
    5. מומחה רפואי רביעי, שמונה מטעם בית המשפט בתביעה הקודמת בתחום ה-א.א.ג, ד"ר דניאל ציק, מצא לייחס לתובע נכות בשיעור של 10% בגין סחרחורות על פי הוראת סעיף 72(4)ב-I לתקנות המל"ל, כש-3/4 מסך הנכות הוא מצא לייחס לתאונה משנת 1999, ו-1/4 - ע"ח ההידרוצפלוס שנמצא אצל התובע בשנת 2005.
    6. לסיכום, לפי חוות הדעת שהוצגו מהתביעה הקודמת, לתובע 'מצב רפואי' קודם לתאונה הנדונה בענייננו, שמתאפיין בנכות משוקללת של 19% [10% + 10%]. כפי שאראה להלן, נכות העבר של התובע מגעת ל-30%.
    7. אם נחזור לתאונה הנדונה בענייננו, מיום 6.5.2015, התובע גורס שאיבד בתאונה את הכרתו, והתעורר רק באמבולנס שפינה אותו לבית החולים. על פי גרסתו, נפגע בתאונה בראש, בגב, בחזה, בכתפיים, בברכיים וביד ימין, ואיבד הכרתו.
    8. לפי הרישומים הרפואיים, היה התובע בהכרה מעורפלת במשך מספר שעות גם בבית החולים בשטחים אליו פונה. בהמשך היה במעקב ובטיפול אצל רופאי משפחה, רופא אורתופד, כירורג, ונוירוכירורג של בית חולים בלינסון.
    9. לפי הרישום בתיק של מרפאת נוירוכירורגיה בבית חולים בלינסון, התובע התלונן על סחרחורת, הקאות, כאבי ראש, סיוטים בלילה, רעשים באוזניים, עצבנות ניכרת, הפרעה בתפקוד המיני, ירידה בתחושת הריח וירידה בתחושת הטעם, כאבי גב תחתון עם הגבלה בטווח תנועה, כאבים ביד ימין וחגורת הכתפיים. התובע גם מטופל בטיפול פסיכיאטר עקב חשד ל-P.T.S.D.
    10. לפי הרישומים, בעקבות התאונה עבר CT של עמ"ש צווארי ומותני - ללא ממצא טראומטי. במקביל הוא טופל על ידי מומחה פסיכיאטרי עקב P.T.S.D וקיבל טיפול תרופתי.
    11. לעדותו גם טופל מספר פעמים ע"י טיפולי פיזיותרפיה ללא הטבה.
    12. כמומחה רפואי בתחום האורתופדיה מונה בנדון פרופ' משה לוינקופף, שייחס לתובע בגין התאונה אובדן כושר עבודה מלא וזמני למשך 6-4 שבועות. המומחה העריך את דרגת נכותו הרפואית הצמיתה הכוללת בתחום האורתופדיה בגין התאונה ב-6%; זאת - בשיקלול הנכויות הצמיתות כלהלן:
    13. 3.5% לפי הוראת סעיף 37(5)א' (חלקי) לתוספת ל תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) , תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות המל"ל") בגין הגבלה קלה בטווח תנועה בחלק מהתנועות בעמוד שדרה צווארי.
    14. 1.75% לפי הוראת סעיף 37(7)א' (חלקי) לתקנות המל"ל בגין הגבלה קלה בטווח תנועה חלק מתנועות עמוד שדרה מתני (הנכות שמצא אצל התובע מגעת ל-3.5%, אך מחצית ממנה ייחס - ל'מצב עבר').
    15. 1% לפי הוראת סעיף 35(1) בין א' ל-ב' לתקנות המל"ל בגין הפגיעה בברכיים שמתבטאת בעדות לכאב פטלו פמורלי קל בעת בדיקת הברכיים.
    16. כמומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה מונה בנדון ד"ר ברג מונל. המומחה מסכם בחוות דעתו ומציין כי התובע מתלונן על כאבי ראש חזקים בתדירות יומיומית, סחרחורות, כאבי גב, בעיות שינה, עצבנות, דיכאון, חרדות, התקפי זעם, הפרעות בטעם וריח, חוסר תפקוד, וירידה בזיכרון.
    17. המומחה בתחום הנוירולוגיה מצא לייחס לתאונה הנדונה גרימת נכות לתובע בשיעור של 5% לצמיתות - עקב מצב לאחר חבלה בראש עם זעזוע מוח לפי הוראת סעיפי תקנות המל"ל, מותאם - בין 34א'(1) לבין 34א'(2). כשהוא מציין כי בקביעת הנכות – 'לקח בחשבון' את עברו הרפואי. המומחה ממליץ על מינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה על מנת לקבל חוות דעת עבור האבחנה של P.T.S.D.
    18. כמומחית רפואית בתחום הפסיכיאטריה מונתה בנדון ד"ר לובאד נסרין, שנתנה בנדון חוות דעת רפואית מיום 28.4.2019, שבסיכומה המליצה על מינוי מומחה בתחום הנוירולוגיה, הערכה נוירו-פסיכיאטרית וביצוע מבחן MMPI.
    19. המומחית קיבלה לידיה את סיכום ההערכה הנוירו-פסיכיאטרית מהמכון הלאומי לנפגעי ראש מנוב' 2020, והתברר לה כי לא נערך לתובע מבחן MMPI בשל היעדר גרסה מתוקפת של המבחן בשפה הערבית. בעקבות ממצאים אלה, ובהיעדר ידיעה אם מונה בנדון מומחה בתחום הנוירולוגיה, מסרה המומחית ביום 7.2.2021 חוות דעת משלימה, בה הבהירה כי לא מצאה כי ישנה אצל התובע נכות פסיכיאטרית הנוספת לנכות בשל פגיעת הראש.
    20. המומחית הבהירה כי הנכות שמצאה אצל התובע הינה לפי הוראת סעיף 32(א)(1) לתקנות המל"ל: תסמונות נוירו פסיכיאטריות - אנצפלופתיה פוסט-טראומטית, תת-סעיף ד', המתאימים ל-40% נכות, בשל ליקוי קוגנטיבי וליקוי התנהגותי המפריע באופן משמעותי לתפקוד בעבודה ולקשרים, וזאת בדרגה התואמת בחומרתה לסיווג של דמנציה קלה. המומחית מבהירה כי ככל שמומחה בתחום הנוירולוגיה קובע נכות נוירולוגית בשל הפגיעה בתאונה הנדונה, אין לייחס בגינה נכות פסיכיאטרית נוספת, באשר להבנתה קיימת חפיפה מלאה בין הנכויות. המומחית מעריכה כי הנכות שנקבעה נובעת מפגיעת הראש, ככל שזו תימצא קשורה לתאונה ע"י המומחים בתחום הנוירולוגיה או הנוירוכירורגיה.
    21. בתשובה לשאלות הבהרה שהופנו אל המומחית - לאחר שעיינה בחוות הדעת שנתן בנדון המומחה בתחום הנוירולוגיה, הבהירה המומחית כי לא מצאה אצל התובע נכות נפשית שיש לייחס לתאונה הנדונה, וכי התסמינים שתוארו לגבי התובע בתחום הנפש מוכרים במקרה של הפרעה לאחר חבלת ראש, "ואינם מתלכדים לכדי אבחנה פסיכיאטרית נבדלת מהנוירולוגית, ולכן גם לא לנכות בתחום הפסיכיאטריה, כפי שקבעתי בחוות הדעת שלי".
    22. אציין, כי כבר מעיון בחוות הדעת המשלימה, עולה כי המומחית איננה נותנת אמון בממצאי המבחנים שעבר התובע כתואמים את פגיעת הראש שעבר התובע בתאונה עצמה; היא מציינת גם: "יתרה מכך לא התרשמנו לאורך המפגשים עימו מהנמכה קוגניטיבית קשה כפי שהוצגה על ידו" [סעיף 2א לחוות הדעת המשלימה]. המומחית מסבירה כי התובע תיאר תסמינים אופייניים לפגיעת ראש עם ביטוי נפשי על פי ה-DMS (כמו: הפרעה בתפקוד הרגשי, שינויים אישיותיים והפרעות גופניות), "עם זאת, לא ניתן להחליט באם כולם קשורים בתאונה שנושאת תביעה זו או שהיו קיימים לפני כן" [סעיף 2ב לחוות הדעת המשלימה].
    23. התובע טוען כי מהעולה מחקירת המומחית יש לייחס לתאונה הנדונה 15% נכות נפשית. התובע מפנה לכך, שבמהלך החקירה המומחית הודתה שפגיעת הראש של התובע גורמת לתסמינים נפשיים [עמ' 21 שורות 14-12 לפרו'], ואף אישרה 'שניתנו לתובע מרשמים לתרופות פסיכיאטריות' [עמ' 20 שורות 9 ו-10 לפרו']. עוד מפנה התובע לכך, שהמומחית הודתה בחקירה 'אני אמרתי שיש לו נכות נפשית על סעיף 32 שזה תסמינים נפשיים אחרי פגיעת ראש' [עמ' 43 שורות 31-21 לפרו'], וכי המומחית אישרה בחקירה שהמצב של התובע מתאים לסעיף 32(א)(1) ד' לתקנות המל"ל [בעמ' 44 שורות 24-22 ובעמ' 45 שורות 10-1 לפרו'].
    24. לעומת התובע, טוענת הנתבעת, כי מחקירת המומחית עולה כי אין להוסיף ולייחס לתובע נכות פסיכיאטרית מעבר לנכות הנוירולוגית שנקבעה לו. הנתבעת טוענת כי לאחר חקירה ארוכה על חוות דעתה לא שינתה המומחית מקביעותיה בחוות הדעת שנתנה ובתשובות לשאלות ההבהרה. הנתבעת מפנה לכך שהמומחית חזרה והבהירה שהתובע לא סבל מתסמינים דיכאוניים, וגם לכך שאישרה שקיים חסר משמעותי במסמכים רפואיים, וכן - לעובדה שרוב המסמכים היו ללא תעודת זהות. היינו - הם לא היו מסמכים 'כשרים' לכאורה, כאלה שניתן להכיר בהם כרשומה רפואית רצינית ושאפשר לסמוך על האבחנות שלהם. הנתבעת מפנה עוד לכך, שהמומחית ציינה שהתובע קיבל טיפול תרופתי שאינו תואם למצב שלו, כמו למשל טיפולים של ריטלין, כשהטיפול בריטלין לא רלוונטי למצב הרפואי ממנו סבל התובע. לטענת הנתבעת - בפועל, בסופו של דבר, המומחית לא שינתה מקביעותיה בחוות דעתה, ואף הבהירה כי 'הנכות שנותרה היא נכות נוירולוגית', וזו הנכות שנותרה בעקבות התאונה; לא נותרה נכות נפשית [עמ' 66 שורה 13 לפרו'].
    25. הנתבעת מפנה לכך שהתובע התלונן על אותם סימפטומים שהוא מתלונן כיום, גם בעת שנבדק על ידי ד"כ גרופר, כעולה מחוות דעתו (כשנה טרם התאונה) [עמ' 7 לחוות דעתו]:

"הפרעות בשינה: אומר שמאז התאונה הוא סובל מהפרעות בשינה עם סיוטים שבמהלכם הוא חולם על מכוניות שפוגעות בו. צועק מתוך שינה ומתעורר, ואז הוריו באים לשבת לידו עד שהוא נרגע.

הפרעות במצב הרוח: מאז התאונה הוא מתלונן על מצב רוח ירוד. כלום לא מעניין אותו, הוא לא עובד ויושב כל היום בגינת הוריו בחוסר מעש. אומר ש"לא אוהב את החיים האלו רוצה למות אבל לא יודע איך". כשנשאל מה עושה לו טוב אומר שרק להישאר לבד.

סף גירוי ותסכול גמוכים: מתרגז ומתפרץ כשאנשים פונים אליו. זורק חפצים בבית (שולחנות וכיסאות) מכה את אחיו אם הם מתקרבים אליו אך באופן כללי אומר שמפחד ומתרחק מאנשים.

רגישות לרעש: אין רגישות ספציפית לרעש אך מפריע לו כשהוא שומע אנשים מדברים וצוחקים כי זה מזכיר לו את העובדה שהוא לא צוחק יותר.

חרדות ותגובות הימנעות: מאז התאונה פוחד ממכוניות וסוסים ולא אוהב לצאת לרחוב מתוך פחד שיפגע מתאונה חוזרת.

שחזורים של התאונה: קיימים מאז התאונה ובעיקר כשהוא יוצא לרחוב או כשהוא שומע קול חקירת בלמים. אומר שקולות אלו מזכירים לו את התאונה כי זה צליל שהוא משחזר שוב ושוב. השיחזורים גורמים לו לדבריו להתעצבן ולצעוק והוריו צריכים לבוא ולהרגיע אותו.

כאבי ראש: קיימים לעיתים קרובות עם צריכת משככי כאבים שונים.

סחרחורות: מופיעות בעיקר במעבר ממצב ישיבה למצב עמידה.

ירידה בתפקודים הקוגניטיביים: אומר שמאז התאונה לא זוכר שום דבר (לא יודע איפה הוא גדל, לא מכיר את כתובת מגוריו, מתקשה לאמר את שמות אחיו ואחיותיו עם גילם, וכו')".

    1. אזכיר כי על פי הדין, "בית המשפט, ולא המומחה, הוא הפוסק האחרון גם בשאלות הרפואיות, שנמסרו לחוות דעתו של המומחה, ולהלכה אינו חייב בית המשפט לפסוק על-פי חוות-הדעת של המומחה" [ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרזי פ"ד כב(2) 164, 168; כמוזכר בענין ע"א 3212/03 יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 24.11.2005).
    2. ובכן, שני המומחים בתחום הפסיכיאטריה שנתנו חוות דעת בעניינו של התובע בגין תאונות שונות (האחת – מ-1999 והשנייה מ-2015 - מתרשמים כי קיימת אצל התובע נטייה להאדרה; "הגזמה" בלשונו של ד"ר גרופר ו -"הקצנה". אצל שניהם קיים קושי לקשר בין מצבו של התובע כפי שמוצג להם לבין נסיבות התאונה שארעה, כשהמומחה שמונה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה לא מוצא לייחס לתאונה נכות כלל (בתביעה הקודמת) או מייחס נכות בשיעור של 5% בלבד (בתאונה בענייננו).
    3. כפי שאבהיר בפרק העוסק בפגיעה התעסוקתית בנדון, מעיון במכלול הראיות והעדויות לפניי, אמנם התרשמתי ממגמה של האדרה בעדות התובע, וגם בעדות אביו של התובע, אך כן מצאתי כי פגיעתה של התאונה הנדונה בתובע לפחות משתווה לפגיעתו בתאונה בשנת 1999 (בה לא איבד את הכרתו).
    4. לאחר ששמעתי את עדי התובע, ולאחר עיון בחוות דעת המומחים וחקירת המומחית, אני מוצא לאמץ את ממצאי וקביעות המומחים בתחום האורתופדיה והנוירולוגיה בחוות הדעת שנתנו בנדון, ולצד זאת - לייחס לתובע בגין התאונה הנדונה גם נכות פסיכיאטרית בשיעור של 10% - מתוך 40% נכות המיוחסת לתובע בתחום הנפשי, כמפורט להלן.
    5. המומחית עצמה מבהירה בעדותה שאיננה יודעת למה לייחס את הנכות הפסיכיאטרית בשיעור של 40% שמצאה אצל התובע: "וחשבתי, אני גם לא התעלמתי ואני כן חשבתי שיכ ול להיות שיש לו פגיעה אחרי פגיעת ראש, מאחר ותואר מה שתואר. ואכן התייחסתי לזה בשיא הרצינות ולדעתי נתתי לו אחוזים מאוד נכבדים, אבל העניין הוא שאני לא יודעת להגיד מה קשור למה. יש לו עוד 2 תאונות לפני זה" [עמ' 42 לפרו']. מעדות זאת עולה כי לפחות חלק מהנכות הפסיכיאטרית שנמצאה אצל התובע – ניתן לייחס לתאונה הנדונה.
    6. מאידך, עומדת המומחית על דעתה שהנכות הפסיכיאטרית שמצאה היא מקבילה לנכות נוירולוגית, כי היא תוצר של פגיעת ראש. וכפי שצויין גם בתאונה ב-1999 וגם ב הידרוצפלוס שהתבטא בהיצרות מעברים במוח שהצריכו ניתוח בשלהי 2005 – יש מקורות אפשריים לפגיעת ראש. אזכיר כי בגין התאונה הקודמת הוכרו לתובע 10% פסיכיאטרית ו-10% נכות בגין סחרחורות. אזכיר כי בגין התאונה בענייננו יוחסו לתובע 5% בגין נכות נוירולוגית בשל מצב לאחר חבלה בראש עם זעזוע מוח. לשון אחר, הנכות הפסיכיאטרית שמצאה המומחית בתחום הפסיכיאטריה עולה על סכימת הנכויות שייחסו לו המומחים בתחום הנוירולוגיה בגין פגיעות הראש שעבר בתאונות.
    7. בנסיבות כאלה, ובהתחשב באובדן ההכרה בתאונה בענייננו, אני מוצא כי יהיה נכון לייחס לתובע 10% נכות פסיכיאטרית בגין התאונה הנדונה (מעבר לנכות הנויורלוגית שנקבעה לו, כאמור).
    8. בהתאם, אני מעמיד את הנכות הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע בגין התאונה הנדונה - בשיעור 20% [6% + 5% + 10% = 19.63%]; כך גם – אני מאמץ את אי-הכושר המלא הזמני של חודש וחצי, שמצא המומחה בתחום האורתופדיה לייחס לתובע בגין התאונה.
    9. עוד אבהיר כי עולה מסך העדויות, שלפניי כי לתובע 'מצב רפואי קודם' (אם בשל תאונה קודמת ואם בגין בעיות רפואיות אחרות שתוארו לעיל), שיש לייחס בגינו נכות רפואית - טרם התאונה - בשיעור של 30%, חלק ניכר ממנה - בתחום הנפשי.

ד. השתכרות התובע והפגיעה התפקודית

    1. כפי שיפורט להלן, מצאתי כי בגין התאונה נגרמה לתובע פגיעה תפקודית מסוימת, אך וודאי לא כזאת שהיא מתאפיינת באי-כושר מלא לעבוד, ובנסיבות ענייננו - אף פחותה מהנכות הרפואית שקבעתי.
    2. התובע טוען כי הוכיח שלפני התאונה עבד בעבודות שיפוץ מזדמנות עם אחים שלו [בעמ' 84 לפרו' שורות 10, 24 ו-28]. התובע העיד שהשתכר בערך 500 ש"ח בממוצע ליום [עמ' 85 לפרו' שורות 9 ו-10]. גם אביו של התובע העיד שלפני התאונה התובע היה יוצא לעבוד עם אחיו, והשתכר בערך 500 ש"ח ביום עבודה [עדות האב בעמ' 108 לפרו' שורה 29]. התובע גם מפנה גם לפלט התנועות בחשבון הבנק שלו לתקופה 11.4.2011 עד 1.5.2015, שמעיון בו עולה כי מדי פעם היו הפקדות מזומנים, מה שלעמדתו, מוכיח שהוא קיבל כסף מזומן בגין עבודות שביצע והשתמש בו לקניות ולכל מיני דברים שהיה צריך.
    3. לטענת התובע הוכח שהוא עבד טרם התאונה בעבודה פיזית; עבודה בשיפוצים שכללה גם הריסת קירות, הריסת ריצוף, הבאת חול ומלט, שמשמעו סחיבה של משקלים מאוד כבדים [עמ' 85 לפרו' שורות 20-17]. התובע מפנה לכך שהעיד לפניי שהוא היה הולך לעבוד כל יום במקום אחר, לא תמיד באותו מקום. הוא העיד שהיה מקום שהאחים היו מגיעים אליו הרבה לעבוד - ב-נ.י. [יישוב ישראלי מסוים בשטחים], אבל זה לא היה בהכרח באופן יומיומי. כל יום קראו להם למקום אחר והם היו הולכים לעבוד.
    4. התובע טוען כי בעקבות התאונה, בשל נכויות שנגרמו לו במספר תחומים רפואיים, נפגע קשות כושרו לעבוד. לטענת התובע הוא הוכיח כי מאז התאונה הוא סובל מהגבלות תנועה בצוואר, בגב, בברכיים, ושהוא סובל מכאבי ראש קשים יומיומיים ממתח, מחרדות, מסיוטים, מקשיי שינה, ממחשבות וזיכרונות הקשורים לתאונה, מקושי בריכוז, מעצבנות ומדיכאון [סעיפים 22-20 לתצהירו]. סיכומי התובע מפנים לכך שבמהלך חקירתו, לקראת סופה, גם פרץ התובע בבכי, מה שמעיד, לשיטתו, שהתלונות הנפשיות שלו הן אותנטיות והמצב הקשה שהוא נמצא בו הוא מצב אותנטי, ושיש לו קושי לעבוד עבודה פיזית, ובכלל לתפקד ולהתרכז עם הכאבים וההגבלות מהם הוא סובל.
    5. התובע גורס כי בעקבות התאונה לא עבד במשך תקופה של כ-5 שנים. לגרסתו הוא היה במעגל של טיפולים מאוד אינטנסיביים גם בתחום הנפשי. הוא היה על תרופות, והיה לו מאוד קשה לתפקד [סעיף 25 לתצהירו]. לעדותו, רק אחרי תקופה מאוד ארוכה הוא התחיל לחזור למעגל העבודה, כך שכיום הוא יוצא לעבוד רק מדי פעם, לא כל יום ורק בליווי האחים שלו [עמ' 96 לפרו' שורות 10-4]. עוד העיד התובע כי לפעמים הוא עוזר לאחד האחים שלו, שמפעיל חנות מתחת לבית [עמ' 76 לפרו'].
    6. התובע טוען כי הוכח שבגין התאונה נגרמה ירידה ניכרת בתפקוד שלו, והנכות התפקודית שלו היא גבוהה יותר מהנכות הרפואית. התובע מפנה כי הוכר בפסיקה כי שילוב של נכויות שהן גם גופניות וגם נפשיות מקשה במיוחד על התפקוד, שכן השלם גדול מסך חלקיו; ולכן הוא טוען כי בגין התאונה הנדונה נגרמה לו נכות תפקודית בשיעור של 26%.
    7. הנתבעת טוענת שהתובע לא הוכיח כי טרם התאונה עבד, לא ברשות הפלסטינאית ולא בישראל. התובע לא צירף לראיותיו אישור עבודה בישראל. התובע לא הוכיח כי עבד בשיפוצים.
    8. הנתבעת מפנה לכך, שהתובע מסר למומחים רפואיים שמונו בתביעה הקודמת בגרסאות קודמות לתאונה כי (נכון לשלהי שנת 2013) איננו עובד בשל קשיים בריאותיים [" הוא לא עובד ויושב כל היום בגינת הוריו בחוסר מעש"], לרבות נפשיים, ואף כי אישר בחקירתו לפניי שניסה להתאבד בעבר.
    9. הנתבעת מפנה לכך שהתובע ציין בפני המומחים הרפואיים שמונו בתביעה הנדונה, שטרם התאונה עסק בחקלאות . כך, צויין בחוות דעת הנוירולוג כי התובע "חקלאי" [בעמ' 63 למוצגי התובע]. כך, במסגרת האנמנזה שתיעדה מפי התובע והוריו (במהלך בדיקת התובע ביום 14.5.2018), רשמה המומחית בתחום הפסיכיאטריה, בין היתר [בעמ' 69 למוצגי התובע]: "עבר תאונת דרכים כשהוא היה עם אביו בהיותו בן 9 (תפורט בהמשך). לאחר טיפולים ומעקבים חזר ללמוד בבית ספר ולדברי ההורים השלים את הלימודים ללא קשיים. סיים 17 שנות לימוד ולמד דיפלומה ב-"בקרת בריאות" בעיר "ראמאללה" (לא ידוע מה מספר שנות הלימוד). לאחר מכן התנדב לעבוד בעיריית [עיר ברשות] כחודשיים. לדבריו, ובהעדר מקום עבודה פנוי, החל לעבוד בחקלאות. נישא בגיל , 24" (ההדגשה בקו – הוספה).
    10. הנתבעת מדגישה שבמסמכים בתיק זה - אין שמץ של אזכור על עבודה בשיפוצים. בנסיבות אלה, טוענת הנתבעת, גם אם התובע עבד טרם התאונה בחקלאות, הרי שעבד בעסק המשפחתי בקרקעות שבבעלות אביו (אליהן רכב על העגלה עם אחיו בעת התאונה); ולמעשה, בהיותו סמוך על שולחנו של אביו, בפועל - הוא לא תוגמל על-כך כספית. הנתבעת טוענת כי לא נטען ע"י אביו של התובע ולא הוכח כי הוא נוהג לשלם לו עבור ימי עבודה בחקלאות בשטחים של המשפחה, וכמה.
    11. לטענת הנתבעת, עולה ממכלול הראיות כי בעצם, ללא קשר לתאונה, כבר שנים רבות, גם טרם התאונה, נתמך התובע כספית, כלכלית ובעזרה מוגברת על ידי בני המשפחה. הנתבעת מצביעה על כך, שהתובע לא הביא לעדות את מי מהאחים שלו על מנת לתמוך בגרסתו לפיה עבד עם האחים בעבודות שיפוץ מפעם לפעם; וכי כל שעולה מנסיבות התאונה הוא שהיו מקרים שעבד עם אחיו [ביום התאונה – האח נ'] בשטחים החקלאיים של המשפחה.
    12. הנתבעת מפנה, שמכל מקום, גם מעדות התובע וגם מעדותו של אביו, עולה כי לא עבד בעבודה מסודרת לפני התאונה והוא היה עובד רק לפעמים [עמ' 84 לפרו' שורות 24-1 ועמ' 106 לפר' שורה 18]. כשנשאל התובע לגבי המידע שמסר לפסיכיאטר בדצמבר 2013 לגבי התאונה משנת 1999, השיב ש'האחים שלו היו סוחבים אותו לעבוד איתם לפעמים' [בעמ' 94-91 לפרו']. הנתבעת טוענת כי, מעבר לאמור, התובע העיד שבתקופה שלאחר התאונה, לפני ארועי 7 באוקטובר, הוא היה יוצא לעבוד עם האחים שלו [עמ' 96 לפרו' שורות 16-3]. כשנשאל אביו של התובע במה התובע עוסק כיום, השיב כי 'הוא לא יודע' [עמ' 11 לפרו' שורה 18].
    13. הנתבעת טוענת כי עדותו של התובע הינה 'עדות בעלי דין' לפי הוראת סעיף 54 ל פקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971, כשהוא בוחר שלא להביא למתן עדות מטעמו את האח שהיה אתו בעת התאונה, או מי מהאחים האחרים שלגרסתו עבד איתם, גם לא האח בעל החנות.
    14. הנתבעת מפנה לכך, שאביו של התובע לא נכח בתאונה עצמה, וגם לא עבד יחד עם התובע במקומות העבודה שבהם נטען שהתובע עבד; ושמכל מקום, בנסיבות, יש לו אינטרס מובהק בתוצאות התביעה הנדונה. הנתבעת מפנה לכך, שגם לגרסת האב, טרם התאונה התובע עבד רק 20% מזמנו.
    15. ובכן, מעיון במכלול הראיות והעדויות לפניי, התרשמתי ממגמה של האדרה בעדות התובע, וגם בעדות אביו של התובע.
    16. התובע ואביו מתעקשים לקשור את מצבו הבריאותי והנפשי של התובע כיום אך ורק לתאונה הנדונה בענייננו, תוך מתן עדות סלקטיבית בהיבט של הזיכרון, מקום בו השאלות שנשאלו בחקירתם מבקשות לדחוק אותם להודות שמבחינה רפואית ונפשית לתובע 'מצב קודם' שיש לו משמעות מבחינה תפקודית, לרבות - נטיות אובדניות שמומשו.
    17. כך, התובע ואביו בוחרים שלא להתייחס בתצהיריהם לעובדה שהתובע עבר תאונה קודמת (גם היא בהיות על עגלה שמובלת על ידי סוס; בנוכחות אביו) שבגינה נקבעו לו על ידי מומחים של בית המשפט נכויות רפואיות, וכן כי עבר בשנת 2005 ניתוח בשל בעיות נוירולוגיות משמעותיות שהתגלו אצלו, כשגם לאחר הניתוח הוא ממשיך להיות מטופל תרופתית נגד אפילפסיה. כך, האב איננו זוכר בעדות לפניי פרטים לגבי מה היה מצבו של בנו טרם התאונה, לרבות מענה לשאלה האם בנו ניסה להתאבד. זאת, לאחר שהתובע אישר בעדותו שניסה להתאבד מספר פעמים [עמ' 84 ו-97 לפרו']. הוצג לפניי גם רישום במסמך רפואי משלהי 2011 [עמ' 45 למוצגי התובע], שלכאורה יכול להצביע על כך שנעשתה על ידי התובע קפיצה יזומה ממקום גבוה `jump or push from high place`]; כשהוצג לאב המסמך הזה הוא משיב שאיננו זוכר [עמ' 120-119 לפרו'].
    18. התובע נחזה כמי שמתחמק בעדותו ממתן הסבר הגיוני כיצד מסר לד"ר גרופר בדצמבר 2013 כי אינו עובד ויושב בגינת הוריו בחוסר מעש, וכיום הוא טוען כי טרם התאונה שארעה בשנת 2015 כן עבד בעבודות בניה יחד עם אחיו [עמ' 93-91 לפרו']. גם אביו מתחמק מתשובה משך חקירה ארוכה, ולבסוף שמבהירים לו את השאלה, הוא מתרץ כי ישיבת הבן בחצר הבית היתה כי במרבית הזמן – פשוט לא היתה עבודה "אם אין, אין עבודה. אז 80 אחוז אין עבודה, ו-20 אחוז יעבוד. יעבוד מתי שיהיה עבודה. אבל אם אין לו עבודה, אז הוא בבית" [עמ' 118-116 לפרו'].
    19. גם הראיות המסייעות שמציג התובע הן דלות. כאמור, בפניי נשמעה עדות התובע ועדות אביו בלבד. לא הובא לעדות מי מאחי התובע. לא הובא גם מי ממעסיקי התובע ביישוב נ.י., אף שלגרסת אביו של התובע מדובר במשפחה שיש לתובע ולאחיו היכרות אתה בעבודה ממושכת, ואף ידע לנקוב בשמות בני המשפחה.
    20. פלט פירוט התנועות בחשבון הבנק של התובע שהתובע בחר להציג מטעמו [נספח 6 למוצגי התובע] אינו מצביע באופן קונקלוסיבי על ביצוע עבודות על ידי התובע - טרם התאונה; ומכל מקום - לא עבודות ברצף מניח את הדעת ולא בהכרח עבודות שיפוצים (להבדיל - מעבודה בחקלאות עבור המשפחה). עיון בפלט מעלה כי חלק מההפקדות שמתועדות בו הן "הפקדות על ידי אחר"; לא הוסבר בעדות לפניי מה משמעות עובדה זו.
    21. מכל מקום, הפלט שמציג התובע מאגד תנועות בחשבון הבנק שלו - במשך 4 שנים (אפריל 2011 עד מאי 2015); כשבכל שנה הופקדו בהפקדות בודדות סכומים לא גדולים [ סך כולל – במשך 4 שנים - של 22,100 ₪]. ואלו ההפקדות המצוינות בפלט: בשנת 2011 - הופקד בשתי הפקדות סך כולל של 4,400 ₪ [2,000 + 2,400 – שניהם באפריל]; בשנת 2012 - אין תנועות בחשבון; בשנת 2013 - הופקד בחמש הפקדות סך כולל של 7,950 ₪ [1,800 + 3,000 – שניהם במאי; 2,000 + 1,000 – שניהם בספטמבר; ו-150 בנובמבר]; בשנת 2014 - הופקד בארבע הפקדות סך כולל של 3,950 ₪ [800 – ביוני; 650 – ביולי; 1,500 + 1,000 – שניהם בדצמבר]; ובשנת 2015 (עד לחודש מאי, חודש התאונה) - הופקד בשתי הפקדות סך כולל של 5,300 ₪ [1,200 ₪ בינואר; ו-4,100 באפריל].
    22. אם כן, בענייננו מפת ההכנסות בפועל שהיא חסרה בראיות ובפרטים, הן - לגבי התקופה טרם התאונה, והן - לאחריה. מכל מקום, מדובר במפת הכנסות - לא ברורה. התובע ואביו גורסים כי טרם התאונה התובע השתכר בעבודות שיפוצים כ-500 ₪ ליום, כאשר האב מאשר בחקירתו כי התובע עבד חלקית בלבד, במקרים בהם אחיו פעלו לקחת אותו איתם לעבודה; לגרסתו – בגלל תקופות שלא היתה בהן עבודה.
    23. מאידך, כעולה מהראיות, התובע עבד גם (לטענת הנתבעת – רק) בחקלאות; עבודה שלגביה לא הוצהרה כי ניתנה תמורה כספית. הסיפור מורכב, כי נחזה מהראיות ומהתנהלות התובע מול רופאים ומומחים כי ממילא, במשך כל השנים, אביו תומך בו נפשית וכלכלית, כבר טרם התאונה; תמיכה מליאה או חלקית.
    24. ומה המצב לאחר התאונה? כאמור, מצד אחד קיימת טענה שהתובע לא עבד במשך חמש שנים, מצד שני – לאחר השנים הללו, לעדותו - החל שוב לעבוד באופן ספורדי.
    25. בשל התקופה הארוכה שבה התובע גורס שלא עבד בעקבות התאונה, השאלה שבכל מקרה תישאל בענייננו היא: האם די בעדויות שהובאו מטעם התובע על מנת להוכיח שפעל להקטנת הנזק והאם עמד בחובתו להקטנת הנזק?
    26. אזכיר, כי הכלל הוא, שקביעת הנכות התפקודית "היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית" [ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ פסקה 5 (פורסם; 12.6.2011)].
    27. לפי הפסיקה, ככלל, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. המלאכה להבחין בין אלה מסורה לערכאה הדיונית השומעת את הראיות; קביעתה נסמכת על מכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודה ועל השתכרותה וכושר השתכרותה של הנפגעת בנסיבותיה הפרטניות, כגון: גיל, השכלה, כישורים, משלח יד, עיסוק לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות לעתיד, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה והיכולת לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגעת תוכל להמשיך ולעבוד [ר' פסיקת כב' השופט יצחק עמית בענין ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם; 11.1.2015); וכן - אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, 636-633 (מהדורה רביעית, 2012)].
    28. אפנה לכך שבית משפט העליון נוהג זהירות בשימוש ב "מעין חזקה" של קביעת נכות תפקודית על פי הנכות הרפואית במקרה של תובע בגיר, וקורא לבחינה אינדיווידואלית של הנסיבות של התובע הבגיר (בניגוד לקטין) [כב' השופט עמית בענין ע"א 4919/09 עיסא עזאם נ' דנית בר (פורסם; 14.6.2011); וכב' השופטת וילנר בענין רע"א 6572/21 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' פלוני (פורסם; 20.10.2021)].
    29. כעולה מניתוח הדברים לעיל, בענייננו תובע שיש לו 'מצב עבר' רפואי, שהערכתי אותו בנכות בשיעור של 30%, כשמצאתי שבפועל היה עובד בשנים שטרם התאונה באופן חלקי בלבד. מאידך, הנכות הרפואית המשוקללת שנגרמה לתובע בגין התאונה בענייננו מסתכמת ב-20%.
    30. בענין רקוביצקי נקבע כי לפי הדין, בבחינת הנכות התפקודית בגין תאונה, עקרונית, אנו מופנים להתייחס ל"יתרת בריאותו" של אדם טרם אותה תאונה, כך גם בקביעת גריעה מכושר השתכרות [ע"א 589/89 שרה רקוביצקי נ' יעקובוב ואח' פ"ד מז(1), 726, עמ' 734-733 (1993)] נקבע במפורש: "מקום שנכותו של הנפגע אמורה לשקף את מידת הגריעה מכושר השתכרותו, תובא בחשבון כל נכות קודמת בה לקה לפני התאונה. שהלוא מצב בריאותו וכושר השתכרותו של מי שלקה בנכות קודמת אינם כמצב בריאותו וככושר השתכרותו של אדם בריא; ודרגת הנכות הנקבעת לו מיועדת לבטא את השינוי שחוללה הפגיעה, במצבו הרפואי או בכושר השתכרותו, ביחס למצבו הרפואי וכושר השתכרותו הקודמים".
    31. גם אם לא אפעל ליישם את הלכת רקוביצקי אחד לאחד לענייננו, הרי שלנוכח ההגיון שהלכה זו מושתת עליו לצורך הדיוק בהפעלת עקרון "השבת המצב לקדמותו" - ממכלול הראיות והעדויות בענייננו, ובנסיבותיו, אני מתרשם שהשפעת התאונה הנדונה בפועל על כושר עבודתו של התובע, לרבות - בחירותיו לא לעבוד מספר שנים מאז התאונה, נמוכה משיעור הנכות הרפואית שקבעתי לתובע בגין התאונה, למרות הפיזיות שמאפיינת את מרבית העבודות שנחזות זמינות עבורו.
    32. מדובר גם במספר נכויות קטנות יותר, כשלפחות בכל הקשור לנכות האורתופדית הנמוכה (6% בגין כאבים בשלושה איברים שונים) למרות הפיזיות הנדרשת בעבודתו של התובע, כאמור – תרומתה התפקודית בפועל נחזית פחותה.
    33. לאור כל האמור לעיל, לאחר בחינת הדברים ושמיעת הראיות אני מוצא להעמיד את נכותו התפקודית של התובע החל מיום 21.6.2015 (לאחר חודש וחצי של אי-כושר מלא לאחר התאונה) על שיעור 15%.

ה. הנזק והפיצוי

    1. סיכום ביניים של נתוני היסוד בעניינו של התובע טרם קביעת שיעור הפיצוי בראשי הנזק הנטענים:

התובע תושב השטחים, שטוען כי עבד בעבר בשיפוצים עבור מעסיקים ישראליים, והשתכר במועד התאונה סך של 500 ₪ ליום עבודה.

יליד: 16.2.1990.

מועד התאונה: 6.5.2015.

גיל ביום התאונה: 25 שנים ושלושה חודשים.

גיל כיום: 35 שנים וחודשיים.

שיעור הנכות הרפואית הצמיתה בגין התאונה: 20%.

שיעור הנכות התפקודית בגין התאונה (מיום 21.6.2015): 15%.

נכויות זמניות - למשך חודש וחצי - אי-כושר מלא.

בסיס השכר

    1. התובע טוען כי, בנסיבות, יש לייחס לו כבסיס שכר - סך ממוצע של 10,000 ₪ לחודש; זאת - לפי 500 ₪ ליום עבודה במשך 20 ימי עבודה בחודש.
    2. הנתבעת טוענת כי, בנסיבות, יש להעמיד את בסיס השכר של התובע, לכל היותר, על סך ממוצע של 700 ₪ לחודש, לפי חישוב של רבע מהשכר הממוצע במשק הפלסטינאי.
    3. מצאתי כי התובע לא הוכיח קיומה של עבודה רציפה ומלאה טרם התאונה, וגם לא הציג כל ראיה בעין, לרבות לא - אישורי מעבר, שעבד בהיתר בישראל או במי מהיישובים הישראלים שבשטחים. לא מצאתי שהתובע הוכיח כי טרם התאונה השתכר בממוצע 500 ₪ ליום משך 20 יום בחודש; וכאמור - גם לא את כושרו לעבוד בהיקף כזה.
    4. כאמור מצאתי כי לתובע היו קשיי התנהלות ובעיות תפקוד גם קודם לתאונה. מאידך, ממכלול הראיות (לרבות – פלט הבנק) - אין לשלול שהתובע עבד בחקלאות בשטחי המשפחה, כשהוא מקבל תמורה שמשולמת לו על ידי אביו. עוד בנסיבות, בשל ריבוי האחים במשפחתו של התובע, והסבירות שאכן עבדו יחדיו בשיפוצים ביישובים הישראלים, ניתן להניח כי התובע הגיע עימם לעבוד מדי פעם בעבודות שיפוצים. למרות האפשרויות הללו, יובהר כי אין בראיות שהוצגו בנדון כדי לבסס את בסיס שכרו של התובע 'כתושב שטחים שנהג לעבוד בישראל' טרם התאונה.
    5. על פי הפסיקה הישראלית, לגבי תושב השטחים שנפגע בתאונת דרכים, ככלל - חישוב הנזק הוא לפי מקום מושבו, שהוא מרכז חייו. בעניין ע"א 4258/20 פלונית נ' פלוני (פורסם; 25.10.2020) נפגעה התובעת שהייתה קטינה בתאונת דרכים בשטחי הרשות הפלסטינית. השופט עמית קבע בעניין חישוב הפיצוי לניזוק שנפגע בתאונת דרכים בשטחי הרשות הפלסטינית:

"הלכה עמנו כי חישוב סכום הפיצויים נעשה לפי דין מקום מושבו של הנפגע ( ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(2) 705 (1994)). אופן חישוב הנזק של נפגע שמקום מושבו בשטחי הרש"פ נדון במספר פסקי דין, וגם בבתי המשפט הפלסטינים חל עיקרון "השבת המצב לקדמותו" ( ע"א 8236/09 אלמג'מועה אלאהלייה חב' לביטוח בע"מ נ' אבו גלידאן (30.12.2010) (להלן: עניין אבו גלידאן); ע"א 3527/15 הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אבו שמסיה (1.11.2016) (להלן: עניין אבו שמסיה). נציין כי בשני פסקי הדין הנ"ל נדון עניינו של תושב ישראל שנפגע בשטחי הרש"פ, כך שהדיון שם נסב על יישום הוראת סעיף 12(ה) ל חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים , התשל"ה-1975)...

נושא ההיוון "נחתך" על פי מקום מושבו של הנפגע. מטעם זה, בעניין אבו גלידאן, כפי שצוטט בהסכמה בעניין אבו שמסיה, נפסק כי גם אם שיעור ההיוון בשטחי הרש"פ עומד על 5%, הרי שאין בכך כדי להשפיע על שיעור ההיוון לגבי נפגע תושב ישראל. בדומה גם כאשר המצב הוא הפוך, וכאשר בתושב הרש"פ עסקינן, הרי שהנתון העובדתי הנכון לגביו הוא שיעור ההיוון הנהוג ברש"פ. אכן, היוון בשיעור של 5% המקובל בשטחי הרש"פ לעומת היוון בשיעור של 3% כמקובל במקומותינו, מביא לפער של מאות אלפי ש"ח בפיצוי שנפסק לזכות המערערת. דומה שיש ממש בטענת המערערת כי מדובר בתשואה שאינה ריאלית, אך גם העד המומחה מטעם המערערת אישר בחקירתו כי הערכאה העליונה ברש"פ לוקחת בחשבון ריבית היוון בשיעור של 5%. כפי שנאמר על ידי בית המשפט קמא, בתי המשפט בישראל אינם יושבים כערכאת ערעור על בתי המשפט בשטחי הרש"פ, וכל עוד זו ההלכה המחייבת בבתי המשפט שם, יש לנהוג לפיה".

    1. מבחינת הדין, אזכיר כי נקודת המוצא היא שממוצע השכר בשטחים הוא הבסיס הרלוונטי לנפגע שאין נתונים אודות ההיסטוריה התעסוקתית שלו, או שלא הוכח כי עבד בישראל לפני התאונה [ע"א 8960/06 טמיזה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 5.5.2010); ע"א 7684/10 רדואן נ' קרנית (פורסם; 29.12.2011); ע"א 3527/15 הקרן הפלסטינית לפיצוי נפגעי תאונות נ' אבו שמסיה (פורסם; 1.11.2016)].
    2. מנגד, במקרים בהם עבד הנפגע בישראל לפני התאונה והשתכר סכום הגבוה מהשכר הממוצע במשק בשטחים, נהוג לקחת שכר זה בחשבון וזאת בעיקר במקרים בהם עבודתו של הנפגע בישראל היתה בהיתר ואישור, שכן ביחס למי שעבד ללא היתר, התובנה היא ששהייתו של הנפגע בישראל מנוגדת לחוק והוא צפוי היה להיות מגורש ואולי אף לעמוד לדין. במקרים אלה בסיס השכר לעבר ולעתיד יהיה שונה [ע"א (מחוזי חיפה) 15334-06-14 עביסי נ' טאהא (פורסם; 12.4.2015); רע"א 5076/18 פלוני נ' איירפורט סיטי בע"מ (פורסם; 24.3.2019)].
    3. הפסיקה איננה אחידה לענין קביעת שיעור בסיס השכר שיש לייחס לעובדים מהשטחים, והיא מכירה בדיון אינדיווידואלי ובקיומם של חריגים. כך, במקרה של היעדר בהירות בנתונים לגבי הנפגע תושב השטחים - קיימת נכונות מצד בית המשפט להעמיד את בסיס השכר על סכום יותר גדול מהשכר הממוצע במשק בשטחי הרשות, אך עדיין נופל משמעותית מהשכר הממוצע במשק הישראלי [ע"א 7420/12 ציציאן ואיל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 31.01.2013)].
    4. הנתון של השכר הממוצע בשטחים מהווה נקודת ייחוס בקביעת בסיס שכרו של נפגע שהוא תושב שטחים. לעניין קביעת הנתון של שיעור השכר הממוצע בשטחים, על אף שמדובר בעובדה שעקרונית דורשת הוכחה, בידוע הוא, שלא בכל תביעה מסוג זה פועלים הצדדים להגשת ראיות סביב שאלה זו. לצורך חילוץ נתון זה, ניתן ואף מקובל להתבסס על פסקי דין שהכריעו לענין שיעור השכר הממוצע בשטחים על סמך ראיות שאושרו ע"י ערכאות גבוהות, ובלבד שלא חלף זמן רב מהמועד בו ניתנו אותם פסקי דין.
    5. לצרכי ענייננו, אפנה לענין ת"א (מחוזי י-ם) 30640-01-15 פלונית נ' כץ (פורסם; 17.5.2020), בו נקבע שכר ממוצע במשק לתושב הרשות בסכום של 2,700 ₪. בית המשפט העליון אישר קביעה זו בנוגע לשכר הממוצע ברשות הפלסטינית, תוך שקבע כי שכר זה התבסס על "חוות דעת וראיות שונות" [ע"א 4258/20 פלונית נ' פלוני (פורסם; 25.10.2020)].
    6. הואיל והתחשבתי ב'מצב העבר' של התובע בקביעת הנכות התפקודית בגין התאונה הנדונה, אינני מוצא כי בקביעת בסיס השכר של התובע, עלי להפחיתו (שוב) בגין 'מצב העבר', פעולה שתהווה כפילות הפחתות - שאין לה הצדקה.
    7. עוד אציין, כי בנתוני השתכרות עובדים בבנין ושיפוצים מהשטחים אצל מעסיקים ישראלים, שלפי הפסיקה אכן מגיעים להכנסה יומית של כ-400-500 ₪ ליום, די בכך שהתובע יצטרף לאחיו ימים ספורים בכל חודש, על מנת להבטיח לו השתכרות בגובה שכר המינימום בשטחים. ראינו שהתובע כן מעסיק את עצמו בעבודה בחקלאות עבור המשפחה – כפי שעולה מנסיבות התאונה, ולא סביר כי התובע לא מקבל כל תמורה כספית או שווה ערך לכך – בגין עבודתו זו.
    8. עוד אפנה לכך, שהתובע היה במועד התאונה צעיר כבן 25 בלבד, וכי 'במומו' – סיים 12 שנות לימוד ואף פעל להשלמת לימודי דיפלומה בנושא 'בקרת בריאות'; מה שיכול להצביע על פוטנציאל השתכרות מסוים.
    9. על רקע הדין והנתונים, כאמור, בנסיבות ענייננו, אייחס לתובע בסיס שכר חודשי נטו כדלקמן: לעבר - סך 2,800 ₪, ולעתיד - 3,200 ₪.
    10. למען הסר ספק, לא נטען ולא הוכח (הן – בפועל, והן - מבחינת הזכויות על פי הדין הפלסטיני) כי לתובע נגרמו או ייגרמו הפסדי פנסיה; ובהתאם - אינני מזכה את התובע בפיצויים בהקשר זה.

הפסד שכר לעבר

    1. התובע טוען כי בגין התאונה נגרם לו הפסד שכר בסך כולל של 348,600 ₪. זאת, לפי שכר חודשי ממוצע של 10,000 ש"ח. התובע טוען לפיצוי מלא במשך חצי השנה שלאחר התאונה, היינו 60,000 ₪. וכן, מאז ועד היום (מנובמבר 2015 ועד פברואר 2025 כולל), משך 9 שנים ו-3 חודשים, שזה 111 חודשים, פיצויי בסך 288,600 ₪ [10,000X111X26%].
    2. הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח הפסד שכר לעבר.
    3. כידוע, הפסד לעבר הוא ראש נזק שיש להוכיחו בראיות ממשיות, בשל כך שהוא מהווה טענה לנזק מיוחד.
    4. בהיעדר ראיות לגבי השתכרות התובע לאחר התאונה – בפועל, למעט עדותו שלא עבד מאז, השאלה היא כיצד לקבוע את שיעור הנזק הממשי שגרמה לעבר נכות זאת בכל הקשור לאובדן הנטען בשכרו של התובע. מהעדות של התובע עולה כי גרסתו היא שבחר שלא לחזור לעבוד משך כחמש שנים לאחר התאונה, ולאחריהן החל לעבוד באופן ספורדי וחלקי. התובע לא עמד בנטל להוכיח כי למול פגיעתו בתאונה פעל להקטנת נזקו.
    5. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שנקבעה לתובע נכות זמנית גבוהה וכי קבעתי לתובע נכות תפקודית בשיעור של 15%, שבשל שיעורה יש לייחס לה השפעה אפשרית ברורה על כושרו ויכולתו להשתכר.
    6. אכן, על פי הפסיקה, ככל שמדובר בהפסדי עבר מדובר ב'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות [ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי פ"ד לט (1)477], שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה. מאידך, כפי שנפסק לא פעם, המציאות מורכבת, וכאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד-משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאומדן, המתיישב עם הנתונים שהוכחו. השווה בהתאמה ל-ת"א (מחוזי ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (פורסם; 18.11.2009), שם נאמרו הדברים הבאים: "גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 18-17, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)". ראה גם: ע"א (מחוזי ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (1984).
    7. כאמור, משום שבהקשר של הקטנת הנזק לא הובאו עדויות לפניי, ועדות התובע בענייננו היא 'עדות בעל דין יחידה' בלבד, קיים קושי לקבוע שאכן לא עבד משך חמש שנים לחלוטין (כגרסתו) ומהו היה שכרו בפועל לאחר התאונה (בכל עבודה שבה כן עבד מאז). מאידך, מדובר בתאונה שגרמה לפגיעה שיש לה השפעה ממשית על כושרו של התובע לעבוד.
    8. אשר על כן, בהתחשב בבסיס השכר שקבעתי לעבר, התקופה של קרוב לעשר שנים שחלפה מאז התאונה, ובתוכם חודש וחצי של אי-כושר מלא בתחילה, אני קובע גלובאלית כי בגין הפסד שכר לעבר זכאי התובע לפיצוי בסך 50,000 ₪ (כ-85% מהתחשיב המלא האפשרי, המתחשב גם בריבית מאמצע התקופה).
    9. אשר על כן, אני קובע כי בגין הפסד שכר לעבר בגין התאונה זכאי התובע לפיצוי בסך 50,000 ₪.

אובדן כושר השתכרות לעתיד

    1. לעניין אובדן כושר השתכרות לעתיד טוען התובע (לפי מקדם היוון של 3% ותוחלת עבודה עד לגיל 67) לפיצויים בסך של 641,314 ₪ [10,000X 26%X 246.6593].
    2. התובע טוען כי יש לזכותו בסך מלוא הפיצוי לפי החישוב האקטוארי משתי סיבות; אחת - הנכות שלו היא גבוהה ומשולבת, והשניה - שהעבודה שהוא עובד בה היא עבודה פיזית בעיקרה וכשיש נכות שהיא גם אורתופדית גם נוירולוגית וגם נפשית, הדבר הוא כמעט בלתי אפשרי.
    3. הנתבעת טוענת כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי בגין התאונה יגרמו לו הפסדי שכר בעתיד, וכי, ככל שיפסקו פיצויים בראש נזק זה יש להתחשב בכך, שגיל הפרישה מעבודה בשטחים הוא גיל 60.
    4. ובכן, בשורה של פסקי דין הובהר כי פסיקת הפיצוי לעתיד בעניין הפסד כושר ההשתכרות אינה משימה פשוטה; כך נוכל גם לראות בקביעת סגן הנשיא כב' השופט נאיל מהנא בעניין ת"א (שלום ירושלים) 35182-06-16 פלוני נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 8.4.2019), העוסק במורכבות של ההכרעה, ובכך שהיא תלוית נסיבות ספציפיות, כאשר המבחן הוא על-פי ההשתכרות המוחשית, שהתובע עשוי להשתכר על-ידי ניצול יכולתו, הלכה למעשה.
    5. כפי שהפניתי לעיל, על פי הפסיקה הישראלית, הואיל ולגבי תושב השטחים שנפגע בתאונת דרכים חישוב הנזק הוא לפי מקום מושבו, שהוא מרכז חייו, ובמיוחד - משנקבע כי הדין לפיו יחתכו הפיצויים בגין התאונה הוא הדין הפלסטיני, ה היוון של גריעת השכר לעתיד נעשה על בסיס של של 5% המקובל בשטחי הרש"פ (לעומת - היוון בשיעור של 3% כמקובל במקומותינו).
    6. כך גם באשר לגיל הפרישה מעבודה - נקבע בעניין ת"א (מחוזי ת"א) 30640-01-15 פלונית (קטינה) נ' כץ ואח' (פורסם; 17.5.2020) כי גיל הפרישה לגבי תושב שטחי הרשות הינו 60 שנים, כפי שמקובל בשטחים. וכך כתבה כב' השופטת ארנה לוי באותו ענין: "בתי המשפט ברשות פוסקים כיום פיצוי בהתבסס על גיל פרישה של 60 שנים וזהו החישוב אותו יש לנקוט גם בעניינה של התובעת. גם הפסיקה חישבה כך במקרים דומים וראה: בת"א (מחוזי י-ם) 8433/06 ס.ש. נ' נתשה (פורסם; 14.12.2011(; ת"א (שלום י-ם) 42305-08-10 אלמחריק נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 13.4.2015"(.
    7. ולענייננו - התובע הינו כיום בן 35 שנים וחודשיים, וכאמור גיל הפרישה לפנסיה ברשות הינו 60 שנים; כך שלתובע נותרה תוחלת שנות עבודה מיוחסת בת 24 שנים ועשרה חודשים (298 חודשים). כאמור, בסיס השכר שקבעתי לחישוב גריעת השכר לעתיד הוא 3,200 ₪.
    8. החישוב האקטוארי המלא לגריעת שכרו של התובע לעתיד הינו 81,832 ₪ (170.4831 מקדם היוון על בסיס 5% ל-298 חודשים * 3,200 ₪ * 15% נכות תפקודית). בנסיבות, בהתחשב בשיעור הנכות התפקודית, ובטיב העבודות שיכול שיהיו זמינות לתובע - לא מצאתי בנסיבות להפחית מאקטואריה מלאה של חישוב גריעת השכר לעתיד בגין אובדן כושר העבודה שקבעתי בנדון.
    9. אני קובע, אם כן, כי בגין גריעת שכר לעתיד בגין התאונה זכאי התובע לפיצוי בסך 82,000 ₪ [81,832 ₪ בעיגול].

עזרת הזולת

    1. בסיכומיו טוען התובע כי לאורך כל התקופה נזקק לעזרה מבני משפחתו, וגם בעתיד יזדקק לעזרה וסיוע, כשההלכה קובעת שצריך לפצות את התובע גם בגין עזרה וסיעוד שניתנים לו ע"י בני משפחה.
    2. התובע טוען כי הוכח שבעקבות התאונה התובע היה ממש בחוסר תפקוד מלא תקופה ארוכה. כפי שהצהיר, הוא נאלץ לקבל עזרה רבה מבני המשפחה בעבודות משק הבית ומבחינה כלכלית [סעיפים 29 ו-30 לתצהיר התובע]. אביו הצהיר כי הוא ליווה אותו לטיפולים רבים, ושהוא מלווה אותו עד היום לטיפולים שהוא ממשיך לעבור סעיפים 8, 9, ו-10 לתצהיר האב].
    3. התובע טוען כי ברור שבגלל המצב הרפואי שלו הוא הזדקק להרבה עזרה, באשר מאוד קשה לו לתפקד בבית עם הילדים לעשות את עבודות משק הבית, ומבקש לזכותו בפיצויים לעבר ולעתיד בראש נזק זה בסך של 200,000 ₪.
    4. הנתבעת טוענת מנגד, כי כבר לפני התאונה נזקק התובע לעזרת צד ג', ולא רק עזרת צד ג' רגילה, אלא - מוגברת. הנתבעת מפנה לכך שפרט לאביו, התובע לא מצא לזמן אף אחד מהמכרים שלו למתן עדות; זאת - חרף העובדה שהם גרים באותו בניין. התובע לא מצא לזמן למתן עדות בנדון, לא - את אשתו, לא - את אמו, ולא - את האחים שלו. זאת - למרות שמעדויות התובע ואביו עולה במפורש, שהאחים שלו צמודים אליו 24 שעות ותומכים בו. לעמדת הנתבעת, בנסיבות אלה, בהיעדר עדויות נוספות מטעם התובע, כאמור, יש לקבל את טענתה שכל העזרה הניתנת לתובע - נידרשה וניתנה כבר - טרם התאונה. הנתבעת מפנה לכך שמעדות אביו של התובע [עמ' 119 לפרו' שורות 1 עד 29], עולה שכבר טרם התאונה - התובע היה בהשגחה של בני משפחה שדאגו לעשות פעולות עבורו כמו לדאוג לו לתעסוקה על מנת שלא יישב כל היום בחצר הבית ללא עשייה, צוין שם שהם תמכו בו כלכלית.
    5. לטענת הנתבעת, בכל מקרה, הטענות של התובע ואביו על הזדקקות לעזרת צד ג' הן טענות בעלמא. לעמדתה, התובע לא הוכיח, לא הביא ראיות, ואין לשעות לטענות התובע - בהעדר עזרה מוגברת בעקבות התאונה. הנתבעת הציעה 1,000 שקל עבור עזרה מינימלית בסמוך לתאונה.
    6. אזכיר, כי בהלכה הנוהגת נקבע כי עזרה משפחתית לנפגע היא בת-פיצוי, וכי שעה שהנפגע נעזר בקרוביו ובמכריו "...על בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות בעד העזרה שניתנת על-ידי בן-הזוג או בני משפחה אחרים של הניזק ולפסוק סכום זה לטובת הניזוק" [ע"א 93/73 שושני נ' קראוז פ"ד כח1 277, 280 (1973); ע"א 142/89 גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (1989); ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ (1997) (להלן: "ענין שכטר")]. את הפיצוי בגין ראש נזק יש לשלם לבני המשפחה כאשר ברור שהעזרה חורגת בהרבה מזו שמעניקים בני משפחה זה לזה [רע"א 6680/08 מדינת ישראל נ' סעיד פִסקה 33 לפסק-הדין (פורסם; 6.2.2012); ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עירית ירושלים פִסקה 6 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית (פורסם; 6.11.2012)]. בהקשר זה נקבע כי מן הראוי לפצות את בני המשפחה על ההוצאות שהוציאו, בעין או במעשה, בגין הטיפול בנפגע, שהרי "...אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני המשפחה יסייעו לנכה ללא תמורה" [בענין שכטר].
    7. אשר על כן, לאחר ששקלתי את מלוא הנתונים בשים לב לשיעור הנכות ולמצבו של התובע בסמוך לתאונה, בהתחשב במאפייני מרכז חייו של התובע, אני קובע לתובע פיצוי גלובאלי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד (לרבות - בגין הוצאות מיטיבים, ככל שהיו) בסכום גלובאלי של 20,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

    1. התובע טוען בסיכומיו, כי בעקבות התאונה נזקק לטיפולים רפואיים בשטחים ובארץ. התובע טוען כי בעקבות התאונה נגרמו לתובע הוצאות רפואיות רבות. מאחר והתובע הוא לא אזרח ישראלי אין לו סל טיפולים שכלולים בסל בריאות שהוא מקבל ללא תשלום, ולכן הוא צריך לשלם על הכל מכיסו. התובע מפנה כי העיד על כך שהוא נוטל תרופות על בסיס קבוע, פעמיים בשבוע ריטלין וטגרטול ומירו פעמיים ביום [עמ' 73 לפרו' שורות 15-13 ו-27-26]. הוא גם העיד שהוא נמצא בטיפולים עד היום אצל רופא משפחה [עמ' 94 לפרו' שורות 26-24]. התובע מבקש לפצותו בגין ראש נזק זה בסך של 100,000 ₪.
    2. הנתבעת טוענת כי התובע לא הוכיח הוצאות רפואיות, ולכן אין מקום לפצות אותו.
    3. הנתבעת טוענת כי התובע מקבל הוצאות רפואיות ברשות הפלסטינאית. הנתבעת מפנה לכך שהתובע טופל בבית חולים אונר"א, כפי שאביו של התובע העיד [עמ' 120 לפרו' שורה 21]. הנתבעת טוענת כי אלו טיפולים שניתנים ללא עלות, ולכן, לשיטתה - לא נגרמו לתובע הוצאות רפואיות מיוחדות, מכיוון שאונר"א היא באזור המגורים של התובע אז לא נגרמו גם הוצאות נסיעה מיוחדות להגיע לקבלת טיפול.
    4. ככל שאכן ניתנו טיפולים רפואיים לתובע בעלות, טוענת הנתבעת שההוצאות והעזרה נקבעות על פי העלויות הריאליות במקום מושבו של התובע, ולענייננו - ברשות, על פי העלויות המקובלות ברשות הפלסטינאית.
    5. עוד טוענת הנתבעת כי כל הטענה של התובע להוצאות רפואיות ולנסיעות לעתיד, לא מובנת והסיבה היא שמשנת 2018, התובע לא צירף שום רשומה רפואית נוספת פרט לרשומה יחידה של רופא פרטי מנובמבר 2023. כך, שלעמדת הנתבעת, התובע לא הוכיח בפועל שמ-2018 ועד היום הוא נמצא ברצף טיפולי הן בתחום הנפשי, הן אצל רופא משפחה, הן אצל נוירולוג. ולא הוכיח שמדובר בטיפולים שהם כתוצאה מהתאונה, להבדיל מטיפולים שבשל מצב עבר הוא ממילא נדרש להם. הנתבעת מציעה, בנסיבות, לפצות את התובע בסך 1,000 שקל לצורך פשרה בלבד, בשיעור סך הסכומים הנמוכים העולים מהקבלות הבודדות שהתובע צירף במוצגיו.
    6. ובכן, אמנם ראש הנזק של טיפולים רפואיים ונסיעות, בכל הקשור לעבר - הוא נזק מיוחד שלפי הדין יש להוכיחו בראיות ולא באומדן. מאידך, אפנה לכך שהתובע הציג בנדון מעט קבלות לגבי הוצאות רפואיות. מכל מקום, אני מתרשם כי בשל מצבו הרפואי הכולל נדרשו ונדרשים לתובע טיפולים שגרתיים, בעיקר - בתחום הנפשי; כשלפחות חלק מהם יש לייחס לתאונה הנדונה.
    7. אכן כטענת התובע, בהתחשב במאפייני מרכז חייו, שונה מצבו של התובע מישראלי שנפגע, שזכאי לסל התרופות בישראל; הגם שיכול שעלות הטיפול הרפואי בשטחים (שלא הוכחה) נמוכה מבישראל. אינני מקבל את טענת הנתבעת שהוכח שהטיפולים שניתנים באונר"א הם בחינם, וגם לא הוכח שהתובע מקבל ויקבל את הטיפולים שלו רק באונר"א.
    8. בנסיבות של תובענה זו אני מוצא לקבוע לתובע פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בראש נזק זה בסך 5,000 ₪.

כאב וסבל

    1. כאמור, מקביעת דין המקום שקבעתי בנדון, בנסיבות של תובענה זו חל סעיף 152 לחוק הביטוח הפלסטיני, שקובע את הפיצוי הבא בגין כאב וסבל: 50 דינר ירדני בגין כל אחוז נכות צמיתה (יש גם פיצוי בגין כל יום אשפוז וובגין כל יום ניתוח – שאינו רלוונטי לענייננו).
    2. בהתאם לנסיבות תיק זה, שיעור הנכות הרפואית – 20% ושווי דינר ירדני כיום (5.11 ₪) אני קובע כי סכום הפיצוי לתשלום בפועל בגין כאב וסבל בגין התאונה הוא 5,000 ₪ [5,110 ₪ בעיגול; 50 דינר * 20 אחוזי נכות*5.11 ₪) ].

סך הפיצויים

  1. כעולה מהמפורט בפסק דין זה עד כה, מצאתי לקבל את התביעה, כשהסכום לפיצוי לתובע בסך כולל של 162,000 ₪, כפי שעולה מסיכומם של הפיצויים בראשי הנזק, כדלקמן:

א. אובדן השתכרות לעבר - 50,000 ₪

א. אובדן כושר השתכרות לעתיד - 82,000 ₪

ב. עזרה הזולת בעבר ובעתיד - 20,000 ₪

ג. הוצאות רפואיות וניידות - 5,000 ₪

ד. כאב וסבל - 5,000 ₪

סה"כ: 162,000 ₪

סוף דבר

אשר על כן, אני פוסק כי:

א. התביעה נגד הנתבעת מתקבלת כך, שהנתבעת 2 תשלם לתובע 162,000 ₪.

ב. כמו כן, תשלם הנתבעת 2 לתובע החזר שכר טרחת עו"ד בשיעור 24,851 ₪, וכן - החזר הוצאותיו בגין האגרה ששילם בתיק זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלום האגרה.

ג. הסכומים לעיל ישולמו לתובע באמצעות בא-כוחו בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין על ידי ב"כ הנתבעים, שאם לא כן, יישאו ריבית שקלית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור - כדין.

המזכירות תעביר העתק מפסק הדין לצדדים כמקובל.

ניתן היום, א' אייר תשפ"ה, 29 אפריל 2025, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 
  1. האם יש לנכות תגמולים שהתקבלו מביטוח תאונות אישיות שערך תובע?
  2. מהו האשם התורם של תובע לתאונת ספורט בפארק שעה שהעיריה מעודדת משחקים בפארק, אך אינה פועלת לאיתור מפגעים?
  3. האם יש להביא בחשבון תקנות חדשות לעניין היוון המל"ל, אשר צפויות להיכנס לתוקף, אך טרם נכנסו לתוקף?
  4. האם בכל הקושר לפיצוי בגין כאב וסבל - בגין תאונת דרכים - הפיצוי בגין הגבלה קלה בטווח אחד זהה להגבלה קלה בשישה טווחים?

 

 

רכוש מנוי עכשיו!

 

 [icon name="icon-thumbs-up"]   

    [icon name="icon-money"]
 שביעות רצון מלאה מובטחת!   החזר כספי מלא לתקופה של 7 ימים!

 

 

איך יוצרים עימנו קשר?

קבוצת נזיקיסט

טלפון: 03-5472447

פקס: 153-3-5472447

רח' הנ"ץ 6,

רמת השרון 4721706, ת.ד. 2167