התקבלה תביעת רשלנות רפואית בגין איחור באיבחון ספסיס (אלח דם)

בית המשפט קיבל תביעת רשלנות רפואית בגין איחור באיבחון ספסיס (אלח דם)

 

 

בית משפט השלום ברחובות

ת"א 42099-06-19 פלוני נ' שירותי בריאות כללית ואח'

 

 

 

 

 

לפני

כבוד השופט קובי אסולין

תובעת

פלונית
נגד
 

נתבעות

1. שירותי בריאות כללית – ניתן פס"ד

2. טיפול רפואי מידי (טר"מ) בע"מ
 
   
 

פסק דין

 

מבוא

    1. לפניי תביעה בגין רשלנות רפואית. לטענת התובעת, ילידת 1948, חרף סימנים קליניים ומעבדתיים שכללו, בין היתר, חום ופריחה מפושטת בכפות הידיים והרגליים, הנתבעת 2, טרם – טיפול רפואי מיידי (להלן – טרם/הנתבעת), לא אבחנה כי היא סובלת מספסיס (אלח דם – תגובת יתר של המערכת החיסונית לזיהום) שנגרם על ידי חיידק הריקציה (מחלה הנגרמת מטפיל החי על קרציות), ושיחררה את התובעת לביתה.
    2. לטענת התובעת לנוכח רשלנות הנתבעת מצבה החמיר עד כדי שוק ספטי (הלם זיהומי – עקב היעדר טיפול ראוי), שאובחן יומיים לאחר מכן כאשר פונתה לבית החולים שיבא, ולאחר מתן הטיפול התרופתי הנדרש בתרופות מכווצות כלי דם, הדבר הוביל לפגיעה בזרימת הדם ברגליים, לנמק ולכריתה של רגלה השמאלית מתחת לברך ולכריתה של בהונות רגלה הימנית.
    3. התביעה הוגשה במקור כנגד הנתבעת 1, קופת חולים כללית, כמפעילת בית חולים בלינסון (להלן – בלינסון), אליו פנתה התובעת יום קודם הגעתה לנתבעת ושוחררה לאחר אבחון (בדיעבד שגוי) של זיהום ויראלי, אולם התביעה כנגדה הסתיימה בהסדר פשרה במסגרת הליך גישור, ומשכך צומצם הדיון לתביעה כנגד הנתבעת דנן בלבד.
    4. הנתבעת הכחישה את חבותה הנטענת וטענה כי לאור הנתונים שהיו בפניה במועד בדיקת התובעת, ובהם הנתונים והאבחנה מבלינסון, תוצאות בדיקות התובעת והתרשמות הרופא המטפל ממצבה הקליני של הנתבעת, לא היה בסיס לחשוד שמדובר בספסיס או בריקציה, ומכאן כי לא התרשלה.

השתלשלות הטיפול הרפואי

    1. ביום 8.7.15 (יום רביעי) בשעה 19:26 התובעת פנתה לחדר מיון בבית חולים בלינסון.
    2. ממכתב סיכום רפואי – שחרור מהמלרד מיום 8.7.15 עולים, בין היתר, הנתונים הבאים: מזה 3 ימים חום עד 39, חולשה וכאבי שרירים, הופעת פריחה אדומה מפושטת בכל הגוף. נלקחו בדיקות מעבדה. במיון: מצב כללי טוב, נינוחה נשימתית, דופק 122, חום 37.4, ל"ד 56/99. עור: פריחה מקולרית מפושטת בכל הגוף, נעלמת בלחיצה.
    3. בבדיקת רופא עור ד"ר פריד סבאח צוין: מספר ימים חום גבוה, מאתמול גם פריחה מפושטת אסימפטומטית וכן כאבי שרירים מהיום. בבדיקת העור "פריחה מפושטת מהרבת גו וגפיים כולל הגפות מורכבת מפפולות ומקולות אריתמיות", 33 CRP עלייה בקריאטינין ובאנזימי כבד. לסיכום – רושם למחלה ויראלית. בסיכום רופא נוסף בשעה 23:55 צוין "התמונה הקלינית מתאימה למחלה ויראלית".
    4. במכתב השחרור צוין כי בעלה של התובעת היה מאושפז בשיבא בעקבות חום ופריחה דומה, השתחרר על דעת עצמו לפני כ- 6 ימים כאשר בסיכום השחרור של הבעל הרושם היה למחלה ויראלית.
    5. התובעת קיבלה עירוי ושוחררה לביתה עם המלצה לבדיקת תפקודי כליה בקהילה.
    6. למחרת בבוקר, ביום 9.7.15 בשעה 7:44 בבוקר (יום חמישי) ניתנה לתובעת הפניה למיון מרופאת המשפחה בקופת חולים כללית, כאשר בפרק התלונות צוין: מזה כ 3-4 ימים חום, כאבים בכל הגוף. נבדקה בחדר מיון. פריחה דומה גם אצל בעלה. בחילות, הקאות, לא מצליחה לשתות, כאשר האבחנה המשוערת למחלה ויראלית, ובתכנית הטיפולית צוין " לחזור לבדיקות דם במיקרה של חוסר שיפור או החמרה יחזור לביקורת בחדר מיון לקבל נוזלים".
    7. בו ביום, יום 9.7.15 (יום חמישי) בשעה 18:35 בערב התובעת פנתה לטרם.
    8. בגליון השחרור – סיכום הביקור נרשמו, בין היתר, הנתונים הבאים: בת 66, התקבלה עקב חום מיום ראשון, חום מלווה פריחה עורית, מהיום כאבים בגרון והקאות לסירוגין. צוין שבעלה היה מאושפז עם אותם סימנים לפני שבוע והשתחרר מבית החולים על דעת עצמו. נבדקה במיון אתמול, עברה בדיקות מעבדה שם נמצא קריאטנין 1.5, תפקודי כבד קצת מוגבהים וסוכמה כמחלה ויראלית.
    9. כן צוין כי בטרם נראית טוב, עירנית, חיונית. חום 38, דופק 130. עור – פריחה מוקולרית מפושטת בכל הגוף נעלמת בלחיצה. קריאטנין 1.2. קיבלה עירוי נוזלים ומדווחת על שיפור ניכר.
    10. עוד נרשם בגליון כי התובעת משתחררת הביתה במצב יציב והומלץ על מעקב רופא מטפל, ספירה חוזרת בקופה CMV-EBC, נוגדי חום לפי הצורך ובהחמרה לפנות לטיפול רפואי. בהנחיות המיוחדות והמלצות בשחרור צוין כי ככל הנראה התובעת סובלת מזיהום נגיפי (וירלי) שיחלוף מאליו ללא טיפול וכי עליה להיבדק על ידי רופא המשפחה בקופת חולים אם החום לא ירד בתוך יומיים.
    11. נלקחו לתובעת מדדים, בדיקות דם, ניתן עירוי נוזלים והתובעת שוחררה, כאמור, לביתה.
    12. ביום 11.7.15 (יום שבת) בשעה 13:45 בצהריים התובעת פונתה באמצעות אמבולנס לבית חולים שיבא – תל השומר.
    13. בגיליון הקבלה הרפואית צוין, בין היתר, כי התקבלה בשל חום ופריחה, מזה 6 ימים חום עד 39 מלווה כאבי גרון, כאבי שרירים מפושטים בעיקר בשוקיים. בנוסף הקאות וחוסר תיאבון. יומיים טרם קבלתה הופיעה פריחה מעט מגרדת על הזרועות ולאחר מכן על גבי הגו. הפריחה מערבת כפות ידיים וכפות רגליים. פונתה לבלינסון שם היה רושם למחלה ויראלית ושוחררה לביתה. ביום פנייתה החלו שלשולים. צוין כי בעלה סבל מתסמינים דומים ואושפז בפנימית שם סוכם כמחלה ויראלית. לפני כחודש נחשפה לכלב של בנה. נלקחו מדדים ובדיקות מעבדה.
    14. בשעה 20:38 התובעת אושפזה במחלקה פנימית .

בסיכום צוין "החולה מציגה מספר בעיות להתייחסות:

" 1. מחלת חום ופריחה – ייתכנו מגוון אטיולוגיות: מחלות ריקטסיאליות, Q FEVER, לפטוספירוזיס, מחוללים ויראלים...אין סיפור מובהק של חשיפה לריקטסיה אך לא שולל. בנוסף בסבירות יותר נמוכה – ממאירות המטולוגית (אך משטח תקין) וסקוליטיס STILLS.

2. ARF- הסיפור של אינטייק ירוד, שלשולים והקאות, שתן כהה בימים האחרונים מחשיד לגורם פרה – רנאלי (יחס U/C תומך). קטטר ללא שארית. בנוכחות תרומבוציטופניה חשד ל-TTP אך בהסתכלות ראשונית על משטח לא סביר.

3. הפרעה באנזימי כבד – יתכן כחלק מהמחלה החריפה (המחוללים הנ"ל גורמים לפגיעה כבדית) וירוסים הפטוטרופיים?

4. תרומבוציטופניה – במשטח דם פרומבוציטופניה אמיתית. טרומבוציטופניה כחלק ממחלה זיהומית? אטיולוגיה אוטואימונית?

5. המודינמית – מצויה ב- SEVERE SEPSIS עם פגיעה באברי מטרה כולל ירידת לחץ דם. מקבל נוזלים"

    1. בשעה 22:28 נרשם כי הוסכם כי קיים חשד למחלה ריקטציאלית, התבקש ברור נרחב כולל ריקטציה קונורי/ריקטצי והוסף בהתאם להמלצות דוקסילין (אנטיביוטיקה ייעודית לטיפול בריקציה).
    2. ביום 12.7.15 בוצעה ביופסיה בשאלה של רקציה, ביופסיה PUNCH 4. בסיום הפרוצדורה נשלחה דגימה לפתולוגיה.
    3. בשעה 13:22 התובעת הועברה לטיפול נמרץ.
    4. דו"ח תוצאות מעבדה - הביופסיה הדגימה חיובי לקדחת הכתמיםRICKETTSIA CONORII/ SPOTTED FEEVER.
    5. ביום 19.7.15 שוחררה מטיפול נמרץ למחלקת כוויות.
    6. ביום 22.7.15 שוחררה ממחלקת כווית למחלקת פנימית. עברה ייעוץ אורתופדי אשר קבע "מצב אחרי סגירת פריפריה ונמק בשתי הגפיים התחתונות על רקע ריקטסיה ספסיס. הרס רב של רקמות, במיוחד ברגל שמאל. שם מעורבות של כל FOREFOOT והצד הדורסלי. ברגל ימין שטחים נמקיים נרחבים. לדעתי, הרגל השמאלית צריעה לעבור קטיעה. עדיין לא ברור מה גובה ומה אופן הביצוע. לציין כי החולה שמורה וסקולארית, קיימת תחושה חלקית ותנועתיות בהונות. בשלב זה אינה מסכימה לקטיעה. מצבה בשלב זה אינו מחייב התערבות ניתוחית דחופה, יש להמשיך מעקב. טיפול מקומי להמשיך בהמלצת הפלסטיקאים."
    7. ביום 4.8.15 התובעת עברה ניתוח קטיעת רגל שמאל בגובה תחת לברך וכריתת בהונות בכף רגל ימין, ועברה שיקום לאחר מכן.

 

חוות דעת המומחים הרפואיים

    1. התובעת הגישה חוות דעת בסוגיית האחריות ערוכה על ידי ד"ר חיים גרנות, מומחה ברפואה פנימית (להלן – ד"ר גרנות / מומחה התובעת). חוות דעתו התייחסה הן לאחריות בלינסון והן לאחריות טרם.
    2. המומחה קבע כי בפנייה הראשונה לבית חולים בלינסון נמצאו מספר ביטויי מחלה קליניות ומעבדתיות שהעידו שהתובעת סבלה מתסמונת ה- SEPSIS. על הרופא היה לאשפזה לצורך ניטור, להמשיך בטיפול בעירוי נוזלים, להתחיל בטיפול אנטיביוטי רחב טווח כמקובל בספסיס וכן להעלות אבחנות מבדלות לסיבת הספסיס.
    3. בהקשר זה נטען כי זיהום על ידי חיידק הריקציה הינה אחת האבחנות המבדלות שהיו צריכם להעלות בשל אופי הפריחה המפושטת, ובאשפוז הצוות הרפואי היה צריך להתחיל בטיפול ספציפי בזיהום זה עוד בטרם האבחון המעבדתי. הטעות בהערכת חומרת מחלתה על ידי המטפלים בבית חולים בלינסון ובטרם, וחוסר ההכרה שמדובר היה בתסמונת הספסיס הובילה לשחרור התובעת מהמסגרת הרפואית לה נזקקה, מבלי שהוענקו הטיפול וההשגחה הנדרשים במצב חירום זה, שאפשרה החמרת מחלתה לכדי SEVERE SEPSIS.
    4. עוד קבע המומחה כי מחלה זיהומית שלוותה בפריחה מקולו-פפולארית מפושטת אשר עירבה את כפות הרגלים והידיים, צריכה הייתה לעורר בקרב הרופאים את החשד הכבד שמדובר בקדחת כתמים ים תיכונית. כי ביטויי מחלתה של התובעת היו זהים בשלוש פניותיה אך החמירו לקראת פנייתה השלישית לבית חולים שיבא. תסמיני מחלתה והפריחה שעירבה את כפות הגפיים, הקיפוח ההמודינמי והחריגות בבדיקות המעבדה היו זמינים גם לרופאים שבדקו אותה בשתי הפניות הראשונות. תולדות המחלה וממצאיה החשידו מאוד לאפשרות המאוד סבירה שמדובר היה בקדחת כתמים ים – תיכונית. על הרופאים היה לאמץ חשד זה ולא לקבוע באופן נחרץ שמדובר היה בזיהום ויראלי, מבלי לבדוק אפשריות סבירות אחרות. האבחנה שמדובר בקדחת הכתמים הוחמצה בבלינסון ובטרם אך אומצה על ידי הרופאים בבית חולים שיבא ושם זכתה לטיפול המתבקש והמתאים. עוד קבע כי אבחנה וטיפול מוקדמים היו מביאים להחלמה מלאה של התובעת והיתה נמנעת הידרדרותה ל SEVERE SEPSIS עם סיבוכיו אשר הביאה בסופו של דבר לקטיעה מתחת לברך של רגל שמאל ולקטיעה חלקית של כף רגל ימין.
    5. הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית בתחום רפואה דחופה ערוכה על ידי פרופ' פנחס הלפרן (להלן – פרופ' הלפרן/מומחה הנתבעת).
    6. פרופ' הלפרן ציין בחוות דעתו כי קדחת הבהרות הינה מחלה נדירה יחסית בישראל, נגרמת על ידי אחד מזני חיידק RICKETTSIA CONORII. המחלה מועברת באמצעות קרציה מבעלי חיים לרוב כלבים. הואיל ולוקח לעיתים כמה שבועות עד שהיא מתבטאת לאחר העקיצה, קשה מאד לזכור את העקיצה וליצור קשר בינה לבין הופעת סימני המחלה. הסימנים הראשונים של המחלה אינם ספציפיים ומתבטאים בחום, כאבי ראש ופריחה. סימנים הקיימים בזיהומים נגיפיים רבים.
    7. פרופ' הלפרן הוסיף, כי התובעת הגיעה למוקד עם סיפור של ארבעה ימים חום, פריחה, כאבי גרון והקאות ללא כאב ראש. בעלה של התובעת היה מאושפז עם מחלה דומה מה שמרמז בעיקר על מחלה מדבקת. קדחת הבהרות אינה מחלה מדבקת בין בני אדם.
    8. פרופ' הלפרן קבע כי ההחלטה של הנתבעת לשחרר את התובעת לביתה באבחנה טנטטיבית של מחלה נגיפית, תוך מתן המלצות מפורטות ביותר להמשך מעקב וביקורת רפואית, היתה החלטה סבירה, ופירט החלטתו כדלקמן: מחלת התובעת נמשכה 4 ימים, הממצא החריג היחיד שהיה לחולה היה טכיקרדיה (עליית קצב לב בזמן מנוחה). בבדיקת מעבדה היתה טרומבופניה קלה 98,000, בדיקה גופנית ללא ממצא מדאיג, היתה במצב טוב בקבלה ובשחרור; התובעת נבדקה יום קודם בחדר מיון בבית חולים בלינסון ושוחררה עם אותם תסמינים. רמת הקריאטינין השתפרה מהביקור בבלינסון וירידה מינורית בטסיות; התובעת טופלה כמה שעות במוקד והיתה תחת השגחה, קיבלה נוזלים לוריד וחשה שיפור לאחר מכן התובעת שוחררה במצב מצוין עם הנחיות מאוד מפורטות אחרי מה לעקוב ומה לעשות במקרה של החמרה.

עדות התובעת וילדיה

    1. התובעת בתצהירה ציינה כי היא אינה זוכרת את פרטי האירועים, אלא רק זוכרת שלא הרגישה טוב במשך כמה ימים ולכן בנה אברהם לקח אותה למיון בבית החולים בלינסון, ולאחר מכן כשהמשיכה להרגיש לא טוב בנה אסף לקח אותה לטרם.
    2. התובעת התייחסה בתצהירה לקטיעה ברגליים, לסבל היום יומי כתוצאה מכך, לטיפול במשככי כאבים, במרפאת כאב, בקנאביס, בחבישות, הקושי בהתנהלות עם הפרוטזה, למעבר מדירה בקומה שלישית ללא מעלית לדירה עם מעלית בקרבה לבנה אברהם, לשיפוץ הדירה והתאמתה לצרכיה ולסיוע הנדרש בשל מצבה.
    3. בנה של התובעת אברהם התייחס בתצהירו לליווי התובעת לבית החולים בלינסון לאחר שראה שהיא חיוורת, מבולבלת ורועדת וכל גופה היה מכוסה פריחה אדומה, כי במיון התובעת ישבה כשהראש שלה וידיה שמוטים, וכי קיבל בהלם מוחלט את הודעת הרופא על שחרורה, כי התווכח עם הרופא שצריך לאשפזה.
    4. עוד התייחס בתצהירו לתקופת האשפוז, השיחרור, מעבר הדירה, והסיוע שניתן לתובעת על ידו ועל ידי אשתו אשר גרים במרחק דקות הליכה מדירה התובעת.
    5. בנה של התובעת אסף התייחס בתצהירו לליווי התובעת לטרם, וטען כי ביום 9.7.15 הגיע לבית הוריו לאחר קבלת טלפון בהול מאביו בשל מצבה של התובעת, הבחין שיש לה פריחה בידיים וברגליים, ליווה אותה עם מונית לטרם, ומאחר והיא לא יכלה לעמוד על הרגליים הכניס אותה לבדיקה עם כיסא גלגלים.
    6. הבן הוסיף כי האחות לקחה לתובעת מדדים ונתנה לה עירוי, וכאשר הרופא בדק אותה הוא אמר שמבחינתו נראה שהכל בסדר ושיחרר אותה ללא בדיקה מעמיקה.
    7. למחרת (שישי) נשאר לעשות עם הוריו את השבת בשל היעדר השיפור במצבה, כי בארוחת השבת התובעת לא אכלה ונראתה חלשה וחיוורת, ולמחרת בהיעדר שיפור במצב, ועל רקע דברי האב על התנהלות בית החולים בלינסון, הוא פינה אותה באמצעות אמבולנס לבית החולים שיבא, שם מצבה הדרדר, במוצ"ש היא הועברה למחלקה פנימית, ולאחר מכן הועברה מורדמת ומונשמת למחלקה לטיפול נמרץ.
    8. עוד התייחס בתצהירו לשיקום הממושך של התובעת, לכאבים, לתרופות, לקנאביס, ולגדיעת תכניות התובעת כאשר האירועים הנ"ל התרחשו בסמוך לאחר יציאתה לפנסיה.
    9. ביתה של התובעת הגישה תצהיר בו התייחסה, בין היתר, לתקופת האשפוז של התובעת, הניתוחים, השיקום, והשלכות הנ"ל על התובעת שבאו לידי ביטוי בכאבים, טיפולים תרופתיים וחוסר יכולת בביצוע פעולות יומיומיות, וכן התייחסה לעזרה שניתנת לתובעת על ידה בהסעות, בישולים, ניקיונות והבאת תרופות מבית מרקחת.
    10. הנ"ל עמדו על תמצית עדותם במהלך חקירתם הנגדית.

תצהיר הרופא המטפל מצד הנתבעת

    1. הנתבעת הגישה תצהיר עדות ערוך על ידי ד"ר סמארה אשר בדק את התובעת בטרם ביום 9.7.15 (התצהיר הוגש לא חתום ולא מאומת).
    2. ד"ר סמארה ציין בתצהירו כי מהתיעוד הרפואי עולה כי בשעה 18:35 התובעת הגיעה למרפאה, כאשר תלונתה העיקרית היתה חום גבוה, בטריאז' (הערכה ראשונית) בוצעו לתובעת בדיקות של סימנים חיוניים (חום, דופק, ל"ד), כי בשעה 18:46 לערך התובעת נבדקה על ידו ונטלה אנמנזה (תולדות החולה) שהועלתה על הכתב, לאחר מכן בוצעה בדיקה קלינית, בשעה 18:50 הופנתה התובעת לביצוע בדיקת שתן ודם ולקבלת עירוי נוזלים, ובשעה 19:08 הפנה את התובעת לביצוע ספירת דם ובדיקת קריאטנין (לתפקוד הכליות), בהמשך התייחס לבדיקות השונות שבוצעו והועלו על הכתב בגיליון הרפואי, כן עקב אחר תוצאות בדיקות הדם שחל שיפור בתוצאותיהן לאחר מתן העירוי לתובעת, ולאחר שהתובעת דיווחה על שיפור ניכר, ולאור התסמינים, מצבה בעת בדיקתה ובשים לב לעובדה שבעלה אושפז שבוע קוד לכן עם תסמינים דומים, האבחנה היתה כי מדובר במחלה ויראלית, ובשחרורה ציין כי מצבה בעת השחרור היה מצוין, והתובעת שוחררה עם הנחיות.

תמצית טענות הצדדים

    1. התובעת טענה בסיכומיה, כי אין חולק שהפריחה אצל התובעת עירבה את כפות הידיים והרגליים, כי רופא מטעם בלינסון הצהיר על כך בתצהירו כך שמדובר בעובדה מוגמרת.
    2. כל הנתונים שעמדו בפני הנתבעת היו חייבים להוביל למסקנה כי התובעת סובלת מספסיס על רקע זיהומי. התובעת הציגה את כל התסמינים שחייבו את האבחנה; ד"ר סמרה מטעם טרם השתמש בנתונים מבלינסון כ"בסיס" להערכת החולה ואבחונה והתעלם ממצאים שהלכו והחמירו בתוך פחות מ24 שעות; ערכי CRP גבוהים מבלינסון לא זכו להתייחסות ד"ר סמרה בזמן אמת ולא התבקשה בדיקה חוזרת (עמ' 74 לפר' מיום 16.5.22 ועמ' 75 רישא לפר'); לערך הCRP יש להוסיף ירידה בערכי PLT, חום שעלה, קצב נשימות וערכי הקריאטינין שנותרו מעל הנורמה, כסימנים נוספים התומכים בספסיס על רקע זיהומי; ד"ר סמרה התעלם מעליה בנויטרופילים מ-86^ ל-92%, ערך המופיע כתגובה לזיהום חיידקי בדם. עוד נטען כי אי יכולת התובעת לשתות גם זכה להתעלמות מוחלטת בביקורה בטרם; ד"ר סמרה הפנה את התובעת לבדיקת שתן המהווה מדד להתייבשות אך לא טרח לקבל את התוצאות שכן התרשם כי התובעת אינה מיובשת; נראה כי ד"ר סמרה היה שבוי תחת הקונספציה כי התובעת נדבקה מבעלה במחלה ויראלית.
    3. נטען כי לאור תסמיני התובעת בשילוב פריחה מפושטת מערבת את כפות הידיים והרגליים, היה על ד"ר סמרה לאבחן כי התובעת סובלת מספסיס ולהפנותה למיון להמשך טיפול; הטעות בשחרור התובעת ומבלי שקיבלה את הטיפול המתאים גרמה להחמרת הספסיס לכדי SEVERE SEPSIS.
    4. עם קבלת התובעת לבית חולים שיבא, אובחנה התובעת כסובלת מספסיס עם פגיעה רב מערכתית וקבלת טיפול מתאים. אילו התובעת היתה מקבלת טיפול מתאים עם פנייתה לטרם, ניתן היה למנוע את ההידרדרות במצבה של התובעת.
    5. באשר לחוות הדעת הנגדית מטעם הנתבעת, התובעת טענה לפערים קיצוניים בקביעותיו של פרופ' הלפרן בין חוות דעתו שהוגשה מטעם הנתבעת בתיק דנן לבין חוות דעת חיצונית שערך עבור תובע בתיק אחר (להלן: חוות הדעת החיצונית) וחקירתו (עמ' 8 לפר' מיום 1.5.22) כך שיש לקבוע כי אין לחוות דעתו כל משקל.
    6. הנתבעת שבה וטענה בסיכומיה כי בהתאם לנתונים שהיו בפניה לא היה מקום לאבחון ספסיס ו/או חשד לריקציה, אלא למחלה וירלית.
    7. כך למשל נטען כי בעלה של התובעת אשר היה עם סימנים דומים של חום ופריחה אושפז בבית החולים שיבא בחשד למחלת חום ויראלית ולא אובחן כמי שסובל מריקציה.
    8. בביקור התובעת בבלינסון ביום 8.7.15 על יסוד תלונות התובעת, תוצאות הבדיקה הקלינית והסימנים החיוניים, בדיקות הדם, בדיקות שני רופאים לרבות רופא עור, ומצבה הכללי נטען כי אבחונה של התובעת כסובלת ממחלה ויראלית היה סביר ולא עלה חשד לריקציה.
    9. לטענת הנתבעת לא ניתן לקבוע כי לתובעת היתה פריחה בכפות הידיים, שכן אם כך היה הדבר וגם לבעלה, אין זה סביר כי גם בלינסון וגם שיבא לא קישרו בין הפריחה לבין הריקציה, ועוד בהקשר זה נטען כי אין לקבל את האמור בתצהירו של ד"ר פריד מטעם בלינסון כי התובעת סבלה מפריחה בכפות הידיים, שכן התצהיר אינו מאומת והוא לא התייצב לחקירה נגדית.
    10. לטענת הנתבעת גם מתיעוד הרשומה הרפואית של התובעת בבוקר יום 9.7.15 בקופת החולים שבו הרופאה המטפלת הנחתה את התובעת לבצע בדיקת דם חוזרת ובמקרה של חוסר שיפור או החמרה כי עליה לחזור לביקורת בחדר מיון לקבל נוזלים, הרושם הוא כי לאור ההנחיות הנ"ל מצבה של התובעת לא היה חריף.
    11. באשר לביקור התובעת בטרם בערב יום 9.7.15 נטען כי בתוך מספר דקות מקבלתה התובעת התקבלה על ידי האחות, נלקחו סימנים חיוניים, בוצע תשאול ראשוני, והוזמנו בדיקות שתן, דם, ניתן עירוי נוזלים, בסמוך לאחר מכן התובעת נבדקה על ידי ד"ר סמרה, והוזמנה ספירת דם חוזרת ובדיקת קריאטין, ניטלה אנמנזה, בוצעה בדיקה קלינית מקיפה, נסקרו בדיקות הדם והשתן, ולאחר קבלת העירוי, כאשר צוין כי התובעת מדווחת על שיפור ניכר, התובעת שוחררה כשעתיים לאחר קבלתה עם המלצות שונות.
    12. באשר לפינוי התובעת לבית החולים שיבא ביום שבת בצהריים בתאריך 11.7.25 הנתבעת טוענת כי הדבר נעשה לאור ההחמרה במצבה של התובעת ותסמינים נוספים כגון שילשול, כאשר בתחילה לא עלה חשד של ריקציה חרף המצבה שהוחמר, ורק לאחר כשלוש שעות התגבשה מסקנה כי מצב התובעת מתאים יותר לאלח דם מאשר ל TTP (מחלת דם קשה) ועלה חשד ראשוני לספסיס והוא אינו מוזכר בהקשר של ריקציה; כן נטען כי ככל שהיתה לתובעת פריחה על כפות הידיים כיצד שיבא לא חשדו באופן מיידי בריקציה;
    13. בשעה 20:38 התובעת אושפזה בפנימית ו' ונמסרו פרטים חדשים שלא נמסרו בבלינסון או בקופת החולים או בטרם; בשלב זה, התובעת כבר היתה באלח דם חמור עם פגיעה דה פקטו באיברי מטרה; רק כשהועלה חשד ראשוני כאבחנה מבדלת לריקציה ניתנה לראשונה הוראה להוסיף דוקסילין, אנטיביוטיקה מתאימה לטיפול בחיידק ריקציה;
    14. למחרת בשעה 14:00 התובעת נכנסה לראשונה לשוק ספטי והועברה לטיפול נמרץ, ובמהלך הימים שלאחר מכן מצבה הוחמר עד לכריתת רגל שמאל מתחת לברך וכריתת עצמות מסרק בכף רגל ימין;
    15. לטענת הנתבעת מומחה התובעת התעלם בחוות דעתו מנדירותה של ריקציה ומכך שטיפלו בבעלה עם אותם תסמינים, המומחה ערבב בין הרשומה בבלינסון לרשומה בטרם, התעלם מביקורה בקופת החולים והמאמרים אליהם מסתמך אינם רלוונטים לקביעותיו.
    16. נטען כי גם בבית חולים שיבא לקח לצוות הרפואי המעורב זמן להגיע לאבחנה המבדלת וגם זאת רק לאחר שהתובעת היתה באלח דם חמור עם פגיעה באיברי מטרה.
    17. בהתאם לכך, נטען על ידי הנתבעת כי הסטנדרט הרפואי של מומחה התובעת אינו אלה חוכמה שבדיעבד חסרת כל אחיזה במציאות; הסימנים המהותיים אליהם מכוון ד"ר גרנות בחוות דעתו כגון פריחה בכפות הידיים, לא היו בשיבא, ואם היו לא היה בהם די כדי ששיבא יאבחנו מיד או במהירות אלח דם ובהמשך ריקציה שגרמה לאלח דם; אין בסיס לקביעות הרפואיות שהעלה ד"ר גרנות, בבית חולים שיבא תוצאות בדיקות הדם היו חמורות יותר וגם אז אלח דם אובחן רק לאחר כשלוש שעות.
    18. באשר לרופא הנתבעת, נטען כי ד"ר סמרה לא התרשל, מדובר בתובעת שיום קודם ביקרה בבית חולים בלינסון ואובחנה כסובלת מזיהום ויראלי, לכך יש להוסיף את האנמנזה של בעלה שהוערך גם הוא בבית חולים שיבא כסובל ממחלת חום ויראלית. לא היו דגלים אדומים לאלח דם;
    19. כאשר ניתן לתובעת דוקסילין התובעת כבר היתה בספסיס חמור עם פגיעה באיברי מטרה; בהנחה והתובעת היתה מפונית מטרם לבית חולים בלינסון או שיבא, אין דרך לדעת כיצד בית החולים היה נוהג; בלינסון התרשלה והרשומה של שיבא תומכת בעמדה זו, בלינסון יצרו מיסוך כאשר אבחנו את מצבה של התובעת כויראלי; לתובעת עצמה היה חלק משמעותי בתוצאה הסופית;
    20. לטענת הנתבעת אם לאחר יומיים מהבדיקה בטרם, כשמצבה של התובעת גרוע וחמור באופן ניכר ממצבה בטרם, כאשר היא מגיעה באמבולנס ולא בכוחות עצמה, הרופאים בשיבא אבחנו ספסיס רק כשלוש שעות לאחר הגעתה וריקציה רק לאחר כשש וחצי שעות מאז הגעתה (כאבחנה מבדלת), אזי לשיטתה אין למצוא דופי בהתנהלות בטרם (הנתבעת הפנתה בעניין זה לעדות מומחה התובעת בעמ' 40-46 לפר').
    21. באשר לחוות דעת מומחה הנתבעת פרופ' הלפרן שניתנה בתיק אחר, הנתבעת טענה כי לאור בחירת התובעת שלא לחקור את פרופ' הלפרן על חוות הדעת החיצונית, כמצוות בית המשפט המחוזי במסגרת בר"ע שהוגשה בעניין (רע"א 21275-11-22), התובעת לא יכולה להיבנות בתיק דנן מהפערים בנתונים ובמדדים האובייקטיביים לכאורה הנזכרים בשתי חוות הדעת, ומכל מקום מדובר במקרים שונים.
    22. באשר לסוגיית הקשר הסיבתי הנתבעת טענה כי התובעת לא ביססה את הטענה שלו היתה מופנית לחדר המיון על ידי טרם מאן דהוא היה מאבחן ריקציה ואין די בטענה לפיה היה צורך באבחון אלח דם, שכן הטיפול באלח דם אינו זהה לטיפול בריקציה, וכי היתה נדרשת הידרדרות במצבה (כפי שהיה עת הגיעה לשיבא) על מנת שינתן לה דוקסילין.
    23. באשר לחלוקת האחריות, הנתבעת סבורה כי לא נפל פגם בהתנהלותה או בהתנהלות בלינסון, אולם ככל שתתקבל חוות דעת התובעת יש לקבוע כי רשלנות בלינסון זהה לרשלנות הנתבעת, וככל שתתקבל עדותו של אברהם אזי רשלנות בלינסון חמורה שבעתיים לרבות לנוכח יצירת מיסוך כאשר אבחנו את מצבה של התובעת כויראלי.
    24. כן נטען לאחריותה של רופאת התובעת בקופת חולים כללית שלא בדקה את התובעת וההפניה שמסרה לתובעת גם היא יצרה מיסוך בפני רופא בטרם.
    25. באשר לאשם התורם – נטען כי לתובעת חלק משמעותי בתוצאה הסופית, וזאת לנוכח עדות בניה של התובעת להחמרה במצבה של התובעת בעיקר ביום שישי ושבת, כך שהשתהותה בפנייה לבית החולים רק בשבת בצהריים הביאה לעיכוב משמעותי לפחות בן יומיים באבחון מצבה.

דיון והכרעה

    1. כללי – בתביעת נזיקין ברשלנות רפואית יש להוכיח את יסודות הרשלנות, נזק, וקשר סיבתי עובדתי ומשפטי ביניהם. חובת זהירות מושגית בין רופא למטופל הוכרה בפסיקה (ראו ע"א 11035/07 שירותי בריאות כללית נ' אביטן (20.7.2011); ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פד"י נ(3) 784), ו" הכללים בדבר קביעת חובת הזהירות הקונקרטית בין רופא למטופל מתפתחים ממקרה למקרה", כאשר "ההתרשלות מבוססת על עיקרון הסבירות, ונבחנת לפי האמצעים שיש לנקוט על מנת להבטיח את שלומו של הניזוק, בהתאם לאמצעים שהיה רופא סביר נוקט בנסיבות העניין" (ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופ' יובל הרישנו (28.11.2007)).
    2. כן נקבע כי מבחן "הרופא הסביר" איננו מבחן של "חכמה בדיעבד" אלא בחינת סטנדרט הטיפול הרפואי בשעת מעשה ובהתאם למקובל באותה השעה (ע"א 5787/08 קפאח נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות (10.8.2010).
    3. בהקשר זה יש לומר כי האחריות המוטלת על רופא אינה אחריות מוחלטת הנקבעת על פי התוצאה, ולא כל החלטה במסגרת הטיפול הרפואי, אשר בדיעבד מתבררת כמוטעית היא בגדר טיפול רשלני, אלא על הרופא מוטלת החובה לנהוג במקצועיות ובמיומנות, תוך בחינתם ושקילתם של כלל השיקולים הרלוונטיים בהתאם לידע הרפואי וסטנדרט הטיפול המקובל באותה עת, וחובה זו היא שתיבחן בעת קביעת הרשלנות.

אדני הטלת החבות

    1. לאחר שסקרתי את השתלשלות הטיפול הרפואי, ובחנתי את ראיות הצדדים, את חוות הדעת וטענות הצדדים, אני סבור כי לאור הנתונים שעמדו בפני הנתבעת, הנתבעת התרשלה כלפי התובעת במסגרת הטיפול הרפואי שניתן לה על ידה, ולהלן פירוט אדני הטלת החבות.
    2. תוצאות בדיקות המעבדה – מעיון בסיכום הרפואי מבלינסון ובתוצאות המעבדה שהיו בפני רופא בטרם (עמ' 75 לפר') ומעיון בתוצאות הבדיקות שנעשו בטרם נמצא כי היתה עליה במדד החום, עליה בדופק, לחץ הדם היה נמוך, היתה ירידה בטסיות (PLT), עליה בנויטרופילים, ערך גבוה מהנורמה של קריאטנין, ירידה במספר הלימפוציטים, ערך גבוה בבדיקת CRP ופריחה מקולרית מפושטת. גם רופא הנתבעת וגם מומחה הנתבעת התייחסו בחקירתם הנגדית להיות חלק מערכים אלו מוגברים (עמ' 74 לפר' מיום 16.5.22, עמ' 81 לפר' מיום16.5.22, עמ' 9 לפר' מיום 10.5.22).
    3. פריחה בכפות הידיים – מחומר הראיות עולה כי התובעת סבלה מפריחה, בין היתר, בכפות הידיים. כך צוין ברישום בבית החולים בלינסון. המחלוקת הפרשנית בין הצדדים באשר למשמעות הרישום נשמטת לאור התייחסותו המפורשת של ד"ר סבאח במסגרת תצהירו החתום שהוגש לבית המשפט מטעם בלינסון שם ציין (סע' 12) כי "בבדיקת העור מצאתי פריחה מפושטת, העוברת בלחיצה, המערבת את הגב והגפיים, כולל כפות הידיים והרגליים, המורכבת מפפולות (קשריות) ומקולות אריתמיות (כתמים)". יש קושי לקבל את עמדתה של הנתבעת להיעדר ערך ראייתי לתצהירו של ד"ר סבאח מאחר ולטענתה התצהיר הוגש חתום אך לא מאומת והוא לא נחקר עליו, וזאת מאחר והתצהיר שהוגש מטעם הנתבעת עצמה הוגש גם לא חתום וגם לא מאומת והיא לא ביקשה לחקור את ד"ר סבאח על תצהירו. נושא זה מקבל חיזוק גם מעדות בנה של התובעת אסף שליווה אותה לטרם אשר הבחין בפריחה בכפות הידיים. כן יצויין כי מעדות רופא הנתבעת עלה כי אם היתה פריחה בכפות הידיים והרגליים יום לפני בבלינסון סביר להניח שתהיה גם יום למחרת (עמ' 54-55 לפר' מיום 16.5.22).
    4. מצבה הגופני של התובעת – התובעת הגיעה לטרם ביום חמישי כאשר היא סובלת מחום במשך מספר ימים מיום ראשון. מצבה הקליני של התובעת היה במגמת הידרדרות. בנה אברהם שליווה אותה לבלינסון העיד כי ראשה וידיה היו שמוטים והיה בהלם כי שוחררה, בנה אסף נקרא למחרת לפניית אביו לקחת את התובעת שוב לבדיקה לאור הידרדרות במצבה כך שהיא לא יכלה לעמוד על הרגליים ונויידה לטרם באמצעות כיסא גלגלים. עוד יש לתת את הדעת לאינטרקציה שהיתה לתובעת בתוך 24 שעות עם 3 גורמים רפואיים, דבר המסביר את ההחמרה במצבה.
    5. הסטנדרט הרפואי המקובל בטיפול בחולה עם חשד לזיהום ויראלי/נגיפי עד לאבחנה מבדלת לריקציה נזכר בפסק הדין בת.א. (ת"א) 36137-10-11 פלוני נ' מרכז רפואי צאנז (24.8.2016) ע"י כב' הש' ר. חיימוביץ, ושם נקבע, בין היתר:

"12. אינני מקבל את טענת התובע. אין ראיה לכך שפריחה בגב ובעכוז אופיינית לריקציה וגם המומחים מטעם התובע אינם טוענים זאת. מומחה בית-המשפט העיד שפריחה מסוג זה אינה אופיינית למחלה (עמ' 85, 21) ואינה מצדיקה מתן דוקסילין (עמ' 86, 1). התובע מפנה בסיכומיו לדברי המומחה כביכול היה מקום לתת טיפול ייעודי כבר ב-27/7 (עמ' 75, 1-4), אולם קריאת הפרוטוקול מגלה כי תשובה זו ניתנה לאחר שהוצג למומחה מצג שגוי כי כבר ביום זה הופיעה פריחה אופיינית בידיים. כשהובהר שהפריחה הופיעה בעכוז ובגב בלבד חזר בו המומחה והדגיש כי על בסיס נתונים אלה לא ניתן היה לאבחן ריקציה ולא היתה הצדקה לשינוי הטיפול התרופתי רחב הטווח. לדבריו נקודת הזמן שבה היה מקום לשנות את הטיפול היא רק לאחר הופעת פריחה בידיים (עמ' 125, 22-24). המחלוקת, כולל הערות בית-המשפט, מפורטת בעמ' 126-130.

13. חשוב להבהיר – אני מקבל את עמדת המומחים מטעם התובע כי נוכח שכיחותה של ריקציה באזור השרון ובשל התסמינים שהופיעו היה מקום לחשוד בריקציה וכן את עמדתם כי כשמופיעים סימנים לריקציה יש לתת דוקסילין גם ללא אישוש סרולוגי. אלא שהמסמכים הרפואיים מלמדים כי כך בדיוק עשה הצוות הרפואי. הריקציה "הייתה רשומה בראש רשימת המחלות באבחנה המבדלת" (חוות דעת המומחה) אך באותה עת התסמינים היו עדיין כלליים מדי וניתן היה לשייכם למגוון מחלות. המידע שהיה בפני הצוות הרפואי בזמן אמת הספיק כדי לחשוד בריקציה ולא היה בו די כדי לקבוע אבחנה וודאית יותר. שוכנעתי כי במצב זה, בהעדר סימנים אופיניים או שינוי מהותי במצבו הרפואי של התובע, כשהתובע חשוף למחלות חום נוספות, החלטת הצוות הרפואי על המשך אשפוז וטיפול באנטיביוטיקה רחבת טווח שנועדה למנוע מגוון מחלות הייתה סבירה. ואכן, למחרת הופיעו סימנים אופניים לריקציה וניתן טיפול מתאים למרות שתרביות הדם (האישוש הסרולוגי כהגדרת ד"ר כץ) חזרו שליליות. הצוות נהג אפוא בדיוק כפי שממליצים מומחי התובע. "

בהמשך פסק הדין בית המשפט התייחס לממצאים ולטיפול שניתן (שם) ביום שלמחרת.

"14. הופיעה פריחה בכפות הידיים שהיא אופיינית לריקציה.

15. לכן הופסק הטיפול ברוצפין והחל טיפול בדוקסילין שהיא, כאמור, האנטיביוטיקה הייעודית לטיפול בריקציה. במקביל הופנה התובע לייעוץ המטולוגי (ד"ר טולטוב) שהמליץ על המשך הבירור הזיהומי.

16. כל המומחים מסכימים כי מתן דוקסילין בשלב זה הייתה הפעולה הנכונה."

    1. הנה כי כן הסטנדרט הרפואי המקובל כאשר ישנו חום ממושך, בדיקות מעבדה שמצביעות על תהליך זיהומי, פריחה והתרשמות ממצב קליני מדרדר, יש להורות על אשפוז לצורך המשך בדיקות ומעקב, מתן אנטיביוטיקה רחבת טווח, לערוך אבחנה מבדלת, וכאשר ישנם סימנים אופיניים לריקציה, גם טרם אישוש סרולוגי, יש להתחיל טיפול בדוקסילין, התרופה הייעודית.
    2. לאור מצבה של התובעת כפי שהיה בביקורה בטרם, לאור גיליון הבדיקות שנערך בבלינסון והיה בידיעת הרופא בטרם, לאור תוצאות הבדיקות בטרם, לאור ההידרדרות במצבה הקליני של התובעת, ולאור סימני הפריחה, מצופה היה כי רופא בטרם, גם אם לא חשד בריקציה, יאבחן כי התובעת מצויה בספסיס ויורה על הפנייתה לבית חולים להמשך מעקב, אבחון וטיפול נדרש, וזאת חרף האבחון (השגוי) של בעלה ששוחרר עם סימנים כביכול זהים. מצבה של התובעת היה צריך לעמוד בפני עצמו לצורך קבלת האבחון והטיפול הנדרשים.
    3. בהקשר זה חוות דעת מומחה התובעת עדיפה בעיני לעניין הסימנים שהיו אצל התובעת והמשך הטיפול הנדרש התואמים את הסטנדרט הרפואי המקובל (ראו גם עמ' 55 לפר' מיום 14.4.22), כאמור, והן לאור הקשיים שעלו בחוות דעת מומחה הנתבעת וחקירתו, לרבות לנוכח חוות הדעת החיצונית אשר לא תאמה במשמעות שניתנה למדדים בחוות דעתו בתיק דנן.
    4. כך למשל צויין בחוות הדעת החיצונית כי רמת CRP של 7.85 היא רמה מוגברת מאוד ומהווה מדד למצב זיהומי ומלמדת לרוב על זיהום חיידקי ולא נגיפי (במקרה דנן רמת ה CRP הייתה 33), כן בעניין זה חקירת המומחה הלפרן בעמ' 8 לפר' מיום 10.5.22). כן נטען בחוות הדעת החיצונית כי ערך טסיות הגבוה מ 117,000 והיפונתרמיה של 130 מעידים על זיהום חיידקי ומחייבים העלאת חשד לריקציה, במקרה דנן נמדדו ערכי טסיות של 98,000 והיפונתרמיה 133, ולעניין זה התייחס המומחה הלפרן בעמ' 9 לפר' מיום 10.5.22 [ראו לעניין זה החלטת כב'ק הש' ויצמן בבר"ע שהוגשה לעניין צירוף חוות הדעת החיצונית כראייה, רע"א (מרכז) 21275-11-22 פלונית נ' טיפול רפואי מיידי (טר"מ) בע"מ (4.12.2022)].
    5. על אף שהמומחה לא זומן על ידי התובעת לחקירה משלימה על חוות הדעת החיצונית, בסיכומי הנתבעת לא ניתן הסבר מניח את הדעת לפערים אלו, שממילא איני נדרש אליהם לאור הסטנדרט הרפואי המקובל שנדרש כאמור באירועים דנן.
    6. היעדר אשם תורם – איני מקבל את טענת הנתבעת כי יש להטיל אשם תורם על התובעת. התובעת פנתה לבית החולים בלינסון ושוחררה בחשד לזיהום ויראלי. למחרת בבוקר היא יצרה קשר עם קופת החולים ומשהידרדר מצבה פנתה בו ביום לנתבעת אשר הורתה על שחרורה, ובהמלצת השחרור צוין כי ככל הנראה התובעת סובלת מזיהום נגיפי (וירלי) שיחלוף מאליו ללא טיפול וכי עליה להיבדק על ידי רופא המשפחה בקופת חולים אם החום לא ירד בתוך יומיים. ואכן התובעת פנתה לשיבא לאחר פחות מיומיים. כאשר בלינסון וטרם עורכים בדיקות לתובעת ומשחררים אותה בקביעה שמדובר בזיהום ויראלי שיחלוף מאליו ללא טיפול, לא ניתן לייחס לתובעת השתהות ואשם תורם על כך שהיתה קשובה לאבחוניהם והמלצתם, ואכן כאשר מצבה הוסיף והידרדר עוד יותר פנתה שוב כמצופה לבית החולים.
    7. הקשר הסיבתי – אני מקבל את עמדת מומחה התובעת כי עם העלאת חשד ממשי לריקציה מתן טיפול ייעודי באמצעות דוקסילין היו מונעים את הידרדרותה ל SEVERE SEPSIS עם סיבוכיו אשר הביא בסופו של דבר לקטיעה (ראו עמ' 55 לפר' מיום 14.4.22, עמ' 43 לפר' מיום 10.5.22). כאמור, השיהוי בפניית התובעת לטיפול בשיבא נעוץ באבחונים השגויים של בלינסון ושל הנתבעת כי היא סובלת מזיהום ויראלי שיחלוף מאליו.
    8. למקרא טענות הנתבעת נדמה כי לשיטתה מתן טיפול ייעודי בדוקסילין בשלב החשד לריקציה כאבחנה מבדלת טרם אישור סרולוגי יתכן רק בשלב שהחולה מצוי בספסיס חמור ולאחר פגיעה באיברי מטרה, וזאת אין לקבל.
    9. חלקה של הנתבעת בחבות – לאור ההסדר אליו הגיעה התובעת עם בית חולים בלינסון ובהתאם להלכת נון, רע"א 4474/20 נון יהודית נ' משה הרשקוביץ ואח', יש להידרש לחלקה של הנתבעת באחריות.
    10. התובעת טוענת כי לנתבעת החלק העיקרי באחריות, וזאת בניגוד להלך הדברים בכתבי הטענות, חוות הדעת וראיותיה (שהוגשו טרם הסדר הפשרה), ומנגד טרם טוענת כי חלקה, אם בכלל, נמוך מחלקה של בלינסון לאור המיסוך שיצר בית החולים באבחון של מחלה ויראלית.
    11. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ולאור שרשרת הטיפול הרפואי שהוצגה לעיל, וכן הפרקטיקה הנהוגה באבחון וטיפול בריקציה, אני סבור כי יש להעמיד את חלקה של הנתבעת על שיעור של 40%, כאשר החלק העיקרי מונח לפתחה של בלינסון, כאשר לאור הנתונים שהיו בפני בלינסון, לרבות, הודאת הרופא המטפל מטעמה בתצהירו כי היתה פריחה בכפות הידיים, היה על בית החולים להורות על אשפוזה ומתן טיפול ייעודי, ובכך יכלה להימנע ההידרדרות במצבה של התובעת עם שחרורה באבחון של מחלה ויראלית אשר תרם, גם אם באופן לא מוצדק, לאבחון דומה בטרם.

הנזקים

 

    1. התובעת ילידת 1948 בת 77 כיום.
    2. התובעת הגישה מטעמה חוות דעת ערוכה על ידי פרופ' אלי איסקוב, מומחה ברפואה פיזיקלית ושיקום.
    3. פרופ' איסקוב ציין בחוות דעתו כי התובעת אינה עובדת ואין ביכולתה לנהוג בשל מצבה הרפואי ופירט את צרכיה הרפואיים והשיקומיים.
    4. כמו כן, פרופ' איסקוב קבע לתובעת בחוות דעתו את הנכויות הבאות: 50% נכות בגין קטיעת רגל שמאל מתחת לגובה הברך לפי סעיף 47(7)(ב) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ו – 1965 (להלן – תקנות המל"ל), 25% נכות בגין קטיעת כף רגל ימין דרך עצמות המסרק, לפי סעיף 49(7) לתקנות המל"ל, 30% נכות בגין קשיון לא נוח של מפרק הקרסול מימין לפי סעיף 48(3)(ג) לתקנות המל"ל ו- 10% נכות בגין צלקות מכאיבות ומכערות בכף רגל ימין לפי סעיף 75(1)(ב) לתקנות המל"ל. לתובעת נקבעה נכות זמנית בשיעור 100% מיום 8.7.15 עד ליום 31.8.16 בגין אשפוזים ממושכים כולל קטיעת רגל שמאל מתחת לברך, קטיעה חלקית של כף רגל ימין ותקופת שיקום תותבי ממושך.
    5. לטענת התובעת בעקבות הקטיעה ברגלה השמאלית ובכף רגלה הימנית היא הפכה לנכה התלויה לחלוטין בעזרת הזולת, וכיום היא סובלת מכאבי פאנטום, מצב רוח ירוד, דימוי עצמי נמוך, קושי בתפקוד יומיומי, ירידה באיכות החיים ופגיעה קשה בעצמאותה, ולפיכך יש להעמיד את נכותה התפקודית על 100% נכות.
    6. הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית ערוכה על ידי ד"ר ערן תמיר, מומחה לכירורגיה אורתופדית ושיקום.
    7. ד"ר תמיר ציין בחוות דעתו כי התובעת עברה קטיעה מתחת לברך שמאל וקטיעת מחצית כף רגל ימין. ולאחר התאמת תותבת סטנדרטית לרגל שמאל ונעליים אורתופדיות בבניה אישית התובעת עברה שיקום הליכה מוצלח, וכיום מסוגלת לתפקד באופן עצמאי אך היא מתקשה בתפקוד ודרגת תפקודה נמוכה.
    8. כמו כן, ד"ר תמיר אמד את נכויות התובעת כדלקמן: 50% נכות בגין קטיעה דרך שוק שמאל. 25% נכות בגין קטיעה דרך עצמות המסרק בכף רגל ימין. 10% נכות בגין פגיעה בינונית בעצב הטיביאלי בכף רגל ימין. לטענתו התובעת לא סובלת מקישיון לא נוח של קרסול רגל ימין, ומאחר והצלקות בכף רגל ימין אינן מכאיבות או מכערות שכן אינן חשופות כביכול בשל נעל גבוהה לא קיימת נכות בגין צלקות. סך הנכות המשוקללת הצמיתה לשיטתו 70% נכות, בנוסף קבע נכות זמנית בשיעור של 100% בגין אשפוזים בין התאריכים 11.7.2015 – 1.8.2016.

עזרת צד ג' – עבר ועתיד

 

    1. התובעת מפנה לחוות דעת המומחה מטעמה פרופ' איסקוב בה קבע כי לאחר אירועי התביעה התובעת נהיתה תלויה בעזרת הזולת לביצוע פעולות היומיום (ADL) ומפנה לחקירתו בעניין (עמ' 94 לפר' מיום 14.6.22), ובאשר לפעולות משק הבית (IADL) כי התובעת מוגבלת בפעולות הכרוכות בכפיפה, והרמת חפצים כבדים, ועמידה יציבה לאורך זמן, ובכלל זה, כביסה, בישול, קניות וכיוב', ובהתאם העריך כי התובעת זקוקה לעזרה בהיקף של 5 שעות ביום, כאשר נטען כי במהלך הראיות התברר כי התובעת נזקקת ל- 8 שעות עזרה ביום, דהיינו, 57 שעות שבועיות.
    2. לטענת התובעת מומחה הנתבעת בחקירתו אישר היקף סיוע זה שעתיים בבוקר, שעה וחצי הסעה לפיזיותרפיה והתניידות, ארוחת צהריים חצי שעה, ליווי ביציאה אחה"צ, סיוע בארוחת ערב ומקלחת כשעתיים (עמ' 117-118 לפר').
    3. בנוסף נטען כי התובעת נעזרת במבשלת למשך 4 שעות שבועיות, נעזרת בילדיה כחמש שעות שבועיות.
    4. בהתאם לכך עותרת התובעת לפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר מתקופת אשפוזה ועד לשחרורה ממחלקת השיקום במשך של 5.5 חודשים לפי 8,000 ₪ לחודש – 44,000 ₪, ממועד שחרורה ועד היום לפי 228 שעות בחודש X 50 ₪ לשעה X 85 חודשים – 969,000 ₪, ומהיום ועד תום תוחלת חיים 11,400 ₪ X 101.33 (מקדם היוון 1117 חודשים) – 1,155,162 ₪, וסה"כ עזרת צד ג' לעבר ולעתיד הוערכה על ידי התובעת בסך של 2,124,162 ₪.
    5. יצויין כי בהתאם לקביעת המוסד לביטוח לאומי התובעת מקבלת גמלת סיעוד בהיקף של 19 שעות שבועיות, ובעניין זה אף הוגשה על ידי הנתבעת חוות דעת אקטוארית ביחס לתגמולי המל"ל. בסמוך למתן פסק הדין הנתבעת הגישה חוות דעת עדכנית בה צויין כי התובעת מקבלת 21 יחידות שירות שבועיות.
    6. לטענת הנתבעת בשל גילה של התובעת ומחלת רקע של סכרת ממנה סבלה, כמו גם לאור מצבו הרפואי של בעלה לו נכות בשיעור של 100% כפי שעלה בעדויות (עמ' 151 -152 לפר' 14.4.22), העזרה שניתנת לתובעת אינה חורגת מהעזרה שהם היו מספקים לה ולבעלה.
    7. כן נטען כי מחקירת ילדי התובעת עלה כי עזרתם היא מוגבלת ובאה לידי ביטוי בעיקר בסופי שבוע ופעם בשבוע לקניות (עמ' 191, עמ' 95 לפר').
    8. בהתאם לכך מוערכת עזרת צד ג' על ידי הנתבעת בשיעור של 250,000 ₪ לעבר ולעתיד.
    9. התובעת סובלת מקטיעת רגל שמאל מתחת לברך ומקטיעה בכף רגל ימין. הפגיעה התפקודית הקשה ממנה סובלת התובעת מגבילה אותה בביצוע מרבית פעולות היומיום ופעולות משק הבית, וכפי שעלה מתצהירי התובעת וילדיה ועדויותיהם. התובעת עברה דירה בשל מצבה למקום קרוב לילדה על מנת שתוכל להיעזר בו. באשר למצבו הרפואי של בעלה, אשר גם הוא מצריך את טיפול הילדים, אולם בנסיבותיה האישיות של התובעת נגרעת ממנה היכולת להסתייע בבעלה, ולפיכך גם עזרה מוגברת זו של ילדי התובעת, אשר ניתנת מעבר לעזרה רגילה תילקח בחשבון, בהתאם לפסיקה [ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ, מיום 19.11.1997)].
    10. לנוכח אופי הנכות והמגבלה התפקודית והיקף הצורך בעזרה אני סבור שיש לפסוק לתובעת פיצוי בסכום של 8,000 ₪ לחודש, לעבר ולעתיד (כארבע שעות וחצי עזרה ביום). לפיכך זכאית התובעת לפיצוי לעבר מיום שחרורה משיקום 21.12.2015 ועד היום (116 חודשים) לסכום של 928,000 ₪ לעבר, וכן בסכום של 600,000 ש"ח ₪ לעתיד (תוך הפחתה מסויימת בשל ההנחה כי ממילא היתה נזקקת לעזרה מוגברת בתום חייה). סך הפיצוי לו זכאית התובעת תחת ראש נזק זה הוא 1,528,000 ש"ח.

ציוד רפואי ושיקומי

    1. תותבת – התובעת עותרת לקבלת פיצוי בגין עלות תותבת קלת משקל שהומלצה בחוות הדעת על ידי מומחה התובעת, אשר לטענתה הינו בר הסמכא בתחום (עמ' 86 לפר'), שעלותה 91,906 ₪ (עמ' 72 למוצגים), להחלפה כל 3 שנים, ובשיעור של 275,718 ₪.
    2. עוד טענה התובעת להחזר הוצאות בגין בית הגדם לעבר ולעתיד (33,726 ₪), נעליים אורתופדיות בהתאמה אישית לעבר/עתיד (4,862 ₪), כיסא גלגלים (576 ₪), כרית ישיבה עבר/עתיד (7,500 ₪), מזרן סיליקון (6,138 ₪), כיסא רחצה (200 ₪), קביים ומקל הליכה (700 ₪).
    3. מומחה הנתבעת חלק בחוות דעתו על סוג התותבת שהומלצה על ידי מומחה התובעת, וטען כי היא אינה מתאימה לתובעת בשל דרגת תפקודה הנמוכה של התובעת ופגיעתה בשתי הרגליים, כך שאינה יכולה לנצל את הפונקציונאליות של תותבת משוכללת, וכי התותבת המומלצת לתובעת היא מודולרית עם בית גדם חיצוני קשיח ובית גדם פנימי מסיליקון עם פין נעילה, הממומן לתובעת, להחלפה כל 4 שנים.
    4. באשר לנעליים קבע כי התובעת אכן זקוקה לנעליים בהתאמה אישית אולם היא זכאית למימון דרך משרד הבריאות, וממילא לנעל אין שחיקה מוגברת לאור שימוש מוגבל של עמידה/הליכה בקצב איטי למשך שעתיים ביום. עוד קבע כי התובעת זכאית ממשרד הבריאות למימון מיטה חשמלית מתכווננת, כיסא גלגלים, כיסא רחצה והליכון.
    5. הנתבעת טענה בסיכומיה כי מומחה התובעת נזכר לספר בעדותו כי משרד הבריאות משתתף בעלויות של תותבות והתובעת משתתפת ב- 10% והיתר זה במימון קופת חולים (עמ' 153 לפר'), כך שהעלות מסתכמת באלפי שקלים בודדים.
    6. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והאסמכתאות לעניין חלק מההוצאות הנטענות הנ"ל, אני סבור כי התובעת זכאית לקבל את התותבת, בית הגדם, הנעליים וכיסא הגלגלים המותאמים לצרכיה במימון משרד הבריאות, כאשר התובעת נדרשת לשאת בדמי ההשתתפות העצמית, כפי שעשתה בעבר ובהתאם לקבלות שהציגה (ראה עמודים 67-70 למוצגי התובעת שם בקבלות עבור תותבת, החלפת גדם וגרב אליהם הפנתה התובעת צויין כי התשלום הוא בגין 10% השתתפות עצמית).
    7. לפיכך אני מעריך את הוצאות התובעת ברכיבים אלו, בשל דמי ההשתתפות העצמית אותם תאלץ התובעת לשלם וכן הוצאות נלוות נוספות בשל מצבה ברכיבים שפורטו לעיל בהתאם לקבלות שהוצגו, לעבר ולעתיד, בסך כולל של 40,000 ₪.

הוצאות רפואיות ופרא-רפואיות

    1. התובעת טוענת כי בשל מצבה הרפואי היא נדרשה ותידרש לאורך השנים להוצאות עבור ייעוצים פרטיים שונים בתחום הפלסטיקה, והשיקום, מומחי קטועי גפיים ייעוץ דיאטני, מומחה כאב, וכן החזר עבור טיפולי שיניים שנשברו בשל אינטובציה שעברה (4,071 ₪), ולעתיד 25,000 ₪, לתרופות עבר/עתיד – משככי כאבים, כדורי שינה ונוגדי דכאון – 42,483 ש"ח, קנאביס – מיולי 2015 (עמ' 28-39 למוצגים), ציוד לטיפול בפצע שלא מתרפה ברגלה הימנית עבר/עתיד – 46,582 ₪, וטיפולים נוספים בהמלצת המומחה מטעמה של פיזיותרפיה והידרותרפיה מעבר לזכאות בקופת החולים – 97,768 ₪. ובסה"כ בגין רכיב ההוצאות הנ"ל נדרש סכום של 356,961 ₪.
    2. מומחה הנתבעת ציין בחוות דעתו כי התובעת זקוקה למעקב קבוע במרפאת כאב ותרופות נוגדות כאב כולל קנאביס רפואי וכי היא זכאית לקבל שירות זה במסגרת קופת חולים, כי התובעת זקוקה ל- 20 טיפולי פיזיותרפיה בשנה הניתנים במסגרת קופת החולים.
    3. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי מעיון בחקירתה הנגדית של התובעת עולה כי אין תמיכה ראייתית לעלויות בהן היא נוקבת, והעד היחידי שיכל להעיד בעניין העולה מהחשבוניות והקבלות הספורות שצורפו הוא בעלה שנמנע ממסירת עדות (עמ' 154 לפר').
    4. באשר לקנאביס נטען כי התובעת צרפה מספר קבלות בודדות בסכומים זניחים מחודשים ושנים לא עוקבים, כאשר הקבלה האחרונה מאוגוסט 2019, לא הוצג רישיון מתחדש לשנת 2020 – 2023, ולא הוצגה קבלה על רכישה לאחר אוג' 2019. כן נטען כי ביתה העידה שמעולם לא ראתה אותה משתמשת בקנאביס (עמ' 93 לפר') , וגם בנה אסף העיד שלמיטב ידיעתו היא הפסיקה להשתמש בקנאביס בשל שימוש בתרופות אחרות (עמ' 95 לפר').
    5. מרבית טיפוליה והוצאותיה של התובעת מכוסים על ידי קופות החולים, וזאת במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), תשס"ט-2009, ובהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994.
    6. בראיות התובעת הוצגו קבלות חלקיות ולא סדירות להוצאות הנטענות, כך שיש קושי לקבל את תחשיב התובעת כאילו מדובר בהוצאה קבועה ורציפה לעבר ולעתיד.
    7. בהתחשב בנכות שנקבעה ואופיה, באסמכתאות שצורפו בגין הוצאות שהוצאו ובהוצאות שצפויה התובעת להוציא (כאשר ביחס לחלקם קיבלה החזר – עמ' 151 לפר'), ומאחר שמפעם לפעם יידרשו לתובעת בדיקות, טיפולים, תרופות וכד' שייטיבו עם מצבה, שאינן מכוסות ושאין תובעים בגינן (כגון היטלי ביקור רופא, השתתפות עצמית בתרופות, ברפואה משלימה ככל שהתובעת תעבור את המכסה הניתנת על ידי הקופה, וכיוצא באלה), אני פוסק לתובעת, לעבר ולעתיד, סכום גלובלי בסך של 50,000 ש"ח.

התאמת דיור

    1. לטענת התובעת טרם האירועים נשוא התביעה היא התגוררה בבניין דירות בקומה שלישית ללא מעלית, ובשל מצבה הרפואי נאלצה למכור את דירתה ולקנות דירה נגישה בבניין עם מעלית בסמיכות לבנה, כאשר פער המכירה/רכישה בצירוף דמי תיווך הינם בסך של 161,550 ₪, ומעבר לכך נאלצה לבצע שיפוץ בסך של 120,000 ₪ להתאמתה למגבלותיה, ובכלל זה, הרחבת מעברים, התקנת מאחזים בשירותים מקלחת, הנמכת כיריים, ארונות מטבח ושיש לעבודה נגישה עם כיסא גלגלים, וכן נטען כי אף מומחה הנתבעת הסכים לצורך בהתאמת הדירה (עמ' 132 לפר').
    2. לטענת הנתבעת אין לייחס עלויות שיפוץ מלאות של בית, כגון מטבח חדש, כפי שהעידה התובעת לרופאים שטיפלו בה, שכן מטבח היה עליה לרכוש במסגרת המעבר לבית חדש. כן נטען כי לא הוצגו ראיות לעלויות בפועל של התאמת הדירה למצבה של התובעת, ומהו ההבדל בין ההתאמות שנדרשו לתובעת להתאמות שנדרשו לבעלה.
    3. מומחה הנתבעת ציין בחוות הדעת כי נדרשת התקנת ידיות אחיזה בחדר השירותים ובמקלחת, שטיחון למניעת החלקה במקלחת וכו', וכי התובעת זכאית למימון התאמת תנאי הדיור דרך משרד הבינוי והשיכון.
    4. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים איני סבור כי יש מקום להשית את פערי מחירי הדירות על הנתבעת, כשם שלא ניתן להפחית מנזקה של התובעת את עליית ערך הדירה הנרכשת ביחס לדירה שנמכרה. התובעת משיקולים מובנים בחרה לעבור בסמוך לבנה, ומעבר מקומה שלישית ללא מעלית לבניין עם מעלית נדרש ממילא לרווחת התובעת ובעלה.
    5. באשר להוצאות התאמת הדירה למגבלות התובעת, התובעת צרפה קבלות חלקיות, חשבונית על סך של 41,500 עבור מטבח חדש לפי תכנית, וחשבונית ממנה עולה הזמנה בסך של 5,200 ₪ עבור דלתות רחבות (עמ' 63-64 למוצגים).
    6. התובעת בשל מצבה הרפואי נדרשה לבצע התאמות בדירה, גם לשיטת המומחים, כגון: התאמות של הפתחים בשל השימוש בכיסא גלגלים, התאמות בגובה המטבח, התאמות בחדרי השירותים והמקלחת לרבות מאחזים, ועל אף שעלות ההתאמות לא הוכחה כדבעי, ואין מקום לפצות על שיפוץ/שדרוג שלא נובע מההתאמות הנדרשות, אני מעריך את הפיצוי לתובעת בסכום של 50,000 ₪.

הוצאות נסיעה וניידות

    1. לטענת התובעת יש לצמצם את הפגיעה בניידות התובעת בשל נכותה באמצעות העמדת רכב לרשותה. נטען כי לאחר האירוע התובעת הוסעה על ידי בעלה ובהיעדר זמינותו במוניות. לאור מצבו של בעלה היא נעזרת בעיקר במוניות, בילדיה או בשכנה בתשלום של 100 ₪ לנסיעה (בנסיעותיה ליפו להתאמת נעליים), כי משחרורה מבית החולים בינואר 2016 ועד למעבר לדירה מונגשת ביוני שילמה לשירותי מעלון 400 ₪ לכל יציאה מהבית, ובסה"כ 7,200 ₪.
    2. כן נטען כי התובעת רכשה בחודש 2/2019 רכב גדול שאמנם אינו מותאם לצרכיה אך הוא נוח יותר מהרכב שהיה לה עובר לאירועים, עלותו 146,000 ₪ (עמ' 84 למוצגים), ותידרש להחליפו כל 5 שנים בעלות של 300,000 ₪, ובסה"כ בראש נזק הניידות נדרש פיצוי של 453,000 ₪.
    3. מומחה התובעת ציין בחוות דעתו כי לאור מוגבלותה יש לה קושי משמעותי להתנייד בתחבורה ציבורית, ולאור מצבה בין היתר השימוש בקנאביס היא אינה מסוגלת לנהוג ועל כן זקוקה לעזרה מוגברת בהתניידות במוניות או בעזרת בני משפחתה, וזקוקה לרכב מותאם למגבלותיה על פי קביעה והמלצות המכון הרפואי לבטיחות בדרכים.
    4. הנתבעת טענה כי לתובעת אין רישיון נהיגה, כך שממילא היא אינה נדרשת לרכב מותאם, וממילא היתה נדרשת לעשות שימוש בתחבורה ציבורית או מוניות או להסתייע בבני משפחתה, וכי התובעת לא הוכיחה את הצורך המוגבר בניידות מעבר לצורך הבסיסי של התובעת מחמת בריאותה וגילה להגיע לבית המרקחת או לקופת החולים.
    5. מומחה הנתבעת ציין בחוות דעתו כי עקב מצבה וצריכת הקנאביס היא אינה מסוגלת לנהוג ומשכך גם אין צורך בהתאמת רכב, כי היא מסוגלת להיכנס כנוסעת לרכב רגיל, והיא זקוקה להסעות במוניות.
    6. התובעת לא הציגה קביעה והמלצה של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים לרכב מותאם למגבלותיה, ולכן אין מקום לדרישת התובעת לקבלת עלות רכב אחר יונדאי טוסון שנרכש על שם בעלה (עמ' 84 למוצגים), כל שכן לדרישה לקבל את עלות הרכב כל חמש שנים לשתי החלפות נוספות.
    7. יחד עם זאת, התובעת במצבה הרפואי יכולה להתנייד מחוץ לבית רק באמצעות רכב. התובעת נדרשת לצאת מביתה בשל מצבה לבדיקות וטיפולים וגם לצרכיה האישיים נדרשת הוצאה מוגברת בשל שימוש במוניות או בעזרת בני משפחה מוגברת שאת שוויה יש לכמת.
    8. הוצאות מוגברות אלו, בשים לב לגילה של התובעת וצרכיה, נאמדים בסך של 120,000 ₪ לעבר ולעתיד.

 

כאב וסבל

    1. התובעת עותרת לקבלת פיצוי בגין הנזק הלא ממוני בשל נכותה, תקופת האשפוז, התלות באחרים, הכאבים, הקושי הנפשי, הטיפולים, גדיעת תכניותיה לפנסיה והפגיעה בהנאות החיים, סך של 800,000 ₪, בהתאם לעקרונות שהותוו בפסיקה.
    2. הנתבעת טוענת כי המקרים אליהם התובעת הפנתה בסיכומיה אינם רלבנטים למקרה דנן, וכי בנזקים דומים בתביעות פלת"ד סכום הפיצוי הועמד על כ- 180,000 ₪ המהווה עוגן לפיצוי בתביעות נזיקין במכפלה מתאימה.
    3. במועד האירועים התובעת היתה כבת 66 בסמוך לאחר יציאתה לפנסיה. התובעת כיום בת 77, נשואה, אם לארבעה ילדים וסבתא לנכדים. בגין מחלתה התובעת אושפזה לתקופה ממושכת בבית החולים, ועברה כריתה של רגלה השמאלית מתחת לברך וחלק מכף רגלה הימנית, ובהתאם עברה שיקום ממושך. בשים לב לנכותה הרפואית והתפקודית הגבוהה, הפגיעה בשתי רגליה, והשלכותיה על כל תחומי החיים, ובהתחשב בגיל בו אירעה הפגיעה לתובעת, אני מעריך את הפיצוי הראוי בגין כאב וסבל בסך של 450,000 ₪.

ניכויי מל"ל

    1. הנתבעת הגישה חוות דעת אקטוארית ערוכה על ידי האקטואר וליד דבור אשר העריך את קצבת הסיעוד לעבר/עתיד בסך של 604,636 ₪.
    2. בשל חלוף הזמן ממועד הגשת חוות הדעת, הנתבעת נדרשה להגשת חוות דעת עדכנית (החלטה מיום 7.8.2025), ובחוות הדעת האקטוארית המעודכנת מיום 11.8.25 נאמדו קצבאות הסיעוד לעבר ועתיד על סך של 943,265 ₪.
    3. לבקשת התובעת נקבע מועד לחקירתו הנגדית של אקטואר הנתבעת אולם היא וויתרה על חקירתו והגישה חוות דעת נגדית מטעמה בה טענה כי אין לנכות את הרווח של חברת הסיעוד ביחס לתשלומים אשר משולמים לבעלה של התובעת כנותן השירות בגין העזרה אותה מעניק לתובעת כעזרה בשכר, כך שיש להפחית תגמולי מל"ל בשיעור של 667,875 ש"ח.
    4. מאחר ומדובר במחלוקת משפטית, האם מתגמולי קצבת הסיעוד יש לנכות רק את השכר המשולם בפועל לנותן השירות, כטענת התובעת, או גם את העלויות הנלוות של חברת הסיעוד, כטענת הנתבעת, הצדדים טענו בעניין בדיון שנערך ביום 2.9.25.
    5. התובעת הפנתה בחוות הדעת מטעמה לת.א. 18224-09-10 רובין ואח' נ' רזינסקי (מחוזי י-ם), 22.7.2013 וכן לת.א. 41557-07-11 י.צ.כ נ' קרנית (שלום י-ם) 27.9.17, והוסיפה וטענה כי אין מקום שהנתבעת תרוויח על חשבון הניזוק ולכן יש לנכות רק את הסכום ששולם בפועל לנותן השירות.
    6. הנתבעת טענה כי אין מדובר בהלכה מחייבת, וכי ממילא העלויות בפועל לא נטענו ולא הוכחו במסגרת ההליך, ולא ניתן לרפא פגם זה במסגרת הגשת חוות דעת נגדית, שהוגשה ללא היתר, לחוות דעת אקטוארית עדכנית.
    7. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים אני סבור כי בעניין זה דין טענות הנתבעת להתקבל.
    8. ראשית, טענות הנתבעת עולות בקנה אחד עם המדיניות המשפטית הבסיסית הראויה והנוהגת לפיה יש לנכות את השווי הריאלי של כל ההטבות שהתקבלו (ע"א 709/80 יוסף פרלמן נ' בנימין לוזון, פ"ד לו(4) 273 (1982)).
    9. שנית, טענה זו להיעדר הפחתת עלויות חברת הסיעוד נטענה במפורש ולא התקבלה (ת.א. (מחוזי ת"א) 26281-03-13 עז' המנוח מ.ז. נ' הפניקס (15.3.2018) – ראו סע' 123-127 בפסק הדין).
    10. לפיכך תגמולי המל"ל אותם יש לנכות בשל קצבאות הסיעוד לעבר ולעתיד עומדים נכון להיום על סך של 943,265 ₪.

 

    1. סיכום נזקי התובעת

עזרת הזולת

1,528,000

  

₪

ציוד רפואי ושיקומי

40,000

­

₪

הוצאות רפואיות

50,000

  

₪

התאמת דיור

50,000

  

₪

נסיעה וניידות

כאב וסבל

120,000

450,000

  

₪

₪

ניכוי מל"ל

סך נזקי התובעת

חלקה של הנתבעת 40%

  

943,000

1,295,000

518,000

₪

₪

₪
       

סוף דבר

  1. הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך של 518,000 ש"ח מעבר לתגמולי המל"ל, בצירוף שכר טרחת עורך-דין בשיעור כולל כנהוג וכמקובל של 23.6% ובצירוף הוצאות משפט שהוציאה התובעת (חוות דעת, שכר עדים ואגרה).
  2. הסכומים ישולמו תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד ליום תשלומם בפועל.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ט' אלול תשפ"ה, 02 ספטמבר 2025, בהעדר הצדדים.

 

כיצד יש לחשב נכות תפקודית, שעה שטינטון מפריע רק בשעות הלילה?

בית המשפט דן בשאלה כיצד יש לחשב נכות תפקודית, שעה שטינטון מפריע רק בשעות הלילה?

 

 

בית משפט השלום בראשון לציון

ת"א 37885-09-22 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

 

 

 

 

 

לפני

כבוד השופט יוני לבני

התובע

פלוני

נגד
 

הנתבעת

הפניקס חברה לביטוח בע"מ

 
 
   
 

פסק דין

 

    1. מהן אמות המידה לקביעת נכות בגין טנטון קבוע באוזניים? מהי המשמעות התפקודית של נכות בגין טנטון? אלה הן השאלות העומדות ביסוד התביעה שלפנינו.
    2. ביום 28.5.2021 נפגע התובע, יליד 6.10.1992, בתאונת דרכים. מומחים שמונו מטעם בית המשפט בהליך זה העמידו את נכויותיו בשיעור מצטבר של 21.62%, מתוכם 8.32% בתחום האורתופדי, 5% בתחום הפסיכיאטרי ועוד 10% בתחום האא"ג. מומחה בתחום הנוירולוגי שבדק את התובע לא מצא כי נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום זה. הנתבעת – חברת הביטוח, אינה חולקת על חבותה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, אולם בין הצדדים קיימת מחלוקת בנוגע לגבוה הנכות, וכפועל יוצא גם ביחס להיקף הפיצוי.

חוות הדעת הרפואיות

 

    1. התובע נבדק על-ידי המומחה האורתופדי מטעם בית המשפט, ד"ר משה לוינקופף. בהתאם לחוות הדעת, בבדיקת עמוד השדרה הצווארי הודגמה הגבלה קלה בטווח התנועות ביישור, פנייה לשמאל והטיה לימין. בבדיקת עמוד השדרה המותני הודגמה הגבלה קלה בטווח התנועות ביישור ופנייה לשמאל. על יסוד ממצאים אלה, העמיד המומחה את שיעור נכותו של התובע על 5% בגין הפגיעה בעמוד השדרה הצווארי, לפי פרט 37(5)(א) חלקי לתקנות הביטוח הלאומי, תשט"ז-1956 (להלן:  תקנות המל"ל); ועל 3.5% נוספים בגין הפגיעה בעמוד השדרה המותני לפי פרט 37(7)(א) לתקנות המל"ל. כן קבע המומחה אי כושר מלא לתקופה של חודש.
    2. עוד נבדק התובע על-ידי המומחה הפסיכיאטרי מטעם בית המשפט, ד"ר אורי ברודסקי. בהתאם לחוות הדעת, בעקבות תאונת הדרכים החל התובע לסבול מתסמיני הפרעת הסתגלות עם מרכיבים פוסט טראומתיים, חרדתיים ודכאוניים, שבעטיים החל בטיפול תרופתי. המומחה העמיד את נכותו הנפשית הכוללת של התובע על 5% לפי פרט 34(ב)(3), (2) ו-(2-1) מותאם לתקנות המל"ל, ואת נכויותיו הזמניות על 20% לשישה חודשים, ועל 10% לשישה חודשים נוספים.
    3. מומחה שלישי מטעם בית המשפט שבדק את התובע הוא ד"ר דניאל עובד, בתחום הנוירולוגי. ד"ר עובד קבע כי התובע סובל אמנם מנכויות נוירולוגית בשיעור של 5% בגין כאבי ראש, אך סבר כי לא קיים קשר סיבתי בין נכות זו לבין התאונה שבנדון.
    4. מומחה אחרון שבדק את התובע, הוא ד"ר דניאל ציק, בתחום האא"ג. ד"ר ציק התייחס לתלונותיו של התובע בנוגע לטנטון וציין כי תלונה בעניין זה נשמעה לראשונה במהלך הבדיקה שנערכה לו ביום 25.8.21, וכי מדובר בתלונה מאוחרת/גבולית. לדבריו, לאחר מועד זה, הוסיף התובע והתלונן על טנטון בביקורים חוזרים אצל רופאים שונים ב-23 הזדמנויות שונות, בין אוגוסט 2021 ועד אוקטובר 2022. לפי ממצאיו, לתלונת הטנטון הייתה תמיכה בבדיקת שמיעה מיום 6.9.22, שהצביעה על ירידת שמיעה בתדרים הגבוהים בשתי האוזניים. עוד הוסיף המומחה כי בהתאם לחומר שהוצג לפניו, התאונה אירעה במנגנון אחורי שכנראה גרם לתובע לפגיעה צווארית מסוג צליפת שוט, מתווה שיכול לגרום לפגיעה באיברי השמיעה ועקב כך לירידת שמיעה בתדרים הגבוהים ולטנטון. כן ציין המומחה כי התובע התלונן על טנטון תמידי, המקנה 10% לפי פרט 72(4)(ד)(2) לתקנות המל"ל, ואולם נכות זו תיחשב תולדת התאונה רק אם המומחה בתחום האורתופדי יקבע שאירעה לתובע פגיעת צוואר מסוג צליפת שוט. בהמשך לדברים אלה, ולאחר שהוצגה לו חוות דעת המומחה בתחום האורתופדי, אישרר מומחה האא"ג את הנכות שקבע וייחס אותה לתאונה. לדברי המומחה, טנטון הוא פגימה שאינה בת ריפוי, הדורשת מעקב רפואי וטיפולים תרופתיים ואחרים הניתנים על חשבון סל הבריאות. לבסוף ציין המומחה כי התובע הוא איש מכירות ותהיה לטנטון השפעה קלה על המשך תפקודו המקצועי.

טענות הצדדים

    1. לטענת התובע, פגיעתו בתאונה דנן אירעה עת היה בגיל צעיר, היא כללה נכויות שונות שמשקלן המצטבר גבוה ואופיין תפקודי, היא הביאה לכך שהוא אושפז לאורך זמן ניכר באשפוז יום ולא עבד לאורך חודשים ארוכים והיא פגמה באופן ממשי במסלול חייו. לדבריו, אלמלא התאונה היה שכרו מוסיף לעלות ומגיע עד כדי השכר הממוצע במשק. עוד גורס התובע כי נוכח אופי הנכויות ושיעורן המצטבר יש מקום לפסוק לו פיצוי בשיעור אקטוארי של 70% בגין הפגיעה בכושר השתכרותו. כן מצביע הוא על העלויות הגבוהות שבהן נשא בגין טיפולים רפואיים, לרבות 1,000 ₪ לחודש לצורך רכישת קנאביס; ועותר לפיצוי בגין עזרת צד ג' בשיעור כולל של 80,000 ש"ח.
    2. הנתבעת חלקה על חוות דעת מומחה האא"ג ואף הפנתה לו שאלות במסגרת חקירה נגדית. לטענתה, פרק הזמן שחלף בין תאונת הדרכים לבין הפעם הראשונה שבה הלין התובע על טנטון – כשלושה חודשים לאחר מכן, שולל קשר סיבתי בין הטנטון לבין התאונה. עוד היא גורסת כי הבדיקות הנלוות שבוצעו לתובע הצביעו על שמיעה תקינה, כשברקע קיימת בדיקה נוספת שממצאיה הציגו תמונה בלתי אחידה בנוגע למצבו, והדבר הצדיק לכל הפחות עריכת בדיקה נוספת. כן נטען בהקשר זה כי מדברי התובע עולה שהטנטון ממנו הוא סובל אינו קבוע ומכאן שאין מדובר ב"רעש תמידי באוזניים", אלא לכל היותר בטנטון זמני, שאינו מזכה בנכות.
    3. בצד הדברים האלה כופרת הנתבעת בטענות התובע בנוגע לבסיס שכרו ומצביעה על אופייה התנודתי של השתכרותו ועל חוסר העקביות שבה. לטענתה, אופי הנכויות מהן סובל התובע אינו תפקודי, ואינו מצדיק פסיקת פיצוי. לבסוף נטען כי אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין טיפולים רפואיים ובכלל זה קנאביס בהיעדר כל המלצה בנוגע לכך בחוות דעת המומחים.

דיון והכרעה

טענת הנתבעת בנוגע לחוות הדעת בתחום האא"ג

    1. כפי שצוין, הנתבעת חלקה על חוות דעת המומחה בתחום האא"ג ועל הנכות שקבע בגין טנטון בשיעור של 10%. כידוע, ככלל, יאמץ בית המשפט את חוות דעתו של המומחה מטעמו, אלא אם קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים סטייה ממנה (ראו למשל ע"א 5509/09 מסארווה נ' עזבון מסארווה (23.2.2014)). בהתאם לאמת מידה זו, נבחן עתה את טענות הנתבעת כסדרן.

עיתוי הגשת התלונה הראשונה בגין טנטון

    1. כאמור, לשיטת הנתבעת, פער הזמנים בן שלושת החודשים בין התאונה לבין תלונתו הראשונה של התובע בגין טנטון שולל קשר סיבתי בין התלונות לבין התאונה. לא מצאתי לקבל טענה זו. מומחה בית המשפט לא התעלם מחלוף הזמן בין התאונה לבין העלאת התלונות, עמד עליו מיוזמתו בחוות דעתו ותיארו ככזה היוצר מצב "גבולי". בצד זה הדגיש המומחה כי פער הזמנים האמור אינו מחליש מזיקתה של התלונה לתאונה, שכן הפנייה במועד זה אינה משקפת שיהוי בלתי סביר השולל קשר סיבתי –

"לא במיוחד, ממש לא במיוחד, אנחנו ברפואה השוטפת נתקלים גם בפער כזה של זמנים עד 3 חודשים זה גדר זמנים בהחלטה סביר... תלנה מאוחרת שנמסרה 3 חודשים ולא חודש אחרי או שבוע אחרי... אבל היא עדיין קבילה ועדיין סבירה... תלונה על טנטון בתוך פרק זמן של 3 חודשים היא אמנם גבולית, אבל היא עדיין בגדר סבירה, אני לא רואה בזה איזושהי בעיה מיוחדת" (פ/עמ' 9, ש' 31-7).

    1. בתוך כך, ציין המומחה כי אין לייחס משקל לכך שפניותיו הראשונות של התובע לטיפול רפואי לאחר התאונה לא כללו תלונות בגין טנטון, שכן לא זו בלבד שפנייה מאוחרת לרופא בתלונה על טנטון היא סבירה, אלא גם עצם הופעתם המאוחרת של תסמיני טנטון אינה בלתי הגיונית –

אני רוצה שגם יהיה מובהר נוסף, והוא שטנטון כמו גם פגיעות אחרות יכול להופיע מיד ובהקשר של הפגיעה עצמה מעצם החבלה באוזן או בסמוך לאוזן. טנטון כמו גם פגיעות אחרות יכול להופיע גם בפזת הריפוי. למה זה דומה? זה דומה לכוויה נאמר דרגה שלישית בכף היד שאתה סובל אחרי זה מצלקות וקונטרקטורות (...) רק 5-4 חודשים, 7 חודשים אחרי אתה סובל מנזקים בפזה של הריפוי, כך שאין הכרח שהטנטון יופיע במידי לאחר התאונה וזה בהחלט סביר שמופיע חודש חודשיים 3 חודשים אחרי. אנחנו תוחמים את הגבול הזה של 3 חודשים זה סביר. בדרך כלל לא מעבר לזה (פ/עמ' 10, ש' 27-17).

    1. ב"כ הנתבעת הקשה ושאל את המומחה אם עמדתו הייתה משתנה לו היה חולף פרק זמן ממושך יותר עד לתלונה הראשונה. המומחה אישר כי אילו חלפו 5-4 חודשים, היה מתקשה לקשור את התלונות לתאונה, אך שב והוסיף כי פרק הזמן דנן עודנו בגדר הסביר –

ש. למיטב הבנתי, בכל מקרה, אנחנו נמצאים מה שנקרא באמת ברף העליון הגבולי של קביעת הקשר הסיבתי, אם זה היה שבועיים מאוחר יותר אדוני היה שולל קשר סיבתי?

ת. לא, לא הייתי נתפס ליום יומיים בשבוע, לא הייתי נתפס לקטנות שכאלה.

ש. לא יום יומיים שבוע שבועיים מתי לא? אני אדע את זה לתיק הבא מתי לא?

ת. זה קשה לענות על השאלה הזו, אבל בוא נאמר 4 חודשים, 4 חודשים בטח כבר הייתי אומר שזה לא שייך (פ/עמ' 10, ש' 35- עמ' 11, ש' 4).

 

    1. לא מצאתי כי עמדת המומחה נסתרה או כי הוצג נתון חלופי בספרות או בפסיקה השולל את עמדתו לפיה הכרה בקיומו של קשר סיבתי בנסיבות העניין אינה עולה בקנה אחד עם המאפיינים הקליניים של טנטון. ב"כ הנתבעת הפנה בהקשר זה לפסק הדין שניתן בת"א (של' ת"א) 16175-08-19 פלוני נ' התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ (20.7.2023) (להלן: עניין פלוני)), שבו שלל בית המשפט את הקשר הסיבתי בין תאונת דרכים שעבר התובע לתלונות על טנטון שהעלה. דא עקא שבין המקרה האמור לבין המקרה שלפנינו קיימים מספר הבדלים שאינם מאפשרים גזירת מסקנה זהה. ראשית, בעוד שבענייננו פרק הזמן בין התאונה ועד לתלונה על טנטון עומד עד 3 חודשים, בעניין פלוני דובר על פרק זמן של ארבעה חודשים, קרי כזה שאף ד"ר ציק אישר שהיה מביאו לניתוק הקשר הסיבתי. שנית, בעוד שבענייננו התלונן התובע על טנטון למעלה מ-20 פעמים לאורך פרק זמן של כשנה (ועל כך להלן), סך תלונותיו של התובע לפני גורמי רפואה על טנטון במשך שנה בעניין פלוני הסתכם ב-5 תלונות בלבד. שלישית, בעוד שבענייננו העלה התובע גרסה עקבית ביחס לתלונותיו בגין טנטון, וגרסתו תאמה את הבדיקות הרפואיות, בעניין פלוני נרשמה אי אחידות בנוגע למיקום הטנטון – באוזן ימין או באוזן שמאל, תלונותיו לא התיישבו עם ממצאי הבדיקות שנערכו לו, והסבריו לשיהוי בפנייה נדחו על-ידי בית המשפט כבלתי אמינים. הנדון אינו דומה, אפוא, לראיה, ואין לגזור מן התוצאה בעניין פלוני מסקנות גם לתוצאה הנכונה בענייננו.
    2. אכן, קבועי זמן, ככל עניין הנוגע למידות ושיעורים, טומנים בחובם שרירותיות מסוימת, ואולם דווקא בשל כך ביקש המומחה להציב סטנדרטים כלליים ולא להיתפס למועד קשיח. בעשותו כן סבר המומחה כי פרק זמן של שלושה חודשים – בין אם לעצם הופעת תסמיני טנטון או לתלונה בגינן, הוא פרק זמן גבולי אך סביר לייחוס קשר סיבתי בין התלונה על טנטון לבין תאונת הדרכים. לא מצאתי כי תשובתו של המומחה משקפת "התחפרות" או כי אינה עולה בקנה אחד עם הקריטריונים המדעיים באופן המצדיק התערבות בה.

 

רעש תמידי באוזניים?

    1. הנתבעת הפנתה לדברי התובע שמהם עולה כי הטנטון אינו נשמע לכל אורך שעות היממה אלא רק בחלק מהזמן, וטענה כי נוכח זאת אין לראות ברעש הנשמע באוזניו משום "רעש תמידי" המזכה בנכות. לדעת המומחה, גם אם הטנטון אינו נשמע בכל רגע ורגע, בין היתר בשל רעש שממסך אותו, אין בדבר כדי לשנות מאופיו כטנטון קבוע.
    2. לאחר שעיינתי בחוות הדעת ובחקירת המומחה, מצאתי כי לא נפל פגם בקביעתו כי התובע סובל מרעש תמידי באוזניים, שהוא בבחינת טנטון קבוע המזכה ב-10 אחוזי נכות.
    3. טנטון מוגדר בסעיף 84א(ב) רישא לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), ובפרט 72(4)(ד)(2) לתקנות המל"ל, כ"רעש תמידי באוזניים". עיקר השגותיה של הנתבעת מתייחסות למשמעות המונח "תמידי". לשיטתה, משעה שהרעש אינו נשמע בכל רגע, הרי שהוא אינו עונה על ההגדרה של טנטון תמידי, לפי מובנה הלשוני הפשוט, ומכאן ששגה המומחה כשייחס לתובע נכות של 10%. אכן, משעה שהמחוקק בחר הגדרה מחמירה לשם הכרה בנכות עקב המופע הקליני של רעש באוזניים כ"רעש תמידי", הרי שמבין מכלול הרעשיים האפשריים באוזניים, רק "רעש תמידי" מוכר כטנטון (ראו עב"ל (ארצי) 18893-11-18‏ ‏ אמר - המוסד לביטוח לאומי‏ (20.8.2019) (להלן: עניין אמר)).
    4.  כיצד ייקבע אם הרעש הוא תמידי באופן המקים נכות? סעיף 84א(ב) קובע מספר תנאי סף מקדמיים, משפטיים באופיים, שבהיעדרם לא ייקבע כי מדובר בטנטון המזכה בנכות. אחד מתנאים אלה הוא קיומן של "פניות חוזרות ונשנות לטיפול רפואי, שתועדו ברשומה רפואית". תנאי זה שנקבע בשנת 2005, נובע מאופיו הסובייקטיבי של הטנטון, ונועד להבטיח כי תלונותיו של התובע אותנטיות וכי הן אינן תוצאה של הדרכה מלאכותית (ראו עב"ל (ארצי) 53/08 ברלכיס - המוסד לביטוח לאומי (21.10.2008) (להלן: עניין ברכליס); עב"ל (ארצי) 22736-09-10   כהן ישראל - המוסד לביטוח לאומי (29.5.2011)). ואולם הדרישה לפניות חוזרות ונשנות היא אך דרישה מקדמית, שהיא בבחינת שלב ראשון, המונח לפתחו של בית הדין (או פקיד התביעות). כפי שנקבע במספר החלטות שניתנו בבית הדין לעבודה, מי שעומד בתנאי הסף של "פניות חוזרות ונשנות" יעבור לשלב השני שבו תיבחן, בין היתר, שאלת אופיו התמידי של הטנטון. שאלה אחרונה זו היא שאלת רפואית-קלינית, ולכן עליה להיות מובאת לפתחו של מומחה רפואי שיחווה דעתו לגביה. פניות חוזרות ונשנות אינן מגבשות, אפוא, כשלעצמן טנטון קבוע, אלא הן משמשות, ביחד עם קריטריונים נוספים, בסיס למינוי מומחה רפואי שיכריע אם מדובר בטנטון קבוע, הכרעה שהיא במהותה רפואית-קלינית ולא משפטית –

"השאלה אם למבוטח טנטון תמידי בשתי האזנים אם לאו היא שאלה רפואית, שעל מנת להשיב עליה, מקום בו יש מחלוקת בין הצדדים, נדרש בית הדין להיעזר במומחה-יועץ-רפואי. טרם היעזרות במומחה-יועץ-רפואי, יש לבחון את קיומם של תנאי הסף הקבועים בסעיף 84א(ב) לחוק, ובכלל זה קיום תנאי הסף של "פניות חוזרות ונשנות", שכאמור נועד לבחון את מהימנות התביעה הנוגעת לטנטון. משתכלית הדרישה לקיומן של פניות חוזרות ונשנות היא בחינת המהימנות – אין חובה כי כל תלונה תתייחס במפורש לשתי האזנים דווקא או להיותה תמידית. לצורך בחינת מהימנות התביעה הנוגעת לטנטון די לעתים בעצם תלונת הטנטון ללא כל תוספת. השאלה האם לאור תלונות אלה ולאור יתר הנסיבות הרפואיות ניתן לקבוע קיומו של טנטון תמידי, מסורה קודם כל לבחינה רפואית" (עב"ל (ארצי) 29640-11-12  זינבה - המוסד לביטוח לאומי (9.12.2014)).

וכן –

השאלה שמא מבוטח סובל מ"טנטון תמידי" אם לאו הינה שאלה רפואית, על מנת להשיב על שאלה זו, מקום בו יש מחלוקת בין הצדדים, נדרש בית הדין להיעזר במומחה רפואי. אולם, טרם היעזרות במומחה רפואי, יש לבחון את קיומם של תנאי הסף הקבועים בסעיף 84א(ב) לחוק, ובכלל זה קיום תנאי הסף של "פניות חוזרות ונישנות", אשר נועד לבחון את מהימנות התביעה הנוגעת לטנטון (עב"ל (ארצי) 63705-03-16 ‏ יצחקייב - המוסד לביטוח לאומי  (9.7.2017) (להלן: עניין יצחקייב); ראו גם עניין אמר).

    1. אם צלח התובע את השלב הראשון, מהן אמות המידה שעל פיהן יקבע המומחה הרפואי אם הטנטון עונה על הקריטריון שבחוק הביטוח הלאומי? בחקירתו הנגדית הסביר ד"ר ציק כי בבסיס קביעתו בדבר טנטון קבוע עומדים שני קריטריונים: משך הזמן וריכוז התלונות על פני פרק זמן זה (פ/עמ' 21, ש' 5-4). בגדר כך, וביישום קריטריונים אלה על המקרה שלפנינו, הצביע המומחה על קיומן של עשרות תלונות ביחס לטנטון לאורך פרק זמן ממושך ובתדירות גבוהה. ואכן, עיון בחומר הרפואי מעלה כי התובע התלונן על צפצופים באוזניים ואובחן כסובל מטנטון ב-21 הזדמנויות לאורך זמן של כשנה (ופעמים נוספות בשנת 2023, אחת מהן בבדיקת המומחה עצמו), בתאריכים 25.8.21, 31.8.21, 12.9.21, 6.10.21, 18.10.21, 20.10.21, 22.10.21, 27.10.21, 8.12.21, 4.1.22, 18.1.22 2.2.22, 13.2.22, 28.2.22, 9.3.22, 13.3.22, 3.5.22, 1.6.22, 14.6.22, 4.7.22, 4.9.22. בדומה נקבע גם בעב"ל (ארצי) 27311-10-16 ג'ומעה – המוסד לביטוח לאומי (22.1.2019) כי המערער סובל מטנטון תמידי, בהתחשב "במכלול נסיבותיו של המקרה הנדון, על יסוד התיעוד הרפואי שממנו עולה כי המערער התלונן באופן חוזר ונשנה על פגיעה בתפקוד עקב טנטון תמידי ועל יסוד חוות דעתו של המומחה הרפואי כמכלול". כפי שציין מומחה בית המשפט –

זה יהיה טנטון תמידי אם הוא יציג לי 15 ביקורים על פני פרק זמן של שנה, שנה וחצי, כמו שאנחנו רואים פה. התמידיות נגזרת ... מפרק הזמן או ... מכמות הביקורים שמתבצעים באותו פרק זמן. אם יהיה ביקור אחד באותה שנה זה לא תמידי אבל פה יש לי 15 ביקורים לפחות בתוך פרק זמן לא קטן (פ/עמ' 20, ש' 36- עמ' 21, ש' 2).

    1. אמנם, עיקר תלונות הטנטון לא כללו התייחסות מפורשת מפי התובע להיותן תמידיות. עם זאת, עצם האינטנסיביות הרבה של תלונות אלה והרצף שיצרו לאורך זמן לאחר התאונה; האמירה באחד המקומות כי עם הזמן החולף חלה החמרה בטנטון; ההתייחסות בחלק מן התלונות להיבטים תפקודיים הנובעים מהם כגון תחושה של ירידה בשמיעה ושל הפרעה בשינה; הימצאות טנטון גם בבדיקה שערך המומחה; ועדותו של התובע כי הוא סובל מטנטון בתדירות שעשויה להגיע עד כדי מדי יום ביומו; כל אלה מצביעים על אופיו הכרוני והקבוע של הטנטון ומתיישבים עם סיווגו של המומחה את הטנטון כקבוע. נזכיר כי כפי שנקבע באחת הפרשות, העובדה שלא נרשם בתיעוד הרפואי במפורש 'טנטון תמידי' אלא רק 'טנטון' אין בה כדי להעיד שאין מדובר ב'רעש תמידי באוזניים' (ראו עב"ל 39707-03-12 כהן – המוסד לביטוח לאומי (25.2.2014)).
    2. לצד תכיפות התלונות, תמכה בקביעתו של המומחה גם בדיקת שמיעה שנערכה לתובע ביום 6.9.2022 (עמ' 172 לראיות התובע; אף שהמומחה ציין כי "זו בדיקה סובייקטיבית, היא שוות ערך לתלונה שנמסרה בחדר הרופא"; פ/עמ' 9, ש' 1). בבדיקה זו נמצא כי שמיעתו של התובע בתדרים הנמוכים היא תקינה (תוצאה שהתיישבה גם עם בדיקות נוספות שנערכו לתובע), אך קיימת ירידה קלה בשמיעה באוזן ימין בתדרים 4000-3000 הרץ וירידה שמיעה קלה בתדרים הגבוהים (6000 הרץ) באוזן שמאל. לדברי המומחה, ממצאים אלה נחשבים אופייניים לטנטון (פ/עמ' 13, ש' 37- עמ' 14, ש' 16; פ/עמ' 15, ש' 38- עמ' 17, ש' 16, ש' 2; עמ' 16, ש' 24-21; עמ' 18, ש' 3-2)
    3. המומחה מצא כי שילוב נתונים זה מצביע על טנטון כרוני, שהוא בבחינת רעש תמידי באוזניים. כאמור, טענתה העיקרית של הנתבעת היא שחלקיות הופעתו של הרעש אינה מתיישבת עם טענה לתמידיות. לא מצאתי כי יש בטענה זו כדי לסתור את חוות דעתו של המומחה. ודוקו: קיומו של הרעש בענייננו אך בחלק מן הזמן אינה נובעת מכך שמדובר בתופעה שבאה והולכת לסירוגין בתדירות משתנה אלא מכך שהרעש, שקיים באופן כרוני ומתמשך, אינו בא לידי ביטוי קונקרטי בכל רגע ורגע בשל רעש חיצוני שממסך ו"מחליש" אותו, הגם שהטנטון מוסיף להתקיים ברקע כל העת –

אני מתייחס לטנטון תמידי שהוא כרוני, שהוא נפרש על פני תקופה מאוד ארוכה. שוב גם פה כדאי להדגיש שטנטון כשאתה עסוק, כשאתה נמצא ברעש, כשאתה שומע מוסיקה, זה ממסך את הטנטון אתה לא תשמע אותו.. במהלך היום כשאתה נמצא בבית משפט (...) אני לא שומע אותו עכשיו (...) בלילה כשאתה לבד ביום שבת (...) מוקדם בבוקר אתה תשמע אותו, כך שהתופעה הזאת (...) יכולה להיות תופעה גלית שנשמעת היטב בערב בשעות שיש שקט ואתה עם עצמך יכולה לא להישמע. פצינט יכול לספר לי שאני שומע אותו רק בערב עדיין זה טנטון תמידי. התמידיות כאן היא הכרוניות יכול להיות של התהליך...זה יכול להיות באמת רצוף אבל זה גם יכול להיות משהו שקיים כל הזמן ובמקרה הזה הוא קיים כל הזמן ולכן הוא תמידי (פ/עמ' 18, ש' 37- עמ' 19, ש' 12).

    1. יצוין כי קביעה זו של המומחה מתיישבת גם עם הגיונם של דברים, ועם העובדה שאף לדברי התובע, הרעשים נשמעים בעיקר בשעות שבהם הרעש החיצוני נחלש, או במעברים בין עוצמות רעש –

זה בעיקר קורה לי לפני השינה זה קצת מפריע לי לישון ואז ההשלכות נשפכות על היום שלמחרת (...) כי השינה נפגעת.

ש. אבל התחושה העיקרית של הטנטון באה לידי ביטוי בערב לפני השינה?

ת. לא רק. זה גם קורה לי שאני מגיע לקניון. אם המקומות הומי אדם אני יוצא מהם אז כאילו הטנטון גם מוסיף איזה סוג של סחרחורת עם הראש צריך לציין את זה ולא אשקר אני לא אגיד שזה כל יום כל היום אבל זה פוגע בי במרבית מהשבוע.

ש. (...) שתי דוגמאות: אחת לפני השינה והשנייה זה מקומות אני מבין רועשים זאת הכוונה שאתה אומר.

ת. רואה איזה סוג של סחרחורת ואתה יודע גם אם אני שוב במיטה אז פתאום קופץ לי טנטון אבל זה יכול גם פתאום.

ש. זאת אומרת זה טנטון שהוא לא כל הזמן הוא רק....

ת. הוא לרוב, הוא לא 100% אבל הוא יכול בוא נגיד שטנטון הכי לייט יכול להיות שלוש פעמים בשבוע, הכי הארדקור יכול לפגוש אותי כמעט כל יום (פ/עמ' 7, ש' 35-15).

    1. עוד יצוין כי קביעה זו של המומחה אף מתיישבת עם קביעות דומות במקרים אחרים. כך למשל בת"א (של' חי') 48955-03-17  פלוני נ' מקוז (31.12.2021), עמד בית המשפט על כך שבשעות העבודה יש רעש סביבתי "הבולע" את אפקט הטנטון" (פסקה 9).
    2. בהקשר זה, מקובלת עליי קביעת המומחה כי לא ראה צורך להידרש לשאלת פנייתו של התובע להתלונן על טנטון לאחר הבדיקה שערך לו או לשוב ולבדקו. אכן, נוכח צבר אינטנסיבי של תלונות, בדיקות וממצאים לאורך פרק זמן ממושך לאחר התאונה, ובנסיבות שבהן אין טיפול רפואי ידוע לטנטון, יש טעם בעמדה כי אין רבותה בפניות נוספות לגורם רפואי לשם תלונה בגין טנטון –

אתה הולך פעם אחת אתה הולך 10 פעמים אתה הולך 15 פעמים לרופא לספר לו שיש לך טנטון... בסופו של דבר הרופאים מרפים את ידך ואומרים לך עזוב תיפטר מעניין הזה, תפסיק לבוא לפה, אתה מבזבז את זמני וזמנך (פ/עמ' 21, ש' 9-5).

    1. עוד מקובלים עליי דברי המומחה כי הגם שבדיקת התובע בוצעה עוד בספטמבר 2022 לא ראה צורך בעריכת בדיקה נוספת שכן הבדיקה נערכה "למעלה משנה לאחר התאונה שזה גדר זמנים שמסמן את סוף הפגיעה במערכת השמע. כל מה שקורה מעבר לתאריך הזה לא שייך" (פ/עמ' 16, ש' 35-32). לדבריו, מדובר בבדיקה אמינה, שאף תאמה את הממצאים האובייקטיביים, ומכאן שלא היה מקום לפקפק בה ולא התעורר צורך לערוך בדיקה נוספת (פ/עמ' 18, ש' 25-18). אכן, בדיקות רפואיות מעצם טבען "מצלמות" את מצב הדברים הקליני במועד עריכתן, כשתמיד קיימת אפשרות שעריכת בדיקות נוספות תצביע על שינוי בממצאים. השאלה אינה, אפוא, אם ניתן לבצע בדיקות נוספות, אלא אם קיימת חולשה בנתונים הקיימים המצדיקה לעשות כן, או שמא הבדיקות והממצאים שהצטברו מגבשים מובהקות מספקת. במקרה זה, משלא הוצגה סתירה ברורה ביחס לממצאי הבדיקה שערך המומחה בבדיקות אחרות שבוצעו, לא הובהר מדוע לא היה די בבדיקה זו ומדוע קם צורך בבדיקה נוספת.
    2. לטעמי, הימצאותו המתמשכת והכרונית של טנטון עולה בקנה אחד עם לשון המונח "רעש תמידי" שבחוק הביטוח הלאומי. זאת, גם אם ביטויו הסימפטומטיים של הטנטון כוללים "הפסקות" ואינם מופיעים בכל רגע ורגע, ובלבד שהופעתם תדירה, תכופה ואינטנסיבית דיה באופן המגבש רצף קבוע. בצד זה, נוכח אינטנסיביות הטנטון ומשמעויותיו התפקודיות הפוטנציאליות; נוכח אופייה הבינארי של הנכות בגין טנטון, שאינה מכירה בנכות בגין מקרה של טנטון חלקי; נוכח אופייה הסוציאלי של חקיקת הביטוח הלאומי ושל חוק הפלת"ד; ונוכח הצורך כי הנכות תשקף את מצבו ומגבלותיו האמיתיים של התובע, ניתן לקבוע כי הכרה בטנטון קבוע בנסיבות כדוגמת אלה שלפנינו, תואמת גם את תכלית ההוראה שבסעיף 84א לחוק הביטוח הלאומי, המבקשת לצמצם את מספר המקרים שבהם תוכר נכות בגין טנטון ולהבטיח את האותנטיות שלה. עובדת אי הופעתו של הטנטון בכל שעה ושעה תישקל בעת בחינת מידת הפגיעה התפקודית הנובעת מן הטנטון.
    3. לא נעלמו מעיני פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה שבהם אומצה פרשנות מצמצמת למונח "רעש תמידי". כך, בעב"ל (ארצי) 7950-03-15 פפו - המוסד לביטוח לאומי (10.10.2016) דחה בית המשפט את טענת התובע כי הוא סובל מטנטון קבוע, לאחר שהמומחה הרפואי קבע כי לא מתקיים טנטון שכזה, בהתבסס על בדיקה שערך שבה לא נמצא טנטון; על דברי התובע כי הטנטון "בא והולך"; ועל העובדה שטרם פנייתו למל"ל התלונן התובע על טנטון רק בשתי הזדמנויות. יצוין כי לאחר קבלת חוות דעתו של המומחה, נמנע התובע מלחקרו או להפנות אליו שאלות הבהרה. בדומה בעניין יצחקייב נדחתה הטענה לטנטון קבוע בשל אי קיום התנאי של "רעש תמידי באוזניים" לאחר שהתובע התלונן על טנטון רק פעם אחת קודם לפנייה למל"ל ולאחר שנמצא כי התובע לא חש בטנטון במהלך כל הבדיקה, גם לא עם אוזניות, הגם שלדברי עורכת הבדיקה, הבדיקה נעשתה בתנאים אופטימליים. מקרים אלה שונים במידה ניכרת מזה שבענייננו, שבו מספר תלונותיו של התובע עובר לבדיקתו גבוה במידה ניכרת; שבו בדיקה רפואית תמכה במאפייני הטנטון; ושמומחה בית המשפט קבע קיומו של טנטון קבוע – קביעה שהיא כאמור רפואית ולא משפטית – ועמד על קביעה זו גם לאחר חקירה נגדית.
    4. לא מצאתי, אפוא, כי נפל פגם המצדיק התערבות בחוות הדעת הרפואית של מומחה בית המשפט בתחום האא"ג, שהעמיד את נכותו של התובע בתחום זה על 10%, וראיתי לאמצה.
    5. בצד זה, מצאתי לאמץ גם חוות הדעת הרפואיות שנערכו בתחומים האורתופדי, הפסיכיאטרי והנוירולוגי. חוות דעת אלה נערכו בפירוט, ביסודיות ובבהירות ונשענו על אדנים רפואיים מנומקים. נוסף על כך, הצדדים לא העלו טענות קונקרטיות ומבוארות לסתירת ממצאיהן של חוות דעת אלה, ולא ביקשו לזמן את המומחים לחקירה נגדית.

הנכות התפקודית

    1. עמדנו לעיל על נכותו הרפואית של התובע. עתה יש לקבוע מהי דרגת נכותו התפקודית, קרי מהי מידת ההגבלה המעשית שהנכות הרפואית גרמה לו. כידוע, הלכה היא כי הפגיעה התפקודית אינה בהכרח זהה לנכות הרפואית, ואף אין לקבוע מעין חזקה המזהה את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית (ע"א 2577/14 פלוני נ' הפול (11.1.2015)). עם זאת, ברי כי לשיעור הנכות הרפואית נודעת חשיבות בהערכת שיעור הפגיעה התפקודית, ופעמים רבות היא אכן משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד (ראו 8799/08 הדסה נ' פלוני (23.1.2011)).
    2. אלא שגם מידת הפגיעה התפקודית אינה בבחינת "סוף פסוק", ובצדה יש לבחון מהי מידת ההשפעה של פגיעה זו על הניזוק המסוים במישור הגריעה מהשתכרותו בגין הנכות. לשם כך, על בית המשפט לתת את הדעת להשפעתה של הפגיעה על מקצועו ועל עיסוקו, בשים לב גם לגילו, השכלתו וכישוריו, וכן להפסד השתכרותו בפועל לאחר התאונה (ראו למשל ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23.8.2010)). כפי שנקבע באחת הפרשות –

"ככלל, ראוי להבחין בין הנכות הרפואית, הפגיעה התפקודית והגריעה מן ההשתכרות או מכושר ההשתכרות. זו האחרונה היא הקובעת. השפעת הנכות הרפואית על הפגיעה התפקודית אינה זהה בכל מקרה ומקרה ואף הפגיעה התפקודית (השונה מצידה מן הנכות הרפואית), אינה מלמדת, בהכרח, על הגריעה מסכום ההשתכרות בעתיד" (רע"א 8532/11  כהן נ' קרקובסקי  (5.3.2012)).

 

    1. בעת בחינת הערכת דרגת נכותו של התובע ומידת הגריעה מכושר השתכרותו, יש לתת את הדעת למספר נתונים:

נכותו הרפואית של התובע

    1. לתובע נקבעה נכות מצטברת של 21.62% מתוכה 5% (מתוך סך של 20%) בתחום הפסיכיאטרי, 10% בתחום האא"ג, ועוד 8.32% בתחום האורתופדי – 5% בעמוד השדרה הצווארי ועוד 3.5% בעמוד השדרה. מחד גיסא, מדובר בנכות מצטברת שאינה נמוכה, וכפי שנקבע לא אחת בפסיקה, השילוב בין מספר נכויות עשוי לטמון בחובו השפעה תפקודית מצטברת בעלת משקל סגולי גבוה יותר (ראו למשל ע"א 6553/96  צור שמיר נ' מלצר, פ"ד נג(1) 611, 617 (1999); ת"א (מח' חיפה)  2684-10-12  א"נ נ' הפול, פסקה 26 (13.6.2019)). מנגד, אף ששקלול קביעות המומחים הרפואיים מגיעה לנכות גבוהה באופן יחסי, הנכות מורכבת בעיקרה ממצבור נכויות בשיעורים מתונים ובתחומי רפואה נפרדים שרובם אינם קרובים, ומכאן שאין הכרח כי קיים לשילוב ביניהן ערך סינרגטי משמעותי (ראו למשל ת"א (של' חיפה) 22614-09-08 פחימה נ' כלל חברה לביטוח (24.1.2014)) לכך יש להוסיף כי כפי שיפורט להלן, הנכות הפסיכיאטרית שהיא אחת משלוש הנכויות המרכיבות את צבר הנכויות שבנדון, היא חלק קטן יחסית מסך נכותו הכוללת של התובע בתחום זה, וקיים ספק בנוגע להשפעתה השיורית. מנגד, יש להביא בחשבון את דברי התובע כי מאז התאונה הוא חש חרדה וחווה סיוטי לילה.
    2. נתון נוסף שיש להביא בחשבון בעת בחינת השפעתן התפקודית של הנכויות הוא העובדה שרכיב מרכזי מסך נכויותיו של התובע היא הנכות בתחום האא"ג בגין טנטון. ודוקו: אף שעמדת בתי המשפט לגבי טנטון אינה אחידה, הגישה הרווחת בפסיקה היא שהמשמעות התפקודית של הטנטון נושאת אופי מוגבל ונופלת מן הנכות הרפואית, אלא אם קיימת אינדיקציה ברורה לקיומה של השפעה תפקודית (ראו למשל ע"א 8930/12  הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (31.7.2014); ת"א (מח' מרכז) 47820-09-11  פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פס' 51-49 (11.09.2016)); ת"א (שלום י-ם) 33225-09-11  פלוני נ' מכינה קדם צבאית תורנית "אלישע" פסקאות 35-32, 60-59 (18.03.2015); ת"א (של' רמלה) 41380-07-17  פלוני נ' פלונית פס' 36-34 (22.05.2022); השוו: ת"א (שלום הרצ') 31534-11-13 י.מ.י נ' שומרה, חברה לביטוח בע"מ, פס' 46 (13.10.2021)).
    3. בענייננו העיד התובע כי הטנטון טומן בחובו השפעה תפקודית בעיקר בשעות הלילה, מקשה עליו לישון וכפועל יוצא מביאה לכך שהוא עייף בשעות העבודה. מנגד יש לתת את הדעת לעובדה שהטנטון אינו נשמע באוזניו של התובע לאורך חלק ניכר משעות היום, בפרט בשעות שבהן הוא נמצא בעבודתו, וביטויו הקונקרטיים תחומים ומדודים. עוד יש לתת את הדעת לדברי המומחה כי השפעת הטנטון על עיסוקו של התובע כאיש מכירות או כמנהל פרויקטים היא השפעה קלה ("יותר נוח ויותר נעים להיות בריא כשאין לך כלום"; פ/עמ' 22, ש' 8-1).

מצבו הרפואי של התובע שאינו קשור לתאונה

    1. בעת בחינת השפעתה הרפואית של התאונה על נכויותיו של התובע יש לתת את הדעת גם למצבו הרפואי שקדם לתאונה ולכל מצב רפואי שאינו קשור בה. בגדר כך, מצא, כאמור, מומחה בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, כי עובר לתאונה סבל התובע מנכות בשיעור של 15% עקב הפרעת קשב וריכוז שבעטיה אף נזקק לטיפול תרופתי. המומחה ציין כי התובע מסר תיאור חלקי של מצבו הנפשי והתפקודי טרם התאונה, לטענת התובע – היות שלא זכר חלק מן הפרטים. לכך יש להוסיף כי בחקירתו הנגדית אישר התובע כי בעת שירותו הצבאי איים באופן כוזב כי יתאבד, לאחר שלא שובץ היכן שביקש (פ/עמ' 6, ש' 34-27). בהמשך לדברי המומחה, גם נתון זה משליך על מידת המהימנות שיש לייחס לדברי התובע. יצוין כי מהחומר הרפואי שצורף על-ידי הנתבעת עולה כי התובע למד בכיתת חינוך מיוחד וסיים רק 9 שנות לימוד שבמהלכן עבר שלושה בתי ספר. לאחר מכן פרש מלימודיו בשל בעיות משמעת, ללא בגרות. עוד עלה מהחומר כי שירותו הצבאי התאפיין במוטיבציה נמוכה, ריבוי בעיות משמעת, רמת תפקוד לקויה וקושי רב להסתגל ולקבל סמכות.
    2. תחום נוסף שבו סבל התובע מנכות שאינה קשורה בתאונה הוא התחום הנוירולוגי. התובע התלונן על כאבי ראש, קשיי זיכרון ונימולים. בתצהירו הדגיש התובע כי הוא מתקשה לעבוד, בין היתר בשל כאבי ראש חוזרים ונשנים. מומחה בית המשפט קבע בגין תלונות אלה נכות בת 5%, אך קבע כי זו אינה קשורה בתאונה.
    3. לבסוף, בעדותו מסר התובע שלפני כשנה הייתה לו תאונת עבודה שבה נפגע בעצם הזנב, סבל משבר, נעדר מעבודתו כמה חודשים "והיום אני משקם את עצמי דרך סיוע מההורים, דרך פיזיותרפיות, תרגילים שאני חוזר עליהם בבית". לדבריו, הוא צפוי לחזור בזמן הקרוב לפעילות מלאה (פ/עמ' 1, ש' 32-29). כן עבר התובע תאונת דרכים נוספת חודשיים לפני העדות, הגם שאין אינדיקציה לנזק ממשי שנגרם לו עקב כך (פ/עמ' 2, ש' 35-28).
    4. חלק מן הקשיים התפקודיים שעליהם הצביע התובע, מקורם, אפוא, באירועים שאינם קשורים בתאונה.

היחס בין רמת השתכרותו של התובע לפני התאונה לרמת השתכרותו לאחר התאונה

    1. לאורך השנים עבד התובע כאיש מכירות, ולדבריו, בשנים האחרונות, בין היתר בשל התאונה, שינה את תפקידו והיה למנהל פרויקטים. התובע צירף תלושי שכר ספורים בגין עבודתו בשנת 2021 וכן דוח רציפות ביטוח. עיון בדוח רציפות הביטוח של התובע מעלה כי לאורך מרבית התקופות שלאחר שחרורו מהצבא ועד היום, לא התמיד התובע בעבודתו לאורך זמן, ועבר מעבודה לעבודה. בצד זה, מנתוני ההשתכרות ניכרת עלייה בשכרו של התובע לאורך עיקר השנים שלפני התאונה. כך, בשנת 2015 עבד התובע משך שלושה חודשים, בלבד בשתי עבודות שונות, והשתכר בממוצע סך של 3,033 ₪ (ברוטו, בחישוב חודשי; פחות מ-1000 ₪ בחישוב שנתי); בשנת 2016 עבד התובע ב-7 עבודות שונות והשתכר בממוצע סך של 3,848 ₪ (ברוטו, בחישוב חודשי; 2,886 ₪ בחישוב שנתי); בשנת 2017 עבד התובע ב-7 עבודות שונות, והשתכר בממוצע סך של 5,881 ₪ (ברוטו, בחישוב חודשי; 5,391 ₪ בחישוב שנתי); בשנת 2018 עבד התובע ב-2 עבודות שונות והשתכר בממוצע סך של 6,108 ₪ (ברוטו, בחישוב שנתי); בשנת 2019 עבד התובע ב-4 עבודות שונות, והשתכר בממוצע סך של 10,884 ₪ (ברוטו, בחישוב שנתי). בשנת 2020, היא שנת הקורונה, עבד התובע ב-4 עבודות שונות, והשתכר בממוצע סך של 5215 ₪ (ברוטו, ב-7 חודשי עבודה. לא בוצע חישוב שנתי עקב מגבלת העבודה בשל מגפת הקורונה).
    2. במהלך שנת 2021 עבד התובע ב-5 עבודות. בחודש ינואר 2021 עבד התובע בחברת מנפאואר ישראל והשתכר 3,755 ₪. מתלושי שכר של התובע עולה כי במחצית חודש פברואר הוא החל לעבוד בחברת תיק תיק פתרונות תקשורת והוסיף לעבוד בחברה זו עד לחודש אפריל. השתכרותו בתקופה זו עמדה בממוצע (לאחר מס) על 4,772 ₪. בחודש מאי, הוא חודש התאונה, החל התובע לעבוד בחברת ארקדי קרול. בחודש זה השתכר התובע (לאחר מס) סך של 5,483 ₪. התובע הוסיף לעבוד בעבודה זו עד לחודש ספטמבר 2021 (חודש שבו עבד רק לאורך 10 ימים, קרי שליש חודש), והשתכר בממוצע בחודשים אלה סך של 4241 ₪. בד בבד יצוין כי בחודש יולי 2021, לאחר התאונה, קיבל התובע בונוס בגין מכירות, דבר המלמד על מצבו התפקודי. בד בבד, עבד התובע בחודשים יולי וספטמבר בחברת אקסון פתרונות בע"מ והשתכר סך של 4,663 ₪. בסה"כ השתכר, אפוא, התובע בחודשים יוני ועד ספטמבר 2021 סך של 4,700 ₪, בדומה לשכרו לפני חודש מאי 2021. בהמשך לכך, ולאחר שבחודש אוקטובר לא עבד, השתכר התובע בחודשים נובמבר-דצמבר 2021, סך ממוצע של 4930 ₪ (ברוטו).
    3. התובע לא עבד לאורך מרבית שנת 2022, עד שבחודש ספטמבר 2022 החל לעבוד במכללת איקום, התמיד בעבודתו במשך 4 חודשים והשתכר בממוצע כ-9000 ₪. בשנת 2023 עבד התובע בחודשים ינואר-ספטמבר ב-3 עבודות שונות והשתכר בממוצע 5,910 ₪ (ברוטו). לאורך מרבית החודשים הבאים שבמהלכם פרצה מלחמת חרבות ברזל התובע לא עבד, והוא חזר לעבודה בחודש אפריל 2024, עת עבד בחברת מ.ל ליפט איט בע"מ והשתכר בממוצע, במשך שלושה חודשים, סך של 8,961 ₪. לא הוצגו נתונים לגבי עבודתו של התובע לאחר מכן, ולפי הנטען סביב מועד זה הוא עבר תאונה נוספת שבעטיה נעדר מעבודתו.
    4. עיון בנתונים מצביע על התמונה הבאה:
    5. התובע אינו מגלה יציבות בעבודתו ומרבה להחליף עבודות עד כי קשה לזקק בסיס שכר ברור בגין כל עבודה בנפרד או להסיק מאי עבודה בחודש ספורדי זיקה הכרחית לתאונה.
    6. בחודש התאונה (מאי 2021) החל התובע (שוב) עבודה חדשה. היות שמדובר בחודש אחד, ושהשכר שקדם לו היה נמוך יותר, קשה לראות בשכר שהתובע השתכר באותו חודש יחיד, בסיס מייצג באופן הכרחי. לאחר התאונה הוסיף התובע לעבוד באותה עבודה (וכן בעבודה נוספת) עוד למעלה משלושה חודשים בשכר מצטבר דומה (לרבות בונוסים). במהלך חודש ספטמבר 2021 עזב התובע את עבודתו ואולם בשים לב לריבוי החלפת העבודות קשה לקשור את החלפת העבודה דווקא לתאונה, כך בפרט בשים לב לכך שהתובע שב לעבודה בחודש נובמבר 2021 (למשך חודשיים) בשכר דומה.
    7. בהמשך לכך, בשנת 2022 התובע לא עבד לאורך חודשים ארוכים, בדפוס שאינו מאפיין את הילוכו בדרך כלל, באופן המרמז על קשר בין עובדה זו לתאונת הדרכים. אשפוזו של התובע בשלהי תקופה זו באשפוז יום במוסד השיקומי רעות וסיכום האשפוז הקושר את האמור לתאונה (ראו עמ' 162-160, 173 לראיות התובע), מצביע אף הוא על קשר בין הדברים. עם זאת, חזרתו של התובע לעבודה בחודש ספטמבר 2022 בלי שחל שינוי משמעותי בנכויותיו בהשוואה לנכויות הזמניות (למעט ירידה של 5% בנכות הפסיכיאטרית בהשוואה לנכות הזמנית) ובשכר גבוה במידה ניכרת, מעורר שאלה אם אכן הייתה הצדקה רפואית להימנעותו של התובע לחלוטין מלעבוד באותה תקופה.
    8. כאמור, בשנת 2023 עבד התובע ברצף במשך 9 חודשים בשכר גבוה מזה שהרוויח בשנת 2021, וזאת עד סמוך לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל. לאחר מכן ולאורך מרבית התקופה עד לחודש אפריל 2024 נמנע התובע מלעבוד. בחודש אפריל 2024 שב התובע לעבוד בשכר גבוה מזה שהרוויח בשנת 2021 לפני התאונה. לאחר מכן, עבר התובע תאונה נוספת שבעטיה נעדר מעבודתו. נוכח ריבוי החלפות העבודה של התובע ללא קשר לתאונה; בשים לב לכך שהתובע שב להרוויח שכר גבוה מזה שהרוויח קודם בלי שחל שינוי בנכותו; נוכח חובת הקטנת הנזק; ובשים לב לאירועים החיצוניים שעשויים היו להשפיע על שאלת העסקתו; איני סבור כי יש לייחס את אי עבודתו בין אוקטובר 2023 ועוד אפריל 2024 לתאונה שבנדון.

חישוב הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות – סיכום

    1. על יסוד כל המקובץ מצאתי לקבוע כדלקמן: ראשית, ובנוגע לנכות בגין הטנטון, הרי נוכח ההפרעה לשינה מחד גיסא; ואי שמיעת הרעש בשעות העבודה מאידך גיסא; ובשים לב לפסיקה שנסקרה ולדברי המומחה ביחס לנפקות התפקודית של הטנטון בנסיבות העניין, מצאתי כי יש להכיר בהשפעה תפקודית של הנכות בשיעור של 50% מן הנכות הרפואית. שנית, ובנוגע להשפעה התפקודית בעבר, הרי שבכל הנוגע לתקופה שבה התובע לא עבד (או עבד חלקית) בחודשים אוקטובר 2021 וכן ינואר-אוגוסט 2022. מצאתי לייחס לתובע נכות תפקודית וגריעה מכושר ההשתכרות בשיעור זהה לנכות הרפואית (למעט הטנטון שיוכר, כאמור, כ-50%). כאמור, הגם שהתובע לא עבד גם בחלק מחודש ספטמבר 2021 ובחודשים אוקטובר 2023-מרץ 2024, לא מצאתי לקשור את אי עבודתו בחודשים אלה לתאונה, הן בשל דפוס החלפת העבודות שאפיין אותו; הן (בנוגע לתקופה השנייה) בשל מלחמת חרבות ברזל ובשל העובדה שקודם לתקופה זו הרוויח התובע שכר גבוה מזה שהרוויח בתקופה שקדמה לתאונה בשנת 2021; שלישית, ובנוגע לגריעה מכושר ההשתכרות לעתיד, נוכח גובה הנכות המצטברת מחד גיסא, ומנגד - ההיסטוריה התעסוקתית הבלתי יציבה של התובע, מצבו הרפואי המשמעותי שאינו קשור בתאונה, והשמירה על שכרו לאורך תקופות ארוכות לאחר התאונה ביחס לשכר בשנת 2021, ואף העלייה המשמעותית בשכר בחלקן, מצאתי כי הגריעה מכושר ההשתכרות נופלת מן הנכות הרפואית ועומדת על שיעור אקטוארי של 60% מן הנכות הרפואית המצטברת (בניכוי 50% מן הנכות הרפואית בגין טנטון). בסה"כ, עומדת, אפוא, הגריעה מכושר ההשתכרות לעתיד על 60% מתוך 17.26% (הנכות הרפואית בניכוי 50% בגין הטנטון), קרי 10.356%.

בסיס השכר של התובע

    1. כאמור, עבודתו של התובע לאורך השנים לא הייתה יציבה ושיעור השתכרותו ידע עליות ומורדות בחישוב שנתי. בשנת התאונה היא שנת 2021 הרוויח התובע החל ממחצית חודש פברואר ועד למועד התאונה בסוף חודש מאי, בממוצע בשתי עבודותיו, סך של 4,975 ₪, ולאחר הצמדה סך של 5,675 ₪. אף שבחלק מן התקופות שקדמו למועד זה הייתה השתכרותו של התובע גבוהה יותר, הרי שמשעה שחלף זמן מאז מועדים אלה (שנת 2019) ומשעה שאין בסיס להנחה כי שכרו של התובע לאחר התאונה היה עולה פתאום בבת אחת ללא כל סיבה, מצאתי להשתמש בנתון זה כבסיס לבחינת הפסדיו בעבר.
    2. אשר לעתיד – על בסיס השכר לעתיד לגלם את פוטנציאל השתכרותו של התובע. פוטנציאל זה צריך להסתמך על שכר מבוסס ומשקף, להבדיל משכר ספורדי ומקרי, אך בד בבד עליו לבטא פוטנציאל שכר לאורך זמן ולאו דווקא את שכרו האחרון בפועל. בעת בחינת בסיס שכרו של התובע יש לתת את הדעת למספר נקודות: ראשית, לעובדה שהתובע הוא אדם צעיר באופן יחסי אך גם לכך שהוא מצוי בשוק העבודה לא מעט שנים, בין היתר בשל כך שעזב את בית הספר לאחר 9 שנות לימודים ולא פנה ללימודים גבוהים; שנית, לעלייה ההדרגתית בשיעור השתכרותו המצטבר בין השנים, עד לשיא בשנת 2019, שאותו הרוויח במצטבר במשך שנה שלמה. אמנם, בשנת 2020 חלה ירידה בשכרו ואולם קשה לנתק נתון זה ממגפת הקורונה שהשפיעה על שוק העבודה, וניתן להניח כי נתנה את אותותיה גם בעיסוקו של התובע בתחום המכירות. שלישית, לנכויותיו הנוספות של התובע שאינן קשורות בתאונה (בשיעור מצטבר של 19.25%), ומנגד לעובדה ששיעורי ההשתכרות שלו, לרבות אלה הגבוהים יותר, הושגו בהינתן אותן נכויות; רביעית, לעובדה שלתקופות מסוימות בשלהי שנת 2022 וכן בשנת 2024 (עד ששב ונפגע בתאונה שתוצאותיה המדויקות לאורך זמן לא הובהרו), השתכר התובע שכר גבוה יותר משזה שהשתכר בשנת 2021, עובר לתאונה, במספרים המתקרבים לגובה השכר שהרוויח בשנת 2019, וזאת במומו.
    3. על יסוד שיקולים אלה, ובראשם גילו הצעיר, העלייה ההדרגתית בשכר עד לשנת הקורונה ומשך הזמן שבו הרוויח את רמת השכר הגבוהה ביותר, המקנה לנתון זה אמינות ותוקף, מצאתי להעמיד את פוטנציאל השתכרותו של התובע על ממוצע שכרו המצטבר בשנת 2019. כאמור, שכר זה עומד על 10,884 ₪. לאחר ניכוי מס (לפי 2.25 נקודות זיכוי) עומד השכר על 10,136 ₪, ולאחר הצמדה הוא עומד על 11,610 ₪.

חישוב הנזק

    1. למען הסדר הטוב, להלן הנתונים הרלוונטיים לחישוב נזקו של התובע:

תאריך לידה: 6.10.1992

תאריך תאונה: 28.5.2021

גיל התובע בתאונה: 29

גיל התובע כיום: 33

נכות רפואית: 21.62%

נכות תפקודית ושיעור גריעה מכושר השתכרות לעתיד: 17.26%*0.6= 10.356 %

בסיס שכר לעבר: 5,675 ₪.

פוטנציאל השתכרות לעתיד: 11,610 ₪.

כאב וסבל

    1. לתובע נכות רפואית בשיעור של 21.62%. לכך יש להוסיף כי בהתאם לחומר שהוצג, התובע אושפז באשפוז יום במרכז הרפואי השיקומי רעות, בין התאריכים 10.7.22 ועד 11.8.22, ובסה"כ 32 ימים (עמ' 162-160 לראיות התובע). כידוע, אשפוז יום נחשב אף הוא אשפוז לצורך חישוב נזק לא ממוני, לרבות כזה הנעשה לצורך סיעודי (ראו 8452/02 פלוני נ' כהן, פסקה 8 (15.2.2005); ע"א 235/78  הורנשטיין  נ' אהובי, פ"ד לג(1) 346, 349 (1979)). בהתאם לתחשיבים המקובלים, התובע זכאי, אפוא, לפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל, בסכום כולל של 62,520 ₪.

הפסד השתכרות לעבר

    1. כידוע, פיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר יינתן רק בגין הפסד מוכח בעין הקשור סיבתית לתאונה שבנדון. אמת המידה לבחינת קיומם של הפסדים בעין הוא בסיס השכר עליו עמדנו, 5,675 ₪.
    2. כפי שפורט בהרחבה לעיל, לא מצאתי כי הוכח שהימנעותו המלאה של התובע מלעבוד בחלק מן החודשים שלאחר התאונה נובעת מן התאונה שבנדון. זאת, בין אם מטעמים הנוגעים לדפוס הבלתי יציב של התנהלותו התעסוקתית לפני התאונה; מטעמים הקשורים בנכויות שאינן קשורות בתאונה; מטעמים הקשורים בכך שבחלק מן המועדים לאחר התאונה, לרבות בחודשים הראשונים אחריה, הוסיף התובע לעבוד ושכרו לא נפגע; מטעמים הקשורים באירועים חיצוניים המשפיעים על יכולת ההשתכרות (מלחמת חרבות ברזל) או מטעמים הקשורים בחובת הקטנת הנזק. מנגד, לא מצאתי כי בעת בחינת שאלת הפסד השתכרותו של התובע לעבר ניתן להתעלם מן הנכויות המשמעותיות ומהשפעתן הפוטנציאלית על יכולתו של התובע למצוא עבודה. בשקלול האמור מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בגין החודשים שבהם לא עבד לאחר התאונה, או בכאלה שבהם שכרו נפגע באופן ממשי, בגובה שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות בעקבות התאונה, שעליה עמדנו לעיל. נכותו התפקודית של התובע בחודש אוקטובר 2021 עמדה על 30.33% (בשל נכות פסיכיאטרית זמנית של 20%), וההפסד הוא, אפוא, 5,675*0.3033=1721 ₪. נכותו התפקודית של התובע בחודשים ינואר-מאי 2022 עמדה על 21.62% (בשל נכות פסיכיאטרית זמנית של 10%), וההפסד הוא, אפוא, 5,675*0.2162*5= 6,134 ₪. נכותו התפקודית של התובע בחודשים יוני-אוגוסט 2022 היא 17.26%, וההפסד הוא, אפוא, 3*17.26%*5,675= 2,939 ₪. סך ההפסד לעבר, עומד, אפוא, על 10,794 ₪, בתוספת פנסיה 12,143 ₪, ובתוספת ריבית מאמצע התקופה על 12,443 ₪.

הפסד פוטנציאל השתכרות לעתיד

    1. כאמור, בסיס השכר של התובע לעתיד עומד על 11,610 ₪. נכותו התפקודית ושיעור הגריעה מכושר השתכרותו עומדים על 10.356%. בשקלול האמור,  סך הפסד פוטנציאל השתכרותו של התובע לעתיד עומד 309,678 ₪ ובתוספת פנסיה 348,388 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

    1. התובע עותר לפיצוים בגין הוצאות רפואיות לרבות בגין קנאביס לעבר ולעתיד וכן בגין הוצאות נסיעה. כידוע, חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 קובע בסעיף 3(א) לו כי זכותו של כל תושב בישראל לקבל את שירותי הבריאות לפי החוק באמצעות קופת החולים שבה הוא חבר. סעיף 3(ד) לחוק קובע כי "שירותי הבריאות הכלולים בסל שירותי הבריאות יינתנו בישראל לפי שיקול דעת רפואי, באיכות סבירה, בתוך זמן סביר ובמרחק סביר ממקום מגורי המבוטח, והכול במסגרת מקורות המימון העומדים לרשות קופות החולים לפי סעיף 13". בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724 (1997) נפסק כי הזכות לקבלת שירותי בריאות משתרעת גם לגבי מקרים שבהם קיים מזיק הגורם לנזק.
    2. התובע הציג אסמכתאות להוצאות רפואיות בהן נשא בשווי כולל של כ-11,000 ₪. ברם, לבד מהצגת חשבוניות בגין רכישת תרופות שונות שלא הובהר טיבן, לא נמסר פירוט בנוגע לזיקתן של ההוצאות לנכויות שנקבעו לתובע בעקבות התאונה. דברים אלה מקבלים משנה תוקף נוכח נכויותיו המשמעותיות של התובע שאינן קשורות בתאונה; וכן נוכח האמור בחוות דעת כל אחד מבין המומחים השונים לפיהן כל העליות הנדרשות עקב הנכויות שנקבעו מכוסות בסל הבריאות. בצד זה, בהיעדר המלצה של מי מבין המומחים כי התובע ייטול קנאביס רפואי, ובהתקיים טעמים שאינם קשורים בתאונה שעשויים היו להצדיק רכישת קנאביס, לא מצאתי בסיס לפסיקת פיצוי בגין רכישת חומר זה. ממילא לא הוצג רישיון לרכישת קנאביס לתקופה כזו או אחרת (זולת התייחסות כללית לקיומו של רישיון ולמספרו באחת החשבוניות) ולא הוברר הבסיס המדויק לסכום הנטען. לכך יש להוסיף כי לא הובאו כל אסמכתאות בגין הוצאות נסיעה ולא הובהר הצורך המוגבר בנסיעות עקב המצב הרפואי.
    3. בשקלול האמור, מצאתי לפסוק לתובע הוצאות רפואיות ונסיעות, לעבר ולעתיד, בסכום גלובלי של 7,000 ₪.

עזרת צד ג'

    1. התובע עותר לפיצוי בגין עזרת צד ג' נוכח עזרה לה נזקק ויזדקק מבני משפחה. אכן, כשבן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע מאמץ יוצא דופן וחריג מעבר למקובל בין בני משפחה, יהיה הנפגע זכאי לפיצוי בגין אותה עזרה גם אם אין הוא משלם עבורה (ע"א 1164/02  קרנית נ' פלוני, סעיף 11 (4.8.2005)). אלא שבענייננו, לא זו בלבד שהתובע לא הציג כל עזרה בשכר, אלא שגם טענותיו לעזרת בני משפחה היו כלליות ועמומות, ולא הובא כל בן משפחה שיעיד על עזרה שכזו. בנסיבות אלא, ובשים לב לשיעור הנכות ולאופייה וכן לנכויות שאינן קשורות בתאונה, מצאתי לפסוק לתובע סכום גלובלי של 10,000 ₪ בראש נזק זה, לעבר ולעתיד.

סוף דבר

  1. על רקע כל המפורט לעיל, התביעה מתקבלת במובן זה  שהנתבעת תשלם לתובע בגין נזקיו עקב תאונת הדרכים מיום 28.5.2021, סך כולל של 440,351 ₪ בניכוי עלות חוות הדעת הנוירולוגית בסכום של 5,900 ₪, ובסה"כ 434,451 ₪. לסכום זה יוספו שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ והאגרה כפי ששולמה. כן תצטרף לסכום זה ריבית שקלית ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ל' אב תשפ"ה, 24 אוגוסט 2025, בהעדר הצדדים.

האם קטיעת אצבע בעת הפעלת כננת חשמלית ברכב שטח לצורך שחרור כבל וחיבור וו גרירה, כחלק מבדיקת תקינות הכננת לפני ניסיון גרירה, מהווה תאונת דרכים לפי חוק הפלת״ד?

בית המשפט דן בשאלה האם קטיעת אצבע בעת הפעלת כננת חשמלית ברכב שטח לצורך שחרור כבל וחיבור וו גרירה, כחלק מבדיקת תקינות הכננת לפני ניסיון גרירה, מהווה תאונת דרכים לפי חוק הפלת״ד?

 

בית משפט השלום ברמלה

ת"א 9489-07-21 פלוני נ' ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ

 

 

 

לפני

כבוד השופטת מיכל מועלם שיפרמן

תובע

פלוני
נגד
 

נתבעת

ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ
   

פסק דין

 

תביעה לפיצויים על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים , התשל"ה-1975 (להלן: " החוק"). המחלוקת בין הצדדים עוסקת הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק.

רקע

    1. התובע, יליד 29.5.1974, הנהג והמחזיק ברכב שטח מ"ר 4686930 (להלן: " הרכב") נפגע בתאונה ביום 29.12.2019 במהלכה נקטע קטיעה מלאה הגליל הדיסטאלי באצבע 2 בידו השמאלית הדומיננטית.

      בהתאם לטענת התובע (בתמצית) במועד התאונה הוא ביקש לחבר וו גרירה לכננת חשמלית שהותקנה ברכב וכאשר הפעיל את הכננת על מנת למשוך את הכבל שלה החוצה, נמשך הכבל הפוך לכיוון פְנים ואצבעו נתפסה בכננת ונקטעה (להלן: " התאונה").

    2. הנתבעת היא מבטחת הרכב בפוליסת ביטוח חובה. בכתב הגנתה טענה הנתבעת, בין היתר, כי התאונה לא מהווה " תאונת דרכים" כמובנה לפי החוק.
    3. מומחה שמוּנה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה העריך כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 5% בגין קטיעה של הגליל המרוחק באצבע 2 בכף היד השמאלית וכן נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין צלקת רגישה במקצת למגע בגדם באצבע 2; מומחה שמוּנה מטעם בית המשפט בתחום הכאב העריך כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 20% וכי יש חפיפה של נכות זו עם מחצית מהנכות שקבע מומחה בית המשפט בתחום האורתופדיה בעניין הצלקת המכאיבה.
    4. בדיון הוכחות שהתקיים ביום 15.7.2025 העיד בפניי התובע, חברו מר כרמי רוזנבאום וכן נחקרו שני המומחים שמונו מטעם בית המשפט והחוקר מטעם הנתבעת מר אליהו שדה.
    5. להלן אדון תחילה בנסיבות קרות התאונה ובהמשך אבחן האם אותן נסיבות מקימות חבות בהתאם לחוק, אם לאו ובהתאמה אדון בסוגיית הנזק.
    6. ההדגשות בפסק הדין אינן במקור.

נסיבות התרחשות התאונה

    1. התובע תאר בתצהיר מטעמו את נסיבות קרות התאונה כדלקמן:

      ביום 25.12.2019 התקין התובע לרכב, באמצעות יצרן מורשה, כננת גרירה חשמלית, על מנת שיוכל לגרור ולחלץ עצמו בשטח במידת הצורך. הכננת הותקנה בחלקו הקדמי של הרכב. בחזית הכננת ישנה לולאה מברזל אליה ניתן לחבר וו גרירה. הכננת חשמלית, מתחברת ישירות למצבר של הרכב ומופעלת באמצעות לחיצה על שלט (כפי שנראה בסרטון השחזור שצרף התובע ונמסר לחוקר מטעם הנתבעת).

    2. ביום התאונה, קרי 4 ימים לאחר התקנת הכננת לרכב, תכנן התובע לצאת לטיול ג'יפים יחד עם בני משפחתו וחברו – מר כרמי רוזנבאום ובני משפחתו. התובע העיד כי בבוקר אותו יום, עובר ליציאה לטיול, הוא רצה לבדוק את תפקוד הכננת ולוודא שזו עובדת היטב, כך שבמידת הצורך יצליח לגרור ולחלץ את הרכב בשטח. לשם כך, ביקש התובע לבצע בדיקה המדמה גרירה. מאחר והכננת הייתה חדשה והותקנה ללא וו הגרירה, תחילה נדרש התובע לחבר את אותו וו גרירה ללולאה. לצורך ביצוע הפעולה נדרש התובע למשוך את כבל הכננת (אליו מחוברת הלולאה) מעט כלפי חוץ ולמעשה " להלביש" עליו את וו הגרירה. התובע משך מעט את הכבל בידו, אולם מאחר וזה לא השתחרר, חיבר התובע את השלט לכננת והפעיל אותה באמצעותו. מאחר והחיבור היה הפוך, במקום לשחרר את הכבל כלפי חוץ, נמשך בפתאומיות הכבל כלפי פְנים יחד עם אצבעו של התובע שנתפסה בכננת ונקטעה. התובע הצהיר כי אלמלא פגיעתו, הוא היה מושך את הכבל מיד, מחבר אותו לוו הגרירה ומבצע ניסיון גרירה במקום, כדי לבדוק את מוכנות הכננת (סעיפים 12-7 לתצהיר התובע; עמ' 28 לפרוטוקול, ש' 13-1; סרטון השחזור).
    3. עדות התובע אודות נסיבות התאונה נתמכה באופן משמעותי בעדות חברו, שכאמור נכח במועד התאונה (סעיפים 9-4 לתצהיר החבר; עמ' 18-13 לפרוטוקול).
    4. הלכה למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים באשר לנסיבות התרחשות התאונה. בישיבת ההוכחות הצהיר ב"כ הנתבעת מספר פעמים כי אין מחלוקת על אותן עובדות, הן מספר פעמים במהלך חקירתו של החבר (עמ' 7 לפרוטוקול, ש' 24; עמ' 9, ש' 17-16; עמ' 24, ש' 15, 21) והן במהלך חקירת חוקר הנתבעת כשציין: " אני לא חולק שהאירוע קרה, אני אומר עוד פעם לא חולק אני מקבל את התצהיר כראה וקדש" (עמ' 86 לפרוטוקול, ש' 5-2).
    5. יחד עם זאת, בסיכומיה טענה הנתבעת לראשונה כי התובע הרחיב את חזית המחלוקת באופן אסור כאשר בתיאור האירוע בכתב התביעה ובתחשיב הנזק מטעמו לא אוזכר כי התובע רצה לבדוק את תפקודה של הכננת ולבצע פעולת גרירה ולעומת זאת, בתצהירו טען התובע גרסה שונה לפיה התאונה ארעה בעת שהוא התכוון לבדוק את תפקוד הכננת וגרסתו בדבר הכוונה לגרור את הרכב נולדה אך ורק במסגרת תצהירו ובכך שינה גרסה והוסיף פרטים על מנת שניתן יהיה לחשוב שמא מדובר בפעולת " גרירה".
    6. בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון לקבל את טענות הנתבעת באשר להרחבת חזית אסורה. בכתב התביעה נטענה גרסת התובע באופן כללי ולאחר מכן, לאור העובדה שהנתבעת הכחישה בכתב ההגנה מטעמה כי מדובר בתאונת דרכים, הגיש התובע תצהיר נסיבות מפורט. בזמן אמת, קרי בישיבות קדם המשפט ובישיבת ההוכחות לא התנגדה הנתבעת לכך ולא טענה להרחבת חזית וכאמור, ב"כ הנתבעת הדגיש מספר פעמים כי אין מחלוקת לגבי העובדות שצוינו בתצהיר התובע וחברו. בכך נחשבת הנתבעת כמי שנתנה מכללא את הסכמתה להרחבת החזית הנטענת (רע"א 8600/12 שירותי בריאות כללית נגד שמחה משטה (נבו 3.2.2013)).
    7. לפיכך, מאחר ולמעשה בין הצדדים אין מחלוקת באשר לנסיבות התאונה, אפנה לבחון האם התרחשות התאונה באותן נסיבות עולה כדי " תאונת דרכים" כמובנה בחוק.

האם התאונה מהווה "תאונת דרכים", כמובנה בחוק

    1. סעיף 1 לחוק קובע כי " בחוק זה – 'תאונת דרכים' – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

      המונח " שימוש ברכב מנועי" מוגדר בסעיף זה כדלקמן:

" 'שימוש ברכב מנועי' – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו,".

    1. עיקר המחלוקת בין הצדדים עוסקת בשאלה האם הפעולה שביצע התובע בעטיה התרחשה התאונה מהווה שימוש ברכב מנועי בהיותה פעולת " גרירה".

      מחד, התובעת סבורה כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב.

      מאידך, הנתבעת סבורה כי פעולת התובע אינה מהווה " גרירה" כמשמעותה בחוק, אלא פעולת " הכנה לגרירה"; כי התובע נפגע בשלב מוקדם של חיבור וו הגרירה וכלל לא החל בפעולת הגרירה; כי הפסיקה צמצמה את הגדרת ה" שימוש ברכב מנועי" בהתאם לחוק ובהתאמה, פגיעה בעת משיכת כבל הכננת לצורך התחלת הגרירה כבר לא מוכרת כיום כ" תאונת דרכים" מאחר ומדובר בפעולת לוואי שאינה מנויה בהגדרת החוק; וכי מאחר ולא בוצעה גרירה בפועל לא ניתן לראות בפעולה של חיבור וו הגרירה כחלק מפעולת הגרירה.

    2. אקדים ואומר כי במחלוקת זו מצאתי לנכון לבכר את עמדת התובע.

      לאחר עיון בטענות הצדדים ובאסמכתאות אליהן הפנה כל אחד מהם, אני סבורה כי הפעולה שביצע התובע הינה חלק מפעולת ה" גרירה" של הרכב כמשמעותה בחוק וככזו היא מהווה פעולה אינטגרלית של הגרירה ולא רק פעולת הכנה לאותה גרירה. התובע החל בהפעלת הכננת לצורך שחרורו של הכבל וחיבורו לוו הגרירה על מנת שניתן יהיה לקשור את כבל הכננת לפני הגרירה הפיזית ולפיכך, מדובר באקט בלתי נפרד ונחוץ לשימוש המוּכר של פעולת הגרירה.

    3. בדומה לענייננו, ברע"א 7509/98 כהן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(1) 250 נדונה תאונה שהתרחשה כאשר במסגרת משחק ניסו ילדים להפעיל כננת ולגרור את הג'יפ ממקום עמידתו וכשאחד הילדים לחץ על השלט - נמשך כבל הכננת כלפי פנים ומחץ את אצבעותיו של הנפגע. באותו עניין נפסק, כי השימוש בכננת " מהווה שימוש ברכב מנועי", כמשמעו בהגדרה הבסיסית של תאונת דרכים שבחוק, שכן הכננת נועדה לחילוץ עצמי וככזו, ל" גרירה עצמית" של הג'יפ; וכי השימוש שנעשה בכננת עולה כדי " דחיפתו או גרירתו" של רכב, הנכללות במונח " שימוש ברכב מנועי". בהקשר זה נקבע, כי " ממילא, גם תאונות שיתרחשו במהלך פעולות ההכנה לגרירה יסווגו כ"גרירה" וכ"שימוש ברכב מנועי".", כי נחיצות הגרירה אינה רלוונטית וכי בעובדה שהג'יפ לא היה תקוע ולא נזקק לגרירה אין כדי למנוע את סיווג השימוש בכננת כ" גרירה". עוד הוסיף בית המשפט וקבע, כי השימוש שעשו הילדים בכננת היה " למטרות תחבורה", שכן העובדה שסיבת השימוש בכננת הייתה לצורכי משחק אינה שוללת את התקיימות היסוד " למטרות תחבורה". עתירה לקיום דיון נוסף באותו עניין – נדחתה (דנ"א 1963/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אורן כהן (נבו 16.4.2000)).
    4. אכן, כטענת הנתבעת, בפסיקת בית המשפט בשנים האחרונות מסתמנת מגמה של צמצום בפרשנות דרכי השימוש המוכרות בסעיף 1 לחוק. נקבע כי אין עוד נפקות להבחנה בין " שימוש עיקרי" ל" שימוש לוואי" וכי " ההבחנה הברורה היום היא בין דרכי שימוש הכלולות ברשימה הסגורה של "דרכי השימוש" בחוק לבין אלה שאינן בה" (רע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' יעקב ינטל (נבו 29.10.2007)). צמצום זה בא להבהיר, כי אין עוד מקום להכיר בשימושי לוואי שאינם מהווים חלק אינטגרלי של אחד השימושים המוכרים בחוק. כך למשל, אם פעולה מסוימת אינה הכרחית מבחינה פיזית לצורך הנסיעה (כגון סריקה ביטחונית) זו לא תיחשב כחלק מהנסיעה גם אם קיימת חובה לבצע אותה. אולם, פעולות שהן הכרחיות מבחינת פיזית לצורך תחילת הנסיעה, כגון התנעת הרכב, שילוב להילוך או לחיצה על דוושת הבנזין, יחשבו כחלק אינטגרלי מהנסיעה, גם אם הרכב טרם התחיל לנסוע.
    5. כך גם במקרה דנן. ללא חיבור של וו הגרירה לכננת, לא ניתן היה לבצע את פעולת הגרירה. לכן, מדובר בפעולה שהיא הכרחית לצורך ביצוע הגרירה ואני סבורה כי יש לראות בה כפעולה שהיא חלק משימוש הגרירה המוכר בחוק ולא כפעולת הכנה בלבד.
    6. לטענת הנתבעת, יש לאבחן את המקרה דנן מעניין כהן - התובע נפגע כשהפעיל את הכננת כדי לשחרר קצת מהכבל על מנת לחבר את וו הגרירה לכבל הכננת ומדובר בפעולה טכנית, פנימית למכשיר, שאין לה כל קשר סיבתי או תכליתי לפעולת גרירה אקטיבית. לשיטתה, התובע לא נפגע בשלב משיכת הכבל לגרירה, קרי בשלב ההכנה לגרירה, אלא נפגע בשלב שחרור הכבל לצורך חיבור וו הגרירה, קרי בשלב ההכנה לחיבור הוו. לפיכך לטענתה, בנסיבות העניין יש להעדיף את הפרשנות המצמצמת המאוחרת לעניין כהן, העולה בקנה אחד עם תכליתו הנוכחית של החוק והשלב של הכנה לחיבור וו גרירה ואפילו הכנה לגרירה אינו נכלל ברשימת המקרים המנויים בסעיף 1 לחוק על מנת שהפעולה תוכר כתאונת דרכים.
    7. עוד לשיטת הנתבעת, הפסיקה שניתנה בנסיבות דומות סיפקה תשובה חד משמעית לשאלה האם הפעולה דנן היא " גרירה", או שמא פעולת הכנה שנועדה לאפשר אותה. הנתבעת אזכרה מספר פסקי דין מהם, לטענתה, ניתן ללמוד כי המקרה דנן אינו מהווה תאונת דרכים לפי החוק. עיינתי באופן מעמיק באותם פסקי דין ואיני סבורה כי יש לגזור מאותם מקרים גזירה שווה לענייננו.

    8. כך, הנתבעת אזכרה את העניין שנדון בע"א (מחוזי חיפה) 42028-09-12 מנורה נ' כלל (נבו 17.4.2013) – בו נהג גרר הגיע לחלץ רכב פרטי, חיבר את כבל הגרירה מהמשאית לרכב הפרטי ומשגילה כי זווית הרכב אינה מאפשרת משיכה, ניגש ודחף באופן ידני את הרכב על מנת ליישר אותו ונפגע במהלך הדחיפה. בית המשפט פסק כי פעולת הדחיפה הידנית, הגם שנעשתה לאחר חיבור הכבל לצורך ישיר של הגרירה, אינה חלק מפעולת הגרירה עצמה, מאחר ופעולה שנועדה לאפשר את השימוש העיקרי אינה חלק מהשימוש העיקרי.

      עניין זה שונה מענייננו, מאחר ובאותו מקרה פעולת התובע הייתה פעולה מקדימה חיצונית לפעולת הגרירה ועסקה במצב הרכב עצמו ודחיפתו באופן ידני של הרכב הפרטי, בזמן שבאותו שלב לא הייתה מעורבות כלשהיא של משאית הגרר.

    9. ברע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (נבו 4.2.2009) שאזכרה הנתבעת נפסק כי ההבחנה בין " שימוש עיקרי" לבין " שימוש לוואי" שנועדה להרחיב את הגדרת השימוש ברכב חסרת נפקות, שכן ההבחנה כיום היא בין דרכי השימוש הכלולות ברשימה הסגורה של הדרכים בחוק לבין אלה שאינם בה. בהתאם, נקבע כי קשירת מטען לפני נסיעה אינה חלק מ" נסיעה" אלא פעולת " טעינה" המוחרגת בחוק.

      נסיבות אותו מקרה שונות מענייננו מאחר ופסק הדין באותו עניין לא התייחס לפעולה המוגדרת בחוק כ" גרירה".

    10. בת.א. (שלום כפר סבא) 12179-05-16 פלוני נ' כלל (נבו 6.3.2017) שאוזכר על ידי הנתבעת נפגע נהג משאית כאשר ניסה להרים ולהתאים מוט גרירה של עגלה כדי לחבר אותה לרכב הגורר. התביעה נדחתה ונקבע כי הפעולה אינה גרירה ואינה הכנה לגרירה, אלא " פעולת הכנה לפעולת ההכנה" הדומה לפעולת הליכה לרכב לקראת כניסה אליו. על פסק הדין הוגש ערעור (ע"א 679-04-17) שנמחק ללא דיון לגופו של עניין. המקרה שונה מהמקרה דנן, מאחר ובאותו עניין התובע נפגע כשהרים את מוט הגרירה עצמו, כאשר טרם החל בפעולת הרתימה שהייתה מתרחשת לאחר מכן.
    11. מנגד, במקרים אחרים הדומים לענייננו אשר דנו גם כן בפעולות של " גרירה" ואף לאחרונה, נפסק כי עסקינן בתאונת דרכים.

כך, בת.א. (ת"א) 175154-09 ארז אימבר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (נבו 19.1.2012) נפסק כי הראיה העקרונית היא כי פעולות גרירה ופעולות הכנה ורתימה לקראת גרירה הן חלק אינטגרלי של התכלית התחבורתית הבסיסית, באופן המרחיב בפועל את היקפו של ה" שימוש", אף בניגוד למגמת הצמצום המוצהרת של דרכי השימוש, כך שהוא כולל גם פגיעות על ידי נגרר או אגב ניסיון גרירה, או במסגרת פעולות הכנה לקראת גרירה ולא בהכרח בקשר עם זיקה פיסית בין הרכב לבין הנגרר או להתקדמות בפעולת הגרירה או הרתימה בפועל. עוד נפסק באותו עניין, כי במצב שבו עגלה נגררת נפלה אגב הרמתה לקראת חיבור עם יצול (מוט חיבור) הטרקטורון - אזי " הרמת העגלה לקראת חיבור, הינה לטעמי לא רק פעולת הכנה לרתימה, אלא תחילת הרתימה עצמה לכל דבר ועניין. הרתימה הינה חלק אינטגראלי, טבעי, נחוץ ודרוש לשימוש המוכר של הגרירה" וכאשר נפלה העגלה " היתה כבר פעולת הרתימה בעיצומה ומכאן כי החל השימוש של הגרירה.".

    1. גם בת.א. (שלום נצרת) 16516-12-09 סוהייל טנוס נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (נבו 3.4.2011) נפסק כי " פעולת הגרירה מתחילה עם חיבורו של הנגרר לגורר ומסתיימת עם ניתוקו של הנגרר מן הגורר. על כן פעולות שנעשו לצורך חיבור הנגרר או ניתוקו מן הגורר מהוות חלק מפעולות הגרירה, ולכן הן עונות על השימוש שעניינו "גרירת" הרכב.".
    2. חרף מגמת צמצום הגדרת " השימוש", לאחרונה נפסק בת.א. (שלום ב"ש) 27396-04-23 פלוני ש"ס נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (נבו 31.3.2025) - ביחס לתאונה שארעה כאשר התובע ניסה לרתום נגרר לגורר ולאחר הרמת הנגרר ובעת הניסיון להשחיל את לולאת הנגרר לתפוח הגורר, הנגרר קרס ופגע ברגלו של התובע - כי מדובר בחלק מהותי מן הגרירה וכי באותן נסיבות אלה, ביצוע חיבור בין גורר לנגרר, על מנת להמשיך באופן מידי בנסיעה, מהווה חלק אינטגרלי מפעולת הגרירה ונזק גוף שנגרם בפעולה זו, הוא בגדר נזק גוף שנגרם עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה (ראה גם ההפניות שצוינו באותו פסק דין למקרים דומים).
    3. לפיכך בענייננו, איני סבורה כי מדובר בפעולת הכנה לגרירה. הכננת עצמה כבר הייתה מותקנת ברכב ומחוברת למנוע והתובע נפגע בזמן הפעלתה לצורך ביצוע ניסיון גרירה. כאמור, הפעולה של חיבור וו הגרירה לכבל הכננת הינה פעולה אינטגרלית לפעולת הגרירה כאשר לצורך כך יש להפעיל את הכננת עצמה. לפיכך, פעולת הגרירה כבר החלה באותה עת. לא ניתן לבצע גרירה ללא שחרור כבל הכננת וזו הפעולה שביצע התובע. פעולות חיבור וו הגרירה לכננת חיונית במובן הפיסי לביצוע תחילת הגרירה והיא הדוקה וסמוכה אליה, הרי ללא חיבור וו הגרירה לא ניתן לבצע את הגרירה כלל.
    4. לנוכח מסקנתי דלעיל, אין הכרח לדון בחלופה שהציע התובע, אולם למעלה מן הצורך יצוין, כי על פניו מדובר גם בקיום החזקה המרבה בדבר " ניצול הכוח המכני של הרכב" שזו לשונה: " יראו תאונת דרכים גם [...] מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי".

    5. הפסיקה דנה בתנאים הנדרשים להתקיימות החזקה וקבעה כי על מנת שאירוע תאונתי יהיה כלול בגדרי החזקה המרבה הנדונה, צריכים להתקיים מספר תנאים:

      ראשית, החזקה רלבנטית לתאונות בהן מעורב רכב רב ייעודי (או רב תכליתי, לרבות דו תכליתי) שיש לו ייעוד נוסף על ייעודו התחבורתי, כאשר בעת התאונה על הרכב לפעול במסגרת הייעוד הלא תחבורתי שלו. כמו כן, נדרש כי הייעוד הלא תחבורתי יהיה ייעוד מקורי של הרכב, כך שהרכב אינו יכול לרכוש ייעודים זמניים המשתנים מעת לעת.

      שנית, על המאורע להתרחש עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב. דרישה זו מחייבת קיומו של קשר סיבתי, משפטי ועובדתי, בין התאונה לבין הכוח המיכני שהפעיל הרכב במסגרת התכלית הלא תחבורתית שלו.

      שלישית, על הרכב לשמור על ייעודו המקורי בעת התרחשות התאונה. כך, למשל, רכב שהוסרו ממנו הגלגלים ושאינו יכול עוד לשמש לנסיעה בגדר מטרתו התחבורתית המקורית, יחשב כרכב ששינה את ייעודו המקורי ועל כן תאונה שתגרם בעזרת ניצול כוחו המיכני במסגרת ייעודו הלא-תחבורתי, לא תיחשב תאונת דרכים על פי החזקה המרבה (רע"א 7597/22 פלוני נ' פלוני (נבו 27.4.2023)).

    6. אני סבורה כי בענייננו התקיימו התנאים האמורים לעיל.

      ראשית, מדובר בכננת חשמלית המתחברת למנוע של הרכב וייעודה הוא משיכת הרכב עצמו או רכב אחר לצורך חילוץ. לכן, הכננת שהורכבה כדין על הרכב הוסיפה לו יעוד נוסף של גרירה. בתעודת עובד ציבור שצירף התובע (הודעה מיום 17.6.2024) צוין כי " ביום 17.03.20 בוצע שינוי טכני – הוספת כננת על סמך אישורים מצורפים... ייעוד הכננת – משיכת הרכב עצמו או רכב אחר לצורך חילוץ".

      שנית, התאונה התרחשה עקב ניצול הכוח המכני של הרכב. התובע העיד כי הוא חיבר את השלט לכננת והפעיל אותו כאשר הרכב היה מוּנע. בהקשר זה לא מצאתי לנכון לקבל את טענת הנתבעת כי הסיכון אינו סיכון של " גרירה" אלא סיכון של תפעול מכונה מאחר ותרומתו של הכוח המכני של הכננת הייתה אמורה להיות שחרור מספר סנטימטרים של כבל כדי לאפשר לתובע לבצע פעולה טכנית ידנית. כאמור, הפעולה שביקש התובע לבצע אינה אך ורק פעולה טכנית של שחרור הכבל, אלא הוא ביקש לבצע גרירה בפועל ולפיכך, מדובר בסיכון ייעודי של משיכת מטען ולא רק סיכון של תפעול מנגנון מכני.

      שלישית, למעשה אין מחלוקת בין הצדדים כי בעת התרחשות התאונה לא שינה הרכב את ייעודו המקורי.

    7. סיכום ביניים: בנסיבות האמורות, לטעמי יש לראות בתאונה כ" תאונת דרכים" כמובנה לפי החוק ולכן הנתבעת אחראית לפצות את התובע בגין נזקיו.

סוגיית הנזק

הנכות הרפואית

    1. לאחר התרחשות התאונה, נבדק התובע במיון בבית חולים "פוריה". בצילומי רנטגן זוהה שבר של הגליל המרוחק עם תזוזה מלאה והתובע אובחן כלוקה ב: Traumatic amputation distal phalanx finger 2 LT hand. התובע טופל על ידי תפירת הגדם והאצבע קובעה על ידי סד אלומיניום והומלץ על אשפוז. לבקשתו הופנה התובע למיון בבית חולים "תל השומר" שם אובחנו: אצבע 2 – קטיעה כמעט מלאה של קצה הגליל המרוחק אצבע 2 שמאל. ביום 30.12.20219 נותח התובע ובוצעה השלמת הקטיעה עד לגובה ה- DIP והאצבע נחבשה. ניתן לתובע אישור מחלה לשלושה שבועות. התובע טופל בפיזיותרפיה ובריפוי בעיסוק.
    2. לתובע מונו שני מומחים מטעם בית המשפט - בתחום האורתופדיה ובתחום הכאב.

המומחה מטעם בית משפט בתחום האורתופדיה, ד"ר אגסי מוריס, קבע נכות צמיתה בגין התאונה בשיעור של 5% בגין קטיעה של הגליל המרוחק באצבע 2 בכף היד השמאלית, לפי תקנה 43(2)(ד) ל תקנות הביטוח הלאומי (קביעת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: " התקנות") וכן קבע 5% נכות צמיתה בגין צלקת רגישה במקצת למגע בגדם באצבע 2 לפי מחצית סעיף 75(1)(ב) לתקנות.

הנתבעת זימנה את המומחה לחקירה ובסיום חקירתו המומחה בתחום האורתופדיה לא מצא לנכון לשנות מהאמור בחוות דעתו (עמ' 63 לפרוטוקול, ש' 32 – עמ' 64, ש' 1).

המומחה בתחום הכאב, ד"ר משה חיים אדהאן, קבע כי התובע סובל מנכות צמיתה בשיעור של 20% כתוצאה מהתאונה לפי סעיף 29(6)(ב) לתקנות וכי יש חפיפה של נכות זו עם מחצית מהנכות שקבע מומחה בית המשפט האורתופדי בעניין הצלקת המכאיבה (שקבע 5%).

הנתבעת זימנה את המומחה לחקירה ובסיום חקירתו, המומחה בתחום הכאב לא מצא לנכון לשנות מהאמור בחוות דעתו (עמ' 83 לפרוטוקול, ש' 12-9).

    1. לטענת הנתבעת, לתובע עבר רפואי " עשיר" לרבות בתחום האורתופדי ובתחום הכאב ואת המגבלות להן הוא טוען יש לייחס לאותו עבר רפואי ולתאונות קודמות, ללא קשר לתאונה דנן.

      בנסיבות העניין, לא מצאתי לנכון לקבל טענה זו, מאחר וזו לא הוכחה בפניי כנדרש.

      אכן, בחקירתו הנגדית הודה התובע כי היו לו בעיות רפואיות עובר לתאונה ובכלל זה היו לו " פציעות רבות עם אופנועים" הוא שבר את הכתף, את כף הרגל, את עצם הנאוויקולארי בכף רגל ימין ונפצע בברך ואישר כי היו לו קרעים בברך ברצועה צולבת קדמית, ברצועה צולבת אחורית וקרע במיניסקוס (עמ' 30 לפרוטוקול, ש' 27-8). כן הודה שבעקבות תאונת דרכים עם אופנוע שעבר בשנת 2008 הוא סבל משבר בקרסול ובגין הפציעה סבל מתסמונת כאב כרוני בגינה אושר לו שימוש בקנאביס בכמות של 50 גרם (עמ' 31 לפרוטוקול, ש' 16-3).

      גם בחקירת התובע בדיון קדם משפט מיום 31.12.2024 (שהתקיים בפני המותב הקודם שדן בתיק) העיד התובע כי בעבר הייתה לו פציעה ברגל כתוצאה מתאונת אופנוע בעטיה הוא טופל בקנאביס (עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 16-6).

    2. לעומת זאת, הנתבעת לא הוכיחה האם לתובע יש נכויות קודמות בגין אותן פגיעות ומה שיעורן ומשמעותן ולא ביקשה שהמומחים שמונו מטעם בית המשפט יתייחסו לנכויות פוטנציאליות קודמות וכן לא ביקשה בשעתו להפנות אליהם שאלות הבהרה בהקשר זה, זאת הגם שהמומחים ציינו בחוות דעתם כי התובע נפגע בתאונות קודמות וזאת על בסיס תיעוד רפואי שהעבירו להם הצדדים (עמ' 6-3 לחוות דעת המומחה בתחום אורתופדיה; עמ' 4 לחוות דעת המומחה בתחום הכאב בפרק " רקע קודם").
    3. יתירה מכך. המומחה בתחום אורתופדיה העיד בחקירתו הנגדית כי ייתכן ולתובע יש נכויות קודמות חוץ ממה שקבע בחוות הדעת (עמ' 45 לפרוטוקול, ש' 13-9) אולם הוא לא התבקש לבדוק זאת ועל מנת לקבוע אם היו נכויות קודמות עליו לבדוק את התובע (עמ' 51 לפרוטוקול, ש' 20-8). המומחה אף ציין כי לגבי אותן נכויות תיאורטיות " אולי יש, אולי אין, אולי לא נשאל, אולי נעלמו כל הנכויות האלה איך אני יכול לדעת... סביר שזה נשאר השאלה כמה נשאר אחוז 1, 2, 10, 50? אני לא יודע" (עמ' 52 לפרוטוקול, ש' 11-5). בהמשך ציין את האפשרות שייתכן והתובע " אולי עבר טיפולים ולא נשאר שום דבר" (עמ' 53 לפרוטוקול, ש' 2-1).
    4. גם המומחה בתחום הכאב העיד כי על מנת לדעת מה הנכות הקודמת של התובע ברגל, אם בכלל, בגינה הוא קיבל אישור לצרוך קנאביס – יש לבדוק אותו (עמ' 78 לפרוטוקול, ש' 24-20).
    5. חרף כל זאת, הנתבעת לא ביקשה בשעתו שהמומחים שמונו יביעו דעתם גם באשר לנכויות קודמות כתוצאה מאותה תאונה ויבדקו את התובע בהקשר זה.
    6. לפיכך וכידוע, ככלל יאמץ בית המשפט את חוות דעתו של המומחה מטעמו, אלא אם קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים סטייה ממנה (ע"א 5509/09 מסארווה נ' עזבון מסארווה (נבו 23.3.2014)). לאחר שעיינתי בחוות הדעת ובחקירותיהם של המומחים, מצאתי כי הן מבוססות ומנומקות היטב, כי האמור בהן לא נסתר בחקירותיהם וכי לא הובאו טעמים לסטות מהן.

    7. לאור מכלול האמור לעיל, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע הינה בשיעור של 25.9% צמיתה (20% נכות בגין כאב + 5% נכות אורתופדית + 2.5% נכות בגין צלקת).

      ערה אני לטענת הנתבעת כי הנכות הרפואית המשוקללת הינה בשיעור של 25.54% (9.75% נכות אורתופדית + 17.5% נכות בגין כאב). אולם, לא מצאתי לנכון לקבוע כך, מאחר וכאמור המומחה בתחום הכאב קבע חפיפה בין מחצית הנכות שקבע המומחה האורתופד בגין הצלקת (כלומר, הנכות בגין הצלקת היא מחצית מ- 5%).

הנכות התפקודית

    1. הלכה היא כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית המשפט על בסיס מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. יש לבחון את השפעת הנכות הרפואית שנקבעה על נפגע מסוים וכן יש ליתן את הדעת לאופי הפגיעה והיקפה, תוך התחשבות בגיל הנפגע, השכלתו וכישוריו ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע. לראיות המעידות על השלכה תפקודית, כגון שינוי בשכר, יינתן משקל ממשי (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (נבו 8.6.1995) (להלן: " עניין גירוגיסיאן"); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ (נבו 21.12.1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (נבו 23.8.2010)).
    2. כידוע, הפגיעה התפקודית אינה בהכרח זהה לנכות הרפואית, אם כי שיעור הנכות הרפואית הינו יסוד חשוב בהערכת שיעורה של הפגיעה התפקודית ולרוב משקפת הנכות הרפואית גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (נבו 25.7.2010); ע"א 8799/08 הדסה נ' פלוני (נבו 21.3.2011)).

    3. עובר לתאונה עבד התובע כמנעולן עצמאי (עוסק מורשה). התובע הצהיר (סעיף 9 לתצהירו) כי כתוצאה מהתאונה הוא מוגבל עד היום בתנועות בכף יד דומיננטית וסובל " מכאבי "פנטום" באצבע הקטועה, צריבה ושריפה של המקום, ומתקשה לתפקד עם היד.".

      התובע העיד כי לאחר התאונה הוא חזר לעבוד במקצועו כמנעולן ולדבריו " יש לי עסק יש לי חנות אני נותן שירותים בתחום המנעולים, שכפולי מפתחות לרכב, תיקון סוויצ'ים, תיקון לוחות שעונים, עבודות אלקטרוניקה, שכפול שלטים, התקנת כספות, פריצת כספות." (עמ' 35 לפרוטוקול, ש' 13-6).

    4. כאמור לעיל, טענת הנתבעת, כי עברו הרפואי ה" עשיר" של התובע הותיר בעיות תפקודיות שיש להן השפעה על תפקודו כיום, כך שהנכות התפקודית נמוכה מהנכות הרפואית ואין בזו האחרונה כדי להוות הפרעה תפקודית בפועל. כאמור לעיל בעניין הנכות הרפואית, טענה זו לא הוכח בפניי כנדרש ובכלל זה לא הוכח מה המשמעות של אותן פגיעות מהעבר על תפקודו של התובע כיום.
    5. עוד לטענת הנתבעת, לנכות התובע אין כל השפעה מבחינה תפקודית בשים לב לעובדה שדו"חות השומה שהוגשו מעידים כי התובע שב לעיסוקו מיד לאחר התאונה והשביח את הכנסתו מהעסק עשרות מונים בכל שנה ושנה, כפי שאף אישר התובע במהלך חקירתו הנגדית.

בהקשר זה, צירפה הנתבעת 3 סרטוני מעקב אחר התובע מחודש מרץ 2025. לשיטתה, באותם סרטונים נצפה התובע בעיסוקו כאשר הוא משתמש ומתפעל את שתי ידיו ולפיכך, אותם סרטונים מהווים ראיה כי אין לנכות הרפואית השפעה עליו מבחינה תפקודית.

צפיתי מספר פעמים באותם סרטונים ואיני סבורה כי על בסיסם יש לקבוע באופן נחרץ כי הנכות הרפואית לא פוגעת בתובע מבחינה תפקודית.

 

ראשית, התובע העיד כי הוא ממשיך לעבוד למרות כאביו מחוסר ברירה ומתוך מחויבות למשפחתו (עמ' 38 לפרוטוקול, ש' 16-15). בנוסף, הגם שהתובע נפגע ביד שמאל שהיא ידו הדומיננטית, בסרטונים נצפה התובע משתמש גם ביד ימין, באופן המהווה מעין " פיצוי" על מוגבלותו להשתמש ביד שמאל.

שנית, התובע העיד כי הוא משתמש בקנאביס שמסייע לו בשיכוך הכאב (עמ' 34 לפרוטוקול).

שלישית, בפרק " תלונות כיום" בחוות דעתו ציין המומחה בתחום הכאב כי התובע מדווח על קושי יומיומי בביצוע עבודה ידנית שגורמת להופעת כאב וכי " התובע מילא מבדקי כאב ואלידיים בכתב. מהמדדים שייחס לעצמו במבדקים, עולה תמונה של סבל ניכר מכאב שמגביל אותו באספקטים רבים של התפקוד היומיומי.". כן צוין בממצאי הבדיקה הקלינית כי " ידיו מלוכלכות ויש לו קאלוס משמעות בבסיס אצבע 4 ביד שמאל, מה שמעיד על עבודת כפיים מאומצת ממושכת למרות הכאב הכרוני שלו.". במהלך חקירתו, המומחה בתחום הכאב השיב בחיוב כשנשאל האם ייתכן שבמהלך צילומי התובע בעת עבודתו התברר שהגם שהוא שמאלי הוא מעדיף להשתמש בידו הימנית, כגון בביצוע פעולות של גזירה והברגה (עמ' 83 לפרוטוקול, ש' 7-2).

    1. מכלל הראיות שהוצגו בפניי ניתן להסיק בנקל כי לנכותו האורתופדית ובתחום הכאב השפעה תפקודית לא מבוטלת על התובע, זאת בייחוד בשים לב לכך שבמקצועו כמנעולן הוא מבצע גם פעולות של שכפול מפתחות, עבודות אלקטרוניקה ופריצת כספות - המחייבות אותו להשתמש באצבעות ידיו במיומנות של דיוק, זריזות ומוטוריקה עדינה.

    2. על יסוד כל האמור לעיל: משמע, נכותו הרפואית הגבוהה של התובע, השפעותיה התפקודית, נתוני ההשתכרות; טיב הפעולות שביכולתו של התובע לבצע, אופי עבודתו הספציפי; העובדה שנקטעה אצבעו ביד דומיננטית שהיא כלי העבודה שלו כמנעולן; העובדה שהוא שב לעבוד בעסק והמאמץ הרב שהשקיע בכך - מצאתי להעמיד את נכותו התפקודית של התובע ושיעור הגריעה מכושר השתכרותו על גובה הנכות הרפואית בניכוי רכיב הנכות בגין הצלקת, ובסך הכל 24% נכות.

      באשר לצלקת - נוכח אופייה של נכות זו ומשעה שאף התובע עצמו לא הזכיר מגבלה זו כפוגעת בתפקוד (סעיפים 56 ו- 69 לסיכומי התובע), איני סבורה כי זו נושאת עמה משמעות תפקודית או כזו המשליכה על עבודתו.

    3. מכאן אפנה ל כימות הנזק, כאשר תמצית טיעוני הצדדים בשאלת הנזק תובא להלן אגב דיון בכל רכיב מרכיבי הנזק.

ראשי הנזק

למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

התובע יליד: 29.5.1974;

מועד התאונה: 29.12.2019;

גיל התובע בעת התאונה: 45.5;

גיל התובע כיום: 51.5;

שיעור הנכות התפקודית: 24%.

הפסד שכר לעבר

    1. כידוע, הפסדי עבר הינם בגדר " נזק מיוחד" שיש להוכיחו בראיות, שכן לאור טבעו ואופיו ניתן בדרך כלל להציגו במדויק (ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי ואח', פ"ד לט(1), 477, 489).
    2. עובר לתאונה עבד התובע כעצמאי בתחום המנעולנות (עוסק מורשה) והשתכר סך של 22,000 ₪ נטו לחודש.
    3. עיון בנתונים שהוצגו על ידי התובע (נספחים 1 ו-3 לתצהירו) מעלה כי שכרו לאחר ניכוי מס השתנה במשך השנים כדלקמן:

שנת 2019 – סך כולל של 261,757 ₪ וסך של 21,813 ₪ לחודש;

שנת 2020 – סך כולל של 302,596 ₪ וסך של 25,216 ₪ לחודש;

שנת 2021 – סך כולל של 311,328 ₪ וסך של 25,944 ₪ לחודש;

שנת 2022 – סך כולל של 330,430 ₪ וסך של 27,536 ₪ לחודש;

שנת 2023 – סך כולל של 319,084 ₪ וסך של 26,590 ₪ לחודש.

    1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות שהונח לפניי נחה דעתי שיש לקבל באופן חלקי את טענות התובע לעניין פיצוי בגין הפסד שכר לעבר.
    2. עובר לתאונה הרוויח התובע סך של 21,813 ₪ לחודש (בהתאם לדו"ח שומה לשנת 2019; נספח 1 לתצהיר התובע). התובע הצהיר כי כתוצאה מהתאונה הוא נעדר מעבודתו למשך 30 יום (סעיף 7 לתצהירו). מדו"ח מע"מ שהגיש התובע לשנת 2020 (נספח 2 לתצהירו) עולה כי בחודש ינואר, קרי החודש הסמוך לאחר התאונה, הוא לא הרוויח דבר. המומחה האורתופד ציין בחוות דעתו כי בעקבות התאונה ניתנו לתובע אישורי מחלה לשלושה שבועות. לפיכך, לאחר ששוכנעתי כי לתובע נגרם הפסד שכר באותם 3 שבועות, מצאתי לקבוע בראש נזק זה הפסד בסך של 16,360 ₪ (21,813 ₪ X 0.75) בצירוף ריבית מאמצע התקופה ובסך הכל 20,853 ש"ח.
    3. לא נעלמה מעיני טענת התובע כי יש לפסוק לטובתו שכר גם בגין יתרת התקופה, קרי החל מחודש פברואר 2020 ועד להיום. התובע הצהיר (סעיפים 16-15 לתצהירו) כי נאלץ להעסיק עמו עובד באופן קבוע וכי אין ספק שכושרו לעבוד כמנעולן נפגע, שעה שמדובר בקטיעה של האצבע המורה בידו הדומיננטית ומאז התאונה ועד החתימה על התצהיר נגרם לו בממוצע הפסד שכר חודשי בסכום של כ-5,000 ₪ לחודש. לפיכך, בתצהירו (סעיף 17) ציין התובע כי הפסד השכר לעבר הינו בסך כולל של 302,000 ₪. לעומת זאת, בסיכומיו (סעיף 56) בנוגע ליתרת התקופה טען התובע כי יש לפצותו בסכום גלובלי של 190,000 ₪ המשקף גריעה של שני שליש מהנכות התפקודית (24%, לא כולל שיעור של 2.5% בגין החלק הלא תפקודי של הצלקת).
    4. בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון לקבל את טענת התובע בהקשר זה. בראש ובראשונה, עיון בראיות שהוצגו בפניי מלמד כי שכרו של התובע לאחר התאונה לא פחת, אלא השביח בהשוואה לזה שלפני התאונה כפי שהתובע עצמו הצהיר (סעיף 13 לתצהירו), כך שלא הוכח כי התובע הפסיד בפועל. בנוסף, טענות התובע כי הוא נאלץ להעסיק עובדים בעסק שיבצעו פעולות פשוטות שבעבר הוא ביצע בעצמו לא הוכחו בפניי כנדרש. בכלל זה, התובע לא הציג אסמכתאות מתאימות כגון חוזי העסקה ונתוני תשלום שכר לאותם עובדים וכן לא זימן לעדות מי מאותם עובדים. טענת התובע כי באותה תקופה נגרם לו בממוצע הפסד שכר חודשי בסך של כ-5,000 ₪ לחודש, לא נתמכה באסמכתאות מתאימות ובכלל זה התובע לא צירף חוות דעת מומחה אודות הסכומים שהוא היה צפוי להרוויח אלמלא התאונה ולכך, כידוע, נודעת משמעות לחובתו (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(5) 651, 660 (1991)).

הגריעה מכושר ההשתכרות

    1. ככלל, אין בהכרח התאמה בין הפסד כושר ההשתכרות ולבין שיעור הנכות הרפואית והנכות התפקודית, כשם שאין בהכרח התאמה בין שתי האחרונות עצמן (עניין גירוגיסיאן הנ"ל). אבדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד תוך התחשבות בכלל הנסיבות.
    2. כאמור, מהנתונים שהוצגו בפניי נלמד כי לאחר התאונה שכרו של התובע השביח. התובע הצהיר (סעיף 21 לתצהירו) בהתבסס על דו"ח שומה כי " כיום הכנסותי מהעסק גדלו, והכנסותי לשנת המס 2023 הגיעו לסכום של 310,000 נטו". גם בחקירתו הנגדית העיד התובע כי היום הוא מרוויח סכום גבוה יותר מזה שהרוויח עובר לתאונה (עמ' 36 לפרוטוקול, ש' 21-19).
    3. בניגוד לטענת הנתבעת כי לאחר התאונה שב התובע לעבודתו, הכנסותיו גדלו ולפיכך, בעתיד לא תחול עליו כל מגבלה או הפסד שכר - אזכיר כי על פי הפסיקה יש לפסוק פיצוי בעתיד גם לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות בשל החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה (ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה (נבו 23.11.1994)).
    4. בנסיבות אלה, הדרך הנאותה לפצות את התובע היא בקביעת סכום גלובלי, שייקח בחשבון את מומו, את גילו במועד התאונה ואת שנות העבודה שנותרו לו (ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לח(1) 537).
    5. בסיס השכר של התובע לעתיד עומד על 27,536 ₪ (בהתאם לנתוני ההשתכרות לשנת 2022) המשקף את פוטנציאל השתכרותו. נכותו התפקודית ושיעור הגריעה מכושר השתכרותו עומדים על 24% (כאמור, ללא הנכות בגין הצלקת). בהיותו עצמאי, קיימת הנחה שלפיה התובע עשוי היה לעבוד עד גיל 70. נוסף על כך, כעצמאי, אין מקום להוסיף לשיעור השתכרותו פנסיה, שמא יביא הדבר לכפל פיצוי (ע"א 4816/20 לסקוב נ' פלונית (נבו 10.3.2021)) וממילא התובע לא עתר לכך.
    6. בנסיבות המקרה דנן, בשים לב לטיב עבודת התובע, לעיסוקו ולמקצועו, לשנות העבודה שנותרו לו, לסיכוי שהנכות תגרום לפגיעה בכושר השתכרותו לאור שיעורה, טיבה וטבעה ולגילו במועד התאונה, מצאתי שיש לקבוע לתובע פיצוי גלובלי בראש נזק זה לעתיד בסכום של 731,166 ש"ח (הפיצוי הוא בגבולות 65% מהתחשיב האקטוארי ושיעור הנכות התפקודית).

הוצאות רפואיות (עבר ועתיד)

    1. התובע זכאי לקבל החזר הוצאות רפואיות הכלולות בסל הבריאות. על אף האמור, אין אלה מכוסות במלואן ואף ייתכן כי התובע יידרש להוצאות שאינן מכוסות (ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (מיום 22.3.94)).
    2. התובע עותר לפיצוי בגין ראש נזק זה בסך כולל של 310,000 ₪ (המורכב מסך של 60,000 ₪ לעבר וסך של 250,000 ₪ לעתיד). לטענתו, הוא נדרש לעבור טיפולים רפואיים רבים ובדיקות שונות ועד היום הוא מטופל באופן רציף בקנאביס רפואי. התובע צירף קבלות ומרשמים (נספח 5 לתצהיר). התובע טען כי על אף שטופל בעבר בקנאביס רפואי עד לשנת 2014 בעקבות תאונה קודמת שעבר, מאז אותה שנה ועד למועד התאונה לא נדרש ולא רכש קנאביס רפואי. לטענתו, כעת הוא רוכש קנאביס רפואי בעלות של כ-950 ₪ לחודש. על כן, עתר לפצותו בסכום של 60,000 ₪ אף בשים לב להוצאות נוספות בגין ביקורים אצל רופאים, השתתפות עצמית, נסיעות וחניה. עוד טען התובע כי יידרש להוצאות רפואיות גם בעתיד ובראשן, המשך רכישת קנאביס רפואי כהמלצת המומחה בתחום הכאב וביקש כי ייפסק לו סך של 250,000 ₪ שיכללו את הוצאות העתיד הנלוות.
    3. מנגד, לטענת הנתבעת אין לפצות את התובע בגין ראש נזק זה - האסמכתאות לראש נזק מיוחד זה לא צורפו במלואן; התובע זכאי לכל ההטבות או הזכויות הקיימות בסל הבריאות המוצע ב חוק הבריאות הממלכתי, תשנ"ד-1994; לתובע היה רישיון ל-50 גרם קנאביס רפואי עובר לתאונה והמומחים לא המליצו על שימוש בקנאביס; אם התובע משתמש בקנאביס בגין התאונה, אזי זה משפיע עליו לטובה והוא יכול לעבוד ולהתנהל כרגיל ואם התובע מבקש פיצוי בגין כך, אזי בשאר ראשי הנזק לא ייגרמו לו הפסדים שכן הקנאביס משפיע עליו באופן שהוא מסוגל לתפקד ולעבוד.

הוצאות רפואיות בגין שימוש בקנאביס

    1. סוגיית הפיצוי בגין צריכת קנאביס וגובהו עשויה לעורר דילמות. מחד גיסא, קנאביס מוגדר כסם מסוכן ושימוש קבוע בו עלול להיות כרוך בהשלכות שונות ובראשן התמכרות ואפשרות של התקפים פסיכוטיים (ת"א (שלום חיפה) 67620-03-17 פלוני נ' חלבי (נבו 4.8.2022)).

      מאידך גיסא, פסיקת בתי המשפט הייתה נכונה להכיר בעלות בשימוש בקנאביס בסכומים גבוהים במקרים שהצדיקו זאת (אף אם הנכויות בחלקם היו גבוהות מאלה שבענייננו, ראו למשל ת"א (מחוזי מרכז) 14488-10-18 פלוני נ' כלל, פסקאות 172-155 (נבו 15.9.2024)).

    2. בענייננו ובניגוד לטענת הנתבעת, המומחה בתחום הכאב המליץ על טיפול בקנאביס רפואי. בסיפת חוות הדעת ציין המומחה כי " אינני מוצא צורך בבדיקות או טיפולים נוספים". במסגרת שאלות הבהרה שהפנה ב"כ התובע למומחה בתחום הכאב הוא התבקש להבהיר כי בקביעתו בחוות הדעת - כי אינו מוצא צורך בבדיקות או טיפולים נוספים – הכוונה היא שאין צורך בטיפולים נוספים מעבר למשככי הכאבים שנטל והקנאביס הרפואי אותו מקבל התובע בגין פגיעתו בתאונה. בתשובתו, אישר המומחה את הדברים והשיב: "הבנת נכון. המטופל צריך להמשיך עם הטיפולים לכאב שהוא כבר לוקח כולל הקנאביס הרפואי. אין לי המלצות טיפוליות להוסיף בנוסף".
    3. בנוסף, התובע העיד כי השימוש בקנאביס " הוא עוזר לי להפיק [להפיג] את הכאב" וכי הכאבים מקטיעת האצבע הם כאבים מאוד קשים ובלשונו " כי הפרכוסים... מקשים הרבה יותר והכאבים הם כאלה חזקים שאתה חייב משהו קצת לעזור ולטשטש אותם והקנאביס הוא אחיד ועובדתי מבחינתי" (עמ' 34 לפרוטוקול).

    4. בהקשר זה, לא נעלמה מעיני טענת הנתבעת כי אם התובע משתמש בקנאביס וזה משפיע עליו לטובה בעבודה ובתפקוד – אזי, הוא יכול לעבוד ולהתנהל כרגיל וככל שהוא מבקש פיצוי בגין כך, אזי המשמעות היא שביתר ראשי הנזק לא ייגרמו לו הפסדים.

      בנסיבות העניין, קשה לקבל טענה זו. הגם שהתובע העיד כי הקנאביס מסייע לו, בצד זה העיד כי הקנאביס לא מעלים את הכאב לגמרי ו" הוא עוזר לי מאלחש את הכאב פשוט, אני יכול לתפקד" הגם שהכאב " לא נעלם לגמרי" וכי " הוא מפיג את הכאב כואב מאוד, כל היום כואב". כשנשאל התובע האם הקנאביס עוזר לו לתפקד ולהתנהל כרגיל השיב " הוא עוזר לי להפיג את הכאב אני אתנהל גם אם אני מת מכאבים יש לי מחויבות ויש לי משפחה אבל הכאב הוא כל כך חזק והכאב העצבי הזה שאני לא מאחר [מאחל] באמת לאף אחד הוא כל הזמן דוקר אותך אז חשוב לי שתבין שהקנאביס מטשטש אותו." (עמ' 38 לפרוטוקול, ש' 21-1).

    5. בנסיבות אלה ניתן לומר שהטיפול בקנאביס נחוץ מבחינה רפואית ותורם משמעותית לאיכות חייו של התובע וכן כי התועלת בשימוש בקנאביס עולה על הנזק האפשרי ועלותה מצויה בהלימה לנזקיו של התובע ואינה בלתי מידתית.
    6. במקרה דנן, קיים קושי לאמוד במדויק את מספר השנים בהן יזדקק התובע לשימוש בקנאביס, בשים לב לכך שהתובע השתמש בשעתו בקנאביס בשל כאבים ברגלו בעקבות תאונה קודמת ולאחר כמה שנים הפסיק את השימוש. בנוסף, התובע לא הוכיח שניסה לקבל החזר בגין הוצאותיו עקב קנאביס מקופת החולים (ת"א (מח' ת"א) 15222-04-20 פלוני נ' המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ, פסקה 73 (נבו 27.8.2023); ת"א (של' רמ') 32666-05-16 פלוני נ' המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ, פסקה 51 (נבו 15.10.2018)).
    7. התובע הצהיר (סעיף 9 לתצהירו) כי כתוצאה מהפגיעה הוא רוכש משככי כאבים רבים לרבות קנאביס רפואי בסכומים הנעים בין 400 ₪ - 1,000 ₪ בחודש וצירף קבלות (סעיף 22 לתצהירו).
    8. התובע צירף רישיונות להחזקה ושימוש בקנאביס בגין התקופה 12.2.2020 – 11.5.2020 (עמ' 92 לתצהירו) ובגין התקופה 15.2.2021 – 13.8.2021 (עמ' 102 לתצהירו) וכן בכמות של 60 גרם לחודש בגין התקופה מיום 17.4.2025 ועד ליום 13.10.2025 (מוצג ת/2).
    9. מנגד, התובע לא צירף רישיונות לשימוש בקנאביס החל מחודש אוגוסט 2021 ועד לשנת 2025 וציין כי הוא צירף קבלות בגין הרכישה וכי ממילא לא ניתן לרכוש קנאביס ללא רישיון (עמ' 37 לפרוטוקול, ש' 12-3).
    10. בשקלול האמור ובשים לב לכך שנטילת קנאביס מסייעת לתובע הן בכאביו בגין הנכות נשוא התאונה הנוכחית והן בגין כאבים ברגלו כתוצאה מתאונה קודמת, מצאתי כי יש להעמיד את גובה הפיצוי לתובע בגין צריכת קנאביס, באופן גלובאלי (ת"א (מח' מר') 2963-07-18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 61 (נבו 13.3.2023); פלוני (מח' מר') 37445-06-18 פלוני נ' התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ, פסקה 27 (נבו 21.10.2022)) בתוספת סכום גלובלי בגין יתר הוצאותיו הרפואיות (בהתאם לקבלות שהציג התובע) ובסך הכל 90,000 ₪.

עזרת הזולת וניידות (עבר ועתיד)

    1. לטענת התובע, הוא נזקק ויזדקק לעזרת זולת באופן מוגבר. ביחס לעבר העמיד התובע את סכום ראש נזק זה על סך של 40,000 ₪ וביחס לעתיד, בשקלול של 10 שעות עזרה בחודש, העמיד התובע את סכום ראש נזק זה על סך של 160,000 ₪.
    2. מנגד, לטענת הנתבעת אין לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה - התובע כלל לא הוכיח כי היה זקוק לעזרה מכל סוג ואף לא שילם עבור עזרה כלשהי מלבד עזרה במשק בית, הקיימת בלא מעט בתי אב בישראל ובעולם ואף ללא קשר לתאונה. עוד נטען כי ממילא התובע העיד בעצמו כי הוא מבצע עבודות בבית, מסייע בטיפול בילדים ובקניות, וכן לא צירף קבלה או אסמכתא אודות עזרת צד שלישי; אין כל אינדיקציה לצורך בעזרה לאחר התאונה ויש אינדיקציה לכך שהתובע אינו זקוק לעזרה שעה שחזר לעבוד מיד לאחר התאונה במשרה מלאה, תוך השבחת הכנסות ושכר; לפיכך, גם בעתיד לא יזדקק התובע לעזרה כזו או אחרת וממילא, גם אם התובע יזדקק לכך, המקור הוא בעברו הרפואי ה" עשיר".
    3. הלכה היא, כי עזרת הזולת שניתנה על ידי קרוב משפחה של הניזוק אינה מהווה עילה לשלילת פיצוי בגין רכיב זה (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח', פ"ד כח(1), 277, 279) ויש לבחון האם היה הניזוק זכאי לקבלה ולא אם ניתנה בפועל.
    4. התובע הצהיר (סעיפים 10, 24 לתצהירו) כי לאור מצבו הרפואי הוא נאלץ לקבל עזרה רבה ואינטנסיבית מקרובי משפחה, מכרים ואנשי מקצוע שמסייעים לו לתפקד ולבצע פעולות שונות שביצע בעצמו לפני התאונה. עוד הצהיר (סעיף 23) כי הוא נאלץ להזמין אנשי מקצוע ולהשתמש יותר בשירותים של בעלי מקצוע ומשלוחים וכן עלויות שונות של טיפולים רפואיים, הוצאות נסיעה וחניה. מנגד, התובע לא צירף אסמכתאות / קבלות בגין עזרה שהוא מקבל (עמ' 39 לפרוטוקול, ש' 4-1) ויש לזכור כי התובע לא צירף תצהיר של בני משפחה, מכרים או אנשי מקצוע המסייעים לו, לגרסתו ולפיכך, עדות התובע בהקשר זה מהווה עדות יחידה של בעל דין על כל המשתמע מכך בהתאם למגבלות הקבועות בסעיף 54(2) ל פקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971.
    5. בשים לב לכלל נתוני התיק כמפורט לעיל, אין להתעלם מכך כי נכות התובע אינה זניחה כלל ועיקר והדעת נותנת כי התובע נזקק ויזדקק לעזרה. בהינתן כי אין מניעה לפסוק סך גלובלי (ע"א 663/84 עטיה ואח' נ' עטיה ואח', פ"ד מד(3), 720, 730) מצאתי לקבוע פיצוי גלובלי בראש נזק זה בסך של 30,000 ₪.

נזק לא ממוני

    1. בהתאם לתקנה 2(א) ל תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976 ובשים לב לשיעור הנכות הרפואית – אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 49,608 ₪.

סיכום נזקי התובע

נזק לא ממוני - כאב וסבל

49,608

הפסדי שכר לעבר

20,853

הפסדי שכר לעתיד

731,166

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

30,000

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד

90,000

סך הכל נזק

921,627

סוף דבר

  1. התביעה מתקבלת.
  2. הנתבעת תשלם לתובע את נזקו בסך של 921,627 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מהפיצוי בצירוף מע"מ וכן הוצאות משפט (בהתאם לקבלות).
  3. הסך האמור ישולם בתוך 30 יום בתוספת ריבית שקלית ממועד פסק הדין ועד למועד הפירעון.
  4. זכות ערעור כחוק לבית המשפט המחוזי מרכז לוד.
  5. פסק הדין מותר בפרסום שעה שאינו כולל פרטים מזהים של התובע.

ניתן היום, ח' חשוון תשפ"ו, 30 אוקטובר 2025, בהעדר הצדדים.

פסיקת הוצאות על נתבעת בגין אופן ניהול ההליך

חברת ביטוח חוייבה בהוצאות בסך 10,000 ₪ בגין אופן ניהול תביעה בגין תאונת דרכים

 

 

בית משפט השלום בתל אביב -יפו

ת"א 26240-05-21

 

 

 

לפני כבוד השופטת קרן שמש

התובע

פלוני

 

נגד

הנתבעת


הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

עניינה של תביעה זו בנזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים.

רקע כללי וטענות הצדדים

    1. התובע, יליד 19.2.1969, נפגע בתאונת דרכים שאירעה בתאריך 2.5.2020 (להלן: "התאונה"). בשל נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, הגיש התובע את התביעה על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפיצויים").
    2. התאונה אירעה בעת שהתובע נהג ברכבו הפרטי (מ.ר. 873839) בכביש 443 מכיוון מודיעין לכיוון תל-אביב, כאשר רכב אחר התנגש ברכבו מאחור. בנו של התובע נסע עמו ברכב במועד התאונה.

ממקום התאונה פונה התובע לחדר מיון לצורך קבלת טיפול רפואי, שם נבדק ואובחן כמי שסובל מחבלות בעקבות תאונה במנגנון אחורי, שבעקבותיה נגרמו חבלה בכתף שמאל, חבלה במותן שמאל, פגיעה באף ורגישות בארובת עין ימין. התובע שוחרר לביתו להמשך טיפול בקהילה ולחופשת מחלה בת חמישה ימים.

    1. בעקבות התאונה התלונן התובע על פגיעות רפואיות שונות, הן בתחום הפיסי הן בתחום הנפשי. על רקע התיעוד הרפואי שצורף מטעם התובע, מונו שלושה מומחים רפואיים מטעם בית המשפט.

המומחה בתחום הנוירוכירוגיה קבע לתובע נכות בגין עמוד שדרה מותני בשיעור 5% ובגין עמוד שדרה צווארי בשיעור 5% בגין התאונה; המומחה בתחום אף אוזן גרון קבע לתובע נכות בשיעור 10%, בניכוי 2.5% בגין מצב קודם; והמומחה בתחום הפסיכיאטריה קבע לתבוע נכות בשיעור 2.5% בגין התאונה.

    1. הנתבעת אינה כופרת בהתרחשות התאונה ובקיומו של כיסוי ביטוחי.
    2. הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע להיקף מגבלותיו של התובע והפגיעה התפקודית שנגרמה לו בקשר סיבתי עם התאונה ובנוגע לשיעור הנכות הנובעת מהתאונה, על רקע מצבו הרפואי הקודם של התובע, וכן בנוגע להשפעת הפגיעה על כושר השתכרותו.

הנתבעת טוענת כי יש לייחס לתובע היעדר מהימנות במסגרת הבדיקות הרפואיות על-ידי מומחי בית המשפט, בעיקר נוכח חוות דעתו וחקירתו של המומחה בנוירוכירורגיה, וכן נוכח העובדה שבמהלך הדיון נתברר כי התובע הוא נכה צה"ל אשר הוכר כבעל נכות צמיתה בעמוד שדרה מותני, באופן החופף לקביעת הנכות על-ידי מומחה בית המשפט, ומבלי שהתובע מסר גילוי מלא על כך.

    1. בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק העידו התובע ובנו. כמו כן העידו המומחים מטעם בית המשפט בתחום הנוירוכירורגיה ובתחום הפסיכיאטריה, והצדדים ויתרו על חקירת המומחה בתחום אף אוזן גרון. לאחר שהנתבעת עמדה על קבלת מלוא תיקו הרפואי האישי של התובע במשרד הביטחון לצורך בירור עברו הרפואי והנכות הקודמת, ולאחר שבעקבות קבלת המסמכים הופנו אל המומחה בנוירוכירורגיה שאלות הבהרה והוא שינה מחוות דעתו, הוא זומן לחקירה נוספת.
    2. בהינתן גדרי המחלוקות בין הצדדים, אדון במצבו הרפואי והתפקודי של התובע, בהשפעת הפגיעה על השתכרותו, ובאומדן נזקיו כתוצאה מהתאונה נושא הדיון.

הפגיעה והנכות הרפואית

    1. התאונה אירעה בשעה 10:00 לערך, כאשר רכב התנגש ברכבו של התובע מאחור במהירות גבוהה. לכתב התביעה צורפה תמונה של הנזק שנגרם לרכבו של התובע מאחור, המלמדת על נזק לא מבוטל.
    2. במסמכי חדר המיון מיום התאונה תוארה תאונה בקינמטיקה קלה, ללא פתיחת כריות אוויר או ניפוץ שמשה. נקבע כי התובע נפגע בתאונה במנגנון אחורי Whipplash במהירות של 100 קמ"ש לערך, ונרשם: "בבדיקתו – ללא סימן חגורה, חבלה בכתף שמאל, חבלה במותן שמאל, לצרציה באף בגודל של 1.5 ס"מ ורגישות סביב ארובת עין ימין.", ללא ממצאים נוספים. בהיעדר קליניקה נוירולוגית ובהיעדר אינדיקציה לבדיקות הדמיה, בוצעה בדיקה גופנית בלבד והתובע שוחרר למנוחה בביתו עם הנחיות להמשך טיפול בקהילה.

שלושה שבועות לאחר מכן פנה התובע פעם נוספת לחדר מיון בעקבות תלונות על כאבים חזקים בעצמות הפנים והאף ודימומים חוזרים. התובע נבדק ואובחנה אצלו לצרציה סגורה על גשר האף מימין, ללא נפיחות בגשר האף. ברינוסקופיה נמצאה סטיית מחיצה חדה לימין (ככל הנראה ישנה), ללא המטומה ספטלית וללא דימום, ונקבע כי מדובר בשבר ישן לאחר תאונת דרכים. התובע שוחרר לביתו להמשך טיפול בקהילה.

    1. בהמשך פנה התובע לטיפול בקופת חולים, והתלונן על קשיי נשימה, על כאבים בצוואר ובגב התחתון וכן לאורך הרגליים ובכתף וזרוע שמאל. במסגרת מעקב אף אוזן גרון הומלץ לתובע לשקול ניתוח לתיקון מחיצת האף, ובמסגרת מעקב אורתופדי הופנה התובע לבדיקות הדמיה שהדגימו מספר בלטי דיסק, וכן לטיפולי פיזיותרפיה. התובע פנה גם לטיפול בתחום הנפשי ואובחן כמי שסובל מתסמינים של פוסט-טראומה (PTSD) וזקוק לטיפול פסיכולוגי.
    2. כפי שפורט לעיל, לבדיקת מצבו של התובע מונו שלושה מומחים: מומחה בתחום הנוירוכירורגיה, מומחה בתחום אף אוזן גרון ומומחה בתחום הפסיכיאטריה. לצורך קביעת הנכות הרפואית והתפקודית אבחן את מצבו הרפואי של התובע בכל אחד מתחומי רפואה אלה, כפי שעולה מחוות דעת המומחים ומחקירותיהם במסגרת הדיון.

מצבו הרפואי של התובע בתחום הנוירוכירורגיה

    1. לבדיקת מצבו הרפואי של התובע בעקבות תלונותיו על כאבי גב תחתון וצוואר מונה מומחה בנוירוכירורגיה, פרופ' אייל יצחיאק. התובע התלונן בפני המומחה על כאבי ראש, כאבים צוואריים ומותניים, הקרנה ונימול לאורך הידיים, חולשת יד שמאל ובחילות, ומסר כי הוא מטופל במשככי כאבים באופן קבוע.

המומחה ערך לתובע בדיקה פיסיקלית וציין בחוות דעתו כי בתנועות עמוד שדרה צווארי נמצאה מגבלה קלה בפלקסיה ובאקסטנציה, וכי התובע "אינו מנסה כלל להניע את הצוואר".

בבדיקת תנועות עמוד שדרה נמצאה מגבלה מינימלית בפשיטה, וצוין כי התובע "כמעט ואינו מנסה לרכון לפנים".

אשר לחולשת פלג גוף שמאל נקבע כי היא מינימלית ו "נראית לא אמיתית", ופרט לכך כוח גס תקין, טונוס תקין, החזרים תקינים ללא החזרים פתולוגיים. עוד נקבעה ירידה בתחושה לכאב, תחושה שטחית ותחושת מצב משמאל עד לקו האמצע, וכן תחושת מצב חסרה בבהונות, קיימת בקרסול.

המומחה ציין כי "הבדיקה לא אמינה נראה כי החולשה והפרעת התחושה אינה ממקור אורגני".

במסגרת "דיון ומסקנות" סקר המומחה את ההיסטוריה הרפואית של התובע בעקבות התאונה וכן בעבר, וציין כי בירור MRI משנת 2004 של עמוד השדרה המותני הדגים מחלה ניוונית עם בלטי דיסק, ובדיקת CT של עמוד השדרה הצווארי הדגימה מחלה ניוונית עם מספר בלטי דיסק ללא לחץ משמעותי על מרכיב עצבי.

המומחה ציין פעם נוספת את התרשמותו מבדיקתו של התובע: "בבדיקתו במרפאתי התרשמתי כי שיתוף הפעולה הינו חלקי וכי מעצים את התלונות. לא נראה כי חולשת פלג הגוף וההפרעה בתחושה בבדיקה הן אמיתיות. בכל זאת היה רושם להגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי והמותני".

לסיכום קבע המומחה כי בנוגע לעמוד שדרה צווארי ועמוד שדרה מותני, על אף "שיתוף פעולה חלקי, רושם כי מעצים את התלונות וללא כל חסר נוירולוגי אמיתי" נראה כי אכן יש מגבלה קלה בתנועה, ללא ממצא חבלתי על-פי בדיקות הדימות. לפיכך, עקב מגבלה קלה בשני מנחים נקבעה דרגת נכות צמיתה בשיעור 5% על-פי סעיף 37(5)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: " תקנות המל"ל"), וכן דרגת נכות צמיתה בשיעור 5% על-פי סעיף 37(7)(א) לתקנות המל"ל. הנכות הנוירוכירורגית המשוקללת שנקבעה עומדת על שיעור של 9.75%.

    1. הנתבעת זימנה את המומחה בנוירוכירורגיה לחקירה במסגרת דיון ההוכחות, והוא נחקר לפני שמיעת עדותו של התובע. המומחה שב ותיאר את התרשמותו מהאדרת התלונות על-ידי התובע ומשיתוף פעולה חלקי בבדיקה, אך עמד על כך שהצליח להתרשם כי התובע סובל ממגבלות קלות בעמוד שדרה צווארי ובעמוד שדרה מותני. המומחה התייחס למצבו הרפואי הקודם של התובע ולממצאי בדיקות הדמיה, ועמד על כך שעל-פי התיעוד הרפואי קיימות תלונות מעטות של התובע על כאבי גב באופן ספורדי, אשר קיבלו אופי רציף לאחר התאונה, והוסיף "מותר שיהיה כאבי גב מדי פעם, אבל אין ספק שיש עליה בתדירות, יש עלייה בחומרה, יש מגבלה בתנועה גם הבדיקות של הרופאים שראו אותו, גם אצלי. אני חושב שזה אירוע מכונן וזה החמיר את המצב שלו מאוד." [פרו' שורות 30 – 33 בעמ' 7].

בשל התרשמותו מהתובע במהלך הבדיקה ערך המומחה הבחנה בין תלונותיו של התובע על ירידה בתחושה וחולשה בפלג גוף שמאל, ובין מגבלות התנועה שנמצאו בעמוד שדרה צווארי ומותני, וחיווה דעתו כי בעוד שהבדיקה הנוירולוגית היתה לא אמינה, התלונות על מגבלות תנועה היו אמינות ומקובלות עליו [פרו' בעמ' 11].

    1. המומחה נחקר גם על-ידי בא כוחו של התובע, ובפרט לעניין התרשמותו ממהימנות התלונות ומחוסר שיתוף הפעולה במהלך הבדיקה, ועמד על קביעותיו בחוות הדעת.

לעניין זה נטען בהרחבה בסיכומי התובע כי המומחה בחר להתנסח בחוות דעתו באופן חריג ומוגזם, וכי במהלך חקירתו הפגין נוקשות והתבצרות בעמדותיו, ואף דעה קדומה. בפרט, ניסה בא כוח התובע להציע את האפשרות שהתובע לא הבין מה מצופה ממנו במסגרת הבדיקה, ועל כן נוצר רושם שגוי של חוסר שיתוף פעולה.

    1. איני סבורה כי יש ממש בטרוניותיו של התובע כלפי המומחה מטעם בית המשפט. מהסבריו של המומחה במהלך חקירתו התרשמתי כי הוא פעל באופן מקצועי ואובייקטיבי, כמצופה ממומחה מטעם בית המשפט, המשמש כזרועו הארוכה וכמי שאין לו עניין בתוצאות הדיון. המומחה ערך לתובע בדיקה קלינית מלאה והסביר את התרשמותו כי התובע הבין היטב את הנחיותיו במסגרת הבדיקה, אך שיתוף הפעולה היה מוגבל, תוך ניסיון להציג מצב חמור יותר: "אבל כאן אני מקבל את מה שיש לי ואני מנסה לחבר את זה האם זה מתאים לזה פיזור נוירולוגי, זה לא מתאים. האם זה בדיקה שהיא אמינה או מומצאת, כי אני יודע קצת יותר ממנו לא בהרבה, אבל מספיק בשביל להבין אם זה לא יכול להיות כן יכול להיות. והיו דברים שלא יכול להיות." [פרו' שורות 27 – 30 בעמ' 14].

לצד זאת, המומחה העיד כי הוא מקבל את תלונותיו של התובע בדבר החמרה של כאבי הגב בעקבות התאונה, שהיוותה בעניינו "אירוע מכונן", אולם אינו סבור כי היקף המגבלות של התובע הוא כפי שניסה להציגן. לפיכך גם הרושם בדבר היעדר המהימנות של תלונות התובע אינו כה קיצוני כפי שמבקשת הנתבעת לטעון, אלא נוגע בעיקר להאדרת התלונות וחומרת המגבלות שנגרמו לתובע בעקבות התאונה.

    1. לאחר חקירתו של המומחה בנוירוכירורגיה נחקר התובע. במהלך חקירתו נשאל התובע על אודות תאונת דרכים שאירעה במהלך שירותו הצבאי, ואישר כי בשנת 1990 היה מעורב בתאונה אשר בעקבותיה נפגע בעמוד השדרה וברגלו (להלן: "התאונה בצבא"). התובע העיד כי בעקבות התאונה הוא הוכר כנכה צה"ל בעל נכות משוקללת בשיעור 27%, ומתוכה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין גב וצוואר.

באת כוחה של הנתבעת טענה כי היא לא ידעה על אודות הנכות הקודמת עד חקירתו של התובע, אלא רק על ירידת פרופיל הכשירות הצבאי, ובמענה לכך השיב בא כוח התובע כי הוא הצהיר על הפגיעה בתצהיר תשובות לשאלון.

    1. נוכח טענתה של באת כוח הנתבעת כי במסמכים שנאספו ממשרד הביטחון לא היו פרטים הנוגעים לתאונה בצבא ולקביעת הנכות בעקבותיה, הוגשה מטעמה בקשה לאיסוף מלוא המסמכים הרלוונטיים באמצעות זימון נציג משרד הביטחון לדיון, ולהפניית שאלות הבהרה למומחה מטעם בית המשפט.

במסגרת דיון ההוכחות שנערך לאחר מכן נשמעו טענות הצדדים בנושא, וניתנה החלטה המתירה לבאת כוח הנתבעת לפנות למשרד הביטחון לצורך מיצוי הבירור וקבלת מלוא המסמכים הרלוונטיים. כל זאת, מתוך מטרה לקדם את בירור האמת, נוכח הספקות שעלו בנוגע למצבו הרפואי הקודם של התובע ונוכח העובדה שנתונים אלה לא היו כלל בפני המומחה מטעם בית המשפט גם בעת חקירתו ומתן עדותו.

לאחר שהתקבלו המסמכים מתיקו הרפואי של התובע במשרד הביטחון, התברר כי נקבעה לו בגין התאונה בצבא דרגת נכות צמיתה בשיעור 10% בשל הגבלה קלה בעמוד שדרה מותני. נוכח העובדה שהמומחה מטעם בית המשפט קבע דרגת נכות נמוכה יותר, בשיעור 5%, בגין מגבלות בעמוד שדרה מותני כתוצאה מהתאונה דנן, ניתנה החלטה על העברת המסמכים שהתקבלו לעיונו ולצורך קבלת התייחסותו. לאחר עיון במסמכים השיב המומחה כי נוכח העובדה שנקבעה בעניינו של התובע נכות קודמת בשיעור 10%, הרי שהמגבלה הקלה בתנועת עמוד השדרה המותני אינה מהווה מצב חדש ונכללת בנכות הקודמת.

    1. לאור ההתפתחות כמתואר לעיל ושינוי עמדתו של המומחה מטעם בית המשפט, הוגשה מטעם התובע בקשה לזימונו של המומחה לחקירה נוספת, והתקיים דיון שיוחד להתייחסות למצבו הרפואי הקודם של התובע כתוצאה מהתאונה בצבא.

במהלך חקירתו חזר המומחה בנוירוכירורגיה על קביעתו כי לתובע ישנה מגבלת תנועה קלה מאוד בעמוד שדרה מותני, המקנה לו דרגת נכות בשיעור 5%. בהתייחס למצבו הקודם של התובע העיד המומחה: "אם כבר קבעו לו 10% נכות והיה לו מצב שכבר היתה לו ממצא בנכות יותר קשה ממה שאני מצאתי, אז יכול להיות שזה חלק מהנכות שלו." [פרו' בעמ' 6 מתאריך 6.3.2025]. לצד זאת, אישר המומחה כי יש אפשרות שנכות קודמת נעלמת, ובה בעת ציין כי בעיניו לא סביר לקבוע לתובע נכות נוספת בגין התאונה דנן, בעיקר נוכח העובדה שהנכות הקודמת שנקבעה בעניינו היתה גבוהה יותר.

לבסוף נקט המומחה בגישת ביניים ואישר כי "המגבלה שהוא נבדק אצלי קשורה לתאונה ולמצב המקדים שלו של פגיעה בעמוד שדרה... אני מניח שחלק מהמגבלה שלו קשורה לתאונה." [פרו' בעמ' 12].

במסגרת החקירה על-ידי באת כוח הנתבעת הסביר המומחה: "יש חשיבות נורא גדולה לזמן, יש חשיבות נורא גדולה לאיך שבן אדם לומד לחיות עם מגבלה... אני מניח שהיתה תאונה, הוא נחבל בגב, הוא סבל, הוא נבדק, הוא קיבל את הנכות שמתאימה, ואחרי זה עם השנים זה השתפר, הוא התחיל ללמוד לחיות עם המגבלה, הפסיק להתלונן." [פרו' בעמק 16].

    1. לשאלות בית המשפט השיב המומחה כי ייתכן שהמגבלה שהיתה לתובע החמירה בעקבות התאונה, ועל כן יש לייחס חלק מהנכות למצבו הקודם וחלק לתאונה [פרו' בעמ' 17]:

"ש: אתה אמרת היום שהמגבלה שלו זה 5%, מגבלה קלה, והיא חלקית בגלל התאונה וחלקית בגלל העבר.

ת: נשמע לי סביר שהמצב הפרה מורבידי הוא כן יכול לגרום לתלונות יותר חזקות. מישהו שיש לו עמוד שדרה שהוא מנוון, שהוא עם דיסק פרוץ ואחרי התאונה מתחילות התלונות, הרבה פעמים התאונה היתה מה שדחף מעבר לסף, ואז,

ש: ואם אתה צריך לחלק את התרומה,

ת: ואם לא היה את המצב הזה לפני כן אולי לא היה, לא היתה מתפתחת הנכות הזו.

ש: ואם אתה צריך לחלק, אם אתה יכול, את התרומה של כל אחד מהנתונים האלה למצב שלו היום,

ת: הייתי אומר בלי קשר לתאונה הישנה, על המחלה הניוונית אפשר לומר שזה יכול לתרום 50%.

ש: הבנתי, טוב.

ת: אבל באותה נשימה אפשר להגיד שמ-2004 כמעט ולא היו תלונות, אז אמנם היה מצב מקדים, אבל לא איזה, הוא לא סבל מאוד ולא הפריע לו מאוד. זאת אומרת יכול להיות שהוא בלי התאונה בכלל לא היו לו כאבים היום. אתה מצליחה להבין או קצת בלבלתי?

ש: ואז בעצם את כל המגבלה ניתן לייחס לתאונה?

ת: ואז אפשר לתת יותר לתאונה כן".

אם כן, בסופו של בירור ממצה, ולאחר מתן התייחסות של המומחה מטעם בית המשפט לקביעת הנכות הקודמת ולמסמכים שהתקבלו ממשרד הביטחון, נותר המומחה איתן בדעתו כי יש לקבוע בעניינו של התובע נכות בשיעור 5%, אולם ניתן לייחס חלק ממנה למצבו הקודם של התובע וחלק לתאונה דנן.

    1. על-פי הפסיקה, הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של תובע כתוצאה מתאונה, לעולם מסורה בידי בית המשפט, אשר לו שיקול דעת אם להסתמך על חוות דעת המומחה מטעמו, או לדחותה, כולה או חלקה (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174 (1993); ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל, פ"ד נח(2) 583, 588 (2004)). אולם, ככלל בית המשפט לא יסטה מקביעותיו וממסקנותיו של המומחה הרפואי אלא בהתקיים נסיבות מיוחדות ונימוקים משכנעים (ראו ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מוניטי רבי (31.12.1988); ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא (4.2.2002); ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ (28.3.2007)).
    2. המלאכה של קביעת דרגת נכות עשויה להיות מורכבת במקרים מסוימים. במקרה דנן נוצרה מורכבות מיוחדת, הנובעת מן העובדה שבעקבות התאונה בצבא נקבעה בעניינו של התובע צמיתה בשיעור העולה על הנכות שנקבעה על-פי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט למעלה מ-30 שנים לאחר מכן, בגין מגבלות באותו איבר בדיוק – עמוד שדרה מותני. אמנם המומחה העיד כי קיימת אפשרות שחל שיפור במצבו של התובע, אולם אמירה זו אינה מתיישבת עם קביעת נכות צמיתה כפי שנקבעה עוד בשנת 1991. מאידך, קביעה זו נעשתה על-ידי משרד הביטחון לפני שנים, והיא אינה מחייבת את הצדדים בהליך זה, אלא מהווה נסיבה רלוונטית שיש להביא במכלול השיקולים בעת קביעת דרגת הנכות בגין התאונה דנן. לצד נתון זה יש להביא בחשבון את העובדה שהמומחה העיד והסביר כי סביר למצוא שינויים ניווניים אצל אדם שגילו למעלה מ-50 שנים; וכן את העובדה שבמהלך כ-30 שנים נמצאו בתיעוד הרפואי תלונות מועטות של התובע על כאבים בגב התחתון, ומאידך נמצאו בעניינו ממצאי הדמיה המעידים על בלטי דיסק עוד שנים לפני התאונה. כל אלה יוצרים יחד תצרף נסיבות מורכב.
    3. נותרה אפוא הערכתו של המומחה מטעם בית המשפט והקביעה מטעמו, אשר ניתנה לאחר עיון במסמכים ולאחר חקירה נוספת במהלך הדיון בתיק.

לאחר חקירת המומחה, אני סבורה כי המסקנה המתקבלת בסופו של דבר היא שניתן לקבוע קביעה על דרך הביניים, ולייחס חלק מהנכות בעמוד שדרה מותני לתאונה בצבא ולמצבו הרפואי הקודם של התובע, וחלק מהנכות לתאונה נושא הדיון.

תחילה העריך המומחה כי יש לייחס את מלוא שיעור הנכות למצבו הקודם של התובע. במהלך הדיון, בניסיון לבודד ולחלץ את החלק שיש לייחס לתאונה נטה המומחה לקבוע חלוקה שווה של שיעור הנכות, ולאחר מכן העריך כי יכול שיש לייחס לתאונה דנן חלק גדול יותר.

הערכת שיעור הנכות אינה מדע מדויק, ובפרט כאשר עסקינן בנכות בשיעור נמוך יחסית, המורכבת מגורמים שונים. לאחר שהבאתי בחשבון את מכלול הנסיבות ובהתחשב בעדות המומחה מטעם בית המשפט, אני סבורה כי יש להעמיד את שיעור הנכות הרפואית שנגרמה לתובע בעמוד שדרה מותני בקשר סיבתי עם התאונה על 3%.

    1. לא הועלתה מחלוקת עניינית בין הצדדים בנוגע למגבלות שמצא המומחה בנוירוכירוגיה בעמוד שדרה צווארי בקשר סיבתי עם התאונה, אשר בגינן נקבעה דרגת נכות בשיעור 5%, ולפיכך קביעה זו נותרה על כנה.

לפיכך הנכות הרפואית המשוקללת בתחום הנוירוכירוגיה בגין מגבלות בעמוד השדרה עומדת על שיעור של 7.85%.

מצבו הרפואי של התובע בתחום אף אוזן גרון

    1. לבדיקת מצבו הרפואי של התובע בתחום רפואת אף אוזן וגרון מונה פרופ' רפאל פיינמסר. התובע התלונן בפני המומחה על אטימות אפית ועל היעדר כניסת אויר בנחיר הימני, סטיית מחיצה לימין ואף עקום מבחינה אסתטית.
    2. המומחה סקר את התיעוד הרפואי בעניינו של התובע, וציין כי הוא נבדק בשנת 2013 על-ידי מומחה באף אוזן גרון בשל אטימות אפית, ונקבעה אבחנה של סטיית אף לימין עם רינוטיס וזומוטורית. בשל עברו הרפואי של התובע קבע המומחה כי לא ניתן לייחס את נכותו באופן ברור לתאונה, ולפיכך יש לזקוף לחובתה 50% מהנכות. לפיכך קבע המומחה כי לתובע נכות בשיעור 10% בגין חסימה אפית על-פי סעיף 69(1)(ב) לתקנות המל"ל, ממנה מיוחסת לתאונה נכות בשיעור 5%.
    3. במסגרת מענה לשאלות הבהרה שנשלחו מטעם התובע הועברה מטעם המומחה באף אוזן גרון חוות דעת מתוקנת, על-פיה יש לייחס לפגיעה בתאונה 75% מהנכות שיש לתובע, ולפיכך דרגת הנכות שיש לקבוע בקשר סיבתי עם התאונה היא בשיעור של 7.5%. בעקבות האמור העלתה הנתבעת טענות כלפי משלוח שאלות ההבהרה מטעם התובע אל המומחה, ושלחה אליו אף היא שאלות הבהרה, אך חוות הדעת לא שונתה פעם נוספת.

לעניין זה טוענת הנתבעת בסיכומיה כי המומחה השיב לשאלות ההבהרה מטעמה כי לא ניתן לשפוט איזה חלק יש לייחס לפגיעה בתאונה ולפיכך יש לייחס לה נכות בשיעור 5% בלבד; זאת בניגוד לנטען בתחשיב הנזק מטעמה, ועל אף שהמומחה לא שינה את קביעתו בדבר קיומה של נכות בשיעור 7.5% בקשר עם התאונה.

    1. הצדדים לא ביקשו לזמן את המומחה ברפואת אף אוזן גרון לחקירה, ולפיכך קביעת הנכות נותרה על כנה.

מצבו הרפואי של התובע בתחום הפסיכיאטריה

    1. לבדיקת מצבו הרפואי של התובע בתחום הנפשי מונה ד"ר אלכס קליין. בחוות דעתו סקר המומחה את תולדותיו של התובע ואת התיעוד הרפואי הרלוונטי לתאונה, הכולל בעיקר מספר טיפולים פסיכולוגיים, אשר ממנו עלה כי תחילה אובחן התובע כלוקה בפוסט טראומה (PTSD) ולאחר מכן השתנתה האבחנה להפרעת חרדה.
    2. המומחה ערך בדיקה לתובע וקבע כי הוא סבל בעקבות התאונה מהפרעת הסתגלות חרדתית, עם אלמנטים פוסט-טראומטיים חלקיים ומתונים. המומחה ציין כי מצבו של התובע השתפר והוטב זמן לא רב לאחר התאונה, לצד הימנעות מנהיגה, שאף היא השתפרה בהדרגה. עוד צוין כי התובע לא נבדק ולא טופל על-ידי פסיכיאטר, ועל אף שנרשם לו טיפול תרופתי הוא אינו נוטל אותו, ואף אינו נמצא בטיפול נפשי. מן הבחינה התפקודית לא ידוע על פגיעה בתפקוד החברתי או בתפקוד התעסוקתי בעקבות התאונה.
    3. בסיכום חוות הדעת קבע המומחה כי במהלך השנה שלאחר התאונה סבל התובע מנכות זמנית בשיעור של 7.5% בעקבות התאונה, ומתום תקופה זו יש לתובע נכות נפשית יציבה בשיעור של 2.5% עקב סימנים שאריתיים, על-פי סעיף 34(ב)(2) לתקנות המל"ל. המומחה ציין כי אינו סבור שיש לתובע מגבלות תפקודיות על רקע נפשי בעקבות התאונה, פרט להימנעות חלקית וחרדות בקשר עם נהיגה, ובגין סימנים שאריתיים אלה המליץ על נכות יציבה.
    4. התובע ביקש לחלוק על קביעותיו של המומחה בפסיכיאטריה, ולפיכך הוא זומן לחקירה. במהלך החקירה הדגיש בא כוח התובע את הטענה כי הוא נוהג מעט מאוד, וגם כאשר הוא נוהג הוא מתמודד עם חרדה וקושי ניכר, ואינו מחזיק רכב. למעשה, עיקר חקירתו של המומחה, רובה ככולה, יוחדה לנושא זה.

המומחה אישר כי המשמעות של קביעתו היא רמיסיה מלאה עם סימנים קליניים שאריתיים, ונשאל בנוגע לדרגת הנכות תוך הפניה לנוסחו של סעיף 34(ב)(2) לתקנות המל"ל [פרו' בעמ' 13 מתאריך 16.6.2024]:

"ש: האם ההגדרה של מצבו כמי שכמעט ולא נוהג וגם אם כן הוא צריך לעשות תרגילים היא הגדרה לשאריתיים?

ת: אכן כן.

ש: תודה. עכשיו תאמר לי הפרעה קלה בתפקוד הנפשי אתה מסכים איתי?

ת: כן.

ש: עד בינונית בכושר העבודה 10%. האם ועכשיו אני,

ת: הוא בתחום הקל יותר.

ש: מדוע התחום הקל יותר?

ת: שהוא מתפקד חברתית ותעסוקתית.

ש: אבל לפני כמה דקות שפגשנו את חייו ביום-יום אדם שנהג והיום לא נוהג ויש לו אתה מציין פוביה מנהיגה האם נכון להגדיר אותו כמי שמתמודד עם הפרעה קלה עד בינונית?

ת: אכן כן."

על יסוד דברים אלה טוען התובע בסיכומיו כי יש לקבוע בעניינו של התובע דרגת נכות בשיעור 10%, שכן על-פי שיטתו המומחה תיקן את קביעתו בחוות הדעת והסכים כי פגיעתו של התובע בעקבות התאונה היא ברמה בינונית.

    1. איני סבורה כי יש לקבל את פרשנותו של התובע לדברי המומחה מטעם בית המשפט. ראשית, המומחה לא אמר כי יש לשנות מקביעתו בחוות הדעת, ולא הוצג בפניו נתון חדש המצדיק זאת. כאשר הוצע כי התובע סובל מהגבלה בינונית הקפיד המומחה להבהיר כי הפגיעה שנגרמה לתובע היא בתחום הקל יותר, והעובדה שבא כוח התובע הצליח "לחלץ" מפיו הסכמה כי אדם שאינו נוהג הוא בעל הפרעה קלה עד בינונית, אינה גוזרת באופן אוטומטי שינוי של הקביעה בנוגע לדרגת הנכות החלקית שנקבעה בעניינו של התובע, מ-2.5% ל-10%. כל זאת, כאשר התובע אינו נמנע מנהיגה באופן מוחלט כפי שהוצג בשאלה בנוגע לאדם ש"אינו נוהג", וה"פוביה" מנהיגה ממנה סבל מתייחסת לתיעוד רפואי משנת 2020, כאשר המומחה היה סבור כי לאחר מכן מצבו של התובע השתפר משמעותית. לגופו של עניין, המומחה שקל היטב את הנתונים שהוצגו בפניו ומצא לנכון להעריך את היקף הפגיעה ושיעור הנכות הצמיתה בהתאם למומחיותו וניסיונו המקצועי, ואיני רואה מקום לסטות מכך.

לעניין זה ראוי להדגיש כי מחקירתו של המומחה עלה באופן ברור, כי הנכות שנקבעה היא עקב סימנים שאריתיים הנוגעים לנהיגה בלבד, ותו לא; וכי קביעה זו מבוססת באופן טבעי על דיווחיו של התובע בלבד. למעשה, עדותו של התובע בעניין זה היתה בתחילה עדות יחידה של בעל דין, על כל המשתמע מכך.

מעיון בתצהירו של התובע עולה, כי בניגוד לנטען ובניגוד למצג העובדתי שהוצג למומחה בחקירתו, התובע לא טען כי אינו נוהג גם היום וכי אין ברשותו רכב, וטענותיו בתצהירו בדבר פוביה והימנעות מנהיגה אכן התייחסו לתיאור הדברים שמסר במסגרת טיפול פסיכולוגי בשנת 2020, ולא תואר בתצהיר כי התובע סובל מפוביה גם היום.

מאידך, בעדותו בפניי העיד התובע כי הוא מתנייד בדרך כלל ברגל, באוטובוס או באופניים, וכי הגיע מביתו שברמת גן לבית המשפט בתל-אביב ברכיבה על אופניים [פרו' בעמ' 18].

לעומת זאת, בנו של התובע, אשר מסר תצהיר עדות ראשית לעניין תפקודו וכושרו הגופני של התובע, השיב באופן ספונטני בחקירתו כי התובע נוהג ברכב ביום-יום [פרו' שורות 4 – 8 בעמ' 20]:

"ש: אז בעצם אנחנו יודעים מהעדות שלו כאן באולם, תאשר לי בבקשה שביום-יום הוא מתנייד עם אופניים?

ת: ביום-יום לא, יש לו רכב, מה זאת אומרת ביום-יום הוא מתנייד עם אופניים?

ש: לא, להגיע ממקום למקום, הוא עושה את זה עם רכב?

ת: כן."

עדות זו עומדת בסתירה ברורה לעדותו של התובע בחקירתו ולמצג העובדתי המוחלט והנחרץ שהוצג למומחה בעת חקירתו, על-פיו התובע נמנע מנהיגה ביום-יום ואין ברשותו רכב.

לפיכך, גם אם המומחה היה ניאות להסכים כי פגיעתו ונכותו הצמיתה של התובע היא בדרגה קלה עד בינונית, וכלל לא ברור כי המומחה הסכים לכך; וגם אם המשמעות היתה כי במקרה כאמור דרגת הנכות אמורה להיות בשיעור גבוה יותר, ואף זאת לא נאמר על-ידי המומחה והוא לא נשאל על כך ישירות; הרי שלו היתה עדות זו בפני המומחה, יכול ואף סביר שהיה משנה מחוות דעתו, שבה הנכות הנפשית מבוססת כולה על סימנים שאריתיים הנוגעים לקושי בנהיגה.

ודוקו: קביעת הנכות בתחום הנפשי נסמכת במידה רבה, וודאי בעניינו של התובע, על הערכת מצבו התפקודי, כפי שעולה גם מנוסחו של הסעיף בתקנות המל"ל, אליו הפנה גם בא כוח התובע בחקירתו. משעה שהתעורר ספק, שלא לומר סתירה לעדותו של התובע ולטענתו בדבר הימנעות מנהיגה, יש לכך השפעה ישירה גם על קביעת שיעור הנכות.

    1. המסקנה העולה מן האמור היא שאין מקום להעלות את שיעור הנכות שנקבע בחוות הדעת, וייתכן שהיה מקום להפחיתה. אולם העדות כי התובע אינו מתנייד באופניים אלא נוהג ברכב ביום-יום לא הובאה בפני המומחה, ויכול שהיה עומד על קביעתו גם בשל קבלת דבריו של התובע כי הנהיגה גורמת לו קושי וחרדה. לפיכך, ולאור העובדה שעל-פי הפסיקה שיעור הנכות הרפואית נקבע על-ידי בית המשפט, באתי לכלל מסקנה כי יש להותיר את שיעור הנכות הרפואית בתחום הנפשי כפי שנקבעה בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, בשיעור של 2.5%.
    2. אשר על כן, בתום חקירות יסודיות של שניים מן המומחים מטעם בית המשפט, נכותו הרפואית של התובע עומדת על 7.85% נכות אורתופדית, 7.5% נכות בתחום אף אוזן גרון ו-2.5% נכות פסיכיאטרית. הנכות הרפואית המשוקללת עומדת על 16.9%, ועל רקע זה יש לדון במצבו התפקודי של התובע.

הפגיעה התפקודית שנגרמה לתובע כתוצאה מהתאונה

    1. אפנה עתה להערכת נזקי התובע עקב התאונה, ולשם כך אדון בפגיעה התפקודית ובהשפעתה על התובע. מלאכה זו עשויה להיות מלאכה מורכבת בנוגע לכל ניזוק, ובפרט בעניינו של התובע, הסובל ממגוון בעיות רפואיות, אשר ביטוין והשפעתן על תפקודו אינה חד-משמעית.
    2. התובע טוען בסיכומיו כי מאז התאונה חייו השתנו באופן דרמטי. עובר לתאונה הוא היה אדם בריא בגופו ובנפשו, אדם פעיל אשר תיפקד ללא מגבלה ועסק בפעילות ספורטיבית. מאז התאונה הוא סובל מכאבים עזים וממגבלות תנועה בעיקר בגבו, וכתוצאה מכך הוא מוגבל בביצוע מטלות הבית ופעילות ספורטיבית, ואיכות חייו נפגעה באופן משמעותי. עוד טוען התובע כי במסגרת עבודתו בתפקיד פיתוח עסקי בחברת הייטק הוא נדרש לריכוז רב אך סובל מכאבי ראש, ומכלול מגבלותיו משליך באופן משמעותי על כושר השתכרותו.

התובע, כיום כבן 56, חושש כי מגבלותיו התפקודיות יקשו עליו להשתלב בשוק העבודה במקרה בו ייפלט ממקום עבודתו, ובפרט נוכח העובדה שהוא עובד בתחום ההייטק, שאינו יציב במיוחד וביתר שאת בנוגע לעובדים בגילו של התובע.

לפיכך טוען התובע כי יש להעמיד את פגיעתו התפקודית על בסיס הנכות הרפואית המשוקללת על-פי שיטתו, בשיעור של 24.08%.

    1. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי יש לייחס את כל מגבלותיו של התובע בעמוד שדרה מותני לנכותו הקודמת, וכי נוכח קביעותיו של המומחה בנוירוכירורגיה כי בדיקותיו של התובע אינן אמינות, גם נכות זו מוטלת בספק רב. אשר לנכותו של התובע בתחום אף אוזן גרון, מדובר לכל היותר בנכות אסתטית בשיעור 5% שניתן לתקנה באמצעות ניתוח פשוט, וכך גם בנוגע לנכות הקלה שנקבעה בתחום הנפשי, אשר על-פי דברי המומחה ניתן היה לאיין אותה באמצעות טיפול מתאים.

עוד טוענת הנתבעת, כי התובע שב לעבודתו תוך זמן קצר באותה משרה ובאותו היקף, ושכרו עלה והשביח מאז התאונה באופן משמעותי. כושרו הגופני של התובע מעולה, הוא נוהג ביום-יום ומתפקד כרגיל.

עוד יש להביא בחשבון את העובדה שהתובע אינו פועל להקטנת נזקו, ואין ליתן אמון בדבריו בדבר מגבלותיו ופגיעתו התפקודית.

נטען כי בפועל, הנכות ממנה סובל התובע היא זניחה, ואינה גורמת לפגיעה תפקודית ולגריעה משכרו של התובע, כפי שניתן ללמוד מן העובדות ומן הראיות הנוגעות לתפקודו של התובע. לפיכך, נטען כי יש לקבוע כי לא נותרה לתובע כל נכות תפקודית.

    1. כפי שנפסק בע"א 3222/10 ביטוח ישיר נ' פלוני (28.6.2012) על בית המשפט לקבוע מהו שיעור הנכות הרפואית, מהו שיעור הנכות התפקודית ומהי הגריעה מכושר ההכנסה של הנפגע בתאונה, תוך עריכת הבחנה בין המושגים הללו. השפעת הנכות הרפואית על הפגיעה התפקודית אינה זהה בכל מקרה ומקרה, ואף הפגיעה התפקודית (השונה מהנכות הרפואית) אינה מלמדת בהכרח על הגריעה מסכום ההשתכרות בעתיד (רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי (25.3.2012)).
    2. הלכה היא ששיעור הפגיעה והגריעה התפקודית נקבע על-ידי בית המשפט על יסוד מכלול הנסיבות והראיות המובאות בפניו בכל מקרה ומקרה. לשם כך משמשת הנכות הרפואית כנקודת מוצא, כאשר יש להוסיף ולבחון את אופן השפעתה ומידתה על הניזוק בפועל. בין היתר, יש ליתן משקל לטיב הפגיעה והנכות הרפואית, ולהתייחס להשפעתה על עיסוקו של הניזוק, תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, כגון פגיעה בשכר; ובהיעדר נתונים שיהא בהם לסייע בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה, יכול שיעור הנכות הרפואית אף לשמש מודד של מידת הפגיעה בכושר ההשתכרות, תוך שימוש בחזקה שכושר זה נפגע כשיעור הנכות הרפואית (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי [נבו, 8.6.1995]; ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ (21.12.1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23.8.2010); ע"א 4946/06 צל דוד נ' אליהו (31.1.2008)).

קביעת שיעור הנכות התפקודית היא עניין שבשיקול דעת של הערכאה הדיונית, המתרשמת באופן בלתי אמצעי מהעדויות המובאות בפניה בנוגע למצבו של הנפגע (ראו למשל ע"א 9703/10 סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (12.6.2011); ע"א 7871/10 חורי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (22.5.2011)).

    1. על-מנת לקבוע את מצבו התפקודי של התובע בעקבות התאונה, יש לבחון את הראיות שהובאו לעניין זה.
    2. התובע תיאר בתצהירו את הטיפולים הרפואיים שקיבל בתקופה שלאחר התאונה, וטען כי נגרמה לו נכות רפואית צמיתה (משוקללת) בשיעור 19%, וכי נכותו התפקודית היא בשיעור זהה לכל הפחות.

התובע תיאר כי עובר לתאונה היה אדם בריא ופעיל שנהג לעסוק בפעילות ספורטיבית ללא שום מגבלות, לרבות ריצות למרחקים ארוכים ורכיבה על אופניים. כתוצאה מהתאונה הוא סובל מכאבים עזים וממגבלות תנועה, במיוחד לאורך גבו, וכל הטיפולים שקיבל לא הועילו לו ולא שיפרו את מצבו. בשל כאביו הוא נמנע מהפעילות הספורטיבית בה נהג לעסוק בעבר, מוגבל בביצוע מטלות הבית ובנשיאת משאות ומתקשה לבלות עם ילדיו ולסייע להם פיסית כאשר הם זקוקים לו.

בנוגע לעבודתו תיאר התובע כי בעקבות התאונה הוא מוגבל בישיבה ממושכת בשל כאבי הגב, וכושר הריכוז שלו נפגע בשל כאבי ראש, ועל כן הוא מתקשה במתן הרצאות ובהשתתפות בישיבות. עוד תיאר התובע כי הוא סובל מהתקפי חרדה, קשיי שינה, הזעות וסיוטי לילה, וכתוצאה מכך הוא חווה חוסר סבלנות ועייפות במהלך היום. בנוסף, התובע טוען כי הפחית את טיסותיו במסגרת עבודה באופן משמעותי, בשל כאבי הגב מהם הוא סובל וכן הלחץ והחרדה שנגרמים לו בטיסות, עד כי הוא זקוק למספר ימים של התאוששות לאחר כל טיסה. כל אלה גורמים לפגיעה בכושר השתכרותו, וכן לקושי במציאת עבודה חלופית במקרה שבו תסתיים העסקתו במקום עבודתו הנוכחי.

    1. בחקירתו העיד התובע כי בעקבות התאונה נגרם לו זעזוע רציני אשר אילץ אותו לנוח בשכיבה והוא התקשה לעבוד באופן רציף מביתו, אך שב לעבודתו תוך שבוע או עשרה ימים לאחר התאונה [פרו' בעמ' 19]. התובע העיד כי כחבר הנהלה הוא מועסק באופן גלובלי, ולפיכך ימי היעדרותו לאחר התאונה לא דווחו כימי מחלה, כאשר בשל מסירותו לעבודתו הוא ניסה להמשיך ולתפקד ככל יכולתו גם בעת שנפל למשכב בימים שלאחר התאונה. התובע אישר כי לא היתה הפחתה בשכרו כתוצאה מהיעדרותו [פרו' בעמ' 20]. בהמשך אישר התובע כי לא היה כל שינוי בשעות העבודה שלו, וכי שכרו לא ירד בעקבות התאונה. התובע הסביר כי שכרו מורכב משכר בסיס, אשר הופחת בתקופת סגרי הקורונה ולאחר מכן חזר לרמתו הבסיסית, וכן ממענקים, בונוסים ועמלות על מכירות בהיקף משתנה וכן ממימוש של מניות ואופציות [פרו' בעמ' 23 – 24].
    2. מטעמו של התובע צורפו תלושי שכר החל מחודש 02/2019 ועד לחודש 04/2020, סמוך לפני התאונה, וכן מחודש התאונה ועד לחודש 12/2022.

מעיון בתלושי השכר עולה כי שכרו המצטבר של התובע בשנת 2019 עמד על סך 700,842 ₪ (ברוטו) ובניכוי מס הכנסה על סך 466,749 ₪, ועל שכר חודשי ממוצע בסך 38,896 ₪; וממוצע שכרו החודשי בארבעת החודשים עד חודש אפריל 2020 (בניכוי מס הכנסה) עמד על סך 61,156 ₪.

כפי שהעיד התובע, על-פי תלושי השכר שכרו שולם על-פי בסיס שכר קבוע בסך 44,000 ₪ בצירוף שעות נוספות גלובליות בהיקף קבוע בסך 11,000 ₪ מדי חודש, בתוספת סכומים משתנים ששולמו כבונוסים וכזקיפת תגמולים. החל מחודש 03/2020 ועד 05/2020 הופחתו המשכורת הקבועה והשעות הנוספות הגלובליות לסך של 35,200 ₪ ועוד 8,800 ₪, ולאחר מכן הועלו לסך של 39,600 ₪ ועוד 9,900 ₪, עד שהועלו חזרה לסכומים הקודמים. בהתייחס לכך העיד התובע כי הפחתות אלה בוצעו עקב סגרי הקורונה עוד לפני התאונה וללא קשר אליה.

שכרו המצטבר של התובע בשנת 2020 – שנת התאונה – עמד על סך 806,761 ₪ (ברוטו) ובניכוי מס הכנסה על סך 530,685 ₪, המשקף עליית שכר בשיעור של כ-13.7% לעומת השנה הקודמת.

שכרו המצטבר של התובע בשנת 2021 עמד על 934,832 ₪ (ברוטו) ובניכוי מס הכנסה על סך 593,954 ₪, המשקף עליית שכר נוספת בשיעור של כ-12%.

שכרו המצטבר של התובע בשנת 2022 עמד על 988,360 ₪ (ברוטו) ובניכוי מס הכנסה על סך 623,740 ₪, המשקף עליית שכר נוספת.

    1. על-פי העולה מן הנתונים, שכרו של התובע לא נפגע בעקבות התאונה ואף עלה באופן משמעותי, ועמד לכל אורך התקופה על שכר חודשי הגבוה באופן ניכר משילוש השכר הממוצע במשק. עד כה, למעלה מחמש שנים לאחר התאונה, לא נגרמה בפועל פגיעה בשכרו של התובע, ולא נטען אחרת. לפיכך, עד כה לא היתה לתאונה השפעה על כושר השתכרותו של התובע.
    2. התובע טען כי הוא מוגבל בביצוע מטלות יומיומיות של משק הבית, וכי יש להביא בחשבון את מגבלותיו אלה במסגרת הערכת הפגיעה התפקודית. התובע אינו טוען כי נזקק לעזרה בשכר בעקבות התאונה, אלא כי מאז התאונה עיקר הנטל של מטלות הבית נופל על כתפיה של אשתו. אולם לעניין זה לא הובאה כל ראיה או עדות, שכן לא הוגש תצהיר מטעם אשתו של התובע, ותצהירו של בנו אינו מתייחס לכך. לפיכך עדותו של התובע בעניין מגבלותיו במטלות הבית נותרה בגדר עדות יחידה של בעל דין, על כל הנגזר מכך.
    3. אין בעצם העובדה שבעל דין מעיד על מצבו התפקודי כדי להוביל למסקנה כי אין ליתן אמון בעדותו, ובפרט במקרים בהם תימוכין לטענותיו נמצאים בקביעות שבחוות דעת המומחה ובתיאורי מגבלותיו על בסיס הבדיקה הקלינית. לצד זאת, נוכח העובדה שהנטל מוטל במלואו על התובע להוכיח את טענותיו בדבר מגבלותיו התפקודיות, ההימנעות מהבאת ראיות ועדויות העשויות לתמוך בגרסתו של בעל דין מקימה חזקה שבעובדה לחובתו (ראו ע"א 945/11 שאנקול לשיווק (1937) בע"מ נ' סומך חייקין (20.8.2014)).
    4. טענה נוספת של התובע נוגעת למגבלותיו בביצוע פעילות ספורטיבית, באופן הפוגע באיכות חייו. לאחר שהתקבלו הנתונים המעידים על נכות קודמת בעמוד השדרה של התובע מתקופת שירותו בצה"ל, קיבל התובע את הזכות להגשת עדויות הזמה בנוגע לשינוי שחל במצבו התפקודי בעקבות התאונה, ובשלב זה הוגשו תצהיר מטעם חברו של התובע ותצהיר מטעם בנו. בתצהירים נטען כי עובר לתאונה היה התובע בכושר גופני מעולה, ונהג לעסוק בפעילויות ספורטיביות שכללו ריצות ארוכות ורכיבת שטח על אופניים, ובעקבות התאונה חלה ירידה בכושרו הגופני של התובע לבצע פעילות ספורטיבית, והוא נאלץ להסתפק בהליכות וברכיבה קלה.

בשל העובדה שחברו של התובע לא התייצב לעדות, תצהירו הוצא מן התיק. בנו של התובע העיד כי התובע עושה כמיטב יכולתו על-מנת לשמור על כושר גופני, ומסוגל לבצע הליכה בפארק לאורך 7 – 8 ק"מ או רכיבה קלה על כבישים סלולים, אולם זוהי יכולת שונה לגמרי מהאופן בו נהג לבצע פעילות ספורטיבית לפני התאונה [פרו' בעמ' 19 – 20]. לצד זאת, הבן העיד כי ביום-יום התובע מתנייד באמצעות רכב ולא באמצעות אופניים, וזאת בסתירה לעדותו של התובע.

קביעת הפגיעה התפקודית

    1. בשים לב לראיות ולנתונים אלה, אפנה לקבוע את מצבו התפקודי של התובע ואת שיעור הנכות התפקודית.
    2. כאמור, ההכרעה בנוגע למצבו התפקודי של התובע אינה פשוטה. מחד, התיעוד הרפואי וחוות הדעת של שלושה מומחים מטעם בית המשפט מעידים שלתובע נגרמו נכויות רפואיות במספר תחומים, אשר השפיעו על מצבו התפקודי. מאידך, שיעורי הנכות בכל אחד מהתחומים אינם גבוהים, והשפעתם אינה ברורה, ובפרט נוכח העובדה שלתובע היתה נכות לא מבוטלת עובר לתאונה, ועל כן יש לבודד ולקבוע את מידת ההחמרה במצבו בעקבותיה.
    3. מעדותו של התובע בפניי התרשמתי כי הגם שנגרם לו סבל וקושי בעקבות התאונה, נראית נטייה להאדרה של מגבלותיו, כפי שהעריך גם המומחה בתחום הנוירוכירורגיה. כמפורט לעיל, המומחה ציין כבר בחוות הדעת כי התובע שיתף פעולה באופן חלקי, וכי התרשמותו היתה שהוא מנסה להעצים את חומרת מצבו, באופן שאינו תואם את הבדיקה הקלינית ואת התיעוד הרפואי.
    4. טענה מרכזית בסיכומיה של הנתבעת נוגעת להיעדר מהימנותו של התובע. טענה זו מתבססת על התרשמותו של המומחה מטעם בית המשפט בנוירוכירורגיה בדבר חוסר שיתוף פעולה בבדיקה והאדרת התלונות; וכן על הטענה כי התובע לא גילה על אודות היותו נכה צה"ל, ובפרט בנוגע לעמוד שדרה מותני; ואף על הטענה כי התובע מבקש לייחס את נכותו בתחום אף אוזן גרון לתאונה בעת שמדובר במצב רפואי קודם.

הנתבעת מפנה להלכה שנקבעה בע"א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון (1.5.2019) (להלן: הלכת חיון), וטוענת כי משעה שנמצא כי התובע אינו דובר אמת, יש להישמר מפני הסתמכות על חלקי גרסתו שלא הופרכו, וניתן לדחות את גרסתו אף בלא צורך בניתוח מלא של יתר הראיות (ר' גם ע"א (י-ם) 6275-05-10 מדינת ישראל משרד הבטחון נ' עזבון המנוח פארס ענאד זמן (7.8.2011)).

    1. במהלך הדיון התברר כי התובע הוכר כנכה צה"ל ונקבעה בעניינו דרגת נכות (משוקללת) בשיעור 28% (כולל צלקות), בעקבות תאונת הדרכים שאירעה בשנת 1990 בעת שירותו הצבאי. בניגוד לטענות הנתבעת, התובע לא הסתיר עובדה זו, אך גם לא מסר גילוי מלא. במסגרת התצהיר שצורף לכתב התביעה במענה לשאלון בריאות הצהיר התובע על פגיעה בגב בעקבות תאונה משנת 1990 ועל כך שטופל בבתי חולים, אך בהיעדר שאלה ספציפית בנוגע לנכות קודמת, לא הצהיר על היותו נכה צה"ל.

ודוקו: תצהיר הבריאות נחתם בתאריך 24.5.2020, לפני כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 בתאריך 1.1.2021, ולפיכך הוא אינו כולל מענה מפורט כנדרש על-פי טופס 3 לתקנה 17; אולם התביעה הוגשה כשנה לאחר מכן, ולפיכך היה על התובע לצרף תצהיר מפורט, ובין היתר להצהיר על הגשת תביעה לקצין התגמולים. יחד עם זאת, אף בנוסחו הנוכחי טופס 3 אינו כולל הצהרה על קביעה בדבר דרגת נכות קודמת.

נוסף על הצהרתו בתצהיר הבריאות שצורף לכתב התביעה, התובע הצהיר בתצהיר תשובות לשאלון שנמסר במסגרת ההליכים המקדמיים כי היה מעורב בתאונה במהלך שירותו הצבאי והוכר כנכה צה"ל.

כמפורט בחוות הדעת של המומחה בתחום הנפשי, התובע מסר לו כי היה מעורב בתאונה בעת שירותו הצבאי והוכר כנכה צה"ל, ומכאן שהתובע לא ניסה להסתיר את קיומה של נכות קודמת, אלא הצהיר עליה.

מאידך, התובע לא מסר דבר בנוגע לתאונה בצבא ולנכות קודמת בעמוד השדרה למומחה הרלוונטי, בתחום הנוירוכירורגיה, ויש יסוד לטענה כי היה מקום לגילוי מלא בנוגע לעברו הרפואי של התובע, ובפרט נוכח העובדה שנקבעה בעניינו דרגת נכות בשיעור 10% בעמוד שדרה מותני. אף בחקירתו של המומחה בנוירוכירורגיה, אשר חלק ניכר ממנה הוקדש להבחנה בין מצבו הקודם של התובע כפי שעלה מהתיעוד הרפואי ובין תרומתה של הפגיעה בתאונה למגבלותיו בעמוד השדרה, לא היה זכר לקיומה של נכות קודמת.

הרושם העולה מן המקובץ הוא שמחד, התובע לא הסתיר את קיומה של תאונה ופגיעה קודמת ואף הצהיר עליה, ומאידך, הוא לא מסר גילוי מלא למומחה הרלוונטי. לפיכך, אין מדובר בשקר כטענת הנתבעת, אך גם לא מדובר בחשיפת מלוא האמת כנדרש.

    1. אשר למצבו הרפואי ומגבלותיו של התובע, אכן המומחה בנוירוכירורגיה מטעם בית המשפט ציין בחוות דעתו כי במהלך הבדיקה התובע משתף פעולה באופן חלקי וכלל אינו מנסה להזיז את צווארו, וכי נוצר רושם של האדרה. המומחה לא קיבל את תלונותיו של התובע בנוגע לחולשת פלג גוף שמאלי וירידה בתחושה וקבע כי "הבדיקה לא אמינה נראה כי החולשה והפרעת התחושה אינה ממקור אורגני".

כאמור, המומחה נחקר בהרחבה לעניין זה על-ידי בא כוחו של התובע והסביר כי חלק מתלונותיו של התובע אינן מתיישבות עם הממצאים בבדיקה הקלינית ועם העובדה שלא נמצא חסר נוירולוגי. יחד עם זאת, בחוות הדעת ערך המומחה הבחנה בין תלונותיו של התובע לירידה בתחושה וחולשת פלג גוף שמאל ובין תלונותיו בדבר מגבלות בתנועת הגב, אשר נמצאו מהימנות ותואמות את הממצאים הקליניים וקבע: "... בכל זאת היה רושם להגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי והמותני". המומחה נחקר פעמיים בנושא זה, ועמד על דעתו כי התאונה היתה "אירוע מכונן" אשר היתה לו תרומה משמעותית למצבו הרפואי ולמגבלותיו של התובע. לפיכך ניתן ביטוי הולם להעצמת התלונות מצד התובע, אשר התבטא בדחיית חלק מתלונותיו ובקביעת דרגת נכות רק בנוגע לעמוד השדרה.

    1. הרושם להאדרת התלונות נוצר גם למקרא תיאורי התובע על אודות מצבו כפי שמופיע בתצהירו, בו נטען כי הוא סובל משורה ארוכה של תסמינים ובעיות תפקודיות, לרבות כאבים עזים בחלקי גוף שונים, קושי בישיבה ממושכת, אובדן ריכוז וכאבי ראש, חרדות, התקפי חרדה, קשיי שינה, הזעות, סיוטי לילה ועוד. תלונות אלה אינן מתיישבות עם הממצאים הקליניים ועם קביעות המומחים מטעם בית המשפט, ואף אינן מתיישבות עם העובדה כי התובע מוסיף לעבוד באותה משרה בכירה ובהיקף משרה הכולל שעות עבודה ארוכות ואחריות רבה, ועוסק בפעילות ספורטיבית בקביעות, גם אם בעצימות נמוכה יותר מבעבר.

קושי נוסף בקבלת גרסתו של התובע נוגע לטענותיו בדבר הימנעות מנהיגה, המהווה נושא מהותי ועיקרי בקביעת נכותו בתחום הנפשי. כפי שעולה מחוות דעת המומחה בפסיכיאטריה ומעדותו, בקביעת דרגת הנכות הוא הסתמך במידה ניכרת על טענתו של התובע כי בשל מצבו הנפשי בעקבות התאונה הוא מתקשה בנהיגה ונמנע מכך במידה רבה. התובע חזר על טענה זו גם בתצהירו ובעדותו במהלך הדיון, אליו הגיע כשהוא מצויד בקסדת אופניים; התובע העיד כי הוא נוהג להתנייד ברגל, באוטובוס או באופניים, ומסר כי הגיע לבית המשפט מביתו (שברמת חן) ברכיבה על אופניים. עדות זו נסתרה בעדותו הספונטנית של בנו, אשר מסר עדות בנוגע לפעילות הספורטיבית של התובע, ובמהלך עדות זו הבהיר כי ביום-יום התובע מתנייד ברכב ולא באופניים. סתירה זו בעניין מהותי המהווה בסיס לקביעת הנכות והפגיעה התפקודית מפחיתה ממהימנות גרסתו של התובע.

    1. בהלכת חיון נקבע כי התרופה הנכונה נגד מסירת עדות שקר בעניין מהותי, אשר נמסרת ביודעין ומתוך כוונה להטות את תוצאת המשפט היא מתן פסק דין לחובתו של השקרן. לשיטת הנתבעת, משנמצא כי התובע מגזים ומאדיר את תלונותיו, יש לדחות את גרסתו כליל.

בפסק הדין בניתן בע"א 7862/22 דכנאס נ' דפראווי (20.7.2023) (להלן: עניין דכנאס) קבע כבוד השופט עמית (כתוארו אז) כי יש מקום להסתייג קמעה מהקביעה הנחרצת בהלכת חיון:

"ראשית, דומני כי האמירה הנחרצת שצוטטה לעיל, אינה מתיישבת עם הכלל הראייתי של 'פלגינן דיבורא'. כלל זה, כוחו יפה הן במשפט הפלילי והן במשפט האזרחי, הוא מבוסס על הגיון כללי, על ניסיון החיים והניסיון השיפוטי, והכל בהתחשב בנסיבות העניין ו'אותות האמת' שהלכו והתגלו במהלך המשפט (וראו, לדוגמה, ע"פ 5864/18 פלוני נ' מדינת ישראל והאסמכתאות שם (22.8.2021)). לבית המשפט יש אפוא את הפררוגטיבה לפצל בין חלקי העדות ולברור את חלקי האמת, והדברים משתמעים גם מהוראת סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1970, הקובעת כלהלן: 'סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות.

שנית, הניסיון השיפוטי מלמד כי עדים משקרים או טועים או סותרים את עצמם מכל מיני סיבות, ועל כך עמדתי בהרחבה במקום אחר (ראו פסקי דיני בע"פ 511/11 מריסאת נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (14.3.2012); ובע"פ 5/10 מוסא נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (2.5.2012))".

בהתאם לכך, אף לאחר שנקבע כי המערער שיקר והאדיר את נזקיו, נקבע כי אין פירוש הדבר שיש לדחות את כל טענותיו:

"אכן, כעניין של מדיניות משפטית, רצוי כי השקרנים 'ישלמו מחיר' על שקריהם, ועל בית המשפט להביא את הדברים לידי ביטוי הן בנושא ההוצאות והן בפסיקת הפיצוי על דרך ההמעטה ואף על דרך ההפחתה... אך אין להרחיק מכאן ועד לדחיית התביעה בשל 'חזקת שקר' לגבי שאלה האחריות או לגבי כל אחד ואחד מראשי הנזק".

    1. מן הכלל אל הפרט. אמנם התרשמתי כי התובע ניסה להאדיר את מגבלותיו ואת נזקיו, וכן למסור גילוי חלקי ומצומצם של עברו הרפואי ונכותו הקודמת, המהווה נתון רלוונטי ומהותי לדיון בעניינו. אולם לא התרשמתי כי יש לייחס לתובע היעדר מהימנות באופן מוחלט כפי שטוענת הנתבעת.
    2. התובע הצהיר בשאלון הבריאות על תאונה קודמת משנת 1990, ובמסגרת זו לא הופנתה אליו שאלה ישירה בנוגע לקיומה של נכות קודמת. לאחר מכן הצהיר התובע פעם נוספת במסגרת תצהיר תשובות לשאלון בהליכים המקדמיים כי היה מעורב בתאונה בעת שירותו הצבאי והוכר כנכה צה"ל. בנוסף, התובע סיפר למומחה בתחום הנפשי מיוזמתו כי הוא נכה צה"ל, ומכאן עולה כי גילה על אודות נכותו הקודמת ולא ניסה להסתירה. לצד זאת, לא ניתן הסבר לכך שהתובע לא גילה על אודות נכותו הקודמת בעמוד השדרה דווקא למומחה הרלוונטי בנוירוכירורגיה, אצלו נבדק התובע לאחר מכן, גם אם לא נשאל על כך ישירות. לאור האמור, איני סבורה כי יש לקבוע היעדר מהימנות של התובע בנוגע לחשיפת עברו הרפואי.
    3. לגופו של עניין, עיקר הפגיעות הרפואיות שנקבעו בעניינו של התובע ודרגות הנכות שנקבעו בגינן מבוססות על בדיקות קליניות, על ממצאי הדמיה ועל התיעוד הרפואי מעברו, ורק חלק מהן מבוסס על תלונותיו. מחוות הדעת ומחקירות המומחים בתחום הנוירוכירורגיה ובתחום הפסיכיאטריה התרשמתי כי הם התייחסו בקפידה ובזהירות הראויה לדבריו של התובע, ומלכתחילה קבעו שיעורי נכות מצומצמים יותר מן העולה מתלונותיו של התובע. המומחה בנוירוכירורגיה לא קיבל את תלונותיו של התובע להיעדר תחושה ולחולשה בפלג גוף שמאל, ולא קבע דרגת נכות בגין תלונות אלה, אלא רק בנוגע לתלונות בתחום עמוד השדרה, שנתמכו בממצאי הדמיה ובבדיקה קלינית של מגבלות תנועה. המומחה בתחום אף אוזן גרון ביסס את אבחנתו בדבר חסימה אפית על בדיקה קלינית ועל תיעוד רפואי. המומחה בתחום הנפשי לא קבע אבחנה של פוסט-טראומה כפי שתיאר התובע, וקבע נכות בהיקף מצומצם בגין סימנים שאריתיים.
    4. כפי שנדון לעיל, גם לעניין הנכות בתחום הנפשי, שנקבעה בעיקר בשל הקושי בנהיגה בעקבות התאונה, נמצאה סתירה בין עדותו של התובע לעדותו של בנו, אשר פועלת לחובתו של התובע ומעידה אף היא כי ניסה להאדיר את נזקיו.
    5. אשר ליתר תלונותיו של התובע בנוגע לכאבים מהם הוא סובל ולקשייו התפקודיים, יש לזכור כי לעולם מדובר בתיאור סובייקטיבי; וכפי שהמומחים מטעם בית המשפט התרשמו כי נגרם לתובע סבל וקושי תפקודי מסוים בעקבות הפגיעה, אף אני נוטה להאמין לדבריו של התובע, אולם בערבון מוגבל ובהיקף מצומצם יותר מן הנטען והמתואר, כך שמהימנותו בנוגע להיקף מגבלותיו ולעוצמתם מוטלת בספק.

כפי שנקבע בעניין דכנאס, לספקות בדבר מהימנותו של התובע ולרושם בדבר האדרת נזקיו יש ליתן ביטוי בפסיקת הפיצוי "על דרך ההמעטה ואף על דרך ההפחתה", ובהתאם לכך לקבוע את שיעור הפגיעה התפקודית.

    1. בפועל, הנתונים שנסקרו לעיל מלמדים כי לא נגרמה פגיעה בשכרו של התובע בשנים שחלפו מאז התאונה, ושכרו הכולל אף עלה בשל קבלת תוספות ובונוסים, גם אם שכר הבסיס נותר דומה. מגבלותיו התפקודיות של התובע בעקבות התאונה רלוונטיות במידה חלקית לעיסוקו, ועולה כי הוא מצליח להתגבר עליהן ולהמשיך בעבודתו באותה משרה ובאותו היקף בו עבד עובר לתאונה. עם זאת, לא ניתן לשלול את האפשרות שמגבלות אלה יפריעו לתובע בעתיד ויגרמו לגריעה מיכולת השתכרותו, בפרט במקרה בו יבקש להשתלב במשרה אחרת.

אני מקבלת את עדותו של התובע, הנתמכת בעדותו של בנו, כי בעקבות התאונה הוא אינו עוסק בפעילות ספורטיבית בהיקף ובעצימות בהם עסק עובר לתאונה, ובכך נגרמה פגיעה מסוימת בתפקודו, גם אם הוא עדיין עוסק בפעילות ספורטיבית בהיקף מצומצם יותר.

אשר לתפקודו הכללי והיומיומי של התובע, לא הובאה עדות מלבד האמור בתצהירו, אולם בהינתן העובדה שהוא סובל מפגיעה אורתופדית ומחסימה אפית, ניתן לקבל כי פגיעות אלה גורמות לו קושי תפקודי מסוים, וכי מגבלותיו עשויות להשפיע על תפקודו בגיל מבוגר.

    1. לאור האמור לעיל, בהבאת כל הנסיבות בחשבון, הגעתי למסקנה כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 15%.
    2. משנקבע מצבו הרפואי והתפקודי של התובע, אפנה עתה לדיון והכרעה בהיקף נזקיו ולכימות ראשי הנזק.

הנזק שנגרם לתובע

    1. לשם הנוחות, להלן נתוני היסוד:

התובע יליד 19.2.1969;

תאריך התאונה: 2.5.2020;

גילו של התובע בעת התאונה: 51 וחודשיים;

גילו של התובע כיום: 56 ושבעה חודשים;

הנכות הרפואית: 16.9%;

הנכות התפקודית: 15%.

    1. הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע להפסדיו של התובע בכל אחד מראשי הנזק, בפערים ניכרים, שעיקרם נובע מהמחלוקת על היקף הנכות הרפואית ועל שיעור הפגיעה התפקודית. להלן יידונו טענות הצדדים.

בסיס השכר ואובדן כושר ההשתכרות

    1. התובע מועסק כשכיר בחברת הייטק בתחום פיתוח עסקי, במשרה ובהיקף בו עבד עובר לתאונה, ואינו טוען להפסדי שכר בעבר.

כפי שפורט לעיל, שכרו של התובע מורכב משכר בסיס, בתוספת שעות נוספות גלובליות בהיקף קבוע, בתוספת סכומים משתנים המשולמים כבונוסים וכזקיפת תגמולים.

על-פי הנתונים שצורפו, עובר לתאונה, בשנת 2019 עמד שכרו החודשי הממוצע של התובע (בניכוי מס הכנסה) על סך 38,896 ₪; בשנת 2020 – שנת התאונה עמד שכרו החודשי הממוצע על סך 44,224 ₪; בשנת 2021 עמד שכרו החודשי הממוצע על סך 49,496 ₪; ובשנת 2022 עמד שכרו החודשי הממוצע על סך 51,978 ₪.

    1. בשל העובדה שעסקינן בתביעה על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, על-פי הוראות סעיף 4(א)(1) לחוק בחישוב הפיצוי לא תובא הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק, על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מבחינת נתוני שכרו של התובע עולה כי עובר לתאונה וגם לאחריה שכרו עולה באופן ניכר על שילוש השכר הממוצע במשק.

על-פי נתונים עדכניים, עומד השכר הממוצע במשק על סך 13,163 ₪ (ברוטו) בחודש. שילוש השכר הממוצע במשק עומד על 39,489 ₪ (ברוטו), ובניכוי מס הכנסה על סך 29,771 ₪, וזהו בסיס השכר לחישוב הפיצוי בעניינו של התובע.

אובדן השתכרות בעתיד

    1. ככלל, קביעת שיעור הנכות התפקודית, וכנגזרת מכך קביעת שיעור הגריעה מהשכר, צריכה להיעשות על-פי נתוניו האישיים של הניזוק הקונקרטי, בשים לב למכלול השיקולים הרלוונטיים ונסיבותיו הפרטניות של הניזוק: עיסוקו, השכלתו, גילו, מידת השפעתה של הנכות הרפואית על יכולתו לעסוק במקצועו ולעבוד במקום העבודה בו היה מועסק עובר לתאונה, וקיומו של מקום עבודה מובטח בו יוכל הניזוק להוסיף ולהיות מועסק (ראו ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש ואח', פ"ד לו(1) 281) (1981); רע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה [נבו, 25.7.2010], כפי שצוטט ברע"א 6572/21 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' פלוני [נבו, 20.10.2021]).

לצורך קביעת שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות נעשתה בפסיקה הבחנה בין שלושה מושגים שונים: "הנכות הרפואית", "הנכות התפקודית" ו"אובדן כושר ההשתכרות". בעניין גירוגיסיאן נקבע כי המונחים אינם חופפים, וכי ייתכן מצב בו קיימת נכות רפואית ותפקודית שאינה גורמת הפסד השתכרות בפועל (ע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג(3) 875 (1989); ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.1.2015)).

    1. התובע טוען בסיכומיו כי יש לחשב את הפסד שכרו לעתיד על-פי מכפלת שילוש השכר הממוצע במשק העומד על 30,389 ₪ במכפלת נכותו הנטענת בשיעור 24.08%.

הנתבעת טוענת כי לתובע נותרו מגבלות מזעריות שאינן בעלות השלכה תפקודית על עיסוקו, והן לא השפיעו על כושר השתכרותו בחמש השנים שחלפו מאז התאונה, ולפיכך אינן צפויות להשפיע על כושר השתכרותו בעתיד. לפיכך אין מקום לביצוע חישוב אקטוארי וניתן להסתפק בסכום גלובלי סמלי.

    1. התובע היום בן 56 ושבעה חודשים, וכשכיר נותרו לו 125 חודשי עבודה עד גיל פרישה.

מאז התאונה חלף פרק זמן לא מבוטל של למעלה מחמש שנים, שבמהלכן לא נגרמה גריעה משכרו של התובע, אלא ששכרו עלה מדי שנה. עם זאת, יש להביא בחשבון את העובדה שהתובע נשאר באותה משרה ובאותו מקום עבודה, ולא מן הנמנע שמגבלותיו יקשו עליו במקרה בו ייאלץ למצוא מקום עבודה אחר.

    1. בפסיקה נקבע כי יש לפסוק פיצוי גם למי שלא הוכיח כי שכרו נגרע לאחר התאונה, שכן ישנה אפשרות שתוצאות התאונה יבואו לידי ביטוי בעתיד. בחישוב הפיצוי במקרה כאמור יש להביא בחשבון את מומו של הניזוק, את גילו ואת מספר שנות העבודה שנותרו לו, וכן את תחום עיסוקו ואת האפשרות שייפלט ממקום עבודתו וייאלץ למצוא מקום עבודה חלופי, או שקידומו במקום העבודה ייעצר. לפיכך יש מקום לקביעת סכום גלובלי המביא בחשבון את מכלול הנתונים הללו (ראו ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח (5.3.1984); ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה (23.11.1994)).
    2. בשים לב לתחום עיסוקו, מגבלותיו של התובע רלוונטיות במידה חלקית לעבודתו, שאינה עבודה פיסית, אולם ככלל, למגבלות אורתופדיות עשויה להיות השפעה תפקודית על כל אדם, וכך גם לחסימה אפית. לעניין זה יש להביא בחשבון את העובדה שבמהלך חמש השנים שחלפו מאז התאונה לא נגרמה גריעה משכרו של התובע, וכן את העובדה שעד גיל פרישה נותרו לו למעלה מעשר שנים.
    3. לאחר שהבאתי בחשבון את סוג עיסוקו של התובע, את טיב הפגיעה והמגבלות שנגרמו לו, את העובדה כי הוא מועסק במשרה בכירה במקום עבודה קבוע, את היעדר הגריעה משכרו עד כה ואת מספר השנים שנותרו לעבודתו עד גיל פרישה, בשקלול כל הנתונים מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בסך כולל של 300,000 ₪, המשקף למעלה ממחצית מהחישוב האקטוארי (שיעור היוון מעוגל ל-110) על-פי הנכות התפקודית ובסיס השכר, כולל רכיב הפנסיה בשיעור 12.5%.

עזרת הזולת

    1. התובע טוען כי כתוצאה מהתאונה הוא נזקק לעזרה מבני משפחתו, וכי בחלוף הזמן צפויה החמרה במצבו, אשר בעקבותיה יהא זקוק לעזרת הזולת גם בעתיד. לפיכך, עותר התובע לתשלום פיצוי בסך 300 ₪ לחודש, לעבר ולעתיד על-פי תוחלת חיים ממוצעת.

הנתבעת טוענת כי לא נותרה לתובע כל נכות תפקודית המצריכה עזרה, ודאי לא עזרה החורגת מסיוע סביר המוענק על-ידי בני משפחה באופן טבעי, ולפיכך אין מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה.

    1. על-פי הפסיקה, פיצויים בשל עזרה ייפסקו בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, כאשר עזרת בני משפחה תזכה בפיצוי כאשר יוכח כי חרגה בהיקפה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. כפי שנכתב בספרו של המלומד ד. קציר, " פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה שלישית, תשנ"ג-1993), בעמ' 416: "אמת נכון הוא, שכאשר בן משפחה נקלע למצוקה יש לצפות מבן זוגו, ואולי אף מבני משפחה אחרים, לעזור ולסייע לו ככל יכולתם. כאשר עזרה זו אינה חריגה מבחינת היקפה ומהותה מהעזרה המושטת על-ידי בן זוג אחד לרעהו או בין בן משפחה אחד למשנהו במהלך חיי היום יום על תהפוכותיהם, ייתכן שאז אין לתרגם זאת למונחים כספיים". מאידך, כאשר בני המשפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם במקרה שבו לא שילם עבורו (ראו גם רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6.1.2015)).

לעניין שיעור הפיצוי, נקבע כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ראו ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח' (27.12.1973)), וכי ניתן לפסוק סכום פיצוי גלובלי כאשר לא הוצגו נתונים אובייקטיביים (ע"א 515/83 עגור נ' אייזנברג ואח' (26.2.1985)). לפיכך, השאלה אינה רק האם התובעת קיבלה בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאית לקבלה ואם ניתנה לה על-ידי אדם כלשהו. בהתאם לכך, ובהיעדר נתונים אודות הוצאה כספית בעין, הפיצוי בגין ראש נזק זה ייקבע על דרך האומדנה.

    1. התובע העיד כי בעקבות התאונה התקשה לתפקד ונפל למשכב, ושב לעבודתו רק לאחר שבוע או עשרה ימים. לאחר מכן שב התובע לתפקוד יומיומי כרגיל, אולם בשנה הראשונה לאחר התאונה נמנע מנהיגה והתקשה להתמודד עם מצבו, ובהתאם לכך נקבעה לו נכות נפשית זמנית.

לא הובאה מטעמו של התובע כל ראיה או עדות לצורך בעזרת הזולת, והוא אינו טוען לעזרה בשכר בעבר או בעתיד.

    1. על-פי העדויות והראיות שהובאו בפניי התרשמתי כי על אף מגבלותיו התובע מנהל אורח חיים פעיל ואינו זקוק לעזרת הזולת בהיקף החורג מהעזרה המקובלת שניתנת על-ידי בני משפחה. עם זאת, לאור העובדה שמדובר במגבלות אורתופדיות ובחסימה אפית, ישנה אפשרות שהתובע יהיה זקוק בעתיד לעזרה יתרה, בעת הגיעו לגיל מבוגר.
    2. במכלול נסיבות העניין, ובשים לב לגילו ולמצבו הרפואי והתפקודי של התובע, אני מוצאת לנכון להעמיד את סכום הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד על סך 15,000 ₪.

הוצאות רפואיות וניידות

    1. התובע טוען כי בעקבות התאונה הוא נדרש להוצאות רפואיות, בין השאר להשתתפות בביקורים אצל רופאים ובדיקות, טיפולי פיזיותרפיה ורכישת משככי כאבים. עוד טוען התובע כי בשל הימנעותו מנהיגה נגרמות לו הוצאות נסיעה עודפות. לא צורפו מטעמו של התובע קבלות המעידות על הוצאותיו.

הנתבעת טוענת כי מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה, וכי לא נגרמו לתובע הוצאות רפואיות כלשהן, ובכל מקרה הוא זכאי לכיסוי הוצאותיו באמצעות קופת החולים.

    1. את הפיצוי בגין הוצאות יש לפסוק בהתאם לעקרון העל בפסיקת פיצויים בדבר השבת המצב לקדמותו (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה (15.7.1982)). אמנם מדובר ב"נזק מיוחד" שיש להוכיחו בראיות, הן לעניין הצורך בהוצאה הן לעניין ההוצאה בפועל (ראו ד. קציר דיני הנזיקין בעמ' 11; ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (22.3.1994)); אולם מקום בו הוכח כי יש צורך בטיפולים רפואיים הכוללים אשפוז קודם ואשפוז צפוי, טיפולי פיזיותרפיה שוטפים, מעקב רפואי והוצאות נסיעה נלוות, וכן רכישת משככי כאבים, ניתן לפסוק על דרך האומדנה, " על הצד הנמוך והבטוח" (ע"א 307/77 מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ (2.2.1978); ת"א 1616/04 שרף נ' אסותא – מרכזים רפואיים בע"מ (23.8.2009)).
    2. בהתחשב בטיב הפגיעה והיקפה ובמגבלותיו של התובע, וכן בהתחשב בעובדה שהתובע לא הוכיח הוצאות בעין ולא הראה צורך מיוחד בהוצאות רפואיות, יש לפסוק בעניינו הוצאות על הצד הנמוך. בנסיבות העניין, ובשקלול כל הנתונים שהובאו ושלא הובאו בפניי, ובשל האפשרות שהתובע יידרש להוצאות בעתיד, לרבות בגין ניידות, אני סבורה כי במקרה דנן ניתן לפסוק סכום סמלי, שנאמד בסכום גלובלי בסך 5,000 ₪.

נזק לא ממוני

    1. התובע טוען כי יש לפצותו ברכיב זה על-פי נכות רפואית נטענת בשיעור 24.08%.

הנתבעת טוענת כי נכותו הרפואית של התובע היא נכות אסתטית בשיעור 5%.

    1. כפי שקבעתי לעיל, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בגין התאונה עומדת על 16.9%, ובהתאם לשיעור זה יש לחשב את הפיצוי בגין כאב וסבל.
    2. על-פי שיעור הנכות הרפואית המשוקללת 16.9%, ובהתאם לתקנה 2(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976, עומד הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך 30,279 ₪.

דרישת התובע לפסיקת הוצאות

    1. התובע עומד על פסיקת הוצאות בשל הסחבת והעיכוב שנגרמו בעקבות העובדה שהנתבעת לא פעלה במועד וכנדרש לבירור ולאיסוף התיעוד הרפואי ממשרד הביטחון בנוגע למצבו הרפואי בעקבות התאונה בצבא משנת 1990 והנכות שנקבעה בגינה. הנתבעת השיבה על כך במהלך הדיון כי היא פעלה לאיסוף התיעוד ממשרד הביטחון, אולם לא נמסרו המסמכים הרלוונטיים לתאונה ולנכות הקודמת, ובשל העובדה שהתובע הסתיר את העובדה שהוא נכה צה"ל ושנקבעה בעניינו נכות קודמת בגין מגבלות בעמוד שדרה מותני, היא לא היתה מודעת לצורך באיסוף תיעוד נוסף.
    2. על-פי מועדי הדיון שנקבעו לשמיעת הראיות וחקירות המומחים, שמיעת הראיות היתה אמורה להסתיים בדיון שהתקיים בתאריך 16.6.2024. בעקבות שמיעת עדותו של התובע בדיון שהתקיים בתאריך 16.5.2024, הוגשה מטעם התובעת בקשה להפניית שאלות הבהרה למומחה מטעם בית המשפט בנוירוכירורגיה, לאחר איסוף מלוא התיעוד הרפואי ממשרד הביטחון בנוגע לתאונה ולנכותו הקודמת של התובע. לאחר מכן הוגשה מטעם הנתבעת בקשה לזימון נציג משרד הביטחון לדיון לצורך קבלת המסמכים. לאחר קבלת תגובת התובע, נדחתה הבקשה לזימון עד, ובדיון שנערך בתאריך 16.6.2024 נשמעו טיעוני הצדדים בהרחבה. בשל העובדה שנוצר חוסר בהירות בנוגע לנתונים בדבר נכותו הקודמת של התובע והשלכותיה על קביעת נכות בעמוד השדרה בקשר סיבתי עם התאונה, ולצורך קידום העקרון של גילוי האמת, נקבע כי תינתן לנתבעת האפשרות לערוך בירור חוזר על-מנת לקבל את המסמכים ממשרד הביטחון. עוד נקבע, כי התנהלותה של הנתבעת אמנם גרמה לעיכוב משמעותי בבירור ההליך, אולם באיזון בין הפגיעה בזכותו הדיונית של התובע לבירור מהיר ויעיל של ההליך ובין הצורך בבירור האמת ובהצגת תמונה מלאה וברורה בנוגע לקביעתו של המומחה מטעם בית המשפט, יש להעדיף את מיצוי הבירור, כאשר ניתן לרפא את הפגיעה בזכות הדיונית באמצעות פסיקת הוצאות.
    3. לאחר בירור שארך מספר חודשים, ביקשה הנתבעת פעם נוספת את זימונו של נציג משרד הביטחון לדיון. יצוין כי הנתבעת לא הראתה כי גם בשלב זה היא פועלת בשקידה הראויה לצורך השלמת הבירור, ובהתאם לכך נקבע בהחלטה מתאריך 30.9.2024 פעם נוספת כי התנהלותה של הנתבעת תובא בחשבון במסגרת פסיקת הוצאות.

לאחר שהתקבלו המסמכים הנדרשים ממשרד הביטחון הם הועברו אל המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירוכירורגיה, בצירוף החלטה המורה על קבלת התייחסותו של המומחה למסמכים. בהמשך הוגשה תשובתו של המומחה, על-פיה בנסיבות העניין יש לנכות מהנכות שנקבעה בחוות דעתו את הנכות הקודמת שנקבעה לתובע על-ידי משרד הביטחון, כך שלא נותרה לו נכות בעמוד שדרה מותני בקשר סיבתי עם התאונה. בעקבות תשובה זו ביקש בא כוח התובע לזמן את המומחה לחקירה נוספת, ובתאריך 18.12.2024 ניתנה החלטה על זימונו של המומחה בנוירוכירורגיה, ונקבע כי הנתבעת תישא בהוצאות שכר טרחתו.

    1. חקירתו הנוספת של המומחה התקיימה בדיון שנערך בתאריך 6.3.2025, ובסיומה הגיע המומחה לתוצאת ביניים ולמסקנה כי על אף קיומה של קביעת נכות קודמת בעמוד שדרה מותני בדרגה גבוהה יותר מהנכות שקבע, ניתן לקבוע קשר סיבתי ולייחס חלק מהנכות לתאונה.
    2. סיכומו של דבר, הגם שהבירור בנוגע לנכותו הקודמת של התובע היה ענייני ונחוץ לצורך קבלת תמונה מלאה בנוגע לדרגת הנכות שיש לייחס לו בקשר סיבתי עם התאונה, ובפועל הביא לשינוי של קביעת המומחה באופן חלקי, התנהלותה של הנתבעת גרמה לעיכוב מהותי של בירור ההליך על פני חודשים ארוכים. איני סבורה כי היתה הצדקה להתנהלות זו של הנתבעת. אמנם היה על התובע למסור למומחה בנוירוכירורגיה את העובדה כי נקבעה לו בעבר נכות בגין מגבלות בגב התחתון, אולם כלפי הנתבעת יצא התובע ידי חובתו בכך שמסר פרטים הן בתצהיר הבריאות הן בתצהיר תשובות לשאלון במסגרת הליכים מקדמיים, והצהיר כי הוכר כנכה צה"ל. על-פי סדרי הדין היה על הנתבעת לפעול כבר בשלב זה לקבלת התיעוד והמסמכים הנדרשים, ובמידת הצורך להגיש בקשה למתן צו מתאים, ולא להמתין לשלב שמיעת הראיות. לו היתה הנתבעת פועלת במועד לא היה נוצר העיכוב במהלך שמיעת הראיות, ולא היה נוצר צורך בקיום דיון הוכחות נוסף לצורך עדות נוספת של המומחה מטעם בית המשפט.
    3. בנסיבות אלה, וכפי שנקבע בהחלטות קודמות שניתנו בנושא, ישנה הצדקה לפסיקת הוצאות לחובת הנתבעת בגין העיכוב שנגרם בבירור ההליך ובגין הצורך בהגשת בקשות ותגובות ובקיום דיון נוסף שהוקדש כולו לחקירה נוספת של המומחה בנוירוכירורגיה. באומדן סכום ההוצאות יש להביא בחשבון את התנהלותה של הנתבעת לאורך ההליך, את משך העיכוב והטרחה שנגרמה לתובע ולבא כוחו, את עוצמת הפגיעה בזכותו הדיונית, ומאידך את העובדה שהשלמת הבירור הביאה לשינוי מסוים בקביעתו של המומחה.

על-פי עקרונות היסוד שנקבעו בחלק א' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, הוגדר הליך שיפוטי ראוי והוגן כהליך שנועד להביא לחקר האמת ולהשגת תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסכסוך, בהכרעה הניתנת תוך זמן סביר ובאופן יעיל. על-פי הוראות תקנה 3(ב) חובת בעלי הדין ובאי כוחם לסייע לבית המשפט בקיום המוטל עליו במסגרת ניהול הליך ראוי והוגן, וכן לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית.

לאחר שהבאתי בחשבון את מכלול הנתונים הנוגעים להתנהלותה של הנתבעת ואת השלכותיה על ניהול ההליך, אני מוצאת לנכון לפסוק לטובת התובע הוצאות בגין התנהלות זו, בסך 10,000 ₪.

סוף דבר

    1. סכום הפיצוי הכולל שיש לפסוק לטובת התובע הוא כמפורט להלן:

אובדן כושר השתכרות (כולל פנסיה) 300,000 ₪

עזרת הזולת 15,000 ₪

הוצאות רפואיות ונסיעות 5,000 ₪

נזק לא ממוני 30,279 ₪

____________________________________________________

סה"כ 350,279 ₪

  1. סיכומו של דבר, דין התביעה להתקבל.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 350,279 ₪, בתוספת שכר טרחת עורכי דין בשיעור 15.34% (כולל מע"מ) מהסכום שנפסק ואגרה, וכן סכום נוסף בגין פסיקת הוצאות בסך 10,000 ₪. הסכומים על-פי פסק הדין ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 60 יום.

ניתן היום, כ"ח אלול תשפ"ה, 21 ספטמבר 2025, בהעדר הצדדים.

מהן הפעולות שיש לראותן כחלק מכניסה לרכב והיציאה ממנו, לצורך סיווג אירוע כ'תאונת דרכים' כמשמעה בחוק הפלת"ד?

בית המשפט סוקר את הפסיקה לעניין השאלה - מהן הפעולות שיש לראותן כחלק מכניסה לרכב והיציאה ממנו, לצורך סיווג אירוע כ'תאונת דרכים' כמשמעה בחוק הפלת"ד?

 

 

 
 
 

בית משפט השלום בבת ים

ת"א 21700-12-22 פלוני נ' אגד - תחבורה ציבורית בע"מ ואח'

 

 

 

 

 

לפני

כבוד השופטת שרי סנדר מקובר

תובעת

פלונית

נגד
 

נתבעות

1. אגד - תחבורה ציבורית בע"מ

2. ווישור חברה לביטוח בע"מ

 
 

פסק דין

 

    1. לפניי תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לטענת התובעת בתאונת דרכים. התביעה הוגשה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפלת"ד").

הצדדים

    1. התובעת, גב' ל' ב', ילידת 20.1.1980, כבת 45 כיום, נפגעה לטענתה בתאונת דרכים בתאריך 11.10.2021, כשהייתה כבת 41, עת מעדה כשירדה מאוטובוס בקו 76, ונפגעה בברך ובקרסול רגל שמאל (להלן: " התאונה"). התאונה הוכרה גם כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: " המל"ל").
    2. הנתבעת 1, אגד חברה לתחבורה ציבורית בע"מ (להלן: " אגד"), הפעילה את האוטובוס בקו 76 ממנו ירדה התובעת בעת התרחשות התאונה (להלן: " האוטובוס").
    3. הנתבעת 2, ווישור חברה לביטוח בע"מ, היא מבטחת האוטובוס בביטוח חובה שהיה בתוקף במועד התאונה וחבה, על כן, בפיצוי התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה, לפי חוק הפלת"ד, ככל שתתקבלנה טענות התובעת לזכאותה לפיצוי לפי חוק זה.
    4. הנתבעת 2 אינה כופרת בקיומו של כיסוי ביטוחי לתאונה, ואולם הנתבעות כופרות בחבותן לפיצוי התובעת, בטענה כי התאונה אינה מקימה עילת תביעה כלפיהן לפי חוק הפלת"ד. בנוסף, וככל שייקבע כי חלה חבות על הנתבעות, קיימת מחלוקת לגבי גובה הפיצוי לו זכאית התובעת.

הנסיבות והחבות - טענות הצדדים

טענות התובעת

    1. לטענת התובעת, עת ירדה מהאוטובוס, רגלה השמאלית נכנסה לבור בכביש, כשרגלה הימנית עדיין על מדרגת האוטובוס. עקב כך, הסתובב הקרסול השמאלי של התובעת והיא נפלה קדימה. התובעת טוענת כי גרסתה באשר לאופן התרחשות התאונה הייתה עקבית לכל אורך הדרך, החל מחדר המיון, בקופת החולים, בפני המומחה מטעם בית המשפט ובמל"ל, וכן בתצהיר תשובות לשאלון, בתצהיר עדותה הראשית ובעדותה בבית המשפט. גרסתה הייתה אפוא מהימנה, ולא נסתרה, ולפיכך יש לקבלה. נפילת התובעת נגרמה בטרם הספיקה לנתק מגע עם האוטובוס, ומכאן שמדובר בפעולה תוך כדי ירידה מהאוטובוס, העונה להגדרת 'תאונת דרכים' לפי חוק הפלת"ד.
    2. עוד טוענת התובעת, כי אין בסיס לטענת הנתבעות, שקיים מרחק בין האוטובוס לבור בכביש, ושהתובעת כבר פסעה צעד או שניים לפני שנפלה. מדובר בספקולציה של הנתבעות, שאינה מתיישבת עם עדות התובעת, שנפלה בצמוד לגלגלי האוטובוס, ועם עדות הנהג, שהבחין בה במראה לאחר שדפקה על הדלתות כשהיא שרועה על הכביש. התמונות שהגישה התובעת, של מקום התאונה, אינן מדגימות את מיקום האוטובוס ברגע התאונה, אלא לאחר שהתקדם מעט. לכן, לא ניתן ללמוד מהן על המרחק בין דלתות האוטובוס לבור בו נתקלה התובעת.
    3. התובעת טוענת עוד, כי מטעם הנתבעות הוגשה גרסת נהג האוטובוס בלבד, אשר הודה שהוא לא ראה את הנפילה עצמה ולכן אינו יכול לסתור את גרסת התובעת. בנוסף, הוא לא זכר את האירוע, וציין כי חלפו ממנו שלוש שנים, הוא לא ראה את הדיווח שנמסר על ידו בעל פה לאגד ושנכתב בשמו. הנתבעות לא זימנו לעדות את הגורם שערך את הדיווח, ולא ניתן להתרשם אם הדיווח נגבה בזמן אמת ואם הוא מפרט את כל דבריו של הנהג. הימנעות הנתבעות מזימון עורך הדיווח פועלת לחובת הנתבעות, במיוחד כשבדיווח מפורטת גרסת הנהג שנגבתה ממנו טלפונית, ואשר אינו חתום על ידו.
    4. לחילופין טוענת התובעת, כי גם לפי גרסת הנתבעות, שהתובעת נפלה לאחר שצעדה מספר צעדים, יש לקבוע שהאוטובוס יצר סיכון תחבורתי כלפי נוסעי האוטובוס, בכך שלא עצר בתחנת הנסיעה באופן בטוח, אלא במקום מרוחק שחשף אותם לכביש לא תקני. במקרה כזה, בו האוטובוס יצר סיכון שהביא להתרחשות הנזק, יש להחיל את החזקה המרבה של 'שימוש ברכב מנועי', ולראות באירוע כתאונת דרכים.
    5. בסיכומי התשובה מטעמה הוסיפה התובעת וטענה, כי אינה יכולה לזכור פרטים שוליים כמו מאיזו דלת של האוטובוס היא ירדה, או כמה אנשים ירדו איתה. די בכך שזכרה את הפרטים המהותיים על התאונה. התובעת חזרה פעמים רבות בעדותה על כך שנפלה ישירות מהאוטובוס. טענות הנתבעות שמפרשות אחרת את עדותה, יש בהן כדי להטעות. הנהג הוא שלא ידע אם התובעת נפלה בקשר עם האוטובוס והוא גם דיווח על התאונה יומיים לאחר התרחשותה, ואין לתת אמון בעדותו. אם הייתה אמת בגרסת הנהג, שהתובעת נפלה ללא קשר לאוטובוס, הוא כלל לא היה מדווח על התאונה. הפסיקה אליה מפנות הנתבעות אינה רלוונטית במקרה הנוכחי, שכן הוכח שהתובעת הייתה עדיין במגע עם האוטובוס בעת הנפילה.
    6. לאור האמור, יש לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעות 1 ו- 2 בפיצוי התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה.

טענות הנתבעות

    1. הנתבעות טוענות, כי אין לקבל את גרסת התובעת לתאונה, ויש לקבוע כי קיים מרחק לא מבוטל בין דלת האוטובוס לבור בכביש שבו נפלה התובעת, של לפחות צעד או שניים. מכאן, שהתאונה התרחשה לאחר שהתובעת השלימה ירידה מהאוטובוס.
    2. עוד טוענות הנתבעות, שהתובעת הודתה בעדותה שהיא מעדה לאחר שכבר הורידה את שתי רגליה מחוץ לאוטובוס. לפיכך, הירידה מהאוטובוס הושלמה קודם להתרחשות התאונה.
    3. בנוסף, לא מתקיים קשר סיבתי בין הירידה מהאוטובוס לתאונה, שכן התובעת הודתה מספר פעמים בעדותה כי התאונה התרחשה בגלל הבור בכביש, ולא בגלל הירידה מהאוטובוס. הנתבעות הפנו לפסיקה בעניין זה עוד בישיבת ההוכחות, והעדר התייחסות לפסיקה זו בסיכומי התובעת מעיד על כך שיש לקבלה.
    4. לאור האמור, טוענות הנתבעות כי יש להורות על דחיית התביעה נגדן, תוך חיוב התובעת בהוצאות.

הנסיבות והחבות- עדויות הצדדים

    1. על פי הנטען בכתב התביעה, כשירדה התובעת מהאוטובוס, בתחנת האוטובוס בדרך מנחם בגין בתל אביב, היא הורידה את רגלה השמאלית לתוך בור שגרם לרגלה להתעקם והיא נפלה ונפגעה בקרסול וברך שמאל. בסעיף 1 לתצהירה, טענה באופן דומה, כי בעת שירדה מהאוטובוס " אשר עצר מעט אחרי התחנה, נחתה רגלי השמאלית לתוך בור, הרגל התעקמה ונפלתי לפנים". יצויין כי בכתב התביעה נכתב שהבור היה במדרכה, אך במהלך כל העדות, הראיות והתמונות שהוגשו, התובעת טענה כי הנפילה הייתה בכביש ולא במדרכה, וגם הנתבעות לא חלקו על כך.
    2. הנתבעות אינן חולקות על כך שהתובעת נפלה, אלא מתי נפלה. לטענתן, הבור שהוצג בתמונות מטעם התובעת הוא רחוק מדלת האוטובוס ממנה ירדה התובעת, במרחק של לפחות צעד או שניים ממנו. לפיכך, טוענות הנתבעות כי התובעת השלימה את הירידה מהאוטובוס ורק לאחר מכן, מעדה לבור בגלל שיבוש בכביש. לכן, התאונה נגרמה ללא קשר לירידה מהאוטובוס והיא אינה מזכה את התובעת בפיצוי לפי חוק הפלת"ד.
    3. על פי הפסיקה, נזק גוף שנגרם תוך כדי ירידה מהרכב יוכר כ'תאונת דרכים' כל עוד הנפגע לא השלים ירידה מהרכב, עוד לא רכש עמידה יציבה עם שתי רגליו על הקרקע, ולא ניתק מגע מהרכב (רע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (נבו, 12.5.2019) (להלן: " עניין פלוני")). לטענת הנתבעות, צריך להיות גם קשר סיבתי ישיר בין הירידה מהרכב לנפילה. לפיכך, עומדת על הפרק השאלה העובדתית האם התובעת נפלה טרם רכשה עמידה יציבה על הכביש והאם העובדה שהנפילה נגרמה כתוצאה ממפגע בכביש מנתקת את הקשר הסיבתי בין המעידה לנסיעה באוטובוס.
    4. התובעת העידה בבית המשפט על נסיבות התאונה, וכך גם נהג האוטובוס, שהעיד מטעם הנתבעות.

עדות התובעת

    1. בעדותה בבית המשפט, טענה התובעת כך: " כשהנהג עצר את האוטובוס אני הורדתי את רגל שמאל, הרגל נכנסה לתוך הבור ואני פשוט עפתי מהמדרגה של האוטובוס קדימה" (עמ' 1 שו' 25 לתמלול פרוטוקול ישיבת ההוכחות מתאריך 14.11.24, ממנו יובאו כלל הציטוטים להלן). לדברי התובעת, האוטובוס עצר בכניסה לחניון של קניון עזריאלי בתל אביב. נוסעים רבים נוספים ירדו מהאוטובוס באותה תחנה. היא לא ראתה את הבור לפני שמעדה, אלא הלכה קדימה, שכן היא מיהרה לעבודה וגם הייתה לחוצה מכך שהאוטובוס לא עצר בתחנה (עמ' 2 שו' 3 לפרו').
    2. התובעת הציגה תמונה של מקום הנפילה (התמונה הוגשה בהסכמה ב- 18.11.24). בחלקה העליון של התמונה נראה קצהו התחתון של האוטובוס והדלתות האחוריות בו. בחלקה הימני של התמונה נראית מדרכה. בין דלתות האוטובוס למדרכה נראה הכביש, אשר ניכר שיש בו מהמורות ואבני חצץ. הכביש במקום זה אינו סלול ונראה שקע עם חול. התובעת הצביעה על מקום הנפילה שהוא ממש בחלקו העליון של הכביש שנראה בתמונה, בסמוך לפני דלתות האוטובוס (עמ' 6 שו' 9 לפרו'). וזו התמונה:

 

ליתר דיוק, מצורפת תמונת תקריב של השקע בכביש, עם סימון המקום עליו הצביעה התובעת כמקום נפילתה:

 

    1. בחקירתה העידה התובעת, שהיא צילמה את התמונה בסמוך לאחר שנפלה, ולאחר שהרימו אותה (עמ' 3 שו' 32 לפרו'). התובעת לא זכרה אם הדלתות שנראות בתמונה הן דלתות האוטובוס מהן היא ירדה כשנפלה. לטענתה היא ירדה מהדלת האמצעית או האחרונה של האוטובוס, שהיה ארוך, עם שלוש דלתות, ובכל מקרה היא לא ירדה מהדלת הקדמית שלו (שו' 37 שם). לדבריה, כשהיא נפלה, הרגל שלה הייתה ממש ליד הגלגלים של האוטובוס והיא פחדה שהוא ידרוס אותה, ולכן היא דפקה לו על הדלת כי הוא המשיך בנסיעה. הרימו אותה " מהאזור של הגלגלים" (עמ' 4 שו' 9 לפרו').
    2. במענה לטענת הנתבעות, שמקום הנפילה הוא רחוק מהאוטובוס, השיבה התובעת שמקום התאונה צולם על ידה מהמקום בו הייתה לאחר שהרימו אותה למדרכה, ולא ממקום הנפילה עצמה. התמונה גם צולמה לאחר שהאוטובוס התקדם מעט (עמ' 4 שו' 29 לפרו'). במענה לטענה שישנו מרחק של יותר ממטר, ואפילו מטר וחצי בין הדלת למקום הנפילה, השיבה התובעת שהיא עפה מהאוטובוס (עמ' 4 שו' 39 לפרו'). וכך נחקרה התובעת והשיבה לשאלות בא כח הנתבעות:

" ב"כ הנתבעות: ...את בטוחה? שרגל ימין שלך הייתה עדיין בתוך האוטובוס? אולי היא כבר ירדה?

התובעת: אני עפתי מהאוטובוס.

ב"כ הנתבעות: אני מבין שעפת מהאוטובוס, אבל השאלה שלי האם, כאשר רגל שמאל נכנסת לתוך הבור, האם רגל ימין לא הספיקה כבר לרדת מהאוטובוס ונפלת בגלל הבור? בגלל שנתקלת בבור?

התובעת: זה מה שאני זוכרת" (עמ' 4 שו' 36 לפרו').

ועוד בהמשך-

" ב"כ הנתבעות: אני...חושב שיש סיכוי שהורדת רגל שמאל והורדת רגל ימין, אולי היא רק נגעה, אולי רק עמדת, אולי רק משהו, והנפילה שלך אירעה בגלל המפגע הזה, בגלל הבור הזה, בגללו מעדת. זה יכול להיות?

התובעת: זה מה שאני זוכרת, אם זה היה משהו אחר מהטראומה אולי קרה משהו אחר, אני לא יודעת, אני לא יכולה להגיד. זה מה שאני זוכרת.

ב"כ הנתבעות: ...את מסכימה איתי שהנפילה שלך אירעה בגלל הבור? אם הבור לא היה שם לא היה קורה שום דבר.

התובעת: נכון.... הייתי שרועה קדימה והוא סגר והוא התחיל לנסוע ואני פשוט התרוממתי ודפקתי לו עם, עם היד ואנשים באו לעזור לי...

בית המשפט: רק לציין לפרוטוקול שהתובעת סימנה עם תנועה עם היד לכיוון אחורה...

התובעת: אני ראיתי שהוא מתחיל לזוז אז דפקתי כדי שלא ידרוס לי את הרגל.

ב"כ הנתבעות: אז יכול להיות שהוא זז ס"מ ומיד עצר?

התובעת: כן...

ב"כ הנתבעות: ...אני מנסה להבין, בעצם, מה שכאילו קרה זה שכנראה העקב שלך נכנס לאותו בור ובגלל זה נפלת? זאת אומרת העקב,

התובעת: לא, זה הרגל פשוט עשתה כזה סיבוב...

ב"כ הנתבעות: הרגל עשתה סיבוב. זאת אומרת, מה שבעצם גרם לנזק שלך בקרסול זה שרגל שמאל נכנסה לתוך הבור והתעקמה.

התובעת: הסתובבה פנימה, כן..." (עמ' 5 שו' 32 והלאה לפרו').

 

    1. עוד העידה התובעת כי היו סביבה אנשים רבים ברגע הנפילה, אך היא לא לקחה פרטים של מי מהם. אישה אחת צילמה עבור התובעת את מספר הרישוי של האוטובוס ושלחה לה אותו, ואף הזמינה עבורה אמבולנס (עמ' 6 שו' 31 לפרו').
    2. בנוגע למצב האוטובוס והשאלה אם הדלתות כבר נסגרו בעת הנפילה, ניתן ללמוד מעדות התובעת לגבי כמות הנוסעים שירדו איתה. בתחילת עדותה נשאלה על כך התובעת והשיבה:

" ב"כ הנתבעות: ...היית בין הראשונים? בין האחרונים? באמצע? לא זוכרת?

התובעת: ... חושבת שבאמצע, לא בטוחה". (עמ' 1 שו' 36 לפרו').

בהמשך עדותה ובהתייחס לשאלה אם דלתות האוטובוס היו עדיין פתוחות בעת הנפילה, נשאלה התובעת והשיבה כך:

"ב"כ הנתבעות: ...יכול להיות שהנפילה שלך אירעה בעצם אחרי סגירת הדלת ואז דפקת לו?...

התובעת: לא, הדלת הייתה פתוחה. הדלת הייתה עדיין פתוחה.. אני לא זוכרת אם ירדו איתי במקביל עוד, עוד אנשים. אני די הייתי מרוכזת בעצמי... אני לא זוכרת אם אני הייתי, מי ירד איתי או ... במקביל או אחריי... נראה לי שאני באמצע, אמרתי... אז אם אני הייתי הראשונה... או האחרונה אז רוב האנשים כבר לא היו בתחנה" (עמ' 8 שו' 21 לפרו').

 

    1. התובעת לא זכרה כמה זמן חלף מרגע הנפילה עד הרגע בו דפקה על דלתות האוטובוס. היא זכרה שהנהג ואדם אחד נוסף הרימו אותה על המדרכה בשתי ידיים, והיא אמרה לנהג מיד שהיא נפלה מהבור שיש בכביש (עמ' 9 שו' 11 לפרו').

עדות הנהג

    1. מטעם הנתבעות הוגש דיווח של מר אלון בטאן, הנהג שנהג באוטובוס במועד התאונה (עמ' 5 לראיות הנתבעת, להלן: " הדיווח"). הדיווח נמסר לאגד יומיים לאחר התאונה. בדיווח זה נרשם כך:

" הגעתי לתחנה בעזאלי (צריך להיות "עזריאלי"- ש.ס.מ.) , שם לא היה לי את האפשרות להורדת נוסעים... התקדמתי הלאה והורדתי את הנוסעים ליד התחנה בעזאלי, סגרתי את הדלתות וכול ירדו מהאוטובוס ותקמתי (צריך להיות "התקדמתי"- ש.ס.מ.) מטר וראיתי שמישהיא נפלה ליד המקום שאני הורדתי את הנוסעים. עזרתי (צריך להיות "עצרתי"- ש.ס.מ.) את האוטובוס ונגשתי אליה.. עזרתי לגברת לקום וארתי לי שהיא לא יכולה לזוז ואמרתי לה איך נפלת? היא אמרה לי מהבור שיש בכביש היא נפלה.. ראיתי שמגישים לה עזרה המשכתי בנסיעה והאוטובוס הפריע מאד לתנועה" (השגיאות במקור).

    1. מר אלון בטאן (או כפי שנרשם בתמלול הפרוטוקול- מר אלון ביתן, להלן: " הנהג"), נחקר בבית המשפט. לדבריו, הכביש בכל אזור התאונה היה מקורצף ועם בורות (עמ' 13 שו' 20 לפרו').
    2. באשר לאופן התרחשות התאונה, הנהג הודה שהוא כלל לא ראה את התאונה (עמ' 14 שו' 21 לפרו'), שכן מדובר באוטובוס מפרקי באורך של 24 מטרים, והוא לא יכול לראות 9 מטרים אחורה (עמ' 16 שו' 24 לפרו').
    3. הנהג העיד: " ראיתי אותה במראה שהיא כבר יושבת על המדרכה... ואז המשכתי לנסוע, ראיתי מטר, הסתכלתי במראה, ראיתי, עצרתי את האוטובוס ובאתי, פניתי אליה, והיא אמרה ככה: 'תגידי זה מהאוטובוס?' אמרה לי לא, 'ממה?' אמרתי לה, תתעקם לה הרגל במדרכה. את מבינה? אבל מה עשיתי? אמרתי כל מקרה אני ארשום את זה כאירוע כי אני לא יודע מה יהיה מחר, זה הכל... באתי, נתתי לה מים, את יודעת, הרגעתי אותה, ראיתי שהכל בסדר, אפילו להזמין אמבולנס, היא אמרה לי 'לא, אני לא רוצה אמבולנס' נהג אחר היה ממשיך, 'זה לא קשור אליי'." (עמ' 15 שו' 18 לפרו', השגיאות במקור).
    4. ועוד הוסיף הנהג: " כשהיא קודם כל הייתה בתוך האוטובוס, אני ידעתי שהיא הייתה בתוך האוטובוס. בגלל זה אני עצרתי. מפה והלאה אני לא יודע, שאלתי אותה, ירדתי, הגשתי לה עזרה... אמרתי לה 'ממה זה קרה?' היא אומרת לי 'מהמדרכה, מהבור', אמרתי לה 'את בטוחה?' אמרה לי כן, ככה במילים האלה" (עמ' 17 שו' 18 לפרו').
    5. הנהג העיד שהוא הגיש את הדיווח כפי שהוא מחוייב לבצע ב" מצבים של תאונה...כל תאונה. כמעט כל תאונה, פגיעה בתוך האוטובוס, מחוץ לאוטובוס, אחד, אוטו, רכב שברח, כל דבר שקשור לתאונה אנחנו מדווחים" (עמ' 14 שו' 8 לפרו'). לדבריו, אם הוא יראה אדם שנופל ברחוב ללא קשר לאוטובוס, הוא לא ידווח על כך (שו' 12 שם). במקרה הזה הוא דיווח, כדי " שחלילה שלא, שלא תהיה תביעה או דברים כאלה" (שו' 17 שם). הוא פנה לתובעת כי ידע שהיא הייתה נוסעת בתוך האוטובוס, ולכן העביר דיווח כפי שעושה בכל מצב חריג, גם כשלא יודע מה קשור או איכשהו קשור.
    6. הנהג העיד שהוא דיווח טלפונית לאגד על התאונה יומיים לאחר התרחשותה, כאשר ביום התאונה הוא רשם לעצמו את פרטי התאונה, אך רישום זה נמצא בביתו וצריך לחפש אותו והוא סומך על הזיכרון שלו (עמ' 14 שו' 24 לפרו'). הנהג לא ידע לומר אם הבחורה מטעם אגד, שגבתה ממנו את העדות ורשמה את הדיווח, בשם עדי, רשמה את דבריו במדויק או השמיטה או הוסיפה משהו בנוסח, אך טען ש" בדרך כלל סומכים על מה שהיא אומרת" (עמ' 15 שו' 10 לפרו').
    7. בדיווח נכתב עוד, שבזמן התאונה היו באוטובוס 10 נוסעים בישיבה, ו- 40 נוסעים בעמידה. הנהג הסביר שכאשר הוא פנה לרדת מהאוטובוס, לאחר שראה שהתובעת נפלה, הוא עבר באוטובוס, שאל נוסעים מה קרה, והתחיל לספור אותם, כפי שהוא חייב לעשות בכל מקרה בו קורה משהו, שכן נוסעים נוספים עלולים לטעון שגם הם נפגעו באותו מקרה, היות שאוטובוס הוא לא בטיחותי (עמ' 18 שו' 37 לפרו').

הנסיבות והחבות- דיון והכרעה

הנסיבות

    1. בפני בית המשפט עומדות שתי עדויות בנוגע לנסיבות התאונה. עדות התובעת מחד, ועדות הנהג מנגד, אשר העיד שהוא לא ראה את רגע נפילת התובעת. על כן, בכל הנוגע לאופן התרחשות התאונה, עומדת עדות התובעת בלבד, שהיא עדות יחידה של בעלת הדין כאן.
    2. כאשר עסקינן בעדות בעל דין יחידה, ולפי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971, רשאי בית המשפט לקבלה גם אם אין לה סיוע, תוך שעליו לפרט בהחלטתו " מה הניע אותו להסתפק בעדות זו" (ת.א. (ת"א) 27410-02-18 פלונית נ' עירית תל-אביב-יפו (נבו, 19.8.2022); ת.א. (ראשל"צ) 16533-05-15 יהודה אדמוני נ' עיריית ראשון לציון (נבו, 29.1.2017); ת.א. (ראשל"צ) 21779-12-12 פרלה מוזס נ' עירית ראשון לציון (נבו, 6.1.2016); ת.א. (ת"א) 63390-06 אברהם חיון נ' עיריית פתח תקווה (נבו, 29.2.2012)).
    3. במקרה הנוכחי, לאחר שבחנתי בזהירות ובקפדנות את עדותה של התובעת בהיותה עדות יחידה שאין לה תמיכה בעדות נוספת, ובהתחשב בכלל הראיות בתיק, מצאתי לקבלה מן הטעמים הבאים:
    4. ראשית, עדות התובעת הייתה עקבית לכל אורך הדרך, מן הרגע הראשון ועד למסירת עדותה בבית המשפט. כבר בחדר המיון, לשם הופנתה מיד לאחר התאונה, נרשם: " ביום קבלתה ירדה מאוטובוס ונפלה לבור בכביש" (עמ' 10 לכתב התביעה). מדובר במועד שהיה מיד לאחר התאונה, ועוד לפני קבלת ייצוג משפטי (ראו ייפוי הכוח שצורף לכתב התביעה (עמ' 49 שם) ושנחתם בתאריך 29.12.21, היינו כחודשיים לאחר התאונה).

גרסת התובעת לתאונה דומה בכלל המסמכים הרפואיים ובתצהירים בתיק, ועולה ממנה כי היא נפלה לכביש בעת שירדה מהאוטובוס. זו הלשון הפשוטה של המילים המתארות את אופן התרחשות התאונה.

על פי הפסיקה, לגרסה הראשונה המפורטת הנמסרת במוסד רפואי, קיימת אמינות אינהרנטית, והיא נחשבת אותנטית משנערכה מיד בסמוך לתאונה, שכן " האמרה מהווה תגובה ספונטנית מיידית לאירוע מרגש או מסעיר, בנסיבות שאינן מקימות יסוד לחשש כי האמרה היא כוזבת (י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון, תשס"ד-2003, בעמ' 514); ע"א 8388/99 הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו (4) 689, 699-700; ת"א (י-ם) 3064/01 להב נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-מח, 2006(1) 4721)" (ע"א (י-ם) 9592/06 ג'מאל מוחמד עלי עבדאללה עאצי נ' יוסף מוחמד עלי עאצי (נבו, 5.9.07), עמ' 4 לפסק הדין).

לפיכך, יש בגרסתה העקבית של התובעת למן הרגע הראשון כדי לחזק את הגרסה שכך אכן קרה.

    1. טענת הנתבעות, שדווקא הרישום במסמכים הרפואיים מלמד על שני אירועים נפרדים- ירידה מהאוטובוס ואז נפילה לבור בכביש, פחות מתיישבת לטעמי עם ההגיון הפשוט של תיאור הנסיבות. להפך. אם התובעת הייתה נפגעת אך ורק מהבור, במרחק מהאוטובוס, ולאחר שכבר השלימה ירידה ממנו, לא היה צריך לציין כלל את הירידה מהאוטובוס.
    2. שנית, התובעת העידה שמיד לאחר נפילתה, בה היא מעדה קדימה, היא מיד שלחה את ידה לאחור ודפקה על האוטובוס, כי חששה שיתחיל בנסיעה וגלגליו יפגעו ברגליה שהיו סמוכות מאד אליהם. טענה זו, שהתובעת דפקה על האוטובוס וחששה מגלגליו, מחזקת את טענתה שהיא נפלה קרוב מאד לאוטובוס ולא במרחק צעד או שניים ממנו, כטענת הנתבעות.
    3. מהתמונה שצורפה (סעיף 21 לעיל), לא ניתן לדעת בדיוק מה המרחק שהיה בין התובעת ובין דלתות האוטובוס עד למפגע, מאחר שהתמונה צולמה על ידי התובעת לאחר שהיא פונתה מהמקום בו נפלה, ולאחר שהאוטובוס זז מעט, כך שהאוטובוס אינו עומד במקום בו היה ברגע הנפילה. לטענת התובעת, האוטובוס התקדם מעט מאד (" ב"כ הנתבעות: יכול להיות שהוא זז ס"מ ומיד עצר? התובעת: כן" – עמ' 6 שו' 29 לפרו'), ודלת האוטובוס הייתה עדיין פתוחה כשהיא נפלה (עמ' 8 שו' 20 שם). התובעת גם לא זכרה אם נפלה מהדלתות האמצעיות או האחוריות באוטובוס, ולא ניתן לדעת מהתמונה איזה דלתות מצולמות בה. בדיווח הנהג נכתב שלאחר שהוריד נוסעים וסגר את הדלתות, הוא התקדם מטר וראה שמישהי נפלה. כך שלכל היותר, האוטובוס התקדם מטר אחד בלבד ונעצר.
    4. איני רואה לזקוף לחובת התובעת את העובדה שהיא לא זכרה כמה אנשים ירדו איתה מהאוטובוס, או אם היא ירדה בתחילת זרם הנוסעים או בסופו, וגם לא מאיזה דלתות של האוטובוס ירדה, האמצעיות או האחרונות. מדובר בפרטים שאינם מהותיים, של פעולות שגרתיות שהתובעת ודאי לא ידעה כי עשויה להיות להן משמעות בהמשך.
    5. יצויין כי טענת הנתבעות, שהתובעת אישרה בעדותה שהיא נפלה לאחר שהספיקה להוריד גם את רגל ימין מהאוטובוס, אינה נכונה ומנתקת את דברי התובעת מהקשרם. הנתבעות ציטטו בסיכומיהן שהתובעת אמרה " זה מה שאני זוכרת" במענה לשאלה אם רגלה הימנית ירדה מהאוטובוס (עמ' 5 שו' 5 לפרו'). אלא שלא כך התכוונה התובעת. תשובה אחת קודם, השיבה התובעת באופן חד משמעי שעל אף שבא כח הנתבעות הציג בפניה את האפשרות שהיא אולי כבר הייתה רחוקה מהאוטובוס, היא עומדת על כך שהיא נפלה מהאוטובוס (בעמ' 4 שו' 39 שם). תשובתה הבאה שכך היא זוכרת את הדברים, הייתה בהמשך לאמור, ולא שינוי האמור (ראו הציטוט המלא בסעיף 23 לעיל).
    6. גרסת התובעת לא נסתרה. טענות הנתבעות בעניין זה הינן יותר בבחינת השערות. עדות הנהג, כאמור, לא תרמה לבירור נסיבות התאונה, מאחר שהנהג הודה שהוא לא ראה את רגע התרחשות התאונה. הדיווח של הנהג, שהגישו הנתבעות, גם הוא אינו יכול לסייע. הדיווח לא נרשם על ידי הנהג וגם לא נחתם על ידו. הדיווח ניתן בעל פה ונרשם על ידי עדי, נציגת אגד, שגבתה מהנהג גרסה טלפונית על התאונה יומיים לאחר התרחשותה. עדי לא זומנה לעדות על ידי הנתבעות, והנהג לא ידע לומר אם היא רשמה את דבריו במלואם או הוסיפה או השמיטה מהם.
    7. לעומת זאת, בעצם קיומו של דיווח בכתב על התאונה אצל אגד, יש דווקא כדי לחזק את טענת התובעת שהיא נפלה מהאוטובוס ובקשר לנסיעה בו. זאת, שכן הנהג הודה שאם היה רואה אדם שסתם כך נפל ברחוב, הוא כלל לא היה טורח למסור דיווח על אירוע זה, בעוד שכאן, הוא מצא לנכון לדווח שכן לדבריו, הוא חשש שיש בנפילה קשר לנסיעה באוטובוס, בדיוק כפי שהתובעת טענה.
    8. נהג האוטובוס העיד שהתובעת מסרה לו בזמן אמת שהיא נפלה בגלל הבור במדרכה. עדותו זו סותרת את הגרסה שמסר לעדי, בה אמר שהתובעת אמרה לו שנפלה מהבור בכביש (סעיף 27 לעיל). משכך, אין בדבריו ערעור של טענת התובעת שהנפילה התרחשה תוך כדי ירידתה מהאוטובוס בגלל בור בכביש. בכל מקרה, אין מחלוקת שמדובר בבור בכביש. יצויין כי טענת הנהג שהוא סגר את הדלתות של האוטובוס נסתרה אף היא על ידי התובעת שאמרה שהדלתות היו פתוחות.
    9. טענת התובעת בעדותה שהיא מעדה בגלל הבור אינה סותרת את טענתה שהיא נפלה תוך כדי הירידה מהאוטובוס. התובעת הדגישה שהיא הורידה מהאוטובוס רגל אחת בלבד, את רגל שמאל, כדי לרדת מהאוטובוס, והרגל נכנסה ישירות לבור, ועוד לפני שהתובעת רכשה עמידה יציבה על הקרקע עם שתי רגליה וניתקה מגע מהאוטובוס. גרסתה שנפלה בגלל הבור, מתיישבת עם גרסתה שנפלה תוך כדי שירדה מהאוטובוס, כטענתה.
    10. לאור האמור, אני מקבלת את גרסת התובעת, שהיא נפלה תוך כדי ירידתה מהאוטובוס, כאשר רגלה הימנית הייתה עדיין בתוכו, בזמן שהורידה קודם את רגלה השמאלית, ישירות לבור בכביש אשר גרם למעידתה קדימה. בכך נדחית טענת הנתבעות, שהתובעת הספיקה לעשות צעד או שניים לאחר שירדה מהאוטובוס וקודם שמעדה בגלל הבור בכביש.

הנפילה נגרמה, אפוא, לפני שהתובעת השלימה את ירידתה מהאוטובוס, לפני שניתקה מגע מהאוטובוס ולפני שרכשה עמידה יציבה על הקרקע עם שתי רגליה.

החבות- סיווג התאונה

    1. בעניין פלוני הנ"ל, תחמה כב' השופטת וילנר את הפעולות שיש לראות בהן חלק מהכניסה לרכב והיציאה ממנו, לצורך סיווג אירוע כ'תאונת דרכים' כמשמעה בחוק הפלת"ד, כאשר נקבע כי "הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב", ואילו הירידה ממנו, מסתיימת "כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב" (ראו: ריבלין תאונת דרכים , בעמוד 180) (סעיף 23 לפסק הדין).
    2. משנקבע כאן כי התובעת עדיין לא השלימה ירידה מהאוטובוס, מתקבלת טענתה כי התאונה מהווה 'תאונת דרכים' לפי חוק הפלת"ד.
    3. יצויין כי באותו עניין פלוני, התווסף, מלבד המבחן הטכני, הבוחן אם הפעולה הנדונה מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב או מחוצה לו, גם מבחן מהותי, בו הוחלו שני תנאים מצטברים נוספים: ככל שהפעולה הנדונה אשר הביאה לקרות האירוע הנזיקי מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב – היינו, בין תחילתו של המגע הפיסי עם הרכב לבין עמידה יציבה מחוצה לו וסגירת דלתו – יש להמשיך ו"לחלץ" מבין הפעולות המבוצעות בגדר מתחם זה את אותן פעולות אשר חיוניות במובן ה"פיסי" לכניסה לרכב או לירידה ממנו, ומהוות חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה. פעולות אלה, ואלה בלבד, תבואנה בגדר "כניסה" ו"ירידה" מהרכב, וממילא בגדר "שימוש ברכב מנועי" על-פי לשונו של חוק הפיצויים ותכליותיו. במקרה הנוכחי, לטעמי, מבחנים נוספים אלו אינם נדרשים, מקום בו הפעולה שביצעה התובעת עונה למבחן הטכני שכן טרם ניתקה מגע מהאוטובוס והייתה בעיצומה של הירידה ממנו.
    4. טענה חלופית של הנתבעות היא, שלא מתקיים קשר סיבתי בין הירידה מהאוטובוס והשימוש בו לתאונה, שכן התאונה נגרמה עקב התעקמות רגלה של התובעת במפגע בכביש. לשיטתן, התובעת הודתה בחקירתה שהנפילה נגרמה עקב כך שרגלה נתקלה בשקע בכביש, המהווה מפגע, ולא בגלל עצם הירידה מהאוטובוס, ואלמלא המפגע, התאונה לא הייתה מתרחשת.
    5. אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעות. הנפילה נגרמה תוך כדי ועקב ירידת התובעת מהאוטובוס, וגם בגלל המעידה למפגע בכביש, מבלי שהמעידה עקב המפגע מנתקת את הקשר הסיבתי בין הירידה מהאוטובוס לתאונה. הירידה מהאוטובוס היא הפעולה שביצעה התובעת כשנפלה, והיא זו שהביאה לכך שהתובעת הורידה רגלה מהאוטובוס ישירות לקרקע שיש תחתיה, ללא יכולת לבחון אם יש או אין מפגע תחתיה (ראו תצהיר תשובות לשאלון, בו כתבה: " בעת פתיחת הדלת וכשהורדתי רגל שמאל כשרגל ימין עדיין על המדרגה של האוטובוס, לא שמתי לב שדרכתי לתוך בור בכביש..."- עמ' 6 לראיות התובעת). מקום בו טרם רכשה התובעת יציבות על הקרקע, לא ניתן לנתק את הנפילה מהירידה מהאוטובוס, שהיא הגורם המרכזי לנפילה. אין בתשובות התובעת בחקירתה, שאין בהן התייחסות לניתוח המשפטי אלא תשובות תם בעניין זה, כדי לשנות את המסקנה שהנפילה נגרמה תוך כדי הירידה מהאוטובוס.

ראו לעניין זה ת"א (חי') 1587/89 נאסר אשקר נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (נבו, 19.5.1994), שם נקבע ש" היורד מכלי רכב, נופל ונפגע בגופו, ייחשב כנפגע על פי חוק הפיצויים, הן אם נפגע בשלב הראשון של הירידה, בטרם הניח את שתי רגליו על הקרקע, הן אם נפגע בשלב מאוחר יותר של הירידה, בתחילת צעדיו להתרחק מן הרכב, כל עוד, ובתנאי, שתנופת הירידה ופעולתה, היו גורם ממשי בנפילה, שעה שהיא טרם הושלמה לגמרי, וכל עוד לא הצליח היורד להחזיר לעצמו את השליטה המלאה בגופו, מחוץ לרכב, כשסיים לרדת ממנו" (סעיף 6 לפסק הדין, ההדגשות אינן במקור). גם בענייננו, היות שנקבע שהתובעת ירדה מהאוטובוס ישירות לבור, ועקב כך מעדה, הרי שהירידה מהאוטובוס היוותה הגורם לנפילה, לפחות יחד עם המפגע בכביש.

    1. גם הפסיקה אליה הפנו הנתבעות אינה יכולה לסייע להן במחלוקת זו.
    2. בעניין ע"א (מח'-ת"א) 47697-09-17 עיריית נס ציונה נ' פלונית ואח' (נבו, 18.11.18) (להלן: "עניין נס ציונה"), נדון ערעור שעניינו תביעת נזקי גוף של המשיבה, אשר חגרה את בנה הפעוט במושב הבטיחות של רכבה, במושב האחורי מימין, סגרה את הדלת ובעת שהסתובבה וביקשה לפנות לדלת הנהג, מעדה על שפת מדרכה גבוהה. הרכב חנה בחניה מותרת בצמוד לשפת המדרכה. בית משפט השלום קבע כי לא מדובר בתאונת דרכים, והשית את האחריות לתאונה על המערערת, היא העירייה, בעילה לפי פקודת הנזיקין. הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום נדחה, ונקבע כי " מדובר בפגיעה מחוץ לרכב, אשר נגרם בשל גובהה של המדרכה, שבעטיה החליקה הנפגעת. מכאן שאין קשר בין הפגיעה לסיכון תחבורתי כלשהו, אלא רק לסיכון שבמדרכות, ככל שיוכח כזה. כאשר הוראת המחוקק היא שלא להרחיב את הגדרת תאונת הדרכים, כפי שעולה מתיקון 8, ודאי שאין להרחיבו על סיכון שהוא בבירור סיכון שאינו תעבורתי, אלא בתחום אחריות הרשויות המקומיות, במקרה זה, ככל שתוכח. נראה כי די היה בכך כדי לקבוע כי צדק בית משפט השלום בקביעתו כי אין המדובר בתאונת דרכים" (סעיף 29 לפסק הדין).

ועוד הוסיף בית המשפט בעניין נס ציונה וקבע:

"לכך ניתן להוסיף כי הפסיקה ככלל, למעט חריגים מעטים, סיווגה בפסקי הדין אירועים כתאונת דרכים רק לאחר, שמצאה מבחינה עובדתית, כי קיים מגע פיסי בין הנפגע לבין הרכב בעת קרות הנזק... ברי כי ריחוק מהרכב והיעדר מגע פיסי מחייבת כי הנזק יהיה "קשור בטבורו" לשימוש ברכב...

כך מי שמועד בעת ירידה מרכב ונופל על הכביש נחשב הדבר לפגיעה עקב השימוש ברכב..." (סעיף 30 שם, ההדגשות אינן במקור).

    1. עוד הפנתה הנתבעת לת.א. (שלום ת"א) 57384-06-20 פלונית נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' (נבו, 17.1.21), בו נדונה תאונת תובעת שהחליקה בתחנת דלק לאחר שיצאה מהרכב בו נסעה לצורך תדלוק. בית המשפט קבע כי הנפילה הייתה לאחר סיום היציאה מן הרכב ופסיעה או שתיים. לפיכך, נקבע שסביר יותר שהתובעת הצליחה להחזיר לעצמה את השליטה המלאה בגופה מחוץ לרכב בטרם נפלה, ולפיכך, לא מדובר בתאונת דרכים (בית המשפט שם גם דן בשאלה האם תדלוק שגרתי מהווה טיפול דרך, מה שאינו רלוונטי לענייננו).

מסקנה זו מתיישבת היטב עם המסקנות גם במקרה דנן.

    1. בת.א. (ת"א- יפו) 37353-09-12 פלונית נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (נבו, 14.11.19), גם אליו הפנו הנתבעות, נדונה תאונה שנגרמה לתובעת, אשר סיימה את ירידתה מהרכב, פסעה מחוץ לרכבה מספר פסיעות והחליקה עקב רטיבות האספלט שנבעה ממזג אוויר סוער, בלא שהיה לה מגע עם הרכב. בית המשפט קבע כי לא מדובר בתאונת דרכים, שכן " התובעת סיימה לעת הזו את נסיעתה ברכב, שעה שחנתה, ירדה ממנו והחזירה את השליטה לגופה. משלב זה ואילך הימצאותה מחוץ לרכב קשורה להיותה הולך רגל, ואכן סכנה אינהרנטית לכל הולך רגל אחר היא החלקה על אספלט רטוב ביום גשם. על אף סמיכות הזמנית הרבה מאד של התאונה לזמן יציאתה של התובעת מהרכב משעמדה על רגליה וניתקה מן הרכב לא ניתן לומר שהיא עדיין עושה בו שימוש" (סעיף 13 לפסק הדין).

ועוד הפנה בית המשפט שם וקבע: " לאחרונה חזר בית המשפט העליון וקבע שאדם שירד מאוטובוס, סיים את הירידה, התייצב והחל לצעוד ורק אז נפגע מרכב חולף, סיים את השימוש באוטובוס טרם התרחשות התאונה ולפיכך, לא קיימת אחריות למבטחת האוטובוס..." (ההדגשות אינן במקור).

מהאמור עולה, כי נדרש סיום של הירידה, ניתוק מן הרכב ועמידה יציבה על הקרקע על מנת לנתק את הקשר בין הירידה לבין התאונה. אין זה המקרה שלנו, בו נקבע כי הירידה לא הושלמה.

אציין כי אני ערה להערת אגב שציין בית המשפט באותו פסק דין, באומרו: " באופן דומה, נקבע שאין המדובר ב"תאונת דרכים", במקרה בו הנפגעת החנתה את רכבה בחניון תת קרקעי ובעודה יוצאת מהרכב נפלה עם רגלה השמאלית לתוך בור שהיה פעור בחניון. נקבע שבור פעור בחניון מוסדר אינו בגדר סיכון תעבורתי ששימוש ברכב יוצר.

התובעת יכולה הייתה להיקלע עם רגלה לאותו בור פעור אף אם הייתה במקום בנסיבות אחרות שאינן קשורות לירידתה מהרכב. אין המדובר בנפילה שנגרמה באופן ישיר עקב ירידתה של התובעת מהרכב אלא עקב גורם זר שאינו כרוך בשימוש ברכב. הוסף שתחום הסיכון שהשימוש ברכב יצר אינו כולל בחובו נפילה לבור ניקוז ( תק (רמ') 10708-08-10  אדווה לגו נ' קנית ניהול השקעות מימון  (10/1/11)). כך בענייננו, תחום הסיכון שהשימוש ברכב יצר אינו כולל החלקה על אספלט רטוב".

לטעמי, מסקנות אלו חורגות מהכלל. מלבד העובדה שפסק הדין שהוזכר בפסק הדין בתיק הנ"ל- ת"ק (רמ') 10708-08-10 - ניתן ב- 10.1.11, הרבה לפני ההלכה בעניין פלוני, גם הנסיבות שם היו שהתובעת נפלה לבור ניקוז בהיקף של ארבעה צול עוד לפני שהספיקה לסגור את דלתות רכבה, מיד עם היציאה מהרכב. נראה, לטעמי, שאם התובעת הייתה פוסעת בחניון כהולכת רגל, הייתה מבחינה בבור בנקל ויכולה להימנע מנפילה לתוכו, בעוד שדווקא היציאה מהרכב היא שהשפיעה על הנפילה ישירות לתוך הבור, ללא יכולת להבחין בבור מבעוד מועד. על כן, בחינת העובדות שם תוך בחינת הקשר הסיבתי-משפטי ומבחן הסיכון, דווקא קושרות בין היציאה מהרכב והנפילה לבור, באופן שהיה מאפשר לראות באותו מקרה כיום, ולאחר ההלכה בעניין פלוני, ככזה העונה להגדרת 'תאונת דרכים'.

 

    1. עוד הפנתה הנתבעת לפסקי הדין הבאים:
      • בת.א. (שלום ת"א) 4201-04-23 פלונית נ' עיריית ירושלים (נבו, 16.7.24), נקבע כי התובעת שם נפלה כאשר " כבר הסתיימה פעולת ה"ירידה מהרכב" כמשמעה בחוק הפלת"ד. מממצאי עולה שהנפילה התרחשה, בכל מקרה, לאחר שתנופת הירידה מהרכב ופעולתה הסתיימו, והתובעת כבר עמדה יציבה ואף החלה ללכת לכיוון תא המטען..." (סעיף 28 לפסק הדין). מטעם זה ומנימוקים נוספים שאינם רלוונטים לענייננו, נקבע כי לא מדובר ב'תאונת דרכים'. אין, אפוא, במקרה זה כדי להשליך על המקרה הנוכחי, בו התובעת הייתה בעיצומה של ירידה מהאוטובוס כשנפלה.
      • בת.א. (שלום ת"א) 29301-08-22 המוסד לביטוח לאומי- ירושלים סניף ויצמן נ' עיריית כפר סבא (נבו, 18.4.24), נקבע כי התאונה התרחשה כאשר הנפגע החנה את רכבו במקביל למדרכה בכיוון התנועה, יצא מרכבו לכיוון הכביש, התהלך מספר צעדים " על רגליו בבטחה" ורק אז הגיע למדרכה ונפל ממפגע שהיה בה (סעיף 52 ו- 62 לפסק הדין). אין המקרה דומה למקרה שלנו, כאמור.
    2. לסיכום נקודה זו, מקום בו נקבע כי התובעת נפגעה בתאונה תוך כדי ועקב ירידתה מהאוטובוס, עוד לפני שרכשה עמידה יציבה על שתי רגליה, אין בעובדה שהמעידה התרחשה כתוצאה ממפגע בכביש כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין הנסיעה ברכב, השימוש בו והירידה ממנו, לבין התאונה.
    3. לאור האמור, התאונה מהווה 'תאונת דרכים' כמשמעה בחוק הפלת"ד ולפיכך על הנתבעות החבות לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה זו.
    4. יצויין כי משהוטלה חבות על הנתבעות מכוח האמור, איני מוצאת לדון בטענתה החלופית של התובעת, אשר ספק אם היא נכונה, לפיה מקום עצירת האוטובוס להורדת הנוסעים היווה סיכון תעבורתי ובעטיו יש להחיל את החזקה המרבה של שימוש.

הנזק

    1. משנקבע כי על הנתבעות לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה, יידונו להלן רכיבי הנזק על פי ראשי הנזק המקובלים.

הנכות הרפואית

    1. לטענת התובעת, עקב התאונה ונפילתה קדימה למפגע בכביש, היא לא הייתה מסוגלת לדרוך על רגלה השמאלית. היא פונתה על ידי מד"א לבית החולים איכילוב, שם אובחנה נפיחות רבה סביב קרסול שמאל וסימני שפשוף בברכיים. לאחר סדרת בדיקות, היא שוחררה לביתה. רק בתאריך 9.12.22, בבדיקת MRI שבוצעה, אובחן קרע מלא ברצועת ATLF בקרסול שמאל, חוסר סדירות, בצקת ונוזל בגידים.
    2. לבדיקת נכותה של התובעת, מינה בית המשפט מומחה מטעמו בתחום האורתופדיה, ד"ר שי טננבאום, מומחה בכירורגיה אורתופדית (להלן: " המומחה"). בחוות דעתו מתאריך 11.7.23 קבע המומחה, כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10%, בגין תחלואה כוללת של קרסול שמאל לאחר פגיעה רצועתית, לפי סעיף מותאם כללי 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: " התקנות").
    3. כן קבע המומחה נכות זמנית בשיעור של 100% למשך חודש וחצי לאחר התאונה, ובשיעור של 30% למשך חודש וחצי נוספים.
    4. המומחה קבע עוד, כי בברך שמאל לא נותרה לתובעת נכות, וכן כי לא צפוי שינוי משמעותי במצבה. עוד קבע, כי כלל הטיפולים להם תזדקק התובעת מצויים בסל הבריאות, וכי עקב הפציעה קיימת הגבלה קלה ביכולתה של התובעת לבצע מאמץ כעמידה ממושכת, הליכה מרובה, פעילות גופנית ועוד.
    5. בתאריך 2.11.23 הפנתה הנתבעת שאלות הבהרה למומחה, אליהן צירפה חומר רפואי נוסף שלא עמד בפניו כשכתב את חוות דעתו, מעברה של התובעת. המומחה נשאל אם התובעת ציינה בפניו שסבלה בעבר מכאבים בקרסול שמאל, ואם נכון לייחס חלק מהנכות שנקבעה בקרסול, או כולה, לעברה של התובעת.
    6. בתאריך 5.11.23 השיב המומחה לשאלות הנתבעת. במענה לשאלה אם התובעת ציינה בפניו על תלונות עבר בקרסול, השיב המומחה שאם התובעת הייתה מציינת קיומה של תחלואה קודמת בקרסול, הוא היה רושם זאת בחוות דעתו באופן ברור. במענה לשאלה אם יש לייחס חלק מהנכות או כולה לעברה של התובעת, השיב המומחה, כי לאחר סקירת התיעוד שהומצא לו, אין בו כדי ללמד בסבירות גבוהה על קיומה של תחלואת עבר רלוונטית לנכותה הנוכחית של התובעת.
    7. הצדדים לא חלקו על קביעות המומחה ועל כן הן מתקבלות כפי שהן. לפיכך, נכותה של התובעת בגין התאונה היא בשיעור של 10% לצמיתות בקרסול שמאל.
    8. על בסיס נכות זו, יידונו להלן ראשי הנזק השונים.

הנכות התפקודית

    1. לטענת התובעת, נכותה התפקודית גבוהה מנכותה הרפואית ויש להעמידה על שיעור של 15%. זאת, מאחר שתנאי העסקתה נפגעו לאחר התאונה, היא מתקשה להתמיד בעבודה, שכרה ירד משמעותית, והיא לא תוכל לשוב לעבוד כאחות סיעודית עקב מגבלותיה.
    2. הנתבעת לא טענה באופן מפורש בנוגע לנכות התפקודית, אך טענה כי התובעת עובדת כמנהלת חשבונות מול מחשב, לעיתים מהבית, את מקומות עבודתה עזבה התובעת בשל שינוי במקום מגורים ללא קשר לתאונה, וממקום עבודה אחר היא נפלטה שכן הוא היה מקום קטן ולא היה יכול להחזיק בה, כך גם לדברי התובעת בעצמה, כאשר לאחר מכן, היא התקבלה בקלות למקום עבודה בתל אביב, שם היא עובדת עד היום. כן טענה הנתבעת, כי אין משמעות תפקודית תעסוקתית אצל מי שעבודתה ממילא בישיבה ולעיתים מהבית, כך שלא נדרשת עמידה ממושכת או הליכה.
    3. מעיון בראיות ובעדות התובעת עולה, כי התובעת ילידת 1980, אחות מוסמכת במקצועה. לטענתה, עוד קודם לתאונה מ- 11.10.21, ובמהלך שנת 2021, היא סיימה קורס הנהלת חשבונות ובכך עסקה במועד התאונה ולמעשה עד היום. בעדותה פירטה התובעת כי החליטה לעשות שינוי בעיסוקה עקב ניתוח כריתת כיס מרה שעברה (עמ' 10 שו' 23 לפרו'). עד ספטמבר 2021, עבדה התובעת כאחות בקופת חולים מכבי, לשם חזרה באופן זמני, כדי לסייע עקב המצוקה שהייתה בתקופת הקורונה.
    4. במועד התאונה, עבדה התובעת בהנהלת חשבונות בחברת "חשבונאות נטו בע"מ", בשכר של 7,000 ₪ ברוטו לחודש. לטענתה, שכר זה היה אמור לעלות ל- 8,000 ₪ ברוטו לחודש. לראיותיה צירפה התובעת "הודעה בדבר פירוט תנאי עבודה" מתאריך 4.10.21 (נספח 6, עמ' 83 במערכת נט המשפט), שם אכן נכתב כי שכרה הוא 7,000 ₪ לחודשיים הראשונים, ולאחר מכן, החל מ- 1.12.21, השכר הוא 8,000 ₪.
    5. התובעת טוענת כי כתוצאה מהתאונה היא שהתה בחופשת מחלה ממושכת, ובחלק מהזמן היא עבדה במשרה מצומצמת באישור רופא תעסוקתי, בהיקף של 6 שעות בלבד, ובהמשך- 7 שעות ביום. עקב כך, השתנה מעמדה בעבודה מ"שכירה בשכר חודשי" ל"שכירה העובדת שעתי", באופן שגרם לפגיעה בתנאי העסקתה. בתמיכה לטענות אלו צורף מכתב מעסיקה מ"חשבונאות נטו בע"מ" מתאריך 19.1.22 (עמ' 84 לראיות התובעת).
    6. החל מ- 8/22, כעשרה חודשים לאחר התאונה, עברה התובעת מקום מגורים מאזור המרכז לחיפה, שם החלה לעבוד בחברת "לוי, אונגר וסלילת". שכרה שם עמד בתחילה על 8,000 ₪ ברוטו לחודש, ורק ב- 2/23 עלה ל- 9,000 ₪ ברוטו לחודש, שכר אשר לטענתה, היה נמוך מהשכר שסברה שהיא הייתה יכולה להשתכר. בעדותה טענה התובעת, כי ההעלאה בשכבר שהובטחה לה התממשה רק באופן חלקי ולכן החליטה לעזוב (עמ' 11 שו' 23 לפרו').
    7. בחודש 3/23 החלה התובעת לעבוד במשרד יועץ מס "איתן ליבוביץ", בשכר של 11,000 ₪. ב- 7/23 היא פוטרה מעבודה זו, לטענתה עקב היעדרויות ממושכות שנגרמו מהכאבים שסבלה כתוצאה מהתאונה (דו"ח נוכחות צורף בעמ' 98 לראיות התובעת). לטענתה, כשעבדה שם היו לה " אירועים של כאבים" שאילצו אותה לצאת מהעבודה מוקדם, והמעסיק אמר לה שהוא לא יכול לעמוד בהוצאות השכר (עמ' 11 שו' 32 לפרו'). לדבריה, מדובר היה במשרד קטן שלא היה יכול לעמוד בשכר ולא היה מקום שהמעסיק יתחייב לשכר זה (שו' 37 שם).
    8. התובעת צירפה לראיותיה זימון לשימוע לפני פיטורין מעבודתה אצל איתן ליבוביץ, מתאריך 19.7.23, בו נכתב כי הסיבות בעטיין נשקלת אפשרות סיום העסקתה הן- " א. אי יכולת כלכלית של המשרד להמשיך העסקתך; ב. אי עמידה בצפיות של המשרד לקליטתך במשרד" (עמ' 99 לראיות התובעת). אין במכתב זה אמירה על היעדרויות בכלל ועקב התאונה בפרט, והתובעת גם לא זימנה לעדות את מעסיקה משם, שיתמוך בטענתה כי היא פוטרה, לפחות בין שאר הסיבות, כתוצאה ממצבה הנובע בתאונה. לא ניתן, על כן, לקבל את טענתה שהיא פוטרה בקשר ובגלל התאונה.
    9. לטענת התובעת, בהמשך נפטרה אמה. כמו כן, היה לתובעת קשה להתנייד בחיפה, שם עליות וירידות רבות, עקב הנכות בקרסול. מטעמים אלו, החליטה התובעת לחזור לגור באזור המרכז וכיום היא מתגוררת בבת ים.
    10. החל מ- 14.8.23 הועסקה התובעת בחברת "כרמלי יהודה פאי בע"מ". בתאריך 17.12.23 החלה לעבוד בחברת "10 ביס קו איל בע"מ" בתל אביב, שם המשיכה לעבוד, בהנהלת חשבונות, נכון למועד עדותה בבית המשפט ב- 14.11.24. התובעת העידה שעבודתה שם היא בהיקף של 9 שעות ביום. לדבריה, היא מגיעה פעמיים בשבוע פיזית לעבודה, באוטובוס וברכבת. שאר ימות השבוע היא עובדת מהבית. עבודתה היא מול מחשב, היא עושה את הנהלת החשבונות של החברה ועובדת מול החשבת והסמנכ"ל של החברה (עמ' 11 שו' 1 לפרו'). התובעת העידה כי שכרה עומד כיום על 13,000 ₪ ברוטו לחודש (עמ' 12 שו' 18 לפרו').
    11. נוכח עיסוקיה של התובעת בהנהלת חשבונות עוד מלפני התאונה ועד היום, ובהתחשב בכך ששכרה השביח מאז, והיא שומרת על עיסוקה האחרון ומתמידה בו, כשמדובר בעבודה משרדית מול מחשב, ומנגד, בהתחשב בכך שהתובעת נדרשת לניידות למקום עבודתה, גם אם לא כל השבוע, והנכות הרפואית בקרסול מאופיינת במגבלת תנועה קלה, שיש בה להקשות בפעולות שונות, כפי שגם קבע המומחה, אני מעמידה את נכותה התפקודית של התובעת על שיעור נכותה הרפואית, היינו בשיעור של 10% לצמיתות.

הפסדי שכר לעבר

    1. התובעת טוענת כי יש לפצות אותה בגין ההרעה שחלה בתנאי העסקתה ומעמדה במקום עבודתה במועד התאונה ב"חשבונאות נטו בע"מ". את הפסדי השכר המלאים יש לחשב לטענתה מיום הפגיעה ועד 7/22, כשסיימה לעבוד שם, בגובה ההפרש בין שכרה בפועל לשכר שהייתה אמורה להשתכר על פי הסכם העבודה, בסכום של 8,000 ₪ לחודש. סך הכל מבקשת התובעת פיצוי לתקופה זו בסכום מעוגל של 30,000 ₪. החל מ- 8/22 שכרה עלה ל- 9,000 ₪ ברוטו, ובגין הפרש בין השכר שהייתה צריכה להשתכר לשכר ששולם לה בפועל עקב התאונה וההיעדרויות, מבקשת התובעת פיצוי במעוגל בסכום של 20,000 ₪. סך הכל מבקשת התובעת פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר בסכום של 50,000 ₪.
    2. הנתבעות טוענות, מנגד, כי התובעת לא הוכיחה שנגרמו לה הפסדי שכר לעבר. בסיס שכרה העדכני של התובעת עומד על 12,200 ₪ ברוטו בניכוי מס הכנסה, שכר כמעט כפול משכרה של התובעת לפני התאונה, שעמד על כ- 7,000 ₪ לפי השכר הרבע שנתי שנקבע לה במל"ל. בנוסף, אין קשר בין התאונה לעזיבת התובעת את מקומות עבודתה בהם עבדה מאז התאונה. היא פוטרה ללא קשר לתאונה, עקב פערי שכר בין אזור המרכז לאזור חיפה, או בגלל שעבדה במקום קטן שלא היה יכול להתמיד בהעסקתה. התובעת גם התקבלה בקלות לעבודתה הנוכחית, בה היא מתמידה מעל לשנה. לאור האמור, אין לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר.
    3. מעיון בתלושי השכר שצירפה התובעת לראיותיה, עולה כי לפני התאונה, בחודשים יוני 21' עד ספטמבר 21', היא עבדה בקופת חולים מכבי ושכרה הממוצע שם עמד על 7,117 ₪ ברוטו בניכוי מס הכנסה (מבלי לתת ביטוי לחודש ספטמבר, שאינו אופייני).
    4. החל מתאריך 3.10.21 החלה התובעת לעבוד ב"חשבונאות נטו בע"מ", ושבוע לאחר מכן התרחשה התאונה.
    5. התובעת צירפה לראיותיה את הסכם העבודה שם, ממנו עולה כי היא התקבלה לעבודה בשכר של 7,000 ₪ ברוטו לחודש, אשר בניכוי מס הכנסה (לפי 2.75 נקודות זיכוי, כפי שעולה מתלושי שכרה של התובעת), עומד על 6,947 ₪. סכום זה הוא בסיס שכרה של התובעת לצרכי חישוב ההפסדים עד לסוף נובמבר 2021.

בנוסף, על פי אותו הסכם, החל מ- 1.12.21 שכרה של התובעת היה אמור לעלות ולעמוד על 8,000 ₪ ברוטו לחודש, ובניכוי מס הכנסה- 7,807 ₪. סכום זה הוא בסיס שכרה של התובעת לצרכי חישוב ההפסדים מאותו מועד ואילך.

    1. בפועל, בגין השבוע שעבדה התובעת בחודש אוקטובר 21', השתכרה התובעת 2,093 ₪ בלבד, במקום שכר של 6,947 ₪ כנ"ל. לפיכך, בחודש זה ההפסד בפועל שנגרם לתובעת עמד על 4,854 ₪.
    2. בחודש נובמבר 21' השתכרה התובעת סכום של 5,948 ₪ ברוטו (ללא מס הכנסה), במקום שכר של 6,947 ₪ ברוטו. לפיכך, בחודש זה ההפסד שנגרם לתובעת עמד על 999 ₪.
    3. החל מחודש דצמבר 21', שכרה של התובעת היה אמור לעלות ולעמוד על 7,807 ₪. בפועל, בחמשת החודשים מדצמבר 21' ועד מרץ 22', שכרה היה נמוך מכך. בתקופה זו, גם היו לתובעת נכויות זמניות במשך שלושת החודשים הראשונים לאחר התאונה. החל מ- 11.1.22, נכותה הייתה בשיעור של 10% לצמיתות. על פי מכתב המעביד, בתקופות אלו גם שונה מעמדה של התובעת והיא נאלצה להפחית את שעות עבודתה על פי הוראות רופא תעסוקתי. לפיכך, קיים קשר סיבתי בין הפסדי השכר שנגרמו לתובעת בחודשים אלו לתאונה, והיא זכאית לפיצוי בגין הפער בין השכר שהייתה אמורה להשתכר (7,807 ₪), לשכר שהשתכרה בפועל, לפי החישובים הבאים:

12/21- שכרה בפועל 6,504 ₪. ההפסד- 1,303 ₪.

1/22- שכרה בפועל 5,246 ₪. ההפסד- 2,561 ₪.

2/22- שכרה בפועל 5,867 ₪. ההפסד- 1,940 ₪.

3/22- שכרה בפועל 7,640 ₪. ההפסד- 167 ₪.

סך כל ההפסד לחודשים אלו עומד על 5,971 ₪.

    1. החל מחודש אפריל 22' והלאה, לא נגרמו הפסדי שכר בפועל לתובעת וגם אם מאוחר יותר, שכרה ירד מעט באופן זמני, לא ניתן לקשור יותר הפסד זה לתאונה. בשנת 2022 ו- 2023, שכרה הממוצע של התובעת ב"לוי אונגר וסלילת" עמד על 8,022 ₪ ברוטו בניכוי מס הכנסה. שכרה אצל איתן ליבוביץ עמד על 9,540 ₪ ברוטו בניכוי מס הכנסה. שכרה כיום עומד לדבריה על 13,000 ₪ ברוטו, אשר בניכוי מס הכנסה הוא בסכום של 11,931 ₪. כל אלו גבוהים מבסיס שכרה לפני התאונה.
    2. לאור האמור, התובעת הוכיחה כי נגרם לה הפסד שכר בפועל, בקשר עם התאונה, בסכום של 11,824 ₪ (4,854 + 999 + 5,971). בשיערוך להיום מאמצע התקופה עומד סכום זה על 14,512 ₪. בגין סכום זה יש לפצותה בראש הנזק של הפסדי שכר לעבר.

הפסדי שכר לעתיד

    1. לטענת התובעת, היא מוגבלת בתפקודה, פוטרה מעבודתה, מתקשה במציאת עבודה הולמת למגבלותיה והיא כאובה גם בישיבה. בסמוך לפיטוריה השתכרה במומה 12,000 ₪ לחודש, ואלמלא התאונה, שכר זה היה משביח אף יותר, והתובעת גם הייתה חוזרת לעבוד כאחות. שכרה של התובעת כיום עומד על 13,000 ₪ ברוטו, לאחר שינויים רבים בתנאי העסקתה ובעבודה חלקית מהבית. לפיכך, מבקשת התובעת לפסוק לה פיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד לפי חישוב אקטוארי מלא, המבוסס על שכר של 13,000 ₪ ממנו יש לנכות מס הכנסה, ולפי נכות תפקודית בשיעור של 15%, וסך הכל 343,508 ₪.
    2. מנגד, טוענות הנתבעות, כי מלבד העובדה ששכרה של התובעת השביח, עבודתה היא מול מחשב, לעיתים מהבית, ובהתחשב בכל אלו, יש לפסוק לה פיצוי גלובלי בגין הפסדי שכר לעתיד, שכן אין למגבלותיה משמעות תפקודית, כשהן מעמידות אותו על סכום של 40,000 ₪.
    3. הצדדים למעשה מסכימים כי שכרה של התובעת השביח עם השנים וכיום הוא עומד, על פי עדותה, על 13,000 ₪ ברוטו. לאחר ניכוי מס הכנסה, עומד סכום זה על 11,931 ₪ והוא בסיס השכר לחישוב הפסדי השכר לעתיד.
    4. חישוב אקטוארי מלא לפי בסיס השכר הנ"ל (11,931 ₪), נכותה התפקודית (10%) והיוון עד הגיעה לגיל 67, הוא גיל פרישה, בעוד 22 שנה (199.1967) מביא לסכום של 237,661 ₪.
    5. ואולם בנתוני המקרה, בהתחשב בכך שהתובעת עובדת בעבודה משרדית, בחלקה מביתה, היא מתמידה בעבודה זו, והצליחה למצוא עבודותה בהנהלת חשבונות, לפי צרכיה, בכל מקום בו התגוררה, כשהיא השביחה את שכרה בהדרגה, אני סבורה כי יש להעמיד את הפיצוי לתובעת בגין הפסדי השכר לעתיד על סכום גלובלי מתוך החישוב האקטוארי הנ"ל. בהתחשב בנתוניה אלו כאמור, ומנגד, בהתחשב בגילה ושנות העבודה הרבות שיש לפניה, והעובדה שהנכות, אף שנקבעה כקלה, עלולה בכל זאת להקשות עליה בנסיעות לעבודה ובעבודתה כאחות, אם תרצה לחזור ולעסוק בכך, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסכום של 115,000 ₪, המבטא כ – 50% מהחישוב האקטוארי המלא.

הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים

    1. הפיצוי בגין הפסדי פנסיה יעמוד על 12.5% מסכומי הפיצוי שנפסקו לעיל בגין הפסדי שכר לעבר (14,512 ₪) ולעתיד (115,000 ₪), ובסכום של 16,189 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

    1. לטענת התובעת, עקב התאונה נגרמו לה הוצאות בגין טיפולי פיזיוטרפיה, הידרותרפיה, רפואה אלטרנטיבית ומדרסים וכן הוצאות קבועות עודפות בגין ניידות, נסיעות לטיפולים ועוד, כאשר נוכח קביעות המומחה, היא תזדקק לטיפולים גם בעתיד. עוד טוענת התובעת כי נגרמו לה הוצאות גם בגין שכר טרחת עורך דין בשל ייצוגה במל"ל, בסכום של 4,500 ₪. התובעת מפנה גם לקבלות חלקיות שצירפה בנספח 7 לראיותיה. בגין כל האמור, מבקשת התובעת לפסוק לה פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בסכום של 50,000 ₪.
    2. מנגד, טוענות הנתבעות, כי התובעת לא הוכיחה את הוצאותיה. מדובר גם בתאונת עבודה, ולא הוכחה הוצאה שאינה כלולה במסגרת הכיסוי שניתן לנפגעי עבודה. לפיכך, הנתבעות אינה מציעות פיצוי כלשהו בגין הוצאות רפואיות ונסיעות.
    3. לראיותיה צירפה התובעת קבלות שונות, ובין היתר בגין מגן קרסול, כרית חימום, השאלת קביים ונסיעות, בסכום המצטבר לכמה מאות שקלים. המומחה קבע בחוות דעתו כי כלל הטיפולים להם תזדקק התובעת כלולים בסל הבריאות. התובעת עברה טיפולי פיזיוטרפיה והידרותרפיה בחודשים הסמוכים לאחר התאונה וכן עברה ביקורות רפואיות שונות, אולם התיעוד הרפואי בעניינה מסתיים במרץ 2022, כחמישה חודשים לאחר התאונה, והקבלות שצירפה התובעת, בין היתר בגין מדרסים וטיפולי פיזיוטרפיה, מסתיימות ביולי 2023, לפני כמעט שנתיים.
    4. לפיכך, בהתחשב בקבלות שצורפו, שהן חלקיות, ובהנחה שנגרמו לתובעת הוצאות בגין נסיעות וכיוצא בזה בגינן לא צורפו קבלות, ובגין הוצאות מסויימות בעתיד, ככל שתידרש לכך, כל אלו מעבר לאלו המכוסות בסל הבריאות ובמל"ל, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בסכום של 3,000 ₪.
    5. יצויין כי אין לטעמי הצדקה להשית על הנתבעות פיצוי בגין שכר טרחת עורך דין ששילמה התובעת עבור ייצוגה במל"ל. לא מדובר בהוצאה הכרחית של התובעת הספציפית כאן, שהיא ישראלית, דוברת עברית, אשר נדרשה להליך פשוט במל"ל (ראו לעניין זה למשל בע"א 8326/12 סיגל כהן נ' עזבון המנוח טורוק ליאוניד ז"ל (נבו, 29.4.2013); ת.א. (מחוזי י-ם) 24758-03-11 עידו אהל נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (נבו, 21.5.15) פיסקה 38 לפסק הדין, בה לא התערבה ערכאת הערעור; וכן ת.א. (ת"א) 4077-05-16 פלוני נ' יואל אזברגה (נבו, 11.12.23) והפסיקה בסעיפים 21- 24 שם).

עזרת הזולת

    1. לטענת התובעת, בעקבות התאונה היא נזקקה לעזרה רבה שניתנה לה על ידי בני משפחתה הזכאים לשכר ראוי בגין כך, ולטענתה אין ספק כי היא תזדקק לעזרה גם בעתיד. תצהירה לא נסתר, הנתבעות לא הגישו חקירות, לא חקרו את המומחה וגם לא את התובעת בעניין העזרה ומגבלותיה. גם קביעות המומחה תומכות בקיומן של מגבלות תפקודיות. לפיכך, ובהתחשב בתוחלת חייה, מבקשת התובעת פיצוי בגין עזרה לעבר בסכום של 35,000 ₪, ובגין עזרה לעתיד בהיקף של פעם בשבוע, בעלות חודשית של 1,200 ₪, ובסכום של 342,606 ₪.
    2. מנגד טוענות הנתבעות, כי לא הובאו ראיות של ממש לגבי צורך בעזרה, התובעת הייתה עדה יחידה, בעלת דין, ובני משפחתה לא העידו. בנוסף, משחזרה התובעת לעבודה ועבדה באופן עקבי וממושך תוך השבחת שכרה, הרי שלא נזקקה לעזרה ואין מקום לפצותה כלל בראש נזק זה.
    3. שקלתי את טענות הצדדים. המומחה קבע כי לתובעת היו נכויות זמניות בשיעור של 100% לחודש וחצי לאחר התאונה, ולאחר מכן בשיעור של 30% לחודש וחצי נוספים. בתקופות אלו התובעת עבדה באופן חלקי. החל מ- 3 חודשים לאחר התאונה, נכותה כבר הייתה צמיתה, בשיעור של 10%, אך עבודתה עדיין הייתה מוגבלת כאמור, דבר המעיד על תפקודה השוטף. בהתחשב במגבלות הקלות שציין המומחה, שאופייניות לנכות שנקבעה לתובעת בקרסול, סביר כי התובעת נזקקת לעזרה מסויימת בעבודות הבית הקשות. עם זאת, התובעת לא הביאה לכך עדים, וטענה באופן כללי כי נזקקה לעזרת בני משפחה (למשל בתצהיר תשובות לשאלון, במענה לשאלה 10, עמ' 6 לראיות התובעת). לפיכך, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד, בסכום של 15,000 ₪. סכום זה מבטא פיצוי גלובלי בסכום של 5,000 ₪ לעבר, בהתחשב בנכויות הזמניות, והיתרה- לעתיד, בגין עזרה מוגברת של בני משפחה, עבור עבודות בית קשות בלבד, ולא באופן קבוע.

כאב וסבל

    1. לטענת התובעת, יש להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל על סכום של 17,604 ₪. הנתבעות מעמידות את הפיצוי בראש נזק זה על 18,000 ₪.
    2. בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), התשל"ו-1976, ובהתחשב בנכות הרפואית של התובעת בשיעור של 10%, אני פוסקת לתובעת פיצוי לפי חישוב נכון להיום, בסכום של 19,619 ₪ בגין ראש נזק זה.

ניכויים

    1. המוסד לביטוח לאומי קבע כי כתוצאה מהתאונה נכותה של התובעת היא בשיעור של 10% בגין הפגיעה בקרסול שמאל, החל מיום התאונה ולצמיתות (עמ' 57 לראיות התובעת).

 

    1. בגין דמי פגיעה שילם המל"ל לתובעת סכום של 5,178 ₪, לפי הפירוט הבא:
      • סכום של 3,630 ₪ שולם ב- 1.2.22 (עמ' 62 לראיות התובעת). בשיערוך ממועד התשלום להיום, עומד הסכום על 4,440 ₪.
      • סכום של 1,548 ₪ שולם ב- 31.7.23 (עמ' 63 שם) ובשיערוך להיום- 1,724 ₪.
    2. בנוסף, שילם המל"ל לתובעת מענק חד פעמי בסכום של 22,192 ₪ בתאריך 22.9.23, ובשיערוך להיום- 24,460 ₪.
    3. סך כל הסכומים שקיבלה התובעת מהמל"ל ויש לנכותם מהפיצוי שנפסק לה עומד על 30,624 ₪.

סיכום הנזק

    1. להלן פירוט סכומי הפיצוי שנפסקו לעיל:

הפסדי שכר לעבר- 14,512 ₪

הפסדי שכר לעתיד- 115,000 ₪

הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים- 16,189 ₪

הוצאות רפואיות ונסיעות- 3,000 ₪

עזרת הזולת- 15,000 ₪

כאב וסבל- 19,619 ₪

סה"כ- 183,320 ₪.

בניכוי תגמולי מל"ל- 30,624 ₪ (-)

סך הכל נותר לפיצוי- 152,696 ₪.

סוף דבר

  1. התביעה מתקבלת, כמפורט בפסק הדין.
  2. הנתבעות 1 ו- 2 תשלמנה, ביחד ולחוד, לתובעת סכום של 152,696 ₪. לסכום זה יש להוסיף את הסכומים הבאים:
  3. שכ"ט עו"ד ומע"מ בשיעור כולל של 15.34%;
  4. החזר אגרת בית משפט כפי ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום.
  5. הסך הכולל המפורט לעיל ישולם לתובעת על ידי הנתבעות 1 ו- 2 כאמור, תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, ו' תמוז תשפ"ה, 02 יולי 2025, בהעדר הצדדים.

 
  1. מהו המבחן שיקבע מתי בגיר ייחשב תלוי בתביעות עיזבון ותלויים?
  2. כיצד יש לחשב תוחלת חיים שעה שהמומחה מטעם בית המשפט נוקב בהסתברויות תמותה ולא בקיצור תוחלת חיים מדוייק?
  3. מהי אחריות בעל מבנה לנפילת אדם ממבנה סמוך על גג המבנה?
  4. אימתי יוטל אשם תורם על תובע שנפל מסולם שסופק לו על ידי מעסיקו?

 

 

רכוש מנוי עכשיו!

 

 [icon name="icon-thumbs-up"]   

    [icon name="icon-money"]
 שביעות רצון מלאה מובטחת!   החזר כספי מלא לתקופה של 7 ימים!

 

 

איך יוצרים עימנו קשר?

קבוצת נזיקיסט

טלפון: 03-5472447

פקס: 153-3-5472447

רח' הנ"ץ 6,

רמת השרון 4721706, ת.ד. 2167