מהי חלוקת האחריות בין מארגנת כנס לבין בעלת מקרקעין לנפילת תובע עקב היתקלות בשטיח כיסה חוטי חשמל באולם כנסים?

בית המשפט דן בשאלה מהי חלוקת האחריות בין מארגנת כנס לבין בעלת מקרקעין לנפילת תובע עקב היתקלות בשטיח כיסה חוטי חשמל באולם כנסים?

 

 

בית משפט השלום בירושלים

ת"א 14792-06-19 פלוני נ' ישרוטל ניהול מלונות (1981) בע"מ ואח'

 

 

 

לפני

כבוד השופטת מיכל הירשפלד

תובע

פלוני

נגד
 

נתבעות

1. מכבי שירותי בריאות – התביעה נמחקה מחוסר מעש

 

2. ישרוטל ניהול מלונות (1981) בע"מ

3. מלון רויאל ביץ אילת

4. טריפל אירועים בע"מ

5. הכשרה חברה לביטוח בע"מ

 
 

פסק דין

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, שנגרמו לתובע, רופא, שנפל ונחבל במלון רויאל ביץ' באילת, בעת שהשתתף בכנס של רופאים, שהתקיים במלון.

תמצית העובדות והמחלוקת

    1. בימים 21 עד 24 במרץ 2018, התקיים באילת כנס של ארגון הרופאים העצמאיים של מכבי שירותי בריאות (הנתבעת 1, שהתביעה נגדה מחקה מחוסר מעש) במלון רויאל ביץ' (הנתבעת 3), השייך לרשת מלונות ישרוטל (הנתבעת 2). הכנס אורגן והופק על ידי חברת טריפל הפקות (הנתבעת 4 וצד ג' 1) שבוטחה על ידי הכשרה חברה לביטוח (הנתבעת 5 וצד ג' 2).
    2. התובע, יליד 27.5.1958, רופא בכיר בתחום רפואת העור והמין, נרשם לכנס, בליווי רעייתו, ושניהם לנו במלון דן הסמוך.
    3. ביום 21.3.18, בשעות הערב צפו התובע ורעייתו בהופעה שהתקיימה במלון כחלק מתכנית הכנס. התובע ורעייתו, שישבו במרכז האולם, החליטו לצאת לפני סיום ההופעה. התובע יצא דרך המעבר מצד ימין של האולם ורעייתו מצד שמאל. בצאתו מהאולם החשוך נתקל התובע, כנטען, בשטיח שכיסה חוטי החשמל שהיו במקום ונפל ארצה. כתוצאה מכך, נחבל בפניו ובעיקר בברך שמאל.
    4. התובע תמך את תביעתו בחוות דעת רפואית של ד"ר מיכאל לבני, מומחה בתחום האורתופדיה. ד"ר לבני קבע, בתמצית, כי לתובע נגרם שבר תוך מפרקי וכי נותרה לו הגבלה קלה בטווח התנועה של הברך. לפיכך, קבע המומחה, לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10%. עוד קבע המומחה, כי יש מקום לקזז מהנכות שקבע, 2.5% בגין מצב קודם.
    5. הנתבעות 2 ו-3 הגישו מטעמן את חוות דעתו של ד"ר גד ולן, שחלק על ממצאיו ומסקנתו של ד"ר לבני. הוא ציין שחל שיפור במצבו של התובע מאז שנבדק אצל ד"ר לבני, כך שתפקודו היום, כעולה גם מהמבחנים שערך, נמצאו תקינים. בסיכום הדברים קבע המומחה שלתובע לא נותרה נכות צמיתה.
    6. נוכח הפער בין שתי חוות הדעת, מונה, ד"ר עמרי לובובסקי כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה קבע כי התובע סבל מחבלה ישירה בברך שמאל עם שבר תוך פרקי בפיקה. המומחה ציין כי מצא תלונות קודמות של התובע בגין ברך שמאל ובדיקה שהדגימה פגיעה עוד בשנת 2014. בסיכום חוות הדעת קבע המומחה, כי יש לקבוע לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% ולנכות ממנה שליש בגין פגיעה קודמת. יצוין, כי הצדדים לא שלחו למומחה שאלות הבהרה וגם לא ביקשו לחקור אותו.
    7. עוד יצוין כי התובע הגיש תביעה למל"ל להכרה בתאונה כתאונת עבודה ותביעתו נדחתה. נסיבות דחיה זו מצויות במחלוקת בין הצדדים.
    8. בכל הקשור לשאלת האחריות לתאונה, טוען התובע כי הנתבעות מאשרות את קיומו של המפגע באולם אולם מטילות זו על זו את שאלת הבעלות או החזקה באותו שטיח ששימש לכיסוי חוטי החשמל. בעוד המלון טוען שהשטיח שייך לחברת ההפקות, חברת ההפקות טוענת שהשטיח שייך למלון. לטענת התובע הנתבעות לא דאגו לסביבה בטוחה לבאי הכנס וכל שהן מבקשות הוא להטיל את האחריות אחת על השניה. בנסיבות אלה, טוען התובע, האחריות מוטלת על הנתבעות ביחד ולחוד. לטענת התובע, המלון אחראי למפגע כבעל או מחזיק המקרקעין החב בחובת זהירות כלפי באי המלון ומבקריו והוא הפר חובתו זו. התובע מוסיף וטוען, בתמצית, כי שטיח שחור מגולגל הוא "דבר מסוכן" וכי הנתבעות הפרו חובות חקוקות בתחום הבטיחות.
    9. הנתבעות מצידן, טענו נגד אמינות התובע ודיות הראיות שהביא ביחס לקרות התאונה ונסיבותיה. בהקשר זה נטען, בתמצית, לעדות יחידה של בעל דין שלא היה אמין, לעובדה שהתובע תיקן את מועד קרות האירוע רק במועד ההוכחות, וכי הוא אינו יודע כלל כיצד ארעה התאונה ועל כן ממילא לא הצליח להוכיח שנפל כתוצאה מהמפגע לו הוא טוען. עוד נטען על ידי הנתבעות, שהתובע מעד ללא קשר למפגע הנטען, ונפילתו אינה אלא התממשות סיכון רגיל. בהקשר זה הודגש, כי התובע בחר להסתכן ולצאת מהאולם בחושך.
    10. בנוסף, הנתבעות 2-3 (להלן - המלון) טוענות כי השכירו את האולם לטריפל הפקות (להלן - טריפל או חברת ההפקות), שערכה את ההרשמה לכנס וניהלה את אירועי הכנס באופן מלא ובלעדי. גם המפגע המדובר הוזמן על ידי טריפל והותקן על ידה. מכאן, טוען המלון, שיש להטיל את כל האחריות לקרות הנזק על טריפל ועליה בלבד.
    11. המלון הגיש הודעת צד ג' נגד טריפל והמבטחת שלה (הנתבעת 5) בטענה כי האחריות מוטלת עליהן, מכח דיני הנזיקין וכן, כך נטען בהודעה, מכח הסכם ביניהן לפיו התחייבה טריפל לקחת על עצמה את האחריות למקרים כגון זה שבעניננו. כמו כן נטען כי הפוליסה שהוציאה המבטחת של טריפל כוללת את המלון כמבוטח ומכאן כי אחריותו מכוסה בפוליסה.
    12. טריפל מצידה הכחישה כל קשר למפגע המדובר. לטענתה, הוכח כי מדובר בשטיח מגולגל של המלון, שאף נצפה בכנס מאוחר יותר במלון, כנס שארגנה חברת הפקות אחרת. עוד נטען, כי האחריות לסידור האולם ותחזוקתו מוטלת על המלון בלבד. טריפל טוענת לאחריות של המלון כמחזיקת המקרקעין, כאשר היא עצמה משמשת רק חברת הפקות, שאינה אחראית או שולטת על מתקני המלון או תחזוקתם. עוד מדגישה טריפל, כי מילאה תפקידה כחברת הפקות במקצועיות מירבית.
    13. הצדדים חלוקים ביניהם בראש ובראשונה בשאלת קרות תאונה ונסיבותיה והאחריות לה. כמו כן חלוקים הצדדים בשאלת שיעור הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה.
    14. התובע הגיש מטעמו תצהיר עדות ראשית שלו, של רעייתו, של בנו ושל חברו למקצוע, ד"ר ברונשטיין (לענין גיל הפרישה). בהמשך ויתר התובע על עדויות בנו וחברו. המלון הגיש תצהיר עדות ראשית של אבי רוס, המנכ"ל הנוכחי של מלון רויאל ביץ'. טריפל הגישה תצהיר עדות ראשית של מנכ"ל החברה, ירון קיסרי. כל המצהירים (למעט בנו וחברו של התובע, כאמור) נחקרו על תצהיריהם.

נסיבות האירוע ושאלת האחריות - טענות הצדדים

טענות התובע

    1. לטענת התובע, במהלך היום הראשון של הכנס הוא נכח בהרצאות במלון, כאשר בסיומו של היום נערכה הופעה שהחלה בשעות הערב. במהלך ההופעה, לפני סיומה, כאשר האולם היה חשוך, ביקשו התובע ורעייתו לצאת מהאולם. רעיית התובע פנתה למעבר מצד שמאל של האולם ואילו התובע למעבר מצד ימין (כפי שצויר על ידי כל אחד מהם בתרשים במעמד חקירתם, ת/1 ות/2). התובע העיד כי הלך באיטיות, כיאה למקום חשוך, כאשר הרגיש לפתע שרגלו "נתפסת" וכתוצאה מכך הוא הוטח בעוצמה על הרצפה. כאשר הביט לאחור הבחין ב"משהו שחור".
    2. לאחר הנפילה המתינו התובע ורעייתו מחוץ לאולם, זמן קצר, עד לסיום ההופעה והדלקת האורות. בזמן שהמתינו הבחינו בקצין הביטחון של המלון וכן בגב' ליאת דרור עובדת חברת ההפקה ודיווחו להם אודות הפגיעה. עם הדלקת האורות באולם שבו התובע ורעייתו למקום האירוע והבחינו בקיומו של שטיח מגולגל, שצולם על ידם (בשעה 22:56, ת/3). התברר כי מדובר בשטיח ששימש כיסוי לחוטי החשמל שנפרסו במקום (לצרכי הגברה ותאורה).
    3. לטענת התובע, קב"ט המלון אליו פנו מילא דו"ח אירוע אולם המלון בחר שלא למסור להם את דו"ח, סירב לפניותיהם למסור להם אותו ולא צרף אותו כראיה בתיק זה. גם פניה שנעשתה למחרת האירוע לאחראית שירות לקוחות של המלון, שהבטיחה לשלוח לתובע את הדו"ח לא הועילה ("עד היום אני מחכה שתשלח לי", עמ' 14, ש' 25-23).
    4. התובע מדגיש, כי בחקירתו אישר מנכ"ל טריפל שהוא מזהה את השטיח, מכיר את המקום ואף אישר שהמפגע נועד לכסות את חוטי ההגברה, אולם הבהיר כי מי שאמור להניח הכיסוי לחוטים היא חברת ההגברה ("הקול") או המלון. עוד אישר המנכ"ל כי התקשר בחוזה עם החברה שסיפקה את התאורה וההגברה ("הקול") וכי במסגרת ההכנות לכנס נכחו במקום עובדי המלון, כמו גם עובדי טריפל.
    5. לטענת התובע, הנתבעות נמנעו מלהביא ראיות מהותיות המצויות בידן, שיש בהן כדי לתמוך בטענותיו ומכאן כי עליהן הראיה שהשטיח ממנו נפגע, במעבר המיועד לאורחי הכנס אינו נמנה מסוג הסיכונים שחלה עליהן החובה למנוע או להקטין. התובע מדגיש גם, כי המלון נמנע מלהעיד את מנכ"ל המלון במועדים הרלבנטיים לתאונה ללא כל הסבר המניח את הדעת ואף לא הגיש את דו"ח האירוע כאמור, ויש בכך כדי ללמד נגדו.
    6. לטענת התובע, המלון אחראי לקרות התאונה כבעלים או מחזיק של המקרקעין בהם התרחשה. המלון חב חובת זהירות מושגית כלפי אורחיו ומוטלת עליו אחריות לנזקי גוף שנגרמו לאורחי המלון בזמן השהיה בו. מעצם היותו אחראי על ניהול המלון ותחזוקתו, מוטלת עליו החובה לפקח ולדאוג לבטיחותם של כל אורחי המלון ובכלל זה לדאוג לתקינותם ובטיחותם של מתקני המלון.
    7. התובע מדגיש, כי שטיח שחור מגולגל ומסוכן, החורג לתוך שטח שיועד למעבר באי הכנס, מהווה מפגע, במיוחד כשהאולם חשוך ולא ניתן להבחין בו. מכאן שמדובר אף ב"דבר מסוכן". הנתבעות היו בעלות המפגע או הממונות עליו ועליהן הראיה שלא היתה התרשלות שיחובו בה.
    8. על המלון מוטלת האחריות לדאוג לבטיחות משתתפי הכנס ובעניננו מדובר במפגע שחובה היה להסירו או לכל הפחות לגדרו או להציב שילוט המזהיר מפניו, במיוחד כאשר ידוע היה למלון שבמועד האירוע המקום יהיה חשוך וכי הותרתו במעבר בנסיבות אלה עלול להוביל לפגיעה כפי שארעה.
    9. עוד טוען התובע, כי הנתבעות או מי מטעמן הפרו חובות חקוקות שנועדו להגנתו, כגון חוק הבטיחות במקומות ציבוריים, תקנות התכנון והבניה, תקנות הבטיחות בחוק רישוי עסקים ועוד.
    10. לטענת התובע, גרסתו ביחס לנסיבות קרות התאונה הייתה ברורה, עקבית וקוהרנטית, ללא ניסיון האדרה והיא נתמכה בעדות רעייתו וקיבלה ביטוי גם בתביעתו למל"ל ובתמונות המפגע שצילם דקות לאחר התאונה. הנתבעות, מנגד, טוען התובע, לא צירפו ולו ראיה אחת הסותרת את גרסתו, לרבות בחקירתן הנגדית ומשכך, נסיבות התאונה והמפגע שהיווה מכשול באמצע המעבר באולם המרכזי בכנס, כפי שהוכחו על ידו, יש בהן כדי ללמד על אחריותן המלאה, ביחד ולחוד, של המלון וחברת ההפקות, שלא דאגו לבטיחות באי הכנס.

טענות הנתבעות 2 ו-3 (המלון)

    1. לטענת המלון, מתצהירו ועדותו של התובע, המהווה עדות יחידה של בעל דין, עולה כי הוא אינו יודע כיצד ארעה התאונה והוא לא הצליח להוכיח ולו ברמה המינימלית כי נפל מהמפגע לו הוא טוען. לטענת המלון, אין כל תמיכה בגרסת התובע, שלא הוכחה, והוא גם נמנע מזימון העדה הישירה לאירוע, הגב' ליאת דרור האחראית על הכנס מטעם חברת ההפקות (שהוא רשם כמי שנכח בעת הפגיעה בטופס המל"ל).
    2. המלון מדגיש, כי התובע החליט לקום ממקומו ולצעוד בחשיכה, על אף הסכנה שבדבר, והוא פשוט מעד מבלי שראה לאן הוא הולך. האירוע התרחש בחשיכה ולא הוכח שהנפילה קשורה בהכרח למשטח שכיסה את חוטי ההגברה והתאורה. המלון מדגיש, כי התובע, שלא ידע כלל ממה נפל חזר לאולם לאחר חצי שעה, חיפש ומצא את מה שמצא, לאחר שניסה "להבין ממה הוא נפל". עוד מדגיש המלון שהתובע יצא ונכנס לאולם מספר פעמים באותו יום ומאותה דלת, כך שאם היה עושה כן גם הפעם בזהירות ובאור הוא לא היה מועד ונופל. לטענת המלון, אירוע התאונה הוא במסגרת הסיכונים הסבירים ו"התופעות הרגילות בחיים". התובע פשוט נפל, כפי שארע לו גם בעבר.
    3. לטענת המלון מדובר בעדות יחיד של בעל דין שלא נמצאה אמינה. בהקשר זה מפנה המלון לעובדה שבמסמך הרפואי הראשון שצרף התובע נרשם כי התובע החליק ולא מעד בגין מפגע. לאחר מכן טען התובע שנפל משטיח ורק מאוחר יותר התברר שדובר בכיסוי שנועד לכסות את חוטי התאורה וההגברה. גם ביחס לתאריך האירוע היתה מחלוקת, שכן התובע תיקן את התאריך בו ארעה התאונה מיום 22.3.18 ליום 21.3.18 רק בתחילת עדותו. המלון מוסיף וטוען כי גם גרסת התובע לפיה הוא נעדר מעבודתו התבררה כלא נכונה וכניסיון לייצר נזק שאינו קיים.
    4. לטענת המלון, אם וככל שקיימת אחריות הרי שהיא רובצת לפתחה של חברת ההפקות טריפל. היא זו שהתקינה, בין בעצמה ובין באמצעות אחרים, את ההגברה והתאורה והיתה אחראית על הימצאותה של התאורה וההגברה באולם, כחלק מכלל הציוד הנדרש לצורך קיום האירוע. מנכ"ל טריפל אף הצהיר שדאג להביא מהנדס שיבדוק שמשטחי הדריכה תקינים. מכל מקום, ברור הוא שטריפל היתה הרוח החיה של הכנס, היא ניהלה אותו והייתה אחראית על כולו, ובפרט היא זו שהתקינה את התאורה וההגברה, בגינם נטען שהתובע נפגע.
    5. זאת ועוד, טוען המלון, בהתאם לעדות המצהיר מטעמו, מדובר בסוג של משטח שנועד לכסות חוטי חשמל שהובאו לאולם הכנס על ידי טריפל לצורך ההגברה והתאורה. מעבר לכך, השטיח הנטען אינו ציוד של המלון ולא קשור אליו.
    6. המלון גם מדגיש, כי התובע לא היה אורח של המלון. הוא נרשם לכנס דרך טריפל והוזמן על ידה. למלון אין שום קשר למפגע הנטען או לפעילות שבכנס ולמעשה כל "חטאו" היה שהשכיר את אולם האירועים שבמלון לטריפל לטובת הכנס, שום דבר אחר מעבר לכך.

טענות הנתבעות 4 ו-5 וצדדי ג' (טריפל והמבטחת הכשרה)

    1. טריפל ביקשה להדגיש תחילה את חומרת הפגם הדיוני שנפל, לטענתה, בהתנהלות התובע בכל הקשור לשינוי תאריך האירוע, שכן על אף הזדמנויות קודמות בחר התובע לתקן את התאריך בו נקב תחילה רק בפתח דיון ההוכחות. לטענת טריפל, העובדה שהתובע מבקש לשנות, באיחור רב, פרט כה מהותי, מטילה צל כבד על אמינות גרסתו בכללותה ומעלה חשש כבד למניפולציה של ההליך המשפטי.
    2. לטענת טריפל, מלבד טענותיו הסתמיות של התובע, לא הובאה כל ראיה אובייקטיבית להתרחשות האירוע והתובע לא הצליח להוכיח את קיומו של המפגע הנטען ואף לא ידע לתאר בצורה מדויקת את נסיבות התאונה. התובע הודה מפורשות כי בזמן אמת לא ידע כלל ממה נפל, אלא הסיק זאת רק בדיעבד ואין בכך כדי לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח את גורם נפילתו. התובע ראה את המפגע רק בדיעבד וניסה לקשור אותו לנפילתו. סיבת נפילתו יכולה להיות התקלות ברגליי מי מהיושבים וייתכן שמעד בחשיכה ללא קשר לשטיח או פשוט החליק כפי שצוין בתיעוד הרפואי.
    3. טריפל טוענת, כי גרסת התובע היתה בלתי אמינה, רצופת סתירות ונעדרת תימוכין אוביקטיביים. בהקשר זה נטען, כי חשיפת פרטי ההכנה לעדות של רעיית התובע, שציינה כי תרגלה "הדמיה" של חקירה נגדית, מעלה חשש כבד להדרכת עדים פסולה. עוד מדגישה טריפל את העובדה שבתיעוד הראשוני נרשם שהתובע החליק וכי לאחר מכן הוא שינה את גרסתו וניסה "לעצב מחדש" את נסיבות האירוע באופן שיטיב עם גרסתו. טריפל אף מפנה לאירוע קודם בו נפגע התובע, בו טען תחילה שפספס מדרגה ולאחר מכן טען כי מעד ממדרגה שבורה.
    4. עוד טוענת טריפל, כי בעדות התובע נפלה סתירה גם בתיאור מיקום השטיח והנפילה (בעיקר בענין מיקומה ביחס לדלת היציאה מהאולם), באופן המטיל ספק נוסף באמיתות גרסתו. בנוסף נטען כי גם עדות רעיית התובע גילתה סתירות וחוסר עקביות מטרידים. בהקשר זה מציינת טריפל סתירה בענין עיתוי יציאת התובע ורעייתו מהאולם (ביחד או לחוד), סלקטיביות בזיכרון, סתירה ביחס לנוכחות מכרים בכנס וסתירה ביחס לפניה לקב"ט המלון ועיתויה.
    5. עוד טוענת טריפל, כי היעדר תיעוד רשמי של האירוע מטיל צל כבד על טענות התובע לגבי נסיבות הנפילה והקשר הסיבתי בינה לבין השטיח. נטען גם, כי התנהלות התובע מעלה חשש כבד כי התובע ניסה לנצל אירוע מינורי, אם בכלל התרחש, כדי להגיש תביעה שתפצה אותו על מצב רפואי קודם ממנו סבל ממילא.
    6. בכל הקשור לאחריות המיוחסת לה טוענת טריפל, כי לא היתה אחראית לשטיח עליו מעד לכאורה התובע, שכן על פי העדויות שנשמעו מדובר בשטיח מגולגל של המלון. טריפל לא מביאה שטיחים למלון והאחריות לסידור האולם ותחזוקתו מוטלת על המלון בלבד. לטענת טריפל עדות התובע ורעייתו לפיה בכנס מאוחר יותר, שלא אורגן על ידי טריפל הם ראו את אותו שטיח מגולגל באותו אופן מוכיחה מעל לכל ספק כי השטיח הוא חלק קבוע מהאולם, המוצב על ידי המלון באופן קבוע כחלק ממערכת ההגברה שלו ואין לטריפל כל קשר לכך.
    7. טריפל מוסיפה מדגישה, כי היתה מעורבות של גורמים נוספים בארגון האירוע ותפעולו וכי העובדה שהתובע בחר לתבוע רק את חלקם מעלה תהיות לגבי מניעיו. במיוחד בחירתו שלא לתבוע את חברת "הקול" ולזנוח את תביעתו נגד מכבי, התנהלות המעלה, לטענתה, חשד לתיאום אסטרטגי. בהקשר אחרון זה טוענת טריפל, כי יש מקום לשקול לבצע ניכוי רעיוני של אחריות מכבי, שהיתה מזמינת האירוע ומילאה תפקיד פעיל בפיקוח על חברת ההפקה.
    8. בכל הקשור להודעה לצד ג' שנשלחה לה על ידי המלון, טוענת טריפל, כי הדבר נעשה בחוסר תום לב, במיוחד נוכח ההתנהלות שלאחר מכן במסגרתה ביקש המלון את הפוליסה של טריפל רק בשלב ההוכחות, ללמדך כי עצם משלוח ההודעה לצד ג' היתה חסרת תום לב ובלתי מבוססת. לגופם של דברים מציינת טריפל כי בפוליסה שלה אין כיסוי למלון וכי ההיפך הוא הנכון. בפוליסה של המלון, שגם היא התגלתה באיחור, יש כיסוי ביטוחי לכל מזמיני העבודה לרבות טריפל.
    9. בהקשר אחריות המלון טוענת טריפל, כי זו מוטלת עליו כמחזיק המקרקעין. לטענתה, האחריות הבסיסית מוטלת על מחזיק המקרקעין שבשטחו התרחש האירוע. המלון, כבעל השליטה המלאה והבלעדית במקום, לרבות תחזוקת המתקנים והציוד הקבוע, נושא באחריות מוגברת לבטיחות האורחים בשטחו. מנגד, טריפל היא חברת הפקות בלבד, ללא כל אחריות או שליטה על מתקני המלון ותחזוקתם. טריפל מצידה תפקדה כחברת הפקות במקצועיות המירבית ועמדה בכל החובות, לרבות חובת הזהירות המוטלת עליה כמפיקה. היא התקשרה עם ספקים בעלי מוניטין ואף הביאה למקום מהנדס בטיחות וקונסטרוקציה שבדק ואישר את המתקנים שהוצבו במקום.
    10. לטענת טריפל, הציוד שחברה ההגברה, שנשכרה על ידה, הניחה באולם היה בצידי הבמה בלבד. טריפל לא עשתה דבר ביחס לסידור האולם. המלון הוא הספק המרכזי ועובדיו הם שמסדרים את האולם. גם למלון יש הגברה משלו באולם, כמופיע באתר האינטרנט שלו. השטיח היה חלק קבוע מציוד המלון ולא הובא ע"י טריפל או כל חברת הפקות אחרת. האחריות למצב השטיח ותחזוקתו מוטלת על המלון.
    11. לטענת טריפל, היא שימשה כגורם מתווך ומקשר בין מכבי לבין המלון. היא לא בחרה להציב שטיח ביציאה מהאולם ולא היתה לה כל שליטה על מידת התאורה או על כל מתקן אחר במלון, כל אלה מצויים בשליטה בלעדית של המלון.
    12. עוד טוענת טריפל, כי בהסכם ההתקשרות עם המלון היא התחייבה לספק רק ציוד אודיו ומסך הקרנה. ואילו המלון התחייב לסידור האולם, הכיסאות, הבמות ועוד. ההזמנה שבוצעה מחברת "הקול" נועדה לספק ציוד הגברה ותאורה לצדי הבמה בלבד.
    13. בנוסף טוענת טריפל, כי המלון נמנע מלהעיד עדים מהותיים, כגון מי שהיה מנכ"ל המלון בתרופה הרלבנטית ואת הקב"ט שעבד אז במקום, והדבר מעלה חשד כבד לניסיון להסתיר מידע.
    14. לסיכום, טוענת טריפל, האחריות למצב השטיח, הנחתו ותחזוקתו מוטלת באופן בלעדי על המלון ולא על חברת ההפקות. ככל שישנה אחריות, היא רובצת לפתחו של המלון אשר בתחומו נוצר המפגע או לפתחה של מכבי שיזמה את כנס, בחרה את מיקומו ופיקחה עליו. בנסיבות אלה, טוענת טריפל, יש לדחות את התביעה נגדה.

נסיבות האירוע ושאלת האחריות - דיון והכרעה

    1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, על נספחיהם, שמעתי את עדי הצדדים ועיינתי בסיכומיהם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, ואפרט.
    2. בתמצית יאמר, כי מצאתי שהתובע הוכיח, במידת ההוכחה המספקת במשפט אזרחי, את גרסתו לענין קרות התאונה ונסיבותיה. בנוסף, מצאתי שיש להטיל את האחריות לקיומו של המפגע שגרם לפציעתו של התובע, הן על המלון, כמי שסיפק את האכסניה לכנס, הן על טריפל, כמי שהפיקה את הכנס, לרבות את ההופעה במהלכה נפגע התובע, וזאת ביחד ולחוד. בחלוקה ביניהם מצאתי שיש להעמיד את אחריות המלון על 30% ואת אחריות טריפל על 70%.
    3. למעשה אין מחלוקת שהתובע נפל בעת שיצא מהאולם החשוך באמצע ההופעה שהתקיימה בו ונפגע בעיקר בברך שמאל. אין מחלוקת גם שלתובע לא היה ברור תחילה מה בדיוק גרם לנפילתו וזאת הוברר לו בדיעבד.
    4. יצוין, כי לא זו הפעם היחידה בה נודע לנפגע אודות קיומו של מפגע בדיעבד, שהרי אם היה רואה אותו מראש סביר להניח שהיה נמנע מהפגיעה. מרצפת משובשת, בור במדרכה וכהנה מפגעים מתגלים לנפגע, למרבה הצער, רק לאחר שהוא נפגע.
    5. בעניננו, תמך התובע את גרסתו לענין המפגע בראיות מספקות, שיש בהן, כאמור, כדי לעמוד במידת ההוכחה המספקת בעניננו.
    6. ראשית, עדותו של התובע ורעייתו היתה מהימנה בעיני. אכן, כאמור, התובע לא ראה את המפגע בעת שנפל אולם תאר בתצהירו (ס' 3) את מנגנון הנפילה, המתאים לנפילה כתוצאה מקיומו של המפגע הנטען. לדבריו: "הרגשתי לפתע שהרגל נתפסה ועפתי...". התובע חזר על הדברים גם בחקירתו (עמ' 36, ש' 36). בנוסף הבהיר בחקירתו כי מיד סמוך לאחר שנפל הביט לאחור והבחין ב"משהו שחור". לדבריו, "... ראיתי משהו שחור, לא ידעתי מה זה..." (עמ' 12 ש' 19 וכן עמ' 13, ש' 16), "כשקמתי ראיתי שיש משהו שחור מאחורי..." (עמ' 35, ש' 37 וכן עמ' 36, ש' 30). הוא חזר לאולם מיד לאחר שנדלקו האורות והבחין, באותו מקום, בשטיח (או משטח) שחור שכיסה את חוטי החשמל (חוטי ההגברה והתאורה) במקום (עמ' 13, ש' 9 ואילך). התובע תמך את עדותו זו גם בתמונות שצילם בסמוך לאחר התאונה, כשחזר לאולם כאמור. עצם פציעתו של התובע במלון נתמכה גם במסמכים הרפואיים ובתביעה שהגיש למל"ל.
    7. לא מצאתי שיש בעובדה שהתובע לא העיד את מי שרשם כנוכח בארוע בטופס המל"ל כדי ללמד נגדו, שכן התברר שהעדה המדוברת לא היתה עדת ראיה לנפילה עצמה. הכותרת "האם נכחו עובדים נוספים בעת הפגיעה" אין בה כדי ללמד על עדות ראיה כאמור ובעדותו הבהיר התובע כי כשיצא מהאולם לאחר שנפל עברה העדה במקום, הבחינה בפציעתו והתעניינה בשלומו (עמ' 11, ש' 22 ואילך). מבלי לגרוע מכך, הרי שבהינתן שמדובר בעובדת של טריפל יש לשאול דווקא את השאלה מדוע היא לא הובאה לעדות על ידה.
    8. מאחר שאין למעשה מחלוקת על כך שהתובע נפל, הרי שדו"ח אירוע הוטל דווקא על הנתבעות, או מי מהן לספק והן לא סיפקו כזה. יותר מכך, התברר כי מנכ"ל המלון והעד היחיד מטעמו לא שימש בתפקיד זה במועד האירוע (אז עבד כלל במלון אחר) ולא זומנו על ידו גם עדים נוספים כגון הקב"ט או אף האחראית על שירות הלקוחות, שהעניקה לתובע, בהמשך, שדרוג כ"פיצוי".
    9. בניגוד לנטען בהרחבה בסיכומי הנתבעות כולן, לא מצאתי שנפלו סתירות כאלה ואחרות בעדויות התובע או רעייתו, שיש בהן כדי לפגוע באמינותו או כדי להטיל ספק בעדותו ביחס לקרות התאונה ונסיבותיה.
    10. כך, בין השאר, לא מצאתי שיש בעובדה שרעיית התובע הכינה עצמה לעדות, לרבות באמצעות "הדמיה" של החקירה הנגדית, כדי ללמד נגדה (או נגד בא כוחה). אין בהכנה לעדות, גם באמצעות "הדמיה" כאמור כל פסול, ההיפך הוא הנכון. לא הוכח בפני שבמסגרת הכנה זו התבקשה רעייתו של התובע להעיד עדות שאינה אמת. לא מצאתי שבתיקון המועד של הארוע, גם אם נעשה באיחור, יש כדי לגרוע מאמינות התובע או גרסתו, אף שברור הוא שמוטב היה לתקן תיקון כאמור מוקדם ככל האפשר. המועד הנכון נתמך בראיות נוספות, כפי שטענו גם הנתבעות ועל כן ממילא ברור כי מדובר בטעות של התובע, כפי שהתרשמתי בעדותו. לא מצאתי שיש בעובדה שבמסמך הרפואי שצרף התובע נרשם שהוא "החליק" ולא נפל, כדי לקעקע את גרסת התובע. עדותו של התובע גם בענין זה היתה מהימנה עלי ועלה ממנה גם (בהקשר אחר) כי עברית אינה שפת אמו. גם תיאורו של התובע את המפגע כשטיח מגולגל פעם אחת וכמשטח כיסוי פעם אחרת אין בו כדי לפגוע בגרסתו שכן שני התיאורים יכולים להתאים למפגע. לא מצאתי גם סתירות בין עדויות התובע ורעייתו, כאלה שיש בהן כדי לפגוע באמינות מי מהם. יש גם לזכור בהקשר זה כי הם העידו שנים לאחר הארוע.
    11. סיכומם של דברים, התובע הוכיח במידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי כי נפל ונחבל כתוצאה מכך שנתקל במשטח או שטיח מגולגל שכיסה את חוטי התאורה וההגברה שנמתחו וכוסו במקום.
    12. מהתמונות שצורפו עולה שמדובר במשטח (או מעין שטיח) שחור מגולגל ומודבק לשטיח הצבעוני של רצפת האולם שנועד אכן לכסות מספר לא מבוטל של חוטים כלשהם ונוכח העובדה שבמקום מסוים החוטים עוברים בסמוך לקיר נדרש היה לגלגל את הכיסוי, שכן לא נדרש (או קשה) לכסות את החוטים הצמודים לקיר. באופן זה נותר שטיח/משטח מגולגל ומוגבה באמצע הדרך. לא בהכרח ניתן להבחין בהגבהה זו מגבוה ובוודאי שלא ניתן להבחין בה בחושך.
    13. כידוע, עוולת הרשלנות הקבועה בסעיף 36-35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מבוססת על שלושה יסודות: קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת חובת הזהירות ונזק שנגרם כתוצאה מכך.
    14. כידוע, על בעל המקרקעין מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם. חובה זו נובעת מכך שהמחזיק הוא לרוב בעל היכולת הטובה ביותר לחזות ולמנוע סיכונים הטמונים במקרקעין ולפעול להקטנת סיכונים מפעילות המתבצעת במקרקעין (ר' למשל ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111, ע"א 1068/05 עירית ירושלים נ' מימוני (14.12.2006)).
    15. לא יכולה להיות מחלוקת, כי המלון חב בחובת זהירות מושגית כלפי אורחיו והבאים בשעריו, לרבות התובע. בהקשר זה אין חשיבות לשאלה האם התובע לן במלון אם לאו, שכן התובע היה אורח של המלון בעצם השתתפותו בכנס שנערך בו. חובת הזהירות של המלון אינה מצטמצמת לאורחים הלנים בו ולהם בלבד.
    16. העובדה שהמלון השכיר את האולם לחברת ההפקות אינה פוטרת אותו מחובת הזהירות החלה עליו. זאת במיוחד כאשר גם לגרסת המלון הוא נותר אחראי לתחזוקת האולם ולחלק ממתקניו ועל פי העדות שנשמעה (עמ' 72) עובדיו גם נכחו במקום, ביחד עם עובדי חברת ההפקות. יצוין, כי גם בהסכם שהוצג בין המלון לחברת ההפקה לא נטלה זו האחרונה את האחריות למפגעים אפשריים, בפן החוזי.
    17. דומה שלא יכולה להיות מחלוקת, כי גם על חברת הפקות המארגנת כנס במלון, לרבות הופעה באולם במלון בשעות הערב, מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי משתתפי הכנס אותו היא מארגנת (ואף מנהלת את ההרשמה אליו), לרבות משתתפי הכנס שביקשו לצפות בהופעה שאורגנה על ידה.
    18. לצורך בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית מבחין הדין בין סיכונים שהם סבירים, "סיכונים טבעיים ורגילים... לפעילות האנוש המקובלת" ובין סיכונים שאינם בחינת סיכונים סבירים (ע"א 145/80 שלמה וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1)113).
    19. שטיח (משטח או כיסוי) מגולגל ובולט מעל פני הקרקע, שהנכנסים והיוצאים מאולם עלולים להיתקל בו, במיוחד אם הם עושים דרכם בחשיכה, מהווה סכנה של ממש למי שמבקש לצאת (או להיכנס) לאולם. במילים אחרות, מדובר בסיכון בלתי סביר המהווה מפגע.
    20. יודגש, כי חובת הזהירות חלה באותה מידה גם ביחס למבקרים ומשתתפים שבוחרים לצאת מאולם ההופעה בטרם היא הסתיימה, היינו בחושך. יציאה כאמור היא דבר שניתן בהחלט לצפות אותו, בין אם אנשים יוצאים כדי לחזור (למשל לצאת לשירותים) ובין אם הם מבקשים לעזוב את המקום. בהקשר זה, אין לטעמי כל מקום להטיל על התובע אשם תורם (ובוודאי שלא לקבוע כי הסתכן מרצון) בשל העובדה שיצא מהמקום בחושך.
    21. יחד עם זאת, גם בהינתן קיומו של סיכון בלתי סביר כאמור, "חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת, רק אם לא נקט אמצעים אלה (ענין ועקנין, שם).
    22. בעניננו הנתבעות לא נקטו באמצעי זהירות כלשהם כדי למנוע את הסכנה שנוצרה מקיומו של המפגע, ומשלא עשו כן הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליהן.
    23. הנתבעות לא התייחסות כלל למפגע שנוצר כתוצאה מהצורך לכסות את החוטים ובמיוחד מהעובדה שבעת שהחוטים עברו ליד הקיר נדרש היה לגלגל את הכיסוי ולהותירו מגולגל ומוגבה. כך למשל ניתן היה לגזור את הכיסוי בנקודה זו וליישר אותו באופן שלא יאלץ להיות מוגבה, ניתן היה לגדר את המקום וניתן היה גם ליצור נקודת תאורה, כזו או אחרת, במקום זה, כך שיהיה בה כדי להקטין את הסיכון לעוברים ושבים במקום בחושך. דבר מן האמור לא נעשה והמפגע נותר ללא כל התייחסות.
    24. ביחס לתנאי השלישי להטלת אחריות בעוולת הרשלנות (הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לנזק), הרי שניתן בענייננו לקבוע, כי הפרת חובת הזהירות של הנתבעות כלפי התובע היא שגרמה לקרות הנזק. לולא הופרה החובה ואילו היו ננקטים אמצעי זהירות כאמור, הסיכוי כי הנזק היה נמנע גדול מהסיכוי שהוא היה מתרחש בלאו הכי (ר' ענין ועקנין, לעיל).
    25. על המלון, כמו גם על חברת ההפקות טריפל (ביחד ולחוד) מוטל היה לספק למשתתפי הכנס, על כל האירועים שהתקיימו במסגרתו במלון, סביבת שהיה בטוחה, נטולה מסיכונים בלתי סבירים ולכל הפחות לנקוט באמצעים כלשהם שיהיה בהם כדי למנוע את הסיכונים האמורים.
    26. עתה יש לדון בשאלת חלוקת האחריות בין המלון לטריפל. בהקשר זה צודק התובע בטענתו שאלה מבקשות להטיל זו על זו את האחריות. לטענת המלון "כל חטאו" (במילותיו שלו) היה שהשכיר את האולם לבאי הכנס ולטענת טריפל לא היא מתחה את אותם חוטים (עשו זאת חברת ההגברה ששכרה או המלון) ולא היא הבעלים של אותו כיסוי/שטיח, אלא המלון.
    27. כפי שצוין לעיל, כלפי התובע, האחריות למפגע מוטלת על המלון ועל טריפל ביחד ולחוד, כל אחד מסיבותיו שלו.
    28. המלון, כאמור, חב כמחזיק המקרקעין והעובדה שהוא השכיר את האולם לחברת ההפקות אינה פוטרת אותו מאחריותו. כאמור, גם לגרסת המלון הוא נותר אחראי לתחזוקת האולם ולחלק ממתקניו ועובדיו גם נכחו במקום, ביחד עם עובדי חברת ההפקות, ללמדך כי ביקשו לערוך פיקוח כזה או אחר על המתרחש במקום, גם אם המקום הושכר. כפי שצוין לעיל, חברת ההפקה לא נטלה את האחריות למפגעים אפשריים, בפן החוזי.
    29. כאמור, גם חברת הפקות המארגנת כנס במלון, לרבות הופעה, חבה כלפי משתתפי הכנס אותו היא מארגנת, לרבות אלה שביקשו לצפות בהופעה. האירגון שאירגנה חברת ההפקות כלל גם במות, מסך לד, עמדות רמקולים ועמודי תאורה וממילא כלל גם חיבורם של כל אלה בחוטים למקורות חשמל או מתקנים אחרים.
    30. יצוין, כי העובדה שמהנדס בנין בדק את המתקנים ששימשו להופעה וקבע כי הם תקינים וכשירים להפעלה (בהתאם לאישור שצירפה טריפל), אין בה כדי להעלות או להוריד בעניננו, או כדי לשנות מחובת הזהירות החלה על מי מהצדדים. ראשית, המהנדס לא הובא לעדות כלל והאישור שנתן נותר בגדר עדות שמועה. שנית, גם מהאישור שנתן המהנדס לא ניתן להבין האם הוא נתן את דעתו למפגע המדובר והאם בכלל ראה אותו (עובדה שבוודאי היה ניתן להבהיר בחקירה שלו). שלישית, הלכה פסוקה היא כי אין בהכרח זהות בין חובות המוטלות בחיקוק או בתקן לבין חובת הזהירות החלה במישור הנזיקי במקרה ספציפי (ר' למשל ע"פ 9815/07 אליהו רון נ' מדינת ישראל (26.11.2008) והפסיקה הנזכרת שם).
    31. מחלוקת חריפה ניטשה בעניננו בשאלה מי היה הבעלים של אותו משטח או שטיח שחור שנועד לכסות את החוטים, אלא שלא מצאתי ששאלת הקנין במשטח (או הכיסוי) היא השאלה המכריעה בעניננו. מנכ"ל טריפל אומנם העיד "מדובר על שטיח מגולגל של המלון, אנחנו לא מביאים שטיחים למלון, לכן זה לא שלנו" (עמ' 68, ש' 22-23), אולם יש לזכור כי לא מדובר בשטיח, ככזה, כי אם במשטח או כיסוי. מכל מקום, גם אם הקנין באותו משטח/כיסוי שייך למלון, הרי שהשאלה הרלבנטית היא מי ביצע ואחראי על כיסוי חוטי ההגברה והתאורה באופן מסוכן, כאמור.
    32. לענין זה העיד מנכ"ל טריפל. לדבריו, חברת ההגברה ("הקול") שסיפקה לטריפל רמקולים, מסך ותאורה, כאמור בהזמנה שצורפה (נספח 7 עמ' 72, ש' 14). לטענתו "הנחת חוטי חשמל וכבלים מונחים בצידי האולם, בכל האולמות, בכל הכנסים ובפתחים שמים על זה גפה... גפה זה כמו סלוטייפ שחור... מי שאמור להניח את הגפה הזאת, זה או החברת הגברה או אנשים של המלון" (עמ' 70, ש' 6-11). יצוין, כי בהמשך עדותו הבהיר העד שלמעשה "זה לא גפה, זה שטיח" וכי "יכול להיות שמתחת לשטיח יש גפה, אני לא יודע" (שם, ש' 15-18). בהמשך גם אישור העד כי מדובר בחוטי הגברה (שם, ש' 27-28).
    33. במילים אחרות, לדברי העד מטעם טריפל, אפשרות סבירה היא כי חברת ההגברה היא זו שהניחה את כיסוי המגולגל שהתברר כמפגע ובהינתן כי המלון (האופציה השניה שהציע העד) הכחיש זאת (וחברת ההגברה לא הובאה לעדות על ידי טריפל), נותרה הנחתו זו של העד. אין מחלוקת כי חברת ההגברה פעלה מטעמה של חברת ההפקות ועל כן ממילא האחריות לפעילותה מוטלת גם על חברת ההפקות.
    34. לא בכדי פעלה חברת ההפקות לקבלת אישור מהנדס לתקינות הציוד שהוצב באולם, אולם כשנשאל העד "יש לך דרך להוכיח לי בתמונות איך אתם בעצם הופכים את זה לבטיחותי, את כל החוטים האלה?", השיב "לא" (שם, ש' 2022). יותר מכך, העד גם הבהיר כי בכנס עצמו נמצאים בדרך כלל כ-8 דיילים ודיילות מטעם חברת ההפקה וכ-4 עד 5 מפיקים וחלק מהם נמצאים באולם עצמו, בנוסף לעובדים מטעם המלון, "המלון מסדר את הכסאות" (עמ' 71, ש' 6 ואילך).
    35. בהינתן שחברת ההפקות מפיקה גם את הארוע שהתקיים באולם ולצורך זה אף התקשרה עם חברת הגברה, שעל פני הדברים היא זו שאחראית גם על מתיחת חוטי ההגברה, הזמינה מהנדס לבדיקת תקינות מתקני האולם לפני ההופעה ואף סיפקה דיילים שיהיו נוכחים במהלכה, דומה שיש להטיל עליה חלק גדול יותר מזה שיש להטיל על המלון שמבחינתו שימש יותר בתפקיד של פיקוח בדרגה שניה על פעילותה של חברת ההפקות.
    36. בנסיבות המפורטות יש לטעמי לקבוע כי חברת ההפקות אחראית ל-70% מהנזק שנגרם בעוד על המלון יש להטיל את 30% הנותרים.

שיעור הנזק

הנכות הרפואית

    1. התובע תמך את תביעתו בחוות דעת רפואית של ד"ר מיכאל לבני מומחה בתחום האורתופדיה. ד"ר לבני קבע כי לתובע נגרם שבר תוך מפרקי וכי נותרה לו הגבלה קלה בטווח התנועה של הברך עם כאב בלחץ על הפיקה, דלדלול קל של השריר ופגיעה בסחוס. לפיכך קבע המומחה כי עקב השבר בפיקה עם פגיעה במשטח הפרקי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10%. המומחה ציין כי התובע אמנם סבל בעבר, בשנת 2014, מכאבים בברך ונמצאו שינויים ניווניים, אולם לאחר פיזיותרפיה חל שיפור ניכר והוא למעשה לא סבל מהפרעות בברך עד לתאונה דנן. יחד עם זאת, קבע המומחה כי יש מקום לקזז מהנכות שקבע, 2.5% בגין מצב קודם.
    2. הנתבעות 2 ו-3 (המלון) הגישו מטעמן את חוות דעתו של ד"ר גד ולן. ד"ר ולן חלק על ממצאיו ומסקנתו של ד"ר לבני. הוא ציין שבדק את התובע כשנה ורבע לאחר ד"ר לבני, פרק זמן בו חל שיפור במצבו של התובע, כך שתפקוד הפיקה כיום תקין, השרירים חזרו לנפח תקין וגם יתר המבחנים שערך נמצאו תקינים. המומחה קבע שמאחר שהמגבלה היחידה בברך שמאל היא הגבלה מזערית בכיפוף, שכן טווח היישור נאות, אין מקום לקבוע כי נותרה לו נכות צמיתה.
    3. נוכח הפער בין שתי חוות הדעת, מונה, ד"ר עמרי לובובסקי כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה קבע כי התובע סבל מחבלה ישירה לברך שמאל עם שבר תוך פרקי בפיקה. המומחה ציין, כי בבדיקתו מצא רגישות פטלופמורלית ודלדול קל של שריר הקוודריצפס משמאל. עוד ציין המומחה כי בעיון במסמכים הרפואיים מצא תלונות של התובע בגין ברך שמאל בשנת 2014 עם MRI שהדגים פגיעה סחוסית במדור הלטראלי ובטרוכלאה. בסיכום חוות הדעת קבע המומחה, כי הפגיעה התפקודית של כאב בעליה וירידה של מדרגות מתאימה לפגיעה בסחוס הפיקה ובטרוכלאה ולכן יש לפסוק לתובע 10% נכות צמיתה בגין הפגיעה הפטלופמורלית וכי יש לנכות משיעור זה שליש בגין הפגיעה הקודמת במפרק הפטלופמורלי. מכאן, כי נכותו הצמיתה של התובע עקב התאונה עומדת על שיער של 6.6%.
    4. כאמור, המומחה לא נחקר וגם לא נשלחו אליו שאלות הבהרה.
    5. הנתבעות 4-5 טוענות להעדר תיעוד רפואי מיידי מיום האירוע שיש בו כדי לתמוך בקשר הסיבתי בין התאונה לנכות וכי לאור פגיעתו המינורית יש לשייך את מלוא נכותו לעבר. אלא שטיעון זה עומד לא רק בניגוד לעדותו של התובע (שהיתה מהמנה עלי, כאמור) אלא גם בניגוד לחוות דעת מומחה בית המשפט ועל מנת לבסס טיעון זה היה עליהן לכל הפחות לעמת את המומחה עימו וזאת לא עשו.
    6. מכאן, שאין מקום לסטות מחוות דעת מומחה בית המשפט ביחס לנכות הרפואית שנקבעה לתובע.

הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות

    1. לטענת התובע, ענייננו במקרה מובהק בו יש לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע עולה על זו הרפואית ויש לקבוע אותה על מלוא שיעורה (ללא ניכוי מצב קודם), של 10%.
    2. לטענת התובע, מומחה בית המשפט קבע כי התובע תפקד היטב לאחר פיזיותרפיה, על אף עברו הרפואי וכי מאז הפגיעה הוא מתקשה בהליכה למרחקים ובעליה וירידה במדרגות. התובע עצמו העיד, כי בעקבות התאונה הוא מתקשה לבצע עבודתו כקודם. הוא מתקשה לקום לכל מטופל ובעוד שלפני התאונה קיבל מטופל כל 7 דקות, הרי שלאחר התאונה ביקש מקופת החולים להגדיל את המרווח ל-10 דקות. בנוסף, חדל מלבצע ביקורי בית. התובע גם ממעט לסייע בעבודות הבית. עוד העיד התובע כי גם בהינתן עברו הרפואי ניתן לו אישור רפואי לפיו אין הוא מנוע מלעסוק בסקי. מכאן, טוען התובע, שלפגיעתו בתאונה השלכה תפקודית ממשית על עבודתו וחייו הפרטיים ובהתאם לתפקודו המלא טרם התאונה יש להעמיד את נכותו התפקודית לפניה התאונה על 0% ואת נכותו התפקודית לאחר התאונה על 10% מלאים. עוד טוען התובע כי אין לזקוף לחובתו את העובדה שהוא שב לעבודתו.
    3. הנתבעות 2 ו-3 טוענות כי בבדיקה הגופנית לא נמצאו מגבלה או קושי וכי המומחה קבע לתובע נכות זניחה בשיעור 6.6%, שאין לה משמעות תפקודית. לטענתן, כבר מנובמבר 2007 התלונן התובע על כאבים בברכיים ובשנת 2014, שלוש שנים לפני התאונה מושא תיק זה, הובע נחבל וסבל מקרע במיניסקוס בברך שמאל. בנוסף, בניגוד לתלונתו, הרי שבחקירה הודה התובע כי הוא הולך כרגיל וכי תלונתו בדבר קושי בעליה וירידה במדרגות נשמעה מפיו עוד בשנת 2011. אין בדל של קושי תפקודי הקשור לתאונה, טוענות הנתבעות, ולראיה כי התובע לא נעדר מעבודתו ולו יום אחד, הוא עובד כרגיל, שעות ארוכות, שוחה ומתאמן בחדר כושר וטס לטיולים בעולם. הטענה למרווח שונה בין מטופלים היא טענה כבושה שאינה מצביעה על כל נזק ולמעשה תלויה במטופל עצמו.
    4. גם הנתבעות 4 ו-5 מדגישות את עברו הרפואי הרלבנטי של התובע. לטענתן, התובע נפגע פגיעה קלה ביותר שאינה עולה כדי שבר של ממש והתנהלותו כעולה מחקירתו מציירת תמונה שונה מזו לה טען בתצהירו. לטענת הנתבעות התובע הציג גרסאות סותרות ובלתי עקביות לגבי השפעת התאונה על יכולת העבודה שלו, דבר המעלה ספקות משמעותיים באשר לאמינות טענותיו. בהקשר זה נטען, כי בניגוד לטענת התובע שהוא מקבל פחות מתרפאים, אפליקציות קופות החולים הראו כי התובע ממשיך לעבוד שעות ארוכות במקביל במספר קופות חולים, עובדה הסותרת את טענתו לצמצום בעבודה ושינוי בקצב קבלת החולים. בפועל, כך נטען, לא נצפתה כל ירידה בהכנסותיו, בניגוד לטענתו להפסד כספי.
    5. בנוסף, טוענות הנתבעות, התובע נמנע מלהזכיר את פתיחת המרפאה המאגדת את כל פעילותו הרפואית, לרבות הפרטית, במקום אחד, בשנת 2022, השמטה המעידה על נסיון מכוון להציג תמונה מעוותת של מצבו התפקודי והקושי אותו הוא חווה. פתיחת המרפאה המרוכזת, טוענות הנתבעות, והיקף פעילותה, מעידים על כך שהתובע מסוגל לנהל פרקטיקה רפואית מלאה ויעילה, ללא המגבלות התפקודיות עליהן הצהיר ואף את החתימה על תצהירו הצליח לבצע ביום רק ביום הבחירות, בו לא עבד. גם עדות רעייתו של התובע לפיה היא משתכרת שכר חודשי של 8,000 ₪ במרפאה מובילה למסקנה שחלה עליה משמעותית בהכנסות התובע. בנסיבות אלה, טוענות הנתבעות, יש לדחות את טענותיו של התובע ולקבוע כי הוא לא הוכיח קיומו של נזק ממשי כתוצאה מהתאונה ולחלופין להפחיתו משמעותית נוכח העובדות שהתגלו.
    6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית של התובע כמו גם את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות שלו על שיעור נכותו הרפואית.
    7. לענין זה לא מצאתי לקבל את טענות התובע כי יש לייחס לתאונה נכות תפקודית בשיעור מלוא נכותו הרפואית, הכוללת גם את מצבו הרפואי הקודם.
    8. אכן יכול להיות מצב בו תאונה מהווה טריגר או "קש ששבר את גב הגמל", באופן שמביא לידי ביטוי תפקודי נכות רפואית מן העבר שלא מצאה ביטוי תפקודי עד אז. במקרה זה יש אכן מקום לשקול לייחס לתאונה שיעור נכות תפקודית גבוה מתרומתה הרפואית (ר' ע"א 3222/10 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (28.6.2012), וכן דברים שכתבתי בת"א (שלום י-ם) 30991-12-17 פלוני נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (3.4.22)). אלא שענין זה יש לטעמי לתמוך, בראש ובראשונה בחוות דעתו או עדותו של מומחה בית המשפט, בדיוק כפי שארע בענין פלוני הנזכר לעיל. במילים אחרות, יש לתמוך בעדות מומחה את הטענה כי עובר לתאונה לא סבל התובע ממגבלה תפקודית כלשהי ובעניננו הדבר אינו עולה באופן ישיר מחוות דעת המומחה. משלא נחקר ולא נשאל בענין זה, קשה לטעמי לבסס טענה זו.
    9. כך או אחרת, כידוע, ההכרעה בשאלת שיעור הנכותו התפקודית נתונה בסופו של דבר בידי בית המשפט. מעדותו של התובע עלה כי הוא מצליח לתפקד היטב גם במגבלתו, אף שזו, כך התרשמתי, בהחלט קיימת. עדותו של התובע לפיה הוא עדיין סובל מכאבים בעת עליה וירידה במדרגות ובישיבה ממושכת היתה מהימנה עלי, יחד עם זאת התרשמתי שהתובע מצליח להתגבר על הקשיים שהוא חווה, לתפקד היטב ואף חזר למעשה לעבוד באופן מלא.
    10. כך, התובע העיד כי הוא מצליח לעשות פעילות גופנית (עמ' 44) ולטייל בעולם (עמ' 16). מבחינת עבודתו התובע פתח בשנת 2022 מרפאה "מרוכזת" בה הוא עובד שעות ארוכות. יצוין כי העובדה שמדובר במקום עבודה אחד יש בה בוודאי כדי להקל על התובע ולסייע לו בעבודתו. לא מצאתי שהתובע ניסה להסתיר זאת (העידה על כך רעייתו מיוזמתה, עמ' 52 ו-54), שכן לדבריה המרפאה נפתחה למעלה משלוש שנים לאחר הגשת התביעה ולמעשה כחצי שנה לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית מטעם התובע.
    11. אכן, מקובלת עלי טענת הנתבעות, לפיה הטענה למרווח שונה בין מטופלים אינה מתורגמת לנזק בפועל ולא הוכח גם כי התובע צמצם את היקף עבודתו. יודגש, כי למעשה גם התובע עצמו אינו טוען, בסיכומיו, כי חלה ירידה בהשתכרותו עקב התאונה, שכן הדבר אינו עולה מנתוני ההשתכרות שלו לפני ולאחר התאונה, כפי שהוגשו. ניתן אף לומר כי השתכרותו של התובע אף גדלה במידה מסוימת עם השנים ונכון למועד עדותו הוא אף מעסיק את רעייתו כמזכירה במרפאה בשכר חודשי של 8,000 ₪.
    12. בנסיבות אלה, דומה שהתובע לא הצליח להוכיח שיש בפגיעתו כדי להשפיע באופן משמעותי על כושר השתכרותו, לפחות עד מועד עדותו, והוא מצליח כאמור לתפקד היטב גם במגבלותיו. יחד עם זאת, כפי שצוין לעיל, מגבלות אלה קיימות וכפי שהתרשמתי מעדויות התובע ורעייתו, התובע עדיין סובל מהם. מכאן, שלא ניתן לשלול את האפשרות שבעתיד יבואו מגבלות אלה לידי ביטוי משמעותי יותר, במיוחד בהינתן היקף עבודתו של התובע וכאשר הוא אף מתכנן לעבוד אף מעבר לגיל הפנסיה.
    13. בנסיבות אלה, ומאחר שהפיצוי בגין אבדן כושר השתכרות צופה פני עתיד, מצאתי שיש מקום להעמיד את נכותו התפקודית של התובע כמו גם את שיעור הגריעה מכושר השתכרותו על שיעור נכותו הרפואית, שנקבעה לו בגין התאונה (6.6%).

בסיס השכר וגיל הפרישה

    1. לטענת התובע, עובר לתאונה עבד בבית החולים הדסה עין כרם, בקופות החולים מכבי ומאוחדת ובטר"ם. במקביל, קיבל גם מטופלים באופן פרטי, לרבות במסגרת ביקורי בית. התובע משתכר הן כשכיר, הן כעצמאי. לטענתו, הוא מאגד את השתכרותו בחברה הרשומה על שמו המהווה, כלשונו, "ארנק", וממנה הוא מושך משכורות ודיבידנדים.
    2. התובע צירף לתצהירו מספר רב של מסמכים שיש בהם כדי ללמד על הכנסותיו, לרבות דו"חות שומה, תלושי שכר, טפסי 106 ודו"חות כספיים של החברה. כמו כן צרף מכתב מרואה החשבון שלו מיום 22.3.22 שכותרתו "אישור הכנסות על פי שומות", המתייחס להכנסות ברוטו ממשכורות ומחזור הכנסות בחברה לשנים 2016 עד 2020.
    3. לטענת התובע בסיכומיו, מעיון בשומה לשנת 2016 עולה כי שכרו של התובע מורכב ממשכורת שהוא מושך מהחברה בסך של 201,556 ₪ וכן מדיבידנד בסך 670,000 ₪, ובסה"כ 870,556 ₪. מעיון בשומה לשנת 2017 עולה כי שכרו של התובע בשנה זו מורכב ממשכורת אותה הוא מושך מהחברה בסך 244,825 ₪ ומדיבידנד שמשך בסכום של 486,658 ₪ ובסה"כ הכנסות בשנה זו בסך של 731,483 ₪. לפיכך טוען התובע, יש לקבוע את בסיס שכרו לצרכי פיצוי לפי ממוצע שכרו השנתי בשנתיים שקדמו לתאונה בסך 800,000 ₪ או סך חודשי של 66,751 ₪.
    4. לטענת הנתבעות 2-3, נתון זה של השתכרות חודשית של התובע עובר לתאונה אינו מתיישב עם הנתונים שהוא בעצמו צירף. מנתונים אלה, טוענות הנתבעות, עולה כי התובע השתכר סך של 360,105 ₪ כעצמאי וסך נוסף של 212,634 ממשכורות. בסה"כ 572,739 ₪ שנתי וסך של 47,728 ₪ חודשי. עוד נטען כי בשנת 2018 עמד בסיס השכר על 46,000 ₪. מוסיפות הנתבעות וטוענות, כי משנת 2019 ואילך הלך שכרו של התובע והשביח, נתון התומך בטענתן להעדר משמעות תפקודית לפציעתו של התובע. כך או אחרת, טוענות הנתבעות, בהינתן גילו של התובע, את הפסדיו לעתיד, אם החישוב יעשה עד גיל 70, יש לבסס על שכרו כעצמאי בלבד, בסך של 30,000 ₪.
    5. לאחר עיון בטענות הצדדים ובמלוא המסמכים שהוגשו ביחס להשתכרותו של התובע עולה כי קיים קושי בקביעת נתוני השתכרותו המדויקים של התובע בשנים השונות. התובע צרף ערב רב של מסמכים הנוקבים בסכומים שונים. איש מהצדדים לא ניסה לתת תמונה מפורטת מדויקת ומסודרת של הנתונים הרלבנטיים לענייננו. ביחס לטיעוני הצדדים יצוין, כי קיים קושי לקבוע את גובה השתכרות בהסתמך על דיבידנדים שנמשכים על ידי התובע בהתאם לשיקול דעתו. מאידך, הנתבעות 2-3, לא הבהירו ולא הפנו באופן מדויק למסמכים בטיעונם ביחס לסכומי ההשתכרות שננקבו על ידם בסיכומיהם (ס' 61-64).
    6. בנסיבות אלה, אין אלא לפנות לאישור רואה החשבון (נספח 8, עמ' 36) שסיכם את הכנסות התובע (ברוטו) ממשכורות לשנים 2016-2020 ולדו"חות הכספיים שהוגשו החל משנת 2017 (עמ' 107 ואילך) על מנת לברר את שורת הרווח של התובע כעצמאי (לפני מס). קיים קושי להתייחס לפירוט נתוני מחזור ההכנסות של התובע בחברה, כפי שסוכם על ידי רואה החשבון בחלקו השני של אותו אישור, שכן מדובר, כפי שכתוב באישור, במחזור הכנסות לפני הוצאות ולפני מע"מ. מאחר שהדו"חות הכספיים שצורפו הם החל משנת 2017, יעשה החישוב משנה זו ואילך.
    7. על פי נתונים אלה עולה כי בשנת 2017 השתכר התובע ממשכורות סך של 201,556 ₪ והרוויח בחברה סך של 360,105 ₪ ובסה"כ 561,661 ₪ (46,805 ₪ לחודש). בשנת 2018 השתכר התובע ממשכורות סך של 244,825 ₪ והרווח בחברה היה 346,552 ₪ ובסה"כ 590,909 ₪ (49,242 ₪ לחודש). בשנת 2019 השתכר התובע ממשכורות סך של 250,555 ₪ והרווח בחברה עמד על 456,115 ₪ ובסה"כ 706,670 ₪ (58,889 ₪ לחודש). בשנת 2020 השתכר התובע ממשכורות סך של 270,883 ₪ והרווח בחברה עמד על 454,451 ₪ ובסה"כ 725,334 ₪ (60,445 ₪ לחודש).
    8. על פי נתונים אלה, יש מקום לקחת בחשבון שכר של 47,000 ₪ (במעוגל) לחודש לעבר, סך של 60,000 ₪ (במעוגל) לחודש לעתיד, כעובד שכיר ועצמאי וסך של 38,000 ₪ (במעוגל) כעצמאי בלבד.

גיל הפרישה

    1. בכל הקשור לגיל הפרישה של התובע, שהיה בן 60 במועד התאונה (וכיום 67), טוען התובע כי כרופא עצמאי בתחום רפואית העור הוא יוכל לעבוד בקופת חולים מעבר לגיל 75. לטענתו, קיים מחסור ממשי ברופאים בתחום זה. התובע טוען, כי בתי המשפט הכירו לא אחת בעבודתם של רופאים עצמאיים, כמו גם בעלי מקצועות חופשיים אחרים, מעבר לגיל הפרישה ולפחות עד גיל 75.
    2. לטענת הנתבעות, התובע טען כי יוכל לעבוד עד גיל 75 באופן שרירותי וויתר אף על עדותו של קולגה בענין זה, דבר שיש בו כדי ללמד נגדו. לטענת הנתבעות, התובע לא הזמין כל רופא או גורם מטעם קופת חולים שיצהירו לגבי גיל הפרישה וממילא לא העמיד תשתית ראייתית לטענתו זו. הפסיקה העדכנית, כך נטען, הקפידה להעמיד את גיל הפרישה לעצמאים על 70.
    3. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמיוחד לאחר שהתרשמתי מהיקף עבודתו של התובע, מנתוני ההשתכרות ומעדותו שתמכה בכך שכוחו עוד במותניו, יש לטעמי מקום לקבל את טענתו של התובע כי יוכל להמשיך בעבודתו גם לאחר גיל 70. אכן, הקביעה של גיל 75, כמו גם כל קביעה אחרת היא בסופו של דבר שרירותית. יחד עם זאת, ונוכח התרשמותי מעדותו של התובע והיקף עבודתו באותו מועד, כאמור, נכון יהיה, לטעמי, לקבוע כי התובע ימשיך לעבוד (כעצמאי) עד גיל 73 (קצת פחות מ-6 שנים נוספות מהיום).

הפיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות

    1. כפי שצוין לעיל, בהינתן שיעור נכותו הרפואי והתפקודי של התובע (6.6%) והשתכרותו כעצמאי (בהתאם לנתון האחרון הקיים) למשך קצת פחות מ-6 שנים נוספות, יש להעמיד את הפיצוי לו זכאי התובע בגין אובדן כושר השתכרות על סך של 160,000 ₪ (במעוגל). החישוב מתבסס על השתכרות חודשית בסך 38,000 ₪, נכות בשיעור 6.6% ומקדם היוון של 6 שנים פחות רבע (63.3042).

הפסד שכר לעבר

    1. לטענת התובע, הוא לא הגיע לעבודתו בהדסה במשך כל תקופת ימי המחלה, החסיר ימים מעבודתו בקופות החולים ונמנע מביקורי בית. לטענתו, נוכח השיטה הרבעונית בה הוא עובד עם קופות החולים קיים קושי לאבחן את הפגיעה בשכרו בהקשר זה. בנוסף, הפחית את כמות מטופליו, כך שבמקום 8.5 מטופלים לשעת עבודה קיבל 6 בלבד והפסיק להוסיף מטופלים בסוף היום וגם הפסיק לבצע ביקורי בית. לטענתו, העליה בשכרו נובעת מעליית התעריפים, אף שקיימת ירידה של 20% בכמות המטופלים.
    2. לטענת התובע בשל הזמן הרב שחלף מאחז התאונה ועד היום, קיים קושי ממשי בהוכחה מדויקת של הפסדי השכר שספג ועל כן הוא עותר לפיצוי בגין הפסדי שכר ופנסיה לעבר על דרך האומדנה. בשים לבסיס שכרו עובד לתאונה ועד היום עותר התובע לפיצוי גלובלי בסך של 350,000 ₪, סכום הנמוך מחישוב אקטוארי מלא ומשוערך.
    3. לטענת הנתבעות, מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיחו והתובע לא עשה כן. יותר מכך, טוענות הנתבעות, לשיטתו של התובע עצמו הוא לא נעדר ולו יום בודד. גם בתביעתו למל"ל ציין התובע שלא נעדר מעבודתו, אלא עבד חלקית עד 23.4.18. לאחר מכן, חזר לעבוד סדירה. עוד טוענות הנתבעות, כי עיון בדו"חות הכספיים שצרף התובע מעלה שהוא לא הפסיד דבר בחודשים שלאחר התאונה והראיה כי אין כל הפסד השתכרות בהשוואה בין שנת 2017 לשנת 2018. במסגרת דיון ההוכחות הוא אף הופנה לקבלות וחשבוניות שהנפיק כבר בחודש התאונה, בתוך התקופה לה טען להיעדרות חלקית.
    4. התובע הגיש אישור מחלה שהונפק כחודש לאחר האירוע (24.4.18), מאחר שלטענתו הרופא לא ידע לרשום מראש את פרק הזמן (עמ' 46,ש' 15). לטענת הנתבעות 4-5 התנהלות התובע בענין אישור זה מעוררת תהיות משמעותיות לגבי אמינותו ותום ליבו בניהול התביעה וכי קיימות אינדיקציות לכך שמדובר באישור רטרואקטיבי שנועד לצרכי התביעה בלבד. בהקשר זה מפנות הנתבעות לכך שהאישור ניתן רטרואקטיבית ללא הסבר משכנע לפער הזמנים, לנימוק שניתן על ידי התובע שנטען כי הוא בלתי סביר, לכך שנרשמה בו אבחנה בניגוד לחוק ולכך שהתובע המשיך לעבוד בתקופה המכוסה באישור החלה מה שמעמיד בספק את הצורך האמיתי בו. הנתבעות אף טוענות שיש לשקול את פסילת האישור במיוחד לאחר שעורכו לא התייצב לחקירה.
    5. לאחר עיון בטענות הצדדים, בחוות הדעת וביתר המסמכים שבתיק, הגעתי למסקנה כי אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי השתכרות לעבר. ראשית, ביחס לבסיס הרפואי, מומחה בית המשפט לא קבע לתובע נכות זמנית. יחד עם זאת, המומחים מטעם שני הצדדים הכירו למעשה באי כושר של התובע למשך חודש מאז התאונה. כך גם נקבע באישור המחלה הרטרואקטיבי, שניתן לתובע, המצוי במחלוקת, כמפורט לעיל. אלא שדומה שהתובע לא ניצל את תקופת אי הכושר למנוחה, לפחות לא למנוחה מלאה וגם בטפסי המל"ל כתב התובע שבתקופה זו עבד, גם אם חלקית. יותר מכך, לא ניתן ללמוד על הפסד השתכרות של התובע ביחס לתקופה זו מהמסמכים שהגיש ביחס להשתכרותו. יותר מכך, כפי שצוין כבר לעיל, היקף השתכרותו בהמשך הלך וגדל וממילא אין מקום לשקול פיצוי כאמור מעבר לתקופת אי הכושר.
    6. בנסיבות אלה לא מצאתי שיש בסיס מספק לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר, גם לא על דרך האומדנה, וגם זאת ביחס לתקופת אי הכושר בלבד.

עזרת הזולת

    1. לטענת התובע, בשבועות שלאחר התאונה סבל ממגבלות תנועה וקושי בביצוע עמידה והליכה ממושכת והוא נאלץ להסתייע במשפחתו בטיפול בברך. בנוסף, חלה עליה בקניות באמצעות משלוחים, ואף הגדלה של שעות עבודתה של עוזרת הבית תמורת תוספת תשלום (במזומן). התובע עתר לפיצוי בגין תוספת של שעתיים עזרה בשכר לעבר ולעתיד.
    2. לטענת הנתבעות, התובע עותר לפיצוי מבלי שצרף ולו קבלה אחת או ראיה אחרת להוכחת הנזק המיוחד לו הוא טוען, לרבות להגדלת שעות עבודתה של העוזרת. העזרה אותה קיבל ממשפחתו אינה חורגת מנורמות מקובלות ועל כן אין לפצות בגינה וגם ביחס לטענה בדבר ריבוי משלוחי קניות, הרי שרעיית התובע לא ידעה לומר בחקירתה האם נהגו לעשות משלוחים גם לפני התאונה.
    3. אכן, התובע לא צרף ראיה לעזרה מוגברת בשכר (ולמעשה גם לא לעזרה בשכר באופן כללי), אולם קשה לחלוק על כך שנוכח אופי פציעתו של התובע הוא נזקק לעזרה מוגברת לכל הפחות בתקופה שלאחר התאונה, עזרה המצדיקה פסיקת פיצוי לעבר בסך גלובלי של 7,000 ₪.
    4. בהינתן שיעור נכותו של התובע והשפעתה התפקודית על התובע, לא מצאתי לפסוק פיצוי בגין עזרה לעתיד.

הוצאות

    1. לטענת התובע, בעקבות התאונה נגרמו לו הוצאות רבות בגין משככי כאבים, טיפולי פיזיותרפיה ומאמן כושר אישי. לטענתו יזדקק גם בעתיד לתרופות וטיפולים אלה. לפיכך עתר התובע לפיצוי גלובלי בסך 50,000 ₪.
    2. לטענתה הנתבעות, הטענה לנזק מיוחד נדרשת להוכחה וזו לא ובאה. כמו כן נטען כי התובע יהיה זכאי למלוא השירותים הרפואיים על פי חוק ולא הובאה כל ראיה לכך שהתובע נדרש להוצאות שאינן מכוסות על ידי קופת חולים, בהתאם לחוק בריאות ממלכתי.
    3. אכן, התובע לא תמך טענותיו בענין זה בראיות, להוציא קבלה בודדת של רכישת ציוד רפואי לטיפול הראשוני שעבר בחדרו במלון בסמוך לתאונה (בסך של 82.60 ₪). יחד עם זאת, סביר להניח שהתובע נזקק למשככי כאבים ואף לביקורי רופאים או טיפולים בגינם נשא בהשתתפות עצמית. בנסיבות אלה מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין הוצאותיו בסך של 3,000 ₪.

כאב וסבל

    1. לטענת התובע, בעת שהוטח בעוצמה על השטיח באמצע ההופעה מול עיניהם של רופאים רבים עובדים מטעם הנתבעות חש מבוכה רבה. החתך במצח ממנו סבל הפך לטענתו לסיוט מתמשך וכך גם הנפיחות ממנה סבל בברך והכאבים המשמעותיים מהם סבל במשך שבועות. לפיכך עותר התובע לפיצוי גלובלי בסך 70,000 ₪. לטענת הנתבעות, בשים לב לכך שספק אם נגרם לתובע נזק, יש לפסוק לו סך של 10,000 ₪ לכל היותר.
    2. בהתחשב באופי והיקף הפגיעה ממנה סבל התובע ושיעור נכותו צמיתה, מצאתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה בסך של 30,000 ₪.

התביעה במל"ל והטענה לניכוי רעיוני

    1. כפי שצוין לעיל, המל"ל דחה את תביעתו של התובע להכרה בארוע כתאונת עבודה.
    2. לטענת הנתבעות, יש לבצע ניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל שכן תביעתו של התובע נדחתה עקב חוסר שיתוף פעולה שלו עם המל"ל בנוגע להמצאת מסמכים שהתבקשו ממנו. בהקשר זה הפנו הנתבעות למכתב המל"ל מיום 24.12.18. התובע מצדו טוען כי הנתבעות מטעות וכי במכתב המל"ל מיום 27.2.19, נכתב כי תביעתו של התובע לתשלום דמי פגיעה נדחתה משום שאינו עונה להגדרת עצמאי מכוח סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי.
    3. מכאן, שהנתבעת לא הוכיחו טענתן לניכוי רעיוני (וממילא גם לא לגובהו) ועל כן, בנסיבות אלא לא מצאתי מקום לערוך ניכוי רעיוני מהפיצוי המגיע לתובע, גם מבלי להכנס לשאלת זכותן לטעון כאמור, כפי שהבהיר התובע בסוף סיכומי התשובה מטעמו.

סיכומם של דברים

    1. כמפורט לעיל, דין התביעה להתקבל.
    2. על הנתבעות לשלם לתובע פיצוי בהתאם לפירוט הבא:

כאב וסבל 30,000 ₪

אבדן כושר השתכרות 160,000 ₪

עזרת הזולת 7,000 ₪

הוצאות 3,000 ₪

סה"כ 200,000 ₪

  1. על הנתבעות לשלם לתובע, ביחד ולחוד פיצוי בסך של 200,000 ₪.
  2. הנתבעות תישאנה בהוצאות התובע (אגרת בית משפט ותשלום למומחים) ובשכ"ט עו"ד בסך של 20% מסכום הפיצוי בתוספת מע"מ.
  3. בחלוקה ביניהן תישא טריפל ב-70% מהסכום והמלון ב-30% הנותרים (הודעת צד ג' מתקבלת ביחס ל-70% מסכום הפיצוי). החלוקה בין הנתבעות תחול בהתאמה גם ביחס לסכום ההוצאות ושכ"ט עו"ד שנפסקו.

ניתן היום, כ"ו אב תשפ"ה, 20 אוגוסט 2025, בהעדר הצדדים.

האם פגיעה ממערבל בטון, בעת שטיפת משאבת הבטון, בסוף יום העבודה, מהווה תאונת דרכים?

בית המשפט דן בשאלה האם האם פגיעה ממערבל בטון, בעת שטיפת משאבת הבטון, בסוף יום העבודה, מהווה תאונת דרכים?

 

 

 

בית משפט השלום בנוף הגליל-נצרת

ת"א 23682-01-23 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

 

 

 

לפני

כבוד השופטת מיכל ברלינר לוי

תובע

פלוני

נגד
 

נתבעת

הפניקס חברה לביטוח בע"מ

 
 
   
 

פסק דין

 

לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: " החוק"). המחלוקת עניינה, הן בשאלת סיווג התאונה והאם זו עולה כדי "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, והן בסוגיית גובה הנזק.

התובענה הוגשה תחילה בבית המשפט המחוזי בלוד, ונדונה בגדרי ת"א 30089-04-21. ביום 14/12/22 נמחקה התובענה, תוך שנקבע כי ההליכים וההחלטות יחייבו בכל הליך עתידי (להלן: " ההליך הקודם").

רקע וטענות הצדדים בתמצית

טענות התובע

    1. התובע יליד 15/6/1997. הנתבעת חברת ביטוח אשר ביטחה את משאבת הבטון מ.ר. 1069039 בפוליסת ביטוח חובה 19-075-530-1146683.
    2. נטען, כי ביום 8/4/20, בסיום יום העבודה על משאבת הבטון, נדרש התובע לבצע שטיפה של משאבת הבטון; כי שטיפת משאבת הבטון מתבצעת באמצעות הכוח המכני, פעולה הפוכה לפעולת הוצאת הבטון, כאשר לצינור המשאבה מוכנס ספוג ניקוי שנפלט בצדו השני (מהצד ששואב את הבטון). התובע הכניס את ספוג הניקוי לתוך צינור המשאבה וזה החל להישאב לצורך פליטתו מהצד של סל הבטון. במהלך יציאת הספוג, התברר כי הספוג היה בלוי ונקרע ולכן נדרש התובע להוציא את חתיכות הספוג מפתח היציאה (השאיבה). בעת שהכניס את ידו לשם הוצאת חתיכות הספוג, ותוך כדי פעולה של הכוח המכני של משאבת הבטון, זז סוגר פתח המשאבה על ידו הימנית של התובע וקטע מידית את אצבעות 1-4 (להלן: " התאונה").
    3. לטענת התובע, התאונה מהווה תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק.
    4. לאחר התאונה הובהל התובע באמבולנס לבית חולים רמב"ם, שם עבר ניתוח דחוף בניסיון להשתיל את האצבעות שנקטעו, ובמהלכו נדרשו שתלי וריד הן לתיקון העורקי והן לתיקון הורידי שנקצרו מהאמה באגודל. באצבע 2 הגדם נסגר באמצעות שתל עור בעובי מלא מהחלק הקטוע. באצבעות 3-4 מצב החלקים הקטועים לא אפשר השתלתם ולכן הגדמים נסגרו ראשונית בגובה הקטיעה. התובע אושפז עד ליום 14/4/20 ובשחרורו הומלץ על שימוש במשככי כאבים, מעקב, חופשת מחלה והמשך ריפוי בעיסוק בקופת חולים. במהלך האשפוז החל לסבול מפלאשבקים, דריכות יתר וקשיי שינה והופנה לייעוץ פסיכולוגי שהמליץ בשחרור על המשך טיפול.
    5. בהליך הקודם, מונו 2 מומחים רפואיים מטעם בית המשפט, בתחום הנפשי ובתחום האורתופדי. המומחה בתחום הנפשי קבע כי לתובע נכות בשיעור 10%. לאחר שאלות הבהרה שהופנו למומחה בהליך הקודם, זה סייג את קביעתו הראשונית וקבע כי מתוך 10% הנכות, 5% בלבד הם בגין התאונה ו-5% יש לייחס לעבר, כפי שיפורט בהמשך.
    6. המומחה בתחום האורתופדי קבע כי לתובע נכויות כדלהלן: 10% בגין הפגיעה באצבע 1, 5% בגין הפגיעה באצבע 2, 10% בגין הפגיעה באצבע 3, 8% בגין הפגיעה באצבע 4, 10% בגין הפגיעה באצבע 5.
    7. התובע חלק על קביעות המומחה בתחום האורתופדי בטענה, כי כשמדובר בפגימה מרובה של אצבעות הידיים, קטיעות, קשיון בפרקי האצבעות ושילוב של פגימות שונות, יש לקבוע את אחוזי הנכות לאחר סיכום אחוזי הנכות לכל פגימה ופגימה, בהתאם להוראות תקנות 43-45 לתקנות המל"ל ולפסיקה הנוהגת. לפיכך לטענתו, המומחה שגה עת לא העניק לתובע את אחוזי הנכות המגיעים לו בגין הפגימות של הצלקות, פגיעה עצבית, ומגבלה בתנועה, בגין כל אחת מן הפגימות במצטבר. בהתאם עתר התובע לחקירת המומחה על חוות דעתו.
    8. נטען עוד, כי התובע, אשר היה בן כ-23 ביום התאונה, צעיר ובריא בגופו ונפשו, נותר כאוב ומוגבל כתוצאה מן התאונה, נגרמו לו הפסדי שכר ממושכים, הוא מתקשה בביצוע פעולות יומיומיות, כשבפועל ידו הימנית אינה מתפקדת כלל, באופן שהתובע הפך לאדם סיעודי הזקוק לטיפול בפעולות רבות ביום יום.

טענות הנתבעת

    1. הנתבעת הכחישה חבותה הנטענת לתאונה. נטען, להיעדר יריבות ולהיותה של התביעה מופרזת ומוגזמת, שכן הנזקים הנטענים, שיעורם הנטען, והקשר הסיבתי בינם ובין התאונה הוכחשו.
    2. נטען עוד, כי הכיסוי הביטוחי מותנה בין היתר בהוכחת אירוע התאונה והיותה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק. אלא, שלעמדת הנתבעת, כפי שנטענה בגדרי ההליך, התאונה אינה מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, משלא מדובר בתאונה עקב שימוש ברכב למטרות תחבורה ו/או עקב שימוש בכוח המכני של הרכב למטרות הלא תחבורתיות שלו.
    3. נטען כי במקרה דנן, התאונה ארעה לאחר שהסתיימה פעולת פריקת הבטון באמצעות המשאבה, וכי פעולת השטיפה אינה פעולה הנדרשת מבחינה תחבורתית לשימוש במשאבה, ואינה מהווה חלק מפעולת הפריקה של הבטון (ראו ס' 2 לתחשיב נזק הנתבעת; עמ' 10 לסיכומים).
    4. נטען עוד, כי לתובע לא נגרמה כל נכות עקב התאונה, כי לא נגרמו לו נזקים בגינה, וכי הוא אף לא עשה די להקטנת נזקיו. בנוסף נטען, כי ממילא יש לנכות מכל סכום שיפסק, ככל שיפסק, את מלוא הסכומים שקיבל או יקבל התובע מכל גוף אחר, לרבות המל"ל.

ההליך

    1. כאמור, התביעה נפתחה בהליך קודם אשר התנהל בבית המשפט המחוזי בלוד, ונמחקה תוך שנקבע כי כל ההליכים בגדרה יחייבו הצדדים אף בהליך עתידי. בגדרי ההליך הקודם אף מונו מומחים מטעם בית המשפט בתחום הנפשי ובתחום האורתופדי.
    2. ביום 8/2/24 הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם התובע, של התובע עצמו ושל אחיו. בנוסף, ביקש התובע לזמן את המומחה בתחום האורתופדי ואת האקטואר מטעם הנתבעת לחקירה על חוות דעתם. ביום 25/12/24 הוגש תיק מוצגים מטעם הנתבעת, לרבות חוות דעת אקטוארית. חוות דעת אקטוארית מעודכנת הוגשה ביום 14/5/25.
    3. ביום 12/1/25 התקיים דיון הוכחות בפני, במסגרתו העידו: התובע ואחיו; האקטואר, מר בוכבינדר; והמומחה בתחום האורתופדי, ד"ר אורן שריג. ביום 26/1/25 הוגש תמליל הדיון לתיק (להלן: " הפרוטוקול").
    4. ביום 18/5/25 התקיים דיון נוסף במסגרתו סיכמו הצדדים טיעוניהם בעל פה. תמליל הסיכומים הוגש לתיק ביום 19/6/25 (להלן: " הסיכומים").

דיון והכרעה

    1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שלפני באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה - להידחות, כמפורט להלן.
    2. סעיף 1 לחוק מגדיר " תאונת דרכים" כדלקמן:

" בחוק זה –

"תאונת דרכים"- מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;"

"שימוש ברכב מנועי" מוגדר בסעיף זה כדלקמן:

" שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;"

    1. על מנת לבחון אם תאונה מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, יש לבחון האם מתקיימים מרכיבי ההגדרה הבסיסית שבחוק, וככל שלא, להמשיך ולבחון אם המקרה נופל לגדרי אחת החזקות המרבות, ולא חלה החזקה החלוטה הממעטת. ראו רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נ(3) 532 עמ' 555 :

" ...מבנה חקיקתי זה מוביל אותנו לחלק את התהליך הפרשני בכל הנוגע לתחולתו העניינית של חוק הפיצויים לשלושה שלבים אלה: בשלב הראשון על השופט לקבוע אם המאורע שלפניו נופל לגדרה של ההגדרה הבסיסית. במסגרת זו עליו לבחון גם אם היה במאורע שלפניו "שימוש" ואם המאורע נגרם על-ידי "רכב". הגדרתם של מונחים אלה מופיעה, מבחינה "טופוגרפית", בהמשכו של סעיף 1, אך מבחינה עניינית הם מהווים חלק מההגדרה הבסיסית עצמה. בחינתם של אלה היא חלק "פנימי" של ההגדרה הבסיסית עצמה. אכן, בגדר השלב הראשון על השופט לבחון את קיומם של ששת המרכיבים הבאים של ההגדרה הבסיסית: (1) מאורע; (2) נזק גוף; (3) עקב; (4) שימוש; (5) ברכב מנועי; (6) למטרות תחבורה. הנטל בשלב זה מוטל על הטוען לקיומה של תאונת דרכים. אם אחד מהמרכיבים הללו אינו מתקיים ¬ואין נפקא מינה מהו המרכיב שאינו מתקיים – משמע שהמקרה אינו נופל בגדר ההגדרה הבסיסית. במצב דברים זה, על השופט לעבור לשלב השני של ההליך הפרשני. עליו לבחון אם המקרה שלפניו נופל לגדר אחת החזקות החלוטות המרבות. בחינה זו היא "חיצונית" להגדרה הבסיסית. הנטל בשלב זה מוטל גם הוא על הטוען לקיומה של חזקה חלוטה מרבה. אם גם התשובה על שאלה זו היא בשלילה, מסתיים תהליך הבדיקה בכל הנוגע לתחולתו של חוק הפיצויים. המסקנה האחת והיחידה הינה, כי המקרה אינו בגדר תחולתו של חוק הפיצויים. אך ייתכן שהבחינה הפרשנית תוביל את השופט למסקנה כי המקרה הוא "תאונת דרכים". למסקנה זו הוא יכול להגיע משום שהמקרה נופל לגדר ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים", או משום שהמקרה אינו נופל לגדרה של ההגדרה הבסיסית, שכן אחד ממרכיביה חסר, אך הוא נופל לאחת החזקות החלוטות המרבות. במצב דברים זה יעבור השופט לשלב השלישי של ההליך הפרשני. עליו לבחון, בשלב זה, אם על המקרה שלפניו לא חלה החזקה החלוטה הממעטת. ...."

    1. בענייננו, אין חולק כי משאבת הבטון היא רכב דו-תכליתי, בעל תכלית תחבורתית ותכלית לא תחבורתית מקורית (השוו רע"א 5971/95 עובד לוי, תיעוש האבן והבניה בע"מ ואח' נ' שמחון ואח', פ"ד נב(5) 70, עמ' 75). אין אף מחלוקת כי התאונה אירעה בעת שהתובע ביצע פעולת ניקוי של משאבת הבטון וכי התאונה אינה נופלת לגדר ההגדרה הבסיסית. המחלוקת מתמקדת בשאלת התקיימותה של החזקה החלוטה המרבה בדבר " ניצול הכוח המכני של הרכב".
    2. כך, לטענת התובע, התאונה ארעה בסיום יום העבודה, בעת שטיפת משאבת הבטון, כאשר הכניס את ספוג הניקוי לתוך צינור המשאבה וזה החל להישאב לצורך פליטתו מהצד של סל הבטון. במהלך יציאת הספוג, כשהתברר כי הספוג היה בלוי ונקרע, התובע הכניס ידו להוציא את חתיכות הספוג מפתח היציאה (פתח השאיבה). בעת שהכניס את ידו לשם הוצאת חתיכות הספוג, ומאחר שהמשאבה המשיכה לטענתו בכל הזמן הזה לפעול, נסגר פתח המשאבה על ידו הימנית ונקטעו באופן מידי האצבעות בידו, כחיתוך סכין, והכל תוך כדי שהסל עובד בפעולת המנוע של משאבת הבטון. נטען, כי פעולת ניקוי משאבת הבטון הינה חלק בלתי נפרד מעבודת משאבת הבטון ועל מנת שניתן יהיה לבצע את הפעולה של שאיבת הבטון, כך שלא נעשה שום שינוי במשאבת הבטון בזמן שביצע את הניקוי, והכל היה במסגרת עבודה רגילה ושגרתית (ס' 8- 9 לתצהיר התובע). לפיכך לטענתו, מדובר במאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב אשר בעת התאונה לא שינה את ייעודו המקורי.
    3. מנגד, לטענת הנתבעת, התאונה אינה מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, משני טעמים. האחד, כי לא מתקיים קשר סיבתי בין הכוח המכני שהפעיל הרכב לבין התאונה. זאת, משום שלא הוכח כי הסוגר של משאבת הבטון אשר לטענת התובע זז וקטע את אצבעותיו, זז כתוצאה מהפעלת הכוח המכני. בהקשר זה טענה הנתבעת, כי " ככל הנראה הסוגר נפל על האצבעות של התובע כתוצאה מכוח הכבידה, כתוצאה מהתזוזה של היד של התובע שגרמה לתזוזה של הסוגר, ובכל מקרה ללא קשר לפעולה מנועית כזו או אחרת..." (עמ' 10 לסיכומים, ש' 15-24). הטעם השני, כי פעולת ניקוי המשאבה, איננה פעולה הקשורה בייעודו המקורי הלא תעבורתי של הרכב.
    4. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שהוגש, באתי לכלל מסקנה כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי מדובר בתאונת דרכים, מן הטעמים שיפורטו להלן.
    5. נסיבות התאונה פורטו בטופס ב/250 כדלקמן: " במהלך שטיפת משאבת בטון (ניקוי שיגרתי) יד ימין נתפסה בצילינדרים של המשאבה וכתוצאה מכך נקטעו לעובד 4 אצבעות..." (עמ' 15 לתצהיר התובע בנט). ביחס לנסיבות התאונה ראו אף עדות התובע בעמ' 10 - 11 לפרוטוקול, ממנה עלה בברור כי בסוף יום עבודת היציקה, נגמרה היציקה, וכשסיים את היציקה התובע החל בשטיפת המשאבה: " כל יציקה, שאני מסיים סוף היציקה אני שוטף את המשאבה אי אפשר להשאיר במשאבה בטון, אסור..." (עמ' 10, ש' 34-35).

התובע אף נשאל: " או-קיי עכשיו, כלומר, בוא תסביר את המציאות, עומדת המשאבת בטון אתה סיימת את היציקה ואז אתה מנקה אותה, נכון? התשובה היא נכון?" והשיב: " נכון". (עמ' 10, ש' 38-עמ' 11, ש' 1).

ראו בנוסף עדותו של אחיו של התובע, ומעסיקו בעת התאונה, מר חאלד, בעמ' 1, ש' 28-29; עמ' 4, ש' 22-27:

" ש: או-קיי והפעולה ואת הפעולה של שטיפת הבטון הוא ביצע מהמשאבה אחרי שהוא סיים את יום העבודה, נכון?

ת: הוא סיים את היציקה שלו, הוא בא לשטיפה הוא מעביר ספוג בתוך המשאבה, המשיבה עובדת על המנוע של המשאית, הוא מכניס לספוג לזרוע, הזרוע נתקע בתוך הסל הוא ניסה להוציא את הספוג הזה האיקס סגר על היד שלו וחתך לו את האצבעות, זה כל המקרה שלו. "

ראו עוד התמונות שצורפו כנספחים 3 - 4 לתצהירי התובע; דו"ח מגן דוד אדום מיום התאונה (נספח 5, עמ' 25 לתצהירי התובע בנט), וכן סיכום האשפוז בבית החולים (עמ' 29 לתצהירי התובע בנט).

    1. על פי הנפסק, החזקה בעניין " ניצול הכוח המכני של הרכב", מכוונת למקרים בהם הרכב הוא "רב תכליתי". משמע, רכב אשר על פי ייעודו המקורי, מיועד לא רק לנסיעה, אלא גם לפעולות נוספות המנצלות את כוחו המכני, ובלבד שבעת התאונה " לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". לתחולת החזקה המרבה, בדבר ניצול הכוח המכני, נדרשים חמישה תנאים: (1) מאורע; (2) שנגרם עקב; (3) ניצול הכוח המכני; (4) של הרכב; (5) בעת הניצול לא שינה הרכב את ייעודו המקורי (ע"א 6000/93 עזבון המנוח פואז קואסמה נ' רג'בי (28/11/96), ס' 8).
    2. נפסק, כי " אחד התנאים לתחולתה של החזקה המרבה שעניינה ניצול הכח המכני הוא שניצול הכח המכני נועד לשם הגשמת אחד מייעודיו המקוריים של הרכב שאינם תעבורתיים. הלכה זו נקבעה ברע"א 1056/01 אלרם חברה לשינוע בע"מ נגד גרינשטיין יעקב (1.7.2001), שם אימץ בית המשפט העליון את פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב בבר"ע 2411/00 אלרם חברה לשינוע בע"מ ואח' נגד גרינשטיין יעקב ואח'." (רע"א (נצ') 23676-05-16 א. ניר פינוי פסולת בע"מ נ' פלוני (8/9/16), ס' 10). בראי נסיבות התאונה כפי שפורטו לעיל, הרי שפעולת ניקוי המשאבה, אף אם נעשתה תוך ניצול הכוח המכני של הרכב, לא נועדה להגשמת ייעודו המקורי של הרכב שאינו תעבורתי. ראו והשוו רע"א (נצ') 23676-05-16 א. ניר פינוי פסולת בע"מ נ' פלוני הנ"ל, ס' 12, אשר ניתן בבית המשפט המחוזי בנצרת:

" לענייננו, מפסק דינו של בית המשפט קמא עולה כי בעת אירוע התאונה עמד הכלי בחצרי החברה לצורך תיקונו בעקבות נזילת שמן שהתגלתה בו, כאשר המנוח, סדרן העבודה ושני עובדים נוספים של החברה ניסו לתקן נזילת שמן שהתגלתה בו ובמהלך פעולות אלה, אירעה התאונה. בעת תיקון הרכב, ניצול הכוח המכני של הרכב לא נועד לשום מטרה, ובוודאי שלא למטרה הלא תעבורתית של הרכב. הכוח המכני במקרה זה נוצל באופן מקרי ביותר עקב פעולה של פירוק צנרת שאף היא לא בוצעה בכוונה לנצל את הכוח המכני של הרכב, אלא בכוונה לתקנו. על כן, פעולת פירוק הצנרת במהלך התיקון לא נועדה לשם ניצול הכוח המכני של הרכב ואף לא נועדה לשם הורדת הכף, אלא מדובר בתוצאה מקרית של הפעולה, ועל כן היא אינה נכנסת לגדר התנאי שעניינו שניצול הכוח המכני נועד לשם הגשמת המטרה הלא תעבורתית של הרכב ומכאן שאין המדובר בתאונת דרכים כמשמעות מונח זה בחוק." (ההדגשה אינה במקור)

ראו עוד הנפסק בהמשך פסק הדין, בס' 14:

" המקרה שבפנינו שונה באופן מהותי מהמקרה שנידון בפרשת לוינסון. כאמור, מבחינה אובייקטיבית, לא נעשתה על ידי המנוח או שני הפועלים האחרים של החברה כל פעולה הדומה במהותה לפעולה שמבצע מפעיל הכלי לשם הגשמת ייעודו המקורי הלא תעבורתי. גם לא ניתן לומר כי מבחינה אובייקטיבית פעולת התיקון באה להגשים את מטרתו הלא תעבורתית של הכלי. מכאן, לא ניתן להקיש מפסק הדין שניתן בפרשת לוינסון לענייננו ונותרנו עם ההלכה כפי שבאה לידי ביטוי בשורה של פסקי דין קודם לפרשת לוינסון." (ההדגשה אינה במקור)

    1. בראי הנפסק כי פעולת תיקון הרכב, אף אם נעשתה תוך ניצול הכוח המכני שלו, אינה באה להגשים את מטרתו הלא תעבורתית המקורית, יש לקבוע כי אף פעולת ניקוי המשאבה לא נועדה להגשים את המטרה הלא תעבורתית מקורית, וזאת אף אם במהלך ניקוי המשאבה המנוע דלק והופעל באופן מסוים הכוח המכני של הרכב.
    2. הדברים אמורים במיוחד בשים לב לעולה מטופס ב/250, כי פעולת ניקוי המשאבה במהלכה אירעה התאונה, הייתה פעולת ניקוי שגרתית ומשאין חולק כי הפעולה נעשתה בסוף יום העבודה, לאחר שפעולת השאיבה הסתיימה, ומשאף לגרסת התובע פעולת הניקוי היא פעולה הפוכה לפעולת השאיבה. ראו והשוו ת"א (נצ') 24671-02-20 פלוני נ' מ.י.ר. הצפון למסחר בע"מ (24/5/22), בדגש על הנפסק בס' 19 - 20:

" עדות זו מלמדת, כי בעת ביצוע הגירוז, השופל איבד למעשה את "כושרו" הלא תעבורתי, מאחר והכף נותקה ממנו.

בענייננו, הכוח המיכני הופעל, כ חלק מתהליך טיפול וגירוז של השופל, ובוודאי אין לומר כי מדובר בפעולה הקשורה להגשמת ייעוד מקורי לא תעבורתי של השופל. כעולה מעדות התובע, והעד מטעמו, שאף הוא עבד כמפעיל שופל, מדובר בטיפול תחזוקה שיגרתי המתבצע לרב בסוף כל יום עבודה וכהכנה לקראת בוקרו של יום העבודה הבא.

הנה-אם-כן, הנזק שנגרם לתובע לא נגרם עקב ניצול הכוח המיכני של השופל לייעודו המקורי הלא תעבורתי, אלא במהלך ביצוע טיפול שגרתי של השופל, כאשר המטרה הייתה תחזוקה שוטפת לשופל." (ההדגשה אינה במקור)

    1. לאור כל שפורט לעיל, ועל אף שטענת התובע בעמ' 1-2 לסיכומיו, לפיה פעולת הניקוי היא חלק בלתי נפרד מפעולת שאיבת הבטון, שכן על מנת לשאוב את הבטון פעם אחר פעם יש לנקות את המשאבה, הינה שובת לב - יש לדחותה.
    2. מקובלות עלי אף טענות הנתבעת בעמ' 10 לסיכומיה, לעניין היעדרו של קשר סיבתי בין ניצול הכוח המכני של הרכב לתאונה.
    3. על פי הנפסק, " ...המילה "עקב" המופיעה בחזקה המרבה של ניצול הכוח המיכני מבטאת דרישה סיבתית כאשר המבחן הסיבתי הינו מבחן משולב, סיבתיות עובדתית ("סיבה בלעדיה אין") וכן סיבתיות משפטית שביסודה עומד מבחן הסיכון." (ת"א (ת"א) 47146-07-18 פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (5/1/22), ס' 26).
    4. לטענת הנתבעת, לא הוכח שסוגר המשאבה אשר לטענת התובע זז וקטע את אצבעותיו, זז כתוצאה מהפעלת הכוח המכני דווקא. בהקשר זה נטען, כי " ככל הנראה הסוגר נפל על אצבעות התובע ללא קשר לפעולה מנועית כזו או אחרת..." (עמ' 10 לסיכומים, ש' 15-24).
    5. בהינתן כי לא הוגשה חוות דעת לעניין זה, מצאתי טעם בטענות הנתבעת בנקודה זו. ואולם, אף אם אניח כי אין ממש בטענה להיעדר קשר סיבתי עובדתי, עדיין לא התקיים בנסיבות הקשר הסיבתי המשפטי להתקיימות החזקה, אשר ביסודו כאמור עומד מבחן הסיכון תוך שילובו עם מבחן השכל הישר (ע"א 6000/93 עזבון המנוח פואז קואסמה נ' רג'בי הנ"ל). זאת, מן הטעם, שלא ניתן לומר כי פעולת ניקוי משאבת הבטון, המתבצעת לאחר שהסתיימה פעולת השאיבה, נכללת בתחום הסיכון שניצול הכוח המכני של הרכב לייעודו המקורי הלא תעבורתי יצר. הסיכון שהתממש בשל פעולת ניקוי משאבת הבטון, אינו מצוי במתחם הסיכון שנוצר עקב הניצול הכוח המכני של הרכב בייעודו הלא תחבורתי, שכן לא מדובר בפעולת שאיבה או התזת בטון, אלא בפעולת לוואי אגבית, של ניקוי המשאבה לאחר השימוש בה, המתבצעת באופן שיגרתי בתום כל יום עבודה.
    6. דומה כי דבר היעדרו של קשר סיבתי משפטי בנסיבות, עולה אף מפסק הדין אליו הפנה התובע עצמו. השוו ואבחנו רע"א 7454/17 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (7/1/18), ס' 9:

" לבסוף, אני סבור כי ניתן להותיר על כנה את הקביעה בדבר קיומו של קשר סיבתי משפטי. בנסיבות המתוארות, שבהן לא מדובר בהפסקה מוחלטת של הפעילות אלא בהתנהלות אגב הפעלת הרכב לייעודו המקורי, ניתן לומר כי הסיכון שהתממש מצוי במתחם הסיכון שנוצר עקב ניצול הכוח המיכני בייעוד הלא-תעבורתי של הרכב: שאיבת והתזת בטון (למקרים שונים, שבהם נשלל קשר סיבתי משפטי, ראו ע"א 6000/93‏ קואסמה‎ ‎נ' רג'בי, פ"ד נ(3) 661 (1996); רע"א 2616/00 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' אביהוד לחמי (27.3.2001))."

    1. מכאן, שבנסיבות שם נקבע כי הסיכון שהתממש מצוי במתחם הסיכון שנוצר עקב ניצול הכוח המכני שבייעוד הלא תעבורתי של הרכב, בשל כך שהתאונה אירעה בעת שאיבת והתזת בטון, כעולה אף מסיכומי התובע בעמ' 2, ש' 20 ואילך. זאת, בשונה מן המקרה דנן, בו ניצול הכוח המכני לא התבצע לשם ייעודה המקורי של המשאבה, בעת פעולת שאיבת הבטון, אלא בעת ביצוע פעולת לוואי, ניקוי המשאבה, אשר התבצעה בתם יום העבודה, ולאחר שפעולת שאיבת הבטון הסתיימה זה מכבר. ראו עוד סיכומי הנתבעת בעמ' 10, ובעמ' 12, ש' 33-39 - עמ' 13; והשוו עוד ת"א (ת"א) 47146-07-18 פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ הנ"ל, ס' 31:

"... לא הוכח ולא נטען שהרמת הקבינה הינה חלק מן הפעולה המשמשת ביעוד הלא תעבורתי של המשאית, העובדה שיכול שמדובר בפעולה הנדרשת לצורך תיקון המשאית (עובדה שלא הוכחה) אינה מצדיקה מסקנה שמתקיים הקשר הסיבתי המשפטי."

    1. בנוסף ראו והשוו הנפסק בע"א (מרכז) 43995-06-21 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (12/12/21), ס' 16 ואילך, אשר ערעור לגביו נדחה בגדרי רע"א 889/22 פלוני נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (13/2/22), בין היתר לעניין המגמה לצמצם את המונח "תאונת דרכים" שבחוק (ס' 7-8).
    2. לנוכח כל האמור ולסיכום, אני קובעת כי התאונה איננה "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, ומשכך דין התביעה להידחות.
    3. למעלה מן הצורך, ועל מנת שלא ימצא הנייר חסר, אתייחס בתמצית אף לסוגיית הנזק.

הנזק

    1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שהוגש, שוכנעתי כי אף ככל שהיה מדובר בתאונת דרכים, התביעה הייתה נבלעת בתגמולי המל"ל, כמפורט להלן.

הנכות הרפואית

    1. כאמור, במסגרת ההליך הקודם מונו שני מומחים רפואיים מטעם בית המשפט. בתחום האורתופדי מונה ד"ר אורן שריג, ובתחום הנפשי מונה ד"ר ירמי הראל.
    2. ביחס לתחום הנפשי, על אף שהמומחה בתחום זה קבע בחוות הדעת כי שיעור נכותו של התובע בגין התאונה עומד על 10%, במסגרת תשובות ההבהרה מיום 24/10/22 לשאלות הנתבעת, סויגה קביעתו האמורה וצוין כי לאחר עיון בשאלות ההבהרה להם צורף חומר רפואי שלא עמד לנגד עיניו בעת מתן חוות דעתו, יש לקבוע כי מתוך 10% הנכות, 5% בלבד הם בגין התאונה ו-5% יש לייחס לגורמי עבר (ראו תשובות ההבהרה שבמוצגים).
    3. ביחס לתחום האורתופדי, המומחה בתחום זה קבע כי לתובע נכויות כדלהלן: 10% בגין הפגיעה באצבע 1, 5% בגין הפגיעה באצבע 2, 10% בגין הפגיעה באצבע 3, 8% בגין הפגיעה באצבע 4, 10% בגין הפגיעה באצבע 5. סך הכול שיעור הנכות האורטופדית המשוקללת: 36.3%. בנוסף, על פי חוות הדעת האורתופדית, התובע סבל מנכויות זמניות. נכות זמנית בשיעור 100% מיום 8/4/20 - 12/9/20, נכות זמנית בשיעור של 60% מיום 13/9/20 - 12/11/20. נכות זמנית בשיעור של 40% מיום 13/11/20 - 12/1/21.
    4. התובע חולק על קביעות המומחה האורתופדי ותשובותיו, ולעמדתו על פי הוראות הדין והפסיקה, כשמדובר בפגימה מרובה של אצבעות הידיים, קטיעות, קישיון בפרקי האצבעות או אחרות ושילוב של פגימות שונות, יש לקבוע את אחוזי הנכות לאחר סיכום אחוזי הנכות לכל פגימה ופגימה, בהתאם להוראות תקנות 43-45 לתקנות המל"ל ולפסיקה הנוהגת. לפיכך לטענתו המומחה שגה עת לא העניק לתובע את אחוזי הנכות המגיעים לו בגין הפגימות של הצלקות, פגיעה עצבית, ומגבלה בתנועה, והיה עליו לקבוע את אחוזי הנכות בגין כל אחת מן הפגימות במצטבר.
    5. אלא, שהמומחה האורתופדי נחקר על חוות דעתו והעיד בפני עדות מקצועית וקוהרנטית, במסגרתה עמד על קביעותיו, בין היתר, לעניין שיעור הנכויות שנקבעו ואופן חישובן (ראו, בין היתר, עמ' 14, 15, 16, ש' 22 ואילך, 17, ש' 1-3, ובדגש על העולה מעמ' 19, ש' 7-19, ועמ' 20, ש' 15 ואילך לתמליל).
    6. בראי עדותו האמורה של המומחה האורתופדי אשר הותירה עלי רושם מקצועי ואמין, ובראי ההלכה לפיה בית המשפט יסטה ממסקנות חוות דעת של מומחה רפואי שמינה רק בנסיבות מיוחדות - הרי שחוות הדעת לא נסתרה.
    7. אשר על כן, הייתי מעמידה נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בשיעור של 39.5%.

הנכות התפקודית

    1. כידוע, אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית והגריעה מן השכר, ונפסק זה מכבר כי אלה יקבעו בכל מקרה לפי נסיבותיו הפרטניות, על מנת להשיב את מצב הניזוק לקדמותו (ראו רע"א 6572/21 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' פלוני (20/10/21), ס' 8).
    2. בעניינו, בשים לב, מחד גיסא לאמור בחוות הדעת האורתופדית, בין היתר לעניין טיב העבודות שיוכל התובע לבצע לאור פגיעתו (עמ' 7, ס' 4 לחוות הדעת), ולטענות התובע בתחשיב הנזק מטעמו ובסיכומיו ביחס לשיעורי הנכות הרפואית והנכות תפקודית; ומאידך גיסא, לשיעורי הנכות שנקבעו ונסיבותיו המיוחדות של התובע כפי שנפרשו במסמכים שהוגשו על ידי הנתבעת ומוצגיה - הייתי מעמידה את שיעור נכותו התפקודית של התובע בשיעור זהה לנכותו הרפואית, 39.5%.

בסיס השכר לעבר ולעתיד

    1. בשים לב לפער בין שיעור שכרו של התובע בחודשים שקדמו לתאונה (ינואר עד מרץ 2020) בהם עבד אצל אחיו, והוגשו תלושי שכר על סך כ- 10,000 ₪ נטו לחודש (ראו טופס 106 ותלושי השכר, נספח 8 לתצהיר התובע), לבין שיעור שכרו בשנת 2019 אשר עמד בממוצע על כ- 6,500 ₪ נטו (6,500 ש"ח ברוטו בחודשים פברואר עד נובמבר 2019, ו-8,800 ₪ ברוטו בחודשים ינואר ודצמבר בהם עבד אצל אחיו) - הייתי מעמידה את שיעור שכרו המשוערך של התובע לעבר על סך של 8,000 ₪ נטו.
    2. ביחס לשיעור השכר לעתיד, בהינתן כי התובע צעיר, כבן 23 בעת התאונה, אשר לא ניתן לומר כי נכתבה דרכו המקצועית, יועמד בסיס שכרו לעתיד על יסוד השכר הממוצע במשק נטו, בסך של כ- 12,200 ₪ (השוו ת"א (נת') 45401-08-19 פלונית נ' חיים בנון (20/7/25), ס' 47; ת"א (ב"ש) 58242-05-20 פלונית נ' איי אי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ (20/7/25), ס' 45).
    3. סיכום הנתונים לחישוב הפיצויים בראשי הנזק השונים

שנת לידה של התובע: 1997

מועד התאונה: 8/4/20

נכות רפואית: 39.5%

נכות תפקודית: 39.5%

בעת התאונה היה התובע בן: 23

במועד מתן פסק הדין יהיה התובע בן: 28

בסיס השכר לעבר: 8,000 ₪ נטו

בסיס השכר לעתיד: 12,200 ₪ נטו

גיל הפרישה אלמלא התאונה: 67

נזק לא ממוני

    1. בשים לב לגילו של התובע, לאחוזי הנכות, ולתקופת האשפוז, יועמד הפיצוי ברכיב זה על סך של 92,000 ₪.

הפסד שכר לעבר

    1. בהתייחס לנכויות הזמניות שנקבעו בחוות הדעת, ולתקופה שחלפה ממועד התאונה עד היום, יועמד הפיצוי לעבר על סך 236,120 ₪, כמפורט להלן:
    2. בגין 7 החודשים שלאחר התאונה, ובשים לב לשיעור הנכויות הזמניות שנקבעו לתובע, ותקופת אי הכושר, 7*8,000 - 56,000 ₪.
    3. בנוסף הפסדי שכר מיום 13/11/20 ועד היום, 57 חודשים*8,000 *39.5% = 180,120 ₪.

הפסד שכר לעתיד

    1. בשים לב לבסיס השכר לעתיד, לאחוזי הנכות, ובהתייחס לתקופה של 39 שנים וחישוב אקטוארי מלא (12,200 * 39.5% * 275), הפיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד יועמד על סך 1,325,225 ₪

הפסדי פנסיה לעבר ולעתיד

    1. פיצוי בגין הפסדי פנסיה לעבר ולעתיד בשיעור 12.5%: (236,120+1,325,225) * 12.5%, ובסך הכול: 195,168 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

    1. בשים לב לסוג הפגיעה ומהותה, לתקופת האשפוז, לתקופות אי הכושר, לעדות התובע (עמ' 12-13 לתמליל); ולטיעוני הנתבעת בעמ' 16 לסיכומים לעניין עבודות שמבצע התובע כיום - יועמד הפיצוי ברכיב זה לעבר ולעתיד על סך 150,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

    1. בהינתן כי עסקינן בנזק מיוחד הטעון הוכחה ומשהתובע זכאי לטיפולים על פי חוק בריאות ממלכתי, יועמד הפיצוי לעבר ולעתיד על סך 50,000 ₪.

לסיכום

    1. לנוכח כל שפורט לעיל, נזקי התובע בגין התאונה מסתכמים בסכומים להלן:

א. נזק לא ממוני - 92,000 ₪

ב. הפסד שכר לעבר - 236,120 ₪

ג. הפסד שכר לעתיד - 1,325,225 ₪

ד. הפסד פנסיה - 195,168 ₪

ה. עזרת הזולת - 150,000 ₪

ו. הוצאות - 50,000 ₪

סך פיצוי 2,048,513 ₪

    1. ניכויים - בהינתן חוות דעתו המעודכנת של האקטואר מיום 14/5/25, יש לנכות תגמולי מל"ל בסך של 2,148,565 ₪, בתוספת ריבית על תשלומי העבר 16,676 ₪, כך שהתביעה נבלעת. יוער, כי אף אם הייתי שועה לטענות התובע בסיכומיו ביחס למועד הגשת חוות דעתו המעודכנת של האקטואר, וניכוי תגמולי המל"ל היה מתבצע על יסוד חוות דעתו הקודמת של האקטואר, מיום 24/12/24 (עמ' 87 למוצגי הנתבעת בנט), יש לנכות תגמולי מל"ל בסך 2,121,960 ₪, בצירוף ריבית על תשלומי עבר בסך 12,545 ₪, כך שבכל מקרה התביעה נבלעת.

סוף דבר

  1. אשר על כן ולסיכום, דין התביעה - להידחות.
  2. לפנים משורת הדין, בנסיבות לא יעשה צו להוצאות.

 

ניתן היום, ט' אב תשפ"ה, 03 אוגוסט 2025, בהעדר הצדדים.

האם ניתן לקבוע נכות כפולה בגין פגיעה בכתף – הן בגין הגבלת תנועה כואבת, והן בגין השפעת הכאב והמגבלה 

בית המשפט דן בשאלה האם ניתן לקבוע נכות כפולה בגין פגיעה בכתף – הן בגין הגבלת תנועה כואבת, והן בגין השפעת הכאב והמגבלה

 

 

 
 
 
 

בית משפט השלום בקריית גת

ת"א 43141-09-22 פלוני נ' גוזלן ואח'

 

 

 

 

 

לפני

כבוד השופט אבישי זבולון

תובע

פלוני

באמצעות ב"כ עו"ד עומר דגן

נגד

נתבעים

1. אופק גוזלן

2. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

באמצעות ב"כ עו"ד זיו מנדלוביץ
 
   
 

פסק דין

 

    1. לפני תביעת התובע, יליד 7/3/97, לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו בתאונה מיום 20/2/22.

העובדות

    1. התובע, עובד עצמאי בענף ההובלות, ישב במושב הקדמי לצד הנהג ברכב ולפתע רכב צד ג' אשר היה לפני הרכב בו ישב התובע, בלם בפתאומיות ועל מנת שלא לפגוע ברכב צד ג' , סטה הנהג לצד הדרך ופגע במעקה הבטיחות (להלן: "התאונה").
    2. הצדדים אינם חלוקים לעניין החבות אלא לעניין נכותו של התובע ושאלת הנזק.
    3. מטעם התובע העידו התובע בעצמו, ישי בן עמי -יועץ המס של התובע ולינוי עזריה בת זוגו.
    4. הנתבעת ביקשה לזמן לעדות את ד"ר דוד הנדל, מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה אשר בדק את התובע והגיש חוות דעתו.
    5. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון

הנכות הרפואית

    1. המומחה מטעם בית המשפט קבע בחוות דעתו מיום 16/5/23, כי נותרה לתובע נכות כדלקמן:

מיום 20/2/22 ועד 19/4/22 – 100% נכות זמנית

מיום 20/4/22 ועד 30/6/22 – 40% נכות זמנית

מיום 1/7/22 ועד 31/8/22 – 20% נכות זמנית

מיום 1/9/22 5% נכות צמיתה לפי התאמת תקנה 9(3) (צ"ל 39(3) לאחר הבהרת המומחה כי נפלה טעות סופר) למצבו ובנוסף עקב מגבלת תנועה כואבת, 5% בהתאמת תקנה 35(1) ב' בחציה לאור השפעת הכאב והמגבלה על תפקודו, סה"כ 9.75% נכות צמיתה.

    1. בפרק הסיכום והמסקנות ציין המומחה כי התובע סבל משבר בעצם הבריח בחלקה החיצוני, שבר שמועד ל"אי חיבור" ובהדמיה האחרונה שהוצגה לפניו, לא נמצא חיבור בשבר ולכן התובע הופנה על ידו לצילום CT אשר בוצע ביום 7/5/23 ו"בו נראה חיבור גרמי יציב של השבר עם עיוות קל והרחבת המרווח המפרקי עם האקרומיון." המומחה ציין כי הימשכות הסבל ואי הכושר מעידים על בעיה.
    2. הנתבעת ביקשה לחקור את המומחה על חוות דעתו.
    3. התובע טען כי חוות דעתו של המומחה לא נסתרה, עדותו היתה ברורה, קוהרנטית ומתיישבת עם האמור בחוות דעתו ועל כן עתר לאמץ את חוות הדעת ולקבוע כי הנכות הצמיתה עומדת על 9.75%.
    4. מנגד, הנתבעת חולקת על קביעת המומחה וטוענת כי הוא לא יכול לבצע התאמות של תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז-1956 (להלן: "התקנות") למצבו של התובע, באופן בו הוא ביצע אותן, ואין מדובר במקרה בו אין בתקנות סעיף ספציפי שעוסק בפגיעת התובע.
    5. כן טענה הנתבעת שהמומחה אישר בחקירתו כי אילו היה עושה שימוש בסעיף ספציפי בתקנות ביחס לכתף, הרי שלא היה קובע נכות לתובע והנכות הנוספת אשר נקבעה בשיעור של 5% בגין כאב (תקנה 35(1)), גם היא נקבעה ללא בסיס שכן בהתאם לפסיקה הרי שאין מקום לקבוע נכות בגין כאב שהינו סובייקטיבי ולחילופין לקבוע נכות כוללת של 5% בגין הממצא ההדמייתי בלבד.
      • המומחה נשאל בחקירתו מהו סעיף 39.3 לתקנות בגינו קבע 5% והשיב "עצם הבריח מתחברת בשני צידיה בצד הפנימי לעצם הסטרונום ובצד החיצוני לשכמה הוא נקרא אקרומיו קלאביקולרי. המפרק הזה נפגע עקב התאונה. לכן, השם נקע הוא שם כללי, זה לא בדיוק נקע, זה פגיעה במפרק.
      • ש. נקע זה בעצם פריקה של הכתף, זה הכוונה שאנו מדברים, כאשר מדברים על נקע של המפרק זה פריקה של הכתף זה הפגיעה עליה אנו מדברים?

לא. כיוון שהשימוש בנקע אומרים יש לי נקע בקרסול, אבל הקרסול במקום, זה מצב שגרם לנזק. נקע זה SPRAIN או OSTARINE זה לא חייב ששני חלקי המפרק לא נוגעים אחד בשני אלא כל מיני מצבי ביניים, זה הסוג הזה של פגיעה במפרק אקורמיו קלאביקולרי." (עמ' 6 ש' 3)

 

    1. המומחה מאשר כי הוא קבע את הנכות בהתאמה לסעיף היות וזה ה"הדבר הכי קרוב" ואילו היה משתמש בסעיף ספציפי לכתף על הגבלות תנועה, הרי שהתובע לא היה זכאי לנכות.
    2. כמו כן נשאל המומחה מדוע נקבעה נכות כפולה, קרי בגין נקע בלי הגבלה בתנועה ובגין כאב והאם לא מדובר בנכות זהה ועל כן היה מקום לקבוע נכות של 5% בלבד והשיב "זה לא נכון. הנקע או איזה שהיא הפרעה יכולה להיות גם ללא כאב. במקרה הזה, שעמד בפנינו הכאב היה משמעותי והמפרק נפגע. מה זה מפרק? יש לו סחוס וכשהוא נפגע והתהליך הריפוי פה היה מאוד ממושך, ולכן גם שלחתי אותו לבדיקת סיטי להיות בטוח שזה התחברה וראיתי אותו שנה לאחר התאונה, כי לא הייתי בטוח שזה מחובר. בבדיקה הזו ראיתי שיש פגיעה משמעותית במפרק, אז לא מדובר רק על נקע, אלא נקע עם כאב מעבר לצפוי במצבי נקע. יש כל מיני מצב נקע, בינוני, קשה כל מיני מצבים בין עצם הבריח לאקרומיו. פה יש הרחבה, פגיעה בסחוס וכאב ואדם שעובד פיזית יש לכך משמעות מעבר לממצא הרנטגני. גם אם הייתי רואה צילום היה מגיע לו 5% אבל זה לא אומר מה המשמעות על תפקודו." (עמ' 6 ש' 21, הדגשה שלי- א.ז. )
    3. המומחה נשאל לעניין הכאב והאם קבע את הנכות רק על בסיס דבריו של התובע והשיב כי הוא קפדן מאוד ואינו מסתפק בדברי הנבדק אלא מברר את הסיבה לכאב ואכן הוא מצא את הסיבה לכאבו בתנועות מסוימות ולא מדובר בפגיעה קלה ועל כן חרג ממנהגו וקבע גם נכות תפקודית לפי מחצית מסעיף 35(1)ב', קרי 5%, זאת על אף שב"כ הנתבעת הפנה בשאלתו לעובדה כי בתיקו הרפואי של התובע אין רצף טיפולי ממושך, מלבד 4-5 ביקורים בקופת חולים ואין הפניה למרפאת כאב ופיזיותרפיה.
    4. חקירתו של המומחה היתה קצרה והמומחה השיב תשובות ממוקדות, באופן בהיר וענייני ומבלי שעלה ספק בתשובותיו, תוך שהוא מסביר את נימוקי קביעותיו ואת הנכות שקבע בהתאם לממצאים העולים מהמסמכים הרפואיים, הצילומים, תלונות התובע והבדיקה שביצע לתובע, מכל אלה עולה כי חוות דעתו של המומחה לא נסתרה כלל ואף עדותו חיזקה את האמור בחוות דעתו.
    5. הלכה היא כי חוות דעתו של מומחה רפואי, מטעם בית המשפט, הינה בגדר ראיה שנועדה לסייע לבית המשפט, להגיע למסקנות בשאלות שברפואה, אך גם שאלות שברפואה, ככל שאלה אחרת השנויה במחלוקת, נתונות בסופו של דבר, להכרעתו של בית המשפט.
    6. לפיכך, מקום בו מסקנות חוות הדעת, שגויות הן, רשאי בית המשפט שלא לקבל את חוות הדעת הרפואית או לסטות מקביעותיה, ראה לעניין זה, ע"א 16/68 ר מת סיב בע"מ נ' דרזי, פ"ד כב (2) 164, 168; ע"א 409/84 מדינת ישראל נ' שגב, פ"ד מ (3) 706; ע"א 2160/90 רז נ' לאץ ואח', פ"ד מז (5) 170, שם נפסק:  ".. אך לעיתים, מתוך עיון בחוות הדעת עצמה או במכלול נסיבות העניין, מתברר לבית המשפט שהתשתית העובדתית, עליה היא נשענת, אינה מהימנה. במקרה כזה, בית המשפט רשאי שלא לסמוך על חוות דעתו של המומחה, וראוי כי לא יבסס מסקנתו על אותה חוות דעת". כן ראה, ע"א 7991/96 א לקבהא נ' כנעאן, תק-על 2000 (1) 181, שם נפסק מפי כב' השופט אור : "ראשית, יש להדגיש שאין בית המשפט חייב לקבל את חוות דעתו של המומחה הרפואי. הוא רשאי לקבל חוות דעת של מומחה, להסתייג מחלקים שבה או לדחותה. כאשר ראיות המובאות בפניו מצדיקות מסקנה השונה מזו של המומחה הרפואי, רשאי בית המשפט, ואף חייב, להגיע למסקנה שונה משל המומחה, התואמת את המסקנה העולה ממכלול הראיות שבפניו. אכן, הנחה היא שמומחה המתמנה על ידי בית המשפט פועל בהגינות ובתום לב. בדרך כלל, חוות דעת זו מתקבלת ועל פיה מחושבים הפיצויים. אך אין בכך למנוע מבית המשפט לבקר את עדותו של המומחה הרפואי ואת מסקנותיו. ברי, ש"המילה האחרונה" בעניין זה היא של בית המשפט".
    7. עיינתי בפסיקה אליה הפנתה הנתבעת אשר מתייחסת הן לקביעת נכות ביחס לכאב והן לקביעת נכות לפי סעיף ספציפי לכתף ומנגד עמדו לפניי חוות הדעת ועדותו של המומחה, ולמקרא עדות המומחה עולה כי הערכת נכותו של התובע הביאה בחשבון מספר שיקולים והערכת הנכות לא בוצעה בצורה מתמטית גרידא והתאמה שביצע המומחה לסעיף 39.3 אשר עוסק בנקע, נומקה בכך שבמקרה של התובע מדובר בסוג פגיעה במפרק אקורמיו קלאביקולרי (עמ' 6 ש' 10), ועל כן נדרש המומחה לקבוע נכות בהתאם לסעיף זה שהוא הקרוב ביותר.
    8. מכל האמור לעיל מצאתי לקבל את חוות דעתו של המומחה ולהעמיד את נכותו הרפואית של התובע על 9.75% נכות.

נכות תפקודית

    1. התובע עובד כעצמאי החל משנת 2021 בתחום חלוקת רהיטים באמצעות משאית.
    2. התובע טען כי בעקבות התאונה סבל מפגיעה קשה, בין היתר בכתף ומצבו מקשה עליו להמשיך לעבוד בעבודה הדורשת הרמת משאות כבדים, רהיטים, ועל כן נדרש התובע לשכור את שירותיו של עובד נוסף שיסייע לו, ועל אף שהעובד היה קבוע, הוא נאלץ לעזוב אתה עבודה בשל הקושי בעבודה והשחיקה ועל כן עתר לקבוע נכות תפקודית של 13.5%.
    3. התובע הצהיר בתצהיר עדותו כי לאחר התאונה הוא נאלץ להעסיק עובד שישא את המשקלים הגדולים ולאחרונה מעסיק עובדים מזדמנים שמסייעים לו בעבודה. התובע הצהיר כי הוא בקושי עובד ולא יודע אם יוכל להמשיך לעבוד בעבודה זו.
    4. המומחה אישר בחקירתו כי יש פגיעה משמעותית במפרק, נקע עם כאב מעבר לצפוי במצבי נקע ואישר בעדותו כי מצבו הרפואי של התובע מקנה לו 5% נכות תפקודית.
    5. אחוזי הנכות אינם מצביעים בהכרח על אבדן מקביל של הכושר לבצע עבודה, והדבר תלוי בטיב העבודה ומהות הפגיעה. מכאן, כי הנכות הרפואית כשלעצמה אינה מהווה תמיד הוכחה של הנזק אלא אם כן מצטרפת אליה הוכחה, כי המום ביכולתו של הנפגע כרוך בהפסד השתכרות, או כי קיים חשש של ממש כי יגרם בעתיד הפסד כאמור. ראו

" פריט הנזק של הפסד כושר השתכרות בעתיד מעמיד קשיים רבים בפני בית-המשפט הנדרש לקובעו. המדובר, בדרך-כלל, בהפסד אשר יש לקובעו למשך תקופה ארוכה בעתיד, לעתים לתקופה של עשרות שנים, כאשר הנסתר רב על הנגלה. בין הנתונים החשובים כדי לקבוע הפסד זה יש חשיבות לאופי הפגיעה שנפגע התובע עקב התאונה ולמידתה, דהיינו אופי הנכות שנותרה לה ושיעורה". ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', נב(3) 792, 798 (1995)

    1. אין חולק כי עבודתו של התובע הינה עבודה פיזית הכוללת הרמת משאות כבדים ורהיטים לבית הלקוחות, עבודה הדורשת שימוש ביד ובכתף על חלקיה השונים, כך שסביר כי תפקודו של התובע נפגע, הוא סובל מכאב ולכאב יש משמעות תפקודית.

עם זאת, בנסיבות האמורות, ולאחר ששקלתי את עדות המומחה וכן את טיעוני ב"כ הצדדים, מצאתי להעמיד את נכותו התפקודית על 7.5%, שהם 2/3 מנכותו הרפואית.

כאב וסבל

    1.  בהתאם לנכותו הרפואית של התובע וגילו יעמוד הפיצוי בסך-   21,452 ₪.

הפסדי שכר לעבר

    1. התובע טוען כי בעקבות התאונה נאלץ להיעדר מהעבודה זמן ממושך ונאלץ לשכור עובד נוסף ועותר לפצותו בגין הפסדי עבר בסך 162,598 ₪, על בסיס הכנסה של 22,853 ₪ לחודש ונכות זמנית שנקבעה לו לתקופות השונות.
    2. מנגד טוענת הנתבעת כי התובע חזר לעבודה מספר ימים לאחר התאונה, לא המציא תלושי שכר של עובד שלטענתו העסיק בעקבות התאונה, ומעדותו עולה כי העסיק עובד גם עובר לתאונה, ועל כן לא הוכחו הפסדים בפועל ולכן אין מקום לפצות את התובע בגין הפסדי שכר לעבר.
    3. מטעם התובע העיד ישי בן עמי, יועץ מס של התובע, אשר העיד לעניין הכנסתו של התובע. העד אישר בעדותו כי מנתוני הדוחות של שנת 2021, עולה כי התובע העסיק עובד לפני התאונה (עמ' 8 ש' 30). כן אישר כי על פי מכתבו מיום 28/5/23 (מוצג 8 למוצגי התובע), השתכר התובע 37,498 ₪ לחודש, לתקופה של 10/21-1/22; 22,912 ₪ לחודש לתקופה של 02/22-12/22 ו- 14,586 ₪ לחודש לתקופה של 1/23-4/23.
    4. התובע הצהיר בעדותו כי עובר לתאונה העסיק קבלני משנה לפרויקטים ספציפיים, כשנדרש להעמיס פריט גדול מאוד או עבודה מסובכת, ולאחר התאונה נאלץ להעסיק עובד באופן קבוע. התובע אישר כי חזר לעבודתו מספר ימים לאחר התאונה.
    5. התובע נשאל בחקירתו לעניין הכנסתו והופנה לדוחות רווח והפסד שהגיש לשנים 2021-2023, לפיהם שכרו הממוצע עמד על כ 22,000 ₪ לחודש והשיב "אני מבחינת הרווחים שאם נראה ב 22 וב-23 זה רווחים שהייתי מכניס רק עם עובד. אם לא הייתי מעסיק עובד, זה עשרות אלפים שלא היו יוצאים ממני בחודש בשנה. ב-21 אני לא הייתי צריך את העובד הזה, כמובן שאני, אני לא (לא ברור) סליה את הלקוח גבע דיזיין שאנחנו דיברנו עליו, הוא לא היה יכול לשלם לי משהו שמשלם לי שהוא יודע שני שווה את זה. " (עמ' 14 ש' 7)
    6. לאור האמור, בהתאם לנתוני השכר והעדויות ודוחות רווח שהוצגו, מצאתי לקבוע את שכרו החודשי של התובע בסך- 21,209 ₪, שהוא ממוצע להכנסות התובע בהתאם לדוחות רווח והפסד.
    7. לתובע נקבעו נכויות זמניות של 100% מיום 20/2/22-29/4/22; 40% מיום 20/4/22-30/6/22; 20% מיום 1/7/22-31/8/22.
    8. אמנם התובע חזר לעבודתו בסמוך לתאונה, כך שלא נגרם לו הפסד ממשי ואולם מצאתי להביא בחשבון את הנכות הזמנית של 100% שנקבעה לו על ידי המומחה מטעם בית המשפט למשך חודשיים ולפסוק פיצוי בסך- 42,418 ₪ בגין ראש נזק זה .

הפסדי שכר לעתיד

    1. התובע עותר לפצותו בסך 883,464 ₪ בהתאם לשכר ממוצע ועד לגיל פנסיה לעצמאיים בגיל 70.
    2. הנתבעת טוענת כי אף אם נכותו התפקודית של התובע עומדת על 5%, הרי שחלפו 3 שנים מהתאונה ואין פגיעה בשכרו של התובע ועל כן יש לפצותו בשיעור של 40% מהחישוב האקטוארי, בסך- 93,500 ₪.
    3. האם יש מקום לפיצוי התובע בגין אובדן שכר לעתיד, שעה שהתובע חזר לעבודתו ושמר על רמת שכרו? בעניין בורבה (ע"א 4837/92  אליהו חברה לבטוח נ' ג'ורג' בורבה, , קבע בית המשפט העליון:  "...מקובל הדבר לקבוע הפסד השתכרות לעתיד לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות, מפני החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשייפלט מאותו מקום עבודה."(עמ' 262 לפסה"ד(
    4. מחד התובע חזר לעבודתו כנהג משאית עצמאי, סמוך לתאונה, ונראה כי הוא חרוץ ומתאמץ לשמור על עבודתו וההכנסה לצידה וייתכן שיתמיד בעבודה לעוד שנים רבות ועד גיל פרישה ללא הפסדים של ממש.
    5. מאידך מדובר בתובע שעובד כנהג משאית ומוביל רהיטים אשר נפגע בכתפו, פגיעה אורתופדית אשר סביר כי עלולה להפריע את תפקודו בעתיד ועל כן מצאתי לחשב את ההפסד בהתאם ל 50% מחישוב אקטוארי כפי נכותו התפקודית, דהיינו בשיעור 7.5%.
    6. הפסיקה מכירה בגיל 70 כגיל הפרישה של עצמאיים ועל כן בהתאם לנכות תפקודית בשיעור 7.5%, שכרו החודשי של התובע- 21,209 ₪ , ומקדם היוון כפי גילו, בניכוי 50%, יעמוד סכום הפיצוי לעתיד בסך- 227,184 ₪ .

הוצאות רפואיות ונסיעה לעבר ולעתיד

    1. התובע טען כי כתוצאה מהתאונה נגרמו לו הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפולים רפואיים, ייעוץ רפואי, משככי כאבים כד' וכן בהינתן מצבו הרפואי בכתף והעובדה כי ככל הנראה יזדקק לבצע ניתוח לשיקום, הרי שיגרמו לו הוצאות עתידיות, ועל כן עתר לפצותו בהוצאות לעבר בסך- 15,000 ₪ והוצאות לעתיד בסך- 35,000 ₪.
    2. הנתבעת טענה כי בהיעדר ראיות של ממש בדבר הוצאות רפואיות אשר נגרמו לתובע , אין מקום לפיצוי.
    3. מצאתי טעם בטענות הנתבעת לעניין דלות הראיות אשר יש בהן כדי ללמד על הוצאות רפואיות אשר נגרמו לתובע, תוך שימת לב לכך כי ככלל הטיפולים אמורים להיות מכוסים על ידי קופת חולים לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד – 1994.
    4. יחד עם זאת, ובשים לב לטיפולים הרפואיים ולמעקב הרפואי אותו עבר התובע בעקבות התאונה, ובשים לב להוצאות הכרוכות בנסיעות לטיפולים, ובדיקות רפואיות, ולאפשרות כי בעתיד יזדקק לטיפולים נוספים, מצאתי כי יהא זה סביר לקבוע פיצוי בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, בסכום גלובאלי בסך 10,000 ₪.

עזרה לזולת עבר ועתיד

    1. התובע טען בשל מצבו הבריאותי והכאבים בכתף, עולה הצורך בעזרת בני משפחתו וחבריו, בכל פעולה, בעבודות משק בית, לרבות בעת עריכת קניות. כך נטען גם בתצהירו.
    2. התובע לא הציג אסמכתאות בדבר עזרה בתשלום, יחד עם זאת, נוכח מהות הפגיעה, בכתף, והעובדה כי סביר כי במועד הסמוך לתאונה נדרש לעזרה מוגברת מבני משפחתו מצאתי לקבוע את הפיצוי על דרך האומדנה, בסך- 7,500 ₪.

סוף דבר

  1. אשר על כן הנתבעת תפצה את התובע בסכומים הבאים:

א. כאב וסבל 21,452 ₪

ב. הפסדי שכר לעבר 42,418 ₪

ג. הפסדי שכר לעתיד 227,184 ₪

ד. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד 10,000 ₪

ה. עזרה לזולת עבר ועתיד 7,500 ₪

_______________________________________________

סה"כ 308,554 ₪

 

כמו כן תשלם הנתבעת לתובע את הוצאות המשפט , בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.34% .

זכות ערעור כדין.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין בדואר רשום לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ד תמוז תשפ"ה, 20 יולי 2025, בהעדר הצדדים.

מהי פעולה סבירה הנעשית בתום לב לצורך מיצוי הזכויות במוסד לביטוח לאומי?

בית המשפט דן בשאלה מהי פעולה סבירה הנעשית בתום לב לצורך מיצוי הזכויות במוסד לביטוח לאומי?

 

 

 

בית משפט השלום בחיפה

ת"א 16300-04-23 פלוני נ' בית חדש רזיאל בע"מ ואח'

 

 

 

 

 

לפני

כבוד השופטת נסרין עדוי

התובע

פלוני

נגד
 

הנתבעים

1. בית חדש רזיאל בע"מ

2. הכשרה חברה לביטוח בע"מ

 
 
   
 

פסק דין

לפניי תביעה לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף, מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

רקע וגדר המחלוקת

    1. התובע יליד אוקטובר 1982, נפגע בתאונת עבודה מיום 9.5.2021 (להלן: התאונה), עת עבד בשיפוצים בשירות הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת). מדובר בעבודות שיפוצים שכללו גם עבודות חוץ ועבודה לגובה על פיגום. אין ענייננו אך בעבודות שיפוץ פנימי.
    2. חבות הנתבעת כלפי עובדיה והתובע בכללם, בוטחה אצל הנתבעת 2 (להלן: המבטחת), בהתאם לפוליסת ביטוח חבות מעבידים.
    3. התובע טען כי פגיעתו ארעה עקב התרשלות הנתבעת והפרת חובות חקוקות המוטלות עליה כלפיו ובין היתר, הוראות פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל-1970 והתקנות שהותקנו מכוחה. על כן, התובע טען כי על הנתבעות לפצותו בגין נזקיו שנגרמו עקב התאונה.
    4. בין הצדדים ניטשו מחלוקות בשאלת החבות ובעיקר - בשאלת האשם התורם ובשאלת הנזק וגובה הפיצוי המגיע לתובע.

דיון והכרעה

נסיבות התאונה ושאלת החבות:

    1. בהתאם לכתב התביעה וכעולה מתצהיר עדותו הראשית של התובע (ראו: מוצג ת/1) ומחקירתו הנגדית, ביום התאונה התובע עבד בהרכבת פינת אפס בגובה 4 מטרים בערך, ולצורך ביצוע העבודה כאמור, עמד התובע על השלב השני של הפיגום שהיה מותקן סביב הבית בו עבדו. התובע חפץ לרדת מהפיגום ולצורך זה הוא השתמש בסולם לא מקובע, שהיה מונח על הפיגום. במהלך ירידתו כאמור, הסולם החליק והתובע נפל אל עבר סף המרפסת ולאחר מכן אל השלב הראשון בפיגום. התובע ציין, כי הסולם לא היה מקובע לפיגום ולא היה יציב. כתוצאה מנפילתו כאמור, נחבל התובע בראשו ובגבו.
    2. המצהיר מטעם הנתבעת, מר יהונתן רזיאל (ראו: מוצג נ/2), מנהל הנתבעת (להלן: מנהל הנתבעת או המנהל), אישר את התרחשות התאונה. אולם, לשיטתו, התובע בעצמו לקח את הסולם (מדובר בסולם דו-כנפי, גובהו כשני מטרים), הניח את צדו העליון על דופן מיטת הפיגום העליונה והצד השני על רצפת קומת הביניים, כך שהסולם עמד על המבנה והושען על הפיגום (ראו: סעיף 8 במוצג נ/2). עוד מסר המנהל, כי התובע השתמש בסולם כמתואר לעיל, על דעת עצמו ובניגוד לכל היגיון. עוד מסר המנהל בעדותו, שהוא לא ראה את התובע לפני התאונה ולא הבחין בו כשהניח את הסולם כמתואר, אחרת, היה מעיר לו ואוסר עליו לעשות כן (ראו: סעיף 10 במוצג נ/2).
    3. מנהל הנתבעת אישר בעדותו כי ביצעו עבודות שיפוצים בבית פרטי כשזמן העבודה ארך מספר חודשים, בערך ששה חודשים, והתרחבה במהלך העבודה. בהתחלה היו אמורים לבצע עבודות שיפוץ רק בפנים, כולל הריסות פנימיות. אחר כך גם נדרשו לבצע שיפוץ גדול בחוץ, שכלל עבודות "שלכט צבעוני" לקירות החיצוניים ונדרשו לפיגומים.
    4. עוד אישר מנהל הנתבעת, כי הוא שימש כקבלן מטעם בעלי הבית. הוא זה שהזמין קבלנים אחרים לביצוע העבודות השונות שנדרשו לשיפוץ, לרבות קבלן פיגומים. כך שאין כל חולק כי הנתבעת הייתה קבלן ראשי או מבצעת בנייה. כשנשאל אם קבלן הפיגום היה קבלן מקצועי השיב בחיוב וכשנשאל מיהו הקבלן ומדוע לא הביאו למתן עדות, המנהל לא ידע למסור תשובה וכי בכל מקרה הוא לא נדרש לזמנו. יתרה מכך, העד אישר שלא היה בודק מוסמך שבדק תקינות הפיגום ולא מינה מנהל עבודה הגם שעבודות השיפוץ נמשכו למעלה מששה חודשים. עוד אישר המנהל, כי לא סופקה רתמת בטיחות לתובע בעבודתו בגובה גם לא סופקה קסדה.
    5. מנהל הנתבעת ציין בחקירתו כי הוא משער שהתאונה ארעה מאחר והתובע היה בצום וכי לדעתו מספר תאונות העבודה עולה בחודש הרמדאן. כשנשאל מהם אמצעי הזהירות שננקטו על ידו למניעת הנזק בהינתן ידיעתו כאמור, הוא מסר שלא הנהיג אמצעי זהירות המותאמים לעובדים שבצום מלבד שחרורם מוקדם מהעבודה.
    6. התובע מסר בעדותו כי המעקה היה אמור להיות עם שלושה מאחזים (מאחז רגל, מאחז ביניים ומאחז יד) ולא היו כאלה בפיגום עליו עבד ביום התאונה. מעיון בתמונות אשר צורפו על ידי הנתבעות עצמן, ניתן להיווכח כי בפיגום הנדון הותקן מאחז אחד וזאת רק בחלק החיצוני של הפיגום. אכן, התובע לא הגיש חוות דעת מקצועית בהקשר זה. אולם, הנתבעת לא הוכיחה כי הפיגום עמד בדרישות פרק ג' בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה), תשמ"ח-1988 (להלן: התקנות או תקנות הבטיחות בעבודה). נזכיר, כי מנהל הנתבעת הודה כי לא מינה מנהל עבודה, כך שלא היה מי שיאשר תקינות הפיגום. בהתאם לתקנות הבטיחות בעבודה, פיגום תקני הוא מתקן זמני המיועד לעבודות בנייה וחייב להיות מותקן באופן יציב ובטוח, למנוע התמוטטות או נפילת אדם וחפצים ולעמוד בדרישות תקנות הבטיחות בעבודה, הוראות היצרן ותקן פיגומים ישראלי, כשהאחריות לביצוע האמור מוטלת על מבצע הבנייה ומנהל העבודה. משאין חולק בענייננו כי התובע נפל מהפיגום, פשיטא כי נטל ההוכחה כי הפיגום היה תקין ותקני מוטל על הנתבעות, והן לא עמדו בנטל זה.
    7. בעדותו בפניי אישר מנהל הנתבעת כי היה אך ורק מעקה חיצוני לאורך הפיגום אך לא היה מעקב פנימי. העד אישר כי לא היה בודק מוסמך שבדק תקינות הפיגום. מנהל הנתבעת גם מסר כי לצורכי הירידה מקומה לקומה בפיגום צריך סולם אחד, אולם לא ידע לומר כמה סולמות קבועים אמורים להיות באותה קומה, האם אחד או יותר.
    8. מהמקובץ לעיל עולה כי עבודת השיפוץ התבצעה שלא בהתאם לתקנות הבטיחות בעבודה. בהתאם לתקנה 2(א) " מבצע בניה אחראי לכך כי כל עבודת בניה תתבצע בהנהלתו הישירה והמתמדת של מנהל עבודה שהוא מינהו". ראינו שלא מונה מנהל עבודה. תקנה 2 קובעת אחריות מבצע עבודות הבנייה למלא אחר הוראות התקנות ולנקוט באמצעים מתאימים כדי להבטיח שכל עובד ימלא אחר הוראות התקנות הנוגעות לעבודתו. הנתבעת הפרה גם חובתה זו. הנתבעת אף הפרה את הוראות התקנות בכל הנוגע לביצוע " עבודה בגובה". תקנות אלו מגדירות "עבודה בגובה" כ" כל עבודה... שבשלה עלול עובד ליפול לעומק העולה על 2 מטרים..." ובהתאם לתקנה 8 היה על הנתבעת להימנע מהעסקת התובע בעבודה בגובה מבלי שדאה לכך כי התובע יהיה מאובטח במשך כל זמן העבודה בגובה במערכת למניעת נפילה אליה יהיה מחובר באמצעות רתמת בטיחות. תקנה 7 קובעת אחריות מבצע עבודות הבנייה לאספקת כל הציוד והאמצעים הנדרשים לביצוע העבודה בבטחה ולפי דרישות התקן או תקנות ציוד מגן אישי. גם הוראה זו הופרה על ידי הנתבעת. הוראת תקנה 9 המטילה את החובה לוודא כי העובד עושה שימוש בציוד מגן אישי שסופק לו להגנה מפני נפילה מגובה, אף היא הופרה על ידי הנתבעת.
    9. לאור המפורט לעיל גם לא ייתכן כל חולק כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע ולא ארחיב את הדיון בעוולת הרשלנות.
    10. לא אכביר מילים גם בשאלת הקשר הסיבתי בין ההפרות הנ"ל לנזק ופשיטא כי אלמלא ההפרות הנ"ל הנזק לא היה מתרחש.
    11. אף אם אצא מתוך הנחה כי ניתנה הנחייה לא לעשות שימוש בסולם הדו-כנפי על הפיגום, עדיין אין בכך כדי לפטור את הנתבעת מאחריותה לנזק, שכן אזהרה כללית בדבר קיום סיכון אינה פוטרת מחובת ההדרכה המקצועית באשר לאופן ביצוע העבודה והשימוש בכלי העבודה, וכן מחובת הפיקוח באשר לשימוש הנכון בכלי העבודה [ראו: ע"א (מחוזי חי') 214/95  חאלד נ' וולדין פרס  בע"מ (לא פורסם, 21.7.1996); משה ויסמן  תביעות רשלנות בנזיקין 445-443))].

שאלת האשם התורם:

    1. שיעור האשם התורם נקבע על-פי עיקרון האשמה המוסרית, תוך נטייה להקל עם העובד ולהחמיר עם המעביד.
    2. העד סאלח, שהעיד מטעם התובע, אישר כי שני סוגי הסולמות, הן הסולם המקובע לפיגום והן הסולם האחר, הדו-כנפי (ראו תמונות בעמ' 9 ו- 12 בתיק מוצגי הנתבעת) הם סולמות שתמיד היו בשטח. העד אישר כי אין אפשרות לשים את הסולם הדו כנפי על הפיגום כי אין בו חריצים שיקבעו אותו לפיגום. העד גם ידע כי אסור לרדת מהפיגום באמצעות הסולם הלא מקובע לפיגום.
    3. התובע בעצמו הודה כי הוא התעצל לעשות את הסיבוב ולהגיע אל הסולם המקובע. לפי עדותו, הוא לא חשב יותר מדי, ראה סולם קרוב אליו, השתמש בו והחליק.
    4. כעולה מעדות מנהל הנתבעת, הוא לא נכח באירוע ולעניות דעתו התובע לקח את "הסולם עץ" (הכוונה לסולם הדו-כנפי שאינו מקובע לפיגום). מבחינת מנהל העבודה, הסולם הדו-כנפי לא היה חלק מהפיגום.
    5. חרף האמור לעיל, חומר הראיות העלה כי הנתבעת לא פיקחה על התובע בזמן ביצוע עבודתו; לא מינתה מנהל עבודה שישגיח על התובע בעבודתו; לא סיפקה רתמה וציוד מגן אחר למניעת הנזק; לא סיפקה משטח עבודה תקני ובטוח ולא מינתה מי שישגיח ויפקח על התובע ויוודא כי התובע אכן ממלא אחר הוראות העבודה. הנתבעת, הלכה למעשה, לא נקטה בכל האמצעים הסבירים שהיה עליה לנקוט בהם למניעת הנזק הצפוי, נזק אשר התממש בעניינו של התובע. ההפרות מצד הנתבעת היו מגוונות וחמורות, ולשיקול זה חשיבות בבואי לקבוע מהי מידת אשמתו של התובע בגרימת הנזק.
    6. מנהל הנתבעת אף נשאל האם ידע כי העובדים עושים שימוש בסולם הדו-כנפי, וכך הוא השיב: " מה זאת אומרת? זה סולם שיש לי בעבודה [...]". לשאלה אם הסולם הדו-כנפי הוא סולם שהעובדים עשו בו שימוש כדי לרדת מהפיגום תשובתו הייתה " אני לא יודע אם היה בו שימוש תקני או לא תקני כי לא ראיתי את מקרה התאונה" ובהמשך: " הסולם הוא תקני זה סולם של עץ [...] חמשה ששה שלבים".
    7. מנהל הנתבעת ידע כי התובע היה בצום וכי הדבר מגביר את מספר תאונות העבודה. הוא גם ידע שהתובע ימהר לרדת מהפיגום בסיום יום עבודתו. חרף זאת, מנהל הנתבעת אישר כי לא נקט בכל אמצעי זהירות למניעת הנזק בנסיבות אלה, מלבד שחרורם המוקדם של העובדים.
    8. בשקלול מעשה התובע אל מול מעשי ומחדלי הנתבעת – המעבידה – שוכנעתי שיש להעמיד את שיעור אשמו התורם של התובע לכל היותר על 15%. בהקשר זה, אין בידי לקבל את טענת הנתבעות להשתת אשם תורם בשיעור של 45%.

הפגיעה, שיעור הנכות הרפואית, שיעור הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות:

    1. התובע טען לנכות צמיתה בשלושה תחומים, אורתופדיה, נוירולוגיה ונפשי. לנוכח הפערים בין חוות הדעת הרפואיות מטעם הצדדים מונו מטעם בית המשפט שלושה מומחים רפואיים: ד"ר ברוסקין – אורתופד; פרופ' בדארנה – נוירולוג וד"ר אור – פסיכיאטר.
    2. כבר אקדים ואומר, כי המומחים מטעם הצדדים לא נחקרו על חוות דעתם. הצדדים אף לא חקרו מי מהמומחים מטעם בית המשפט. גם לא העלו טענות המצדיקות התערבות כלשהי בקביעותיהם של המומחים מטעם בית המשפט.
    3. ד"ר ברוסקין ציין כי התובע סבל משבר בזיזים הרוחביים של חוליות L2-L3-L4 מימין. טופל במרכז הרפואי העמק ולאחר מכן במסגרת קופת החולים ומרפאות החוץ של המרכז הרפואי העמק. התובע גם טופל בפיזיותרפיה וקיבל טיפול תרופתי נגד כאבים. המומחה מצא הגבלה קלה בתנועות עמוד השדרה המותני והתייחס לעברו של התובע וכן לתאונה שהתרחשה לאחר התאונה דנא - תאונת דרכים מחודש מאי 2022 בעקבותיה הלין התובע על כאבי גב. בסופו של יום, המומחה המליץ על נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% מתוכה 5% עקב התאונה ו- 5% עקב מצבו של התובע שאינו קשור לתאונה. המומחה הדגיש, כי השברים בזיזים רוחביים בשלוש חוליות יכולים לגרום להגבלה כלשהי בעמוד השדרה המותני. לכן, הוא ייחס לתאונה 5% משיעור הנכות הכוללת בעמוד השדרה המותני.
    4. פרופ' בדארנה מצא כי עקב פגיעת הראש נותרה לתובע נכות נוירולוגית צמיתה בשיעור 5%. המומחה מצא כי התובע סובל מכאב ראש התקפי מסוג מיגרנוטי משני לחבלה הנדונה עם טיפול תרופתי מניעתי עם תגובה חלקית. פרופ' בדארנה תיעד בחוות דעתו את תלונות התובע לפיהן, כאבי הראש תוקפים אותו בתדירות של שלוש פעמים בשבוע, בצורת דקירות ופטישים ונמשכים שעות. המומחה ציין עוד כי תלונות התובע כאמור מלוות בפוטופוביה (תסמין של רגישות יתר לאור); פונופוביה (פחד מרעש) וסחרחורות והטיפול התרופתי מביא אך להטבה חלקית.
    5. בתחום הנפשי ד"ר אור המליץ על נכות צמיתה בשיעור של 12.5% מתוכה ייחס 10% לתאונה דנא. ד"ר אור ציין כי התובע פנה לטיפול נפשי כמה חודשים לאחר התאונה, קיבל גם טיפול תרופתי אשר הוחלף כחודשיים לפני הבדיקה אצל המומחה ומאז חל שיפור במצבו. התובע גם נמצא בטיפול פסיכולוגי אחת לשבוע. ד"ר אור התרשם ממצב רוח מדוכדך, קוצר סבלנות במידת מה, הפרעה מינורית בזיכרון המיידי והקצר והפרעת ריכוז. המומחה גם התרשם מחרדה אצל התובע לעתידו בשל הקשיים הכלכליים. באשר לטיב החולי, המומחה מצא כי התובע סובל משילוב של הפרעות הסתגלות עם תסמינים מעורבים והפרעת חרדה לא ספציפית, שהתפתחו בשל התאונה הנדונה ובשל התחלואה הגופנית שנגרמה בגינה. עוד העריך המומחה כי לפטירת אמו של התובע הייתה תרומת מה לתחלואה הנפשית. המומחה זקף לחובת התובע גם התרשמותו משיתוף פעולה חלקי ומגמתיות מסוימת בתמונה הקלינית לעומת הערכת הנכויות שנקבעו על ידי המומחים מטעם בית המשפט בתחומים האורתופדי והנוירולוגי. לאחר שקלול כל הנתונים לעיל, המליץ ד"ר אור על נכות נפשית בשיעור 12.5% מתוכם ייחס לתאונה 10%. המומחה קבע את הנכות לפי דרגת ביניים בין סעיף 34(א)2 ל- 34(א)3 לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.
    6. ד"ר אור הוסיף והמליץ לתובע להמשיך בטיפול הפסיכותרפיוטי אותו הוא מקבל כעת וזאת לחצי שנה נוספת. כן המליץ על מעקב פסיכיאטרי במסגרת השירותים הציבוריים של בריאות הנפש.
    7. על כן, הנכות הרפואית הצמיתה המשוקללת עומדת על 18.8%.
    8. התובע ביקש להעמיד את שיעור נכותו התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות מאז חזרתו לעבודה לאחר התאונה ועד היום ולעתיד על 30%. אציין כבר עתה, כי הטענה מקובלת עלי בחלקה וזאת, ככל שהדברים נוגעים להפסדי השכר לחלק מתקופה העבר ולכל היותר עד לבדיקתו אצל ד"ר אור, אשר מצא הטבה במצבו של התובע.
    9. ערב התאונה התובע עבד בעבודה פיסית מאומצת, כרוכה בעלייה על פיגומים, ביצוע עבודה לגובה, שימוש בכלים חשמליים כבדים והרמת דליים עם חומרים לעבודה. פשיטא, כי לפגיעותיו מהתאונה הייתה השפעה על תפקודו בעבודתו כאמור. השפעה זו אף באה לידי ביטוי בירידה בפועל בשכרו של התובע. שכרו החודשי של התובע ערב התאונה עמד על סך של 17,500 ₪ בערך (ראו: נספח 18 בתיק מוצגי התובע וכן נספח 5 בתיק מוצגי הנתבעות). עיון בתלושי השכר לשנת 2023, השנה בה חזר התובע לעבודה מאז התאונה, מעלה כי ממוצע השכר ירד לסך של 10,790 ₪. היינו, הפחתה בשיעור של כ- 39% לעומת השכר ערב התאונה (ראו: נספח 13 בתיק המוצגים מטעם התובע). התובע לא צירף תלושי שכר לשנת 2024. דו"ח רציפות ביטוח שהוגש מטעם הנתבעות, לא כלל כל מידע על נתוני השתכרות התובע בשנת 2024. במועד הדיון התובע הגיש תלושי שכרו לחודשים ינואר עד מאי 2025, לפיהם השתכרותו החודשית עמדה על סך של 10,256 ₪, היינו הפחתה בשיעור של כ- 42% לעומת שכרו ערב התאונה (ראו: תלושי השכר העדכניים – מוצג ת/2). כאמור, לשנת 2024 לא צורפה כל ראיה שתלמד על גובה שכרו של התובע באותה שנה.
    10. על כן - מאז חזרת התובע לעבודה ועד לחודש נובמבר 2023 (מועד בדיקתו אצל ד"ר אור) מקובלת עליי הטענה, לפיה יש לחשב הפסדי שכרו לעבר לפי שיעור של 30% משכרו ערב התאונה. אולם, בבואי להעריך את הפסדי השכר לאחר מכן ועד היום, אחשב הפסדי השכר אך ורק לפי שיעור הנכות הרפואית הצמיתה.
    11. באשר לעתיד, סבורני כי שיעור הגריעה בכושר ההשתכרות כאמור אינו עולה על שיעור הנכות הרפואית ואף נהפוך הוא. בתקופה הסמוכה לתאונה התובע עבר תהליך החלמה, שיקום וניסיונות להסתגל למומו. באותה תקופה סביר והגיוני כי ההשפעה של נכותו הרפואית על תפקודו וכושר השתכרותו הייתה משמעותית יותר. אולם, יש לזכור כי מדובר בתובע צעיר יחסית ולאחר התאונה התחיל בלימודים לרכישת מקצוע כמנהל עבודה (הדברים כבר עלו בדבריו בפני הוועדות הרפואיות במל"ל). בעדותו בפניי התובע מסר כי חיפש להתקדם בחיים וכבר סיים לימודיו כאמור. נתונים אלה מלמדים למעשה, כי התובע הסתגל לנכותו. לא זו אף זו, כאמור לעיל, ד"ר אור ציין כי הייתה הטבה במצבו של התובע. בנוסף לשיקולים אלה, יש לתת את הדעת גם לגובה הנכות הצמיתה, ולזכור כי בסופו של יום מדובר בנכויות זעירות יחסית. גם לא שוכנעתי שיש מקום להשוות בין הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות העתידי לבין שיעור הנכות הרפואית וסבורני כי בנסיבות העניין הדרך הנכונה והראויה לחישוב הפסדי שכרו העתידיים של התובע היא על דרך האומדנה.

שאלת הנזק:

הפסדי שכר לעבר:

    1. כעולה מעדות התובע, שלא נסתרה על ידי הנתבעת, ערב התאונה התובע עבד בשירות הנתבעת בתור עובד שיפוצים. התובע גם הסיע עבור הנתבעת עובדים נוספים. לאחר תום תקופת אי הכושר עקב התאונה, שב התובע לעבודתו אצל הנתבעת. אולם, עקב מגבלותיו מהתאונה, התובע עסק בעבודתו קלות יותר (עבודות צבע, גבס וטאטוא) בנוסף להסעת העובדים בבקרים ובסיום יום העבודה.
    2. התובע נעדר מעבודתו מיום 9.5.2021 עד ליום 10.9.2022. בהקשר זה, יש לציין כי המוסד לביטוח לאומי אישר לתובע תקופת דמי פגיעה עד ליום 7.8.2021 (ראו: נספח 1 לחוות הדעת האקטוארית מטעם הנתבעת). לאחר מכן, התובע הוכר כנכה נזקק לתקופה שבין 8.8.2021 עד ליום 30.11.2021 (ראו: נספח 14 בתיק המוצגים מטעם התובע ותיק המל"ל שצורף לתיק מוצגי הנתבעת). לאחר מכן נקבעו לתובע נכויות זמניות במל"ל: 30% לתקופה שבין 8.8.2021 עד ליום 31.3.2022; 10% לתקופה שבין 1.4.2022 עד 31.7.2022 ו- 20% לתקופה שבין 1.8.2022 עד ליום 31.7.2023 (ראו: נספח 1 לחוות הדעת האקטוארית מטעם הנתבעת). המעביד אישר כי התובע נעדר מעבודתו מיום 9.5.2021 עד ליום 10.9.2022 (ראו: נספחים 15 ו- 16 בתיק המוצגים מטעם התובע).
    3. יש לציין, כי במהלך התקופות הנ"ל התובע היה עם חגרות גב וכן נזקק לטיפול ייעודי לכאבי ראש (אלוטרלט ודפליפט). הדברים עולים מתיקו הרפואי של התובע, דו"ח ניפוק תרופות וכן מפרוטוקול הוועדות הרפואיות במל"ל, אשר צורפו כמוצג מטעם הנתבעת.
    4. על כן, אני פוסקת לתובע הפסדי שכר מלאים לתקופה שבין 10.5.2021 עד ליום 10.9.2022. היינו סך של 262,500 ₪ לפי החישוב שלהלן: 17,500 ₪ x 15 חודשים.
    5. מאז חזרת התובע לעבודה ביום 11.9.2022 ועד 30.11.2023, אני פוסקת לו הפסדי שכר בסך של, וזאת לפי החישוב שלהלן: 17,500 ₪ x 18.8% x 13.5 חודשים = 44,415 ₪.
    6. לתקופה שבין 1.12.2023 עד היום אפסוק לתובע פיצוי המוערך דרך אומדנה, וזאת בסך של 46,000 ₪ (כ- 70% מחישוב לפי שיעור הנכות הרפואית).

הפסדי שכר בעתיד:

    1. לאור המפורט לעיל, אני פוסקת לתובע בראש נזק פיצוי בסך של 475,000 ₪ [יובהר, כי חישוב לפי שכרו של התובע ערב התאונה ולפי שיעור הנכות הרפואית נותן סך של 679,000 ₪ בערך, וזאת לפי הנוסחה שלהלן: 17,500 ₪ x 18.8% x 206.5784 (מקדם היוון עד גיל 67)].

הפסדי פנסיה לעבר ולעתיד:

    1. בהתאם לדין אני פוסקת לתובע בראש נזק זה 12.5% מסך הפסדי השכר לעבר ולעתיד, היינו סך של 103,489 ₪.

כאב וסבל:

    1. בהתחשב בפגיעת התובע, הנכות הצמיתה שנותרה, הטיפולים שעבר וגילו, אני פוסקת לתובע בגין כאב וסבל פיצוי בסך של 95,000 ₪.

בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:

    1. אני פוסקת לתובע סכום המוערך דרך אומדנה, וזאת בסך של 15,000 ₪ לעבר וסך של 20,000 ₪ לעתיד. סך הכל = 35,000 ₪.

הוצאות רפואיות והוצאות בגין נסיעות לטיפולים:

    1. בהקשר זה אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 10,000 ₪ המוערך דרך אומדנה ותוך התחשבות בעובדה כי מרבית הוצאות התובע בהקשר זה מכוסות גם על ידי קופת החולים וגם על ידי המוסד לביטוח לאומי.
    2. סך נזקי התובע = 1,071,404 ₪.
    3. מסכום זה יש להפחית 15% בין אשמו התורם של התובע וכן להפחית את תקבולי המל"ל.

תקבולי המל"ל ושאלת הניכוי הרעיוני:

    1. לשיטת הנתבעות, יש לנכות גמלה רעיונית שהייתה מתקבלת בידי התובע אלמלא פעל בסבירות ובתום לב למיצוי זכויותיו במל"ל. נטען כי היה על התובע להגיש בקשה לדיון מחדש בעניינו במל"ל לאחר קבלת חוות דעתו של ד"ר אור המומחה בתחום הנפשי מטעם בית המשפט. משלא פעל התובע כאמור, בכך הוא הפר את חובתו להקטין את הנזק ובהינתן העובדה כי מדובר בתביעה כנגד המעביד, יש לבצע ניכוי רעיוני, הגם שבפועל התקבלה בידי התובע גמלה מופחתת. בהתאם לחוות דעת אקטוארית שווי תקבולי המל"ל, אלמלא ההפרה הנטענת למיצוי הליכים במל"ל בתום לב ובסבירות, עומד על סך של 299,920 ₪, בהתאם לחוות דעת אקטוארית שהוגשה מטעם הנתבעות.
    2. התובע ביקש לדחות את הטענה. לשיטתו, הוא פעל בתום לב ובסבירות למיצוי זכויותיו במל"ל ויש לנכות מהפיצוי שייפסק לו אך ורק סך של 219,686 ₪, הסכום ששולם לו בפועל.
    3. מושכלות יסוד במשפטנו כי על הנפגע בתאונת עבודה לפנות אל המל"ל ולפעול באמצעים סבירים על מנת לקבל את הגמלאות המגיעות לו, אותן גמלאות שהמעביד-המזיק זכאי שינוכו מסכום הפיצויים המגיע לנפגע ממנו מכוח הוראות סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). אם הנפגע, חרף סיכוייו לזכות בגמלה מהמל"ל, אינו פונה למל"ל בתביעה, לא יהסס בית המשפט לאמוד את תוצאתה האפשרית של תביעה כזו לגמלה לאור חוות הדעת של הרופאים מטעמו ויקבע בהתאם לכך את שיעור הגמלאות שהיה הנפגע זכאי לקבל מהמל"ל אך בפועל לא קיבלן כי לא פעל בסבירות ראויה, וינכה סכום זה מפיצויים המגיעים לנפגע. דין דומה חל, כשהנפגע פנה למל"ל ונקבעה לו נכות על-ידי ועדה רפואית של המל"ל, אך לאחר מכן התברר, על-פי חוות-דעת של מומחים, כי חלה החמרה במצבו, ואם יפנה למל"ל בטענת החמרה במצבו, יש סיכוי סביר שנכותו תיקבע על-ידי הוועדה הרפואית של המל"ל בשיעור גבוה יותר. גם במקרה כזה על הנפגע לפעול בסבירות לשם קבלת מלוא המגיע לו מהמל"ל ואם לא יפעל כאמור, עשוי המעביד-המזיק להיות מחויב בסכום פיצויים גבוה יותר מהסכום שעליו לשלמו לנפגע (ראו: ע"א 571/78  יעקב אבו קרט נ' וינק את טיקו (17.9.1980) בעמ' 643). ודוק: סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין קובע את הצורך בניכוי גמלה לה זכאי העובד הנפגע, ולא בהכרח גמלה שאך "נתקבלה" בידיו. כך, שאין חשיבות אם הנפגע הגיש תביעה למל"ל לתביעת הגמלאות או לא עשה כן ומשום כך לא קיבלן [ראו: ע"א 592/66 "הקודחים" נתניה בע"מ נ' ביטון (28.2.1967); ע"א 86/73 תושיה נ' ציון חברה לביטוח ( 25.6.1974) (להלן: עניין: תושיה); ע"א 8673/02 פורמן נ' גיל (15.1.2004) ו- ע"א 4084/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' גדי סגרו ואח' (5.11.2006). הוראת סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין הגיונה בצדה. שכן, המעביד רכש ביטוח אצל המוסד לביטוח לאומי, וכשהוא נדרש לשאת בתשלום פיצויים לניזוק, מבקש הוא, בצדק, ליהנות מן הביטוח. ההנאה מן הביטוח מגולמת בהסדר שלפיו מנוכה שווי תגמולי העבודה (המבטאים את שווי הביטוח שנרכש) מסכום הפיצויים – זאת אפילו לא תבע הניזוק תגמולים כלל (ניכוי רעיוני) או בחר לתבוע תגמולים אחרים. והרי הפסיקה הבהירה, כי אין מקום לכך "... שזכותו של המעביד תהא תלויה ברצונו של העובד" וכי "... סעיף 82 (א) אינו דורש 'קבלת' גמלה, אלא 'זכאות' לגמלה" (עניין תושיה הנ"ל).
    4. אולם, במה דברים אמורים? בחובה של הנפגע לפנות למימוש זכויותיו ולפעול בעניין זה בסבירות ובתום-לב. כשפעל כך, ותביעתו מהמוסד נדחתה או נתקבלה בחלקה, אין דורשים מהנפגע שיתדיין בערכאות עם המוסד כתנאי לכך שהתנהגותו תיחשב סבירה [ראו: ע"א 592/66  הקודחים נתניה בע"מ נ' ניסים ביטון ואח', (נבו 28.2.1967); ע"א 344/67  מקורות חברת מים בע"מ נ' אלה, ינקו ושמעון גרינברג, (נבו 7.12.1967) ו- ע"א 727/87 יצחק שור ואח' נ' דניאל בן הרוש (19.7.1990) פסקה 9]. החובה למיצוי הזכויות במל"ל אינה "חובה מוגברת" [ראו: רע"א 6563/15 פלוני נ' עמי מיטרני, (נבו 27.6.2017) (להלן: עניין מיטרני) פיסקה 11], אך היא כן כוללת את החובה להגיש תביעה להחמרת מצב (הכוונה לבקשה לדיון מחדש בדרגת הנכות, בהתאם לתקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956] וכבר נקבע זה מכבר, כי "מקום בו קיימת עילה לתביעה להחמרה, למשל, כאשר מומחה בית המשפט בתביעה הנזיקית העריך את הנכות בשיעור גבוה משמעותית מהנכות שנקבעה במל"ל [...] בנוסף, על הנפגע להעלות את העובדות והטענות ולהציג את המסמכים הרלבנטיים כדי לשכנע את המל"ל לקבל את התביעה, כגון, הצגת חוות דעת של מומחה בית המשפט בתביעה הנזיקית [ראו: ע"א 3901/15 נחום בסה נ' חאלד בשאראת, נבו (1.2.2016) (להלן: הלכת נחום בסה)].
    5. ליישום הלכת נחום בסה בפסיקתנו ראו: פסק דינה של כב' השופטת ר. אייזנברג ב- ע"א (חיפה) 30972-02-22 פלוני נ' אייל ד' אבן ושיש בע"מ (31.10.2022)]. כמו כן, ראו והשוו: ע"א (באר שבע) 7063-01-25 (23.5.2025), שם בית המשפט הכיר בזכאות המערערות לניכוי רעיוני משמצא כי התובע לא המציא תלושי שכר ולא החתים את המעביד על טופס התביעה למל"ל, דבר שגרם לדחיית תביעתו במל"ל.
    6. כדי שלא תימצא התמונה חסרה, חשוב להוסיף ולהבהיר, כי קיומו של פער בין הנכויות (זו שנקבעה על ידי המומחה או המומחים הרפואיים מטעם בית המשפט וזו שנקבעה בוועדה הרפואית של המל"ל) אין בו, כשהוא לעצמו, כדי להוביל למסקנה כי הנפגע/התובע לא קיים את חובת הקטנת הנזק ולא פעל בתום לב ובסבירות. שכן, פערים כאמור הם עניין של יום יום ו" עלינו להיזהר פן נקריב על מזבח השאיפה ליצור בכל מקרה ומקרה סימטריה מלאה בין צלעות המשולש את העקרונות הבסיסים בדבר ניכוי תקבולי המל"ל, יש להכיר בכך שלעיתים סימטריה כגון-דא, מטבע הדברים, אינה בת השגה... לא תמיד ניתן יהיה להגיע לצדק מדויק בין כל קודקודי המשולש" [ראו: עניין מיטרני]. 
    7. יישום הדין בסוגיה על נסיבות המקרה דנן, מחייב קביעה לפיה התובע לא הפר את חובת הקטנת הנזק ופעל בסבירות ובתום לב למיצוי זכויותיו במל"ל. שכן, מעיון בפרוטוקולי הוועדות הרפואיות ניתן להיווכח כי התובע פירט תלונותיו במישור הנפשי בפני הוועדות שבדקו אותו. התובע אף הגיש ערר על קביעת הוועדה מדרג ראשון שקבעה נכות נפשית בשיעור אפס. במסגרת הערר נקבעה לתובע בשתי וועדות (מיום 12.9.2023 ומיום 24.10.2023) נכות נפשית זמנית בשיעור 10% בגין הפרעת הסתגלות ממושכת. הוועדה האחרונה בפניה התייצב התובע הייתה מיום 21.12.2023 (כחודש לפני קבלת חוות דעתו של ד"ר אור) ולאורך כל הבדיקות בפני הוועדות כאמור הציג התובע את חוות דעתו של ד"ר ג'בארין מטעמו, שהמליץ על נכות נפשית צמיתה בשיעור 20%. אולם, המלצותיו לא נתקבלו על ידי הוועדות אשר קבעו כי הייתה הטבה במצבו של התובע לאחר עריכת חוות דעתו של ד"ר ג'בארין. הוועדות גם מצאו כי הממצאים הקליניים בחוות הדעת כאמור, אינם תואמים לממצאים הקליניים שנמצאו על ידן.
    8. באשר לוועדה הרפואית שהתכנסה ביום 29.5.2024, יש לציין כי הוועדה התכנסה לסיכום וקביעת הנכות (וועדה מסכמת). התובע לא נדרש להתייצב כלל וכלל בפני הוועדה כאמור ולא הונחה לפניי כל תשתית ראייתית העשויה הייתה לבסס ממצא עובדתי לפיו התובע ידע על מועד התכנסות הוועדה המסכמת ונמנע להמציא לעיונה את חוות דעתו של ד"ר אור. יתרה מכך, בחודש ינואר 2025 התובע פנה לרופא תעסוקתי בבקשה לקבלת אישור להגשת בקשה מכוח תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, אולם הרופא לא אישר בקשתו וזאת, משלא הומצא לעיוני תיעוד עדכני - לאחר חוות דעתו של ד"ר אור - המלמד על החמרה במצב ומשראה כי הוועדה המסכמת התכנסה מספר חודשים לאחר קבלת חוות דעתו של ד"ר אור. אולם, ראינו לעיל, כי הוועדה התכנסה ללא נוכחות התובע.
    9. בנסיבות המפורטות לעיל, דומה כי התנהגות התובע במיצוי זכויותיו במל"ל לא חרגה ממתחם ה"התנהגות הסבירה ובתום לב".
    10. האם היה על התובע להמציא את חוות דעתו ד"ר אור לעיון הוועדה הרפואית מייד עם קבלתה בידיו ולהביא לכך כי זו תונח בפני הוועדה בטרם תתכנס? והאם מחדל זה מביא למסקנה כי התובע פעל בחוסר סבירות ובחוסר תום לב?! התשובה לכך היא בשלילה. שכן, היה על הנתבעות להניח תשתית עובדתית שתלמד על כך כי התובע נמנע מלפעול כאמור מתוך מניעים פסולים, בחוסר תום לב ובחוסר סבירות. תשתית כאמור, לא הונחה כלל וכלל. שוב נדגיש, כי הוועדה שהתכנסה ביום 29.5.2024 התכנסה לסיכום הנכות הצמיתה. התובע לא נכח בה ולא נדרש להתייצב בפניה. קביעת כלל לפיו יש להמציא באופן מיידי את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט לעיון הוועדה הרפואית, מבלי שהונחה תשתית ראייתי כאמור לעיל וללא כל בירור עובדתי והתחקות אחר הטעמים שהביאו לאי המצאת חוות דעת המומחה באופן מיידי לעיון הוועדות במל"ל, חוטאת לדין (ראו: עניין מיטרני).
    11. זאת ועוד, הוועדה קבעה את נכותו של התובע על סמך בדיקתה והתרשמותה מהתובע, והנתבעות לא הצביעו על קיומו של יסוד סביר להניח, כי אלמלא הוצגה לעיונה חוות דעתו של ד"ר אור, קביעתה הייתה משתנה [ראו והשוו: ת.א (מח' י-ם) 25671-01-12 י.נ. נ' ניד'אם אבו חיט, (28.12.2016) פסקאות 38-40) (להלן: פרשת אבו חיט)]. להלן ציטוט הדברים מפרשת אבו חיט: " אף לו ניתן היה לייחס לתובע חוסר תום לב בדרך התנהלות זו, ולו בשל "הנחת עבודה" – שספק אם היא מבוססת – כי רופאי המל"ל מעניקים לקביעות מומחי בית המשפט משקל רב יותר מאשר לקביעות מומחים מטעם הנפגע, לא היה בכך כדי לשנות מהתוצאה בנסיבות העניין. נראה שבמקרה דנא ניתן לקבוע כי תוצאת הדיון בוועדה אמורה הייתה להיות זהה בין אם בפני רופאי המל"ל הייתה עומדת חוות-דעת של מומחה מטעם התובע ובין אם הייתה עומדת לפניהם חוות-דעת של מומחה בית המשפט. כאמור, רופאי המל"ל דחו את טענות התובע על יסוד התרשמותם מהבדיקה הקלינית ובדיקות ההדמיה. ממילא אין יסוד מספיק להנחה לפיה היה בהצגת חוות-דעת אחרות או נוספות כדי לשנות את התמונה.".
    12. לאור האמור לעיל, דין הטענה לניכוי רעיוני להידחות. על כן – מסכום הפיצוי ינוכו אך ורק התקבולים ששולמו לתובע בפועל, וזאת בסך של 219,686 ₪.
    13. מכאן, לאחר ניכוי אשם תורם מסך נזקי התובע ולאחר ניכוי תקבולי המל"ל, תיוותר יתרה בסך של 691,000 ₪ (סכום עגול).

לסיכום

  1. אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצויים בסך של 691,000 ₪ בצירוף 23.6% בגין שכ"ט עו"ד ובצירוף סך של 15,000 ₪ בגין הוצאות משפט.
  2. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ח תמוז תשפ"ה, 24 יולי 2025, בהעדר הצדדים.

התקבלה תביעת רשלנות רפואית בגין איחור באיבחון ספסיס (אלח דם)

בית המשפט קיבל תביעת רשלנות רפואית בגין איחור באיבחון ספסיס (אלח דם)

 

 

בית משפט השלום ברחובות

ת"א 42099-06-19 פלוני נ' שירותי בריאות כללית ואח'

 

 

 

 

 

לפני

כבוד השופט קובי אסולין

תובעת

פלונית
נגד
 

נתבעות

1. שירותי בריאות כללית – ניתן פס"ד

2. טיפול רפואי מידי (טר"מ) בע"מ
 
   
 

פסק דין

 

מבוא

    1. לפניי תביעה בגין רשלנות רפואית. לטענת התובעת, ילידת 1948, חרף סימנים קליניים ומעבדתיים שכללו, בין היתר, חום ופריחה מפושטת בכפות הידיים והרגליים, הנתבעת 2, טרם – טיפול רפואי מיידי (להלן – טרם/הנתבעת), לא אבחנה כי היא סובלת מספסיס (אלח דם – תגובת יתר של המערכת החיסונית לזיהום) שנגרם על ידי חיידק הריקציה (מחלה הנגרמת מטפיל החי על קרציות), ושיחררה את התובעת לביתה.
    2. לטענת התובעת לנוכח רשלנות הנתבעת מצבה החמיר עד כדי שוק ספטי (הלם זיהומי – עקב היעדר טיפול ראוי), שאובחן יומיים לאחר מכן כאשר פונתה לבית החולים שיבא, ולאחר מתן הטיפול התרופתי הנדרש בתרופות מכווצות כלי דם, הדבר הוביל לפגיעה בזרימת הדם ברגליים, לנמק ולכריתה של רגלה השמאלית מתחת לברך ולכריתה של בהונות רגלה הימנית.
    3. התביעה הוגשה במקור כנגד הנתבעת 1, קופת חולים כללית, כמפעילת בית חולים בלינסון (להלן – בלינסון), אליו פנתה התובעת יום קודם הגעתה לנתבעת ושוחררה לאחר אבחון (בדיעבד שגוי) של זיהום ויראלי, אולם התביעה כנגדה הסתיימה בהסדר פשרה במסגרת הליך גישור, ומשכך צומצם הדיון לתביעה כנגד הנתבעת דנן בלבד.
    4. הנתבעת הכחישה את חבותה הנטענת וטענה כי לאור הנתונים שהיו בפניה במועד בדיקת התובעת, ובהם הנתונים והאבחנה מבלינסון, תוצאות בדיקות התובעת והתרשמות הרופא המטפל ממצבה הקליני של הנתבעת, לא היה בסיס לחשוד שמדובר בספסיס או בריקציה, ומכאן כי לא התרשלה.

השתלשלות הטיפול הרפואי

    1. ביום 8.7.15 (יום רביעי) בשעה 19:26 התובעת פנתה לחדר מיון בבית חולים בלינסון.
    2. ממכתב סיכום רפואי – שחרור מהמלרד מיום 8.7.15 עולים, בין היתר, הנתונים הבאים: מזה 3 ימים חום עד 39, חולשה וכאבי שרירים, הופעת פריחה אדומה מפושטת בכל הגוף. נלקחו בדיקות מעבדה. במיון: מצב כללי טוב, נינוחה נשימתית, דופק 122, חום 37.4, ל"ד 56/99. עור: פריחה מקולרית מפושטת בכל הגוף, נעלמת בלחיצה.
    3. בבדיקת רופא עור ד"ר פריד סבאח צוין: מספר ימים חום גבוה, מאתמול גם פריחה מפושטת אסימפטומטית וכן כאבי שרירים מהיום. בבדיקת העור "פריחה מפושטת מהרבת גו וגפיים כולל הגפות מורכבת מפפולות ומקולות אריתמיות", 33 CRP עלייה בקריאטינין ובאנזימי כבד. לסיכום – רושם למחלה ויראלית. בסיכום רופא נוסף בשעה 23:55 צוין "התמונה הקלינית מתאימה למחלה ויראלית".
    4. במכתב השחרור צוין כי בעלה של התובעת היה מאושפז בשיבא בעקבות חום ופריחה דומה, השתחרר על דעת עצמו לפני כ- 6 ימים כאשר בסיכום השחרור של הבעל הרושם היה למחלה ויראלית.
    5. התובעת קיבלה עירוי ושוחררה לביתה עם המלצה לבדיקת תפקודי כליה בקהילה.
    6. למחרת בבוקר, ביום 9.7.15 בשעה 7:44 בבוקר (יום חמישי) ניתנה לתובעת הפניה למיון מרופאת המשפחה בקופת חולים כללית, כאשר בפרק התלונות צוין: מזה כ 3-4 ימים חום, כאבים בכל הגוף. נבדקה בחדר מיון. פריחה דומה גם אצל בעלה. בחילות, הקאות, לא מצליחה לשתות, כאשר האבחנה המשוערת למחלה ויראלית, ובתכנית הטיפולית צוין " לחזור לבדיקות דם במיקרה של חוסר שיפור או החמרה יחזור לביקורת בחדר מיון לקבל נוזלים".
    7. בו ביום, יום 9.7.15 (יום חמישי) בשעה 18:35 בערב התובעת פנתה לטרם.
    8. בגליון השחרור – סיכום הביקור נרשמו, בין היתר, הנתונים הבאים: בת 66, התקבלה עקב חום מיום ראשון, חום מלווה פריחה עורית, מהיום כאבים בגרון והקאות לסירוגין. צוין שבעלה היה מאושפז עם אותם סימנים לפני שבוע והשתחרר מבית החולים על דעת עצמו. נבדקה במיון אתמול, עברה בדיקות מעבדה שם נמצא קריאטנין 1.5, תפקודי כבד קצת מוגבהים וסוכמה כמחלה ויראלית.
    9. כן צוין כי בטרם נראית טוב, עירנית, חיונית. חום 38, דופק 130. עור – פריחה מוקולרית מפושטת בכל הגוף נעלמת בלחיצה. קריאטנין 1.2. קיבלה עירוי נוזלים ומדווחת על שיפור ניכר.
    10. עוד נרשם בגליון כי התובעת משתחררת הביתה במצב יציב והומלץ על מעקב רופא מטפל, ספירה חוזרת בקופה CMV-EBC, נוגדי חום לפי הצורך ובהחמרה לפנות לטיפול רפואי. בהנחיות המיוחדות והמלצות בשחרור צוין כי ככל הנראה התובעת סובלת מזיהום נגיפי (וירלי) שיחלוף מאליו ללא טיפול וכי עליה להיבדק על ידי רופא המשפחה בקופת חולים אם החום לא ירד בתוך יומיים.
    11. נלקחו לתובעת מדדים, בדיקות דם, ניתן עירוי נוזלים והתובעת שוחררה, כאמור, לביתה.
    12. ביום 11.7.15 (יום שבת) בשעה 13:45 בצהריים התובעת פונתה באמצעות אמבולנס לבית חולים שיבא – תל השומר.
    13. בגיליון הקבלה הרפואית צוין, בין היתר, כי התקבלה בשל חום ופריחה, מזה 6 ימים חום עד 39 מלווה כאבי גרון, כאבי שרירים מפושטים בעיקר בשוקיים. בנוסף הקאות וחוסר תיאבון. יומיים טרם קבלתה הופיעה פריחה מעט מגרדת על הזרועות ולאחר מכן על גבי הגו. הפריחה מערבת כפות ידיים וכפות רגליים. פונתה לבלינסון שם היה רושם למחלה ויראלית ושוחררה לביתה. ביום פנייתה החלו שלשולים. צוין כי בעלה סבל מתסמינים דומים ואושפז בפנימית שם סוכם כמחלה ויראלית. לפני כחודש נחשפה לכלב של בנה. נלקחו מדדים ובדיקות מעבדה.
    14. בשעה 20:38 התובעת אושפזה במחלקה פנימית .

בסיכום צוין "החולה מציגה מספר בעיות להתייחסות:

" 1. מחלת חום ופריחה – ייתכנו מגוון אטיולוגיות: מחלות ריקטסיאליות, Q FEVER, לפטוספירוזיס, מחוללים ויראלים...אין סיפור מובהק של חשיפה לריקטסיה אך לא שולל. בנוסף בסבירות יותר נמוכה – ממאירות המטולוגית (אך משטח תקין) וסקוליטיס STILLS.

2. ARF- הסיפור של אינטייק ירוד, שלשולים והקאות, שתן כהה בימים האחרונים מחשיד לגורם פרה – רנאלי (יחס U/C תומך). קטטר ללא שארית. בנוכחות תרומבוציטופניה חשד ל-TTP אך בהסתכלות ראשונית על משטח לא סביר.

3. הפרעה באנזימי כבד – יתכן כחלק מהמחלה החריפה (המחוללים הנ"ל גורמים לפגיעה כבדית) וירוסים הפטוטרופיים?

4. תרומבוציטופניה – במשטח דם פרומבוציטופניה אמיתית. טרומבוציטופניה כחלק ממחלה זיהומית? אטיולוגיה אוטואימונית?

5. המודינמית – מצויה ב- SEVERE SEPSIS עם פגיעה באברי מטרה כולל ירידת לחץ דם. מקבל נוזלים"

    1. בשעה 22:28 נרשם כי הוסכם כי קיים חשד למחלה ריקטציאלית, התבקש ברור נרחב כולל ריקטציה קונורי/ריקטצי והוסף בהתאם להמלצות דוקסילין (אנטיביוטיקה ייעודית לטיפול בריקציה).
    2. ביום 12.7.15 בוצעה ביופסיה בשאלה של רקציה, ביופסיה PUNCH 4. בסיום הפרוצדורה נשלחה דגימה לפתולוגיה.
    3. בשעה 13:22 התובעת הועברה לטיפול נמרץ.
    4. דו"ח תוצאות מעבדה - הביופסיה הדגימה חיובי לקדחת הכתמיםRICKETTSIA CONORII/ SPOTTED FEEVER.
    5. ביום 19.7.15 שוחררה מטיפול נמרץ למחלקת כוויות.
    6. ביום 22.7.15 שוחררה ממחלקת כווית למחלקת פנימית. עברה ייעוץ אורתופדי אשר קבע "מצב אחרי סגירת פריפריה ונמק בשתי הגפיים התחתונות על רקע ריקטסיה ספסיס. הרס רב של רקמות, במיוחד ברגל שמאל. שם מעורבות של כל FOREFOOT והצד הדורסלי. ברגל ימין שטחים נמקיים נרחבים. לדעתי, הרגל השמאלית צריעה לעבור קטיעה. עדיין לא ברור מה גובה ומה אופן הביצוע. לציין כי החולה שמורה וסקולארית, קיימת תחושה חלקית ותנועתיות בהונות. בשלב זה אינה מסכימה לקטיעה. מצבה בשלב זה אינו מחייב התערבות ניתוחית דחופה, יש להמשיך מעקב. טיפול מקומי להמשיך בהמלצת הפלסטיקאים."
    7. ביום 4.8.15 התובעת עברה ניתוח קטיעת רגל שמאל בגובה תחת לברך וכריתת בהונות בכף רגל ימין, ועברה שיקום לאחר מכן.

 

חוות דעת המומחים הרפואיים

    1. התובעת הגישה חוות דעת בסוגיית האחריות ערוכה על ידי ד"ר חיים גרנות, מומחה ברפואה פנימית (להלן – ד"ר גרנות / מומחה התובעת). חוות דעתו התייחסה הן לאחריות בלינסון והן לאחריות טרם.
    2. המומחה קבע כי בפנייה הראשונה לבית חולים בלינסון נמצאו מספר ביטויי מחלה קליניות ומעבדתיות שהעידו שהתובעת סבלה מתסמונת ה- SEPSIS. על הרופא היה לאשפזה לצורך ניטור, להמשיך בטיפול בעירוי נוזלים, להתחיל בטיפול אנטיביוטי רחב טווח כמקובל בספסיס וכן להעלות אבחנות מבדלות לסיבת הספסיס.
    3. בהקשר זה נטען כי זיהום על ידי חיידק הריקציה הינה אחת האבחנות המבדלות שהיו צריכם להעלות בשל אופי הפריחה המפושטת, ובאשפוז הצוות הרפואי היה צריך להתחיל בטיפול ספציפי בזיהום זה עוד בטרם האבחון המעבדתי. הטעות בהערכת חומרת מחלתה על ידי המטפלים בבית חולים בלינסון ובטרם, וחוסר ההכרה שמדובר היה בתסמונת הספסיס הובילה לשחרור התובעת מהמסגרת הרפואית לה נזקקה, מבלי שהוענקו הטיפול וההשגחה הנדרשים במצב חירום זה, שאפשרה החמרת מחלתה לכדי SEVERE SEPSIS.
    4. עוד קבע המומחה כי מחלה זיהומית שלוותה בפריחה מקולו-פפולארית מפושטת אשר עירבה את כפות הרגלים והידיים, צריכה הייתה לעורר בקרב הרופאים את החשד הכבד שמדובר בקדחת כתמים ים תיכונית. כי ביטויי מחלתה של התובעת היו זהים בשלוש פניותיה אך החמירו לקראת פנייתה השלישית לבית חולים שיבא. תסמיני מחלתה והפריחה שעירבה את כפות הגפיים, הקיפוח ההמודינמי והחריגות בבדיקות המעבדה היו זמינים גם לרופאים שבדקו אותה בשתי הפניות הראשונות. תולדות המחלה וממצאיה החשידו מאוד לאפשרות המאוד סבירה שמדובר היה בקדחת כתמים ים – תיכונית. על הרופאים היה לאמץ חשד זה ולא לקבוע באופן נחרץ שמדובר היה בזיהום ויראלי, מבלי לבדוק אפשריות סבירות אחרות. האבחנה שמדובר בקדחת הכתמים הוחמצה בבלינסון ובטרם אך אומצה על ידי הרופאים בבית חולים שיבא ושם זכתה לטיפול המתבקש והמתאים. עוד קבע כי אבחנה וטיפול מוקדמים היו מביאים להחלמה מלאה של התובעת והיתה נמנעת הידרדרותה ל SEVERE SEPSIS עם סיבוכיו אשר הביאה בסופו של דבר לקטיעה מתחת לברך של רגל שמאל ולקטיעה חלקית של כף רגל ימין.
    5. הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית בתחום רפואה דחופה ערוכה על ידי פרופ' פנחס הלפרן (להלן – פרופ' הלפרן/מומחה הנתבעת).
    6. פרופ' הלפרן ציין בחוות דעתו כי קדחת הבהרות הינה מחלה נדירה יחסית בישראל, נגרמת על ידי אחד מזני חיידק RICKETTSIA CONORII. המחלה מועברת באמצעות קרציה מבעלי חיים לרוב כלבים. הואיל ולוקח לעיתים כמה שבועות עד שהיא מתבטאת לאחר העקיצה, קשה מאד לזכור את העקיצה וליצור קשר בינה לבין הופעת סימני המחלה. הסימנים הראשונים של המחלה אינם ספציפיים ומתבטאים בחום, כאבי ראש ופריחה. סימנים הקיימים בזיהומים נגיפיים רבים.
    7. פרופ' הלפרן הוסיף, כי התובעת הגיעה למוקד עם סיפור של ארבעה ימים חום, פריחה, כאבי גרון והקאות ללא כאב ראש. בעלה של התובעת היה מאושפז עם מחלה דומה מה שמרמז בעיקר על מחלה מדבקת. קדחת הבהרות אינה מחלה מדבקת בין בני אדם.
    8. פרופ' הלפרן קבע כי ההחלטה של הנתבעת לשחרר את התובעת לביתה באבחנה טנטטיבית של מחלה נגיפית, תוך מתן המלצות מפורטות ביותר להמשך מעקב וביקורת רפואית, היתה החלטה סבירה, ופירט החלטתו כדלקמן: מחלת התובעת נמשכה 4 ימים, הממצא החריג היחיד שהיה לחולה היה טכיקרדיה (עליית קצב לב בזמן מנוחה). בבדיקת מעבדה היתה טרומבופניה קלה 98,000, בדיקה גופנית ללא ממצא מדאיג, היתה במצב טוב בקבלה ובשחרור; התובעת נבדקה יום קודם בחדר מיון בבית חולים בלינסון ושוחררה עם אותם תסמינים. רמת הקריאטינין השתפרה מהביקור בבלינסון וירידה מינורית בטסיות; התובעת טופלה כמה שעות במוקד והיתה תחת השגחה, קיבלה נוזלים לוריד וחשה שיפור לאחר מכן התובעת שוחררה במצב מצוין עם הנחיות מאוד מפורטות אחרי מה לעקוב ומה לעשות במקרה של החמרה.

עדות התובעת וילדיה

    1. התובעת בתצהירה ציינה כי היא אינה זוכרת את פרטי האירועים, אלא רק זוכרת שלא הרגישה טוב במשך כמה ימים ולכן בנה אברהם לקח אותה למיון בבית החולים בלינסון, ולאחר מכן כשהמשיכה להרגיש לא טוב בנה אסף לקח אותה לטרם.
    2. התובעת התייחסה בתצהירה לקטיעה ברגליים, לסבל היום יומי כתוצאה מכך, לטיפול במשככי כאבים, במרפאת כאב, בקנאביס, בחבישות, הקושי בהתנהלות עם הפרוטזה, למעבר מדירה בקומה שלישית ללא מעלית לדירה עם מעלית בקרבה לבנה אברהם, לשיפוץ הדירה והתאמתה לצרכיה ולסיוע הנדרש בשל מצבה.
    3. בנה של התובעת אברהם התייחס בתצהירו לליווי התובעת לבית החולים בלינסון לאחר שראה שהיא חיוורת, מבולבלת ורועדת וכל גופה היה מכוסה פריחה אדומה, כי במיון התובעת ישבה כשהראש שלה וידיה שמוטים, וכי קיבל בהלם מוחלט את הודעת הרופא על שחרורה, כי התווכח עם הרופא שצריך לאשפזה.
    4. עוד התייחס בתצהירו לתקופת האשפוז, השיחרור, מעבר הדירה, והסיוע שניתן לתובעת על ידו ועל ידי אשתו אשר גרים במרחק דקות הליכה מדירה התובעת.
    5. בנה של התובעת אסף התייחס בתצהירו לליווי התובעת לטרם, וטען כי ביום 9.7.15 הגיע לבית הוריו לאחר קבלת טלפון בהול מאביו בשל מצבה של התובעת, הבחין שיש לה פריחה בידיים וברגליים, ליווה אותה עם מונית לטרם, ומאחר והיא לא יכלה לעמוד על הרגליים הכניס אותה לבדיקה עם כיסא גלגלים.
    6. הבן הוסיף כי האחות לקחה לתובעת מדדים ונתנה לה עירוי, וכאשר הרופא בדק אותה הוא אמר שמבחינתו נראה שהכל בסדר ושיחרר אותה ללא בדיקה מעמיקה.
    7. למחרת (שישי) נשאר לעשות עם הוריו את השבת בשל היעדר השיפור במצבה, כי בארוחת השבת התובעת לא אכלה ונראתה חלשה וחיוורת, ולמחרת בהיעדר שיפור במצב, ועל רקע דברי האב על התנהלות בית החולים בלינסון, הוא פינה אותה באמצעות אמבולנס לבית החולים שיבא, שם מצבה הדרדר, במוצ"ש היא הועברה למחלקה פנימית, ולאחר מכן הועברה מורדמת ומונשמת למחלקה לטיפול נמרץ.
    8. עוד התייחס בתצהירו לשיקום הממושך של התובעת, לכאבים, לתרופות, לקנאביס, ולגדיעת תכניות התובעת כאשר האירועים הנ"ל התרחשו בסמוך לאחר יציאתה לפנסיה.
    9. ביתה של התובעת הגישה תצהיר בו התייחסה, בין היתר, לתקופת האשפוז של התובעת, הניתוחים, השיקום, והשלכות הנ"ל על התובעת שבאו לידי ביטוי בכאבים, טיפולים תרופתיים וחוסר יכולת בביצוע פעולות יומיומיות, וכן התייחסה לעזרה שניתנת לתובעת על ידה בהסעות, בישולים, ניקיונות והבאת תרופות מבית מרקחת.
    10. הנ"ל עמדו על תמצית עדותם במהלך חקירתם הנגדית.

תצהיר הרופא המטפל מצד הנתבעת

    1. הנתבעת הגישה תצהיר עדות ערוך על ידי ד"ר סמארה אשר בדק את התובעת בטרם ביום 9.7.15 (התצהיר הוגש לא חתום ולא מאומת).
    2. ד"ר סמארה ציין בתצהירו כי מהתיעוד הרפואי עולה כי בשעה 18:35 התובעת הגיעה למרפאה, כאשר תלונתה העיקרית היתה חום גבוה, בטריאז' (הערכה ראשונית) בוצעו לתובעת בדיקות של סימנים חיוניים (חום, דופק, ל"ד), כי בשעה 18:46 לערך התובעת נבדקה על ידו ונטלה אנמנזה (תולדות החולה) שהועלתה על הכתב, לאחר מכן בוצעה בדיקה קלינית, בשעה 18:50 הופנתה התובעת לביצוע בדיקת שתן ודם ולקבלת עירוי נוזלים, ובשעה 19:08 הפנה את התובעת לביצוע ספירת דם ובדיקת קריאטנין (לתפקוד הכליות), בהמשך התייחס לבדיקות השונות שבוצעו והועלו על הכתב בגיליון הרפואי, כן עקב אחר תוצאות בדיקות הדם שחל שיפור בתוצאותיהן לאחר מתן העירוי לתובעת, ולאחר שהתובעת דיווחה על שיפור ניכר, ולאור התסמינים, מצבה בעת בדיקתה ובשים לב לעובדה שבעלה אושפז שבוע קוד לכן עם תסמינים דומים, האבחנה היתה כי מדובר במחלה ויראלית, ובשחרורה ציין כי מצבה בעת השחרור היה מצוין, והתובעת שוחררה עם הנחיות.

תמצית טענות הצדדים

    1. התובעת טענה בסיכומיה, כי אין חולק שהפריחה אצל התובעת עירבה את כפות הידיים והרגליים, כי רופא מטעם בלינסון הצהיר על כך בתצהירו כך שמדובר בעובדה מוגמרת.
    2. כל הנתונים שעמדו בפני הנתבעת היו חייבים להוביל למסקנה כי התובעת סובלת מספסיס על רקע זיהומי. התובעת הציגה את כל התסמינים שחייבו את האבחנה; ד"ר סמרה מטעם טרם השתמש בנתונים מבלינסון כ"בסיס" להערכת החולה ואבחונה והתעלם ממצאים שהלכו והחמירו בתוך פחות מ24 שעות; ערכי CRP גבוהים מבלינסון לא זכו להתייחסות ד"ר סמרה בזמן אמת ולא התבקשה בדיקה חוזרת (עמ' 74 לפר' מיום 16.5.22 ועמ' 75 רישא לפר'); לערך הCRP יש להוסיף ירידה בערכי PLT, חום שעלה, קצב נשימות וערכי הקריאטינין שנותרו מעל הנורמה, כסימנים נוספים התומכים בספסיס על רקע זיהומי; ד"ר סמרה התעלם מעליה בנויטרופילים מ-86^ ל-92%, ערך המופיע כתגובה לזיהום חיידקי בדם. עוד נטען כי אי יכולת התובעת לשתות גם זכה להתעלמות מוחלטת בביקורה בטרם; ד"ר סמרה הפנה את התובעת לבדיקת שתן המהווה מדד להתייבשות אך לא טרח לקבל את התוצאות שכן התרשם כי התובעת אינה מיובשת; נראה כי ד"ר סמרה היה שבוי תחת הקונספציה כי התובעת נדבקה מבעלה במחלה ויראלית.
    3. נטען כי לאור תסמיני התובעת בשילוב פריחה מפושטת מערבת את כפות הידיים והרגליים, היה על ד"ר סמרה לאבחן כי התובעת סובלת מספסיס ולהפנותה למיון להמשך טיפול; הטעות בשחרור התובעת ומבלי שקיבלה את הטיפול המתאים גרמה להחמרת הספסיס לכדי SEVERE SEPSIS.
    4. עם קבלת התובעת לבית חולים שיבא, אובחנה התובעת כסובלת מספסיס עם פגיעה רב מערכתית וקבלת טיפול מתאים. אילו התובעת היתה מקבלת טיפול מתאים עם פנייתה לטרם, ניתן היה למנוע את ההידרדרות במצבה של התובעת.
    5. באשר לחוות הדעת הנגדית מטעם הנתבעת, התובעת טענה לפערים קיצוניים בקביעותיו של פרופ' הלפרן בין חוות דעתו שהוגשה מטעם הנתבעת בתיק דנן לבין חוות דעת חיצונית שערך עבור תובע בתיק אחר (להלן: חוות הדעת החיצונית) וחקירתו (עמ' 8 לפר' מיום 1.5.22) כך שיש לקבוע כי אין לחוות דעתו כל משקל.
    6. הנתבעת שבה וטענה בסיכומיה כי בהתאם לנתונים שהיו בפניה לא היה מקום לאבחון ספסיס ו/או חשד לריקציה, אלא למחלה וירלית.
    7. כך למשל נטען כי בעלה של התובעת אשר היה עם סימנים דומים של חום ופריחה אושפז בבית החולים שיבא בחשד למחלת חום ויראלית ולא אובחן כמי שסובל מריקציה.
    8. בביקור התובעת בבלינסון ביום 8.7.15 על יסוד תלונות התובעת, תוצאות הבדיקה הקלינית והסימנים החיוניים, בדיקות הדם, בדיקות שני רופאים לרבות רופא עור, ומצבה הכללי נטען כי אבחונה של התובעת כסובלת ממחלה ויראלית היה סביר ולא עלה חשד לריקציה.
    9. לטענת הנתבעת לא ניתן לקבוע כי לתובעת היתה פריחה בכפות הידיים, שכן אם כך היה הדבר וגם לבעלה, אין זה סביר כי גם בלינסון וגם שיבא לא קישרו בין הפריחה לבין הריקציה, ועוד בהקשר זה נטען כי אין לקבל את האמור בתצהירו של ד"ר פריד מטעם בלינסון כי התובעת סבלה מפריחה בכפות הידיים, שכן התצהיר אינו מאומת והוא לא התייצב לחקירה נגדית.
    10. לטענת הנתבעת גם מתיעוד הרשומה הרפואית של התובעת בבוקר יום 9.7.15 בקופת החולים שבו הרופאה המטפלת הנחתה את התובעת לבצע בדיקת דם חוזרת ובמקרה של חוסר שיפור או החמרה כי עליה לחזור לביקורת בחדר מיון לקבל נוזלים, הרושם הוא כי לאור ההנחיות הנ"ל מצבה של התובעת לא היה חריף.
    11. באשר לביקור התובעת בטרם בערב יום 9.7.15 נטען כי בתוך מספר דקות מקבלתה התובעת התקבלה על ידי האחות, נלקחו סימנים חיוניים, בוצע תשאול ראשוני, והוזמנו בדיקות שתן, דם, ניתן עירוי נוזלים, בסמוך לאחר מכן התובעת נבדקה על ידי ד"ר סמרה, והוזמנה ספירת דם חוזרת ובדיקת קריאטין, ניטלה אנמנזה, בוצעה בדיקה קלינית מקיפה, נסקרו בדיקות הדם והשתן, ולאחר קבלת העירוי, כאשר צוין כי התובעת מדווחת על שיפור ניכר, התובעת שוחררה כשעתיים לאחר קבלתה עם המלצות שונות.
    12. באשר לפינוי התובעת לבית החולים שיבא ביום שבת בצהריים בתאריך 11.7.25 הנתבעת טוענת כי הדבר נעשה לאור ההחמרה במצבה של התובעת ותסמינים נוספים כגון שילשול, כאשר בתחילה לא עלה חשד של ריקציה חרף המצבה שהוחמר, ורק לאחר כשלוש שעות התגבשה מסקנה כי מצב התובעת מתאים יותר לאלח דם מאשר ל TTP (מחלת דם קשה) ועלה חשד ראשוני לספסיס והוא אינו מוזכר בהקשר של ריקציה; כן נטען כי ככל שהיתה לתובעת פריחה על כפות הידיים כיצד שיבא לא חשדו באופן מיידי בריקציה;
    13. בשעה 20:38 התובעת אושפזה בפנימית ו' ונמסרו פרטים חדשים שלא נמסרו בבלינסון או בקופת החולים או בטרם; בשלב זה, התובעת כבר היתה באלח דם חמור עם פגיעה דה פקטו באיברי מטרה; רק כשהועלה חשד ראשוני כאבחנה מבדלת לריקציה ניתנה לראשונה הוראה להוסיף דוקסילין, אנטיביוטיקה מתאימה לטיפול בחיידק ריקציה;
    14. למחרת בשעה 14:00 התובעת נכנסה לראשונה לשוק ספטי והועברה לטיפול נמרץ, ובמהלך הימים שלאחר מכן מצבה הוחמר עד לכריתת רגל שמאל מתחת לברך וכריתת עצמות מסרק בכף רגל ימין;
    15. לטענת הנתבעת מומחה התובעת התעלם בחוות דעתו מנדירותה של ריקציה ומכך שטיפלו בבעלה עם אותם תסמינים, המומחה ערבב בין הרשומה בבלינסון לרשומה בטרם, התעלם מביקורה בקופת החולים והמאמרים אליהם מסתמך אינם רלוונטים לקביעותיו.
    16. נטען כי גם בבית חולים שיבא לקח לצוות הרפואי המעורב זמן להגיע לאבחנה המבדלת וגם זאת רק לאחר שהתובעת היתה באלח דם חמור עם פגיעה באיברי מטרה.
    17. בהתאם לכך, נטען על ידי הנתבעת כי הסטנדרט הרפואי של מומחה התובעת אינו אלה חוכמה שבדיעבד חסרת כל אחיזה במציאות; הסימנים המהותיים אליהם מכוון ד"ר גרנות בחוות דעתו כגון פריחה בכפות הידיים, לא היו בשיבא, ואם היו לא היה בהם די כדי ששיבא יאבחנו מיד או במהירות אלח דם ובהמשך ריקציה שגרמה לאלח דם; אין בסיס לקביעות הרפואיות שהעלה ד"ר גרנות, בבית חולים שיבא תוצאות בדיקות הדם היו חמורות יותר וגם אז אלח דם אובחן רק לאחר כשלוש שעות.
    18. באשר לרופא הנתבעת, נטען כי ד"ר סמרה לא התרשל, מדובר בתובעת שיום קודם ביקרה בבית חולים בלינסון ואובחנה כסובלת מזיהום ויראלי, לכך יש להוסיף את האנמנזה של בעלה שהוערך גם הוא בבית חולים שיבא כסובל ממחלת חום ויראלית. לא היו דגלים אדומים לאלח דם;
    19. כאשר ניתן לתובעת דוקסילין התובעת כבר היתה בספסיס חמור עם פגיעה באיברי מטרה; בהנחה והתובעת היתה מפונית מטרם לבית חולים בלינסון או שיבא, אין דרך לדעת כיצד בית החולים היה נוהג; בלינסון התרשלה והרשומה של שיבא תומכת בעמדה זו, בלינסון יצרו מיסוך כאשר אבחנו את מצבה של התובעת כויראלי; לתובעת עצמה היה חלק משמעותי בתוצאה הסופית;
    20. לטענת הנתבעת אם לאחר יומיים מהבדיקה בטרם, כשמצבה של התובעת גרוע וחמור באופן ניכר ממצבה בטרם, כאשר היא מגיעה באמבולנס ולא בכוחות עצמה, הרופאים בשיבא אבחנו ספסיס רק כשלוש שעות לאחר הגעתה וריקציה רק לאחר כשש וחצי שעות מאז הגעתה (כאבחנה מבדלת), אזי לשיטתה אין למצוא דופי בהתנהלות בטרם (הנתבעת הפנתה בעניין זה לעדות מומחה התובעת בעמ' 40-46 לפר').
    21. באשר לחוות דעת מומחה הנתבעת פרופ' הלפרן שניתנה בתיק אחר, הנתבעת טענה כי לאור בחירת התובעת שלא לחקור את פרופ' הלפרן על חוות הדעת החיצונית, כמצוות בית המשפט המחוזי במסגרת בר"ע שהוגשה בעניין (רע"א 21275-11-22), התובעת לא יכולה להיבנות בתיק דנן מהפערים בנתונים ובמדדים האובייקטיביים לכאורה הנזכרים בשתי חוות הדעת, ומכל מקום מדובר במקרים שונים.
    22. באשר לסוגיית הקשר הסיבתי הנתבעת טענה כי התובעת לא ביססה את הטענה שלו היתה מופנית לחדר המיון על ידי טרם מאן דהוא היה מאבחן ריקציה ואין די בטענה לפיה היה צורך באבחון אלח דם, שכן הטיפול באלח דם אינו זהה לטיפול בריקציה, וכי היתה נדרשת הידרדרות במצבה (כפי שהיה עת הגיעה לשיבא) על מנת שינתן לה דוקסילין.
    23. באשר לחלוקת האחריות, הנתבעת סבורה כי לא נפל פגם בהתנהלותה או בהתנהלות בלינסון, אולם ככל שתתקבל חוות דעת התובעת יש לקבוע כי רשלנות בלינסון זהה לרשלנות הנתבעת, וככל שתתקבל עדותו של אברהם אזי רשלנות בלינסון חמורה שבעתיים לרבות לנוכח יצירת מיסוך כאשר אבחנו את מצבה של התובעת כויראלי.
    24. כן נטען לאחריותה של רופאת התובעת בקופת חולים כללית שלא בדקה את התובעת וההפניה שמסרה לתובעת גם היא יצרה מיסוך בפני רופא בטרם.
    25. באשר לאשם התורם – נטען כי לתובעת חלק משמעותי בתוצאה הסופית, וזאת לנוכח עדות בניה של התובעת להחמרה במצבה של התובעת בעיקר ביום שישי ושבת, כך שהשתהותה בפנייה לבית החולים רק בשבת בצהריים הביאה לעיכוב משמעותי לפחות בן יומיים באבחון מצבה.

דיון והכרעה

    1. כללי – בתביעת נזיקין ברשלנות רפואית יש להוכיח את יסודות הרשלנות, נזק, וקשר סיבתי עובדתי ומשפטי ביניהם. חובת זהירות מושגית בין רופא למטופל הוכרה בפסיקה (ראו ע"א 11035/07 שירותי בריאות כללית נ' אביטן (20.7.2011); ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פד"י נ(3) 784), ו" הכללים בדבר קביעת חובת הזהירות הקונקרטית בין רופא למטופל מתפתחים ממקרה למקרה", כאשר "ההתרשלות מבוססת על עיקרון הסבירות, ונבחנת לפי האמצעים שיש לנקוט על מנת להבטיח את שלומו של הניזוק, בהתאם לאמצעים שהיה רופא סביר נוקט בנסיבות העניין" (ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופ' יובל הרישנו (28.11.2007)).
    2. כן נקבע כי מבחן "הרופא הסביר" איננו מבחן של "חכמה בדיעבד" אלא בחינת סטנדרט הטיפול הרפואי בשעת מעשה ובהתאם למקובל באותה השעה (ע"א 5787/08 קפאח נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות (10.8.2010).
    3. בהקשר זה יש לומר כי האחריות המוטלת על רופא אינה אחריות מוחלטת הנקבעת על פי התוצאה, ולא כל החלטה במסגרת הטיפול הרפואי, אשר בדיעבד מתבררת כמוטעית היא בגדר טיפול רשלני, אלא על הרופא מוטלת החובה לנהוג במקצועיות ובמיומנות, תוך בחינתם ושקילתם של כלל השיקולים הרלוונטיים בהתאם לידע הרפואי וסטנדרט הטיפול המקובל באותה עת, וחובה זו היא שתיבחן בעת קביעת הרשלנות.

אדני הטלת החבות

    1. לאחר שסקרתי את השתלשלות הטיפול הרפואי, ובחנתי את ראיות הצדדים, את חוות הדעת וטענות הצדדים, אני סבור כי לאור הנתונים שעמדו בפני הנתבעת, הנתבעת התרשלה כלפי התובעת במסגרת הטיפול הרפואי שניתן לה על ידה, ולהלן פירוט אדני הטלת החבות.
    2. תוצאות בדיקות המעבדה – מעיון בסיכום הרפואי מבלינסון ובתוצאות המעבדה שהיו בפני רופא בטרם (עמ' 75 לפר') ומעיון בתוצאות הבדיקות שנעשו בטרם נמצא כי היתה עליה במדד החום, עליה בדופק, לחץ הדם היה נמוך, היתה ירידה בטסיות (PLT), עליה בנויטרופילים, ערך גבוה מהנורמה של קריאטנין, ירידה במספר הלימפוציטים, ערך גבוה בבדיקת CRP ופריחה מקולרית מפושטת. גם רופא הנתבעת וגם מומחה הנתבעת התייחסו בחקירתם הנגדית להיות חלק מערכים אלו מוגברים (עמ' 74 לפר' מיום 16.5.22, עמ' 81 לפר' מיום16.5.22, עמ' 9 לפר' מיום 10.5.22).
    3. פריחה בכפות הידיים – מחומר הראיות עולה כי התובעת סבלה מפריחה, בין היתר, בכפות הידיים. כך צוין ברישום בבית החולים בלינסון. המחלוקת הפרשנית בין הצדדים באשר למשמעות הרישום נשמטת לאור התייחסותו המפורשת של ד"ר סבאח במסגרת תצהירו החתום שהוגש לבית המשפט מטעם בלינסון שם ציין (סע' 12) כי "בבדיקת העור מצאתי פריחה מפושטת, העוברת בלחיצה, המערבת את הגב והגפיים, כולל כפות הידיים והרגליים, המורכבת מפפולות (קשריות) ומקולות אריתמיות (כתמים)". יש קושי לקבל את עמדתה של הנתבעת להיעדר ערך ראייתי לתצהירו של ד"ר סבאח מאחר ולטענתה התצהיר הוגש חתום אך לא מאומת והוא לא נחקר עליו, וזאת מאחר והתצהיר שהוגש מטעם הנתבעת עצמה הוגש גם לא חתום וגם לא מאומת והיא לא ביקשה לחקור את ד"ר סבאח על תצהירו. נושא זה מקבל חיזוק גם מעדות בנה של התובעת אסף שליווה אותה לטרם אשר הבחין בפריחה בכפות הידיים. כן יצויין כי מעדות רופא הנתבעת עלה כי אם היתה פריחה בכפות הידיים והרגליים יום לפני בבלינסון סביר להניח שתהיה גם יום למחרת (עמ' 54-55 לפר' מיום 16.5.22).
    4. מצבה הגופני של התובעת – התובעת הגיעה לטרם ביום חמישי כאשר היא סובלת מחום במשך מספר ימים מיום ראשון. מצבה הקליני של התובעת היה במגמת הידרדרות. בנה אברהם שליווה אותה לבלינסון העיד כי ראשה וידיה היו שמוטים והיה בהלם כי שוחררה, בנה אסף נקרא למחרת לפניית אביו לקחת את התובעת שוב לבדיקה לאור הידרדרות במצבה כך שהיא לא יכלה לעמוד על הרגליים ונויידה לטרם באמצעות כיסא גלגלים. עוד יש לתת את הדעת לאינטרקציה שהיתה לתובעת בתוך 24 שעות עם 3 גורמים רפואיים, דבר המסביר את ההחמרה במצבה.
    5. הסטנדרט הרפואי המקובל בטיפול בחולה עם חשד לזיהום ויראלי/נגיפי עד לאבחנה מבדלת לריקציה נזכר בפסק הדין בת.א. (ת"א) 36137-10-11 פלוני נ' מרכז רפואי צאנז (24.8.2016) ע"י כב' הש' ר. חיימוביץ, ושם נקבע, בין היתר:

"12. אינני מקבל את טענת התובע. אין ראיה לכך שפריחה בגב ובעכוז אופיינית לריקציה וגם המומחים מטעם התובע אינם טוענים זאת. מומחה בית-המשפט העיד שפריחה מסוג זה אינה אופיינית למחלה (עמ' 85, 21) ואינה מצדיקה מתן דוקסילין (עמ' 86, 1). התובע מפנה בסיכומיו לדברי המומחה כביכול היה מקום לתת טיפול ייעודי כבר ב-27/7 (עמ' 75, 1-4), אולם קריאת הפרוטוקול מגלה כי תשובה זו ניתנה לאחר שהוצג למומחה מצג שגוי כי כבר ביום זה הופיעה פריחה אופיינית בידיים. כשהובהר שהפריחה הופיעה בעכוז ובגב בלבד חזר בו המומחה והדגיש כי על בסיס נתונים אלה לא ניתן היה לאבחן ריקציה ולא היתה הצדקה לשינוי הטיפול התרופתי רחב הטווח. לדבריו נקודת הזמן שבה היה מקום לשנות את הטיפול היא רק לאחר הופעת פריחה בידיים (עמ' 125, 22-24). המחלוקת, כולל הערות בית-המשפט, מפורטת בעמ' 126-130.

13. חשוב להבהיר – אני מקבל את עמדת המומחים מטעם התובע כי נוכח שכיחותה של ריקציה באזור השרון ובשל התסמינים שהופיעו היה מקום לחשוד בריקציה וכן את עמדתם כי כשמופיעים סימנים לריקציה יש לתת דוקסילין גם ללא אישוש סרולוגי. אלא שהמסמכים הרפואיים מלמדים כי כך בדיוק עשה הצוות הרפואי. הריקציה "הייתה רשומה בראש רשימת המחלות באבחנה המבדלת" (חוות דעת המומחה) אך באותה עת התסמינים היו עדיין כלליים מדי וניתן היה לשייכם למגוון מחלות. המידע שהיה בפני הצוות הרפואי בזמן אמת הספיק כדי לחשוד בריקציה ולא היה בו די כדי לקבוע אבחנה וודאית יותר. שוכנעתי כי במצב זה, בהעדר סימנים אופיניים או שינוי מהותי במצבו הרפואי של התובע, כשהתובע חשוף למחלות חום נוספות, החלטת הצוות הרפואי על המשך אשפוז וטיפול באנטיביוטיקה רחבת טווח שנועדה למנוע מגוון מחלות הייתה סבירה. ואכן, למחרת הופיעו סימנים אופניים לריקציה וניתן טיפול מתאים למרות שתרביות הדם (האישוש הסרולוגי כהגדרת ד"ר כץ) חזרו שליליות. הצוות נהג אפוא בדיוק כפי שממליצים מומחי התובע. "

בהמשך פסק הדין בית המשפט התייחס לממצאים ולטיפול שניתן (שם) ביום שלמחרת.

"14. הופיעה פריחה בכפות הידיים שהיא אופיינית לריקציה.

15. לכן הופסק הטיפול ברוצפין והחל טיפול בדוקסילין שהיא, כאמור, האנטיביוטיקה הייעודית לטיפול בריקציה. במקביל הופנה התובע לייעוץ המטולוגי (ד"ר טולטוב) שהמליץ על המשך הבירור הזיהומי.

16. כל המומחים מסכימים כי מתן דוקסילין בשלב זה הייתה הפעולה הנכונה."

    1. הנה כי כן הסטנדרט הרפואי המקובל כאשר ישנו חום ממושך, בדיקות מעבדה שמצביעות על תהליך זיהומי, פריחה והתרשמות ממצב קליני מדרדר, יש להורות על אשפוז לצורך המשך בדיקות ומעקב, מתן אנטיביוטיקה רחבת טווח, לערוך אבחנה מבדלת, וכאשר ישנם סימנים אופיניים לריקציה, גם טרם אישוש סרולוגי, יש להתחיל טיפול בדוקסילין, התרופה הייעודית.
    2. לאור מצבה של התובעת כפי שהיה בביקורה בטרם, לאור גיליון הבדיקות שנערך בבלינסון והיה בידיעת הרופא בטרם, לאור תוצאות הבדיקות בטרם, לאור ההידרדרות במצבה הקליני של התובעת, ולאור סימני הפריחה, מצופה היה כי רופא בטרם, גם אם לא חשד בריקציה, יאבחן כי התובעת מצויה בספסיס ויורה על הפנייתה לבית חולים להמשך מעקב, אבחון וטיפול נדרש, וזאת חרף האבחון (השגוי) של בעלה ששוחרר עם סימנים כביכול זהים. מצבה של התובעת היה צריך לעמוד בפני עצמו לצורך קבלת האבחון והטיפול הנדרשים.
    3. בהקשר זה חוות דעת מומחה התובעת עדיפה בעיני לעניין הסימנים שהיו אצל התובעת והמשך הטיפול הנדרש התואמים את הסטנדרט הרפואי המקובל (ראו גם עמ' 55 לפר' מיום 14.4.22), כאמור, והן לאור הקשיים שעלו בחוות דעת מומחה הנתבעת וחקירתו, לרבות לנוכח חוות הדעת החיצונית אשר לא תאמה במשמעות שניתנה למדדים בחוות דעתו בתיק דנן.
    4. כך למשל צויין בחוות הדעת החיצונית כי רמת CRP של 7.85 היא רמה מוגברת מאוד ומהווה מדד למצב זיהומי ומלמדת לרוב על זיהום חיידקי ולא נגיפי (במקרה דנן רמת ה CRP הייתה 33), כן בעניין זה חקירת המומחה הלפרן בעמ' 8 לפר' מיום 10.5.22). כן נטען בחוות הדעת החיצונית כי ערך טסיות הגבוה מ 117,000 והיפונתרמיה של 130 מעידים על זיהום חיידקי ומחייבים העלאת חשד לריקציה, במקרה דנן נמדדו ערכי טסיות של 98,000 והיפונתרמיה 133, ולעניין זה התייחס המומחה הלפרן בעמ' 9 לפר' מיום 10.5.22 [ראו לעניין זה החלטת כב'ק הש' ויצמן בבר"ע שהוגשה לעניין צירוף חוות הדעת החיצונית כראייה, רע"א (מרכז) 21275-11-22 פלונית נ' טיפול רפואי מיידי (טר"מ) בע"מ (4.12.2022)].
    5. על אף שהמומחה לא זומן על ידי התובעת לחקירה משלימה על חוות הדעת החיצונית, בסיכומי הנתבעת לא ניתן הסבר מניח את הדעת לפערים אלו, שממילא איני נדרש אליהם לאור הסטנדרט הרפואי המקובל שנדרש כאמור באירועים דנן.
    6. היעדר אשם תורם – איני מקבל את טענת הנתבעת כי יש להטיל אשם תורם על התובעת. התובעת פנתה לבית החולים בלינסון ושוחררה בחשד לזיהום ויראלי. למחרת בבוקר היא יצרה קשר עם קופת החולים ומשהידרדר מצבה פנתה בו ביום לנתבעת אשר הורתה על שחרורה, ובהמלצת השחרור צוין כי ככל הנראה התובעת סובלת מזיהום נגיפי (וירלי) שיחלוף מאליו ללא טיפול וכי עליה להיבדק על ידי רופא המשפחה בקופת חולים אם החום לא ירד בתוך יומיים. ואכן התובעת פנתה לשיבא לאחר פחות מיומיים. כאשר בלינסון וטרם עורכים בדיקות לתובעת ומשחררים אותה בקביעה שמדובר בזיהום ויראלי שיחלוף מאליו ללא טיפול, לא ניתן לייחס לתובעת השתהות ואשם תורם על כך שהיתה קשובה לאבחוניהם והמלצתם, ואכן כאשר מצבה הוסיף והידרדר עוד יותר פנתה שוב כמצופה לבית החולים.
    7. הקשר הסיבתי – אני מקבל את עמדת מומחה התובעת כי עם העלאת חשד ממשי לריקציה מתן טיפול ייעודי באמצעות דוקסילין היו מונעים את הידרדרותה ל SEVERE SEPSIS עם סיבוכיו אשר הביא בסופו של דבר לקטיעה (ראו עמ' 55 לפר' מיום 14.4.22, עמ' 43 לפר' מיום 10.5.22). כאמור, השיהוי בפניית התובעת לטיפול בשיבא נעוץ באבחונים השגויים של בלינסון ושל הנתבעת כי היא סובלת מזיהום ויראלי שיחלוף מאליו.
    8. למקרא טענות הנתבעת נדמה כי לשיטתה מתן טיפול ייעודי בדוקסילין בשלב החשד לריקציה כאבחנה מבדלת טרם אישור סרולוגי יתכן רק בשלב שהחולה מצוי בספסיס חמור ולאחר פגיעה באיברי מטרה, וזאת אין לקבל.
    9. חלקה של הנתבעת בחבות – לאור ההסדר אליו הגיעה התובעת עם בית חולים בלינסון ובהתאם להלכת נון, רע"א 4474/20 נון יהודית נ' משה הרשקוביץ ואח', יש להידרש לחלקה של הנתבעת באחריות.
    10. התובעת טוענת כי לנתבעת החלק העיקרי באחריות, וזאת בניגוד להלך הדברים בכתבי הטענות, חוות הדעת וראיותיה (שהוגשו טרם הסדר הפשרה), ומנגד טרם טוענת כי חלקה, אם בכלל, נמוך מחלקה של בלינסון לאור המיסוך שיצר בית החולים באבחון של מחלה ויראלית.
    11. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ולאור שרשרת הטיפול הרפואי שהוצגה לעיל, וכן הפרקטיקה הנהוגה באבחון וטיפול בריקציה, אני סבור כי יש להעמיד את חלקה של הנתבעת על שיעור של 40%, כאשר החלק העיקרי מונח לפתחה של בלינסון, כאשר לאור הנתונים שהיו בפני בלינסון, לרבות, הודאת הרופא המטפל מטעמה בתצהירו כי היתה פריחה בכפות הידיים, היה על בית החולים להורות על אשפוזה ומתן טיפול ייעודי, ובכך יכלה להימנע ההידרדרות במצבה של התובעת עם שחרורה באבחון של מחלה ויראלית אשר תרם, גם אם באופן לא מוצדק, לאבחון דומה בטרם.

הנזקים

 

    1. התובעת ילידת 1948 בת 77 כיום.
    2. התובעת הגישה מטעמה חוות דעת ערוכה על ידי פרופ' אלי איסקוב, מומחה ברפואה פיזיקלית ושיקום.
    3. פרופ' איסקוב ציין בחוות דעתו כי התובעת אינה עובדת ואין ביכולתה לנהוג בשל מצבה הרפואי ופירט את צרכיה הרפואיים והשיקומיים.
    4. כמו כן, פרופ' איסקוב קבע לתובעת בחוות דעתו את הנכויות הבאות: 50% נכות בגין קטיעת רגל שמאל מתחת לגובה הברך לפי סעיף 47(7)(ב) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ו – 1965 (להלן – תקנות המל"ל), 25% נכות בגין קטיעת כף רגל ימין דרך עצמות המסרק, לפי סעיף 49(7) לתקנות המל"ל, 30% נכות בגין קשיון לא נוח של מפרק הקרסול מימין לפי סעיף 48(3)(ג) לתקנות המל"ל ו- 10% נכות בגין צלקות מכאיבות ומכערות בכף רגל ימין לפי סעיף 75(1)(ב) לתקנות המל"ל. לתובעת נקבעה נכות זמנית בשיעור 100% מיום 8.7.15 עד ליום 31.8.16 בגין אשפוזים ממושכים כולל קטיעת רגל שמאל מתחת לברך, קטיעה חלקית של כף רגל ימין ותקופת שיקום תותבי ממושך.
    5. לטענת התובעת בעקבות הקטיעה ברגלה השמאלית ובכף רגלה הימנית היא הפכה לנכה התלויה לחלוטין בעזרת הזולת, וכיום היא סובלת מכאבי פאנטום, מצב רוח ירוד, דימוי עצמי נמוך, קושי בתפקוד יומיומי, ירידה באיכות החיים ופגיעה קשה בעצמאותה, ולפיכך יש להעמיד את נכותה התפקודית על 100% נכות.
    6. הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית ערוכה על ידי ד"ר ערן תמיר, מומחה לכירורגיה אורתופדית ושיקום.
    7. ד"ר תמיר ציין בחוות דעתו כי התובעת עברה קטיעה מתחת לברך שמאל וקטיעת מחצית כף רגל ימין. ולאחר התאמת תותבת סטנדרטית לרגל שמאל ונעליים אורתופדיות בבניה אישית התובעת עברה שיקום הליכה מוצלח, וכיום מסוגלת לתפקד באופן עצמאי אך היא מתקשה בתפקוד ודרגת תפקודה נמוכה.
    8. כמו כן, ד"ר תמיר אמד את נכויות התובעת כדלקמן: 50% נכות בגין קטיעה דרך שוק שמאל. 25% נכות בגין קטיעה דרך עצמות המסרק בכף רגל ימין. 10% נכות בגין פגיעה בינונית בעצב הטיביאלי בכף רגל ימין. לטענתו התובעת לא סובלת מקישיון לא נוח של קרסול רגל ימין, ומאחר והצלקות בכף רגל ימין אינן מכאיבות או מכערות שכן אינן חשופות כביכול בשל נעל גבוהה לא קיימת נכות בגין צלקות. סך הנכות המשוקללת הצמיתה לשיטתו 70% נכות, בנוסף קבע נכות זמנית בשיעור של 100% בגין אשפוזים בין התאריכים 11.7.2015 – 1.8.2016.

עזרת צד ג' – עבר ועתיד

 

    1. התובעת מפנה לחוות דעת המומחה מטעמה פרופ' איסקוב בה קבע כי לאחר אירועי התביעה התובעת נהיתה תלויה בעזרת הזולת לביצוע פעולות היומיום (ADL) ומפנה לחקירתו בעניין (עמ' 94 לפר' מיום 14.6.22), ובאשר לפעולות משק הבית (IADL) כי התובעת מוגבלת בפעולות הכרוכות בכפיפה, והרמת חפצים כבדים, ועמידה יציבה לאורך זמן, ובכלל זה, כביסה, בישול, קניות וכיוב', ובהתאם העריך כי התובעת זקוקה לעזרה בהיקף של 5 שעות ביום, כאשר נטען כי במהלך הראיות התברר כי התובעת נזקקת ל- 8 שעות עזרה ביום, דהיינו, 57 שעות שבועיות.
    2. לטענת התובעת מומחה הנתבעת בחקירתו אישר היקף סיוע זה שעתיים בבוקר, שעה וחצי הסעה לפיזיותרפיה והתניידות, ארוחת צהריים חצי שעה, ליווי ביציאה אחה"צ, סיוע בארוחת ערב ומקלחת כשעתיים (עמ' 117-118 לפר').
    3. בנוסף נטען כי התובעת נעזרת במבשלת למשך 4 שעות שבועיות, נעזרת בילדיה כחמש שעות שבועיות.
    4. בהתאם לכך עותרת התובעת לפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר מתקופת אשפוזה ועד לשחרורה ממחלקת השיקום במשך של 5.5 חודשים לפי 8,000 ₪ לחודש – 44,000 ₪, ממועד שחרורה ועד היום לפי 228 שעות בחודש X 50 ₪ לשעה X 85 חודשים – 969,000 ₪, ומהיום ועד תום תוחלת חיים 11,400 ₪ X 101.33 (מקדם היוון 1117 חודשים) – 1,155,162 ₪, וסה"כ עזרת צד ג' לעבר ולעתיד הוערכה על ידי התובעת בסך של 2,124,162 ₪.
    5. יצויין כי בהתאם לקביעת המוסד לביטוח לאומי התובעת מקבלת גמלת סיעוד בהיקף של 19 שעות שבועיות, ובעניין זה אף הוגשה על ידי הנתבעת חוות דעת אקטוארית ביחס לתגמולי המל"ל. בסמוך למתן פסק הדין הנתבעת הגישה חוות דעת עדכנית בה צויין כי התובעת מקבלת 21 יחידות שירות שבועיות.
    6. לטענת הנתבעת בשל גילה של התובעת ומחלת רקע של סכרת ממנה סבלה, כמו גם לאור מצבו הרפואי של בעלה לו נכות בשיעור של 100% כפי שעלה בעדויות (עמ' 151 -152 לפר' 14.4.22), העזרה שניתנת לתובעת אינה חורגת מהעזרה שהם היו מספקים לה ולבעלה.
    7. כן נטען כי מחקירת ילדי התובעת עלה כי עזרתם היא מוגבלת ובאה לידי ביטוי בעיקר בסופי שבוע ופעם בשבוע לקניות (עמ' 191, עמ' 95 לפר').
    8. בהתאם לכך מוערכת עזרת צד ג' על ידי הנתבעת בשיעור של 250,000 ₪ לעבר ולעתיד.
    9. התובעת סובלת מקטיעת רגל שמאל מתחת לברך ומקטיעה בכף רגל ימין. הפגיעה התפקודית הקשה ממנה סובלת התובעת מגבילה אותה בביצוע מרבית פעולות היומיום ופעולות משק הבית, וכפי שעלה מתצהירי התובעת וילדיה ועדויותיהם. התובעת עברה דירה בשל מצבה למקום קרוב לילדה על מנת שתוכל להיעזר בו. באשר למצבו הרפואי של בעלה, אשר גם הוא מצריך את טיפול הילדים, אולם בנסיבותיה האישיות של התובעת נגרעת ממנה היכולת להסתייע בבעלה, ולפיכך גם עזרה מוגברת זו של ילדי התובעת, אשר ניתנת מעבר לעזרה רגילה תילקח בחשבון, בהתאם לפסיקה [ע"א 5774/95 שכטר נ' כץ, מיום 19.11.1997)].
    10. לנוכח אופי הנכות והמגבלה התפקודית והיקף הצורך בעזרה אני סבור שיש לפסוק לתובעת פיצוי בסכום של 8,000 ₪ לחודש, לעבר ולעתיד (כארבע שעות וחצי עזרה ביום). לפיכך זכאית התובעת לפיצוי לעבר מיום שחרורה משיקום 21.12.2015 ועד היום (116 חודשים) לסכום של 928,000 ₪ לעבר, וכן בסכום של 600,000 ש"ח ₪ לעתיד (תוך הפחתה מסויימת בשל ההנחה כי ממילא היתה נזקקת לעזרה מוגברת בתום חייה). סך הפיצוי לו זכאית התובעת תחת ראש נזק זה הוא 1,528,000 ש"ח.

ציוד רפואי ושיקומי

    1. תותבת – התובעת עותרת לקבלת פיצוי בגין עלות תותבת קלת משקל שהומלצה בחוות הדעת על ידי מומחה התובעת, אשר לטענתה הינו בר הסמכא בתחום (עמ' 86 לפר'), שעלותה 91,906 ₪ (עמ' 72 למוצגים), להחלפה כל 3 שנים, ובשיעור של 275,718 ₪.
    2. עוד טענה התובעת להחזר הוצאות בגין בית הגדם לעבר ולעתיד (33,726 ₪), נעליים אורתופדיות בהתאמה אישית לעבר/עתיד (4,862 ₪), כיסא גלגלים (576 ₪), כרית ישיבה עבר/עתיד (7,500 ₪), מזרן סיליקון (6,138 ₪), כיסא רחצה (200 ₪), קביים ומקל הליכה (700 ₪).
    3. מומחה הנתבעת חלק בחוות דעתו על סוג התותבת שהומלצה על ידי מומחה התובעת, וטען כי היא אינה מתאימה לתובעת בשל דרגת תפקודה הנמוכה של התובעת ופגיעתה בשתי הרגליים, כך שאינה יכולה לנצל את הפונקציונאליות של תותבת משוכללת, וכי התותבת המומלצת לתובעת היא מודולרית עם בית גדם חיצוני קשיח ובית גדם פנימי מסיליקון עם פין נעילה, הממומן לתובעת, להחלפה כל 4 שנים.
    4. באשר לנעליים קבע כי התובעת אכן זקוקה לנעליים בהתאמה אישית אולם היא זכאית למימון דרך משרד הבריאות, וממילא לנעל אין שחיקה מוגברת לאור שימוש מוגבל של עמידה/הליכה בקצב איטי למשך שעתיים ביום. עוד קבע כי התובעת זכאית ממשרד הבריאות למימון מיטה חשמלית מתכווננת, כיסא גלגלים, כיסא רחצה והליכון.
    5. הנתבעת טענה בסיכומיה כי מומחה התובעת נזכר לספר בעדותו כי משרד הבריאות משתתף בעלויות של תותבות והתובעת משתתפת ב- 10% והיתר זה במימון קופת חולים (עמ' 153 לפר'), כך שהעלות מסתכמת באלפי שקלים בודדים.
    6. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והאסמכתאות לעניין חלק מההוצאות הנטענות הנ"ל, אני סבור כי התובעת זכאית לקבל את התותבת, בית הגדם, הנעליים וכיסא הגלגלים המותאמים לצרכיה במימון משרד הבריאות, כאשר התובעת נדרשת לשאת בדמי ההשתתפות העצמית, כפי שעשתה בעבר ובהתאם לקבלות שהציגה (ראה עמודים 67-70 למוצגי התובעת שם בקבלות עבור תותבת, החלפת גדם וגרב אליהם הפנתה התובעת צויין כי התשלום הוא בגין 10% השתתפות עצמית).
    7. לפיכך אני מעריך את הוצאות התובעת ברכיבים אלו, בשל דמי ההשתתפות העצמית אותם תאלץ התובעת לשלם וכן הוצאות נלוות נוספות בשל מצבה ברכיבים שפורטו לעיל בהתאם לקבלות שהוצגו, לעבר ולעתיד, בסך כולל של 40,000 ₪.

הוצאות רפואיות ופרא-רפואיות

    1. התובעת טוענת כי בשל מצבה הרפואי היא נדרשה ותידרש לאורך השנים להוצאות עבור ייעוצים פרטיים שונים בתחום הפלסטיקה, והשיקום, מומחי קטועי גפיים ייעוץ דיאטני, מומחה כאב, וכן החזר עבור טיפולי שיניים שנשברו בשל אינטובציה שעברה (4,071 ₪), ולעתיד 25,000 ₪, לתרופות עבר/עתיד – משככי כאבים, כדורי שינה ונוגדי דכאון – 42,483 ש"ח, קנאביס – מיולי 2015 (עמ' 28-39 למוצגים), ציוד לטיפול בפצע שלא מתרפה ברגלה הימנית עבר/עתיד – 46,582 ₪, וטיפולים נוספים בהמלצת המומחה מטעמה של פיזיותרפיה והידרותרפיה מעבר לזכאות בקופת החולים – 97,768 ₪. ובסה"כ בגין רכיב ההוצאות הנ"ל נדרש סכום של 356,961 ₪.
    2. מומחה הנתבעת ציין בחוות דעתו כי התובעת זקוקה למעקב קבוע במרפאת כאב ותרופות נוגדות כאב כולל קנאביס רפואי וכי היא זכאית לקבל שירות זה במסגרת קופת חולים, כי התובעת זקוקה ל- 20 טיפולי פיזיותרפיה בשנה הניתנים במסגרת קופת החולים.
    3. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי מעיון בחקירתה הנגדית של התובעת עולה כי אין תמיכה ראייתית לעלויות בהן היא נוקבת, והעד היחידי שיכל להעיד בעניין העולה מהחשבוניות והקבלות הספורות שצורפו הוא בעלה שנמנע ממסירת עדות (עמ' 154 לפר').
    4. באשר לקנאביס נטען כי התובעת צרפה מספר קבלות בודדות בסכומים זניחים מחודשים ושנים לא עוקבים, כאשר הקבלה האחרונה מאוגוסט 2019, לא הוצג רישיון מתחדש לשנת 2020 – 2023, ולא הוצגה קבלה על רכישה לאחר אוג' 2019. כן נטען כי ביתה העידה שמעולם לא ראתה אותה משתמשת בקנאביס (עמ' 93 לפר') , וגם בנה אסף העיד שלמיטב ידיעתו היא הפסיקה להשתמש בקנאביס בשל שימוש בתרופות אחרות (עמ' 95 לפר').
    5. מרבית טיפוליה והוצאותיה של התובעת מכוסים על ידי קופות החולים, וזאת במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), תשס"ט-2009, ובהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994.
    6. בראיות התובעת הוצגו קבלות חלקיות ולא סדירות להוצאות הנטענות, כך שיש קושי לקבל את תחשיב התובעת כאילו מדובר בהוצאה קבועה ורציפה לעבר ולעתיד.
    7. בהתחשב בנכות שנקבעה ואופיה, באסמכתאות שצורפו בגין הוצאות שהוצאו ובהוצאות שצפויה התובעת להוציא (כאשר ביחס לחלקם קיבלה החזר – עמ' 151 לפר'), ומאחר שמפעם לפעם יידרשו לתובעת בדיקות, טיפולים, תרופות וכד' שייטיבו עם מצבה, שאינן מכוסות ושאין תובעים בגינן (כגון היטלי ביקור רופא, השתתפות עצמית בתרופות, ברפואה משלימה ככל שהתובעת תעבור את המכסה הניתנת על ידי הקופה, וכיוצא באלה), אני פוסק לתובעת, לעבר ולעתיד, סכום גלובלי בסך של 50,000 ש"ח.

התאמת דיור

    1. לטענת התובעת טרם האירועים נשוא התביעה היא התגוררה בבניין דירות בקומה שלישית ללא מעלית, ובשל מצבה הרפואי נאלצה למכור את דירתה ולקנות דירה נגישה בבניין עם מעלית בסמיכות לבנה, כאשר פער המכירה/רכישה בצירוף דמי תיווך הינם בסך של 161,550 ₪, ומעבר לכך נאלצה לבצע שיפוץ בסך של 120,000 ₪ להתאמתה למגבלותיה, ובכלל זה, הרחבת מעברים, התקנת מאחזים בשירותים מקלחת, הנמכת כיריים, ארונות מטבח ושיש לעבודה נגישה עם כיסא גלגלים, וכן נטען כי אף מומחה הנתבעת הסכים לצורך בהתאמת הדירה (עמ' 132 לפר').
    2. לטענת הנתבעת אין לייחס עלויות שיפוץ מלאות של בית, כגון מטבח חדש, כפי שהעידה התובעת לרופאים שטיפלו בה, שכן מטבח היה עליה לרכוש במסגרת המעבר לבית חדש. כן נטען כי לא הוצגו ראיות לעלויות בפועל של התאמת הדירה למצבה של התובעת, ומהו ההבדל בין ההתאמות שנדרשו לתובעת להתאמות שנדרשו לבעלה.
    3. מומחה הנתבעת ציין בחוות הדעת כי נדרשת התקנת ידיות אחיזה בחדר השירותים ובמקלחת, שטיחון למניעת החלקה במקלחת וכו', וכי התובעת זכאית למימון התאמת תנאי הדיור דרך משרד הבינוי והשיכון.
    4. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים איני סבור כי יש מקום להשית את פערי מחירי הדירות על הנתבעת, כשם שלא ניתן להפחית מנזקה של התובעת את עליית ערך הדירה הנרכשת ביחס לדירה שנמכרה. התובעת משיקולים מובנים בחרה לעבור בסמוך לבנה, ומעבר מקומה שלישית ללא מעלית לבניין עם מעלית נדרש ממילא לרווחת התובעת ובעלה.
    5. באשר להוצאות התאמת הדירה למגבלות התובעת, התובעת צרפה קבלות חלקיות, חשבונית על סך של 41,500 עבור מטבח חדש לפי תכנית, וחשבונית ממנה עולה הזמנה בסך של 5,200 ₪ עבור דלתות רחבות (עמ' 63-64 למוצגים).
    6. התובעת בשל מצבה הרפואי נדרשה לבצע התאמות בדירה, גם לשיטת המומחים, כגון: התאמות של הפתחים בשל השימוש בכיסא גלגלים, התאמות בגובה המטבח, התאמות בחדרי השירותים והמקלחת לרבות מאחזים, ועל אף שעלות ההתאמות לא הוכחה כדבעי, ואין מקום לפצות על שיפוץ/שדרוג שלא נובע מההתאמות הנדרשות, אני מעריך את הפיצוי לתובעת בסכום של 50,000 ₪.

הוצאות נסיעה וניידות

    1. לטענת התובעת יש לצמצם את הפגיעה בניידות התובעת בשל נכותה באמצעות העמדת רכב לרשותה. נטען כי לאחר האירוע התובעת הוסעה על ידי בעלה ובהיעדר זמינותו במוניות. לאור מצבו של בעלה היא נעזרת בעיקר במוניות, בילדיה או בשכנה בתשלום של 100 ₪ לנסיעה (בנסיעותיה ליפו להתאמת נעליים), כי משחרורה מבית החולים בינואר 2016 ועד למעבר לדירה מונגשת ביוני שילמה לשירותי מעלון 400 ₪ לכל יציאה מהבית, ובסה"כ 7,200 ₪.
    2. כן נטען כי התובעת רכשה בחודש 2/2019 רכב גדול שאמנם אינו מותאם לצרכיה אך הוא נוח יותר מהרכב שהיה לה עובר לאירועים, עלותו 146,000 ₪ (עמ' 84 למוצגים), ותידרש להחליפו כל 5 שנים בעלות של 300,000 ₪, ובסה"כ בראש נזק הניידות נדרש פיצוי של 453,000 ₪.
    3. מומחה התובעת ציין בחוות דעתו כי לאור מוגבלותה יש לה קושי משמעותי להתנייד בתחבורה ציבורית, ולאור מצבה בין היתר השימוש בקנאביס היא אינה מסוגלת לנהוג ועל כן זקוקה לעזרה מוגברת בהתניידות במוניות או בעזרת בני משפחתה, וזקוקה לרכב מותאם למגבלותיה על פי קביעה והמלצות המכון הרפואי לבטיחות בדרכים.
    4. הנתבעת טענה כי לתובעת אין רישיון נהיגה, כך שממילא היא אינה נדרשת לרכב מותאם, וממילא היתה נדרשת לעשות שימוש בתחבורה ציבורית או מוניות או להסתייע בבני משפחתה, וכי התובעת לא הוכיחה את הצורך המוגבר בניידות מעבר לצורך הבסיסי של התובעת מחמת בריאותה וגילה להגיע לבית המרקחת או לקופת החולים.
    5. מומחה הנתבעת ציין בחוות דעתו כי עקב מצבה וצריכת הקנאביס היא אינה מסוגלת לנהוג ומשכך גם אין צורך בהתאמת רכב, כי היא מסוגלת להיכנס כנוסעת לרכב רגיל, והיא זקוקה להסעות במוניות.
    6. התובעת לא הציגה קביעה והמלצה של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים לרכב מותאם למגבלותיה, ולכן אין מקום לדרישת התובעת לקבלת עלות רכב אחר יונדאי טוסון שנרכש על שם בעלה (עמ' 84 למוצגים), כל שכן לדרישה לקבל את עלות הרכב כל חמש שנים לשתי החלפות נוספות.
    7. יחד עם זאת, התובעת במצבה הרפואי יכולה להתנייד מחוץ לבית רק באמצעות רכב. התובעת נדרשת לצאת מביתה בשל מצבה לבדיקות וטיפולים וגם לצרכיה האישיים נדרשת הוצאה מוגברת בשל שימוש במוניות או בעזרת בני משפחה מוגברת שאת שוויה יש לכמת.
    8. הוצאות מוגברות אלו, בשים לב לגילה של התובעת וצרכיה, נאמדים בסך של 120,000 ₪ לעבר ולעתיד.

 

כאב וסבל

    1. התובעת עותרת לקבלת פיצוי בגין הנזק הלא ממוני בשל נכותה, תקופת האשפוז, התלות באחרים, הכאבים, הקושי הנפשי, הטיפולים, גדיעת תכניותיה לפנסיה והפגיעה בהנאות החיים, סך של 800,000 ₪, בהתאם לעקרונות שהותוו בפסיקה.
    2. הנתבעת טוענת כי המקרים אליהם התובעת הפנתה בסיכומיה אינם רלבנטים למקרה דנן, וכי בנזקים דומים בתביעות פלת"ד סכום הפיצוי הועמד על כ- 180,000 ₪ המהווה עוגן לפיצוי בתביעות נזיקין במכפלה מתאימה.
    3. במועד האירועים התובעת היתה כבת 66 בסמוך לאחר יציאתה לפנסיה. התובעת כיום בת 77, נשואה, אם לארבעה ילדים וסבתא לנכדים. בגין מחלתה התובעת אושפזה לתקופה ממושכת בבית החולים, ועברה כריתה של רגלה השמאלית מתחת לברך וחלק מכף רגלה הימנית, ובהתאם עברה שיקום ממושך. בשים לב לנכותה הרפואית והתפקודית הגבוהה, הפגיעה בשתי רגליה, והשלכותיה על כל תחומי החיים, ובהתחשב בגיל בו אירעה הפגיעה לתובעת, אני מעריך את הפיצוי הראוי בגין כאב וסבל בסך של 450,000 ₪.

ניכויי מל"ל

    1. הנתבעת הגישה חוות דעת אקטוארית ערוכה על ידי האקטואר וליד דבור אשר העריך את קצבת הסיעוד לעבר/עתיד בסך של 604,636 ₪.
    2. בשל חלוף הזמן ממועד הגשת חוות הדעת, הנתבעת נדרשה להגשת חוות דעת עדכנית (החלטה מיום 7.8.2025), ובחוות הדעת האקטוארית המעודכנת מיום 11.8.25 נאמדו קצבאות הסיעוד לעבר ועתיד על סך של 943,265 ₪.
    3. לבקשת התובעת נקבע מועד לחקירתו הנגדית של אקטואר הנתבעת אולם היא וויתרה על חקירתו והגישה חוות דעת נגדית מטעמה בה טענה כי אין לנכות את הרווח של חברת הסיעוד ביחס לתשלומים אשר משולמים לבעלה של התובעת כנותן השירות בגין העזרה אותה מעניק לתובעת כעזרה בשכר, כך שיש להפחית תגמולי מל"ל בשיעור של 667,875 ש"ח.
    4. מאחר ומדובר במחלוקת משפטית, האם מתגמולי קצבת הסיעוד יש לנכות רק את השכר המשולם בפועל לנותן השירות, כטענת התובעת, או גם את העלויות הנלוות של חברת הסיעוד, כטענת הנתבעת, הצדדים טענו בעניין בדיון שנערך ביום 2.9.25.
    5. התובעת הפנתה בחוות הדעת מטעמה לת.א. 18224-09-10 רובין ואח' נ' רזינסקי (מחוזי י-ם), 22.7.2013 וכן לת.א. 41557-07-11 י.צ.כ נ' קרנית (שלום י-ם) 27.9.17, והוסיפה וטענה כי אין מקום שהנתבעת תרוויח על חשבון הניזוק ולכן יש לנכות רק את הסכום ששולם בפועל לנותן השירות.
    6. הנתבעת טענה כי אין מדובר בהלכה מחייבת, וכי ממילא העלויות בפועל לא נטענו ולא הוכחו במסגרת ההליך, ולא ניתן לרפא פגם זה במסגרת הגשת חוות דעת נגדית, שהוגשה ללא היתר, לחוות דעת אקטוארית עדכנית.
    7. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים אני סבור כי בעניין זה דין טענות הנתבעת להתקבל.
    8. ראשית, טענות הנתבעת עולות בקנה אחד עם המדיניות המשפטית הבסיסית הראויה והנוהגת לפיה יש לנכות את השווי הריאלי של כל ההטבות שהתקבלו (ע"א 709/80 יוסף פרלמן נ' בנימין לוזון, פ"ד לו(4) 273 (1982)).
    9. שנית, טענה זו להיעדר הפחתת עלויות חברת הסיעוד נטענה במפורש ולא התקבלה (ת.א. (מחוזי ת"א) 26281-03-13 עז' המנוח מ.ז. נ' הפניקס (15.3.2018) – ראו סע' 123-127 בפסק הדין).
    10. לפיכך תגמולי המל"ל אותם יש לנכות בשל קצבאות הסיעוד לעבר ולעתיד עומדים נכון להיום על סך של 943,265 ₪.

 

    1. סיכום נזקי התובעת

עזרת הזולת

1,528,000

  

₪

ציוד רפואי ושיקומי

40,000

­

₪

הוצאות רפואיות

50,000

  

₪

התאמת דיור

50,000

  

₪

נסיעה וניידות

כאב וסבל

120,000

450,000

  

₪

₪

ניכוי מל"ל

סך נזקי התובעת

חלקה של הנתבעת 40%

  

943,000

1,295,000

518,000

₪

₪

₪
       

סוף דבר

  1. הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך של 518,000 ש"ח מעבר לתגמולי המל"ל, בצירוף שכר טרחת עורך-דין בשיעור כולל כנהוג וכמקובל של 23.6% ובצירוף הוצאות משפט שהוציאה התובעת (חוות דעת, שכר עדים ואגרה).
  2. הסכומים ישולמו תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד ליום תשלומם בפועל.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ט' אלול תשפ"ה, 02 ספטמבר 2025, בהעדר הצדדים.

 

  1. כיצד יש לחשב נכות תפקודית, שעה שטינטון מפריע רק בשעות הלילה?
  2. פסיקת הוצאות על נתבעת בגין אופן ניהול ההליך
  3. האם קטיעת אצבע בעת הפעלת כננת חשמלית ברכב שטח לצורך שחרור כבל וחיבור וו גרירה, כחלק מבדיקת תקינות הכננת לפני ניסיון גרירה, מהווה תאונת דרכים לפי חוק הפלת״ד?
  4. מהן הפעולות שיש לראותן כחלק מכניסה לרכב והיציאה ממנו, לצורך סיווג אירוע כ'תאונת דרכים' כמשמעה בחוק הפלת"ד?

 

 

רכוש מנוי עכשיו!

 

 [icon name="icon-thumbs-up"]   

    [icon name="icon-money"]
 שביעות רצון מלאה מובטחת!   החזר כספי מלא לתקופה של 7 ימים!

 

 

איך יוצרים עימנו קשר?

קבוצת נזיקיסט

טלפון: 03-5472447

פקס: 153-3-5472447

רח' הנ"ץ 6,

רמת השרון 4721706, ת.ד. 2167