חדשות משפטיות למנויים בלבד

כיצד ינהג בית המשפט שעה שמומחה התובעת קובע נכות בשיעור 40%, מומחה הנתבעת – 30%, ומומחה מטעם בית המשפט 10%?

בית המשפט דן בשאלה כיצד ינהג בית המשפט שעה שמומחה התובעת קובע נכות בשיעור 40%, מומחה הנתבעת – 30%, ומומחה מטעם בית המשפט 10%?

בית משפט השלום בירושלים

ת"א 33158-04-18 פלונית נ' פלוני ואח'

בפני	כבוד השופט הבכיר נאיל מהנא
התובעת		פלונית נגד

הנתבעים		1. פלוני 2. מדינת ישראל 3. הסתדרות מדיצינית הדסה (נמחקה)

פסק דין

סיפור המעשה הוא בתובעת, אשר סובלת מסכיזופרניה פרנואידית, הגיעה לתחנת משטרה והגישה תלונה בכך שהיא חושדת שיש בביתה מצלמות והאזנות (להלן: " התלונה"). תלונה זו נגנזה בעילה של "אין עבירה פלילית". הנתבע 1, השוטר אשר עבד באותה עת בתחנה (להלן: " השוטר"), על אף שלא טיפל בתלונה זו, הכיר את התובעת מתלונה קודמת שהגישה בעבר, בדק במערכת הפל"א המשטרתית את פרטי התיק, עיין בהודעת המתלוננת וכן בפרטיה.

התובעת התקשרה לתחנת המשטרה על מנת לברר את גורל התלונה, הנתבע ענה לשיחה ואמר לתובעת כי התיק נמצא "בטיפול", למרות שידע כי הוא כבר נסגר. בנוסף, הוא הציע לתובעת כי יגיעו שוטרים לביתה על מנת לבדוק את טענותיה בדבר הציתותים ומכשירי העיקוב.

השוטר הגיע אל בית המתלוננת כשהוא בלבוש אזרחי, הציג עצמו באמצעות תעודת שוטר כמי שהתיק נמצא בטיפולו; הוא הצטייד במכשיר מד מתח חשמלי ובפנקס והחל לתחקר את התובעת לגבי תלונתה, תוך שגילה בקיאות בפרטי התיק, דבר שיצר בקרב התובעת אמון בו. השוטר יצר מצג כאילו הוא בודק באמצעות המכשיר האם הותקנו מצלמות בביתה של התובעת ולבסוף ביצע "בדיקה" שכללה מגע פיזי תוך ביצוע מעשים מגונים בתובעת וזאת כדי להגיע לכדי סיפוק מיני.

השוטר הורשע על פי הודאתו במעשים הנ"ל ונדון, בין היתר, לעונש מאסר. כעת מונחת בפניי תביעה נזיקית לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לתובעת עקב התקיפה המינית.

מבוא

התובעת בת 48 במועד האירוע, הותקפה מינית על ידי השוטר, אשר שירת בתחנת המשטרה בתפקיד חוקר.
כתב האישום אשר הוגש כנגד השוטר ייחס לו עבירות של מעשה מגונה, מרמה והפרת אמונים. השוטר הורשע על פי הודאתו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום וביום 12.05.14 נגזר דינו למאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי בסך של 50,000 ₪. הערעור שהגיש השוטר על חומרת העונש נדחה (ע"פ 4496/14 פלוני נ' מדינת ישראל (, 04.05.15)).
כעת מונחת בפניי תביעה זו שהגישה התובעת כנגד השוטר וכנגד משטרת ישראל (להלן: " המשטרה" או " המדינה"). התביעה כנגד בית חולים הדסה עין כרם, אשר אליו פנתה התובעת לאחר האירוע נמחקה בהתאם להסכמת הצדדים שניתן לה תוקף של פסק דין.
התובעת טוענת כי המשטרה נושאת באחריות ישירה ושילוחית לנזקיה. מנגד, המדינה טוענת כי המעשים שבגינם הורשע השוטר לא נעשו במסגרת תפקידו, ולכן אין להטיל עליה כל אחריות למעשיו, בוודאי כאשר היא לא יכלה היתה לצפותם.
המדינה כפרה בנזקי התובעת וטענה כי, ככל שייקבע כי נגרם לה נזק, כי אז האחריות לפצות את התובעת רובצת במלואה לפתחו של השוטר, לו היא שלחה הודעת צד ג', בה טענה כי השוטר חייב לשפותה בגין כל סכום שבו היא תחויב.

טענות הצדדים בקליפת האגוז

טענות השוטר

השוטר טוען כי התובעת מייחסת לו מעשי אינוס אשר לטענתו לא הורשע בגינם, שכן כתב האישום בו הוא הודה ייחס לו רק מעשים מגונים. לטענתו, המעשים להם טוענת התובעת לא הוכחו ולא הובאה כל ראיה חדשה שיש בה בכדי לשנות מסעיפי האישום בהן הורשע.
עוד טוען השוטר כי כתב האישום שעל פיו הוגשה התביעה, לא יחס לו אלימות פיזית או מילולית, וכי לטענתו התובעת לא אמרה "לא" בשום שלב, והוא הציג בפניה תעודת שוטר והיא ראתה מי הוא והסכימה לכך.
לטענתו, התובעת לא זימנה לעדות את נציגי המחלקה לחקירות שוטרים שטיפלו בתיק, ואף לא ביררה מדוע המדינה חתמה עימו על הסדר טיעון.

טענות המדינה

המדינה טוענת כי מדובר בשוטר, אשר ניצל את מעמדו לשם ביצוע עבירות פליליות שונות, בין היתר עבירות כלפי התובעת, עבירות של הפרת אמונים, הוצאת מידע שלא כדין והפרת חובת הסודיות ובכך למעשה הוא פגע בתובעת ובמתלוננות נוספות וכן במשטרה ובציבור בכללותו.
המדינה טוענת כי השוטר פעל למטרותיו האישיות, הגיע אל ביתה מחוץ לשעות העבודה, בחריגה מתפקידו ביודעו כי תיק החקירה אותו בא "לחקור" היה תיק סגור.
לטענתה, האחריות בגין המעשים ותוצאותיהם מונחת כולה על כתפיו של השוטר, ולפי כל דין, אין לייחס כל אחריות למדינה, שכן אין לתובעת כל עילת תביעה נגדה.
המדינה מדגישה כי טענות התובעת המכוונות נגדה, מבוססות ברובן על הודאת השוטר, אשר הורשע בהפרת אמונים, ואשר פעל גם נגד מעסיקתו ובניגוד גמור לכל הנחיה או נורמה מקובלת.
לטענת המדינה, מדובר בחוקר אשר עשה שימוש במערכת הפל"א לצורך עבודתו השגרתית. העובדה כי הוא עשה שימוש שלא כדין במערכת הפל"א על מנת לקדם את צרכיו האישיים, אינה יכולה להקים עילת תביעה כנגד המשטרה. לטענתה, עובדה היא כי המחוקק ייחד עבירה של הוצאת מידע מהמרשם הפלילי שלא כדין, וכעניין שבשגרה המדינה פועלת כדי להרתיע ולמנוע מצבים של שימוש לרעה במאגרי המידע האמורים.
המדינה טוענת כי היא אינה חבה באחריות שילוחית מקום בו עובד הציבור ביצע מעשים "פרטיים", וחרג לחלוטין מתחומי תפקידו, משליחותו, ולטענתה, בבחינת קל וחומר היא אינה חבה באחריות ישירה.
עוד לטענת המדינה, היא לא התרשלה ולא הפרה חובת זהירות כלשהי כלפי התובעת. לחילופין, טוענת המדינה כי גם אם הופרה חובת זהירות כלשהי כלפי התובעת, לא קיים לטענתה קשר סיבתי עובדתי או משפטי בין ההפרה לבין האירוע.
המדינה שלחה הודעת צד שלישי כנגד השוטר, לפיה כל הנזקים הנטענים אשר נגרמו לתובעת נובעים ממעשיו או מחדליו של השוטר; ובאם היא תחויב בפיצוי כלשהו כלפי התובעת כי אז היא ביקשה לחייב את השוטר לשפותה בגינו.

טענות השוטר להודעה לצד שלישי

בכתב ההגנה שהוגש להודעה לצד שלישי טען השוטר כי יש לדחותה על הסף. לטענתו, אין המדינה יכולה לטעון להשתתפות או לשיפוי מקום שאחריותה לאירוע היא המרכזית בשים לב לטעמים שפורטו על ידו כדלקמן:
כתב האישום שהמדינה עצמה הגישה נגדו, תוחם באופן מוחלט את כל הטענות שהיא עשויה לטעון כנגדו. ההודעה לצד שלישי יש בה משום סתירה בהיותה חורגת מהאמור בכתב האישום;
התנהלות המדינה במקרים אחרים שבהם נגרם נזק על ידי עובד מדינה ובפרט על ידי שוטרים, גם כאשר לא התקיימו התנאים האמורים בסעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין, מחייבת כי בית המשפט לא יפסוק כל שיפוי לנתבעת;
הנהלים אשר הנהיגה המדינה בתחנת המשטרה הם נהלים פסולים והם אלה שאפשרו את "הטריגר" למעשים אשר מהווים את הבסיס לתביעה. בין היתר, אי הודעה למתלונן על החלטה לסגור את התלונה, היעדר מידור אשר יוצר מצב בו לכל שוטר בתחנה הייתה גישה מלאה לכל המידע בקשר עם כל תלונה שהגיעה לתחנה ובנוסף, היעדר צורך באישור כלשהו כדי לבצע פעולות חקירה בקשר עם כל תלונה כאמור, ללא קשר אם השוטר גבה אותה או מטפל בה ואם לאו;
אחריות המדינה למעשי השוטר היא מרכזית, ועל אף שהמעשים נעשו בהסכמה מלאה של התובעת וחלקם גם ביוזמתה (כך לטענתו) אין להורות על שיפוי למדינה.

ההליכים הפליליים כנגד השוטר

ביום 05.11.13, הורשע השוטר על פי הודאתו בעובדות כתב האישום במסגרת הסדר טיעון. כתב האישום כלל ארבעה אישומים: האחד בגין המעשים מושא התביעה, ושלושה אישומים נוספים בגין אירועים אחרים. הסדר הטיעון היה לגבי הרשעת השוטר בעבירות שיוחסו לו במסגרת אותו הסדר, אך ללא הסכמה לעניין העונש.
עובדות כתב האישום הראשון פירטו את המעשים הרלוונטיים לתביעה בענייננו כדלקמן: בתקופה הרלוונטית שימש השוטר כחוקר במשטרת ישראל. בחודש אוקטובר 2012 הגיעה התובעת לתחנת המשטרה בעיר מגוריה והלינה כי היא חושדת שקיימות בדירתה מצלמות והאזנות סתר. תלונת התובעת נגנזה בעילה של "אין עבירה פלילית". לאחר שהתקשרה התובעת מספר פעמים לתחנת המשטרה על-מנת לברר מה עלה בגורל תלונתה, ולאחר שנמסר לה מספר פעמים כי התיק בעניין תלונתה נסגר, ענה הנתבע באחת מן הפעמים לשיחת הטלפון ומסר לתובעת כי התיק בעניינה נמצא "בטיפול". זאת, הגם שידע כי התיק נסגר. לשאלת הנתבע, ענתה התובעת בחיוב כי ברצונה שיגיעו שוטרים לדירתה על-מנת לבדוק את טענותיה. כל זאת לאחר שביום 05.11.12 בדק השוטר במערכת המשטרתית את פרטי התובעת ותלונתה. ביום 17.01.13 התקשר השוטר לתובעת מהטלפון המשטרתי, הציג עצמו כשוטר וחזר על שאלתו לעיל. ביום 23.01.13 התקשר השוטר לתובעת וביקש לקבוע עִמה מועד שבו יגיעו שוטרים לדירתה על-מנת לערוך בדיקה בדבר תלונתה. ביום 28.01.13 שב השוטר והתקשר לתובעת. בשיחה סיכמו השניים כי השוטר יגיע לדירתה של התובעת ביום 30.01.13. כפי שהוסכם, באותו יום הגיע השוטר בשעות הערב אל דירתה של התובעת. השוטר היה לבוש בביגוד אזרחי והזדהה באמצעות תעודת השוטר שלו. בדירתה של התובעת תיחקר אותה השוטר לגבי תלונתה תוך שגילה בקיאות רבה בפרטי התלונה, ועשה שימוש במכשיר למדידת מתח חשמלי על-מנת "לבדוק" האם הותקנו מכשירי עיקוב בחלקים שונים בדירתה. השוטר עשה כן ביודעו כי אינו מוכשר לאיתור מכשירי עיקוב וכי מד המתח החשמלי אינו מסוגל לזהות אמצעי עיקוב כשלעצמו. משבדיקתו בדירת התובעת העלתה חרס, ביקש השוטר לבדוק האם ישנם מכשירי עיקוב על גופה של התובעת. זאת, באמצעות העברת מד המתח החשמלי לאורך גופה, מעל לבגדיה, בלא מגע פיזי בין השניים. משבדיקה זו לא העלתה מטבעה דבר, "בדק" השוטר את התובעת על-ידי מישוש איבר מינה ואזור פי הטבעת שלה. השוטר מסר לתובעת כי לא מצא דבר באזור איבר מינה, פשט את בגדיו התחתונים וחיכך את איבר מינו באיבר מינה בעת שהיא ערומה בפלג גופה התחתון. בנוסף, בשלב מסוים צילם השוטר את איבר מינה של התובעת. לאחר שבא השוטר אל סיפוקו, יצא מן החדר ואמר לתובעת שלא תתקשר יותר לתחנת המשטרה מאחר ש"בדיקותיו" לא העלו דבר.
על-פי עובדות האישום השני, ביום 26.6.2012 הגיעה אזרחית לתחנה, והלינה כי אדם שעִמו היתה בקשר פרסם את תמונותיה בעירום באמצעות אתר הפייסבוק ומסרה לידי המשטרה דיסק ובו תמונות העירום. השוטר, שלא היה מעורב בטיפול בתלונה זו במסגרת תפקידו, נטל את הדיסק שלא כדין והעתיקו לכונן חיצוני פרטי השייך לו.
על-פי עובדות האישומים השלישי והרביעי, בין השנים 2013-2012 הוציא השוטר שלא כדין ממאגרי המידע המשטרתיים מידע אודות נשים שהגישו תלונה או שפרטיהן היו מצויים בתיקי חקירה מסיבות שונות. השוטר העתיק חלק מן המידע האמור בכתב ידו לרשימות שהיו ברשותו ואף הגיע אל חלק מנשים אלה באמצעות אתרי אינטרנט שונים.
בגין המעשים הנ"ל הורשע השוטר כאמור על-פי הודאתו בעבירות הבאות: מעשה מגונה, על-פי סעיפים 348(ב) יחד עם 345(א)(2) ו-345(ב)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; מרמה והפרת אמונים, על-פי סעיף 284 לחוק העונשין; פגיעה בפרטיות, על-פי סעיפים 2(5), 2(9) ו-5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981; והפרת חובת סודיות, על-פי סעיף 16 לחוק הגנת הפרטיות.

דיון והכרעה

כבר עתה אומר כי דין התביעה להתקבל; כך גם דין ההודעה לצד השלישי כפי שיפורט להלן.

אחריות השוטר

סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 (להלן: " פקודת הראיות"), קובע כדלקמן:

" הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי".

לאמור, בענייננו קיים כנגד השוטר פסק דין חלוט המרשיע אותו במיוחס לו בכתב האישום ועל כן הממצאים והמסקנות של פסק דין זה, יהיו קבילים בענייננו כראיה לכאורה לאמור בהם.

השוטר לא הגיש כל בקשה להבאת ראיות לסתור את פסק הדין, ולכן לא יכולה להיות כל מחלוקת לעניין שאלת האחריות שלמעשה הוכרעה והכרעת הדין הפלילית מהווה ראיה לחבות השוטר.

בהקשר זה ראוי להזכיר כי "לפסק הדין הפלילי כשלעצמו משקל סגולי "מיוחד", שהרי מדובר בפסק דין שקבילותו כראיה נובעת מן הרעיון שחקירה ודרישה שנעשתה על ידי שופט פלילי ראויה לעמוד בחזקת אמת; והכלל הוא שמשקלו בדרך כלל יהא רב ולא בנקל יהפוך השופט האזרחי מסקנותיו על פיהן, אם לא נתגלתה והובאה לפניו ראיה חדשה בין ברשות ובין בזכות" (ראו: י.קדמי "על הראיות", כרך שלישי עמ' 1564).

סעיף 42ב' לפקודת הראיות קובע כי: " הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, רשאי בית המשפט לעיין גם בכתב האישום, בפרוטוקול ובכל חומר אחר שהוגש במשפט הפלילי, אם ראה צורך בכך לשם הבהרת האמור בראיה".

סעיף 42ג' לפקודת הראיות קובע כי: " הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין".

בענייננו, משלא התבקשה רשות להביא ראיות לסתור את ממצאי פסק הדין, אזי מעמדו הראייתי של פסק הדין אינו עוד כ" ראיה לכאורה" אלא " ראיה יחידה שהיא כמעט מכרעת".

על כך נאמר כי: "מקום שהיריב חייב ברשות להבאת ראיות לסתור תוכנו של פסק דין פלילי כאמור – מוגבר למעשה כוחו הראייתי של פסק הדין הפלילי; שהרי אם לא ניתנת רשות הוא נותר בלתי נסתר ולמעשה כמעט מכריע". (ראו: י. קדמי " על הראיות", תש"ע-2009 כרך שלישי, עמ' 1567.

בענייננו, הממצאים והמסקנות בפסק הדין הפלילי תואמים את העובדות המבססים את סוגיית החבות שלפניי. אכן הכרעת הדין ניתנה על פי הודאתו של השוטר בהתאם להסדר טיעון, אך אין בכך כדי לשנות ממעמדו של פסק הדין כפסק דין פלילי מרשיע בהתאם לפקודת הראיות (רע"א 9759/16 מג'די מור נ. רשות המיסים (, 07.04.17).
השוטר מיצה את יומו בבית המשפט, לרבות בערעור לבית המשפט העליון, אשר נדחה בכל הקשור להכרעת הדין. לאור האמור, אני מקבל את ממצאי פסק הדין כראיה יחידה שלא נסתרה לחבות השוטר.

אחריות המדינה

עיקר טענת התובעת הינה כי מחדלה של המשטרה והתנהלותה הרשלנית עולות כדי נשיאה באחריות משותפת לנזק (ביחד ולחוד) עם השוטר; מנגד, המדינה כופרת באחריות ולטענתה, השוטר פעל על דעת עצמו ולטובתו האישית בלבד, ביום פגרה וללא הוראה מהמשטרה כמעסיקתו.
השאלה הדרושה הכרעה בעניין זה היא האם פליליות מעשה השוטר יש בה בכדי להוות מחסום מפני הטלת האחריות על המשטרה.

כידוע קיימים מצבים שבהם נתבע יחוב הן באחריות שילוחית והן באחריות אישית.

כבר עתה אציין כי הגעתי למסקנה כי במקרה דנן אחריות המדינה הינה אחריות עצמאית בגין התרשלותה שלה למעשי השוטר כפי שיבואר בהמשך להלן.

אחריות אישית קיימת גם כאשר נתבע ברשלנות לא מונע מצד שלישי לגרום לנזק. המדינה אחראית באחריות אישית וזאת מאחר ולא מנעה מן המזיק בפועל, בענייננו השוטר, לגרום לנזק לתובעת.
נקבע לא אחת כי המניע להתנהגות העובד אינו רלוונטי והמעביד יהיה אחראי בין אם העובד פעל משיקולים אישיים או מרצון לקדם את ענייני המעביד, והכל אם קיים קשר הדוק בין התנהגות העובד לעבודתו (עמוס הרמן, דיני הנזיקין, פרק יב', מהדורה 2 (2020) עמ' 214).
במקרה דנן, אין חולק כי קיים קשר הדוק בין התנהגות השוטר לבין עבודתו כחוקר במשטרה. היכרותו של השוטר עם התובעת היה במסגרת עבודתו במשטרה. לא ניתן לחלוק על העובדה כי אלמלא עבודתו של השוטר הוא לא היה נחשף למידע כלשהו אודות התובעת. לא ניתן גם לחלוק על העובדה כי השוטר הכיר את התובעת במסגרת עבודתו בעת שגבה ממנה הודעה בעניין אחר, וכי לולא עשה השוטר שימוש במערכת המשטרתית על מנת לאתר את פרטיה של התובעת, לא היה מתרחש האירוע. יתרה מזאת, השוטר יצר עם התובעת קשר באמצעות הטלפון המשטרתי על מנת לתאם הגעתו לביתה, ובהגיעו לביתה הוא הזדהה בפניה באמצעות התג המשטרתי "והציג עצמו כשוטר" ואף אחז במכשיר מד מתח חשמלי מהעבודה ופנקס והחל לתשאל אותה אודות התלונה תוך בקיאות בפרטיה.
עובדות אלו עולות אף מכתב האישום עצמו בו הודה השוטר. כמו כן, בית המשפט המחוזי עמד בגזר דינו על נסיבות ביצוע העבירות המגבירות את חומרת המעשים, בהן התכנון שקדם לביצוע העבירות וניצול כוחו ומעמדו של הנתבע כשוטר.
זאת ועוד, עולה על פי כתב האישום בו הודה השוטר, כי התובעת נתנה בו אמון נוכח תעודת השוטר שהציג לה וכן נוכח בקיאותו בפרטי התלונה (סעיפים 12 -14 לכתב האישום).
לאור כל זאת, כבר אומר כי אין כל משמעות לטענת הנתבעת כי השוטר ביצע את המעשים מחוץ לשעות העבודה, כשהוא אינו בתפקיד בהיותו ביום "חופשה" או "פגרה".
אמנם, השוטר הכיר את התובעת מהודעה קודמת שגבה ממנה בעניין אחר מספר חודשים לפני כן, אך לא היכרות זו בלבד היא שהובילה לביצוע המעשים. מהראיות שהובאו בפניי עולה כי השוטר שמע אודות התובעת ומצבה הנפשי מחבריו לעבודה שטיפלו בתלונה מושא התביעה דנן. בעקבות אותו מידע פעל השוטר לאיתור פרטיה של התובעת. הדבר מעיד על "אוירה" שבה פועלים השוטרים לפיה, כך עולה מהעדויות, כי הם מספרים אחד לשני אודות תלונות המוגשות למשטרה במיוחד כאשר מדובר באנשים הזקוקים לסיוע בשעת סערה או תיקים "מעניינים".
כפי שעולה מכתב האישום אין חולק כי הנתבע איתר את פרטיה של התובעת באמצעות מערכת המחשוב המשטרתית המכונה "מערכת פל"א" (עמ' 18, ש' 5 -7).
המדינה טוענת כי שימוש במערכת הפל"א נעשה באופן שגרתי ותדיר לצרכי עבודתם של השוטרים. לטענתה, המחוקק ייחד עבירה של הוצאת מידע מהמרשם הפלילי שלא כדין, וכעניין שבשגרה המדינה פועלת כדי להרתיע ולמנוע מצבים של שימוש לרעה במאגרי המידע האמורים. חרף האמור לעיל, לא מצאתי לקבל טענת המדינה כי אין להטיל עליה אחריות מאחר והשוטר לא פעל לשם ביצוע תפקידו.
לטעמי אין בעובדה שהמחוקק ייחד עבירה של שימוש במאגרי מידע בכדי להסיר אחריות מהמדינה לפעול להסדרת השימוש במאגרי המידע ובכלל זה להקפיד על שימוש באמצעי אבטחה נאותים.
בנוגע לחשיבות הסדרת השימוש במאגרי המידע, בייחוד מאגרי מידע משטרתיים כבר קבעתי בהחלטתי בפ"ל 63-08-19 מדינת ישראל נ' אברהים דענא (, 23.06.19) את הדברים הבאים:

"אין להטיל דופי ביושרם של המשרתים במשטרה אולם ידוע כי כבר היו דברים מעולם של שימוש שלא כדין במאגרי מידע על ידי שוטרים. המשטרה פעלה לא פעם לסילוק משורותיה שוטרים אשר הוטל ספק בטוהר מידותיהם. כפי שנקבע בפסיקה " כאשר תפקידה הציבורי של המשטרה באכיפת החוק מבליט את חובתה להקפיד על יושרם של המשרתים בה, ועל רקע תופעה נשנית של שימוש שלא כדין במאגרי-מידע, שלמשטרה מוקנית גישה אליהם" (בג"ץ 78/01 רס"ב שלמה טקסירו נ' השר לבטחון פנים (, 07.11.01)".

העד מר חיים שמואלי, אשר שימש כמפקד תחנה במקום בו שירת השוטר, העיד בחקירתו בבית המשפט כי קיימת " נגישות לכלל החוקרים לתיקים" במערכת.

עוד ציין העד שמואלי בפניי כי קיימת במשטרה יחידת יחב"מ (יחידה לביטחון מידע), אשר כפי שידוע לו, היא אמורה לתת התראה על תיקים ועל חוקרים וכי היא עושה בדיקות מדגמיות (עמ' 132, ש' 4 -6). יחד עם זאת, הוא לא ידע לומר על הבדיקות התקופתיות שנעשות וציין כי מדובר בשאלה שצריך להפנות ליחב"מ (עמ' 133, ש' 3 -9).

בהתאם לעדותו של מר שמואלי, המערכת לא נותנת התראה בזמן אמת כלומר לא יתקבל דיווח על ידי המערכת (עמ' 132, ש' 19) וכי חרף העובדה שניתן לעשות מידור במערכת בפועל המשטרה משתמשת ביכולת זו "רק במ קרים חריגים כשצריך. לתיקים חריגים ספציפיים".
מר יגאל אלמליח, אשר שימש כמפקדו של השוטר באותה עת מסר בתצהירו כי במסגרת עבודת השוטרים הם נדרשים להיכנס לתיקי החקירה השונים אולם, לכל שוטר יש הרשאה מתוחמת לשימוש במאגרי המידע בהתאם לתפקידו. העד ציין כי נעשים ניטורים באמצעים שונים על מנת למנוע שימוש לרעה בסמכויות (עמ' 146, ש' 24). העד ציין כי בעניינה של התובעת לא היה כל חומר פתוח או נגיש שכן התלונה נגנזה יום למחר הגשתה.
בעדותו בבית המשפט ציין מר אלמליח כי יש " מדור הרשאות במשטרת ישראל שמחליט איזו הרשאה יקבל כל שוטר לפי הצרכים שלו לפי הסיווג הביטחוני שלו לפי, מה שנכון לשוטר סיור לא נכון לגבי חוקר. מה שנכון לגבי רכז מודיעין לא נכון לגבי בלש. כל אחד יש לו את סוג ההרשאות שלו ואת סוג המערכות שהוא משתמש בהן ורשאי לגשת אליהן" (עמ' 145, ש' 19 -23) .
העד ציין כי ישנם ניטורים שנעשים אולם זה לא נעשה על ידו (עמ' 146, ש' 27 -28), וכי לדוגמא אם שוטר יקליד את מספר תעודת הזהות שלו מייד תתקבל התראה על כך (עמ' 146, ש' 32 – 33). הניטורים הם על איזה מידע נשלף מתוך מאגרי המידע (עמ' 147, ש' 5 – 6). העד לא ידע להשיב כל כמה זמן נעשה הניטור וציין כי "לכל מחוז יש קב"ט" שהדבר בטיפולו.
לאמור, מהראיות שהובאו בפניי עולה כי המערכת פתוחה לכלל השוטרים המשרתים במשטרה. לא הובאו בפניי ראיות שיש בהן בכדי ללמד על כללי הבטיחות שהנהיגה המשטרה בשימוש במאגרי המידע. במקרה דנן אין מחלוקת כי השוטר עיין בתיק "סגור". תמוהה מדוע הנתבעת לא מקפידה לכל הפחות לדאוג לקבלת התראה בנוגע לשוטר שמעיין בתיק "סגור" או ליצור בקרה לפיה יידרש הסבר על ידי המעיין בדבר הצורך שלו לעיין באותו תיק "סגור".
יוער כי כתב האישום בו הורשע השוטר כלל שימוש לרעה במערכת המשטרתית גם כלפי נשים רבות אחרות מלבד התובעת. הוא העתיק לתוך דיסק חיצוני תמונות בעירום של אישה שבאה להגיש תלונה במשטרה.

על-פי עובדות האישומים השלישי והרביעי, בין השנים 2013-2012 הוציא השוטר שלא כדין ממאגרי המידע המשטרתיים מידע אודות נשים שהגישו תלונה או שפרטיהן היו מצויות בתיקי חקירה מסיבות שונות. השוטר העתיק חלק מן המידע האמור בכתב ידו לרשימות שהיו ברשותו ואף הגיע אל חלק מנשים אלה.

מכאן עולה השאלה, כיצד שוטר במשטרת ישראל יכול לעשות שימוש לרעה שכזה ולחדור ללא הרשאה למספר כה גדול של תיקים וכל זאת באין מפריע ומבלי שהמשטרה כנאמן הציבור מקפידה לאבטח זאת. בכך יש בכדי להעיד על רשלנותה הרבה של המשטרה.
המדינה נמנעה מלקרוא לעדות את האחראי על המחשוב ואבטחת המידע באותה תחנה ואת מנהל מאגרי המידע של מאגר התלונות בתחנה, זאת למרות בקשתה המפורשת של התובעת לחקור את אותם עדים ולמרות החלטתי מיום 19.06.23.

הלכה מושרשת היא, כי אי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב וכי הסיבה לאי הבאתו הינה החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. משכך, הכלל הוא כי צד אשר נמנע מלהעיד עדים מטעמו, נזקף הדבר לחובתו שכן אי-הבאתו של עד רלבנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מ"ה (4) 651; וגם: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד ס"א(3) 18; וגם: ע"מ 2468/11 פלוני נ' פלונית (, 26.05.11))..

לא הובאו בפניי ראיות כי היו נהלים מפורשים והשוטרים עברו הדרכות ביחס לאופן השימוש במערכות ומאגרי מידע.

מהראיות שהובאו בפניי עולה כי השוטר קיבל מידע אודות התובעת ומצבה הנפשי מחבריו לעבודה שטיפלו בתלונה שבענייננו, וכי בעקבות אותו מידע פעל השוטר לאיתור פרטיה של התובעת מהמערכת.

השוטר בעדותו בפניי אישר כי הוא קיבל מידע מחבריו השוטרים אודות התובעת. גם העד אלמליח, אישר בפניי כי השוטרים נוהגים לדבר ביניהם על תיקים ולדבריו מדובר בתיקים היותר מעניינים: " אם יש תיק רצח בתחנה והיו תיקים כאלו אז מן הסתם כולם מדברים עליו כי זה תיק שמעניין את כולם. זה תלוי בסוג התיק ברמת התיק ובמורכבות התיק" (עמ' 143, ש' 16 – 36).
בנקודה זו אציין כי ראוי היה כי השוטרים יעברו הדרכות שבמסגרתם יינתנו הנחיות לגבי אופן שמירת חיסיון המידע אודות תיקים שבטיפולם. היעלה על הדעת כי שוטר ישתמש במידע שנמסר לו במהלך טיפול בתיק והדבר יהפוך לנושא "רכילותי" בתחנת המשטרה או מחוצה לה. העובדה כי השוטרים מעבירים את המידע ביניהם אין בה בכדי להפחית מחומרת העניין. לדידי, תפקיד שהופקד בידי השוטר הינו תפקיד רגיש המחייב שמירה על סודיות והקפדה על מניעת העברת המידע שלא לצורך גם אם מדובר ב"חברים לעבודה".
לא זו אף זו, לא הובאו בפניי ראיות לכך שהשוטרים עברו הדרכות לעניין "הטרדה מינית" והאינטראקציה עם מתלוננים או חשודים.

בהקשר זה אומר כי התובעת ביקשה לחקור את הממונה על הטרדות מיניות בתחנה אך המשטרה נמנעה מלקרוא לעדות גם עד זה.

עוד ובנוסף, אין לקבל את טענת המדינה כי העמדת השוטר לדין פלילי ונקיטת צעדים משמעתיים במישור המנהלתי שהובילו להרשעתו ולהפסקת העסקתו במשטרה יש בהם בכדי לפטור אותה מאחריות. העובדה שעובד הורשע בפלילים אין משמעה שהמעביד פטור מאחריות כאשר הקריטריון לבחינת התנהגות העובד הוא אם העוולה בוצעה במסגרת העבודה ולא אם הייתה הרשעה בפלילים.
הציבור בכללותו רוחש אמון לרשויות השלטון ובפרט למשטרת ישראל. המשטרה מופקדת על אכיפת החוק ומכאן הצורך להקפיד על מינויו של האדם הראוי לתפקיד שוטר. על המשטרה מוטלת החובה להקפיד לבדוק את התאמתו של אדם לשרת בשורותיה.
כבר נפסק כי " המשטרה מהווה מסגרת שירות מיוחדת, עליה מוטלת משימה כבדה ביותר של אכיפת החוק...השוטרים הם המשאב האנושי עליו בנויה המשטרה, ואין גורם חשוב מהם לקביעת רמתה ואיכותה של המשטרה. כך הוא לגבי כושרה המבצעי של המשטרה, וכך הוא לגבי רמתה הערכית-מוסרית. המשימות המיוחדות המוטלות על המשטרה כגוף היררכי, מחייבות שיקול דעת מקצועי מיוחד בהליך המינויים ואיוש התפקידים .... הנהגת המשטרה היא בעלת היכולת המקצועית להחליט על התאמת מועמדים לתפקידים השונים; היא המודעת לצרכי המערכת, לדרישות התפקיד, ולמידת התאמתו של המועמד לשמש בו. חזקה עליה כי שיקוליה בהליכי המינויים הם שיקולים מקצועיים וערכיים. חזקה עליה כי היא מודעת לחשיבות העליונה של תפקידה של המשטרה במערכת השלטון, ולחשיבות המיוחדת באיוש נכון וראוי של התפקידים השונים במסגרתה, החל בדרגים הנמוכים ועד להנהגה הבכירה, לצורך עמידה במשימותיה והבטחת אמון הציבור בפעולתה'. ההתאמה נדרשת הן ביכולת הביצוע של המשימות, והן ברמה הערכית והמוסרית של השוטר המשמש בתפקידו נציגה של מערכת אכיפת החוק" (ראו: בג"ץ 5562/07 שוסהיים נ' השר לבטחון פנים (, 23.07.07)).
המדינה טוענת כי מתיקו האישי של השוטר, אשר כולו עמד בפני התובעת, עולה כי מדובר בשוטר מקצועי שעבר את כל ההכשרות, ולא ניתן לצפות את התנהגותו, כל הערכותיו היו חיוביות, וכי יש לדחות את הטענה כי ישנם הליכים משמעתיים שהוסתרו.
מר אלמליח, ששימש כמפקדו של השוטר, מסר בתצהירו כי בתיק האישי של השוטר נמצא תיעוד בדבר העמדה לדין משמעתי בגין עבירה של אי התייצבות לעבודה בשכר בשל אי הבנה, עבירה הקשורה לתעבורה, וכן הליך משמעתי בו זוכה בגין שימוש בכוח ואי הזדהות. בעדותו בבית המשפט אישר העד כי דבריו אלו מתבססים על עיון בתיק האישי.
לאור האמור לעיל, מצאתי כי גם על המדינה מוטלת אחריות ישירה לאירוע בהיותה אחראית על השוטר ואחראית על מאגרי המידע שהיו בשימושו ולא נעשה בהם פיקוח די הצורך על מנת למנוע שימוש לרעה באותו מידע. בנסיבות העניין, חבים השוטר והמדינה, ביחד ולחוד, כלפי התובעת בשל האירוע מושא התביעה.

אחריות הצד השלישי

אין חולק כי הצד השלישי קרי; השוטר הורשע בגין האירוע בעבירות של מעשה מגונה בתובעת ואף בעבירות של הפרת אמונים נגד המדינה. כאמור, הרשעתו הייתה בהתאם להודאתו בעובדות כתב האישום.
הצד השלישי, שירת כשוטר במשטרת ישראל בתפקיד חוקר. השוטר הוא עובד ציבור וככל עובד ציבור, אף אמור להיות נאמן הציבור. לאור תפקידו המיוחד של השוטר וסמכויותיו, לאור חשיפתו לציבור ומגעיו עמו, נדרשת ממנו הקפדה מיוחדת ושמירה על נורמות התנהגות, קלה כחמורה, כדי לקיים את אמון הציבור בו.
שוטר נמצא בתפקידו 24 שעות ביממה, תפקידו ובכלל זה סמכויותיו אינן מסתיימות לאחר שעות העבודה. לא בכדי העניק המחוקק לשוטר סמכויות נרחבות כל זאת על מנת לדאוג לשלום הציבור וביטחונו.

" שוטר תמיד בתפקיד" כך נקבע על ידי המחוקק בסעיף 15 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א – 1971 "שוטר, כשהוא בישראל, רואים אותו, לכל ענין שבפקודה זו, כנמצא תמיד בתפקיד, ומותר בכל עת להעסיקו בכל מקום בישראל.

עוד ובנוסף, בכוחה של תעודת השוטר שנמצאת בידיו, להקנות לו את ממירב הסמכויות להמשיך בתפקיד גם לאחר שעות העבודה הפורמליות " שוטר שאינו לבוש מדים והוא משתמש בסמכויות שוטר כלפי אדם, יזהה את עצמו בפני אותו אדם בציון שמו או כינויו הרשמי והיותו שוטר, וכן בהצגת תעודת המינוי שלו" (סעיף 5א(ב) לפקודת המשטרה)

יכולתה של המשטרה למלא את תפקידיה מותנית באמון הציבור ביושר כפיהם, בהגינותם ובסבירותם של השוטרים. בלא יחסי אמון בין המשטרה לבין הקהילייה שהיא משרתת, לא תוכל המשטרה לקיים את משימותיה.
הפסיקה קבעה כי נדרשת משוטר לעמוד באמות מידה מיוחדות של התנהגות ואף לעיתים סוג התנהגות המותר לכל הציבור אינו מותר לו (ראו: בג"ץ 7074/93 מאיר סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2) 749).
בהקשר זה יפים לענייננו גם דברי הדין המשמעתי של המשטרה בביד"מ 70/93 שם צויינו הדברים הבאים: "סוג ההתנהגות המותר לכל הציבור אינו מותר לשוטר. השוטר אינו רשאי להתנהג באופן שיש בו לגרום נזק ולהפריע לתיפקודו ולתדמיתו כאוכף החוק ולפגוע באימון שהציבור רוחש לו... זוהי דרישה של רמת ציפיות המיוחדת אך ורק למי שנמנה על המסגרת הארגונית הקרויה 'משטרה'. גישה זו תובעת משוטר לעמוד באמות מידה מיוחדות של התנהגות שאינן מתבקשות ממי שאינו שייך למסגרת המשטרתית. זהו מצב מיוחד בו החברה דורשת מידת אמון מיוחדת, תכונות של יושר והגינות, ורגישות יתר לנורמות מוסריות ממי שנמנה על מסגרת זו".

לאמור, העבירה של הפרת אמונים מתגבשת, בין השאר, אם עובד הציבור עושה במילוי תפקידו מעשה של הפרת אמונים הפוגע בציבור.

אין חולק כי השוטר מעל בתפקידו וביצע את אותם מעשים "מכוערים" לצורך עניינו האישי בלבד תוך פגיעה חמורה במשטרת ישראל ואף בכלל הציבור. הוא ניצל את מעמדו והסמכויות הרבות שהוענקו לו.

" שימוש שלא כדין בסמכויות ובמיוחד בשימוש בכוח גורם לפגיעה קשה בתדמית המשטרה ובאמון הציבור בה, אמון שהוא נשמת אפה וחיוני לתפקודה. אבן יסוד בפעילות המשטרה היא הגנה על חיי אדם ושלומו ופגיעה בתחושת הביטחון האישי של האזרחים הבאים במגע עם שוטרים היא פגיעה קשה שהארגון אינו יכול להשלים עימה" (ראו: ביד"ם 77/17 המפקח הכללי נ' רס"ל משה אטיאס (, 20.02.18).

מעשיו של השוטר מהווים התנהגות שאינה הולמת שוטר והתנהגות אשר יש בה כדי לפגוע בתדמית המשטרה.

אציין כי טענותיו של השוטר בדבר הטלת מלוא האחריות על המשטרה בכך שלא מנעה את כניסתו למערכת המשטרתית מוטב היה שלא היו נטענות. יש בכך בכדי ללמד כי הוא כלל לא מודע לתפקיד אותו הוא ממלא ולחשיבות הרבה של התפקיד ואף להיותו "נאמן ציבור" וכן לאמון שניתן לו על ידי המערכת לפעול למען האינטרס של הציבור.
בנסיבות אלה, הגעתי למסקנה כי מעשיו של השוטר, ששימש בתפקיד חוקר במשטרה, פוגע בחובת הנאמנות של עובד ציבור, כמו גם בתפקוד התקין של השרות הציבורי ובתדמיתו, וכי קמה חובתו לשפות את המשטרה בכל סכום בו היא תחויב בגין האירוע שנשעה על ידו.

חלוקת האחריות בין הנתבעים

משהגעתי למסקנה כי המדינה והשוטר חבים באחריות לנזקי התובעת "ביחד ולחוד", כאשר כל אחד מהם חב כלפי התובעת במלוא הנזק, נותר לקבוע ביחסים הפנימיים ביניהם את חלקו של כל אחד. כלומר את "שיעור ההשתתפות" שיש לייחס לו.
סעיף 84 לפקודת הנזיקין מסמיך את בית המשפט לחייב כל נתבע להשתתף בתשלומיו של נתבע אחר או לשפותו (ראו: ע"א 493/63 קופת חולים כללית נ' קבוצת כנרת, קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד יח(2) 225).
בהתאם לסעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין, במעוולים יחד, כל מעוול זכאי להשתתפות מהמעוולים האחרים על פי הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק. כלומר, גובה ההשתתפות הוא פונקציה של דרגת האשם של המעוולים.
נטל הוכחת חלקו של מעוול אחד לעומת זולתו מוטל על המעוול המבקש דמי השתתפות מ"שותפו" לעוולה. ההשתתפות יכולה להיות של מאה אחוז או של אפס אחוזים.
נפסק כי החלוקה בין המעוולים במשותף תיעשה לפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים באופן יחסי, או על פי מבחן האשמה ההדדית הכולל הן את רכיב הסיבתיות והן את רכיב האשמה המוסרית (ראו: ע"א 4530/91 רשות הנמלים נ' צים (, 10.10.00); ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן נ' עבד אלקאדר (, 07.09.10)).
העובדה שמעשיו של מעוול אחד הן בגדר "סיבה שבלעדיה אין" לקרות הנזק, ואלמלא התרשל לא היה הנזק מתרחש, איננה שוללת את זכותו לדרוש השתתפות מהמעוול השני (ראו: ע"א 2579/11 בנק הפועלים בע"מ נ' סולכור חברה לשיווק בע"מ (, 29.06.14)).
אכן לולא הייתה מתרשלת המשטרה ולולא הפרה את חובת הזהירות שלה, היה המעשה נמנע, אולם אין לשכוח כי עיקר האחריות הינה על השוטר שעשה את המעשה. לפיכך יש להורות על חלוקה שתשקף את האשמה המוסרית ביחס להתנהגותו של השוטר לעומת התרשלות המדינה שאפשרה התנהגות זו.
לאחר ששקלתי את כלל הראיות הגעתי למסקנה כי בנסיבות המקרה יש לחלק את האחריות באופן שבו יישא השוטר בשני שלישים מהנזק ואילו הנתבעת בשליש.

הנזק

חוות הדעת הרפואיות והמומחה מטעם בית המשפט

התובעת תמכה את תביעתה בחוות דעת של מומחית בפסיכיאטריה מטעמה - ד"ר יעל קולסקי, אשר בדקה את התובעת וקבעה בחוות דעתה מיום 13.06.17 כי לתובעת 70% נכות צמיתה, כאשר 30% נובע ממחלת הסכיזופרניה ו-40% נובע מהאונס שעברה. המומחית הגישה חוות משלימה מיום 28.07.20, לפיה לתובעת 80% נכות נפשית כאשר 30% יש לייחס לנכות עקב מחלת הסכיזופרניה שקודמת לאונס ו-50% עקב ההפרעה הפוסט טראומתית והחמרת מחלת הסכיזופרניה כתוצאה מהפוסט טראומה.
מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת של מומחית בפסיכיאטריה ד"ר הלה יהלום מיום 09.09.19, אשר קבעה כי עוד טרם האירוע התובעת אובחנה כלוקה בסכיזופרניה ונכותה הייתה בשיעור של 40%, וכי בעקבות האירוע חלה החמרה במצבה הנפשי ונכותה עומדת כעת על 70% לצמיתות. המומחית הגישה חוות דעת משלימה מיום 07.03.21, לפיה אין החמרה במצבה הנפשי של התובעת לעומת בדיקתה הקודמת, והיא חזרה על קביעת הנכות בחוות דעתה הראשונה.
לאמור, לא הייתה מחלוקת על הנכות הצמיתה והמחלוקת התמקדה רק בשאלת הניכוי ביחס לעבר – כלומר, האם יש לייחס שיעור של 50% כטענת התובעת או 40% כטענת הנתבעת. לכן, מונתה ד"ר עדינה נעון כמומחית מטעם בית המשפט (להלן: " ד"ר נעון") אשר קבעה בחוות דעתה כי נכותה הנפשית הקשורה לאירוע הנידון בגין הפרעה פוסט טראומתית עם סימפטומים חלקיים, הינה בשיעור של 10% לצמיתות, בהתאם לסעיף 34(א)(2) לתקנות המל"ל.

קביעת נכותה הרפואית של התובעת כתוצאה מהאירוע

המומחיות נחקרו בבית המשפט. כאמור, חוות דעתה של ד"ר נעון עומדת בסתירה הן לחוות דעת מטעם התובעת והן לחוות הדעת מטעם הנתבעת.
הלכה היא בהקשר לחוות דעת של מומחה שממנה בית המשפט כי "משממנה ביהמ"ש מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לביהמ"ש נתונים מקצועיים לצורך ההכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן קימת סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת" (ראו: ע"א 558/96 חב' שיכון עובדים בע"מ נ' רוננטל חנן ואח', פ"ד נב(4) 570).
מכל מקום הסמכות האחרונה להכריע אם לקבל את חוות-הדעת או לדחותה נתונה לשופט היושב בדין. הפסיקה קבעה כי: "משמונה מומחה מטעם בית המשפט, הרי בית המשפט הוא המחליט, אילו מסקנות יש להסיק מחוות-דעתו של המומחה, ובעלי הדין אינם יכולים לדרוש, כי בית המשפט יצמצם עצמו רק לעיון וללימוד של חלקים מחוות-דעתו ... בית המשפט הוא הממנה מומחה מטעמו כדי לקבל תמונה מדויקת ומלאה, ואם חוות-הדעת של המומחה שמינה מקובלת עליו, רשאי בית המשפט להסתמך על כל חלק אשר כלול בה" (ראו: ע"א 402/85 מרקוביץ ואח' נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד מא(1) 133, 139).
ד"ר נעון ציינה בחקירתה בפניי כי האחוז הנמוך שהיא קבעה שיש לייחס לאירוע מושא כתב האישום מתבסס על כך שלשיטתה התובעת אשר חולת סכיזופרניה בעצם "הסכימה" למעשים מתוך מטרה להיפטר ממכשיר ציתות שחשבה שמצוי בגופה ולכן הטראומה שחוותה כתוצאה מהאירוע היא פחות חמורה ממי שלא הסכימה.

ד"ר נעון ציינה כי מקרה זה שונה מבחורה צעירה שנפגשת במהלך נופש עם בחורים צעירים ובכלל לא חשבה להיכנס איתם למיטה וכל שעלה במחשבות שלה זה רק להשתעשע ולדבר איתם אך בסוף הם מגיעים איתה לחדר ואונסים אותה בזה אחר זה (עמ' 32, ש' 12-19); הדינמיקה בענייננו היא אחרת, שכן מדובר בבחורה חולת נפש שחושבת שיש איזשהו מכשיר המושתל במקום כלשהו בבית או אולי בגופה, והוא מפריע לה. הוא הפסיכוזה שלה ואז היא פונה למשטרה בתלונה (עמ' 32, ש' 30- 33).

ד"ר נעון מדגישה כי התובעת הסכימה על אף שמדובר בהסכמה מתוך המחלה ולכן יש הבדל מבחינה משפטית (עמ' 33, ש' 8- 10). לטענתה, היא לא אמרה לשוטר שיפסיק ושיעוף מפה (עמ' 33, ש' 29) כי היא רצתה להיפטר מ"מכשיר העיקוב" בכל מצב.

" היא רוצה להיפטר מהמכשיר, בכל מחיר, כי הוא משגע אותה. היא נטרפת על דעתה שכל הזמן עוקבים אחריה. אז כשהוא אומר מלה אני אשים לך מגנומטר אז זה לא בזה וזה בגוף. אז עושה מגנומטר בגוף. וכשהוא אומר לה זה לא בגוף זה ברחם היא גם לא מתנגדת כי היא רוצה להיפטר מזה. מתוך המחלה שלה .. היא, בעצם זורמת. הוא נכנס לה לתוך המחלה ועובד עם המחלה שלה. ואז היא מסכימה בגלל שהיא רוצה להיפטר מהדבר המזעזע הזה מהמצלמות מהמכשיר הזה שתקוע לה באיזשהו מקום. זה לא אונס פתאומי ... (עמ' 34, ש' 1 -13).

ד"ר נעון מבדילה את המקרה של התובעת, כי ההסכמה שלה לא באה ממקום של הסכמה מדעת, אלא מתוך הסכמה עקב המחלה ורצונה להיפטר ממכשיר הציטוט שנמצא אולי בבית ובסוף היא משתכנעת מדברי השוטר כי המכשיר נמצא אולי בגופה. לטענתה, השוטר מנצל אותה אך אין לה הלם והיא מסכימה עד כדי כך שהיא אומרת "אני התחלתי ליהנות" (עמ' 35, ש' 5 -12).

מעדותה של ד"ר נעון עולה כי היא לא התייחסה להחמרה שחלה במחלתה הבסיסית של התובעת " זה לא היה מתפקידי" (עמ' 54, ש' 30 -31) ובהמשך: " אני לא יודעת אבל אני לא בדקתי אותה כי זה לא היה תפקידי" (עמ' 55, ש' 5 -6), " אני לא הערכתי את הסכיזופרניה זה לא תפקידי. הסכיזופרניה לא קשור לעניין" (עמ' 55, ש' 18).

לעומת זאת המומחית מטעם הנתבעת ציינה כי הייתה החמרה של הסכיזופרניה " רוב הנכות שאני ייחסתי לאירוע היא בגלל החמרה בסכיזופרניה" (עמ' 117, ש' 11; 121, ש' 11 -14).

לדידי אכן אין ליצור הפרדה בין תסמיני הפוסט טראומה שנגרמו לתובעת כתוצאה מהאירוע ובין ההחמרה במחלת הסכיזופרניה כתוצאה מהאירוע ובכל אופן אני מסכים עם התובעת כי ההבדלים בין חוות הדעת זניחים ואין, בנסיבות העניין, חשיבות של ממש לשיעור המדויק של אחוז הנכות. אכן אין מדובר בתיק פלת"ד בו שיעור הפיצוי עבור כאב וסבל מחושב על בסיס שיעור הנכות או בתיק של קטין ששיעור אובדן כושר ההשתכרות מחושב לפי הנכות התפקודית, אלא שדי בקבלת תמונה כוללת המבהירה את מצבה המוערך של התובעת שנגרם עקב האירוע המצער.
בנסיבות אלה, בשקלול כלל חוות הדעת, ולאחר ששמעתי את עדויות המומחיות בפניי, מצאתי לקבוע כי 30% משיעור הנכות של התובעת נגרם כתוצאה מהאירוע מושא התביעה.

שיעור הפיצוי המגיע לתובעת

הנזק הלא ממוני

חרף האמור בחוות דעתה של ד"ר נעון, בדבר הסכמה לכאורה של התובעת, אין צורך להכביר מילים אודות הכאב והסבל שהיה מנת חלקה של התובעת כקורבן פגיעה מינית. המעשים ה"מכוערים" בלשון המעטה וחומרתם הרבה מזכים את התובעת בפיצוי כללי על הנזק הלא ממוני. יש לראות בעצם התנהגותו האסורה של השוטר, תוך ניצול מעמדו, שהוכחה כראיה לכך שלתובעת שהייתה קורבן לה, נגרם נזק שהינו טבוע בעצם המעשה.
די בעובדות המפורטות בכתב האישום ובהכרעת הדין המרשיעה כדי לשמש ראיה מספקת לביסוס אומדנת הנזק הלא ממוני במקרה זה. בית המשפט המחוזי תיאר בגזר הדין מקצת הכאב והסבל שנגרמו לגופה ולנפשה של התובעת.
אין חולק כי המעשים שביצע השוטר בתובעת פגעו באופן קשה, בכבודה ובאוטונומיה שלה על גופה ועל חייה, וזאת במיוחד לאור מצבה הנפשי שהיה קיים באותה עת ומתן אמונה בנתבע כאיש חוק שאמור לסייע לה.
ב"כ התובעת ביקש לפסוק פיצוי בראש נזק נפרד של פגיעה באוטונומיה אך מצאתי להתמקד בראש הנזק של "כאב וסבל", במובנו הרחב ולהגיע לתוצאה דומה מבחינת היקף הפיצוי, אף בלא להידרש לראש נזק נפרד של: "פגיעה באוטונומיה" (ראו: ע"א 8195/09 פלוני ז"ל נ' פלונית (, 20.09.15)).
לאחר ששקלתי את כלל השיקולים, אני מעמיד את הפיצוי בראש הנזק הלא ממוני על סך של 500,000 ₪.

הפסד כושר השתכרות בעתיד

הפיצוי בגין ראש נזק זה איננו נמדד על פי ההפרש שבין מה שהשתכר הניזק לפני התאונה ומה הוא משתכר או יכול להשתכר אחרי התאונה. אלא קנה המידה הוא ההפרש שבין מה שהניזק היה משתכר אחרי התאונה אלמלא המום וכמה הוא משתכר או עשוי להשתכר במומו (ראו: ע"א 541/63 רכס נ' הרצברג, פ"ד יח 120; ע"א 70/52 גרוסמן נ' רוט, פ"ד ו' 1242; וע"א 79/65 מפעלי פלדה ישראליים נ' מלכה, פ"ד יט 266).
הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות היא בבחינת נזק בר פיצוי, ובלבד שקיים סיכוי שאינו אפסי, כי פוטנציאל זה היה מתממש.
הפסד כושר השתכרות נבחן על פי אובדנו של התובע הספציפי. ובכלל זה ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או פחותה משיעור הנכות התפקודית וזאת בהתחשב בעיסוקו של הנפגע ויתר נתוניו ובכללן אופי העבודה, גילו ומצבו הרפואי בכללותו. ישנם מצבים בהם קיימת נכות רפואית ותפקודית שאינה גורמת הפסד השתכרות בפועל (ראו: ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי פ"ד נב(3) 792).
בענייננו, אין חולק כי התובעת התקשתה להתמיד בעבודה ולא השתכרה עצמאית עוד לפני האירוע. לטענתה היא עבדה באופן לא סדיר ויתכן וגם הייתה ממשיכה לעבוד ככה בעתיד אלמלא ארע האירוע דנן. התובעת ביקשה לחשב רכיב זה לפי שכר המינימום ועבודה חלקית ובכלל זה לפסוק לה פיצוי בגין ראש נזק זה.
יש לקחת בחשבון כי אין מדובר בתובעת בעלת מיומנויות מקצועיות כאלה או אחרות. מדובר בתובעת אשר עקב מצבה הרפואי שקדם לאירוע, ועל רקע מצבה הנפשי, בחרה לעצמה אורח חיים ללא תעסוקה. יוער כי האירוע מושא התביעה ארע לאחר נתק תעסוקתי של מספר שנים במהלכן התובעת היתה מוגדת כחולת סכיזופרניה כרונית. אכן ישנם מקרים בהם בתי המשפט לוקחים בחשבון כי לא ניתן לשלול את האפשרות כי בשלב כלשהו ימאס לאדם בדרך חיים זו של בטלה והוא ינסה לנצל את פוטנציאל ההשתכרות הטמון בו. אך בנסיבות העניין, לאור מצבה הרפואי הכרוני של התובעת, אפשרות זו הינה כה קלושה עד כדי שלא ניתן לתת לה משקל.
בנסיבות אלה, בהעדר ראיות תומכות, לא מצאתי כי ייגרם לתובעת הפסד כושר השתכרות בעתיד.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

התובעת טוענת כי מאז האירוע הורע מצבה והיא איבדה אמון בבני אדם, ובכללם אנשי מקצוע. אמנם גם בסמוך למועד האירוע סבלה התובעת מפרנויות בשל התפרצות מחלתה, אך מדובר לטענתה במחלה המתאפיינת בתקופות של רמיסיה, ויש להניח שהיא הייתה חוזרת למצב של רמיסיה אלמלא הפגיעה. התובעת טוענת כי היא זקוקה לעזרה בניקוי וארגון הבית. התובעת העידה כי היא גרה בקומה רביעית וכי היא משלמת למנקה של חדר המדרגות 50 ₪ לשבוע בכדי שיסייע לה בהורדת שקיות האשפה (עמ' 112, ש' 15 -19), ובנוסף היא נזקקת לעזרת בנה, אשר מבצע עבורה קניות של תרופות ומזון, מתלווה אליה לבדיקות רפואיות, מסייע לה בארגון הבית ובכל הסידורים הנוגעים לבנק, ועד בית, ספקי שירותים ועוד.
עיון בראיות מעלה כי עקב מחלתה, בנה של התובעת נהג לסייע לה אף לפני האירוע והיא לא הוכיחה כי נזקקת לעזרה מיוחדת החורגת מנורמה המקובלת של עזרה שניתנה לפני האירוע.
בכל אופן התובעת לא הוכיחה כי העזרה קשורה במישרין לאירוע מושא התביעה ולא למחלתה דווקא.
בנסיבות אלה, מצאתי לפסוק לתובעת על דרך האומדנה פיצוי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד בסך גלובלי של 5,000 ₪.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד

התובעת טוענת כי כשנתיים לפני האירוע היא הפסיקה ליטול תרופות פסיכיאטריות קבועות, והייתה במעקב פסיכיאטרי לא קבוע. לאחר האירוע מצבה החמיר והיא פנתה לקבלת טיפול נפשי אצל מטפלים שונים. לטענתה, היא לא מסוגלת לפנות לטיפול במערכת הרפואה הציבורית, אך בשל העלות הגבוהה היא התקשתה לאורך השנים להתמיד בטיפולים רציפים להם היא זקוקה ברפואה הפרטית.
התובעת לא הביאה כל ראיה כי נגרמו לה הוצאות רפואיות הקשורות במישרין לאירוע. המדובר בראש נזק מיוחד שעל התובעת הנטל להוכיחו, ומשלא עשתה כן אין מקום לקבל את בקשתה לפיצוי מוגבר בראש נזק זה.
כבר נפסק לגבי העבר כי מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיחו ועל התובע חלה החובה להוכיח לא רק שנגרם לו נזק אלא גם את היקפו (ראו: ע"א 525/74 אסבסטוס וכימיקלים חברה בע"מ נ' פז גז חברה לשיווק בע"מ פד"י ל (3) 281).
יוער כי במסגרת הרפואה הציבורית זכאית התובעת לקבל את כלל השירותים הפסיכיאטריים שנכללים בסל הבריאות ולא השתכנעתי כי התובעת קיבלה בעבר שירותים אלו ועקב האירוע היא אינה מסוגלת לפנות לקבלת טיפול במסגרת הרפואה הציבורית. מהעדויות שהוצגו בפניי עולה כי התובעת הינה חשדנית ופרנואידית עוד מלפני האירוע וכפי שקבעו הן מומחית ביהמ"ש והן מומחית הנתבעת, כחלק מהמחלה, היא לא פנתה ולא תפנה לטיפול רפואי.
על כן, הנני סבור, שאין מקום לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה.
ביחס להוצאות השונות אותן מבקשת התובעת בגין רכישת מזון, תוספי תזונה, מוצרי היגיינה, תאורה מיוחדת ועוד, לא מצאתי כי התובעת עמדתה בנטל להוכיח כי נגרמו לה הוצאות כאלו ובכל אופן אין כל תיעוד כי בשל האירוע השתנו הרגלי הצריכה של התובעת בגין רכיבים אלו וככל הנראה, מדובר בהרגלים הקשורים למחלה ולא לאירוע. על כן לא מצאתי לפסוק פיצוי נפרד בגין הוצאות אלו.

דיור

התובעת טוענת כי האירוע היקשה עליה ועיכב את הליך מכירת דירתה (לצורך מעבר לדירה זולה יותר), והדבר היסב לה נזקים כלכליים. כך, היא יכלה לרכוש רק דירה מוזנחת ובעלת ליקויים שדרשו תיקון יקר. בנוסף, היא התקינה בביתה סורגים ואביזרים שנועדו להתמודד עם החרדות והפחד מפריצות, על מנת שתוכל שוב לחוש מוגנת בביתה שחולל.
מדובר לטעמי בטענה הדורשת הוכחה והתובעת לא עמדה בנטל זה ועל כן לא מצאתי לקבל את טענתה בהקשר לרכיב זה של נזק.

התוצאה

הנני מקבל את התביעה ומורה לנתבעים לשלם לתובעת, ביחד ולחוד, את הסכומים האמורים, כאשר חלקם היחסי של כל אחד באחריות כמפורט לעיל. לסכומים הנ"ל יתווספו שכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4% וכן הוצאות משפט.
הנני מקבל את ההודעה לצד ג'. על השוטר לשפות את המדינה בגין כל סכום בו היא חויבה לשלם לתובעת. באשר להוצאות בגין ההודעה לצד ג', השוטר ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪.
הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן הם יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה סיוון תשפ"ד, 01 יולי 2024, בהעדר הצדדים.

בית המשפט מנתח את תקנה 92 לתקנות הביטוח הלאומי, אשר נכנסה לתוסף בחודש 03/2022

בית המשפט דן בשאלת פרשנות תקנה 92 לתקנות הביטוח הלאומי

בית משפט השלום בבת ים

ת"א 42281-03-22 פלוני נ' _____ ואח'

לפני כבוד השופט שי משה מזרחי
התובעת:		פלונית
נגד
הנתבעים		.1 ______ .2 הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

במסגרת תובענה זו על בית המשפט להכריע במספר סוגיות אשר ניתן לסכמן כדלקמן:

מהי נכותה הרפואית של התובעת בעקבות תאונת הדרכים מושא כתב התביעה?
מהי נכותה התפקודית ומה הפגיעה בכושר הכנסתה בעקבות התאונה הנדונה?
מהם נזקיה של התובעת בראי התאונה האמורה.

אדון בשאלות אלה כסדרן.

התאונה והנכות בעקבותיה:

התובעת, ילידת 1978, מנהלת חשבונות במקצועה, נפגעה בתאונת דרכים ביום 27.5.2019. התובעת ישבה במושב האחורי ורכב צד ג' התנגש בחלקו האחורי של הרכב בו נסעה בעודם בעומס תנועה שנוצר במקום.
התובעת נבדקה במרכז "ט.ר.מ" נמצאה רגישות באזור שרירי צוואר מימין.
בקופת החולים התלוננה מספר ימים לאחר מכן על כאבים בצוואר "ללא חבלות אחרות". נמצאו סימנים של RCS בכתף ימין לתובעת נרשמו נוגדי כאבים ודלקת. היא נשלחה לפיזיותרפיה. ביום 2.6.2019 נרשמו תלונות על כאב גב חזק וכאב בצוואר ואובחנה "צליפת שוט". בחודש 11/2019 אותרה רגישות פאראספנלית של עמ"ש צווארי משמאל והגבלה בתנועות הצוואר. בחודש ינואר 2020 סימה התובעת את טיפולי הפיזיותרפיה שלה "לקוח הפסיק להופיע". בחודש 12/2020 נרשמו כאבים בצוואר "עדיין" ורגישות קלה במישוש מעל השרירים. ביום 16.12.2020 ביקרה התובעת בבית החולים שערי צדק ובראש סיכום הביקור נרשם כי לתובעת NECK PAIN/FIBROMYALGIA POST TRAUMATIC.

"לפני כ 4 שנים סבלה משני אירועים של כאבים בחגורת כתף ימין. כל התקף נמשך כשבוע וחלף. לפני שנה וחצי נפגעה בתאונת דרכים כנוסעת חגורה מאחור. הרכב בו נסעה נפגע מאחור. הייתה צליפת שוט. מאז התאונה סובל כאבים חזקים מכאבים בעורף ובחגורת כתף ימין, ללא הקרנות ליד ימין. אין פגיעה בתפקוד הידיים. יציבת ההליכה טובה. הכאבים מפריעים לה מאוד לשבת מול המחשב בעבודה, קמה כל חצי שעה לשחרר את הכאבים, בהנעת הצוואר כאובה ומוגבלת. טיפולי פיזיותרפיה לא עזרו, כעת בסדרה שנייה של טיפולי פיזיותרפיה-אולי מעט פחות כאבים. במקביל פיתחה הפרעה לשינה, עייפות כרונית, חוסר ריכוז, מצבי רוח לביליים והתפרצויות. מקלחות חמות עוזרות לכאבים"^[1]. הרופא מאבחן "ריבוי נקודות הדק רגישות עם קופצנות וביטויי כאב בחלקן". לדעתו התובעת פיתחה פיברומיאלגיה פוסט טראומתית "הביטוי העיקרי הינו סביב הצוואר אולם יש לה את כל המאפיינים של התסמונת". רושם לה אלטרולט חצי כדור לפני השינה וככל שלא תהא הטבה תעבור לאלטרול.

ביום 20.6.2021 מתרשם ד"ר סוהיל, ראומטולוג, "יש מרכיבים של פיברומיאלגיה עם כאב כרוני, רגישות דיפוזית, עצבנות ומתח וגם הפרעות שינה ועייפות נילווית". מפנה להערכה פסיכיאטרית "בפרט שיש קשר בין מתח נפשי לתסמונת הכאב הכרוני וגם בין המתח לתופעות עוריות כגון אלופציה-התקרחות אזורית". ביום 22.7.2021 מבקרת במרפאת כאב ונרשם לה טיפול בליריקה ש"אם לא עוזר או סובלת מת"ל מבקש מד"ר סוהיל ניסיון טיפול בקנביס רפואי". ביום 16.3.2022 נרשם כי לתובעת החמרה בכאבים הכרוניים. ביום 4.4.2022 ביקשה התובעת העלאת הריכוז של הקנאביס עד ל-40 ג' חודשי. בקשתה נענית בחיוב. ביום 23.3.2023 מומלץ המשך הטיפול בקנאביס נוכח "איזון הכאב, ללא תופעות לוואי".

ד"ר ענאן שתיווי, מומחה בכירורגיה אורתופדית, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט לבדיקת התובעת, חתם על חוות דעתו ביום 29.11.2022. המומחה מצא הגבלה קלה בחלק מטווחי התנועה של עמוד השדרה הצווארי בכיפוף לצדדים וכן הגבלה קלה בחלק מטווחי התנועה של עמוד השדרה המתני בכיפוף לצדדים. המומחה אמד את נכותה של התובעת בשיעור של 3.5% בעמ"ש הצווארי וב-3.5% נוספים בעמ"ש המתני. קבע כי "לאור כאבי גב ייתכן ותהיה מגבלה קלה ביכולתה לשבת לזמן ממושך וכיו"ב".
ד"ר עומר גנדלמן, מומחה בראומטולוגיה, שמונה אף הוא מטעם בית המשפט, בדק את התובעת ביום 27.10.2022, כשלוש שנים וחצי לאחר התאונה. המומחה מצא רגישות ב-12 מתוך 18 נקודות ההדק המשמעות מדד לאפיון פיברומיאלגיה. המומחה סבר כי "במקרה הנוכחי במישור התעסוקתי לא ניכרת פגיעה משמעותית וגב' א' ממשיכה לעבוד בתחום עיסוקה (הנהלת חשבונות) במשרה מלאה, כפי שהיה לפני התאונה. במישור האישי והסוציאלי ניכר כי קיימת פגיעה לאור תיאורה כי מאז התאונה היא נזקקת לסיוע של משפחתה בטיפול וניהול משק הבית, צורך שלא היה קיים לפני שחלתה בדאבת השרירים". המומחה העריך את נכותה של התובעת בשיעור של 15% וזאת החל מחודש 12/2020 המועד שבו אובחנה לראשונה בלוקה בתסמונת. המליץ על המשך טיפול בקנאביס רפואי שהביא להפחתה בעוצמת כאביה ומאפשר לה תפקוד סביר. עוד המליץ על פעילות גופנית בעלות של 200-300 ₪ למפגש פרטי אם כי גם במסגרת הציבורית ניתן לקבלה.
הנתבעת זימנה לחקירה את ד"ר גנדלמן^[2]. לשיטתה למומחה יש "אג'נדה"^[3] הנוגעת לאבחנת התסמונת, הקשר הסיבתי והצורך בשימוש בקנאביס. מחקירתו של המומחה עלו התובנות הבאות:
בעניינה של התובעת הפגיעה הפיזית בתאונה היא שהביאה להתפתחות התסמונת. לעוצמת הפגיעה אין משמעות בכל הנוגע להתפתחות התסמונת "לפעמים גם טראומה מינורית יכולה להוביל לפיברו".
לפי הספרות גם סטרס נפשי יכול להוביל להתפתחות התסמונת "אני פחות מצדד בדבר הזה".
אבחנה של תסמונת פיברומיאלגיה מתבססת על תלונות הנבדק "על האנמנזה".
הזמן שלוקח במדינת ישראל לאבחן את התסמונת עומד על כשלוש שנים וחצי.
התובעת סיפרה למומחה כי לתלונות האורתופדיות התווספו תלונות על כאבים, רגישות בגפיים, הפרעות שינה, עייפות ושינויים במצב הרוח^[4] "בצורה איטית, מתמשכת, אינדולנטית^[5]" ועם זאת תיעוד כתוב על כך נמצא רק במסמך שיצא תחת ידיו של ד"ר יאיר ברזילי מחודש דצמבר 2020. עד לאותו מועד מתועדות תלונות על כאבים, בעיקר בצוואר ובגב.
יש מחקרים המצביעים על קשר בין טראומה גופנית לבין התפתחות תסמונת הפיברומיאלגיה ויש "כאלה שפחות".
יש עבודות שמראות שסימפטומים של התסמונת יכולים להתחיל להתעצב אחרי תקופה של יותר משנה, שנה וחצי. ברוב המקרים סימפטומים אלה מתעצבים בעיקר כשהמחלה היא קלה. כאשר מדובר בתסמונת קשה, יש פניות דחופות (צ"ל תכופות) מההתחלה "זה משהו שהוא אפשר להגיד נבנה בצורה איטית, אינדולנטית, מתונה, עד שבסופו של דבר המטופלות בעיקר פונות על תלונות או חלקן". גם לאבחון לוקח זמן "אבל התלונות יכולות להיות בצורה איטית יותר משנה אפילו".
תיעוד התלונות האופייניות לתסמונת כשנה וחצי לאחר התאונה אינו מחליש את הקשר הסיבתי לתאונה. "שלוש זה מחליש, גם זה צריך לראות מה יש באמצע. שנתיים זה זמן סביר ופה זה אפילו פחות". ישנם שני מחקרים בנדון, "אחד אומר שנה ואחר אומר שנה וחצי". המומחה סבור, בראי ניסיונו הקליני, שגם עד שנתיים ניתן לקשור בין התאונה לבין התלונות. "מדובר פה על ספקטרום של תלונות, מדובר על אנשים עם אישיות שונה, נגישות לרפואה ולשירותי בריאות אבל מבחינתי זה לא מחליש...בעיקר כשהמחלה היא לא מאד קשה אז הפניה היא נעשית יותר מאוחרת, מגוון התלונות שמתעצבות לכדי אבחנה מגיעות בשלב מאוחר ולא כמו שאתה תיארת".
בהתעלם מן המסמך הרפואי של ד"ר ברזילי, לא ניתן היה לומר שלתובעת התפתחה התסמונת המדוברת "זה לא מספיק".
עצם העובדה כי התובעת לא ביקרה תכופות אצל ראומטולוג, לא משפיעה על המסקנה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין התסמונת לבין התאונה.
הטיפול במחלה "שכמעט אין לה ריפוי", יעיל בצורה דלה אם בכלל^[6].
התובעת טופלה בתרופות כמו ליריקה, אלטרול וכן בקנאביס.
לתובעת פיברומיאלגיה קלה. כאביה אינם בקצה העליון של הספקטרום.
ההפרעה העיקרית של התובעת הינה בתפקוד בבית "הפרעה קלה בתפקוד". "אין השפעה תעסוקתית למעשה. מי שעובד מבחינתי משרה מלאה קם בבוקר לעבוד, אני חושב שאין הפרעה תעסוקתית עם כל הקושי, היא לא אישה בריאה אבל מי שעובד משרה מלאה גם אם זה מהבית וגם אם זה למרוח...יש לה RISILIENCE ...כוח שמקנה לה אפשרות לעבוד.. היא מתקשה יותר מבעבר אבל אם היא עובדת משרה מלאה כוח העבודה שלה מבחינתי...".
המומחה העניק לתובעת נכות הנמצאת בין שני תתי הסעיף 92 לתקנות הנכות בשיעור של 15% "3 זה סימנים קליניים בחומרה קלה, ו-2 זה הפרעה קלה בתפקוד וזה הלחם של שני הסעיפים". לתובעת סימנים קליניים בחומרה קלה וכך גם בתפקוד. אין פחותים מאלה.
לתסמונת עלולה להיות השפעה תעסוקתית אך "יש פה ספקטרום של תפקוד של לקויות, של נכויות".
לא ניתן לומר שבהינתן פיטוריה של התובעת, תהא היא פגיעה יותר במציאת עבודה חדשה.

קנאביס:

ישנם מאמרים העוסקים בקנאביס ופיברומיאלגיה.
טיפול בקנאביס מקובל בפיברומיאלגיה.
קופות החולים והמדינה מעדיפות "להעיף אנשים לקנאביס כי היא (המדינה- ש.מ.מ.) חוסכת דברים מסל הבריאות ומעבירה את הנטל על השוק הפרטי וזה מה שקורה במדינת ישראל למרבה הצער".
לקנאביס עלולות להיות תופעות לוואי אם כי "ברוב המקרים היעילות היא גדולה מהסיכון". לתרופות כמו ליריקה "המון תופעות לוואי, לא פלא שהמטופלות לא לוקחות אותן".
ספק אם שימוש בתרופות קונבנציונאליות ישווה לטיפול בקנאביס בתסמונת המדוברת.
ההמלצה על שימוש בקנאביס ניתנת לאחר מיצוי הטיפול בתרופות. מקום בו הקנאביס עזר "צריך לדבוק בו". ההמלצה על שימוש בקנאביס ניתנה גם על ידי רופאים נוספים קודם המלצתו של המומחה.
לא סביר שטיפול תרופתי היה עוזר לתובעת ומוביל לאותה תוצאה.
ההמלצה לטיפול בתסמונת הינה פעילות גופנית "זו המלצה משמעותית...זה נדבך עיקרי בטיפול בפיברומיאלגיה".

טענות הצדדים בסיכומיהם:

טענות התובעת:

- הנתבעת לא הביאה כל עדים לתמיכה בטענותיה לרבות דו"חות חקירה. יש להחיל את הכלל בנוגע להימנעות מהבאת עדים.
- הטענה לתאונת עבודה נזנחה.
- בשל מצבה החלה להשתמש בקנאביס באופן קבוע על מנת להפיג את הכאבים. החלה במינון של 20 גר' ועברה בהמלצת הרופאים ל-30 גר'. באיזשהו שלב הייתה המלצה ל-40 גר'.
- ד"ר שתיווי שגה ביישום התקנות, מפני שברגע שיש הגבלה בתנועות ולא משנה בכמה- צריך לפסוק 10% נכות. לפיכך הנכות האורטופדית צריכה לעמוד לפי הפרשנות הנכונה על שיעור של 19%- 10% בגין הגבלה בתנועות עמ"ש מותני ו-10% בגין הגבלות תנועה בעמ"ש צווארי.
- יש לקבל את האמור בחוות דעתו ובעדותו של ד"ר גנדלמן שעמד על הקשר הסיבתי בין התאונה לבין האבחנה. כמו כן, המומחה אישר שהזמן החציוני לאבחון המחלה הוא למעלה מ-3 שנים, כלומר אבחון לאחר שנה וחצי הוא יחסית מהיר. בנוסף, יש לשים לב כי לתובעת היו תלונות רציפות בסמוך לאחר התאונה ועד לאבחון פיברומיאלגיה. כמו כן, האבחון הראשוני נעשה ע"י אורטופד.
- הנכות הרפואית של התובעת גבוהה מן האמור בחוות דעת המומחים בשל הפרשנות שיש ליתן בקביעת הנכות האורטופדית כאמור לעיל.
- אמנם שכרה השביח במרוצת השנים אולם כושר העבודה שלה נפגע. יש לפסוק את הפסד ההשתכרות לפי הנכות הרפואית. החישוב צריך להיות אקטוארי מלא מפני שכיום היא עובדת שלוש פעמים בשבוע מהבית אם מחר היא תעזוב את מקום העבודה הזה היא לא תוכל לעבוד או שתעבוד בשכר מאוד נמוך בהיקף חלקי.

טענות הנתבעת

- המומחה בתחום האורטופדיה לא נחקר ע"י התובע כך שלא ניתן בנסיבות העניין לחלוק על
  
  קביעותיו בחוות הדעת.
- הפנה לשני פסקי דין בהקשר של הפרשנות לתקנות לגבי מס' התנועות והתאמתן לתקנות (29255-02-15, 29587-09-17). תקנות המל"ל לא כובלות את המומחה.
- במקרה הנדון יש למנות מומחה נוסף בתחום הראומטולוגיה בשל גישתו של ד"ר גנדלמן (לפיה כל דבר כמעט קשור לתאונה), הקשר הסיבתי והקנאביס- זאת איננה הגישה השלטת.
  
  היום בקרב ראומטולוגים בארץ לפחות.
- כאשר עוברים על התיעוד הרפואי ניתן להבחין שעד ה-16/12/20 מדובר בתיעוד אורטופדי מובהק צוואר וגב. ואז לאחר שנה וחצי ממועד התאונה פעם ראשונה מופיעות תלונות.
  
  מאוד בעייתי לקבוע קשר סיבתי בנסיבות אלו כאשר יש פער זמנים.
- הספרות הרפואית והמומחים לא תומכים בכך שיש קשר סיבתי בין הטראומה הפיזית לבין
  
  התפתחות הפיברומיאלגיה.
- גם לפי עדותו של ד"ר גנדלמן המדובר בהפרעה קלה בתפקוד ולא מעבר לכך ולכן אין ספק שהנכות היא בשיעור 10% לכל היותר. לאחר שמשקללים את פער הזמנים בקביעת הנכות אין מקום לקבוע מעבר ל-5% בתחום הראומטולוגיה.
- פיברומיאלגיה איננה בהתוויה למתן קנאביס (הפנה לחוזר היחידה לקנאביס רפואי של משרד הבריאות מס' 106 מינואר 2022).

דיון והכרעה:

להלן אדון במחלוקות שנתגלעו בין הצדדים ובראשן, שאלת הקשר הסיבתי בין השלכות התאונה לבין הפיברומיאלגיה, שיעור הנכות ההולם את מצבה של התובעת בראי תקנה 92 לתקנות הביטוח הלאומי ובקשת הנתבעת למינוי מומחה נוסף בתחום הראומטולוגי. כמו כן, אדון בסוגיה האם בנסיבות העניין התובעת זכאית להחזר הוצאות בגין קנאביס, שיקולים שונים בקביעת סכום הפיצוי וכיוב'. בנוסף אדון בטענת התביעה כי האורתופד שגה ביישום התקנות וכפועל יוצא בקביעת דרגת נכותה של התובעת. לאחר מכן אדון בנכות התפקודית ולבסוף בראשי הנזק השונים.

הקשר הסיבתי בין השלכות התאונה לבין הפיברומיאלגיה:

לטענת הנתבעת הספרות הרפואית והמומחים לא תומכים בקיומו של קשר סיבתי בין הטראומה הפיזית לבין התפתחות הפיברומיאלגיה.
בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר גנדלמן ועדותו בבית המשפט כמו גם על טיבה של תסמונת הפיברומיאלגיה- אינני מוצא לקבל טענה זו.
המומחה הסביר בעדותו כי בעניינה של התובעת הפגיעה הפיזית בתאונה היא שהביאה להתפתחות התסמונת. הבהיר כי לעוצמת הפגיעה אין משמעות בכל הנוגע להתפתחות התסמונת "לפעמים גם טראומה מינורית יכולה להוביל לפיברו".
לצד זאת ציין כי ישנם מחקרים המצביעים על קשר בין טראומה גופנית לבין התפתחות תסמונת הפיברומיאלגיה ויש "כאלה שפחות".
יש לציין כי גם בחוזר הפנימי של המוסד לביטוח לאומי שנוסח על מנת לקבוע קווים מנחים לעבודה על פי סעיף הליקוי החדש (דהיינו תקנה 92) בוועדות הרפואיות, צוין מפורשות כי "האטיולוגיה לתסמונת זו אינה ידועה והפתופיזיולוגיה אינה ברורה. ישנו מיעוט של מחקרים בעיקר רטרוספקטיביים ולא מבוקרים ברמה מספקת". עוד הוסף כי "אין הסכמה גורפת בין המומחים בשאלה האם תאונות דרכים, למשל, עלולות לגרום להופעת פיברומיאלגיה. אין הרבה מחקרים שתומכי בגישה הזאת. למרות זאת, הגישה היותר מקובלת היא כי פיברומיאלגיה בדומה למחלות ראומטולוגיות אחרות- יכולה להופיע כאשר אדם פגיע נחשף לטריגר סביבתי כגון זיהום, הפרעה אנדוקרינית, סטרסור נפשי או טראומה פיזית (בעיקר תאונות דרכים עם תסמונת צליפת שוט)".
נוסף לאמור לעיל בתי המשפט קיבלו לא אחת טענה כי התסמונת נגרמה עקב אירוע טראומתי או עקב תאונת דרכים (ראה למשל: עא 785/08 זולפה מחסני מזון בע"מ ואח' נ' מרים אופנהיימר (28.2.11); תא (מחוזי חיפה) 358/03 וגנר שולמית נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ ואח' (26.6.08); תא (שלום ת"א) 38366/04 יפה אלבוכר ואח' נ' איזק רוטנברג (26.4.11)).
באשר לטענת הנתבעת להעדר קש"ס בין התאונה לבין הפיברו' בראי הזמן שחלף עד לאבחנה-

מעדותו של ד"ר גנדלמן עולה כי ישנן עבודות שמראות שסימפטומים של התסמונת יכולים להתחיל להתעצב אחרי תקופה של יותר משנה, שנה וחצי. ברוב המקרים סימפטומים אלה מתעצבים בעיקר כשהמחלה היא קלה. כאשר מדובר בתסמונת קשה, יש פניות דחופות (צ"ל תכופות) מההתחלה "זה משהו שהוא אפשר להגיד נבנה בצורה איטית, אינדולנטית, מתונה, עד שבסופו של דבר המטופלות בעיקר פונות על תלונות או חלקן". גם לאבחון לוקח זמן "אבל התלונות יכולות להיות בצורה איטית יותר משנה אפילו".

הסביר כי תיעוד התלונות האופייניות לתסמונת כשנה וחצי לאחר התאונה אינו מחליש את הקשר הסיבתי לתאונה. "שלוש זה מחליש, גם זה צריך לראות מה יש באמצע. שנתיים זה זמן סביר ופה זה אפילו פחות". ישנם שני מחקרים בנדון, "אחד אומר שנה ואחר אומר שנה וחצי". המומחה סבור, בראי ניסיונו הקליני, שגם עד שנתיים ניתן לקשור בין התאונה לבין התלונות. "מדובר פה על ספקטרום של תלונות, מדובר על אנשים עם אישיות שונה, נגישות לרפואה ולשירותי בריאות אבל מבחינתי זה לא מחליש...בעיקר כשהמחלה היא לא מאד קשה אז הפניה היא נעשית יותר מאוחרת, מגוון התלונות שמתעצבות לכדי אבחנה מגיעות בשלב מאוחר ולא כמו שאתה תיארת".

המומחה אישר כי התובעת אמנם סיפרה לו כי לתלונות האורתופדיות התווספו תלונות על כאבים, רגישות בגפיים, הפרעות שינה, עייפות ושינויים במצב הרוח^[7] "בצורה איטית, מתמשכת, אינדולנטית^[8]" ועם זאת תיעוד כתוב על כך נמצא רק במסמך שיצא תחת ידיו של ד"ר יאיר ברזילי מחודש דצמבר 2020. עד לאותו מועד מתועדות תלונות על כאבים, בעיקר בצוואר ובגב.

חרף האמור יש לשים לב כי המומחה אישר שהזמן הסביר לתיעוד תלונות אופייניות הוא עד שנתיים. בנוסף, לתובעת היו תלונות רציפות על כאבי צוואר וגב, שרירי צוואר וכו' בסמוך לאחר התאונה ועד לאבחון פיברומיאלגיה. כמו כן, האבחון הראשוני נעשה ע"י אורתופד. כידוע פיברומיאלגיה היא הסיבה השכיחה ביותר לכאב שלד/ שריר מפושט, בנוסף מאחר ומדובר במחלה שמתפתחת לוקח זמן עד שהסימפטומים מופיעים ומתעצבים ועד לאבחנה עצמה, בייחוד כאשר המחלה היא קלה כבנדון.

עוד יש לשים ליבנו לעובדה כי גם במכתבו של ד"ר ברזילי מחודש 12/2020 נכתב כי מאז התאונה סובל כאבים חזקים מכאבים בעורף ובחגורת כתף ימין, וכי במקביל פיתחה הפרעה לשינה, עייפות כרונית, חוסר ריכוז, מצבי רוח לביליים והתפרצויות. קרי, מדובר בתלונות שמצאו ביטויים כבר מיד וסמוך לאחר התאונה ולא בתלונות שצצו להן בסמוך לחודש 12/2020.

לאחר סיום שמיעת הראיות (לרבות סיכומים בע"פ) הנתבעת הגישה בקשה לצירוף מסמך. המדובר לטענת הנתבעת בעמוד מתוך חוו"ד של ד"ר גנדלמן מתיק אחר (שלא נחשפה זהותו) בו ציין המומחה כי משך הזמן הנדרש להתפתחותה של פיברומיאלגיה בעקבות תאונת דרכים הוא מיידי או תוך מס' חודשים בודדים לכל היותר.

לטעמי אין באמור מכדי לשנות מאום ממסקנותיו של המומחה לגבי התפתחות הפיברומיאלגיה במקרה הנדון והקשר הסיבתי לתאונה. ראשית המומחה ציין בעדותו כי ישנן עבודות שמראות שסימפטומים של התסמונת יכולים להתחיל להתעצב אחרי תקופה של יותר משנה, שנה וחצי. כלומר- אין באמירה זו כדי לשלול מניה וביה אפשרות שסימפטומים יופיעו גם לפני כן. בנוסף, כפי שצוין התלונות החלו בסמוך לאחר התאונה בפן האורתופדי ובמשך הזמן החלו להצטבר ולהתפתח עד אשר נעשתה האבחנה, כאמור כל מקרה ונסיבותיו- בתלות לחומרת הסימפטומים, תכיפות הפניה לרופאים והזמן שנדרש עד לאבחנה.

נוסף לאמור, הנתבעת מצאה לנכון לבקש צירוף עמ' אחד מחוו"ד של ד"ר גנדלמן לאחר שמיעת ראיות וסיכומים וכשהתיק למעשה כבר ממתין לפס"ד- לטענתה נתקלה במסמך בעת כתיבת תחשיבי נזק. קרי המסמך היה ברשותה בעת חקירת המומחה, אולם לא הציגה אותו בעת חקירתו ולכן לא ניתן לייחס כל משקל למסמך עלום (מתיק עלום שזהותו לא נחשפה) המנותק מכל הקשר מבחינת ביהמ"ש, כאשר למומחה לא ניתנה כל אפשרות להגיב לטענות הנתבעת באשר לפערים לכאורה העולים בין עדותו לבין האמור במסמך.
אין במסמך האמור כדי לסתור את חוות דעתו של המומחה. כאמור לעיל, מבדיקתה של התובעת ע"י ד"ר ברזילי ב-12/20 עולה כי סימני הפיברומיאלגיה מלווים אותה מאז ובסמוך לתאונה, קרי אלו לא החלו ב-12/20 אלא זמן רב קודם לכן.
גם מעדותה של התובעת נלמד כי סבלה מכאבים באזורים נוספים בסמוך לאחר התאונה פרט לצוואר ולגב, ואף סבלה מנדודי שינה אלא שלא ידעה להגדיר את התופעות בדיוק ולא ידעה מה עובר על הגוף שלה. לקח זמן עד שראתה רופא (לדבריה "לקבוע תורים לרופאים לוקח זמן") ולכן זמן רב חלף עד שהדברים תועדו.
מכל הטעמים שפורטו לעיל, נחה דעתי לאמץ קביעתו של ד"ר גנדלמן באשר לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה הנדונה להתפתחות תסמונת הפיברומיאלגיה.

שיעור הנכות:

עתה אפנה לבחון את שיעור הנכות הרפואית ההולם את מצבה של התובעת בראי תקנה 92 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956.
נוסח תקנה 92 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 מורה כדלקמן:

" תסמונת פיברומיאלגיה (Fibromyalgia) או תסמונת תשישות כרונית (Chronic Fatigue Syndrome), הכוללות כאבים או עייפות:

(1) ברמיסה, בלא הפרעות בתפקוד 0%

(2) עם סימנים קליניים הגורמים להפרעה קלה בתפקוד 10%

(3) עם סימנים קליניים בחומרה קלה, כמו כן קיימת הפרעה בינונית בתפקוד 20%

(4) עם סימנים קליניים בחומרה בינונית, כמו כן קיימת הפרעה ניכרת בתפקוד 30%

(5) עם סימנים קליניים בחומרה קשה המצריכים טיפול רפואי קבוע, כמו כן קיימת הפרעה קשה בתפקוד 40%

(6) במקרים שבהם אחוז הנכות בשל אחת או יותר מהפגימות הנלוות לתסמונת גבוה מ-40%, ייקבע שיעור הנכות מכוח סעיף זה על פי אחוז הנכות הגבוה מבין הפגימות הנלוות לתסמונת ששיעורן עולה על 40% נכות.

הערות:

(1) לא ייקבעו אחוזי נכות בשל פרט ליקוי זה ובשל פגימות הנלוות לתסמונת, במקביל;

(2) לעניין פרט זה, "פגימות נלוות לתסמונת" – לרבות מעי רגיז, שלפוחית רגיזה, הפרעות בשינה, פגיעה בריכוז ובזיכרון, דיכאון וכאבי גוף, לרבות כאבי ראש, כאבי גוף מפושטים ו-TMJ."

סעיף הליקוי הנ"ל הוא חדש למדי ונכנס לתוקף במרץ 2022. בדומה לגישה בעבר הוא מאפשר מבט הוליסטי על מידת ההשפעה של המחלה על התפקוד כשלפניו סעיף הליקוי הנפוץ בו השתמשו היה 35. מטבע הדברים, בשל העובדה כי מדובר בסעיף שנכנס לתוקף לא מכבר, טרם התייחסה הפסיקה לפרשנות תתי סעיפי הליקוי. חרף האמור, אנסה ליצוק תוכן באמצעות חוות דעתו של המומחה, עדותו, חוזר המוסד לביטוח לאומי והגיון הדברים.
כאמור המומחה העניק לתובעת נכות הנמצאת בין שני תתי הסעיף 92 לתקנות הנכות בשיעור של 15%: "3 זה סימנים קליניים בחומרה קלה, ו-2 זה הפרעה קלה בתפקוד וזה הלחם של שני הסעיפים". לתובעת סימנים קליניים בחומרה קלה וכך גם בתפקוד. אין פחותים מאלה.
בעדותו המומחה הסביר כי לתובעת פיברומיאלגיה קלה. כאביה אינם בקצה העליון של הספקטרום. ההפרעה העיקרית של התובעת הינה בתפקוד בבית "הפרעה קלה בתפקוד". "אין השפעה תעסוקתית למעשה. מי שעובד מבחינתי משרה מלאה קם בבוקר לעבוד, אני חושב שאין הפרעה תעסוקתית עם כל הקושי, היא לא אישה בריאה אבל מי שעובד משרה מלאה גם אם זה מהבית וגם אם זה למרוח...יש לה RISILIENCE ...כוח שמקנה לה אפשרות לעבוד.. היא מתקשה יותר מבעבר אבל אם היא עובדת משרה מלאה כוח העבודה שלה מבחינתי...".
קרי נלמד כי התובעת סובלת מפיברומיאלגיה קלה מכל ההיבטים הנדרשים: הן מבחינת סימנים קליניים והן מבחינה תפקודית. לדידו קביעת נכות בשיעור 15% היא התוצאה המתבקשת נוכח הלחם סעיף 2 ו-3. אלא שהתוצאה דנן איננה מתיישבת עם לשון התקנות לדידי ועם נתוני התובעת, והמסקנה המתבקשת היא כי גובה הנכות ההולם את מצבה הוא לפי ס"ק (2), מן הטעמים שיפורטו להלן.
אמנם ככלל לא יסטה בית המשפט מחוות דעת המומחה מטעמו בהעדר נימוקים משכנעים (ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949; ע"א 293/88 חברן ניימן יצחק מוניטי רבי (31/12/88) ואולם בית המשפט הוא הקובע את שיעור הנכות בהתאם למכלול הנתונים המונחים לפניו.
כאמור גובה הנכות לפי תקנה 92 דלעיל נקבע על פי מספר קריטריונים, ובין היתר באמצעות חומרת הסימנים הקליניים, הפרעה בתפקוד. בענייננו המומחה עצמו ציין מפורשות כי הן הסימנים הקליניים והן הפגיעה בתפקוד הם במידה קלה, ותו לא.
כמו כן, מלשון תתי הסעיפים והגיונם נלמד כי הדרישות בסעיפים הקטנים הן מצטברות.
לכן חרף העובדה כי לא צוין מפורשות בסעיף קטן (2) 'סימנים קליניים קלים' אלא רק "סימנים קליניים הגורמים להפרעה קלה בתפקוד"- שורת ההיגיון מנחה כי יש לפרשו כסימנים קלינים קלים (והרי אין זה מתיישב עם השכל הישר להפחית מסימנים קליניים קלים לסימנים קליניים שהם פחות מקלים, ואף לא נטען כך). נלמד אם כן כי המדרג המתחייב באשר לחומרת הסימנים הקליניים הוא מהקל אל הכבד- רמיסיה (ס"ק (1)), סימנים קליניים קלים (2)/(3), סימנים קליניים בחומרה בינונית (4), סימנים קליניים בחומרה קשה (6). ^[9]
המדרג בין סעיפים 2 ו-3 נועד לטעמי להבדיל בין הפרעה קלה בתפקוד להפרעה בינונית בתפקוד ולא ליצור מדרג בחומרת הסימנים הקליניים. משכך, לו המומחה היה עומד על כך שהתובעת לדידו סובלת מבעיות תפקוד שבין קל לבינוני- ניתן היה ליישב מסקנתו עם הצורך להלחים את הסעיפים 2 ו-3, אלא שלא כך העיד כאמור, ולכן מהראיות שהובאו בפני לגבי תפקוד התובעת וחומרת המחלה לרבות חוות דעתו של ד"ר גנדלמן ועדותו נראה כי סעיף הליקוי ההולם ביותר את מצבה של התובעת הוא 92(2) עם סימנים קליניים הגורמים להפרעה קלה בתפקוד-10%.

טיפול רפואי בקנאביס

הצדדים חלוקים באשר להתוויית טיפול בקנאביס לסובלים מפיברומיאלגיה ובאשר לקיומו של קשר סיבתי בין התאונה הנדונה והשלכותיה על התובעת לבין התווית הקנאביס.
המחלוקת הנ"ל הפכה לאבן נגף מרכזית בתיק הנדון לאור העובדה כי אין המדובר בתאונת עבודה, ולכן התובעת אינה זכאית להחזר מביטוח לאומי בגין הוצאותיה על רכישת תרופות ושאר הוצאות רפואיות לרבות קנאביס. משכך, ככל שיפסק כי קיים קש"ס בין השלכות התאונה לבין צריכת קנאביס, ובכפוף למצבה של התובעת במקרה הנדון- העלויות יגולגלו לחברה המבטחת, קרי הנתבעת.
ראשית יש לבחון התקיימות תנאים מקדימים במקרה הקונקרטי לצריכת קנאביס-האם בידי התובעת מרשם רפואי שניתן ע"י רופא מוסמך ובמסגרת רישיון תקף מטעם משרד הבריאות, ובפרט הוכחת קיומו של רישיון המתחדש מעת לעת בצורה רצופה על ידי הרופא המטפל המוסמך לכך. בנוסף האם התובעת הוכיחה כי היא אכן רוכשת וצורכת בפועל את הקנאביס הרפואי ומשלמת על צריכתה מכיסה הפרטי.
התובעת הציגה תיק משרד הבריאות- היחידה לקנאביס רפואי, ממנו עולה כי המרשמים ניתנו ע"י רופאים מוסמכים בראומטולוגיה וכאב, לאחר שבחנו את מצבה ולאחר שנעשו ניסיונות לטפל בתרופות שונות. כמו כן, צורפו רישיונות שהתחדשו מעת לעת (החל מיום 27.1.22 ועד 15.4.24). התובעת שילמה על הקנאביס מכיסה הפרטי בשים לב לכך שאין המדובר בת"ע.
ד"ר גנדלמן בחוות דעתו המליץ כי התובעת תמשיך בצריכת הקנאביס לצורך טיפול בכאביה. מעדותו עולה כי טיפול בקנאביס מקובל בפיברומיאלגיה ואף נתמך במאמרים. עמד על כך כי ההמלצה על שימוש בקנאביס ניתנה לאחר מיצוי הטיפול בתרופות ולכן "צריך לדבוק" בו, מקום בו הוכח כעוזר. בנוסף, הצביע על כך שההמלצה ניתנה גם ע"י רופאים נוספים עוד קודם להמלצתו. מנגד, ניכר מעדותו כי לא ידע להסביר האם ישנה התוויה רשמית של משרד הבריאות לטיפול בקנאביס במקרה של פיברומיאלגיה.
מן התיעוד הרפואי עולה כי ביום 22.7.2021 התובעת ביקרה במרפאת כאב ונרשם לה טיפול בליריקה ש"אם לא עוזר או סובלת מת"ל מבקש מד"ר סוהיל ניסיון טיפול בקנביס רפואי". ביום 16.3.2022 נרשם כי לתובעת החמרה בכאבים הכרוניים. ביום 4.4.2022 ביקשה התובעת העלאת הריכוז של הקנאביס עד ל-40 ג' חודשי. בקשתה נענית בחיוב. ביום 23.3.2023 מומלץ המשך הטיפול בקנאביס נוכח "איזון הכאב, ללא תופעות לוואי".
עמדתו של ד"ר גנדלמן באשר לטיפול בתובעת נתמכת במסמכים הרפואיים. התובעת טופלה באלטרול, ליריקה, בנוסף עברה טיפולי פיזיותרפיה. הוצע לידוקאין אולם צוין כי אינה מתאימה, לבסוף ניתן מרשם לקנאביס. ניכר מן התיעוד כי לא היה מדובר בפתרון ראשוני (ר' מסמך של ד"ר קורנייבסקי מיום 22.7.21). לצד האמור לעיל, ולאור נוסח חוזר 106, שיובא להלן, ישנו ספק האם מצבה של התובעת עולה בקנה אחד עם האמור בחוזר על התוויותיו השונות.
לטענת הנתבעת אין מקום להמלצה על טיפול בקנאביס לפיברומיאלגיה, שכן פיברומיאלגיה איננה בהתוויה למתן קנאביס (הפנה לחוזר היחידה לקנאביס רפואי של משרד הבריאות מס' 106 מינואר 2022).
ב"כ התובעת טען בסיכומיו כי הנתבעת איננה רשאית להסתמך על נוהל 106 מאחר ולא צירפה אותו לתיק ולמומחה לא הייתה הזדמנות להתייחס אליו.
חוזר 106 הנ"ל מתעדכן מפעם לפעם. משרד הבריאות מכיר במספר רב של התוויות רפואיות לצורך קבלת רישיון. מסקירת הרקע הכללי המובא בנוהל זה ניכר כי מעדכון לעדכון ההתוויות הרפואיות הולכות וגדלות. ניתן למצוא התוויות בתחומי רפואה שונים, כאשר התחום הקרוב ביותר לפיברו' המצוי בחוזר הוא הכאב.
חוזר משרד הבריאות ממרץ 2013 (תאריך עדכון: ינואר 2022) מלמד כי קיימת התוויה לשימוש בקנאביס רפואי בתחום הכאב למטופלים הסובלים: "מכאב נוירופתי ממקור אורגני ברור, המטופלים במרפאת כאב מוכרת בתקופה של שנה לפחות לפני הגשת הבקשה, לאחר מיצוי אפשרויות טיפול מקובלות ובהמלצת מרפאת הכאב בה מטופלים ובצירוף תדפיסי המעקב במרפאה ודו"ח ניפוק מבית המרקחת המתעד את רכש התרופות" (סעיף 3.2.3 לחוזר).
בעדכון מינואר 2024 דומה כי ההתוויה בתחום הכאב הורחבה לקהלי יעד נוספים ע"י הוספת סעיף 4.2.3.2- "למטופלים מעל גיל 45 הסובלים מכאב כרוני עם אבחנה ברורה ומתועדת עם המלצה מרופא מומחה המטופל במחלה שבתחום התמחותו ולאחר שטופלו כמקובל או בהמלצה מרופא מומחה ברפואת שיכוך כאב". (הדגשות שלי ש.מ.מ).
אמנם נלמד מבחינת הנוהל על עדכוניו השונים כי אין התוויה מפורשת לפיברומיאלגיה אולם לא יכול להיות חולק כי התובעת קיבלה המלצות על שימוש בקנאביס ע"י מומחי כאב , קיבלה רישיון לשימוש בקנאביס, וצרכה קנאביס בהתאם למרשמים שהונפקו עבורה החל מפבר' שנת 2022 ועד ימינו (קבלות בגין רכישת קנאביס צורפו בסך מצטבר של כ-12,000 ₪).
ודוק, לא נעלם מעיני כי ישנם רופאים ומחקרים שאינם ממליצים על קנאביס כטיפול בפיברומיאלגיה, אך אין בכך כדי לבטל במחי יד דעות וגישות שונות התומכות בהתוויה הטיפולית הזו ובפרט באשר לעמדתו של ד"ר גנדלמן, שמונה כמומחה מטעם בית המשפט על כל המשתמע מכך.
מעבר לאמור לעיל התובעת העידה כי החלה להשתמש בקנאביס לפני כשנתיים וחצי לערך, השימוש בקנאביס "שינה לה את החיים קצת" כלשונה והקל עליה. מעדותה עולה כי היא חשה תלותית בקנאביס ובפרט קשה לה לתפקד בימים בהם היא עובדת מהמשרד ולא צורכת קנאביס (אינה מעוניינת שידעו בחברה על צריכת הקנאביס, רוצה לשמור על תדמית מפני שלדבריה "אם אני לא לוקחת אותו אני לא מתפקדת").
בהתחשב במלוא הנתונים דלעיל סבורני כי בפסיקת הפיצוי בגין צריכת קנאביס יש להתחשב במספר שיקולים: התובעת עומדת כאמור בכל התנאים המקדימים- המלצות מומחי כאב, טיפולים תרופתיים חלופיים קודם להמלצה על קנאביס, רישיון משרד הבריאות והקבלות. כמו כן, גם מומחה מטעם בית המשפט המליץ על המשך טיפול בקנאביס.

כך גם יש להתחשב בכך שפגיעתה התפקודית של התובעת היא קלה יחסית. בנוסף ככל הידוע, פיברומיאלגיה אינה מופיעה בנייר העמדה ובהמלצות האיגוד הראומטולוגי וההסתדרות הרפואית בישראל וגם אינה מופיעה מפורשות ברשימת ההתוויות של משרד הבריאות. כמו כן, ישנן תופעות לוואי לא מבוטלות לשימוש בקנאביס (חרף היעילות בטיפול). בנוסף התיבה המופיעה בנוהל 106 לפיה נדרש כי "מטופלים במרפאת כאב בתקופה של שנה לפחות לפני הגשת הבקשה" איננה מתקיימת במקרה הנדון שכן ישנו פער של כחצי שנה בלבד בין הפניה למרפאת כאב (יוני/ יולי 2021) עד למועד הנפקת הרישיון לקנאביס (ינואר 2022).

נתונים נוספים הרלוונטיים לחישוב הפיצוי בגין רכיב זה- לתובעת רישיון למינון של 30 מ"ג עם המלצה ל-40 מ"ג. ישנם ימים שהיא מעשנת 5 סיגריות ליום, וישנם ימים יותר קלים בהם היא מעשנת פחות. בעדותו של ד"ר גנדלמן ציין כי לא היה ממליץ על מעבר ל-30 מ"ג בדרך כלל. מעדותה עולה כי עלות חודשית מסתכמת ב 800-900 ₪.
סכומי הפיצוי בגין טיפול רפואי בקנאביס יפורטו בהמשך פסק-הדין תחת ראשי הנזק, בהתחשב בשיקולים שפורטו לעיל.

מינוי מומחה נוסף

לטענת הנתבעת במקרה הנדון יש למנות מומחה נוסף בתחום הראומטולוגיה בשל גישתו של ד"ר גנדלמן לפיה "כל דבר כמעט קשור לתאונה", כלשון הנתבעת, הקשר הסיבתי והקנאביס- לדידה, זאת איננה הגישה השלטת היום בקרב ראומטולוגים בארץ לפחות.
התובעת מתנגדת למינוי המומחה הנוסף ומבקשת לקבל את האמור בחוו"ד של ד"ר גנדלמן.
לאחר ששקלתי טענות הצדדים, איני סבור כי ישנו צורך במינוי מומחה נוסף בתחום הראומטולוגיה בנסיבות העניין.
ראשית, המדובר במינוי שיעשה אך במקרים חריגים, בפרט בשים לב לשלב בו מצוי ההליך הנדון.
סקירת חוות הדעת, פרוטוקול חקירתו של המומחה וטענות הצדדים מעלה כי ניתן מענה מפורט ומקצועי לשאלות הרבות שהוצגו לו. המומחה הסביר באריכות על טיב הממצאים ועל הסיבות בגינן העניק את הנכות, כמו גם על הקשר הסיבתי לתאונה.
חקירתו של המומחה לא יצרה לטעמי מצב שלפיו בית משפט חש שאין בידיו כלים להגיע להכרעה. גם בטענה כי ישנו הבדל מהותי בין גישתו של ד"ר גנדלמן לבין מומחים אחרים והספרות הרפואית- אין כדי לגבש עילה למינוי מומחה נוסף.
אמנם לאחר חקירתו ולאור נתוני התובעת ותקנה 92 מצאתי כאמור כי יש להפחית מאחוזי הנכות שהעניק לתובעת אולם פרט לשיעור הנכות, ממצאי המומחה מקובלים עלי בכל ההיבטים. מכיוון שהפסיקה התירה מינוי מומחה נוסף מקום שבית משפט, להבדיל מהצדדים, מצוי בקושי, הרי שאין מקום למינוי מומחה נוסף.
אני ער לכך שהנתבעת אינה שבעת רצון מחוות הדעת ומעדותו של המומחה אך בכך בוודאי שאין די לצורך מינוי מומחה נוסף.

הנכות האורטופדית

בחוות דעתו תיעד אורתופד מטעם בימ"ש כי בבדיקת התובעת בהתייחס לעמ"ש צווארי מצא "הגבלה במידה קלה ב-2 מתוך 6 תנועות אפשריות של עמ"ש צווארי. בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז 1956 תקנה 37(5)(א), הדנה בהגבלה בטווח תנועה של עמוד שדרה צווארי בצורה קלה, ובהתחשב במשך הזמן שחלף מאז התאונה, אני קובע לה נכות צמיתה של 3.5%".

בהתייחס לעמוד שדרה מותני ציין המומחה כי "בבדיקתה של התובעת מצאתי הגבלה במידה קלה ב-2 מתוך 6 תנועות אפשריות של עמוד שדרה מותני. בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה, תקנה 37(7)(א), הדנה בהגבלה בטווח תנועה של עמוד שדרה מותני בצורה קלה ובהתחשב בזמן שחלף מאז התאונה אני קובע לה נכות צמיתה של 3.5%".

עוד ציין בחוות דעתו כי אינו צופה שיחול שינוי משמעותי במצבה של המטופלת וכי לאור כאבי הגב תתכן מגבלה קלה ביכולתה לשבת לזמן ממושך.

ב"כ התביעה טען בסיכומיו כי המומחה שגה ביישום התקנות. ציין כי הגישה לפיה לוקחים את שתי התנועות ומחלקים בשיעור הנכות הייתה מקובלת בעבר הרחוק, אולם כיום אבד עליה הכלח. אין לה שום הנמקה או זכר בתקנות (הפנה לת"א 20033-06-17 פלוני נ' כלל ות"א 46480-03-15). לדידו הפרשנות הנכונה של התקנות מורה כי הנכות האורתופדית צריכה לעמוד על 19%- 10% בגין הגבלה בתנועות עמ"ש מותני ו-10% על הגבלה בתנועות עמ"ש צווארי.

ב"כ התובע הסביר כי התקנה לא מבדילה בין מספר התנועות. ברגע שיש הגבלה בתנועות, לא משנה בכמה, כשיש הגבלה ביותר מתנועה אחת, צריך לפסוק 10%.

מנגד, ב"כ הנתבעת ציין בסיכומיו כי לא קיימת כל בעיה לבצע את ההתאמות של התקנות למצב הספציפי בייחוד כאשר התקנות לא נותנות מענה ברור למצב (הפנה לת"א 29255-02-15; 29587-09-17). בנוסף ציין כי ישנה בעיתיות לקבל טענות התביעה בהתחשב בכך שהמומחה כלל לא נחקר על חוות דעתו .

לאחר ששקלתי טענות הצדדים, נחה דעתי לאמץ את האמור בחוות דעתו של ד"ר שתייווי ככתבה וכלשונה, הכל מן הטעמים שיפורטו להלן.

ראשית מקובלת עלי טענת הנתבעת כי מקום בו המומחה לא נחקר ואף לא נשלחו אליו שאלות הבהרה, ישנו קושי של ממש לקבל טענות התביעה, זאת בייחוד על רקע מעמדו של מומחה בימ"ש כ"זרועו הארוכה של בית המשפט" ומשום כך אין לסטות מקביעותיו אלא במקרה בו נפלה טעות ברורה בקביעותיו (רע"א 337/02 מזרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ; רע"א 271/20 שומרה חב' לביטוח בע"מ נ' פלוני (12.3.2022)).

במקרה הנדון למקרא חוות דעתו של המומחה מצאתי כי קביעותיו מצויות במתחם הסבירות ומבוססות כדבעי על התיעוד הרפואי ועל הבדיקה הקלינית שערך לתובעת.

באשר לטענות התביעה לגבי הפרשנות השגויה לכאורה שהעניק המומחה לתקנה- איני סבור כי לשון התקנה משמעה כי כל הגבלה של אלו ממישורי התנועה מקנה נכות של 10%. לו זו הייתה כוונת המחוקק סביר להניח כי הייתה מוצאת דרכה אל לשון התקנה מפורשות תוך שימוש במילים "הגבלת תנועה באחד ממישורי התנועה".

לטעמי אין מקום להקביל מצב בו תנועת הצוואר או עמ"ש מותני מוגבלת בכל מישורי התנועה למצב בו התנועה מוגבלת במישור אחד או שניים בלבד. לפיכך שורת ההיגיון מחייבת כי ניתן להתאים ולקבוע את שיעור הנכות ביחס להיקף ההגבלה שמצא המומחה בבדיקה הקלינית, ובהתאם לממצאים יקבע שיעור נכות יחסי/ מלא (ת"א 4321-09-12 אגבאריה נ' אגבאריה (31.1.2016); ת"א 17000-03-14 פלונית נ' בולגץ והכשרת היישוב חב' לביטוח בע"מ (19.2.2020)`

יצוין כי בפסיקה קיימות שתי גישות לקביעת הנכות כאשר קיימת הגבלה קלה בחלק ממישורי עמוד השדרה - האחת אינה מתחשבת במישורי התנועה בעמוד שדרה וקובעת 10% נכות גם אם יש הגבלה רק בחלק מהתנועות, ואילו האחרת קובעת נכות רפואית מתואמת מקום שקיימת הגבלה רק בחלק ממישורי התנועה. עמדה על כך גם כב' השופטת מוראל בת"א 29255-02-15 פלוני נ' הכשרה חב' לביטוח בע"מ (ניתן ביום 19.2.2020). אולם דעתי כאמור כדעת הגישה השניה, וביתר שאת בנסיבותיו של תיק זה, עת התביעה לא עימתה את המומחה עם קביעותיו, ובשים לב לנטל המונח על כתפיה.

אם כן, נכותה הרפואית של התובעת מורכב אפוא מנכות בשיעור 10% בתחום הראומטולוגי ונכות בשיעור 7% בתחום האורתופדי. סך נכות משוקללת: 16.3%.

הנכות התפקודית

ההלכה הפסוקה מורה כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת אומנם נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל - שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 [1995]).

ברע"א 6572/21 המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 20.10.21), נקבע, כי " ברירת המחדל בתביעות בגין נזקי גוף היא, כי 'אין לקבוע מעין-חזקה המזהה את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית או עם הגריעה בהשתכרות'... דרך הכלל היא כי אין מקום לחזקה או להנחת עבודה שלפיה שיעור הנכות התפקודית או שיעור הגריעה מן השכר זהים לשיעור הנכות הרפואית, ואשר אינה מביאה בחשבון את מכלול נתוניו של הניזוק הקונקרטי... שיעורי הנכות התפקודית והגריעה מהשכר... נקבעים בכל מקרה ומקרה על-פי נסיבותיו הפרטניות, וזאת על מנת להגשים באופן מיטבי את השאיפה להשיב את מצבו של הניזוק הקונקרטי לקדמותו..." [ההדגשה אינה במקור].

התובעת בעיסוקה מנהלת חשבונות סוג 2, רכשה את המקצוע בבי"ס תיכון במגמת חשבונאות ועובדת במקצוע מעל ל-20 שנה.
העידה כי במועד התאונה עבדה במלון לאונרדו בירושלים. עבדה שם משך 19 שנה. כחודשיים לאחר התאונה פוטרה בגלל שהוחלט להעביר את כל הנהלת החשבונות לאזור חיפה, כך על פי עדותה.
לאחר מכן הייתה מובטלת מס' חודשים עד שהחלה לעבוד במלון המלכים- שם עבדה כ-4 חודשים. כשהחלה תקופת הקורונה פוטרה מעבודתה (בעטיה של הקורונה).
לאחר מכן החלה לעבוד במפעל פיצוחים במישור אדומים, אך תנאי העבודה היו קשים עבורה ולכן כעבור כמה חודשים עברה לעבוד בחב' הייטק.
התובעת סיפרה כי בתקופת הקורונה ולמשך שנתיים וחצי עבדו רק מהבית וזה מאוד הקל עליה ובשנה האחרונה החזירו אותם לעבוד פעמיים בשבוע מהמשרד ו- 3 פעמים בשבוע מהבית (לא לכולם בחברה יש את הפריבילגיה לעבוד מהבית, במחלקת הנה"ח בחברה זה מתאפשר). לדבריה אם לא הייתה עבודה מהבית זה היה כמעט בלתי אפשרי מבחינתה.
לאחר שקילת הראיות לרבות עדויות התובעת והמומחה, התרשמותי היא כי הפגיעה התפקודית של התובעת היא קלה בלבד. חרף קשיים מסוימים הנובעים מהשלכות התאונה התובעת המשיכה ועודנה ממשיכה באופן עקבי לעבוד ולגייס את מלוא מרצה ויכולותיה כדי להתפרנס. בעדותה ציינה כי הבוס הממונה עליה מרוצה מאוד מתפקודה. כמו כן, ניתן להבחין כי השביחה שכרה במרוצת השנים.
מן העבר השני לא נעלם מעיני כי תפקודה הרציף בעבודה מתאפשר במידה רבה הודות לצריכת הקנאביס שמקל על כאביה, כמו גם הודות לעובדה שבמסגרת עבודתה הנוכחית היא עובדת מהבית שלוש פעמים בשבוע ונאלצת להגיע פיזית לעבודה רק פעמיים בשבוע- שם אינה מעשנת קנאביס הן מפני שהעישון גורם לה לתחושת ריחוף קלה כתיאורה בעדותה והן מפני שרוצה לשמור על שמה הטוב, כלשונה ואינה מעוניינת שידעו בחברה בה היא עובדת על צריכת הקנאביס. כפועל יוצא, כשהיא עובדת מהמשרד היא מתקשה יותר לתפקד באופן רציף.
מן האמור נלמד כי מידת השפעת הנכות הרפואית בפועל על כושר עבודתה היא מינימלית, ולכן טענת התובעת לקביעת נכות תפקודית בגובה הנכות הרפואית אינה יכולה להתקבל בשים לב למלוא הנתונים שהובאו בפני ולנטל המונח על שכמה.
לפיכך לטעמי יש מקום להורות בנסיבות העניין על פיצוי גלובלי שישקף את הפגיעה התפקודית הקלה, כפי שנקבעה ע"י שני המומחים שמונו ואת העובדה כי שכרה השביח לאורך השנים.

ראשי הנזק

הפסד השתכרות לעבר

להלן הנתונים העולים מתלושי שכרה

לפני התאונה עבדה במלון לאונרדו בירושלים- שכר חודשי ממוצע -10,060 ₪.

בתלוש שכר של החודש העוקב לתאונה (יוני 2019) שולמו לה פיצויי פיטורין, הבראה וכו'. מדו"ח רציפות עולה כי לא עבדה מחודש יולי 2019 עד חודש אוק' 2019.

לאחר מכן שבה לעבוד ב"פרימה מלונות" ובחברה בשם "פיאנטס ישראלי" למשך מס' חודשים- שכר ממוצע שנתי נמוך (6,500 ₪).

החל מאוק' 2020 החלה לעבוד ב"אופיר אופטרוניקס סולושנס".

מדו"ח רציפות עולה כי בשנת 2021 שכר חודשי- 12,800 ₪ בממוצע.

בשנת 2022- 12,062 ₪. בשנת 2023 (עד חודש יוני)- 13,576 ₪.

במסגרת סיכומיו ב"כ התובעת דרש בראש נזק של הפסדי שכר לעבר הפסדי שכר של חודשיים וחצי אשר לדבריו מגיעים לסך של 30,000 ₪ לערך. אמנם ציין כי אינו טוען לכך שפיטורי התובעת היו על רקע התאונה מפני שהייתה קורונה אך ציין שהיו גם קשיים שנבעו מהתאונה.

אכן, יש טעם בדבריו של ב"כ התובעת בהקשר זה. קרי, אמנם פיטוריה של התובעת לא היו על רקע התאונה אלא בעקבות הקורונה וכך גם ישנו קושי לקשר בין העובדה שלא עבדה גם לאחר מכן משך כארבעה חודשים לאחר פיטוריה לבין התאונה והשלכותיה, אולם בנסיבות העניין מצאתי כי יש להורות על פיצוי המשקלל את ההפסד היחסי הקשור להשלכות התאונה בשים לב לשיעור הנכות התפקודית ולגילה הצעיר.

אמנם נזק של הפסד השתכרות בעבר הוא נזק מיוחד הטעון הוכחה, אולם בהתאם לפסיקה, כאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדויקים וחד משמעיים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי גלובלי המתחשב בין היתר בשיעור הנכות ובמכלול הנתונים שהוכחו (השוו: ת.א. (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (18.11.2009) ראה גם: עא (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (5.3.84)).

בנסיבות העניין מצאתי לפסוק לתובעת בגין הפסדי שכר לעבר סך כולל של 10,000 ₪.

אובדן שכר לעתיד

מעיון בתלושי שכרה, שנתוניהם פורטו לעיל, ניכר כי השביחה שכרה משמעותית מאז התאונה ועד היום. לדבריה העבודה שלה דורשת שעות נוספות אך את כל השעות הנוספות יש לה אפשרות לעבוד מהבית והיא עושה אותן במוצאי שבת.

במחלקת הנה"ח יש 9-10 אנשים, צוות של 7 בנות, 2 אחראיות עליהן ויש את הבוס הגדול, אשר לדבריה הוא מאוד מרוצה ממנה.

ב"כ התובעת טען בסיכומיו כי גובה הנכות התפקודית צריכה להיות בגובה הנכות הרפואית ויש לדידו לחשב חישוב אקטוארי מלא מפני שהתובעת עובדת כיום במקום עבודה ספציפי המאפשר לה לעבוד שלוש פעמים בשבוע מהבית. לטענתו אם חלילה תפוטר ותועסק בחברה אחרת היא לא תוכל לעבוד בה אלא אם תתאפשר עבודה מהבית ולחילופין היא תעבוד בשכר מאוד נמוך בהיקף חלקי.

ב"כ התובעת שלל את ההנחה כי במקומות עבודה רבים (ובפרט מאז הקורונה) מתאפשרת עבודה מהבית בהיקף כזה או אחר.

לדידי לא ניתן להתעלם מהעובדה הידועה כי חברות רבות (ובייחוד חברות הייטק) הן גמישות מבחינת סביבת העבודה והתנאים. כמו כן, יש לשים לב כי טיב הכשרתה של התובעת כמנהלת חשבונות אינו דורש בהכרח הגעה פיזית לעבודה, ולכן גם אם התובעת תועסק במקום עבודה אחר, סביר להניח ברמה גבוהה של ודאות כי תינתן לה האפשרות לבחור לעבוד מהבית בהיקף כזה או אחר, כפי המקובל, כאשר הדגש הוא על טיב העבודה והתפוקה של העובד ופחות על המקום ממנו הוא מבצע עבודתו.

ככלל, אין בהכרח התאמה בין אובדן ההשתכרות או כושר ההשתכרות, ובין שיעור הנכויות הרפואית והתפקודית. אובדן כושר ההשתכרות נבחן על פי אובדנו של היחיד. מבחינת אובדנו של היחיד, יש לבחון את כלל הנסיבות ובכללן את אופי העבודה וסוגיית החזרה לעבודה.

בענייננו, סקירת שכרה מאז התאונה ועד היום וכן חוו"ד המומחים (כמו גם עדותו של ד"ר גנדלמן) ועדותה של התובעת מורות כי הפגיעה התפקודית היא קלה, ואין כל צפי להרעה (גם בשים לב לכך שחלפו 5 שנים מאז התאונה).

משכך ראיתי לפצות התובעת בגין אובדן שכר לעתיד בסך גלובלי של 190,000 ₪.

הפסדי תנאים סוציאליים בעתיד (12.5%)- 23,750 ₪

עזרת צד ג'

התובעת סיפרה בעדותה הראשית כי סובלת מקשיים בתפקוד ביום יום. לא ישנה טוב, לא מתפקדת טוב בבית, לוקח לה הרבה זמן עד שקמה מהמיטה ומתחילה לנוע. לרוב נזקקת לעזרה של בעלה מפני שמתקשה מאוד לעשות דברים, כגון קיפול כביסות. לדבריה רוב התפקוד בבית הוא של בעלה. עד לפני המלחמה העסיקו עוזרת שהגיעה בערך פעם בשבוע. בנוסף גם הוריה עוזרים המון ורוב הנטל הוא על בעלה.

לדבריה שולם לעוזרת בית סך של 300 ₪ (לעבודה של 4-5 שעות) אין בידיה קבלות מפני שהיא מאיזור יריחו. בגלל המלחמה אין להם אפשרות להעסיק מנקה בכלל ולכן רוב הנטל הוא על בעלה. עדותו של בעלה בהקשר זה הייתה זהה. לפני התאונה לדבריו לא העסיקו עוזרת בית. רק לפני חג הפסח העסיקו עוזרת.

מעדות בעלה של התובעת עולה כי מאז התאונה התובעת השתנתה לגמרי מבחינת התפקוד שלה בבית ובכלל בזוגיות ובחיי המשפחה: הפכה לחסרת סבלנות, סובלת מהתפרצויות, בוכה הרבה. מרגישה חסרת תועלת. מה שמחזיק אותה זה פרנסה, העבודה שלה. היא כל הזמן חושבת איך היא מסיימת את היום, מבחינת שעות העבודה. חיי הזוגיות נפגעו מאוד. לפני התאונה היא בישלה הרבה, עשתה את כל המטלות והבית היה נקי ומסודר, הוא עזר לה אבל לא כמו היום.

לדבריו היום הוא הפך לעקרת בית כלשונו, והוא עושה את כל המטלות בבית. הוא לא מבשל כ"כ טוב ולכן הם מזמינים הרבה אוכל מבחוץ, מה שהפך לנטל ולמעמסה כלכלית לא פשוטה.

לזוג יש 3 ילדים- תאומים חיילים ובן נוסף בן 10.

בסיכומי התביעה נטען כי התובעת נעזרה בעוזרת פעם בשבוע בהיקף של 5 שעות בעלות של 300 ₪. 1,300 ₪ לחודש. סה"כ 60 חודשים= 80,000 ₪ לערך. צויין כי יש להתחשב בכך שהתובעת לא נחקרה על נושא העזרה בשכר, לטענת התביעה המסקנה היא שהנתבעת מסכימה לכך. לגבי העתיד נטען כי יש לחשב לפי 1300 ₪ בחודש.

ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי יש לפסוק פיצוי גלובלי בסך של כ-10,000 ₪- 15,000 ₪.

יש לציין כי ד"ר גנדלמן סבור כי עיקר הקושי התפקודי של התובעת מתבטא בבית ולא בעבודה.

בשים לב לנתונים לרבות, גילה של התובעת, גובה נכותה, מועד התאונה ולזמן שחלף מאז התרחשותה, לעובדה שאין אסמכתאות על הוצאות לעזרה, ובהתחשב בעמדתו של ד"ר גנדלמן מצאתי לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה על דרך האומדנה: 50,000 ₪ לעבר ולעתיד גם יחד.

טיפול רפואי בקנאביס

בהתאם למגוון השיקולים שפורטו לעיל באריכות, להלן סכומי הפיצוי שמצאתי לפסוק לתובעת בנסיבות העניין.

לעבר- על סמך הקבלות שצורפו, מצאתי לפסוק בגין רכישת קנאביס לעבר סך כולל של 12,000 ₪.

לעתיד-

בנסיבות העניין איני סבור כי יש לפסוק פיצוי בגין רכישת קנאביס עד תום תוחלת חיי התובעת, אלא לכל היותר עד גיל פרישתה לפנסיה. התרשמותי מן העדויות והראיות היא כי עיקר הקושי נעוץ בריבוי המשימות המוטלות עליה ביום יום, בשים לב להיותה אישה עובדת ואם ל-3 ילדים, ששניים מהם חיילים והצעיר כבן 10. בנוסף לכך, חשה קושי לתפקד כאשר מגיעה למקום עבודתה פיזית- שם אינה מעשנת לדבריה. לפיכך, סביר להניח כי ברבות השנים, כאשר הילדים יתבגרו ויעזבו את בית הוריהם והיא לא תידרש עוד לעבוד בהגיעה לגיל פנסיה- אזי כמות המשימות התובעניות תפחת בשל האטה טבעית בקצב חייה וכך גם הזקקותה לצריכת קנאביס. בשים לב למלוא השיקולים עליהם עמדתי כאמור לעיל הפיצוי לעתיד בגין רכישת קנאביס יועמד ע"ס של 180,000 ₪.

הוצאות רפואיות (מעבר לקנאביס)-

ד"ר גנדלמן קבע בחוות דעתו כי התובעת תזדקק לפעילות אירובית מתונה ולשילוב של רפואה משלימה.

בסיכומיה התובעת טענה כי משלמת עבור פילאטיס 199 ₪ מדי חודש. הטיפול ברפואה משלימה במסגרת קופ"ח- 151 ₪ לפחות לטיפול.

לטענת הנתבעת הטיפולים מכוסים בסל הבריאות.

איני סבור כי התובעת זכאית להחזר בגין שיעורי הפילאטיס. המומחה ציין בחוות דעתו כי ניתן לבצע פעילות גופנית במסגרת פרטית או במסגרת ציבורית. בעדותו ציין כי ההמלצה לטיפול בתסמונת הינה פעילות גופנית "זו המלצה משמעותית...זה נדבך עיקרי בטיפול בפיברומיאלגיה". הווה אומר, פעילות גופנית משמעה גם פעילות שאינה כרוכה בהכרח בתשלום חודשי גבוה ויכולה להתבצע במרחבים הציבוריים ובאופן עצמאי, כגון: הליכה, רכיבה על אופניים וכיוב'.

בהתחשב בנתוני התובעת, לרבות העובדה כי לא צורפו קבלות לעניין הוצאות רפואיות (פרט לקנאביס) מחד גיסא ונוכח העובדה כי ישנם טיפולים שאינם כלולים באופן מלא בסל הבריאות וכרוכים בהשתתפות עצמית מאידך גיסא, מצאתי לקבוע את סכום הפיצוי בגין ההוצ' הרפואיות כדלקמן: לעבר ע"ס- 10,000 ₪, לעתיד- 15,000 ₪.

נזק לא ממוני

בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976, לשיעור הנכות (הרפואית), הפיצוי בראש נזק זה הוא ע"ס 30,747 ₪.

סיכום:

כאב וסבל: 30,747 ₪.

הפסדי הכנסה לעבר: 10,000 ₪.

הפסדי הכנסה לעתיד: 213,750 ₪.

הוצאות עבר ועתיד: 217,000 ₪.

עזרת צד ג' עבר ועתיד: 50,000 ₪.

סה"כ: 521,497 ₪.

שכ"ט עו"ד: 79,319 ₪.

אגרה: 726 ₪.

סה"כ לתשלום: 601,542 ₪.

סוף דבר

הנתבעת תישא בפיצוי התובעת בסך כולל של 601,542 ש"ח.

הסכומים ישולמו תוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו בהפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 60 ימים ממועד המצאת פסק-הדין.

ההדגשה לא במקור. ↑
התובעת חולקת על אחוזי הנכות שקבע ד"ר שתיווי אולם הוא לא זומן לחקירה. על כך בהמשך. ↑
לא בפן השלילי. ↑
אלה הם סימנים קליניים, ראה עמ' 7 לפרוטוקול. ↑
איטית. ↑
הכוונה לטיפול תרופתי. ↑
אלה הם סימנים קליניים, ראה עמ' 7 לפרוטוקול. ↑
איטית. ↑
התיבה "סימנים קליניים" מופיעה בתקנות הנכות במקומות נוספים. לדוגמא: בתקנה 2א(3) נכתב "עם סימנים קליניים" וס"ק (4) "עם סימנים קליניים תכופים אך לא קבועים". בתקנה 3 נכתב "עם סימנים קליניים ברורים (לא ממצאים מעבדתיים למיניהם בלבד)". בתקנה 34 (2) נכתב "קיום סימנים קליניים אפקטיביים שארתיים" ובס"ק (3) "סימנים קליניים אפקטיביים קלים" וס"ק 5 "סימנים קליניים ברורים". ↑

אימתי צד צריך להגיש חוות דעת לצורך הוכחת קיומו של מפגע?

בית המשפט דן בשאלה אימתי צד צריך להגיש חוות דעת לצורך הוכחת קיומו של מפגע?

בית משפט השלום בתל אביב -יפו

ת"א 42862-06-20

לפני כבוד השופט אילן צור

התובעת:

פלונית

נגד

הנתבעות:

צד ג':

1. א.ר.ז.י.מ ניהול קניונים בע"מ

2. קופרלי ושלום השקעות בע"מ

3. איילון חברה לביטוח בע"מ

נגד
______

פסק דין

רקע ומבוא

מונחת לפניי תובענה כספית שעילתה נזיקית, ועניינה בטענת התובעת – לנזק גוף אשר נגרם לה "בקניון שרונים" ביום 8.01.19, בשל מפגע אשר נוצר כתוצאה ממרווח שבין משטח מדרך המתכת העליון של הדרגנוע, לבין הריצוף בקומת הכניסה לקניון, בתום מסלול העלייה מקומת החניון אל קומת הקרקע (להלן – " המפגע"). לטענת התובעת, בעקבות שקיעת מדרך המתכת, אשר היה אמור להיות מקביל לריצוף שבקומת הקרקע, נתקלה כף רגלה בבליטה אשר נוצרה בזירת האירוע, נפלה ונגרם לה נזק גוף. עוד לטענתה, באותו מועד בקשה לדווח על כך, ואולם לא היה איש במשרדי הנתבעות. כן נטען, כי יש להחיל את היפוך נטל הראיה.
מנגד טענו הנתבעות, כי הנזק אשר נגרם לתובעת - ככל שנגרם, נבע מרשלנותה הבלעדית ולחלופין, בשל תרומת רשלנותה וכי אין להחיל את היפוך נטל הראיה. עוד נטען, כי התובעת איננה סובלת מכל מגבלה שהיא וכי אין קשר סיבתי, בין תלונותיה לבין הממצאים הרפואיים. כמו כן, מאחר ומדובר בתאונת עבודה, על התובעת למצות את מלוא זכויותיה במוסד לביטוח לאומי (להלן – " המל"ל") וכי יש לנכות תגמולים מכל מקור, ומכל פיצוי המגיע לתובעת. במסגרת ההודעה לצד ג', טענו הנתבעות - כי ככל שיש ממש בדברי התובעת, הרי שהדבר מצוי באחריותו של צד ג', כגורם המוסמך מטעם משרד העבודה, בתחום הדרגנועים, וכמי שהיה אחראי על בדיקתו של הדרגנוע במישור הבטיחותי.
בכתב ההגנה טען צד ג' – כי הוא בודק מעליות ודרגנועים מוסמך, הוא אינו אחראי לתיקון הליקויים ואף לא אחראי לפקח על ביצוע התיקונים שבתסקיר מטעמו, וכי אינו אחראי לליקויים אשר התרחשו לאחר בדיקתו. עוד נטען, כי גם לפני הבדיקה מטעמו ואף לאחריה – לא נמצא מפגע כנטען ע"י התובעת, ואין להטיל עליו אחריות בשל נזקי התובעת.

סיכומי הצדדים

תמצית סיכומי התובעת

במסגרת סיכומיה, שבה התובעת וחידדה את גרסתה. לשיטתה נתקלה במפגע, אשר בשל טיבו ומיקומו יצר סכנה להיתקלות בו, כל אימת שחולפים על פניו באי המקום. כן טענה, שרק בדיעבד, התברר לה, כי מדרך המתכת, היה שקוע לעומת הריצוף בקומת הקרקע, באופן שיצר הפרש מסוכן בין הריצוף למשטח הדרגנוע - בתום מסלול העלייה שלו. את גרסתה תמכה התובעת בחו"ד מומחה מטעמה, אליה צירפה תמונות אשר צולמו על ידה מספר ימים לאחר האירוע, וכן תמונות מהמועד בו ביקר המומחה מטעמה במקום, ביום 24.09.19.
התובעת הוסיפה וטענה בסיכומיה, כי במועד הבדיקה של המומחה מטעמה, בזירת האירוע - הבחין המומחה, כי הדרגנוע מצוי באותה העת - בשיפוצים, וכי המומחה מטעמה מצא במקום, בין היתר, סרגלים באמצעותם ניתן לצמצם הפרשי גבהים בין משטח המתכת למשטח הריצוף.
נוכח האמור, ובהיעדר אזכור של טיפול כלשהו שבוצע לדרגנוע במועד ביקור המומחה – ב"ספר המתקן", אשר צורף לתיק בית משפט, ומבלי שניתן הסבר למחדל זה בכל הנוגע לרישום ביצוע עבודות על הדרגנוע - ע"י עדי הנתבעות, טענה התובעת, כי הנתבעת תיקנה את המפגע באופן בו יישרה והרימה את המדרך במועד שאינו ידוע לה, כל זאת על מנת לצמצם את ההפרש שנוצר בין הריצוף בקומת הקרקע - לסוף מסלול הדרגנוע ומדרך המתכת. לדידה של התובעת, תיקון זה מהווה בבחינת 'הודאת בעל דין'.
כן נטען, כי מעיון ב"ספר המתקן" של הדרגנוע עולה, כי במהלך חצי שנה בשנת 2019 בוצעו בדרגנוע 6 טיפולים - מבלי שניתן להבין מעיון בספר הנ"ל או מעדות עדי הנתבעות – מהו טיב הטיפולים שנעשו. לדידה של התובעת, הימנעות מרישום עבודות המבוצעות על הדרגנוע מעת לעת, מעביר את נטל הראיה ביחס לטענה לאי קיומו של המפגע - אל שכם הנתבעות, מאחר ומחדל זה - מטיל על הנתבעות 'אחריות מוגברת'.
לחיזוק עמדתה טענה התובעת, כי מיד לאחר האירוע הנזיקי, יצרה קשר עם בעלה ומסרה לו את אשר ארע לה בקניון השרונים. כן ניסתה לדווח על האירוע למינהלת הקניון, אך לאחר שלא איתרה איש, הודיעה על כך הן למר יוסי קופרלי - שותף מנהל הקניון והן לגב' מזל - עובדת הניקיון (כפי הנראה כך סברה בטעות). התובעת הפנתה בסיכומיה, לתיעוד הרפואי הראשוני שהופק בעקבות התאונה, בחלוף כ - 3 ימים מיום התאונה, ובו נרשם בין היתר: "לדבריה נפלה ביציאה ממדרגות נעות" וזאת כראייה לאמיתות גרסתה. עוד גורסת התובעת, כי מנגנון הנפילה במקרה הנדון בו כלשונה - 'עפה קדימה' - ונפלה על כתף שמאל, מלמד על היתקלות במפגע.
ובאשר לנזק אשר נגרם לתובעת – נטען, כי בעקבות התאונה, נגרם לה שבר בכתף שמאל, שהותיר מגבלת תנועה בכתף זו, ובהתאם להסדר הדיוני בין הצדדים הוסכם כי לתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור של - 15%. עוד נטען, כי התובעת עובדת כעצמאית, בעלת 2 עסקים וכי בעקבות התאונה חלה ירידה בהכנסותיה מעסק שהקימה בשלהי שנת 2016 יחד עם בעלה, שעיקר פעילותו של עסק זה - בשיווק טובין באמצעות פלטפורמה אינטרנטית. כך נטען גם ביחס לעסק הנוסף והעיקרי - במסגרתו עובדת התובעת כמנהלת מערכות מחשב עבור חברות שונות, כגון – רשות שדות התעופה.

תמצית סיכומי הנתבעות

מנגד טענו הנתבעות בסיכומיהן, כי ככל ובית המשפט יקבל את התביעה, תתגבש התפיסה, לפיה על בעל המקרקעין מוטלת אחריות מוחלטת לנזקי הנפגעים בשטח שבבעלותו, בלי קשר לאופן שבו שומר בעל המקרקעין על ביטחונם של באי המקום בשעריו. במצב זה, הנפגע יגיע אל המקום לאחר הנפילה ויחל באיתור מפגע בדיעבד ולאחר מעשה, וזאת כדי להשליך את אירוע התאונה, על קיומו של מפגע כלשהו באותה טריטוריה, במטרה להשית על בעל המקרקעין את נזקי הנפגע, מבלי שקמה חבות של בעל המקרקעין לנזקים אלה. כך תוטל על בעל המקרקעין - חובת זהירות בלתי סבירה, בה לא יוכל לעמוד.

אליבא דהנתבעות - התובעת לא ידעה בזמן אמת ובמועד התאונה מה בדיוק גרם לנפילתה, ורק בחלוף מספר ימים, אימצה התובעת דעה בדבר הגורם לנפילתה הנטענת. והואיל ולא ניתן לחייב בעל מקרקעין על כל נפילה בשטח שבבעלותו - מכל סיבה שהיא, ובנסיבות התובענה, התובעת לא הוכיחה קיומו של מפגע ואף לא את נסיבות האירוע. לצד האמור, לא אוזכר מפגע שכזה בתיעוד הרפואי, הגם שקיבלה טיפול רפואי ראשון בחלוף של כ-3 ימים, ולפיכך יש לדחות את התביעה מטעם זה, אף מבלי להיזקק לבירור בדבר קיומו של הפרש גבהים מהסוג הנטען בגדר 'מפגע'.
לחלופין, נטען כי אם יחליט בית המשפט לקבל את גרסת התובעת לעניין נסיבות האירוע, הרי שאין להטיל את החבות על הנתבעות, לאור היותן של הנתבעות 1 ו-2 בעלים של הקניון, וככאלה אין להן כל ידע מקצועי בדבר תקינותם של הדרגנועים, אשר לשם בדיקת תקינותם שכרו גורם מקצועי האמון על תקינותם ובטיחותם של הדרגנועים - בשטח המצוי בבעלותן. במקרה זה, כך נטען, שכרו הנתבעות את שירותיו של צד ג' - מר יעקב טל, אשר לטענתו לא היה שום ליקוי בדרגנוע, במועדים הרלוונטיים לתובענה.
ובאשר לביצוע עבודות בדרגנוע לאחר התאונה הנדונה בעת ביקורו של המומחה מטעם התובעת בזירת האירוע, ואשר לטענת התובעת עבודות אלה נועדו לסלק המפגע – הרי שמדובר בטענה שטעות ביסודה. שכן, העבודות אשר בוצעו בדרגנוע, במועד ביקור המומחה מטעם התובעת, לא כללו יישור כלשהו של המדרך אל מול המרצפות, אלא חיזוק המדרך כדי שיהיה יציב ולא יתנדנד. אציין לאלתר, כי אפשר והשיפוץ שנעשה במדרך יש בו כדי ללמד על קיומה של בעיה טכנית במדרך - בחוסר יציבותו, ובהיעדר רישום מדויק באשר לעבודות שבוצעו בהקשר זה, הרי שאין לנתבעות להלין אלא על עצמן.
כן דבקו הנתבעות בעמדתן, כי המשטח עליו נפלה התובעת, היה המדרך (פודסט) ולא המרצפות, בניגוד לנטען על ידה.
עוד נטען, כי לתובעת אשם תורם משמעותי העולה כדי 50% ולו נזהרה, יכולה היתה למנוע את התאונה. עוד נטען, כי נכותה התפקודית של התובעת אין בה כדי להשליך על פגיעה בכושר ההשתכרות שלה, תוך פירוט עמדתה באשר לראשי הנזק.

תמצית סיכומי צד ג'

לדידו של צד ג', דין ההודעה נגדו – לדחייה, כמו גם דין התובנה העיקרית. לטענתו, התובעת נמנעה מלזמן עדים מטעמה, על אף טענותיה כי היו עדים במקום, לרבות עובדי המקום, כאשר יכלה לעשות זאת בנקל. משכך מדובר בעדות יחידה של בעל דין הצפוי להרוויח רווח כספי באם טענותיו לעניין החבות - תתקבלנה.
לגופה של התביעה נטען, כי בזמן אמת לא ידעה התובעת מה גרם לנפילתה, וכאשר חזרה למקום האירוע, עשתה זאת על מנת לחפש מפגע שיתאים לנפילתה. על אף הבדיקות שערך צד ג', במסגרת מילוי תפקידו, כ - 9 חודשים לפני אירוע התאונה, וכחודשיים וחצי לאחריו - לא נמצא מפגע מסוג הנטען. כנוהל, צד ג' עורך בדיקות תקינותם של הדרגנועים, לרבות הפרשי גבהים מסוג הנטען - אחת לשנה, בהתאם להזמנת המודיע 1, בעת קיומו של מפגע מסוג הנטען או כאשר קיים ליקוי כלשהו בדרגנוע. כן נטען, כי הדבר נרשם בתסקיר בדיקת הליקויים, ובמקרה מהתאים - צד ג' פוסל השימוש בדרגנוע, דבר שלא קרה בבדיקות שבוצעו על ידו בתקופות הנ"ל.
עוד נטען ע"י צד ג', כי לו היה בנמצא מפגע מסוג הנטען, אזי עובדי הנתבעות 1 - 2 או עובדי הניקיון היו מבחינים בכך, ובייחוד נציגי החברה המספקת שירותי תחזוקה לדרגנועים בקניון, המבצעים טיפול לדרגנועים אחת לשלושה חודשים.
באשר לחו"ד המומחה מטעם התובעת, הרי שהאחרון הגיע למקום האירוע בחלוף כ - 8 חודשים מאז קרות האירוע הנטען, בזמן שהדרגנוע היה מצוי בשלבי תחזוקה. משכך מומחה התובעת לא ביצע מדידות במקום ואף לא שוחח עם האנשים אשר בצעו עבודות תחזוקה. מכאן, שחוות הדעת מבוססת על הערכות וסברות, ועל תמונות שצולמו ע"י התובעת, ובניגוד לנטען ע"י המומחה - לא ניתן לקבוע על בסיסן, את הפרשי הגבהים. זאת אף זאת, המומחה נעדר הכשרה והשכלה בתחום הדרגנועים זאת בשונה מצד ג', שהינו מהנדס חשמל אלקטרוניקה ובודק דרגנועים במקצועו, החל משנת 2009. כן נטען, כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את המפגע הנטען, ובכלל זה הפרש גבהים לא תקין, אשר גרם לנפילתה.

סיכומי תשובה (תובעת)

בתשובתה לטענות הצדדים, טענה התובעת כי גרסתה אמת, וכי העדות מטעמה הייתה עקבית ומהימנה, זאת לצד מארג ראיותיה, אשר הוגשו לתיק בית המשפט – וה'מצביעות על הנפילה בגין מרווח', כלשונה. התובעת שבה והכחישה את טענות הנתבעות וצד ג' - לפיהן רק בדיעבד ידעה מה הסיבה לנפילתה, כמו גם את טענה בדבר החיפוש אחר מפגע.

דיון והכרעה

בהתאם לקביעת מחוקק המשנה, יש ליתן פסק דין קצר ותמציתי. כמו כן, אין בדעתי להידרש לראיות וטענות שאינן צריכות להכרעה בתובענה שלפניי.
למען הסדר הטוב אציין, כי בדעתי לבחון במישור הראייתי, קיומו של מפגע - כנטען בכתב התביעה. ככל שיוכח קיומו של מפגע היוצר סיכון, שיש בו כדי להטיל אחריות על הנתבעת – גם לאור שאלת היפוך נטל הראיה, אבחן לצד הנכות הרפואית, את הנכות התפקודית וכן את ראשי הנזק הנוספים ככל שיידרש.

עדי הצדדים וראיותיהם

מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה. כן העידו מטעם התובעת - בעלה מר אליעזר הלפרין, מר רן שרעבי – הנדסאי בניין אשר ערך חוו"ד מומחה מטעם התובעת, ומר משה שטרק – רואה החשבון מטעם התובעת.
מטעם הנתבעות, העידו מר מירון שוורצמן – האחראי של התחזוקה השוטפת של הדרגנוע, מר יובל פרימן – סמנכ"ל התפעול של הקניון, ומר יוסי קופרלי אביטל – מנהל משותף בקניון שרונים.
צד ג' הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו עליו נחקר, בצירוף 2 תסקירים.

לגופו של עניין:

מעדות התובעת וראיותיה עולה, כי היא מבקרת מידי פעם בקניון ועולה מידי פעם במדרגות נעות וכי אין זו הפעם הראשונה בה היא עושה שימוש בדרגנוע זה. עוד עולה, כי להערכתה המרחק בין תחילת המדרך למרצפות הקומה, הוא למעלה ממטר. לדבריה, בסיום העליה " הורדתי את רגל שמאל על המשטח, צירפתי את רגל ימין ואז נתקעתי ברגל שמאל במדרגה, מפגע ואז עפתי קדימה." (פרוטוקול מיום 13/9/23 עמ' 8 ש' 1 – 2). כלומר, בפסיעה השלישית מעדה התובעת ונפלה. להערכתה, בעת שהיא צועדת, היא איננה גוררת רגליים. בהמשך חקירתה הנגדית הבהירה התובעת, כי אם המרווח היה כ – 1 ס"מ, הרי שהאירוע הנזיקי לא היה מתרחש ובלשונה: " אם זה היה סנטימטר ופחות אז לא הייתי נופלת." (פרוטוקול מיום 13/9/23 עמ' 8 ש' 16).
התובעת המשיכה והעידה, כי לאחר שנפלה, ניגשה אליה אישה מדוכן התכשיטים הסמוך, ועזרה לה לקום. כן ציינה, כי ניסתה להשיג את פרטיה – ללא הצלחה. עוד ניסתה התובעת לדווח להנהלת הקניון על האירוע הנזיקי, ברם ולמרות שניגשה לקניון לא הצליחה לאתר את המנהלים ובלשונה: " הלכתי למשרדים והיה סגור" (פרוטוקול מיום 13/9/23 עמ' 9 ש' 10). לפיכך התקשרה ושוחחה עם בחורה בשם 'מזל', אשר העבירה אותה להנהלה.
במועד התאונה, סברה התובעת כי מדובר בפגיעה שאינה חמורה ולפיכך, ניגשה לקבל טיפול רפואי בחלוף 3 ימים. לשאלה מדוע במסמך הרפואי כתוב " נפלה ביציאה ממדרגות נעות" ולא נתקלה באריח – השיבה כי אין לה שליטה על מה שהרופא כותב. (פרוטוקול מיום 13/9/23 עמ' 9 ש' 19). אציין, כי לטעמי, העובדה שנכתב כי התובעת נפלה ביציאה ממדרגות נעות, מחזקת את גרסתה במישור העובדתי וכן באשר לנסיבות פציעתה. לשאלת בית המשפט, לפיה עולה מעדותה כי לא ידעה בזמן אמת מה היה הגורם לנפילה, השיבה: " ...שזו המסקנה שהגעתי אליה כמה ימים אחר כך אבל כשכל כך המומים, לא הלכתי למדוד. אם הייתי מודעת לזה, הייתי מרימה את הרגל יותר כמו שאני עושה היום." ((פרוטוקול מיום 13/9/23 עמ' 9 ש'25). אבהיר כי אני מקבל את עדותה גם בעניין זה.
בהמשך חקירתה הנגדית העידה התובעת כי מדדה את המרווח שבין הריצוף למדרך המתכת - עם סרגל, ובכגון דא ראוי להביא דברים כלשונם:

"ש. לא מדדת?

ת. מדדתי.

ש. תראי לי את המדידה.

ת. לשאלת ביהמ"ש – יצא 1.7 סנטימטר. מדדתי עם סרגל. אני לא מודדת מוסמכת. אני לא חושבת שצילמתי עם הסרגל."

לסיכום והערכת עדותה של התובעת, באשר לנסיבות האירוע הנזיקי – אני מוצא את עדותה מהימנה וקוהרנטית, העולה בקנה אחד עם מכלול הראיות והנסיבות כפי שהובאו שלפניי.

מחקירתו הנגדית של עד ההגנה הראשון מטעם הנתבעות - מר מירון שוורצמן (להלן – " שוורצמן"), עולה כי הוא מנהל החברה (סוורד מעליות) האחראי על הטיפול השוטף של הדרגנוע ובכלל זאת, שימון, גירוז, טיפול בתקלות ובתחזוקה שוטפת של הדרגנוע. ובלשונו: " טכנית, הכל. חשמל. אלקטרו מכאניקה." ((פרוטוקול מיום 13/9/23 עמ' 19 ש' 13). כן עולה מעדותו, כי בדרך קבע נעשה טיפול שוטף בדרגנוע אחת ל 3 – 4 חודשים ומי שאחראי להזמין את שירותיו זה היזם של המקום, האחראי להודיע לו על קיומה של תקלה וכאשר זו מתקבלת במוקד – נשלח טכנאי. כן מסר, כי הם מטפלים בדרגנוע מיום היווסדו של הקניון. לדבריו, את התיקונים מתעדים בדו"ח התיקונים אשר נשלח לחברה.
העד ידע לציין כי הוא מכיר את "ספר המתקן". כן ציין, כי ראה זה מכבר את התמונות (בחוו"ד המומחה מטעם התובעת) וכי מדובר בטיפול שנעשה בדרגנוע בהתאם לרשימה מסודרת המוגדרת בזמן פעילותו של הדרגנוע. כן עולה מעדותו, כי בספר המתקן, לא נרשם פירוט העבודות אלא מספר קוד של הטיפול. בהמשך תיקן את עדותו ומסר כדלקמן:

"ת. נכון. יש בנוסף לספר תיק מעלית, סליחה, טעיתי, דרגנוע. יש תיק ששם יש פירוטים יותר עמוקים...

ש. אמרת שבספר המתקן לא יהיה כתוב מה פירוט התיקון, אבל תאריך התיקון כן כתוב בספר המתקן?

ת. בוודאי.

ש. ממה שאתה יודע האם מאז תחילת היווסדו של הקניון ועד היום מדובר באותו דרגנוע?

ת. כן."

(פרוטוקול מיום 13/9/23 עמ' 20 ש' 29 - 36).

במסגרת חקירתו הנגדית לצד ג' – עלה, כי הטכנאי המטפל בדרגנוע מושגח ע"י "מעליתן מוסמך". על אף זאת, אינו יודע לומר מתי טופל הדרגנוע עובר לתאונה. לצד האמור העיד, כי כל 3 חודשים נעשה טיפול שוטף בדרגנוע, תוך תיעוד הטיפולים. כן עולה מעדותו, כי אם היו הפרשי גבהים בין המדרך לריצוף, הם היו שמים לב לזה, כמו גם הבודק מטעם משרד העבודה וכן בעל המקום היה מעיר לשני הצדדים - ככל שהיה צורך לבצע דבר מה. בסיום עדותו מסר העד לשאלת בית המשפט - כי הטיפול אותו הם המבצעים הוא טכני בדרגנוע עצמו וכי אין להם אחריות לחיבור של הדרגנוע לרצפת הקומה. אעיר בקצרה, כי עדות מתחמקת זו לא נעלמה מעיני והיא עומדת בסתירה לעדותו מוקדם יותר, שם ציין כי לו היו הפרשי גובה הם היו שמים לב לכך. עוד אבהיר, כי לדרגנוע אין מטרה משל עצמו ותכליתו הסעת מבקרים לעבר קומת המטרה. לפיכך, הוא קשור בקשר אמיץ - תרתי משמע - לקומת היעד, וכל ניסיון להתחמק מאחריות מעין זו – דינה לכישלון.

מחקירתו הנגדית של עד הנתבעות השני - מר יובל פרימן (להלן – " פרימן"), עולה כי הוא מנהל תפעול של הקניון - בעשר השנים האחרונות. לדבריו, כאשר מדווח על מפגע הם בודקים את העניין באמצעות איש מקצוע - יועץ בטיחות בשם דימה קבוב. יצוין לאלתר, כי יועץ הבטיחות לא זומן למתן עדות מטעם הנתבעות. כן מסר, כי במקרה כזה, הם מזמינים את צד ג' לבוא ולבדוק. כמו כן, פעם בשנה מגיע צד ג' לבצע בדיקת סקר, וככל שקיים צורך נוסף הוא מוזמן לאותו הצורך. עוד מסר, כי קיימת מצלמה באיזור בו התרחשה התאונה והצילומים נמחקים בתוך עשרה ימים לכל היותר. העד ציין, כי מצבים מעין אלה של תקלות – מצויים תחת אחריותו כמנהל תפעול. הנתבעות לא השכילו להגיש את הצילומים ממצלמות האבטחה בקניון, לטענתו משום שעבר יותר מדי זמן ממועד האירוע.
בהמשך חקירתו הנגדית, הוצג לו "ספר המִתְקָן" ממנו עולה כי הוחלפו החלקים הנדרשים בדרגנוע בהתאם להחלטת היועץ, ולא כל הדרגנוע. לטענתו, כמנהל תפעול הוא מבצע את המלצות היועץ. לדבריו הוא אינו בודק את הדרגנוע אלא זה תפקידם של אנשי המקצוע, וככל שהוחלף המדרך, הרי שזה אמור להירשם בספר המתקן. כן העיד, כי נודע להם על המקרה מספר חודשים לאחר התרחשותו עם קבלת המכתב, וכי לא ידעו על כך בזמן אמת. לשאלה מי זו מזל – השיב כי זו היתה עובדת לשעבר בחברה, וכי אינו יודע מה היה תפקידה אך היא עבדה במשרד. לשאלת בית המשפט השיב כי אינו זוכר את שם משפחתה.
מהערכת עדותו עולה, כי מדובר בעד המנסה להרחיק מעצמו כל אחריות לכל תרחיש אפשרי המצוי תחת אחריותו וסמכותו. עדותו התאפיינה בתשובות מתחמקות וכלליות, שאינן עולות בקנה אחד עם אופי תפקידו ומסגרת סמכויותיו.
מעדותו של עד ההגנה השלישי מטעם הנתבעות – מר יוסי קופרלי (להלן – " קופרלי"), עולה כי הוא מנהל משותף יחד עם מר פרימן וכי שניהם באותו דרג - ואחראים על התפעול. כן עולה, כי בעוד שמר פרימן עוסק בצד הטכני, הרי שמר קופרלי מתנהל יותר עם החנויות והעובדים ובלשונו:

"ש. אז בתפקיד שלך אין לך נגיעה בדרגנועים או מעליות?

ת. אני מתנהל מול לקוחות שיש להם טענות נגד החנויות, נגד המתחם, נגד כל דבר שיש.

ש. אבל לא בצד הטכני?

ת. לא."

(פרוטוקול מיום 13/9/23 עמ' 25 ש' 22 - 25).

עוד עולה מחקירתו הנגדית, אינו זוכר את המקרה וכי מעולם לא דווח לו על כך. הוא אכן ידע לומר כי מזל לא היתה עובדת שלהם - אלא של חברת הניהול של הקניון, וכי היא עבדה בחנות לאקססוריס כמנהלת החנות (פרילנסרית) ולא במשרד. העד אף ידע לנקוב בשמה המלא – מזל דבוש, אשר כאמור, לא זומנה לעדות. עוד עולה מעדותו, כי החנות אותה ניהלה הגב' מזל דבוש, נמצאת בדיוק בקומה העליונה ביציאה מהקניון. אציין, כי מדובר בחנות המצויה באיזור בו התרחש האירוע הנזיקי.

בהמשך חקירתו הנגדית ציין העד, כי כאשר קיבלו את המכתב מעורך הדין, עברה תקופה ממושכת מאוד והמצלמות לא יכולות לשמור תיעוד לטווח זמנים כזה. כן מסר, כי חלק מהמצלמות שומרות בזיכרון עד חודש ימים, וחלקן עד 10 ימים כתלות בגודל הזיכרון. עוד מסר בחקירתו הנגדית, כי יש שומר בכל כניסה, יש חנויות פעילות ויש מי שמגיש עזרה ראשונה במקרה חירום, וכי לא תיתכן סיטואציה שמישהו לא יודע ממקרה כזה, בשים לב לכך שיש שומר בכל שער וכי מעולם לא קרה מקרה שמישהו לא קיבל עזרה.
כן מסר בחקירתו, כי אין לו מידע טכני לגבי הדרגנוע וכי אינו עוסק במנועים " אבל כן יכול להגיד שכן השפה והרצפה נשארו אותו דבר." ובהמשך הבהיר כי התכוון כי לא נעשה תיקון בריצוף וכי " ... [ש]הרצפה והריצוף של הקניון נשאר אותו דבר לגבי המדרך אני לא יודע." (פרוטוקול מיום 13/9/23 עמ' 27 ש' 1 – 3).
לפיכך אני מוצא לציין, כי ככל שאכן לא בוצע תיקון של הריצוף, הרי שהמרווח אשר נוצר בין המדרך לריצוף, נובע משקיעת המדרך. עוד אציין, כי עדותו של מר קופרלי, התאפיינה במענה ישיר לשאלות שנשאל ואף שפכה אור על אחריותו של מר פרימן במישור התפעולי הטכני, לתקינותו ותחזוקתו של הדרגנוע.
מעדותו וחקירתו הנגדית של צד ג' - מר יעקב טל (להלן – " טל") עולה, כי ראה את התמונות אשר צורפו לראיות התובעת, מהן ניכר כי לא הותקן פרופיל סף, בין מדרך המתכת לריצוף של הקניון. אלא שלדבריו, התַּקָּנָה בעניין זה שהוצגה לו, עניינה בדיני התכנון והבניה ולא בדרגנועים. העד הוסיף בהגינותו, כי לפי התקן של הדרגנועים שהוא תקן אירופאי, שאומץ ע"י משרד העבודה ( תקן 115 EN-) ולפי תקן זה אסור שיהיה הפרשי מפלס בין משטח היציאה מן הדרגנוע למפלס הקומה. לשאלת בית המשפט השיב העד בהאי לישנא:

"ש.ב. זאת אומרת שום הפרש אסור שיהיה אף לא מילימטר לפי התקן?

ת. אסור. מ"מ גם אם יש זה לא קריטי, אבל לא 6 מ"מ בוודאי שלא."

(פרוטוקול מיום 13/9/23 עמ' 28 ש' 28 - 29).

הנה כי כן, וכעולה מעדותו של מר טל – כגורם המוסמך מטעם משרד העבודה, כי התקן לפיו פועלים בישראל הוא התקן האירופי האוסר על קיומו של מרווח כלשהו בין המדרך לריצוף. מר טל שב וציין, כי הגם שהתמונות שהוצגו לו מלמדות על טיפול שיגרתי בדרגנוע, הרי אסור שיהיה משטח מחבר בין הריצוף לבין המדרך העליון (פס אלומיניום מקשר), כיוון שזה יפריע לפתוח את המדרך בשעת הצורך. העד המשיך וציין, כי עבודה מהסוג שהוצג לו בתמונות צריכה להירשם בדוח טיפול או תיקון, אותו בצעה חברת השירות.

במסגרת חקירתו הנגדית ציין מר טל, כי במסגרת עבודתו, הוא בודק את הבטיחות, לרבות מערכות שהן מסוכנות ועלולות לגרום לתאונות. כן מסר מר טל בעדותו, כדלקמן:

אני בודק. וגם אני עניתי לשאלות הראשונות ששאלתם אותי שגם לפי התקן נדרש שמפלס הדריכה יהיה באותו מפלס בין הריצוף לדרגנוע באותה קומה. כיוון שאני לא מציין את כל המתקנים שבדקתי אם הם בסדר או לא בסדר אלא אני מציין בדוח שלי רק את הליקויים, זאת אומרת המערכות שהן לא בסדר, כלומר אם היה הפרש בין המדרדך של הדרגנוע לריצוף של הקומה – הייתי מציין את זה. אני שומע מבית המשפט שזאת אומרת שבמועד הבדיקה לא היה? נכון. אם היה הפרש של 6 מ"מ הייתי פוסל את הדרגנוע מפעולה. (פרוטוקול מיום 13/9/23 עמ' 30 ש' 17 - 22).

עוד מסר מר טל, כי מתמונה מס' 3 - מתחזקת המסקנה כי לא היו הפרשים כנטען, משום שהמדרך נסגר בתוך זויתנים ולכן חייב ל"שבת" במקומו. כן מסר, כי ה"שימסים" הם בעובי מילמטר ונועדו לייצב את המדרך ולא לצורך הגבהה או הנמכה. אבהיר לאלתר, כי עיינתי אף אני בתמונה מס' 3 לחוות הדעת מטעם מומחה התובעת ובכל הכבוד – אני מוצא כי מהתמונה עולה בבירור קיומו של מרווח בין המדרך לריצוף. גם בחקירתו הנגדית לב"כ הנתבעות (שולחות ההודעה נגדו), שב וציין כי מתמונה 3 עולה כי אין הפרשים ולו מצא הפרש בבדיקתו – היה מציין זאת.
דומה, כי בנסיבות הללו, וללא צורך של ממש, מסר העד עדות בלתי מהימנה ביחס לתמונה מס' 3, על מנת להרחיק עצמו מכל אחריות, וטוב היה עושה לו נמנע מכך. באשר ליתר הנושאים בעדותו – אני מוצא את עדותו מהימנה ועולה בקנה אחד עם המארג הראייתי הנוסף בתיק, לרבות הדוחות אותם הגיש במסגרת תצהירו.

האחריות

מראיות התובעת הנוגעות למפגע עצמו ולנסיבות האירוע הנזיקי – עולה, כי במועד האירוע הנזיקי עלתה התובעת במדרגות הנעות, מהחניון אל קומת היעד. בהגיעה אל קומת הקרקע, במעבר שבין מדרך הדרגנוע המתכתי לבין הריצוף של קומת הקרקע – מעדה ונפלה. בעת ההיא חיפשה ולא מצאה את הגורמים המתאימים בהנהלת הקניון, לצורך דיווח על האירוע הנזיקי. בחלוף 3 ימים, שבה לזירת האירוע וצילמה את מקום התאונה.
מעיון בצילומי התובעת עולה, כי קיים מרווח כלשהו - בין מדרך הדרגנוע העליון ובין הריצוף בקומת הקרקע, שאת שיעורו קשה להעריך מהצילום אשר צורף, ואשר לגביו נטען כי הוא מהווה בבחינת "מפגע".
כפי שפירטתי בת.א. 61147-07-20 פלוני נ' מבשלת המקור בע"מ ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 23/5/24) וכן בת.א. 71108-12-20 פלונית נ' עיריית תל-אביב (לא פורסם, ניתן ביום 16/5/24), הרי שהוכחת מפגע איננה טעונה חוו"ד מומחה באופן קטגורי, ואפשר במקרים הברורים - מהם ניתן להסיק קיומו של מפגע, להוכיח את קיומו מנסיבות העניין וראיות הצדדים. לפיכך, מצאתי להביא להלן ציטוטים ומובאות, מתוך פסקי הדין הנ"ל, לצורך התובענה שלפניי.
בעניין פלונית הנ"ל, ציינתי, כי בדרך כלל, כאשר בעל דין טוען לקיומו של 'מפגע' אשר הוביל לנזק, עליו להוכיח ראשית - את קיומו של המפגע ככזה, בבחינת "המוציא מחברו". דהיינו, לא כל מפגע או פגם יכול להיחשב ל"מפגע של ממש" - במובנו הנורמטיבי. יובהר, כי על המפגע של ממש כנטען, להיות כזה היוצר סיכון, למשתמשים במתחם בו הוא מצוי.
כך למשל, אפשר כי סדק דק של מספר מילימטרים – לא יהווה בבחינת מפגע, מאחר ואינו יוצר "סיכון בלתי סביר" לציבור, במתחם בו הוא מצוי ובשימוש שנעשה בסביבתו. לעומת זאת, אפשר כי סדק של מספר מילימטרים במקום אחר, בנסיבות מסוימות – עשוי להיכלל במונח "מפגע" כיוצר סיכון בלתי סביר, וכמטיל אחריות בנזיקין. מכאן אפוא, שעל התובע להוכיח ראשון וראשית קיומו של 'מפגע של ממש', וכן את ה'קשר הסיבתי' שבין המפגע - לנזק שנגרם לו. כך נקבע לעניין זה בע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113 - כי חובת זהירות לא תוטל על מזיק כל עוד המדובר בסיכונים סבירים, וכדלקמן:

"....אך דומה, כי השאלה אינה אם הניזוק קיבל את הסיכון, אלא אם כעניין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון. גם אם יבוא הניזוק ויוכיח, כי לא הסכים ולא קיבל אותו סיכון - לא יישמע. עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק. "נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (השופטת מ' בן-פורת בת"א (י-ם) 277/59 [41], בעמ' 108) אלה הם סיכונים סבירים. אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום. ההולך לבית-מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/77 [9] הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה (ראה: purkis v. Walthamstow borough [49] (1934) council) המשחק עם כלב עשוי להישרט .lee and another v) [50] (1940) and another(a firm) walkers והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים."

הוכחת קיומו של מפגע ממשי, אפשר שייעשה בכמה דרכים. לאמור, לא תמיד מוטלת החובה על התובע להוכיח קיומו של מפגע כאמור באמצעות חוו"ד הנדסית או בטיחותית, כפי שנקבע ע"י כב' השופטת אורלי מור-אל בת.א. (ת"א) 30703-05-16 פלונית נ' עיריית אור עקיבא ואח', (לא פורסם, ניתן ביום 17/1/19) ובזו הלשון:

"אכן לעיתים השאלה האם מדובר במפגע יכולה להיות מוכרעת בהתאם לחוות דעת מומחה ואולם חוות דעת כזו אינה הכרחית בכל מקרה ומקרה והלכה למעשה, מדובר בהכרעה שהיא הכרעה עובדתית ונורמטיבית בהתאם למכלול העדויות שנשמעו. חוות דעת מצד זה או אחר יכול ויהא בה כדי לתרום להכרעה אך אין מדובר בראיה מרכזית שאין בילתה לצורך הקביעה האם אכן במפגע עסקינן. השאלה שיש לברר היא האם התובעת עמדה בנטל המוטל עליה באמת המידה של מאזן הסתברויות."

עוד יובהר, כי אין די בהוכחת קיומו של מפגע ממשי, ויש להראות לבית המשפט בראיות מהימנות, גם את קיומו של 'קשר סיבתי' בין המפגע, לנזק אשר הוסב לניזוק. במה דברים אמורים? תכליתן של מדרגות נעות, הוא בהסעת מבקרי המקום במהירות ובביטחון - אל עבר קומת היעד. יודגש, כי מהירות זו של הדרגנוע, גם במישור האנכי וגם במישור האופקי - גבוהה באורח ניכר, על פני העלייה הרגלית במדרגות, אל קומת היעד. מהירות זו מחייבת התייחסות ראויה של המחזיק במקרקעין, לתוצאות האפשריות הנובעות ממנה.
בסיום ההיסע בדרגנוע, מצוי "מדרך מתכת" – עליו מתבצעת הדריכה הראשונה של נוסעי הדרגנוע. זהו חוצץ סטאטי ראשון, בין הדרגנוע ובין קומת המטרה. אלא שנוסע המגיע לקו הסיום של הדרגנוע – ומוסע לעבר מדרך המתכת, מגיע במהירות היוצרת תנופה אשר הודפת את הנוסע קדימה, באופן הדורש ממנו לבלום את מהירות תנועתו על גבי המדרך. מכאן, קיים הצורך במדרך תקין - ובהקבלה מושלמת ומפולסת לחלוטין, בין מדרך המתכת לבין הריצוף, שבקומת היעד. כל מרווח בין המדרך לריצוף, אפילו של מס' מילימטרים, עלול להוות בבחינת מפגע - נוכח הסיכון הקיים בהסעת המבקרים - במהירות, באמצעות הדרגנוע.
אבהיר, כי אין באמור כדי לקבוע מסמרות בשאלת הדרגנוע כ'דבר מסוכן'. לטעמי, הדרגנוע עצמו כאשר הוא מורכב ומותקן באופן ראוי ובטיחותי – איננו דבר מסוכן כשלעצמו. את הסיכון יוצרים בני האדם, הן אלה העושים בדרגנוע שימוש בלתי סביר והן אלה המתקינים אותו באופן בלתי סביר או שאינם מטפלים בו כנדרש – באופן היוצר סיכון.
במקרה שלפניי, וכעולה מהתמונות הברורות אשר צורפו לחוו"ד המומחה מטעם התובעת בעמ' 7 – 9 (ואני מסתפק בכך), ניכר כי קיים מרווח כלשהו בין הריצוף של קומת המסחר ובין מדרך המתכת של הדרגנוע. די בכך כדי לקבוע קיומו של מפגע, בעצם יצירת הסיכון המצטרף לתנופה של נוסעי הדרגנוע, לאור ההדיפה אל עבר קומת המסחר והעצירה הפתאומית (הגם שהיא צפויה), בתחילת קומת המסחר.
לפיכך, קיומו של מצב מעין זה, בו קיים מרווח בלתי מפולס - בין קומת המסחר ובין מדרך הדרגנוע – עלול להוות 'סיכון בלתי סביר', וככזה גם בבחינת מפגע של ממש ואני קובע כאמור.
אוסיף, כי אין בכך כדי לפטור את התובעת מהתנהלות מתאימה בעצם השימוש בדרגנוע. ואכן מצופה כי אדם המגיע לסיום הנסיעה בדרגנוע (שזו אינה פעם ראשונה בה הוא עושה במתקן זה שימוש), ירים את רגלו קמעה ויעבור לקומת המסחר בדריכה על הריצוף. מן העבר השני, אין בכך כדי לפטור כליל את האחראי לקיומו של המפגע, אשר יצר את הסיכון
יתרה מכך, תכלית ההתקנה של מדרך המתכת באופן מפולס ובהתאמה מדויקת לריצוף בקומת היעד, נועדה למנוע בדיוק את האירוע מושא התובענה שלפניי, באופן שגם אם נוסע בדרגנוע לא הספיק להרים את רגלו ולדרוך בבטחה על הריצוף כתוצאה מהמהירות וההדיפה שלו לעבר קומת היעד – הרי שלא ייגרם לו נזק, מאחר והוא לא ייתקל בשום מכשול.
מכאן, מקום שהמדרך העליון של הדרגנוע איננו מפולס באופן מדויק ואיננו מאוזן עם ריצוף הקומה אליה מוסעים הנוסעים בו – הרי שהדבר מהווה מפגע בהיותו 'סיכון בלתי סביר'.
עיינתי ושמעתי את עדותו של המומחה מטעם התובעת. לא אכביר מילים בנושא, מחמת שלטעמי דעתו בעניין זה אינו אינה עדיפה על פני דעתו של כל אדם סביר אחר. בשים לב לכך שלא בוצעה כל מדידה על ידו בשטח, ובמועד בו בדק את הדרגנוע מושא התובענה – לא ניתן היה ליטול מידות כלל ועיקר. בנסיבות הללו, לא מצאתי לסמוך ידיי על חוות דעת זו, לצורך ההכרעה בתובענה שלפניי ובמקרה זה, גם אין בכך צורך.
כאמור לעיל, מצאתי את עדותה של התובעת בעניין נסיבות האירוע הנזיקי – כמהימנה. אבהיר, כי במקרים מסוימים ניתן לקבל עדות יחידה מעין זו, תוך הסקת המסקנה כי האירוע הנזיקי אכן נגרם בהתאם לנסיבות שתוארו - כתוצאה מהמפגע. השוו: תא (חי') 18493-09-13 פלונית נ' עיריית קריית שמונה (לא פורסם, ניתן ביום 13/2/19).

היפוך נטל הראיה

כאמור, הוכיחה התובעת בראיות מהימנות, קיומו של מרווח בין מדרך המתכת לריצוף קומת הכניסה לקניון. לדידה של התובעת נכון להפוך את נטל הראייה במקרה שלפניי.
ארבעה הם יסודותיה של עוולת הרשלנות.

האחד – קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי הניזוק (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113). קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על פי מבחן הצפיות קרי, האם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק. נקודת המוצא היא, כי מקום שניתן לצפות נזק כעניין טכני - קיימת חובת זהירות מושגית. גם קיומה של חובת זהירות קונקרטית נבחנת במבחן הצפיות ואולם הבדיקה נעשית בין המזיק הספציפי והניזוק הספציפי ונסיבות המקרה. השני – הפרת החובה. השלישי – נזק. הרביעי - קשר סיבתי בין ההפרה של חובת הזהירות לנזק שנגרם (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122).

לית מאן דפליג, באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית ביחס למבקרים, והמשתמשים בדרגנוע - בתוך הקניון. יובהר, כי הנטל החל על התובעת בהקשר זה, הוא הוכחת העובדות המשמשות בסיס לתביעה - דהיינו את האירוע הספציפי, את האחריות הנובעת מאותן עובדות האירוע, את הנזק אשר אירע כפועל יוצא מכך וכן את הקשר סיבתי בין הנזק לבין האירוע הספציפי.
בקשר עם נטל השכנוע, נקבע בפסיקה בזו הלשון :

"...נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו" [רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין נ' מנהל מע"מ, פד"י נז (4) 981].

במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות, לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן ואת המשקל שיש להעניק להן. בפסה"ד בעניין ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 598. נקבע, בכל הנוגע למאזן ההסתברויות, כדלקמן:

"... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...".

ודוק: נטל זה קיים ביחס לכל אחד מיסודותיה של עוולת הרשלנות.

לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות במקרים בהם, בתום הערכת מכלול הראיות כפות המאזניים מעוינות. במקרה זה, כאמור מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. בהקשר זה ראוי לציין, כי קיימים חריגים בפקודת הנזיקין כגון: בסעיף 41, בהם לאחר שהתובע הוכיח את התקיימות תנאי סעיף 41, עובר הנטל אל הנתבע.
סעיף 41 לפקודת הנזיקין, קובע כדלקמן:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה"

וכך נקבע ב לע"א 6332/15 מגדי אחמד צלאח נ' מוסלח מטייר עדוי, (לא פורסם, ניתן ביום 23.11.17), וכדלקמן:

"סעיף 41 לפקודה נותן אפוא לבית המשפט כלי עזר לפתרון מצבים מסוימים של אי-ודאות עובדתית לגבי נסיבות המקרה. בהתקיים שלושת התנאים הנזכרים בסעיף, דחיית התביעה רק בגלל חוסר וודאות עובדתית לא נראית צודקת משלוש נקודות המבט – התובע, הנתבע ובית המשפט. חוסר הצדק – וכאן הקשר בין התנאי השלישי לשני התנאים הראשונים – משקלל את הנתון שהתובע אינו יודע מה קרה ואילו הנתבע שולט בנכס. במובן זה, העברת הנטל לא נועדה להביא לקבלת התביעה אלא לסייע להכרעה צודקת – למנוע את דחייתה מבלי שהעניין נשקל לגופו בצורה המקסימלית. בראיה זו, התנאי השני – שליטת הנתבע בנכס – נועד לאזן את דרישות הצדק. מצד אחד, התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת. מצד שני, הנתבע הוא בעל זיקה לידיעה, בשל היותו שולט בנכס. רק בהתקיים שני התנאים הללו יש לעבור למבחן בשלב השלישי. כאשר מתקיימים כל תנאי סעיף 41 ל פקודת הנזיקין , ההנחה היא שהטלת נטל ההוכחה דווקא על שכמו של הנתבע מובילה לתוצאה ראויה יותר. כך גם במקרה הנתון ובמאזן הצדק בין הצדדים הקונקרטיים, וגם באופן כללי – לנוכח שיקולים של יצירת תמריץ למניעת נזקים ראייתיים ולמניעת הנזק עצמו באופן אופטימלי"

שלושה תנאים מצטברים, קבועים אפוא בסעיף 41 לפקודת הנזיקין והם:
לתובע לא הייתה ידיעה או יכול לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע הנזק;
הנזק נגרם על-ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע;
אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה.

נטל זה להוכיח את הצטברות שלושת התנאים הקבועים בסעיף 41 הנ"ל, מוטל על כתפי התובע. ועם הוכחתם, עובר נטל השכנוע אל שכם הנתבע, להוכיח – כי לא התרשל. (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539 (2001).

במקרה שלפניי, העידה התובעת בעדות מהימנה שלא נסתרה בחקירתה הנגדית, כי בסיום עלייתה בדרגנוע, נפלה אפיים ארצה וכי באותה העת לא ידעה מה היה הגורם לכך. אכן, לאחר מספר ימים בעת שהגיעה לצלם את זירת האירוע, מצאה כי קיים מרווח בין הריצוף למדרך המתכת של הדרגנוע - והסיקה מכך, כי זהו הגורם לנפילתה.
אבהיר, כי העובדה לפיה התובעת הסיקה את המסקנה כי נפגעה בנסיבות הללו דווקא, רק לאחר מספר ימים, בעת שביקרה בזירת האירוע - אינה מעלה ואינה מורידה - מחמת שאין מדובר במספר מפגעים שונים ומאובחנים, אלא במפגע אחד יחיד ובודד, הקיים בדיוק בנקודה - בה התרחש האירוע הנזיקי.
בנסיבות הללו, אני קובע, כי הגם שהתובעת לא ידעה מה גרם לנפילתה במועד האירוע הנזיקי, הרי שהמסקנה שלה - באשר לגרימת הנזק כתוצאה מהמפגע, איננה תלושה מן המציאות, בהינתן קיומו של המפגע, ובהינתן שזהו המפגע היחידי שהיה קיים בזמן ובמקום המדויק, בו התרחש האירוע הנזיקי. אוסיף, כי בהיעדר ראיות מטעם הנתבעת לקיומו של גורם אחר אשר אפשר והיה בו כדי לגרום לאירוע הנזיקי (מלבד הטענה לאשם התורם של התובעת) וכן באשר למצבו של הדרגנוע במועד האירוע - על אף היותן בעלות השליטה במקום, הרי שהדבר פועל לחובתן.
מכלול הנסיבות הללו, מוביל למסקנה, כי ההתקלות של התובעת במרצפת קומת היעד, כתוצאה מהמרווח שבין המדרך לבין ריצוף קומת הקניון - הוא הגורם היחידי האפשרי להתרחשות האירוע הנזיקי, בזירת האירוע. מבחינה זו, הוכיחה התובעת במישור העובדתי בעודף ראיות – קיומו של מפגע, הגם שאינה יודעת לומר בבירור, מה היה הגורם לנפילתה במועד האירוע הנזיקי.
אציין, כי אין לצפות מאדם הנופל ושובר את הכתף, לברר באותה העת בדיוק מה היה הגורם הספציפי לנפילתו. וכך נקבע בעניין זה ע"י כב' השופטת אורלי מור-אל, בת.א. 70321-10-18 (ת"א) פלונית נ' עיריית גבעתיים, (לא פורסם, ניתן ביום 16/12/21) בזו הלשון:

"... הרי שאין לצפות ממי שנפגע, נפל ונגרם לו נזק גוף, שיצביע בדיוק על הצעד והתנועה שגרמה לנפילה. סביר לקבוע שבלהט הנפילה וחלוף הזמן לא ניתן יהא לשחזר אותה במדויק ודי בכך שנפגע מוסר גרסה ומצביע על מפגע שאכן יכול וסביר שגרם לנפילה. קשה להלום שבכל מקרה ומקרה נפגע ידרש ויוכל להצביע על האבן הספציפית או התנועה הספציפית שגרמה לנפילה וברמת דיוק מלאה. ... ולפיכך המסקנה שהאירוע נגרם אכן בנסיבות שתוארו סבירה, הגיונית ומתחייבת בנסיבות העניין (השוו: תא (חי') 18493-09-13 פלונית נ' עיריית קרית שמונה (13/2/19))."

באשר לתנאי השני, דומה כי אין מחלוקת באשר לשליטת הנתבעות על הדרגנוע.
ובאשר לתנאי השלישי – מרגע שהוכח קיומו של מפגע היוצר סיכון ולאור שליטת הנתבעות בנכס, הרי שאירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעות התרשלו, מאשר עם המסקנה כי נקטו בזהירות סבירה. הותרת המפגע כפי שהוא, שעה שהמפגע נוצר ע"י נכס שבשליטת הנתבעות - מתיישבת יותר עם המסקנה לפיה הנתבעות התרשלו. לעניין זה, נקבע כי הבדיקה היא כללית ומסתברת. וכך נקבע בעניין מאגדי אחמד צלאח הנ"ל, כדלקמן:

"הדרישה היא לבחון את הראיות הכלליות, ובהתאם לתוצאות הבחינה – האם האירוע שייך לקטגוריה כללית של חוסר זהירות או לקטגוריה של זהירות סבירה (יצחק אנגלרד "הכלל 'הדבר מעיד על עצמו' – כלל שדברו שלו אינו ברור".... הכלליות של הבחינה הכללית נובעת מכך שהתוצאה של המבחן השלישי תלויה באיזה צד של הקו מצוי המקרה. האם הוא מתיישב יותר עם המסקנה של זהירות או חוסר זהירות מטעם הנתבע? לאמור, הבחינה אינה של התאונה הספציפית, אלא של תאונה מן הסוג המדובר. הבדיקה היא כללית – הסתברותית אם תרצו – של תרחישים אפשריים לתאונה מן הסוג שעל הפרק, תוך התחשבות בנתונים הקונקרטיים שכן ידועים לגבי המקרה.

לפיכך, שעה שהתובעת הציגה לעיון בית המשפט, תמונות מהן נראה בבירור מרווח בין המדרך לריצוף, כאשר מנגד, הנתבעות לא סיפקו כל ראיה אובייקטיבית, המעידה על מצב דברים נתון במועדים הרלוונטיים לשעת הנפילה – כשלו הנתבעות בהוכחת טענותיהם. עניין זה מקבל משנה תוקף, בשעה שבמקום הנפילה ובמועדים הרלוונטיים, הייתה מותקנת מצלמה המתעדת המתרחש. יובהר, כי על אף שהתובעת דיווחה לנציגי הנתבעות, אלה לא עשו דבר לשמירת התיעוד ואף לא לבדיקת היתכנות בעניין זה. תחת האמור, בהגיע השעה לדרישת התובעת לקבל את התיעוד - טענו הנתבעות, כי בחלוף הזמן לא נשמר התיעוד ממצלמות המותקנות באזור נפילת התובעת.
למען הסר ספק יובהר, כי העברת הנטל הינה גם ביחס לקשר סיבתי שבין התרשלות הנתבעים לנפילת התובעת וחבלתה בעקבות הנפילה. וכך נקבע לעניין זה בעניין מאגדי אחמד צלאח הנ"ל:

"עם זאת, הדעה המקובלת במשפטנו היא כי סעיף 41 מעביר את נטל הראיה גם ביחס לסוגיית הקשר הסיבתי (ראו למשל עניין שטרנברג, עמוד 556; ע"א 2303/11 מדינת ישראל נ' לוטפי חסן עואודה, פסקה 7 לחוות דעתי (24.6.2014)). כך או כך, השקפה מעניינת של המשפט העברי – וטעמה הברור עמה – היא כי כאשר ההתרשלות מוכחת מוצדק להעביר את נטל ההוכחה ביחס לסוגיית הקשר הסיבתי."

ובע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק (לא פורסם, ניתן ביום 26/9/89) נקבע כדלקמן:

"הנטל שהצליח המערער להעביר אל כתפי המשיבה הוא נטל הבאת הראיות, שמשמעותו כי כפות המאזניים נוטות לטובת התובע ועל הנתבע, הרוצה בכך, החובה להחזיר ולאזן ביניהן... תוצאתו הדיונית הרגילה של כלל זה היא הטלת נטל הבאת ראיות נגדיות על הנתבע; היינו, עליו להמציא בראיותיו תשובה כלשהי שיהא בה כדי לעקור את המסקנה הלכאורית בדבר רשלנות (ע"א 411/70 פינס (פנטשי) נ' בן עמירה ואח', פד"י כ"ה (2) 297,284)..."

בנסיבות הללו, נכון להפוך את נטל הראיה ולחייב את הנתבעות להוכיח כי לא התרשלו. אלא שהנתבעות כשלו בעניין זה ולפיכך, אני קובע כי נתמלאו יסודות עוולת הרשלנות במלואן. מכאן, ובהיעדר ראיות סותרות מטעם הנתבעות אני מוצא לקבוע, כי הוכח קיומו של המפגע וכן הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי - שבין המפגע לבין נזק שנגרם לתובעת.
אבהיר, כי לטעמי, לאור הוכחת קיומו של המפגע – כפי שקבעתי לעיל, לא זו בלבד שהנטל עובר אל שכם הנתבעות להוכיח כי לא התרשלו, אלא שנוכח העמידה של התובעת גם ביתר התנאים לצורך שכלולה של עוולת הרשלנות - הן ביחס לנסיבות, הן ביחס לנזק והן ביחס לקשר הסיבתי שביניהם – הוכיחה התובעת את תביעתה ואת אחריותן של הנתבעות.
משקבעתי את אחריות הנתבעות, אינני נדרש לבחינת עילות נוספות שבכתב התביעה.

אחריות צד ג'

לאחר שעיינתי בראיות צד ג' ובמארג הראייתי בכלל, לא מצאתי כי קיימת אחריות לצד ג', באירוע הנזיקי שלפניי. לפיכך, אני מורה על דחיית ההודעה של הנתבעות נגד צד ג'. אסביר את הדברים בתמצית.
תפקידו ומקצועו של צד ג' הוא בודק דרגנועים מוסמך, וככזה אחראי הוא להגיע כל אימת שנקרא ולפחות אחת לשנה. צד ג' הגיע ביום 26/3/18 וביום 23/6/19, כעולה מן התסקירים אשר צורפו לתצהירו. מעיון בתסקירים ניכר, כי לא נצפה מפגע כאמור ואני נותן אמון מלא בעדותו של צד ג', כי לו היה מפגע כאמור – היתה לכך אינדיקציה בכתובים. משלא נמצאה אינדיקציה כאמור בשתי הפעמים בהם ביקר צד ג' וסקר את הדרגנוע הספציפי, לפני האירוע ולאחריו, סביר בעיניי כי המפגע מושא תובענה זו – לא היה קיים בשני הביקורים. אין לצפות ואין להטיל אחריות על צד ג', שכן אין זה מתפקידו לעמוד יום ולילה בסמוך לדרגנוע, ולחפש מפגעים.
תפקידו של צד ג' מתבטא בבדיקה ובדו"ח הסקירה כאמור במועד בו בדק את הדרגנוע.

אוסיף, כי תפקידן של הנתבעות, באמצעות האחראים על שירותי האחזקה והבטיחות, להביא לתשומת לבם של האחראים, את דבר קיומו של המפגע - אשר בעטיו נכון להזמין את צד ג' כדי שיורה כיצד לפעול על מנת לאיין את המפגע. הלכה למעשה, אני קובע כי במישור העובדתי, בעת הבדיקות שנערכו ע"י צד ג' – לא היה מרווח בין הריצוף לבין מדרך המתכת של הדרגנוע.

לפיכך אפוא, אני שולל במקרה שלפניי כל אחריות של צד ג' - להתרחשות האירוע הנזיקי ולנזק. מכאן, אני מורה על דחיית ההודעה נגד צד ג'.

רשלנות תורמת

לטענת הנתבעות, התובעת אמורה הייתה לשים לב לאופן בו התהלכה, וכי יכולה היתה בנקל למנוע את התאונה.
ככלל, האשם התורם הוא בבחינת מגן ולא חרב. לאמור, אין בו כדי לאיין מפני עצם האחריות בנזיקין, אלא יש בו כדי להפחית משיעור הפיצוי לניזוק. לפיכך, שומה עלינו לבחון האם התובעת נהגה באופן סביר, בעת שעשתה שימוש בדרגנוע בשעה שהגיעה לקומת היעד ופסעה קדימה, למול החובות המוטלות על הנתבעות. למעשה, אשם תורם משמעותו הצבת מעשי הרשלנות של המזיק ושל הניזוק זה מול לצורך הערכת תרומתו של כל אחד מהם לנזק. (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (לא פורסם, ניתן ביום 2/12/09).
מעיון בעדותה וראיותיה של התובעת עולה, כי היא נוהגת לצעוד תוך כדי הרמת כף רגלה, במקרים דומים. יתרה מכך, לטענתה בצעידה רגילה היא מרימה את כף רגלה לגובה של 3 ס"מ לפחות. אפשר כי במקרה שלפניי לא הרימה התובעת את רגלה די הצורך במעבר שבין המשטחים, כדרך שהיתה רגילה. מצב דברים זה, מחייב התייחסות, שכן גם על העושה שימוש בדרגנוע, חלה חובה לנהוג באופן סביר, בפרט בשעה שמדובר באדם בוגר השוקל את צעדיו ומודע לנסיבות בהן הוא נתון.
לאחר ששקלתי בדבר, אני מוצא להשית על התובעת אשם תורם בשיעור העולה כדי 20%, אשר להערכתי יש בו מחד כדי לבטא את תרומתה לגרימת הנזק, ברם ומאידך – מטיל את האחריות על הנתבעת באשר לקיומו של המפגע.

אי הבאת עדים וראיות

הלכה מושרשת היא, כי אי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב וכי הסיבה לאי הבאתו הינה החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. משכך, הכלל הוא כי צד אשר נמנע מלהעיד עדים מטעמו, נזקף הדבר לחובתו שכן אי-הבאתו של עד רלבנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) )651.
במקרה שלפניי, נמנעו הנתבעות מהצגת הסרטון של האירוע הנזיקי, על אף שזירת האירוע מצולמת תדיר (פרוטוקול) ועל אף הדיווח של התובעת באשר לאירוע הנזיקי - ולא מצאתי להכביר מילים בקשר לכך. הטענה לחלוף הזמן מקומה לא יכירנה שעה שזו נטענה לאחר חלוף זמן רב ולמעשה בעניין זה אין לנתבעות אלא להלין על עצמן. אוסיף כי מעדותו של מר קופרלי עולה, כי אפשר והצילומים נשמרו למשך כחודש ימים. יובהר, כי בעניין זה לא הובאו ראיות כלשהן, שיש בהן כדי ללמד על המועד בו נשמרים הסרטונים ממצלמות האבטחה. בשים לב לטענה, כי מכתב של ב"כ התובעת נשלח לנתבעות ביום 19/2/19 (כעולה מסעיף 7 לתצהיר התובעת), ראוי היה לפחות לבדוק בסמוך לקבלת המכתב - האם צילומים אלה נשמרו, ואם לאו. ההמתנה של הנתבעות לאורך זמן רב עד לקבלת התביעה – הובילה לנזק ראייתי.
עוד נמנעו הנתבעות מזימונו של אחראי הבטיחות מטעמן – שהוא הגורם הרלוונטי והאחראי לאיתור מפגעים מעין אלה. ואם אין בכך די, הרי שגם הגב' מזל דבוש, אשר שמה ופרטיה היו ידועים לנתבעות ואשר נכחה במועד האירוע וסייעה בידי התובעת – לא זומנה לעדות.
בכל האמור, יש כדי להטות את כפות המאזניים לעבר גרסת התובעת כמו גם לחובת הנתבעות, במסגרת חובתן להוכיח כי לא התרשלו. בשולי הדברים אך לא בשולי העניין אציין, כי התובעת לא הצליחה לאתר את הגב' דבוש על אף ניסיונותיה ולפיכך, אינני מוצא להחזיק עניין זה נגדה.

הנזק

הנכות הרפואית

בגדרה של חוות הדעת הרפואית מטעם התובעת, נקבעו לתובעת 20% נכות לצמיתות. מנגד מטעם הנתבעות – הוגשה חוו"ד אשר קבעה לתובעת 10% נכות בלבד. במסגרת הסכמת הצדדים ומיצוע נכויות – הסכימו הצדדים לקבוע את נכותה הרפואית של התובעת, בשיעור של 15% לצמיתות (החלטה מיום 24/2/21).

חישוב ראשי הנזק

לצורך עריכת וחישוב הפיצוי בגין התאונה, הבאתי בחשבון את הנתונים הבאים:
תאריך לידה של התובעת: 21/6/1956.
מועד התאונה: 8/1/2019.
גיל התובעת בעת התאונה: 63
גיל התובעת כיום: 68
שיעור נכות תפקודית: 7.5%.
בסיס שכר לעבר: 40,825 ₪ .
בסיס השכר לעתיד: 23,154 ₪.

הפסדי שכר לעבר

מקום שנטען להפסדי עבר, עניין לנו ב"נזק מיוחד" אותו יש להוכיח באופן מדויק בראיות קבילות ומהימנות (ע"א 810/81 לוי נ. מזרחי, פ"ד לט (1)477). במקרה כזה, חלה על התובעת החובה להביא נתונים מדויקים אלה. לצד האמור, וכאשר לא ניתן לחשב באופן מדויק את הפסדי ההשתכרות לעבר מטעמים אובייקטיביים – הרי שבסמכות של בית המשפט לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי גלובלי - בהתאם לאומדן המתיישב עם הנתונים אשר כן הוכחו (ע"א (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף (לא פורסם, ניתן ביום 5.3.84). אבהיר, כי ראש הנזק בגין הפסדי שכר לעבר, הוא נזק אשר התגבש זה מכבר (בשונה מהפסדים לעתיד אותם יש לאמוד בדרך שונה) ולפיכך, מוטל הנטל לפתחה של התובעת בעניין זה, להוכיח בראיות מהימנות במידה הדרושה בדין האזרחי - את טענותיה להפסדי עבר, כאמור.
כעולה מעדותו של רואה החשבון מטעם התובעת, היתה דווקא עליה מסוימת בהכנסות מעסק התובעת משנת 2019 לעומת 2018 (פרוטוקול מיום 13/9/23 עמ' 17 ש' 16 – 21). לצד האמור, הציגה התובעת אישורי מחלה למשך 12 ימים. אציין, כי הזמן בו שהתה התובעת בחופשת מחלה, תואם את נסיבות פגיעתה. מעבר לאמור לא הוכח לפניי הפסד שכר נוסף לעבר.

לפיכך אני פוסק לתובעת בגין ראש נזק זה סך של – 16,330 ₪.

הפסדי שכר לעתיד

באשר להפסדי השכר לעתיד, טענה התובעת בסיכומיה, כי מגבלותיה ישפיעו על עבודתה כמנהלת מערכות מידע, וכן בהפעלת החנות האינטרנטית. לטענתה, ניכרת ירידה בהכנסותיה לאורך השנים תוך שהיא מייחסת ירידה זאת בהכנסות – לאירוע הנזיקי. מחישוב ראש נזק זה לשיטת התובעת ובשים לב לכך שהיא עצמאית וצפויה לעבוד עד גיל 72 לפחות – הרי שנזקיה בתחום זה מסתכמים בסך של – 300,000 ₪. מנגד טענו הנתבעות, כי התובעת כיום בת 68, ונותרו לה עוד שתי שנות עבודה, בהיותה עצמאית. לדידן של הנתבעות, בשים לב לכך כי עמדתן היא שלא נותרה לתובעת נכות תפקודית, הרי שאין היא זכאית לפיצוי בגין ראש נזק זה. לצד האמור, הציעו הנתבעות פיצוי גלובלי בסך של – 10,000 ₪.

הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות

עיון בפסיקה מלמד, כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לזו התפקודית, ובין האחרונה לבין הגריעה מכושר ההשתכרות. המלאכה בעניין זה מסורה לבית המשפט. כך נקבע בע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, (לא פורסם, ניתן ביום 12.6.2011) כי קביעה זו: "היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית". קביעה כאמור, נסמכת על מכלול נתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל כושר השתכרותו של התובע בנסיבותיו (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, (לא פורסמה, ניתנה ביום 11.1.15) ; ע"א 3049/93 גירגיסיאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב(3) 792)].
לאחר שעיינתי בחוות הדעת מטעם הצדדים, ושקלתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי במקרה דנא, אחוזי הנכות הרפואיים אינם מצביעים בהכרח על אובדן מקביל של כושרה של התובעת לתפקוד יום-יומי, לרבות כושרה התעסוקתי. קביעתי זו נסמכה בין היתר על חקירתה הנגדית של התובעת, לאור עיסוקה ועברה הרפואי, כמפורט בסעיף ד3 לחוות הדעת מטעמה. כמו כן, מחוות הדעת מטעם הנתבעות עולה, כי מדובר בשבר ללא תזוזה עם קרע חלקי בגיד, ובשיתוף פעולה חלקי של התובעת בעת בדיקתה. יתרה מכך, ההפרשים בנתוני הגבלת התנועה, אשר מצא המומחה מטעם הנתבעות לא תאמו את התוצאות בחוו"ד המומחה מטעם התובעת.
גם בחקירתה הנגדית, התקשתה התובעת להסביר מהי באמת ובתמים המגבלה התפקודית שלה תוך ניסיון להאדיר את מגבלותיה, וכיצד זו משפיעה על אבדן כושר השתכרותה. כך למשל העידה התובעת כי היו עסקאות שלא דרשו כלל את ההתעסקות הפיזית וכי מגבלותיה נוגעים לשלב האריזה של המוצרים. ברי כי להכניס "סים" לתוך שעון - איננו יכול להיות המגבלה לה טוענת התובעת, כך גם החלפת סוללה. (פרוטוקול מיום 13/9/23 עמ' 12 ש' 4 – 20).
אכן ראוי לציין, כי הסכמת הצדדים באשר לנכות הרפואית, יש לה על מה שתסמוך. לצד האמור, ולאור מכלול הדברים, אני קובע כי יש להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת בעקבות התאונה על – 7.5% בלבד. כן אני מוצא כי נכותה התפקודית משליכה באותו שיעור, על אבדן כושר ההשתכרות של התובעת ולפיכך, אני מעמיד את שיעורה בהתאמה.
בשים לב לנתונים שהוכחו לפניי, הרי שנתוני היסוד לצורך חישוב ראש נזק זה הם כדלקמן:
גריעה מכושר ההשתכרות – 7.5%.
בסיס שכר קובע לעתיד – 23,154 ₪.
חודשי השתכרות לעתיד - 24
מקדם היוון (עד גיל 70) – 23.2659
אקטואריה – 50%
נוכח פסיקת בית המשפט העליון, בכל הנוגע לפסיקת פיצויים באופן גלובלי, בהינתן אחוזי נכות צמיתה בשיעור שלפניי – אני פוסק לתובעת פיצוי גלובלי של – 20,000 ₪ ,בגין הפסדי שכר לעתיד. אציין, כי הערכת ראש נזק זה, מצויה בגדרי החישוב האקטוארי, בשיעור של - 50%.

הפסדי פנסיה וסוציאליות

להפסדי השכר לעבר ולעתיד כמובא לעיל, יש להוסיף פיצוי נוסף בשיעור של - 12.5% בגין ההפסדים הסוציאליים, לרבות הפסדי הפרשה לפנסיה, העתידים להיגרם לתובעת [(ת.א. 7470/05 מ.ט. ואח' נ' המגן בע"מ ואח', (לא פורסם, ניתן ביום 14.11.11), וכן ת.א. 621/06 יונס ואח' נ' ביטוח ישיר בע"מ ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 26.5.11)].

לפיכך, אני פוסק לתובעת בגין ראש נזק זה סך של – 4,541 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

ככל שמדובר בנזקי עבר, הרי שמדובר בנזק מיוחד - אשר מוטל על התובעת להוכיחו בראיות של ממש (ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח(3) 588, 580). בסיכומיה, דרשה התובעת בגין ראש נזק זה של "עזרת הזולת" (בלא אבחנה בין העבר לעתיד), פיצוי בסך של – 133,395 ₪ תוך עתירה לסך של – 800 ₪ בחודש בגין עזרת הזולת (לאחר היוון) עד לגיל 85. אלא שהתובעת לא הציגה כל ראיה בעניין זה. לצד האמור, הלכה פסוקה היא כי מקום שניזוק זקוק לעזרה הזולת אשר ניתנה לו ע"י קרוב משפחה ולחלופין - עזרה שלא היה בידו להוכיח, הרי שאין בכך משום עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק באופן מוחלט וקטגורי (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח', פ"ד כ(1) 277). יצוין, כי התובעת נמנעה מהבאת עדים אשר יכלו לשפוך אור על טענותיה כי ילדיה סעדו אותה. מנגד טענו הנתבעות, לפיצוי התובעת באופן גלובלי בגין כל הוצאותיה לרבות עזרת הזולת בשיעור של - 5,000 ₪ לעבר ולעתיד.
השאלה המונחת לפתחי היא - האם זכאית התובעת לקבל עזרה מעין זו, ולאו דווקא אם קיבלה אותה התובעת בפועל ; וזאת, בין על ידי אדם קרוב ובין מי שאינו קרוב, תוך שקלול השפעת מיהות נותן העזרה, על שיעור הפיצוי אשר ייפסק ע"י בית המשפט.
במקרה שלפניי, לאור הנכות הרפואית והתפקודית של התובעת - סביר בעיני כי הסיכוי לפיו התובעת תזדקק לעזרת צד ג' בעתיד בגין התאונה - אינו רב. בנסיבות הללו, אני מוצא כי ראוי לפסוק לתובעת סכום גלובלי ביחס לראש נזק זה לעבר ולעתיד, בסך של – 25,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

ככל נזק לעבר, מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות. בהיעדר ראיות, אין לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. לצד האמור, מוסמך בית המשפט במקרים המתאימים, לפסוק סכום גלובלי בגין ראשי נזק אלה. יצוין כי במסגרת הסיכומים מטעם התובעת, עתרה התובעת לפיצוי בשיעור של -20,000 ₪ ללא פירוט וללא ראיות. לאחר עיון בטענות הצדדים וראיותיהם, אני פוסק לתובעת סכום גלובלי סביר של – 5,000 ₪, בגין הוצאות נסיעות ורפואיות לעבר ולעתיד.

כאב וסבל

חישוב ראש נזק זה, נערך כדרך שבשגרה, תוך הפניית מבט לגילה ולנכותה של התובעת - בשיעור של 15% (ללא ימי אשפוז). לאחר שעיינתי בחוות הדעת, במסמכים הרפואיים ובטענות הצדדים אני קובע כי סכום הפיצוי המגיע לתובעת בגין ראש נזק זה הוא – 43,500 ₪.
לפיכך, אני מחייב את הנתבעות באחריות לנזקי התובעת, לפי הפירוט הבא:
הפסדי שכר לעבר - 16,330 ₪.
הפסדי שכר לעתיד - 20,000 ₪.
פנסיה וסוציאליות - 4,541 ₪.
עזרת הזולת לעבר ולעתיד - 25,000 ₪.
הוצאות רפואיות ונסיעות - 5,000 ₪.
כאב וסבל - 43,500 ₪.
ניכוי אשם תורם - (22,874 ₪).

=======

סה"כ (במעוגל): 91,500 ₪

סוף דבר

משהגעתי לכלל מסקנה כאמור, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת פיצוי בגין נזקיה בסך של – 91,500 ₪ (במעוגל), בתוספת שכ"ט עו"ד בסך כולל של - 23.4% מסכום הפיצוי שפסקתי.

כן אני מחייב את הנתבעות לשאת בהוצאות ושכ"ט של צד ג' בסכום כולל של – 12,000 ₪.

מעבר לאמור, כל צד יישא בהוצאותיו.

כל הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד פסיקתם ועד למועד התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור בתוך 60 ימים, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

ניתן היום, י"ד סיוון תשפ"ד, 20 יוני 2024, בהעדר הצדדים.

נדחתה תביעת רשלנות רפואית בעילה של השתהות קופת חולים באבחון ובטיפול בליקוי השמיעה בתינוק

בית משפט השלום בחיפה

ת"א 48664-02-18 פלוני נ' מדינת ישראל ואח'

בפני	כבוד השופטת אפרת קריב
התובע		פלוני
נגד
הנתבעים		1. מדינת ישראל – משרד הבריאות (ניתן פס"ד) 2. מרכז רפואי ע"ש בני ציון (ניתן פס"ד) 3. שירותי בריאות כללית

פסק דין

לפני תביעת רשלנות רפואית במסגרתה טוען התובע, יליד... כי הנתבעת 3 (קופת חולים כללית, להלן: "הנתבעת") השתהתה באבחון ובטיפול בליקוי השמיעה שנתגלה אצלו בגיל שבעה חודשים ובשל שיהוי זה נגרמה לו נכות צמיתה בגין קשיי למידה והסתגלות.

לצורך הוכחת טענותיו, הגיש התובע חוות דעת ערוכה על ידי פרופ' זאב הנדזל, מומחה לרפואת ילדים.

הנתבעת טוענת כי יש לדחות את התביעה, שכן הטיפול שניתן לתובע היה טיפול זהיר וסביר. להוכחת טענותיה הגישה הנתבעת את חוות דעתו של ד"ר משה הראל, מומחה לרפואת אף אוזן גרון.

לפני העידו הורי התובע, המומחים מטעם שני הצדדים , ד"ר ג'מאל דראוושה שהיה רופא הילדים שטיפל בתובע לאחר לידתו בשנת 2001 וד"ר אביטל, מנהל היחידה לבטיחות המטופל במחוז צפון בשירותי בריאות כללית.

לטענת התובע להתרשלות הנתבעת שלושה פנים, הראשון הוא גילוי מאוחר של ליקוי השמיעה, השני הוא טיפול מאוחר בליקוי- וביצוע ניתוח השתלת שתל קוכליארי יותר משנה לאחר גילוי הליקוי בניגוד לפרקטיקה רפואית מקובלת, והפן השלישי של התרשלות הנתבעת בא לידי ביטוי בכך שהנתבעת לא הפנתה אותו לקבלת טיפול שיקומי מתאים לאחר הניתוח. התרשלות זו גרמה לתובע, לטענתו, לנכות צמיתה הן בתחום השמיעה והן בתחום קשיי למידה והסתגלות.

אתייחס לטענות התובע על פי סדרן.

מועד גילוי ליקוי השמיעה

בכתב התביעה טען התובע כי התרשלותה של הנתבעת התבטאה הן בשיהוי והערמת קשיים בקבלת התחייבויות לביצוע הבדיקות שאמור היה לעבור התובע לקראת הניתוח והן בכך שלאחר הניתוח לא סיפקה הנתבעת לתובע את הטיפול השיקומי המיטבי.

טענה זו התבססה על האמור בחוות דעתו של פרופ' הנדזל:

"במקרה שלפנינו התרשלו פעמיים:

לראשונה כאשר בקופ"ח גררו רגליים עם ביצוע הבדיקות, הערמת קשיים בקבלת התחייבויות ובכך מנעו מהתינוק ניתוח השתלה במשך כמעט שנה.

כאשר לא סיפקו את הטיפול השיקומי המיטבי לאחר ההשתלה.

כתוצאה מכך השיקום התעכב, לא פלא שהילד נפגע קוגניטיבית ובאינטראקציה עם עמיתיו.."

בתצהיר המשותף שהגישו הורי התובע טענו הורי התובע לשיהוי מיום הגילוי ועד יום הניתוח, אולם לא העלו טענות לגבי שיהוי באשר למועד גילוי הלקות.

כאשר נחקר אביו של התובע בחקירה נגדית, טען בפעם הראשונה כי כחודש לאחר הלידה הוא ואשתו הבינו כי יש בעיה עם התובע ופנו לקופת החולים ואף העיד כי כאשר התובע היה בגיל חודשיים שלושה הוא לקח אותו לסניף קופת החולים ... שם נערכה לו בדיקת שמיעה (עמ' 9 שורה 15 עד עמ' 10 שו' 20 לפרוטוקול מיום 03/11/22).

לטענת הנתבעת בסיכומיה, טענת התובעים כי ניתן היה לגלות את החירשות לפני גיל 7 חודשים וכי מדובר ברשלנות מצד הנתבעת, מהווה הרחבת חזית שכן זו לא נטענה בכתב התביעה, בחוות דעתו של המומחה מטעמם ואף לא בא זכרה בתצהירי התובעים.

הצדק עם הנתבעת בעניין זה. אכן מדובר בהרחבת חזית. הטענה לא עלתה בכתב התביעה, בחוות הדעת מטעם התובעים ואף לא בתצהיר התובעים. למעלה מן המידה אומר כי גם לגוף הטענה, זו לא הוכחה.

טענות האב כי לתובע בוצעו בדיקות שמיעה בקופת החולים בגיל חודשיים שלושה עומדות בסתירה למסמכים הרפואיים- לפיהם התובע ביצע בדיקת שמיעה, לאחר שהורי התובע פנו לטיפת חלב כשהיה בן חצי שנה- והופנו מטיפת חלב לסניף קופת חולים כללית ... שם בוצעה בדיקת שמיעה בסביבות גיל ששה או שבעה חודשים (ראו מכתבה של העובדת הסוציאלית מיום 26/08/2002) בתיקי המוצגים שצורפו על ידי הצדדים- המכילים את הכרטיס הרפואי של התובע בקופת חולים כללית, בבית החולים "העמק" ובבית החולים "בני ציון", אין כל אזכור לכך שהיתה תלונה על בעיות בשמיעה לפני מרץ 2022.

בתיקי המוצגים אין רישום של ביקור אצל רופא א.א.ג במרץ 2022, אולם במאי 2022 רושם ד"ר דראוושה שהתובע מוזמן לבדיקת שמיעה בבית חולים העמק. כשנשאל ד"ר דראושה כיצד הופנה התובע לבדיקה ענה כי מהרישום עולה שהתובע הופנה לבדיקת שמיעה על ידי רופא א.א.ג בקהילה, כאשר אפשר שהפניה זו נעשתה על ידי טיפת חלב או אחד הרופאים שבדק אותו (עמ' 23 שו' 17 עד עמ' 24 שו' 15 לפרוטוקול מיום 06/07/23). כמו כן העיד ד"ר דראושה כי לפני עשרים שנה, לא היתה התווייה לעשות בדיקת סקר שמיעה לילודים וכיוון שלתובע לא היו דלקות אוזניים חוזרות ולא היתה תלונה מצד הוריו על בעיה בשמיעה עד גיל חצי שנה לערך, אז לאחר פניית ההורים בגיל חצי שנה עבר התובע בדיקת שמיעה. (עמ' 23 שו' 2 – 20 לפרוטוקול מיום 06/07/23).

בטופס מיום 28/07/02 ממחלקת א.א.ג בביה"ח בני ציון נרשם: "מגיל 7 חודשים – חשד לליקוי שמיעה".

עדויות נוספות לכך שהחשד לליקוי שמיעה עלה רק בסביבות גיל חצי שנה עולה מרישום של רופאה נוירולוגית אצלה ביקרו התובע והוריו בנובמבר 2002- כאשר בסיכום הביקור צוין כי בגיל 6 חודשים בוצעה בדיקת שמיעה שהחשידה לליקוי ולפיכך התובע הופנה לבדיקת - BERA.

אף במסמך של העובדת הסוציאלית בסניף קופת חולים כללית ... מיום 26/08/2002 נרשם כי ההורים פנו לטיפת חלב בגיל חצי שנה ועשו בדיקת שמיעה בסניף קופת חולים כללית .. ונמצא שלתובע יש ליקוי שמיעה קשה באוזן ימין. כמו כן צוין כי הורי התובע פנו למיח"א בחיפה ביוני 2002 וקיבלו מכשיר שמיעה (עמ' 36-37 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

בחוות דעתו של המומחה מטעם התובעים לא היתה התייחסות למועד גילוי הליקוי כמועד בעייתי ואף נרשם בחוות דעתו של פרופ' הנדזל :

"במקרה שלפנינו מדובר בתינוק שיכול להיחשב בר מזל, היות והפגם בשמיעה נחשף יחסית מוקדם, בגיל 7 חודשים ועל כן ניתן היה להגיע לתוצאות הרבה יותר טובות, לו היו נוהגים אתו לפי פרקטיקה רפואית הולמת". (עמ' 4 לחוות דעתו של פרופ' הנדזל; הדגשה שלי א.ק.).

בניגוד לאמור בחוות דעתו, טען פרופ' הנדזל בחקירתו הנגדית שעצם העובדה שהחשד לליקוי שמיעה עלה רק כאשר התובע היה בן שבעה חודשים מהווה רשלנות, כיוון שברור שהחירשות של התובע היא מולדת (עמ' 10 שו' 28-34 לפרוטוקול מיום 20/06/23). עם זאת, פרופ' הנדזל לא הבהיר מדוע לדעתו מדובר בגילוי מאוחר ולא הסביר את הסתירה בין דבריו בעדות לבין האמור בחוות דעתו.

כאמור, טענות אבי התובע בעדותו כי הוא ואמו של התובע התלוננו החל מחודש לאחר הלידה על בעיות שמיעה וכי נעשתה לתובע בדיקת שמיעה כבר בגיל חודשיים שלושה, לא גובו במסמכים רפואיים, ואין להן זכר בחוות דעתו של המומחה מטעם התובעים אשר לא הסביר בחוות דעתו או בעדותו מדוע העובדה שהחשד לליקוי שמיעה עלה רק בסביבות גיל חצי שנה מהווה רשלנות. לפיכך, מעבר להיות הטענה הרחבת חזית, בדיקה לגוף הטענה העלתה כי היא לא הוכחה.

הטענה לשיהוי בביצוע הניתוח עקב רשלנות הנתבעת

טענתו השניה של התובע, היא כי התנהלות הנתבעת גרמה לשיהוי בביצוע הניתוח וכי העובדה שהתובע לא נותח כשהיה בן שנה אלא כשהיה כמעט בן שנתיים גרמה לתובע לליקוי קוגניטיבי וחברתי.

לצורך בחינת הטענה אערוך פירוט של השתלשלות העניינים מיום שעלה החשד לליקוי שמיעתי ועד ביצוע הניתוח בבית החולים בני ציון- על פי הרשומה הרפואית ועל פי המועדים שנרשמו בחוות דעת מומחה התובע:

במרץ 2002 נבדק התובע אצל מומחה א.א.ג בקופה אשר הפנה אותו לבדיקת BERA.
ביום 07/05/2002 מבקר התובע אצל ד"ר ג'מאל דראושה, ובסיכום הביקור נרשם כי התובע מוזמן לבדיקת BERA בעפולה ביום 02/06/24.
ביום 02/06/2002 עובר התובע בדיקת BERA ותוצאותיה העידו על ליקוי שמיעה קשה (עמ' 13 לתיק המוצגים של הנתבעת).
ביום 14/06/2002 ביקרו התובע והוריו ב"מיח"א" בחיפה (עמותה המתמחה בשיקום שמיעתי לילדים- הן בטיפול והן בהתאמת מכשירי שמיעה), שם בוצעה לתובע התאמת מכשיר שמיעה.

ביום 09/07/2002 הפנה ד"ר דראושה את התובע לבדיקה אצל פרופ' לונץ. במכתבו נרשם:

"בן שנה עם ליקוי שמיעה קשה לפי BERA. נמצא במעקב במרפאת "מיח"א". לציין שהילד לא סבל באופן מיוחד מדלקות אזניים ואין סיפור של בעיות שמיעה במשפחה. נא לקבלו לבדיקה וייעוץ (עמ' 14 לתיק המוצגים של הנתבעת).

ביום 28/07/2002 ביקר התובע במרפאתה של פרופ' לונץ בביה"ח בני ציון. ההורים קיבלו הסבר באשר לניתוח ותהליך השיקום שנדרש לאחריו (עמ' 17-18 לתיק המוצגים של הנתבעת).
באותו יום כתבה פרופ' לונץ מכתב לרופא המטפל ובו בקשה לביצוע בדיקות שונות (עמ' 20 לתיק המוצגים של הנתבעת).
כשבועיים לאחר הביקור בביה"ח בני ציון, ביום 12/08/2002 מבקרים התובע והוריו אצל ד"ר ג'מאל דראושה. לא נרשם בסיכום הביקור האם ד"ר דראושה קיבל לידיו את המכתב מפרופ' לונץ והאם התובע הופנה לבדיקות שנדרשו על ידה.
ביום 02/09/2002 שוב מבקרים הורי התובע והתובע אצל ד"ר דראושה בגין כאב שיניים.
בתור שנקבע מראש ביום 27/10/2002 במרפאת א.א.ג בביה"ח בני ציון- נרשם כי התובע טרם ביצע את הבדיקות הנדרשות וביום 30/10/2002 לא הופיעו התובע והוריו לפגישה.
במכתב הפניה לנוירולוג מיום 28/10/2002 הפנה ד"ר דראושה את התובע לבדיקה נוירולוגית והתפתחותית (עמ' 40 לתיק המוצגים של הנתבעת).
ביום 03/11/2002 נבדק התובע אצל נוירולוגית ילדים- כחלק מהבדיקות שנדרשו לצורך הניתוח. ברישום צוין כי בגיל 6 חודשים בוצעה בדיקת שמיעה שהחשידה לליקוי והופנו ל- BERA. כמו כן נרשם כי התובע מועמד להשתלת מכשיר שמיעה אצל פרופ' לונץ, קיבל מכשיר שמיעה והוא נמצא במיח"א חיפה חמישה ימים בשבוע.
ביום 02/02/2003 נרשם בגיליון המעקב במרפאת אא"ג בביה"ח בני ציון כי התובע עבר את הבדיקות שנדרשו (עמ' 21 לתיק המוצגים של הנתבעת).
ביום 11/03/2003 ביקרו התובע והוריו אצל פרופ' לונץ, אשר הפנתה בקשה לאישור עלות השתל לקופת החולים וציינה במכתבה כי "חירשותו של התובע זוהתה בגיל 7 חודשים. מגיל 12 חודשים משתמש במכשירי שמיעה וקשור למסגרות שיקומיות מתאימות". כמו כן נכתב כי התובע מוזמן לניתוח השתלה ביום 14/04/2003.
בתשובה למכתבה של פרופ' לונץ מיום 11/03/2003 – במכתב מיום 23/03/2003 אישר ד"ר יצחק ענתבי- רופא מנהלי של קופת החולים הכללית- את הניתוח - מבחינת אישור עלות הניתוח והשתל- שבו תישא קופת החולים הכללית.
מסמך נוסף שנמצא בתיק המוצגים של הנתבעת- ואינו נושא תאריך- נכתב על ידי ד"ר גיל סיני ממרפאת א.א.ג בביה"ח בני ציון ומופנה לד"ר סולימן ארתול – ובו מציין ד"ר סיני כי לפי דברי אביו של התובע- יש קושי בהשגת טופס 17 לצורך ביצוע הניתוח.
בגיליון שחרור מביה"ח בני ציון מיום 13/05/2003 עלה כי התובע התקבל לניתוח שתל וביום הניתוח בגין שיעול ונזלת ולאחר התייעצות עם רופא ילדים הוחלט על שחרור של התובע ודחיית הניתוח עד החלמה מלאה.
הניתוח בוצע ביום 26/05/2003 והתובע שוחרר ביום 02/06/2003.

לטענת פרופ' הנדזל בחוות דעתו ובעדותו, ביצוע הניתוח במאי 2003 במקום במועד מוקדם יותר נבע מרשלנות קופת החולים אשר לא אפשרה את ביצוע הבדיקות במועד.

אבי התובע נשאל למה הוא מתכוון כאשר הוא טוען לגרירת רגליים מטעם הנתבעת והאם סירבו לממן בדיקות או סירבו להפנות אותו לבדיקות וכך העיד:

ש: אני אומרת לך שלא היה מבחינת קופת חולים, אין במסמכים שום דבר שמראה על איזשהם חסמים ביורוקרטיים או גרירת רגליים

ת: זה מבחינתך, זה מבחינתך. מבחינתי זה היה

ש: לא, מבחינת המסמכים. אם יש לך מסמכים אחרים או אם תגיד משהו אחר בתצהיר

ת: כל המסמכים מה שיש פה

ש: אז תראה לי איפה זה

ת: כל המסמכים פה

ש: אז תראה לי איפה זה. תראה לי על מה אתה אומר "הנה, פה", "הנה, פה", "ביקשתי, לא קיבלתי"

ת: אני שלחתי את כל המסמכים, אני לא יודע

ש: אין שום מסמך שאומר "ביקשתי, לא קיבלתי". אין שום מסמך שאומר "סירוב, לא ניתן"

ת: אף אחד לא נותן לך סירוב

ש: נכון

ת: אני הולך לקופת חולים, לא נותנים לי, דוחים אותי לחודשיים-שלושה, אבל אף אחד לא אומר סירוב

ש: אבל פה לא דחו אתכם חודשיים-שלושה. פה לא דחו, ברגע שביקשת היה

ת: זו רשלנות, אני ביקשתי. זו רשלנות

ש: אולי זו רשלנות של בית החולים?

ת: לא, זו רשלנות של קופת החולים

ש: אה, או-קיי. למה?

ת: ככה"

(עמ' 20 שו' 10 – 32 לפרוטוקול מיום 03/11/23).

לא ברור מדוע הבדיקות שנתבקשו על ידי פרופ' לונץ ב- 28/07/2002 לא בוצעו. מהמסמכים לא עולה כי הורי התובע פנו לד"ר דראושה או לרופא אחר במרפאה עם בקשה להפניה לבדיקות באוגוסט 2002. לעומת זאת, החל מהביקור מיום 27/10/2002- במהלך כחודשיים מבוצעות כל הבדיקות שהתבקשו. יום לאחר הביקור בביה"ח בני ציון ב- 27/10/2002 פנו הורי התובע לד"ר דראושה והוא צייד אותם בהפניה לבדיקה נוירולוגית וכן כנראה בהפניות לבדיקות נוספות – שכן אלה מתבצעות במהלך החודשיים שלאחר מכן עד סוף ינואר 2003, שכן ב- 02/02/2003 נרשם בבית החולים כי הבדיקות בוצעו.

אני מתקשה לקבל את עדותו של האב כי פנה לרופאים בקופת החולים עם בקשה להפניה לבדיקות ואלה דחו אותו בלך ושוב, הן כיוון שהפניות הנטענות כלל לא תועדו והן כיוון שעדותו של האב היתה מבולבלת בעניינים רבים: ראשית, טען האב כי בדיקות השמיעה של בנו בוצעו בגיל שלושה חודשים לערך, כאשר מהתיעוד הרפואי עולה כי בדיקת השמיעה בוצעה בגיל ששה חודשים (עמ' 9 שו' 35 עד עמ' 10 שו' 22 לפרוטוקול מיום 03/11/23). האב לא זכר כלל האם בגן במיח"א היה התובע בטיפול של קלינאית תקשורת (עמ' 23 שוק 10- 31 לפרוטוקול מיום 03/11/23), הוא לא זכר כלל שהוא הלך עם בנו ואשתו לטיפול של פסיכולוגית מטעם קופת החולים (עמ' 23 שו' 34 עד עמ' 24 שו' 33 לפרוטוקול מיום 03/11/23), אבי התובע לא זכר מתי או אם בכלל נבדק התובע אצל המומחה מטעמו, פרופ' הנדזל, ואף לא זכר אם שוחח עם פרופ' הנדזל (עמ' 8 שו' 19 עד עמ' 9 שו' 7 לפרוטוקול מיום 03/11/23). האב העיד גם כי אינו זוכר את התאריכים כיוון שמדובר באירועים מלפני עשרים שנה (עמ' 18 שו' 1 – 12 לפרוטוקול מיום 03/11/23).

אביו של התובע העיד כי מי שהפנה אותו לפרופ' לונץ היו מיח"א ולא קופת החולים. כשנשאל אבי התובע כיצד יש הפניה חתומה על ידי ד"ר דראושה מיום 09/07/2002, פחות מחודש לאחר ביצוע בדיקת ה- BERA לפרופ' לונץ ענה "כן, מה שכתוב כתוב, אבל אני אומר לך שדרך מיח"א הלכתי" (עמ' 14 שו' 23 – 34 לפרוטוקול מיום 03/11/23).

כשנשאל אבי התובע האם הוסבר לו על ידי פרופ' לונץ כי קודם יש לנסות מכשירי שמיעה ורק אם אלה לא מועילים מבצעים את ניתוח השתל, ענה שאכן כך (עמ' 17 שו' 2 – 12 לפרוטוקול מיום 03/11/23). כמו כן העיד כי קיבל הסבר על כך שתהליך השיקום הוא הדרגתי (עמ' 16 שו' 18 – 38 לפרוטוקול מיום 03/11/23).

ד"ר דראושה העיד כי כאשר מטופל מגיע עם דרישה מרופא מומחה לעשות בדיקה מסוימת, הוא רושם הפניה עבור המטופל על פי דרישת הרופא המומחה והפניה זו מטופלת על ידי המזכירות (עמ' 24 שו' 19- עמ' 25 שו' 9 לפרוטוקול מיום 06/07/23). עדותו זו מגובה במסמכי ההפניה לבדיקות שהוגשו במסגרת תיקי המוצגים הן של התובע והן של הנתבעת (וראו הפניות ד"ר דראושה מיום 09/07/2002 למרפאת אא"ג בביה"ח בני ציון וכן מסמך מיום 28/10/2002 לבדיקת נוירולוג).

כאשר נשאל פרופ' הנדזל האם הוא יודע מדוע לא נעשו הבדיקות העיד תחילה כי למיטב ידיעתו קופת החולים התישה את התובעים בכך שסירבה לתת להם טופס 17, וזאת הוא למד מהמסמך שאינו נושא תאריך של ד"ר גיל סיני כיוון שלא שוחח עם ההורים וחוות דעתו ניתנה רק על פי המסמכים הרפואיים (עמ' 17 שו' 21 עד עמ' 22 שו' 30 לפרוטוקול מיום 20/06/23). בהמשך עדותו העיד כי אמנם קופת החולים לא יכולה לאשר את הניתוח לפני שהיא מתבקשת לעשות כן- כאשר הבקשה של פרופ' לונץ נעשתה ביום 11/03/2003 ואילו האישור של קופת החולים ניתן ביום 23/03/2003 – שניים עשר יום לאחר מכן (עמ' 24 שו' 32 עד עמ' 25 שו' 13 לפרוטוקול מיום 20/06/23).

כאשר נשאל פרופ' הנדזל האם הוא יודע מתי ניתנו טופסי 17 על ידי קופת החולים ענה כי אינו יודע בדיוק את התאריכים (עמ' 25 שו' 1 – 12 לפרוטוקול מיום 20/06/23).

פרופ' הנדזל העיד כי אכן כשהתובע הגיע בתחילת פברואר 2003 לבית החולים לפגישה- וקיבל תור אצל פרופ' לונץ במרץ - 2003, הוא הגיע עם כל הבדיקות ולכאורה לא היה צורך להמתין עוד. במועד זה נקבע לתובע ניתוח ביום 14/04/2003. בתחילה, טען פרופ' הנדזל כי היה ויכוח בין בית החולים לבין קופת החולים על מימון השתל, אולם כאשר הבין כי האישור של קופת החולים ניתן שניים עשר יום לאחר מכתבה הראשון של פרופ' לונץ ענה כי הוא אינו יודע מדוע היה עיכוב בין אישור הניתוח שניתן ב- 23/03/2003 לבין ביצוע הניתוח ביום 26/05/2003 (עמ' 28 שו' 10 – 30 לפרוטוקול מיום 20/06/23).

הטענה כי באוגוסט 2002 קופת החולים סירבה לאפשר את הבדיקות ואילו החל מאוקטובר 2002 אישרה קופת החולים – החל מיום לאחר הביקור אצל פרופ' לונץ (ביום את כל ההפניות, אינה סבירה ואף אין לה על מה שתסמוך, שכן אני מתקשה לקבל את קבועי הזמן להם טוען אבי התובע, שאינו יודע לומר אף מתי ביצע התובע את בדיקת השמיעה הראשונה, והוא הודה שאינו זוכר תאריכים, ואף אינו זוכר טיפולים שעבר התובע, כגון טיפול פסיכולוגי בקופת החולים, שעל פי המסמכים הוא עצמו היה שותף לו.

בהסתמך על עדות הורי התובע ועל עדות פרופ' הנדזל, לא ניתן לקבוע כי ההורים פנו לרופאים בקופת החולים שסירבו לאשר את הבדיקות או שעיכבו את הבדיקות שנדרשו על ידי פרופ' לונץ. הורי התובע התקשו לזכור תאריכים מדויקים ולא ידעו לומר מתי פנו לד"ר דראושה בבקשה לאשר את הבדיקות אותן ביקשה פרופ' לונץ, אלא הצהירו והעידו באופן כללי כי פנו. מתיקי המוצגים- ומהמסמכים הרפואיים עולה כי הורי התובע פנו כנראה לד"ר דראושה באוקטובר 2002 וקיבלו את ההפניות לבדיקות הנדרשות וחודשיים לאחר מכן בביה"ח בני ציון מצוין כי כמעט כל הבדיקות כבר בוצעו. לאור העובדה שפרופ' הנדזל לא ידע לומר מתי בדיוק ניתנו ההתחייבויות ומתי התבקשו, שכן העיד שלא דיבר עם הורי התובע, וכן לאור העובדה שלא ניתן להבין מעדות ההורים מתי בדיוק פנו, למי ובאיזו בקשה, אני קובעת כי לא הובאו בפני ראיות המוכיחות את טענת התובעים לפיה קופת החולים עיכבה את ביצוע הבדיקות.

הטענות באשר לטיפול השיקומי לאחר הניתוח

טענתו השלישית של התובע היא שקופת החולים לא סיפקה את הטיפול השיקומי המיטבי ולפיכך התובע התקשה בפיתוח השפה. לטענת התובע, פרופ' לונץ המליצה על אימוני דיבור ושמיעה פעמיים בשבוע במשך השנה הראשונה לאחר ניתוח ההשתלה ופעם בשבוע בשנה השנייה לאחר ההשתלה. התובע טוען כי הנתבעת לא סיפקה את הטיפולים שהומלצו על ידי פרופ' לונץ במכתבה מיום 13/07/2003 (מוצג 16 למוצגי התובע- עמ' 161 לתיק המוצגים של התובע).

על פי המסמכים שצורפו לתיקי המוצגים של הצדדים, התובע המשיך להיות במסגרת מעון "מיח"א"- שהיא מסגרת מיוחדת לילדים חרשים ושם שהה עד ספטמבר 2004 כשנה לאחר הניתוח. לא ברור מדוע התובע עזב את הגן השיקומי במיח"א- במסמך אחד נכתב כי על רקע קשיי מימון ההסעות הפסיק התובע לבקר בגן במיח"א (עמ' 128 לתיק המוצגים של הנתבעת) ואילו האב העיד כי הם ביקשו להעבירו לגן קרוב יותר למקום המגורים. (ראו עדות האב- עמ' 23 שו' 10-33 לפרוטוקול מיום 03/11/23 וכן עמ' 128 לתיק המוצגים של הנתבעת).

במסגרת המעון השיקומי "מיח"א", שמומנה על ידי קופת החולים הכללית, קיבל התובע טיפול דו שבועי של קלינאית תקשורת ופעם בשבוע של מרפאה בעיסוק (ראו עמ' 90-92, עמ' 106 לתיק המוצגים של הנתבעת וכן ראו מסמך משירותי בריאות כללית המאשר את המימון של שירותי המעון השיקומי עבור התובע- עמ' 107 לתיק המוצגים של הנתבעת). לאחר שעזב את המעון השיקומי, החל ללמוד בגן טיפולי ב... – וכן קיבל טיפולים של מרפאה בדיבור בכפר ... (כך על פי המסמכים מיום 22/10/04, עמ' 122- 129 וכן על פי מסמך מיום 23/03/2006- בו ד"ר דראושה מבקש את המשך אישור המשך הטיפול בדיבור כפי שהיה בשנתיים האחרונות- עמ' 157 לתיק מוצגי הנתבעת).

על פי המסמכים בתיק הרפואי של הנתבעת עולה כי התובע המשיך במעקב במחלקת אא"ג בבני ציון לפחות עד שנת 2018 ואפשר שגם אחר כך, אלא שאין בפני מסמכים המעידים על המשך המעקב מעבר לשנת 2018. בבדיקות ובביקורים שערך התובע בבית החולים, הותאם השתל (ראו עמ' 157- 162, 187-197, 201-2014, 21 ו- 219 לתיק מוצגי הנתבעת). ממכתב של מחלקת אא"ג בבני ציון מיום 04/10/2012 המופנה לרופא המטפל עולה כי המחלקה ביקשה שקופת החולים תשלם על שדרוג מעבד דיבור לשתל השבלול. כמו כן צוין במכתב זה:

"... פיתח שפה מלאה ועם תמיכה רבה מהסביבה עושה מאמצים גדולים להיות משולב באופן מלא בחברה השומעת" (עמ' 197 לתיק מוצגי התובעת). מסמך בדיקת שמיעה מביה"ח בני ציון מיום 15/01/2013 מעלה כי אכן המעבד שודרג על חשבון הקופה (עמ' 206 לתיק מוצגי הנתבעת). מביקור אצל רופא ילדים ביום 23/01/2019 עלה כי התובע הופנה לריפוי בעיסוק וטיפול בדיבור (עמ' 212 לתיק מוצגי הנתבעת).

על פי המסמכים הרפואיים- המלצתה של פרופ' לונץ באשר לשנתיים לאחר הניתוח יושמה ומומנה על ידי קופת החולים. בשנה הראשונה לאחר הניתוח טופל התובע במסגרת המעון השיקומי "מיח"א", ושהותו שם מומנה על ידי קופת החולים- כאשר במעון זה קיבל טיפולי קלינאית תקשורת וטיפול בדיבור פעמיים בשבוע ואילו לאחר מכן עבר לגן טיפולי ב..., שם המשיך לקבל טיפולי קלינאית תקשורת ובנוסף לכך קיבל במימון הקופה טיפול בדיבור בכפר .... כמו כן עולה כי שנים רבות לאחר הניתוח המשיך התובע להיות במעקב מחלקת אא"ג בביה"ח בני ציון, ועבר התאמות לשתל בכל חצי שנה. כתשע שנים לאחר ביצוע הניתוח, נענתה הנתבעת לבקשת המחלקה לשדרוג המעבד לשתל. כמו כן עולה מהמסמכים שקופת החולים המשיכה לממן עבור התובע טיפול בדיבור.

לאור האמור, אני דוחה את טענתו של התובע כי קופת החולים הנתבעת פעלה בניגוד להמלצותיה של ד"ר לונץ באשר לשיקום שנדרש לאחר הניתוח.

למעלה מן המידה ולמרות שדחיתי את טענות התובע לרשלנות מצד הנתבעת, אתייחס לשאלת הנזק.

לטענת התובע- על פי חוות דעתו של פרופ' הנדזל – לתובע מגיעה הכרה בנכות של 100% לפי סעיף ירידה בשמיעה של 45 דציבל בכל אחת מאוזניו.

ד"ר הראל, מטעם הנתבעת – קבע בחוות דעתו כי בהתאם לחומר הרפואי ובדיקות השמיעה שהוצגו לו- הנכות שנותרה לתובע היא בשיעור 10% לצמיתות בהתאם סע' 72(1)א/ 14 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז- 1956 (להלן: תקנות הביטוח הלאומי)- והיא נובעת ממחלתו הבסיסית.

כשנחקר פרופ' הנדזל על חוות דעתו ונשאל האם התייחסותו לירידה בשמיעה היא לפני הניתוח או אחריה, שכן בדיקות השמיעה לאחר הניתוח אינן מצביעות על ירידה של 45 דציבלים בכל אחת מן האוזניים ענה כי הוא התייחס למצבו של התובע לפני הניתוח כיוון שהוא התבקש לחוות דעתו האם האיחור של ההשתלה הקוכליארית נעשתה באיחור שגרם לפגיעה בהתפתחות הנוירו קוגניטיבית והשפתית של התובע (עמ' 8 שו' 28 עד עמ' 9 שו' 25 לפרוטוקול מיום 20/06/23). עם זאת, פרופ' הנדזל לא קובע נכות בגין פגיעה נוירו קוגניטיבית- אלא בגין סעיף שעניינו ירידה בשמיעה, אולם הנתונים שציין- ירידה של 45 דציבלים בכל אוזן אינם רלוונטיים כיום, שכן על פי בדיקות השמיעה שנערכו לתובע במהלך השנים במחלקת אא"ג בביה"ח בני ציון- שמיעתו טובה הרבה יותר מזו שציין פרופ' הנדזל בחוות דעתו.

פרופ' הנדזל קובע בחוות דעתו כי התובע סובל מקשיי הסתגלות קשים בשילוב במערכת החינוך שמתבטאים בהתקפי זעם, קושי בריכוז והישגים מוגבלים בלימודים, אולם אינו קובע נכות בגין קשיי הסתגלות נטענים אלה.

לאור האמור, אני קובעת כי נזקו של התובע לא הוכח, שכן הנכות בנושא השמיעה שקבע המומחה מטעמו, אינה רלוונטית להיום- ונכותו של התובע בעניין השמיעה – אינה יכולה להיחשב כאחריות הנתבעת, גם לו הייתי מקבלת את הטענה לרשלנות, שכן נכות זו נובעת ממחלתו הבסיסית של התובע.

סוף דבר

לא מצאתי כי הנתבעת התרשלה בעיכוב הבדיקות שנדרשו על ידי פרופ' לונץ או באי מתן טיפול הולם לאחר הניתוח. לפיכך אני דוחה את התביעה וקובעת כי התובע ישלם לנתבעת הוצאות ע"ס 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. ברור לי כי סכום זה אינו מכסה ולו מקצת הוצאותיה של הנתבעת, אולם לאור מצבו הרפואי והכלכלי של התובע, שמתקיים מקצבת ביטוח לאומי, מצאתי לנכון להפחית את סכום ההוצאות.

ניתן היום, י"ז סיוון תשפ"ד, 23 יוני 2024, בהעדר הצדדים.

מהו בסיס השכר של מהנדס, ולמה חשוב להגיש החוות דעת לעניין פוטנציאל ההשתכרות כאשר רוצים להוכיח זאת?

בית המשפט דן בשאלה מהו בסיס השכר של מהנדס, ולמה חשוב להגיש החוות דעת לעניין פוטנציאל ההשתכרות כאשר רוצים להוכיח זאת?

בית משפט השלום בבת ים

ת"א 7202-01-23 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

לפני	כבוד השופטת שרי סנדר מקובר
תובע		פלוני נגד

נתבעת		הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

לפניי תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים. התביעה מתנהלת בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: " חוק הפלת"ד").

הצדדים

התובע, נ' ח', יליד 23.6.1994, בן 30 כיום, נפגע בתאונת דרכים בתאריך 28.10.21, כשהיה כבן 27, עת נהג ברכב מ.ר. 2719038 (להלן: " התאונה").
הנתבעת, הפניקס חברה לביטוח בע"מ, היא מבטחת רכבו של התובע בביטוח חובה שהיה בתוקף במועד התאונה. הנתבעת חבה, על כן, בפיצוי התובע בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה.
אין מחלוקת בין הצדדים באשר לשאלת הכיסוי הביטוחי והחבות. המחלוקת הינה לגבי גובה הפיצוי לו זכאי התובע.

הנכות הרפואית

נכותו הרפואית של התובע נקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: " המל"ל"), אשר הכיר בתאונת הדרכים כתאונת עבודה. המל"ל קבע כי כתוצאה מהתאונה, נכותו של התובע הייתה בשיעור של 100% באופן זמני למשך חודש וחצי, החל ממועד התאונה ועד לתאריך 17.12.21. לאחר מכן, מיום 18.12.21 ולצמיתות, נכותו של התובע היא בשיעור של 10%, בגין הגבלה קלה בתנועות עמ"ש צווארי, לפי סעיף 37(5)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: " התקנות") (עמ' 43- 49 לראיות התובע).
קביעת המל"ל מהווה קביעה על פי דין המחייבת בהליך זה, בהתאם לסעיף 6ב' לחוק הפלת"ד.

הנכות התפקודית

לטענת התובע, נכותו התפקודית הינה בשיעור זהה לנכותו הרפואית, ויש להעמידה על 10% לצמיתות. הנתבעת, לעומת זאת, טוענת להיעדר נכות תפקודית כלל ולהאדרה מצד התובע.
הלכה היא כי הנכות התפקודית מבטאת את מידת הפגיעה בתפקודו של הנפגע הספציפי ומידת הגריעה מכושר השתכרותו. הנכות התפקודית נקבעת על ידי בית המשפט בהתאם לראיות שעמדו בפניו בנוגע לכלל הנסיבות הרלוונטיות לנפגע, למהות הפגיעה ולהשלכותיה על תפקודו ועיסוקו (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה, פס' 8 (25.7.2010)). לעיתים יש חפיפה בין הנכות הרפואית לנכות הרפואית, אולם אין לקבוע חזקה המזהה את שתי הנכויות וייתכנו מקרים שבהם בית המשפט יגיע למסקנה כי לפי נסיבותיו הספציפיות של הנפגע, הנכות התפקודית עולה על הרפואית או להפך (ע"א 2577/14 פלוני נ' הפול (11.1.2015); ע"א 4919/09 עזאם נ' בר (14.6.2011); ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (8.6.95)).
לצורך בחינת השפעת הנכות הרפואית על תפקודו, ייבחנו להלן עיסוקיו של התובע לפני ואחרי התאונה.
התובע מתאר בתצהירו את מסלול התקדמותו בתחום המחשבים וההיי-טק:

לטענת התובע, הוא סיים את לימודי התיכון עם בגרות מלאה, 5 יחידות כימיה ו- 5 יחידות רובוטיקה, בציון ממוצע של 85. לאחר התיכון למד כעתודאי וקיבל תואר של הנדסאי מכנטרוניקה. בשל כך, נדחה גיוסו לגיל 20, לאחר תום שנתיים לימודים.
בצבא שירת התובע בין השנים 2014- 2017.
עם שחרורו, החל לעבוד בחברת "אינטל", שם עבד כשנתיים כהנדסאי מכנטרוניקה, בשכר ממוצע חודשי של 15,581 ₪ לחודש.
בשנת 2019 החל התובע בלימודי מהנדס מכונות, בהתמחות מכנטרוניקה באוניברסיטת אריאל. לימודים אלו נמשכו כארבע שנים והיו אינטנסיביים ביותר, ועל כן במהלכם נאלץ התובע לעזוב את אינטל ולעבוד בעבודות סטודנטיאליות, בהן הכנסתו הצטמצמה. בין היתר, באותה תקופה עבד התובע בחברת "דיפ-טק".
במהלך הלימודים, ב- 28.10.21, התרחשה התאונה נשוא התביעה.
ב- 1/2023 סיים התובע עבודתו בחברת "דיפ-טק".
התובע סיים לימודיו ב- 7/2023, לאחריהם שהה בחופשה במשך כחודש וחצי, בהם לא עבד.
ב- 8/2023, החל התובע לחפש עבודה כמהנדס והתראיין בשלושה מקומות, באלביט מערכות, ייז-מדיקל ואפלייד מטריאליס. במקביל, החל לימודי תואר שני בהנדסת מערכות ב- H.I.T. בחולון. מעט לאחר מכן, ב- 7.10.23, פרצה מלחמת חרבות ברזל ולמעט באלביט, הקפיאו החברות בהן התראיין את הליכי גיוס העובדים.
בעדותו סיפר התובע, שכיום, והחל מ- 1/2024, הוא עובד בחברת קלאסיטק כמהנדס מכונות, בשכר ראשוני של 12,000 ₪ ברוטו לחודש, אשר לטענתו צפוי לעלות תוך מספר חודשים.

התובע טוען כי המגבלה שנגרמה לו בצוואר עקב התאונה מקשה עליו, גורמת לצוואר "להתאבן" לאחר ישיבה ממושכת של כשעתיים, והוא נאלץ לקום, להסתובב מעט ולשחררו, וכך הוא מאבד ריכוז וזמן, ונדרש לו זמן נוסף להמשך בעבודה מאותה נקודה בה היה קודם. הדבר השפיע על הזמן בו נדרש להתמודד עם משימות בלימודיו, ולהערכתו הדבר ישפיע מאד על התפוקה שלו בעבודתו כמהנדס (סעיפים 17- 18 לתצהירו). התובע טען כי המגבלה שנותרה בצווארו צפויה לפגוע גם בתפקודו בעבודה ובכושר השתכרותו, ועשויה לעורר קשיים נוספים בעתיד עם חלוף השנים.
הנתבעת טוענת, כי המגבלה בצווארו של התובע היא קלה ולא השפיעה על תפקודו של התובע, אשר המשיך בשגרת חייו, סיים לימודיו, עבד בעבודה קבועה, טייל בחו"ל עם משפחתו והשביח את שכרו. אין, על כן, לנכותו השפעה על תפקודו התקין.
התובע נחקר על טענתו לקשיי ריכוז הנובעים מהתאונה, ואישר כי סבל מהפרעת קשב וריכוז עוד מילדותו, בתקופת בית הספר היסודי. עם זאת, טען כי קיים שוני מהותי בין קשיי הריכוז מהם סבל בילדותו לעומת אלו שהופיעו לאחר התאונה. לדבריו, קשיי הריכוז מעברו היו חזותיים והם נפתרו באמצעות הארכות זמן שניתנו לו בגינם, או סיוע של אדם שהקריא לו. לעומת זאת, קשיי ריכוז הנובעים מהתאונה נגרמים עקב כאב פיזי שדוקר אותו דקירות קטנות ורצופות בגב ובצוואר אחרי ישיבה של למעלה משעה- שעה וחצי. עקב כאבים אלו, קשה לו להתרכז בדבר אחד, ולכן הוא נאלץ לקום, להסתובב ולהקל על הכאב. בנוסף, הוא נרשם לבריכה באריאל והחל לשחות כדי להתמודד עם הקושי והכאב הפיזי (עמ' 11 שו' 19 לתמלול הפרוטוקול מיום 14.3.24, ממנו יובאו כלל ההפניות והציטוטים להלן).
עוד יש לציין, כי כאשר התובע נבדק על ידי ועדה רפואית מטעם המל"ל, הוא טען כי לאחר התאונה הוא שב למשרד חלקית, וכי נגרמה לו ירידה בהכנסות בשל כך שהוא עובד פחות שעות. אף על פי כן, קבע המל"ל כי אין מקום להגדלת אחוזי נכותו על פי תקנה 15, שכן הוא יכול לחזור לעבודתו.
לאור כל האמור, בהתחשב בכך שמחד, התובע המשיך במסלול חייו ואף התקדם בו, ומנגד, מדובר בנכות בעלת משמעות תפקודית, לרבות עבור מי שעבודתו כוללת ישיבה ממושכת ביותר, של שעות ארוכות מול מחשב, והתובע בחור צעיר שרוב שנות השתכרותו לפניו, ואין לדעת כיצד הן תושפענה מנכותו, אני מעמידה את הנכות התפקודית של התובע בשיעור הנכות הרפואית, היינו 10%.
על בסיס האמור, יידונו להלן ראשי הנזק השונים.

הפסדי שכר לעבר

התובע לא ביקש פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר, לא בתחשיב הנזק מטעמו ולא בסיכומיו. ממילא טען התובע בעדותו להעדרות של חודש אחד בלבד לאחר התאונה, ואף זאת מבלי להוכיח כי נגרם לו הפסד שכר בפועל בתקופה זו, כמו גם בתקופה שלאחר מכן, בה טען כי חזר לעבודה מנהלתית וחלקית. התובע לא הגיש תלושי שכר לחודשים שקדמו לתאונה לצורך השוואתם לתלושים שאחרי התאונה, ולא הגיש אישור מעסיק על הפחתה בהיקף העבודה עקב התאונה. בנוסף, מפירוט שהוגש מענף רציפות ביטוח במל"ל עולה כי בניגוד לטענתו להיעדרות של חודש, התובע עבד ברצף בחודשים שלאחר התאונה, ללא העדרות (עמ' 81 לראיות הנתבעת). בנוסף, המל"ל דחה את דרישת התובע לתשלום דמי פגיעה בתקופת אי הכושר.
לאור האמור, אין מקום לפיצוי בראש הנזק של הפסדי שכר לעבר.

הפסדי שכר והפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים לעתיד

בסיס השכר

התובע טוען כי בסיס השכר לפיו יש לחשב את הפסדיו לעתיד צריך לעמוד על 25,000 ₪ לחודש, בהיותו בעל תואר ראשון ותואר שני כמהדס מכונות, ובהתאם לטבלאות שכר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. לראיותיו צירף התובע טבלאות שכר של חברת כח האדם "מנפאואר", ועל בסיסן הוא טוען ששכר של מהנדס מתחיל עומד על 18,000- 25,000 ₪ לחודש. התובע גם טוען כי במקום עבודתו הנוכחי, הוא משתכר כ- 12,000 ₪ לחודש, אולם לאחר ארבעה חודשי עבודה הוא צפוי לעבור שיחת שכר בה האופק הוא להעלאת שכרו ל- 15,000 ₪ וב- 1.8.24 צפויה שיחת שכר נוספת, ואם המשוב על תפקודו יהיה חיובי, השכר יעודכן שוב.
הנתבעת טוענת מנגד, כי אין מקום לקבל כראיה את טבלאות השכר שצורפו, שכן הן הוגשו ללא חקירת עורכן ומבלי שצורפה חוות דעת כלכלית לתמיכה בנטען. הנתבעת הפנתה לשכרו הנוכחי העדכני ביותר של התובע, בסכום של 11,246 ₪ בניכוי מס הכנסה וסך הכל 10,425 ₪, וטענה כי לפיו יש לבסס את חישובי העתיד, ומכל מקום יש לפסוק פיצוי גלובלי נמוך.
לטעמי, צודקת הנתבעת שאין מקום לקבל כראיה את טבלאות השכר של חברת "מנפאואר". אין לדעת על מה הן מבוססות והן הוגשו מבלי שהובא עורכן לעדות. בנוסף, כבר נקבע כי אין מקום להסתמכות על אתרי אינטרנט, שכן הם אינם יכולים להיות מקור רשמי, מהימן לקבלת נתונים לצורך הערכת השתכרות (ת.א. (מח-נצ') 52989-05-18 פלונית נ' קיבוץ עין גב (17.2.21)).
לפיכך, ועל מנת לקבוע את בסיס השכר לחישוב הפסדי התובע לעתיד, יש לבחון את נתוני שכרו של התובע כפי שהיו לאורך השנים, מלפני התאונה ועד היום:
כבר ב- 2018 עבד התובע כשכיר בחברת אינטל, שם השתכר כהנדסאי סכום ממוצע חודשי של 7,283 ₪ ברוטו בניכוי מס הכנסה (עמ' 12 לראיות התובע, תלוש שכר ל- 12/2018, הכולל נתונים מצטברים לאותה שנה). יצויין כי מהפירוט שהתקבל מענף רציפות ביטוח במל"ל עולה כי שכרו של התובע בשנת 2018 היה גבוה יותר, אולם הפירוט בתלושים גובר.
בגין חודשים ינואר עד אפריל 2019 לא צורפו תלושי שכר. התיעוד היחיד הוא מענף רציפות ביטוח במל"ל, ממנו עולה כי באותם חודשים שכרו של התובע באינטל, ברוטו בניכוי מס, עמד על 15,416 ₪ (עמ' 82 לראיות הנתבעת).
החל ממאי 2019 היה התובע סטודנט באוניברסיטת אריאל.
בשנת 2020 התובע לא עבד כלל.
בשנת 2021, החל מחודש יולי ובמקביל ללימודיו, עבד התובע, בין היתר, בחברת דיפ-טק בע"מ. לפי הסכם עבודתו שם, בסיס שכרו היה שעתי (עמ' 15 לראיות התובע). התובע הגיש רק את תלושי השכר לחודשיים שלאחר התאונה, חודשים נובמבר ודצמבר 2021, בהם שכרו היה 1,031 ₪ ו- 2,527 ₪ בהתאמה (עמ' 33- 34 לראיות התובע). מהפירוט שהגישה הנתבעת, מענף רציפות ביטוח במל"ל, עולה כי ממוצע שכרו של התובע ב"דיפ-טק" לחודשים יולי עד דצמבר 2021, היה 1,813 ₪ ברוטו לחודש, כאשר בהעדר תלושים מעבודת התובע ב"דיפ-טק" לפני התאונה, לא ניתן להעריך אם שכרו לאחר התאונה היה נמוך יותר ממוצע השתכרותו, או אופייני להיקף עבודתו שם.
בשנת 2022 המשיך התובע לעבוד ב"דיפ-טק" בשכר חודשי ממוצע של 3,155 ₪ (ראו הפירוט מענף רציפות ביטוח במל"ל הנ"ל). במקביל, המשיך בלימודיו.
בשנת 2023 אין תיעוד על שכר. התובע סיים את לימודי התואר הראשון וביולי באותה שנה יצא לחופשה.
במועד בו הגיש התובע את תצהירו, עליו חתם בתאריך 8.11.23, התובע לא עבד עדיין, אלא חיפש עבודה.
בעדותו, שנשמעה מספר חודשים מאוחר יותר, ב- 14.3.24, העיד התובע כי הוא כבר מצא עבודה בה החל לעבוד ב- 1.2.24, בחברת "קלאסי-טק". הוא הביא עמו לבית המשפט את תלוש השכר היחיד שקיבל עבור חודש פברואר 2024, וכן את הסכם העבודה ממקום זה. מסמכים אלו לא הוגשו כראיה לתיק על אף שהנתבעת ביקשה זאת והתובע לא התנגד לכך. עם זאת, ב"כ הנתבעת הקריאה לפרוטוקול את נתוני השכר שעולים מתלוש השכר, לפיהם שכרו ברוטו עמד על 11,246 ₪ ומס ההכנסה שנוכה עמד על 821 ₪. מכאן, ששכרו של התובע ברוטו בניכוי מס בחודש פברואר 2024 עמד על 10,425 ₪.
התובע טוען כי בהסכם העבודה שלו מול "קלאסי-טק" סוכם כי ב- 1.4.24 צפויה להתקיים שיחת שכר בה האופק הוא להעלאת שכרו ל- 15,000 ₪ ברוטו, וגם ב- 1.8.24 צפויה שיחת שכר נוספת. כאמור, הסכם העבודה לא צורף, אולם התובע הקריא במהלך עדותו, והפנה לסעיף 8.1 בו, שם נכתב כי שכרו של התובע יעודכן בהתאם להמלצת מנהל המחלקה, וכי בספטמבר 2024 תתבצע שיחת משוב עם התובע למול הנהלת החברה ומנהל המחלקה לגבי תנאי שכרו ובמידה ותתקבל המלצה חיובית מאת מנהל המחלקה יעודכן שכרו על פי סיכום בין הנהלת החברה והתובע לגבי גובה השכר שיעודכן.
התובע הסכים שאין בהסכם פירוט של השכר העתידי הצפוי לו. הוא גם טען שבחר לעבוד דווקא בחברת "קלאסי-טק", כי היא מתמקצעת בתחום ספציפי שמעניין אותו, של פיתוח, וזאת מתוך " בחירה מושכלת ברמה המקצועית" (עמ' 14 שו' 8 לתמלול הפרו'), על אף שהוא התפשר מעט בשלב הנוכחי על השכר, ומטעם זה הוא גם התעקש לכלול בהסכם העבודה שלו את שיחות השכר העתידיות (שו' 19 שם). לטענתו, צורת השתכרות זו נובעת מהעובדה שהוא מועסק ללא ניסיון קודם בתחום של תכנון ומידול, ואחרי שיכירו אותו שכרו יוכל לעלות, שכן כבר עתה מעסיקיו מרוצים ממנו ומנהלו האישי אף רכש עבורו קליבר ב- 450 ₪, והטבות נוספות המעידות על שביעות רצונו (שו' 34 שם).
יצויין עוד, כי התובע טען בתצהירו שבחודשים אוגוסט וספטמבר 2023 הוא התראיין לשלושה מקומות עבודה, כאשר משכורת התחלתית של 20,000 ₪ לחודש הינה סבירה לגמרי. עם זאת, הוא לא הציג נתונים קונקרטים בעניין זה, כמו הצעת עבודה או טיוטת הסכם העסקה המבסס את הטענה כי כבר כיום יש לתובע פוטנציאל להשתכר סכום זה. בעניין זה גם לא הובאו עדויות כלשהן ולמעשה טענה זו נטענה בעלמא.
מכלל הנתונים לעיל עולה, כי עוד לפני שהתובע היה בעל שני תארים, ועוד כאשר השתכר כהנדסאי בלבד באינטל, שכרו ברוטו בניכוי מס, שעמד על 15,416 ₪, היה גבוה מהשכר הממוצע במשק, העומד כיום על 14,079 ₪ ברוטו לחודש (ראו הודעת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מיום 4.6.24). מכאן, שאין זה מופרך כי גם בעתיד הוא יוכל לשוב ולהשתכר סכום דומה, בהיותו כיום בעל שני תארים בתחומי ההנדסה.
בנוסף, מאחר שהתובע הציג כבר פוטנציאל לשכר גבוה, העולה על 15,000 ₪ לחודש עוד לפני שרכש השכלה, לטעמי סביר בהחלט שבהמשך דרכו המקצועית, כמהנדס עם תואר שני, שכרו יעלה עוד. השאלה היא מתי צפוי שכר זה לעלות, ולאיזה סכום יעלה.

פוטנציאל השתכרות למהנדס

פסקי דין רבים דנו בשאלת בסיס השכר במקרים דומים של נפגעים צעירים, בתחילת דרכם המקצועית, אשר היו בעיצומה של רכישת השכלה כמהנדס, או בשנות העבודה הראשונות בתחום זה.
כך למשל, ב ת.א. (מח-ת"א) 10874-08-17 ת.ש.א נ' אלי מור משולם (28.4.23), נדונה תביעתו של תובע בן 31, בדומה לתובע אצלנו, שהוא בן 30. התובע שם היה בוגר תואר מוסמך למדעים בהנדסת ביוטכנולוגיה (B.Sc.), בשלהי לימודי תואר שני בהנדסת ביוטכנולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, שעבד כאנליסט במשרה חלקית. בית המשפט שם קבע כי הגם שטרם החל לכתוב את "סיפור חייו" התעסוקתי, הרי שאת מסלול דרכו המקצועית החל בהחלט לסלול, כאשר סיים תואר ראשון בהנדסת ביוטכנולוגיה והיה בשלהי למודי התואר השני. לאחר שמיעת העדויות על כישוריו של התובע, מצא בית המשפט בסיס לקבוע פיצוי לפי פוטנציאל השתכרות העולה על השכר הממוצע במשק. עם זאת, בית המשפט קבע כי לא מדובר בקטין שטרם בחר את דרכו המקצועית, אלא במי שהיה בישורת האחרונה של משעול הכשרתו המקצועית. לכן, היה עליו להציג ראיות בכל הנוגע ל"שוק העבודה" בו היה צפוי להשתלב כבעל שני תארים, וכן בכל הנוגע לקשת אפשרויות התעסוקה הרלוונטיות וטווח ההשתכרות בהן, החל מהעסקה בתחילת הדרך, ללא ותק מקצועי, והמשך בפוטנציאל הקידום והשכר המתאים.

עוד קבע בית המשפט שם, כי מוטל היה על התובע הנטל להציג ראיות בכל הנוגע ל'שוק העבודה' בו צפוי היה להשתלב כמהנדס ביוטכנולוגיה בעל תואר שני (עם סיום התואר השני כשלושה חודשים לאחר התאונה), לרבות קשת אפשרויות התעסוקה (מגזר ציבורי/פרטי, ביקוש והיצע), טווח ההשתכרות - מנתוני שכר ללא ותק מקצועי, דרך קצב ואופן הקידום בתפקיד ובשכר. בית המשפט קבע כי לא הייתה מניעה לזמן עדים רלוונטיים ואף להגיש חוות דעת מתאימה, ולא קיבל את נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אליהם הפנה התובע, משאלו לא הוגשו כדין. בסופו של יום, על בסיס נתוניו האישיים של התובע ודרכו המקצועית, נקבע כי התובע ביסס את הפוטנציאל ה'לכאורי' להשתכרות העולה על השכר הממוצע במשק, אך אל מול החסר הראייתי הנ"ל והעמימות בנוגע לאפשרויות הקידום והפוטנציאל בשוק העבודה הרלוונטי, בוצע איזון באופן בו הפסד השכר לעתיד חושב לפי 150% השכר הממוצע במשק.

במקרה דומה נוסף, בת.א. (אש') 26304-08-21 פלוני נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (23.7.23), נדונה תביעתו של תובע בן 27, שהיה סטודנט להנדסת מכונות במועד התאונה, ולאחריה החל לעבוד כמהנדס מכונות בחברת "אוסם השקעות בע"מ", שם שכרו הממוצע היה כ- 12,600 ₪ לחודש. בית המשפט קבע כי התובע היה בראשית דרכו התעסוקתית כמהנדס וכי אין זה מופרך להניח כי שכרו עשוי להשתבח, אולם ככל שהתובע מבקש לטעון להשבחה של ממש, היה עליו להוכיח זאת בראיות ולא להיבנות ממקרה ספציפי שנידון בפסק דין או מידיעה שיפוטית. בסופו של יום, חישוב הפיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד התבסס על בסיס שכר של 13,000 ₪ לחודש.
בת.א. (קריות) 19507-08-18 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב-הפול (17.2.22), נדונה תביעת תובע כבן 24, אשר במועד התאונה היה סטודנט להנדסת מכונות באוניברסיטת בראודה, בשנתו האחרונה. התובע עדיין לא עבד בתחומו, ובית המשפט קבע כי

פוטנציאל השתכרותו בשלב זה אינו ידוע, אולם לא מדובר בצעיר שטרם החל לכתוב את סיפור חייו, שכן התובע הנו סטודנט להנדסת מכונות, שעל אף פציעתו בתאונה לא הפסיק את לימודיו למרות מגבלותיו. מאידך, לא התקבלה עמדת התובע באשר לשיעור שכרו המבוסס על שכר של מהנדס בעל ניסיון שבין 5-10 שנים, שכן לניסיון המקצועי ולמסלול ההכשרה המקצועית, כמו גם לפרמטרים נוספים כמו מקום מגורים, עיסוק בתחום פרטי או ציבורי ועוד, ישנה חשיבות רבה בקביעת השכר. בשיקלול כל האמור, העמיד בית המשפט את בסיס שכרו של התובע על 13,000 ₪ נטו לחודש.

בת.א. (י-ם) 15099-07-11 נ. ד נ' המאגר לביטוחי רכב חובה ( הפול ) (20.12.16) נדונה תביעת תובע שנפגע בשתי תאונות דרכים, כשהיה בן 22 בתאונה הראשונה ובן 27 בתאונה השנייה. התובע היה בעל תואר ראשון של מהנדס והועסק כסטודנט במקום בו החל לעבוד במהלך לימודיו, תוך המתנה למציאת תקן מהנדס באותו מקום. בית המשפט קבע כי אין לקבוע את בסיס השכר על פי עדויות של מהנדסים אחרים, שכן בקביעת בסיס השכר ניתן ביטוי לפרמטרים שונים רבים נוספים מלבד ותק והשכלה, בהם יוזמה, חריצות, התמדה, כישורים אינטלקטואליים וארגוניים, יחסי אנוש ותכונות אחרות שיש עמן להגדיל את כושר ההשתכרות. בית המשפט אף קבע כי אין לקבל חוות דעת כזו או אחרת שאינה מבוססת על נתונים שמקורם אינו ידוע. בסופו של דבר, הסתמך בית המשפט שם על פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לעיסוק הספציפי ובתקופה הרלוונטית (לעניין זה ראו גם ת.א. (מחוזי ים) 9131/07 קן אליעזר נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (22.6.11)).
בניגוד לאמור, במקרה אחר דחה בית המשפט את הטענה לקביעת בסיס השכר על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. בת.א. (ת"א) 42058-01-16 פלוני נ' מ.ב. (7.5.17), נדונה תביעתו של נפגע בן 24, שהיה סטודנט להנדסת חשמל במועד התאונה ועבד עד לאחרונה בעבודות סטודנטיאליות. באותו מקרה העמיד בית המשפט את בסיס השכר נטו של התובע על סך מינימלי ומתון של 18,000 ₪ לחודש לאחר ניכוי מס.

בית המשפט שם קבע כך: " בחינת סיפור חייו של התובע אינה מעלה ספק, שהתובע נמצא בתחילת דרכו המקצועית... לא יכול להיות גם ספק שהתובע צפוי להתקדם בשכר במהלך השנים וסביר אף לעבור את בסיס השכר שנקבע. סיפור חייו של התובע עד כה מלמד על אדם עם פוטנציאל, רצון, יכולת התמדה והשקעה. אין לי ספק שהתובע יגיע לכפל השכר הממוצע במשק ואף למעלה מכך. כך שנכון להעמיד את בסיס שכרו על שיעור סביר שיבטא מחד את ההתקדמות הצפויה בשכר ומאידך את העובדה שלעת הזו ובמהלך השנים הקרובות צפוי שכרו של התובע להיות נמוך יותר.

אשר לבסיס השכר שלכאורה מצוי בפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לא שוכנעתי כי מדובר בבסיס שכר המתאים לעובדים בתחום הנדסת החשמל ומכל מקום כל מקרה וכל תובע לנסיבותיו..." (פיסקה 18 והלאה לפסק הדין).

בע"א 1457/07 עיריית הרצליה נ' ארי כץ (14.1.09) נקבע, כי יש להפחית שיעור של 20% מהפיצוי שנקבע בגין הפסדי שכר לעתיד בערכאה למטה, שכן התובע לא הביא לעדות את מעסיקיו במקום עבודתו ולא סיפק הסבר מספק לכך. העד היחיד שהובא מטעמו היה חברו לעבודה, אשר לא ידע לפרט באשר למשכורתו ולתנאי עבודתו של התובע ובנוסף מיאן לחשוף את תנאי העבודה שבהם הועסק הוא-עצמו, בטענה שהוא כבול בהסכם סודיות.

בסיס השכר- מסקנות

במקרה הנדון, מלבד טענותיו של התובע שנשענו על טבלת שכר מחברת מנפאואר, אין ראיות בפני בית המשפט על פוטנציאל השתכרותו, כאשר כבר נקבע כי לא ניתן להסתמך על טבלה זו.
רק בסיכומיו טען התובע כי הוא מפנה לממוצע שכרו של מהנדס מכונות כפי שמפורט בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (עמ' 16 שו' 11 לתמלול הפרו'). עם זאת, הוא לא הגיש את הנתונים הרלוונטים, ואין זה מתפקידו של בית המשפט לגלוש באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ולנסות לאתרם בעצמו, מתוך כלל הנתונים על כלל המקצועות, העיסוקים והתקופות המפורטים בו. לנתבעת הזכות לראות על אלו נתונים מבסס התובע טענותיו, ולנסות לסתור אותם, דבר שנמנע ממנה בשל אי הגשת הנתונים על ידי התובע ואי הפנייה ברורה אליהם.
עוד נמנע התובע מהבאת עדים ממקום עבודתו הנוכחי ו/או מכל מקום עבודה בו עבד מאז התאונה ועד היום. לטענתו, החברה בה עבד במועד התאונה, "דיפ-טק", נסגרה בינתיים, והוא לא מצא לנכון להביא את המעסיק שלו משם, משחלפו כשנתיים מאז סיים עבודתו שם (" אולי באמת הייתי צריך לעשות את זה ולהביא אותו לפה, אני לא חושב שהייתי צריך להטריד אותו ואת מנוחתו שנתיים אחרי שאני כבר לא עובד בחברה"- עמ' 9 שו' 22 לתמלול הפרו').

אינני מקבלת טענה זו. אין בעובדה שחלף זמן כדי לפטור את התובע מהצורך להוכיח טענותיו כנדרש ולזמן לעדות את הגורם היחיד שיכול לתמוך בטענותיו לקיומם של מגבלות וקשיי ריכוז כתוצאה מהתאונה תוך כדי ובמהלך העבודה ולפגיעה בתפקוד במהלך העבודה עקב נכותו. אי זימון המעסיק הקודם פועל לחובת התובע ומקים את החזקה שבפסיקה שלו היה מוזמן המעסיק לעדות, ככל הנראה הוא לא היה תומך בטענותיו (ע"א 548/78 שרון נ' לוי (15.5.1980); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו ואח' (12.9.91)).

שונה מכך העובדה שהתובע לא זימן לעדות את מעסיקו הנוכחי. במועד בו הגיש התובע את תצהירו הוא לא עבד כלל. במועד בו העיד בבית המשפט, התובע היה בעל ותק של כחודש וחצי בלבד במקום עבודתו החדש, כשהוא עושה מאמץ להותיר רושם טוב כדי שמנהלו יהיה מרוצה מתפקודו, במטרה להשביח את תנאי העסקתו בשיחות השכר שיתקיימו בעניינו. לכן, קשה לייחס לחובתו את העובדה שלא זימן את מעסיקו הנוכחי לעדות, אשר גם לא הכירו לפני התאונה.
לסיכום, כל שעומד בפני בית המשפט הוא עדותו של התובע ונתונים הבסיסיים, היינו ניסיונו התעסוקתי עד כה ותאריו, הראשון והשני.
כבר קבענו קודם כי שכרו של התובע באינטל, בהיותו הנדסאי בלבד, עמד על 15,416 ₪ לחודש בממוצע וכיום שכרו נמוך יותר, שכן לדבריו הוא בחר את מקום עבודתו הנוכחי בשל מקצועיותו הספציפית תוך ויתור מסויים וזמני על השכר, אולם צפויות לו שיחות שכר בהן פוטנציאל להשביח את שכרו, כפי שהוקרא לפרוטוקול בעדותו. על כן, אני סבורה שהתובע הראה פוטנציאל להשתכרות גבוהה יותר מזו שהוא משתכר כעת. השאלות שנותרו הן מתי שכרו יעלה, ומהו פוטנציאל ההשתכרות.
איני סבורה כי התובע ביסס את טענתו לשכר בגובה 25,000 ₪, שכן לא הובאה לכך כל ראיה. עם זאת, על בסיס כל האמור, תאריו והשתכרותו כבר היום ועוד בהיותו הנדסאי, ובהתאם לדוגמאות שהובאו לעיל מהפסיקה, אני מעריכה שבעוד כ- 15 שנים לכל המאוחר, צפויה כבר העלאה בשכרו מזה שהוא משתכר בו כיום. עד מועד זה, יש לחשב את הפסדיו לפי בסיס שכרו כיום, בסכום של 10,425 ₪ לחודש, ברוטו בניכוי מס.
באשר לגובה השכר בעוד 15 שנים, ובהעדר עדויות נוספות, אני מעמידה את בסיס שכרו של התובע, בהערכה שבין 150% השכר הממוצע במשק לבין 13,000 ₪ נטו שנקבעו בפסקי הדין השונים לעיל, על 20,000 ₪ ברוטו, ולאחר ניכוי מס הכנסה (2,857 ₪), בסכום של 17,143 ₪ לחודש.

הפסדי שכר והפסדי פנסיה לעתיד- החישוב

התובע טוען כי יש לפסוק לו פיצוי המבוסס על חישוב אקטוארי, לפי שכר של 25,000 ₪, לפי נכות בשיעור של 10% והיוון עד גיל פרישה. סך הכל מבקש התובע פיצוי בסכום של 340,000 ₪ בגין הפסדי שכר לעתיד, להם יש להוסיף הפסדי פנסיה וסך הכל להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על 382,000 ₪.
מנגד, הנתבעת טוענת כי יש לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בלבד, בהתאם לכך שנקבעה לו נכות בשיעור נמוך ובהתחשב בכך שלא נותרה לו נכות תפקודית.
לטעמי, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי לעתיד לפי החישוב האקטוארי המלא. נכותו התפקודית, בשיעור של 10% לצמיתות, בגין מגבלה קלה בצוואר, לא גרמה לו עד כה להפסדים בפועל, ולאורך השנים מאז התאונה הוא השלים שני תארים, ומגשים את תכניותיו לעבודה בחברת הייטק המתמקצעת בתחום המעניין אותו ואף עובד לשביעות רצונו מנהלו, לדבריו. מנגד, התובע כבן 30 בלבד, ומרבית שנות השתכרותו עוד לפניו, עד לפרישה בגיל 67. יש להביא בחשבון, על כן, כי מאחר שמדובר בתקופה ארוכה ביותר, יתכן שבעתיד הנכות תשפיע על עבודתו, יכולת הפריון של התובע בעבודה ושיעור השתכרותו. על הפיצוי שנפסק לתת ביטוי לפגיעה שעלולה להיגרם לתובע ולהשתכרותו עקב נכותו וכאביו, או עקב הצורך בהפסקות יזומות במהלך העבודה, במהלך כל שנות השתכרותו בעתיד.
לצורך האומדנה, יוצג להלן החישוב האקטוארי המלא של הפסדי השכר לעתיד:

בגין 15 השנים הקרובות- חישוב אקטוארי מלא לפי בסיס שכר של 10,425 ₪:

10,425 ₪ X 10% נכות X 144.8054 היוון = 150,959 ₪.

בגין התקופה החל מעוד 10 שנים ועד הגיע התובע לגיל 67- (תקופה של 27 שנים) בהיוון כפול:

17,143 ₪ X 10% X 0.6418 X 193.0892 = 212,444 ₪.

סך הכל בגין שתי התקופות- 363,403 ₪.

סכום זה בצירוף הפסדי פנסיה בשיעור של 12.5% עומד על 408,828 ₪.

בשיקלול כל המפורט לעיל, אני פוסקת לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד ובגין הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים, בסכום גלובלי של 220,000 ₪, המבטא כ- 55% מהחישוב המלא.

הוצאות רפואיות ועזרת הזולת לעבר ולעתיד

בסיכומיו הודה התובע שהפיצוי בגין הוצאות רפואיות ועזרה " אינו משמעותי" ואינו " החלק הארי של הפיצוי" (עמ' 16 שו' 27 לתמלול הפרו'). התובע למעשה כלל לא דרש פיצוי ספציפי בגין שני ראשי נזק אלו, ולא נימק דרישתו. עם זאת, התובע הפנה גם לטענות בתחשיב הנזק מטעמו, שם הוא דרש פיצוי גלובלי בגין הוצאות ועזרה בסכום אחד לשני ראשי הנזק, של 20,000 ₪ לעבר ולעתיד.
הנתבעת טוענת מנגד, כי אין הצדקה לפיצוי לעבר כלל, בשני ראשי הנזק, שכן מדובר בנזק מיוחד שלא הוכח באמצעות אסמכתאות. בנוגע להוצאות טענה הנתבעת כי מאחר שמדובר בתאונת עבודה, התובע זכאי לקבל את כלל השירותים מקופת חולים ללא תשלום מצדו. בנוגע לעזרה טוענת הנתבעת כי זו ניתנה, אם בכלל, על ידי בני משפחה בהיקף שלא חרג מעזרה רגילה שצפויה בנסיבות והיא אינה מזכה בפיצוי.

הוצאות רפואיות

בכל הנוגע להוצאות, התובע העיד כי העביר לבא כוחו קבלות בסכומים של 1,000 ₪ עבור טיפולי הפיזיותרפיה במכבי טבעי וכן קבלה עבור רכישת כרית ויסקו אלסטיק (עמ' 6 שו' 9- 10; עמ' 15 שו' 27- 32 לתמלול הפרו'), אך קבלות אלו, או אחרות, לא הוגשו להוכחת קיומן של הוצאות בפועל.
על אף שלא צורפו ראיות להוצאות מטעם התובע ולמרות העובדה כי הוא ממילא זכאי לתשלום מלוא הוצאותיו מקופת החולים ומהמל"ל שכן מדובר בתאונת עבודה, בהתחשב בגילו הצעיר, שיעור וטיב הנכות הרפואית של התובע כתוצאה מהתאונה ולנוכח ההנחה הסבירה כי הוא בכל זאת נדרש ועלול להידרש לשאת בהוצאות כאלה ואחרות מכיסו עבור נסיעות, משככי כאבים, תרופות וטיפולים, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובלי, לעבר ובעיקר לעתיד, בסכום של 3,000 ₪.

עזרת הזולת

התובע טען כי יש לקחת בחשבון כי נכותו תתבטא בעתיד באופן שהוא אפילו אינו מודע לכך, כמו כשיהיה בגילאי 50 או 60, או כאשר יצטרך להחזיק את ילדיו שעות רבות על הידיים בלילות ועוד (עמ' 16 שו' 15 לתמלול הפרו').
התובע העיד כי בתקופת התאונה הוא גר במעונות באוניברסיטת אריאל, ובת זוגו, שכיום היא אשתו, הייתה מגיעה אליו לסייע לו לסדר ולנקות את ביתו. מאז הם גרים יחד, ולטענתו היא יודעת שהוא סובל מהגב והצוואר, ולכן הם מביאים מנקה פעם בשבוע (עמ' 15 שו' 4 לתמלול הפרו').
התובע אישר כי כחודש לאחר התאונה כבר חזר לעבודה הדרגתית וחודש לאחר מכן כבר חזר לעבודה מלאה. בנוסף, לאורך השנים שחלפו מאז התאונה, המשיך התובע בלימודיו, סיים שני תארים, הקים משפחה וטס לחו"ל. יש בכל אלו כדי להעיד על התנהלותו באופן עצמאי, ללא צורך בעזרה בהתנהלותו היומיומית. בכל הנוגע לעזרה נוספת, לא הובאו לה ראיות, ודאי לא בהיקף העולה על עזרת בני משפחה רגילה. אף על פי כן, אני סבורה כי יש לפסוק לתובע פיצוי מסויים, לתקופת אי הכושר בה שהה מהתאונה ובמשך חודש וחצי, ובעיקר בשל היותו כבן 30 בלבד, בגין עזרה לה יזדקק בעבודות קשות, או בהתבגרותו, בסכום גלובלי של 5,000 ₪.

כאב וסבל

בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976, בהתחשב בנכותו הרפואית של התובע 10% וטיב הפגיעה שהותירה, אני פוסקת לתובעת סכום של 20,303 ₪ בראש נזק זה.

סיכום

להלן פירוט סכומי הפיצוי שנפסקו לעיל:

הפסדי שכר לעתיד והפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים 220,000 ₪

הוצאות רפואיות ונסיעות- 3,000 ₪

עזרת הזולת- 5,000 ₪

כאב וסבל- 20,303 ₪

_________

סה"כ- 248,303 ₪.

ניכויים

אין מחלוקת שמהסכום שנפסק לעיל יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי בסך של 36,003 ₪ מהפיצוי לו זכאי התובע (נספח 17 לראיות הנתבעת).
לאחר הניכוי הנ"ל, נותר לפיצוי התובע סכום של 212,300 ₪.

סוף דבר

התביעה מתקבלת כמפורט לעיל.
הנתבעת תשלם לתובע את הסכום של 212,300 ₪ כאשר לסכום זה יתווספו הסכומים הבאים:
שכ"ט עו"ד ומע"מ בשיעור כולל של 15.21%;
החזר אגרת בית משפט כפי ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

5129371

5467831הסך הכולל המפורט בסעיף 69 לעיל ישולם לתובע על ידי הנתבעת תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ב סיוון תשפ"ד, 18 יוני 2024, בהעדר הצדדים.

[icon name="icon-thumbs-up"]		[icon name="icon-money"]
שביעות רצון מלאה מובטחת!		החזר כספי מלא לתקופה של 7 ימים!

כיצד ינהג בית המשפט שעה שמומחה התובעת קובע נכות בשיעור 40%, מומחה הנתבעת – 30%, ומומחה מטעם בית המשפט 10%?

בית המשפט מנתח את תקנה 92 לתקנות הביטוח הלאומי, אשר נכנסה לתוסף בחודש 03/2022

אימתי צד צריך להגיש חוות דעת לצורך הוכחת קיומו של מפגע?

נדחתה תביעת רשלנות רפואית בעילה של השתהות קופת חולים באבחון ובטיפול בליקוי השמיעה בתינוק

מהו בסיס השכר של מהנדס, ולמה חשוב להגיש החוות דעת לעניין פוטנציאל ההשתכרות כאשר רוצים להוכיח זאת?

איך יוצרים עימנו קשר?