האם חוות דעת רפואית מטעם מומחה מטעם בית המשפט בתיק אחד, יכולה להוות נימוק להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל בתיק אחר?

בית המשפט דן בשאלה האם חוות דעת רפואית מטעם מומחה מטעם בית המשפט בתיק אחד, יכולה להוות נימוק להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל בתיק אחר?

 

 

 

בית משפט השלום בתל אביב - יפו

 

 

ת"א 55719-11-20

                                                                 

 
       

 

 

 

לפני כבוד השופט אילן צור

                           

התובע:

פלוני

 

נגד

 

הנתבעת:

שירביט חברה לביטוח בע"מ

 

החלטה

 

מונחת לפניי בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי בהתאם לסעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק") וכן, בקשה למינוי מומחה רפואי בתחום האורתופדי, על מנת שיקבע את דרגת נכותו של המבקש – הוא התובע, ביחס לתאונת דרכים שאירעה במסגרת עבודתו, מיום 18/12/17, בה קבע המל"ל כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה.  יצוין, כי ביום 19/9/16, נגרמה לתובע תאונת עבודה, בגינה הוגשה תובענה נזיקית בתיק אחר, נגד מדינת ישראל ובה מונה מומחה מטעם בית המשפט. הנתבעת – היא המשיבה, התנגדה לבקשה.

בגדרה של הבקשה טען התובע, כי החלטת המוסד לביטוח לאומי (להלן: "מל"ל") מיום 13/1/19, בה נקבעו לתובע 10% נכות לצמיתות, נגעה לשני האירועים הנזיקיים הנ"ל אשר נגרמו לתובע – כמקשה אחת. לפיכך, טען התובע, יש לאפשר לו להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל, בין היתר, נוכח חוו"ד המומחה מטעם בית המשפט - בתיק תאונת העבודה, אשר קבע כי לתובע 10% נכות צמיתה בגין ע"ש מתני, מתוכם יש לנכות 5% בגין תאונת הדרכים וזאת בסתירה לקביעת המל"ל, אשר קבע כאמור לעיל - כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בגין תאונת הדרכים.

 

הרקע לבקשה

  1. ביום 17/11/19, הגיש התובע תובענה כספית מאוחדת בת.א. 36908-11-19, שעניינה בשני אירועים נזיקיים נפרדים ומאובחנים, ובמסגרתה הגיש התובע את התובענה הן נגד מדינת ישראל והן נגד חב' הביטוח שירביט. כן צירף התובע לתובענה המאוחדת - חוו"ד רפואית מטעמו אשר נערכה ע"י פרופ' נורבאי, בה סבר המומחה מטעם התובע, כי מכלול נזקיו של התובע מצדיקים 10% נכות לצמיתות וכן הפעלתה של תקנה 15.

 

  1. ביום 23/9/20, הורתי לתובע להפריד את התובענה המאוחדת לשתי תביעות נפרדות, נוכח סדרי הדין הנוהגים בתביעות השונות, זו שעל פי פקודת הנזיקין והאחרת שעל פי חוק הפלת"ד, וכדלקמן:
  • ת.א. 36908-11-19 – (המספר המקורי) המתוקן, נותר עם תאונת העבודה (בלבד), מיום 19/9/16 (להלן – "תיק תאונת העבודה").
  • ת.א. 55719-11-20 – התיק שלפניי, שעניינו בתאונת דרכים (במסגרת העבודה), מיום 18/12/17 (להלן – "תיק תאונת הדרכים").

 

  1. ביום 23/11/20, הוגשה התביעה בתיק תאונת הדרכים, אשר נוכח קביעת המל"ל, הותווה הדיון בו לפי סעיף 6ב לחוק הפלת"ד כנכות על פי דין. יצוין, כי לכתב התביעה צורפה החלטת המל"ל מיום 13/5/19 בצירוף פרוטוקול הוועדה מיום 30/4/19 – בה נקבע כי בגין תאונת הדרכים מיום 18/12/17, לא נותרה לתובע נכות צמיתה. החלטה זו, מהווה את טבורה של המחלוקת שלפניי, כפי שיבואר בהמשך.

 

  1. ביום 7/12/20, הוגש כתב התביעה המתוקן בגין תאונת העבודה - שאירעה לתובע, בצירוף חווה"ד של פרופ' נורבאי מטעם התובע וכן חוות דעתו של ד"ר ביאליק מטעם הנתבעת. יצוין שנית, כי בהחלטת המל"ל מיום 13/1/19, נקבעו לתובע 10% נכות לצמיתות, בגין תאונת העבודה.

 

  1. ביום 8/7/21, מונה ד"ר לוינקופף כמומחה מטעם בית המשפט בתיק תאונת העבודה - אשר קבע כי התובע נותר עם 10% נכות לצמיתות בגין מגבלה בעמוד השדרה המתני, אשר את מחציתם בלבד (5%) יש לייחס לתיק תאונת העבודה ואת מחציתם האחרת (5%), יש לייחס לתיק תאונת הדרכים.

 

מכאן הבקשה.  

 

טענות הצדדים

 

תמצית בקשת התובע

  1. בגדרה של הבקשה, טען התובע, כי לאור חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט – ד"ר לוינקופף בתיק תאונת העבודה, לפיה נקבע, כי יש לייחס לתובע 5% נכות לצמיתות – ביחס לכל תאונה, ומאחר והמל"ל בבדיקתו את התובע לא הפריד בין התאונות ודן בשתיהן במאוחד – הרי שיש לאפשר לתובע להביא ראיותיו לסתור את החלטת המל"ל בתיק זה, לפיה קבע המל"ל כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה כלל – כתוצאה מתאונת הדרכים. כן טען התובע, כי בשתי התאונות התרחשה פגיעה מאותו הסוג בגופו, כפי שפורט בכתבי התביעה. לפיכך נטען, כי הוועדה הרפואית לעררים של המל"ל אשר קבעה את נכותו של התובע - התייחסה בהחלטתה, לשתי התאונות גם יחד, אשר נדונו לפניה במאוחד, ואף ייחסה לתובע את הנכות בגינן, כמכלול.

 

  1. עוד טען התובע, שלא ידע כי המל"ל יתייחס לפגיעות בשתי התאונות כמקשה אחת. ראיה לכך היא, אפוא, העובדה שלא נקבעה לתובע נכות צמיתה בגין תאונת הדרכים, דבר המלמד כי קביעת המל"ל כבר ניתנה גם ביחס לתאונת הדרכים במסגרת קביעת הנכות ביחס לשתי התאונות, כנטען וכעולה מפרוטוקול הוועדה מיום 30/4/19. כן טען התובע, כי המומחה מטעם בית המשפט אשר מונה בתיק תאונת העבודה, מתייחס אף הוא במסגרת חוות דעתו, לשתי התאונות במאוחד ואף מנכה לתובע מחצית מהנכות בתיק תאונת העבודה ומייחס אותה לתאונת הדרכים, באופן זהה לקביעת המל"ל.

 

  1. לדידו של התובע, "לא יתכן שהתובע יצא מקופח בתביעה השניה", קרי – בתיק תאונת הדרכים, שכן המל"ל קבע לתובע את הנכות (10%) בגין שתי התאונות גם יחד, כפי שעשה המומחה מטעם בית המשפט בתיק תאונת העבודה. לדידו של התובע, מצב דברים זה לאור הפסיקה והדין הנוהג, מהווה בבחינת חריג המצדיק סטייה מהכלל ולפיכך, יש להתיר לתובע להביא ראיות לסתור נוכח חוו"ד המומחה מטעם בית המשפט בתיק תאונת העבודה, אשר אימץ את החלטת המל"ל וקביעת הוועדה הרפואית לעררים, תוך התייחסות לשתי התאונות כמקשה אחת. לפיכך, התבקש בית המשפט לאמץ את קביעת המומחה בתיק תאונת העבודה ולהחילה על תיק תאונת הדרכים.    

 

תמצית תגובת הנתבעת

  1. מנגד, טענה הנתבעת בתגובתה, כי טענת התובע לפיה, בוועדה לעררים שנערכה ביום 13/1/19 נקבעה לתובע נכות בגין שתי התאונות – היא מופרכת. הדבר מקבל חיזוק, לאור העובדה לפיה, רק ביום 30/4/19 נבדק התובע לראשונה בגין תאונת הדרכים המהווה תאריך מאוחר לקביעה של ועדת העררים. לכן, לא ייתכן כי כבר ביום 13/1/19 נקבעה לו נכות גם בגין תאונת הדרכים בשעה נבדק לגביה מאוחר יותר, ביום 30/4/19. עוד טענה הנתבעת, כי בגין תאונת הדרכים, הגיש התובע תביעה נפרדת, בה נקבע כי אין לתובע בגינה נכות צמיתה, וזאת לאחר שבפני המל"ל עמד כל החומר הרפואי.

 

  • עוד הפנתה הנתבעת לדברי התובע בוועדת המל"ל בה אמר לחברי הוועדה כי "התוספת בגין תאונה זו היא כאבי צוואר" ועוד נכתב מפורשות כי לתובע נכות מתאונה קודמת מיום 29/9/16 (תאונת העבודה) בגין גב תחתון. לפיכך, טוענת הנתבעת, נעשתה הפרדה ברורה במל"ל בין שתי התאונות. כמו כן, כל המסמכים הרלבנטיים עמדו לפני המל"ל לרבות חוות הדעת של פרופ' נורבאי מטעם התובע המתייחסת לשתי תאונות שונות. לפיכך, הקביעה של המל"ל כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה, מתייחסת לתאונת הדרכים בלבד, מתוך ידיעה על קיומה של תאונת העבודה ותוך הפרדה בין השתיים.

 

  • לחיזוק טענותיה, הפנתה הנתבעת לדו"ח ועדת הערעורים של המל"ל מיום 13/1/19 - בו צויין מפורשות, בראש העמוד, כי הדו"ח מתייחס לפגיעה מתאריך: 29/9/16, קרי תאונת העבודה בלבד, אשר כאמור קדמה לתאונת הדרכים, ואין בו בדו"ח שום אזכור לתאונת הדרכים ומכל מקום, ברי כי לא התחשבה בה, במסגרת החלטתה מיום 13/1/19.

 

  • גם הטענה כי המומחה מטעם בית המשפט בתיק תאונת העבודה - ד"ר לוינקופף, התייחס לשתי התאונות כמקשה אחת – אינה נכונה. שכן, במסגרת חווה"ד של המומחה מטעם בית המשפט, נקבעה לתובע נכות בגין ע"ש מתני בלבד ולא בגין הצוואר, זאת גם כעולה מדברי התובע בוועדה מיום 30/4/19 – לפיהם ברור, כי בגין התאונה השניה מלין התובע על כאבי צוואר, כתוספת לתאונה הראשונה (תאונת העבודה) שם התלונן על כאבים בע"ש מתני שאינם קשורים לתאונת הדרכים. כך גם עולה מן השאלון עליו השיב התובע בשאלה 54 וכדלקמן: "כידוע עברתי תאונה ביום 29/6/16 ויש הליך משפטי ת.א. 36908-11-19 בתאונה הנ"ל התחילו לי כאבי צוואר חמורים מאד".

 

  1. עוד טענה הנתבעת, כי גם לדברי התובע, הרשות להביא ראיות לסתור תינתן במקרים חריגים בלבד וכי אין מדובר במקרה חריג אלא במצב דברים בו כל החומר הדרוש לרבות חוו"ד מטעם התובע - עמדו לרשות המל"ל, תוך שהוועדה היתה מודעת לקיומה של תאונת העבודה אשר קדמה בזמן לתאונת הדרכים - מושא בקשה זו, ואשר קבעה כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בגין תאונת הדרכים. העובדה כי קיימים מומחים רפואיים אחרים הסבורים אחרת משסבורה הוועדה הרפואית, אין בה די, לצורך הבאת ראיות לסתור.

 

  1. כן נטען, כי העובדה שמומחה בית המשפט, בתיק אחר, קבע קביעות שונות מוועדת המל"ל אינה נכונה ולפיכך, גם אינה מהווה עילה להבאת ראיות לסתור. אין מדובר בהחלטה של הוועדה המתייחסת לתאונות כמקשה אחת אלא בנפרד ובמאובחן ועל כן, דין הבקשה להידחות.

 

תמצית תשובת התובע

  • בתשובה לתגובה שב וטען התובע, כי אכן מדובר בשני אירועים, אולם היתה להם תרומה משותפת אשר הובילה למצבו הנוכחי של התובע וכי מדובר בשתי תאונות אשר גרמו לתובע נזק מאותו הסוג – נזק לע"ש המתני. לדידו של התובע, עיון במסמכים הרפואיים בשתי התביעות מוביל מסקנה אפשרית אחת והיא כי בשתי התאונות נגרמו לתובע נזקים מאותו הסוג – בע"ש המתני. עוד ציין התובע, כי המשרד אשר ייצג אותו לפני המל"ל – הוא בא כוחו ובמסגרת הייצוג יוצג התובע ביחס לשתי התאונות. עוד טען התובע, כי לא ניתן להגיש למל"ל תביעות נפרדות אלא תביעה אחת בה ניתן להפריד בין התאונות וכך עשה התובע. עוד נטען, כי לתובע לא היה מושג כי המל"ל יחליט לאחד את הנכויות ולהתייחס אליהן כמקשה אחת וכי בוועדה מיום 30/4/19 – ביחס לתאונת הדרכים, נקבע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה משום שכבר בוועדה הקודמת נפסקו לתובע בגין מגבלותיו 10% נכות לצמיתות. העובדה שבית המשפט הורה על פיצול התובענות בשל הוראות הדין החל – אינו דבר האמור לפגוע בתובע. התייחסות המומחה מטעם בית המשפט – ד"ר לוינקופף היא לשתי התאונות גם יחד, תוך שהוא קובע את דרגת נכותו של התובע בגין ע"ש מתני בשיעור של 10% ותוך שהוא מיחס מחצית מנכות זו לתאונת הדרכים שבתיק זה. כתוצאה, מתייחס המומחה מטעם בית המשפט באופן זהה הן לסעיף הליקוי והן לתאונה השניה, בדומה לקביעת ועדת העררים מיום 13/1/19. כן נטען, כי מומחה ביתה משפט משמש זרועו הארוכה של בית המשפט והנתבעת אף לא הצביעה על שום טעות בחוות דעתו ואף לא בקשה לזמן אותו לחקירה. לפיכך, גרס התובע – יש לקבל את הבקשה.

 

דיון והכרעה

  1. בפתח הדברים אציין, כי הגם שעיינתי בכובד ראש בכל טענות הצדדים אשר הובאו לפניי, אין בדעתי להידרש לכל הטענות - אלא רק לאלו הרלוונטיות לצורך החלטתי.

 

  1. מעיון בבקשה עולה כי הלכה למעשה, מבקש התובע להיתלות בחוו"ד מומחה מטעם בית המשפט בתיק אחר עם בעלי דין אחרים, שעניינו בתאונת עבודה שם הגישו הצדדים חוות דעת מטעמם ובית המשפט מינה מומחה מטעמו – ד"ר לוינקופף. בקליפת אגוז טוען התובע, כי מחמת שבתיק אחר עם צדדים אחרים, קבע מומחה מטעם בית המשפט קביעה מסוימת, הרי שיש בכך משום נימוק חריג אותו יש להחיל בתיק זה על החלטת המל"ל, כמצדיק הבאת ראיות לסתור.

בכל הכבוד, אינני מקבל טענה זו ואף לא את יתר טענות התובע העובדתיות והמשפטיות.

במובן זה - דין הבקשה להידחות, כפי שאבאר בהמשך.

 

  1. המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית בהיבט החקיקתי הוא ס' 6 ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, המורה כדלקמן:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו."

 

בהיבט הפסיקתי נקבע ברע"א 28574-02-18 י. א נ' מנורה חברה לבטוח בע"מ (לא פורסם, ניתן ביום 21.3.18) שם נפסק כדלקמן:

"...הבאת ראיות לסתור מיועדת כאמור למקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, ואינה מסלול עוקף של ערכאת ערעור על קביעת הוועדה הרפואית והמקצועית של המל"ל... אנו נדרשים, אפוא, לשניים – האחד, העדר הבאת עובדות רלבנטיות לפני הועדה או שינוי מצב מהותי מעת ביצוע בדיקתה והשני, היותן של עובדות אלו מהותיות באופן שבהכרח היו מביאות לתוצאה שונה..."

 

כך נקבע בע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה עבדול אחמד, מה(4) 077 (ניתן ביום 24.7.91):

"... יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד... אך מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן יותר הדבר. כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול. כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי גוף יודע, עד כמה מקובלת ונפוצה המחלוקת בין מומחים רפואיים, ועד כמה אין קושי למצוא חוות-דעת שתהיה שונה ממסקנות הוועדה הרפואית. אם בכל מקרה של קביעה שונה על-ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הוועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור - כל מטרת חקיקתו של סעיף 6ב לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לעניין נכותו של הנפגע הייתה נמצאת מסוכלת. אכן, פסיקתו העקבית של בית-משפט זה היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על-פי הסיפא של סעיף 6ב ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד".

 

וכך גרס כבוד השופט אליעזר ריבלין בספרו תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה רביעית), בעמוד 774:

"ההיתר להבאת ראיות לסתור את קביעת דרגת הנכות שעל פי דין מיועד למקרים מיוחדים וחריגים. בפסקי הדין אשר נתנו בבר"ע 634/85 עודה נ' "רותם" חברה לביטוח בע"מ ובר"ע 721/85 "סלע" חברה לביטוח בע"מ נ' פתייה, הציב בית המשפט העליון לראשונה אמות מידה למתן ההיתר להביא ראיות לסתור. נפסק כי יינתן היתר רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן; בית המשפט הצביע בקווים כלליים על שני סוגי טעמים, העשויים להצדיק מתן היתר כזה: א) טעמים משפטיים, כגון כאשר ההליך, בו נקבעה הנכות שעל פי דין אחר, היה נגוע בפגם מהותי דוגמת תרמית או בטלות מדעיקרא; ב) טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים."

 

  1. מן הכלל אל הפרט: לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לה, אני מוצא כי כל החומר הרפואי ביחס למצבו הרפואי של התובע, עמד לנגד עיני כל הוועדות הרפואיות מטעם המל"ל ואין עובדה אשר נעלמה מעיני הוועדות האמורות. זאת אף זאת, הוועדות הרפואיות מטעם המל"ל התייחסו במסקנותיהן באופן נפרד ומאובחן לתאונות השונות, וגם בעניין זה אני מקבל את טענות הנתבעת.

 

  1. מעיון בדו"ח הוועדה הרפואית לעררים מיום 13/1/19, עולה כי הוועדה דנה אך ורק בתאונת העבודה מיום 29/9/16 - וקבעה לתובע 10% נכות צמיתה בגין ע"ש מתני בלבד. הא ותו לא. בעניין זה ראוי להזכיר את טענת הנתבעת, כי טענת התובע לפיה ועדת העררים פסקה לתובע נכות צמיתה בגין שני האירועים הנזיקיים, גובלת באבסורד, מחמת שהמל"ל דן בשלב מאוחר יותר - בתאריך 30/4/19 בתאונת הדרכים מיום 18/12/17, כעולה מדוח הוועדה הרפואית וכפי שהתובע ציין בעצמו וצוטט בדוח הועדה מיום 30/4/19, כי מדובר בתוספת לתאונה הקודמת ובלשונו: "התוספת היא כאבי הצוואר" (ראו: עמ' 2 לדוח הוועדה הרפואית מיום 30/4/19 תחת הכותרת – דברי התובע). גם מהחלטת הוועדה מיום 30/4/19 עולה כי כל התייחסותה נוגעת אך ורק לצוואר של התובע (שם. בעמ' 4). דבר זה עולה, גם מתשובתו של התובע לשאלון בשאלה 54, כפי שהדברים הובאו בתגובת הנתבעת ואינני מוצא להכביר מילים באשר לטענה זו, שאיננה נכונה במישור העובדתי ואין לה השלכה במישור המשפטי.  הטענה כי התובע יוצג ע"י אותה עו"ד לפני המל"ל ביחס לשתי התאונות – אינה מעלה ואינה מורידה.
  2. מעיון בהחלטת הועדה הרפואית של המל"ל מיום 30/4/19 עולה, כי הוועדה הרפואית דנה בפגיעה של התובע בצוואר בלבד, כתוספת לנכות אשר נקבעה לו בגין תאונת העבודה הקודמת בה נפסקו לו 10% נכות לצמיתות - בגין מגבלה בע"ש המתני, בוועדת העררים מיום 13/1/19.

 

  1. כאן המקום לציין, כי העובדה שמומחה רפואי, גם אם מונה ע"י בית המשפט, קבע קביעות כאלה או אחרות ביחס לתובע - בתיק מסוים עם צדדים מסוימים, אין בה כדי לשמש נימוק להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל בתיק אחר, עם צדדים אחרים – רק משום שמדובר באותו תובע. לכך יש להוסיף, כי המומחה מטעם בית המשפט - ד"ר לוינקופף, קבע את קביעותיו אך ורק ביחס לנכות בגין המגבלה בע"ש המתני, בעוד שהתאונה בתובענה זו שעניינה בתאונת הדרכים, נוגעת לפגיעה בע"ש הצווארי כפי שנקבע ע"י המל"ל, מפיו של התובע. אין זה חדש כי מומחים רפואיים שונים עשויים לראות פגיעות דומות באור שונה ואין תימה כי כך ראה את הדברים ד"ר לוינקופף. דומה, כי פתיחת פתח זה להבאת ראיות לסתור, נוכח חוות דעת שונה וחיצונית לתובענה שלפניי – סופו מי ישורנו.

 

כאן המקום לציין, את דברי כב' השופטת שרה דותן בבר"ע (ת"א) 1995/05 ראובן יהודה נ' הדר בע"מ חברה לבטוח (לא פורסם, ניתן ביום 1.3.06), בעניין התערבות בית משפט בהחלטות והערכות רפואיות:

"סעיף 6 ב' תוקן לאחר שבתי המשפט צברו ניסיון ביישומו של חוק הפלת"ד ועל מנת לייעל את הדיון בו. המחוקק היה מודע לשוני בסדרי הדין והראיות בהליך להוכחת נושא שברפואה על פי פקודת הראיות ותקנות סדר הדין האזרחי, לבין קביעת דרגת נכות על פי דין אחר. אולם, למרות ההבדלים בחר בייעול ההליך ופישוט ההליכים. התרת הרסן באופן שיאפשר לבית המשפט הדן בתביעה על פי חוק הפלת"ד לבקר את החלטות הועדות הרפואיות תוך השוואת חוות הדעת, שקילת הראיות שהיו בפני הועדה והערכת אופיין המשכנע של ראיות אלה או אחרות מחטיאה את מטרת החוק."

 

  1. זאת אף זאת, מדברי הפסיקה כפי שהובאו לעיל בע"א 5779/90, עולה כי אף כאשר מובאת חוות דעת על ידי מומחה רפואי הסותרת את קביעת הוועדה הרפואית, אין די בכך כדי להתיר הבאת ראיות לסתירת קביעת הנכות על ידי המל"ל, זאת מאחר וניתן לעשות זאת בנקל, ו"פריצת סכר" זה, יכולה להוביל למצב בו מטרת ס' 6ב לחוק תתרוקן מתוכן, שכן יהיה ניתן לסתור את קביעת וועדת המל"ל חדשות לבקרים. מכאן ניתן להקיש, כי אם אין די בכך שמומחה רפואי חולק על מסקנות הוועדה הרפואית - כדי להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה, מקל וחומר אתה למד כי אין לדרוש מבית המשפט לבקר את מסקנות הוועדה הרפואית, בעניין שבמומחיותה של הוועדה.

 

  1. במקרה דנן, אין מדובר בשינוי במצבו הרפואי של התובע או במצב בו הוועדה קבעה את מסקנותיה על יסוד חומר רפואי חסר אשר יש בכוחו של המידע החסר לשנות את קביעתה. מדובר במקרה בו לאור כל ממצאי הוועדה - המבוססים על כל החומר הרפואי הנדרש ותוצאות בדיקות רלוונטיות, נקבעה נכות התובע הן ביחס לתאונת העבודה המוקדמת בזמן, והן ביחס לתאונת הדרכים המאוחרת בזמן - בנפרד ובמאובחן. עיון בפרוטוקולים של הוועדות השונות ובכל המסמכים בתיק, מלמד על כך, כי הוועדות הרפואיות מטעם המל"ל, נתנו דעתן והיו מודעות לקיומן של שתי תאונות ואף התייחסו לכך, בעת בה דנו בעניינו של התובע.

 

  1. בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם, מצאתי לציין כי למרות שהתובע הסתמך בבקשתו על מסמכים שונים לרבות החלטות המל"ל – לא מצאתי ולו מסמך אחד אשר נטען כי צורף לבקשה, למעט חוות דעתו של ד"ר לוינקופף בתיק תאונת העבודה, שכאמור לא מצאתי לקבלה כנימוק לצורך התרת הבאת ראיות לסתור את קביעות המל"ל. עוד מצאתי בקציר האומר להדגיש, כי ראוי היה שלא לטעון טענות עובדתיות (או משפטיות), שאינן עולות בקנה אחד עם המסמכים אליהם הופנה בית המשפט ע"י התובע (ושלא צורפו כאמור).

 

סוף דבר

  1. מן המקובץ לעיל, הגעתי לכלל מסקנה - כי דין הבקשה להידחות ולפיכך, אני מורה על דחייתה.

 

התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של – 1,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסיקם ועד למועד התשלום המלא בפועל.

 

  1. נוכח האמור, אני מורה על הגשת תחשיבי נזק כדלקמן:

 

התובע - יגיש תחשיב נזק עד ליום 31/1/23.

הנתבעת - עד ליום 15/3/23.

 

נקבע  לתזכורת פנימית ביום 16/3/23.

 

   המזכירות תמציא לצדדים את החלטתי.

 

ניתנה היום, י"ט כסלו תשפ"ג, 13 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.

    

                                                                                                 

 

האם כיסוי ביטוחי הקיים במסגרת פוליסה תקנית לביטוח רכב, חל גם על בעל הפוליסה ששמו נקוב בתעודת הביטוח או רק על הנהג ששמו נקוב בה?

בית המשפט דן בשאלה האם כיסוי ביטוחי הקיים במסגרת פוליסה תקנית לביטוח רכב, חל גם על בעל הפוליסה ששמו נקוב בתעודת הביטוח או רק על הנהג ששמו נקוב בה?

 

 

 

בבית המשפט העליון

 

רע"א  5875/22

 

לפני:  

כבוד השופט י' עמית

 

המבקש:

פלוני

                                          

 

נ  ג  ד

                                                                                                    

המשיבים:

1. הכשרה חברה לביטוח בע"מ

 

2. קרנית -קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

 

3. פלוני

 

4. המוסד לביטוח לאומי

                                          

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים צ' ויצמן, ח' קיציס ו-ר' חיימוביץ) מיום 29.06.2022 בת"א 30218-10-21

                                          

תאריך הישיבה:

י"ח בכסלו התשפ"ג

(12.12.2022)

 

 

החלטה

 

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים צ' ויצמן, ח' קיציס ו-ר' חיימוביץ) בע"א 30218-10-21 מיום 29.6.2022, במסגרתו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת צ' גרדשטיין פפקין) בת"א 39653-05-14 מיום 6.7.2021, שדחה הודעת צד שלישי ששלח המבקש למשיבה 1 (להלן: הכשרה).  

 

  1. המבקש, שבבעלותו צי של כ-30 מוניות, נהג באחת מהן ביום 17.5.2012 ופגע במשיבה 3 (להלן: המשיבה) כהולכת רגל. בגין הנזקים שנגרמו למשיבה, היא והמשיבה 4 (להלן: המל"ל) הגישו לבית משפט השלום תביעה לפיצוי ולשיפוי כנגד המשיבה 2 (להלן: קרנית) והמבקש.

 

           לנוכח האמור, שלח המבקש הודעת צד שלישי כנגד הכשרה. המבקש טען כי על פי פוליסת "נהג נקוב בשם", שהייתה בתוקף ביחס למונית שבה נהג בעת קרות התאונה, קיים עבורו כיסוי ביטוחי בהכשרה. המבקש הבהיר כי ביחס למוניות שבהן משתמשים יותר משני נהגים הוא רכש פוליסת "כל נהג" המפורטת בסעיף 7(א) לפוליסת ביטוח רכב חובה שבתוספת הראשונה להוראות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאי חוזה לביטוח חובה של רכב מנועי), התש"ע-2010 (להלן: הפוליסה התקנית ו-הוראות הפיקוח, בהתאמה). לעומת זאת, ביחס למוניות שבהן משתמש רק נהג אחד, המבקש רכש ביטוח "נהג נקוב שם" לפי ההסדר שחל בסעיף 7(ב) לפוליסה התקנית, הרלוונטי אך למוניות ולאופנועים, והפרמיה המשולמת בגינו נמוכה מזו המשולמת בפוליסת "כל נהג". לשיטתו, על אף שבתעודת הביטוח צוין שם של נהג מונית אחר תחת רובריקת ה"נהג", הואיל ושמו נקוב בתעודת הביטוח כ"בעל הפוליסה", הכיסוי הביטוחי חל גם עליו בעת שנהג במונית. עוד טען כי יש לפרש את סעיף 7(ב) נגד המבטח. לחילופין, טען כי לפי רע"א 9849/17 פיקאלי נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (4.6.2019) (להלן: הלכת פיקאלי), יש להורות על שיפוי יחסי.

 

  1. בית משפט השלום דחה את טענות המבקש. נקבע, בין היתר, כי אין לקבל את פרשנות המבקש, שכן זו מנוגדת ללשון סעיפים 7(ב) ו-7(ג) לפוליסה התקנית, המוציאה את סעיף 7(א) מפורשות מהכיסוי הביטוחי; כי שם הנהג הנקוב צוין בתעודת הביטוח בהדגשה ובאותיות גדולות, ואין חולק כי שמו של המבקש אינו מופיע תחת רובריקה זו; כי המבקש הינו בעל צי מוניות עוד משנת 1993, והחליף בשנת התאונה את שם הנהג הנקוב שלוש פעמים; כי פרשנות המבקש תוביל למצב שבו כל מי ששמו נקוב בפוליסה יטען כי הינו בעל כיסוי ביטוחי, כך גם חברות שהינן בעלות הפוליסה או סוכן הביטוח הרשום במסגרתה. אף טענתו החלופית של המבקש נדחתה, ונקבע כי אין תחולה להלכת פיקאלי בתביעות לנזקי גוף לפי חוק הפלת"ד, דבר העולה בקנה אחד עם תכלית החוק; וכי אף אם נניח שהלכת פיקאלי אכן חלה במקרה הנדון, לפי דעת הרוב בפסק הדין, התנהלות מתמשכת של המבוטח מהווה "כוונת מרמה" השוללת את הכיסוי הביטוחי, ובענייננו הובהר על ידי המבקש כי הוא פועל כך כדבר שבשגרה.

 

           למען שלמות התמונה, יצוין כי במישור הנזק קבע בית משפט השלום כי נכותה הרפואית של המשיבה כתוצאה מהתאונה עומדת על 23.29% בתחום האורתופדי ותחום העיניים, ונכותה התפקודית עומדת על 45%; כי נזקי המשיבה מוערכים בסך של 234,760 ₪; וכי באשר לניכויי המל"ל, הפער בין תביעת המשיבה לניכויים נמוכים מ-25% ועל כן יש לפצותה ב-25% מהנזק בהתאם לסעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. בשורה התחתונה, נקבע כי קרנית תשלם למשיבה סך של 58,690 ₪ ולמל"ל 176,070 ₪, והמבקש ישפה את קרנית במלוא הסכומים, בצירוף הוצאות משפט.

 

  1. המבקש מיאן להשלים עם פסק הדין וערער לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור מכוח סעיף 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות). בפסק הדין נקבע כי מסעיף 7 עולה שככלל, הכיסוי הביטוחי אכן יחול על בעל הפוליסה (לפי סעיף קטן (א)), אלא במקרים שבהם מדובר במונית או באופנוע, ואז יכוסה רק מי ששמו נקוב בתעודת הביטוח (לפי סעיפים (ב) ו-(ג)); כי במקרה דנן בתעודת הביטוח צוין כ"נהג נקוב שם" אך ורק פלוני, ולא המבקש; כי המבקש לא הביא ראיות המעידות על כוונה אחרת של הצדדים עת שנרכשה הפוליסה (כדוגמת עדותו של סוכן הביטוח שערך אותה); כי העובדה שבבעלות המבקש מספר רב של מוניות ולהן פוליסות שונות, והעובדה שבשנת התאונה החליף את שם הנהג במונית המדוברת מספר פעמים, מלמדות כי המבקש היה מודע להגבלה הביטוחית של הפוליסה ושזו חלה רק על הנהג הנקוב. בית המשפט המחוזי אף דחה את טענות המבקש באשר לשיעור הנזק שנקבע על ידי בית משפט השלום.

 

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

 

טענות הצדדים

 

  1. בפתח הבקשה הבהיר המבקש כי זו נוגעת אך לכיסוי הביטוחי, וטען כי מקום ששמו נקוב בתעודת הביטוח כבעל הפוליסה, הכיסוי הביטוחי חל עליו עת שנהג במונית והתרחשה התאונה. לטענת המבקש, מדובר בשאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, וישנם מספר טעמים המצדיקים את הפרשנות המוצעת על ידו. בין היתר, טען כי לשון סעיף 7(ב) לפוליסה התקנית אינה קובעת שהפוליסה מכסה רק את מי ששמו נקוב כנהג, אלא את "מי ששמו נקוב בתעודת הביטוח", ועל כן היא מבטחת גם אותו כבעל הפוליסה; כי סעיף 7(ב) לא שולל את הכיסוי הביטוחי בסעיף 7(א) אלא אך מצמצם אותו, כך שהביטוח חל רק על נהג שקיבל היתר ושמו נקוב בתעודה, ולא על כל אדם המקבל היתר לנהוג מבעל הפוליסה; כי למבקש כיסוי ביטוחי כנותן ההיתר לנהג ששמו נקוב בתעודה, ועל כן, קל וחומר שהביטוח חל עליו כנהג במונית שבבעלותו; כי עיקר השימוש במונית נעשה על ידי הנהג הנקוב, והמבקש לעיתים רחוקות משנע את המוניות מרחק קצר, דבר התואם את רציונל הפרמיה הנמוכה המשולמת על ידו; כי הכשרה לא הפריכה את הפרשנות המוצעת על ידי המבקש, וכי טענתה שרק פלוני מכוסה בביטוח שכן שמו נקוב ברובריקת "נהג נקוב בשם", אינה עולה בקנה אחד עם הציפיה המתחייבת מפעילותו העסקית. עוד נטען כי הן לפי ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש פ"ד סב(2) 573 (2007) (להלן: עניין דולב), והן לפי הוראות הפוליסה התקנית, ככל שמדובר בביטוח חסר, על חברת הביטוח חלה חובה להבליט הבלטת-יתר את היעדר הכיסוי, ובתעודת הביטוח של הכשרה הנהג הנקוב בשם צוין באותיות קטנות שאינן שוללות את הכיסוי הביטוחי. לבסוף, נטען כי הכשרה מבטחת את המבקש מזה שנים רבות, והיה עליה לדעת כי היא מבטחת שני נהגים – הנהג הנקוב בפוליסה, והמבקש כבעל הפוליסה, שכאמור, משנע לעיתים את המוניות ממקום למקום.

 

  1. בתגובתה טענה הכשרה, בין היתר, כי מדובר בבקשה בגלגול שלישי שאינה עומדת באמות המידה לקבלתה, שכן אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית ואין צורך לקבלה כדי למנוע עיוות דין; כי טענות המבקש באשר לאי הבנת מהות הפוליסה או היעדר תיאום ציפיות מול סוכן הכשרה, לא הועלו בהליך העיקרי ומהוות הרחבת חזית אסורה, וכך גם באשר לטענות הנוגעות ללשון הפוליסה התקנית ולשון תעודת הביטוח (סעיפים 23-4 לבקשה); כי המבקש, כבעלים של 30 מוניות, בחר לרכוש פוליסת "נהג נקוב בשם" מטעמים כלכליים גרידא, ונטל על עצמו סיכון עת שנהג ברכב ללא ביטוח; כי תנאי הפוליסה עולים בקנה אחד עם הוראות הפוליסה התקנית המובאות כלשונן בגב תעודת הביטוח; וכי בעל הפוליסה נקוב בתעודת הביטוח אך כבעלים "הקנייני" של הפוליסה, אשר יכול לערוך בה שינויים או לבטלה.

 

           קרנית בתגובתה הצטרפה לטענות הכשרה, ואף הוסיפה כי לפי דברי ההסבר להוראות הפיקוח, ניתן להגביל את הנהיגה ברכב רק לאדם ששמו נקוב בתעודת הביטוח בהקשר זה, קרי נקיבת שמו כנהג; כי מדובר בפרשנות של הוראת חוק, ולא חוזה בין הצדדים, ועל כן לא ניתן לפרשה באופן שונה מזה שפורש עד כה. עוד נטען כי חלה חובה מוגברת על נהגים מקצועיים, כדוגמת המבקש, לבדוק אקטיבית את הכיסוי הביטוחי לנהיגתם; וכי קבלת עמדת המבקש משמעה ביטול נפקות ההבחנה בין שני סוגי הפוליסות.

 

           ביום 12.12.2022 התקיים בפני דיון בבקשה, שבמהלכו התחדדו טענות הצדדים. המבקש עמד על טענתו ולפיה הכיסוי הביטוחי לפי סעיף 7(ב) יחול רק על נהיגתו של אדם שגם קיבל היתר לנהוג במונית, וגם מי ששמו נקוב בתעודת הביטוח. קרי, לשיטתו, סעיף 7(ב) אך מצמצם את סעיף 7(א), ולא שולל אותו. הכשרה בתגובה עמדה על טענתה בדבר בעלותו הקניינית של בעל הפוליסה ואפשרותו לשנותה ולבטלה לנוכח כך, וכן על השלכות הרוחב ככל שתתקבל עמדת המבקש.

 

דיון והכרעה

 

  1. לאחר עיון בבקשה ובתגובות לה, ובפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, ולאחר שמיעת טענות הצדדים בעל פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

 

  1. השאלה העומדת לפנינו היא האם הכיסוי הביטוחי הקיים במסגרת סעיף 7(ב) לפוליסה התקנית, חל גם על בעל הפוליסה ששמו נקוב בתעודת הביטוח או רק על הנהג ששמו נקוב בה.

 

  1. נשים נגד עינינו את הוראות סעיף 7 לפוליסה התקנית, המגדיר מי הם בני האדם הרשאים לנהוג ברכב תחת הכיסוי הביטוחי:

 

  1. בני האדם הרשאים לנהוג ברכב

(א) רק בעל הפוליסה, בעל הרכב, המחזיק ברכב כדין וכל המשתמש ברכב בהיתר מאת מי מהם רשאים לנהוג ברכב.

 

(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), נקבע בתעודת ביטוח שהוצאה לאופנוע או לרכב המסווג "מונית" ברישיון הרכב, כי חבות המבטח תכסה נהיגה ברכב רק בידי מי ששמו נקוב בתעודת הביטוח, רשאי לנהוג ברכב רק מי ששמו נקוב בתעודת הביטוח כאמור. (ג) נהג ברכב מי שאינו רשאי לנהוג בו לפי הוראות סעיף זה, פטור המבטח מחובתו לפי פוליסה זו (ההדגשות הוספו – י"ע).         

          

           קרי, סעיף קטן (א) מגדיר פוליסת "כל נהג" הקובעת כי ככלל, הכיסוי הביטוחי יחול על כל אחד מהשלושה המצוינים בו – בעל הפוליסה, בעל הרכב והמחזיק ברכב כדין, וכן על נהג המשתמש ברכב שקיבל היתר לנהוג בו על ידי מי מהשלושה. לעומת זאת, בסעיף קטן (ב) נקבע כי בכלי רכב מסוג אופנוע או מונית, הכיסוי הביטוחי יחול אך על מי ששמו נקוב בתעודת הביטוח. פוליסה זו – "נהג נקוב בשם" – הינה פוליסה מוזלת מפוליסת "כל נהג", והיא מוגבלת כאמור לכלי רכב מסוימים.

 

           כאמור, לשיטת המבקש, הואיל ולשון סעיף קטן (ב) נוקטת במילים מי ששמו נקוב בתעודת הביטוח ואינה מציינת מפורשות את המילה נהג, יש לפרשו כך שהכיסוי הביטוחי חל גם על בעל הפוליסה, ששמו נקוב בחלק אחר בתעודה.

 

           אלא שפרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק ותכליתו.

 

  1. אכן, לשון הסעיף אינה נוקטת במילה נהג ששמו נקוב בתעודת הביטוח. ברם, הסעיף מוציא מפורשות את סעיף קטן (א) מהכיסוי הביטוחי הניתן במסגרת פוליסת "נהג נקוב בשם", ובתוך כך את בעל הפוליסה, בעל הרכב, המחזיק ברכב כדין, ומקבל ההיתר (אלא אם הם עצמם נקובים ברובריקת שם הנהג). האדם היחיד הרשאי לנהוג ברכב על פי סעיף קטן (ב) הוא מי ששמו נקוב בתעודת הביטוח תחת הרובריקה של "שם הנהג הנקוב" במסגרת החלק הקובע מי הם בני אדם הרשאים לנהוג ברכב. כך, מתעודת הביטוח של המבקש אשר צורפה לבקשה, עולה באופן ברור ובכתב מוגדל כי ברובריקת "הנהג הנקוב בשם" המגדירה מי רשאי לנהוג ברכב במסגרת פוליסה זו, צוין שם אחד בלבד – פלוני, ולא המבקש (ראו והשוו להחלטתי ברע"א 9259/20 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול") פסקה 7 (18.3.2018)).

 

           אף קריאה רחבה של לשון הוראות הפיקוח מובילה למסקנה דלעיל. סעיף 1 לפוליסה התקנית מגדיר מיהו בעל הפוליסה – "מי שהתקשר עם המבטח בפוליסה זו ושמו נקוב בתעודת הביטוח כבעל הפוליסה". מלשון הסעיף עולה כי נקיבת שמו של בעל הפוליסה בתעודת הביטוח היא לצרכי הגדרתו כבעלים של הפוליסה, שבאפשרותו לבטלה או לערוך בה שינויים (כפי שהמבקש בענייננו החליף את שם הנהג הנקוב מספר פעמים). קרי, שמו של בעל הפוליסה אינו רשום בהקשר של בני האדם הרשאים לנהוג ברכב, אלא כמי שהתקשר עם החברה המבטחת. הגדרה זו עולה בקנה אחד גם עם המבנה הוויזואלי של תעודת הביטוח, אשר בחלקה הראשון מצוינים פרטי בעל הפוליסה וסוג הרכב המבוטח, ובחלקה השני פרטים אודות הנהג בפועל, ובתוך כך מי הם בני האדם הרשאים לנהוג ברכב ומהו השימוש המותר בו.

 

           למעלה מכך, חיזוק נוסף למסקנה זו מצוי בטופס ב' בתוספת הראשונה להוראות הפיקוח העוסק בפוליסה לביטוח סחר – רכב חובה (להלן: פוליסת סחר). סעיף 1 לפוליסת הסחר מגדיר מיהו הנהג הנקוב – "מי ששמו או שמם נקוב בתעודת ביטוח שהוצאה לפוליסה זו". כפי שניתן להיווכח, האופן שבו מוגדר הנהג הנקוב בסעיף 1 לפוליסת הסחר כמעט וזהה לנוסחו של סעיף 7(ב) לפוליסה התקנית, כך ששניהם אינם מציינים מפורשות את המילה הנהג ששמו נקוב בתעודת הביטוח, אך ברי כי מדובר בכיסוי ביטוחי לנהג הנקוב בשם, ולא לבעל הפוליסה ששמו נקוב בתעודת הביטוח. כמו כן, מסעיף 6 לפוליסת הסחר המגדיר מי הם בני האדם הרשאים לנהוג ברכב – "רק בעל הפוליסה והנהג הנקוב רשאים לנהוג ברכב, בכפוף להוראות סעיף 7(א)(2)", נמצאנו למדים כי מקום שבו רצה המחוקק להחיל את הכיסוי הביטוחי הן על בעל הפוליסה והן על הנהג הנקוב בשם, הוא ציין זאת מפורשות. זאת, לעומת המקרה דנן, שבו המחוקק החריג את בעל הפוליסה (וכן את בעל הרכב, המחזיק ברכב כדין, ומקבל ההיתר) מהכיסוי הביטוחי שחל במסגרת סעיף 7(ב), ככל שהם אינם נקובים ברובריקת הנהג.

 

           כך גם עולה מדברי ההסבר להוראות הפיקוח, שם צוין כי בכל הנוגע לפוליסה לביטוח מונית או רכב דו-גלגלי, "ניתן יהיה להגביל את הנהיגה ברכב רק למי ששמו נקוב בתעודת הביטוח בהקשר זה". קרי, הפוליסה תחול רק ביחס למי ששמו נקוב בהקשר בני האדם הרשאים לנהוג, ולא ביחס למי ששמו נקוב בתעודת הביטוח ככלל. טעם נוסף המצדיק פרשנות זו נוגע לתכליתו של הסעיף, ולרציונל העומד מאחוריי קביעת פרמיה נמוכה מזו המשולמת בביטוח "כל נהג" על פי סעיף קטן (א). כאמור, וכפי שעולה מתגובת הכשרה, הפרמיה המשולמת בגין פוליסת נהג נקוב בשם נמוכה בכ-20% מהפרמיה עבור פוליסת "כל נהג". אפשרות מוזלת זו, משקפת סיכון ריאלי של שימוש ברכב על ידי נהג אחד ולא על ידי כמה נהגים. זאת, שכן ניתן להניח שנהג אחד, שוהה זמן מועט יותר על הכביש וחשוף לפחות סיכונים אשר ידרשו את הפעלת הכיסוי הביטוחי.

 

  1. למעלה מן הצורך, אעיר כי לא מצאתי ממש אף ביתר טענותיו של המבקש.

 

           כפי שהובהר זה מכבר, "מוצדקת הטלת החובה האקטיבית על נהגי מונית מקצועיים, המסיעים נוסעים במסגרת עיסוקם, שלא לעצום עיניהם בשאלות חשובות כמו ביטוח חובה ולהקפיד על כיסוי ביטוחי מתאים" (רע"א 8833/09 חן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פסקה 6 (27.12.2010)).

 

           בענייננו, המבקש העיד בעצמו כי החל משנת 1993 בבעלותו צי מוניות, ומזה שנים רבות הוא מבטח אותן בהכשרה. חלק ממוניותיו מבוטחות בפוליסת "כל נהג" וחלקן האחר בפוליסת "נהג נקוב בשם", בהתאם לצרכיו ולשימוש הנעשה במונית. באשר לזו האחרונה, המבקש אף מבצע חילופי נהגים ככל שהדבר נדרש, בכדי לוודא שהכיסוי הביטוחי יחול ביחס לנהג הנקוב בפוליסה. אין מדובר בבעל פוליסה אשר ניסיונו בתחום מועט, וסביר כי לא יהא מודע להבחנות השונות בה. אלא, ניכר כי המבקש, אשר עוסק בתחום שנים רבות וזהו מקור פרנסתו, הכיר את הוראות הפוליסה והתנאים המגבילים שבמסגרתה, שכן ידע להתאים את סוג הפוליסה ואת הנהגים המבוטחים תחתיה בהתאם לצרכיו. משאלו הם פני הדברים, חזקה על המבקש כי ידע שככל שברצונו לבטח את נהיגתו של נהג נוסף, יהא אותו נהג אשר יהא – נהג מונית נוסף, בעל הפוליסה, בעל הרכב וכן הלאה – עליו להרחיב את הכיסוי הביטוחי. במקרה דנן, המבקש לא עשה כן, ונראה כי לנוכח היתרונות הכלכליים הגלומים בשימוש בפוליסת "נהג נקוב שם" המבקש לקח על עצמו סיכון, שאכן התממש.

 

           משאלו הם פני הדברים, לא מצאתי הצדקה להתערבות בפסק דינו של בית משפט קמא.

 

  1. סוף דבר – הבקשה נדחית.

          

           בהינתן סכום הנזק שעל המבקש לשאת בו, לא ייעשה צו להוצאות.

 

            

           ניתנה היום, ‏כ"ח בכסלו התשפ"ג (‏22.12.2022).

 

האם מקום בו נפגע תובע כתוצאה מנהיגה ברכב שאינו מבוטח, אך השתמש בו בהיתר מן הבעלים או המחזיק, כשהוא אינו יודע שאין ביטוח – זכאי הוא לפיצויים מקרנית בהתאם לסעיף 7א. בחוק הפלת"ד?

בית המשפט המחוזי דן בערעור בו נדונה השאלה - האם מקום בו נפגע תובע כתוצאה מנהיגה ברכב שאינו מבוטח, אך השתמש בו בהיתר מן הבעלים או המחזיק, כשהוא אינו יודע שאין ביטוח – זכאי הוא לפיצויים מקרנית בהתאם לסעיף 7א. בחוק הפלת"ד?

 

 

 

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד

 

 

ע"א 27390-03-22 פלוני נ' ___ ואח'

 

                                                                  

 

 

לפני

כבוד השופטת מיכל נד"ב, אב"ד

כבוד השופט יחזקאל קינר

כבוד השופטת חנה קיציס

 

 

המערער

 

פלוני

 

נגד

 

המשיבים

1. ___

2. ____

3. קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים

4. פלוני

 

 

 

 
     

 

פסק דין

 
  1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט הבכיר ד' שוהם) מיום 11.1.2022 בת"א 68086-01-17. בפסק הדין נקבע כי סעיף 7א. בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 אינו חל בעניינו של המערער, ועל כן נדחתה תביעתו נגד שלושת הנתבעים, המשיבים בערעור.
  2. המערער, יליד שנת 1990, נפגע פגיעות גוף בתאונת דרכים ביום 24.11.2012.  בעת התאונה רכב המערער על קטנוע שנטל ברשות מחברו יבגני, המשיב 2 (להלן: "החבר"). הקטנוע היה שייך למעבידו של החבר, המשיב 1, בעל חברת שליחויות (להלן: "המעביד") שנתן לחבר רשות להשתמש בו גם מחוץ לשעות העבודה. המעביד לא ביטח את הקטנוע בביטוח חובה. לאחר התאונה הורשע המערער על פי הודאתו בעבירה של נהיגה בגילופין, נהיגה בקלות ראש ושימוש ברכב ללא ביטוח. ביום 30.1.2017 הגיש המערער את תביעתו נגד החבר, המעביד ונגד משיבה 3, קרנית (להלן: "קרנית").

 

 

 

תמצית פסק הדין של בית משפט קמא

  1. בית משפט קמא דחה את  התביעה  נגד כל המשיבים.  בית המשפט קיבל אמנם את גרסת המערער והחבר כי המעביד מסר לחבר את הקטנוע לצורך עבודתו וכי הוא היה רשאי לעשות בו שימוש מחוץ לשעות העבודה, ועוד קיבל את טענת המערער והחבר כי היו חברים.

עם זאת קבע בית משפט קמא כדלקמן:

לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 7א. בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), דהיינו שהמערער נהג בהיתר מאת הבעלים או המחזיק. זאת, משום שהמערער היה אמור להבין שמי שנותן לעובד קטנוע לצורך עבודה אינו מאפשר לו להעבירו לשימוש של אחרים, ומשום שאין מחלוקת כי לחבר לא ניתנה רשות להעביר הקטנוע לאחרים.

המערער לא שאל אם ניתנה לחבר רשות כזו. בכך שונה תיק זה מתיקים שבהם יש סמכות לבעלים או למחזיק להתיר השימוש ברכב למי שנהג בו ללא ביטוח.

לא מתקיים התנאי לפיו באופן אובייקטיבי קיימת סבירות לכך שהמערער לא ידע שהביטוח אינו מכסה את נהיגתו.

בחקירה במשטרה אמר המערער כי היה בטוח שיש ביטוח בגלל שהוא עובד בחברת שליחויות, וגם שהיה קצת מסטול ולכן לא היה בשיקול דעת ולא חשב בהגיון והיה "נעול" להביא את הז'קט ששכח במועדון. בית המשפט דחה את טענת המערער כי הניח שקיים ביטוח בשל כך שדרכם של בעלי חברות שליחויות לבטח את האופנועים שבהם נוהגים עובדיהם, זאת משום שמחקירתו עלה שהיה אדיש לשאלה אם רשאי החבר להעביר לו את הקטנוע ואם קיים ביטוח לכיסוי נהיגתו.

סעיף 7א. בחוק לא נועד להגן על המתרשל בבדיקת הכיסוי הביטוחי, על כן שיקולי צדק מובילים לכך שאין להחיל את הסעיף בנסיבות העניין.

 

תמצית טענות הצדדים

  1. המערער עומד בכל תנאי סעיף 7א. בחוק:  הוא  רכב על הקטנוע לאחר שקיבל היתר לכך מהחבר שהחזיק בו, הוא לא ידע שהקטנוע אינו מבוטח וגם החבר לא ידע זאת. על רקע יחסי הקרבה והחברות שבינו  לבין החבר והיות הקטנוע משמש לעבודתו של החבר כשליח בחברת שליחויות, גם לא היה סביר שידע שהקטנוע אינו מבוטח. על כן חל החריג הקבוע בסעיף 7א. בחוק, ועל קרנית לפצות אותו על נזקיו.
  2. קרנית מצידה תומכת במסקנות פסק הדין, וטוענת שהמערער השתמש בקטנוע חסר ביטוח ועל כן ובהתאם לסעיף 7(5) בחוק הוא אינו זכאי לפיצוי.

 

דיון ומסקנות

  1. השאלה העומדת לדיון היא שאלת חבותה של קרנית לפצות את המערער מכוח הוראת סעיף 7א. בחוק.
  2. סעיף 7(5) בחוק קובע כי מי שהשתמש ברכב שאינו מבוטח אינו זכאי לפיצוי על פי החוק. בצד זאת קובע סעיף 7א. כי "על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)."

מכאן כי במקרה בו נפגע אדם כתוצאה מנהיגה ברכב שאינו מבוטח, אך השתמש בו בהיתר מן הבעלים או המחזיק, כשהוא אינו יודע שאין ביטוח וגם לא סביר שיידע זאת – זכאי לפיצויים מקרנית.

תכליתו של סעיף 7א. היא להחזיר למעגל הזכאים לפיצוי את מי שלא דבק בו פגם מוסרי כאשר השתמש ברכב, אותו פגם שעומד בבסיס הקביעה שבסעיף 7(5) בחוק:

"סעיף 7א דובר בלשון כללית של סבירות, והוא בא להגשים תכלית שבמהות – תכלית של צדק – לאמור: הימנעות משלילת הפיצוי מאדם שנהג בהיתר, בלא שהוא, או אדם סביר במקומו, היה יודע כי אין בנמצא ביטוח תקף. פרשנות הוראת סעיף 7א איננה מוגבלת על כן בהבחנות פורמאליות והיא באה לבחון את השאלה אם דבק בנהג רבב מוסרי שתקנת הציבור מבקשת למנעו " (אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה חמישית, 2020) בעמ' 491 להלן: "ריבלין").

  1.  אנו סבורים כי התקיימו כל תנאי סעיף 7א. בחוק ושעל כן יש לקבל את הערעור. ונסביר.
  2. התנאי הראשון בסעיף 7א. בחוק הוא שהנפגע נהג ברכב בהיתר מאת הבעלים או המחזיק בו. בענייננו אין מחלוקת שהמערער השתמש בקטנוע לאחר שקיבל את רשותו של החבר, שהחזיק בו מטעם המעביד.

בית משפט קמא קבע שהתנאי הראשון אינו מתקיים שכן המערער הבין או שהיה עליו להבין שמסירת הקטנוע לשימוש החבר מחוץ לשעות העבודה אינה עולה כדי רשות למסור אותו לשימושם של אחרים.

דעתנו שונה;

כפי שקבע בית משפט קמא הקטנוע נמסר לחבר על ידי המעביד לצורך עבודתו תוך מתן רשות לחבר להשתמש בו לצרכיו גם מחוץ לשעות העבודה (פיסקה 14 בפסק הדין). בנסיבות אלו החבר עונה להגדרת מחזיק בקטנוע והוא מי שאחראי לו. די לו למערער שקיבל היתר מאת החבר להשתמש בקטנוע והוא לא נדרש להוכיח שחקר ובדק מה עמדת המעביד בקשר לשימוש זה. פרשנות מרחיבה זו של הסעיף אינה מתבקשת ואינה עולה בקנה אחד עם תכליתו כפי שהובאה לעיל. בפרט אמורים הדברים כאשר בענייננו המעביד כלל לא הגביל את שימושו של החבר באופנוע ולא התריע בפני החבר שהוא אוסר עליו לאשר לאחרים להשתמש בו (עדות המעביד עמ' 150-151 בפרוטוקול; עדות החבר עמ' 164 בפרוטוקול).

  1. זאת ועוד. ניתן להקיש לענייננו מע"א 494/89 אסרף נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (29.3.92) (הנסיבות היו שמתיר השימוש שכר את הרכב מחברת השכרה והתיר את השימוש בו למערערת שם. על פי תנאי הסכם ההשכרה היה אסור לשוכר להתיר השימוש לאחר וכן נכתב שהשימוש אינו מותר למי שהוא למטה מגיל 20. למערערת טרם מלאו 20. פוליסת הביטוח של הרכב התנתה את הכיסוי הביטוחי בכך שרק בעל הפוליסה או מי שנוהג ברשות ינהגו ברכב. חברת הביטוח טענה כי אינה חייבת בתגמולי ביטוח למערערת הואיל ולא הייתה הרשאה לנהיגת המערערת כעולה מהסכם ההשכרה). בפסק הדין עמד בית המשפט העליון על דוקטרינת "הרשות הראשונית" (שאומצה לראשונה בע"א 214/81 מדינת ישראל נ' פחימה, פ"ד לט(4) 821 (1986)) לפיה "די במתן רשות ראשונית על ידי בעל הרכב לשימוש ברכב, המכוסה על ידי פוליסת הביטוח, וכל סטיה או חריגה מאוחרות מן הרשות שניתנה אינן גורעות ממהות הנהיגה ברשות במסגרת הפוליסה... על סמך הרשות הראשונית - שהיא כאמור המכרעת - מוכנה דוקטרינה משפטית זו להניח, שגם סטייה או חריגה מההרשאה הראשונית עדיין נכללות במסגרת אותה הרשאה ראשונית, ובלבד שאין מדובר בסטייה או בחריגה קיצוניות במיוחד. הנימוק המרכזי לכך, הכרוך גם בשיקולי מדיניות משפטית, הוא, כי אין זה רצוי שהנפגע יצטרך להתדיין עם המבטח על מהותם המדויקת של היחסים הפנימיים בין בעלי הפוליסה לבין הנוהג" (פסקה 4).
  2. התנאי השני הוא שהמשתמש לא ידע שהרכב אינו מבוטח (מבחן סובייקטיבי). בעניין זה המערער העיד במשטרה שלא ידע שאין ביטוח וגם החבר אישר בעדותו כי חשב שהקטנוע מבוטח.  תנאי זה מתקיים, אפוא.
  3. התנאי השלישי הוא סבירות אי הידיעה אודות היעדר הביטוח (מבחן אובייקטיבי).

קרנית סבורה שתנאי זה אינו מתקיים שכן חובה היה על המערער לבדוק קיומו של ביטוח והוא לא עשה כן. לשיטתה וכפי שקבע בית משפט קמא, המערער היה אדיש לקיומו של כיסוי ביטוחי או שנהג בעצימת עיניים ואלו שוללים את קיומו של היסוד האובייקטיבי. 

  1. המבחן האובייקטיבי הוא "מבחן מעורב בו משמשים יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים המתחשבים בצדדים עצמם  ובנסיבות השימוש ברכב" (ריבלין עמ' 495). נסיבות רלוונטיות הן יחסי קרבה מיוחדים בין הנוהג לבין מתיר השימוש ברכב, נסיבות שבעטיין המשתמש נמנע מלשאול אודות קיומו של ביטוח תקף. יחסי קרבה מיוחדים הם יחסי עובד- מעביד (ע"א 5679/97 ‏קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' משה סבן (24.3.1998), ע"א 1777/03 קרנית נ' אגמי (2005)), או יחסי ידידות קרובה (ע"א 8380/03‏ ‏ קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סאמר עבדאלולי (8.12.2005), רע"א 9478/12 ‏קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' איי.אי.ג'י חברה לביטוח בע"מ 24.1.2013))).
  2. בעניינו נקבע כי בין המערער לחבר שררו יחסי חברות ושאין המדובר בהיכרות אקראית או קצרה. שניהם גם עבדו כשליחים ועל רקע ניסיון תעסוקתי זה האמינו כי המעביד הסדיר את הביטוח. החבר הבהיר בחקירתו שלא היה משתמש באופנוע ללא ביטוח ושהיה משוכנע שהקטנוע מבוטח בביטוח חובה. איננו מקבלים את טענת קרנית, כי היה מקום לדרוש מהחבר שיבדוק האם הקטנוע מבוטח ושהוא לא רשאי היה לסמוך על המעביד כי האופנוע שנתן לו –מבוטח. יש לראות בחבר עובד תם לב, שנהג בהיתר, מבלי שידע שהקטנוע אינו מבוטח.

המערער העיד במשטרה שלא שאל את החבר אם יש ביטוח שכן הוא היה בטוח שחברת השליחויות ביטחה את הקטנוע. עוד הוסיף בחקירתו בבית המשפט שהיה בטוח שהקטנוע מבוטח בביטוח כל נהג מאחר שמדובר בעסק של שליחויות ועסק שכזה אינו נוהג לבטח בביטוח לנהג נקוב (עמ' 34 בפרוטוקול).

לא התעלמנו מעדות המערער בחקירתו במשטרה שעליה השתית בית משפט קמא את קביעותיו, כי "וגם הייתי קצת מסטול ולכן לא הייתי בשיקול דעת. את האמת לא חשבתי על זה בהיגיון הייתי נעול להביא את הג'קט לפני שאותו מועדון יסגר".איננו סבורים שיש בדברים אלה לשנות ממסקנתנו. לפני הדברים האמורים אמר המערער בחקירה במשטרה "הייתי בטוח שיש ביטוח חובה בגלל שהוא עוסק בחברת שליחויות" (ר' פסקה 30 בפסק הדין). אם כן, ההסבר הראשון שנתן המערער היה שהוא הניח שהקטנוע מבוטח והסבר זה משקף את הלך רוחו והוא הקובע בענייננו. הסבר זה גם מתיישב עם יחסי הידידות שבין המערער לאותו חבר ועם ידיעת המערער שמדובר בחברת שליחויות.

אנו דוחים את טענת קרנית שגרסת המערער מקורה ביעוץ והכוונה שקיבל בהיותו בבית החולים. טענה זו לא הוכחה. אומנם המערער אישר בעדותו שניפגש עם עורך דין לפני שמסר את עדותו לשוטרים (עמ' 16 בפרוטוקול) ואולם אין אישוש בחקירתו למסקנה שאותו עורך דין יעץ לו כיצד להשיב לשאלה מדוע לא בירר האם הקטנוע מבוטח. אדרבא, העובדה שהמערער מיוזמתו מוסיף לגרסתו גם את היותו בגילופין מחזקת את המסקנה שהדברים נאמרו ללא יעוץ.

לא נעלמה מעינינו העובדה שהמערער היה נהג חדש במועד התאונה (הוא קיבל רישיון לאופנוע ביום 12.3.2012 ) ואולם גם החבר היה איש צעיר בעת התאונה (בן 18 וחצי, צעיר בכארבע שנים מהמערער) ועל כן היה למערער יסוד סביר להניח שיש ביטוח לקטנוע ושהביטוח חל גם על מי שמוגדר כ"נהג חדש".

  1. הצירוף של יחסי עובד מעביד שבין החבר למעביד, יחסי הידידות שבין החבר למערער והסתמכות שניהם על ניסיון החיים, מביא למסקנה שהתמלא היסוד האובייקטיבי של אי ידיעת המערער על היעדר הכיסוי הביטוחי.
  2. לסיכום, הקטנוע נמסר לחבר לשימושו ועל כן יש לראות בו כמחזיק. המערער קיבל רשות מן המחזיק להשתמש ברכב, הוא לא ידע על היעדר הביטוח ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שידע זאת. בנסיבות אלו לא דבק  במערער אותו "רבב מוסרי", ואין מקום לשלול ממנו את הפיצוי המגיע לו ויש להעדיף את תכליתו הסוציאלית של החוק:  "סעיף 7א' דובר בלשון כללית של סבירות, והוא בא להגשים תכלית שבמהות – תכלית של צדק – לאמור: הימנעות משלילת הפיצוי מאדם שנהג בהיתר, בלא שהוא, או אדם סביר במקומו, היה יודע כי אין בנמצא ביטוח תקף. אכן, אותם הטעמים העומדים ביסוד סעיף 7 לחוק הפיצויים – טעמים של 'תקנת הציבור' המשולבים בשיקולים של הרתעה כנגד התנהגות פעולה או מסוכנת במודע – הם המבססים גם את הוראת סעיף 7א' השוללת את שלילת הזכאות מהנוהג הלא מבוטח שהשתמש ברכב  בהיתר מהבעלים בעודו חף מידיעה סובייקטיבית  ואובייקטיבית בדבר העדר הכיסוי הביטוחי" (ע"א 1777/03 קרנית נ. אמיל אגמי ואח' ( 4.7.05) סעיף 18 בפסק הדין).
  3. נדגיש כי בנסיבות אחרות, לדוגמא לו לא היה מדובר בקטנוע השייך לעסק שליחויות ייתכן שהיינו מגיעים לתוצאה אחרת. כפי שפירטנו לעיל, בנסיבות העניין שלפנינו, ונוכח מכלול הנתונים אנו סבורים שאין לשלול מן המערער את הפיצוי על פי החוק.
  4. התוצאה היא כי מתקיימים במקרה זה תנאי סעיף 7א. בחוק, ולכן אנו מבטלים את קביעת בית משפט קמא שיש לדחות את תביעת המערער נגד הנתבעים, כמו גם את חיוב המערער בהוצאות קרנית.
  5. הדיון יחזור לבית משפט קמא, אשר ידון בתביעת המערער נגד המשיבים, ויקבע בין היתר את סכום הפיצוי המגיע לו, וכן ידון בהודעת צד ג' של קרנית.
  6. קרנית תישא בהוצאות המערער בסכום של 20,000 ₪.
  7. הערובה תוחזר למערער.

 

 

 

 

ניתן היום, י"ט חשוון תשפ"ג, 13 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.

    

                                            

    

    

    

מיכל  נד''ב, שופטת

יחזקאל קינר, שופט

חנה קיציס, שופטת

 

בית המשפט מתקצר את הפסיקה לעניין הלכת אוסם

בית המשפט מתקצר את הפסיקה לעניין הלכת אוסם

 

 

בית משפט השלום בתל אביב - יפו

ת"א 52653-06-18

                                                                 

 

 

 

 

 

 

לפני כבוד השופטת עידית קצבוי

התובע

פלוני

 

 

 

נגד

 

הנתבעות

 

1. מנורה חברה לביטוח בע"מ

2. ___ בע"מ

3. הפניקס חברה לביטוח בע"מ
 

 

 

פסק דין חלקי

   

 

  1. התובע, יליד 1983, נפגע בתאונה שאירעה ביום 5.6.14 במסגרת עבודתו.
  2. לטענת התובע בסיכומיו, התאונה אירעה במהלך ירידתו ממשאית שאליה עלה לפרוק סחורה לבקשת מעסיקו. על פי הנטען, התובע אמור היה לפרוק מטען של מוטות ברזל שנערמו ב"פירמידה" על ארגז המשאית באמצעות חיבור המטען למנוף של משאית אחרת שחנתה בסמוך. לאחר שעלה לארגז המשאית והחל לטפס על מוטות הברזל לצורך עיגונם למנוף, הבחין כי חבילת המוטות בראש הפירמידה עומדת להתפרק וליפול לכיוונו. בגין החשש שמא מוטות אלו יפלו עליו, ירד במהירות מארגז המשאית ותוך כדי הירידה הוא נפל ונפצע.
  3. בכתב התביעה שהגיש התובע ביום 21.6.18 (להלן: כתב התביעה המקורי) התייחסותו של התובע לנסיבות התאונה התמצתה בטענה כי התאונה אירעה במהלך ירידתו ממשאית. בהתאם לכך הוגשה התביעה נגד הנתבעת 1 – מבטחת המשאית ממנה ירד התובע – בעילה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (ייקרא להלן: חוק הפיצויים). בהיותה של התאונה "תאונת עבודה" כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי, התובע טען כי הנכות שנקבעה לו על ידי המוסד לביטוח לאומי היא המחייבת לפי סע' 6(ב) לחוק הפיצויים.
  4. לאחר הגשת תחשיבי נזק ניתנה הצעת פשרה מטעם בית המשפט (26.10.20). לאור טענות הנתבעת 1 בתחשיב הנזק מטעמה, כי האירוע בו הוא נפגע אינו נופל לגדרה של "תאונת דרכים", ביקש התובע לתקן את כתב התביעה שהגיש. התובע עתר להוספתה של הנתבעת 2, שהייתה מעסיקתו בזמן התאונה, כנתבעת נוספת, וכן להוספתה של הנתבעת 3 כמבטחת הנתבעת 2. בכתב התביעה המתוקן נטענו טענות חלופיות נגד הנתבעות 3-2, לפיהן התאונה התרחשה בעקבות התרשלותה של הנתבעת 2. במסגרת כתב התביעה המתוקן פירט התובע לראשונה את נסיבות התאונה כפי שתוארו בסעיף 2 שלעיל.
  5. הצדדים חלוקים הן על אופן תיאור התאונה ונסיבותיה והן באשר להגדרתה כ"תאונת דרכים".
  6. ביום 10.1.22 הוריתי על הקדמת הדיון בשאלת סיווגה של התאונה ועל הגשת ראיות בנושא מטעם הצדדים. ביום 9.6.22 נערך דיון הוכחות במסגרתו נחקר התובע ועד מטעמו. לאחר דיון ההוכחות הגישו הצדדים סיכומים בכתב המתייחסים לשאלת תחולת חוק הפיצויים על נסיבות התאונה.

 

טענות הצדדים

  1. בסיכומיו טען התובע כי גרסתו באשר לאופן קרות התאונה הייתה עקבית לאורך כל הדרך וכי כל סתירה או אי התאמה בין לשון כתב התביעה המקורי לבין כתב התביעה המתוקן הינו תולדה של ייצוג שהוחלף ולא של שינויי גרסאות. לגופו של עניין טען התובע כי הוא "אמביוולנטי" באשר לשאלת סיווגה של התאונה כתאונת דרכים. לדידו, ככל שבית המשפט ימצא כי התאונה אירעה לפני תחילת פעולת הפריקה יש לראות בנפילתו "תאונת דרכים", אולם ככל שייקבע כי התובע כבר החל במלאכת הפריקה יש לקבוע כי האירוע אינו מוגדר כתאונת דרכים. חלופה נוספת אותה בוחן התובע בסיכומיו הינה האפשרות שהתאונה תוכר כתאונת דרכים מכוח החזקה המרבה של "הינתקות ונפילה מרכב עומד".
  2. הנתבעת 1, מבטחת המשאית ממנה נפל התובע, טענה כי אין לראות בנפילתו של התובע "תאונת דרכים". על פי הנטען בסיכומים, בזמן התאונה התובע עסק לבקשת המעביד שלו בפריקת סחורה מהמשאית וזו הייתה תכלית עלייתו לארגז המשאית. בנסיבות אלו יש לקבוע כי התאונה אירעה במהלך פריקת סחורה ממשאית חונה ולא לשימוש תחבורתי כלשהו. נטען כי על פי פסיקת בית המשפט העליון ברע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (12.5.19), לא ניתן לראות בפעולה שביצע התובע בעת קרות האירוע חלק מפעולת הירידה מן הרכב. יתר על כן פעולה של קפיצה מארגז משאית במהלך פריקה אינה חלק אינטגרלי מיציאה מהרכב או הנסיעה בו. אשר לחלופה המוצעת בסיכומי התובע לעניין הינתקות או נפילה מרכב , טוענת הנתבעת 1 כי אין כל קשר בין פגיעת התובע לבין אותם צינורות שנפלו רק לאחר שהתובע קפץ מהמשאית.
  3. הנתבעות 2-3 טוענות בסיכומיהן כי נסיבות נפילתו של התובע עונות להגדרת "תאונת דרכים" על פי חוק הפיצויים. על פי הסיכומים, הן על בסיס הגרסה הראשונה והן על בסיס הגרסה בכתב התביעה המתוקן התובע נפגע בעת ירידה ממשאית אליה עלה לצורך פריקת מטען. כיוצא מכך מתקיים שימוש מוכר של "ירידה מרכב" אשר על פי הפסיקה גובר על חריג הפריקה והטעינה, ועל כן יש לקבוע כי פגיעתו של התובע אירעה במסגרת של תאונת דרכים.

ומכאן הכרעתי –

 

נסיבות התאונה

  1. ראשית, יש לבחון את אופן קרות התאונה ונסיבותיה.
  2. כאמור לעיל, במסגרת כתב התביעה המקורי מתוארות נסיבות התאונה באופן הלאקוני הבא: "בעת שירד מהמשאית, הוא נפל ונפגע באופן קשה בכל חלקי גופו" (סע' 3 לכתב התביעה). אין בכתב התביעה המתוקן אזכור לכך שהתובע עלה למשאית על מנת לפרוק מטען או לכך שהוא נפל מהמשאית בעקבות חששו מקריסת המוטות.
  3. תיאור מפורט ראשון של התאונה הובא במסגרת כתב התביעה המתוקן שהוגש על ידי התובע, אזי תוארה התאונה באופן הבא (סע' 7):

"ביום 5.6.14 בשעה 19:00 לערך התובע עלה, בהוראת מעסיקו מטעם הנתבעת 2 על ארגז משאית, בכדי לסייע בפריקת חבילות מוטות הברזל. בטרם החל במלאכת הרתימה, הבחין, שהחבילה של הברזלים בראש הפירמידה עומדת להתפרק וליפול לכיוונו (מכיוון שהחבילה קשורה בחוט ברזל קשיח, פרימת הקשר נעשית בהדרגתיות ולא בבת אחת כמו בקשירה על-ידי חבל / חוט) ובגין החשש שמא הברזלים יפלו ישירות עליו, התובע ירד במהירות מארגז המשאית. למרבה הצער ותוך כדי ירידה מהמשאית, נפל ונפצע קשות."

  1. במסגרת תצהירו, תיאר התובע את נסיבות התאונה באופן מפורט עוד יותר כלהלן (ראו סע' 10-3 לתצהיר התובע):

"[...] בשעה 19:00 לערך, הגיעה [...] משאית עמוסה בסחורה מסוג של מוטות של ברזל המשמשים להרכבת אנטנה סלולרית [...] הסחורה הועמסה בצורת פירמידה, לגובה מאד גבוה של 4 מטרים לערך מעל לרצפת עגלת המשאית שעליה הייתה מונחת [...] חרף העובדה שלמשאית שנשאה את המטען היה מנוף, לא עשינו שימוש בו אלא במנוף נפרד שהפעיל חבר לעבודה [...], מישהו כבר הסיר את כל הרצועות והרצ'טים וזאת כמובן עוד בטרם התחלתי בכלל במלאכת קשירת הסחורה לצורך הרמתה באמצעות המנוף. אני לא יודע לומר אם מי שהעמיס את הסחורה בכלל לא קשר את הרצ'טים היטב, או שכאשר היא הגיעה למקום בו עבדנו, מישהו פתח את הסחורה. [...] בכדי לרתום את הסחורה לוו המנוף [...] הייתי חייב לטפס על הסחורה לראש הפירמידה [...] המטען החל להתפזר באיטיות יחסית [...] נאלצתי לרדת בבהילות מתחילת הפירמידה לארגז המשאית ומהמשאית לרצפה. למרבה הצער, תוך כדי ירידה מארגז המשאית לרצפה ובשל המהירות בה ירדתי, הרגל שלי הסתבכה באחד החבלים שהיה זרוק בארגז ולכן נפלתי ונפצעתי".

  1. הנה כי כן, בכתב התביעה המתוקן ובתצהיר התובע צוינו פרטים רבים נוספים המתייחסים לנסיבות שהייתו של התובע על ארגז המשאית, לנקודת הזמן הספציפית בה התובע נפל מהמשאית ולגורמים לירידתו המהירה מהמשאית.
  2. הנתבעות 3-2 טוענות כי אין לקבל את גרסתו המאוחרת של התובע, וכי גרסתו הראשונה במסגרת כתב התביעה המקורי היא הנכונה. לעומת זאת טוענת הנתבעת 1 כי כבר במסגרת כתב ההגנה טענה כי תיאור התאונה על ידי התובע אינו תואם את עובדות המקרה, ולפיכך יש דווקא להתעלם מהתיאור הלאקוני המצוין בכתב התביעה המקורי.
  3. לאחר ששמעתי את עדויות התביעה ולאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי לנכון לקבל את גרסת התובע כפי שבאה לביטוי במסגרת כתב התביעה המתוקן.
  4. בראש ובראשונה מצאתי את עדותו של התובע מהימנה ועקבית. במהלך חקירתו הנגדית התובע פירט ותיאר את אופן קרות התאונה בבהירות ובהרחבה, תוך שהוא אינו מקמץ בפרטים (בעמ' 5 ש' 1 ואילך):

"...    ביקש ממני בעל הבית תעלה למשאית ולסחורה לשים את רצועות שמרימות את הסחורה מהמשאית, לפרק אותה. יש מנוף. יש עליה מנוף אבל לא היה מופעל. היה מנוף על משאית אחרת, סמוך לאותה משאית.

ש:     מי כיוון את המנוף.

ת:      בחור בשם מ', שנתן תצהיר. הוא הפעיל את המנוף, אני מכיר אותו הרבה שנים.

[...]

ש:     לא הספקת לחבר את הרצועות.

ת:      עדיין לא הספקתי לחבר את הרצועות.

ש:     הספקת לעלות.

ת:      בעל הבית אמר לי לעלות, עליתי על המשאית ומשם על הרצועות של הברזלים, כשעליתי כמעט למעלה התחלתי להרגיש הכל מתנדנד ועומד ליפול, ירדתי במהירות כדי לא להיפגע, ירדתי ממוטות הברזל האלו והכל החל ליפול ונפלתי לרצפה. מהמטען של הברזלים שהיו על המשאית. לא הספקתי עוד כלום, אפילו לא נגעתי ברצועות, אולי מישהו שחרר את הרצועות והעמיד את המטען בצורה לא טובה. שחררו את הרצועות לפני שהגעתי, כי כשהגעתי הכל כבר היה מוכן."

  1. לתמיכה בגרסתו צירף התובע את עדותו של מ.ס., אשר הפעיל את המנוף שהיה אמור לפרוק את המטען בו טיפל התובע. עדותו של מ.ס מתארת את נסיבות נפילתו של התובע באופן דומה ותומכת בגרסתו (כך בעמוד 12 ש' 2 ואילך):

" [...] המנוף לפני שהתובע עלה, כבר היה מעל הציוד, שהתובע צריך לבוא ולשים את האביזר, לא להסתובב ואז לשים. המנוף היה מוכן. התובע היה צריך רק לרתום את הציוד, לרדת ואז יש פעולה של המשאית, מה שהיה צריך להיות כביכול, אבל בפועל זה לא היה, בפועל שחררו את הרצ'טים, אביזר מתיחה, לפני הזמן. בזמן שהוא טיפס שחררו."

ובהמשך (עמ' 13 ש' 11 ואילך):

"ש:   [...] התחלת להזיז את המנוף מעל הסחורה, בינתיים התובע עלה על הסחורה כדי לקשור רצועות למנוף?

ת:      כן, הוא בא להתחיל להכניס את הרצועות ואז הסחורה החל להתנדנד.

[...]

ש:     התובע הצליח לטפס עד למעלה ואז הסחורה זזה?

ת:      לא פתאום היא זזה, אלא פתחו את הרצ'טים ואז הסחורה זזה.

ש:     ז"א כשהוא עלה הרצ'טים היו סגורים?

ת:      כן, בוודאי. [...] שדה הראיה שלי היה, אני במצב כזה, וגב המשאית של הטריילר, עם הגב אליי, אני לא רואה מצדדים את האנשים שפותחים את החגורות, רק את התובע שנמצא למעלה ואת המטען. ואת המנוף שלי. [...] כשהתובע נפל מהמשאית, ראית שניסו לסגור שוב את הרצ'טים, כי פתחו אותם. כשפתחו אותם – את לא רואה מי פתח, אלא שהסחורה מתנדנדת, ואז היה ריצה לכיוון הרצ'טים חזרה כדי לנסות לסגור אותם. [...] הוא היה למעלה, ראה שהסחורה זזה, ראו האנשים שהסחורה עומדת ליפול, הוא ירד במהירות, כתוצאה מהירידה, הרגל שלו נתפסה ברצ'ט והוא נפל על הצד ואני ומ.ב. ישר הזזנו אותו בכוח מהסחורה איפה שהיא יכלה ליפול ופינינו אותו."

 

  1. ציינתי לעיל כי גרסתו של התובע בכתב התביעה הראשון שהוגש על ידו הייתה לאקונית, ולפיה התאונה אירעה כאשר הוא "ירד מהמשאית". אלא שבניגוד לטענות הנתבעות אינני סבורה כי גרסתו של התובע כפי שבאה לידי ביטוי בכתב התביעה המתוקן סותרת את הגרסה הראשונה שהובאה, אלא שיש בה כדי לפרט ולעבות את הגרסה הראשונה.
  2. ודוקו- גם בתצהירו ובעדותו שב התובע ומציין כי נפילתו התרחשה עת ביקש לרדת במהירות מהמשאית בשל החשש מקריסת הסחורה שהועמסה עליה. גם העד מטעם התובע מציין כי התאונה התרחשה שעה שהתובע ביקש לרדת במהירות מאותן הנסיבות. דהיינו ליבת גרסתו של התובע לפיה התאונה אירעה עת ביקש לרדת מהמשאית נותרה איתנה גם בראי בחינת המסמכים וכתבי הטענות המאוחרים לכתב התביעה המתוקן. במילים אחרות – הגרסה שהובאה על ידי התובע בכתב התביעה המתוקן ובתצהיר אינה סותרת את הגרסה שתוארה בכתב התביעה המקורי, אלא רק מרחיבה ומפרטת אותה.
  3. גם טענת הנתבעת 1 לפיה יש להתעלם דווקא מגרסתו הראשונה של התובע אינה יכולה להתקבל, משמצאתי כי הלכה למעשה לא מדובר בשתי גרסאות נוגדות אלא באותה הגרסה, המתוארת במקום אחד באופן רזה ולאקוני ובמקום אחר במפורט. יתרה על כן, עיון בתיעוד הרפואי שהוגש על ידי התובע מלמד על כי גרסתו הבסיסית באה לביטוי כבר בסמוך לאחר התאונה - כך למשל במסמכי השחרור מבית החולים (ראו עמוד 7 לתיק המוצגים של התובע), וכך גם במסמכי המוסד לביטוח לאומי (עמוד 9 לתיק המוצגים). בכל אלו יש כדי להעיד על כי מתחילת הדרך טען התובע כי נפל מארגז המשאית בזמן עבודתו. הפרטים הנוספים שהצטרפו בהמשך בירורה של התביעה לא גרעו מטענת התובע אלא רק הרחיבו אותה.
  4. סיכומו של דבר – גרסת התובע לפיה בשל חששו מקריסת הסחורה הוא ביקש לרדת במהירות מהמשאית ורגלו הסתבכה באחד החבלים, הוכחה במאזן הנדרש, והיא מקובלת עליי. אי הדיוקים עליהם הצביעו הנתבעים בעיקר בין גרסת התובע לבין גרסת עמיתו לעבודה (כגון התזמון בו החל המטען להתנדנד, וסתירות באשר להיותם של הרצ'טים סגורים או משוחררים) אינם מורידים מאמינות גרסת התביעה, ואין הם נוגעים לליבת העדות של התובע.
  5. אמור מעתה – התובע עלה לארגז המשאית על מנת לפרוק מטען של מוטות ברזל אשר היו מאוגדים בצורת פירמידה באמצעות חיבורם למנוף שהופעל על ידי משאית סמוכה אחרת. לאחר שעלה על ארגז המשאית וטיפס על פירמידת המוטות, הבחין כי חלק מהמוטות מתחילים להתפזר, ולכן החל לרדת בבהילות מתחילת הפירמידה לארגז המשאית וממנה לרצפה. במהלך ירידתו מהמשאית נפל ונפצע.

 

 

המסגרת הנורמטיבית – האם מדובר בתאונת דרכים?

  1. זוהי, באופן טבעי, המחלוקת העיקרית בין הצדדים. בעוד שהתובע, בסיכומיו, מציין כי אין הוא מבכר מסקנה כזו או אחרת באשר לתחולת חוק הפיצויים על נסיבות התאונה, הנתבעות חלוקות ביניהן, כאשר הנתבעות 1-2 מבקשות לטעון כי נסיבות התאונה הולמות את הגדרת החוק והפסיקה ל"תאונת דרכים" בעוד שהנתבעת 3 מבקשת לטעון כי נסיבותיה של התאונה מוחרגות מהחוק.
  2. אקדים ואציין כי לאחר בחינת הדין והפסיקה הרלוונטית, הגעתי לכלל מסקנה כי חוק הפיצויים אינו חל על התאונה דנן. אבהיר -
  3. התשתית הנורמטיבית לבחינת השאלה שבמחלוקת נמצאת כמובן בהוראותיו של חוק הפיצויים. סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר תאונת דרכים באופן הבא:

"תאונת דרכים" – מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; [...].

בהמשך סעיף 1 מוגדר המושג "שימוש ברכב מנועי" באופן הבא:

"שימוש ברכב מנועי" – נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, [...] ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד".

  1. המחלוקת העיקרית במקרה דנן נוגעת לשאלה אם בזמן התאונה עשה התובע "שימוש ברכב מנועי", על פי הגדרות החוק. המחלוקות בין הנתבעות מתייחסות לשאלה אם התובע ירד מהמשאית בעת התאונה, לשאלה אם יש לראות אותו כמי שעסק בפריקה וטעינה, וככל שהתשובה לשאלות הללו תהיה חיובית - לשאלת היחס בין שני השימושים הנטענים הללו.

 

האם ניתן לראות בתובע כמי שעסק בפריקה וטעינה בעת התאונה?

  1. לאור תיאור נסיבות התאונה, נדמה כי הדיון בשאלה אם התובע עסק בפעולת פריקה בעת התאונה כמעט ומיותרת. התובע עצמו מציין כי עלה לארגז המשאית על מנת לפרוק את הסחורה שהייתה מוצבת עליו, ואף הנתבעות עצמן אינן סותרות את הטענה כי תכלית עלייתו של התובע לארגז המשאית הייתה פריקת המטען.
  2. חרף האמור לעיל, ולמען הסר ספק מצאתי לנכון לדון בסוגייה בקצרה בעיקר נוכח הספקות שהועלו על ידי התובע בסיכומיו באשר לשאלה אם בעת התאונה החלה מלאכת הפריקה על ידי התובע (ראו למשל האמור בסעיפים 19-20 לסיכומי התובע.

 

  1. ובכן – בחינת גרסתו של התובע מעלה כי עלייתו של התובע למשאית נועדה לצורך חיבורה של הסחורה למנוף על מנת לאפשר את פריקתה מהמשאית. בסמוך לפני התאונה הספיק התובע לא רק לעלות לארגז המשאית, אלא גם לטפס ל"ראש הפירמידה" של מוטות הברזל (סעיף 8 לתצהיר התובע), ובכך הלכה למעשה החל בפעולת הפריקה. כפי שמסביר התובע בחקירתו הנגדית, לצורך חיבורו של המטען לוו המנוף, היה עליו להכניס את הרצועות מתחת למטען, לקשור אותן ולחבר אותן לוו המנוף (עמוד 33 שורה 7 ואילך לפרוטוקול הדיון). מכאן שפעולות התובע עובר לתאונה היו חלק מפעולות הפריקה עצמה, שבלעדיהן לא ניתן היה לבצעה.
  2. ראוי להפנות בעניין זה לאמור ברעא 5950/10 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי,12.2010, שם סקר כב' המשנה לנשיאה (כתוארו דאז), השופט ריבלין את ההלכות הנוגעות להגדרתה של פעולת הפריקה והטעינה בהתייחס למקרה בו תאונת הדרכים אירעה עת הנפגע פנה לסגור את הדופן האחורית של המשאית שנפתחה לצורך טעינת המשאית:

"...אין חולק כי נסיבות המקרה שלפנינו דומות לאלה שנתבררו בפרשת אלשעאר. באותו עניין, נבחנה השאלה אם סגירת הדופן (או הדלת) האחורית של משאית, שנפתחה קודם לכן לצורך טעינת המשאית, היוותה חלק מפעולת הטעינה אם לאו. בית המשפט קבע שם כי "אין ספק שפתיחת הדופן האחורית של המשאית לצורך טעינת המשאית, כמו גם סגירתה עם סיום הטעינה מהוות פעולות לוואי של הטעינה. פתיחת הדופן נעשתה כדי לאפשר את הטעינה או להקל עליה; סגירתה בסמוך לאחר הטעינה באה להשלים את פעולת הטעינה על ידי השבת הרכב למצבו הקודם, הרגיל, קודם פעולת הטעינה. מדובר בפעולות המהוות חלק אינטגראלי של פעולת הטעינה של אותה משאית, ועל כן יש לראותן כפעולות לוואי של הטעינה וכחלק שלה" (שם, בעמוד 863-864). באופן דומה נפסק בפרשות אחרות כי פריסת ברזנט על מטען שהועמס על משאית היוותה חלק מפעולת הטעינה, כפעולת לוואי שלה (רע"א 6223/98 שיבלי נ' הדר, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב (5) 381 (1998)) וכי קיפול יריעת ברזנט וקשירתה לארגז המשאית בסמוך לאחר פריקת המטען מהמשאית, מהווים פעולה נלווית לפעולת פריקת המטען וחלק ממנה (רע"א 2781/98 דגן נ' גבירלה (טרם פורסם, 30.12.1998). ברע"א 6454/99 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' דואני, פ"ד נו (3) 495 (2002), חזרנו ועמדנו על מהותה של פעולת הלוואי, והבהרנו כי היא באה בגדר חריג הטעינה והפריקה "...במקום שבו פעולת הלוואי היא חלק אינטגראלי של פעולת הטעינה, או הפריקה, וקשורה עמן בקשר הדוק. קשר זה נבחן על פי מידת הצורך בביצוע פעולת הלוואי, המידה בה מקלה אותה פעולה על הפריקה או הטעינה, סמיכות הזמנים שבין פעולת הלוואי לבין פעולת הפריקה או הטעינה, ועתים אף סמיכות המקום בו מבוצעת פעולת הפריקה או הטעינה". (ההגדרה אינה במקור- ע.ק).

  1. הנה כי כן, לפני נפילתו של התובע מהמשאית, הוא כבר החל בפעולת הפריקה. עלייתו למשאית וטיפוסו לראש הפירמידה היוו חלק אינטגרלי מפעולת הפריקה והיו פעולות הכרחיות לשם ביצועה.
  2. אם כך - הנחת היסוד העומדת בבסיס ההכרעה הינה כי בעת התאונה עסק התובע בפריקת המטען מהמשאית.

 

תחולת הלכת אוסם על נסיבות המקרה

  1. על פי הגדרות סעיף 1 לחוק הפיצויים, פריקה וטעינה הינם שימושים אשר מוחרגים מתחולת חוק הפיצויים, ולפיכך טוענת הנתבעת 1 כי המסקנה המתבקשת הינה כי נסיבות התאונה אינן נכנסות לגדר החוק. אלא שעל פי הנתבעות 2-3 לצד העובדה כי התובע עסק בפריקה וטעינה בזמן התאונה, אירעה התאונה עת התובע ירד מהמשאית. השימוש במשאית לצורך "ירידה" הינה חלק מהפעולות הנכללות באופן מפורש כ"שימוש ברכב מנועי" על פי סעיף 1 לחוק הפיצויים, ולפיכך יש לראות בנסיבות נפילתו של התובע "תאונת דרכים".
  2. מטבע הדברים נוכח המחלוקת ונסיבות התאונה, מתייחסות הנתבעות, כל אחת בדרכה, להלכת אוסם (רע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה, נט(3) 541 (2004) שם נדונה בהרחבה סיטואציה בה התעוררה התנגשות בין אחת מדרכי השימוש ברכב ובאופן ספציפי ירידה מרכב, לבין חריג הטעינה והפריקה. באותה הלכה נקבע, כי גם תחת חריג של טעינה ופריקה עשויה לקום תחולה לחוק הפיצויים, וזאת בהתאם לתפיסה כי ככל שאחת מן הפעולות שהתקיימו הוכרה על ידי חוק הפיצויים, אין להחריגה משום שבמקביל התקיימה פעולה אחרת שאינה מהווה שימוש כזה. מכאן שפעולה של עלייה או ירידה מרכב עשויה להיחשב כתאונת דרכים גם אם נעשתה לצורך טעינה ופריקה, ולפיכך היא תיכנס בגדר חוק הפיצויים.
  3. ב"כ הנתבעות 3-2 מבקשים להסתמך על האמור בהלכת אוסם שלעיל על מנת לטעון כי הגם שהתאונה אירעה במסגרת פריקת המטען, יש לראות בתובע כמי שעשה "שימוש ברכב מנועי" מאחר שהתאונה אירעה בעת ירידתו מהמשאית.
  4. אלא שעל אף הדמיון הברור בין נסיבות הלכת אוסם לבין נסיבות המקרה דנן, אינני מקבלת את מסקנתן של הנתבעות 3-2.

 

  1. בראש ובראשונה, אינני משוכנעת כלל ועיקר כי ניתן לקבוע כי נפילתו של התובע הינה תוצאה של ירידתו מהמשאית. על פי עדותו של התובע עצמו, אשר קיבלה סיוע מעמיתו לעבודה, סמוך לנפילתו, עלה התובע על פירמידת המוטות שהועמסו על המשאית לצורך עיגונם וחיבורם למנוף. בכוונתו של התובע היה להמשיך בפעולת הפריקה שהייתה בתחילתה. אך בשל חששו מקריסת מוטות הברזל מיהר התובע וקפץ מהפירמידה ומהמשאית תוך שרגליו נתקלות באחת הרצועות שהיו מפוזרות על המשאית. רוצה לומר – נפילתו של התובע לא הייתה במסגרת ירידה מתוכננת מהמשאית, אלא נכון יותר לראותה כחלק מנפילתו של התובע ממערום המוטות והימלטותו מאימת קריסתם. בראייה רחבה נכון יותר להתייחס לנקודת הזמן שבה נפגע התובע כחלק מנפילה שתחילתה בקפיצתו של התובע ממערום המוטות ולאו דווקא כחלק מירידה מהמשאית. במילים אחרות – ספק בעיניי אם נוכח נסיבות האירוע, ולאור השתלשלות הדברים שהובילה לנפילתו של התובע, ניתן לראות בו כמי ש"ירד" מהמשאית לצורך הגדרות חוק הפיצויים.
  2. אלא שאין זו הסיבה העיקרית לשלילת טענות הנתבעות 2-3 .
  3. הנימוק העיקרי לדחיית טענות הנתבעות 3-2 מתייחס לפסיקת בתי המשפט בשנים האחרונות ולתכליתה – פסיקה אשר על פי הבנתי מובילה גם לצמצום הלכת אוסם ולהחלתה על נסיבות מסוימות שאינן תואמות את המקרה שלפנינו.
  4. בפסק הדין ברע"א 9136/17 פלוני נ' פלוני (4/3/18) עמד בית המשפט העליון (כב' השופטת וילנר) על כך שפרשנותו של המונח "שימוש" ברכב מנועי, כחלק מהגדרתה של "תאונת דרכים", עבר תמורות משמעותיות. בתחילת הדרך אופיינה הפסיקה בפרשנות המרחיבה שניתנה למונח זה. גם לאחר שתוקן חוק הפיצויים, והגדרותיו לתאונת דרכים ולשימוש ברכב מנועי צומצמו (תיקון מספר 8 – 1990), הלכה למעשה המשיכו בתי המשפט לפרש את המונח "שימוש" באופן רחב. אלא שבשנים האחרונות חלו תמורות בפרשנותו של למונח "שימוש ברכב מנועי" שבחוק הפיצויים. תמורות אלו באו לידי ביטוי במספר פסקי דין של בית המשפט העליון אשר צמצמו את גדר המקרים המהווים "שימוש ברכב מנועי" והדגישו את הצורך במתן פרשנות שעולה בקנה אחד עם לשון החוק ועם מובנו הפשוט, הטבעי והמקובל של המונח.
  5. מגמת הצמצום של הגדרת השימוש החלה עם פסיקתו של המשנה לנשיאה (כתוארו דאז) השןפט ריבלין בפסק הדין שניתן ברע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' ינטל (29/10/07) (להלן: עניין ינטל). באותו פסק דין נקבע כי אין לכלול בגדר המונח "שימוש" גם שימושי לוואי שאינם מנויים בהוראת סעיף 1 לחוק, ובהתאמה אין לראות בסריקה ביטחונית שנערכה באוטובוס חלק טבעי ואינטגרלי מן הנסיעה ברכב, עד שיש לראותו כמקיים את דרישת השימוש בהגדרה הבסיסית. דרישה זו הצטרפה לתנאי שעניינו בחיוניות הפעולות הנדונות לביצועה של הנסיעה.
  6. ברע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (4.2.2009)) ( להלן: עניין נביל) שב כב' השופט ריבלין על עמדתו כאשר בחן את השאלה אם קשירת מטען על גג משאית יכולה להיחשב כ"נסיעה ברכב", אשר מוכרת כאחד מהשימושים ברכב מנועי. נקבע כי כדי להכיר בפעולה כנסיעה ברכב יש להצביע על קשר הדוק בין אותה פעולה לבין הנסיעה עצמה. מאחר שבקשירת המטען אין כדי לשמש חסם פיסי המונע מהרכב להתחיל בנסיעה, אין לראות בה חלק חיוני מהנסיעה. השופט ריבלין שב וציין כי מעבר לדרישת החיוניות, יש גם צורך להצביע על כי הפעולה המסוימת, החיונית לביצוע הנסיעה, מהווה חלק אינטגרלי מהנסיעה עצמה, וזאת באמצעות מבחנים שונים בהם מבחן הקרבה בזמן ובמקום, מבחן תכלית הפעולה והתפיסה הכוללת של מתחם הסיכון התעבורתי (פסקה 7 לפסק הדין).
  7. המגמה המצמצמת של בית המשפט באשר להגדרת השימוש ברכב מנועי לא נעצרה בפסקי הדין שהוזכרו לעיל. אבן דרך משמעותית נוספת בכל הנוגע לצמצום הגדרת ה"שימוש" בחוק הפיצויים, באה לידי ביטוי ברע"א 8744/18 מדינת ישראל נגד פלוני (12/5/19). באותו פסק דין נדונה תביעתו של נהג שבסיומה של נסיעה יצא מדלת הנהג ופנה לדלת האחורית על מנת להוציא מטען אישי מהמושב האחורי. לאחר שפתח את הדלת האחורית, היא נטרקה על ידו. באותו מקרה מצאה לנכון כב' השופטת וילנר להחיל את מבחני הפסיקה שפורטו בעניין ינטל ובעניין בנביל גם כאשר השאלה הנשאלת מתייחסת לירידה וכניסה לרכב – פעולות שהוכרו באופן מפורש כ"שימוש ברכב מנועי" על פי חוק הפיצויים. בפסק דינה של כב' השופטת וילנר נקבע כי לצורך בחינת תחולת חוק הפיצויים על פעולות של כניסה ויציאה מהרכב יש להיזקק לשני המבחנים הרלוונטיים – הן המבחן הטכני בגדרו יש לבדוק אם בעת התאונה היה הניזוק בגדרי מתחם השימוש ברכב והן המבחן המהותי שנועד לבחון אם הפעולה חיונית במובן הפיסי לשם הכניסה מהרכב או הירידה ממנו ואם היא מהווה חלק טבעי ואינטגרלי מפעולת הכניסה או הירידה.
  8. ביטוי נוסף למגמת הצמצום בפסקי הדין של בית המשפט העליון, ניתן למצוא ברע"א 361/17 פלוני נ' כלל (5.2.17) שם נקבע על ידי כב' השופט עמית כי מי שנפגע במהלך ירידתו מארגז המשאית שאליה טיפס לצורך בחינת תיקון שנערך במשאית אינו יכול להיחשב כנפגע בתאונת דרכים, מאחר שעלייתו למשאית לא נועדה לצורך תחבורתי. כפי שנכתב בפסק הדין: "נקודת המוצא היא כי "לא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תיחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאילו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו" (רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825, 829 (1997) "(ההדגשה אינה במקור – ע.ק.).
  9. הנה כי כן – פסקי הדין שניתנו בשנים האחרונות על ידי בית המשפט העליון מציבים דרישה בסיסית מהותית להחלת חוק הפיצויים על שימושים שונים שנעשו ברכב המנועי, כולל השימושים אשר מוזכרים בלשון החוק באופן מפורש – כניסה לרכב וירידה ממנו. על פי דרישה זו יש להציג הן את חיוניותה של הפעולה לשימוש ברכב והן את היותה חלק אינטגרלי וטבעי מהשימוש בו. משנקבע על ידי בית המשפט העליון בפרשות אחרות (למשל עניין נביל שהוזכר לעיל) כי קשירת מטען או פעולה אחרת של הכנסת מטען או הוצאתו אינה מהווה חלק אינטגרלי מהנסיעה ברכב מאחר שאין בהיעדרה כדי להוות חסם לנסיעה, אין מקום לקבוע כי ירידה ועלייה לרכב שעה שתכליתן הוא לפריקה וטעינה כדי להוות שימוש ברכב מנועי.
  10. נדמה כי מסקנה שכזו מתבקשת לאור הפסיקה בשנים האחרונות המבקשת להחזיר עטרה ליושנה ולהחיל את חוק הפיצויים על אותם אירועים הנתפסים על ידי אדם מן היישוב כתאונת דרכים ועולים בקנה אחד עם תכליות החוק. יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת פרוקצ'ה בע"א 7984/99 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' זאהי פ"ד נז(5) 733, 750 (23.6.2003), אשר נראה כי על אף שנכתבו עובר לפסקי הדין שהוזכרו לעיל, מבטאים את רוח הפסיקה החדשה ואת תכליתה:

"אירוע תאונתי שנטען כי חל עליו חוק הפיצויים מחייב בחינת השאלה אם הוא "תאונת דרכים". יסודות ההגדרה של "תאונת דרכים" על-פי החוק מחייבים בחינה פרטנית מדוקדקת לצורך יישומם במערכת עובדתית נתונה. אולם מעבר לבחינה זו, מתחייבת ראייה כוללת של נסיבות האירוע על רקע תכליות חוק הפיצויים והמדיניות החברתית והמשפטית שביקש להגשים. במסגרת זו ראוי להציב את השאלה אם אדם סביר, בהפעילו שכל ישר וביישמו מושגים הנקוטים בחיי יומיום, היה מסווג אירוע פלוני כתאונת דרכים. נכון הוא שבבחינה משפטית של יסודות ההגדרה גלומה מדיניות משפטית וחברתית שאינה תמיד גלויה לעין בראייה ראשונה, אולם גם כך נדרשת קורלציה הדוקה בין מושגי החוק לבין מושגי החיים, וקיום קשר זה מתיישב בסופו של דבר עם כוונת החוק ותכליתו. אכן, יש להיזהר מהיסחפות למחוזות רחוקים על דרך ניתוק מושגי יסוד בהסדרי החוק ממשמעותם הטבעית והצפויה".

  1. ולענייננו – כפי שהובהר בעדויות התביעה, בזמן התאונה המשאית עליה עלה התובע חנתה, תא הנהג לא היה מאויש, ואף מנוף המשאית עצמה לא היה בשימוש (מאחר שהכוונה הייתה לעשות שימוש במנוף של משאית אחרת שניצבה בסמוך – ראו עמוד 5 שורה 1 לפרוטוקול). השימוש היחיד שנעשה בנקודת הזמן שבה נפל התובע מהמשאית היה לפריקת הסחורה שנערמה עליה. עלייתו של התובע למשאית הייתה לתכלית זו בלבד. יתר על כן – התובע לא השלים את מלאכת הפריקה כאשר נפל מן המשאית. הלכה למעשה הוא נפל בתחילת מלאכת הפריקה. מכאן שלא ניתן לטעון כי ירידתו של התובע מהמשאית (ככל שניתן היה לראות בה "ירידה") נועדה למטרה תחבורתית או הייתה חלק אינטגרלי מהנסיעה או השימוש ברכב. בזמן התאונה הייתה המשאית משום מרחב ששימש לפריקת סחורה. לא הייתה כל כוונה לעשות בה שימוש תחבורתי וייעודה התעבורתי לא בא לידי ביטוי.
  2. אכן – ניתן למצוא בפסיקת בתי המשפט התייחסויות שונות לסיטואציות כדוגמת זו שלפניי. ב"כ הנתבעות 3-2 הפנו לפסקי דין אלו בסיכומיהם (ראו למשל ת.א –י-ם 33077-07-17 פלוני נ' רענן פתרונות אחסון, 6.3.22 וכן ת.א חיפה 11530-07 נאדר בשאר נ' איילון, 9.8.10). אלא שאל מול הפסיקה שהוצגה על ידי הנתבעות 2-3 ניתן לאתר פסקי דין רבים אשר שוללים את תחולת חוק הפיצויים על נסיבות דומות. כך למשל במסגרת ע"א (מחוזי חי') 14181-02-22 פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ(נבו 26.06.2022), שם במהלך ירידת הנפגע מן הרכב בעת פריקת מטען כבד (במסגרת אחת ה"נגלות" של פריקת המטען מהרכב החונה), התהפך המטען ונפל על רגלו של הנפגע. במקרה כזה הובהר כי הגם שנפילתו של הנפגע התרחשה בעת ירידתו מהרכב, לפריקה לא הייתה פעולת לוואי תחבורתית כי "השימוש התעבורתי" ברכב הסתיים עוד טרם אירוע התאונה, ולפיכך אין להחיל על נסיבות המקרה את חוק הפיצויים. מסקנה זו התבססה בין היתר על פסק דינה של השופטת וילנר ברע"א 8744/18 מדינת ישראל נגד פלוני (12/5/19), שהוזכר לעיל ובדרישה שהוצבה בפסיקה לפיה על הפעולה הנבחנת להיות חלק חיוני ואינטגרלי מהשימוש התחבורתי ברכב.
  3. למסקנות דומות הגיע בית המשפט גם בת"א (חיפה) 19735-03-20 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (29.10.22). באותו מקרה דובר היה בנהג אמבולנס שעמד להתחיל בנסיעה ואף התניע את האמבולנס, אולם טרם החל בנסיעה הבחין כי הציוד בחלקו האחרון של האמבולנס אינו מסודר במקומו. הוא יצא מדלת הנהג ניגש לחלק האחורי של האמבולנס ונכנס אליו כדי לסדרו. בסיום הפעולה וכשהחל לרדת מהאמבולנס, החליק ונפל. חרף העובדה כי מדובר בפעולה של ירידה מהרכב, ועל אף שבמקרה דנן התובע אף עמד להמשיך בנסיעתו, קבע בית המשפט כי אין לראות בנפילתו של התובע "תאונת דרכים", וזאת מאחר שאין לראות בסידור הציוד באמבולנס משום פעולה חיונית לנסיעה או לכניסה / ירידה מהרכב, ומאחר שהשימוש שנעשה ברכב בעת התאונה לא היה למטרות תחבורה.
  4. גם בפסק דינו של בית משפט השלום בקריות בת"א 59959-04-21 פלוני נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ (6.7.22), נקבע כי נפילתו של התובע בעת ירידתו מהמשאית אינה נכנסת לגדרו של חוק הפיצויים, מאחר שעלייתו של התובע למשאית נעשתה לאחר פעולת עגינה של מלגזה בה עשה שימוש לצורך פריקת מטען. זאת מאחר שנקבע כי אין לראות בפעולה זו של התובע כפעולה חיונית לנסיעה ברכב או כחלק אינטגרלי ממנה.
  5. הנה כי כן – מצאתי כי מגמתה המצמצמת של הפסיקה באשר לתחולת חוק הפיצויים כפי שנסקרה לעיל צריכה להוביל לשלילת תחולתו של החוק על נסיבות המקרה שלפניו.

תחולת החוק הפיצויים  מכוח החלופה של הינתקות או נפילה של חלק מרכב

  1. הגם שהנתבעות 3-2 המבקשות לראות בתאונה דנן תאונת דרכים לא העלו את הטענה כי יש להחיל את הוראות חוק הפיצויים על המקרה דנן מכוח החלופה של הינתקות או נפילה של חלק מרכב, מצאתי לנכון להתייחס לטענה זו למען הזהירות ובשל העלאת האפשרות על ידי התובע עצמו.
  2. בראש ובראשונה ספק אם בנקודת הזמן בה נפגע התובע אכן ניתן לקבוע כי הסחורה התנתקה מן הרכב. על פי גרסת התובע שהוזכרה לעיל הוא נפל כשהבחין בתזוזה של המוטות על המשאית, ורק לאחר שנפל והוזז על ידי עמיתיו התממש הסיכון ומוטות הברזל נפלו מהמשאית (ראו סעיף 10 לתצהיר).
  3. אך חשוב מכך – מן הרגע בו נקבע על ידי כי התאונה התרחשה במסגרתה של פעולת הפריקה, אין מקום להכיר בתחולת החוק גם על החזקה הנוגעת להתנתקות או נפילה של חלק מהרכב, מאחר שנפילת המטען לא יצרה סיכון נוסף עצמאי מעבר לסיכון הכרוך בטעינה ופריקה. יפים לעניין זה הדברים האמורים בע"א 10157/09 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פטקין (29.6.2010)) ולפיהם:

"להחריג את הטעינה או הפריקה מן החוק, ובה בעת לכלול בגדר הזכאות את נפילתו של אותו מטען, הוא בבחינת תרתי-דסתרי. נפילת המטען – במהלך טעינה או פריקה – אינה יוצרת סיכון נוסף על זה הכרוך בפעולות הפריקה והטעינה. אכן, הינתקות של חלק מהרכב (בשונה מנפילת המטען) עשויה, אולי, במקרים מסויימים, להיות מנותקת מפעולות הטעינה או הפריקה – אך לשון החוק בעניין זה ברורה וחד-משמעית: נפילה והינתקות – דינן אחד ואין לנתק את "ההינתקות" מן הנפילה. אין, איפוא, מנוס מלהגיע למסקנה כי אין בנפילה של מטען – במהלך טעינה או פריקה – שאינם מוכרים כשימוש על-פי חוק הפיצויים – כדי לשמש עוגן נפרד להכרה בתחולת החוק".

 

לסיכום

  1. לאור כל המפורט לעיל, ולאור הפסיקה שנסקרה, ומגמת הצמצום העולה ממנה, המסקנה המתבקשת היא כי אין לראות בתאונה בה נפגע התובע "תאונת דרכים" ואין להחיל עליה את הוראות חוק הפיצויים.
  2. בנסיבות אלו, התביעה נגד הנתבעת 1 נדחית.
  3. על התובע להשיב לנתבעת 1 את התשלום התכוף שהועבר לו.
  4. לאור נסיבות התאונה, ונוכח טענותיהן הסותרות של הנתבעות, מצאתי לנכון לחייב את התובע בהוצאות ושכ"ט על הצד הנמוך, בסך של 2,500 ₪.
  5. עד יום 5.12.22 יודיעו התובע והנתבעות 2-3 אם הגיעו להסכמות דיוניות באשר להמשך ניהול ההליך.

ת"פ בהתאם.

 

 

ניתנה היום, ט"ז חשוון תשפ"ג, 10 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.

    

                                                                                                 

 

האם העובדה שועדה רפואית דנה בשאלת הקשר הסיבתי, מבלי לנקוב במונח קשר סיבתי, הינה סיבה מספקת להתיר להביא ראיות לסתור?

בית המשפט דן בשאלה האם להביא ראיות לסתור נוכח העובדה שועדה רפואית לא השתמשה במונח קשר סיבתי

 

 

בית משפט השלום בקריות

 

 

ת"א 1963-06-21 פלוני נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ

 

                                                                  

 

 

 

 

 

מספר בקשה:4

בפני

כבוד השופט צבי כוחן

 

 

הנתבעת-המבקשת

 

הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ

 

נגד

 

התובעת-המשיבה

מדינת ישראל – משרד הביטחון

 

 

 

 
       

 

החלטה

 

כללי:

 

לפני בקשת הנתבעת, כי אתיר לה הבאת ראיות לסתור את קביעת אגף השיקום של משרד הביטחון מיום 15.05.19, במסגרתו הכיר בנפגע כנכה צה"ל בעל נכות צמיתה בשיעור 30% בגין PTSD והגבלה ניכרת בכושר התפקוד לפי סעיף 37(5)(א) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956.

 

רקע:

 

  1. הנפגע היה מעורב בתאונת דרכים מיום 3.03.11, עת היה חייל בשירות סדיר, ובדרכו חזרה לביתו מהבסיס בו הוצב, התנגש בו רכב צד ג' מאחור והדף אותו אל עבר רכב צד ד'.
  2. כתוצאה מהתאונה, התובעת הכירה בנפגע כנכה צה"ל. ועדות רפואיות של אגף השיקום קבעו לו נכויות זמניות בהתאם לחוק וכמפורט להלן, ובסופו של יום אף נקבעה נכותו הצמיתה:

א. ועדה מיום 26.03.12 קבעה נכות זמנית בשיעור 2% בגין חבלת ראש ללא חוסר נוירולוגי (1%) ומצב לאחר חבלה בגב (1%) מיום 15.08.11 מועד שחרור הנפגע משירות חובה ועד יום 25.03.12.

ב. ועדה מיום 25.11.15 קבעה נכות זמנית בשיעור 20% בגין PTSD והגבלה בינונית בכושר התפקוד עד לחודש 11/17.

ג. ועדה מיום 16.11.16 קבעה נכות זמנית בשיעור 30% בגין PTSD והגבלה ניכרת בכושר התפקוד עד לחודש 11/18.

ד. ועדה מיום 15.05.19 קבעה נכות צמיתה בגובה 30% בגין PTSD והגבלה ניכרת בכושר התפקוד החל מ- 16.8.11.

  1. יש להוסיף ולציין, כי הוריו של הנפגע התגרשו כשהיה ילד צעיר, והוא חי עם אימו משך השנים.
  2. עם זאת הנפגע ציין, כי לרוב מערכת היחסים עם אביו הייתה טובה.
  3. ביום 03.16 אביו של הנפגע נרצח בחניית ביתו.

 

תמצית טענות הצדדים:

 

טענות הנתבעת:

 

  1. לטענת הנתבעת, התאונה מיום 3.03.11 הייתה תאונה קלה, ללא כל ממצא ראוי לציון וללא ממצא טראומטי כלשהו. משכך, לא ברור כיצד תאונה קלה וחולפת זו הפכה לתאונה קשה, שזיכתה את הנפגע באחוזי נכות גבוהים. הנתבעת מעלה תהייה זו נוכח נתונים לפיהם הנפגע היה מעורב בשתי תאונות דרכים טרם התאונה נשוא התביעה דנן, וכן עבר תאונות נוספות אחרות כגון נפילות או חבלות בבית ספר, ומאלה לא סבל מפוסט טראומה או קשיים נפשיים אחרים.
  2. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי הועדה הראשונית שבדקה את הנפגע, לאחר שהתלונן בפניה על פגיעות אורתופדיות ונוירולוגיות, מצאה לקבוע אחוזי נכות זמנית נמוכים בגין חבלות בראש ובגב וללא כל עניין בנכות מתחום הפסיכיאטריה, ובאשר הנפגע כלל לא התלונן על תלונות מסוג זה.
  3. עוד פירטה הנתבעת, כי ביום 2.10.12 הנפגע נבדק ע"י ד"ר סיגלר מטעם משרד הביטחון, שקבע בסיכום חוות דעתו, כי ההפרעות הנפשיות עליהן התלונן הנפגע אינן בקשר סיבתי ישיר לשירות הצבאי.
  4. כך ובהמשך, קבע ד"ר חיים שם דוד מטעם משרד הביטחון ביום 30.10.14, כי הנפגע אינו סובל מ- PTSD, אלא לדעתו סובל מהפרעה דיכאונית חרדתית מעורבת, שהתפתחה בעקבות תאונת הדרכים שעבר. לכן המליץ להכיר בנפגע למשך שנתיים ובסיומם להפנותו לבדיקה נוירו- פסיכולוגית מלאה.
  5. הנפגע עבר ב- 7/15 הערכה נוירו פסיכולוגית, אשר מסקנתה, כי בשקלול נתוני הרקע של הנפגע ובכלל זאת מבחני ומדדי אמינות, התאונה הותירה אצלו הפרעה פסיכיאטרית בעוצמה משוערת נמוכה.
  6. ביום 25.11.15 מצאה לנכון הועדה לקבוע לנפגע 20% נכות זמנית בגין הפרעת חרדה דיכאונית ולאחר שעמדו בפניה כלל המסמכים הרפואיים.
  7. הועדה מיום 18.07.16, אשר התכנסה לאחר שאביו של הנפגע נרצח, קבעה כי התמונה מורכבת מאד, וכי קיימים חילוקי דעות אבחנתיים, ובתום הדיון ביקשה לקבל לידיה דו"ח עדכני מאת הרופא הפסיכיאטר המטפל, דו"ח מרופא המשפחה ודו"ח עובדת שיקום, ולאחר מכן תשוב לדון בעניינו של הנפגע.
  8. כך, ביום 16.11.16, שבה להתכנס הועדה הרפואית, ולאחר דיון קבעה כי יש מקום לקביעת נכות זמנית אותה העריכה ב- 30%.
  9. הנתבעת טוענת עוד, כי ביום 15.05.19 קבעה ועדה רפואית את נכותו הצמיתה של הנפגע לאחר דיון קצר ומתומצת בלבד, במסגרתו לא נימקה כראוי את החלטה, לא דנה בעניינו של הנפגע באופן מפורט, ובפרט לא דנה בשאלת הקשר הסיבתי בין מצבו ובין התאונה, תוך התעלמות מעברו של הנפגע, מאישיותו, מהאבחנות המבדלות שנרשמו בעניינו ובעיקר מאירוע רצח אביו, שבוודאי הייתה לו השפעה ניכרת ומכרעת על מצבו.
  10. הנתבעת סבורה, כי לא בכדי הנכות הצמיתה נקבעה דווקא קרוב לאירוע הרצח, ולא בסמוך לאחר התאונה, שלא תרמה דבר למצבו הנפשי של הנפגע, ואשר התפתחה רק שנים לאחר התאונה.
  11. כן טוענת הנתבעת, כי הוועדה הרפואית של אגף השיקום של משרד הביטחון, לא דנה באופן מפורט במחלוקות שעלו בוועדות הקודמות שלה עצמה ביחס לאבחונו הפסיכיאטרי של הנפגע, ולא הסבירה מדוע בחרה לאמץ דווקא אבחנת PTSD בניגוד לחוו"ד אחרת המסבירה, כי הנפגע אינו סובל מתסמונת זו.
  12. משכך, הנתבעת בדעה, כי לו הוועדה הייתה מנהלת דיון מפורט וענייני במצבו של הנפגע ולאחר שהייתה מענינת במלוא המסמכים שצורפו והיו לפניה, הרי שברמת וודאות גבוהה הייתה מגיעה למסקנה המתבקשת, שאין קשר סיבתי בין הממצאים הפסיכיאטריים לתאונה נשוא התביעה.
  13. הנתבעת מטעימה עוד, כי ידוע לה שלפי ההלכה הפסוקה, בית משפט לא ייעתר בנקל לבקשה להבאת ראיות לסתור. יחד עם זאת ולטעמה, המקרה דנן הוא מאותם מקרים בודדים בו יש להתיר זאת, שכן בהחלטת הוועדה הרפואית האחרונה קיים חסר משמעותי, בעיקר בהתייחסות לקשר הסיבתי בין התאונה ובין מצב הנפגע, זאת בהינתן ריחוק הזמנים בין מועד התאונה ובין מועד קביעת נכותו הצמיתה, כאשר בסמוך לקביעת הנכות התרחש אירוע רצח האב, אשר חייב לעמדת הנתבעת, את התייחסות הוועדה הרפואית של אגף השיקום לשאלת הקשר הסיבתי בין הנכות ובין אירוע הרצח.
  14. בהיעדר התייחסות כזו, כך טוענת הנתבעת, הרי שנפל פגם בהתנהלות הוועדה הרפואית שקבעה את הנכות הרפואית הצמיתה. הנתבעת תמכה טענותיה בפסיקה.

 

 

טענות התובעת:

 

  1. התובעת מפנה להלכה אשר נקבעה בפסיקה, ולפיה היעתרות לבקשה להבאת ראיות לסתור תיעשה במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן.
  2. עוד מוסיפה וטוענת התובעת, כי אין רשימה סגורה של תנאים שעם התקיימותם תותר הבאת הראיות לסתור, וכי יש לבחון כל מקרה לגופו ובהתאם לנסיבותיו, בהתאם לרוח המחוקק שהובעה בסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "הפלת"ד").
  3. לעמדת התובעת, המקרה דנן אינו נמנה על המקרים החריגים. כך הנתבעת לא הצביעה על טעם משפטי יוצא דופן כגון תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, והסתמכות על חלוף הזמן ממועד התאונה ועד לקביעת הנכות הצמיתה, העבר הבעייתי של הנפגע, התעלמות נטענת מאירוע הרצח או אי מתן החלטה מנומקת, אינם מצביעים על פגם מהותי שנפל בקביעת הועדה הרפואית של אגף השיקום במשרד הביטחון.
  4. לטענת התובעת, גם התייחסות לאירועים תאונתיים אחרים שבעברו הרחוק של הנפגע, אין בהם כדי ללמד דבר על האירוע התאונתי דנן, ותסמונת PTSD לאחר תאונת דרכים אינה בהכרח קשורה בנסיבותיה לאירועים אחרים, שאינם התאונה בה ניזוק הנפגע.
  5. כל שמנסה הנתבעת לעשות הינו במטרה שלא לשפות את התובעת.
  6. התובעת דוחה את הטענה לסמיכות הזמנים בין אירוע הרצח ובין מועד קביעת הנכות הצמיתה, ומפנה תשומת הלב כי הרצח אירע בשנת 2016, ואילו רק שלוש שנים לאחר מכן נקבעה לנפגע הנכות הצמיתה.
  7. עוד מוסיפה וטוענת, כי הוועדה הרפואית לא התעלמה מכל נתון מהותי – לא מעברו הבעייתי, גירושי הוריו, הפסקת לימודים וכדומה, והדבר צוין לא פעם בהחלטותיה.
  8. כ"כ הוועדה הרפואית הייתה מודעת היטב לכלל נסיבותיו של הנפגע, עיינה בשבע עיניים בכל הרשומות הרפואיות, בחוות הדעת הרפואיות ודוחות נוירו פסיכולוגיה. לכן, לטענת התובעת, כל העובדות הרלוונטיות עמדו בפני הוועדות הרפואיות, ולא בכדי הנתבעת לא הפנתה לליקויים שנפלו בפרוטוקולי הוועדות הרפואיות, שכן אין כאלה בנמצא.
  9. התובעת טוענת עוד, כי הנפגע נבדק פעמיים ע"י ועדה רפואית לאחר מות אביו (בתאריכים 18.07.16 ו- 16.11.16).
  10. הוועדות הרפואיות ביססו קביעותיהן לעניין מצבו הנפשי, לאחר שהתייחסו להתלבטויות הקיימות ולמצב התפקודי של הנפגע, אי הימצאותו בטיפול סדיר ושאינו נמצא בהליך שיקומי, ואף התבקש עוד דוח נוירו פסיכולוגי עדכני ומסמכים רפואיים נוספים.
  11. מכאן, שלאחר קיומן של ועדות רפואיות אלה, ושלוש שנים לאחר מכן, הוועדה הרפואית האחרונה קבעה לנפגע נכות רפואית צמיתה, כאשר כולה קשורה לתאונה וללא החרגת כל חלק, ומשהוועדה יודעת אודות מצבו של הנפגע ובכלל זאת מות אביו. אין דבר שהוסתר מעיני הוועדה הרפואית.
  12. אף זאת, התובעת טוענת, כי הוועדה הרפואית האחרונה מהווה המשך ישיר לשתי הוועדות שהיו קודם לכן (ב- 18.07.16 ו- 16.11.16), והחלטה אינה מנותקת מהמציאות ומהתהליך האבחוני שהיה לפניה.
  13. בפרוטוקול הדיון מיום 16.11.16, אף נכתב בפירוש כי הוועדה היא המשך ישיר לדיונים שהתקיימו קודם לכן.
  14. אשר לטענת הנתבעת, כי הוועדה הראשונה לא מצאה לנכון להתייחס לנכות נפשית של הנפגע, ולא נשמעה מצדו תלונה מתחום זה, טוענת התובעת, כי נכות נפשית אינה מתגלה בהכרח ישירות מיד ובסמוך לאחר תאונה או קרות הפגיעה, ויתכן כי יחלפו שנים מספר עד לגילוי ההפרעה או המחלה הנפשית.
  15. עוד טוענת התובעת, כי בפני הוועדה הרפואית עמדו כלל חוות הדעת הרפואיות, גם אלה הקובעות אחרת, והדבר מעיד כי הוועדה הרפואית קיבלה החלטה עצמאית ושקולה ללא השפעה מכל גורם אחר.
  16. התובעת מדגישה בטיעוניה, כי חוות דעת רפואית כשלעצמה אינה מצדיקה הבאת ראיות לסתור, והפנתה לפסיקה בעניין זה.
  17. ביחס לטענת הנתבעת כי הנפגע נפגע בתאונת דרכים קלה, ולכן לא נותרה לה כתוצאה הימנה כל נכות נפשית, טוענת התובעת, כי עיון בפרוטוקולי דיוני הוועדות הרפואיות מלמד, כי הנפגע נבדק לא פעם ע"י הוועדה, ונדרשו ממנו בכל פעם מסמכים רפואיים עדכניים ודוח נוירו פסיכולוגי עדכני, וכן עמדו בפני הוועדה חוות דעת שהוזמנו ע"י התובעת, וכאשר היה צורך אף נתבקשו על-ידי הוועדה הרפואית מסמכים משלימים.
  18. לכן, כך טוענת התובעת, דבר לא נשמט מעיני הוועדה הרפואית, והיא הייתה מודעת למחלוקת בין המומחים ולנימוקיהם.
  19. בנסיבות אלה, אין מקום לבית המשפט שיבחן את מסקנות הוועדה והוא אינו אמור להכריע בין הגישות הסותרות.

 

  1. בהתאם להחלטתי מיום 4.09.22, מסרה הנתבעת תשובתה לתגובת התובעת, ובה חזרה על מכלול טענותיה, ובכלל זאת, לעניין היעדר התייחסות והנמקה של הועדה הרפואית של אגף השיקום בהחלטה האחרונה, המהווים פגם משפטי חמור המצדיק היתר להבאת ראיות לסתור, וכי היה מקום לערוך דיון ענייני בשאלת הקשר הסיבתי כאמור.

 

 

דיון והכרעה:

 

  1. קראתי בעיון רב את טענות הצדדים ואת כל הנספחים שצורפו להם, הכוללים תיעוד רפואי, פרוטוקולי הוועדות הרפואיות, חוות דעת ודו"ח נוירו פסיכולוגי, ולאחר ששקלתי את האמור בהם, מצאתי כי אין מקום להתיר לנתבעת הבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית של אגף השיקום במשרד הביטחון, מהטעמים הבאים;
  2. סעיף 6ב לפלת"ד קובע, כי ניתן להתיר לבעל דין להביא ראיות לסתור קביעה לעניין דרגת נכות שניתנה על פי כל דין, אך אם שוכנע בית המשפט שמן הצדק להתיר זאת ומטעמים מיוחדים שיירשמו.
  3. הפסיקה פירשה קביעה זו כמיועדת לנסיבות מיוחדות וחריגות בלבד:

 

"הלכה היא כי הבאתן של ראיות לסתור את קביעות ועדות המל"ל לפי סעיף 6ב לחוק הפלת"ד תותר אך במקרים מיוחדים ובהינתן נסיבות יוצאות דופן (ר"ע 634/85 אבו עליון עודה נ' "רותם" - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505, 509-508 (1985) (להלן: עניין רותם); רע"א 8908/17 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלונית, [פורסם בנבו] בפסקה 11 (10.1.2018) (להלן: עניין פלונית); רע"א 7501/18 פלוני נ' כלל – חברה לביטוח בע"מ, [פורסם בנבו] בפסקה 4 (22.11.2018) (להלן: עניין פלוני)), ובין היתר, כאשר נפל בהליך פגם מהותי (עניין רותם, בעמ' 509) או כאשר לא עמדו לפני ועדות המל"ל עובדות חשובות באשר למצבו של הניזוק, אשר היו עשויות להביא את הוועדות לשנות ממסקנתן (עניין פלוני, בפסקה 4; עניין פלונית, בפסקה 11)." (רע"א 3221/21 פלוני נ' אמיר עאמר (פורסם בנבו, 8.6.21) – ההדגשות אינן במקור – צ.כ.).

 

  1. פרשנות זו נובעת, בין היתר, מן הטעם של ייעול הדיון וכן מן הצורך לשאוף לאחידות ראייתית ועובדתית (רע"א 4484/06 מור נ' אישי ישיר חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 19.9.06).
  2. כאמור, עיינתי בכל פרוטוקולי הוועדות הרפואיות אשר הוצגו בפניי, ואיני סבור כי קביעת הוועדה הרפואית האחרונה מיום 15.05.19, העומדת בליבת הבקשה להבאת ראיות לסתור של הנתבעת, חורגת באופן מיוחד או חריג מן הנהוג או הנדרש על פי הפסיקה בעניין זה, באופן המצדיק היעתרות לבקשה.
  3. במה דברים אמורים – פרוטוקול הדיון של הועדה פותח ב'הצהרות הנפגע', המתאר באריכות את מצבו, ואת שעבר עליו מאז התאונה, בכלל זה מסר הנפגע לחברי הוועדה, כי אביו נרצח לפי 3 שנים, ובהמשך אמר "אחרי הרצח של אבי זה קשה אבל חיים". בהמשך מסרה אימו של הנפגע את דבריה וביקשה, כי ייקבע לנפגע נכות צמיתה, ולאחר מכן מתוארת 'בדיקת הנבדק'.
  4. בפרוטוקול מפורט, כי הוועדה עיינה בסיכום ביקור מ- 20.04.17 מבי"ח קפלן ובמכתב מ- 15.01.19 ו- "וכל התיעוד הרפואי שבתיק".
  5. בפרק 'דיון הועדה' מפורט כך: "לפנינו גבר צעיר רווק ... אביו נרצח לפני 3 שנים, לפני 8 שנים היה מעורב בתאונת דרכים בעקבותיה התפתחה חרדה עם סממנים דיכאוניים ומאפיינים פוביים לגבי נסיעה ברכב ..... לציין ברבות השנים הועלו אבחנות מבדלות שונות".
  6. לסיכום קבעה הוועדה בפרק 'החלטת הועדה ונימוקיה' כי היא סבורה כי נכותו היא בשיעור 30% לצמיתות לפי סעיף 33 ד'.
  7. חזקה (אם כי כמובן, לא חזקה חלוטה), כי משציינה הוועדה מפורשות בפרוטוקול, שעיינה בכל התיעוד הרפואי שבתיק, הרי שכך נהגה בזמן אמת.
  8. מכל מקום, הנטל להפריך חזקה זו רובץ על שכמי הנתבעת, ולא מצאתי בטיעוניה טענות לפגמים מהותיים, כאלה או אחרים, שנפלו בפרוטוקולי הדיון של הוועדה הרפואית.
  9. אלמלא הייתה מעיינת הועדה הרפואית בתיקו הרפואי של הנפגע, לא ניתן היה לציין במהלך הדיון בוועדה, כי "ברבות השנים הועלו אבחנות מבדלות שונות".
  10. כמו כן, אין ספק כי סוגיית הירצחו של אבי הנפגע עמדה לנגד עיני חבריה – הרי גם הנפגע עצמו התייחס לעניין זה, כאמור, וכך גם חברי הוועדה במהלך הדיון בעניינו.
  11. הדיון האחרון (15.05.19), בו נדונה נכותו הצמיתה של הנפגע, אינו בבחינת דיון בדיד העומד בחלל הריק, והוועדה, כפי שטרחה לציין זאת מפורשות בפרוטוקול הדיון, עיינה בכל התיעוד הרפואי שבתיקו של הנפגע, תיק בו מצויות גם חוות דעת שאינן עולות בקנה אחד עם החלטות הוועדות הרפואיות הקודמות, ושניתנו חרף אותן חוות דעת ולאחר שיקול דעת.
  12. אכן, הוועדה הרפואית לא נקטה בפרוטוקול במונח "קשר סיבתי", אולם למקרא פרוטוקול הוועדה, וכן הפרוטוקולים בוועדות הרפואיות שקדמו לה, אין ספק בעיניי, כי סוגיית הקשר הסיבתי בין מצבו של הנפגע ובין תאונת הדרכים נשוא התביעה נבדקה ונבחנה לעומקה, ובכלל זאת, תוך התייחסות לרצח אביו של הנפגע, לקשיי העבר שלו, ולאבחנות מבדלות שונות ואחרות שמצויות בתיעוד הרפואי.
  13. לעניין זה אפנה לרע"א 668/20 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (פורסם בנבו, 13.05.20):

 

" לעצם העניין, וכפי שהובהר בפסיקה לא אחת, היתר להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל לפי סעיף 6ב לחוק, יינתן במשורה ובמקרים יוצאי דופן (רע"א 796/19 פלוני נ' "הפול" המאגר הישראלי לביטוחי רכב, פס' 5 והאסמכתאות שם (28.2.2019)). אמנם, כאשר ועדה רפואית לא נתנה דעתה להשפעות אפשריות של אירועים קודמים על סוגיית הקשר הסיבתי, עשוי הדבר להצדיק מתן היתר להביא ראיות לסתור (ראו, בין היתר, החלטת השופט זילברטל ברע"א 2993/14 רוטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פסקה 6 (11.9.2014)). בד בבד, אין "בעובדה שבהחלטת הוועדה הרפואית לא נכללה קביעה מפורשת בדבר קיומו של קשר סיבתי, כדי ללמד שהוועדה לא נדרשה לנושא או שלא נקבע דבר בשאלה זו" (שם בפסקה 5, הדגשה במקור – י"ע).

במקרה דנן, הן בית משפט השלום הן בית המשפט המחוזי הגיעו למסקנה נחרצת כי הוועדה היתה מודעת לעברה הרפואי של המשיבה. זאת, בין היתר, בהינתן התיק הרפואי שעמד לנגד עיני הוועדה; המסמך הפנימי של רופאי המל"ל, שהפנה את תשומת לבה של הוועדה לתיעוד הרפואי הרלוונטי תוך ציון המגבלות הנטענות בגין התאונות הקודמות; וחוות הדעת הפנימית של המל"ל, בה נכתב כי למשיבה קיים מצב קודם בעמוד שדרה. כאמור, מדובר בקביעה שבעובדה המתייחסת לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן, שאינה מצדיקה התערבות של ערכאת ערעור שניה." (ההדגשות אינן במקור – צ.כ).

 

  1. סופם של דברים – מכלל הטעמים האמורים, הבקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת הועדה רפואית של אגף השיקום נדחית.
  2. הנתבעת תישא בהוצאות התובעת עם בקשה זו בסך 3,500 ₪ בתוספת מע"מ, אשר ישולמו לתובעת בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד למועד תשלומם בפועל.
  3. הצדדים יודיעו עד ליום 20.11.22 כיצד בכוונתם להתקדם בתיק.
  4. תזכורת מעקב בהתאם.

 

 

ניתנה היום, ז' חשוון תשפ"ג, 01 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.

    

                                                                                                 

 

  1. האם מדינת ישראל, בכובעה כ"מעין מבטחת", מחויבת ב-50% מסכום הפיצוי בגין נזק גוף או שמא היא פטורה מכך?
  2. מהם התנאים בהם תתקבל בקשה להביא ראיות לסתור את הנכות שנקבעה על ידי ועדה רפואית מטעם המל"ל?
  3. האם זכאי לפיצוי מי שנפגע עת נחשד, עקב טעות, כמחבל?
  4. האם חל סעיף 6.ב. לחוק הפלת"ד, מקום בו מונה מומחה בטרם נקבעה נכות על ידי המל"ל, נערכה בדיקה והוגשה חוות דעת

 

 

רכוש מנוי עכשיו!

 

 [icon name="icon-thumbs-up"]   

    [icon name="icon-money"]
 שביעות רצון מלאה מובטחת!   החזר כספי מלא לתקופה של 7 ימים!

 

 

איך יוצרים עימנו קשר?

קבוצת נזיקיסט

טלפון: 03-5472447

פקס: 153-3-5472447

רח' הנ"ץ 6,

רמת השרון 4721706, ת.ד. 2167