באילו תנאים ניתן להסתפק בהצגת חשבונית לצורך הוכחת נזק ובאילו תנאים יש להציג גם את הקבלה?

בית המשפט דן בשאלה באילו תנאים ניתן להסתפק בהצגת חשבונית לצורך הוכחת נזק ובאילו תנאים יש להציג גם את הקבלה?

 

בית משפט השלום בנתניה
תא"מ 24287-11-18

 

 

בפני	כבוד השופטת אפרת רחלי מאירי
תובע		______
נגד
נתבעים		1. _____ 2. ש. שלמה רכב בע"מ
		שם צד ג' ללא שם של חסוי

 

פסק דין

 

1. מונחת לפניי תביעה כספית לפיצוי רכב התובע בגין נזקים שנגרמו לרכבו עקב התנגשות עם רכב הנתבעים.

 

2. אבקש תחילה להתנצל בפני הצדדים על השיהוי במתן פסק הדין עקב עומס רב של תיקים הממתינים להכרעה במקביל לשמיעתם, וזאת בשים לב לתפקוד המותב בשני כובעים שיפוטיים.

 

הצדדים תחילה הסכימו להכרעה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט באופן שההכרעה הייתה ניתנת בו ביום ולכל המאוחר באותו השבוע אולם עקב חזרה מהסכמה במהלך הדיון עצמו עת הצדדים לא טענו מאוחר יותר לגופו של עניין בדבר משמעות חזרה מהסכמה ובאיזה שלב, וחלפה לה כחצי שנה – הרי שאין צורך לדון בכך ויינתן פסק דין מנומק, על מורכבות הסוגיות שעלו תוך כדי תנועה, חרף אי קיומה של מחלוקת בעניין האחריות.

טענות הצדדים

 

3. על פי הנטען בכתב התביעה, רכב התובע עמד בצומת אסף הרופא כאשר נהג רכב הנתבעים פגע בעוצמה בחלקו האחורי של רכב התובע. על פי האמור בטופס ההודעה שמולא כחודש לאחר האירוע, נהגת רכב התובע תיארה כי היא עמד בפנייה בצד ימין כדי להשתלב לנתיב השמאלי ורכב שמאחוריה פגע בו מאחור. רכב התובע נבדק חודש וחצי לאחר האירוע ונמצאו פגיעות בכנף האחורית שמאלי ודופן אחורי שמאלי ונדרש להחליף מגן אחורי חיצוני מקורי וכיסוי מסילה דלת הזזה שמאל. מדובר ברכב משנת ייצור 2008 והאירוע אירע בשנת 2018. נזקי התובע הוערכו בסך של 19774 ₪ (ירידת ערך בסך של 845 ₪, נזקים ישירים בסך של 17396 ₪ וכן עלות שכ"ט שמאי בסך של 1533 ₪). הנתבעת שילמה אך 10729 ₪ ועל כן התובענה היא עבור השלמת החסר בסך של 9075 ₪.

 

4. הנתבעים מנגד, מבקשים לדחות את התביעה. המחלוקת אינה לגבי האחריות לתאונה אלא לגבי גובה הנזק. שכן, הנתבע פגע קלות עם חלקו הקדמי שמאלי של רכב הנתבעים בפינה השמאלית אחורית תחתונה של רכב התובע וזאת מבלי לגרום כל נזק לצד שמאל אחורי עליון, למסילת הדלת האחורית השמאלית ובדלת האחורית השמאלית. בריח התיכון בטענותיהם הוא כי אין קשר סיבתי לנזקים אלו לתאונה דנן ומדובר בנזקים קודמים. בהתאם לדו"ח חוקר תאונות שמינתה הנתבעת 2 אשר בחן את הנזקים הנטענים לכאורה, הרי שמדובר בנזקים שמקורם באירוע אחר שלא קשורים לתאונה דנן. כך למשל, בהתאם לתמונות הנזק של התובע ישנן פגיעות גם בחלק העליון של צד שמאל אחורי וגם החלק התחתון. כמו כן, לתובע נזקים בחזית ימנית, ובהתאם להפרשי גובה עם רכב הנתבעים עולה כי דבר אינו אפשרי בפועל. יתר על כן, לרכב התובע נזקים ישנים כגון קילופי צבע אשר הם אינם קשורים לתאונה זו. בוחנת התנועה הגיעה למסקנה כי הנזק אותו מציג התובע בחלק האחורי שמאלי הוא נזק ישן אשר מקורו לא בתאונה דנן וכי מוקד הפגיעה הוא בחלק אחורי שמאלי תחתון. לכך יש להוסיף כי הרכב נבדק לאחר כחודשיים מיום התאונה דבר שיש בו לנתק את הקשר הסיבתי בין הנזק הנטען לאירוע דנן. יוער, כי בטופס ההודעה שמולא כחודש וחצי לאחר התאונה, יומיים לאחר בדיקת הרכב על ידי שמאי התובע, מסר נהג רכב הנתבעים בנוגע לנזק של התובע "מכה ושפשוף צד שמאל אחורי" כאשר הנזק לרכב הנתבעים תואר כ"מכה קטנה ושפשוף מקדימה צד ימין ליד הפנס ומטה".

הממצאים הראייתיים

 

5. בדו"ח שמאי מטעם התובע אין התייחסות לתאונה בתאריך מסוים אלא ל"נזק תאונתי" בשים לב לכך ששמאי לא בוחן קשר סיבתי לנזק אלא בוחן את הרכב כמות שהוא, על נזקיו – בין אם התרחשו לאחר התאונה או לפני כן – עד מועד הבדיקה. אין חולק בין הצדדים כי הרכב כאמור נבדק חודש וחצי לאחר התאונה. לפי חוות דעת זו, כנף אחורית שמאלית ודופן אחורית שמאלית נמצאו ניזוקים וטוענים תיקון, כשאין חולק שישנם נזקים מאחור אולם השאלה שעל בית המשפט להכריע היא האם כלל הנזקים נגרמו מאותה תאונה, ואם לא, האם יש לכך רלוונטיות מקום שממילא יש צורך בהחלפת חלקים בגין התאונה השנייה או שמא יש להתייחס לכך כהשבחה, למשל.

בדו"ח שמאי לרכב הנתבעים נקבע כי יש צורך בעבודות פחחות, פוליש לפנס, צבע ושיפוץ פגוש קדמי.

 

הוגשה חוות דעת מומחה של חוקרת ומשחזרת תאונות דרכים אשר בחנה את הודעות הנהגים המעורבים לחברות הביטוח, דו"חות שמאי לשני כלי הרכב ותמונות צבע של כלי הרכב. היא הבהירה כי הצומת בו התרחשה התאונה, צומת ניר צבי, הוא צומת בעל ארבע זרועות בכביש בינעירוני. מדובר בכביש ישר ללא עליות וירידות. שני כלי הרכב פנו מכיוון בי"ח אסף הרופא לכיוון באר יעקב – ימינה. רכב הנתבעים נסע אחרי רכב התובע. לאחר היכנסם לנתיב ההשתלבות, תוך השתלבות לנתיב הנסיעה שליד, אירעה התאונה. הנתבע תיאר לפני המומחה כי הוא נסע אחרי נהגת רכב התובע והם עצרו אחרי הפנייה ומשהיא התמהמה, החל לצאת לעקיפה ותוך כדי היא יצאה והוא פגע בה. הצד של הפינה הימנית של רכבו פגע בפינה השמאלית של הפגוש האחורי בלבד. המומחית נתבקשה לבדוק את התאמת נזקי רכב התובעת לתאונה המדוברת ולנזקים ברכב הנתבעים.

לטענת המומחית, בצילום שהוצג, ניתן לראות את הנזק בחלק האחורי של רכב התובע "בגבהים שונים ובאופי שונה" כאשר הנזק בדלת האחורית של רכב התובע מקביל בגובהו לנזק בכנף האחורית של הרכב (מעל למסילת הדלת). היא בחנה כלי רכב דומים לעניין הגבהים ומסקנתה כי בעוד ברכב הנתבעים הנזק הוא עד לגובה של 68 ס"מ בדמות שפשוף קל, ברכב התובע ישנם מספר מוקדי נזק – שפשוף עיקרי בפינה השמאלית של הרכב בטמבון, המגיע כמעט על החיבור בין הפגוש לכנף, כאשר גובה החיבור הוא 70 ס"מ. בכנף, מעל החיבור עם הפגוש, ניתן לראות שקיעה של הפח ושקיעה זו אינה תואמת לתאונה ולנזקי רכב הנתבעים – לא בגובה ולא באופי שכן, "על מנת שתיווצר שקיעה כזו ברכב המאזדה (התובע-א"מ), הפגוש ברכב המאזדה שבולט יותר מהכנף, היה צריך להילחץ פנימה והוא אינו לחוץ – רק משופשף. כמו כן, אין ברכב האופל (הנתבעים-א"מ) נזק תואם או גורם המתאים ליצירת נזק שכזה. מה גם, שלפי חוות הדעת של השמאי מטעם התובע, היה צורך בהחלפת מסילת הדלת האחורית השמאלית ומסילה זו מתמרת לגובה של 94 ס"מ מהקרקע ואינה תואמת בגובה לאזור הנזק ברכב הנתבעים. גם מעל למסילה ניתן למצוא נזקים ברכב המאזדה שעקב גובהם כמטר מהקרקע אינם תואמים ואלה נראים בדלת האחורית שמאלי של מרכב המאזדה".

 

בחקירתה עימת ב"כ התובע את גרסת התובע כפי שלכאורה הדגים וכי הדבר שונה מהתרשים שהיא צירפה לדו"ח. בעניין זה שאלה את ב"כ התובע האם לפיו העמדת הרכבים היא באופן ששניהם ישרים (בשים לב לכך שהתובע מסר "פנינו ימינה ורצינו להשתלב שמאלה מנתיב ההשתלבות לנתיב הנסיעה") והלה השיב בחיוב ועל כך השיבה "אבל זה לא יכול לקרות, הרי אם הוא יוצא מנתיב ההשתלבות הוא חייב להיות באיזו שהיא זווית ולו קטנה" וכשחזר על התיאור השיבה "זה באמת מתאים למה שאני מראה כאן. ששניהם באיזו שהיא זווית" (עמ' 15, ש' 31-36). היא הדגישה במענה לשאלתו כי ישנה התאמה בין מה שתיאר התובע לבין מה שכתבה בחוות הדעת אולם "אין התאמה בגבהי הנזקים ואם אתה תעמיד אותם ככה או שתעמיד אותם ככה, נקודות המגע הן אותן נקודות המגע ואין התאמה בנזקים, במאזדה יש כמה מוקדי נזק, חלקם גבוהים מדי ולכן זה לא מתאים. אנחנו לא טוענים שלא היה מגע בין כלי הרכב. אני רק טוענת שחלק מהנזקים שמוצגים ברכב המאזדה לא שייכים לתאונה הזאת" (עמ' 16, ש' 24-29). הנזק ברכב התובע בהתאם לתיאור התובע את התאונה יכול להיות משויך "רק לנזק התחתון" אחרת הדבר לא ייתכן ו"יש נזקים שלחלוטין לא מתאימים, האופל לא יכלה לגרום לנזקים מעל" (עמ' 17, ש' 2-6)..."הנזק מעל המסילה לא יכול היה להיגרם מהאופל" (עמ' 17, ש' 12). היא אכן החריגה את נזק השקיעה "גם אין לו צבע שחור, בניגוד לנזקים שמתחת" (עמ' 17, ש' 16-17). היא נשאלה האם יכולה הייתה להיות דפורמציה, שינוי בצורה של הפח, בצורה של החלק אם למשל חלק מסוים יידחף, האם חלק אחר שנמצא "פה ממש ליד" יכול להתעקם על ידי דחיפה של החלק הזה משהנזק הוא ללא מחלוקת נזק דפורמטיבי. על כך השיבה שכאן הדבר לא יכול להתרחש ולחיצה בפגוש כאן לא יכולה לדחוף את הכנף שבדיוק עליו כפי ששאל כי "אין לחיצה בפגוש פה" ולכן "זה לא רלוונטי". ב"כ התובע חידד את השאלה "למה לחיצה בפגוש לא יכולה לגרום לנזק בדיוק בחלק שמעליו ולגרום לאותו כיפוף שאנחנו רואים שממש משיקים, הפגוש והחלק הזה" ועל כך השיבה כי מה שהוא מדבר עליו "ייראה לנו נזק מתמשך, באותה צורה ובאותו כיוון" (עמ' 17, ש' 18-35). נזק מתמשך חייב להיות מתמשך באופן שבשני החלקים נראה "את אותו הכיוון ואת אותה צורת נזק, בעוד שבמקרה הזה אנחנו רואים בחלק התחתון שפשוף, שמתאים אגב בצורה מובהקת לשפשוף שיש ברכב האופל, ומעל אנחנו רואים לחיצה שאין לה שום קשר. לא בצורה ולא בכיוון ולא באופי ובטח לא מתאימה לנזק ברכב האופל" (עמ' 18, ש' 7-11). היא הסבירה כי אם ייצור מעיכה בפגוש האחורי בדיוק באותה הנקודה כן יש סיכוי שזה יעלה למעלה כטענת ב"כ התובע ויכול להיות שזה כן יידחף "אבל אתה תצטרך לראות המשכיות אבל פה יש לנו שריטה" (שם, ש' 14-15). היא הבהירה כי לא יהיה כאן ריבאונד של פגוש (שבמכות חזקות הוא יכול לחזור אחורה והוא גמיש כדי לספוג אנרגיה) "במקרה של שפשוף כמו שאנו רואים באופל...חייבים שתהיה התאמה בין שני כלי הרכב כי הם באו במגע" (שם, ש' 33-35) ולדבריה באופל אין שום נזק שמראה על כניסת הפגוש של המאזדה פנימה. במענה לשאלת בא כוחו של התובע השיבה כי הוא נסע במהירות של "התחלת נסיעה. הוא אמר שהם עצרו, שניהם אמרו שהם עצרו" (עמ' 19, ש' 20). היא משיבה כי לא יכול להיות שהוא היה במצב של תאוצה במטרה להיכנס לנתיב במהירות כי "הוא עצר. הוא התחיל מעצירה. שניהם אומרים שיש שם מצב של עצירה. מעצירה הוא לא יכול להגיע למהירות גבוהה. הוא יכול להגיע ל-5, 10 קמ"ש, גם אם הוא רוצה מאוד להאיץ כדי להשתלב", כאשר גם במרחק של כ-10 מטרים לא יגיעו למהירות גבוהה כי לא יספיקו לפתח מהירות גבוהה (עמ' 19, ש' 28-36). היא שללה את האפשרות שבהיצמדות נוצרה איזו שהיא לחיצה עם חלק גבוה יותר בפנס כי אין את הצבע השחור והכיוון לא מתאים "זו ממש לחיצה פנימה. זו לא לחיצה שהכיוון שלה כמו הנזק למטה שהוא נזק שריטה לאורך. אין התאמה ואתה רואה גם שיש נזקים נוספים. הוחלפה המסילה לפי דו"ח השמאי. אין שום קשר בין הנזקים הגבוהים לבין התאונה" (עמ' 22, ש' 21-24).

 

העדה מטעם התובע (הנהגת) טענה כי הרכב היה חדש יחסית ו"אז לא היו פגיעות. הרכב היה שלם. אני לא אביא משהו ישן עם המצאה שזה, בשביל לחפות על משהו שזה" (עמ' 27, ש' 33-34). העדה תיארה כי היא המתינה שהכביש יתפנה והיא תוכל להשתלב ופחות ממספר מטרים הייתה תחנת אוטובוס כך שהיא גם לא יכולה הייתה להתקדם "בין לבין  היה עוד רכב אחריי והרכב השלישי זה היה הרכב שפוגע בי...הוא פשוט עקף. אני התקדמתי, הוא פשוט בא, עקף ונכנס בי פשוט ואני בלמתי" (עמ' 27, ש' 6-9). היא הסבירה כי שניהם השתלבו לאותו נתיב אבל היא הייתה הראשונה והיא לא עברה נתיב אלא השתלבה עם הכביש והוא ניסה לעקוף את שניהם משזה שני רכבים. היא הבהירה כי רכב הנתבעים עקף את שני הרכבים. היא חזרה על כך שניסתה להשתלב ימינה ושניהם השתלבו ימינה. היא נשאלה לגבי טופס ההודעה שם מצוין שביקשה להשתלב שמאלה והשיבה "פניתי ימינה להשתלב לשמאלה מן הסתם" והיא צריכה לפנות לנתיב השמאלי. היא הסבירה כי בהשתלבות של הצומת הגדולה אין לה עוד נתיב להמשיך ישר מהימין אז היא צריכה להיכנס שמאלה. היא אישרה שהתאונה מתרחשת כשהיא החלה בהשתלבות שמאלה. היא נשאלה "אז בשום שלב לא היית בעמידה. זאת אומרת התחלת להשתלב ואז התאונה מתרחשת". על כך השיבה: "עצרתי מספר שניות בשביל לראות שהכביש מתפנה" (עמ' 29, ש' 11) וכשהכביש התפנה והיו מספר אוטובוסים שמנעו ממנה להתקדם לכיוון תחנת האוטובוס כדי לא לחסום אותם, רק כשראתה שמתפנה היא ניסתה להשתלב. היא מאשרת שהתאונה מתרחשת כשהיא מנסה להשתלב ולדבריה "הוא פשוט עקף אותי, הוא פשוט מיהר". הוא עומתה עם כך שבטופס הודעתה ציינה כי היא עמדה ולא כי הייתה בנסיעה והשיבה "בהשתלבות האטתי, היה מספר שניות שעמדתי" (עמ' 30, ש' 6). היא נשאלה מי לקח את הרכב למוסך ומסרה שבעלה, עת מדובר ברכב חדש של פחות משנה לדבריה. היא עומתה עם כך שהרכב נבדק כחודשיים לאחר התאונה (או ליתר דיוק חודש וחצי). היא שללה כל תאונה קודמת לרבות פגיעות מחניות. היא נשאלה אם היא שילמה כבר כסף למוסך והשיבה כי זה דרך הביטוחים והיא לא יודעת ועל כך הוטח בפניה שהיא לא הפעילה את הפוליסה.

התובע, בעל הרכב, העיד כי הוא לא הוציא כסף עבור תיקון הרכב. לדבריו הוא התקשר לחברת הביטוח מיד לאחר שרעייתו התקשרה ומסרה לו שנכנסו ברכב שלהם והונחה על ידי הביטוח לקחת את הרכב למוסך הסדר, שם יעריכו את הנזק ויתקנו את האוטו. לדבריו, המוסך ראה את הנזק אולם לא תיקן אותה עת את הרכב בשל עומס עבודה וכן נימק לו כי הרכב יכול מכנית להמשיך לנסוע משרק פגוש אחורי והפאנל זקוקים להחלפה והם נסעו עם האוטו ויצרו קשר מאוחר יותר עם המוסך לבדוק מתי אפשר להכניס את הרכב ואכן המוסך יצר עמו קשר על מנת שיכניס את הרכב. לדבריו, נמסר לו מהמוסך כי הנזק של האוטו זה 17 אלף ₪ - "תיקנו הכל, אז הוא אומר "תקשיב, הביטוח משלם 10 אלף שקל, את ה-7 אלף שקל לא מוכן לשלם". אמרתי לו למה? לא, קודם כל הגיעו לבית אחרי שתיקנו הכל, מחברת הביטוח הגיע, שם כל מיני מכשירים על האוטו, איזה חלקים החליפו, איזה חלקים לא החליפו" ואז התקשרו אליו אחרי זה ומסרו שחברת הביטוח לא מוכנה לשלם את ה-7000 ₪ אלא רק 10,000 ₪ משלא מוכנים לשלם על חלק הפאנל. נמסר לו שלא ניתן לתקן את המראה עת הייתה לדבריו מעיכה של המראה, וישנו נזק הן מעל פס המסילה, הן בכנף אחורית שמאלית והן בחלק התחתון שזה הפגוש. לדבריו נמסר לו כי לא ניתן ליישר את המעיכה אלא זה חלק שמחליפים אותו. הוא חזר שוב על כך שלא שילם דבר מכיסו – לא שילם לשמאי ולא שילם למוסך. ב"כ הנתבעים תמה ושאל "אז למה אנחנו פה היום? בעצם לא נגרם לך נזק. קיבלת 10 אלפים שקל. רגע, לא נגרם לך נזק, לא שילמת שקל". אומנם יש לו חוות דעת והוא לא חייב לתקן את הרכב אבל כפי שהסביר ב"כ הנתבעים, הוא תיקן את הרכב ועל כן, תמה ב"כ הנתבעים האם "אני בתביעת הפסדים? הוא הפעיל את הפוליסה? לא הפעיל את הפוליסה? שילם כסף על התיקון? לא שילם כסף? הוא לא שילם כסף. לא שילם כסף לשמאי, אז איך אתה תובע שכר טרחת שמאי? ...מי הגיש את התביעה? איך הגיש את התביעה? באיזה נסיבות הגישו את התביעה? ...אדם אומר "יש לי חשבונית תיקון" והרכב תוקן והוא אומר "לא שילמתי שקל", משהו פה לא מסתדר לי". בעניין זה מסר התובע כי "יכול להיות שנתנו שיק זמני. שיק זמני, פקדון, משהו כזה. לפי מה שזכור לי". הוא נשאל האם השיק הזה לא נפרע, והשיב בשלילה. לאחר מכן הסביר כי הביטוח שילם את הכסף לחשבון שלו ואת הכסף – אותם 10,000 ₪ - העביר למוסך ולאחר מכן החזירו לו את השיק בחזרה של הפקדון. ייאמר כי בשלב זה התובע סבר לתומו כי התובעת היא חברת הביטוח ולא הבין שהוא עצמו התובע עת נאמר לו כי הוא לא שילם וחברת הביטוח לא תובעת בהליך זה תביעת שיבוב כדי לקבל החזר של הכספים. בעניין זה הסביר ב"כ התובע כי ניתן שיק ערבון וחלק מהסכומים שולמו למוסך וישנה יתרה מסוימת שהתובע צריך עוד לשלם למוסך ואם בית המשפט ידחה את תביעת התובע, כי אז הם יקבלו תביעה מהמוסך. אעיר בעניין זה כי חלפו 4 שנים וטרם נתקבלה תביעה מהמוסך בשים לב לכך שהתיקון היה בשנת 2018. בעניין זה העיר בית המשפט כי על התובע לספק קבלות מהמוסך שאכן שולם אותו חלק והתובע הסביר באמצעות בא כוחו כי על מנת להוכיח נזק די בהצגת חשבונית תיקון או אישור מספק החלפים או תשלום בפועל אולם הנתבע מנגד טען כי אין כאן תשלום בפועל משהוא לא שילם אפילו לשמאי והוא תובע את הסכום ששולם לשמאי. בית המשפט העיר כי מקום בו עולה ספק לגבי חשבונית תיקון כי אז יש לצרף קבלה.

 

חשבונית התיקון היא על כ-17000 ₪. לכאורה עלתה שאלה מדוע מבוקש 17000 ₪ אם שולמו 10,000 ₪ מהביטוח של התובע, מדוע הוא תובע על 17000 ₪ ולא רק את היתרה אלא דורש לפי חשבונית תיקון ומדוע הוא תובע על שכ"ט שמאי שכבר שולם לו? וכן עלה לכאורה כי ב"כ הנתבעים הופתע שהביטוח שילם (עת אין חולק שהביטוח של הנתבעים שילם משהדבר גם מצוין בכתב התביעה) ואז מדוע חברת הביטוח של התובע שילמה רק 10000 ₪ ולא 17000 ₪ אלא אם פקפקה בגובה הנזק ועתה דורשים מחברת הביטוח של הנתבע לשלם גם מה שחברת הביטוח של התובע שילמה? הרי יכולה הייתה חברת הביטוח שלו לשלם לו הכל ולתבוע את חברת הביטוח של הנתבע בתביעת שיבוב? על סמך מה קבעה היא עצמה שיש לשלם רק 59% מגובה הנזק? אומנם על פי הפסיקה טענה שחברת הביטוח לא העלתה במכתב הדחייה לא יכולה לשמש לה מאוחר יותר כהגנה אולם לו זה היה המצב, כפי שעולה לכאורה מפרוטוקול הדיון – דבר שיצר "מהומה" – כי אז על התובע היה לגלות את הפרט המהותי לרבות אישור אי הגשת תביעה עת הוא תובע פרטי (כמקובל גם בהליך של תביעות קטנות) ונקודה זו עלתה מעדותו שלו ולכן בית המשפט אפשר זאת אותה עת משאם עתה הוא טוען טענה לפיה גם אם קיבל כספים כי אז משלא העלתה זו חברת הביטוח במכתב הדחייה (משלא גילה זאת), הרי שהיא מושתקת ועליו לקבל הלכה למעשה בכפל – בית המשפט לא ייתן לכך יד. מה גם, שלכאורה התובע תובע לפי חוות דעת שמאי על בסיסה ניתנה חשבונית מטעם המוסך אולם חוות דעת השמאי התייחסה לכל הנזקים ברכב ללא הבחנה מה נגרם כתוצאה מהתאונה דנן ויכול ואכן הרכב תוקן או יתוקן לפי חוות דעת שמאי (עת התובע מוסר כי הרכב תוקן אולם לא שילם למוסך אלא את הסכום שהועבר לו על ידי חברת הביטוח ואני מתקשה לקבל שמוסך ימתין לתוצאות פסק דין עבור 7000 ₪ במשך 4 שנים) אולם גם אם כך היה, בכל מקרה, בל נשכח בתיק כי המחלוקת היא לגבי גובה הנזק – בין אם כעת בשל עדות התובע כי לא שילם דבר מכיסו אלא חברת הביטוח שהכירה בחלק מהנזק המבוקש ללא הסבר מדוע, וללא הסבר מדוע לא גילה פרט מהותי זה עם הגשת כתב התביעה (ויכול ולא מסר זאת לבא כוחו המהווה שחקן פעיל בתחום וידוע בהגינותו עת נראה כי בא כוחו עצמו היה מופתע ונאלץ להגן על לקוחו בנאמנות בחירוף נפש ויכול וגם התובע פעל בתום לב שמלא הבין כלל שהוא עצמו התובע ולא ראה בכך כפרט מהותי) ובין, ובעיקר, לגבי רכיבי הנזק. ודוק; הנתבעת אינה חולקת על כך שיש צורך לשלם אולם לא עבור כל הנזק, ואם חברת הביטוח שילמה 10,000 ₪ כיתרה שלא שולמה, וחברת הביטוח של הנתבע שילמה את החלק הלא שנוי במחלוקת, כי אז אין חסרון כיס לתובע שכבר תיקן את רכבו. 

 

אולם לא זה המצב בענייננו. עיון בכתבי הטענות מעלה כי לא חברת הביטוח של התובע שילמה לו אלא חברת הביטוח של הנתבעים שילמה חלק מהסכום – אותם 10000 ₪ שהזכיר התובע - ואכן התובע עותר לחיוב היתרה ולא סכום החשבונית. לולא כן, היה ממש בטענת הנתבעים.

 

6. טול מצב בו היה התובע מקבל פיצוי מחברת הביטוח שלו, כי אז לא היה מקום לפצותו. זאת, בשים לב לכך שהעיקרון בדיני הנזיקין הוא פיצוי מקום שבו נגרם נזק, גם אם הוכחה האחריות -

"כידוע, עיקרון יסוד בדיני הנזיקין הוא עיקרון השבת המצב לקדמותו. מטרתם של הפיצויים בנזיקין היא להעמיד באמצעותם את הניזוק, עד כמה שהדבר ניתן, באותו מצב בו היה נתון אלמלא מעשה העוולה. לפיכך, בתביעות כגון דא, בגין נזק שנגרם לרכב עקב תאונת דרכים, ניתן להסתפק בחוות דעת שמאי רכב אודות שיעור הנזק, שכן בחוות הדעת יש כדי להצביע על ההוצאה שיידרש הניזוק להוציא כאשר יבקש לתקן את הרכב, או שיידרש לנכות ממחיר הרכב במידה וימכור אותו במצבו. ואולם, משתיקן הניזוק את הרכב, הראיה הנדרשת לגבי שיעור הנזק שנגרם לרכב ככל שמדובר ברכיב של עלות התיקון היא ראיה אודות עלות התיקון לניזוק" (תא"מ 3860-05-08 מ.פינס בע"מ נ' נוריאל מגדיש).

אומנם ישנם מקרים בהם אין חולק שנגרם נזק וניתן להעריכו על דרך של אומדנא (כך אדם שפעל לתיקון הנזק בעצמו ובידיו קבלות על רכישת חלפים) או כי תיקן אך חלק מהדרוש תיקון בהתאם לחוות דעת שמאי, וייתכנו מקרים בהם יפוצה וזאת כל עוד אין חריגה מהדין המהותי כל עוד תובע השכיל להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו גם בנוגע לגובה הנזק, כאשר הלכה היא כי הימנעות מהבאת ראיות פועלת לחובתו של הנוקט בה, כיוון שמתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הוצג המסמך, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה מקימה למעשה, לחובתו של הנמנע, חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובתו (ראו ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית נ' טלקאר, מ"ד(4) 595; ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פד"י (1) 239, 245). הלכה זו יסודה בניסיון החיים ובשכל הישר: "הרוצה לשכנע בטענותיו, וישנן ראיות העשויות לסייע בכך – יופיעו הראיות מיד" (ראו לעניין זה את רע"א 7933/15 פישר נ' מילוא תמיר (13.12.15) בפסקה ח').

יוער, כי גם בהליך של תביעות קטנות נפסק שהגם שבית המשפט לתביעות קטנות נועד לפתוח את שערי ביהמ"ש בפני "האזרח הקטן" בדרך של פישוט סדרי הדין והראיות, אין בכך כדי לחדור לתחומי הדין המהותי, ואין בכך כדי לאפשר לקבל תביעה של תובע שלא השכיל להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, גם בנוגע לגובה הנזק כאמור (רע"א 10124/17 אשקר נ. סלימאן (30.1.2018)). וכך נפסק:

"בנוגע למצבים כאלה, עשוי בית המשפט "לנצל" את הגמישות בסדרי הדין ודיני הראיות על מנת לאפשר לתובע לתקן את מחדלו, ולהוכיח את הנזק הנטען באמצעות ראיות מתאימות. פתרון זה מצוי בסמכותו, ובמידה רבה אף משרת את תכלית הקמתו: פתיחת שערי בית המשפט בפני האזרח הקטן שאינו בקיא בהוויות המחוקק וההלכה הפסוקה, ואינו מודע, בהכרח, לחובת הוכחת שיעור הנזק. אולם, מכאן ועד חריגה מהוראות הדין המהותי באשר לנטלי ההוכחה – ארוכה הדרך, ובלתי עבירה. עם כל ההבנה, אין להשלים עם גישת בית המשפט המחוזי לפיה דרך ההתמודדות עם מצב בו לא הובאו ראיות מספיקות היא לפסוק פיצוי מופחת. ברוח דומה, נכון לערער על הדרך בה צעד בית המשפט לתביעות קטנות בקבעו כי על בית המשפט לבכר פסיקה על דרך האומדן על פני דחיית התביעה הקטנה, כאשר האיזון בין הדברים יתבטא בעריכת האומדן על הצד הנמוך. נבהיר כי השאיפה להגיע לתוצאה צודקת יותר נשגבת היא, אך יש לממשה אך ורק בכלים משפטיים ראויים, כגון הסכמות בין הצדדים או דחיית הדיון על מנת לאפשר הבאת ראיות מספקות" (שם).

 

ועל כן, עת מדובר בהליך של תביעות קטנות, כי אז בית המשפט זה רשאי לפעול בגמישות בסדרי הדין ודיני הראיות על מנת לאפשר לתובע לתקן להוכיח את הנזק הנטען. מכל מקום, כאשר תוקן הרכב בפועל לא ניתן עוד לתבוע פיצוי על בסיס חוות דעת השמאי שהוצאה (רע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' אל סייד ספאלדין (10/9/17)) – אולם לא כאשר הוכח הסכום ששולם בפועל.

 

כידוע, חשבונית אינה מצביעה על תשלום בפועל ולאחר הנפקתה ניתן לבצע זיכוי או פעולות חשבונאיות אחרות. ככלל, אם כי ניתן לעיתים לסייג זאת במקרים המתאימים עת מדובר בתובע פרטי להבדיל מחברת ליסינג או חברת השכרה, הרי שמקום בו מדובר בתיקון כי אז יש להציג קבלה ולא ניתן להסתפק בחשבונית מס שאין בה להעיד על הוכחה בדבר תשלום ששולם בפועל ולפיכך היא לא מעידה על גובה הנזק הממשי (ראו והשוו: תק 26186-11-20 ישי בוגרד נ' משאבות בטון פריג' סרחאן בע"מ (7.2.2022)) לעומת קבלה המעידה על גמר ביצוע העבודה ותשלום בפועל. זוהי הגישה הרווחת בפסיקה. עם זאת, מודעת אני לכך כי קיימות פסיקות המכירות בפיצוי חרף היעדר קבלה המעידה על תשלום למוסך בגין תיקון עת קיימת חוות דעת וחשבונית מס שהונפקה (ראו למשל, בין היתר, ע"א (מחוזי ת"א) 51991-10-18 יעקב דן נ' שלמה רכב בע"מ (18.4.2019); תא"מ 48435-01-12 אליהו חי ברדלי נ' הפניקס חברה לביטוח (27.12.2012) וכן ע"א (מחוזי –חיפה) 43503-12-20 י.ב.ב שירותי ניהול בע"מ נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח (29.4.21)). בעניין י.ב.ב שירותי ניהול עמדה במוקד המחלוקת השאלה האם בהיעדר קבלה המעידה על תשלום למוסך בגין התיקון בפועל – חרף קיומה של חוות דעת לא שנויה במחלוקת וחשבונית מס כדין שהונפקה במוסך – יש לדחות את התביעה בשל העדר קבלה וכב' השופט מאזן דאוד קיבל את הערעור על בית משפט השלום אשר קבע כי תובע רשאי להוכיח את נזקו באמצעות חוות דעת ואינו חייב לתקן את הנזק כתנאי לקבלת פיצוי אולם מעת שתוקן הרכב לא ניתן להסתפק עוד בחוות דעת השמאי בלבד ושומה על התובע את נזקו להציג ראיות באשר לעלויות התיקון בפועל וזאת כדי למנוע מצב של פיצוי ביתר ולוודא שהפיצוי שיינתן לו הוא בשווי נזקיו בלבד. שם לא הייתה מחלוקת שהרכב תוקן  כאשר הרכב שם נמכר ולא הוצג הסכם מכר עת בית משפט השלום קבע כי הסכם המכר הוא ראיה מהותית לשם הוכחת שיעור הנזק, שכן ממנו ניתן היה לעמוד על פרטי המכירה ועל נתונים רלוונטיים נוספים ובכלל זה על הפחתה שהייתה ככל שהייתה ממחיר המחירון לרבות בגין ירידת ערך ואי הצגת ההסכם פועל מבחינה ראייתית לחובתם עת המערערת היא חברה שעיסוקה בממכר וחסר בכלי רכב וזאת בשונה מאדם פרטי והמשיבה מוכנה הייתה לשלם את התשלום שבוצע בפועל ובכך חוות הדעת אינה מהווה ראיה מספקת באותו עניין. בית המשפט השלום הפנה לחובה יש בהוכחת עלויות התיקון בפועל והחובה שיש בצירוף קבלות בגין התשלום, תוך הפניה לע"א (מחוזי מרכז) 33147-11-14 אוטו שיש מימון והשכרה עת שם כב' השופט שיינמן אבחן בין מצב בו הרכב תוקן לבין מצב בו הרכב לא תוקן, ופירט באשר לראיות הדרושות לשם הוכחת הנזקים ומשתוקן הרכב היה על התובעת להמציא אסמכתאות להוצאות שנדרשו לשם תיקונו הלכה למעשה ולא להסתפק בחוות דעת שמאי מטעמה המציגה נתונים הרחוקים מהדיוק העובדתי המתבקש. בית המשפט המחוזי אבחן באותו המקרה את עניין אוטו שי, שם הבהיר כי חברת ההשכרה סירבה באופן שיטתי להציג ראיות המעידות על התיקון ועלותו אף שלא הייתה מחלוקת כי הנזקים תוקנו והוצגה רק חוות דעת אחת מטעם התובעת חברת ההשכרה שאישרה שאינה מסייגת את העלות שהייתה לה בפועל בגין תיקון המכונית. בית המשפט המחוזי בחיפה הפך את פסק דינו של בית משפט השלום הואיל ובעניין שהיה לפניו חוות הדעת הייתה מטעם הנתבעת באותו הליך ולא של התובעת (דבר שלא קיים בענייננו אלא חוות דעת בוחן תנועה שהתובע לא מקבלה) ושם הנתבעת (המשיבה) הסכימה לחוות דעת שמאי מה שלא קיים כאן. אומנם שם הוצג מסמך תומך בחוות הדעת המוסכמת בדמות חשבונית מס המאשרת את מלוא העלות המפורטת בחוות דעת שמאי אולם שם לא עלתה כלל סוגיה לפיה התובעת לא שילמה את הנזקים בפועל משהתובע כאן מודה שלא שילם דבר אלא חברת הביטוח, ואכן לו היה מדובר בחברת הביטוח שלו, כי אז כפי שהטיב ב"כ הנתבעים לציין, הרי שלה יש את זכות התביעה ולא לו, משזכות זו כבר הומחתה על ידו לחברת הביטוח עת תביעת שיבוב היא החריג להמחאת זכות בנזיקין עת זכות התחלוף היא האפשרות של מבטח לחזור בתביעה כנגד גורם הנזק לאחר ששילם את תגמולי הביטוח למבוטח שלו עת הלכה למעשה המבטח מאמץ את זכותו של המבוטח לחזור ולתבוע את נזקו מגורם הנזק ונכנס לנעלי המבוטח. אם לא היה הביטוח כי אז הניזוק היה תובע את המזיק בעצמו אולם כיוון שקיבל פיצוי זכותו עוברת למבטח ששילם את הפיצוי. כך או אחרת, בענייננו, בניגוד לעניין הכשרה חברה לביטוח, חוות דעת השמאי הייתה גם הייתה שנויה במחלוקת ולכן החשבונית התומכת באופן מובנה גם היא שנויה במחלוקת (מבלי צורך להתייחס לאמיתותה).

 

בקליפת האגוז יוער, כי באותו מקרה קבע בית המשפט המחוזי בחיפה כי "קיים הבדל בין חשבונית מס לבין חשבונית עסקה. חשבונית מס היא מסמך שעוסק מורשה חייב להוציא בגין כל עסקה שהוא עושה עם לקוחותיו. הוצאת חשבונית מס, וזה העיקר, יוצרת חיוב של בעל העסק לשלם לרשויות המס את רכיב המע"מ שהוא גבה מהלקוח כפי שמפורט בחשבונית המס" וכי היא מתעדת את דרישת התשלום בגין העסקה שנעשתה מול הלקוח (אם כי אעיר בעניין זה כי לעיתים ישנן הנחות לרבות קיזוז ממע"מ של לקוח שאינו משלם עבור רכיב זה והדבר אינו מעניינו של המוסך אלא של הגורם המפצה), בעוד "חשבונית עסקה נועדה לתיעוד בלבד, ומשמשת את הלקוח כהוכחה לכך שהעסקה אכן הוסכמה בינו לבין בעל העסק. מבחינת בעל העסק היא מהווה דרישת תשלום מפורטת. משכך, הוצאת חשבונית על ידי המוסך מלמדת כי המוסך יצר חיוב כדי לשלם מע"מ בגינה והיא מהווה תוספת ראייתית לא מבוטלת לכך שחוות הדעת שגם כך אינה שנויה במחלוקת אכן היא המדד לסכום הנזק והיקפו" תוך שהפנה לפסיקות בתי משפט מחוזי נספות ובכלל זה עניין יעקב דן שם צוין מפורשות כי הוכח מהו הנזק כתוצאה מהתאונה וכי בוצע תיקון בפועל ולכן ראיות התומכות בסכום הנזק שנגרם כתוצאה מהתאונה אין בהן להידחות אפילו אם אין חשבונית (ולא רק קבלה) אלא בהעדר קבלה על תשלום בפועל אין לפסוק אך את רכיב המע"מ שנקב השמאי (והפנה גם לע"א (מחוזי ת"א), גם מפי כב' השופטת אביגיל כהן 24423-03-18 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ ורת"ק (מחוזי ת"א) 6338-12-17 אברהמי ואח' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח, גם מפי כב' השופטת אביגיל כהן). מכל מקום, יש להבהיר כי במסגרת הערעור המערערים צירפו ראיה בדמות הקבלות המעידות על תשלום החשבונית.

 

כן לעניין זה ראו גם פסיקת בית משפט השלום של כב' השופט חאג' יחיא שקבע כי אי הצגת קבלה על תיקון רכב שניזוק בתאונה ותוקן אינה עילה לחברת ביטוח לדחיית תביעה המוגשת נכדה ואף קבע "אין לבוא אל התובעת בטענה שלא הוכח הנזק, רק בגלל שלא הוצגו קבלות או חשבוניות (הדגשה שלא במקור- א"מ) על חלקי חילוף שהותקנו ברכב, או עבודה שהושקעה בו. הלכה היא כי ניזוק זכאי להיות מפוצה על נזקו, גם אם לא תיקן אלת הנזק, והמזיק חייב אף בתשלום מע"מ על נזק שלא תוקן בפועל" ומשכך הסיק כי אם רכב תוקן, אין להבחין בין זאת לבין מקום בו הרכב לא תוקן (יכול עקב ההשלכות שבדבר שתובע לא יאמר אמת אם ידע כי מקום בו תיקן את הרכב לא יקבל דבר לעומת מקום בו יצהיר שהרכב לא תוקן ויקבל מלוא נזקו לפי חוות דעת שמאי). כן ראו בעניין זה תא"מ 30522-05-15 סואחרה נ' בראשי והראל חברה לביטוח בע"מ ((31.12.2017)) עת באותו עניין התובע הציג את חוות דעת שמאי שלא נסתרה וזו הראיה היחידה שהייתה מונחת לפני בית המשפט בעניין הנזק (ולא הייתה למשל חוות דעת של בוחן תנועה מנגד) עת בית המשפט קבע שם כי הטענה בדבר אי הצגת חשבונית המעידה על תיקון (שם גם לא הייתה חשבונית) נטענה כהרחבת חזית ולא עלתה מעדות התובע הנחקר כאשר בית המשפט הפנה לתא"מ 56401-01-13 שם נבחן האם התובע זכאי לקבל פיצוי בהסתמך על חוות דעת שמאי בלבד ללא הצגת חשבונית בגין תיקון שביצע ברכב וכב' השופט הישאם אבו שחאדה התייחס להיעדר חובה בדין על הניזוק לתקן את הנזק שנגרם לו על ידי המזיק על מנת שיזכה לפיצוי (דבר שאינו במחלוקת בתיק דנן) והאחר קיומה של חוות דעת שלא נסתרה (עת כאן זהו מושא התובענה) ולכן המקרה אינו דומה לענייננו עת גם שם הפנה בית המשפט לתא"מ 3860-05-08 שלא קיבל את החשבונית משהתברר כי חוות דעת השמאי לוקה במספר ליקויים עת הוכח למשל שבכל הקשור "לרכיב הנזק בגין חלפים לפי חוות הדעת לגביו הוכח פוזיטיבית שאינו נכון ואינו מבטא, כלל ועיקר, את עלות חלקי החילוף בהם נעשה שימוש לתיקון רכב התובעת, אך גם באשר ליתר הרכיבים – בנסיבות שהוכחו כאמור אין מקום להסתמך על חוות הדעת". רוצה לומר, כי הייתה אי הלימה בין ההוצאה בפועל לבין ההוצאה הנדרשת וזהו המבחן הקובע. היה ואכן לא הוצאו ההוצאות ולא נטען כי יוצאו ההוצאות בעתיד נוכח פיצוי חלקי והרכב תוקן לחלוטין, כי אז אכן קמה ומזדקרת השאלה על מה יש לפצות?

 

יוער, כי עת מדובר בסכום נמוך, יכול והנפקות בין חשבונית לקבלה מטשטשת. שכן, או אז בהליך של תביעה קטנה מכירים גם בדרך של אומדנא על בסיס הצעת מחיר במקרים בהם עלות חוות דעת שמאי עולה כדי עלות התיקון לערך). כך בעניין קלופשטוק (רעא 2413/18 ‏דגנית פרץ קלופשטוק נ' זויה סטריקוב (4.9.18)) שריכך את הלכת אשקר, שם נקבע כי במצבים שבהם קיים קושי – מובנה או פרטני – בהוכחה מלאה ומדויקת של שיעור הנזק, ניתן יהיה להסתמך על התשתית הראייתית החלקית שהוצגה בפני בית המשפט בהליך של תביעות קטנות לצורך עריכת אומדנה וניתן אף לנהוג בגמישות מסוימת, אם כי, גם שם, וכאמור בעניין אשקר, "מכאן ועד חריגה מהוראות הדין המהותי באשר לנטלי ההוכחה – ארוכה הדרך, ובלתי עבירה".  

 

כך או כך, נקל לראות שישנן גישות שונות לעניין ההתייחסות לחשבונית מס ככזו המוכיחה גובה נזק בפועל. בהתאם לעמדות השונות שהובעו בפסיקה, דומה כי ככלל (אם כי ישנם חריגים) – עת מדובר בתובעות שהן חברות העוסקות בממכר או בהשכרת רכבים, "יש מקום לסברה כי עלות תיקון הרכבים בפועל נמוכה יותר מזו המצוינת בחוות דעת השמאי מטעמן, וזאת לאור מעמדן המיוחד הנובע מגודלן ומפריסת העסקים הנרחבת שלהן. במקרים כאלו, עליהן להוכיח את עלות התיקון של רכביהן כפי שהתבצע בפועל....ואולם בניגוד לחברות ההשכרה /ליסינג, במקרה של תובע פרטי ההנחה הבסיסית היא כי הוא מתקן את רכבו בגובה חוות דעת שמאי, למעט נסיבות המלמדות על מסקנות אחריות בחומר הראיות...אף אני הבעתי דעתי כי הרציונל העולה מפסק הדין בעניין אוטו שי נכון גם למקרה של אדם פרטי, לאור העקרון של הוכחת הנזק בשים לב לכך שהרכב תוקן (תא"מ (נת') 10739-03-15 לואי עזבה נ' הראל חברה לביטוח בע"מ). באותו עניין שנדון בפניי, התובע לא צרף קבלה ולא הבהיר הסיבה לאי צירופה. בכך עלה חשש לחוסר התאמה בין סכום השמאות לסכום התיקון בפועל...חוות דעת שמאית כראיה מלמדת על הנזק שנגרם לתובע בעקבות התאונה. כאשר הרכב תוקן ללא עלות או בעלות פחותה, הטענה המועלית היא שהמזיק ישלם מעבר לנזק שנגרם והוכח. אולם, כאשר ניתן על ידי התובע הסבר לאי צירוף האסמכתא לתיקון בפועל, ובשים לב לכך שמוגשת חוות דעת על ידי המומחה, אני סבורה כי נכון לשקול כל מקרה לנסיבותיו אם התובע עמד בנטל הראייתי להוכחת הנזק. זו המסקנה הנלמדת גם מסקירת פסיקת בתי המשפט בעקבות הלכת אוטו שי בנסיבות של תובע פרטי" (תא"מ (נת') 19309-07-16 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' משה מנחם גורה (6.6.2018)).

 

כאמור, וככלל, מאחר שמדובר בתיקון יש להציג קבלה ולא ניתן להסתפק בחשבונית מס שאין בה להעיד על הוכחה בדבר תשלום ששולם בפועל ולפיכך היא לא מעידה על גובה הנזק הממשי (ראו והשוו: תק 26186-11-20 ישי בוגרד נ' משאבות בטון פריג' סרחאן בע"מ (7.2.2022)) לעומת קבלה המעידה על גמר ביצוע העבודה ותשלום בפועל. זו גישתי. אני מודעת לחוסר האחידות בפסיקה כאמור ועמדתי דוגלת בעמדת הפסיקה הדורשת חשבונית תיקון מקום בו תוקן הרכב אולם בשל אותה אחידות בפסיקה עת קיימות פסיקות המכירות בפיצוי חרף היעדר קבלה המעידה על תשלום למוסך בגין תיקון שעה שקיימת חוות דעת וחשבונית מס הרי שיש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו (ראו והשוו: ע"א (מחוזי ת"א) 51991-10-18 יעקב דן נ' ש.שלמה רכב בע"מ (18.4.2019); תא"מ 48435-01-12 אליהו חי בדלי נ' הפניקס חברה לביטוח (27.12.2012)) שהוזכרו דלעיל –ואף לפרש לקולא, עת מדובר למשל, כבענייננו, בתובע פרטי ולא בחברת השכרה או ליסינג בשים לב למעמדן המיוחד הנובע מגודלן ומפריסת העסקים הנרחבת שלהן ובמקרים כאלו עליהן להוכיח את עלות התיקון של רכביהן כפי שהתבצע בפועל וכאשר ההסבר לאי צירוף הקבלה לתיקון בפועל הוא למשל כי פלוני המתין לתשלום מצד חברת הביטוח נוכח היקף הנזק ומוגשת חוות דעת מומחה כי אז "נכון לשקול כל מקרה לנסיבותיו אם התובע עמד בנטל הראייתי להוכחת הנזק. זו המסקנה הנלמדת גם מסקירת פסיקת בתי המשפט בעקבות הלכת אוטו שי בנסיבות של תובע פרטי..." (ראו והשוו: תאמ 19309-07-16 שלמה תחבורה (2007) בע"מ נ' משה מנחם גורה (6.6.2018)).

 

7. מכל מקום, וזה העיקר לענייננו, הנתבעת מושתקת עתה לטעון לחשבונית ולא לקבלה, זאת הגם שמדובר אף בחשבונית עסקה ולא חשבונית מס. ואבהיר.

התביעה איננה על 17396 ₪ תיקון בפועל אלא על 10729 ₪ עת התובע הסביר כי הנתבעת שילמה לו 10729 ₪ (אותם העביר למוסך) והותיר אותו עם חסרון כיס של 9075 ₪ אותם לא שילם וחשבונית התיקון מתארת תשלום בהיקף של 17396. עולה אם כן, כי לא הופעל הביטוח מצד התובע אלא הנתבעת שילמה וסכום זה הועבר וברי כי לא שילם את ה-17396 ₪ אולם גם לא תובע את הסכום האמור אלא את ההפרש שלא שולם ואכן לא שילם (כך שלכאורה אומנם הנזק תיאורטי ולא הוצגה דרישת תשלום בגין אי תשלום כל החשבונית עת לכאורה תוקן כל הרכב ומשכך עדיין נדרשת קבלה). עם זאת, אם למשל תוקן הרכב באופן חלקי ולו כדי לאפשר נסיעה ברכב, כי אז ניתן להסתמך על חוות דעת שמאי בנוגע לחלק שלא תוקן. הבעיה היא שהחלק הפגוע הצריך החלפה ללא הבחנה ממה מהפגיעות שנשא נגרמו מהתאונה. או אז עולה שאלה אחרת, והיא לא שאלה שבמומחיות בוחן תנועה אלא שמאי. אם החלק מצריך החלפה בכל מקרה, האם יש משמעות להשבחה כי החלק היה פגוע קודם לכן במקום אחר שבו משממילא הדבר מצריך החלפה ויכול התובע היה "לחיות" עם הנזק הקודם כך שגם ללא הנזק הקודם, היה צורך להחליף את החלק? כלומר, אם מדובר במצב של החמרה יש משקל לשאלת ההשבחה משעקרון הגולגולת הדקה לא חל בנזקי רכוש אלא נזקי גוף והמטרה להשיב את המצב לקדמותו אולם אם ממילא יש צורך להחליף חלק – הרי שזהו השבת המצב לקדמותו. רוצה לומר, כי טענת השבחת הנכס ברורה היא מקום בו אכן הייתה פגיעה קודמת בגינה היה צריך למשל להחליף למשל דלת ועתה "נקרתה" בדרך הזדמנות עקב פגיעה נוספת ומחליפים את הדלת כאשר ההוצאה כולה היא על חשבון המזיק השני. אכן, השבת המצב לקדמותו עלולה לעיתים להטיב את מצבו של הניזוק מקום בו למשל טמבון שכבר צבר בלאי סביר או אף נפגע מתאונות קודמות והחלפתו עקב האירוע המצריך החלפתו, למעשה "משדרגת" את מצבו. ואולם, תיקון הנזק באופן נקודתי יותירו בידי התובע נכס פגום ביחס לנכס שהיה בידיו קודם לקרות האירוע, כך גם בנוגע לצביעת טמבון למשל שהיה למשל בחלק שלא נפגע מהתאונה דרוש צביעה אולם ממילא יש צורך לצבוע טמבון שלם ולא באופן חלקי כדי לא ליצור הבדלי צבע. בעניין זה ישנן גישות שונות. יש הגישות הלוקחות בחשבון בעת הפיצוי את ההשבחה (כל שכן מקום בו ניתן לבצע הבחנה שמאית גם מבחינת עלויות) וישנן גישות שרואות בכך שנהג הנקלע לתאונה ופוגע ברכב אחר אמור לצפות "לגרוע ביותר", עת נהג רכב פוגע צריך לצפות כי פגע באופן שיכול וגם החמיר מצב קודם שלא הצריך החלפה של הדלת ומשכך ממילא יש צורך להחליף את הדלת "בזכות" המכה הנוספת. לשון אחר; מזיק מוצא ניזוק כמות שהוא ולכן מקום בו לא הוכיח נתבע כי למשל לא היה צורך להחליף את הדלת אלא לבצע תיקון מקומי עליו לשאת במלוא הנזק. כך, יכול גם להיות ברמה התאורטית מצב בו תובע מסוים לא יחליף טמבון אלא לאחר פגיעות נוספות עתידיות (ובתיקון האחר ממילא ישלם עבור אותן עבודות) או שיתקן במקום אחר במחיר מופחת ובזאת "יתעשר" כתוצאה מהאירוע. זאת, בשים לב לכך שתובע אינו חייב בתיקון הרכב והוא יצא ידי חובתו עת צירף חוות דעת שמאי שבדק את הרכב סמוך לאירוע.

 

8. נחזור לענייננו. במקרה דנן, הנתבעת שילמה 10729 ₪ כמחיר כולל מתוך 19774 ₪ שכללו נזק ישיר לפי חוות דעת שמאי בסך של 17396 ₪, ירידת ערך בסך של 845 ₪ ועלות שכ"ט שמאי בסך של 1533 ₪ ואם שילמה הנתבעת עבור שכ"ט שמאי ברי כי אין צורך לשלם עבור רכיב זה אולם על בסיס מה גזרה את שכר טרחת שמאי? איך היא כימתה את גובה הנזק תוך הבחנה בין סוגי הנזקים? ממה הורידה ועל סמך איזו חוות דעת שמאי נגדית? כיצד כימתה את הנזק הנוסף שיש להפחית לטענתה? בדו"ח שמאי מצוין באופן כללי שכנף אחורית שמאל ודופן אחורית שמאלית נמצאו ניזוקים ופירוט העבודות שבוצעו הן פחחות, צבע, חשמל ופו"ה חיישני רוורס והוחלפו חלקים מקוריים של מגן אחורי חיצוני וכיסוי מסילה דלת הזזה שמאל עת לא הוסבר מדוע הוחלפו חלקים מקוריים בכך שהשמאי הציג בדיקה שלו מאתר גלגלים והיא לא סתרה זאת. אומנם, לולא המניעות מצד הנתבעת כפי שיובהר, דומה כי יש משמעות לקבלה משלא ברור לפי חשבונית כמה שולם משמצוין סכום החלקים ולא העבודות ומחוק כל החלק של מחיר אחרי הנחה ולא מצוין שהוצג שיק דחוי ולא מצוין עד מתי יש לשלם בכל הנוגע להחלפת החלקים (חשבונית מטעם מ.פינס מיום 4.2.2018 עת הרכב נבדק על ידי שמאי מר דואני באותו היום בנוגע לאירוע שהתרחש חודשיים קודם לכן (שלא ברור האם היה נזק נוסף לאחר מכן והוא הנזק כלפיו מלינה הנתבעת שלא מהאירוע דנן) וחשבונית שלא מצוין שהיא חשבונית מס אלא חשבונית עסקה (עת מצוין באותיות קטנות "עסקה" היא מיום 5.2.2018 לפיה סה"כ לתשלום 17396 ₪ ללא חתימה וללא פירוט תשלום או מועד תשלום כאשר גם לפי הגישה של בית המשפט המחוזי בחיפה – לא ניתן להסתפק בחשבונית עסקה). 

 

אולם, וכאמור, הנתבעת מושתקת מלטעון נגד החשבונית (גם אם עד היום לא סיפק התובע קבלה עקב המחלוקת שנוצרה בדיון עם הנתבעת בשים לב לכך שחלפו 4 שנים מנגד). הנתבעת לא טוענת כי שילמה לתובע ללא הצדקה סך של 10396 ₪ ועל כן יש לדרוש השבה. היא מסתמכת על אותה חוות דעת שמאית עת היא מקבלת את ההערכה בנוגע לגובה הנזק אולם טוענת כי לא כל הנזק נגרם כתוצאה מהתאונה דנן. בכך, היא הרי מנועה לטעון כי לא יצא מכיסו דבר משגם כששילמה 10396 ₪, ככל הנראה לא יצא מכיסו דבר וטענתו מזכרונו כי מסר שיק לפרעון שהוחזר לו אחרי התשלום נשמעת מתקבלת על הדעת אולם הקושי הוא שלא ידוע מה תוקן בפועל ומה לא נוכח הסכום החלקי ששולם מול חשבונית שהותאמה לחוות דעת שמאי ועל בסיס זאת שילמה לו עת מדובר בתאריכים סמוכים. אומנם לא ברור האם הנתבעת שילמה לו כבר טרם התיקון בחודש אוגוסט 2018 והתובענה הוגשה לאחר 3 חודשים (בחודש נובמבר 2018) אולם עולה כי הוצגה לה חוות דעת וחשבונית מיום 4.2.2018 ו-5.2.2018 משניתנו כאמור בסמוך והיא לא הלינה על התשלום כנגד זאת. לשון אחר; מבחינתה היא משלמת בין אם יתקן את הרכב ובין אם לאו עת הונפקה לה חשבונית. ואם כך הדבר, מדוע לא דרשה בזמן אמת קבלה במסגרת מכתב הדחייה עת הכל היה פרוש לפניה? היא לא חקרה את התובע מתי תיקן את הרכב, כמו למשל האם תיקן לאחר הגשת התביעה – כך שאנו חוזרים לנקודת ההתחלה קודם להגשת התביעה עת היא שילמה חרף אותה חשבונית ולכן היא כן מושתקת עתה מלטעון אחרת כאשר התובע העיד אף בניגוד לאינטרס שלו כי תיקן את הרכב ולא התרשמתי כי עדותו לא הייתה מהימנה אלא משלימה עת הוסיף פרטים תוך כדי נסיונו להיזכר באירוע משנת 2018 עת העדות היא בשנת 2022.

על כן, אני סבורה כי ללא הסבר כיצד הפחיתה את הסכומים תוך הבחנה בין הנזקים, יש להשלים שכ"ט שמאי שהוצא בפועל (הגם ששכר הטרחה נגזר מעלות הנזק המתגלה בבדיקה אולם זו הייתה נדרשת בכל מקרה והתובע לא יודע להבחין בין נזק לנזק באותו אזור) ולא ברור כיצד הנתבעת הגיעה לסכום של 140 ₪ ירידת ערך מתוך 895 ₪ באופן שהחלק הארי הוא הנזק שלטענתה התרחש קודם לתאונה (עת העריכה את ירידת הערך רק כ-140 ₪ בגין צבע למגן אחורי), כמו גם לא הסבירה כיצד כימתה כאמור את הנזק הקודם בגובה של 45% ואת הנזק מהתאונה דנן בגובה של 55% עת היא עצמה לא הגישה חוות דעת שמאית (אלא אך ציינה כי נזק פחחות הוא בגובה של 500 ₪ מתוך 2100 ₪ עת גם לגישתה יש צורך להחליף את המגן האחורי במחיר מלא של 6951 ₪ ומדוע צבע בסך של 800 ₪ מתוך 2600 ₪ הגם שסכום של 800 ₪ הוא אכן סביר אם כי על פי רוב הסכום נע בחוות דעת שמאי בין 1400-1900 ₪ כשסכומים אלו גם לא נושאים את רכיב המע"מ). כן לא שילמה עבור עבודות חשמל. מדוע לא שילמה עבור חיישני מרחק 320 ₪ ושולם עבור מגן אחורי כאמור אולם לא שולם עבור תומך ש' למגן אחורי בסך של 335 ₪ וחומרי עזר מהדקים ושונות 140 ₪ (גם אם נתעלם מכיסוי מסילה דלת הזזה ש') ובוחנת התנועה לא העריכה כלל מחירים או היקף נזק – זה מול זה, ולו כהערכה כללית על דרך האומדנא מבחינת אופי הנזק. על כן, יש להוסיף ולו לנזק שלא שנוי במחלוקת.

9. מכל מקום, ולמען הסר ספק, נדון גם בשאלה גובה הנזק מההיבט שלשמו התכנסנו והוא האם הנזק כולו נגרם מהתאונה דנן, בשים לב לכך שמדובר ברכב משנת 2008 והתאונה התרחשה לאחר כתשע שנים ולגישת נהגת רכב התובע, לא היו תאונות קודמות, אף לא מחניה כשלא ברור משהרכב ברשותה כיד שנייה כשנה והכיצד יכולה להעיד על עברו.

בעדותו מסר הנתבע כי הוא נסע בכביש עם שלושה נתיבים, שניים ישר ואחד ימינה. הוא התכוון לעקוף את התובעת משמאל כי חשב שהיא נעצרה וישנה תחנת אוטובוס והרבה אנשים עוצרים שם (מצד ימין) ובכוונתו הייתה לפנות בסוף ימינה והוא נסע בנתיב הכי ימני כשהוא היה מאחוריה וראה שהיא מתמהמהת או נעצרה אז לקח את הצד השמאלי והתחיל לעקוף אותה ואז היא החלה לנסוע והיה שפשוף מאחור. אין חולק שהוא יצא לעקיפה כי לעקוף אותה. לדבריו, הנתיב הימני זהו נתיב שמשתלבים איתו. זהו נתיב השתלבות שהוא אמור להשתלב לנתיב הזה שהוא "ממשיך ארוך" (עמ' 7, ש' 9). ישנו אי תנועה ויש פנייה ימינה ואז ישנו נתיב השתלבות שמסתיים ואמורים להשתלב לנתיב הזה שממשיך ישר והוא צריך להביט שמאלה לבדוק אם באים רכבים והיא גם החלה ואז הייתה "הנגיעה". הפגיעה לדבריו הייתה בפגוש מאחורה והכנף שלו פגעה לא בבית הגלגל אלא מאחור, "פה הגלגל קרוב. הגלגל שם טיפה יותר רחוק". הוא אמר פגיעה בפגוש אחורי וכשבא כוחו הציג את בית הגלגל השיב "פחות או יותר, הוא אמר שבית הגלגל קצת יותר קדימה" (עמ' 12, ש' 4-6). 

 

10. אודה כי חוות דעת בוחנת התנועה הייתה מהימנה ומשכנעת ולשם כך יש להפחית את הנזק למסילת הדלת האחורית השמאלית שנכללה בחוות הדעת אולם עדיין, פינה שמאלית אחורית תחתונה של רכב התובע הצריכה תיקון לרבות החלפת מגן אחורי שהיא מסכימה לו, ואם כך, חוזרים אנו לשאלה- כיצד היא הבחינה בין העלויות עבור הנזקים? כיצד קבעה שפחחות עבור צד שמאל אחורי עליון בו לא הכירה שווה 1600 ₪? היא הרי לא חולקת על מקצועיותו של השמאי וכי הפריז בסכומים (למעט טענות המנוסחות כשטנץ בכתבי הגנה גם כאשר לא סותרים חוות דעת שמאי אלא רק אחריות לתאונה אולם לא זו המחלוקת בין הצדדים) אלא רק בנוגע לחלק שלטענתה לא נפגע. בכל הנוגע לקילופי צבע עת סברה הנתבעת כי יש לשלם 800 מתוך 2600 ₪ היא איננה מסבירה למעט טענה כללית שהיו קילופי צבע שהם נזקים ישנים אולם, וכאמור, מקום בו מדובר באותו אזור שדורש צביעה, כיצד היא מכמתת את הנזק הישן לטענתה בסך של 1900 ₪ שיש להפחיתו?

מכל מקום, הסכום שהנתבעת שילמה הוא ללא מע"מ וכן היא כאמור לא הסבירה מדוע הפחיתה את הסכום שהפחיתה תוך הבחנת עלויות בין נזק בחלק עליון לתחתון בכל הנוגע לפחחות, חשמל וצבע, כמו גם חלק תומך אחורי וחומרי עזר. מכאן, בשים לב לחוות דעת שמאי, חוות דעת ובחנת התנועה מטעם הנתבעת וצילומי הנזק, אני סבורה כי יש להוסיף – עבור החלק שתוקן והנתבעת הכירה בו ושילמה עבור התיקון, סך של 335 ₪ ו-140 ₪ כאמור וסך של 320 ₪ עבור החיישנים (סך של 795 ₪) וכן בשים לב לחוות הדעת המהווה תשתית ראייתית חלקית לנזק עת הוכח קיומו של נזק, ואין באי יכולת לחשב אותו בדייקנות כדי לדחות את תביעת הפיצויים, כאשר שיעור הפיצוי יאומד לפי מידת הנזק המשוערת ותואם את אופי הפגיעה בחלק התחתון (כאשר מדובר בסכומים לא גבוהים ניתן לבצע זאת על דרך של האומדנא עת מוצגת תשתית ראייתית חלקית והנתבעת לא סותרת את גובה הסכומים תחת הסבר ענייני) - סך של 600 ₪ נוספים בגין עבודות צביעה ו-700 ₪ נוספים בגין עבודות פחחות וכן 120 ₪ עבור עבודות חשמל, כאשר בנוגע לירידת ערך אכן קיים קושי להעריך עת מדבור בחלק שמתפרק והוחלף אולם הנתבעת לא סיפקה הסבר נגדי בהערכת ירידת הערך ולכן, בשים לב לכך ששילמה רק 0.15% מירידת הערך (0.3% מערך הרכב – 46970 ש"ח) היא תשלם 0.5% מערך הרכב, היינו  תוספת של 95 ₪. לכך יש להוסיף לשכ"ט שמאי בהתאמה 288 ₪.

 

סך הכל תשלם הנתבעת 2 לתובע סך של 3040 ₪ (כולל מע"מ אותו החסירה) נוספים, הוצאות משפט בסך של 1250 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 2850 ₪. 

 

המזכירות תגבה את המחצית השנייה של האגרה ותואיל להמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

 

 

 

 

 

ניתן היום, ט' אלול תשפ"ב, 05 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.

 

אפרת רחלי מאירי

    

האם שווי שימוש ברכב המופיע בתלוש השכר הינו חלק מבסיס השכר?

בית המשפט דן בשאלה האם שווי שימוש ברכב המופיע בתלוש השכר הינו חלק מבסיס השכר?

 

 אנו מבקשים להזכיר כי במידה ואתם זקוקים לחוות דעת לעניין שווי רכב - הינם מוזמנים ליצור עימנו קשר.

 

בית משפט השלום בחיפה
ת"א 57830-05-17 פלוני נ' טיב - אור בע"מ ואח'

 

 

בפני	כבוד השופטת נסרין עדוי-ח'דר
התובע		פלוני
נגד
הנתבעות		1. טיב - אור בע"מ 2. דניה סיבוס בע"מ 3. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

 

 

פסק דין

לפני תביעה לקבלת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע עקב פגיעתו בתאונת עבודה מיום 1.11.2015 (להלן: התאונה).

 

רקע

1. התובע יליד 1990, במועדים הרלבנטיים לתביעה עבד כחשמלאי דיור (ללא תעודה), בפרויקט מגורים בהרצליה "דיור להשכרה" (להלן: הפרויקט). התובע עבד כשכיר אצל נתבעת 1 (להלן: המעביד או הנתבעת), שביצעה את עבודות החשמל בפרויקט. נתבעת 2 (להלן: מבצעת הבניה) הייתה מבצעת הבנייה ומזמינת העבודה בפרויקט. המעביד שימש כקבלן משנה מטעמה. נתבעת 3 ביטחה את אחריותן של הנתבעות 1 ו- 2 בהתאם לפוליסת ביטוח עבודות קבלניות.

 

2. לאחר שמיעת הראיות והגשת סיכומי הצדדים, הנתבעות הודיעו כי הושגה ביניהן הסכמה בסוגית חלוקת החבות הנזיקית, ובית המשפט נתבקש שלא להיזקק לשאלת החבות בפסק דינו, כי אם לשאלת הנזק בלבד (ראו: בקשה מס' 52 מיום 5.7.2022). הודעתם של הנתבעות הוגשה באיחור מה, כשבית המשפט כבר החל במלאכת כתיבת פסק הדין, כולל סיום כתיבת פרק החבות כלפי התובע. לאור הסכמת הנתבעות על חלוקת החבות ביניהן, לא אדרש לשאלת חלוקת החבות הנזיקין בין הנתבעות. 

 

דיון והכרעה

נסיבות התאונה:

3. התובע טען, כי "העביר כבל חשמלי כשהוא עומד ונשען באופן קל מאחורי מעקה שעשוי מלוחות עץ, לפתע המעקה נפל (התברר כי היה רפוי ולא מחוזק היטב) וכתוצאה מכך התובע נפל מגובה כשלושה מטרים, כאשר הרצפה עליה נפל הייתה מלאה לכלוך ושרידי חומרי בנייה" (ראו: סעיף 3 בכתב התביעה וסעיף 3 בתצהיר עדותו הראשית של התובע, מוצג ת/1).

 

4. בחקירתו הנגדית כך תיאר התובע את הרגעים לפני התאונה:

"ש.      העבודה שאתה ביצעת בתאונה אתה דיברת פה שאתה עובד הרבה על סולמות                 נכון?

ת.       הייתי

ש.       גם העבודה שאתה ביצעת בקומה מינוס 1 היה שם סולם?

ת.       לא

ש.       לא היית על סולם?

ת.       בכלל לא.

ש.       אז מה הייתה העבודה?

ת.       באותו יום אז היינו עושים תשתיות גם כן ומתקינים תאורה זמנית לקומה מינוס         1.

ש.       אוקיי איך מתקינים תאורה זמנית בואו נבין

ת.       אני יכול לספר לך את כל היום במלואו עד אז, יופי באותו יום נאלצתי לעשות שמה עם הצוות שלי לעשות תשתיות תאורה זמנית לקומה מינוס 1 שזה אומר להדליק להם את כל הקומה של מינוס 1 בגלל החושך שם והקושי של הראייה גם כן לשאר העובדים וגם כן אנחנו, זה הסידור עבודה שהיה לי אז באותו יום, היה שם איזה שלושה אנשים או ארבעה אנשים התחלנו לעבוד אנשים עובדים על סולמות ואני הייתי מעביר להם את הכבל עושה להם את הסיבובים של הכבל והם באים חותכים את הכבל מחברים אותו לגוף וככה היינו ממשיכים איך שהוא

ש.       רגע וכשאתה מעביר להם את הכבל איפה אתה עומד?

ת.       על הרצפה של מינוס 1" (ראו: עמ' 12 בתמליל ש' 28-38 ועמ' 13 ש' 1-10).

 

5. בתשובותיו לשאלות בית המשפט, כך תיאר התובע את אירוע התאונה תוך הפנייתו לתמונות מזירת האירוע: "זה ככה הפתח, שבעצם אחרי שמסיימים את כל העבודות שלהם מפרקים את המנוף ועושים השלמה של הרצפה, אז באיזשהו שלב אחרי שעשיתי שמה את כל הסיבובים של התאורה הגעתי לנקודה הזאתי (הערה שלי: הכוונה לאזור המעקה בקומה מינוס 1) בדיוק בשביל להעביר את הכבל מהנקודה הזאת עד לקצה השני"... "הגעתי לפה בשביל להעביר את הכבל מהקצה הזה בדיוק לקצה השני בשביל שאני  אמשיך מאותו סידור של הגופים של החברה שהתחילו להתקין" ... "הגעתי לנקודה הזאתי ראיתי את המעקה הזה נדנדתי אותו טיפה ככה היה כאילו ראו שזה כבר היה מחוזק אבל איך שהשענתי עליו בשביל לבדוק פשוט המעקה נישבר". לשאלה אם נשען על המעקה עם היד או שמא עמד עליו? כך השיב: "עם יד אחת עם המעקה ויד שנייה יש לי את חבילת הכבל בעצם" (ראו: עמ' 14 בתמליל ש' 7-20).

 

ובהמשך:  

"ש.     המעקה הזה אמורים להישען עליו?

ת.       בעיניי שזה אם הוא מעקה ביטחוני כמו שכבר אמור להיות אז כן אפשר להישען        עליו.

ש.       אבל אתה בעצמך אמרת שאתה יודע זה לא היה מאבן או מברזל שעם קונסטרוקציה זה היה מעקה זמני רק כדי לגדר את המנוף, אתה בעצמך אמרת את זה

ת.       לא משהו שאני אמרתי

ש.       אז איך אתה נישען עליו בכלל?

ת.       אני שוב חוזר על מה שאני אמרתי שזה מעקה ואני נדנדתי אותו טיפה בשביל לראות כאילו בשביל לבדוק אותו, בדקתי אותו היה בסדר איכשהו איך שבאתי לזרוק את החבילת כבל אז פשוט נשבר בי המעקה" (ראו: עמ' 14 בתמליל ש' 19-39).

 

6. התובע הצליח להוכיח את הנסיבות הנ"ל, לפי מאזן ההסתברויות. להלן הנימוקים שהובילוני למסקנתי כאמור:

 

א.     עדותו של התובע, יצרה עלי רושם אמין ומהימן ביותר. אכן, התובע לא גילה, מיוזמתו הוא, בפני ד"ר כנאענה (המומחה בתחום הנפשי מטעם בית המשפט) את ניסיון ההתאבדות שהיה לו בשנת 2012. אך הדבר לא הפחית מאומה מאמינותו ומהתרשמותי ממהימנות עדותו. התובע הסביר, כי הדבר ארע על רקע סכסוך עם אביו. הדבר אף רשום במסמך הרפואי עליו מסתמכות הנתבעות [ראו: עמ' 4 בנספח ג' לתיק מוצגי הנתבעות וכן עמ' 5 בתמליל הדיון מיום 17.2.2022 (להלן: התמליל) ש' 21-33]. ניכר מעדות התובע, כי הדבר לא נתפס בעיניו כבעיה נפשית. יש לציין, כי התובע מעולם לא נזקק בעברו לטיפול נפשי. אף לא פסיכולוגי. גם ד"ר כנאענה העריך כי לתובע היו אך "קשיים רגשיים והסתגלותיים ערב התאונה", בעוד שלאחר התאונה ובעקבותיה התרשם מ"קיומם של מרכיבים חרדתיים על רקע פוסט-טראומטי יחד עם קשיים רגשיים והסתגלותיים".  

 

ב.      אני דוחה בשתי ידיים את ניסיון הנתבעות להטיל דופי באמינות התובע בהסתמכה על כך שלא סיפר לד"ר כנאענה כי נפגע בשתי תאונת דרכים, אחת משנת 2008 והשנייה משנת 2018, ועוד שתי תאונות עבודה, אחת משנת 2009 והשנייה משנת 2014 (ראו: עמ' 4 בתמליל ש' 2-15). התובע לא זכר פגיעות אלה. הגיוני מאוד לאור השנים שחלפו. גם בעת הדיון התובע נזכר באותן תאונות רק לאחר הצגת התיעוד הרפואי בפניו. התובע הוסיף והסביר כי בתאונות אלו פגיעותיו היו קלות ממש, לא זכר אותן, שלא כמו פגיעתו הקשה בתאונה הנדונה, אותה יזכור תמיד לנוכח סבלו המתמשך (ראו: עמ' 5 בתמליל ש' 7-15). יתרה מכך, אם נעיין בתיעוד הרפואי, ניווכח לדעת שאין לפגיעותיו הנ"ל כל השפעה על נכויותיו הרפואיות עקב התאונה או כל השפעה על הערכת נזקיו העתידיים, כך שקשה לייחס לתובע כל כוונה או זדון להסתיר את המידע בגינן.

 

ג.      עדותו של התובע נתמכה בעדותו של מר ראמי ח'טאר, ששימש כאחראי על העובדים מטעם המעביד. העד גם צילם את התמונות מזירת האירוע (ראו: עמ' 20 בתמליל ש' 38-39, מוצג ת/4 ועמ' 21 בתמליל ש' 8-11).

 

ד.      הנתבעות טענו כי התובע עמד על סולם והניח את רגלו על המעקה. הנתבעות העידו מטעמן את מר יוסי אטיאס (להלן: המנהל), מנהל עבודה במקצועו, שבמועד התאונה שימש כמנהל הפרויקט מטעם מבצעת הבניה (ראו: סעיפים 4-9 בתצהיר עדותו הראשית, מוצג נ/2). אלא מאי? המנהל הודה כי לא ראה את התאונה בעצמו וכי המידע הרשום בדו"ח נמסר לו על ידי ראמי ח'אטר (ראו חקירתו הנגדית, עמ' 28 בתמליל ש' 29-39 ועמ' 29 ש' 10-14). המנהל נמנע מלהצהיר על דברים אלה בתצהיר עדותו הראשית. יש לציין עוד, כי ראמי ח'אטר מסר בעדותו כי הוא עצמו לא ראה את התאונה ורק הגיע לאחר ששמע צעקות התובע (ראו: סעיף 2 במוצג ת/5 וכן עמ' 21 בתמליל ש' 8). גם בתמונות מזירת האירוע (מוצג ת/4) לא נראה כל סולם בזירה. בדו"ח "נפילה ממקום גבוה" המצורף לתצהיר המנהל, אין כל זכר לעמידה על סולם.

 

ה.      לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי התאונה ארעה כנטען על ידי התובע. 

 

שאלת החבות והאשם התורם:

7. מעיון בסיכומי הנתבעות, ניתן להיווכח כי כפירתן בחבות נשענה על טענתן כי התאונה לא ארעה כנטען על ידי התובע. מששוכנעתי כי התאונה ארעה בנסיבות המפורטות על ידי התובע, פשיטא כי מיותר להרחיב בסוגיית החבות. משקרס המעקה כשהתובע נשען עליו לצורכי ביצוע עבודתו, סבורני כי הדבר מעיד על קיומה של התרשלות לכאורה מצד המעביד ומבצעת הבניה, ומן הראוי להעביר אליהן את הנטל על מנת שיוכיחו כי לא הייתה התרשלות מצדן שיחובו עליה. מיותר לומר, כי הנטל כאמור לא הורם על ידן.

 

8. לא זו אף זו, מהראיות שנפרשו לפניי שוכנעתי כי המעביד ומבצעת הבנייה התרשלו בכמה מישורים, דבר שהביא לנזקיו הצפויים של התובע. המנהל אישר כי עובדים של קבלן משנה אחר מטעם מבצעת הבניה הם שהתקינו את המעקה באתר (ראו: עמ' 30 בתמליל ש' 36-38 ועמ' 31 ש' 1-4) וכי המעקה היה מיועד למניעת נפילה (ראו: עמ' 31 ש' 16-17). לא הובאה כל ראיה שתלמד על תקינות המעקה ובטיחותו במועד התאונה. המנהל מסר כי הוא המוסמך לבדוק תקינות המעקה. בתשובתו לשאלה היכן תוצאות בדיקתו כך הוא השיב: "כנראה מצוין ביומן העבודה כל בדיקה של מעקה ויכול להיות יש לנו בדיקה חודשית של ממונה בטיחות שמוציא דוחות" (ראו: עמ' 32 בתמליל ש' 7-12). מותר לציין, כי לא הוצגו לא יומן עבודה ולא דו"ח בדיקה של ממונה בטיחות כלשהו. באשר להדרכות הנטענות, לא צורף כל טופס הדרכה שילמד על ההדרכה שניתנה לתובע, אם בכלל, ועל תוכנה. טענת הנתבעות כי התובע פעל בניגוד להנחיות נטענה כלאחר יד וללא כל ביסוס. לא מצאתי בטענה כל ממש ומיותר להמשיך ולהרחיב את הדיון בטענות שווא. לא בכדי הודיעו הנתבעות כי הושג הסדר בשאלת חלוקת האחריות בינן לבין עצמן ובאופן המייתר גם את הדיון בשאלת החבות כלפי התובע.

 

9. בנסיבות שהובאו לעיל, גם דין הטענה לאשם תורם להידחות. בבחינת למעלה מן הצורך אציין, כי לא הובאה כל ראיה שתלמד על ההדרכות שניתנו לתובע, מה מותר ומה אסור. הטענה שנאסר על התובע להתקרב לאזור המעקה, נותרה בגד טענה סתמית. 

 

10. כאמור לעיל, לאור הודעת הנתבעות מיום 5.7.2022, לא ארחיב עוד בשאלת החבות הנזיקית, ואעבור לדון בשאלת הנזק. אגב, לאחר הגשת הודעת הנתבעות בדבר ההסדר בשאלת החבות, נקבע, לבקשת הנתבעות, דיון במעמד הצדדים, בניסיון להגיע להסכמה גם בעניין הנזק. בית המשפט טרח והכין הצעה, אך בסופו של יום הנתבעות לא טרחו למסור עמדתן, לא לחיוב ולא לשלילה.

 

11. על כן, אדון כעת בסוגיית הנזק. 

 

 

סוגית הנזק:

הנכות הרפואית

12. עקב התאונה התובע סבל משבר תוך פרקי מרוסק בעצם הקלקנאוס (עצם העקב), עבר ניתוח שחזור פתוח ובוצע קיבוע פנימי בעזרת פלטה ייעודית וברגים וקיבוע בגבס. לאחר כחודש וחצי הגבס הורד והתובע החל בטיפולי פיזיותרפיה.

 

13. ד"ר מרדכי קליגמן, מומחה רפואי מטעם התובע מצא כי נותרה נכות צמיתה בשיעור 20% לפי סעיף 49 (2) (ו) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להן: התקנות) ונכות אסתטית בשיעור 10% לפי סעיף 75(1) ב' לתוספת לתקנות. ד"ר קליגמן ציין כי בדיקת CT כף רגל ימין, שבוצעה ביום 24.8.2016, הדגימה מצב לאחר קיבוע פנימי של עצם הקלקנאוס עם עיוות העצם ונזק ניווני סבתאלרי. בבדיקתו מצא הגבלה ניכרת בטווח תנועות הסבטלארי והטרסלי מלווה בכאב והגבלה קלה בתנועות מפרק הקרסול; עיוות בכף רגל ימין בהשוואה לשמאל וצלקת מכרעת.

 

14. התובע טען גם לנכות נפשית צמיתה עקב התאונה, וד"ר אלפארס פואד מטעמו העריך כי נותרה לו נכות בשיעור 20% לפי תקנה 34 (ב) (3) לתוספת לתקנות. ד"ר אלפארס מצא סימפטומים ממושכים של פוסט-טראומה ודיכאון, התרשם מקיומם של סימנים קליניים קבועים, צורך בטיפול תרופתי, הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי והחברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה. 

 

15. ד"ר ליאור דיין, אורתופד מטעם הנתבעות, התרשם אף הוא מקיומו של עיוות של העקב והרחבתו עם השטחת הקשת המידיאלית ומגבלת תנועות סובטלאריות בלבד (ללא מגבלת תנועות העקב). ד"ר דיין הסכים שיעור הנכות הצמיתה שנקבעה על ידי ד"ר קליגמן, אך חלק על קביעתו במישור הפלסטי. לשיטת ד"ר דיין, הצלקת הניתוחית שטחית מאוד ולא חוצה מפרק או מגבילה תנועה, לא שקועה ולא רגישה, לא גורמת ללקות עצבית באזורה ואף ממוקמת במקום סמוי מהעין.

 

16. פרופ' אברהם פלד, פסיכיאטר מטעם הנתבעות, סבר כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה. בהתאם לחוות דעתו, פרופ' פלד לא התרשם מקיומם של ממצאים אובייקטיביים של תחלואה פסיכיאטרית בסטטוס המנטאלי ובתפקוד השגרתי. עוד הדגיש, כי התובע לא נזקק לטיפול תרופתי, שב לעבודתו, לא היו שינויים בהרגלי האכילה וההיגיינה ולא נמצאה הפרעה בהתמצאות, בריכוז ובזיכרון. המומחה התרשם כי לתובע שיפוט תקין על כל מרכיביו.

 

17. מטעם בית המשפט מונה מומחה רפואי בתחום הנפשי בלבד, ד"ר ראסם כנאענה. כעולה מחוות דעתו, לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 7.5% בהתאם לסעיף 34 (ב) (1) – (2) לתוספת לתקנות. ד"ר כנאענה סבר כי מדובר באירוע וחוויה נפשית אשר השפיעו על תפקודו ובריאותו הגופנית של התובע והביאו להשפעות והשלכות מבחינה רגשית. המומחה התרשם מקיומם של מרכיבים חרדתיים על רקע פוסט-טראומטי יחד עם קשיים רגשיים והסתגלותיים.   

 

18. אף אחד מהמומחים הרפואיים הנ"ל לא נחקר על חוות דעתו.

 

19. באשר לקביעתו של ד"ר כנאענה, הרי שמלבד העובדה כי המומחה לא נחקר על חוות דעתו, הנתבעות גם לא הצביעו על קיומם של טעמים ענייניים המצדיקים סטייה מקביעתו.

 

20. לאור האמור, שיעור הנכות הרפואית הצמיתה המשוקללת עומד על 26%, וזאת בגין הפגיעה האורתופדית והנפשית. 

 

21. בכל הנוגע לצלקת, התובע ביקש בסיכומיו להעמיד את שיעור הנכות הצמיתה על 5%. משלא נחקרו המומחים מטעם הצדדים, ומשאין חולק כי נותרה לתובע צלקת באורך 8 ס"מ, בצבע כהה מעל הקרסול, ומשמדובר בנכות שאין לה כל השלכה תפקודית, מקובל עלי להעמיד את הנכות בגין הצלקת על 5% לצמיתות. נכות זו תילקח בחשבון אך ורק במסגרת הערכת הפיצוי בגין כאב וסבל.

 

חישוב הפיצויים:

22. לאחר שאמרתי כל אלה, אגש לקביעת הפיצויים המגיעים לתובע.

 

23. הפסדי שכר בעבר:

כעולה מחומר הראיות [ראו: תלושי השכר שצורפו למוצג ת/1 – תצהיר עדותו הראשית של התובע, ומתיק המל"ל], ממוצע שכרו של התובע עמד על סך של 12,200 ₪. בסכום זה גולמו הוצאות רכב בשווי של כ- 3,000 ₪. התובע לא הוכיח כי שווי השימוש שנקבע לצורך החיוב במס הכנסה משקף את שווי ההטבה שניתנה לו. בנסיבות, ובהתאם לתלושי השכר, ממוצע שכרו בחמשת החודשים ערב התאונה, ללא המרכיב הנ"ל, עמד על סך של 9,500 ₪. סכום זה מוצמד להיום = 10,245 ₪.

 

אין חולק כי התובע נעדר מעבודתו למספר חודשים מאז התאונה ושב לעבודתו בשירותי הנתבעת רק במהלך חודש מרץ 2016. גם אין חולק כי מדובר בהיעדרות מוצדקת על רקע אי יכולת פיסית עקב התאונה.

 

על כן, להלן חישוב הפסדי שכרו מיום 1.11.2015 עד סוף פברואר 2016:

10,245 ₪ x 4 חודשים = 40,980 ₪. בתוספת ריבית מאמצע תקופת אי הכושר (30.12.2015) עד היום, מתקבל סך של 43,837 ₪.

 

ההפסד בחודשים מרץ, אפריל ומאי 2016: בשלושת החודשים האלה ביחד, התובע השתכר 17,902 ₪ (סכום זה כולל הפרשי הצמדה נכון להיום), במקום 10,245 ₪ לחודש בודד (השכר ערב התאונה מוצמד להיום). על כן, בגין תקופה זו אני פוסקת לתובע פיצוי בגובה הפער בין השתכרות אלמלא התאונה לבין השתכרות עקב התאונה. פער זה עומד על סך של 12,833 ₪. בתוספת ריבית מאמצע תקופת ההפסד (15.4.2016) עד היום מתקבל הסך של 13,684 ₪.   

 

בחודשים יוני 2016 עד אוקטובר 2016 התובע אישר כי לא נגרם לו הפסד שכר וגם לא עתר לפסיקת פיצוי בגין תקופה זו.

 

מחודש נובמבר 2016 ועד היום: אני פוסקת לתובע פיצוי חלקי כדלקמן: 10,245 ₪ x 26% [בעניין זה ראו הדיון בהמשך] x 70 חודשים = 215,145 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע תקופת ההפסד (1.10.2019), כך שההפסד נכון להיום = 192,098 ₪.

 

24. הפסדי שכר לעתיד:

ככלל, אין בהכרח זהוּת בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. לצורך קביעת הפיצוי בגין הפסדי השכר, בית המשפט בוחן את מכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקוד הנפגע בעבודתו, השתכרותו וכושר השתכרותו בנסיבותיו הפרטניות, ובכללן: גיל הנפגע, השכלתו, כישוריו, מקצועו או משלח ידו, הן לפני התאונה והן לאחריה, האפשרויות לעתיד, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה, הנכות הרפואית, מהותה ושיעורה, היכולת לשוב ולעסוק באותו מקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה, הסתגלותו לעבוד על אף נכותו, הימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד וכו' [לצורכי ההמחשה בלבד ומבלי למצות, ראו: ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.1.15) ו- ע"א 4302/08 שלמאייב נ' בדארנה) (25.7.2010)].

 

בענייננו, על יסוד התרשמותי הבלתי אמצעית מהתובע ומחומר הראיות, שוכנעתי כי שיעור הנכות הרפואית הצמיתה משקף נאמנה את שיעור הגריעה מכושר העבודה ומכושר ההשתכרות של התובע. אפרט להלן את הנתונים האישיים של התובע שהובילוני למסקנתי זו: 

-        אכן, התובע שב לעבודתו אצל הנתבעת בחלוף מספר חודשים מאז התאונה והשתכר אצלה את הסכומים שהשתכר ערב התאונה חרף מגבלותיו וכאביו. ברם, וכעולה מעדות התובע, הוא נאלץ לשוב לעבודתו בשל קשייו הכלכליים. עוד מסר, כי הנתבעת באה לקראתו כמה חודשים, אך בסופו של יום היא פיטרה אותו לנוכח קשייו בעבודה. התובע תיאר קשייו לעלות על סולם, לרדת מסולם, לעמוד או ללכת לזמן ממושך, דבר שהשפיע על תפקודו והביא לפיטוריו. עדותו של התובע בהקשר זה יצרה עלי רושם אמין ומהימן. היא גם מתיישבת עם מצבו הרפואי בסמוך לתאונה. מטעם הנתבעות לא הובאה כל עדות סותרת בנושא. מיותר לעמוד על משמעות הדבר.

 

-        אכן, לאחר פיטוריו מעבודתו אצל הנתבעת התובע השתלב במקומות עבודה חדשים ושכרו המדווח למל"ל והרשום בתלושי השכר פחת מונים משכרו ערב התאונה [ראו: דו"ח רציפות ביטוח – נספח א' לתיק מוצגי הנתבעות]. מדובר בשכר בסך של 3,000 ₪ בערך לחודש, היינו הפחתה בשיעור של כ- 70% ממה שהרוויח התובע אצל הנתבעת. יחד עם זאת, על מנת שבית המשפט ישתכנע בטענה זו, היה על התובע לזמן את המעסיקים החדשים שיתמכו בה ויעידו על תפקודו המוגבל בשיעור 70% בעבודתו. מה עוד, שמדובר במעסיקים שהם קרובים וחברים של התובע כפי שמסר בעדותו הוא ולא הייתה כל מניעה לזמנם לעדות. הימנעותו מהבאת ראיות לעניין זה, פועלת לרעתו.

 

-        גם לגופו של עניין, ואף אם אצא מתוך הנחה כי התובע עובד כיום עבודה חלקית ומשתכר שכר נמוך, סבורני שאין כל הלימה בין פגיעתו מהתאונה לבין ההפחתה הנטענת בשכר ובתפקוד. ודוק: בית המשפט אינו מקל ראש, חו"ח, בפגיעתו של התובע מהתאונה, אך אינו יכול לקבל את ההגזמה בטיעון.       

 

-        התובע צעיר ועם השנים סביר מאוד להניח כי יסתגל למומו וישוב וישביח שכרו.

 

-        התובע חסר השכלה גבוהה. עבד בעבודות פיסיות בלבד.

 

-        נכותו האורתופדית בלתי מבוטלת היא וקל לתאר את השלכותיה על מי שעיסוקו בעבודות תשתיות חשמל. לכך גם מתווסף מצבו הנפשי שמקשה עליו לגייס מלוא כוחותיו למיצוי הפוטנציאל שלו.      

 

איזון ראוי בין כלל הנתונים שסקרתי לעיל, ויישום ההלכה הפסוקה בסוגיה, מחייבים העמדת שיעור הפגיעה בתפקוד התובע בעבודתו ושיעור הגריעה מהשתכרותו ומכושר השתכרותו על 26% וזאת החל מתום תקופת אי הכושר המלא ועד היום ולצמיתות. 

   

פוטנציאל השתכרותו העתידי: במועד התאונה התובע היה כבן 26 שנים בלבד. הוא השתלב בשוק העבודה בעודו תלמיד בבית הספר, דבר המעיד על חריצות וכושר עבודה מפותח עוד מגיל צעיר. אצל הנתבעת התובע החל לעבוד בחודש יוני 2014, עבודה בה התמיד עד למועד התאונה. חרף גילו הצעיר התובע השתכר סכומים העולים על השכר הממוצע במשק. בשנים 2009 ו- 2010 התובע למד במגמת חשמל והנדסת מיזוג אוויר במכללת עתיד. אמנם, הוא לא השלים את חובותיו לקבלת התעודה, אך המשיך להשתלב בשוק העבודה תוך התקדמות רציפה בשכרו (ראו: דו"ח רציפות ביטוח – נספח א' לתיק המוצגים מטעם הנתבעות). בשנת 2012 התובע השתכר בממוצע סך של 6,080 ₪ לחודש. בשנת 2013 שכרו עלה ל- 6,900 ₪ לחודש. בשנת 2014 התובע השתכר סך של כ- 6,400 ₪ לחודש. בשנת 2015 שכרו של התובע עלה בצורה משמעותית, וכאמור לעיל, שכרו ערב התאונה עמד על סך של 12,200 ₪. שכר זה, ללא מרכיב ההטבה בגין שווי השימוש ברכב, עמד על סך של 9,500 ₪ וזהו השכר המוכח בענייננו.

 

בנסיבות המפורטות לעיל, ומשלא עלה בידי הנתבעות לסתור את ההנחה הסבירה כי ההשתכרות הייתה עולה עם הזמן אלמלא התאונה ולא הייתה נשארת כפי שהייתה ביום אירוע התאונה [ראו: ע"א 448/87 צבי המרמן, קבלן לבנין בע"מ נ' עיד אברהים חסן (4.10.1989) פסקה 10], מן הראוי להעמיד את גובה השתכרותו העתידית של התובע, אלמלא התאונה, על סך של 12,500 ₪ לחודש.

 

לאור הנתונים הנ"ל, אני פוסקת לתובע בראש נזק זה את הסך של 841,059 ₪ [לפי החישוב הבא: 12,500 ₪ x 26% x 258.7875 (מקדם היוון עד גיל 67].     

 

25. הפסדי פנסיה לעבר ולעתיד: בראש נזק זה אני פוסקת לתובע סך של 136,335 ₪, המהווה 12.5% מסך הפסדי שכרו לעבר ולעתיד. 

 

26. כאב וסבל: בהתחשב בגיל התובע, שיעור הנכות הרפואית הצמיתה ומהותה, תקופת ההחלמה, טיב הטיפול (אשפוז, ניתוח, גבס, טיפולי פיזיותרפיה ועוד), ובהתחשב בצלקת שנותרה (בין אם הותירה נכות צמיתה ובין אם לאו), אני פוסקת בראש נזק זה פיצוי בסך של 150,000 ₪. 

 

27. עזרת צד ג' לעבר: קל לשער כי בתקופה הסמוכה לתאונה ולמשך תקופת אי הכושר המלא,  התובע נעזר בבני משפחתו בביצוע פעולות יומיומיות ובאופן החורג מגדר העזרה המקובלת בין בני משפחה. על כן, בראש נזק זה אני מעריכה את הפיצוי, בדרך אומדנא, בסך של 20,000 ₪.

 

28. עזרת צד ג' לעתיד והוצאות מוגברות בגין ניידות בעתיד: לאור טיב הנכות העיקרית, נכות אורתופדית בשיעור בלתי מבוטל בכף רגלו של התובע, סביר להניח כי יוגבר שימושו ברכב לצורכי ניידותו. פיצוי זה מכסה על הצורך בזרת צד ג', שכן התובע עצמאי בתפקודו היומיומי ולא הוכח צורך בעזרה כלשהי. על כן, עבור הצורך העתידי הצפוי בהגברת ניידות מוגברת, אני פוסקת לו פיצוי גלובלי בסך של 80,000 ₪. 

 

29. הוצאות בגין נסיעות לטיפולים לעבר: מקובלת עלי דרישת התובע בהקשר זה. הדרישה סבירה ומתיישבת עם מספר הביקורים לצורכי טיפול. על כן, אני פוסקת לתובע סך של 5,000 ₪ בגין הוצאותיו כאמור. הובע לא עתר לפיצוי בגין הוצאות כאלה לעתיד.

 

30. סך נזקי התובע = 1,482,000 ₪ (סכום עגול).

 

31. מסך נזקי התובע יש להפחית את התגמולים ששולמו לתובע על ידי המל"ל - ענף נפגעי עבודה (ראו: נספח ב' בתיק מוצגי הנתבעות). תגמולים אלה עומדים כיום על סך של 230,000 ₪.

 

32. טענת הנתבעות בדבר הצורך בניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל האמורים היו להתקבל בידי התובע לוּ מיצה זכויותיו שם בתום לב ובאופן סביר, דינה להידחות. אנמק בקצרה: התובע העלה במפורש תלונות במישור הנפשי בפני הוועדה הרפואית של המל"ל, אך זו סברה כי אין קשר בין תלונותיו בתחום זה לבין התאונה [ראו: החלטת הוועדה הרפואית מיום 6.3.2019 – צורפה כחלק מנספח ב' בתיק מוצגי הנתבעות]. אין המדובר במצב בו הוועדה קבעה שיש נכות נפשית עקב התאונה בשיעור מסוים בעוד שהמומחה הממונה מטעם בית המשפט קבע בשלב מאוחר יותר שיעור נכות נפשית העולה בהרבה על הנכות שנקבעה במל"ל, אלא מדובר במצב שבו הוועדה הרפואית שללה קשר סיבתי בין התאונה לבין התלונות בתחום הנפשי. לא זו אף זו, דומה כי הפער בין נכות נפשית בשיעור 0% לבין נכות נפשית בשיעור 7.5% אינו מביא לפערים רציניים בין תגמולי המל"ל ששולמו לתובע לבין התגמולים שהיו משולמים אלמלא היה מגיש תביעה להחמרת מצב בכל הנוגע לנכות הנפשית. יתרה מכך, הנתבעות מודעות היטב לכך, כי ההפחתה המשמעותית בתגמולי המל"ל נבעה מהפחתת שיעור הנכות הרפואית בתחום האורתופדי ל- 10% וביטול הפעלת תקנה 15. הפחתה זו נעשתה לאחר שהוועדה הרפואית של המל"ל קבעה בעצמה נכות אורתופדית צמיתה בשיעור 20% ולאחר שהמומחים מטעם הצדדים קבעו נכות דומה. קביעת המומחים מטעם הצדדים קדמה בהרבה להחלטת המל"ל לפי הופחת שיעור הנכות האורתופדית. על כן, אין כל בסיס לטענת הנתבעות כי היה על התובע לפנות בתביעה להחמרה לאור קביעות המומחים מטעם הצדדים. יש להזכיר עוד, כי חובת מיצוי ההליכים במל"ל אינה מחייבת נקיטת הליכי ערר על החלטה סופית של הוועדה הרפואית. הנתבעות עצמן אף לא העלו טענה מעין זו. 

 

33. היתרה לפיצוי: 1,252,000 ₪.

 

לסיכום

34. אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובע פיצויים בסך של 1,252,000 ₪ בתוספת 23.4% בגין שכ"ט עו"ד ובצירוף סך של 3,700 ₪ בגין הוצאות משפט.

 

35. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

 

 

ניתן היום, י' אלול תשפ"ב, 06 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.

 

נסרין עדוי-ח'דר

    

                                                                   

 

אימתי רישיון נהיגה זר המצוי בבעלות נהג יהיה תקף בישראל?

בית המשפט העליון דן בשאלה אימתי רישיון נהיגה זר המצוי בבעלות נהג יהיה תקף בישראל?

 

 

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

 

ע"א  2143/21

ע"א  2704/21

 

לפני:	כבוד השופט י' עמית
	כבוד השופט נ' סולברג
	כבוד השופטת ר' רונן

 

המערער בע"א 2143/21 והמשיב 1 בע"א 2704/21:

המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול)

                                     

נ ג  ד

                                                                                          

המשיב 1 בע"א 2143/21 והמערער בע"א 2704/21:	1. פלוני
המשיבים:	2. פלוני
	3. כלל חברה לביטוח בע"מ

                                     

ערעורים על החלטתו מיום 27.1.2015 ועל פסק דינו מיום 29.1.2021 של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 3498/09 שניתנו על ידי כב' השופט אריה רומנוב

                                     

תאריך הישיבה:

ז' באב התשפ"ב (4.8.2022)

 

 

 

 

פסק-דין

 

השופט י' עמית:

 

          ערעורים מאוחדים על החלטה מיום 27.1.2015 ועל פסק דין מיום 29.1.2021 של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רומנוב) בת"א 3498/09, במסגרתם נקבעה אחריות המערערת בע"א 2143/21 בגין נזקי תאונת דרכים שנגרמו למערער בע"א 2704/21, וכן נקבע גובה הפיצוי המגיע לו.

 

רקע רלוונטי

 

1. המערער בע"א 2704/21 (להלן:המערער) הוא אזרח ישראלי שהתגורר מספר שנים בארצות הברית, ובעל רישיון אמריקאי לנהיגה באופנוע בנפח של 500 סמ"ק, שתוקפו עד ליום 7.2.2009. ביום 13.3.2006 הגיע המערער לישראל, רכש אופנוע וביום 10.12.2007 רכש אצל מהמערערת בע"א 2143/21 – המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול) (להלן: הפול), ביטוח חובה לתקופה של חצי שנה. ביום 10.6.2008 רכש המערער אצל הפול ביטוח חובה נוסף, אף הוא לתקופה של חצי שנה. ביום 24.7.2008 נפגע המערער בתאונת דרכים בעת שנהג באופנוע (להלן: התאונה).

 

          המערער הגיש תביעה נגד הפול לתשלום פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק). הפול טענה כי פוליסת הביטוח שרכש המערער איננה תקפה, משום שלא החזיק רישיון נהיגה בתוקף בעת התאונה, המתיר לו לנהוג בישראל (להבדיל מארצות הברית) באופנוע בו נהג. על כן, נטען כי אין כיסוי ביטוחי לנזקיו, הן לנוכח סעיף 7(3) לחוק הן לנוכח הוראות פוליסת הביטוח שרכש. 

 

2. בהחלטתו מיום 4.7.2010 הורה בית המשפט המחוזי על פיצול הדיון בין שאלת האחריות, קרי, קיומו של כיסוי ביטוחי, ולאחר מכן, ככל שיידרש, תוכרע שאלת הנזק וגובה הפיצוי שיש לפסוק למערער.

 

3. בהחלטתו מיום 27.1.2015 (להלן:ההחלטה או החלטת בית המשפט המחוזי) הכריע בית המשפט המחוזי בשאלת האחריות, וקבע כי הפול אחראית לנזקיו של המערער. נקבע כי למרות שבמועד התאונה רישיון הנהיגה האמריקאי של המערער לא היה בתוקף בישראל, הפול הפרה את חובת הגילוי כלפיו בכך שלא העמידה אותו על מורכבות הדין הישראלי בכל הנוגע להכרה ברישיונות זרים, כמשתקף בתקנות 567 ו-567א לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות). לאור זאת, נקבע כי הפול מושתקת מלטעון שפוליסת הביטוח שרכש המערער אינה בתוקף, ועליה לפצותו בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה. בקשת רשות ערעור שהגישה הפול על החלטה זו נדחתה, תוך שנקבע כי מקומן של טענותיה בסוגיית הכיסוי הביטוחי "להתברר בערכאת הערעור, במידת הצורך, רק לאחר שיושלם ההליך בבית משפט קמא" (רע"א 1629/15 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' פלוני, פסקה 3 (19.5.2015)).

 

4. לאחר החלטה זו, הגיש המערער בקשה לצרף להליך את המשיבים 3-2, נהג הרכב הפוגע והמבטחת של הרכב הפוגע. זאת, על מנת שיוכל לתבוע נזקיו מהם על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן:הפקודה), ככל שערעור המערערת על פסק הדין הסופי יתקבל, ועל מנת למנוע את התיישנות התביעה. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשתו, והורה על צירופם של המשיבים 3-2 להליך בשלב הדיון בשאלת הנזק.

 

5. בהמשך לכך, בחן בית המשפט המחוזי את שאלת גובה הנזק, ובנושא זה נרחיב בהמשך. בשורה התחתונה, העמיד בית המשפט את הנכות הרפואית המשוקללת של המערער על 31.4%.

 

          לצורך חישוב הפסד השתכרות המערער לעבר ולעתיד, הועמד שכרו של המערער על פי 2.5 מהשכר הממוצע במשק (המערער השתכר לפני התאונה יותר משילוש השכר הממוצע במשק). שיעור הגריעה מכושר השתכרותו לעתיד של המערער הועמד על 35%, ולעבר על 100% לתקופה של שנתיים לאחר התאונה, ועל 50% החל מהשנה השלישית שלאחר התאונה.

 

          בהתאם לנתונים אלה חישב בית המשפט המחוזי את נזקיו של המערער כלהלן: הפסד השתכרות בעבר – 1,750,000 ₪; הפסד השתכרות לעתיד – 1,448,000 ₪; עזרת הזולת לעבר ולעתיד – 281,000 ₪; ניידות – 160,000 ₪; כאב וסבל – 128,000 ₪; הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד – 100,000 ₪; .

 

          נזקי המערער הועמדו אפוא על 3,867,000 ₪ ללא ניכויים (המערער לא מקבל תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי) בצירוף שכר טרחה בשיעור של 13% בתוספת מע"מ והוצאות משפט.

 

6. מכאן הערעור דנן. יצוין כי עובר להגשת הערעור הגישה הפול בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. השופטע' גרוסקופף קיבל את הבקשה בעיקרה והורה על תשלום כ-20% מהכספים שנפסקו למערער, ועל עיכוב תשלום יתרת הסכום עד להכרעה בערעור.

 

תמצית טענות הצדדים

 

7. בשאלת האחריות הפול טענה כי החלטת בית המשפט המחוזי סותרת את ההלכה שנקבעה בע"א5405/10 תאסירי נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.3.2012) (להלן: עניין תאסירי), לפיה על הנהג מוטלת החובה לוודא שרישיון הנהיגה שברשותו מתאים לנהיגה בישראל. לטענת הפול, ההחלטה נוגדת את ההלכה לפיה אין די בקיומו של רישיון נהיגה זר בכדי שפוליסת הביטוח תהא תקפה, ועל המבוטח לעמוד בדרישות התקנות באופן שרישיון הנהיגה הזר שלו יהיה תקף בישראל (ע"א 5631/94 לביא נ' "סהר" – חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מט(5) 820 (1996) (להלן: עניין לביא)). עוד נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי מכשירה נהיגה שלא על פי החוק, ומתעלמת מהוראות הדין אשר מטילות על הנהג חובות ביחס לרישיון הנהיגה שלו, באופן שמנוגד לתקנת הציבור; וכי אין זה מחובתה כמבטחת לתת ייעוץ משפטי למבוטחים או ליידע אותם בדבר הדין הקיים.

 

          במישור הנזק, טענה הפול כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעת בסיס שכרו של המערער לצורך חישוב הפסדי השתכרות; בקביעת שיעור הנכות התפקודית של המערער; ובגובה הפיצוי שנפסק לו בגין עזרת צד ג'.

 

8. המערער טען כי יש לדחות את ערעורה של הפול בכל הנוגע לשאלת האחריות. נטען כי על הפול הוטלה חובת יידוע בלבד, וכי בית המשפט קמא הלך בדרך שבה כבר הלכו הערכאות הדיוניות במקרים דומים אחרים. 

 

          במישור הנזק נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעת הנכות הרפואית; כי היה על בית המשפט להעמיד את הגריעה מכושר השתכרותו על 100% ועל פי שילוש השכר הממוצע במשק; וכן להגדיל את גובה הפיצוי בראשי הנזק של עזרת צד ג', ניידות, והוצאות רפואיות.

 

9. המשיבים 3-2 טענו כי צורפו להליך רק בשלב בחינת הנזק, כך שהדיון בבית המשפט המחוזי התנהל לפי החוק בלבד, ולא לפי הפקודה, שמכוחה ניתן לחייבם בנזקי המערער אם ערעור הפול בשאלת האחריות יתקבל. המשיבים סמכו ידיהם על החלטת בית המשפט המחוזי בשאלת האחריות, אך למקרה שערעור הפול יתקבל והדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי לשם בחינת עילת המערער לפי הפקודה, אזי הם מצטרפים לטענות הפול במישור הנזק.

 

 

 

דיון והכרעה

 

10. לאחר עיון בטענות הצדדים, בכתב ובעל פה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את ערעורה של הפול, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק, ולקבל באופן חלקי את ערעור המערער במישור הנזק, וכך אמליץ לחבריי.

 

אחריות הפול לנזקי המערער – הכיסוי הביטוחי

 

11. סעיף 7(3) לחוק מגביל את זכאותו לפיצויים של נפגע תאונות דרכים שנהג ללא רישיון תקף, אף אם הייתה בבעלותו פוליסת ביטוח, למעט במקרה שרישיונו פג מחמת אי תשלום אגרה. זאת, במטרה "להעניש ולהרתיע את מי שנוהגים ללא רישיון ומגדילים בכך את הסיכונים שבדרכים" (ענייןלביא, בעמוד 829; וראו גם רע"א 4874/04 רביבו נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פסקה 3 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (8.2.2007) (להלן: עניין רביבו)). התפיסה המונחת ביסודו של סעיף 7(3) לחוק היא, שנהיגה ללא רישיון נהיגה מתאים יוצרת סיכונים מיוחדים, ואין הצדקה לפצות את מי שיצר את הסיכון המיוחד בעצמו (רע"א 9030/99 גרינברג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(6) 926, 933-932 (2002)).

 

12. לצד סעיף 7(3) לחוק, תקנות 567 ו-567א מתוות את הדין בכל הנוגע לתוקפו של רישיון נהיגה זר בתחומי מדינת ישראל. בעוד שתקנה 567 מסדירה את הדין לגבי מי שאינו תושב ישראל ואינו תושב אזור, תקנה 567א קובעת את הדין בנוגע לתושב ישראל אשר ברשותו רישיון נהיגה זר – כדוגמת המערער שלפנינו – כלהלן:

 

תושב ישראל אשר שהה מחוץ לישראל במשך תקופה של שנה רצופה אחת לפחות, בשנתיים שלפני יום כניסתו האחרונה לישראל, ובידו רישיון נהיגה זר בר-תוקף, יראו אותו כבעל רישיון נהיגה בר-תוקף בישראל, ברכב המתאים לדרגת רישיון הנהיגה הזר שלו, בתנאים האמורים בפסקאות (1) ו-(1א) שבתקנה 567(א), למשך שנה אחת מיום כניסתו האחרונה לישראל; לעניין תקנה זו, "כניסתו האחרונה לישראל" – שלפניה הוא שהה מחוץ לישראל תקופה של 14 ימים רצופים.

         

          מדינת ישראל מאפשרת אפוא לתושב חוזר לנהוג בתחומה עם רישיון נהיגה זר למשך שנה. בכך, ביקש המחוקק להקל על תושבים חוזרים שהגיעו לישראל בכוונה להשתקע בה, וליתן לתושב החוזר "תקופת התארגנות" עד שיוציא רישיון נהיגה תקף בישראל, ולמנוע את "השבתתו" התחבורתית עם חזרתו ארצה.

 

13. מתן מענה לשאלה אימתי רישיון נהיגה זר המצוי בבעלות נהג יהיה תקף בישראל מצריך הידרשות למספר פרמטרים ובהם מדינת התושבות של הנהג, מועד חזרתו לישראל, ועוד. המערער טען כי הגיע לישראל במטרה לשהות בה תקופה מסויימת כדי לבצע עבודה שהוטלה עליו על ידי החברה שבה הועסק, וכי היה בכוונתו לשוב לארצות הברית ולהמשיך לחיות ולעבוד בה, ולכן אין לראותו כתושב ישראל.

 

          בית משפט קמא בחן את המסכת העובדתית שהונחה בפניו, והגיע למסקנה כי "שהות כה ממושכת בארץ מלמדת על כך שבאותה עת מרכז חייו של התובע היה בישראל, וזאת גם אם אניח כי היו לתובע שאיפות ותקוות לשוב לארצות הברית" (פסקה 19 להחלטה). נקבע אפוא כי יש לראות את המערער כתושב ישראל, ומשכך, הרישיון הזר שבו החזיק תקף בישראל לשנה אחת בלבד לפי תקנה 567א.

 

14. אין זו הפעם הראשונה בה מתייצב בפתחו של בית המשפט נפגע תאונת דרכים שמבקש להכיר בזכאותו לפיצויים, חרף היעדרו של רישיון נהיגה ישראלי תקף בעת התאונה. 

 

          בעניין לביא היה מדובר בעולה חדשה מצרפת שנפגעה בתאונת דרכים, כשנתיים לאחר שעלתה לארץ, כאשר לא היה ברשותה בעת התאונה רישיון נהיגה ישראלי אלא רישיון נהיגה צרפתי תקף. נקבע כי אדם שנהג בישראל בהסתמך על רישיון נהיגה זר שאינו בתוקף על פי הפקודה והתקנות, יחשב כמי שנהג ללא רישיון נהיגה, גם אם רישיון הנהיגה הזר אותו החזיק היה תקף בעת התאונה במדינה בה הוצא. וכך נאמר על ידי השופט ת' אור (שם, בעמוד 830):

 

"מטרתו של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים היא לשלול את זכאותו של נפגע אשר נהג ללא רישיון, ובכך להרתיע את ציבור הנהגים מפני נהיגה ללא רישיון שהיא מנוגדת ל'תקנת הציבור'. כדי להגשים תכלית זו, יש לתת פירוש אחיד וקוהרנטי למושג 'רשיון' שבפקודת התעבורה [נוסח חדש] ובחוק הפיצויים ולקבוע שרישיון נהיגה שאליו מתייחס סעיף 7(3) לחוק הפיצויים כוונתו לרישיון נהיגה שניתן על-פי המסגרת הסטטוטורית של פקודת התעבורה והתקנות שהותקנו על פיה".

 

          השופט י' טירקל ציין כי סבר תחילה כי יש לפסוק לטובת הנפגעת באשר "לכאורה אין זה מן הצדק לשלול את הזכאות לפיצויים מאדם שהחזיק ברישיון שאינו בר-תוקף בישראל וסבר בטעות שהוא בר-תוקף בישראל". אך לבסוף הצטרף השופט טירקל לדעתו של השופט אור, על מנת לשמור על ה"הרמוניה החקיקתית" בין חוק הפיצויים לבין פקודת התעבורה (שם, בעמוד 832).

 

          בעניין רביבו דובר על אב וילדיו שנפגעו בתאונת דרכים, כחמש שנים לאחר שהאב חזר לארץ מארצות הברית כתושב חוזר והחזיק ברישיון נהיגה תקף של ארצות הברית. גם הפעם נקבע כי חל סעיף 7(3) לחוק. נושא הרישיון הזר נזכר בפסק הדין כמעט אגב אורחא, תוך שהשופט א' ריבלין מפנה לעניין לביא ומציין כי "גם העובדה שהחזיק ברישיון זר אינה מסייעת לו" (שם, פסקה 6). הדגש בפסק הדין בעניין רביבו היה על כך, שרישיון הנהיגה הישראלי של הנפגע פקע לפני כעשרים שנה, ובמצב דברים זה סבר השופט ריבלין כי "אי-חידוש רישיון במשך שנים רבות מקרב עצמו לאי-קיום רישיון מלכתחילה" (שם, פסקה 4). השופט א' רובינשטיין התלבט אם אין מקום לסטות מהלכת לביא, מהטעם עליו עמד השופט טירקל שם, אך בסופו של דבר מצא לדבוק בהלכה זו:

 

"לאחר העיון באתי לכלל מסקנה שאין ללכת בדרך זו. גישתו של המחוקק באשר לאי תקפותו של רישיון נהיגה זר אינה גחמה; היא באה להבטיח, בראש וראשונה, את שלום הציבור שבכבישים, שלום עוברי דרכים. הכרח איפוא לעבור את מסננת הרישוי הישראלית, כדי שהאינטרס הציבורי בישראל ישורת כהלכתו".

 

15. שלילת זכאות לפיצויים בנסיבות בהן הנהג אוחז עדיין ברישיון נהיגה זר בר תוקף, היא תוצאה קשה והרת גורל עבור נפגעי תאונות דרכים. מטעם זה, זכתה הלכתלביא לביקורת מלומדים: 

 

"התוצאה של שלילת זכאות מבעל רשיון זר, כגון עולה חדש שלא המיר, בתום התקופה הקבועה בדיני התעבורה, את רשיון הנהיגה שלו לרשיון ישראל – תוצאה זו נראית קשה בעינינו. הוא הדין לגבי שלילת זכאות מנהג-נפגע שעל פי הוראות הפוליסה עדיין נהנה מכיסוי ביטוחי. ספק רב בעינינו אם בנסיבות אלה יש צידוק להחיל את הסנקציה העונשית של שלילת זכאות" (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 281-280 (2013) (להלן: אנגלרד).

 

          וכן ראו אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 519 (2011) (להלן: ריבלין):

 

"התוצאה המתבקשת מהוראות החוק, כפי שפורשה בפרשת לביא היא קשה מקום בו הנפגע רכש מיומנות לנהיגה בארצות חוץ וסבר בטעות כי רישיונו תקף".

 

16. לא אכחד כי כמו השופטטירקל בעניין לביא, וכמו השופט רובינשטיין בעניין רביבו, אף אני סבור כי התוצאה במקרים מעין אלה אינה צודקת. גם התקשיתי להבין את הטעם והרציונל שעומד בבסיס תקנה 567א, ושאלה שהפנינו בעניין זה לבאי כוח הצדדים ולבא כוח הפול בפרט, לא נענתה.

 

          כל מי שנהג בחוץ לארץ יודע כי זמן ההסתגלות הקריטי לנהיגה בארץ זרה הוא הדקות, שמא השעות, או לכל היותר הימים הראשונים של הנהיגה, לשם היכרות עם תנאי הארץ ותושביה-נהגיה. ככל שביקש מחוקק המשנה להגן על הציבור מפני מי שאינו בקי ורגיל בנהיגה בישראל, הכיצד מאפשר הוא לתושב חוזר לנהוג משך השנה הראשונה ללא רישיון ישראלי בר תוקף? ככל שעלה בידינו לברר, גם בתום השנה, אין התושב החוזר חייב בהכרח במבחני נהיגה, ומבוצעת המרה של רישיון הנהיגה הזר לרישיון ישראלי. כך עולה גם מעניין רביבו, שם נכתב כי לימים ניתן לנפגע רישיון בישראל בלא מבחן. מכאן, שספק אם ענייננו בכושר הנהיגה של הנהג בעל הרישיון הזר ובסיכונים תחבורתיים שמקורם בכך שהוא נוהג מכוח רישיון זר.  

 

          לא ברור אפוא אם התכלית ההרתעתית או העונשית שבבסיס סעיף 7(3) לחוק, מצדיקה את החלתו של סעיף זה מקום בו הרישיון הזר היה בתוקף במועד התאונה. כאמור, תכליתו של סעיף 7(3) היא למנוע סיכונים מיוחדים בדרכים ולהעניש את אלה הנוהגים באופן המייצר סיכונים אלה, והלכה עמנו כי יש לפרש את הסעיף באופן מצמצם ודווקני כך שיחול על מקרים חמורים או חריגים במיוחד. בהקשר זה אפנה לדנ"א 10017/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(5), 639 (2004) (להלן: עניין קרנית), שם נקבע כי אין להחיל את סעיף 7(3) בשני המקרים הבאים: נהג שנהג בהגה רגיל, למרות שעל פי תנאי הרשיון שלו היה עליו לנהוג ברכב עם הגה כוח בשל מגבלותיו; נהג רכב מסוג אוטובוס זעיר שהסיע ברכב שני נוסעים נוספים מעבר למותר. בשני מקרים אלה נקבע כי הנהגים זכאים לפיצוי על פי החוק.

 

          הלכת קרנית לא ביטלה את הלכת לביא (וראו החלטתי בבר"ע (מחוזי חי') 1003/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (20.5.2007)). ברם, לנוכח התכלית שבבסיס סעיף 7(3) לחוק, והפרשנות המצמצמת שיש ליתן לסעיף זה כאמור בהלכת קרנית, ולנוכח ביקורת המלומדים שצוטטה לעיל, שקלתי אם אין מקום לסטות מהלכת לביא. אותיר אפשרות זו בצריך עיון, מאחר שלסופו של יום איני רואה צורך בכך, כי רווח והצלה עומדים למערער שלפנינו ממקור אחר, כפי שנפסק על ידי בית משפט קמא.

 

17. נוכח הקושי של בתי המשפט ברחבי הארץ להתמודד עם התוצאה הקשה של שלילת פיצויים מנפגעי תאונות דרכים מכוח סעיף 7(3) לחוק, מנסים בתי המשפט לפתח טכניקות שונות לצמצום תחולת סעיף 7(3) לחוק, כמו ההבחנה בין מקרים בהם אין רישיון נהיגה תקף בשל פגם טכני לבין מקרים בהם אין רישיון בשל פגם מהותי (אנגלרד, בעמוד 281;ריבלין, בעמודים 513-511).

 

          במקרים הדומים לענייננו, בתי המשפט חייבו את חברות הביטוח לפצות נפגעים בשל הפרת חובת היידוע. כך, בפסק דין הדומה מאוד לענייננו, קבע בית המשפט המחוזי כי על חברת הביטוח מוטלת חובת גילוי ויידוע כלפי המבוטח, בכל הנוגע לתנאים ולהגבלות החלים על הכיסוי הביטוחי. באותו מקרה, נקבע כי הפול לא הציגה למבוטח את המידע הנדרש בדבר הצורך לברר את תקפותו של רישיון הנהיגה הבינלאומי שלו, ולכן היא מנועה מלהסתמך על היעדרו של רישיון נהיגה ישראלי (ע"א (מחוזי ת"א) 21495-10-13 סולואגה נ' שטינברגר (14.12.2014) (להלן: עניין סולואגה). לא למותר לציין כי הפול לא הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק הדין בעניין סולואגה.

 

          בהמשך לפסק הדין בעניין סולואגה ניתנו פסקי דין נוספים המטילים חובת גילוי על חברות ביטוח מקום בו מדובר ברישיון זר. כך, בתא"מ (שלום הרצליה) 2023-08-13 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (2.5.2016) נקבע כי המבטחת לא גילתה למבוטח כי הדין הנוגע לנהיגה בהסתמך על רישיון זר הוא מורכב, ולא הפנתה אותו לברר ולוודא את תוקף רישיונו בישראל, ולכן היא מנועה מלטעון כי אין כיסוי ביטוחי (בדומה ראו גם תא"מ (שלום ראשל"צ) 4188-11-17 איי אי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ נ' מימוני (15.12.2019); תא"מ (שלום ת"א) 66228-06-16 איי די איי חברה לביטוח בע"מ נ' ולסקו (2.1.2021)).

 

          הנה כי כן, פסק דינו של בית המשפט המחוזי הולך בעקבות הנתיב שסללו הערכאות הדיוניות בנושא שלפנינו. לטעמי, יש להמשיך לילך בדרך זו כפי שיוסבר בשורות הבאות.

 

18. במועד התאונה, החוק והתקנות לא הכירו ברישיון הנהיגה האמריקאי של המערער, ולא היה ברשותו רישיון נהיגה ישראלי תקף, כך שחל לכאורה סעיף 7(3) לחוק, ואין להכיר ברישיונו הזר של המערער כרישיון תקף. ברם, לצד הוראות החוק ישנם שני מקורות נורמטיביים נוספים הרלוונטיים בתביעות הנוגעות לתאונות דרכים – פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 וחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן:חוק חוזה הביטוח). שומה עלינו לבחון אפוא את שלוש צלעות המשולש, ולענייננו, את הצלע של חוק חוזה הביטוח.

 

          הוראות חוק חוזה הביטוח, לצד דיני החוזים הרגילים, מסדירות ומגדירות את טיב היחסים בין מבוטח לבין מבטח ואת החובות הייחודיות החלות על המבטח בטרם כריתת חוזה ביטוח. במסגרת זאת, המבטחת חבה כלפי המבוטח חובת גילוי, הכוללת פירוט של ההגבלות החלות על הכיסוי הביטוחי ואשר בהתקיימן לא יהיה לו תוקף (ראו: ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, פ"ד סב(2) 573, פסקה 47 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (2007) (להלן: עניין דולב); סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח המחייב את המבטח להבליט את המגבלות הקיימות ביחס לכיסוי הביטוחי והיקפו).

 

          "חוזי ביטוח מחייבים לא רק חובת גילוי של המבוטח כלפי המבטח אלא גם משא ומתן וביצוע בתום-לב על-ידי המבטח" (ע"א 188/84 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' חדד, פ"ד מ(3) 1, פסקה 11 (1986)). היו שהרחיבו אף מעבר לחובת הגילוי גם לחובת המבטח לוודא שהמבוטח ער לתנאים המקדימים ולסייגים לכיסוי הביטוחי. מקום שבו מדובר בדרישה להתקנת אמצעי מיגון להפחתת סיכון, חובת הגילוי והווידוא אף מרחיקת לכת עוד יותר, ומחייבת את המבטח לוודא שהמבוטח קיים את התנאים להם הוא התחייב (דודי שוורץ וריבי שלינגר דיני ביטוח 257 (2005); ירון אליאס דיני ביטוח כרך א 655-654 (2009)).

 

19. דומה כי רק יודעי ח"ן מודעים לתקנה 567א ומעטים יותר מבינים את לשונה ואת נפקותה, וגם הם עשויים להתקשות להצביע על נקודת הזמן המדויקת שבה מרכז חייו של הנהג הוא בישראל, ולכן יש לראותו כתושב שעליו חלה התקנה. המערער טען כי נעצר מספר פעמים לביקורת על ידי המשטרה ובאחת הפעמים גם נרשם דו"ח לחובתו, אולם אף אחד מהשוטרים לא אמר לו כי רישיון הנהיגה האמריקאי שלו אינו תקף, מה שמעיד על מורכבות הנושא.

 

          לנוכח פערי הידע ופערי הכוחות בין המבוטח למבטח, ניתן היה לצפות כי הפול תמשוך בשרוולו של המערער ותסב את תשומת ליבו כי הכיסוי הביטוחי שרכש אצלה פעמיים בכסף מלא (בכל פעם לחצי שנה), אינו שווה את הנייר שעליו הודפס. הדברים מתחדדים בנסיבות המקרה דנן, לאור העובדה שהביטוח לא נרכש בטלפון אלא במשרדי הפול עצמה. בין הצדדים התגלעה מחלוקת עובדתית לגבי הדברים שנאמרו למערער בשיחות שניהל עם הפקידות במשרדי הפול, בעת שהנפיקו לו את הפוליסה בפעם הראשונה ובפעם השנייה. בית משפט קמא לא הכריע במחלוקת זו, והסתפק בקביעה הבאה (פסקאות 48-47 להחלטה):

 

"בהסתמך על מכלול הראיות ניתן לקבוע ביחס למגעים שהיו לתובע עם הנתבעת, שלושה אלה: ראשית, שנציגי הנתבעת אמרו לתובע כי ניתן לרכוש בישראל פוליסת ביטוח בהסתמך על רישיון נהיגה זר. שנית, כי נציגי הנתבעת לא הסבירו לתובע מהם התנאים הנדרשים להסתמכות על רישיון נהיגה זר, והם לא העמידו אותו על דרישות הדין ועל המורכבות של הוראות הדין, כפי שהדברים עולים מנוסח תקנה 567 ותקנה 567א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. ושלישית, כי בתום המפגשים והשיחות שהיו לתובע עם נציגי הנתבעת, סבר התובע שלפוליסות הביטוח אותן הוא רכש מהנתבעת, יש כיסוי.

[...] לכל היותר ניתן לומר, כי נציגת הנתבעת בדקה האם במועד רכישת הפוליסה רישיון הנהיגה האמריקאי של התובע היה עדיין בתוקף, במקום בו הוצא הרישיון, היינו בארצות הברית. מנגד, כפי שציינתי, נציגי הנתבעת לא הסבירו לתובע מהם התנאים הנדרשים להסתמכות על רישיון נהיגה זר, והם לא העמידו אותו על דרישות הדין ועל המורכבות של הוראות הדין".

 

          הפול, כמבטחת מקצועית שברשותה הידע והניסיון בתחום הביטוח הציבה אפוא מכשול בפני עיוור. הפול מכרה למערער פוליסה על סמך רישיון נהיגה זר, מבלי שעשתה לפחות את המינימום הנדרש כדי להסב את תשומת ליבו כי נהיגה עם רישיון זר עשויה לעורר בעיות. נהג הרוכש פוליסת ביטוח מחברת ביטוח מצפה כי סוכני הביטוח או נציגי המבטח יציגו בפניו את מלוא המידע הרלוונטי הנוגע לפוליסה המוצעת, ובכלל זה את תנאי תקפותה. יפים לענייננו הדברים הבאים:

 

"כידוע, חובת הגילוי המוטלת על מבטחים במשא ומתן לקראת כריתת חוזה כוללת שני מרכיבים: איסור על מצג שווא וחובת גילוי יזום (ראו: דודי שוורץ וריבי שלינגר דיני ביטוח 209 (2005) (להלן: שוורץ ושלינגר)). בהקשר הנוכחי, אני מכוונת את דברי לחובת הגילוי היזום, שאחד מביטוייה הוא סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (המחייב לפרט בפוליסת ביטוח כל תנאי וסייג בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או לציין תנאים וסייגים אלה בהבלטה מיוחדת). משמעותה של חובה זו היא, שלנוכח פערי הכוחות והמידע המובנים בין הצדדים, חייב המבטח להפנות את תשומת ליבו של המבוטח לסייגים הכלולים בפוליסה ולוודא כי הבין מהם התנאים שאם לא יתקיימו לא יזכה לתגמולי ביטוח (ראו: ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר, פ"ד מט(2) 749, 774-772 (1995))" (ע"א 453/11 מ.ש. מוצרי אלומניום בע"מ נ' "אריה" חברה לביטוח בע"מ, פסקה 4 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז (21.8.2013)).

         

20. הדרישה בענייננו אינה מרחיקת לכת עד לחובת הווידוא, והיא נעצרת בחובת הגילוי היזום, קרי, בחובת היידוע. היה על הפול לגלות את אוזנו של המערער כי קיימת מורכבות בדין הישראלי בכל הנוגע להכרה ברישיונות זרים, וכי השאלה אם רישיונו בתוקף דורשת בדיקה עובדתית ומשפטית ברשות המוסמכת. בשל מומחיותה ומקצועיותה בכל הנוגע לדיני ביטוח, חברת הביטוח היא הגורם היעיל שלו הכוח למנוע מצבים בהם פוליסת הביטוח איננה תקפה, והפול הייתה יכולה לעמוד בחובתה זו במספר דרכים, והיא אף עשתה כן עוד לפני התאונה בה נפגע המערער, ועל כך אעמוד בהמשך. ודוק: המבטחת לא נדרשת לקבוע אם רישיון הנהיגה הזר שמוצג בפניה תקף בישראל, ואינה נדרשת להכניס ראשה ל"שאלות משפטיות הנובעות מהשאלה האם המציע הוא תושב ישראל, אזרח ישראל, מהם מועדי כניסותיו ויציאותיו מישראל, והיכן מרכז חייו" (פסקה 54 להחלטת בית המשפט המחוזי). כל שנדרשת המבטחת הוא ליידע את המבוטח כי ייתכן שרישיונו הזר לא תקף בישראל, שעליו לדעת שעלול להיווצר מצב שהכיסוי הביטוי לא יהא בתוקף במקרה של תאונה, וכי מדובר בסוגיה אותה עליו לברר.

 

21. הפול הסכימה לבטח את המערער (פעמיים) בהסתמך על רישיון הנהיגה הזר שהוצג לה לפני רכישת הפוליסה, תוך הפרת חובת היידוע. משלא עמדה הפול בחובת הגילוי והיידוע, היא אף יצרה מצג שווא בפני המערער, שכאשר יצא מדלת חברת הביטוח ועלה על אופנועו, האמין כי פוליסת הביטוח שרכש זה עתה, בהסתמך על רישיון הנהיגה הזר שהציג לפול, היא פוליסה תקפה שמעניקה לו כיסוי ביטוחי מפני תאונה. הפול, שגבתה את הפרמיה על הפוליסה, מנועה בנסיבות אלה מלכפור בתוקף הכיסוי הביטוחי אותו מכרה למערער.

 

          בשורה התחתונה, אף אם סעיף 7(3) לחוק שולל תשלום פיצויים לנוכח הלכת לביא – שייתכן כי יש לבחון שוב את תקפותה – הרי שחבותה של הפול נובעת ממערכת היחסים החוזית-ביטוחית שבינה לבין המערער. 

 

22. התמיהה בנוגע להתנהלותה של הפול בתיק דנן אך גוברת בהינתן שהמערער רכש אצל הפול שתי פוליסות – האחת ביום 10.12.2007 והשנייה ביום 10.6.2008, והתאונה ארעה ביום 24.7.2008. התאונה שנדונה בענייןסולואגה ארעה בשנת 2005, והתביעה בגינה הוגשה לבית משפט השלום בשנת 2006. וכך נכתב בפסק בעניין סולואגה (שם, פסקה 52):

 

"לאחר שהוגשה תביעת המערער, הוציא הפול הנחיות המתייחסות באופן ספציפי לעריכת ביטוח לתושב זר – תייר. כך, בהנחייה שהוצאה ביום 12.7.2007 צוין כי בכל פניה לעריכת ביטוח לתושב זר – תייר 'יש לנהוג בזהירות מרבית ולבדוק את הפרטים הבאים:

 

1. האם רישיון הנהיגה שמוצג בפנינו, הוצא במהלך השנה האחרונה והאם הוא תקף בארץ. לשם כך יש ליצור קשר עם משרד התחבורה...
2. האם תקף רישיון הנהיגה – הכוונה לתום תוקף התאריך המוטבע בו.
3. האם תאריך הוצאת רישיון הנהיגה הינו מעבר לשנה מיום הפקתו, במקרה כזה לרישיון הנהיגה אין תוקף יותר.

 

במקרים אלה נבקשכם להימנע מהפקת תעודות ביטוח.

על התייר לנקוט באמצעים העומדים לרשותו כגון פניה לשגרירות, לקונסוליה ומשרד הרישוי לשם חידוש רישיון הנהיגה, זאת כדי לאפשר לו לערוך ביטוח'.

 

בהמשך להנחיה האמורה הוציא הפול הנחייה נוספת, ביום 24.7.2007, שעיקרה הבהרת ההנחייה הקודמת ומתן מידע באשר לתוקף רישיון נהיגה זר.

כמו כן, בשנת 2010 הועברה הנחייה בה צוין כי הואיל והדרישה לבדוק תוקף רישיונות זרים תלויה בנתונים רבים, מוצע להחתים את התושב הזר המבקש ביטוח לנהג יחיד על הצהרה ובה הוא מאשר את מעמדו בישראל כתושב זר, וכי בידו רישיון נהיגה המאפשר לו לנהוג כחוק בישראל. 

בנוסף, בחודש פברואר 2010 הובהר כי יש להקפיד כי המבוטח יחתום על הצהרה זו 'בשפה המובנת למבקש הביטוח'" (הדגשות הוספו – י"ע).

 

          בית משפט קמא מצא שלא להסתמך על האמור בעניין סולואגה, מאחר שב"כ המערער לא ביקש לזמן את המצהירה שם לעדות נוספת, ולא ביקש לקיים בירור מעמיק יותר בעניין זה (פסקה 45 להחלטה). כשלעצמי, איני רואה מניעה להסתמך על המצוטט לעיל מעניין סולואגה, באשר על עצם הוצאת החוזרים וההנחיות בשנת 2007, לא הייתה מחלוקת של ממש.

 

          הנה כי כן, כבר בשנת 2007, עוד לפני שהמערער רכש את הפוליסה הראשונה, כבר הוצאו שני נהלים בחברת הפול, המעידים על כך שהייתה ערה למורכבות הנוגעות לרישיון נהיגה זר. בנסיבות אלה, מחדלה של הפול בעת הנפקת הפוליסה למערער אך מתעצם, והתמיהה מדוע בחרה לנהל "מערכה משפטית" בתיק זה, על גבו של המערער, אך גוברת.

 

23. הפול ביקשה ללמוד מענייןתאסירי לענייננו, שם נשלל מכוח סעיף 7(3) הכיסוי הביטוחי של נהג אופנוע בעל נפח מנוע של 1000 סמ"ק, בעוד שרישיון הנהיגה שלו היה מוגבל לאופנוע עד 500 סמ"ק.

 

          אין המקרה דנן דומה לעניין תאסירי. נהיגתו של תאסירי, כמי שנהג באופנוע עם נפח מנוע שאינו מורשה לנהוג בו, יצרה סיכונים מיוחדים למשתמשי הדרך, וגם האפשרות של תאסירי להיוודע אודות הפרת תנאי הרשיון היתה פשוטה הרבה יותר. לא כך בענייננו, וכבר עמדנו לעיל על כך שהמערער לא יצר סיכון תחבורתי למשתמשי הדרך. רישיונו הזר של המערער היה תקף בארצות הברית במועד התאונה, והוא נהג בסוג אופנוע שהתיר לו הרישיון. על כן, לא ניתן להשוות את הסיכון שיצר תאסירי בנהיגתו באופנוע שלעולם לא קיבל רישיון לנהוג עליו, לבין היעדר סיכון שנוצר עקב נהיגתו של המערער שלפנינו.

 

          אף לא ירדתי לסוף דעתה של הפול שהפנתה להלכה שנקבעה בע"א 4231/97 צור שמיר, חברה לביטוח בע"מ נ' נאה, פ"ד נג(2) 193 (1999) (להלן: עניין צור שמיר). בית משפט זה קבע בעניין צור שמיר כי אי תשלום קנס המונע את חידושו של רישיון נהיגה, דינו כדין פקיעת רישיון בשל אי תשלום אגרה, כך שלא נשללת זכאות לפיצויים לפי סעיף 7(3) לחוק. האמור שם לא תומך בעמדת הפול, נהפוך הוא:

 

"בענייננו, אין חולק, כי בעת התאונה, היה המשיב זכאי לחדש את רישיון הנהיגה שפקע, על-ידי תשלום הקנס ובלי שיחויב על-ידי רשות הרישוי לעבור מבחנים, בדיקות או כל הליך אחר לצורך כך. דהיינו, בעיני רשות הרישוי, המשיב היה כשיר לנהוג ברכב בעת שאירעה התאונה" (שם, בעמוד 201).

         

          כך גם בענייננו. המשיב לא יצר סיכון בטיחותי והיה כשיר לנהוג ברכב בעת שאירעה התאונה.

 

          סוף דבר, שיש ליתן תוקף לכיסוי הביטוחי שרכש המערער בחברת הפול.

         

 

 

הערעורים על הנזק

 

בסיס השכר

 

24. לצורך חישוב הפסד השתכרות המערער לעבר ולעתיד, העמיד בית המשפט את שכרו על פי 2.5 מהשכר הממוצע במשק.

 

          הנתונים הצריכים לעניין פורטו בפסק דינו של בית משפט קמא. למערער אין השכלה פורמלית, אך הוא החל לעסוק בתחום ההיי-טק עוד בארצות הברית, שם עבד במספר חברות, ובשנת 1999 רשם פטנט בתחום אבטחת המידע ועבד בחברה אמריקאית. בשנת 2006 חזר המערער להתגורר בישראל במסגרת עבודתו באותה חברה, אך תפקידו שם הסתיים עקב שינויים עסקיים בחברה. בחודש יולי 2006 התחיל המערער לעבוד בחברה אחרת, שבה עבד עד לסוף שנת 2007, ועל פי תלושי השכר שצורפו לתצהירו, שכרו הממוצע באותה חברה עמד על למעלה מ-40,000 ₪ לחודש, למעלה מפי חמישה מהשכר הממוצע במשק באותה תקופה. המערער סיים את עבודתו באותה חברה ולטענתו, עובר לתאונה עסק בהקמת שתי חברות הזנק שבהן היה אמור לעבוד בארצות הברית, והחזיק בשליש מהמניות בשתי חברות אלה, אך כתוצאה מהתאונה הוא איבד את זכויותיו. המערער טען כי במקביל לכך היה בעיצומם של תהליכי גיוס לתפקיד של סמנכ"ל פיתוח מול שתי חברות אמריקאיות, ולתמיכה בטענותיו צירף מסמכים שונים שמהם עולה כי היה אמור להשתכר בסדר גודל של 45,000-35,000 ₪ בחודש.

 

          כאמור, בית משפט קמא העמיד את בסיס השכר של המערער על פי 2.5 מהשכר הממוצע במשק. זאת, בהתחשב בכך שהמערער לא עבד בעבודה קבועה; לנוכח כישלון המיזם שהקים, מה שמעיד על חוסר הוודאות הקיים בתחום עיסוקו; לנוכח ההיסטוריה התעסוקתית של המערער ממנה עולה כי החליף מספר מקומות עבודה בתוך תקופה לא ארוכה; והעובדה שבמועד התאונה המערער לא עבד אלא היה מצוי בתהליך של חיפוש עבודה.

 

25. על כך הלינו שני הצדדים. הפול טענה כי יש להעמיד את בסיס שכרו של המערער על שכר מינימום, בין היתר, בהינתן שלא עבד בחודשים שלפני התאונה ולנוכח הסיכונים הכרוכים בתחומים בהם עסק. מנגד, טען המערער כי לנוכח עברו התעסוקתי ולנוכח השתכרותו אף יותר משילוש השכר הממוצע במשק, היה על בית המשפט לחשב את שכרו לפי שילוש השכר.

 

          טענתה של הפול לפיה יש להעמיד את בסיס שכרו של המערער על שכר המינימום היא מגוחכת ואינה ראויה להתייחסות. מי שהשתכר עד כחצי שנה לפני התאונה יותר מפי חמש מהשכר הממוצע, רשם פטנט, הקים חברות היי-טק, דובר אנגלית, היה במגעים של ממש לתפקידים בכירים בתחום, וקיבל הצעות עבודה בסכומים העולים על שילוש השכר במשק – אינו בן דמותו של עובד המשתכר שכר מינימום. ובכלל, יש להצר על הנוהג של הקצנת עמדות הצדדים בסיכומים ובתחשיבי נזק, כביכול בית המשפט מושפע מטענות של קצה ו"חותך" באמצע. לא זו דרכו של שופט בנזיקין, שמבסס את חישוביו על פי ראיות, נתונים, חישובים, חזקות מכוח הדין והפסיקה; והשכל הישר – שגם הוא חבר במועדון. 

 

          התלבטתי אם אין מקום לקבל את ערעורו של המערער בנקודה זו, לאור שכרו בפועל עד סוף שנת 2007 ולנוכח פוטנציאל שכרו. בשורה התחתונה מצאתי שלא להתערב בהערכת בית משפט קמא את פוטנציאל ההשתכרות של המערער, וזאת מהנימוקים שפורטו בפסק דינו.

 

הנכות הרפואית והתפקודית

 

26. ככלל, יש להבחין בין נכות רפואית לנכות תפקודית ולשיעור הגריעה מהשכר או מכושר ההשתכרות. עם זאת, מטבע הדברים, לנכות הרפואית יש בדרך כלל משקל בקביעת שיעור הנכות התפקודית והגריעה מהשכר, והדברים ידועים ולא אאריך.

 

27. כפי שיפורט להלן, במקרה שלפנינו נוצרה תסבוכת חריגה לגבי הנכות הרפואית, שמקורה במחלוקת בין המומחים שמונו.

 

          בתחום האורטופדי: ד"ר מיכל עמית-כהן, שהתמנתה כמומחית בתחום זה, העמידה את נכותו הצמיתה של המערער בתחום האורתופדי על 27.8%. אין מחלוקת בין הצדדים על שיעור הנכות, ואין חולק על כך שיש קיצור של הרגל וכי המערער מתהלך עם קב או מקל הליכה.

 

          המומחית ציינה כי קיימת רגישות יתר, וכי "סביר כי הגבלת התנועה קשורה גם במצב של CRPS".

 

          בתחום הנוירולוגי: פרופ' א' קורן-לובצקי, שהתמנתה כמומחית בתחום זה, הביעה אף היא את דעתה כי המערער סובל מ-CRPS מסוג 1, שהתפתח בעקבות השבר בטיביה בקרסול שמאל, והעמידה את נכותו הצמיתה על 40% בהתאם לסעיף 29(4) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, שעניינו חולשת גפה. המומחית העירה כי מדובר "במחלה מיוחדת עם מנגנון מורכב" וכי המערער יידרש בעתיד למעקב של מרפאת כאב, אורתופד, פסיכיאטר ואורולוג.

 

          בתחום הנפשי: ד"ר אילן טל, שהתמנה כמומחה בתחום זה, כתב בחוות דעתו כי "הבדיקה הקלינית מדגישה מגוון תסמינים, שהמרכזי בהם הוא הכאב. כל תפקודו סובב סביב נושא הכאב ודרכים להקל אותו". בחוות הדעת, עמד המומחה על כך שלהקלת הכאב המערער נוטל אופיאידים במינון גבוה וכן גראס רפואי, ולמעשה, המערער התמכר לאופיאידים ויש לראותו בשלב זה כמכור. המומחה ציין כי במצבו הנוכחי של המערער אין ביכולתו להעריך את נכותו הנפשית "שכן מחד, אינו מתפקד כמעט בכלל, ומאידך, חוסר התפקוד קשור ברובו לכאבים". המומחה העריך כי לאחר טיפול פסיכולוגי של כשנתיים ומסגרת "מחזיקה יותר", ניתן יהיה לעמוד על מצבו הקבוע של התובע.

 

          המומחה בתחום הכאב: בעקבות חוות הדעת דלעיל, ולבקשת המערער, בית המשפט מינה את ד"ר אלכסנדר מלצמן-צייחין כמומחה בתחום הכאב. חוות דעתו של המומחה הייתה מפתיעה. הוא חלק על האבחנה לפיה המערער סובל מ-CRPS ולגישתו, המוגבלות של המערער נובעת בעיקר ממצבו הנפשי הדורש טיפול וגמילה. המומחה מתח ביקורת על הטיפולים שקיבל המערער לאורך השנים, ואשר לשיטתו הביאו להתדרדרות במצבו לאחר השיקום האורתופדי שעבר, ולגישתו, השימוש במינונים הגבוהים של התרופות הנרקוטיות והקנאביס שנוטל המערער הוא שהביא להחמרה במצבו הנפשי והפיזי, ובחישת הכאב. המומחה אף התרשם שיש האדרה של הכאבים על ידי התובע. המומחה סבר כי מצבו הנפשי של המערער הוחמר בשל התמכרותו, כי עליו לעבור הליך גמילה במחלקת יום פסיכיאטרית בשיתוף עם מרפאת התמכרויות, ולאחר מכן יזדקק "למעקב פסיכיאטרי צמוד לטווח ארוך" וכן לטיפולים לא תרופתיים שונים (כגון טיפולי ביופידבק) בתחום רפואת הכאב. בשורה התחתונה העמיד המומחה את נכותו הצמיתה של המערער על 5%.

 

28. המומחה בתחום הכאב והמומחית בתחום הנוירולוגי נחקרו בבית המשפט. המומחית ציינה בעדותה כי על פי התרשמותה התובע סובל מכאבים ניכרים, ו"אם לא נקרא לזהCRPS אפשר לקרוא לזה כאב נוראי ברגל שמאל שמפריע לתפקוד". המומחית ציינה כי אף היא התרשמה שיש הגזמה והאדרה מצד המערער "אך הוא מוגבל מאוד מבחינה תפקודית, אם זה פסיכיאטרית או שילוב של שני הצדדים קשה להוכיח". עמדתה של המומחית בשאלה אם המערער סובל מ-CRPS, לא הייתה חד-משמעית. כפי שציין בית משפט קמא, בתשובה לשאלות בא כוח הפול, ניתן היה להתרשם שהיא נכונה לקבל את חוות דעתו של ד"ר מלצמן-צייחין בהתחשב בכך שהוא בדק את המערער במועד מאוחר מזה שבו היא בדקה אותו, כך שייתכן כי בינתיים מצבו השתפר. אך בחקירת בא כוח המערער חזרה המומחית ואמרה שהיא עומדת על דעתה שהמערער סובל מ-CRPS. בית המשפט ביקש אפוא מהמומחית כי תבהיר את עמדתה והיא השיבה: "קראתי וקראתי את חווה"ד של ד"ר צייחין ואני מבולבלת, והייתי בטוחה במה שאמרתי. עו"ד לוי הצליח לעשות לי בלבול, אולי היה רצוי שאבדוק אותו שוב, בכל זאת זו קביעה חשובה".

 

          לאור הספקות שהתעוררו ולנוכח הסתירות בין חוות הדעת, סבר בית המשפט כי יש להעמיד את המערער לבדיקה נוספת, אם על ידי המומחית בתחום הנוירולוגי ואם על ידי המומחה בתחום הנפשי. ברם, המערער סירב לכך לנוכח חלוף הזמן (ההצעה הועלתה בסוף שנת 2019 והתביעה הוגשה בשנת 2009); מאחר שאיבד אמון באפשרות כי "יקבל צדק" לנוכח הסתירות בין חוות הדעת; ובשל חששו שיאשפזו אותו לצורך גמילה, וכפי שציין בא כוחו "כשהוא ראה את ההמלצה של אשפוז, גמילה, הוא נכנס לחרדות שמא עומדים לאשפז אותו בארץ".

 

29. בית משפט קמא עמד על הדילמה שנוצרה בעניינו של המערער, ואביא חלק מהדברים בלשונו:

 

"חרף כל הקשיים להם טוען התובע, היה עליו לגייס כוחות ולאפשר את מיצוי הבירור הרפואי [...] ניתן להבין במידת מה את המצוקה שאליה הוא נקלע בין היתר כתוצאה מכך, שנאמר לו עתה כי הטיפול שהוא קיבל מרופאיו במשך שנים היה שגוי; כי טיפול זה הסב לו נזק; וכי על מנת לשפר את מצבו עליו להיכנס עתה לתהליך ארוך ולא פשוט, אשר עשוי להשפיע באופן משמעותי על דרך חייו.

[...] אכן, טענות ב"כ התובע הן כבדות משקל. ואולם כזכור, לצורך בירור מצבו של התובע בתחום הכאב בית המשפט נעתר לבקשת ב"כ התובע, וחרף התנגדות הנתבעת מינה מומחה בתחום הכאב. המומחה בתחום הכאב הגיש חוות דעת, הוא נחקר עליה, והוא נותר בעמדתו שהתובע אינו סובל מ-CRPS. אפשר שד"ר מלצמן-צייחין טועה. אפשר אחרת. ואולם מי שמנע את מיצוי הבירור הרפואי, מי שגרם ל'נזק הראייתי', הוא התובע.

[...] במצב דברים זה שקלתי את האפשרות לקבוע לתובע נכות רפואית בתחום הנפשי 'על דרך האומדנא'. סברתי, כי בנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון לא יהיה זה נכון שלא לקבוע לתובע נכות נפשית כלשהי, למרות שעל פני הדברים נראה שיש לתובע בעיה נפשית. ואולם, בסופו של דבר מצאתי שלא לעשות זאת, שכן גם לגבי עניין זה הבירור הרפואי לא מוצה בעטיו של התובע.

[...] התוצאה היא אפוא, שקביעת הנכות הרפואית של התובע תיעשה בהתאם לחוות הדעת של ד"ר עמית-כהן (27.8%) ושל ד"ר מלצמן-צייחין (5%). התוצאה היא, שהנכות הרפואית המשוקללת של התובע היא בשיעור של 31.4%".

 

          בהמשך, בחן בית המשפט את נכותו התפקודית של המערער ואת שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות שלו, וציין כי בבחינה זו יינתן משקל רב יותר לתמונה העובדתית באשר להשלכות התאונה על המערער, ופחות לקביעה בדבר שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לו. בית המשפט עמד על המחלוקת הקוטבית בעניין זה, כאשר כל אחד מהצדדים הקצין את טענותיו. בית המשפט מצא כי על בסיס הראיות שהובאו בפניו ואשר פורטו על ידו, "שיש לקבל בעיקרה את טענת התובע, כי בעקבות התאונה נגרמו לו נזקים אשר פגעו ביכולת התפקוד שלו וביכולת ההשתכרות שלו בצורה ניכרת". בשורה התחתונה קבע בית המשפט כלהלן:

 

"יש להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע בעקבות התאונה עד להיום, על שיעור של 50%. לנוכח טענת ד"ר מלצמן-צייחין שאם התובע יקבל טיפול נכון מצבו עשוי להשתפר בעתיד, מצאתי לקבוע כי מכאן ואילך יש להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של התובע על 35%".

 

30. על קביעה זו הלינו שני הצדדים. המערער טען כי צריך היה להעמיד נכותו הצמיתה על 100% או קרוב לכך, בעוד שהפול טענה כי שיעור הגריעה מהשכר נמוך בהרבה מזה שנקבע על ידי בית המשפט.

 

31. אני סבור כי יש לקבל את הערכתו של בית משפט קמא שהעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות על 50% עד למועד מתן פסק הדין. אלא שלטעמי, יש להותיר נכות זו גם לעתיד. אנמק להלן את מסקנתי. 

 

          לא בכדי התלבט בית משפט קמא אם אין מקום להעלות שיעור הנכות הרפואית. ניתן ללמוד מחוות הדעת של המומחה בתחום הנפשי על שורה של תרופות שקיבל המערער כשבע שנים וחצי לאחר התאונה: נומבון, אלטרול, ציפרלקס, לוריבן, פרקוסט, ליריקה, אוקסיקונטין, קלונקס. המערער קיבל רישיון להשתמש בקנאביס רפואי במינונים גבוהים מאד. בתחום הכאב, וכפי שעולה מהחומר הרפואי, המערער טופל משך שנים רבות מספר רב של פעמים במרפאות כאב "ברצף של ביקורים הנמשכים על פני תקופה של שש שנים וחצי". המערער קיבל טיפול תרופתי על מנת להקל על הכאב ואף עבר פרוצדורות רפואיות פולשניות, שבמסגרתן הוחדר לעמוד השדרה שלו חומר הרדמה וכן הוחדרה אלקטרודה שהוצאה מאוחר יותר, משנתברר כי אינה אפקטיבית. המומחים לכאב שטיפלו במערער משך השנים במרפאות כאב, סברו כי הוא סובל מ-CRPS ובהתאם לאבחנה זו ניתן לו הטיפול המפורט לעיל. גם המומחית בתחום האורטופדיה וגם המומחית בתחום הנוירולוגי, סברו שתיהן כי המערער סובל מ-CRPS.

 

          כנגד כל אלה, עמד המומחה בתחום הכאב שחלק הן על האבחנה שקיבל המערער משך שנים ארוכות והן על הטיפול שניתן למערער. לשיטתו של המומחה, הטיפול השגוי שניתן למערער, בעיקר על ידי מתן תרופות וקנאביס רפואי במינונים גבוהים, הוא שגרם לכך שמצבו התדרדר. כך, בתשובה לשאלה אם מצבו של המערער נעשה גרוע יותר בעקבות הטיפול, השיב ד"ר מלצמן-צייחין כי "המצב הנוכחי שלו נובע מטיפול לא נכון".

 

32. על רקע כל אלה, ולנוכח הספק הממשי אם המערער סובל מ-CRPSאם לאו, אני סבור כי ראוי היה להעלות את שיעור נכותו הרפואית. מכל מקום, גם אם ההרעה במצבו של המערער נבעה מהטיפול הרפואי הכושל והרשלני שניתן לו, הרי שאין בכך כדי לגרוע מחבותה של המבטחת. זאת, לנוכח עקרון ייחוד העילה על פי החוק, השולל כל עילה על פי הפקודה נגד האחראים לטיפול רפואי רשלני שהביא להחמרת הנזק שנגרם בתאונת הדרכים (וראו ע"א 3765/95 חוסיין נ' טורם, פ"ד נ(5) 573 (1996); רע"א 10721/05 "אליהו" – חברה לביטוח בע"מ נ' יונאן, פסקה ח (9.11.2006)). דומה כי העלאת שיעור הנכות הרפואית הייתה מנביעה, במקרה דנן, גם העלאה בשיעור הגריעה מכושר השתכרות.

 

33. אך גם אם נתעלם מהנכות הרפואית, ונלך בעקבות הקביעות העובדתיות של בית משפט קמא, נראה כי יש להעלות את שיעור הגריעה מהשכר.

 

          כפי שציין בית משפט קמא, לא הייתה מחלוקת בין המומחים כי המערער "חי עם כאב יומיומי קשה; כי רמת התפקוד שלו נמוכה; וכי לפגיעתו בתאונה הייתה השפעה משמעותית על חייו ועל התפקוד שלו". המערער חדל לנהוג בכלי רכב מאז התאונה ו"בעוד שלפני התאונה התובע היה פעיל מאד ומצליח במישור התעסוקתי ונראה שעתידו היה לפניו, הרי שלאחר התאונה הוא כמעט ולא עשה דבר". לאור כל אלה, מצא בית משפט קמא כי יש להעמיד את שיעור הגריעה מהשכר על 50% עד למועד מתן פסק הדין.

 

          בחלוף 12 שנים מיום התאונה, ועל רקע הקביעות העובדתיות לגבי מצבו של המערער דהיום, איני סבור כי היה מקום להפחית את שיעור הגריעה מהשכר צופה פני עתיד ולהעמידה על 35% בלבד, אך ורק מתוך הנחה כי אם וכאשר יקבל את הטיפול שהומלץ על ידי מומחה הכאב, מצבו ישתפר. מה עוד, שביני לביני המערער עקר מהארץ לספרד, ולכך יש להוסיף כי קיימת אפשרות שהוא סובל מ-CRPS, כפי שפורט לעיל.

 

34. חישוב השכר לעתיד על פי גריעה בשיעור של 50% מהשכר, במקום 35% כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על הסך של כ-2,069,000 ₪ חלף הסך של 1,448,000 ₪, דהיינו תוספת של 621,000 ₪.

 

          לא מצאתי להתערב ביתר ראשי הנזק.

 

35. סיכומו של דבר, שאציע לחבריי לדחות את ערעורה של הפול בשאלת האחריות ולקבל חלקית את ערעור המערער בשאלת הנזק כך שעל סכום הפיצוי שנפסק לזכותו, יווסף הסך של 621,000 ₪ נטו, קרי, יש להוסיף לסכום זה שכ"ט בשיעור של 13% בתוספת מע"מ.

 

[במאמר מוסגר: המשיבה 2, כלל חברה לביטוח, שהתנגדה לערעור הפול בשאלת האחריות, טענה כי הפול נלחמת למעשה על גבה-שלה, מאחר שבהתאם להסכם בינה לבין הפול, עליה לשאת ב-75% מסכום הפיצוי. הגם שניתן להבין לליבה של המשיבה 2, שנגררה לערעור דנן בעל כורחה, הרי שעניין זה הוא בין חברות הביטוח לבין עצמן].

 

הפול תשא בהוצאות המערער בערכאה זו בסך 40,000 ₪ בצירוף מע"מ.

 

 

ש ו פ ט

 

 

השופט נ' סולברג:

 

          אני מסכים.

  

 

ש ו פ ט

 

 

השופטת ר' רונן:

 

          אני מסכימה.

         

  

ש ו פ ט ת

 

 

 

 

          לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

 

          ניתן היום, ‏כ"ג באלול התשפ"ב (‏19.9.2022).

מהי חלוקת האחריות בין קניון וקבוצת הניהול שלו, לבין חברת ניקיון שלטענתו העסיק, בגין נזק גוף שנגרם לצעירה שביקרה בקניון לאחר שהחליקה עקב שלולית מים שנקוותה בסמוך לכניסה אליו?

בית המשפט דן בשאלה מהי חלוקת האחריות בין קניון וקבוצת הניהול שלו, לבין חברת ניקיון שלטענתו העסיק, בגין נזק גוף שנגרם לצעירה שביקרה בקניון לאחר שהחליקה עקב שלולית מים שנקוותה בסמוך לכניסה אליו?

 

 

בית משפט השלום בראשון לציון
ת"א 39822-10-15 פלוני נ' מפעלי תחנות בע"מ ואח'

 

 

 

בפני	כבוד השופט יוני לבני
תובעת		פלונית
נגד
נתבעות/מודיעות		1. מפעלי תחנות בע"מ 2. תפוז יזום ופיתוח תחנות בע"מ 3 . אי. איי. ג'י                  נגד
צדדי ג':                                           1. מיקוד ישראל אבטחה שירותים וכוח אדם בע"מ                                                          2. קלינור שירותים לישראל בע"מ                                                          3. איילון חברה לביטוח בע"מ

 

פסק דין

 

1. עניינו של ההליך שלפנינו, בחלוקת האחריות בין קניון וקבוצת הניהול שלו, לבין חברת ניקיון שלטענתו העסיק, בגין נזק גוף שנגרם לצעירה שביקרה בקניון לאחר שהחליקה עקב שלולית מים שנקוותה בסמוך לכניסה אליו.

 

הצדדים

 

2. המודיעה מס' 1, חברת מפעלי תחנות בע"מ, היא הבעלים והמחזיקה של קניון "הסיטי" באשדוד. המודיעה מס' 2, תפוז ייזום ופיתוח תחנות בע"מ, היא חברת הניהול של קניון זה. המודיעה מס' 3 היא חברת הביטוח של מודיעות 2-1, אשר בתקופה הרלוונטית ביטחה את שתי החברות, בין היתר, בביטוח אחריות כלפי צד שלישי.

 

3. צד שלישי מס' 1, מיקוד ישראל אבטחה, שירותים וכוח אדם בע"מ (להלן: מיקוד) היא חברת אבטחה הנמנית עם קבוצת חברות בשם מיקוד. צד שלישי מס' 2, קלינור שירותים לישראל בע"מ (להלן: קלינור), היא חברת ניקיון הנמנית אף היא עם חברות קבוצת מיקוד. צד שלישי מס' 3 היא חברת הביטוח של מיקוד וקלינור, אשר בתקופה הרלוונטית ביטחה את שתי החברות, בין היתר, בביטוח אחריות כלפי צד שלישי.

 

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

 

4. לידתו של הליך זה בתביעה שהגישה התובעת, נערה בת 15 באותה עת, נגד הנתבעות-המודיעות, בטענה לנזקי גוף שנגרמו לה לאחר שהחליקה על שלולית מים ביום 21.9.2009 ברחבה החיצונית שבסמוך לקניון סיטי אשדוד. בהמלצת בית המשפט, במהלך דיון ההוכחות מיום 6.3.22 הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה ישולם לתובעת בגין נזקיה פיצוי בסך של 218,000 ₪ בתוספת הוצאות ושכ"ט עורך דין. סכום זה ישולם על-ידי הנתבעות (שייקראו להלן במאוחד, לשם הנוחות, גם: הקניון או המודיעות) ועל-ידי הצדדים השלישיים (שייקראו להלן במאוחד לשם הנוחות גם: חברת הניקיון), ביחד ולחוד. הצדדים לא הגיעו להסכמה בנוגע לזהות הגורם שנושא באחריות לנזק זה, וממילא גם לא ביחס לחלוקת האחריות ביניהם. זהו עניינו של ההליך שלפנינו.

 

טענות הצדדים

 

5. לטענת המודיעות, האחריות בגין התאונה מונחת במלואה לפתחם של הצדדים השלישיים. לעניין זה מפנים הם למסמך משנת 2006 הנחזה כחוזה בין המודיעה 1, חברת מפעלי תחנות בע"מ, וגורמים נוספים, לבין הצד השלישי 1, מיקוד (להלן: החוזה או ההסכם). על החוזה מתנוססת חותמת של מיקוד בלבד ולא של הצד השלישי 2, קלינור. לפי המודיעות, מדובר בחוזה מתחדש אשר מכוחו הוסדרו היחסים בין הקניון לבין חברת הניקיון עד לשנת 2014. עוד גורסות המודיעות כי אין נפקות לעובדה שמי שחתום על החוזה בשם קלינור היא מיקוד, שאינה חברת ניקיון, בהצביעם על כך ששתי החברות, מיקוד וקלינור, הן חברות בנות בקבוצת חברות בשם מיקוד; שלשתי החברות אותם הבעלים; ושלא הייתה חברת ניקיון נוספת בקבוצת מיקוד, זולת קלינור, שאליה יכול חוזה זה להתייחס. לטענת המודיעות, אחריותה של חברת הניקיון נגזרת מעדות התובעת, שלפיה בשלולית המים שעליה החליקה היה קצף שמעיד על שאריות סבון, דבר המלמד כי מקור המים שבשלולית מצוי בפעולות שביצעה חברת הניקיון. עוד היא נגזרת מהוראות החוזה שמטיל על חברת הניקיון חובה למנות מפקח שיבטיח את ניקיון הקניון, ובמסגרתו הצהירה חברת הניקיון כי היקף כוח האדם מספיק לביצוע משימה זו. לבסוף, אחריות חברת הניקיון נגזרת מחובתה לבטח את הקניון מנזקים שייגרמו לצד שלישי.

 

6. הצדדים השלישיים טוענים מנגד כי אין להם כל חלק בקרות הנזק, ומכאן שלא ניתן לייחס להם כל אחריות. לדבריהם, לא הוכח כי בתקופה הרלוונטית קלינור שימשה חברת הניקיון של הקניון והיא מבחינתה כופרת בכך. לטענתם, החוזה שצירף הקניון לא חוזה הוא, אלא טיוטת חוזה שנעדר חתימה של גורם כלשהו מטעם הקניון; הוא נחתם עם מיקוד, שאינה חברת ניקיון אלא ישות עצמאית, שלה נושאי משרה נפרדים; וממילא הוא מתייחס לתקופה מוקדמת לתקופת החוזה. עוד טוענים הצדדים השלישיים כי העד שהובא לעדות מטעם הקניון מעיד מפי השמועה, ומכאן שאין מקום לתת כל משקל לעדותו. בתוך כך נטען כי אפילו תתקבל הטענה כי הצדדים השלישיים שימשו חברת הניקיון של הקניון בתקופה הרלוונטית, הרי שמשעה שבהתאם לעדויות, הצדדים חרגו מהאמור בהסכם, ופעלו בדרך שונה, אין לייחס לאמור בחוזה תוקף מחייב. ממילא נטען כי אין בסעיף השיפוי והביטוח כדי להטיל על חברת הניקיון אחריות, שהרי סעיף זה מוגבל מלכתחילה לאחריות שמקורה בהתרשלות של חברת הניקיון, ובפועל חברת הניקיון לא התרשלה. בעניין אחרון זה מצביעה חברת הניקיון על כך שאין לראות בנפילתה של התובעת בשטח חיצוני לקניון ביטוי להתרשלות מצדה, ושנפילתה נובעת ממי גשם.

 

דיון והכרעה

 

 

7. כאמור, המודיעות והצדדים השלישיים הסכימו, והסכמתם קיבלה תוקף של פסק דין, כי התובעת תפוצה בסכום של 218,000 ₪ בתוספת הוצאות ושכ"ט עורך דין, בגין הנזקים שנגרמו לה עקב נפילתה ברחבה שמחוץ לקניון "הסיטי" אשדוד. בנסיבות אלה, איני רואה מקום לקיים דיון מפורט בשאלת עצם קיומה של התרשלות בהתנהלותם של צדדים אלה במערכת היחסים בינם לבין התובעת – למעט ככל שהדבר יידרש, ולצורך הדיון אניח התרשלות כזו כנתון. תחת זאת, יתמקד הדיון בזהות האחראי לתוצאה שנגרמה, וככל ששני הצדדים שלפניי נושאים באחריות מסוימת – בשיעור אחריותם היחסית.

 

8. שלוש שאלות לפנינו: הראשונה: מה, מן הבחינה העובדתית, הביא לקרות לתאונה שבה נפגעה התובעת – דבר שלו השפעה על חלוקת האחריות בין הקניון לבין חברת הניקיון; השנייה, האם הצדדים השלישיים שימשו חברת הניקיון של הקניון בתקופה הרלוונטית; השלישית, בהנחה שהתשובה לשאלה השנייה היא בחיוב – כיצד יש לחלק את האחריות בין הקניון לבין חברת הניקיון.

 

 

• כיצד נגרמה התאונה?

 

9. בין הצדדים אין מחלוקת כי התובעת נפלה משלולית מים באזור שמחוץ לקניון, בסמוך למסעדת "זוהרה" שפעלה במקום באותה עת, והייתה חלק מהעסקים המשתייכים לקניון. לפי התובעת, "המיקום הוא לכיוון תחנת האוטובוס בשביל של החנייה צמוד לריצוף של הקניון (...) עם ריצוף של אותו מתחם חיצוני. זה הכניסה הצדדית לקניון לכיוון התחנה המרכזית" (פ/עמ' 18, ש' 18, 29-28). לטענת חברת הניקיון, השלולית הנטענת מקורה בכך שיום האירוע היה גשום, דבר הנתמך בנתונים המטאורולוגיים מאותו יום, ומכאן שאין לזקוף לחובתה כל אחריות בגין נפילתה של התובעת. באמצעות טענה זו מבקשת חברת הניקיון להראות כי המפגע הנטען אינו תוצאה של פעולות ניקוי שביצעה, וכי היקוות המים במקום הייתה בלתי נמנעת, שהרי היא אינה יכולה להיות "בכל רגע נתון... בכל נקודה ונקודה בקניון" (סעיף 16 לתצהיר העד יצחק יוסף). לטעמי, אין לקבל טענה זו.

 

10. התובעת העידה בבירור, בצורה קוהרנטית, ללא כל אינטרס (שהרי שבשלב זה כבר הושגה הסכמה עמה) ומתוך זיכרון חי, כי זכור לה שבמימי השלולית שבעטיה החליקה היה גם סבון ניקוי. הדברים נמסרו עוד בתצהירה של התובעת ("בשל מי שטיפה שהיו על הרצפה, החלקתי ונפלתי בעוצמה רבה ארצה. אני יודעת כי אלו היו מי שטיפה שכן היה קצף של סבון" (פסקאות 5-4 לתצהיר)); ובהמשך גם בעדותה: "היה שם קצף, הייתה שלולית גדולה של מים מוקצפים... היו מים של שטיפה" (פ/עמ' 18, ש' 24; עמ' 19, ש' 1). גם חברתה של התובעת, ספיר וגאס, שנכחה עמה בזירת האירוע, מסרה כי "ראינו ממש סבון", ולשאלה אם היא משוכנעת שדובר במי שטיפה, השיבה "זה בטוח, גם כשעזרתי לה לקום בהתחלה לא הבנו את סיבת הנפילה ורק אחרי שהתקרבתי אליה ראיתי שהכול היה רטוב ועם קצף" (פ/עמ' 20, ש' 22-15). אמנם, דבריה של התובעת כי לא ירד גשם באותו יום אינם מתיישבים עם ראיות חברת הניקיון המצביעות על גשם ביום קרות התאונה (פ/עמ' 19 ש' 23-10). אכן, נוכח הראיה שהציגה ההגנה, אין לשלול את האפשרות כי ביום האירוע ירד גם גשם, וכי חלק מהצטברות המים שבחוץ נבעה גם ממנו. עם זאת, לא ראיתי כי יש בנתון זה כדי להחליש את גרסתה של התובעת. ודוקו: בחלוף השנים אפשר שהתובעת לא זכרה במדויק את תנאי מזג האוויר ששררו 13 שנה קודם לעדות. אפשר גם שבשעת האירוע או בשעות שקדמו לו לא ירד גשם (פ/עמ' 19, ש' 23). כך או כך, שאלות קיומו או היעדרו של גשם היא בעלת נפקות מוגבלת משעה שראיתי לקבל את גרסתן של התובעת ושל חברתה, גב' וגאס, כי הן זוכרות בבירור שיחד עם המים הצטברו בשלולית גם שאריות סבון. קיומן של שאריות סבון מבסס מעל למאזן ההסתברויות את הטענה כי פעולות הניקיון שבוצעו באזור הקניון הן שעומדות ביסוד ריכוז המים האמור, ולא העובדה שדובר ביום גשום.

 

 

11. לטענת הצדדים השלישיים, משעה שאין חולק שריכוז המים הגיע מסביבת מסעדת "זוהרה" שנמנית עם עסקי הקניון הממוקמים מחוץ לקניון עצמו, סביר יותר להניח שמקור השלולית בפעולות שטיפה שבוצעו במסעדה זו ונגרפו החוצה, ולא בפעולות ניקיון שבוצעו ברחבה החיצונית של הקניון. לא ראיתי לקבל טענה זו. כפי שיובהר להלן, בהתאם לחוזה שבין הקניון לבין חברת הניקיון, שטחי הניקיון של הקניון כללו גם את רחבתו החיצונית. היות שהשלולית הנדונה והסבון שהיה מעורבב בה היו ברחבה החיצונית של הקניון, ההנחה הסבירה הנובעת מניסיון החיים היא שמקור המים שבשלולית הוא בפעולות ניקיון שבוצעו באזור זה. אמנם, תרחיש שלפיו המים נגרפו ממסעדת "זוהרה" הסמוכה אינו בלתי אפשרי, ואולם, משעה שלא הובאה כל ראייה, ובכלל זה לא הובאה ולו עדות אחת בנוגע לפעולות ניקיון שבוצעו במסעדה או לכך שהמים נגרפו מתוכה החוצה – לא מצאתי כי הצדדים השלישיים עמדו בנטל לסתור את הטענה כי מים וסבון שנמצאו ברחבה שמחוץ לקניון, מקורם בפעולת ניקיון שבוצעה ברחבה שמחוץ לקניון. לעניין זה, איני סבור כי בעצם העובדה שמיקום השלולית היה לא רחוק ממסעדת "זוהרה" יש כדי להעביר לקניון את נטל הבאת הראייה כי מקור המים אינו במסעדה. סוף כל סוף, התובעת לא החליקה במסעדה עצמה אלא ברחבה החיצונית של הקניון, וצד המבקש להצביע על מקור מים שאינו ברחבה זו – עליו הראייה. ממילא, אפילו הגיעו המים מהמסעדה, האחריות על ניקיון הזירה שמחוץ לקניון, לרבות על שלוליות מים שמצויות שם, מוטלת על חברת הניקיון. לבסוף, לא מצאתי כי יש בסיס של ממש לטענת הצדדים השלישיים כי מקור המים בתעלת ניקוז, תוך שהם מצביעים על דברים שמסרה התובעת בעניין זה במהלך דיון קדם המשפט (מיום 19.7.2018). עיון בדברים שמסרה התובעת מלמדים כי היא לא ידעה לקשור בוודאות בין מקור המים לבין הניקוז, והדגישה כי "לא ראיתי את הניקוז, היו מים. זה מים של שטיפה. היו להם קצף לבן. לא יודעת מניין זה הגיע". ואכן, בדיון ההוכחות הדגישה התובעת כי "היו מים של שטיפה. אני לא יודעת מאיפה הם יצאו" וכי התייחסותה לניקוז נבעה מכך ש"כמות כזו של מים יכולה לצאת מניקוז, וגם ממקומות אחרים, אני לא ראיתי, זו השערה" (פ/עמ' 19, ש' 4-1).

 

12. מסקנתי היא, אפוא, כי התובעת נפלה בשל שלולית מים וסבון שהייתה ברחבה החיצונית לקניון. כאמור, נוכח החלקתה של התובעת על שלולית זו, הסכימו הצדדים כי יש מקום לפצותה. נבחן עתה על מי מבין הצדדים לעמוד בפיצוי זה ובאיזה שיעור.

 

 

 

• האם הצדדים השלישיים שימשו חברת הניקיון של הקניון?

 

13. בין הצדדים נטושה מחלוקת אם הצדדים השלישיים או מי מהם שימשו כחברת הניקיון של הקניון בעת קרות התאונה. אומר כבר עתה – בתיק זה נוצרה סיטואציה בלתי שגרתית שבה איש מבין עדי המודיעות ועדי הצדדים השלישיים שמסרו עדות לפניי, לא שימשו בתפקידם במועד הרלוונטי לאירוע ואינם יכולים להעיד על הנסיבות הקשורות בו מתוך התרשמותם שלהם. אף המסמך שצירפו המודיעות לראיותיהן, ושלטענתן הוא החוזה שבין הקניון לבין חברת הניקיון, מתייחס לתקופה שחלה שלוש שנים לפני האירועים; הוא נקשר בין המודיעה 1 – שלא הובא כל עד מטעמה (אלא מטעם חברת הניהול של הקניון, המודיעה 2), לבין מיקוד, שלא סיפקה בעצמה שירותי ניקיון לקניון (אלא חברה אחרת בתוך קבוצת חברות שלה השתייכה); והוא נעדר חתימה מצד גורם כלשהו מטעם הקניון. הצדדים השלישיים מצדם מכחישים כל זיקה לאירוע, ובין היתר גורסים כי המסמך הנחזה להיות חוזה – לא חוזה הוא, ומכל מקום אין בו כדי לחייבם בדבר. האם המסקנה הנובעת מכך היא שהמודיעות לא עמדו בנטל להוכיח כי הצדדים השלישיים שימשו במועדים הרלוונטיים חברת הניקיון של הקניון?

 

14. הצדדים השלישיים מבססים את עמדתם כי לא שימשו חברת הניקיון של הקניון בעת קרות התאונה על חמש טענות מרכזיות:

 

• עדותו של מנהל הקניון (שהחל בעבודתו בקניון בשנת 2013), מר אליהו כחלון – העד היחיד מטעם המודיעות, היא עדות מפי השמועה ומכאן שאין לתת לה כל משקל;
• החוזה הנטען בין הצדדים נעדר חתימה של הקניון או של גורם כלשהו מטעמו, אלא רק של מיקוד; ומשכך, אין מדובר בחוזה אלא לכל היותר בטיוטת חוזה;
• החוזה הנטען הוא מול מיקוד שאינה חברת ניקיון, ומכאן שלא יכולים לצמוח ממנו תנאים שיחייבו את מיקוד בתחום הניקיון; ממילא אין בחוזה כדי לחייב את חברת הניקיון קלינור, שאינה צד לו;
• החוזה הוא משנת 2006; לא קיימת כל אינדיקציה שהוא הוארך לשנת 2009 – ואף אין בנמצא כל עדות ממועד זה שתאשר את האמור;
• אפילו חל החוזה, לא היה בו כדי לחייב את חברת הניקיון לבצע פעולות ניקיון מחוץ לקניון, זולת טאטוא.
• אפילו חל החוזה, בפועל הצדדים לא פעלו מכוח החוזה אלא נהגו בצורה שונה.

 

נבחן טענות אלה כסדרן.

 

הטענה: עדותו של מר אליהו כחלון היא עדות מפי השמועה ומכאן שאין לתת לה כל משקל

 

15. מטעם המודיעות העיד מר אליהו כחלון, מנהל הקניון, אשר מועסק אצל המודיעה 2 שאינה חתומה על החוזה הנטען, החל משנת 2013 – 4 שנים לאחר האירועים. כחלון אישר כי המודיעה 2, המעניקה, לדבריו, שירותי ניהול למודיעה 1, היא אישיות משפטית נפרדת מהמודיעה 1, והוסיף כי בין השתיים קיים הסכם שאינו בידיו. עם זאת, הדגיש כחלון כי בפועל, נוכח תפקידו אצל המודיעה 2, הוא היה בעל זכות חתימה אצל המודיעה 1; וכי "אני מכיר את ההתנהלות בחברה, אנחנו עושים דברים כאלה בצורה יומיומית, אני מכיר את מנכ"לית החברה שהייתה לפניי" (פ/עמ' 21, ש' 24-23). לדברי כחלון, אמנם, החוזה הנטען הוא בין המודיעה 1 לבין מיקוד (ולא בין המודיעה 2 – מעסיקתו, לבין חברת הניקיון קלינור); והוא מתייחס לשנת 2006 (עם סעיף מתחדש מדי שנה), בעוד האירועים נושא ענייננו מתייחסים לשנת 2009. עם זאת, לדבריו, חוזה נטען ספציפי זה מוכר לו היטב; לא היה בנמצא כל חוזה אחר – כשלשם וידוא העניין, הוא אף הוסיף ותר לאחרונה בארכיון הקבוצה אחר הסכמי ניקיון רלוונטיים אחרים, ולא מצא דבר (פ/עמ' 23, ש' 4-1); וזהו החוזה שעל בסיסו הוא עבד מול קלינור מאז הגעתו למודיעה 2 בשנת 2013 ועד לשנת 2014, עת הופסקה העבודה עם חברה זו –

 

"ההסכם מ-2006 הוא ההסכם שעל בסיסו ניתנו שירותי ניקיון עד 2014 וגם בתקופה שבה הייתי מנכ"ל. לא נחתם הסכם אחר, אני מכיר אותו ואיתו עבדתי והוא שב והתחדש עד 2014 והוא היה מול קלינור ומיקוד" (פ/עמ' 22, ש' 21-19).

 

וכן –

במסגרת תפקידי אני אחראי על שכירויות עם לקוחות בתוך הקניון וגם על עבודה מול ספקים שונים מכל התחומים, בין אם זה פינוי אשפה ניקיון וכו'... מה שרלוונטי אליי זה הסכמי שכירות עם שוכרים שנמצאים במקום או הסכמים עם ספקים שממשיכים לתת לי שירות בין אם זה נכרת לפני תקופתי. גם בחפיפה עם המנכ"לית הקודמת עברנו ביחד על כל ההסכמים בין עם ספקים ובין עם שוכרים. בהתאם לצורך, אם יש לי שוכר שרוצה לחדש אני עובר על ההסכמים ורואה (פ/עמ' 23, ש' 11-7).

 

16. על רקע זה, משעה שכחלון מעיד על דברים אשר קלט בחושיו שלו – קיומו של חוזה זה; השימוש ההמשכי בו כבסיס ליחסים מול קלינור בשנים 2014-2013 כשהוא הגורם המוסמך בעניין זה בתקופת עבודתו בקניון; ואי איתורו של כל חוזה אחר לאחר שנה זו, חרף חיפושים שביצע הוא עצמו בארכיון החברה; איני סבור כי יש בדברים אלה (ששאלת משמעותם הראייתית תידון להלן) משום עדות מפי השמועה. לא למותר להזכיר כי הצדדים השלישיים לא השמיעו התנגדות לעדותו של כחלון או לחלקים ממנה במהלך ההוכחות עצמן, ולא העלו בזמן אמת טענה כי מדובר בעדות מפי השמועה או בעדות בלתי קבילה מכל טעם אחר, ומכאן שאפילו היה מדובר בעדות שכזו, ספק אם היה מקום לקבל את הטענה, כשזו מועלית לראשונה בשלב הסיכומים (ראו לעניין זה ע"א 61/84 ביאזי נ' לוי, פ''ד מב(1) 446 (1988)).

 

הטענה: החוזה הנטען נעדר חתימה של הקניון אלא רק של מיקוד 

 

17. המסמך שעליו משתיתות המודיעות את חיובה החוזי של חברת הניקיון נעדר חתימה של המודיעות עצמן, אלא רק של מיקוד (באמצעות חותמת). מכך מבקשים הצדדים השלישיים להסיק כי אין מדובר אלא בטיוטת חוזה שלא גובשה כדי חוזה מחייב. לא ראיתי לקבל טענה זו. משעה שמיקוד חתומה על כל אחד מעמודי המסמך, ואינה מתכחשת לחתימתה עליו, נדרש טעם טוב שישכנע את בית המשפט מדוע על אף חתימתה, אין לראות בו חוזה מחייב (לשנת 2006) – למצער בין מיקוד (שכאמור, אינה חברת הניקיון קלינור) לבין הקניון. אכן, עצם החתימה על חוזה מספקת אינדיקציה משמעותית לגמירות דעת מצד מיקוד להיקשר ביחסים משפטיים מחייבים (ע"א 3354/18 פלונית נ' פלוני (23.3.2020)). אמנם, דברים אלה יפים לרוב כשהחוזה חתום על-ידי שני הצדדים, ואולם משקלה של טענה זו נחלש בנסיבות שבהן הצד שחתום על החוזה טוען להיעדר תוקף בעוד הצד שאינו חתום טוען כי החוזה תקף. בענייננו, מיקוד לא הציגה כל הסבר לחתימה על מסמך זה, שיסתור את ההנחה כי החתימה משקפת גמירות דעת, וכל טעם שיבהיר מדוע חרף חתימתה שלה על מסמך זה שכותרתו "חוזה למתן שירותי ניקיון", אין לראות בו חוזה מחייב – למצער בכל הנוגע לשנה שאליו הוא מתייחס. במונחים ראייתיים, חתימתה של מיקוד על ההסכם מעביר אליה את נטל הבאת הראייה לתמיכה בטענתה כי החוזה הנטען נעדר תוקף (ראו רע"א 734/22 א.ס.פ.י. חברה לקידום פרויקטים באיכות הסביבה נ' גלובל, פסקה 14 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף (29.5.2022)). משלא הובאה ראייה בעניין זה מטעם מיקוד, מצאתי כי המודיעות עמדו בנטל המוטל עליהן בדבר תוקפו של החוזה.

 

18. אמנם, ככלל, יש מקום כי צד המבקש לטעון לתוקף של חוזה יביא לתמיכה בטענתו עד שעבד אצל אותו צד לחוזה במועד הרלוונטי לטענה, עד שהייתה לו מעורבות בחתימה או עד שפעל מכוחו; כדי שזה יעיד ישירות בשאלת תוקף החוזה, כשאי הבאת ראייה עלולה לפעול לרעתו, באין טעם טוב להימנעותו מכך. אלא שבנסיבות העניין, מדובר באירוע שהתרחש לפני 13 שנים – כל זאת שלא בשל התנהלות הקשורה במודיעות; גורמים מרכזיים בשדרת הניהול אינם עוד אותם הגורמים; ואף העד אליהו כחלון, מנהל הקניון מטעם חברת הניהול – היא המודיעה 2 (שכאמור אינה צד לחוזה להבדיל מהמודיעה 1), אשר הובא לעדות מטעם המודיעות, נכנס לתפקידו כבר לפני תשע שנים. לא למותר להזכיר כי גם הצדדים השלישיים לא הצליחו לגייס אף עד שנשא בתפקיד רלוונטי בעת קרות האירוע. בנסיבות אלה לא ראיתי לזקוף לחובת המודיעות את אי הבאתם לעדות של הגורמים הרלוונטיים בקניון בשנת 2009.

 

הטענה: החוזה הוא מול מיקוד שאינה חברת ניקיון והיא אישיות משפטית נפרדת מקלינור ומכאן שאין בכוחו להטיל כל חובה על מי מהן

 

19. לטענת הצדדים שלישיים, מיקוד, החתומה על החוזה אינה חברת ניקיון ואין לגזור מחתימתה על החוזה גם מחויבות חוזית של קלינור. אכן, אין מחלוקת שמיקוד וקלינור הן שתי חברות נפרדות בעלות אישיות משפטית נפרדת ונושאי משרה נפרדים. אמנם, כפי שמסר העד יוסף יצחק (להלן: יצחק) ששימש מנהל סניף בקלינור החל משנת 2011, "קלינור היא חברה בתוך קבוצת מיקוד" (פ/עמ' 27, ש' 17); וכמוהו אישר גם העד פרדי נחמיאס, ששימש בתקופה הרלוונטית מנהל אזור במיקוד באזור פתח תקווה (להלן: נחמיאס), כי מיקוד וקלינור נמנות שתיהן עם חברות קבוצה אחת בשם מיקוד, ופועלות תחתיה (פ/עמ' 31, ש' 10-9, 23-21). עם זאת, שני העדים מסרו בבירור כי מדובר בשתי חברות נפרדות, בעלות משרדים נפרדים, המנוהלות בנפרד על-ידי מנהלים שונים, תוך העסקת עובדים שונים ותוך התנהלות עצמאית (פ/עמ' 27, ש' 20-16; עמ' 31, ש' 6-5).

 

20. במובן זה, משעה שמיקוד היא שחתומה על חוזה מול הקניון, ברי כי הדבר אינו יכול להקים חיוב מול הקניון לקלינור, אפילו היא חברת בת של מיקוד. אמנם, בהתאם לתיאוריה הידועה כ"תיאוריית הקונצרן", עשויה היקשרות של חברה אחת להקים במצבים מסוימים חיוב לחברה אחרת המצויה עמה באותו הקונצרן, כשהשתיים מנהלות את עסקיהן באמצעות פירמידה של חברות, השלובות האחת ברעותה כאשכול, באופן שאינו משקף קיום כלכלי-עסקי נפרד. בהתאם לתיאוריה זו, במצבים מסוימים, כגון בכאלה שבהם כל מטרת הקמת האשכול היא התחמקות מנושים והברחת נכסים, או כאלה שבהם חברות האשכול מתנהלות כגוף אחד, וההבחנה ביניהן מלאכותית ועקרה במציאות העסקית היומיומית, יש להסתכל אל הקונצרן כמקשה אחת, תוך התעלמות מהגופים המשפטיים הפורמאליים המרכיבים אותו (ראו ת"א (מח' ת"א) 97333/97 מאפיית מרגלית בע"מ נ' אזולאי (6.12.1999); רע"א 510/00 ח. רשף קבלנים (1990) בע"מ נ' ענבר, פ''ד נד(2) 712 (2000); ת"א (מחוזי י-ם) 56424-07-12‏ ‏ עירית ירושלים נ' שמוליק בודי פרפקט בע"מ (31.8.2018)).

 

21. תיאוריה זו טרם זכתה לעיגון סטטוטורי, אך ניתן לה ביטוי מסוים בפסיקה (ראו: ע"א 218/96 ישקר בע"מ נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פסקה 29 לפסק דינו של הנשיא ברק (21.8.1997); ע"ש (מחוזי ת"א) 737/89 א.צ ברנוביץ' נכסים והשכרה בע"מ נגד הרשות לני"ע (1990); כן ראו יוסף גרוס חוק החברות 260-256 (מהדורה חמישית, 2016); להתייחסות בהקשר הפלילי ראו ע"א 99/14 מדינת ישראל נ' מליסרון, פסקה קכד לפסד דינו של השופט רובינשטיין (25.12.2014)). מנגד, במקרים אחרים בהם התבקש בית המשפט להתייחס לחברות שונות במאוחד על בסיס התורה הקונצרנית, הוא הדגיש כי "אסור שהדבר יתבצע וייכנס כעובדה לעולם המשפט על דרך של פסיקה ובניגוד מוחלט ללשון החוק" (ראו ת"א (מחוזי ת"א) 1755/88 פולגת תעשיות בע"מ נ' ערו בע"מ (1988)) וכן כי "בית משפט זה טרם קבע הלכה סדורה לגבי הנסיבות שבהן ניתן להתעלם מקיומן הנפרד לכאורה של חברות שונות באשכול חברות.... אך תהא העמדה הנורמטיבית אשר תהא... אין חולק כי בית המשפט יוכל להפעיל דוקטרינות משפטיות אלה רק בהתקיים תנאים עובדתיים מסוימים" (רע"א 8472/96 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' מושב שיתופי מולדת, פ"ד נא(1) 61 (1997)). גם בפסיקה שלאחר חוק החברות הוטעם ש"ההחלטה להקים מספר חברות, כשלעצמה... אינה מספיקה כדי להצדיק הרמת מסך, אלא יש להראות כי אין להקמת החברות רציונל כלכלי לגיטימי" (ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב, פסקה 7 (23.3.2011)); כי "ברוב-רובם של המקרים, אין שתי חברות בתוך אותו אשכול מהוות ישות כלכלית אחת, ועצם היותה של חברה בעליה של חברה אחרת, אינה יוצרת ביניהן זהות כלכלית"(רע"א 1046/11 המוסד לביטוח לאומי נ' ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ, פסקה 7 (24.10.2011); וכן רע"א 7668/16 חרמש מבנים בע"מ נ' פלוני, פסקה 8 (8.1.2017); ומכל מקום ש"טענה בדבר הרמת מסך מחייבת הנחת תשתית עובדתית מפורטת ומלאה על-מנת להצביע באופן מלא על הזיקה המלאה בין התאגידים המעורבים בעניין" (ע"א 8308/00 כור מתכת נ' מי גולן אנרגיות רוח, פ"ד נז(5) 721, 728 (2003)).

 

22. בענייננו, לא העלו המודיעות כל טענה מבוססת שתצדיק להתעלם ממסך ההתאגדות בין מיקוד לקלינור, ולמעשה כלל לא הצביעו על מהות היחסים בין שתי החברות, על ניהול משותף, על פעילות משותפת או על כל טעם אחר זולת בעלות משותפת, שיצדיק התעלמות ממסך ההתאגדות בין החברות וייחוס אחריות לקלינור בגין מחויבות שנטלה על עצמה מיקוד.

 

23. ברם, העובדה שלא ניתן לחייב מכוח החוזה את קלינור, אין משמעה שהחוזה אינו תקף. ודוקו: הדין מכיר באפשרות שהתחייבות שנטל על עצמו גורם אחד תבוצע על ידי גורם אחר. כך למשל, סעיף 6לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 קובע כי "חבותו של חייב ניתנת להמחאה... בהסכם בין החייב לבין הנמחה שבאה עליו הסכמת הנושה ...". סעיף 40 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) קובע כי "חיוב יכול שיקויים בידי אדם שאיננו החייב, זולת אם לפי מהות החיוב, או לפי המוסכם בין הצדדים, על החייב לקיימו אישית". כפי שמציין לרנר בספרו –

 

"המחאת חבות שונה מביצוע החבות בידי אחר.... על פי סעיף 40 לחוק החוזים הכללי, "חיוב יכול שיקויים בידי אדם שאיננו החייב, זולת אם לפי מהות החיוב, או לפי המוסכם בין הצדדים, על החייב לקיימו אישית". צד שלישי עשוי לקיים חיוב המוטל על חייב, מכוח הסכם בינו לבין החייב, או אף ללא הסכמתו או ידיעתו של החייב. מקיים החיוב לפי סעיף 40 איננו נמחה, והעברת הביצוע אינה המחאת חבות. נמחה הופך לחייבו של נושה ואילו המבצע במובן סעיף 40 איננו אחראי כלפי הנושה. אם המבצע לא קיים את החבות כלל או לא קיימה כראוי, רשאי הנושה לתבוע בעילה חוזית את החייב החוזי, אך לא את המבצע. המחאת ביצוע איננה מקטינה את היקף אחריותו של החייב, אלא אם הנושה הסכים לכך, או שהמבצע קיים את החיוב במלואו, ומשום כך, העברת ביצוע אינה טעונה הסכמה מצד הנושה" (שלום לרנר המחאת חיובים, 109 (2002)). 

 

24. במסגרת החוזה, הצהירה מיקוד כי הקבלן (קרי היא עצמה בהתאם להגדרה בחוזה) הוא "בעל הכישורים, המיומנות, הידע המקצועי, הטכני, הארגוני והפיננסי, וברשותו כוח האדם המתאים, האמצעים, הציוד והמכשור הדרושים לצורך ביצוע כל התחייבויותיו על פי הסכם זה ברמה מקצועית מעולה, וכל העובדים המועסקים על ידו ו/או שיועסקו על ידו בעתיד בקשר עם קיום התחייבויותיו" (סעיף 3.1). ברם, אין חולק שמיקוד אינה חברת ניקיון ובתור שכזו אינה יכולה לספק שירותי ניקיון בעצמה. במובן זה, קריאת החוזה כפשוטו, באופן המתייחס להצהרותיה של קלינור במסגרתו כמתייחסות אליה עצמה ובאופן המטיל את חובות ביצועו עליה בלבד, משמעה איון החוזה. כידוע, בפרשנותו של כל חוזה עומדות מספר חזקות ובכלל זה חזקת התוקף – שלפיה תכלית החוזה היא שהוא תקף; החזקה המאפשרת ביצוע החוזה ("אין להניח כי הצדדים כרתו ביניהם חוזה שאינו ניתן לביצוע"); החזקה שלפיה תכלית החוזה היא להביא לתוצאות המתיישבות עם תום לב; והחזקה שלפיה תכלית החוזה להביא לתוצאה יעילה, קרי כזו שבה שני הצדדים משיאים את תועלתם (אהרן ברק פרשות במשפט-פרשנות החוזה, 602-595, 626, 633-631 (2001)). קביעה כי מיקוד נקשרה בחוזה שאינו תואם את כישוריה ושאין ביכולתה לבצע, אינה מתיישבת עם חזקות אלה.

 

25. קריאה מורכבת יותר של החוזה המתחשבת בהיותה של מיקוד אחת מהחברות בקבוצה שבה מספר חברות בנות, ובכלל זה חברת ניקיון, ומבקשת לפרש את החוזה באופן שיאפשר את הגשמתו ואת קיום חובותיה של קלינור במסגרתו, תראה בחיובה של מיקוד, כזו שיכולה להתבצע גם באמצעות צד שלישי. כפי שציין נחמיאס, החברה היחידה בקבוצת מיקוד שסיפקה שירותי ניקיון הייתה קלינור. נחמיאס אף לא ידע להסביר את ההיגיון ("אני לא יודע למי ההסכם מתייחס") שבהסכם המחייב את מיקוד לספק שירותי ניקיון, שאינם בתחום עיסוקה (פ/עמ' 31, ש' 32- עמ' 32, ש' 1)). בנסיבות אלה, נראה כי יש לקבל את הטענה כי קריאת החוזה כך שמיקוד מתחייבת לספק את השירותים באמצעות קלינור עולה בקנה אחד עם אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים. קריאה שכזו אף עשויה להתיישב עם הצהרתה של מיקוד כי הקבלן הוא בעל כישורי ניקיון, כמו גם עם עצם ההתחייבות בחוזה לספק שירותים כאלה. עוד היא מתיישבת עם העובדה, שעליה נראה שאין חולק, שלמצער בשנים 2014-2011, שנתיים לאחר האירועים, שימשה קלינור חברת הניקיון של הקניון; ועם ראיות שהציגו המודיעות בדבר תשלום שביצעה המודיעה 2 לקלינור עוד בחודש אוגוסט 2010 בגין "אספקת שירותי ניקיון". זאת, בשעה שלא נסתרה טענתו של מנהל הקניון כחלון, שכאמור החל לעבוד בקניון בשנת 2013, כי העבודה מול קלינור בוצעה על בסיס החוזה משנת 2006, ושנציגי חברת הניקיון לא ידעו להצביע על כל חוזה אחר בין הצדדים. כך, בין היתר, מסר העד יצחק כי –

 

"מהרגע שנכנסתי (בינואר שנת 2011 – י.ל.) אני לא מכיר שום חוזה שונה שנחתם על ידי גורם שונה חוץ מקלינור... לשאלת בית המשפט, האם בשנים 2014-2011 שבהם היית מנהל סניף קלינור, היה הסכם נפרד בין קלינור לבין קניון סיטי? אני משיב לא. המשכנו לעבוד עם ההסכם שהיה"; פ/עמ' 27, ש' 25-24, 31-30; עמ' 28, ש' 1).

 

וכן –

 

מבחינתי לא נכנסנו להסכם, המשכנו לעבוד עם מצב נתון ולא התעסקנו בו. לשאלת בית המשפט – ציינת שלא היה הסכם חדש מול הקניון, הציגו לך הסכם מ-2006 מחברת מיקוד האם זה ההסכם? אני משיב אני לא יודע אם ההסכם שאיתו עבדתי הוא ההסכם מול חברת מיקוד שהוצג לי כי אני עבדתי ישירות מול הקניון. לא ידעתי כמה שנים עבדו עם הקניון, אבל כשבאתי לעבודה ב2011 קלינור כבר עבדו עם הקניון (פ/עמ' 28, ש' 8-6).

 

26. אמנם, בעדותו מסר נחמיאס כי אינו מכיר פרקטיקה שבה מיקוד הייתה חותמת על הסכמים בעבור חברות אחרות בקבוצה (פ/עמ' 31, ש' 24 – עמ' 32, ש' 2). ברם, נחמיאס לא הועסק בתפקיד רוחבי רלוונטי בקבוצה במועדים נושא תביעה זו, ובדבריו אין כדי ליישב את הקושי הסובב את הצהרתה של מיקוד כי לקבלן כישורי ניקיון; את חתימתה על חוזה ניקיון שברי כי אינה יכולה למלא בעצמה; את אישורו שקלינור הייתה החברה היחידה שסיפקה שירותי ניקיון בקבוצה (פ/עמ' 21, ש' 32- עמ' 32, ש' 1); וכאמור את העובדה כי לא היה בנמצא כל חוזה אחר בין קלינור לקניון, הגם שכפי שצוין, נראה שאין חולק שלמצער בשנים 2014-2011 שימשה קלינור חברת הניקיון של הקניון. לא נעלם מעיניי סעיף 11 להסכם הקובע כי הקבלן, קרי חברת מיקוד, אינו רשאי "להסב, להמחות ו/או להעביר לאחר את זכויותיו ו/או התחייבויותיו על פי ההסכם, אלא בהסכמת הבעלים, מראש ובכתב". עם זאת, היות שלא הועלתה כל טענה בעניין זה מטעמו של הקניון, שמצדו ראה במיקוד ובקלינור חברת ניקיון אחת (תצהיר כחלון, סעיף 8); והיות שכפי שטען כחלון, למצער מאז כניסתו לתפקיד, שימש חוזה זה בפועל בסיס לעבודה מול קלינור, הגם שהצד השני לחוזה הוא מיקוד, לא מצאתי כי יש בסעיף 11 לחוזה כדי לשנות ממסקנתי.

 

27. מכאן, שאפילו נקבל את טענת הצדדים השלישיים בדבר הפרדה בין שתי החברות, מיקוד עצמה מאשרת למעשה בהסכם כי בהיקשרה עם הקניון היא עשתה כן מתוך הנחה שהחוזה יקוים באמצעות צד שלישי שלו כישורים בניקיון, שהרי לה עצמה אין כישורים כאלה, ובפועל הוא קוים על-ידי חברה אחרת בקבוצת מיקוד – היא קלינור. בד בבד, משעה שקלינור אינה צד לחוזה הרי שאין בעובדה שהיא הגורם שמוציא לפועל את החובות הכלולות בו כדי להקים לה חיוב עצמאי, להבדיל מהחיוב המוטל על מיקוד, היא הצד הישיר שנקשר בחוזה עם הקניון.

 

הטענה: החיוב החוזי, אפילו הוא מתקיים, מוגבל לשנת 2006 –

 

28. כאמור, החוזה שהוגש לבית המשפט, בין המודיעה 1 (פ/עמ' 20, ש' 33), המחזיקה בבעלות הקניון לבין מיקוד, מתייחס, על פניו, לשנת 2006. על יסוד זה טענו הצדדים השלישיים, כי אין לייחס לחוזה זה כל משקל למקרה שלפנינו, שהתרחש בשנת 2009. ברם, סעיף 13.3 להסכם קובע כי "תקופת ההסכם תוארך לתקופות הארכה נוספות של שנה אחת או פחות מכך בכל פעם, לפי תנאי הסכם זה, אלא אם הודיע אחד מן הצדדים לצד האחר בכתב לפחות 90 יום לפני תום תקופת ההארכה, על רצונו להביא הסכם לידי סיום". ברירת המחדל היא, אפוא, שהחוזה, על פי לשונו, מתחדש מדי שנה באופן אוטומטי – אף ללא צורך במהלך פוזיטיבי של חידוש החוזה או חתימה עליו, תוך הותרת תנאי החוזה על כנם.

 

29. משעה שאיש מבין הצדדים אינו מכיר כל הסכם אחר בין הצדדים – זאת הגם שמנהל הקניון כחלון ביצע חיפוש בארכיונו; משעה שלפי עדותו של כחלון, ההסכם שהוצג הוא הוא ההסכם שמכוחו הוסדרו היחסים מול קלינור בשנים 2014-2013; ומשעה שהצדדים השלישיים, שאחד העדים מטעמם נשא בתפקיד רלוונטי כבר בשנת 2011, כלל לא הכירו הסכם אחר וטענו כי האינטראקציה בין הקניון לבין קלינור, שכבר התקיימה כשאותו עד נכנס לתפקידו, נעשתה "בעל פה"; הרי שלא נסתרה הטענה כי החוזה שצורף עמד בתוקף גם בשנת 2009 – מועד קרות התאונה.

 

הטענה – אפילו החוזה חל, לא היה בו כדי לחייב את חברת הניקיון לנקות מחוץ לקניון זולת טאטוא

 

30. לטענת הצדדים השלישיים, בכל הנוגע לשטחים שמחוץ לקניון התמצתה חובתה של חברת הניקיון בטאטוא בלבד, ומכאן שלא ניתן לקשור בין שלולית המים שבעטיה נפלה התובעת לבין התנהלות חברת הניקיון. יש לדחות טענה זו.

 

31. סעיף 2.1 להסכם בין הצדדים קובע כי שטחי הקניון שאליהם מתייחס החוזה כוללים גם את "השטחים הציבוריים שמחוץ לקניון ואשר שייכים לקניון". אמנם, מקובלת עליי הטענה כי עיקר המוקד של פעילות הניקיון מצוי בתוככי הקניון. הדבר נגזר, בראש ובראשונה, משטחו של החלק הפנימי של הקניון, העולה במידה ניכרת על שטח הרחבה החיצונית (פ/עמ' 24, ש' 2-1). גם מנהל הקניון כחלון אישר כי "פעמים רבות עיקר העבודה מחוץ לקניון הוא טאטוא", והוסיף כי ניקוי החלק החיצוני באמצעות גרניק (מכשיר התזת מים בעוצמה גבוהה), היה פועל יוצא של דרישה ספציפית (פ/עמ' 24, ש' 9-8). ברם, העובדה שעיקר העבודה היא בתוככי הקניון אינה מפחיתה מן החובה לנקות בחלקו החיצוני. כפי שציין כחלון "לכל חברת ניקיון יש אחריות על הקניון כולל השטחים החיצוניים (...) אם יש מפגע ואם יש מים אז התפקיד של חברת הניקיון הוא לטפל במפגע זה. לייבש אותו, לנקות, לגרוף, או לפחות לסמן אותו אם לא יכולים לסדר אותו" (פ/עמ' 23, ש' 18-15). לדבריו, בהתעורר צורך רלוונטי, אין לומר כי ניקוי הרחבה החיצונית של הקניון באמצעות מים היה בגדר דבר נדיר, והדבר היה פועל יוצא של צרכי הניקיון במקום ("תדירות פעולות השטיפה בחלק החיצוני בחלק מהמקומות שטפו כל יום למשל יש כשיש צואת יונים" (פ/עמ' 25, ש' 10-9)). תשובתו של כחלון הייתה מדודה, ובמסגרתה הוא ביקש לדייק ולערוך הבחנה בין "מדרכות של אבנים משתלבות, שם לא צריך לגרוף את המים וזה בלתי אפשרי. אבל יש משטחים משיש ששם כן גורפים את המים" (שם, בש' 22-21). ואכן, לאחר שתחילה הצהיר כי "אני 22 שנים בתחום הניקיון, לעולם לא ביצעתי שטיפה באבני שפה מחוץ למתחמים כגון קניון" (פ/עמ' 29, ש' 7), אישר גם יצחק, לשאלת בית המשפט, כי טענתו שלפיה חובות חברת הניקיון בשטח החיצוני לקניון התמצו בטאטוא, נעדרת עיגון בהסכם ("זה לא כתוב בהסכם אך זה מה שנקבע עם אב הבית"; פ/עמ' 30, ש' 3-2); וכי "ככל שיש ריכוז מים מחוץ לקניון אך בסמוך לו, שהוא מוגדר במסגרת האחריות, אזי לחברת הניקיון יש אחריות לבוא עם סחבה ומים ולנקות" (פ/עמ' 29, ש' 13-11).

 

32. לעניין זה, לא ראיתי לקבל את פרשנות הצדדים השלישיים שלפיה השימוש במונח "חצרן" בסעיף 2.2 להסכם, בצורת יחיד, מלמד כי על חברת הניקיון היה לספק רק עובד ניקיון אחד שישהה בחלק החיצוני של החניון. ודוקו: כפי שיפורט להלן, בהתאם להסכם התחייבה חברת הניקיון להקצות לפחות שבעה עובדי ניקיון, שחולקו בהתאם לצרכי הניקיון בכל תחומי הקניון לרבות בחלקו החיצוני. אף לו הייתי מקבל את הטענה (שלא גובתה) כי בפועל הוקצה עובד ייעודי אחד לעבודה בחלקו החיצוני של הקניון, לא היה בכך כדי להגביל בהכרח את מספר העובדים באזור זה, לא כל שכן בהימצא ליקוי ניקיון. אף לא ראיתי לקבל את טענתו של נחמיאס כי קלינור לא נהגה לנקות באמצעות צינור מים. לטענה זו יש להתייחס בשים לב לעובדה – שאותה אישר אף הוא, שהוא עצמו לא עסק בעבודות ניקיון אלא עבד בחברה שעיסוקה באבטחה; שאין לו מומחיות בניקיון, ושיכולתו להעיד על מה שראה בעיניו, אף היא מוגבלת, שכן לא בכל מקום שבו קלינור סיפקה שירותי ניקיון, סיפקה גם מיקוד שירותי אבטחה (פ/עמ' 32, ש' 24-9). ואכן, בסוף דבריו, בתשובה לשאלה בנוגע לדרך ההתמודדות עם "מפגע נוקשה", השיב נחמיאס כי "אני לא יודע להגיד, אני לא מקצועי בכך. אני יודע שיש להם חומרים רלוונטיים לדברים שהם לא סטנדרטיים. אני לא בקיא איך זה בדיוק קורה" (פ/עמ' 32, ש' 28-27).

 

הטענה: היחסים בין הקניון לחברת הניקיון לא נוהלו בהתאם לתנאים של החוזה בכתב אלא מתוך פרקטיקה שהתפתחה בעל פה.

 

33. לטענת הצדדים השלישיים, אפילו תאמר שהחוזה שצורף הוא חוזה תקף, בפועל יחסי הצדדים לא הוסדרו מכוחו אלא מכוח פרקטיקה בעל פה. במסגרת פרקטיקה זו, לא מונה מפקח מטעם חברת הניקיון, והנחיות הפעולה והניהול בשטח נעשו על-ידי המודיעות, באמצעות אב בית שפעל בקניון מטעמן. לא ראיתי לקבל טענה זו.

 

34. משעה שנמצא כי החוזה בין הצדדים הוא חוזה תקף, הנטל להוכיח חריגה מן האמור בטקסט הכתוב הוא על הצד הטוען לחריגה כאמור, ובענייננו – הצדדים השלישיים. כידוע, לא בנקל יעלה בידיו של צד לחוזה להוכיח כי האמור בחוזה בכתב אינו מסדיר את יחסיו עם הצד שכנגד, וכי התפתחה בין הצדדים פרקטיקה סותרת בעל פה. בהתאם לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמאני, "טענה ותביעה נגד מסמך בכתב בנוגע לדברים האמורים ... צריך להוכיח במסמך בכתב או על-ידי הודאתו או פנקסו של הנתבע". אכן, טענה לפרקטיקה בעל פה הסותרת חוזה בכתב טעונה "בסיס מוצק וברור" לקיומה של גמירות דעת לשינוי תנאי החוזה. כפי שצין כב' הנשיא שמגר בע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ''ד מו(4) 35 (1992) -

 

"כאשר מדובר בשינוי חוזה כתוב על דרך של התנהגות הצדדים המאוחרת לכריתתו, מן הדין שהתנהגות הצדדים לחוזה תשקף את גמירת הדעת לסטות מהוראות החוזה... עקביותם הפנימית של דיני החוזים מחייבת, כי המסקנה שהוראה חוזית שונתה או בוטלה תושתת על בסיס מוצק וברור, לא פחות מזה הנדרש לשם הסקת עצם קיום היחס החוזי בין הצדדים. גם הצורך במערכת יחסים יציבה וניתנת לחיזוי מראש על-ידי הצדדים מחייב, כי לא בנקל יוסק מהתנהגותם של הצדדים הרצון בשינוי של החוזה ביניהם".

 

 

35. בענייננו, זולת עדותו של יצחק, שכאמור, כלל לא נשא בתפקיד באחת מחברות הצדדים השלישיים במועדים הרלוונטיים (פ/עמ' 28, ש' 31-30), ולא הציג כל בסיס לטענתו כי הפרקטיקה בין הצדדים חרגה מן החוזה, לא הובאה כל ראייה לכך שמערכת היחסים הוסדרה מכוח פרקטיקה שבעל פה (להרחבה ראו שחר ליפשיץ ואלעד פינקלשטיין, "חוזה ויחסים – המקרה של שינוי חוזה בהתנהגות" ספר גבריאלה שלו – עיונים בתורת החוזה 567 (2021)).

 

סיכום ביניים

 

36. על יסוד כל האמור, אני קובע כי קלינור שימשה חברת הניקיון של הקניון בשנת 2009; כי היחסים בין הצדדים הוסדרו מכוח חוזה העבודה המתחדש משנת 2006 מול מיקוד; וכי במסגרת הסכם זה היה על קלינור לנקות גם ברחבה החיצונית של הקניון. עוד אני קובע כי התובעת נפגעה לאחר שהחליקה על שלולית מים עם סבון, דבר המצביע על כך שמקור המים בפעולות ניקיון שבוצעו במקום, שלא הושלמו בגריפת המים או בספיגתם.

 

• על מי מבין הצדדים יש להטיל אחריות ומה היחס בין שיעור אחריותו של כל צד

 

חלוקת העבודה בין הצדדים

 

37. משעה שנמצא כי בהתאם לחוזה שעמד בתוקף בתקופה הרלוונטית, הצדדים השלישיים היו מופקדים על הניקיון בקניון, יש להוסיף ולבחון על מי מבין שני הצדדים – הקניון או חברת הניקיון יש להטיל אחריות בגין נפילתה של התובעת והנזקים שנגרמו לה, ומהו היחס בין אחריותו של כל צד.

 

38. ככלל, לקניון המזמין לקוחות לבוא בשעריו, קיימת חובת זהירות כלפי לקוחות אלה, להבטיח כי יוכלו להלך בתחומו בבטחה ללא חשש כי ימעדו עקב חומרים מחליקים. מקורה של חובה זו בהיותו המחזיק והמתפעל של המקרקעין ובפרט של השטחים הציבוריים, וככזה בעל היכולת הטובה ביותר לחזות סיכונים המצויים במקרקעין ולמנעם. כן היא נובעת מציפייתם הסבירה של המבקרים בקניון, כי מי שמחזיק ומתפעל אותו יפעל כדי להבטיח את שלומו, ויסלק מפגעים או סכנות המצויים במקרקעין (ראו למשל ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' בן יצחק, פסקאות 13-12 (14.12.2006)). משעה שהנהלת הקניון החליטה לכלול עסקי מסעדנות בחלקו החיצוני, מתוך ידיעה כי אלו מייצרים מידה מוגברת של פסולת ולכלוך המחייבים ביצוע פעולות ניקיון, הרי שהחלטה זו טומנת בחובה את החובה לדאוג לשירותי ניקיון מוגברים גם באזור זה. קיומה של שלולית מים מחליקה בשטח הנתון לקניון, לא כל שכן כשניתן להסיק מריכוז הסבון בה כי הימצאותה של שלולית זו לא נעלמה מעיני הגורמים הרלוונטיים, אינו עולה בקנה אחד עם סטנדרט ההתנהגות הסביר.

 

39. כיצד משליכה על עניין זה ההיקשרות בחוזה עם חברת הניקיון? ברי כי היקשרותו של הקניון עם חברת ניקיון, שלה ידע, מיומנות וניסיון בתחום הניקוי, מקימה לזו האחרונה חובת זהירות כלפי מבקרי הקניון, לבל יפגעו אלה ממפגעים שבתחום אחריותה. שיעור אחריותה היחסי של חברת הניקיון תלוי באופי היחסים בינה לבין הקניון ששכר את שירותיה. ככל שגוברת כפיפותם של עובדי חברת הניקיון למזמין העבודה – הקניון, כך שהם מונחים על-ידי הוראותיו והנחיותיו, ושיקול הדעת המוקנה להם להחליט על היקף העובדים, חלוקתם, מיקומם ומשך עבודתם מוגבל, כך תגבר מידת אחריותו של הקניון. באופן דומה, ככל שהאחריות לביצוע הניקיון, להקצאת העובדים וחלוקתם ולפיקוח על תקינות הפעולות המתבצעות מוטלת על חברת הניקיון, כך תגבר אחריותה למפגעים הנובעים מפעולות הניקיון. במונחי סעיף 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקנ"ז), ניתן לומר כי ככל שהתנהלותה של חברת הניקיון-הקבלן, הייתה עצמאית, ונפרדת מזו של הקניון-המזמין, כך תגבר אחריותה, ואילו הקניון "לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה". מנגד, ככל שהקניון "התערב בעבודתו של בעל חוזהו באופן שגרם לפגיעה או לנזק" (סעיף 15(2) לפקנ"ז), לא כל שכן ככל שחלק מן העבודה (למשל פעולות פיקוח) הונח לפתחו, כך עשוי אף הוא לשאת באחריות, כששיעורה ייגזר ממידת ההתערבות של הקניון וממידת העצמאות שנותרה לחברת הניקיון.

 

40. עיון בהסכם בין הצדדים מעלה כי בין המודיעות לחברת הניקיון הוסכם כי מטעם האחרונה יועסקו בקניון "מספר שלא יפחת משבעה עובדים למשמרת" (סעיף 3.1 לנספח ב' להסכם). האפשרות לשנות את תקני כוח האדם, נתונה לקניון, לפי שיקול דעתו "המוחלט" (סעיף 4.3 להסכם). כפי שציין מנהל הקניון כחלון, "בהתאם לנסיבות שהיו, היה צריך לקבל אישור להעסקה מעבר לשבעה עובדים" (פ/עמ' 24, ש' 6). מטבע הדברים קביעת מספר העובדים, אשר נגזרת מהיקף המשאבים שהקניון ביקש להשקיע בניקיונו, וכן מצרכיו כפי שהוא תופס אותם, משליכה באופן ישיר על יכולתם של העובדים "לכסות" את שטחי הקניון, להיות בחלקיו השונים בתדירות גבוהה, לספק מענה ללכלוך ולמפגעים ולשלוט על רמת הניקיון ששוררת בו. מתוך הנחה סבירה – שלא נסתרה – כי מלכתחילה ההכרעה בדבר מספר העובדים נתונה בעיקרה לקניון, וכי חברת הניקיון תספק כל מספר עובדים שייקבע, הרי שניתן לקשור בין הימצאות מפגעי מים בקניון לבין היקף כוח האדם שנקבע, ובין הנזק שנגרם לבין החלטת הקניון להסתפק בשבעה עובדי ניקיון במשמרת. 

 

41. לכך יש להוסיף את העובדה שבהתאם לחוזה פעל בקניון מפקח מטעמו (סעיף 5.3.1 להסכם), אשר כפי שציין כחלון, הגם שהוא "לא היה בעל ידע והכשרה להעיר הערות מקצועיות בנושא הניקיון", אחד מתפקידיו היה לבדוק "אם הקניון נקי או מלוכלך" (פ/עמ' 24, ש' 22-20, 25). לפי כחלון, המפקח "היה עובר בקניון רואה "האם הרצפה מלוכלכת והאם ניקו, בודק באופן כללי שנקי ושהעובדים הגיעו" (פ/עמ' 24, ש' 29-28). לדבריו, אף הוא עצמו נהג לעבור בשטח הקניון ולהעיר לאנשי חברת הניקיון ככל שנתקל בשטח לא נקי או במפגע, "לפעמים בצורה נעימה ולפעמים לא" (פ/עמ' 25, ש' 18-15). מהחוזה אף עולה כי שיטת העבודה שעל פיה בוצעו פעולת הניקיון הוכתבה בחוזה בין הצדדים (נספח ב') וכי הסמכות העליונה להחליט בעניין "חלוקת העבודה" ו"סדרי העדיפויות לביצוע העבודות" הייתה נתונה, בראש ובראשונה, לאב הבית המועסק על-ידי הקניון (סעיף 3.1.2 לנספח ג' להסכם). נראה כי דווקא בנסיבות שבהן כוח האדם היה מוגבל, מתחזק משקלו של גורם מפקח שכזה ככלי לווידוא כי עבודת הניקיון נעשית באופן שנדרש.

 

42. ברם, החוזה בין הצדדים מוסיף וקובע בסעיף 3 לנספח ב' כי "היה ועובדים אלה לא יספיקו לבצע את המשימות הנדרשות בהסכם... יגבה אותם הקבלן בכוח אדם נוסף ככל שיידרש לביצוע המשימות, על חשבונו, כחלק מביצוע המשימות" (סעיפים 1.2.4, 3.1). בצד זה נקבע כי במקביל למשימות השוטפות, תבצע חברת הניקיון עבודות דחופות לפינוי מפגעי לכלוך שייוצרו במהלך היום (סעיף 3.1). נוסף על כך, ככל שהיה צורך בכך, לא הייתה כל מניעה שחברת הניקיון תתריע על צורך בהגדלת היקף כוח האדם ותבקש להגדיל את מספר העובדים (ראו למשל סעיפים 6.1.8, 6.1.10 להסכם). לעניין זה, יש בסיס סביר להנחה כי לחברת הניקיון, היא הגורם המקצועי, בעל הידע והמיומנות בנושאים אלה, קיימים כלים טובים יותר להעריך את טיב צרכי העבודה ואת היקף כוח האדם הנדרש. זאת ועוד, לפי כחלון, בפועל אף היו מצבים שבהם פנתה חברת הניקיון לקניון בבקשה לאשר הקצאה של עובדים נוספים, והאישור ניתן. לטענתו, לא זכור לו מקרה שבו הוא התבקש לאשר עובדים נוספים והבקשה נדחתה. עוד טען הוא כי הגם שהוא לא עבד בחברה באותה עת, "ניהלתי נכסים קודמים בקבוצה", ומכאן שהכיר את דרך העבודה בה (פ/עמ' 24, ש' 11-4).

 

43. זאת ועוד, הגם שהיקף כוח האדם בפרויקט נקבע במסגרת ההסכם, בין היתר כפועל יוצא של הסכום ששולם על-ידי הקניון לחברת הניקיון (נספח ג' להסכם), במסגרת החוזה הצהירה חברת הניקיון ("הקבלן") מפורשות כי "ידוע וברור לו, כי הפרויקט הינו פרויקט רחב היקף וממדים, וכי ביכולתו לעמוד בכל התחייבויותיו על פי הסכם זה, בהתחשב בגודלו ובאופיו של הפרויקט, על פי תקני כוח האדם והיקף שעות העבודה האמורים בנספח ג' להסכם זה וכן על פי המפרט המצורף כנספח ב' להסכם זה" (סעיף 3.3). עוד הצהיר הקבלן בהתאם להסכם כי "נהירים לו כל תנאי הסכם זה, וכי קודם לחתימה על הסכם זה, ביקר בפרויקט, ובחן את כל התנאים והנסיבות הקשורים לאספקת השירותים ו/או הנובעים מהם, ומצא את כל האמור מתאים לקיום התחייבויותיו על פי הסכם זה". על יסוד זה הוא הצהיר כי "שכר ההסכם מניח את דעתו ומהווה תמורה הולמת והוגנת לביצוע כל התחייבויות על פי הסכם זה במלואן". חברת הניקיון קיבלה, אפוא, את תכנית העבודה ואת הסיכונים הגלומים בה, "בעיניים פקוחות", ואישרה במסגרת החוזה כי מדובר בתכנית סבירה לשם הגשמת תכליותיה בתחום הניקיון. אין לכחד, בסופו של דבר, היכולת לדרוש הגדלה של היקף כוח האדם נגזרת מכוח המיקוח של הצדדים במסגרת המשא ומתן שסבב את החוזה, והאפשרות להוסיף עובדי ניקיון הייתה תלויה במידת הנכונות של הקניון לשלם את תמורתו. כפי שציין יצחק –

 

כל עובד עולה כסף, כשהקניון קבע את כמות העובדים הוא קבע מה גודל המכונות וכו' במסגרת תקציב שיש לו. עובדים כל כך הרבה זמן ביחד ולעולם לא נאמר שצריך עוד עובדים, גם מבחינת הקניון שלא דרש זאת (פ/עמ' 29, ש' 28-26).

 

 

44. עם זאת, בהתחשב ביכולת שניתנה לחברת הניקיון להתריע ולדרוש הוספה של כוח אדם – יכולת שלדבריה היא מעולם לא ראתה צורך לממש ("לא סברתי שיש מקום" (פ/עמ' 29, ש' 31-29)); ובהתחשב בהצהרתה בחוזה כי כוח האדם שסופק לה מספיק לצרכיה, קשה יותר לקבל טענה של חברת הניקיון כי היעדר כוח אדם הוא שהביא למפגע המים שאירע, וכי הדברים לא היו תלויים בה. 

 

45. זאת ועוד, אפילו תאמר שקביעת היקף כוח האדם הייתה נתונה בעיקרה לקניון, בחינת אופי האירוע ונסיבותיו עשויה להקטין מן ההשפעה של נתון זה בענייננו. זאת, נוכח הממצא שעליו כבר עמדנו, בדבר מי סבון בתוך מימי השלולית, המלמד כי במקום בוצעו פעולות ניקיון, אף שאלה לא הושלמו ולא מוצו (בדרך של גריפת המים מהמקום). משעה שבפועל הוקצו עובדים לניקיון הרחבה החיצונית, נחלשת במידת מה עוצמת הרלוונטיות של היקף כוח האדם שנקבע, שהרי, על פניו, לא מחסור בעובדים הביא למפגע אלא היעדר גריפה יסודית של המים לאחר הניקוי. ניתן אמנם לטעון כי היקף כוח האדם עשוי להשפיע על מידת היסודיות שבה נעשית עבודת הניקיון, וכי אם היו די עובדים, צפוי היה אחד מהם לזהות את שלולית המים שנותרה ולנקותה, ואולם משעה שדי היה בכוח האדם שהיה במקום כדי לשטוף את הרצפה, נראה כי טענה שלפיה לא היה די זמן לגרוף את המים היא מעט רחוקה.

 

46. יתרה מכך, עיון בהסכם מעלה כי לבד מהחובה לנקות, הוטלה על חברת הניקיון סמכות פיקוח. כך, סעיף 2.12 להסכם מגדיר "מפקח ראשי" כ"עובד הבכיר של הקבלן לגבי ניהול העבודות והשירותים". בסעיף 5.3.3 להסכם התחייבה חברת הניקיון – הקבלן, לפקח "פיקוח יעיל וקפדני על עובדיו" ולוודא כי העבודה תקוים בהתאם לתנאי ההסכם. לצורך כך, התחייב הקבלן "למנות מפקחים מטעמו". בסעיף 6.1.1 להסכם התחייב הקבלן למנות "לכל משמרת מפקח אחראי שיהא בעל ותר וידע הנדרשים למילוי תפקידו". בסעיף 6.1.5 התחייב הקבלן כי יעמוד "בקשר סדיר ומתמיד עם חברת הניהול וידווח לה, על פי דרישתה, על כל דבר הנוגע לשירותים בפרויקט, וכן ידווח לה מידית על כל אירוע חריג. בכל מקרה בו נוצר מפגע בטיחותי, יטפל בו הקבלן באופן מידי וברציפות עד לפתרון המלא, לרבות בדרך של התקנת אמצעים המתאימים להנחיות משרד העבודה להגנה ולשילוט אזור המפגע מפנים עובדים ומבקרים העלולים להסתובב בתחום המפגע". ואכן, לטענת המודיעות, בד בבד עם המפקח מטעם הקניון, אשר פיקח על הדברים "באופן כללי", היה בנמצא מפקח מטעם חברת הניקיון שתפקידו היה "לקבוע את חלוקת העבודה, מי בפנים ומי בחוץ", ואם הייתה "תקלה או מפגע מיוחד, הוא זה שהיה פונה לחברת הניקיון" (פ/עמ' 25, ש' 5-1).

 

47. בניגוד לדברים אלה, טוען יצחק כי סעיף 5.3.3 להסכם בין הצדדים לא קוים ו"מה שבפועל קרה זה שהמנהל, אב הבית מחברת הניהול, הוא זה שהפעיל את העובדים והוא כביכול ניהל אותם" (פ/עמ' 28, ש' 14-13). לפי טענה זו, "סעיף זה לא קוים כמו שהוא אלא שהיה עובד שהוא איש הקשר. כל העבודות שנקבעו, נקבעו על ידי אב הבית. הוא קבע שלמשל בחוץ עושים רק טאטוא ולא מכונה, ובתוך הקניון מכונה" (פ/עמ' 28, ש' 19-17). עוד הוסיף יצחק כי אב הבית "קבע ביום יום את כמות העובדים, חלוקת עבודה, מי מנקה בפנים ומי בחוץ, איזה עובד יהיה באיזה קומה, שעות ניקיון וכו' (פ/ עמ' 30, ש' 9-8). לדבריו, על מפגעי ניקיון הוא יכול היה ללמוד רק מכוח התראה של אב הבית או של אדם חיצוני שהסתובב בקניון.

 

48. לא ראיתי לקבל טענה זו. כאמור, גם החוזה מכיר באב הבית שפעל מטעם הקניון כגורם בעל סמכות שהייתה לו השפעה על מהלך העבודה ועל החלטות הנוגעות לה. עם זאת, בד בבד פעלו גורמי פיקוח משמעותיים מטעם חברת הניקיון, שהיו אמורים לוודא את ביצועה התקין של עבודת הניקיון, הכול כשם שפורט לעיל. כפי שכבר הוסבר, לשם ביסוס טענה כי צדדים פעלו בפועל בשונה מן האמור בהסכם בכתב נדרשות ראיות ברורות וחד משמעיות. אלה לא הוצגו במקרה דנן. יתרה מכך, עדותו של יצחק על ההתנהלות בפועל מתייחסת לתקופה שונה מזו שאליה מתייחס המקרה דנן, דבר המקשה עוד יותר על ביסוס טענה לחריגה מן האמור בחוזה הכתוב (פ/עמ' 28, ש' 31-27). בנוסף, אפילו תתקבל הטענה כי הגורם המפקח שהיה על חברת הניקיון למנות, לא מונה בסופו של דבר, לא ניתן לזקוף את הדבר לזכותה של חברת הניקיון ולהעביר מכוח כך את האחריות לקניון, בניגוד לחובה החוזית. זאת, משלא הוכח כי הצדדים שינו את ההסכם בהתנהגותם בהסכמה תוך הסטת מלוא נטל הפיקוח לקניון. כך או כך, אף אם בפועל לא הייתה בנמצא פונקציה של "מפקח" מטעם חברת הניקיון, הרי שאין חולק שלכל הפחות "בכל צוות היה עובד ניקיון, לא מפקח, שהוא כביכול היה האיש הדומיננטי שמנהל הכול והוא זה שהיה בקשר עם אב הבית" (פ/עמ' 28, ש' 15-14); ובתור שכזה היה עליו לייצר "ראיה כוללת" ולוודא "מלמעלה" שעבודות הניקיון מתבצעת כנדרש.

 

49. על יסוד תשתית עובדתית וחוזית זו, אני סבור כי לכל אחד מהצדדים קיימת תרומה סיבתית מסוימת לנזקים שנגרמו לתובעת. הקניון – בשים לב לאחריותו הכוללת כבעל מקרקעין וכמתפעלם, להשפעתו על קביעת היקף כוח האדם, סדר העדיפויות והקצאת העובדים וסמכות הפיקוח שהוקנתה לו. חברת הניקיון – בשים לב למומחיות ולמיומנות המקצועית שלה, לאפשרות שניתנה לה בחוזה לבקש הגדלה של היקף כוח האדם, להצהרתה כי כוח האדם מספיק לשם ביצוע עבודותיה ולסמכויות הפיקוח שניתנו לה בחוזה.

 

סעיפי השיפוי והביטוח

 

50. לטענת המודיעות, בד בבד עם חלוקת האחריות החוזית, התחייבה חברת הניקיון בסעיף 9.2 להסכם להיות אחראית לכל נזק ישיר, עקיף או תוצאתי שנגרם לקניון או לצד שלישי כלשהו על-ידי חברת הניקיון "במעשה ו/או במחדל רשלניים ו/או בזדון ו/או בקשר עם ו/או כתוצאה מביצוע התחייבותה לפי הסכם זה ו/או אי ביצועו ו/או ביצועו החלקי ו/או הלקוי". עוד התחייבה חברת הניקיון בסעיף 9.5 להסכם, לשפות את "הבעלים ו/או את חברת הניהול בגין כל חיוב ו/או דרישה ו/או תביעה בהן יחויבו בקשר עם ו/או כתוצאה מביצוע התחייבויותיו של הקבלן לפי הסכם זה ו/או אי ביצועו ו/או ביצוע החלקי ו/או הלקוי".

 

51. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, לא מצאתי כי יש בסעיפי השיפוי בהסכם כדי לשנות את חלוקת האחריות בין הצדדים. לשון החוזה בענייננו קובעת חובת אחריות או שיפוי כתוצאה מביצוע התחייבויותיה של חברת הניקיון לפי ההסכם. כפי שציינתי לעיל, אני סבור כי חלק מן האחריות לנזק מוקנה לקניון. אחריות זו נובעת מהיקף התשומות שבחר הקניון להשקיע בניקיונו – בין היתר בכל הנוגע לכוח אדם, שעות עבודה וכיו"ב, מאחריותו לשיטת הניקיון שנבחרה, מחובת הפיקוח ומסמכות תעדוף המשימות ומתן ההוראות, וכן מהאחריות הכוללת של הקניון כלפי מבקריו. אחריות זו היא אחריות עצמאית של הקניון, הנובעת מהפרת חובת הזהירות שלו, ואינה נובעת מהפרת התחייבותה של חברת הניקיון בהתאם לחוזה. אין בתניית השיפוי כל אמירה שממנה ניתן להסיק כי זו משתרעת גם על מעשים שאינם נובעים ממחויבותה החוזית של חברת הניקיון או מרשלנותו של המזמין. לו הייתה כוונת הצדדים כי תניית השיפוי תפטור את הקניון מכל אחריות שהיא, אף אם התרשל בעצמו באופן עצמאי, חזקה שהדבר היה נאמר בחוזה ברחל בתך הקטנה.

 

52. כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, אין להחיל על קבלן אחריות מכוח תניית שיפוי בגין מעשיים עצמאיים שביצע המזמין, ואשר הטילו עליו חבות עצמאית בגין רשלנותו. זאת בשונה מאחריות שילוחית למעשיו או מחדליו של הקבלן וכן בשונה מאחריות המתקיימת מקום שבו נאמר במפורש בחוזה כי הקבלן ישפה גם בגין נזקים הנובעים מרשלנותו של המזמין (ראו למשל רע"א 3740/07 זוגלובק בע"מ נ' פארס נג'אר בע"מ (16.1.2008) (להלן: עניין זוגלובק); ע"א 119/90 סולל בונה נ' שרף צינורות בע"מ (3.1.1994) (להלן: עניין סולל בונה); ת"א (חיפה) 2481/82 אבו נג'ם נ' נדים את קמיל שותפות (22.11.1988); ת"א (עכו) 906/95 האיל נ' חביש (15.3.1999)). בענייננו, באין אמירה ברורה בחוזה שלפיה חברת הניקיון תשפה את הקניון בגין רשלנותו; ובאין ראיות המצביעות על כך שאומד דעתם של הצדדים כיוון לכך; לא ניתן לקבוע כי חברת הניקיון התחייבה לשפות את הקניון גם כשזה האחרון התרשל, שכן אין לומר שהתרשלות זו נובעת "מביצוע התחייבויותיה של חברת הניקיון".

 

 

53. לא נעלמו מעיני פסקי דין נוספים – לרבות כאלה שצורפו על-ידי המודיעות, שבהם נקבע כי יש בתניית שיפוי הכלולה בחוזה לביצוע עבודות ניקיון, כדי להטיל את מלוא האחריות על הקבלן. כך למשל פסק הדין בע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקוה בע"מ נ' יוסף, פ"ד מו(4) 421 (1992), עסק בתניית שיפוי שקבעה במפורש כי קבלן המשנה יפטור וישחרר את החברה עמה התקשר בחוזה מכל תביעה שתוגש נגדה לפי פקודת הנזיקין(פסקה 6 לפסק הדין). בית המשפט העליון החיל על המקרה את ההלכה שנקבעה בע"א 675/75 צינורות המזרח התיכון בע"מ נ' שעבי, פ"ד לא(3) 225 (1977), שלפיה משהוזכרה בתניית השיפוי תביעה לפי פקודת הנזיקין באופן מפורש, אין לסייג מכלל תנייה זו תביעות בעילת הרשלנות. ברם, כפי שציין בית המשפט בעניין זוגלובק, עניין חרושת ברזל שונה מפרשת סולל בונה שהוזכרה לעיל. בפרשה אחרונה זו נקבע בתנייה החוזית כי "קבלן-המשנה יהיה האחראי היחידי והבלעדי לכל תביעת נזיקין של עובדיו וכל הבאים מכוחם, אף אם תהיה להם עילת תביעה נגד סולל-בונה בגין היותו הקבלן הראשי בבניין". בית המשפט פסק כי מהמילים האחרונות של תניית השיפוי עולה שעניינה אינו תביעות נזיקיות בעוולת רשלנות, אלא תביעות בעילת אחריות שילוחית בלבד (פסקה 8 לפסק הדין).

 

54. אכן, כשם שנאמר בעניין זוגלובק, אין בנמצא פתרון אוניברסאלי לכל מקרה ומקרה, וכל תנייה תפורש בהתאם ללשון החוזה ולנסיבות כריתתו. כאמור, לשון החוזה בענייננו יוצרת קשר ישיר בין חובת השיפוי של חברת הניקיון לבין קיום התחייבותה החוזית. בצד זה נעדרת לשון החוזה כל אמירה, לא כל שכן מפורשת, המטילה על חברת הניקיון אחריות בגין פעולות רשלניות עצמאיות של הקניון. על רקע זה, ובשים לב לגישה הפרשנית המצמצמת הננקטת לרוב בפסיקה בכל הנוגע לתניות שיפוי (ראו למשל עניין זוגלובק לעיל), איני סבור כי יש בתנייה זו כדי לשנות מחלוקת האחריות בין הצדדים.

 

55. הוא הדין לעניין חובת עריכת הביטוח שהוטלה בחוזה על חברת הניקיון. בסעיף 10 לחוזה חויב הקבלן לערוך ביטוח, לרבות ביטוח כלפי צד שלישי, מפני נזקים הנובעים "מביצוע העבודות נושא הסכם זה". ביטוח זה יהיה ביטוח ראשוני ויכלול בין מוטביו גם את המודיעות. ואכן, בפוליסת הביטוח שצורפה לראיות המודיעות נאמר בסעיף 9 כי "שם המבוטח מורחב לכלול בני אדם ו/או גופים אשר המבוטח התחייב לכלול כמוטבים בפוליסה (...) פוליסה זו תהיה פוליסה ראשונה לכל פוליסה אחרת שנערכה על ידי אותם בני אדם ו/או אותם גופים". משעה שחובת עריכת הביטוח נוגעת לנזקים שמקורם ב"ביצוע העבודות נושא הסכם זה", ובאין אמירה מפורשת כי הפוליסה מתייחסת גם למעשי רשלנות עצמאיים של המודיעות, איני סבור כי יש לפרש את סעיף הביטוח ככזה המעביר את האחריות למעשי רשלנות של המודיעות לכתפי חברת הביטוח של הצדדים השלישיים.

 

• סוף דבר

 

56. כידוע, "המבחנים לחלוקת האחריות בין שני מעוולים במשותף הם מבחנים של אשמה, או אשמה מוסרית או צדק ויושר, וזאת מששוקלים את מידת האחריות או מידת הרשלנות של כל אחת מהן" (ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ''ד מב(1) 415 (28.3.1988); ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ניסים, פ''ד לה(4) 748 (12.11.1981)). כאמור, נתתי דעתי לאחריות הכוללת של הקניון כבעל מקרקעין וכמתפעלם, להשפעתו על היקף כוח האדם, סדר העדיפויות והקצאת העובדים ולסמכות הפיקוח שהוקנתה לו. מנגד, נתתי דעתי למומחיות ולמיומנות המקצועית של חברת הניקיון, לזכות (שלא מומשה) שניתנה לה בחוזה לבקש הגדלה של היקף כוח האדם, להצהרתה כי כוח האדם מספיק לשם ביצוע עבודתה כיאות ולסמכויות הפיקוח שניתנו לה בחוזה. עוד נתתי דעתי לנסיבות הספציפיות שבהן התרחשה התאונה – עקב אי השלמה של גריפת המים, כפי שנלמד משאריות הסבון שנצפו בבירור בשלולית.

 

57. בשקלול האמור, מצאתי לחלק את האחריות בין הצדדים כך שהצד השלישי 1, חברת מיקוד – שכאמור היא שנקשרה בחוזה עם הקניון, תישא ביחד עם חברת הביטוח שלה, הצד השלישי 3, ב-70% משיעור התשלום ששולם לתובעת; בעוד המודיעות – הקניון, יישאו ב-30% ממנו.

 

58. הצדדים השלישיים 1 ו-3 יישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪ ובאגרת ההודעה לצד ג' כפי ששולמה.

 

 

 

ניתן היום, י"ד אב תשפ"ב, 11 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.