האם יש לנכות את קצבת השאירים שהמדינה משלמת לשאיריו של חייל אשר יצא לגמלאות ונהרג בתאונת דרכים

בית המשפט דן בשאלה האם יש לנכות את קצבת השאירים שהמדינה משלמת לשאיריו של חייל אשר יצא לגמלאות ונהרג בתאונת דרכים

  

 

בבית המשפט העליון

 

רע"א  1659/21

 

לפני:	כבוד המשנה לנשיאה ע' פוגלמן
	כבוד השופטת ד' ברק-ארז
	כבוד השופטת י' וילנר

 

המבקשים:	1. ____
	2. _____

 

נ  ג  ד

 

המשיבה:

כלל חברה לביטוח בע"מ

 

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו, שניתן ע"י כב' סגנית הנשיא יהודית שבח והשופטים יונה אטדגי ושלומית יעקובוביץ, מיום 10.01.2021 בתיק עא  048891-10-19

 

תאריך הישיבה:

כ"ד בשבט התשפ"ב

(26.1.2022)

 

 

 

 

פסק-דין

 

השופטת י' וילנר:

 

           האם יש לנכות את קצבת השאירים שהמדינה משלמת לשאיריו של חייל אשר יצא לגמלאות ונהרג בתאונת דרכים, מסכום הפיצוי שנפסק לטובת עיזבונו ויורשיו בתביעת הנזיקין שהוגשה על-ידם? זו השאלה העומדת לפתחנו.

 

 

 

רקע

 

1. ביום 8.3.2007 נהרג ד"י (להלן: המנוח) בתאונת דרכים, כשהוא בן 51 שנה בלבד. המנוח שירת בשירות קבע בצה"ל עד לתחילת שנת 2001, אז יצא לגמלאות והתחיל לקבל פנסיה תקציבית מהמדינה. בתחילת שנת 2007 התחיל המנוח לעבוד ב"אגד", עד להתרחשות התאונה שהביאה למותו הטראגי. לאחר פטירת המנוח החלה אלמנתו (המערערת 1) לקבל קצבת שאירים מהמדינה ותשלומים מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל). המערער 2 הוא בנו של המנוח.

 

2. בעקבות פטירת המנוח הגישו תלוייו ויורשיו תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב – יפו (ת"א 2380-08-10), לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד). בית המשפט העמיד את נזקי המערערים – כתלויים וכיורשים – על סכום כולל של 2,916,389 ש"ח. מסכום זה ניכה בית המשפט סך של 3,756,120 ש"ח, בהתאם לפירוט הבא: 14,999 ש"ח ש"אגד" שילמה לאלמנה עקב פטירת המנוח; 735,000 ש"ח בגין קצבאות שהמל"ל שילם וישלם למערערים; ו-3 מיליון ש"ח בגין קצבת השאירים שהאלמנה מקבלת מהמדינה. בהתחשב בכך שסכום הנזק היה נמוך מסכום הניכויים – התביעה "נבלעה" ועל כן בסופו של דבר נדחתה (מאחר שהתאונה התרחשה תוך כדי נסיעה בשירות המעביד, המערערים לא היו זכאים לפיצוי בגין 25% מהנזק).

 

3. על פסק-דינו של בית משפט השלום הגישו המערערים ערעור לבית המשפט המחוזי, שבמרכזו עמדה טענתם כי לא היה מקום לנכות את קצבת השאירים מסכום הנזק שנפסק. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, וקבע כי בדין נוכתה קצבת השאירים.

 

           כב' סגנית הנשיא, השופטת י' שבח (בהסכמת כב' השופט י' אטדגי) ציינה כי אי-ניכוי קצבת השאירים מהפיצוי הנזיקי – יוצר כפל-פיצוי לניזוק וסותר את עקרון השבת המצב לקדמותו. השופטת שבח ציינה כי אמנם, לפי סעיף 64(ד) לחוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985 (להלן: חוק הגמלאות או החוק), רואים את קצבת השאירים כזכות לפי חוזה ביטוח, שאין לנכותה. ואולם, נקבע כי בשים לב לאמור בסעיף 64(א) לחוק, שלפיו מוקנית למשלם הגמלה "זכות חזרה" כלפי המזיק – אין לפרש את סעיף 64(ד) לחוק כפשוטו, שאחרת יצא המזיק משלם מעבר לנזק שגרם (מלוא הפיצוי – לניזוק; ונוסף על כך, את סכום הגמלה – למשלם הגמלה). בהקשר זה, הפנתה השופטת שבח לפסקי דין שמתייחסים לקצבאות שונות (כגון קצבאות המל"ל וקצבאות לעובדים בשירות המדינה) ולפיהם יש לנכות את הקצבאות האמורות, למרות קיומה של הוראה דומה לזו שקבועה בסעיף 64(ד) לחוק הגמלאות.

 

           כב' השופטת ש' יעקובוביץ הצטרפה למסקנה שלפיה דין הערעור להידחות, אך מנימוקים שונים. לשיטתה, אין הצדקה להורות על ניכוי קצבת השאירים, מכיוון שאין למדינה זכות חזרה כלפי המשיבה (להלן גם: המבטחת) מכוח סעיף 64(א) לחוק הגמלאות, שכן קצבת השאירים לא משולמת בגין תוצאות התאונה. השופטת יעקובוביץ סברה, כי בהעדר זכות חזרה, סר כל חשש כי המבטחת תישא בכפל פיצוי, ולכן אין מקום לניכוי. אולם, לשיטתה, העיזבון כלל אינו זכאי מלכתחילה לפיצוי בראש הנזק של הפסד הכנסה ב"שנים האבודות", משום שלנוכח תשלום קצבת השאירים (חלף הפנסיה התקציבית שקיבל המנוח בחייו) לא נגרם כל הפסד למנוח, ולעיזבון הבא בנעליו, בגין ראש נזק זה.

 

           על פסק דין זה של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור. בהחלטה מיום 11.10.2021 הורה השופט עמית על מתן רשות ערעור לפי תקנה 149 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; ומכאן הערעור שלפנינו.

 

טענות הצדדים

 

4. המערערים טוענים כי ניכוי קצבת השאירים מסכום הפיצויים אינו מתיישב עם הוראותיו המפורשות של סעיף 64(ד) לחוק הגמלאות, שלפיהן רואים את הקצבה כזכות הנובעת מחוזה ביטוח (שבהתאם לסעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] – אין לנכותה). אשר ליחס שבין סעיף זה לבין סעיף 64(א) לחוק, נטען כי בנסיבות שבהן יש לאוצר המדינה זכות חזרה בהתאם לסעיף 64(א), יש להסיג את תחולתו של סעיף 64(ד) – כדי למנוע מצב שבו המזיק נדרש לשלם כפל-פיצוי – לאוצר המדינה ולניזוק. לעומת זאת, במקרים שבהם אין לאוצר המדינה זכות חזרה, כבענייננו – הוראותיו של סעיף 64(א) לא רלוונטיות, ויש להחיל את סעיף 64(ד). המערערים מוסיפים וטוענים, כי בנסיבות כאלה יש לבכר מתן פיצוי-יתר לניזוק על-פני חיוב המזיק בתשלום בגין חלק מן הנזק בלבד.

 

5. המשיבה טוענת כי מבחינה מהותית, קצבת השאירים לא משולמת מכוח "חוזה ביטוח"; וכי ניכויה מסכום הפיצוי בתביעת הנזיקין נחוץ למניעת כפל-פיצוי לניזוק, בניגוד לעקרון השבת המצב לקדמותו. עוד טוענת המשיבה, כי אין לפרש את סעיף 64(ד) לחוק כפשוטו. בהקשר זה, מפנה המשיבה למספר פסקי דין שבהם הורו על ניכוי גמלאות שונות מפיצויים שנפסקו בתביעות נזיקין, על אף שהגמלאות שולמו מכוח חוקים אשר כללו הוראה מקבילה לזו שקבועה בסעיף 64(ד) לחוק הגמלאות. לבסוף, המשיבה מציעה לפרש את סעיף 64(ד) לחוק באופן שמעביר מהתובע אל הנתבע את הנטל להוכיח שהגמלה המשולמת לניזוק אינה מכוח "חוזה ביטוח". בהמשך לכך, טוענת המשיבה כי בחינה ספציפית של קצבת השאירים מושא הליך זה, מלמדת כי לא מדובר בתשלום מכוח חוזה ביטוח.

 

דיון והכרעה

 

6. לאחר עיון בכתובים ושמיעת הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, שוכנעתי כי דין הערעור להתקבל, וכך אמליץ לחבריי להורות.

 

7. כאמור לעיל, השאלה המונחת לפתחינו היא אם יש לנכות את קצבת השאירים המשולמת למערערת מהפיצויים שנפסקו למערערים בתביעת הנזיקין שהגישו בעקבות פטירת המנוח כתוצאה מהתאונה.

 

תמצית הדברים

 

8. נקודת המוצא לדיוננו היא כי אין עיגון בחוק לחובה כללית (להבדיל מהוראות קונקרטיות) בדבר ניכוי הטבות שמקבל ניזוק מהפיצויים שנפסקים לטובתו בתביעת הנזיקין שהוגשה על-ידו (ראו והשוו: ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5) 511, 516 (2004)). הניכוי אם כן הוא יציר-פסיקה, אשר מקורה בזכות המיטיב, שמשלם את הגמלה, לחזור אל המזיק בתביעת שיפוי (להלן: זכות חזרה). בהינתן זכות חזרה, העדר ניכוי עשוי לגרור חיוב של המזיק בכפל-פיצוי – העומד בניגוד לעקרונות יסוד בדיני נזיקין. אולם, כאשר אין למיטיב זכות חזרה כלפי המזיק, אין חשש מפני חיוב-יתר כאמור של המזיק, ואזי נשמט הבסיס תחת ההצדקה לניכוי (זאת, בהעדר עיגון לכך בהוראת חוק מפורשת כדוגמת סעיף 82 לפקודת הנזיקין, המורה באופן פוזיטיבי על ניכוי תגמולי המל"ל מפיצויים שנפסקים לחובת מעסיק). הדברים מקבלים משנה תוקף במקרים שבהם המחוקק מורה באופן מפורש שלא לנכות את ההטבה.

 

           בעניינו, אין מחלוקת כי למדינה אין זכות חזרה כלפי המבטחת בגין תשלום קצבת השאירים למערערת. לפיכך, בהעדר עיגון בחוק הגמלאות לניכוי קצבת השאירים מסכום הפיצויים, המסקנה היא כי אין מקום לנכותה. מסקנה זו מתחזקת, כאמור, לנוכח הוראות סעיף 64(ד) לחוק הגמלאות שממנו עולה כי אין לנכות את קצבת השאירים.

 

           כך בתמצית, ולהלן ביתר הרחבה.

 

המתווה הנורמטיבי

 

9. קצבת השאירים היא גמלה המשולמת מכוח סעיף 25 לחוק הגמלאות.

 

           סעיף 64(א) לחוק מורה כך:

 

"היה המקרה שחייב את אוצר המדינה לתשלום גימלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי בתשלום פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי אוצר המדינה לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על גימלה ששילם או שהוא עתיד לשלמה, עד לגובה הפיצויים שחייב בהם הצד השלישי".

 

           סעיף 64(ד) לחוק מורה כך:

 

"לענין סעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], רואים גימלה כזכות הנובעת מחוזה".

 

           סעיף 86 לפקודת הנזיקין מורה כך:

 

"שעה שבאים לשום פיצויים המשתלמים בשל עוולה, לא יובא בחשבון כל סכום ששולם או שמגיע לרגל אותה עוולה על פי חוזה ביטוח".

 

10. הנה כי כן, מהשילוב של סעיף 64(ד) לחוק הגמלאות עם סעיף 86 לפקודת הנזיקין, עולה כי אין לנכות את קצבת השאירים מסכום הפיצוי שנפסק למערערים במסגרת תביעת הנזיקין שהוגשה בעקבות פטירת המנוח: סעיף 64(ד) לחוק, קובע במפורש כי רואים גמלה, ובכלל זה גמלת שאירים, המשולמת מכוח החוק כזכות הנובעת מחוזה ביטוח; וסעיף 86 לפקודת הנזיקין משלים וקובע כי אין לנכות מסכום הפיצויים תשלומים שהתקבלו מכוח חוזה ביטוח. אולם, מסקנה זו מעוררת קושי, הנובע מכך שסעיף 64(א) לחוק הגמלאות מקנה לאוצר המדינה, כמי שמשלם את הגמלה, זכות חזרה כלפי המזיק. החלת סעיף 64(א) לחוק הגמלאות וסעיף 64(ד) לחוק בו-זמנית, דהיינו – מתן זכות חזרה למדינה כלפי המזיק (64(א)), לצד אי-ניכוי ההטבה מסכום הפיצוי שמחויב המזיק לשלם לניזוק (64(ד)), תביא לתוצאה שקשה להלום, ולפיה המזיק יחויב בתשלום פיצוי העולה על הנזק שגרם.

 

           מהו אפוא היחס הראוי בין שני סעיפים אלה?

 

11. אומר בתמצית כי לדידי במקרים שבהם חל סעיף 64(א) לחוק – דהיינו, כאשר יש למדינה זכות חזרה כלפי המזיק – אין תחולה לסעיף 64(ד) לחוק – כלומר, יש לנכות את הגמלה. מצידו השני של אותו מטבע – כאשר אין למדינה זכות חזרה כלפי המזיק, או אז חלה ההוראה הקבועה בסעיף 64(ד) לחוק, ואין מקום לנכות את הגמלה מסכום הפיצויים. על-מנת להסביר מסקנתי זו, אדרש תחילה למערכת היחסים המשולשת שבין המזיק, הניזוק, והמיטיב, אשר נוצרת בנסיבות שבהן הניזוק זכאי להטבות שונות כתוצאה מהאירוע הנזיקי, ולרציונל העיקרי העומד בבסיס הניכוי של הטבות אלו; לאחר מכן אתייחס ליחס שבין עקרון השבת המצב לקדמותו לבין הצורך בניכוי כאמור; ולבסוף אסקור במבט משווה חוקים אחרים, שכלולים במסגרתם הסדרים מקבילים להסדר שקבוע בסעיף 64 לחוק הגמלאות.

 

על הטבת נזק, זכות חזרה, וניכוי

 

12. בהתאם להוראותיו של סעיף 2 לחוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964 (להלן: חוק הטבת נזקי גוף), מי שמיטיב את נזקו של הניזוק, רשאי "לחזור אל המזיק" ולתבוע ממנו שיפוי בגין ההטבה האמורה (עד לגובה הנזק שבו חייב המזיק):

"גרם אדם לזולתו נזק גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב".

 

הסדר כללי זה, מקבל ביטוי גם בהסדרים ספציפיים ביחס למיטיבים שונים, שעליהם אעמוד בהמשך הדיון. נזכיר בשלב זה את סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, שקובע כי "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה". הסדר ספציפי נוסף – הוא הרלוונטי לענייננו, מעוגן כאמור, בסעיף 64(א) לחוק הגמלאות, אשר צוטט לעיל (ראו פס' 9).

 

13. במקרה שבו צד שלישי מעניק הטבה לניזוק בגין הנזק שגרם לו המזיק, נוצרת מערכת יחסים משולשת – מזיק-ניזוק-מיטיב – שהסדרתה אינה פשוטה כלל ועיקר, כפי שהיטיב לתאר השופט (כתוארו אז) ברק:

 

"השאלה, מה השפעה נודעת על היקף הנזקים שבגינם חייב המזיק לפצות את הניזוק, לטובות הנאה שהניזוק מקבל מצד שלישי (collateral benefits), היא אחת השאלות הסבוכות בדיני הנזיקין. סיבוך זה מקורו כפול: ראשית, משום שענין לנו כאן לא ביחס הרגיל מזיק-ניזוק, אלא ביחס משולש מזיק-ניזוק-מיטיב; שנית, משום שהפתרונות לשאלה הם רבים ומגוונים. ניתן לגרוס כי הניזוק זכאי לקבל את מלוא הנזק מהמזיק בלא להתחשב כלל בהטבה, וכן את ההטבה מהמיטיב; ניתן לסבור כי ההטבה מפחיתה את הפיצוי לו זכאי הניזוק מהמזיק; וניתן אף לקבוע כי הניזוק יפוצה על מלוא נזקו, בלא להתחשב בהטבה, תוך הטלת חובה על הניזוק לשיפויו של המיטיב. נראה שכל אחד מהפתרונות הללו אומץ לענין סוג זה או אחר של טובת הנאה, מבלי שהפסיקה בארץ ומחוצה לה – הצליחה לקבוע עיקרון אחיד שיש בו לפתור את כל המצבים האפשריים" (ע"א 370/79 פרפלוצ'יק נ' מוטס, פ"ד לד(3) 551, 553 (1980)).

 

14. על העקרונות העומדים בבסיס משולש היחסים ניזוק-מזיק-מיטיב עמדה השופטת פרוקצ'יה בע"א 7547/99 מכבי שירותי בריאות נ' דובק בע"מ, פ"ד סה(1) 144, 189-188 (2011):

 

"שלושה כללים מרכזיים עומדים ביסוד מערכת היחסים המשולשת מזיק-ניזוק-מיטיב. הכלל הראשון הוא – כי תביעת המיטיב כלפי המזיק אינה אמורה להטיל עליו אחריות כוללת החורגת מזו שהוא חב בה בגין הפרת אחריותו כלפי הניזוק. הכלל השני הוא – כי הניזוק אינו זכאי לפיצוי החורג מגבולות הנזק הכולל שנגרם לו [...] הכלל השלישי הוא – כי למיטיב עומדת זכות שיפוי כלפי המזיק על ההטבה שהעניק לניזוק בגין נזק שנגרם לו מהפרת אחריות המזיק כלפיו, אולם שיעור השיפוי אינו יכול לעלות על שיעור הנזק שנגרם לניזוק ממעשי המזיק, והוא מוגבל להטבה שהוענקה בפועל [...]

 

       וכך, הניזוק יקבל את הטבת נזקו בשיעור נזקו הממשי, ולא למעלה מכך; המיטיב יקבל מהמזיק שיפוי של סכום ההטבה שהעניק לניזוק, אך זאת בגבולות אחריותו של המזיק ולא למעלה ממנה; ואילו המזיק ישא בחובת פיצוי כוללת על הנזק הממשי שגרם לניזוק, ולא מעבר לכך, וישפה את המיטיב רק עד לגבולות אחריותו, ולא מעבר לה" (ההדגשות במקור).

 

15. ואכן, בשל זכותו של המיטיב לחזור אל המזיק בתביעת שיפוי, מתעורר חשש כי המזיק יחויב בתשלום העולה על הנזק שגרם: תשלום מלוא הפיצוי – לניזוק; וכן תשלום בגובה ההטבה – למיטיב. נמחיש את הדברים באמצעות דוגמא מספרית.

 

           ראובן נהרג בתאונת דרכים. בית המשפט פוסק לתלוייו פיצויים בסכום של 1,000 ש"ח. לצד זאת, התלויים זכאים לקצבה מטעם המל"ל בגין מותו של ראובן, בשיעור של 700 ש"ח. על-פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, עומדת למל"ל, כמיטיב, זכות חזרה כלפי המזיק בתביעת שיפוי. במצב דברים זה, מתעורר חשש כי המזיק יחויב בתשלום כולל של 1,700 ש"ח: 1,000 ש"ח לתלוייו של ראובן ו-700 למל"ל; שעה שהנזק שגרם המזיק הוא בסכום של 1,000 ש"ח בלבד.

 

           תוצאה זו אינה מתיישבת עם העיקרון הבסיסי שלפיו אין לחייב את המזיק בתשלום פיצוי העולה על הנזק שגרם, ומכאן מקור הניכוי; אשר מביא, בנסיבות שבהן עומדת למיטיב זכות חזרה כלפי המזיק, לאיזון במשולש היחסים שבין המזיק, הניזוק והמיטיב (ראו רע"א 7946/09 מקפת החדשה נ' אנוך, פס' 3 (29.2.2012)). כך, בחזרה לדוגמא המספרית שלעיל, קצבת המל"ל בסכום של 700 ש"ח תנוכה מהפיצוי בסך 1,000 ש"ח שהמזיק מחויב לשלם לניזוק, והוא יעמוד לאחר הניכוי על 300 ש"ח. במצב דברים זה, הנזק שנגרם לניזוק משולם במלואו (700 ש"ח על-ידי המל"ל ו-300 ש"ח על-ידי המזיק); המזיק משלם את הנזק במלואו (300 ש"ח ישירות לניזוק ו-700 ש"ח למל"ל); והמיטיב זוכה להשבה מלאה עבור הטבתו.

 

16. כמתואר לעיל, אין בחוק עיגון לחובה כללית לנכות מהפיצויים את ההטבה שמקבל הניזוק מן המיטיב; אך הניכוי מתחייב מזכות החזרה של המיטיב כלפי המזיק, ונועד, בראש ובראשונה, למנוע מצב שבו המזיק יחויב בתשלום העולה על הנזק שגרם.

 

           ראו לעניין זה את דבריו הנכוחים של השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 709/80 פרלמן נ' לוזון, פ''ד לו(4) 273, 279 (1982):

 

"[...] הפחתת תשלומי המוסד-המיטיב מסכום הפיצויים לו זכאי הניזוק מאת המזיק מקורה בפירוש, שנתן בית משפט זה להוראת סעיף 150(א) לחוק הביטוח הלאומי [...].

הוראה חקוקה זו קובעת, כי למוסד עומדת הזכות כלפי הניזוק לתבוע פיצוי בגין הגימלה, אשר שולמה על-ידיו או שהוא עתיד לשלמה. באה הפסיקה והוסיפה, בדרך הפרשנות השיפוטית, כי משהוענקה זכות זו למוסד, שוב אין הניזוק יכול להפעיל את זכותו שלו - אשר בנעליה נכנס המוסד - שאם לא כן ילקה המזיק פעמיים. על-כן מפחיתים מסכום הפיצויים, לו זכאי הניזוק כלפי המזיק, אותו סכום, אשר המוסד זכאי לו על-פי הוראות סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי [...], מאת המזיק" (ההדגשות הוספו).

 

17. על הקשר ההדוק שבין זכות החזרה העומדת למיטיב לבין חובת הניכוי, קשר אשר שומר על האיזון במשולש היחסים מזיק-ניזוק-מיטיב, עמד גם פרופ' אריאל פורת. לגישתו, מאחר שהניכוי נועד למנוע מצב שבו המזיק יחויב בכפל תשלום במקרים שבהם יש זכות חזרה, הרי שבמקרים שבהם אין זכות חזרה, אין הצדקה לנכות תגמולי ביטוח (ראו: אריאל פורת "כאשר דברים טובים ורעים באים יחדיו: ניכוי טובות-הנאה מן הפיצויים" משפט ועסקים כ 41, 48 (התשע"ו)). כן ראו דבריו של המלומד דוד קציר, אשר ציין כי "הענקת זכות שיפוי לגופים משלמי הגימלה, כמוה כהטלת חובת ניכוי הגימלאות הללו מן הפיצויים" (דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף כרך ב 1399-1398 (מהדורה חמישית, 2003)).

 

18. הנה כי כן, בהעדר הוראת חוק ספציפית המורה על ניכוי הטבות שקיבל הניזוק מהפיצוי שנפסק לחובת המזיק, הבסיס לניכוי כאמור הוא זכות החזרה של המיטיב כלפי המזיק, והעיקרון שלפיו אין לחייב את המזיק בתשלום פיצוי העולה על הנזק שגרם. ממילא, בנסיבות שבהן אין למיטיב זכות חזרה כאמור, נשמט הבסיס העיקרי לניכוי, בבחינת "אין שיפוי – אין ניכוי".

 

הניכוי ועקרון השבת המצב לקדמותו

 

19. לצד האמור לעיל, יש לציין כי קיימת תכלית נוספת לניכוי, המתמקדת בניזוק, והיא מניעת פיצוי העולה על הנזק שנגרם לו ו"התעשרותו", כביכול, באופן שאינו מתיישב עם עקרון השבת המצב לקדמותו. בהתאם לעקרון זה, הפיצוי שנפסק לניזוק אמור להעמידו, בקירוב ובמידת האפשר במונחים כספיים, במצב שבו היה נתון אלמלא מעשה העוולה, ולא מעבר לכך (במאמר מוסגר יוער כי, מטבע הדברים, האפשרות "להשיב את המצב לקדמותו" היא חלקית בלבד; ראו ע"א 610/75 רותם נ' אברהם, פ"ד לב(1) 799, 809 (1978)). מכוח עיקרון זה, יש לכאורה להורות על ניכוי כל הטבה שמקבל הניזוק מסכום הפיצויים שנפסק לטובתו – אף במנותק מהשאלה אם עומדת למיטיב זכות חזרה כלפי המזיק. כך, בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע כי יש לנכות את קצבת השאירים, למרות שאין למדינה זכות חזרה כלפי המבטחת.

 

20. לדידי, אי-ניכוי קצבת השאירים מסכום הפיצויים, אינו עומד בסתירה לעקרון השבת המצב לקדמותו, ואבהיר.

 

21. ראשית, הטענה שלפיה אי-ניכוי קצבת השאירים מזכה את השאירים והעיזבון בכפל-פיצוי, בניגוד לעקרון השבת המצב לקדמותו, מתעלמת מההבחנה העקרונית בין הישויות המשפטיות הנפרדות: התלויים – אשר זכאים לקצבת השאירים; לעומת היורשים הבאים בנעליו של הניזוק – אשר זכאים לפיצוי הנזיקי בגין "השנים האבודות". ודוק, במקרים רבים יש אומנם זהות בין אלה לאלה, אולם אין הכרח – לא מבחינה עיונית ולא מבחינה מעשית – שכך יהיו פני הדברים, וראו דבריו הנכוחים של המשנה לנשיאה ריבלין בע"א 2739/06 עזבון המנוח דוביצקי ולדימיר ז"ל נ' רזקאללה, פ"ד סב(3) 864 (2008):

 

"13. עמדתי היא כי גישתו של השופט טל, כפי שהובעה בעניין קידר, נכונה היא – הן בפן הסטטוטורי הן בפן הענייני. עילתם של התלויים היא עילה עצמאית ומובחנת מעילתו של העיזבון [...]. תביעתם של התלויים נסבה על הפסדי הממון שנגרמו להם-עצמם עקב מותו של הנפגע. תביעתו של העיזבון לעומת זאת היא בגין נזקיו של המנוח עצמו [...]. התביעות של התלויים מזה של העיזבון מזה הן, אם כן, תביעות מובחנות ומובדלות, וכל אחת מהן כוללת ראשי נזק שונים (הגם שיש ביניהן גם תחום של חפיפה). התוצאה ההגיונית המתחייבת מכל אלה היא שהמזיק צריך לשאת (פעם אחת) בפיצוי עבור כל נזק שגרם (לעיזבון בשם הניזוק ולתלויים), וכי אין לנכות – בלשונו של השופט טל – 'מין בשאינו מינו'. תוצאה זו מתבקשת גם בשל העובדה שהזהות בין היורשים לבין התלויים היא נתון מקרי ואין סיבה מבוררת לכך שבמקרה אחד, שבו יש זהות כזו, ישולמו בפועל אך מקצת מראשי הנזק (אלה הנכללים בתביעה הגבוהה יותר – נתון מקרי בפני עצמו), ואילו במקרה האחר, שבו אין זהות בין היורשים לתלויים, ישולמו ראשי הנזק כולם" (ההדגשה הוספה).

 

           אציין, כי מהטעם האמור, איני שותפה לעמדתה של השופטת יעקובוביץ, שלפיה לעיזבון לא נגרם בפועל כל הפסד הכנסה ב"שנים האבודות" לנוכח תשלום קצבת השאירים למערערת.   

 

22. שנית, קצבת השאירים משולמת למערערת בשל עצם פטירתו של המנוח ובהתאם לתנאי עבודתו. לעומת זאת, הפיצוי בתביעה הנזיקית בגין "השנים האבודות", משולם לעיזבון, הבא בנעליו של המנוח, בגין פטירתו כתוצאה מהתאונה. יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בע"א 760/88 מדינת ישראל נ' בן דוד, פ"ד מה(2) 196, 206 (1991):

 

"המסקנה היא, איפוא, שהגימלה המשולמת בפועל לאלמנה ניתנת לה מכוח תנאי עבודתו של המנוח בשירות המדינה ואינה ניתנת לה בשל מותו של המנוח עקב התאונה.

על-כן, על-פי הפסיקה שנתגבשה לפירוש הוראותיו של סעיף 86 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [אשר כזכור, עליו נסמך סעיף 64(ד) לחוק הגמלאות – י"ו], גימלה זאת אינה מהווה טובת הנאה הראויה לניכוי מסכום הפיצויים. גימלה זאת היא זכות הנובעת מחוזה, ובתור שכזאת אין להביאה בחשבון כאשר באים לשום את הפיצויים המגיעים לתלויות בתביעתן ההיפותטית [...].

מסקנתי היא, איפוא, ש'הנזק ההיפותטי' של התלויות צריך לכלול את מלוא הפסדי התמיכה הנובעים מאובדן הקיצבה, ללא הפחתה של סכום הגימלה המשולם לאלמנה ממילא" (ההדגשות הוספו).

 

23. הנה כי כן, הטענה שלפיה אי-ניכוי קצבת השאירים מביא להתעשרותו של הניזוק (או של יורשיו), מתעלמת מההבחנה בין הטבות שניתנו כתוצאה מהתאונה לבין הטבות שניתנו בגין פטירתו של הניזוק ללא קשר לתאונה.

 

25.  שלישית, באופן קונקרטי, ביחס לחוזה ביטוח, כבענייננו, יש קושי לומר שאי-ניכוי ההטבה מביא ל"התעשרות" של הניזוק, באופן שאינו מתיישב עם עקרון השבת המצב לקדמותו. אסביר.

 

           סעיף 4 לחוק הטבת נזקי גוף קובע כי למיטיב מכוח "חוזה ביטוח" אין זכות חזרה כלפי המזיק:

 

 "[...] אם היה המיטיב תאגיד העוסק בעסקי ביטוח – למעט תאגיד המבטח את חבריו בלבד – ופעל לפי חוזה ביטוח עם הניזוק או המוטב, לא יהיה זכאי להיפרע לפי חוק זה, אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מזכותו לפי חוק אחר".

 

בהתאם לכך, נקבע בסעיף 86 לפקודת הנזיקין, כי אין לנכות הטבות שניתנו מכוח "חוזה ביטוח".

 

           כך למשל, ראובן רכש פוליסת ביטוח חיים, שלפיה במקרה מוות יהיו תלוייו זכאים לתגמולי ביטוח בסכום של 600 ש"ח. החברה המבטחת, אשר משלמת לתלויים את תגמולי הביטוח, אינה רשאית לחזור אל המזיק בתביעת שיפוי; ובהתאם לכך – תגמולי הביטוח לא ינוכו מסכום הפיצויים שייפסקו לתלויים בתביעת הנזיקין.

 

24. אי-ניכוי של כספים המשולמים לפי חוזה ביטוח, מוצדק מנקודת המבט של שלושת השחקנים במערכת היחסים מזיק-ניזוק-מיטיב. כך, מבחינת הניזוק, כספי הביטוח אינם "הטבה" רגילה, אלא משולמים לו תמורת פרמיה ששילם למבטח (המיטיב). מבחינת המיטיב, אין מקום לשפותו בגין התגמולים ששילם לניזוק-המבוטח שהרי עבורם גבה פרמיה. מבחינת המזיק, אין מקום לנכות את תגמולי הביטוח מהפיצויים שנפסקים לחובתו, שכן בהיעדר זכות חזרה של המבטחת כלפיו, אין חשש שהוא יחויב בתשלום העולה על הנזק שגרם; ובנסיבות כאלו – אין הצדקה שמי שייהנה מניכוי התגמולים יהיה דווקא המזיק, אשר ישלם פחות מהנזק שגרם, ולא הניזוק (אשר זכה כאמור בתגמולי הביטוח תמורת הפרמיה ששילם). ראו לעניין זה את שנקבע בעניין אנוך:

 

"18. [...] הגיונה של החרגת תשלומים לפי חוזה ביטוח מן הכלל הרגיל בדבר ניכוי הטבות, נעוץ בתפיסה שלפיה מקום בו רכש המבוטח את הזכות לקבל תשלומי ביטוח בקרות אירוע נזק מסוים, אין המדובר ב'הטבה' ממש, כי אם ב'הנאה שהרוויח בזיעת אפו' (ראו: עניין עמיר, פס' 7 לפסק-הדין). כמו-כן, יש הסבורים כי לא מתקיים קשר סיבתי בין המעשה העוולתי לבין קבלת תשלומי הביטוח, שכן הסיבה לקבלתם היא חוזה הביטוח (ראו: ברק, בעמ' 643). נוסף על כך, לא יהא זה מוצדק להנות את המזיק בגין פרמיות ששילם הניזוק, הנאה שמקורה בכך שלחברת הביטוח לא נתונה זכות לחזור אל המזיק בגין תשלומי הביטוח וניכוים מן הפיצויים יוביל להפחתת הסכום הכולל שמשלם המזיק".

 

כמו כן, ראו: ע"א 61/55 מגן צ'טווד בע"מ נ' גרוסברג, פ"ד י 190, 195-194 (1956); ע"א 4431/17 פלוני נ' פלוני, פס' 38 (3.10.2019).

 

25.  מהמקובץ עולה, כי אי-ניכוי קצבת שאירים מסכום הפיצויים אינו עומד בסתירה לעקרון השבת המצב לקדמותו.

 

 

עקרון השבת המצב לקדמותו – עקרון יחסי

 

26. בלי לגרוע מהאמור לעיל, יוער כי עקרון השבת המצב לקדמותו אינו עומד לבדו, ומולו ניצבים עקרונות וערכים אחרים הרלוונטיים לדיני הנזיקין. בהקשר זה, לא למותר להזכיר את הביקורת על התפיסה שרואה בעקרון האמור מטרה מרכזית של דיני הנזיקין.

 

           כך, לדוגמא, פרופ' ישראל גלעד מתייחס להבחנה בין ערכים, מטרות ראשוניות, מטרות נגזרות ואמצעים. לגישתו, ערכים מרכזיים של דיני הנזיקין הם הגדלת רווחה, חופש, שוויון, והגינות; המטרות הראשוניות של דיני הנזיקין הן קידום של הערכים האמורים. מהערכים ומהמטרות הראשוניות צומחות מטרות נגזרות – כגון העברת משאבים באמצעות דיני הנזיקין, שיכולה לקדם שוויון. דוגמאות נוספת למטרות נגזרות הן הרתעה ופיזור נזק, שיכולות לקדם ערכים של הגדלת רווחה, הגינות וחופש (יוער, כי ישנן גישות פלורליסטיות שלפיהן מוצע לאזן בין המטרות השונות של דיני הנזיקין; ראו: בנימין שמואלי "'קליעה למטרה': הצעת תפיסה פלורליסטית חדשה לדיני הנזיקין המודרניים" משפטים לט 233, 249 (התש"ע)). האמצעים הם כלים משפטיים שנועדו לקדם את המטרות, ומבחינה מסוימת – עקרון השבת המצב לקדמותו הוא אמצעי להשגת מטרות כגון יעילות, צדק מחלק והגינות (ראו: ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות 52-51, 391 (התשע"ב-2012). וראו גם גישתה של ד"ר נילי קרקו-אייל במאמרה "השבת המצב לקדמותו בתביעות לפיצוי על נזקי גוף – עקרון יסוד שאבד עליו הכלח?" דין ודברים ט 175, 191-188 (התשע"ו), שעמדה על כך שעקרון השבת המצב לקדמותו מתמקד רק בנקודת המבט של הניזוק, בעוד שצדק מתקן מתרכז גם במזיק. גישה נוספת, שלפיה עקרון השבת המצב לקדמותו "עוין שיקולים חלוקתיים בכלל ואת שיקולי השוויון בפרט", מובאת אצל צחי קרן-פז במאמרו "כיצד דיני הפיצויים הופכים את העניים לעניים יותר?" עיוני משפט כח(1) 299, 308-306 (2004). שם, מציג המחבר ביקורת ספציפית בנוגע להחלת עקרון השבת המצב לקדמותו בחוק הפלת"ד, בשים לב למטרה הסוציאלית של חוק זה (ראו עמ' 319-315)).

 

27. כשלעצמי, אני סבורה כי לא נס לחו של עיקרון השבת המצב לקדמותו (ראו גם: קרקו-אייל, בעמ' 185-184), אם כי חשיבותו באה לידי ביטוי בעיקר בעת חישוב הפיצויים הנפסקים לניזוק והתאמתם לנזק הקונקרטי שנגרם לו. לצד זאת, בנסיבות מסוימות ראו המחוקק והפסיקה לסטות מעקרון זה באופן מודע ומכוון (ראו: קרקו-אייל, בעמ' 237-224).

 

28. לכל האמור אוסיף, כי כאשר מופר האיזון הרגיל ב"משולש היחסים" שבין המזיק, הניזוק והמיטיב, קיימת הצדקה בנסיבות מסוימות לכך שהניזוק הוא שייהנה ממצב זה ולא המזיק. ראו למשל, בע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (12.3.2018), שם ציין השופט עמית כי "אמנם ככלל יש להיזהר מפני כלל שיעניק לניזוק פיצוי יתר, מעבר להשבת המצב לקדמותו; אך במצבים חריגים יש להעדיף את פיצוי היתר לניזוק על פני כלל שיאפשר למזיק ליהנות ממעורבות של גורם שלישי (המל"ל), אשר כפוף למערכת כללים נפרדת" (פס' 12; ההדגשות במקור). הדברים מקבלים משנה תוקף בענייננו, לנוכח התכלית הסוציאלית של חוק הפלת"ד (ראו: קרן-פז, בעמ' 319-315).

 

29. סיכום ביניים: הכלל הבסיסי אשר קבוע בסעיף 2 לחוק הטבת נזקי גוף, הוא זכות חזרה של המיטיב אל המזיק. כפי שהובהר לעיל, זכות חזרה זו, היא-היא שמחייבת את ניכוי הכספים שהמיטיב משלם לניזוק מהפיצויים שהמזיק מתחייב לשלם לניזוק, כדי למנוע מצב שבו המזיק יחויב בתשלום פיצוי העולה על הנזק שגרם. בענייננו, כלל זה מקבל ביטוי בסעיף 64(א) לחוק. לעומת זאת, סעיף 64(ד) לחוק מבטא את החריג לכלל, אשר מבוסס על הוראתו של סעיף 4 לחוק הטבת נזקי גוף ועל סעיף 86 לפקודת הנזיקין, כמפורט בהרחבה לעיל. על כן, כאשר יש למיטיב, משלם הגמלה, זכות חזרה כלפי המזיק כאמור בסעיף 64(א) לחוק הגמלאות – נסוג סעיף 64(ד) לחוק, ולכן כספי הגמלה ינוכו מהפיצוי שנפסק לחובת המזיק. לעומת זאת – כאשר מטעמים שונים אין למשלם הגמלה זכות חזרה כלפי המזיק, כבענייננו, סר החשש מפני חיוב המזיק בכפל-פיצוי, ונשמטת הקרקע תחת הבסיס העיקרי לניכוי. בנסיבות כאלה, חלה ההוראה הקבועה בסעיף 64(ד) לחוק – שלפיה רואים גמלה המשולמת מכוח החוק כזכות הנובעת מחוזה, שאין לנכותה. כמו כן, אי-ניכוי של קצבת השאירים, אינו עומד בסתירה לעקרון השבת המצב לקדמותו – הן משום שאין קשר סיבתי בין קצבת השאירים לבין התאונה, שכן מדובר בגמלה המשולמת מכוח חוזה; והן בשים לב להבחנה בין השאירים לבין העיזבון. מכל מקום, עקרון השבת המצב לקדמותו הוא עיקרון יחסי, שנסוג בנסיבות מסוימות ובהן, בין היתר, כאשר המחוקק ראה לחרוג ממנו באופן ברור או בשל שיקולים שונים נוספים.

 

30. יישום כל האמור לעיל מוביל למסקנה, כי יש להחיל בענייננו את סעיף 64(ד) לחוק הגמלאות – ככתבו וכלשונו – ולהימנע מניכוי קצבת השאירים מהפיצוי שנפסק לטובת המערערים בתביעת הנזיקין.

 

 

מבט משווה לחוקים אחרים

 

31. בחוקי גמלאות נוספים קיימים הסדרים דומים לזה שמעוגן בסעיף 64 לחוק הגמלאות. לאורך השנים, ניתנו פסקי דין שונים ביחס להסדרים אלה, אשר אינם בהכרח מתיישבים זה אל זה, ולהלן אתייחס לדברים בתמצית.

 

חוק הביטוח הלאומי

 

32. סעיפים 328(א) ו-332 לחוק הביטוח הלאומי, מקבילים לסעיפים 64(א) ו-64(ד) לחוק הגמלאות, בהתאמה. בעניין צ'טווד, בית משפט זה נדרש ליחס שבין הסעיפים, והעניק פרשנות מצמצמת לסעיף 332 לחוק הביטוח הלאומי. כך, נקבע כי ההוראה שלפיה רואים בגמלה של המל"ל כזכות הנובעת מחוזה, לא מכוונת למנוע את ניכוי גמלאות המל"ל, אלא ליצור "קרן שמורה" לטובת המל"ל ולהגן על זכות החזרה שלו, אשר מעוגנת בסעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי (שם, בעמ' 195).

 

           לדידי, פרשנות מצמצמת זו לסעיף 332 לחוק הביטוח הלאומי, נועדה להבטיח את זכות החזרה של המל"ל, בנסיבות שבהן קיימת זכות חזרה כאמור. ואכן, בע"א 675/75 צנורות המזרח התיכון בע"מ נ' שעבי, פ"ד לא(3) 225, 235 (1977), הדגיש השופט לנדוי כי ההלכה שנקבעה בעניין צ'טווד "הושתתה כידוע על הרעיון שלמוסד מגיעה זכות סוברוגציה, לתבוע מן המזיק אותו חלק של הפיצוי אשר המוסד שילם לניזוק בפועל בצורת גימלאות".

 

33. יצוין, כי התפיסה שלפיה אם יש זכות חזרה למל"ל בגין הגמלאות ששילם לניזוק – יש לנכות את הגמלאות; ואם אין זכות חזרה – אין לנכותן (אלא אם קיימת הוראת חוק ספציפית המורה על ניכוי, כגון סעיף 82 לפקודת הנזיקין המורה כאמור על ניכוי תגמולי המל"ל מפיצויים שנפסקים לחובת מעסיק), קיבלה ביטוי מובהק במספר פסקי-דין של בית משפט זה.

 

           כך, למשל, ציינה השופטת בן-פורת בד"נ 30/83 כהנקא נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לח(4) 543, 551-550 (1984):

 

"כפשוטם קובעים סעיפים אלה [סעיף 332 לחוק הביטוח הלאומי בגרסתו הקודמת וסעיף 86 לפקודת הנזיקין – י"ו], שאין לנכות את הגימלאות מסכום הפיצויים, שהמזיק חייב בהם לשם הטבת נזקיו של הנתבע [...]. אולם כאשר יש למוסד זכות שיבוב - או כאשר קיימת הוראה בדין שיש במקרה פלוני לנכות את הגימלאות מסכום הפיצויים חרף העדר זכות שיבוב (ראה, למשל, סעיף 82 לפקודת הנזיקין [...]) - משתנה המצב. [...]

היינו, כאשר המוסד לביטוח לאומי, בגדר מילוי חובתו על-פי דין, משלם גימלאות לנפגע אך זכאי מכוח זכות השיבוב לחזור על "המזיק" ("הצד השלישי") כדי להיפרע את אשר שילם לנפגע במסגרת חובה זו. בנסיבות אלה, כאשר המזיק צפוי לתביעה (או נתבע בפועל) על-ידי המוסד לביטוח לאומי להשיב למוסד את הגימלאות, ניתן וצריך לנכותן מסכום הפיצויים. אם נגרוס אחרת, ייצא, שלא המוסד אלא המזיק הוא המשלם בסופו של דבר "גימלאות" לניזוק, וזאת בנוסף על הטבת מלוא נזקיו. תוצאה כזאת סותרת את העיקרון 'שאין לחייב את המזיק בתשלום כפול, הן לניזוק והן למוסד'

[...]

לעומת זאת, אם אין למוסד זכות שיבוב (וגם אין הוראת דין לסתור, דוגמת סעיף 82 לפקודת הנזיקין [...]), יש, לדעתי, לתת לסעיף 154 לחוק הביטוח הלאומי (הסומך, כזכור, על סעיף 86 לפקודת הנזיקין [...]) תוקף מלא, ואז על עקרון הפחתת הנזק לסגת מפני הנאמר שם" (ההדגשות הוספו).

 

34. כן ראו את דברי השופטת נתניהו בע"א 714/80 גולדברגר נ' בסה, פ"ד לז(3) 109, 114 (1983), שלפיהם הבסיס לניכוי גמלאות המל"ל הוא זכות החזרה של המל"ל אל המזיק – "העיקרון הוא, שאין לחייב את המזיק בתשלום כפול, הן לנזוק והן למוסד, והדברים ידועים". בהמשך לכך נקבע, כי "כל עוד צפוי המזיק לתביעת שיבוב מאת המוסד, זכאי הוא שסכומים, שהמוסד עשוי לשלם לניזוק, לא יובאו בחשבון הנזקים, שיש לחייבו בם, או ינוכו מהנזקים שבם חויב [...]. השאלה היא, אם בענייננו אכן צפויים המשיבים לתביעת שיבוב מאת המוסד" (ההדגשות הוספו; יוער, כי בקשה לדיון נוסף על פסק דין זה, נדחתה בד"נ 16/83). עוד ראו את דברי השופט ברנזון בע"א 391/65 לוי סירוטה ו-פריצקר ושות' נ' גנאים מחמד דיב, פ"ד כ(1) 381, 386 (1966), כי בשים לב להוראה הקבועה בסעיף 332 לחוק הביטוח הלאומי (סעיף 70(ה) בנוסח החוק דאז), לא ניתן היה לנכות את הגמלאות שמשלם המל"ל, ללא הוראת הניכוי הקבועה בסעיף 82 לפקודת הנזיקין (סעיף 62 בנוסח הפקודה דאז).

 

35. ודוק: גם בפסקי דין נוספים, שעליהם נסמכת המשיבה, בית משפט זה הורה אמנם על ניכוי גמלאות המל"ל, אך בנסיבות שבהן הייתה למל"ל זכות חזרה, גם אם מסיבה כזו או אחרת היא לא מומשה בסופו של דבר (ראו: ע"א 295/69 שושן נ' החברה לעבודות חוץ ונמלים בע"מ, פ"ד כג(2) 357 (1969); ע"א 650/78 כליף נ' מדינת ישראל (7.1.1981); ע"א 3106/10 עזבון המנוח נפתלי בשטקר ז"ל נ' בית החולים סורוקה באר שבע (18.7.2013)). בכך, שונים מקרים אלה מהמקרה דנן, שבו, כזכור, אין למדינה זכות חזרה כלפי המבטחת.

 

36. לצד כל האמור, אין להתעלם מגישה שונה שהובעה בפסקי-דין של בית משפט זה. כך למשל, בע"א 8632/07 רווה נ' עיזבון המנוח דורון רווה ז"ל (28.8.2011), נדון מקרה שבו לא הייתה למל"ל זכות חזרה (מכיוון שמקבל הגמלה היה עובד עצמאי), ולמרות זאת בית משפט זה הורה על ניכוי תגמולי המל"ל. אולם, יש לתת את הדעת לכך שהניכוי בעניין רווה נדרש בהתאם להוראת חוק ספציפית – סעיף 82 לפקודת הנזיקין המורה על חובת ניכוי התגמולים במקרים של תביעה נגד מעסיק (ראו גם עניין מלמד); ולפיכך – ניכוי במקרה האמור עולה בקנה אחד עם העיקרון שעומד בבסיס האמור לעיל, שלפיו – גם כאשר אין זכות חזרה, יש להורות על ניכוי אם קיימת הוראת חוק ספציפית המורה באופן פוזיטיבי לעשות זאת.

 

חוק הרשויות המקומיות

 

37. סעיף 5ג לחוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש הרשות וסגניו), התשל"ז-1977, מקביל בנוסחו לסעיף 64 לחוק הגמלאות. בע"א 3045/07 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' מאיר (7.9.2010), נדרש בית משפט זה ליחס שבין סעיף 5ג(א) לחוק הרשויות המקומיות (המקנה זכות חזרה לרשות המקומית כלפי המזיק) לבין סעיף 5ג(ד) לחוק האמור (אשר קובע כי רואים גמלה לפי חוק הרשויות המקומיות כזכות הנובעת מחוזה). בית המשפט ציין כי הקושי בנוגע ליחס בין הסעיפים מתעורר גם בחוק הביטוח הלאומי, כמוסבר לעיל. בהמשך לכך, צוין כי "חרף קיומו של קושי זה, נוהגים לנכות את תשלומי המוסד לביטוח לאומי מן הפיצויים המגיעים לניזוק"; וכי "הגיונה של פרשנות זו במניעת חיובו של המזיק בכפל-פיצוי – הן לניזוק הן למיטיב הנזק – והיא נסמכת על כך שזכות השיפוי של משלם הגמלאות היא זכות סוברוגציה". בהתאם לכך, נקבע בעניין מאיר כי "ככלל יש לנכות מתביעות התלויים והעיזבון את תשלומי קצבת השאירים שמקבלים התלויים לפי חוק הגמלאות [חוק הרשויות המקומיות - י"ו]" (פס' 13). עם זאת, אציין כי במקרה הקונקרטי שנדון שם, נקבע כי לא ינוכו תשלומי קצבת השאירים, משום שאי-הגשת תביעת שיפוי מטעם העירייה מלמד על כך שהיא המחתה את זכותה לשיפוי לטובת העיזבון והתלויים. מכל מקום, גם עניין מאיר, עסק במקרה שבו הייתה למשלם הגמלאות זכות חזרה כלפי המזיק (אף אם הוא לא מימש אותה בסופו של דבר), ולכן ראוי היה לנכות את הגמלאות.

 

חוק שירות המדינה

 

38. סעיף 60 לחוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: חוק שירות המדינה), מקביל בנוסחו לסעיף 64 לחוק הגמלאות. בע"א 4574/11 אג'וד נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (19.5.2013), נקבע כי "מדובר בקצבת שארים שהמערערים מקבלים מכוח סעיף 28 לחוק שרות המדינה (גמלאות) [...], להבדיל מכספים המתקבלים על פי חוזה ביטוח, ומכאן כי יש מקום לנכות את סכומי הקצבה". אולם, בעניין אג'וד לא נדונה המשמעות של סעיף 60 לחוק שירות המדינה ונפקות ההוראה שלפיה רואים גמלה המשולמת מכוחו כזכות הנובעת מחוזה.

 

           לעומת זאת, בעניין בן דוד, בית משפט זה התייחס לסעיף 60 האמור, וקבע כי אין מקום לנכות את הגמלה המשולמת מכוח חוק שירות המדינה, משום שרואים בה כזכות הנובעת מחוזה (שם, בפס' 6).

 

39. בשולי הדברים, יובהר כי לא נעלמו מעיני גם טענות הצדדים לגבי פסיקה שניתנה לאורך השנים בנוגע לניכוי תשלומים שמתקבלים מקרנות פנסיה (שלא בהתאם לחוקי הגמלאות הנזכרים לעיל). אכן, ההלכה המנחה לגבי סיווג תשלומי פנסיה ככאלה שהתקבלו מכוח חוזה ביטוח ניתנה בעניין אנוך. אולם, לא ראיתי לבחון את קצבת השאירים שמשולמת במקרה דנן בהתאם לאמות המידה שנקבעו בעניין אנוך, משום שהסיווג של קצבת השאירים מושא ההליך דנן כזכות הנובעת מחוזה נקבע בחקיקה מפורשת, כמפורט לעיל.

 

40. גם מבט לחוקים אחרים מעלה, אפוא, כי אין הכרח להגיע לתוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי, ואף ההיפך הוא נכון. כפי שראינו – פסיקה רבה תומכת בגישה שלפיה במקרים שבהם לא עומדת למיטיב זכות חזרה, ובהעדר הוראה ספציפית של המחוקק, אין מקום לנכות את ההטבה, בבחינת "אין שיפוי – אין ניכוי".

 

סוף דבר

 

41. התוצאה מכל האמור היא, כי משעה שאין למדינה זכות חזרה כלפי המבטחת בגין קצבת השאירים שמשולמת על-ידה למערערת, חלה הוראת סעיף 64(ד) לחוק, אשר לפיה אין לנכות את קצבת השאירים. לפיכך, אמליץ לחבריי לקבל את הערעור ולקבוע כי קצבת השאירים לא תנוכה מהפיצויים שנפסקו לזכות המערערים בפסק-דינו של בית משפט השלום.

 

           לנוכח הסוגיה המשפטית שהתעוררה בענייננו – לא ייעשה צו להוצאות.

 

 

                                                                                                   ש ו פ ט ת

 

 

המשנה לנשיאה ע' פוגלמן:

 

           אני מסכים.

 

 

                                                                                          המשנה לנשיאה

 

 

השופטת ד' ברק-ארז:

 

1.       אדם שמצא את מותו בתאונת דרכים היה באותה עת גמלאי של צה"ל. אלמנתו החלה לקבל קצבת שאירים, שלה הייתה זכאית עם מותו מכל סיבה שהיא, יהיו נסיבות הפטירה אשר יהיו. לצד זאת, מותו של המנוח בתאונת דרכים דווקא העניק לעיזבונו, דהיינו ליורשיו, זכות תביעה לפי דיני הנזיקין, ובאופן ספציפי לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, המכוונת כלפי חברת הביטוח. חברת הביטוח מציגה טענה פשוטה לכאורה: מאחר שהזכות לתשלום קצבת שאירים נולדה מהאירוע התאונתי, יש לנכות את שיעור הקצבה מסכום הפיצויים שבו חייבת החברה. האמנם?

 

2.  חברתי השופטת י' וילנר משיבה על שאלה זו בשלילה, ואני מסכימה עמה ועם טעמיה בפסק דינה המשכנע. בנסיבות אלה לא אאריך, אך בשל אופיו התקדימי של הדיון אבקש להוסיף מספר דגשים.

 

3.   ביסוד עמדתה של חברת הביטוח עומדת הטענה הבאה: הכיצד תעשה האלמנה "עושר ולא במשפט" מאחר שתימצא מקבלת הטבת יתר עם אירוע הפטירה – פעם אחת מתקציב המדינה ופעם נוספת מקופתה של חברת הביטוח? דרך נוספת להצגת הטענה היא שהתוצאה אינה עולה בקנה אחד עם העיקרון של "השבת המצב לקדמותו" ומניעת התעשרותו של הניזוק מעבר לנזק שנגרם לו, מאחר שבפועל היא משפרת את מצבה הכלכלי של האלמנה. אכן, לכאורה מדובר בטענה שובת לב במבט ראשון. אולם, לאמיתו של דבר, כפי שמראה חברתי, היא אינה משכנעת – לא בדין, ואף לא בצדק.

 

4.  מכיוון שעמדתה של חברת הביטוח הוצגה כטענה שנטועה בעולם של שיקולי צדק והגינות, ראוי לפתוח בדחייתה דווקא בזירה זו. במצב שנוצר יש לבחור בין שתי חלופות שכל אחת מהן מגלמת סוג של "עשיית עושר" – של האלמנה (שתקבל פיצוי ביתר לפי הנטען) או של חברת הביטוח (שתיחסך ממנה החובה לשלם פיצויים אך בשל ה"מזל" בנוגע לזהותו של קרבן התאונה, מי שלאלמנתו עומדת קצבת שאירים). על רקע זה, קשה לומר שהטענה של עשיית העושר של חברת הביטוח היא בעלת משקל סגולי גבוה יותר מטענת עשיית העושר של האלמנה (ראו והשוו: ע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (12.3.2018)).

 

5.  נימוק זה אינו עומד כמובן לבדו. כלל הטעמים המשפטיים שהציגה חברתי השופטת וילנר לתמיכה במסקנה האמורה הם משכנעים – כל אחד מהם לחוד, ולא כל שכן כולם יחד. במישור של לשון החוק, די בקביעה כי תשלום קצבת שאירים משול לתשלום מכוח "חוזה" (בהתאם להוראת סעיף 64(ד) לחוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות [נוסח משולב], התשמ"ה-1985). במישור המהותי, קל להיווכח שקצבת השאירים אינה חופפת את הפיצויים שצריכים להשתלם – לא בשיעורה ולא בזהות מוטביה. מבחינת שיעורה, קצבת השאירים משקפת את משך השירות של הגמלאי ואת השתכרותו במהלך אותן שנים. לעומת זאת, סכום הפיצויים צופה פני עתיד ומכוון לתוחלת עבודתו והשתכרותו של הגמלאי. מבחינת זהות המוטבים, כפי שהוטעם, קצבת השאירים, כשמה כן היא, משולמת לשאירים, ולא ליורשים. החפיפה בין קבוצת השאירים לקבוצת היורשים היא אפשרית אך לא הכרחית (ראו לעניין זה: ע"פ 1076/15 טווק נ' מדינת ישראל, פסקה 16 לפסק דיני (7.6.2016)). על כך אפשר להוסיף, כי מותו של הגמלאי בתאונת דרכים יצר לכל היותר "האצה" של הזכאות לתשלום הגמלאות, אך לא יצר את הזכאות עצמה יש מאין. ממילא חברת הביטוח אינה צריכה ליהנות מעצם קיומה של זכאות זו.

 

6.  לא זו אף זו: המסקנה האמורה מתיישבת היטב גם עם שיקולים של הכוונת התנהגויות, כמו גם עם ערכים מוגנים אחרים שדיני הנזיקין מגנים עליהם. במישור של הכוונת התנהגויות, קיים חשש להרתעת חסר אילו ידעו מזיקים כי לא יידרשו לפצות ניזוקים בחלק מן המקרים, מאחר שרווח והצלה יבואו להם ממקום אחר. יתר על כן, מהיבט הערכים המוגנים על-ידי דיני הנזיקין, אי אפשר להתעלם מכך שמותו של אדם בתאונת דרכים מסב לקרוביו נזק גם במישור הלא ממוני, נזק המבטא אובדן אישי ורגשי. במובן זה, מאחר שאמות המידה הפורמאליות של דיני הפיצויים משקפות רק הערכה של הנזק שנגרם, נזק שעליו לא ניתן לפצות באופן מלא אף פעם, פיצוי נוסף שנופל בחלקם אינו צריך להיחשב כמיטיב עמם יתר על המידה.

 

 

                                                                                                   ש ו פ ט ת

 

 

           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר.

 

           ניתנה היום, ‏ו' בתמוז התשפ"ב (‏5.7.2022).

 

 

 

המשנה לנשיאה

ש ו פ ט ת

ש ו פ ט ת

 

האם הגיוני שלחיבור גרוע של שבר עצם הירך, ללא הגבלת תנועה במפרקים סמוכים - תהיה נכות גבוה יותר מאשר חיבור גרוע של שבר עצם הירך עם הגבלת תנועה?

בית המשפט דן בשאלה האם הגיוני שלחיבור גרוע של שבר עצם הירך, ללא הגבלת תנועה במפרקים סמוכים - תהיה נכות גבוה יותר מאשר חיבור גרוע של שבר עצם הירך עם הגבלת תנועה?

 

 

 

בית משפט השלום בתל אביב - יפו

ת"א 65876-01-18

 

 

לפני כבוד השופטת עידית קצבוי                                                                     9.6.2022
התובע	פלוני
נגד
הנתבעת	איילון חברה לביטוח בע"מ

 

פסק דין

 

 

1. בפניי תביעה לנזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 5.10.1972, כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה ביום 29.1.2016 בעת שנהג באופנוע באזור מדבר יהודה (להלן: "התאונה").
2. התביעה הוגשה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").
3. במסגרת הודעה מיום 1.6.2021 הודתה הנתבעת בחבותה ובכיסוי הביטוחי לתאונה, ולפיכך ייערך הדיון רק בשאלת נזקיו של התובע כתוצאה מהתאונה ושיעור הפיצוי הראוי.
4. ביום 10.11.2021 נערך דיון הוכחות במהלכו נחקר התובע על תצהירו. בנוסף נחקר המומחה מטעם התובע,  רו"ח זוהר אברהם, על חוות הדעת הכלכלית שנערכה על ידו, וכן מר א.ב. עד מטעם התובע. מטעם הנתבעת נחקר רו"ח רונן גמליאל, אשר ערך חוות דעת כלכלית נגדית. לבסוף נחקר המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, ד"ר נחום הלפרין, אשר מונה לבדיקת מצבו של התובע עקב התאונה.
5. לאחר הדיון הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב, ומכאן הכרעתי  -

 

טיב הפגיעה ושיעור הנכות

6. על פי המתואר בתצהירו, במהלך התאונה הועף התובע בחוזקה מן האופנוע והוטח בעוצמה אל הקרקע, וכתוצאה מכך נפגע באורח קשה. נוכח מגבלת הנגישות למקום התאונה באזור המדבר, נותר התובע שרוע על הקרקע משך שעות עד לפינויו לחדר המיון הקרוב בבית החולים הדסה עין כרם. בהגיעו אובחן אצל התובע שבר פתוח Multifragmental בעצמות הטיביה והפיבולה בשוק ימין מלווה בעיוות גרמי משמעותי של הטיה מלאה של הרגל החוצה ומלווה בפצעי טראומה המצריכים אשפוז מידי וניתוח. כן צוינו חבלות ורגישות ביד ימין. התובע נאלץ להמתין 3 ימים כיוון שלא ניתן היה לנתחו בשל בצקת חמורה, וביום 31.1.16 עבר ניתוח לקיבוע בשוק ימין. התובע נותר באשפוז עד ליום 3.2.16, אז שוחרר לשיקום בביתו כשהוא מרותק למיטתו ומטופל במשככי כאבים.

בהמשך, לטענת התובע, הוא סבל מבעיות תנועה קשות ומפגיעה עצבית ברגל אשר גרמה לחוסר תחושה. ביום 9.4.17  נאלץ לעבור ניתוח נוסף להוצאת ברגי הקרסול על מנת לנסות ולשחרר את עצבי כף הרגל. במהלך הניתוח המסמר לא הוצא, והתובע נאלץ לעבור הליך שיקום נוסף שבסופו מצבו לא השתפר משמעותית (במצטבר היה התובע מאושפז במשך שישה ימים).

7. לטענת התובע, כתוצאה מכל אלה הוא סובל ממגבלות תנועה קשות בקרסול ובברך הגורמות לצליעה, מפגיעה עצבית הגורמת לחוסר תחושה, חולשה של הרגל, קושי לעמוד או ללכת זמן ממושך. בנוסף מצהיר התובע כי הוא סובל מכאבים ונאלץ ליטול משככי כאבים חזקים דרך קבע, כי נותרו ברגלו צלקות, וכן כי הוא סובל מבעיות שינה עקב הכאבים והטראומה שחווה.

 

נכותו הרפואית של התובע כפי שנקבעה על ידי מומחה בית המשפט

8. כאמור, לבדיקת התובע מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה – ד"ר נחום הלפרין, אשר קבע בחוות דעתו מיום 24.12.18 כלהלן:

א.     לתובע נכויות זמניות בהתאם להמלצת הרופאים המטפלים;

ב.      התובע מוגבל בעבודות הכרוכות במאמץ לברך או לקרסול;

ג.      לתובע נותרה נכות צמיתה כלהלן:

נכות צמיתה בשיעור 10% בגין מצב לאחר שבר בשוק ימין שהתחבר במליוניון לפי פריט 47(2)א לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: התוספת לתקנות המל"ל);

נכות צמיתה בשיעור 5% בגין כאבים פסלופמורלים בעקבות החדרת מסמר תוך לשדי לשוק דרך הברך לפי פריט 35(1) בין א' ל-ב' לתוספת לתקנות המל"ל;

נכות צמיתה בשיעור 5% בגין הגבלה בתנועות קרסול ימין לפי פריט 48(3)א לתוספת לתקנות המל"ל במחציתו;

נכות צמיתה בשיעור 5% בגין צלקות לפי פריט 75(1) בין א' ל-ב' לתוספת לתקנות המל"ל.

0% בגין ירידה בתחושה בגב רגל ימין וקדמת קרסול ימין לפי פריט 29(6)א' לתוספת לתקנות המל"ל.

לסיכום, העריך ד"ר הלפרין את ההפרעה הקיימת בכושר הפעילות עקב התאונה ב-19% נכות צמיתה, ועוד 5% נכות אסתטית עקב הצלקות.

9. מומחה בית המשפט זומן לחקירה על ידי ב"כ הנתבעת. בחקירתו נשאל המומחה על קביעותיו – הן באשר לממצאים על   בסיסם קבע את קביעותיו והן באשר לפרשנות תקנות  המל"ל ויישומן על המקרה דנן.
10. לאחר ששמעתי את חקירת המומחה וקראתי בעיון רב את סיכומי הצדדים לעניין זה הגעתי לכלל מסקנה, כי הגם שקביעותיו המקצועיות-רפואיות של המומחה בתחום האורתופדיה מקובלות עליי, הרי שנוכח לשון תקנות המל"ל שיעור הנכויות המצטבר שנקבע על ידי המומחה אינו מדויק, ויש מקום להעמידו על דיוקו.

להלן אפרט:

11. פרט 47 לתוספת הראשונה של תקנות המל"ל הינו תחת הכותרת "עצמות הגפיים התחתונים". בסעיף קטן 2 לסעיף 47, מצוין:

"חיבור גרוע של עצם הירך או של השוקה-

א. ללא הגבלת תנועות במפרקים הסמוכים – שיעור הנכות 10%.

ב. עם הגבלת התנועות אחוזי הנכות יקבעו בהתאם להגבלה."

12. מכאן ששעה שמוצא המומחה הרפואי כי התאונה הותירה חיבור גרוע של עצם השוקה של התובע (כפי שמצא), הרי שעומדות בפניו שתי אפשרויות לקביעת שיעור הנכות: האחת שעה שהחיבור הגרוע לא מתווסף להגבלת תנועה במפרקים הסמוכים ואזי תעמוד הנכות על 10%, והשנייה כאשר לחיבור הגרוע מתווספת הגבלת תנועה במפרקים הסמוכים, אזי תיקבע נכות בהתאם להגבלת התנועה שנמצאה.
13. במקרה דנן מצא המומחה כאמור לעיל, כי קיימת מגבלה בתנועות הקרסול של התובע אשר בגינה יש לקבוע לתובע 5%, והעניק לתובע נכות בגין שני סעיפי ליקוי – 10% בגין חיבור גרוע של עצם השוקה, ו- 5% בגין הגבלת תנועה בקרסול.

סבורני כי בעשותו כן התעלם המומחה מלשון פרט 47 שצוטט לעיל, אשר כאמור לעיל מנחה את המומחה לקבוע נכות על פי אחת מהאפשרויות המצוינות בגופו.

14. מומחה בית המשפט עומת בחקירתו עם הקושי בקביעה הכפולה של הנכות. לאור חשיבות הדברים אביאם כלשונם (עמוד 78 שורה 16 ואילך):

"ש: ... סעיף 47, 2-א נכון? הוא מדבר על חיבור גרוע של עצם הירך או השוקה, א' קובע ללא הגבלת תנועה במפרקים הסמוכים, זה עשרה אחוז, וזה הסעיף שבו אתה עשית שימוש.

ת:       נכון

ש:                 מאידך יש את סעיף ב', אני רוצה להפנות אותך לאותו סעיף ב', מה אומר סעיף ב'? סעיף ב' אומר שבמקרה ויש הגבלת תנועה, כן ובמקרה הספציפי הזה מצאת הגבלת תנועה, כי אותה הגבלת תנועה באה לידי ביטוי בקרסול, זה המשמעות של פגיעה ירך, נכון? ואם יש הגבלת תנועה, אתה צריך בעצם לעשות שימוש בסעיף של הגבלת תנועה, כלומר אני מבינה מהסעיף הזה וזה מה שנאמר לי כבר במומחים אחרים שחקרתי אותם בעבר, שהסעיף הזה לא מאפשר לך לקחת גם את סעיף א' וגם לאחר מכן לקבוע בגין מגבלות, צריך לבחור באחד מבין השניים. במקרה הספציפי הזה מצאת הגבלה בקרסול, כבר הענקת נכות בגין ההגבלה, ולכן לא ניתן לעשות שימוש ולקבוע נכות גם בגין השבר עצמו, האם זה נכון? זה על פי התקנות.

ת:       אני לא מעריך את זה כך. אני חושב שבמידה ויכול להיות מצב של מי יוניון ללא הגבלה בתנועות ועל זה בלבד הוא מקבל 10% נכות. אוקי? כי לפי מה שאת אומרת, מה שהייתי צריך לעשות מאחר ואני מצאתי 5% נכות על ההגבלה בקרסול, אני מעביר את זה עכשיו לבעיה משפטית, זאת אומרת שהמצב של ב' יותר גרוע מ-א' ואת אומרת לי תן לו את ההגבלה בתנועה 5% למרות שהמצב שלו יותר גרוע מהמצב של א', ואז ניתן לו 10%. זאת אומרת, לא לכך התכוון המחוקק.

ש:       אבל זה אומר לשון הסעיף, הסעיף אומר על מצב שיש בו, תראה סעיף א' סליחה רגע דוקטור הלפרין. אני רוצה רק להבין, אני כאן כמו הדיוט ואני קוראת מתוך סעיפי הלקוי שקבע המחוקק. במקרה הספציפי הזה נקבע במפורש שעבור שבר שהתאחה בצורה גרועה, אבל שאין הגבלות תנועה במפרקים סמוכים, ניתן 10% ובמידה ומוצאים הגבלות תנועה, קובע המחוקק שלא עושים יותר שימוש בסעיף 47 א'. אלא עושים שימוש בסעיף 47 ב', שמשמעו אתה הולך ובודק את ההגבלה, ועל פי הגבלה זו הנכות שיש לקבוע, האם זה נכון?

ת:       מבחינתי לא. ואני עוד פעם מסביר את הנקודה הזאת, בבית המשפט כי זה נקודה משפטית, אם היה לו רק

כב' הש' קצבוי: רוטציה

העד, מר הלפרין: הוא מקבל 10% מה שאומרת עורכת הדין איך קוראים לך?

עו"ד מגן:       מגן

העד, מר הלפרין: עורכת הדין מגן אומרת תשמע, לא מגיע לו 10% נכות. מגיע לו 50% נכות, למה? נכון שמצאת רוטציה אבל ההגבלה בתנועה הייתה 5% אז איך אנחנו יכולים להבין שעל מצב יותר קשה אנחנו נותנים פחות אחוזי נכות

כב' הש' קצבוי: הבנתי את תשובתו של אדוני, אני מבינה את התשובה של אדוני.

העד, מר הלפרין: על פי כך לא מקובל עליי ההסבר.

עו"ד מגן:       אוקי, אבל זה השקפת עולמך ואם אני אמצא

העד, מר הלפרין: בגלל זה הבאתי את זה לחוות דעת של כבוד השופטת".

15. גם בהמשך דבריו, מבהיר המומחה כי הוא אמנם עומד על דעתו, אך הוא מבין את המורכבות שבסוגיה לאור לשון פרט 47 הנ"ל, וקבע את קביעותיו שעה שלא היה שלם עם הפחתת שיעור הנכות כאמור (עמ' 82 ש' 7 ואילך):

"[...] הוא קיבל נכות על הקרסול שמצאתי הגבלה בתנועה והסברתי מדוע נתתי את ה- 5% נכות [...] הוא קיבל 5% על הברך והוא קיבל 10% על שבר ושוק, שבר מרוסק ושוק שטופל על ידי מסמר "טופ איץ די" את שואלת אותי עכשיו אם הוא חזר לפעילות ספורט ולמעשה ההגבלה הזאת בכלל לא הפריעה לו היא לא הפריעה לו, לכאורה אני צריך להוריד את ה- 5% אני לא שלם אבל עם ההנחה הזאת. בגלל זה אני אומר אם בית המשפט יגיד חובה לעשות את זה נעשה את זה, אבל אני מבין ושוב פעם אם זה היה שבר פשוט ניחא, מאחר וזה היה שבר מרוסק שעבר ניתוח טופ אייץ' די. ומצאתי את הממצאים האלה 10%".

16. הנה כי כן, מומחה בית המשפט מסביר כי מן הרגע שבו מצא כי לתובע שבר שחובר בצורה גרועה, ואליו מתווספת נכות נוספת בגין הגבלה בתנועות הקרסול, אין הגיון לקפח את הנפגע ולהעדיף את שיעור הנכות הנובע מהגבלות התנועה  בקרסול שעה שזו נמוכה משיעור הנכות הנגרם בגין חיבור גרוע של העצם ללא הגבלת תנועה.
17. בראש ובראשונה אציין כי ההיגיון המצוי בבסיס דבריו של ד"ר הלפרין מקובל עליי. ככל שחיבור גרוע של השבר לבדו וללא הגבלות תנועה במפרקים סמוכים מעניק לבדו 10% נכות, הרי שאין זה הגיוני כי שעה שלחיבור גרוע זה מתווספת גם הגבלת תנועה (אשר שעה שהיא עומדת בפני עצמה אינה מקנה נכות מעל 10%) תועמד הנכות על שיעור נמוך יותר. תוצאה זו אולי עולה בקנה אחד עם קריאה "טכנית" של הוראות התקנות, אולם היא אינה מתיישבת עם היגיון בריא.
18. אלא שבאמור לעיל אין כדי להוביל למסקנה כי ניתן לקבוע נכות מצטברת הן בגין ההגבלות בתנועה והן בגין החיבור הגרוע של השבר. נדמה כי קריאה של לשון פרט 47 לתוספת לתקנות המל"ל אינה יכולה אלא להוביל למסקנה כי רצונו של מתקין התקנות היה למנוע מצב בו יוענקו נכויות כפולות הן בגין חיבור גרוע של השבר והם בגין הגבלות התנועה שנגרמו בשל כך, שאלמלא כן, אין דרך להבין את לשון התקנה ואת החלופות המצוינות בה.
19. ודוקו – לא מן הנמנע כי במקרים בהם הגבלת התנועה אינה נובעת בהכרח מהאיחוי הגרוע של השבר, תינתן נכות נפרדת בגין כל אחד מהליקויים (כך למשל היה בת"א 18297-05-13 שיניצקי נ' הפול (15.12.15)). אלא שבמקרה דנן לא נטען כי הגבלת התנועה בקרסול אינה פועל יוצא של החיבור הגרוע של השבר, ולפיכך לא ניתן להתעלם מלשון התקנות המחייבות קביעת נכות על פי אחת משתי החלופות – בגין חיבור גרוע של השבר לבדו או בגין חיבור גרוע בשבר הגורם להגבלות תנועה.
20. לאור כל אלה, אני קובעת כי מחד, אין לקבל את עמדת הנתבעת כי בשל לשון הוראות התקנות, יש לקבוע לתובע נכות בשיעור 5% בלבד בגין החיבור הגרוע של השבר והגבלת תנועת הקרסול, ומאידך, אכן נוסחו של פרט 47 לתוספת לתקנות המל"ל אינו מאפשר הענקת נכות לתובע בגין שני סעיפי הליקוי יחדיו, ובמובן זה יש מקום להתערב בחוות דעת המומחה בתחום האורתופדיה תוך שמירה על ההיגיון הבסיסי המצוי בדבריו – לקיחה בחשבון של הפרט הגבוה מבין השניים, דהיינו בשיעור של 10%, וזאת על מנת שלא לקפח את התובע.
21. בנוסף, אציין כי לא מצאתי לנכון לקבל את טענות הנתבעת באשר ליתר קביעותיו של המומחה – לא באשר לנכות בגין הכאבים כתוצאה מהחדרת המסמר ולא בגין הנכות שנקבעה בשל החיבור של עצם השוקה לרבות הטענה להעדר ביטוי לכך בתיעוד הרפואי. המומחה הסביר את קביעותיו באופן ברור ומנומק, תמך את עמדתו בממצאים אובייקטיביים, גיבה את עמדתו נוכח אופי השבר והתרשמותו מהבדיקה הקלינית שנערכה ואף הדגיש כי אין עצם העובדה שהתובע מבצע פעילות גופנית מתונה כדי להפחית מנכותו הרפואית. בנסיבות אלה, אין אינדיקציה להתערבות ביתר מסקנותיו של המומחה כאמור על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה.
22. העולה מכך הוא כי יש להעמיד את נכותו הצמיתה של התובע בתחום האורתופדיה על:

10% בגין חיבור גרוע של עצם השוקה לפי פריט 47(2)א;

5% בגין כאבים בעקבות החדרת המסמר לפי פריט 35(1) בין א' ל-ב';

5% בגין צלקות לפי פריט 75(1) בין א' ל-ב'.

סך הכול – 18.77%.

 

השפעת הנכות על תפקוד התובע

23. הלכה היא כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך בין היתר יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממש יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995).
24. התובע טוען כי לתאונה נשוא תביעה זו השפעה משמעותית על תפקודו.
25. במישור הפיזי, סובל התובע מכאבים תמידיים הגוברים במאמץ ובשינויי מזג אויר, הוא מתקשה לעמוד או ללכת זמן ממושך, הולך בצליעה תמידית ונוטל משככי כאבים עד היום. לטענתו הפעילות הספורטיבית היחידה שהוא מבצע היא הליכות מתונות באזור מגוריו, למרחק קצר ובתדירות שאינה קבועה (לכל היותר פעם בשבוע) המבוצעת בקצב איטי וכוללת עצירות. לטענתו אינו מסוגל לשוב לספורט כגון ריצה שביצע בעבר על אף שניסה, וגם ההליכה המתונה מבוצעת בתנאי כביש בלבד. לטענת התובע, גם בפעילות גופנית זו אין כדי להוריד מהנכות התפקודית כיוון שפעילות גופנית מתונה מומלצת לצרכי שיקום.
26. באשר למישור התעסוקתי, על פי תצהירו, עובר לתאונה ומזה כ-25 שנה הוא עובד כמנהל טכני בחברות העוסקות בהקמת מסכי ענק, עבודה הכרוכה במאמץ פיזי לא מבוטל, לרבות העמסת ציוד כבד ורב, הקמה ופירוק ועבודה בגובה. בנוסף, העבודה כוללת תפעול אקטיבי של האירוע עצמו, פתרון תקלות מהיר הדורש הליכה וריצה הלוך ושוב בשטח האירוע (סע' 30-28 לתצהירו).
27. לטענת התובע, מאז התאונה הוא לא חזר לעבודתו כבעבר, אלא בתחום מצומצם ובנישה ספציפית, אשר לא כוללת עבודה באירועים גדולים מפאת מצבו עקב התאונה. לטענתו, בגלל יחסיו הטובים עם מעסיקו קיבל את שכרו באותם תנאים אשר השתכר עובר לתאונה. עם זאת, כעולה מטענותיו, בעוד שבשנים שקדמו לתאונה עלה שכרו בהתמדה, הרי שלאחר התאונה ניתן להיווכח לדבריו, כי שכרו נותר יציב ללא כל עלייה.
28. התובע מוסיף וטוען כי בנוסף להיותו שכיר, ערב התאונה פעל להקמת עסק עצמאי במסגרתו מוענק שירות בידורי למסיבות ואירועים באמצעות רכב מסחרי ממותג ומאובזר המכיל ציוד משחקי וידאו – כל זאת מעבר לשעות העבודה ובסופי השבוע. לדבריו פתח עם שותף "עוסק מורשה" עוד טרם קרות התאונה, והשקיע בעסק הון התחלתי באמצעות הלוואה בנקאית. על פי הנטען, הוא  למכור את העסק בשלביו המוקדמים מאחר והתקשה בעבודתו וסבל מכאבים עזים (ראו סע' 38-34 לתצהירו). לגיבוי טענותיו אלה הוגשה חוות דעת מומחה מטעם התובע, רו"ח זוהר אברהם, אשר מטרתה להדגים את פוטנציאל ההשתכרות של התובע במסגרת עסקו העצמאי.
29. הנתבעת לעומת זאת מתארת מצב דברים שונה לחלוטין. לטענתה, נכויות התובע הן זניחות והשפעתן בהיבט התפקודי היא מזערית. לטענתה, הדבר בא לידי ביטוי גם בחוות דעתו של המומחה בתחום האורתופדיה, כיוון שבבדיקתו נמצאו תנועות מלאות, נקבע כי התובע אינו סובל מבעיית יציבות ונמצאו ממצאים בודדים וזניחים – והדבר עולה בקנה אחד עם שיעור הנכויות הנמוכות שנקבעו. בנוסף, הנתבעת טוענת כי טענות התובע באשר לכאבים והגבלות לא הוכחו בראיות ממשיות ואובייקטיביות, שכן לא הוגש תיעוד רפואי עדכני באשר לכאביו או לתרופות אותן נוטל, ואף לא הוגשו כל קבלות בגין אותן הוצאות.
30. באשר לתעסוקתו של התובע, הנתבעת טוענת כי גם אם עבודתו פיזית, הרי שאין בהגבלות הקלות שמצא מומחה בית המשפט כדי לשתק אותו כליל, קל וחומר עת התובע שימש כמנהל טכני ולא "פועל פשוט", וממילא במועד התאונה השתכר התובע כדי שילוש השכר הממוצע במשק והתובע אישר כי שכרו לא הופחת בעקבות התאונה.
31. הנתבעת הגישה חוות דעת חשבונאית נגדית שנערכה על ידי רו"ח רונן גמליאל באשר לטענות פוטנציאל ההשתכרות בעסק העצמאי. על פי חוות הדעת, ההערכות שהוצגו על ידי התובע אינן תואמות את המסמכים שהוצגו, לא סופקו נתונים מתאימים וגם הנתונים שסופקו לא נבדקו כראוי – כך שלטענת הנתבעת פוטנציאל ההשתכרות מהעסק שהוקם על ידי התובע לא שוקף נכונה.
32. לאחר ששמעתי את עדותו של התובע ולאחר שעיינתי שוב במסמכים ובכתבי הטענות, מצאתי כי התובע הוכיח כי לנכותו הרפואית השפעה על מידת תפקודו, ובכלל זאת על עבודתו ועיסוקו. עם זאת אני סבורה כי ההשפעה התפקודית פחותה מזו המתוארת על ידי התובע. אסביר -
33.  ראשית באשר לאופי עבודתו של התובע - התובע תיאר באופן משכנע ומהימן את אופייה של עבודתו עובר לתאונה ולאחריה. בתצהירו ציין התובע כי עבודתו כללה העמסה של ציוד כבד, שינועו למקום האירוע, והקמתו במקום. כן ציין כי העבודה כללה טיפוס לגובה, שהייה בשטח, הליכה ועמידה מאומצות (ראו סעיפים 28-29 לתצהיר התובע). לדבריו, אמנם חזר לעבוד כראש צוות של עבודות לאחר התאונה, אולם בעוד שבעבר היה מעורב בהקמתם של אירועים גדולים ומורכבים, הרי שלאחר התאונה, התמקד בעיקר בתערוכות - נישה קלה יותר לתפעול הדורשת מאמץ פיזי פחות (ראו עמוד 20 שורה 32 ואילך).
34. דבריו של התובע לעניין זה קיבלו תמיכה גם בעדותו של מר א.ב. (קולגה של התובע העובד באחת החברות השותפות לחברה בה מועסק התובע). מר א.ב העיד כי עד לתאונה עבד עם התובע בפרויקטים גדולים, וכי עובר לתאונה התובע – למרות תפקידו הניהולי – היה נוכח בשטח ופיקח על הקמת האירועים מקרוב (בעמ' 50 ש' 26 ואילך): "[...] הענף שלנו זה לא מנהל שמנהל בחדר פלזמה וטלפון, הענף שלנו זה ענף אירועים, הוא ענף חי יום יומי, אנחנו אנשי שטח [...], גם המנהל הוא איש שטח, הוא לא פקיד במשרד". מר א.ב. אף אישר כי התובע מאז התאונה כבר אינו מסוגל לעסוק בפרויקטים גדולים ("כבר לא בענייני הרוקנרול או באירועים גדולים").
35. עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי חרף השינויים הנטענים בעבודתו, שכרו לא נגרע. הלכה למעשה מעיון בתלושי השכר המצורפים לתצהיר התובע (נספח 10) עולה כי גם בתקופת המחלה המשיך התובע לקבל את שכרו באופן מסודר, ומבלי שנגרע ממנו דבר. יתר על כן, כעולה מהדיון שנערך ביום 23.5.21, לאחר שנים מספר בהן לא חל כל שינוי בשכרו של התובע, קיבל התובע העלאה אשר העמידה את שכר הברוטו שלו על 36,000 ₪ ברוטו, לעומת 31,000 ₪ לפני ההעלאה (ראו עמוד 3 שורה 3 לפרוטוקול מיום 23.5.21).
36. לכאורה יש באמור לעיל כדי לסתור את טענות התובע על אודות הפגיעה הממשית שיש לנכותו הרפואית על יכולותיו המקצועיות. לעניין זה טוען התובע שתי טענות עיקריות -  האחת הינה כי ממועד תחילת עבודתו בחברה (התובע צירף בנספח 9 לתצהירו את תלוש השכר מספטמבר 2010- החודש הראשון של עבודתו) ועד למועד התאונה, הושבח שכרו של התובע באופן ניכר- משכר ברוטו של 16,785 ₪ לחודש לשכר של בין 27,000 ל- 30,000 במועד התאונה. חרף זאת, בשנים שלאחר התאונה שכרו נותר כפי שהיה עובר לה הגם שניתן היה לצפות למצער לעלייה שאפיינה את השנים שלפניה.
37. טענה שנייה של התובע מתייחסת למעמדו המיוחד בחברה כאיש אמונם של בעלי החברות השונות המרכיבות את השותפות (סעיף 33.2 לתצהיר התובע). לטענת התובע, תנאי שכרו נשמרו לו כל השנים בגלל מעמד מיוחד זה, אולם ככל  שייאלץ  התובע מסיבה כזו או אחרת למצוא עבודה אחרת בתחומו, יקשה עליו מצבו הרפואי להגיע לאותה רמת שכר.
38. אינני משוכנעת כי התובע הרים את נטל ההוכחה באשר לקשר שבין פציעתו לבין נתוני השתכרותו מאז התאונה. בראש ובראשונה, העד היחיד שהובא מטעמו של התובע לתמיכה בטענותיו באשר להשפעה התפקודית של פציעתו על עבודתו הינו מר א.ב אשר משמש כאמור בסמנכ"ל בחברה המחזיקה במניות החברה בה עובד התובע. בתצהירו של מר א.ב אמנם הוא מציין את השוני בחל בעבודת התובע לאחר התאונה, אולם אין בו כל התייחסות להשפעת אותו שוני על תנאי השתכרותו. למעשה במהלך עדותו של מר א.ב הוא ציין מפורשות כי שכרו של התובע אינו תלוי בו, וכי האחראים לתמורות בשכרו של התובע לאורך השנים הינם בעלי החברה בה עובד התובע עצמו (ראו את האמור בעמוד 52 שורה 10 ואילך לפרוטוקול). התובע לא מצא לנכון לזמן מי מגורמים הללו לעדות, ומשכך נותרו טענותיו לעניין הקשר בין שכרו לבין פציעתו לאורך השנים בלתי מבוססות.
39. בנוסף וכאמור לעיל, במועד הסמוך לדיון ההוכחות, הועלה שכרו של התובע באופן ניכר. במענה לשאלות שנשאל התובע על אודות כך הוא ציין: "אני במשך הרבה שנים עובד עם אותו מעביד, כאילו לא ביקשתי העלאה בשכר, ביקשתי והוא הסכים לעלות לי אני מעריך שאם הוא לא היה מרוצה ממני, לא הייתי  עובד במקום העבודה הזה" (עמוד 30 שורה 30 ואילך). דהיינו גם התובע עצמו מעיד על כי מעסיקו העלה את שכרו לבקשתו ומודה כי יש בהעלאה זו, כמו גם בעצם העובדה כי המשיך להיות מועסק לאורך כל השנים, כדי להעיד על שביעות הרצון של מעסיקיו מעבודתו.
40. הנה כי כן- הגם שהתובע אכן הוכיח כי שכרו לא הועלה במשך מספר שנים שלאחר התאונה, הוא התקשה בהוכחת הקשר בין מצב דברים זה לבין פציעתו. למעלה מן הצורך אוסיף ואציין כי ענף האירועים במילא נתון לתנודות מסוימות אשר משפיעות מן הסתם על שכר העובדים בו (ולראיה בתקופת מגיפת הקורונה שהה התובע בחל"ת). נוכח אופיו של ענף זה וטיבו של מקום העבודה של התובע, מתחדד הצורך בהוכחת הקשר הסיבתי בין נתוני שכרו של התובע לבין מצבו הרפואי מעבר לעצם הצגתם של תלושי השכר המעידים על כי שכרו לא הועלה במשך מספר שנים.
41. עם זאת וכאמור לעיל, אין באמור כדי להוביל למסקנה כי אין בפציעתו של התובע בתאונה  כדי להשפיע על תפקודו בעבודתו.
42. בראש ובראשונה, כאמור, הוכיח התובע כי לעבודתו אלמנטים פיזיים ברורים המייחדים אותה לעומת עבודות ניהוליות-משרדיות "שגרתיות". גם טענתו של התובע כי בעקבות התאונה הוא נאלץ לשנות את אופי הפרויקטים שעליהם הוא אחראי לא נסתרה. לא ניתן בנסיבות אלו להתעלם מהשפעת התאונה על כושרו של התובע ויכולתו להביא לידי ביטוי את הכשרתו רבת השנים ומיומנותו. הן התובע והן מר א.ב, העד מטעמו, הצהירו על אודות המעמד המיוחד שיש לתובע בקבוצת החברות, ובכך יש כדי להסביר את העובדה שפגיעתו של התובע לא התבטאה בהפחתה של תנאי תעסוקתו או שכרו.
43. יתר על כן, התובע הוכיח כי סמוך לפני התאונה הקים עם שותף נוסף עסק להפעלת אירועים באמצעות העמדת קרוואן נייד במקום האירוע. בעסק זה השקיע התובע הון ראשוני של למעלה מ 300,000 ₪. על פי תצהירו של התובע, השותפות נרשמה בסוף שנת 2015 והחלה לפעול רק בספטמבר 2016. בשנת 2018 נמכר ציוד העסק לגורם אחר והשותפות הלכה למעשה פורקה.
44. בעת סגירתו של העסק על ידי התובע ושותפו העסק עדיין לא היה רווחי. חרף האמור, התובע הגיש חוות דעת כלכלית ערוכה על ידי רו"ח אברהם. על פי חוות דעת כלכלית זו העסק שהוקם על ידי התובע ושותפו צפוי היה להרוויח בשנה הראשונה לפעילותו (רווח תזרימי נקי לפני מס) סך של 45,000 ₪ והוא היה צפוי לגדול משמעותית לאורך שנות הפעילות של העסק ולהסתכם ברווח תזרימי נקי של כ- 473,000 ₪ בשנה החמישית של הפעילות (עמוד 15 לחוות הדעת (נספח 12 לתצהיר התובע).
45. מומחה התובע נחקר ממושכות על ידי ב"כ הנתבעת. לאחר שמיעת המומחה, הגעתי לכלל מסקנה כי הנחות המוצא של המומחה כמו גם קביעותיו בחוות הדעת, לא בוססו על ידו באופן הנדרש לצורך הערכת הפסדיו הפוטנציאלים של התובע. כעולה מחקירתו של המומחה, קביעותיו לא נשענו על הנתונים הספציפיים של העסק – המומחה לא עיין בהנהלת החשבונות של העסק (עמוד 39 שורה 20-22), ולא ביסס את מסקנותיו וקביעותיו על נתונים או אסמכתאות ממשיות. הלכה למעשה, כפי שהודה מומחה התובע בעדותו, חלק ניכר מקביעותיו של המומחה נשענות על דברים שנמסרו לו על ידי התובע עצמו (כך למשל אומדן מספר העסקאות שעתיד היה העסק לבצע במהלך שנות פעילותו – ראו עמוד 40 שורה 31 ואילך לפרוטוקול). בנסיבות אלו קיים קושי של ממש לקבל את קביעות המומחה מטעם התובע באשר לפוטנציאל הכלכלי שהיה לעסק שהוקם על ידי התובע ושותפו.
46. לאמור לעיל יש להוסיף כי התובע לא זימן לעדות את שותפו לאותו העסק, ואף לא מצא לנכון לזמן את מי שרכש ממנו את הציוד בשנת 2018 ומפעיל עסק זהה או למצער דומה  עד היום (כפי שהדבר עולה מחוות הדעת הכלכלית של הנתבעת- ראו סעיף 3.6 לחוות דעת הנתבעת).
47. נראה כי גם התובע עצמו אינו מבקש להתבסס על חוות הדעת שהוצגה על ידו על מנת להוכיח אובדן הכנסות נוסף על אובדן ההכנסות מעבדותו כשכיר. בסיכומיו מציין התובע כי חוות הדעת לא הובאה על מנת לבסס תביעה להפסד רווח צפוי, אלא כדי להוכיח את טענות התובע כי אבד לו פוטנציאל השתכרות ממשי נוסף (סעיף 49 לסיכומי התובע).
48. אלא שחרף כל האמור לעיל, ועל אף המשקל הנמוך שיש לייחס לחוות הדעת הכלכלית שהוצגה על ידי התובע, מצאתי כי בעצם הקמת העסק העצמאי בסמוך לשנת התאונה יש כדי להעיד על כושרו של התובע עובר לתאונה, על יכולותיו ועל שאיפותיו. התובע, כמפורט לעיל, עבד במשרה בכירה ומאומצת כשכיר, לא הסתפק בכך ופעל במקביל להקמתו של עסק עצמאי נוסף בו הוא יוכל להביא לביטוי את כישוריו ואת ניסיונו הטכני. זמן קצר לאחר רישומו של העסק, אירעה תאונת הדרכים, והשאלה אם עתיד היה עסק זה להרוויח רווחים משמעותיים בחלוף השנים אלמלא תאונת הדרכים נותרה ללא מענה. אלא שאף שאני נכונה לקבל את טענות הנתבעת כי אין בחוות הדעת הכלכלית ובמסמכים שהוצגו על ידי התובע כדי לבסס את הפוטנציאל אותו מבקש התובע לייחס לאותו עסק, הרי שיש בעצם העובדה כי התובע מצא לנכון להרחיב את עיסוקיו כדי לבסס את טענותיו באשר לכושרו ויכולותיו עובר לתאונה. העובדה כי נכון להיום התובע עובד כשכיר בלבד אכן יכולה לנבוע מכישלונו של העסק גם ללא קשר לתאונת הדרכים, אולם עצם העובדה כי התובע בחר שלא להרחיב ולממש את ניסיונו וכישוריו פעם נוספת ושילוב עובדה זו עם תחומי עיסוקו לאחר התאונה ונתוני השתכרותו, תומכים בטענות התובע על כי לתאונת הדרכים הייתה השפעה על יכולתו להביא למימוש את כישוריו, ניסיונו והידע שבאמתחתו.
49. הנה כי כן, אני מקבלת את טענות התובע כי לנכותו הרפואית השפעה תפקודית. לאור טיבה של הנכות שנקבעה לתובע ואופיה של עבודתו אני מעמידה את שיעור נכותו התפקודית על נכותו הרפואית בניכוי הנכות האסתטית שנקבעה לו על ידי מומחה בית המשפט- סך הכל- 14.5%, ובמעוגל- 15%.
50. משהעמדתי את נכותו התפקודית של התובע על 15% אעבור לבחינת הפיצוי הראוי בגין פגיעתו בתאונת הדרכים מיום 29.1.2016.

 

נזקי התובע

51. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

התובע יליד: 5.10.1972;

מועד התאונה: 29.1.2016;

גיל התובע בעת התאונה: 43 ו-3 חודשים;

גיל התובע כיום: 49 ו-8 חודשים;

שיעור נכות רפואית: 18.77%;

שיעור נכות תפקודית: 15%

 

הפסדי שכר בעבר

52. ראש הנזק של הפסדי ההשתכרות בעבר הינו "נזק מיוחד" המחייב הוכחה במסמכים ובראיות. לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה (ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט (1)477).
53. עם זאת, וכפי שנקבע בפסיקה, לעיתים המציאות מורכבת וקיים קושי לגבש את הנזק. במקרים מסוימים ניתן יהיה  לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי בהתאם לאמדן המתיישב עם הנתונים שהוכחו (השוו ע"א (מחוזי ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אבולוף (נבו 11.06.2014)).
54. במקרה זה, כאמור שכרו של התובע לא נגרע במהלך השנים שלאחר התאונה, אולם עד זמן קצר לפני מועד דיון ההוכחות גם לא הושבח בשום צורה. יתר על כן, התובע הוכיח כי ערב התאונה ביקש להרחיב את עיסוקו ולהביא לביטוי את כישוריו וידיעותיו גם במסגרתו של עסק עצמאי. כאמור לעיל, משהתאונה אירעה עוד טרם החל העסק לפעול, קיים קושי של ממש בהערכת ההפסדים שיתכן ונגרמו לתובע בעקבות התאונה. יש לזכור כי עסקינן בעסק קטן המורכב משני שותפים בלבד, ואשר על פניו נראה כי דרש את מעורבותו של התובע באופן אישי (כך על פי גרסת התובע שלא נסתרה). יש גם לזכור כי על פי קביעות המומחה, התובע היה באי כושר ממושך אשר בוודאי היה בו כדי להשפיע על יכולתו של התובע לפעול במסגרת עסקו העצמאי למצער.
55. נסיבות אלו מצדיקות לדידי קביעתו של סכום גלובלי המשקף את בלימת עיסוקו של התובע לשנים שמאז התאונה ועד היום, מתוך הנחה (שהוכחה כאמור) כי לפציעת התובע השלכה על תפקודו בשנים אלו, הן באשר לעבודתו כשכיר והן באשר לעסק אשר בו השקיע ואשר היה בכוונתו לפתח עם שותפו, ובהתבסס על כך שהתובע אכן היה במלוא מרצו, והיה בכוחו להקים עסק רווחי ומניב. בהינתן האמור לעיל בצירוף העובדה כי התובע שהה בחל"ת במשך קרוב לשנה בשל מגיפת הקורונה, אשר לה בוודאי אין כל קשר לתאונת הדרכים, מצאתי לנכון להעמיד את הפסדי התובע בראש נזק זה על 100,000 ₪ - סכום גלובלי (הכולל הפסדי פנסיה) הלוקח בחשבון את כל המפורט לעיל. (יובהר כי חישוב אקטוארי המבוסס על גריעת 15% משילוש השכר הממוצע במשק למשך השנים שמיום התאונה עד היום מוביל לסכום של  269,730 ₪ ובצירוף פנסיה מוביל לסכום של כ- 300,000 ₪. נראה כי פסיקת סכום ששיעורו 1/3 מכך מבטא את מידת ההשפעה שהייתה לנכותו הרפואית של התובע על יכולתו להשביח את שכרו באותה תקופה- אם במסגרת עסק עצמאי ואם במסגרת עבודתו כשכיר).

 

אבדן כושר השתכרות

56. כאמור אין מחלוקת בין הצדדים כי שכרו של התובע עולה על שילוש השכר הממוצע במשק, ועל כן חישוב הפיצוי ייערך במסגרת ההגבלות המוגדרות בסע' 4(א)(1) לחוק הפיצויים.
57. הנתבעת טוענת כי התובע ממשיך להשתכר היטב מבלי שנגרע משכרו, ולכן אין מקום לפצות בגין אבדן כושר ההשתכרות באופן מלא אלא על הצד הנמוך. כמו כן לטענת הנתבעת, עת התובע משתכר מעל לשילוש השכר הממוצע במשק, אין לקחת בחשבון פיצוי בגין הפסדי פנסיה בשיעור 12.5%, זאת על סמך פסיקה עדכנית בנושא של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 25110-07-21 פלונית נ' הכשרה, 8.3.22).
58. כמפורט לעיל, התובע אכן המשיך במקום עבודתו גם לאחר התאונה ונכון להיום, בחלוף למעלה מ- 6 שנים ממועד התאונה, התובע עודנו עובד עבור אותה מעסיקה, ולאחרונה אף קיבל העלאה בשכר.
59. חרף האמור לעיל, ומהנימוקים שהובהרו לעיל, יש מקום לקבל את טענת התובע על כי לנכותו הרפואית השפעה תפקודית שנתנה ונותנת אותותיה גם ביכולתו לתפקד בתחום עיסוקו. לעניין זה ראוי לשוב ולהזכיר את טענות התובע (שגובו בעדותו של מר א.ב), באשר למעמדו המיוחד אצל מעסיקתו – מעמד שנוצר כתוצאה מהנסיבות המיוחדות של אותה מעסיקה. בנוסף, מקובלת עליי טענת התובע לפיה מדובר בחברה דינמית שעברה שינויים ארגוניים ומשברים ובעלת מבנה שותפות מיוחד, ולא במקום עבודה יציב ומוסדי, וגם זאת יש להביא בחשבון. על כל אלה יש להוסיף כי לתובע טרם מלאו 50 וצפויות לו עוד שנות עבודה לא מעטות. לא מן הנמנע כי עם התבגרותו אותן מגבלות אורתופדיות עלולות לבוא לידי ביטוי משמעותי יותר.
60. לאור כל המפורט לעיל, מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין פגיעה אפשרית בכושר השתכרות, מהיום ועד לתום תוחלת חיי עבודתו (גיל 67), בסך כולל של 500,000 ₪, כאשר מסגרת הפיצוי מבוססת על שילוש השכר הממוצע במשק כפי שהוקפא בחוק השכר הממוצע (הוראת שעה – נגיף הקורונה החדש), תשפ"א-2020, במכפלת נכותו התפקודית של התובע (15% כאמור), ובגבולות 75% מתחשיב אקטוארי. אינני סבורה כי זהו המקום המתאים לפסיקת הפסד אקטוארי מלא המבוסס על שיעור הנכות לאור העובדה כי התובע אכן ממשיך נכון להיום לעבוד באותו מקום עבודה, ומשלפני זמן לא רב אף זכה להעלאה בשכרו. עם זאת וכאמור לעיל יש בסכום זה כדי לבטא את ההשפעה התפקודית החלקית שיש לנכותו הרפואית כפי שהיא באה לביטוי עד היום, ואת החשש הברור כי ככל שיאלץ התובע לעזוב את מעסיקתו הנוכחית, תהיה לנכותו הרפואית השפעה משמעותית יותר.
61. ויוער - הסכום שנפסק על ידי בראש נזק זה כולל גם הפסדי פנסיה בשיעור של 12.5% וזאת מכמה טעמים, וחרף האמור בע"א 25110-07-21- בראש ובראשונה מדובר בהפסד פנסיה המתווסף להפסדי ההשתכרות העתידיים של התובע מתוך הנחה כי קיימת אפשרות שהתובע ייאלץ למצוא מקום עבודה אחר בהמשך הקריירה. בנסיבות אלו שאלת ההסדר הפנסיוני החל בין התובע למעסיקו נכון להיום פחות רלוונטית. בנוסף לכך אני סבורה כי פסיקתם של12.5% מהפסדי ההשתכרות לעתיד עולה בקנה אחד עם הלכות בית המשפט העליון כפי שהן באות לביטוי ב- ע"א 1103-14 מיום 15.4.15 אשר דחה בהסכמה את הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 16951-04-10 ע.מ.מ. ואח' נ' ע.מ.ר. ואח' (31.12.13) (וראו בעניין זה גם את האמור בעא 8930-12 הפניקס נ' טוויג(30.7.14), ע"א 7548/13 שפורן דיווי נ' ז'ק תורגמן (27.1.2014); ת"א 19489-10-10 מלכה נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") 3 מרץ 2015. לכך יש גם להוסיף כי טענת הנתבעת באשר לחובתו של התובע להציג הסדר פנסיוני מטיב הועלתה לראשונה רק בסיכומיה ובכך נפגעה במילא יכולתו של התובע להתגונן אל מול הטענה.

 

62. סיכומו של דבר- הפיצוי בראש הנזק של הפסדי השתכרות לעתיד עומד על 500,000 ₪ והוא כולל את הפסדי הפנסיה הנלווים.

 

עזרת הזולת

63. הלכה פסוקה כי פיצויים בשל עזרה ייפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, וכאשר מדובר בפיצוי בגין עזרת הזולת, פסק בית המשפט כי "היה ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זו, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העוזרת בפועל" (ע"א 619/86, חברת שחר זר נ' אטדג'י, תק'- עליון, כרך 90 (3) תש"ן - תשנ"א, עמ' 551).
64. התובע העיד על כי אין הוא נדרש לעזרה בשכר נכון להיום. הלכה למעשה העיד התובע כי בעוד שלפני התאונה נעזר בשירותיה של מנקה מדי פעם, הרי שנכון להיום נוהגים הוא ורעייתו לנקות את הבית בעצמם. (ראו עמוד 27 שורה 12 ואילך). בנסיבות אלו ולאור שיעור נכותו של התובע ואופיו לא הוכח צורך בעזרת צד ג' בשכר נכון להיום.
65. לאור שיעור נכותו הצמיתה של התובע, נוכח הפגיעה המשמעותית שחווה ונוכח התיעוד הרפואי שצורף (הכולל שני ניתוחים ושיקום לאחריהם, תוך שבחלק מהתקופה הוא נזקק לכיסא גלגלים וקביים), מצאתי לנכון לקבוע סכום גלובלי בגין עזרת צד שלישי בגובה של 30,000 ₪.

 

הוצאות רפואיות ונסיעות

66. הנתבעת טוענת, כי לתובע לא נגרמו כל הוצאות כיוון שהוא זכאי לקבל במסגרת חוק בריאות ממלכתי את כל הטיפול הרפואי לו הוא נזקק. התובע הציג אסמכתאות חלקיות להוצאותיו הרפואיות. במקרה מעין זה, בהתאם לפסיקה, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך האומדנה (ראו למשל ע"א 307/77 מור נ' עיזבון המנוח שעיה בוץ). בשים לב לנכותו של התובע ולאופי פגיעתו – ובכלל זה שני ניתוחים, ביקורות, טיפולי פיזיותרפיה, אני מעמידה את הפיצוי בגין ראש נזק זה על 10,000 ₪.

כאב וסבל

67. בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976 ולשיעור הנכות הרפואית, גילו של התובע וימי אשפוזו עקב התאונה, מגיע הפיצוי בראש נזק זה לסכום של 34,351 ₪.

לסיכום

68. סה"כ נזקי התובע הם כדלקמן:

הפסד שכר בעבר - גלובלי– 100,000 ₪;

אבדן כושר השתכרות- גלובלי – 500,000 ₪;

עזרת הזולת בעבר ובעתיד – 30,000 ₪;

הוצאות רפואיות, נסיעות ואחרות – 10,000 ₪;

נזק לא ממוני – 34,351 ₪;

סה"כ פיצוי – 674,351 ₪.

69. על סכום פסק הדין יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כחוק והחזר הוצאות משפט. סכום פסק הדין, ישולם לתובע על ידי הנתבעת תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

5129371

 

 

זכות ערעור בהתאם לדין.

 

 

 

 

ניתן היום,  י' סיוון תשפ"ב, 09 יוני 2022, בהעדר הצדדים.

 

עידית קצבוי

                                                                     

מהו סדר קבלת קביעות מומחים רפואיים - שעה שמתנהלים מספר הליכים במקביל - הן במלל והן בבית משפט?

בית המשפט דן בשאלה מהו סדר קבלת קביעות מומחים רפואיים - שעה שמתנהלים מספר הליכים במקביל - הן במלל והן בבית משפט?

 

 

בית המשפט המחוזי בחיפה
	15 יוני 2022
רע"א 39261-03-22 פלוני נ' ב. ואח'

 

 

בפני	כב' הנשיא רון שפירא
מבקש/מערער		פלוני
נגד
משיבים		1. מ. ב. 2. שירביט חברה לביטוח בע"מ 3. המוסד לביטוח לאומי

 

 

פסק דין

 

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופטת נסרין עדוי-ח'דר) שניתנה ביום 06.02.2022 במסגרת ת.א. 44915-11-17, אשר במסגרתה התקבלה בקשת המשיבה 2 (להלן: "המשיבה") ונקבע כי מאחר ששיעור הנכות הצמיתה של המבקש בתחום הפלסטי נקבע על ידי הוועדה הרפואית בענף נפגעי עבודה עוד בטרם מונו מומחים כלשהם מטעם ביהמ"ש, ומאחר שחוו"ד המומחה בתחום הנפשי מטעם ביהמ"ש הוגשה לתיק לאחר קביעת שיעור הנכות הצמיתה בתחום הנפשי על ידי המל"ל, שיעור הנכות בתחום הנפשי שנקבע במל"ל – ענף נפגעי עבודה, הוא המחייב ואין משקל לחוו"ד המומחה בתחום הנפשי מטעם ביהמ"ש. יצוין כי בהחלטתו הפנה בימ"ש קמא לדברי כב' השופט פרידמן בת"א (חי') 28000-12-16 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (01.09.2019).

 

הרקע לבקשה והחלטת בימ"ש קמא:

המבקש הגיש נגד המשיבים תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק"), זאת בגין תאונה שאירעה לו בעת שעבד בקרבת המשיב 1 אשר עסק בהרמת והורדת צינורות או ציוד באמצעות משאית מנוף. נטען כי אחד הצינורות התנתק ונשמט מהמנוף ונחת על ראשו של המבקש. המשיבה ביטחה את השימוש במשאית. המשיב 3 הינו המל"ל שתביעתו נגד המשיבים בגין התגמולים אותם שילם ועתיד לשלם למבקש עקב התאונה אוחדה עם תביעת המבקש. התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה כבר בשנת 2014, אך ההליך מול המל"ל התמשך וכלל תביעות שונות, עררים וערעורים לבית הדין לעבודה.

 

עם הגשת התביעה שבנדון בשנת 2017 עתר המבקש למינוי מומחים בתחומים הנוירוכירורגי, הנפשי, האורתופדי ופלסטי. המשיבה הסכימה למינוי מומחה בתחום האורתופדי בלבד וביקשה למנות מומחים מטעמה. בהמשך נימקה התנגדותה למינוי יתר המומחים בכך שהמסלול שצריך לצעוד בו הוא בהתאם להוראות סעיף 6ב' לחוק. לאחר שהתקיים דיון ובימ"ש קמא הורה על השלמת טיעון, עיינה המשיבה בתיק המלא במל"ל והגישה השלמת טיעון בה התנגדה למינוי המומחים וטענה כי החלטת ועדת העררים מיום 03.11.15 הינה החלטה על פי דין בהתאם לסעיף 6ב' לחוק. המבקש הגיש תגובה להשלמת הטיעון ובצדה בקשה חלופית להבאת ראיות לסתור. באותה תגובה הטעים המבקש מדוע אין לראות בקביעת הוועדה הרפואית קביעה על פי דין והדגיש כי תנאי ראשון לתחולה של סעיף 6ב' לחוק הוא שדרגת הנכות שנקבעה מתייחסת לנכות יציבה. נטען כי הוועדה מיום 03.11.15 לא קבעה נכות יציבה ולכן אין מדובר בקביעה על פי דין. לחילופין ולצרכי זהירות ביקש המבקש היתר להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית בתחום הנוירוכירורגי.

 

בימ"ש קמא קיבל בהחלטתו מיום 26.04.19 את בקשת המבקש למנות מומחים בתחומים האורתופדי, הפסיכיאטרי והנוירוכירורגי. בהחלטתו ציין בימ"ש קמא כי לאחר ששמע את טענות הצדדים ועיין בתיעוד שהוצג מתיקי המל"ל וכן בתיק התביעה שהתבררה בבית הדין האזורי לעבודה ובחומר הרפואי שהוצג בפניו, שוכנע כי דין בקשת התובע (המבקש כאן) להתקבל, וזאת מכלל הנימוקים שהועלו בטיעוני התובע בכל הנוגע למינוי מומחה בתחום הנפשי (צוין כי טעמי יעילות הדיון נוטים לטובת מינוי מומחה מטעם בית המשפט בתחום זה) ומכלל טיעוניו בבקשה להבאת ראיות לסתור בתחום הנוירוכירורגי, ומכאן הורה בימ"ש קמא על מינוי המומחים הנ"ל. המומחים מונו וניתנו חווה"ד, אך בתחום הנפשי חווה"ד התעכבה בשל הצטברות נסיבות. חווה"ד של המומחה בתחום הנפשי ניתנה לאחר החלטת הוועדה הרפואית מיום 10.08.20 ולכן המשיבה הגישה בקשה לקבוע כי הנכות הנפשית שנקבעה על ידי הוועדה הרפואית היא המחייבת.

 

בהחלטה נשוא בקשת רשות הערעור קבע בימ"ש קמא, כאמור, כי החלטת הוועדה הרפואית של המל"ל בענף נפגעי עבודה היא המחייבת לעניין נכותו הנפשית של המבקש וכפועל יוצא מכך לחוו"ד המומחה הפסיכיאטרי אותו מינה בימ"ש קמא, אין כל משקל.

 

טענות הצדדים בתמצית:

המבקש טוען כי בקביעתו קבע בימ"ש קמא כי נכויות המבקש מורכבות משעטנז בין קביעות מומחים אותם מינה לבין קביעות הוועדה הרפואית של המל"ל. נטען כי זהו מצב אבסורדי וההחלטה הינה מוטעית ונוגדת את ההלכה שנקבעה על ידי ביהמ"ש העליון בעניין והבה, לפיה מועד שמיעת הראיות מתחיל עם הגשת חווה"ד הרפואית הראשונה, ללא קשר לתחום שבו ניתנה. נטען כי לבימ"ש קמא הוגשו זה מכבר, וזמן רב לפני ההחלטה הרלוונטית של הוועדה הרפואית, שתי חוו"ד מומחים אותם מינה בימ"ש קמא (אורתופדית ונוירוכירורגית). לכן נטען כי שמיעת הראיות בתביעה כבר החלה וממועד זה לא יכולה להיות נפקות להחלטת הוועדה הרפואית, למעט בסוגיית ניכויי תגמולי המל"ל, ולא ניתן לקבוע כי היא מהווה נכות על פי דין בענייננו. נטען כי הדין וההלכה לא התכוונו ליצור במקרה של ריבוי נכויות בתחומים שונים מרוצים בין המומחים השונים של הוועדות הרפואיות לבין המומחים שהתמנו על ידי ביהמ"ש. המרוץ, בהתאם להוראות סעיף 6ב' לחוק הוא בין ההחלטה הקובעת נכות כוללת יציבה של הוועדה הרפואית לבין חווה"ד הראשונה שניתנת על ידי מומחה של ביהמ"ש. משהוגשה חוו"ד ראשונה לתיק בטרם ניתנה החלטה של הוועדה הרפואית הקובעת נכות יציבה, המרוץ מוכרע וקביעת הנכות תהיה לפי מומחי ביהמ"ש. נטען כי התוצאה אליה הגיע בימ"ש קמא סותרת את הרציונל מאחורי ההסדרים שנקבעו בסעיף 6א' ו-6ב' לחוק.

 

עוד טוען המבקש כי העובדה שנקבעה על ידי הוועדה הרפואית בענף נפגעי עבודה נכות צמיתה לצד נכות זמנית מאיינת כל משמעות לנכות הצמיתה משקביעת הוועדה עדיין לא הייתה בגדר נכות יציבה. כן נטען כי הנכות הפלסטית בוטלה על ידי הוועדה הרפואית של המל"ל שדנה בנכויות היציבות לאחר תום הנכות הנפשית הזמנית. נטען כי עובדה זו נשמטה, ככל הנראה, מעיני בימ"ש קמא, ומשהמצב העכשווי הוא כי אותה נכות פלסטית בוטלה, הרי שהיסוד עליו מושתתת החלטתו נשמט ולכן דינה להתבטל. נטען כי דין ההחלטה להתבטל אף אילולא הייתה הנכות הפלסטית מתבטלת על ידי הוועדה הרפואית, שכן אין אח ורע בפסיקה למצב בו נכותו של תובע תהיה אוסף אקלקטי של נכויות מחוות דעת מומחים מחד וקביעות של ועדות רפואיות מאידך. נטען כי ההחלטה של בימ"ש השלום בחיפה (השופט פרידמן), עליה התבסס בימ"ש קמא בהחלטתו, בוטלה במסגרת בר"ע שהוגשה עליה וממילא נסיבות אותה החלטה שונות מנסיבות ענייננו, שכן שם הנכות שנקבעה על ידי הוועדה הרפואית הייתה נכות צמיתה והייתה נכות על פי דין. נטען כי במסגרת החלטתו של בימ"ש קמא למנות שלושה מומחים, ככל שהנכות הפלסטית אכן היוותה נכות על פי דין, הרי במסגרת החלטתו למנות את המומחים אישר בימ"ש קמא למבקש להביא ראיות לסתור את החלטת הוועדה הרפואית ומאותו מועד להכרעות הוועדה הרפואית אין כל נפקות, זולת לעניין הניכויים והמסלול שננקט הינו המסלול של סעיף 6א' לחוק. נטען גם כי מחוות הדעת הנוירולוגית עולה כי חוות הדעת בתחום הנפשי דרושה כדי לקבוע את מצבו של המבקש מבחינה נוירולוגית.

 

המשיבה מתנגדת לבקשת רשות הערעור וטוענת כי הערכאה הדיונית היא זו שצריכה לבחור בדרך הדיונית הטובה ביותר לקידום ההליך ויש לה שיקול דעת נרחב בעשותה כן. נטען כי במקרה זה ההחלטה מאוזנת ונמצאת בגדר הדין הנוהג. נטען כי המבקש צירף לכתב התביעה בקשה למינוי מומחים ולא דיווח לביהמ"ש כי הגיש תביעה לקביעת דרגת נכותו בפני הוועדה הרפואית של המל"ל, כי נבדק על ידי וע"ר ואף נקבעה לו נכות. רק לאחר שפירט והציג מסמכים ביחס להליכי המל"ל נודע כי נכותו כבר נקבעה. נטען כי לאחר שהמבקש הגיש תביעה לבית הדין לעבודה להכרה בפגיעתו הנוירולוגית כנובעת מהתאונה, מאחר שפקיד התביעות של מל"ל קבע כי הפגיעה הנוירולוגית הינה כתוצאה מהחמרת מחלת הסכרת, התקיים הליך שלם וממצה בסוגיה זו בבית הדין לעבודה. בית הדין לעבודה הכריע בתביעה וקבע כי תלונות המבקש אינן אורגניות באופיין וכי הרופאים שבדקו אותו סברו שהן מצריכות הערכה פסיכיאטרית. בית הדין קבע על יסוד חוות דעת המומחה כי יש לדחות את התביעה של המבקש וכך עשה. נטען כי פרט לבירור המקיף שנערך בבית הדין לעבודה בנושא הנוירולוגי, נושא זה נדון גם על ידי הוועדה הרפואית של המל"ל – ענף נפגעי עבודה – במסגרת הליכים מקבילים שניהל המבקש בבקשתו לקביעת דרגת נכות עקב התאונה. שם נקבע כי לא נותרה נכות נוירולוגית עקב החבלה בתאונה ומדובר במחלה שככל הנראה הולכת ומחמירה מסיבות אחרות. לאור זאת המשיבה טענה כי זוהי קביעה על פי דין שלא נותרה נכות נוירולוגית עקב התאונה. נטען כי הנכות בתחום הכירורגיה הפלסטית נקבעה עוד טרם הגשת התביעה לבימ"ש קמא וזוהי קביעה על פי דין במשמע סעיף 6ב' לחוק – שנקבעה שנתיים לפני שהתביעה באה אל העולם. נטען כי הנכות היחידה שנקבע כי הינה זמנית הינה הנכות הפסיכיאטרית ותוקפה נקבע עד ליום 30.06.16. נטען כי דרגת הנכות בתחום הפלסטי היא קביעה שהייתה כבר במועד הגשת התביעה קביעה על פי דין. העובדה שלימים במסגרת ההליכים הנמשכים בוועדות הרפואיות חל שינוי בסעיף קביעת הנכות בגין הצלקת וכיום הנכות ניתנה בגין חסר עצם בגולגולת אינה מעלה ואינה מורידה.

 

לטענת המשיבה, בפסיקה נקבע כי מקום בו תובע בחר לנהל תביעתו מנוע הוא מלפנות למסלול החלופי (עניין והבה. אמנם שם נדונה שאלת האפשרות לדלג מסעיף 6א' לסעיף 6ב', אך הרציונאל הוא אותו רציונאל גם במצב הפוך). נטען כי הערכאה הדיונית לא קיבלה טענת המשיבה והחליטה למנות מומחים בתחום אורתופדיה, פסיכיאטריה ונוירולוגיה, אך ההחלטה מיום 26.04.19 אינה מנומקת ואף מציינת טענה לא נכונה כאילו המשיבה הסכימה למינוי אורתופד. נטען כי הבקשה להבאת ראיות לסתור לא התקבלה ולא הייתה כל הכרעה או הנמקה. נטען כי כשנתיים ימים לפני שהמבקש הגיש בקשתו למינוי מומחים הוא כבר נבדק על ידי הוועדה הרפואית של המל"ל ונקבעו לו נכויות. בתחום הנפשי נקבעה לו נכות זמנית כך שבימ"ש קמא קבע שיש למנות מומחה. בתחום הנוירולוגי קבע בימ"ש קמא כי הנושא לא נבחן על ידי הוועדה הרפואית היות ופקיד התביעות לא הכיר בפגימה זו ועל כן מונה מומחה מטעם ביהמ"ש. עם זאת, לא מונה מומחה בתחום הכירורגיה הפלסטית. כלומר, בימ"ש קמא קיבל קביעה זו בהתאם לסעיף 6ב' לחוק והנכות בתחום הכירורגיה הפלסטית נקבעה על 10% לצמיתות. הנכות היחידה שנקבע במל"ל כי הינה זמנית הינה הנכות הפסיכיאטרית. המבקש בחר להקפיא את ההליכים לקביעת נכות זו במל"ל ולכן בימ"ש קמא החליט לקבל את הבקשה מטעמים של יעילות דיונית ומינה מומחה בתחום הפסיכיאטרי. נטען כי במקרה שלפנינו, בניגוד לעניין והבה, הקביעה הראשונה הייתה קביעת המל"ל בנושא הנכות בתחום הכירורגיה הפלסטית ולכן אין תחילת שמיעת ראיות עם הגשת חווה"ד האורתופדית אלא שעטנז בין מסלול של 6ב' לבין זה של 6א' כאשר במסלול של 6ב' החלה שמיעת הראיות קודם לכן. נטען כי פסק הדין של כב' השופט פרידמן לא בוטל בביהמ"ש המחוזי כפי שטוען המבקש וכי הוא רלוונטי לענייננו, שכן קביעת המל"ל בתחום הנפשי כנכות על פי דין גוברת על קביעת מומחה ביהמ"ש, היות והנכות על פי דין בתחום זה נקבעה עוד בטרם הוגשה חוות דעתו של המומחה ביהמ"ש בתחום הנפשי, לא הייתה הסכמה דיונית לילך במסלול של סעיף 6א' ואף איננו נמצאים במישור של הלכת והבה, שם הוגשה חוו"ד מומחה מטעם ביהמ"ש בטרם קביעת נכות על פי דין בתחום מן התחומים. עוד נטען כי הוועדה הרפואית של המל"ל קבעה למבקש נכות נפשית צמיתה וקביעה זו מוקדמת כרונולוגית למתן חוות דעתו של המומחה מטעם בימ"ש והינה קביעה של נכות צמיתה. לכן קביעת הוועדה הרפואית של המל"ל בנושא הפסיכיאטרי היא זו המחייבת על פי דין. נטען כי לא היה כלל צורך במעבר למסלול של מומחים מטעם ביהמ"ש, קבלת שתי חוות דעת רפואיות (אורטופדיה ונוירולוגיה) וסיומו במרוץ בין קביעת ועדה רפואית בתחום הפסיכיאטרי שקדמה להגשת חוות דעת מומחה ביהמ"ש בתחום הפסיכיאטרי.

 

בהשלמת טיעון מטעמה טענה המשיבה כי במסגרת ההליכים שניהל המבקש בענף נפגעי עבודה לקביעת נכויותיו, במסגרת ערר וערעור לבית הדין, ביקש המבקש לקבוע את הנכות בתחום הפלסטי ובוועדה מיום 13.04.22 נתקבלו טענותיו של המבקש והוועדה לעררים צירפה נכות זו לנכות הקיימת, בבחינת תיקון טעות. בוועדה המסכמת נקבעו הנכויות של המבקש כך: 10% בגין צלקת, 5% בגין חסר עצם בגולגולת, 15% נכות נפשית. סה"כ נכות רפואית צמיתה 28%. לכן, נטען, הנכות הפלסטית שנקבעה עוד קודם למינוי המומחים אושררה בוועדת הערר. כמו כן, בוועדה הרפואית של המשיב 3 נקבעה שוב נכות צמיתה.

 

במענה לתשובה מטעם המשיבה טוען המבקש כי לא השמיט מבקשתו כי הוא טען שביטול הנכות הצמיתה הינו טעות, שכן הוא צירף לבקשת רשות הערעור את פסק הדין של בית הדין לעבודה אשר קיבל את הערר על קביעת הוועדה הרפואית מדרג ראשון. נטען כי המבקש לא יכול להתייחס להכרעת ועדת העררים מיום 10.05.22 אשר ניתנה לאחר פסק הדין ולאחר הגשת בקשת רשות הערעור. כן נטען כי תיקון הטעות בעניין הצלקת אין בו כדי לפגוע בבקשת רשות הערעור. נטען כי העובדה שהערעור שהמבקש הגיש על החלטת ועדת העררים תיקן בדיעבד פגם בהתנהלות ועדת העררים והחלטתה אינה מרפאת את ההחלטה עצמה. כן נטען כי טענת הערעור המרכזית, שלגביה אין בפי המשיבה כל תשובה, היא כי אין כל עיגון חוקי ואין תקדים לקביעה לפיה הנכות הסופית תקבע על ידי ליקוט נכויות משני מסלולים. לכן להחלטה המאוחרת של ועדת העררים אין כל רלוונטיות. המבקש טוען שוב כי בענייננו שלב הבאת הראיות החל עם הגשת חוו"ד אורטופדית, כאשר באותה עת טרם נקבעה נכותו הצמיתה של המבקש, ובכך נקבע כי המסלול הוא המסלול של סעיף 6א'. נטען כי קו פרשת המים של האירועים הוא החלטת בימ"ש קמא מיום 26.04.19, אשר הורתה על מינוי מומחים מטעמו, מומחים אשר שתיים מחוות הדעת שלהם הוגשו לתיק עוד בטרם נקבעה הנכות היציבה של המל"ל. המשיבה לא ביקשה לערער על החלטה זו, אך מצאה לנכון להעלות לגביה במסגרת תגובתה טענות ערעוריות שאין מקום לשמען במסגרת הליך זה. נטען כי אין לקבל טענת המשיבה שלאור העובדה שהנכות הפלסטית שנקבעה על ידי הוועדה הרפואית מיום 03.11.15 הייתה יציבה, הרי שיש לנו קביעה על פי דין. נטען כי טענה זו מנוגדת לדין וכי נכות הכוללת נכות זמנית, אף אם היא כוללת מרכיב שהוא לצמיתות, אינה נכות יציבה. נטען כי החלטת השופט פרידמן, עליה הסתמך בימ"ש קמא, היא ההחלטה היחידה אי פעם שקבעה נכויות משני המסלולים והיא בוטלה על ידי ביהמ"ש המחוזי. כן נטען כי שם, להבדיל מענייננו, לא כללה קביעת המל"ל, אשר קדמה לחווה"ד הראשונה שהוגשה לתיק, מרכיב של נכות זמנית ולכן נקבע שם כי היא היוותה נכות על פי דין.

 

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת החלטת בימ"ש קמא הגעתי למסקנה כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור, לדון בבקשה כבערעור ולדחות את הערעור. לא מצאתי כי בהחלטה שנגדה הוגשה בקשת רשות הערעור נפל פגם המצדיק התערבות בנסיבות העניין.

 

ראשית, יצוין כי ככלל, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטות הניתנות על ידי הערכאה הדיונית בכל הנוגע לאופן ניהול ההליך בפניה [ראו: רע"א 8597/21 דוד יעקב נ' לביב נבואני (21.02.2022); רע"א 3593/06 רוזנצוויג נ' חיים (8.6.2006); רע"א 3763/18 מודיסופט בע"מ נ' סיטי פארק נציגות הבית המשותף אבא הלל רמת גן (11.07.2018); רע"א 4741/19 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני (18.09.2019); רע"א 6857/19 יוסף שחם נ' רו"ח יואב כפיר (03.11.2019); רע"א 4339/19 קילקר נ' נועם (27.08.2019); רע"א 10142/17 גולד נ' ברגמן (28.01.2018); רע"א 9934/16 אירג' קרמנשהאצ'י נ' טיזאבי ביזאן (18.01.2017)]. סבורני כי במקרה זה הערכאה הדיונית אכן פועלת בתנאים לא פשוטים לאור ההליכים המתנהלים במקביל בכל הנוגע לפגיעותיו של התובע ובסופו של דבר הערכאה הדיונית היא זו שצריכה לבחור בדרך הדיונית הטובה ביותר לקידום ההליך. בנסיבות העניין, לא מצאתי כי יש מקום להתערב באופן ניהול ההליך על ידי הערכאה הדיונית.

 

סעיף 6א' לחוק עוסק במינוי מומחים על ידי ביהמ"ש שדן בתביעה שהוגשה על פי החוק. זהו המסלול הרגיל של קביעת דרגת נכות בתביעה לפי החוק. במסלול זה ביהמ"ש הוא שממנה את המומחים הרפואיים, כדי שאלה יחוו דעתם בכל עניין רפואי, לרבות בעניין דרגת נכות הנפגע.

 

סעיף 6ב' לחוק עוסק בקביעת דרגת נכות לפי חוק אחר וקובע כי "נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו". סעיף 6ב' קובע חריג לדרך הרגילה לקביעת דרגת הנכות הרפואית בתביעות לפי החוק, וזאת כשמתקיימים כל התנאים הנזכרים בסעיף זה. רק קביעת דרגת נכות "על-פי כל דין" שנעשתה לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי החוק, תחייב לצורך תביעה כזו. המחוקק ראה לנגד עיניו את האפשרות שיתקיימו הליכים לקביעת דרגת נכות לפי שני החוקים, הן על פי החוק והן על פי כל דין אחר, ורק אם הקביעה לפי האחרון תקדים את שמיעת הראיות בתביעה לפי החוק, רק אז תגבר ותחייב קביעה כזו [רע"א 1619/93 "אליהו" חברה לביטוח בע"מ נ' יאיר טטרו, פ"ד מז(4) 89 (1993)]. תכליתו של סעיף 6ב' לחוק הינה למנוע את העלויות הכרוכות במינויו של מומחה רפואי נוסף, כאשר דרגת נכותו של הנפגע כבר נקבעה על פי דין. במקרים שבהם כבר מונה מומחה שבדק את הנפגע והגיש את חוות דעתו לביהמ"ש, עלויות אלה אינן נחסכות ואין סיבה שתצדיק שביהמ"ש לא יסתמך על חוות דעת של רופא שנתמנה על ידיו [רע"א 5392/01 מוצטפא גבר נ' נאדל נסאסרה, פ"ד נו(1) 535 (2001)]. מדובר בשני מסלולים שונים.

 

ב-רע"א 8598/07 שמואל והבה נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (05.12.2007) נקבע כי מועד הגשת חוו"ד של מומחה רפואי לתיק ביהמ"ש הוא המועד הקובע לתחילת שמיעת הראיות לצורך סעיף 6ב' לחוק וכי החל ממועד זה חוות דעתו היא שמחייבת לעניין קביעת דרגת נכותו של הנפגע בביהמ"ש. סעיף 6ב' קובע עדיפות לקביעה שהתקבלה על פי דין רק ככל שזו התקבלה לפני שמיעת הראיות בתביעה בתיק. כן נקבע שם כי הגשת חוות דעת בתחום כלשהו שוללת את תוקפה של קביעת נכות חיצונית על פי דין גם בכל תחום אחר. לכן, אם הוגשה חוות דעת מומחה אחת, בכל תחום שהוא, זהו מועד תחילת שמיעת הראיות בתיק לצרכי סעיף 6ב' לחוק ביחס לקביעת דרגת נכות בכל התחומים ויחול המסלול של סעיף 6א'. לכן גם ההיפך הוא הנכון, אם התקבלה קביעת המל"ל (לגבי נכות יציבה) עוד בטרם הוגשה ולו חוות דעת אחת של אחד המומחים בתיק כי אז יחול המסלול של סעיף 6ב' וקביעת המל"ל תחייב.

 

עם זאת, בענייננו, בניגוד למקרה והבה, כפי שטוענת המשיבה, הייתה קיימת קביעה של המל"ל לגבי הנכות בתחום הפלסטי עוד טרם הגשת התביעה לבימ"ש קמא וזוהי קביעה על פי דין במשמע סעיף 6ב' לחוק – שנקבעה שנתיים לפני שהתביעה באה אל העולם. אמנם לגבי הנכות הפסיכיאטרית נקבעה נכות זמנית שתוקפה נקבע עד ליום 30.06.16, אך לגבי הנכות הפלסטית מדובר בקביעה יציבה. יצוין לעניין זה כי יש לקבל טענת המבקש לפיה קביעה זמנית אינה מחייבת בהליך לפי החוק, שכן קביעת דרגת נכות על פי דין הינה קביעת דרגת נכות יציבה, להבדיל מדרגת נכות זמנית [ע"א 8511/02 פלוני נ' חברת הביטוח "המגן" בע"מ (05.01.2003)]. עם זאת, כאמור, לגבי הנכות הפלסטית, שנקבעה על פי דין במשמע סעיף 6ב' לחוק שנתיים לפני שהתביעה באה אל העולם, מדובר בנכות יציבה.

 

בהחלטתו של בימ"ש קמא מיום 26.04.19, נקבע כי למרות ההליך שהתנהל מול המל"ל ובבית הדין לעבודה (אשר, כאמור, במסגרתו נקבעה נכות פלסטית יציבה כשנתיים לפני שהתביעה באה אל העולם), יש להורות על מינוי מומחים בתחום האורתופדי, הפסיכיאטרי והנוירוכירורגי.

 

יש לקבל טענת המשיבה כי הערכאה הדיונית פעלה במסגרת ההחלטות שניתנו על ידה על מנת לקדם את ההליך באופן שבו מחד יישמר עקרון עשיית הצדק ומנגד ניתן יהיה אופרטיבית להתקדם בבירור התובענה על מנת להגיע לסיום הדיון בה. במקרה דנן התנהלו מספר הליכים במקביל או לסירוגין ובסופו של דבר נראה כי בימ"ש קמא פעל לקידום ההליך ולצורך יעילות דיונית. מכיוון שבסופו של דבר ניתנה קביעה על פי דין בכל הנוגע לתחום הנפשי טרם הוגשה חוות דעתו של מומחה בימ"ש בתחום זה, נקבע כי יש לקבל את קביעת הוועדה הרפואית של המל"ל לעניין זה. מדובר בהחלטה שניתנה במסגרת שיקול דעתה של הערכאה הדיונית להביא לבירור יעיל של התובענה ואינני סבור כי יש מקום להתערב בהחלטה זו.

 

אין ספק כי מדובר במצב בעייתי כאשר מתנהלים הליכים שונים במקביל ולסירוגין כפי שאירע במקרה זה. עם זאת, כאמור, הלכת והבה אינה חלה בענייננו, מאחר שנקבעה נכות יציבה לפחות בתחום הפלסטי עוד טרם הוגשה התובענה.

 

בסיכומו של דבר, אינני סבור כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בימ"ש קמא שלא נפל בה פגם המצדיק התערבות ואשר הינה החלטה דיונית שניתנה לצורך ניהול יעיל של התובענה בנסיבות שנוצרו.

 

אשר על כן, לאור המפורט לעיל, החלטתי לדון בבקשה כבערעור ולדחות את הערעור. מעבר לאמור, יצוין כי בכל מקרה ניתן יהיה לערער על הקביעות שבנדון במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי שיינתן בהליך המתברר בבית משפט קמא. לאור הנסיבות שפורטו, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה בשלב זה של ההליך.

בשולי האמור אעיר כי החלטה בסוגיה מסוג זו, כפי שהוכרעה ע"י בית משפט קמא, ראוי היה להבהיר כבר בהחלטה שניתנה שם בצורה רחבה יותר ולא לתת את ההחלטה במסגרת מצומצמת ובפתקית. פתקיות נועדו להחלטות בעלות אופי טכני ולא להחלטות מהותיות. מעבר לכך, יתכן והבהרה מפורטת יותר הייתה חוסכת מהצדדים פניה בהליך של בקשת רשות ערעור, על כל המשתמע מכך. 

 

בנסיבות העניין, ובשים לב לסוגיות שעלו בעת בירור בקשה זו, אני מורה כי הוצאות הליך יובאו בחשבון ויפסקו במסגרת פסיקת ההוצאות כאשר בית משפט קמא ישלים את הדיון בתביעה המתבררת בפניו ויפסוק את ההוצאות הכוללות לסיומו של ההליך.

 

ככל שהופקד עירבון במסגרת ההליך כאן הוא יוחזר למפקיד באמצעות ב"כ.

 

המזכירות תעביר עותק לב"כ הצדדים ולתיק בית משפט קמא.

 

ניתן היום,  ט"ז סיוון תשפ"ב, 15 יוני 2022, בהעדר הצדדים.

רון שפירא, נשיא

 

חוות דעת של ד"ר תמיר לוי - המרכז לאקטואריה משפטית - הביאה להפחתת ניכויי המל"ל ב- 450,000 ש"ח

בית המשפט המחוזי מצא להפחית 450,000 ש"ח מניכויי המל"ל - לאור חוות דעת אקטוארית שהוכנה על ידי ד"ר תמיר לוי - המרכז לאקטואריה משפטית

 

 

 

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד
ת"א 37784-01-16

 

 

לפני	כבוד השופטת בלהה טולקובסקי, סג"נ
התובעת		פלונית
נגד
הנתבעות		1. מדינת ישראל 2. פלונית 3. פלונית - ניתן פס"ד

 

פסק דין (גרסה מותרת לפרסום)

פרק א - מבוא

 

מהות התביעה, הצדדים והשתלשלות ההליכים

1. מדובר בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שעל פי הנטען נגרמו לתובעת בגין שני מעשי תקיפה שבוצעו בה בהיותה כבת 14 שנים על ידי נערות בנות גילה שאותן פגשה ביום שישי בערב בכיכר העיר. עוד נטען כי לאחר מעשי התקיפה האמורים, התובעת סבלה מהתעמרות ומסכת של התנכלויות מצד חברותיה לספסל הלימודים. לטענתה, הצוות החינוכי בבית-הספר שבו למדה התעלם ממצבה ולא סיפק לה הגנה ותמיכה ראויים מה שגרם לסבל מתמשך ולנכות פיזית ונפשית קשה שממנה היא סובלת.

 

וביתר פירוט:

 

2. התובעת ילידת 1994, למדה במועדים הרלבנטיים בחטיבת הביניים (להלן: "בית הספר").

 

3. ביום שישי בערב, ה - 23.1.2009, התובעת בילתה עם חברה במרכז העיר. בעקבות סכסוך וקטטה שפרצה בין התובעת וחברתה לבין קבוצת נערות אחרות, התובעת הותקפה על ידי הנתבעת 2 ונערות נוספות (להלן:"אירוע התקיפה הראשון").

 

שבוע לאחר מכן, ביום שישי ה - 1.2.2009, הנתבעות 2 ו - 3 תקפו את התובעת בגן הציבורי שבו שהתה, הפילו אותה ובעודה שוכבת על הרצפה בעטו בה בראש ובחלקי גוף אחרים, משכו בשערה כך שקצוות שיער נתלשה מראשה ואיימו עליה "שלא תפתח את מה שהיה..." (להלן: "אירוע התקיפה השני").

 

4. הנתבעות 2 ו - 3, לא למדו בבית הספר שבו למדה התובעת ולא הייתה ביניהן כל היכרות מוקדמת.

 

5. כנגד הנתבעות 2 ו - 3 הוגש כתב אישום לבית משפט לנוער בגין  שני אירועי התקיפה (ת"פ  (נוער שלום ת"א)1023-10 מפלג תביעות פליליות נוער נ' פלונית). הנתבעות 2 ו - 3 הודו בעובדות "כתב האישום המתוקן לצורך הסדר" וביום 17.4.2011 ניתן בעניינן  "גזר דין ללא הרשעה - גמר דין" (להלן :"כתב האישום המתוקן" ו - "גמר הדין", מוצג 8 בתיק המוצגים מטעם התובעת).

 

6. הנתבעת 1 היא מדינת ישראל (להלן:"המדינה"). על פי הנטען, המדינה אחראית לנזקיה של התובעת בגין אחריותה השילוחית למעשי או מחדלי הצוות החינוכי בבית-הספר שלא מנע את אירועי ההתנכלות שהתובעת סבלה בבית-הספר ולא טיפל במצבה של התובעת בעקבות האירועים האמורים כמתחייב מהוראות חוזר מנכ"ל משרד החינוך.

 

בנוסף נטען להתרשלות של המשטרה בטיפול בתלונות שהוגשו על-ידי התובעת בעקבות אירועי התקיפה.

 

7. בתחילה, התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו. נוכח העובדה שהתובעת הועסקה בשנת 2018 כמתמחה בבית המשפט המחוזי בתל - אביב יפו, ובהתאם להחלטת כב' נשיאת בית המשפט העליון מיום 27.5.2018, הדיון בתיק הועבר לבית משפט זה.

 

8. עוד יצוין כי התביעה הוגשה במקורה על-ידי התובעת ועל-ידי אימה (להלן: "האם"). האם טענה שעומדת לה עילת תביעה אישית, כנפגעת משנית, שכן גם היא סובלת מנכות פיזית ונפשית כתוצאה מהאירועים נושא התביעה. במהלך שמיעת הראיות, האם חזרה בה מהתביעה האישית ותביעתה נמחקה (עמ' 113 לפרוטוקול ישיבת 14.6.2021).

 

 

9. ביום 2.5.2019, ניתן פסק דין חלקי כנגד הנתבעת 2 בהיעדר התייצבות. כן ניתן  פסק דין בהיעדר הגנה כנגד הנתבעת 3.

פסק הדין החלקי שניתן כנגד הנתבעת 2  - בוטל (החלטה מיום 25.6.2020, עמ' 17 לפרוטוקול).

פסק הדין החלקי שניתן כנגד הנתבעת 3, בהיעדר הגנה - עומד בעינו.

 

10. בפתח הדברים, שתי  הערות;

          הראשונה - המסכת העובדתית רחבה וסבוכה. ראיתי להתייחס לעיקרי הדברים. היעדר התייחסות לטענה זו או אחרת משמעו שלא מצאתי שיש בדברים כדי להשפיע על ההכרעה בשאלות השנויות במחלוקת. בנוסף, לא ראיתי להתייחס לטענות שאינן מבוססות על הראיות שעומדות לפני או לטענות שמבוססות על ראיות לא קבילות.

         

          השנייה - התובעת כמו גם הנתבעות 2 ו-3 ועדים או מעורבים נטענים נוספים, היו קטינים במועדים הרלבנטיים. לפיכך הנתבעות 2 ו- 3 יכונו "הנתבעת 2" ו -"הנתבעת 3" ושמותיהם של העדים או של מעורבים נטענים נוספים, לא יצוינו במלואם.

 

פרק ב - התביעה נגד הנתבעת 2

 

אירועי התקיפה - התשתית העובדתית 

11. כאמור, הנתבעות 2 ו- 3 הודו בעובדות כתב האישום המתוקן שהוגש כנגדן.

האישום בגין אירוע התקיפה הראשון, התייחס לנתבעת 2 בלבד, והוא מתואר בגמר הדין, כדלקמן:

"בלילה שבין 23.1.09 לתאריך 24.1.09 בשעה מדויקת שאינה ידועה למאשימה, בגן העיר בהרצלייה, פרץ סכסוך בין ... (התובעת) ... לבין אחרות. במהלך הסכסוך תקפו האחרות את (התובעת), סטרו לה, משכו ותלשו את שיערה...(הנתבעת 2) נשרטה בפניה בעוד (התובעת) מנסה להגן על עצמה. בעקבות האמור לעיל, עזבה (התובעת) את המקום והלכה לשער העיר ... בעוד ש(הנתבעת 2) והאחרות באות בעקבותיה. בנסיבות אלה, פנתה (הנתבעת 2) אל (התובעת) ואמרה לה "בואי לצד" וזאת שעה שאחרת תקפה את (התובעת). במעמד זה, התלוותה (התובעת) אל (הנתבעת 2), לחניה סמוכה... (הנתבעת 2) ואחרת תקפו את (התובעת) בכך שקפצו עליה, הפילו אותה לרצפה ובעטו בבטנה. כתוצאה מהאמור לעיל, נחבלה (התובעת) ונגרמו לה כאבים בגוף" (עמ' 142-143 בתיק המוצגים מטעם התובעת).

 

 

12. אירוע התקיפה השני מתואר בגמר-הדין כדלקמן:

          "בהמשך לאמור באישום הראשון לעיל בתאריך 1.2.09 שעה 17:00 או בסמוך לכך, "בגן שפר" ... תקפו (הנתבעות  2 ו - 3) את (התובעת) על רקע האירוע המתואר באישום הראשון, בכך, ש(הנתבעת 2) סטרה ל(התובעת) והקימה אותה מהנדנדה עליה ישבה ובעטה בה והקטינות הפילו אותה בעודה שוכבת על הרצפה, בעטו בה בראש, ובחלקי גופה השונים, סטרו לה ומשכו בשיערה. במעמד זה איימה (הנתבעת 2) על (התובעת) בכך שאמרה לה "שלא תפתח את מה שהיה פה ובשער העיר ושלא בעיה לה לריב איתה שוב" וזאת בכוונה להפחידה. כתוצאה מהאמור לעיל נחבלה (התובעת) נגרמו לה כאבים, שריטות בפנים וברגל וקווצת שיער מראשה נתלשה" (עמ' 143 בתיק המוצגים מטעם התובעת).

 

13. סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), קובע כי:"הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי".

          משהנתבעת 2 הודתה בעובדות כתב האישום המתוקן כמפורט בגמר-הדין הרי שהממצאים והמסקנות שבגמר-הדין מהווים ראיה לתוכנם בתביעה דנן (ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא (4) 327(1987),332). כך הוא גם כשמדובר בגמר-דין שניתן על ידי בית משפט לנוער ואשר נקבע בו כי קטין ביצע את המעשים המיוחסים לו אך מטעמים טיפוליים ההליך הפלילי הסתיים ללא הרשעה (ע"א 269/82  הילמן נ'  כרמי, מא (4) 1 (14.10.1987), ע"א 19/89 שלג גליל נ' כלפה מוטי (13.06.1991), כן ראו לעניין זה, י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1556- 1557)).

 

14. הנתבעת 2 טוענת כי היא "שורבבה להליך הנוכחי בשל 2 אירועי קטטה, אשר במישור העובדתי אינם מוכחשים..." (סעיף 2 לסיכומי הנתבעת 2). בד בבד עם טענה זו שאין בה כדי להכחיש את אירועי הקטטה המתוארים בגמר הדין, הנתבעת 2 מוסיפה וטוענת כי מדובר בשני אירועי קטטה נקודתיים אשר נערות נוספות היו מעורבות בהם. בזכות העובדה שלאותן נערות הייתה משפחה תומכת ובעלת יכולת כלכלית, תיקי המשטרה נגדן נסגרו. הנתבעת 2 באה מרקע משפחתי לא פשוט ולא היה מי שיתמוך בה נפשית וכלכלית, לפיכך היא זוהתה "כחוליה החלשה בשרשרת וכשעיר לעזאזל" והוגש נגדה כתב אישום. חלקה של הנתבעת 2 בקטטות היה מקרי ונבע מהגנה עצמית שכן התובעת הייתה זו שיזמה את הקטטה ואף שרטה את הנתבעת 2, בפניה. הנתבעת 2 הודתה בעובדות שיוחסו לה בכתב האישום המתוקן, על אף שלא ביצעה את הדברים, זאת בעצת עורכת הדין שמונתה לייצג אותה מטעם הסנגוריה הציבורית שהסבירה והבטיחה לה שבכך תסתיים הפרשה והיא תוכל לשוב לשגרת חייה.

 

15. כבר בפתח הדברים יאמר כי לא ניתן לקבל  כל טענה שעומדת בניגוד לממצאים והמסקנות שבגמר-הדין. סעיף 42ג לפקודת הראיות, קובע:"הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמם שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין".  הנתבעת 2 לא ביקשה ולא קיבלה בשלב כלשהו היתר להביא ראיות לסתור את הממצאים והמסקנות שבגמר-הדין. בנסיבות אלה, דין טענותיה של  הנתבעת 2, ככל שהן עומדות בסתירה לממצאים והמסקנות שבגמר הדין, להידחות.

 

16. עוד יאמר בקול צלול וברור כי לא ניתן לקבל את הטענה שלפיה "אירועים מסוג זה הן "תקלות" שקורות לעיתים באינטראקציה בין בני נוער..." (סעיף 12 לסיכומי הנתבעת 2).  על פי עובדות כתב האישום המתוקן, אירוע התקיפה הראשון החל אמנם כריב או קטטה שעלולים להתרחש לעתים בין בני-נוער ואולם הדברים התפתחו לכדי שני אירועי אלימות קשים וחריגים שלא ניתן להתייחס אליהם כאל "תקלות" שקורות באינטראקציה חברתית בין בני-נוער, ולא ניתן להקל ראש בדברים.

          זאת ועוד, גם אם הנתבעת 2 הודתה בעובדות כתב האישום המתוקן כדי לשים את הדברים מאחוריה במישור הפלילי ואף ריצתה את עונשה, הרי שאין בכך כדי להוות הגנה כנגד תביעתה של התובעת במישור האזרחי.

 

17. נסכם אפוא ונאמר כי נקודת המוצא לדיוננו היא כי הממצאים והמסקנות שבגמר הדין, מהווים ראייה לתוכנם בתביעה דנן. עם זאת, הלכה היא כי  הוראת סעיף 42א לפקודת הראיות אינה חוסמת את האפשרות לטעון טענה בדבר אשם תורם (ע"א8684/11 אלקיים נ' עזבון המנוח ניב יבור (25.6.2014) (פסקה 34); בר"ע 15/76 שפין נ'  כהן, פד ל(2) 251 (1976); ע"א 285/80 שיף נ' אליאסי, פד לד(4) 752 (1980)). לפיכך יש לדון בטענותיה של הנתבעת 2 בדבר תרומתה של התובעת לאירועי הקטטה כמו גם בטענה בדבר השתתפותן של מעורבות נוספות באירועים האמורים. הדיון בטענות אלה מחייב את הרחבת היריעה מעבר לעובדות שפורטו בכתב האישום המתוקן.

 

 

          אירוע התקיפה הראשון

18. התובעת תיארה בתצהירה את אירוע התקיפה הראשון, כדלקמן:"ביום 23.1.09, ביום שישי בלילה, בליתי עם חברות שלי במרכז העיר ... בין אחת החברות שלי, בחורה בשם (ע'), לנערה אחרת בשם (ר'), פרץ ויכוח. המצב התדרדר ואותה נערה שרבה עם החברה שלי הזעיקה למקום הרבה בנות, להערכתי כעשרים בנות ויותר. רבות מהן היו מוכרות מבית הספר מהשכבה - ובין היתר (ד'), (ר')... (ע'), חברתי ברחה מהמקום ואני נשארתי לבדי. הבנות האלה ראו בי צד למריבה הקיפו אותי והחלו לתקוף אותי, כשניסיתי להתגונן הפילו אותי והתחילו להרביץ לי, לתת לי סטירות, בעיטות, משכו לי בשערות. בשלב מסוים הפסיקו אבל כמה מהנערות ובהן (הנתבעת 2) (ד') לקחו אותי לפינה מבודדת ואז הרביצו לי שוב בעטו בי מכל כיוון" (סעיפים 7-6 לתצהיר).

 

19. התובעת מסרה הודעה במשטרה ביום 24.1.2009 - יום לאחר האירוע. התובעת מסרה בהודעתה שהיא הלכה עם חברתה ע' לעבר ספסל שעליו ישבה ר' . ר' ו ע' היו מסוכסכות. שני ידידים של ע' ירקו על ר' "ואז אני אמרתי יאלה מכות ... לא התכוונתי לעשות מזה ענין ולחמם ו(ר') קיללה אותי ויש מצב שאני החזרתי לה קללה ואז עזבנו אני ו(ע')את (ר') ... ואז ישבנו בפיצה ... ואז התקשרה אלי (ד') היא מהשכבה שלי אני מכירה אותה היא התקשרה אלי לטלפון ואז היא אמרה לי בצעקות איפה את נפוצץ אותך במכות. לא ידעתי מה להגיד ואז העברתי את הטלפון ל(ע') שהיא העבירה את הטלפון שלה לידיד שלה ואמר ל(ד') אנחנו ב"יד לבנים". אז באה חבורה יותר מעשר בנות בינהם (ד').  אז היא (ד') ועוד בנות אמרו לי אל תתעסקי עם (ר') ואחת איימה שתכבה עלי סיגריה ואמרתי לה שתכבה. והחבורה של הבנות ביקשה ממני לגעת ב(ר') ונגעתי בה...

          אמרו לי תגעי ניגשתי אליה ושמתי עליה אצבע וזהו פשוט ככה.

          אז אמרו ל(ר') תרביצי לה ו(ר') הביאה לי סטירה מאוד חזקה באתי להתגונן כי חשבתי שהיא רוצה עוד להמשיך להרביץ לי ואז הם קפצו עלי לא יודעת כמה בנות משכו לי בשערות משכו לי את הראש למטה עם השיער ואז מישהו הזיז אותם ממני ואני הגנתי על עצמי עם הידיים ומשהי ניסרטה (צ"ל: נשרטה - ב.ט) וזאת הייתה כנראה (הנתבעת 2) שאני לא מכירה אותה ...

          אז (ו') שהוא ידיד שלי הזיז אותי משם ולקח אותי לשער העיר והלכתי איתו לשער העיר ואז כל החבורה שוב באה לשער העיר ו(הנתבעת 2) פנתה אלי והחזקתי את (ו') ... נתתי לו יד כזה בשביל לא לפחד. הוא אמר לה מה את פונה אליה ואז היא המשיכה לצעוק עליו וכל פעם שמעתי אותה צועקת תראו איזה שריטה היא נתנה לי כאילו עלי. ואז מישהו מהחבורה שלה אמרה לי משהו ואז היא (הנתבעת 2) פנתה אלי ואמרה לי בואי לצד ידעתי שיקרה משהו רע ואמרתי לה תדברי והיא אמרה לי תרגיעי את הפוזה שלך ... אני עמדתי מהצד הם היו עסוקות ואז (ד') באה אלי קפצה עלי משכה לי את השיער ומשהו שאני לא יודעת מי זה הזיז אותי ממנה ואז הלכתי לשבת עם (ו') בספסל והם כולם באו לספסל ו(הנתבעת 2) הראתה למישהי חדשה שלא היתה קודם את השריטה שכביכול אני עשיתי לה ואז יותר התחמם ו(הנתבעת 2) עכשיו פנתה אלי ואמרה לי בואי לצד והלכתי איתה טיפה אמרתי טוב בסדר הלכתי כמה צעדים יש שם חניה היא רצתה שניכנס אליה וראיתי שזה מקום חשוך אבל היא בכל זאת ניכנסה למקום החשוך ואני עמדתי בחוץ והיא  (הנתבעת 2) אמרה לי שיש לי שתי אופציות או שאני אחטוף אחרי בית ספר מכות או שעכשיו היא תיתן לי סטירות ומכות ונסיים עם זה ואני אמרתי לה שאני מצטערת זה לא היה בכוונה לא ראיתי מה אני עושה הסתובבתי וראיתי את (ד') ואז (ד') ו(הנתבעת 2) קפצו עלי והעיפו אותי על הריצפה ובעטו בי ונשארתי לבד וישבתי לבד על הספסל ואחרי זה היא (הנתבעת 2) אמרה שזהו זה סגור אחרי שהם נתנו לי את המכות" (עמ' 62-61 לתיק המוצגים מטעם התובעת).

 

20. התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית האם נכון שהיא שרטה את הנתבעת 2 בפניה, והשיבה:"כשהרביצו לי ומשכו לי בשיער הייתי ככה ועשיתי ככה כדי שיזוזו (מדגימה ראש כפוף מטה והידיים לצדדים), ותמיד יש לי צפורניים יפות ואני תמיד משתדלת שהן יהיו יפות כי זה החלק הכי יפה בי, וכנראה שמישהו נשרט, אבל אני הייתי עם הראש למטה, ואתה מאשים אותי.

          ש. אני ממש לא מאשים אותך. אני רק אומר שהייתה טענה ששרטת, נכון?

          ת. אני חושבת שכן (התובעת בוכה)" (עמ' 81 לפרוטוקול מיום 2.12.2020, שורות 30-23).

 

21. הנתבעת 2 ציינה בתצהירה כי :"בפעמיים היחידות בחיי בהן פגשתי את (התובעת), היה זה סביב קטטת בנות שהתפתחה, ביוזמת (התובעת), כאשר אני עצמי בסך הכל ניסיתי להתגונן, לאחר שנפגעתי פיזית בעצמי, ובתוך כך (התובעת) עצמה שרטה אותי..." (סעיף 7 לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת 2).

 

          בחקירתה הנגדית, הנתבעת 2 העידה שהיא הגיעה למקום לאחר שהקטטה החלה, וכדבריה: "... אני כן זוכרת שבאתי אחרי שהמקרה התחיל, היה שם קטטה של הרבה בנות, ראיתי ניידת משטרה שמגיעה מרחוק, הלכתי בתום ליבי וטיפשותי להגיד להם שיש כאן משטרה שלא יהיה להם בלאגן ובתוך הכאוס שהיה שם נשרטתי בפנים כנראה, חברה אמרה לי שיורד לי דם בפנים, אז הבנתי שנשרטתי, פניתי לתובעת שהיתה שם עם חבורה של גדולה של בחורים. אמרתי לה בואי נדבר קצת בצד, כי ראיתי שהבחורים היו שיכורים, אמרתי לה למה שרטת אותי, אנחנו לא מכירות, אנחנו לא צריכות לריב, תוך כדי שאני מדברת איתה (ד') הגיעה מאחוריה, אני ממש זוכרת שזה כאילו צרוב לי בראש, שהסתכלתי על (ד') כי לא הבנתי למה היא בכלל באה, כי רציתי שזו תהיה שיחה של שתינו, כי לא הכרתי אותה, (ד') פשוט משכה לתובעת בשיער, הפילה אותה לרצפה. הייתי בשוק מכל הסיטואציה ופשוט התאדיתי. פשוט הלכתי משם..." (עמ' 173 לפרוטוקול). ובהמשך:  "... אמרתי שאני באתי לדבר עם התובעת, לבקש לדבר איתה בצד, כולם היו מאוד שיכורים אמרו בואו נעשה סולחה, אמרתי אני לא מכירה אותם, אני רק רוצה לדבר איתה ולהבין מה קרה, אם היא בכלל שרטה אותי" (עמ' 175 לפרוטוקול, שורות 4-2).

 

22. כפי שמתואר בכתב האישום המתוקן, אירוע התקיפה הראשון החל בסכסוך בין התובעת לבין אחרות, כאשר: "במהלך הסכסוך תקפו האחרות את(התובעת), סטרו לה, משכו ותלשו את שיערה ... (הנתבעת 2) נשרטה בפניה בעוד (התובעת) מנסה להגן על עצמה". מכאן שהנתבעת 2  נשרטה בפניה כאשר התובעת ניסתה להגן על עצמה.

          זאת ועוד, מהודעתה של הנתבעת 2 במשטרה (עמ' 86-87 בתיק המוצגים מטעם התובעת), כמו גם מעדותה בחקירה נגדית עולה שהיה פער של זמנים בין המועד שבו היא נשרטה בפניה זאת כאשר התובעת ניסתה להגן על עצמה לבין המועד שבו היא שבה ופגשה את התובעת בשער העיר וביקשה לדבר איתה בצד.  רק בשלב זה של הדברים, באותו מפגש נוסף בשער העיר התרחשה אותה תקיפה קשה שבמהלכה הנתבעת 2 ונערה נוספת (שכונתה בכתב האישום המתוקן ה"אחרת"), תקפו את התובעת "בכך שקפצו עליה, הפילו אותה לרצפה ובעטו בבטנה" (כלשון כתב האישום המתוקן). בנסיבות אלה, כאשר מעשה התקיפה שמתואר בכתב האישום המתוקן, לא התרחש מיד לאחר שהנתבעת 2 נשרטה בפניה וכתגובה אינסטינקטיבית לשריטה האמורה אלא לאחר שהתובעת הלכה לשער העיר והנתבעת 2 באה בעקבותיה וביקשה לדבר איתה בצד - לא ניתן לקבל את טענתה של הנתבעת 2 כי היא בסך הכל ניסתה להתגונן לאחר שהתובעת שרטה אותה בפניה.

 

23. איני מתעלמת מכך שהתובעת נטלה חלק בתחילת אירוע הקטטה ועל פי הודעתה במשטרה, היא אמרה: "יאללה מכות", וגם קיללה את ר' ו"נגעה" בה. עם זאת,  בין תחילתו של האירוע לאחריתו, רב המרחק ורחוקה הדרך. מן המפורסמות הוא שבני נוער אינם מתנהגים תמיד כמלאכי השרת ובמקרים רבים אף אינם נוהגים זה עם זה בנימוס ובכבוד הדדי. ואולם, יש הבדל בין ריב שמתרחש לעיתים באינטראקציות חברתיות בין בני נוער (כפי שנטען גם בסיכומים מטעם הנתבעת 2), לבין מעשי תקיפה אלימים שחורגים מריב של מה בכך בין חבורות של בני נוער. בענייננו, נראה כי בעוד שניתן להגדיר את תחילתו של האירוע כריב או קטטה שמתרחשים לעיתים בין בני נוער הרי שמה שהתרחש בהמשך הדברים, לאחר שהתובעת עזבה את המקום והלכה לשער העיר, היה בגדר מעשה תקיפה קשה ואכזרי שבמהלכו  "הנתבעת 2 ואחרת  תקפו את(התובעת) בכך שקפצו עליה, הפילו אותה לרצפה ובעטו בבטנה" (כאמור בכתב האישום המתוקן). על-פי עובדות כתב האישום המתוקן,  התובעת שרטה את הנתבעת 2 בפניה בתחילת האירוע, בעת שניסתה להגן על עצמה. כלומר שלא היה מדובר במעשה מכוון של התובעת אלא במעשה של הגנה עצמית. בנסיבות אלה, בהתחשב בכך שהיו פערים של זמן ושל מקום בין תחילתו של האירוע - שאז הנתבעת 2 נשרטה בפניה בעת שהתובעת ניסתה להתגונן - לבין התקיפה שהתרחשה לאחר שהתובעת עזבה את המקום והנתבעת 2 באה בעקבותיה לשער העיר, ביקשה ממנה להתלוות אליה לחניה סמוכה ואז תקפה אותה בצורה אלימה שחורגת בחומרתה ממה שהתרחש בתחילת האירוע, איני סבורה שיש מקום להטיל על התובעת אשם תורם לאירוע התקיפה הראשון.

 

          אירוע התקיפה השני

24. אירוע התקיפה השני התרחש גם הוא ביום שישי בערב, בגן ציבורי, זאת בחלוף שבוע ממועד אירוע התקיפה הראשון.

הנתבעות 2 ו - 3, ביחד עם אחרות, הגיעו לגן ציבורי ותקפו את התובעת, כמתואר בגמר הדין, כדלקמן: "בהמשך לאמור באישום הראשון לעיל בתאריך 1.2.09 שעה 17:00 או בסמוך לכך, "בגן שפר" ... תקפו (הנתבעות  2 ו-3) את (התובעת) על רקע האירוע המתואר באישום הראשון, בכך, ש(הנתבעת 2) סטרה ל(התובעת) והקימה אותה מהנדנדה עליה ישבה ובעטה בה והקטינות הפילו אותה בעודה שוכבת על הרצפה, בעטו בה בראש, ובחלקי גופה השונים, סטרו לה ומשכו בשיערה. במעמד זה איימה (הנתבעת 2) על (התובעת) בכך שאמרה לה "שלא תפתח את מה שהיה פה ובשער העיר ושלא בעיה לה לריב איתה שוב" וזאת בכוונה להפחידה..." (עמ' 143 בתיק המוצגים מטעם התובעת).

 

25. הנתבעת 2 טענה בחקירתה הנגדית כי נערות אחרות הרביצו לתובעת וכי היא עצמה לא הכתה את התובעת ולא בעטה בה. הנתבעת 2 עומתה עם הודעתה במשטרה שבמסגרתה אישרה שהכתה את התובעת והשיבה כי בעת שהעידה במשטרה היא פחדה למסור את פרטי הנערות שתקפו את התובעת (עמ'176-177 לפרוטוקול). לא ראיתי להרחיב בדברים שכן כפי שכבר נאמר, לא ניתן לקבל כל טענה שעומדת בניגוד לעובדות כתב האישום המתוקן שהנתבעת 2, הודתה בהן.

          אשר לאשם תורם – על אף שהטענה בדבר אשם תורם נטענה באופן כוללני לגבי שני אירועי התקיפה, למעשה אין בפי הנתבעת 2 כל טענה שמייחסת לתובעת מעורבות באירוע התקיפה השני שהתרחש בחלוף שבוע ממועד אירוע התקיפה הראשון. לפיכך, ברי שלא ניתן לייחס לתובעת אשם תורם בהקשר זה.

 

 

אחריות הנתבעת 2 בגין אירועי התקיפה - סיכום

26. הנתבעת 2 הודתה בעובדות כתב האישום המתוקן ביחס לשני אירועי התקיפה. בנסיבות אלה מוטלת על הנתבעת 2 החובה לפצות את התובעת בשל נזקי הגוף שנגרמו לה כתוצאה מאירועי התקיפה האמורים.

 

27. כאמור, מהנימוקים שפורטו לעיל, לא ראיתי לקבל את הטענה שלפיה יש להטיל על התובעת אשם תורם לאירועי התקיפה.

 

28. נותר לדון בטענותיה של הנתבעת 2 בדבר מעורבותן של נערות נוספות בשני אירועי התקיפה. העובדה שבאירועי התקיפה היו מעורבות נערות נוספות אינה שנויה במחלוקת והיא עולה אף מגרסתה של התובעת עצמה. גם מכתב האישום המתוקן עולה שנערות נוספות שכונו "אחרות" היו מעורבות באירועי התקיפה.

          במסגרת הדיון בתביעה שלפני לא ראיתי  מקום להידרש לטענות בנוגע לסיבה שבגינה לא הוגש כתב אישום כנגד אותן נערות אחרות הנזכרות בכתב האישום המתוקן, מה גם שטענות הנתבעת 2 בעניין זה הן בגדר השערות שלא הוכחו. כאמור, הנתבעת 2 הודתה בעובדות כתב האישום המתוקן ועל כן היא חבה כלפי התובעת בגין שני מעשי התקיפה שבהם הודתה.

 

29. הנתבעת 2 מוסיפה וטוענת כי היה על התובעת להגיש תביעה כנגד כל המעורבים באירועים נושא התביעה, אלא שאין בטענה זו כדי להועיל לנתבעת 2 או כדי להוות הגנה כנגד התביעה.

          על-פי הדין, ניזוק רשאי להגיש תביעה נגד מעוול אחד מתוך קבוצה של מעוולים שאחראים כלפיו ובלבד שלא יפרע מעבר לנזקיו. הדבר עולה במפורש מהוראות סעיף 83 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח - 1968 (להלן: "פקודת הנזיקין"), הקובע:

"(א(    סבל אדם נזק עקב עוולה - אין פסק הדין שניתן נגד מעוול החב על אותו נזק חוסם בעד הגשת תובענה נגד אדם אחר שאילו נתבע לדין היה חב על אותו נזק כמעוול יחד.

(ב)      הוגשו בשל נזק אחד על ידי האדם שסבל אותו...תובענות אחדות נגד מעוולים החבים על אותו נזק, אם כמעוולים יחד ואם באופן אחר - סך כל הסכומים שאפשר להיפרע כפיצויים בפסקי הדין שיינתנו באותן תובענות לא יעלה על סכום הפיצויים שנפסק בפסק הדין שניתן ראשון ולא בוטל בערעור...".

 

          לצד זאת, נתבע שהוגשה כנגדו תביעה, רשאי להגיש הודעה לצד שלישי כנגד מעוולים נוספים החבים בגין אותו נזק ואף רשאי הוא להגיש תביעה לדמי השתתפות כנגד מעוול אחר החב יחד עימו על אותו נזק, כאמור בסעיף 84 לפקודת הנזיקין שדן בתביעת השתתפות בין מעוולים.

          לפיכך, ככל שהנתבעת 2 סברה שיש מקום להגיש תביעה כנגד נערות נוספות שהיו מעורבות באירועי התקיפה, היה בידה להגיש כנגדן הודעת צד שלישי. משהדבר לא נעשה, אין בטענותיה של הנתבעת 2 בדבר מעורבותן של נערות אחרות באירועים נושא התביעה כדי להוות טענת הגנה כנגד התביעה.

 

30. סופו של יום - על הנתבעת 2 מוטלת אחריות בנזיקין בגין שני מעשי התקיפה המתוארים בגמר-הדין ועליה לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה כתוצאה מאותם אירועים. טענותיה של הנתבעת 2 בכל הנוגע לשאלת הקשר הסיבתי בין מצבה של התובעת לבין אירועי התקיפה נושא גמר-הדין ובנוגע לגובה הנזק, תידונה בהמשך הדברים.

 

          פרק ג - התביעה נגד המדינה

 

התביעה בגין התרשלות של הצוות החינוכי בבית-הספר

31. אין מחלוקת כי שני אירועי התקיפה המתוארים בגמר-הדין, התרחשו ביום שישי בערב בעת "בילוי" של בני נוער ברחבי העיר. עוד יוזכר כי הנתבעות 2 ו - 3, לא למדו בבית-הספר שבו התובעת למדה ואירועי התקיפה אף לא התרחשו בחצרי בית-הספר.

 

32. התובעת טוענת כי לאחר אירוע התקיפה הראשון שבו השתתפו גם נערות שלמדו בבית-הספר, החלו אותן נערות במסע של רדיפה כלפיה שהתבטא באיומים, התעללות, קללות, הפחדה, התנכלויות והדרה חברתית שניתן להגדירם כ - "Mobbing" - בריונות, התעללות קבוצתית. התובעת מוסיפה וטוענת כי היא פנתה לעזרת הצוות החינוכי בבית-הספר אלא שנתקלה ב"קיר אטום", אדישות ואזלת-יד שהתבטאו בהיעדר טיפול והתעלמות מסימני המצוקה ומהתלונות שלה ושל אימה.

 

 

33. המדינה מכחישה את טענותיה של התובעת וטוענת שלא התעוררו נסיבות שהיו אמורות להדליק "נורה אדומה" בנוגע למצבה של התובעת. הצוות החינוכי בבית-ספר היה מנוע מלברר את נסיבות אירוע התקיפה נוכח העובדה שנפתחה חקירת משטרה. הטענות בדבר "Mobbing" נטענו כסיסמה ואולם התובעת לא הוכיחה שהיא הייתה נתונה להצקות והטרדות בבית-הספר או כי הצוות החינוכי ידע או היה צריך לדעת על קיומן של הצקות. משכך, לא הוכח שהצוות החינוכי בבית-הספר הפר את חובת הזהירות הקונקרטית שהייתה מוטלת עליו כלפי התובעת.

 

התשתית העובדתית - העדויות

34. בעניין זה נשמעו עדויותיהן של התובעת ואימה, וכן עדותה של א' שלמדה עם התובעת בבית-הספר והייתה חברתה הטובה.

 

מטעם המדינה נשמעו עדויותיהן של מנהלת בית-הספר, מחנכת הכיתה שבה התובעת למדה והיועצת החינוכית בבית-הספר (להלן: "המנהלת", "המחנכת" ו - "היועצת"). בנוסף, המדינה זימנה לעדות את ר'  שלמדה עם התובעת באותה שכבה. ר' הייתה מעורבת בתחילתו של אירוע התקיפה הראשון, ונטען כלפיה שהיא הייתה מעורבת במעשי ההתנכלות שכוונו כלפי התובעת.

 

העדויות מטעם התובעת

35. עדות התובעת - התובעת ציינה בתצהירה כי לאחר אירוע התקיפה הראשון היא חזרה לביתה פצועה וחבולה. לאחר שאימה ראתה את מצבה ושמעה מפיה את שאירע, האם התקשרה למחנכת, סיפרה לה מה קרה וכי נערות מבית-ספר השתתפו בתקיפה. במוצאי השבת, התובעת הלכה עם הוריה למשטרה והגישה תלונה בגין אירוע התקיפה הראשון, בין היתר גם כנגד נערות מבית-הספר (סעיפים 13-8 לתצהיר התובעת וטופס הצהרת נפגע עבירה מיום 24.1.2009, נספח ב' לתצהיר).

 

בבוקר יום ראשון, התובעת הגיעה לבית הספר. המנהלת עמדה בשער ו"בדקה תלבושות". המנהלת ביקשה ממנה שתניח את התיק ותחזור לשער ואז ערכה "תחקיר" של האירוע, לעיני התלמידים וביניהם גם חלק מהנערות שלקחו חלק באירוע התקיפה, וכדבריה:  "לא האמנתי ולא תיארתי לעצמי שאת הברור והתחקיר מה קרה, המנהלת תעשה בשער... במקום גם היו חלק מהבנות שתקפו אותי ובין היתר (ד), (ר) ... בנות אלה צעקו לעברי "מגיע לך" "מגיע לך". מנהלת בית הספר הייתה נוכחת, כמובן, במעמד המשפיל. לתדהמתי, המנהלת, במקום להשתיק את הבנות הצועקות והמאיימות עלי, אלה שגם השתתפו בתקיפה, לא עשתה דבר, לא ביקשה מהבנות להפסיק לקלל אותי ולצעוק לעברי ולאיים עלי...הבנות עשו לי עם הידיים סימנים של איומים, מעין "חכי" "חכי" . המעמד היה משפיל ומפחיד...המנהלת אף שאלה אותי מדוע הגשתי תלונה במשטרה על הארוע, כאילו אני זו "שפשעתי" ולא הקורבן לתקיפה..." (סעיפים 15-14 לתצהיר).

 

גם בהמשך, איש מאנשי הצוות החינוכי לא שוחח עם התובעת בניסיון לברר מה מצבה, וכדבריה:  "לא התבקשתי, לא על ידי מנהלת בית הספר, לא על ידי המחנכת שלי, לדבר או לקיים שיחה על האירוע החמור ועל מה שעבר עלי, עובר עלי ואיך אני מרגישה ומתמודדת עם המצב וגם לא עם היועצת החינוכית של בית הספר... אף אחד מיתר מורי בית הספר שלימדו אותי ו/או את הבנות שתקפו אותי, לא טרח לדבר ולשוחח איתי על המקרה והרגשותיי וגם לא התקיימו בכלל שיחה או שיחות עם שאר התלמידים בבית הספר... לא דברו יותר על האירוע ואפילו לא על הנושא באופן כללי וגם לא על נושא אלימות בהקשר לאירוע החמור הזה" (סעיפים 20-19 לתצהיר).

 

התובעת הוסיפה והעידה כי בעקבות התלונה שהיא הגישה במשטרה לאחר אירוע התקיפה הראשון, תלמידות מהשכבה החלו להתנכל לה, וכדבריה: "מי שלא שכח את האירוע ובמיוחד את העובדה שהעזתי להתלונן במשטרה, היו (ד) והחבורה שלה. היא והחברות שלה מהשכבה החלו לרדוף אותי ולאיים עלי, להציק לי ולנסות להשפיל אותי בכל דרך, בבית הספר, עד שהשהות שלי בבית הספר הפכה לבלתי נסבלת. מדובר היה בהצקות בלתי פוסקות. (ד) והחברות שלה היו אורבות לי בהפסקות במסדרון ואז נצמדות אלי, דוחפות אותי ונותנות לי מכות עם המרפקים, תוך שהן מאיימות עלי שיבואו איתי חשבון. הן היו מקללות אותי גם בהפסקות וגם בשיעורי העשרה ... האירועים האלה הפכו את השהייה שלי בבית הספר לחוויה של לחץ ואימה, כאשר כל רגע ציפיתי וחששתי מאיפה התקיפה תבוא הפעם. גם בבית המציקות לא נתנו לי מנוחה, והיו מתקשרות אלי ומנתקות שיחות, כדי להחזיק אותי בפחד" (סעיפים 25-22 לתצהיר). ובהמשך: "בנוסף להצקות הפיזיות, האיומים, הקללות ועלבונות, החברות של (ד) גם החלו להפיץ נגדי שמועות בכל בית הספר ולהשמיץ אותי. מכיוון שהיה מדובר בתלמידים "חזקים", מבחינה חברתית, לשמועות אלה היה כח רב מאוד... הפכתי ל"מוקצה", "דחויה" בכל השכבה, כאשר גם ילדים אחרים, גם כאלה שלא הכרתי אותם, החלו להסתכל עלי ב"עין עקומה", להעליב אותי... הפכתי לדחויה – למישהי שנתפסה על ידי כל הילדים כ"חלשה", "קורבן", שהיה לגיטימי להיטפל אליו או להעליב אותו" (סעיף 39 לתצהיר).

 

 

התובעת  תיארה בתצהירה מספר אירועי התנכלות שהתרחשו בבית הספר (סעיפים 28-26 וסעיף 48 לתצהיר). כדי שלא להאריך בדברים אביא רק דוגמה אחת: "... בהפנינג שהיה בבית הספר לכבוד חג הפורים התחילו ללכת מחצר בית הספר לכיוון הכיתות: המורים והתלמידים. תלמידה בשם (י') עמדה על שולחן בחצר ליד הכיתות, מחאה כפיים וצעקה לעברי "זונה" "זונה". ל(י') הצטרפו מספר בנות אחרות (נ', ר') שאף הן מחאו כפיים וקראו לעברי "זונה". וכך מול כול התלמידים והמורים העוברים - שרים עלי במקהלה "היא זונה! היא זונה! היא זונה! אני מתה בפנים ולאף אחד, אף אחד לא אכפת! ברצוני לציין ולהדגיש כי הן המחנכת שלי, וגם מורים אחרים היו עדים לאירוע. אף אחד מהמורים או מחנכת הכיתה או היועצת לא מצאו לנכון, גם הפעם לשוחח עם התלמידים על האירוע או לדבר איתי..." (סעיפים 29-30 לתצהיר).

 

התובעת העידה כי היא ואמה התלוננו בפני המחנכת והמנהלת על ההצקות וההתנכלויות שהובילו לכך שהתובעת ביקשה לעזוב את מגמת התקשוב שבה למדה (סעיפים 47-45 לתצהיר). כתוצאה מהיעדר התייחסות של הצוות החינוכי להתנכלויות שהיו מנת חלקה, היא החלה להיעדר מבית-הספר וחלה התדרדרות בציוניה (סעיפים 38-36 ו - 47-44 לתצהיר).

 

בחקירתה הנגדית, התובעת חזרה והעידה שהיא דיווחה למחנכת על האירוע שהתרחש בהפנינג פורים, וכדבריה:

"דיווחתי. הכל דיווחתי. דיווחתי ל(מחנכת), אני חושבת שהיו שלושה ארבעה ילדים לפניי, ואמרתי לה, (למחנכת), תראי, היא קוראת לי זונה (התובעת בוכה)" (עמ' 86 לפרוטוקול).

ובהמשך:

"ש. האם נכון שאת או אמא שלך לא פנית באיזה פניה למישהו בבית הספר בטענה שמישהו מקניט אותך, מפריע לך, מטריד אותך.

ת. לא. ממש לא. כל הזמן הייתי אומרת לה, ל(המחנכת), היא הייתה רואה אותי לבד, ואמא הייתה מתקשרת למנהלת, וכתבתי לה מכתב,

 

 

ש. איפה המכתב?

ת. אני נתתי לה אותו, ל(המחנכת), היא לקחה אותו. אמרתי לה (למחנכת), אני לא יכולה להיות יותר בתקשוב, אני לא מסוגלת להתמודד עם כל העומס, היא אמרה לי יודעת מה, תכתבי לי מכתב...

ש. פרט למכתב הזה שאת מדברת על חודש אחרי, לא שלחתם איזשהו מכתב לאף אחד מבית הספר, נכון?

ת. זה אני לא יודעת. אני חושבת שלא, אני חושבת שאמא דיברה רק בטלפונים ואני דיברתי עם (המחנכת)..המנהלת לא הייתה מסתכלת עלי..."(עמ' 86-85 לפרוטוקול).

 

36. עדות האם - אמה של התובעת פרטה בעדותה את האירועים שהתובעת חוותה, מנקודת מבטה שלה. האם העידה כי במוצאי שבת היא יידעה את המחנכת על אירוע התקיפה הראשון שבו השתתפו נערות מבית הספר וסיפרה שהיא הולכת עם התובעת להגיש תלונה במשטרה. המחנכת ניסתה להניא אותה מלעשות זאת "על מנת לפתור את העניינים רק בבית הספר מבלי לערב שום גורם חיצוני..." (סעיף 13 לתצהיר).

האם הוסיפה וציינה כי פנתה לצוות החינוכי בתלונות על הצקות והשפלות שהתובעת חוותה  וכדבריה: "מספר ימים לאחר מכן (התובעת) לא הלכה לבית הספר. כאשר ניסתה לשוב לבית ספר, היא התחילה לחזור כאשר היא מספרת לי על הצקות והשפלות יומיומית. כמובן שיצרתי קשר עם המנהלת וקיימתי עמה שיחות מרובות, אבל נתקלתי "בחומה בצורה". ובסירוב להתערב ולעזור ל(תובעת). התשובה של המנהלת הייתה שמכיוון שפנינו למשטרה והגשנו תלונה היא לא יכולה לעשות כלום. ברוב ייאוש התקשרתי גם למפקחת של בית הספר במשרד החינוך וסיפרתי לה על ההצקות וההשפלות ש(התובעת) עוברת בבית הספר ללא עזרה ותמיכה, לא של המחנכת, לא של המנהלת ולא של היועצת החינוכית. אבל, לצערי, גם המפקחת גיבתה את המנהלת...

במשך חדשים, עד סוף שנת הלימודים בכתה ט', קיימתי אינספור שיחות טלפוניות, עם המנהלת ועם המפקחת אבל שום דבר לא עזר ומאומה לא השתנה. (התובעת) סיפרה לי על כך שוב ושוב, מידי יום ביומו וראיתי את הבת שלי "הולכת ונגמרת" ודועכת לי מול עיני" (סעיפים 21 ו- 23 לתצהיר).

 

האם חזרה על הדברים בחקירתה הנגדית:

"... תכף אחרי האירוע התובעת הלכה לבית הספר וכאשר חזרה מבית הספר סיפרה לי את כל הסיפור עם המנהלת ששאלה אותה בשער מה היה ... ושהבנות בבית הספר שלה הסתובבו סביבה ועשו לה סימנים עם היד שישחטו אותה. אמרו לה חכי חכי, וכל זה לעיני המנהלת כשהן מסתובבות כמו עופות סביבה והמנהלת לא עושה דבר ... והמנהלת עונה לי כאשר שאלתי אם היא לא מתכוונת לטפל בבנות בבית הספר והיא אמרה ... זה בחקירה משטרתית ולכן אסור להתערב ולכן היא נתנה לכל הבנות מול העיניים, היא ושאר המורים, להתעלל בה. כל שאר הילדים בבית הספר היו עומדים על השולחנות, לעיני כל המורים ואמרו לה "זונה" אמרו תתאבדי...

ש. מה עשית?

ת. דיברתי עם המנהלת כל הזמן" (עמ' 130 לפרוטוקול מיום 14.6.2021, שורות 32-16).

 

37. עדותה של א' - א' שהייתה במועדים הרלבנטיים חברתה של התובעת, ציינה בתצהירה שהתובעת חוותה התנכלויות בבית הספר, וכדבריה: "...  זכור לי שבבית ספר (התובעת) סבלה מהתנכלויות מילדה בשם (ד) וחברות שלה. זכור לי ש(ד) הייתה ילדה עם "גב" ו"דיבור עם מורים" שידעה לצאת מהסתבכויות. היא הייתה מובילה של חבורת נערות והיא החברות שלה "נפלו" על (התובעת). לא זכור לי אם בבית הספר הדברים הגיעו לכדי אלימות פיזית, אך זכורה לי אלימות מילולית, צעקות, קללות, השמצות, הפצת שמועות בנוגע להתנהגות מינית, הדבקת כינוי "זונה" – דברים אשר עבור נערה בת 14 יכולים להיות מאוד פוגעניים ומצלקים ..." (סעיפים 12-10 לתצהיר).

 

בחקירתה הנגדית, א' העידה שהתובעת פנתה אליה בבקשה להגיש תצהיר עדות ראשית לאחר שהן לא היו בקשר במשך כעשור (עמ' 57 לפרוטוקול). בנוסף לכך, א' העידה כי לצד האלימות המילולית, התובעת סבלה גם מאלימות פיזית, כדלקמן:

"ש: את לא זוכרת אלימות פיסית בביה"ס, אבל אמרת שהיה שימוש בכינויי גנאי.

ת: נכון. אני זוכרת גם אלימות פיסית בביה"ס, בין אם זה דחיפות, בין אם זה זריקה של דברים" (עמ' 59 לפרוטוקול). ובהמשך: "... לשאלת בית המשפט, אלימות פיסית זה דחיפות במסדרונות, זה הפלה של דברים, אם יש לילדה ספר או מחברת ביד, מפילים לה את זה, "בטעות" כמובן, זריקות של דברים, אם זה עיפרון, בין אם זה דברים שהם כאילו הקנטות, אבל זה אלימות פיסית לכל דבר" (עמ' 60 לפרוטוקול).

א' הוסיפה והעידה כי הדברים התרחשו בכיתה ט' וכי "אח"כ אני והתובעת לא היינו בקשר כבר, אבל פה ושם ראיתי שעוד ממשיכים להתייחס אליה ככה, ממשיכים לזרוק לה דברים. לשאלת בית המשפט, ראיתי במסדרונות של התיכון, כי היינו באותו תיכון" (עמ' 60 לפרוטוקול).

 

 

א' אישרה בחקירתה הנגדית את עדות התובעת בעניין מה שהתרחש בהפנינג פורים והעידה כי "צעקו לה שהיא זונה" (עמ' 61 לפרוטוקול). בהמשך העידה: "... היא הייתה מטרה, היה כיף להשפיל אותה, ראו, הייתה אווירה שבתובעת אפשר לפגוע, גם בביה"ס, מבחינת הילדים שהציקו לה, עם ההורים שלהם לא דיברו, ההורים שלהם היו מיוחסים, ההורים שלהם לא היו בעניין. בתובעת היה אפשר לפגוע... אני פחדתי לדבר בשם התובעת. אני פחדתי להגן עליה. בטח ובטח בחוץ, כשזה אפילו לא היה תלמידים של ביה"ס שלנו אלא סתם אנשים שרצו לפגוע בתובעת. אני מתכוונת למקרה השני" (עמ' 64-63 לפרוטוקול).

 

העדויות מטעם המדינה

38. עדות המנהלת - המנהלת העידה כי ביום ראשון בבוקר, אימה של התובעת התקשרה אליה לבית-הספר וסיפרה על אירוע התקיפה הראשון שהתרחש ביום שישי בערב ואשר השתתפו בו תלמידות מבית-הספר וגם נערות שאינן לומדות בבית הספר. השיחה עם האם זכורה לה כשיחה סוערת מלווה בצעקות רמות. באותה שיחה, האם עדכנה אותה שהוגשה תלונה במשטרה כנגד אלה שהשתתפו באירוע (סעיפים 6-4 לתצהיר).

המנהלת ניסתה להסביר לאם שיש אפשרות לפתור וללבן את הדברים בבית-הספר ולקיים הליך חינוכי "זאת בעיקר מאחר ומדובר בילדות טובות שלא היו מעורבות באירועים אלימים או בבעיות משמעת כלשהן בעבר". האם סירבה להצעה ואמרה כי הפניה למשטרה כבר נעשתה במוצאי שבת (סעיף 6 לתצהיר). לאור דברי האם, המנהלת יצרה קשר עם קצין הנוער במשטרה שאמר לה שהיא מנועה מלחקור את האירוע ולשאול את התלמידות שאלות לגביו זאת כדי שהחקירה לא "תזדהם" (סעיף 7 לתצהיר).

כבר באותו בוקר, התקיימה ישיבה עם המחנכת והיועצת שבמסגרתה שוחחו על "הצורך להקפיד שלא יהיו אירועי אלימות בין התלמידות בשטח ביה"ס וכן על הצורך לנסות לדאוג לשלומן ורווחתן של כל המעורבות, תוך הפניית תשומת לב מיוחדת אליהן וברור שלומן" (סעיף 8 לתצהיר). בנוסף, המנהלת יצרה קשר עם הורי התלמידות המעורבות ויידעה אותם לגבי השיחה עם אמה של התובעת (סעיף 9 לתצהיר).

המנהלת הוסיפה וציינה כי "...העובדה שלא "חקרנו" את האירוע אין פירושו שלא התערבנו ולא סיפקנו את כל האמצעים העומדים לרשותנו הן לטובת (התובעת) והן לטובת התלמידות הנוספות...במהלך כל אותה שנה, עד לסיום הלימודים של התלמידות בביה"ס, דאגנו ליצור הפרדה בין התלמידות על מנת לצמצם למינימום האפשרי את החיכוך האפשרי ביניהן ובנוסף דאגנו להתעניין בשלומן..." (סעיפים 11-10 לתצהיר).

המנהלת ניסתה לשוחח עם התובעת כמה פעמים, אך התובעת "לא דיברה הרבה ואמרה שהכול בסדר איתה. זכור לי ש(התובעת) לא הביעה או הציגה מצוקה כלשהי, ההיפך (התובעת) נתנה להבין שהכול בסדר" (סעיף 12 לתצהיר).

הדברים תועדו בתיק האישי של התובעת, ולא זכור לה שהתובעת או אמה התלוננו על מצב של מצוקה, התעללויות או היעדרויות ממושכות (סעיפים 17-16 ו-26 לתצהיר). המנהלת לא ידעה על אירוע התקיפה השני ונודע לה על כך רק לאחר הגשת התביעה (סעיף 18 לתצהיר).

המנהלת הכחישה את גרסת התובעת בדבר מה שארע בשער בית-הספר והעידה כי  שאלה לשלומה של התובעת בלבד, וכדבריה: "... למיטב זכרוני, לפחות יום אחד לאחר ההודעה של האם, פגשתי את (התובעת) בשער ביה"ס ושאלתי לשלומה. לא זכור לי שתחקרתי אותה לגבי האירוע, טענה שאיננה נכונה כלל וגם לא הגיונית, שכן נמנעתי מלחקור את האירוע או לשאול לגביו. טענה זו מופרכת ושקרית ואיננה מאפיינת אותי שכן, לא נהגתי אף פעם לנהל שיחות בכניסה לביה"ס... אינני זוכרת שהיו צעקות לעברה של (התובעת)..." (סעיף 22 לתצהיר).

 

בחקירתה הנגדית, המנהלת חזרה והעידה כי אירועים חריגים שהיו בבית-הספר תועדו בתיקים האישיים של התלמידים (עמ' 132 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט, המנהלת השיבה כי למיטב זיכרונה, לאחר תלונתה של האם, הטיפול במקרה תועד בתיק האישי של התובעת ואף דווח למפקחת. עם זאת, המנהלת העידה שאין ברשותה מסמכים אודות הטיפול באירוע ואין לה מושג היכן נמצא התיק האישי של התובעת (עמ' 135-134 לפרוטוקול).

המנהלת שבה והדגישה בעדותה כי נוכח חקירת המשטרה היא התבקשה שלא להתערב ולא לנקוט צעדים לבירור נסיבות אירוע התקיפה הראשון, וכי "הדבר העיקרי שעמד לנגד עיני היה לא לגרום לכך שיהיה המשך של האלימות שהיה באותו ערב, אם הייתה, ולגרום לכך שיהיה שקט. המטרה שלנו הייתה לשמור על שלומן של כל התלמידות שדווח לנו שמעורבות באירוע הזה ... מצד אחד היו תלמידות שטענו שלא עשו שום דבר והכול שקר, ומצד שני היה לנו את הסיפור של התובעת. עיקר העבודה שלנו הייתה לגרום לכך שלא תהיה אלימות ביניהן, שלא יהיה מגע ביניהן. שמרנו על שני הצדדים ... ואני חושבת שבזה מאוד הצלחנו כי אני לא ידעתי על איזושהי אלימות שקרתה בשטח בית הספר וגם לא מחוץ לשטח בית הספר. לא ידעתי על המשך אלימות בין התלמידות האלה" (עמ' 138 לפרוטוקול).

 

39. עדות המחנכת  - המחנכת ציינה בתצהירה כי זכור לה שקיבלה דיווח על אירוע אלימות שאירע מחוץ לשעות הלימודים ומחוץ לכותלי בית הספר ואשר השתתפו בו גם תלמידות מבית הספר, אך עקב החקירה המשטרתית היא לא תחקרה את נסיבות האירוע. המחנכת הוסיפה וציינה כי תמיד עמדה לרשות תלמידיה  וכי "אם היה מגיע אלי מידע לגבי מצוקה אצל (התובעת) היא הייתה מקבלת את כל העזרה הנדרשת ממני ומצוות בית הספר כמו שנהוג במקרים כאלו" (סעיף 7 לתצהיר). המחנכת  לא ידעה על אירוע התקיפה השני ולא זכור לה שהיו היעדרויות יוצאות דופן או כי התובעת ביקשה לעבור ממגמת תקשוב (סעיפים 10-9 לתצהיר).

 

בחקירתה הנגדית המחנכת העידה שלא זכור לה אם שמעה על אירוע התקיפה הראשון מהתובעת או מאימה. כשנשאלה אם ניסתה לברר את שאירע, השיבה: "לא. כי לא ניתנה לי הזדמנות, כי פנו למשטרה וזה היה בחקירת משטרה ... כי ברגע שהמשטרה מעורבת אנחנו לא יכולים לתחקר" (עמ' 152 לפרוטוקול).

גם המחנכת העידה שאירועים מיוחדים תועדו בתיק אישי או ב"תיק שכבה" (עמ' 152 לפרוטוקול), וכי היו נהלים ברורים לגבי טיפול באירועי אלימות, אם כי אינה זוכרת נהלים כתובים (עמ' 153 לפרוטוקול).

המחנכת חזרה והעידה שהיא לא ידעה על אירוע התקיפה השני ונודע לה על כך רק בעת עריכת תצהיר העדות הראשית (עמ' 154 לפרוטוקול).

 

40. עדות היועצת - היועצת ציינה בתצהירה כי היא זוכרת את אירוע התקיפה הראשון ואת העובדה שחלק מתלמידות בית הספר היו מעורבות באירוע (סעיף 3 לתצהיר). היועצת הוסיפה וציינה כי "ככל שהיה מגיע אלי מידע לגבי מצוקה ו/או מצב נפשי רעוע ו/או התעללות בתלמיד מיד הייתי מפנה אותה/ו לקבל עזרה" (סעיף 4 לתצהיר). היא נהגה לתעד את השיחות עם התלמידים ביומן שנערך בכתב ידה, אך בשל השנים הרבות שעברו, הרישומים לא נשמרו בידה (סעיף 6 לתצהיר).

 

בחקירתה הנגדית היועצת אישרה כי במקרה שתלמיד נפגע מאלימות היא הייתה מטפלת בעניין, פוגשת את התלמיד וככל שהדבר נדרש היא הייתה מתייעצת עם הפסיכולוגית והמחנכת או משוחחת עם ההורים. הדברים נרשמו ביומנה ולא תועדו במחשב. היומנים לא הופקדו בבית הספר עם פרישתה לגמלאות והם אינם מצויים ברשותה (עמ' 159 לפרוטוקול). אשר לאירועים נושא התביעה, זכור לה שהיא התקשרה ליועצת מבית ספר אחר וכי המשטרה הייתה מעורבת אך היא אינה זוכרת פרטים נוספים (עמ' 160 לפרוטוקול).

 

41. עדותה של ר' -  ר' הייתה מעורבת בתחילת אירוע התקיפה הראשון, וכדבריה: "... מדובר היה בערב שישי רגיל במהלכו נפגשנו מספר חברות לבילוי בעיר. בשלב מסוים הגיעה גם (התובעת) עם ה"חבורה" שלה. היא התחילה לקלל אותי, לירוק עלי ולדחוף אותי ... אני רציתי לעשות סיבוב כדי לעלות לשבת ליד חברה שלי, הן הלכו אחרי, קיללו אותי, דחפו אותי וכשהסתובבתי ירקו עלי. הלכתי לשער העיר ... חברה שלי התקשרה ל(ד') וסיפרה לה שתוקפים אותי וביקשה שתבוא. בשלב זה (ד') הגיעה לשער העיר ... (התובעת) ואני עמדנו אחת מול השניה, (התובעת) דחפה אותי ואז נתתי לה סטירה. בשלב הזה חברה משכה אותי משם והלכתי" (סעיף 3 לתצהיר). מהדברים האמורים עולה כי ר' לא נכחה בהמשכו של אירוע התקיפה הראשון, החל מהשלב שבו הנתבעת 2 הגיעה למקום. ר' הוסיפה והעידה בחקירתה הנגדית שהיא לא הכירה את הנתבעת 2 ושמעה את שמה רק לאחר שהוגשה תלונה במשטרה (עמ' 165 לפרוטוקול).

 

ר' ציינה בתצהירה: "זכור לי היטב שאחרי המקרה הייתי בטראומה, למיטב זיכרוני לא הגעתי ביום ראשון לבית הספר, ולמיטב זיכרוני במהלך אותו שבוע נעדרתי בעוד ימים. עד לאותו אירוע מעולם לא היו לי בעיות התנהגות, התנהגותי הייתה ראויה לשבח, הייתי תלמידה מנומסת, נעימת הליכות, שקטה ותרבותית, ולא הייתי אף פעם מעורבת בבעיות משמעת או אלימות. יעיד על כך מכתב ששלחה (המנהלת) ביום 30.3.09 למשטרת ישראל" (סעיף 4 לתצהיר).

בעקבות אירוע התקיפה הראשון ר' הופנתה לשירות המבחן ונפגשה פעם אחת עם קצינת מבחן (סעיף 5 לתצהיר).

ר' העידה כי לאחר האירוע "השתדלתי ככל יכולתי להתרחק מ(התובעת), לא לדבר איתה ולא ליצור איתה שום קשר ... בנוסף בשלב מסוים שאינני זוכרת בדיוק את מועדו, התבקשתי על-ידי חוקר משטרה שלא ליצור איתה שום קשר" (סעיף 6 לתצהיר).

ר' הוסיפה וציינה שהיא אינה זוכרת שום מקרה של תלמידות שקיללו את התובעת וביחס לטענה בדבר האירוע שהתרחש בהפנינג פורים - לא היו דברים מעולם (סעיף 7 לתצהיר).

 

ניתוח העדויות ומסקנות עובדתיות

42. המדינה טוענת כי בעדותה של התובעת בולטת מגמה ברורה של הגזמה והקצנה בכל הקשור לאירועים שאירעו ולמשמעות שניתנה להם על-ידה, וכי בשקילת מהימנות התביעה יש להתחשב בכך שגם אמה של התובעת הגישה תביעה אישית בטענה שהיא סובלת מפיברומיאלגיה בשל האירועים נושא התביעה - טענה שנזנחה בהמשך ההליכים.

 

43. אשר לשאלת אמינות עדותה של התובעת - איני מתעלמת מכך שיש מידה מסוימת של האדרה בעדותה של התובעת לגבי מצבה ולגבי האירועים נושא התביעה. כן איני מתעלמת מהתנהלות מניפולטיבית של התובעת שבאה לידי ביטוי בין היתר בכך שהתובעת יצרה קשר עם המחנכת מספר חודשים לפני שמיעת הראיות בתואנה שהיא מבקשת ממנה מכתב המלצה למקום עבודה שהיא מועמדת אליו (עמ' 92 - 93 לפרוטוקול), כמו גם נסיבות יצירת הקשר עם המורה ש' שלימדה את התובעת בבית הספר היסודי והגישה תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת (עמ' 69 לפרוטוקול).  עם זאת, ליבת גרסתה של התובעת ביחס לאירועים נושא התביעה מוצאת תימוכין במסמכים שנערכו בזמן אמת. חרף האדרה מסוימת בעדותה של התובעת, איני מטילה ספק בכך שהתובעת סבלה וסובלת ממצוקה נפשית שנובעת מהאירועים נושא התביעה.  ראוי לציין בהקשר זה שעל-פי חוות הדעת של המומחים הרפואיים, התובעת חוותה את האירועים נושא התביעה, הן אירועי התקיפה הן אירועי ההתנכלות בבית-הספר, בבולטות ובעוצמה רבה שהובילו להתפתחות של תסמונת פוסט-טראומטית. נראה אפוא כי המשמעות שהתובעת ייחסה ומייחסת לאירועים נושא התביעה נובעת בין היתר גם מרגישותה הרבה של התובעת  ומהמבנה הנפשי שלה (ראו עדות פרופ' פניג, המומחה מטעם בית המשפט בעמ'  40 לפרוטוקול, שורה 26 ואילך). נרחיב בעניין זה במסגרת הדיון בשאלת נכותה של התובעת בעוד שבשלב זה של הדיון נתמקד במישור העובדתי, דהיינו בשאלה האם לאחר אירועי התקיפה התובעת סבלה מהצקות והתנכלויות שחרגו מאירועים של מה בכך ואשר חייבו התייחסות מיוחדת של הצוות החינוכי? 

 

44. אקדים מסקנה לניתוח ואומר כי לאחר בחינת העדויות והראיות שהונחו לפניי, אני סבורה  שעלה בידי התובעת להוכיח על בסיס מאזן ההסתברויות כי לאחר אירוע התקיפה הראשון היא החלה לסבול ממסכת של התנכלויות, הטרדות והצקות מצד תלמידות בבית-הספר, באופן שחייב טיפול והתייחסות מיוחדת של הצוות החינוכי - ואפרט.

 

45. עדותה של התובעת בדבר הצקות ואיומים שהופנו כלפיה מצד תלמידות מבית-הספר, מוצאת תימוכין במספר מסמכים שנערכו בזמן אמת, כדלקמן:

א.       בהודעה שהתובעת  מסרה במשטרה ביום 24.2.2009, כחודש לאחר אירוע התקיפה הראשון, התובעת מתארת איומים שהופנו כלפיה ותחושת פחד להגיע לבית -הספר, ואין לי אלא להביא את הדברים כלשונם: "... ביום שישי האחרון יצאתי מבית הספר בשעה 11:00 וראיתי את (ד') עם מישהו שאני מכירה ואז הוא שאל למה הלשנת על (ד') למשטרה והוא שאל אותי למה אז אני פחדתי ואמרתי לו ככה והמשכתי ללכת כשהגעתי לתחנת האוטובוס ליד הקניון ושמעתי צרחות  "יהיה פה רצח יהיה פה רצח וראיתי את (ד') וקטינים נוספים מהשכבה ביניהם (ר') ... המשכתי לקניון ופחדתי נורא ... מיום ראשון אני מקבלת טלפונים לטלפון הנייד שלי ... מחסוי ואמרתי הלו וניתקו ... לקראת הערב גם ניתקו ואחרי דקה התקשרו שוב ... היא התחילה לדבר אני שמעתי על (ד') ואני ניתקתי...". ובהמשך: "... אני חוששת מאוד אני מפחדת ללכת. לא הלכתי לבית ספר שלושה ימים..." (עמוד 64-65 בתיק המוצגים מטעם התובעת), ויוזכר כי ד' ו - ר' למדו בבית הספר שבו התובעת למדה.

ב.       במזכר מיום 17.3.2009, כחודש וחצי לאחר אירועי התקיפה,  חוקר המשטרה ציין שהוא יצר קשר עם התובעת ושאל אותה אם מציקים לה. התובעת אמרה כי (ד') כינתה אותה בשמות גנאי ומדברת בגנותה עם אחרות. החוקר אמר לתובעת שיפנה ל (ד') ויזהיר אותה (עמ' 82 לתיק המוצגים מטעם התובעת).

 

ג.        התובעת צרפה לתצהירה תדפיס של פוסט שנכתב בפייסבוק על-ידי ע' שלמדה איתה בבית-הספר. מדובר בפוסט מיום 19.2.2009, בסמוך לאחר אירועי התקיפה, שבו נאמר: "אז למה את לא הורגת את עצמך וזהו?! אם את כותבת שאת רוצה להרוג את עצמך?! למה את חייבת לנסות להרוס לאנשים את החיים? אם את כל כך שונאת אותם אולי תגיעי למסקנה???? אבל אל תדאגי את מכירה את השיר: "איך גלגל מסתובב..."" (סעיף 43 לתצהיר עדותה של התובעת ונספח ד' לתצהיר).

 

ד.       בהצהרת נפגעת עבירה שנמסרה על-ידי התובעת ביום 22.3.2011, במסגרת ההליך הפלילי שנוהל נגד הנתבעות 2 ו - 3, נאמר: "כל סוף החטיבה שהיה אמור להיות מתוק ורגוע יחסית לקראת התיכון היה מלא בהשפלות והעלבות התחושות שלי היו של איום שאף גורם מוסמך כמו בית הספר או המשטרה שאמורים לגרום לי להרגיש שיש מי ששומר עלי שמגן וממגר את האלימות שלא תחזור שוב, איכזבו אותי לחלוטין".

 

כאמור, מדובר במסמכים שנערכו ב"זמן אמת", בסמוך לאחר אירועי התקיפה ויש בהם כדי לתמוך בגרסתה של התובעת בדבר התנכלויות והצקות שהיא חוותה בבית-הספר ומצד תלמידים בבית-הספר. העובדה שהתובעת התייחסה להשפלות, עלבונות ואיומים שהיו מנת חלקה בבית-הספר גם במסגרת הצהרת נפגעת עבירה שלכאורה הייתה אמורה להתייחס לאירועי התקיפה נושא כתב האישום שהוגש נגד הנתבעות 2 ו-3, מצביעה גם היא על האותנטיות של הדברים.

 

46. טענתה של התובעת בדבר היעדרויות מבית-הספר בשל פחד ואיומים שהושמעו כלפיה, מוצאת תימוכין בהודעה שהיא מסרה במשטרה כמו גם בהודעה של א' במשטרה.  בגיליון הציונים של התובעת נרשמו 28 ימי היעדרות  בתקופה הרלבנטית (שליש ב' ושליש ג' של כיתה ט' – עמ' 418 בתיק המוצגים מטעם התובעת). לא ניתן לדעת עד כמה נתון זה משקף את התמונה במלואה זאת נוכח תשובת  משרד החינוך שלפיה אין אפשרות להמציא מסמך שמתעד את היעדרויותיה של התובעת שכן התוכנה ששימשה את בית-הספר הוחלפה באחרת והנתונים הקיימים נמחקו (עמ' 308 בתיק המוצגים מטעם התובעת). רישום ההיעדרויות בגיליון הציונים תומך בגרסתה של התובעת והיעדר תיעוד של ההיעדרויות במשרד החינוך, מהווה חסר ראייתי שפועל לרעת המדינה.
47. התובעת הייתה תלמידה מצטיינת שלמדה במגמת "תקשוב". גם לאחר האירועים נושא התביעה התובעת השיגה ציונים גבוהים. עם זאת, טענתה של התובעת בדבר ירידה בציונים מוצאת תימוכין בגיליון הציונים שמצביע על ירידה חדה בציון במתמטיקה מ - 90 בשליש הראשון ל - 75 בשליש השני ו - 50 בשליש האחרון (סעיף 44 לתצהיר ועמ' 419 לתיק המוצגים מטעם התובעת).

          בהצהרת נפגעת עבירה התובעת התייחסה לירידה בציונים כמו גם להיעדר התייחסות של הצוות החינוכי לקשיים שאותם היא חוותה בתקופה האמורה, כדלקמן: "אני לא יכולה להתרכז בדברים, הציונים שלי מאז התקיפה בכיתה ט' ירדו מאוד, אבל אני עדיין עושה מאמצים לחזור ולהצליח בלימודים שהם בראש מעייני כמתבגרת ... במקום לעזור לי בבעיית הלחץ במבחנים שנוצרה לי במיוחד במתמטיקה - לא היה לי מענה, או עזרה ואף אחד למעט משפחתי..." (עמ' 124 בתיק המוצגים מטעם התובעת).

 

48. מעבר למסמכים האמורים, גרסתה של התובעת בדבר איומים והצקות שהופנו כלפיה, נתמכת גם בעדותה של א' שבהודעה במשטרה מיום 16.3.2009, מסרה כי: "עד היום(ד') ועוד בנות שהן חברות של (ד') משפילות את (התובעת) וצועקות לה דברים בבית הספר ומאיימות עליה. (התובעת) מפחדת לצאת מהבית ובכלל לבוא לבית הספר...", ובהמשך: "שתיהן (ד' ו – ר') מקללות את (התובעת) וגם מאיימות עליה בבית הספר, הן צועקות עליה דברים משפילות אותה מאימות עליה, הן אומרות לה שאם הן ימצאו אותה לבד הן יתנו לה מכות, קוראות לה בשמות גנאי יחד עם עוד בנות, זה לא רק שתיהן (רשימה של בנות נוספות)  הן גם מקללות אותה. הן חברות של (ר') אז הן פשוט תומכות ב(ר'). (התובעת) לא מגיעה לבית הספר כל הזמן יש לה תירוצים לא להגיע, היא פשוט מפחדת להגיע לבית הספר" (עמ' 139 בתיק המוצגים מטעם התובעת ונספח א' לתצהירה של א').

 

49. חרף העובדה שהתובעת וא' נקבו בתצהיריהן ובהודעות שמסרו במשטרה בשמותיהן של מספר נערות שנטען כי התנכלו לתובעת בבית-הספר, המדינה זימנה לעדות רק אחת מאותן נערות - ר', אשר הכחישה בעדותה את הדברים.

          אני מעדיפה את עדויותיהן של התובעת ושל א' על פני עדותה של ר'. העדויות של התובעת ושל א' מוצאות תימוכין בהודעות שהן מסרו במשטרה ובמסמכים נוספים שנערכו בתקופה הרלבנטית בעוד שעדותה של ר' נותרה בגדר עדות יחידה.

זאת ועוד, ר' עצמה הייתה מעורבת באירוע התקיפה הראשון ואף נטען כלפיה שהיא הייתה מעורבת בהתנכלות לתובעת, כך שלהבדיל מא' שהיא עדה ניטראלית נראה כי לר' יש מעורבות אישית בטענות שנטענו בין היתר גם כלפיה.

 

 

אשר לאירוע שהתרחש בשער בית-הספר - גם אם אקבל את עדותה של ר' שהיא לא הגיעה לבית-הספר ביום ראשון שלאחר אירוע התקיפה הראשון, אין בכך כדי לשלול את גרסתה של התובעת בעניין זה. לכל היותר ניתן לומר שר' לא הייתה בין התלמידות שהיו במקום. מדובר בסתירה שולית שאין בה כדי לסתור את עיקר גרסתה של התובעת. מעבר לצורך ראיתי להפנות בהקשר זה לדברים שנמסרו על ידי אמה של התובעת בעת הפניה ל"מרכז נגה" למען נפגעי עבירה. בטופס פתיחת תיק מיום 2.1.2011,  נרשם: "בבוקר יום ראשון הגיע חוקר לבית הספר בו לומדת הילדה האם טוענת כי המנהלת קראה לילדה וביקשה ממנה שתספר לה מה קרה. לדברי האם עשתה זאת המנהלת בחצר בית הספר אל מול תלמידים רבים וביניהם שתיים מן התוקפות (ד' ו - ר') שבזמן שהילדה סיפרה למנהלת את שאירע הסתובבו סביב הילדה והשתעלו כרומזות לה שתשתוק ולא תספר על המקרה..." (עמ' 109 בתיק המוצגים מטעם התובעת ועדות האם בעמ' 130 לפרוטוקול). אמנם הדברים שנמסרו על-ידי האם מהווים עדות מפי השמועה אך יש בהם כדי להעיד על כך שזה מה שהתובעת סיפרה לאימה בזמן אמת. עוד יצוין כי הדברים נמסרו  על-ידי האם בהקשר של ההליך הפלילי שנוהל נגד הנתבעות 2 ו- 3, כחמש שנים לפני הגשת התביעה.

 

50. עדויותיהן של המנהלת ושל המחנכת כי התובעת ואימה לא התלוננו על בעיה כלשהי וכי התובעת לא גילתה מצוקה ואף נתנה להבין ש"הכל בסדר" (סעיפים 12 ו-15 לתצהיר המנהלת), אינן סבירות בעיני. התובעת התלוננה ושיתפה במצוקתה ב"זמן אמת" במסגרת ההודעות שמסרה במשטרה. בשיחתה עם חוקר המשטרה, ביום 17.3.2009, התובעת חזרה והתלוננה שד' מכנה אותה בשמות גנאי ומדברת בגנותה עם אחרות. דבר היותה של התובעת נתונה להתנכלות ואיומים, היה ידוע גם לא', חברתה של התובעת לספסל הלימודים, כמפורט בהודעתה במשטרה. משהתובעת סיפרה לאימה ולחברתה א' על הצקות ואיומים ואף התלוננה על כך בפני חוקרי המשטרה, לא סביר בעיני שהיא הייתה מסתירה את הדברים מפני הצוות החינוכי ככל שהיא הייתה נשאלת לשלומה וככל שהייתה מתקיימת שיחה שמטרתה לבדוק את מצבה של התובעת ואופן התמודדותה עם תוצאות אירוע התקיפה ועם הסיטואציה שנוצרה לאחר הגשת התלונה במשטרה.

 

זאת ועוד, אמה של התובעת יזמה את הגשת התלונה במשטרה ופנתה במכתבי תלונה ארוכים ומפורטים לגורמים שונים. נראה שעל רקע הקשר הסימביוטי שבין התובעת לאימה (ועל כך יורחב בהמשך), גם האם חוותה את האירועים בצורה קשה. המנהלת העידה כי השיחה עם האם שהתקשרה לדווח לה על אירוע התקיפה הראשון, זכורה לה כשיחה סוערת מלווה בצעקות רמות. בנסיבות אלה, לא סביר בעיני שלאחר אותה שיחה, האם החרישה ולא התלוננה על בעיה כלשהי.

 

51. המנהלת, המחנכת והיועצת, העידו כל אחת בתורה כי אירועים חריגים תועדו בתיק האישי של התלמיד בבית הספר. המנהלת אף העידה כי למיטב זיכרונה, לאחר קבלת הודעתה של האם על אירוע התקיפה הראשון, הטיפול במקרה תועד בתיקה האישי של התובעת ואף דווח למפקחת.

לא זו בלבד שהרישומים האמורים לא הוגשו כראיה אלא שבתיק האישי של התובעת כפי שהתקבל ממשרד החינוך בעקבות פניה של ב"כ התובעת (מוצג 16 למוצגי התובעת), אין תיעוד ואין התייחסות כלשהי לאירועים נושא התביעה או לטיפול בהם. נוכח העובדה שהמנהלת העידה כי הדברים תועדו בתיק האישי של התובעת ולמצער כי היו צריכים להיות מתועדים, מדובר בחסר ראייתי שרובץ לפתחה של המדינה. בהיעדר תיעוד שמתייחס  לעצם האירוע כמו גם למצבה של התובעת ואופן התמודדותה עם האירוע שעל פי עדות המנהלת היה "אירוע קשה, קשה מאוד" (עמ' 137 לפרוטוקול), אין בידי לקבל את עדותה של המנהלת כי התובעת לא שידרה מצוקה כלשהי וכי לא התקבלו תלונות של התובעת או של אמה בדבר הצקות והתנכלויות מצד תלמידות בבית-הספר.

 

זאת ועוד, המנהלת והמחנכת העידו שהן לא ידעו על אירוע התקיפה השני עד לאחר הגשת התביעה. התובעת העידה אמנם שהיא הסתירה את אירוע התקיפה השני ובתחילה לא סיפרה עליו לאף אחד ולא פנתה לטיפול רפואי אך כדבריה: "... אחרי שבוע או שבועיים  התלוננתי במשטרה. אמא ראתה שאני מתנהגת מוזר ולא מתקלחת ומסתירה את עצמי, ואמרתי שאם אני אמות אף אחד לא ידע, הייתי מדברת על זה שלא תדאג אם אני אמות כי יהיה לי טוב ויהיה לי שקט..." (עמ' 79 לפרוטוקול). לאחר כשלושה שבועות, ביום 24.2.2009, התובעת מסרה הודעה במשטרה בדבר אירוע התקיפה השני (עמ' 64-65 בתיק המוצגים מטעם התובעת). א' שהייתה עדה לאירוע התקיפה השני מסרה גם היא  הודעה במשטרה ביום 16.3.2009. בנסיבות אלה, לאחר שהתובעת וא' מסרו הודעות במשטרה שבמסגרתן סיפרו על האיומים שהושמעו כלפי התובעת ועל הפחד שבו היא נתונה, לא סביר בעיני שהתובעת הייתה מסתירה את הדברים מפני אנשי הצוות החינוכי בבית-הספר, ככל שמי מהם היה משוחח איתה ומתעניין בשלומה. בנסיבות אלה נראה כי עצם העובדה שהמחנכת ומנהלת לא ידעו על אירוע התקיפה השני,  תומכת למעשה בגרסתה של התובעת כי איש מאנשי הצוות החינוכי לא דיבר איתה ולא ניסה לברר מה מצבה וכיצד היא מתמודדת עם אירוע התקיפה הראשון שהוגדר על-ידי המנהלת עצמה כאירוע קשה שחייב התייחסות ותשומת לב מיוחדת לרווחתן ושלומן של כל התלמידות המעורבות (סעיף 8 לתצהיר המנהלת). ככל שהמנהלת או היועצת או מי מאנשי הצוות החינוכי בבית-הספר היה מדבר עם התובעת, שואל ומתעניין בשלומה, סביר שהיה שומע מפיה או מפי אימה על דבר אירוע התקיפה השני או על ההצקות וההתנכלויות שהתובעת וא' דיווחו עליהן  באותם הימים למשטרה.

52. סיכומם של דברים - מהנימוקים המפורטים ראיתי לקבל את גרסתה של התובעת כי לאחר אירועי התקיפה ובעקבות התלונה שהיא הגישה למשטרה, היא חוותה התנכלויות, הצקות ואיומים מצד תלמידות מבית-הספר. כן ראיתי להוסיף ולקבוע שמדובר היה בהצקות של ממש אשר גרמו לתובעת להרגיש מושפלת ומפוחדת ואשר חייבו טיפול והתייחסות מיוחדת של הצוות החינוכי. עצם העובדה שהמחנכת והמנהלת העידו שהן לא ידעו שהתובעת סובלת מהצקות והתנכלויות אשר התובעת וא' דיווחו עליהן באותה עת למשטרה ואף לא ידעו על אירוע התקיפה השני, כמו גם היעדר התייחסות כלשהי לאירוע התקיפה בתיק האישי של התובעת, תומכים בגרסתה של התובעת כי איש מאנשי הצוות החינוכי בבית-הספר לא דאג להתעניין בשלומה לאחר אירוע התקיפה הראשון שלכל הדעות היה אירוע קשה שחייב התייחסות ותשומת-לב מיוחדת מצד הצוות החינוכי.

 

שאלת האחריות - המסגרת הנורמטיבית

53. המסגרת הנורמטיבית לבחינת שאלת אחריותה של המדינה למעשיהם או מחדליהם של אנשי הצוות החינוכי בבית-הספר היא עוולת הרשלנות.

 

54. מושכלות ראשונים הם כי יסודותיה של עוולת הרשלנות כפי שהם מוגדרים בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין, כוללים את קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית ביחסים שבין התובעת לאנשי הצוות החינוכי בבית הספר; הפרתה של חובת הזהירות הקונקרטית וגרימתו של נזק כתוצאה מהפרת אותה חובה (ע"א145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 (1982)). דומה כי אין צורך להכביר מילים בשאלת עצם קיומה של חובת זהירות ביחסים שבין תלמיד לבין הצוות החינוכי בבית-הספר שבו הוא לומד (ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל (2)561 (1976); ע"א 10083/04 גודר נ' המועצה המקומית מודיעים  (15.9.2005); ע"א 2061/90 מרצ'לי נ' משרד החינוך, פ"ד מז (1) 802 (1993); ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט ישראל, פ"ד ל"ה  (2) 764 (1981); דנ"א 2571/94 עזבון המנוח אייל  ארגמן נ' חפצדי  (12.6.1996)).

 

55. ענייננו מתמקד בחובת הזהירות שמוטלת על הצוות החינוכי  בהקשר של איתור מצוקה של תלמיד שנפגע באירוע אלימות כמו גם מניעת אירועי התנכלות, הצקות והטרדות המכוונים כלפי תלמיד בבית-הספר. על נורמת הזהירות שמצופה בהקשר זה מהצוות החינוכי בבית-הספר ניתן ללמוד מהוראות חוזרי מנכ"ל משרד החינוך ומעדותה של המנהלת.

 

 

56. בחוזר מנכ"ל משרד החינוך שכותרתו "יצירת אקלים בטוח וצמצום האלימות במוסדות החינוך" מדצמבר 2000 (מוצג 19 בתיק המוצגים מטעם התובעת, להלן: "חוזר המנכ"ל"), נאמר כי "בית הספר חייב להבטיח את שלומם ואת ביטחונם של הבאים בין כתליו, ובכך לספק את זכותם של כל ילד וכל ילדה ... לשמירה על גופם, על בריאותם הנפשית ועל רכושם".

חוזר המנכ"ל כולל פרק המוקדש ל"טיפוח תרבות הדיבור - מניעת פגיעות מילוליות ותוקפנות מילולית" ונאמר בו כי "פגיעה מילולית עלולה להיות קשה ובעלת השפעה לטווח ארוך" (סעיף ז' לחוזר המנכ"ל).

מעבר לפעולות למניעת אלימות פיזית ומילולית, חוזר המנכ"ל מתייחס לטיפול בתלמידים נפגעי אלימות ומציין כי "לעתים קרובות כשמתרחש אירוע אלים כל תשומת הלב מתמקדת בתוקף ובמעשיו, והקורבן עלול להישכח. יש חשיבות רבה לטיפול הפיזי והנפשי בנפגע. חשוב לזכור שלא תמיד קיים ביטוי חיצוני כלשהו למצוקה שהילד חש ...". 

נוכח הקושי לזהות מצוקה נפשית של הנפגע נקבע בחוזר המנכ"ל כי "על היועץ או הפסיכולוג לשוחח עם הילד ולבדוק אם הייתה בו פגיעה נפשית ואם יש צורך בהמשך הטיפול".

חוזר המנכ"ל מתייחס לאירועי אלימות שהתרחשו בבית הספר או מחוצה לו וקובע  כי על הצוות החינוכי מוטלת חובה להתייחס גם לאירועי אלימות שהתרחשו מחוץ לבית הספר, כדלקמן: "יש לראות את צוות בית הספר כאחראי להתייחסות לאירועי אלימות הקורים מחוץ לכותל בית הספר ולטיפול החינוכי בהם" (סעיף 2.10 לחוזר המנכ"ל).

 

57. בחוזר מנכ"ל נוסף שכותרתו "מתן סיוע נפשי ותמיכה על-ידי בית ספר לתלמיד שיש חקירה בעניינו", ממאי 2003 (מוצג 20 בתיק המוצגים מטעם התובעת), נקבע כי כאשר מתנהלת חקירה משטרתית בענייננו של תלמיד, אין מניעה לערוך שיחה בכיתה כאשר יש בכך צורך חינוכי או טיפולי ובלבד שהשיחה לא תעסוק בעובדות המקרה ובגרסאות המעורבים "אלא תתמקד בהיבטים החינוכיים והטיפוליים בלבד". עוד נאמר בחוזר זה כי ההנחיה האמורה חלה לגבי תלמיד המעורב בכל סוג של חקירה משטרתית "אם כנפגע ואם כחשוד".

 

 

58. המנהלת אישרה בחקירתה הנגדית שהיא מכירה את הוראות חוזרי המנכ"ל וכי בית-הספר מחויב לפעול על פיהם (עמ' 132 לפרוטוקול). יתרה מכך, המנהלת ציינה בתצהירה כי לאחר קבלת הדיווח על אירוע התקיפה הראשון, ננקטו על ידה פעולות שמטרתן הייתה ליצור הפרדה בין התלמידות ולצמצם את החיכוך ביניהן וכי בנוסף היא שוחחה עם המחנכת  והיועצת על הצורך לדאוג לשלומן ורווחתן של כל המעורבות, תוך הפניית תשומת לב מיוחדת אליהן ובירור שלומן (סעיף 8 לתצהיר).

          נמצא אפוא כי הצוות החינוכי בבית-הספר היה מודע לאירוע התקיפה הראשון כמו גם לעובדה שהתובעת הגישה בגינו תלונה במשטרה ואף היה מודע לצורך בנקיטת פעולות ליצירת הפרדה בין התלמידות המעורבות ולבדיקת שלומן ורווחתן בעקבות האירוע והחקירה שהתנהלה בעניינו.

 

59. המדינה הדגישה בסיכומיה שהיא מגנה כל תופעה שלMobbing וכי יש להוקיע תופעה זו ולמגרה ממערכת החינוך. עם זאת נטען שמדובר בתופעה קשה לאיתור וקשה למניעה. הדברים נכונים. אלא שנראה כי דווקא משום  הקושי לאתר מצבי מצוקה  של תלמיד שהוא קרבן לאלימות פיזית או מילולית או תלמיד שמתנהלת בעניינו חקירה משטרתית, בין אם הוא הקורבן ובין אם הוא הפוגע, הוראות חוזרי המנכ"ל מטילות על  הצוות החינוכי חובה לנקוט בפעולות פרואקטיביות למניעת תופעות של אלימות לרבות אלימות מילולית. כן מוטלת על הצוות החינוכי חובה לנקוט בפעולות לבדיקת שלומם ובריאותם הפיזית והנפשית של נפגעי אלימות, בין אם האירוע האלים התרחש בבית-הספר או מחוץ לכותלי בית-הספר ובכלל זה ההוראה הקובעת כי "על היועץ או הפסיכולוג לשוחח עם הילד ולבדוק אם הייתה בו פגיעה נפשית ואם יש צורך בהמשך הטיפול" -  ולא הוכח שכך נעשה בענייננו.

 

60.     אני מקבלת את עדותה של המנהלת כי נוכח העובדה שהוגשה תלונה למשטרה בגין אירוע התקיפה הראשון, הצוות החינוכי בבית-הספר היה מנוע מלתחקר את נסיבות האירוע ולברר את שאלת מעורבותן או אשמתן של מי מהתלמידות שהיו מעורבות באירוע. עם זאת, כפי שעולה מהוראות חוזר המנכ"ל כמו גם מהגיונם של דברים, הימנעות מלחקור את נסיבות האירוע אין משמעה התעלמות מתוצאותיו המסתברות או הימנעות מלבדוק את מצבה של התובעת בעקבות האירוע.

המנהלת עצמה ציינה בתצהירה כי בנסיבות העניין צריך היה להקפיד שלא יהיו אירועי אלימות בין התלמידות בבית-הספר, ליצור הפרדה ולצמצם ככל האפשר את החיכוך ביניהן ו"לנסות לדאוג לשלומן ורווחתן של כל המעורבות תוך הפניית תשומת לב מיוחדת אליהן ובירור שלומן" (סעיפים 8, 10 ו - 11 לתצהיר המנהלת).

גם מבלי לברר ולחקור את נסיבות אירוע התקיפה הראשון, הצוות החינוכי בבית-הספר היה מודע לכך שהתובעת רואה את עצמה כקורבן ושהיא הגישה תלונה במשטרה, בין היתר כנגד תלמידות מבית-הספר. בנסיבות אלה היה על הצוות החינוכי לצפות שיש צורך לבדוק את מצבה הנפשי של התובעת  ולוודא שהיא לא חשופה לפגיעה מצד התלמידות שכנגדן היא התלוננה.

 

61. יוזכר כי חרף הדברים האמורים, בתיק האישי של התובעת אין כל אזכור של אירוע התקיפה הראשון  או של הפעולות שננקטו על ידי הצוות החינוכי כדי  לברר את מצבה של התובעת וכיצד היא מתמודדת עם השלכות האירוע שהוגדר על-ידי המנהלת כ"אירוע קשה, קשה מאוד"(עמ' 137 לפרוטוקול). מדובר בחסר ראייתי הפועל לרעת המדינה שלא עמדה בנטל להוכיח כי הוקדשה תשומת-לב ראויה לבירור שלומה ומצבה של התובעת וכי היועצת או מי מאנשי הצוות החינוכי שוחח עמה או עם אימה כדי לבדוק את מצבה הנפשי של התובעת והאם היא זקוקה להמשך טיפול.

 

62. המדינה טענה בסיכומיה כי לתלמידי בית-הספר ניתן ליווי על ידי צוות ההוראה והיועצת וכי במידת הצורך ננקטו שיטות טיפוליות וחינוכיות שונות וכי "טיפול זה ניתן למשל לתלמידות להן הוצמד קצין מבחן, על מנת שלא ייפגעו מהסיטואציה שנוצרה לאור מצוקה שהציגו. טיפול זה לא ניתן לתובעת שלא הציגה כל בעיה או קושי ולא הציגה או טענה בזמן אמת לאירועי התנכלות בזמן השהות בבית הספר"(סעיף 25 לסיכומים, ההדגשה שלי - ב.ט.). מעבר לכך שנוכח תלונותיה של התובעת על הצקות ואיומים שהופנו כלפיה - תלונות שתועדו בזמן אמת הן מפי התובעת הן מפיה של א' - לא ניתן לקבל את הטענה שהתובעת לא הציגה כל בעיה או קושי לאחר אירוע התקיפה הראשון, הרי שטענתה זו של המדינה מאשרת למעשה את גרסתה של התובעת כי הצוות החינוכי התייחס לתלמידות האחרות שהיו מעורבות באירוע התקיפה באופן שנתפס על-ידי התובעת כמתן גיבוי לאותן תלמידות מחד גיסא והתעלמות ממצבה ומצוקתה שלה, מאידך גיסא.

 

63. המדינה הפנתה בסיכומיה להגדרת המונחMobbing במאמר שצורף לחוות דעתו של ד"ר אהרונסון המומחה בתחום הפסיכיאטרי מטעם התובעת, כדלקמן:

"Mobbing is an emotional assault. It begins when an individual becomes the target of disrespectful and harmful behavior. Through innuendo, rumors, and public discrediting, a hostile environment is created in which one individual gathers others to willingly, or unwillingly, participate in continuous malevolent actions to force a person out of the workplace. These actions escalate into abusive and terrorizing behavior. The victim feels increasingly helpless when the organization does not put a stop to the behavior or may even plan or condone it. As a result, the individual experiences increasing distress, illness, and social misery".

לטענת המדינה, התובעת לא הוכיחה כי ננקטה כלפיה התנהגות מתעללת ומשליטת טרור העולה כדי הגדרת "Mobbing". לא מצאתי ממש בטענה זו. מעבר לכך שפרופ' פניג, המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי, אישר בעדותו כי תיאור הדברים בעדויותיהן של התובעת ושל א', מתאים להגדרה של ""Mobbing (עמ' 25-26 בפרוטוקול), הרי שלצורך הדיון בשאלת האחריות אין צורך להידרש לדיון אקדמי בשאלה אם האירועים שתוארו על-ידי התובעת עונים להגדרת המונח "Mobbing", כפי שהיא מופיעה בספרות. די בכך שהתובעת עמדה בנטל הראיה להוכיח שהיא הייתה נתונה לאיומים והצקות של ממש מצד תלמידות בבית-הספר שגרמו לה להרגיש מושפלת ומפוחדת ואשר חייבו טיפול והתייחסות מיוחדת מצד הצוות החינוכי, ואין לי אלא להביא מדברי התובעת שנשאלה בחקירתה הנגדית למה לדעתה חלה התדרדרות במצבה הנפשי והשיבה: "כי אף אחד לא עזר לי. לא הפסיקו לתקוף אותי, לא שמרו עלי. הדם שלי היה מותר וזה היה בסדר כי מגיע לי, כי התלוננתי, כי סיפרתי" (עמ' 97 לפרוטוקול).

 

64. לפני סיכום ראיתי להפנות לפסק דינו של כב' השופט ש' פרידלנדר, בת"א (מחוזי ב"ש)3001/09 א' ח' ס' נ' מדינת ישראל  - משרד החינוך (3.5.2013), שם נדונה תביעה נגד בית ספר בגין אי מניעת רצף של מעשי התנכלות והצקות שהתרחשו במשך תקופה של כשנתיים ובכללם שני אירועים של פגיעה מינית שבעקבותיהם פרצה אצל התובע מחלת הסכיזופרניה. השופט פרידלנדר דן ב"חובת היישוג" - "outreach" שעיקרה חובה מקצועית- חינוכית שמוטלת על הסגל החינוכי לאיתור מפגעים התנהגותיים מחד גיסא ותלמידים בעלי פגיעות נפשית מיוחדת מאידך גיסא, וכלשונו: "... יש לצפות כי עלבונות יגררו אלימות מסלימה והולכת. יש לצפות כי אותם תלמידים חלשים ישובו וייפגעו, ויהיו קורבנותיה הנמשכים של אותה אלימות. יש לצפות כי מידע על כך לא יגיע מעצמו לידיעת הסגל החינוכי. צפיות זו מחייבת את הסגל החינוכי ליישוג פרו אקטיבי, לצורך איתור מפגעים התנהגותיים כגון אלימות, ואיתור 'גולגולות דקות' כגון תלמידים בעלי פגיעות נפשית. בכלל זה מצווה הסגל החינוכי על תשומת לב יזומה ופעילה, לרבות זימון תלמידים לשיחות אישיות, כדי לדובבם ולהשיא את הסיכוי שמקרי פגיעה ומצוקה - אם

    קיימים - ייחשפו וייפסקו" (פסקה 116).

 

65. סיכומם של דברים - חרף העובדה שהצוות החינוכי ידע על אירוע התקיפה הראשון ואף היה מודע לכך שהתובעת הגישה תלונה במשטרה ושיש צורך לשמור על שלומן וביטחונן של התלמידות שהיו מעורבות באירוע, הרי שלא הוכח כי ננקטו פעולות כלשהן למנוע את המשך אירועי האלימות שהתבטאו בהצקות, איומים והתנכלויות שכוונו כלפי התובעת ואשר פגיעתם בתובעת הייתה קשה וכואבת.

כן לא הוכח שהצוות החינוכי הקדיש תשומת לב לבדיקת שלומה של התובעת או פעל לסייע לה להתגבר על הפגיעה שהייתה כרוכה מטבע הדברים באירוע התקיפה הראשון כמו גם באירוע התקיפה השני שבא בעקבותיו ואשר הצוות החינוכי כלל לא ידע עליו. בנסיבות אלה, משלא הוכח כי היועצת או מי מאנשי הצוות החינוכי שוחח עם התובעת כדי לבדוק את מצבה הנפשי והאם היא זקוקה להמשך טיפול, כפי שמתחייב מהוראות חוזר המנכ"ל, ראיתי לקבוע כי הצוות החינוכי בבית-הספר התרשל והפר את חובת הזהירות שהייתה מוטלת עליו כלפי התובעת.

 

66. המדינה הוסיפה והעלתה טענה בדבר חלוקת אחריות – לשיטתה, נוכח העובדה שהתובעת העידה שהיא המשיכה לסבול מהצקות גם לאחר שעברה לבית הספר התיכון שנמצא בבעלות העירייה והצוות החינוכי בו מועסק על-ידי העירייה, הרי ככל שתוטל על המדינה אחריות יש להפחית את חלקה של העירייה מהפיצוי שייפסק לזכות התובעת. אין בידי לקבל טענה זו. שאלת אחריותה של העירייה, אם בכלל, כלל לא נדונה במסגרת הדיון בתביעה זו. המדינה לא הגישה הודעת צד ג' כנגד העירייה במועד הקבוע לכך על-פי הדין. בקשת המדינה להארכת המועד להגשת הודעת צד ג' כנגד העירייה, הוגשה בשלב מתקדם של ההליכים ונדחתה מהטעמים שפורטו בהחלטתי מיום 7.4.2019 (עמ' 8 לפרוטוקול). בהיעדר הודעה לצד ג' הרי שאין מקום לדון בשאלת אחריותה של העירייה, אם בכלל, או בשאלת חלוקת האחריות.

ללא קשר לשאלת האחריות, משמעות העובדה שהתובעת המשיכה לסבול מהצקות גם בתיכון והשפעת הדברים על נכותה של התובעת, תידון במסגרת שאלת הקשר הסיבתי בין הנכות לבין האירועים נושא התביעה.

 

התביעה כנגד המשטרה

67. תמצית טענות התובעת - התובעת טוענת כי התנהלותה של המשטרה בטיפול באירועים הייתה לקויה ביותר. התרשלות המשטרה מתבטאת באזלת יד ואי נקיטת צעדים שהיו יכולים למנוע את אירוע התקיפה השני. ככל שהמשטרה הייתה פועלת לאתר את כתובתה של הנתבעת 2 בסמוך  לאחר הגשת התלונה בגין אירוע התקיפה הראשון וככל שהנתבעת 2 היתה מוזהרת שלא להיפגש עם התובעת, סביר שאירוע התקיפה השני היה נמנע והראיה שלאחר שהנתבעת 2 הוזהרה ונדרשה לחתום על התחייבות שלא לבוא במגע עם התובעת, היא אכן נמנעה מיצירת קשר עם התובעת.

גם חקירתה הראשונה של ד' שפרטיה נמסרו על-ידי התובעת בעת מסירת התלונה, נערכה רק כעבור כחודש ימים. בנוסף נטען כי התובעת לא עודכנה בדבר הזכויות הנתונות לה על פי חוק זכויות נפגעי עבירה, תשכ"א - 2001 (להלן: "חוק נפגעי עבירה").

 

68. תמצית טענות המדינה - המדינה טוענת כי חוק זכויות נפגעי עבירה אינו מקנה הגנה מפני תקיפה או שמירה אישית והוא נועד להגדיר את הליווי שמקבל מתלונן בהליך הפלילי. לא ניתן לצפות שהמשטרה תפעל כפי שהתובעת מצפה ובנסיבות העניין לא ניתן היה למנוע את אירוע התקיפה השני שהתרחש בחלוף שבוע ואשר היו מעורבות בו נערות נוספות שהתובעת לא הכירה אותן.

 

69. לאחר עיון בטענות הצדדים, אני סבורה כי דין טענות התובעת בעניין זה, להידחות.

מבלי להקל ראש בחומרת אירוע התקיפה הראשון, הרי שבמדרג החומרה לא ניתן לומר שמדובר בנסיבות שחייבו את המשטרה לנקוט פעולות מידיות ודחופות. מדובר באירוע של אלימות בין בני-נוער אשר למרבה המזל לא הוביל לפגיעת גוף חמורה. בנסיבות אלה, כאשר לא מדובר בסכסוך בין עבריינים, איני סבורה שהיה על המשטרה לצפות את אירוע התקיפה השני שהתרחש בחלוף שבוע ממועד אירוע התקיפה הראשון.

למשטרה נתון שיקול דעת בקביעת סדרי החקירה ובסמכותה לתעדף את הטיפול בתלונות ובמשימות שעומדות לפניה בין היתר על-פי קריטריונים של חומרת התלונה ודחיפות הטיפול בה. בנסיבות העניין,  איני סבורה שמשך זמן של כחודש ימים שנדרש למשטרה לצורך  זימונה של ד' לחקירה ולצורך איתור כתובתה של הנתבעת 2 לצורך זימונה לחקירה, מהווה סטייה מסטנדרט זהירות סביר.

אמנם עדותו של השוטר רונן עוז שלא הביא עימו את תיק החקירה (שצורף כמוצג מטעם התובעת), ונראה היה שאף לא עיין בו כדבעי לפני עדותו (הערת בית המשפט בעמ' 149 לפרוטוקול), הותירה רושם לא רציני. עם זאת, ראיתי לקבל את עדותו כי: "אף אחד לא חיכה לפעם שניה, אף אחד לא צפה פעם שניה. בזמן הגשת התלונה, אנחנו מורגלים לצערנו להרבה ארועי אלימות קטטות, בלי להקל ראש, לא דובר במשהו חריג שדורש טיפול באותו יום או דורש מעצר, מה גם שיש למשטרה ולחקירות תיקים רבים, זהו לא תיק יחיד. לא עלתה אינדיקציה לסיכון חיים, סיכון מיידי או סיכון שכזה, בטח ובטח מדובר בנערות ללא עבר פלילי או רישום פלילי, אני לא רואה פסול בלשלוח מכתב זימון לחקירה" (עמ' 148 לפרוטוקול).

 

כן לא ראיתי ממש בטענות בגין אי יידוע של התובעת בדבר זכויותיה על פי חוק נפגעי עבירה. התובעת הייתה קטינה. מתיק המשטרה עולה כי אימה של התובעת פנתה למחלקת התביעות במשטרה בשורה של מכתבים (נספח א' לתצהיר האם, עמ' 108 – 111). זאת ועוד, התובעת, באמצעות אימה, פנתה לטיפול ב"מרכז נוגה" לטיפול בנפגעי עבירה, אשר ייצג אותה בהליך הפלילי (נספח א' לתצהיר האם, עמ' 119 - 130). יש להפריד בין פעולות החקירה שבוצעו על ידי המשטרה לבין פעולותיה של מחלקת התביעות שהיא הייתה זו שקיבלה את ההחלטה בדבר הגשת כתב האישום וניהלה את ההליך הפלילי כנגד הנתבעות 2 ו-3. כאמור, בנסיבות העניין איני סבורה שהמשטרה התרשלה בחקירת האירוע ואין מקום לדון במסגרת זו בהחלטותיה או בהתנהלותה של מחלקת התביעות בניהול ההליך הפלילי.

 

בנסיבות אלה, דין הטענות בדבר התרשלות המשטרה, להידחות.

 

פרק ד - נכותה של התובעת

 

קורותיה של התובעת

70. לצורך הדיון בשאלת נכותה של התובעת כמו גם בשאלת הקשר הסיבתי שבין מצבה לבין האירועים נושא התביעה יש לעמוד בקצירת האומר ובתמציתיות רבה על קורותיה של התובעת, לפני האירועים האמורים ולאחריהם.

 

71. הוריה של התובעת התגרשו בהיותה כבת שלוש שנים. בהקשר זה הוגשו מסמכים ממחלקת הרווחה בעירייה שמתייחסים בין היתר למצבה של התובעת בעת ההיא וכפועל יוצא מהליכי הגירושין שהתנהלו בין הוריה.

בתסקיר פקידת סעד לסדרי דין מאפריל 2005 נאמר כי התובעת "(איסור פרסום על-פי החלטה מיום 31.5.2022)" (עמ' 262 - 265 בתיק המוצגים מטעם המדינה).

במכתב של פקידת סעד לסדרי דין לבית הדין הרבני בתל-אביב, מיום 22.1.2006, צוין כי על רקע סכסוך הגירושין התובעת מצויה בנתק מאביה "(איסור פרסום על פי החלטה מיום 31.5.2022)-" בסיכום נרשם כי התובעת : "(איסור פרסום על פי החלטה מיום 31.5.2022))-" (עמ' 257-259 בתיק המוצגים מטעם המדינה).

במכתב נוסף מיום 1.2.2006 כותבת פקידת הסעד לסדרי דין שהיא עובדת סוציאלית בהכשרתה: "(איסור פרסום על-פי החלטה מיום 31.5.2022)--".  (עמ' 260 -261 בתיק המוצגים מטעם המדינה).

 

72. מטעם התובעת הוגש בהקשר זה מכתב של פסיכולוג קליני בכיר, שמואל אורבך, מיום 22.12.2005, ללשכת הרווחה שבו נאמר:"(התובעת)ואמה הגיעו אלי לשם התייעצות. לדברי האם שורר מתח וקיימת עוינות רבה בינה לבין גרושה ו (התובעת) מסרבת לראותו. לדברי האם הילדה חוייבה בטיפול נפשי עפ"י פסיקת בי"ד ולכן נשלחה אלינו. לדברי האם אין כל בעיה נפשית (לתובעת) וגם אני התרשמתי כך. אין אנו עוסקים במאבקים משפטיים בין הורים, ואין אנו נותנים טיפולים בכפיה אלא רק אם יש צורך בכך" (עמ' 184 בתיק המוצגים מטעם התובעת, להלן: "בדיקת  הפסיכולוג מ - 2005").

 

אשר לתקופה שלאחר האירועים נושא התביעה;

73. לאחר סיום הלימודים בבית-הספר, כלומר לאחר סיום ט' כיתות, התובעת עברה ללמוד בתיכון. התובעת ציינה בתצהירה שגם בתיכון היא המשיכה לסבול מהצקות, חרמות וגידופים שעליהם היא התלוננה בפני רכז השכבה והיועצת אך הם"לא הפנימו את הבעיה" (סעיף 51 לתצהיר התובעת). בשל המצוקה הנפשית שממנה היא סבלה, חלה פגיעה בלימודים והתובעת הרגישה שדברים שקודם "באו לה בקלות", קשים לה והיא נאלצת להשקיע זמן ומאמצים רבים כדי לעמוד במטלות. התובעת חשה מחוסרת כוחות להתמודד עם הסביבה וסבלה מכאבים בכל הגוף וממצב כללי של עייפות וקושי לתפקד (סעיפים 54-53 לתצהיר).

 

74. בכיתה יא' התובעת עברה לבית ספר תיכון בעיר אחרת כדי שלא להישאר באותו תיכון עם הבנות שהציקו לה. לאחר המעבר היא חשה הקלה מסוימת. עם זאת, גם בתיכון החדש התובעת לא החזיקה מעמד ובשל מצבה הנפשי היא עזבה את הלימודים בתחילת כיתה יב' והשלימה את בחינות הבגרות באופן עצמאי במסגרת פרויקט היל"ה, בממוצע ציונים גבוה, 95 או 93, על פי עדותה (סעיפים 61-59 לתצהיר התובעת ועדותה בחקירה נגדית עמ' 83 לפרוטוקול).

 

75. לקראת הגיוס לצה"ל, התובעת נבדקה על ידי פסיכיאטר בלשכת הגיוס. בסיכום בדיקה מיום 1.8.2012 נרשם: "בת 18, בת יחידה להוריה, אינה בקשר עם אביה (ההורים גרושים) אמה סובלת מהפרעה דיכאונית ומפיברומיאלגיה...(התובעת) חוותה תקיפה פיזית קשה ב-2009 על ידי בנות שחלקן משכבת ביה"ס בו למדה.... מאז התפתחה הפרעה בתר חבלתית הכוללת חלומות אימה חוזרים ואינטרוסיבים בלילות המביאים להתעוררויות, הימנעות מיציאה לרחוב, צמצום חברתי, מרכיבים חרדתיים ודכאוניים הכוללים בכי...הופיע דרדור תפקודי ולא המשיכה בלימודיה אלא הגיעה לפרויקט היל"ה דרכו עשתה בגרויות...מהווה מסגרת תמיכה עיקרית לאמה ורוב היום נמצאת בבית מנקה ומסדרת. לא פנתה לטיפול עם קושי כלכלי גדול...לא פנתה ככל הנראה ללשכת הרווחה לצורך טיפול. הומלץ לה לעשות זאת" התובעת אובחנה כסובלת מ- PTSD ונקבע שאינה כשירה לשירות צבאי (עמ' 155 בתיק המוצגים מטעם התובעת).

 

76. אמה של התובעת הגישה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), תביעה לגמלת ילד נכה. 

בטופס התביעה לגמלת ילד נכה שהוגש בשנת 2012, האם ציינה כי נכותה של התובעת נגרמה כתוצאה  מ"מס' תקיפות". מעבר לשני אירועי התקיפה נושא התביעה, פורטו בטופס התביעה: "ניסיון לתקיפה" במסעדת בורגוס מיום 1.11.2010  ו - "תקיפה ע"י אלמונית בוגרת בקניון שבוע לפני הדיון בבית המשפט", הכוונה בהקשר זה לאירוע שבו אישה מבוגרת אלמונית תקפה את התובעת בעת שהיא מדדה נעלים בקניון  לפני הדיון בהליך הפלילי שהתנהל נגד הנתבעות 2 ו-3 (עמ' 139 בתיק המוצגים מטעם המדינה, להלן: "האירוע במסעדה" ו - " אירוע התקיפה בקניון", בהתאמה). 

לטופס התביעה צורף מכתב ארוך שמפרט את השתלשלות האירועים מפי האם והשפעתם על התובעת ועל האם (עמ' 142 – 147 בתיק המוצגים מטעם המדינה).

 

77. התובעת תארה בתצהירה את האירוע במסעדה. לדבריה היא שמעה את השם של הנתבעת 2 וכאשר התקהלו מסביבה הרבה בנות ואמרו את שמה היא נבהלה, ברחה לשירותים והתקשרה לאימה וכדבריה: "התקשרתי לאמא שלי שבאה מיד למסעדה ולקחת אותי, ומרוב הפחד והאימה היא נפלה ונחבלה"(סעיף 58 לתצהיר). התובעת אישרה בחקירתה הנגדית שלא היה מדובר בתקיפה פיסית (עמ' 89 לפרוטוקול).

 

78. לאחר הגיעה לבגרות, התובעת פנתה בעצמה למל"ל  בתביעה להכרה בנכות כללית.

בטופס התביעה התובעת הצהירה כי נכותה נגרמה בשל :"תקיפה חמורה ואיומים ע"י 25 בנות. ביצועה (כך במקור - ב.ט) לינץ' בשתי פעמים" (עמ' 153 בתיק המוצגים מטעם המדינה).

המל"ל קבע לתובעת נכות רפואית צמיתה בשיעור של 40% ודרגת אי כושר של 100%  החל מיום 1.11.2016, והיא מקבלת גמלת נכות כללית  (עמ' 164  בתיק המוצגים מטעם התובעת ונספח ז' בתיק המוצגים מטעם המדינה).

 

79. התובעת פנתה לשיקום במסגרת המל"ל. במסגרת זו נערכו מפגשים עם עובד סוציאלי שהעניק לה סיוע נפשי ועזר לה לדבר על בעיותיה ולפנות לטיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי (סעיף 68 לתצהיר התובעת).

 

לימודים ועבודה

80. בשנת 2012 התובעת החלה ללמוד משפטים במכללת "שערי משפט" והוכרה זכאית להתאמות בבחינות (נספח ט' לתצהיר).

התובעת סיימה את הלימודים ובחודש פברואר 2016 הוכרה כזכאית לתואר "בוגר במשפטים".

מיד לאחר סיום לימודי התואר הראשון, התובעת המשיכה ללימודי תואר שני במשפטים, באוניברסיטת בר-אילן, ובחודש מרץ 2017 הוכרה כזכאית לתואר שני במשפטים, ללא תזה.

 

81. מספטמבר 2017 ועד ספטמבר 2018, התובעת התמחתה בלשכתה של שופטת בבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (להלן: "השופטת", גם כאן, כדי שלא לזהות את התובעת אמנע מלציין את שם השופטת).

בדו"ח סיום התמחות ציינה כב' השופטת כי התובעת "ביצעה עבודתה במסירות ובהצטיינות" (עמ' 281 בתיק המוצגים מטעם המדינה).

 

82. התובעת ביקשה לזמן את השופטת  לעדות. על פי החלטתי מיום 7.9.2020, הופנו לכב' השופטת  שאלות בכתב. כב' השופטת השיבה על השאלות כדלקמן:

שאלה 1: "נא פרטי את הערכתך לגבי עבודתה של (התובעת) תחת פיקוחך?"

תשובת כב' השופטת : "(התובעת) התמחתה בלשכתי מיום 05.09.2017 ועד ליום 04.09.2018 וביצעה את עבודתה במסירות ראויה לציון"

שאלה 2:" נא התייחסי, ככל האפשר, לתחומים או פעולות בהן התובעת ביצעה את עבודתה כנדרש או בלטה בביצועם, או תחומים או פעולות בהם התקשתה או לא עמדה בביצוע הנדרש ממנה בעבודתה?"

תשובת כב' השופטת :" (התובעת) היא בחורה נבונה. היא מתאפיינת בנעימות, יושרה, במסירות, בחריצות, בנאמנות, ובסדר. היא הכינה את התיקים ביסודיות, בעיקר בצד הטכני, ודאגה לסדר בלשכה.

התחומים בהם התקשתה: קשר עם גורמים מחוץ ללשכה, כגון המזכירות או עורכי דין שצריך למסור להם הודעה כזו או אחרת. אצל (התובעת) בלט חוסר הביטחון, הצורך התמידי לקבל אישור וחיזוק, לא הכילה ביקורת, וקיבלה כל הערה, מינורית ככל שתהא, כעלבון אישי עד כדי התפרצות בבכי".

 

83. התובעת עברה את בחינות הלשכה והתקבלה כחברה בלשכת עורכי-הדין ביום 31.1.2019.

 

84. התובעת התקבלה לעבודה כעוזרת משפטית, ועבדה כעוזרת משפטית בלשכות של שני שופטים בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, בתקופה שמיום 15.2.2020 ועד ליום  2.11.2020 (תצהיר משלים של התובעת והתיק האישי של התובעת בהנהלת בתי המשפט).

 

85. בתצהיר המשלים שנחתם ביום 16.11.2020, התובעת פרטה את הקשיים שבהם היא נתקלה בעבודתה כעוזרת משפטית ואשר התבטאו בין היתר בקושי בהשתלבות חברתית ויצירת קשרי עבודה עם עובדי המזכירות, קושי בנסיעות ובהגעה מביתה לבית המשפט  וקושי בעמידה בדרישות התפקיד. התובעת ציינה שהיא קיבלה הערות מהשופט בעקבות טעויות הגהה במסמכים שאותם התבקשה להגיה. היא נפגעה מאוד והודיעה לשופט שהיא מפסיקה לעבוד. התובעת ציינה בתצהירה שהיא התראיינה אצל שופטת אחרת אך טרם קיבלה תשובה.

 

86. במועד עדותה, ביום 2.12.2020, התובעת לא עבדה. עם זאת, התובעת  ציינה שהיא נמצאת במאגר העוזרים המשפטיים שבמסגרתו מתקבלות הודעות על משרות זמניות או קבועות (עמ' 84 לפרוטוקול).

 

87. במועד שנקבע להגשת סיכומי הנתבעות הוגשה על ידי המדינה בקשה לארכה נוספת ובקשה למתן צו לקבלת מסמכים נוספים מתיקה האישי של התובעת בהנהלת בתי המשפט בטענה כי לאחר מועד עדותה, התובעת שבה לעבוד כעוזרת משפטית. בהחלטתי מיום 3.1.2022, דחיתי את הבקשה למתן צו להמצאת מסמכים נוספים לאחר תום שמיעת הראיות תוך שציינתי כי העובדה שהתובעת נמצאת במאגר העוזרים המשפטיים צוינה בעדותה של התובעת וכי טענות הצדדים בכל הנוגע לפסיקת הפיצויים בגין הפסדי השתכרות, שמורות להם לסיכומים. 

 

 

חוות הדעת של המומחים מטעם התובעת

88. התובעת תמכה את תביעתה בחוות דעתם של ד"ר רמי אהרונסון בתחום הפסיכיאטרי וד"ר דן בוסקילה בתחום הראומטולוגי.

 

89. ד"ר אהרונסון בדק את התובעת ביולי 2015, עת שהייתה בשנה השלישית ללימודי המשפטים במכללת "שערי משפט". ד"ר אהרונסון שמע מפי התובעת על שני אירועי התקיפה, על מסכת של התנכלויות שהיא סבלה בבית-הספר לאחר אירועי התקיפה ועל תחושתה כי צוות בית-הספר לא התערב ולא התעניין במצבה כך שהיא "הרגישה נעזבת ובלתי מוגנת על-ידי המורים והפכה גם על-ידם לאובייקט מותר להתעללות".

ד"ר אהרונסון ציין כי התובעת סובלת מתסמונת של עקה בתר חבלתית חמורה וכי "ה - PTSD התפתח כתגובה לשני אירועי התקיפה הפיזית שעברה וגם למערכת ההתעללויות שנפשיות להן המשיכה להיות קורבן בבית הספר ומחוצה לו. מכלול אירועים אלה מהווה מצב טראומטי מורכב ומתמשך".

לדבריו: "ידוע היטב מהספרות מאז שנות ה - 70 על קיומה של תופעת התעללות (mobbing) במקום עבודה ... מהעשור האחרון ישנן עבודות רבות העוסקות באפיונה של תופעת ההתעללות בבית הספר ותוצאותיה הנפשיות על הקורבן ... אחד מהאפיונים החמורים ביותר של מצב מתמשך של התעללות ושהוא גם מרכזי אצל התובעת הוא קבלת הקורבן את עצמו כראוי שיתעללו בו עם הזמן הוא או היא אף מזדהה עם מה שנאמר עליו. בכך הוא יוצר תמונה עצמית שלילית של מושפל וחסר ערך.

הספרות מציינת כי האמצעי החשוב ביותר במאבק בהתעללות והתפתחות פטולוגיה אצל הקורבן הוא התערבות טיפולית חינוכית נמרצת של צוות המחנכים עם הסביבה המתעללת ועם קורבן ההתעללות. התמיכה של הצוות החינוכי חיונית ביותר למניעת התפתחות תגובה נפשית פטולוגית אצל הקורבן".

ד"ר אהרונסון העריך את נכותה הנפשית הצמיתה של התובעת בשיעור של 50% והמליץ שהיא תקבל טיפול נפשי ותרופתי שלא ניתן לה עד אותו מועד, על מנת לנסות ולהקל על סבלה.

 

90. ד"ר אהרונסון נשאל בחקירתו הנגדית אשר להשפעת גירושי ההורים והנתק שהיה בין התובעת לבין אביה בתקופות מסוימות על מצבה הנפשי של התובעת והשיב כי מדובר באירועים שהתרחשו כמה שנים לפני האירועים נושא התביעה וכי בחומר הרפואי שעמד לפניו אין עדות לנזק התפתחותי או נזק נפשי או בעיה בלימודים כך שאין עדות לכך שהייתה איזושהי נכות נפשית לפני האירועים נושא התביעה (עמ' 116 ועמ' 122 לפרוטוקול).
91. ד"ר אהרונסון עומת עם העובדה שלאחר מתן חוות דעתו התובעת סיימה לימודי תואר ראשון ותואר שני במשפטים ועבדה כמתמחה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ונשאל אם עובדות אלה משנות את הערכתו באשר לגובה הנכות? לדבריו: "אני חושב שעדיין יש הגבלה בכושר הלימוד. אני לא יודע אם הייתי כותב ניכרת. ניכרת כן, אבל לא הייתי כותב בולטת, אבל היא בהחלט התקשתה בלימוד ביחד עם אנשים, והיא תיארה ולא הייתה לי סיבה לא להאמין לה, שהיא צריכה לחזור שוב ושוב ושוב, זה לוקח לה הרבה יותר זמן ומאמץ, וזו בהחלט הגבלה. יש לה יכולות קוגניטיביות מצוינות אבל יש לה הגבלה ניכרת ביכולת להשתמש בה ביכולות שלה. לא כתבתי על זה וגם לא יכולתי לדעת על זה, אבל כשאני מסתכל על רטרוספקטיבית לאור המידע שנמסר לי עכשיו לגבי הלימודים שהתובעת השלימה, אז אני חושב שזה בין היתר, הבעיות האלה, חלק מתבטאים בקשיים שלה בעבודה, כמו הבעיות בריכוז ולפי המסמכים שקראתי עכשיו ולא אז" (עמ' 117 לפרוטוקול).

 

92. לשאלת בית המשפט האם ניתן להבחין בין אירוע התקיפה לבין ההתנכלויות שהתובעת עברה בבית הספר, ד"ר אהרונסון השיב כי: "... לפי הבדיקה שלה, המובינג שהיה בהמשך לשתי התקיפות הראשונות, כחלק מ -PTSD גרמה לרגישות ופגיעות וחשדנות, ומין רגישות יתר שכל מיני דברים נתפסים כפוגעים ואפילו תוקפים אותה" (עמ' 118 לפרוטוקול), ובהמשך: "לשאלת בית המשפט האם אפשר לעשות אבחנה בין אירועי התקיפה שהם שני אירועים חד פעמיים, ממוקדים, לבין התוצאה של התנכלויות לאורך הדרך, אני משיב ששתי הפגיעות הגופניות הראשונות וההתנכלויות האלה, זה בעצם אירוע מתמשך, אירוע טראומתי מתמשך. יש פה גורמים שחוזרים, אבל יש פה אירוע מתמשך. לכן אני לא יכול בשום אפשרות להגיד כך וכך מזה או מזה. זה אירוע מתמשך. יכול להיות, וזה ספקולטיבי, שאם הייתה פגיעה אחת גופנית, אולי לא היה קורה משהו. מדובר באירוע מתמשך " (עמ' 119 לפרוטוקול).

 

93. ד"ר בוסקילה המומחה בתחום הראומטולוגיה קבע בחוות דעתו כי התסמונת הפוסט-טראומטית שהתובעת פיתחה היוותה טריגר לתסמונת של פיברומיאלגיה שהתפתחה אצלה ואשר הנכות בגינה היא בשיעור של 30%.  ד"ר בוסקילה נחקר על חוות דעתו ואולם נוכח הצהרת ב"כ התובעת  כי"בשלב זה אני מודיע שאני מוכן להסכים לחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום הפיברומיאלגיה" (עמ' 51 לפרוטוקול), לא ראיתי להרחיב בדברים.

 

 

חוות הדעת מטעם המדינה

94. המדינה הגישה את חוות דעתם של ד"ר אילה שינקמן בתחום הפסיכיאטרי, ופרופ' משה טישלר בתחום הראומטולוגי.

בישיבת 14.6.2021, לאחר תום חקירתו של המומחה מטעם בית המשפט, הודיע ב"כ המדינה שהוא מבקש למשוך את חוות הדעת של ד"ר שינקמן ולהסתמך על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט (עמ' 124 לפרוטוקול).

 

המומחים מטעם בית-המשפט

95. הנכות הנפשית - פרופ' שמואל פניג, המומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, סקר בפתח חוות דעתו את המסמכים שהוצגו בפניו וציין כי: "מעברה, ממנו קשה להתעלם ואת חשיבותו ממזערת הנבדקת בולטת ההיסטוריה המשפחתית הקשה והניתוק רב השנים מאביה. הפער בין תיעוד זה לאופן הצגת הדברים בבדיקה על-ידי הנבדקת חזר שוב ושוב בבדיקה. יש תיעוד קודם לאירועים נושא חוות דעת זו על קושי חברתי בבית הספר. כמו כן, יש דיווח שהייתה תלמידה טובה מאוד ואף אובחנה כמחוננת בכיתה ו'. הפסיכולוג אליו נשלחה בשנת 2005 לא אבחן אמנם פסיכופתולוגיה, אולם אבחן את הילדה כסובלת מהפרעת הסתגלות. גם במסמכי הרווחה מצוין "הנזק ההתפתחותי" הפוטנציאלי עקב הנתק מהאב. עיון בציונים לפני ואחרי האירוע הטראומטי אין ירידה משמעותית ואין מגמה ברורה של ירידה בציונים. אין תיעוד כל השנים עד לפניה ללשכת הגיוס על טיפולים פסיכיאטריים או פסיכולוגיים כאשר התיאורים מאוחר יותר הם של חלומות וסיוטים והפרעות בשינה. בבדיקה חוזרת הנבדקת בעקשנות על כך שהיחסים עם האב היו נורמטיביים לאורך השנים אולם בתיעוד הרפואי עולה שאפילו בלשכת הגיוס טענה שאין לה קשר עם אביה ... מהצבא שוחררה בגלל שהוערך שסובלת מהפרעה נפשית אך הצליחה לסיים תואר ראשון ושני במשפטים ולהתקבל לסטאז' יוקרתי בבית המשפט המחוזי ...".

פרופ' פניג ציין כי השאלה אם נגרמה לתובעת נכות כתוצאה מהאירועים נושא התביעה אינה פשוטה "מכיוון שאין נקודת שבר פשוטה, אין ירידה ברורה בתפקוד האקדמי אחרי האירועים ויש הישגים לא מבוטלים עם התחלה של קריירה מקצועית תובענית". גם השאלה אם נגרמה נכות ברמה החברתית - זוגית אינה פשוטה שכן לא ניתן להתעלם מההיסטוריה האישית והיחסים המורכבים במשפחה שגם להם יש השלכות לא פחות משמעותיות. בסיכומם של דברים, פרופ' פניג העריך את נכותה הנפשית הכוללת של התובעת ב - 20%, כאשר 5% נכות מיוחסים לגורמים שאינם קשורים לאירועי התקיפה

ו - 15% נכות מיוחסים לאירועי התקיפה.

 

96. בחקירתו הנגדית, פרופ' פניג התבקש להתייחס לאסמכתאות שהובאו בחוות דעתו של ד"ר אהרונסון וציין: "יש שני מושגים בספרות - אחד נקראbullying, שמתלבש ספציפית ילד על ילד אחר, הופך אותו למטרה להתעללות, ויש אפילו ספרות על ילדים שהתאבדו בעקבות זה. הmobbing  זה כבר תופעה שבה נגררים גם אחרים, שלא תמיד מעורבים ישירות עם הקורבן. יש תמיד קורבן, זה המובי, זה הבן אדם שמתעללים בו, ויש את אוכלוסיית המתעללים שלפעמים זה סוחף כמעט כיתה שלמה, זה מה שאנחנו יודעים מהניסיון שלנו מה שנקרא חרם או תופעות דומות בביה"ס" (עמ' 25 לפרוטוקול). פרופ' פניג הוסיף ואישר כי התיאור שמופיע בהודעתה של א' במשטרה מתאים להגדרה של mobbing קלאסי בבית הספר (עמ' 26 לפרוטוקול), וכי תלונותיה של התובעת כפי שפורטו בהצהרת נפגעת עבירה מלמדות על התוצאות של ה - mobbing ועל הנזק הנפשי והפיזי שנגרם לה כתוצאה מכך, וכדבריו: "כן בהחלט גם נזק נפשי וגם נזק פיסי, כלומר, שינוי באורח החיים וצמצום חברי" (עמ' 27 לפרוטוקול).

 

97. פרופ' פניג אישר שהוא אינו חולק על הסימפטומטולוגיה  שמתוארת בחוות דעתו של ד"ר אהרונסון, וכדבריו: "לגבי התיאור הסימפטומטי אין לי מה לחלוק, זה בהחלט מופיע בצורה עקבית בתיעוד הרפואי. היא פחות פנתה לגורמים של בריאות נפש, אבל בהחלט הפניות האלה לרופא המשפחה, לנוירולוג, מצביעים על זה שהיא בחרה כאילו ב"מסלול הסומטי" מה שנקרא" (עמ' 28 לפרוטוקול).

 

98. פרופ' פניג התבקש להתייחס לשאלת הקשר הסיבתי בין נכותה של התובעת לבין אירועי התקיפה במובחן מההתנכלויות שמהן סבלה לאחריהם וציין כי לאור בחינת תלונותיה של התובעת בפני גורמי הטיפול השונים, יש לייחס משקל רב יותר להתנכלויות המתמשכות, וכלשונו:"...להערכתי זה יותר הענין המתמשך הזה  של ההצקות, של השינוי החברתי, שהיא לא יכולה לצאת, עד שהיא עוזבת את בית הספר... ". ובהמשך: "ברור שהמשקל שאני נותן להצקות המתמשכות גדול יותר מאשר של האירועים הנקודתיים של שתי התקיפות האלה. על התקיפה השנייה אפילו לא קיבלתי כל כך פרטים. בהתרשמות ומאופי התלונות אני מעריך שהדברים האלה הם דברים שנאמר אפילו כמעט חלפו, כלומר, זה לא שנשארה לה איזושהי טראומה עם הבנות. יש לה קטע עם תוקפנות, עם אלימות, שאפשר לפרש אותו לכל מיני כיוונים, אבל משהו נקודתי לא היה. יש משהו סביבתי שקורה, חוסר התערבות אולי של הגורמים המחנכים, קשה לי לכמת את זה אבל הייתי אומר משהו בסביבות 80 אחוז האירועים המתמשכים ו - 20 אחוז אירועי התקיפה" (עמ' 42 לפרוטוקול). ובהמשך, בתשובה לשאלת בית המשפט: "אני הייתי נותן גם לפי הבדיקה הייתי נותן משקל רב יותר לאירועים המתמשכים, להצקות, הטלפונים, האיומים שהמשיכו אח"כ" (עמ' 43 לפרוטוקול).
99. באת כוחה של הנתבעת 2, שאלה אם יתכן שאירועי התקיפה לא השפיעו על נכותה הנפשית של התובעת. פרופ' פניג שלל אפשרות זו וציין: "אני אומר שיש משמעות לאירועים האלה, אי אפשר לומר שאלה היו אירועים בנאליים, הייתה פה איזושהי אלימות ותוקפנות, מה החלק של מרשתך בתוך כל הסיפור הזה ומה בעולם הרגשי של התובעת משחק, מי האקטיבי שם ומי הדמות הדמונית שממנה היא פוחדת, אני לא יכול לדעת. אמרתי, לא עשיתי דיפרנציאציה כי אני לא יודע מי הנפשות הפועלות, אני יכול רק לומר שההתמשכות של ההצקות, של הטלפונים האלה, החודרנות הזו לתוך הבית, בטלפונים שהיא מקבלת בשעות לא שעות, זה כשלעצמו יכול לערער ולגרום למצוקה נפשית ואולי להפרעה נפשית, אבל לעשות את ההפרדה שם ביניהם, אני לא חושב שאני יכול. זה בית המשפט יראה את מכלול האירועים, אני לא יכול להתייחס להפרדה, הדיפרנציאציה באותה נכות שארית בין שלושת הבנות האלה" (עמ' 44 לפרוטוקול).

 

100. פיברומיאלגיה - ד"ר גבריאל ברויאר, המומחה מטעם בית המשפט בתחום הראומטולוגיה ציין בחוות דעתו כי התובעת "סובלת משילוב של פיברומיאלגיה עם מרכיב נפשי פוסט טראומטי". התסמונת החלה בצורה הדרגתית לאחר אירועי התקיפה עם תלונות שונות על כאבים ואובחנה בצורה פורמלית רק בשנת 2014. עיקר תשומת הלב הייתה נתונה לתמונה הנפשית וההפרעה הפוסט-טראומטית שממנה התובעת סובלת, אולם תסמונת הפיברומיאלגיה הייתה ועודנה קיימת במקביל ובנוסף ל - PTSD. ד"ר ברויאר העריך את נכותה של התובעת בגין פיברומיאלגיה, בשיעור של 20% וציין כי נכות זו אינה חופפת לנכות הנובעת מהתסמונת הנפשית.

 

 הנכות הרפואית  - טענות הצדדים

101. טענות התובעת - לטענת התובעת יש להעריך את נכותה הנפשית בשיעור של 50%, כקביעת ד"ר אהרונסון שהוא בעל מומחיות בתחום הפסיכיאטריה של הילד והמתבגר. גם פרופ' פניג אישר בחקירתו הנגדית כי ככל שיסתבר שהתובעת עובדת באופן חלקי יש להעריך את הנכות ב - 30% וככל שהתובעת אינה מצליחה להתמיד בעבודה כלשהי, כי אז יש להעריך את נכותה הנפשית בשיעור גבוה יותר של 50% - 40% (עמ' 35 לפרוטוקול). מהראיות עולה שהתובעת לא הצליחה "להחזיק עבודה" כך שעל פי מכלול הנתונים יש להעריך את נכותה בשיעור של 50%.

 

 

בנוסף, אין מקום לנכות 5% נכות בגין מצב קודם. אין עדות לקיומה של נכות נפשית קודמת. על פי בדיקת  הפסיכולוג מ - 2005 התובעת לא סבלה מבעיה נפשית ותפקדה היטב מבחינה לימודית וחברתית. מדובר במקרה של "גולגלת דקה", כלומר  שחרף רגישותה של התובעת יתכן שאלמלא האירועים נושא התביעה היא לא הייתה סובלת מנכות נפשית. בנוסף לנכות הנפשית, יש לקבוע כי התובעת סובלת מנכות בשיעור של 20% בגין פיברומיאלגיה, כפי שקבע המומחה מטעם בית המשפט.

 

102. טענות המדינה - נזקיה של התובעת הוקצנו באופן ניכר. הנזקים הנטענים אינם תואמים את העובדה שהתובעת הוציאה רישיון נהיגה בגיל 17, פעילה ברשתות חברתיות, כפי שעולה מהתמונות שהוגשו וסומנו נ/1 – נ/9, סיימה תואר ראשון ותואר שני במשפטים בציונים גבוהים וקיבלה המלצות ממרצים שונים ובהמשך, סיימה התמחות עברה את בחינות הלשכה והיא עובדת כעוזרת משפטית.

פרופ' פניג אישר בחקירתו הנגדית שהוא יכול לשקול להוריד את הנכות ל - 10% והעיד כי אם היה נדרש לתפקוד המקצועי בלבד "הייתי שואל את עצמי אם אחוזי הנכות האלה לא גבוהים מידי" (עמ' 35 לפרוטוקול).

התובעת לא פנתה לטיפול נפשי לאחר האירועים נושא התביעה וסביר יותר שנזקיה נובעים מאירועים אחרים שהתובעת הייתה מעורבת בהם ואשר לא הובאו לידיעת המומחים הרפואיים דוגמת המשך ההצקות בתיכון, האירוע במסעדה, אירוע התקיפה בקניון או הפגיעה ברוכב אופניים בהיותה נהגת חדשה. בנוסף נטען שקיימת חפיפה בין הנכות בתחום הנפשי לנכות שנקבעה בגין מחלת הפיברומיאלגיה. 

 

103. טענות הנתבעת 2 - שני אירועי התקיפה היו אירועים נקודתיים שהתרחשו תוך שבוע אחד ולא גרמו לתובעת את הנזקים והנכויות הנטענות. התובעת עצמה מייחסת את נזקיה לאירועי ההתעללות בבית-הספר. התובעת לא פנתה לטיפול רפואי או טיפול פסיכולוגי בסמוך לאירועי התקיפה ועשתה זאת רק לאחר הגשת התביעה. עדותה של התובעת התגלתה כעדות מגמתית ולא אמינה. התובעת  הסתירה מהמומחים הרפואיים מידע לגבי אירועים שקרו לה ומנגד, בחרה באופן מודע להעצים את האירועים נושא התביעה. גם המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' פניג, אישר שנכותה של התובעת נובעת בעיקרה מאירועי ההצקות בבית-הספר. הנתבעת 2 אינה אחראית לנכותה של התובעת בהעדר קשר סיבתי בין אירועי התקיפה לנכויות האמורות.

 

 

דיון

104. נוכח הקשר שבין הנכות הנפשית לנכות בגין מחלת הפיברומיאלגיה שהתפרצה בעקבות התסמונת הפוסט-טראומטית, ראיתי לדון בשאלת הנכות הרפואית בגין שתי התסמונות והקשר הסיבתי שבינן לבין האירועים נושא התביעה, במאוחד. 

 

105. הדיון בשאלת נכותה של התובעת כמו גם בשאלת הקשר הסיבתי בין הנכות לבין האירועים נושא התביעה, מחזיר אותנו לשאלת אמינות עדותה של התובעת בכל הנוגע לתפקודה בכל תחומי החיים ושלמות התמונה שהוצגה בפני המומחים הרפואיים.

 

106. כפי שכבר נאמר, אין ספק בליבי שהתובעת סובלת ממצוקה נפשית שבאה לידי ביטוי גם בתסמינים גופניים שבגינם היא אובחנה כסובלת מפיברומיאלגיה. עם זאת, התרשמתי ממידה מסוימת של  האדרה בעדותה של התובעת לגבי מצבה כמו גם מהעובדה שהתובעת נוטה לייחס את מצבה רק לאירועים נושא התביעה ולהתעלם או למזער את השפעתם של אירועים או גורמים אחרים על מצבה הנפשי. פרופ' פניג התייחס לדברים - ואפרט.

 

107. פרופ' פניג ציין בעדותו שהוא אינו חולק על התיאור הסימפטומטי שמופיע בחוות דעתו של ד"ר אהרונסון, עם זאת הוא חולק על הערכת הנכות - ודעתי כדעתו.

 

108. בהערכת הנכות הנפשית ראיתי להתחשב בכך שהתובעת השלימה את בחינות הבגרות באופן עצמאי ובציונים גבוהים, סיימה לימודי תואר ראשון ותואר שני במשפטים, גם זאת בציונים גבוהים ואף קיבלה המלצות ממרצים שונים. התובעת סיימה שנת התמחות בלשכתה של השופטת, עברה את בחינות לשכת עורכי- הדין בהצלחה והתקבלה כחברה בלשכת עורכי-הדין. מסלול זה של לימודים והכשרה מקצועית דורש מוטיבציה, התמדה ושילוב של יכולות קוגניטיביות, ריכוז וכוחות נפש שהתובעת הוכיחה שיש לה (עדות פרופ' פניג בעמ' 36-37 לפרוטוקול).

 

109. התמונות מתוך חשבון הפייסבוק של התובעת (נ/1  - נ/9), מעידות על פעילות חברתית לרבות יציאה לבילויים שונים ונסיעות לחו"ל (עדותה של התובעת בעמ' 72 – 76 לפרוטוקול). לצורך הדוגמה, התובעת נשאלה על תמונות מביקור בכנסת  והעידה שהיא פנתה במייל בבקשה לקבוע פגישה עם עוזרת פרלמנטרית"כי רציתי לנסות לבקש ממישהו שיגיש הצעת חוק על משהו שלמדתי עליו בתואר שני. זאת היתה פגישה של חמש דקות שבה גמגמתי. נפגשתי עם עוזרת של ח"כ אני חושבת" (עמ' 76 לפרוטוקול). עצם הפנייה בבקשה לקבוע פגישה בעניין הצעת חוק, מעידה  על יוזמה, אסרטיביות ויכולת להעלות רעיונות ולהניע מהלכים.

 

110. בהקשר זה ראוי להזכיר את הדרך שבה התובעת יצרה קשר עם המחנכת לפני שמיעת הראיות בטענה שהיא מבקשת המלצה למקום עבודה (עמ' 93-92 לפרוטוקול), כמו גם את נסיבות יצירת הקשר עם המורה מבית-הספר היסודי שזומנה לעדות על ידי התובעת (עמ' 68 - 69 לפרוטוקול). הדברים מעידים על התנהלות יוזמתית אם לא לומר מניפולטיבית. 

 

111. התובעת העידה שהיא קיבלה רישיון נהיגה "בסביבות גיל 17" וכי מאז היא לא דיווחה למכון הרפואי לבטיחות בדרכים שהיא סובלת מנכות נפשית ומנכות בגין פיברומיאלגיה (עמ' 73 לפרוטוקול). יוזכר שלשיטתה של התובעת נכותה הנפשית מגיעה כדי 50%, והדבר אומר דרשני. 

 

112. הקשיים שהתובעת מתארת בעבודתה כעוזרת משפטית לשופט, הן הקושי ביצירת קשרי עבודה הן הקושי בקבלת ביקורת, מתיישבים עם עדותה של כב' השופטת כי התובעת התקשתה ביצירת קשר עם גורמים מחוץ ללשכה וכי "אצל (התובעת) בלט חוסר הביטחון, הצורך התמידי לקבל אישור וחיזוק, לא הכילה ביקורת, וקיבלה כל הערה, מינורית ככל שתהא, כעלבון אישי עד כדי התפרצות בבכי".

ברי כי חוסר ביטחון, קשיים בתקשורת בין-אישית וקושי בקבלת הערות והכלת ביקורת, מושפעים במידה רבה מנכותה הנפשית של התובעת. עם זאת, קשיים מסוג זה  מוכרים גם בסיטואציות שונות ובמקומות עבודה שונים ואינם בהכרח תולדה של נכות נפשית.

עוד יש לציין כי חרף הקשיים שהתובעת תיארה מתקופת עבודתה כמתמחה וכעוזרת משפטית, היא העידה שהיא מנסה למצוא עבודה כעוזרת משפטית.

בנסיבות אלה איני סבורה שניתן להגיע למסקנה שהתובעת "לא מצליחה להחזיק עבודה", כנטען בסיכומים מטעם התובעת, במיוחד כשהתובעת נמצאת בתחילת דרכה התעסוקתית והיא עצמה העידה שהיא נמצאת במאגר העוזרים המשפטיים ומנסה להשתלב בעבודה כעוזרת משפטית. מעבר לכל זאת, יש לזכור כי קשת אפשרויות התעסוקה בכלל ולבעלי השכלה והכשרה משפטית בפרט, היא רחבה ביותר כך שפתוחות לפני התובעת אפשרויות תעסוקה  נוספות. פרופ' פניג הבהיר כי התייחסותו לאפשרות התאורטית שהועלה בפניו על ידי ב"כ התובעת שלפיה התובעת לא תוכל להתמיד בעבודה, מתייחסת לעבודה באופן כללי, לאו דווקא לעבודה כעורכת-דין (עמ' 35 לפרוטוקול).

 

113. פרופ' פניג ציין בחוות דעתו ובעדותו שהוא התרשם ממצוקה אותנטית של התובעת זאת לצד מגמתיות מסוימת והצגת הדברים באופן שהתובעת מאמינה בהם (עמ' 35 לפרוטוקול). פרופ' פניג התייחס בהקשר זה לכך שהתובעת מנסה למזער את ההיסטוריה המשפחתית הקשה ואת הניתוק רב השנים מאביה, אשר תועדו הן במסמכי לשכת הרווחה הן מפיה של התובעת עצמה בבדיקתה בלשכת הגיוס (עמ' 155 בתיק המוצגים מטעם התובעת). עצם העובדה שבבדיקת הפסיכולוג מ- 2005, לא נמצא שהתובעת סובלת מבעיה נפשית, אין משמעה שלרקע המשפחתי לרבות סכסוך הגירושין הקשה, הנתק רב השנים מהאב והקשר הסימביוטי עם האם, אין תרומה להתפתחות התסמונת הנפשית שממנה התובעת סובלת. כדברי פרופ' פניג בעדותו:"אני חושב שזו לא מצוקה שבאה לצורך השגת אחוזים. היא, גם בבדיקה, כשאנחנו מדברים על פגיעה שהייתה לפני תשע שנים, היא מאוד רגישה, מאוד פגיעה, מאוד, אני כתבתי גם כאילו מגמתית, אבל בכל זאת רואים שיש מצוקה. אני לא העברתי לה מבחני אמינות, מה שאני עושה לפעמים בחוות דעת. היה ברור לי שהיא במצוקה. ברור לי מצד שני שיש פה איזושהי, אני לא יודע אפילו אם זה מגמתיות או שהצגת דברים מסוימת שהיא מאמינה בה. אני לא יכול להיכנס לסוג כזה של חוו"ד ולסוג כזה של סיטואציה פורנזית לבין מה שקורה בבית, ששם שיש לנו תיעוד על מערכות יחסים בעייתיות מאוד. יהיה פה מומחה לפיברומיאלגיה. האמא שלה גם חולה בפיברומיאלגיה, זה נהיה "מחלה מדבקת". אולי זה לא מדויק. אבל יש משהו באווירה, יש אווירה מסוימת של מאבק שנים שהילדה הזו נחשפה אליו, ולא לתת לזה משקל ולהגיד שהכל מתחיל  ב - 2009, אני חושב שזה לא מדויק..." (עמ' 35 לפרוטוקול). ובהמשך: "...לא רק האין יחסים עם האבא, אלא גם ליחסים המורכבים עם האמא, שם אני חושב יש יותר בעייתיות....היעדר גבולות, הצורך המתמיד, האמא הפסיקה לעבוד חודש אחרי, אני לא יודע מה היה התפקוד שלה קודם...אני לא יודע מה היה מ - 2009 עד היום עם האבא, מה המערכת יחסים, אבל ברור שלדברים האלה יש משקל בהתפתחות הרגשית" (עמ' 40 לפרוטוקול). יצוין בהקשר זה שגם ד"ר אהרונסון, המומחה מטעם התובעת, אישר בחקירתו הנגדית שהיחסים שבין התובעת לבין אמה מתאפיינים בתלותיות גדולה "יחסים של מין תלות ילדותית הדדית, אבל ראיתי מן טשטוש של גבולות, הייתי קורא לזה סימביוזה" (עמ' 115 לפרוטוקול).

 

114. לא למותר להזכיר שבתחילה גם האם הגישה תביעה בטענה שכתוצאה מהאירועים נושא התביעה נגרמה לה נכות נפשית ונכות בגין פיברומיאלגיה, תביעה שאותה זנחה במהלך שמיעת הראיות (עמ' 112 לפרוטוקול). עם זאת, בעצם הגשת התביעה יש כדי להעיד על הקשר הבעייתי שבין התובעת לאמה. זאת ועוד, האם העידה שהיא סובלת מפיברומיאלגיה ושגם אמה וסבתה סבלו מתסמונת זו, וכדבריה:"... להבנתי סבתי סבלה מפיברומיאלגיה. סבתי לא היתה מעולם מאובחנת. אמא שלי כן היתה מאובחנת, שנים יותר מאוחר" (עמ' 127 לפרוטוקול).

 

 

115. פרופ' פניג התייחס בעדותו לשאלת הרווח המשני הקשורה בטבורה לאופן שבו התובעת תופסת את הדברים, וכדבריו:" יש פה אפילו רווח ראשוני אני אומר, מהבחינה הזו שכשיש לנו אויב או כשיש לנו סיבה למצוקה, זה גם נותן רווח ראשוני, רווח ברמה התוך נפשית אפילו, הרווח המשני זה כל הדברים היותר גלויים, כספי וכו', אבל אני חושב שיש כאן גם רווח ראשוני.

לשאלת בית המשפט, יש משהו שנרגע מבחינה נפשית, אם זה בגלל שתי הבנות האלה, אז זה לא בגלל דברים אחרים"  (עמ' 37 לפרוטוקול).

 

116. סיכומם של דברים - פרופ' פניג התייחס בחוות דעתו ובחקירתו הנגדית למכלול השיקולים וציין כי בהתחשב בתפקודה של התובעת בלימודים ובעבודה ובהתחשב במצוקה הנפשית, ברגישויות שלה ובפגיעה ביחסים הבין-אישיים הוא סבור שיש להעריך את הנכות הנפשית הכוללת ב - 20% (עמ' 35 ועמ' 40 לפרוטוקול). לאחר עיון בטענות הצדדים, אני סבורה שקביעתו זו של פרופ' פניג מאזנת באופן ראוי בין מכלול השיקולים והנתונים הרלוונטיים ועל-כן ראיתי לאמצה.

 

117. הנכות בגין פיברומיאלגיה - ד"ר ברויאר ציין בעדותו כי חוות דעתו מתבססת על התלונות והמידע שהתובעת מסרה לו ועל המסמכים שעמדו בפניו (עמ' 151 ו- 158 לפרוטוקול). 

 

118. ד"ר ברויאר נשאל אם לתאונת דרכים שהתובעת עברה (פגיעה ברוכב אופניים ללא עדות לכך שהתובעת סבלה פגיעה פיזית) או לאירועי התקיפה הנוספים שתוארו  בטופס התביעה למל"ל (עמ' 139 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת), יכולה להיות השפעה על התפתחות התסמונת של פיברומיאלגיה והשיב כי  הדבר אפשרי, וכדבריו:"אני מסכים למרות שאני נוטה לחשוב שהיה בהם משהו מצטבר. ז"א שאם הפיברומיאלגיה הבשילה לכדי משהו, היא נבנה וכל אירוע הוסיף את שלו" (עמ' 153-154 לפרוטוקול). ד"ר ברויאר אישר שלא היה ידוע לו על אותה תאונת דרכים  (עמ' 155 לפרוטוקול) ואף לא היה ידוע לו על אירועי התקיפה הנוספים (האירוע במסעדה ואירוע התקיפה בקניון - ב.ט, עמ' 153 לפרוטוקול). בהמשך הוסיף ד"ר ברויאר והסביר "כי זו טבעה של הפיברומיאלגיה, ארוע  על גבי ארוע על גבי ארוע...כי אדם הוא אדם והחוויות שהוא צובר נבנות אחת על גבי השניה" (עמ' 159 לפרוטוקול). 

 

119. בכל הנוגע להיסטוריה המשפחתית, ד"ר ברויאר נשאל אם יתכן שתהליך גירושין בין ההורים תרם להתפתחות הפיברומיאלגיה, והשיב כי:"זה היה יכול להיות אלמלא הקביעה של הפסיכולוג מ - 2005 שאין, לא קיימת בעיה נפשית" (עמ' 154 לפרוטוקול), ובהמשך: "לפי מסמכי גורמי בריאות הנפש כבר קבעו שהגירושין של ההורים לא גרמו לפגיעה נפשית. החל ממועד התקיפות המתוארות מתחיל תיעוד רפואי שעולה לכדי תמונה של פיברומיאלגיה כפי שאובחן מאוחר יותר" (עמ' 159). בעניין זה לא ראיתי לקבל את דעתו של ד"ר ברויאר.

המסמך המתעד את בדיקת הפסיכולוג משנת 2005, אינו בגדר חוות דעת של מומחה. לא זו בלבד שאין מדובר בחוות דעת אלא שהמכתב מבוסס בעיקרו על דברי האם ולא ברור כלל איזו בדיקה נערכה על-ידי הפסיכולוג. יתרה מכך, עצם העובדה שפסיכולוג קליני שבדק את התובעת בשנת 2005, לא מצא שהיא סובלת מבעיה נפשית באותה עת, אין משמעה שלרקע המשפחתי לרבות סכסוך הגירושין הקשה, הנתק רב השנים מהאב והקשר הסימביוטי וחסר הגבולות עם האם, אין תרומה להתפתחות התסמונת הנפשית שממנה התובעת סובלת ואשר בעקבותיה התפתחה גם מחלת הפיברומיאלגיה.

 

120. ד"ר ברויאר ציין בעדותו שקביעתו בשאלת הקשר הסיבתי מתבססת למעשה על קביעת גורמי בריאות הנפש (עמ' 154 ועמ'  162 לפרוטוקול). משפרופ' פניג קבע כי יש לייחס לרקע המשפחתי תרומה למצבה הנפשי של התובעת, אני סבורה כי יש להתחשב בכך גם  ביחס לנכות בגין הפיברומיאלגיה. זאת במיוחד כאשר בחוות דעתו של ד"ר ברויאר אין התייחסות לכך שגם אימה של התובעת סובלת מפיברומיאלגיה או למערכת היחסים הסימביוטית שבין התובעת לאימה, נושא שפרופ' פניג התייחס אליו בהרחבה. 

 

121. סיכומם של דברים - נוכח קביעתו של פרופ' פניג כי לרקע המשפחתי לרבות הקשר הסימביוטי עם האם, יש תרומה למצבה הנפשי של התובעת, אני סבורה שיש להתחשב בכך גם בקביעת הקשר הסיבתי בין האירועים נושא התביעה לבין הפיברומיאלגיה שהתפתחה בעקבות התסמונת הנפשית. לפיכך ראיתי לקבוע כי יש להתייחס לנכותה של התובעת, הן בתחום הנפשי הן בגין הפיברומיאלגיה כמכלול ולייחס חלק מהנכות הכוללת לגורמים שאינם קשורים לתביעה ובכללם הרקע המשפחתי והאירועים הנוספים שד"ר ברויאר אישר שהוא לא ידע עליהם ויכול שגם הם השפיעו על התפתחות מחלת הפיברומיאלגיה.

 

122. חפיפה בין הנכויות - לאחר עיון בטענות הצדדים, לא ראיתי לקבל את הטענה בדבר חפיפה בין הנכויות. פרופ' פניג נשאל האם יש חפיפה בין התסמינים הקשורים לנכות הנפשית לבין התסמינים שבגינם נקבעה הנכות בגין מחלת הפיברומיאלגיה והשיב: "לפי דעתי כן, הסיוטים הפחדים, ההימנעות, היא יותר בכיוון של הפרעה בתר חבלתית" (עמ' 39 לפרוטוקול).

מנגד, ד"ר ברויאר קבע כי הנכות בגין הפיברומיאלגיה אינה חופפת לנכות הנפשית והסביר כי הנכות נקבעה על בסיס הבדיקה הקלינית והמסמכים הרפואיים המתעדים תלונות רבות על כאבים, וכדבריו:" אינני חושב שיש חפיפה בין הנכות הנובעת מPTSD  לבין הנכות מפיברומיאלגיה, אלה תסמונות שונות שיש מרכיבים משותפים, אבל התסמונות נפרדות ומטופלות על ידי גורמי מקצוע שונים. לכן אני סבור שהנכות היא נפרדת" (עמ' 157 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, כאשר פרופ' פניג התייחס בקביעת הנכות לתסמינים הנפשיים ואילו ד"ר ברויאר התייחס לתסמינים הגופניים לרבות כאב מוחשי עם בסיס פזיולוגי (עמ' 160 לפרוטוקול), ראיתי לקבל את דעתו של ד"ר ברויאר ולקבוע כי אין חפיפה בין הנכויות.

 

123. הנכות הרפואית הכוללת - סיכומם של דברים, ראיתי לקבוע כי הנכות הנפשית הכוללת של התובעת היא בשיעור של 20% וכי בנוסף התובעת סובלת מנכות בשיעור של 20% בגין פיברומיאלגיה.

הנכות הרפואית המשוקללת מסתכמת אפוא ב - 36% נכות.

לשאלת הקשר הסיבתי שבין הנכות לבין האירועים נושא התביעה אתייחס להלן.

 

פרק ה - הקשר הסיבתי

 

הקשר הסיבתי בין הנכות לבין האירועים נושא התביעה

124. אין בידי לקבל את טענת ב"כ התובעת כי מדובר במקרה של "גולגולת דקה" וכי בהעדר עדות לנכות נפשית קודמת, אין מקום לייחס חלק מהנכות לעברה של התובעת.

לא מדובר באירוע תאונתי חד שגרם לפגיעה אלא בצבר של גורמים ואירועים שהובילו להתפתחות של תסמונת פוסט-טראומטית ובעקבותיה גם למחלת הפיברומיאלגיה. כפי שכבר צוין, ראיתי לקבל את קביעתו של פרופ' פניג כי ההיסטוריה המשפחתית והקשר הבעייתי עם האם, תרמו גם הם להתפתחות הנכות הנפשית שממנה התובעת סובלת וכי יש להתחשב בתרומת הרקע המשפחתי גם ביחס לנכות בגין פיברומיאלגיה.

 

125. כאמור, פרופ' פניג ראה לייחס רבע מהנכות הנפשית לגורמים שאינם קשורים לתביעה ובהקשר זה הוא התייחס להיסטוריה המשפחתית לרבות הנתק מהאב והקשר הבעייתי עם האם.

אני סבורה כי מעבר להיסטוריה המשפחתית יש להתחשב גם בתרומתם של גורמים ואירועים נוספים שאירעו לתובעת ואשר לא הובאו לידיעת המומחים הרפואיים ולא נלקחו בחשבון בקביעת הקשר שבין הנכות לבין האירועים נושא התביעה (להלן: "האירועים הנוספים").

 

126. עיון בחוות הדעת כמו גם בחקירתם הנגדית של המומחים מעלה שגם פרופ' פניג וגם ד"ר ברויאר לא התייחסו לכך שהתובעת, כך על-פי עדותה, המשיכה לסבול מהתנכלויות והצקות גם בבית הספר התיכון  (סעיף 51 לתצהיר ועמ' 90 לפרוטוקול). בנוסף, המומחים הרפואיים  לא היו מודעים לאירועים נוספים דוגמת האירוע במסעדה, אירוע התקיפה בקניון, ותאונת הדרכים שבה התובעת לא נפגעה בעצמה אך פגעה ברוכב אופניים בהיותה נהגת צעירה. ד"ר ברויאר אישר בחקירתו הנגדית כי לאירועים דוגמת אלה יכולה להיות השפעה על התפתחות הפיברומיאלגיה, וכדבריו:"כי זו טבעה של הפיברומיאלגיה, ארוע  על גבי ארוע על גבי ארוע...כי אדם הוא אדם והחוויות שהוא צובר נבנות אחת על גבי השניה" (עמ' 159 לפרוטוקול). 

 

127. גם המומחה מטעם התובעת, ד"ר אהרונסון, נשאל במסגרת החקירה הנגדית לגבי האירוע במסעדה ואירוע התקיפה בקניון ואישר שלכל אירוע יכולה להיות השפעה על מצבה של התובעת, עם זאת ציין שהוא אינו יכול להתייחס לאירועים שהוא לא ידע עליהם (עמ' 114 לפרוטוקול).

 

128. בהתחשב בכך שהמומחים הרפואיים מטעם בית המשפט לא היו מודעים לאירועים הנוספים ולא התייחסו לכך שהתובעת המשיכה לסבול מהצקות והשפלות גם בתיכון, אם כי לא באותה אינטנסיביות כמו שתוארה ביחס לתקופה שלאחר אירועי התקיפה (ויוזכר כי התיכון אינו בבעלות או בהנהלת המדינה), ובהתחשב בכך שמדובר בנכות שהתפתחה בגין צבר של אירועים והמומחים אישרו שגם לאירועים הנוספים יכולה להיות השפעה על התפתחות מצבה ונכותה של התובעת, אני סבורה כי יש להביא בחשבון את מכלול הגורמים והאירועים שאינם קשורים לתביעה ואשר תרמו להתפתחות נכותה הכוללת של התובעת. יוזכר כי הלכה היא שחוות דעתו של מומחה רפואי, לרבות מומחה מטעם בית המשפט, היא בגדר ראיה מתוך מכלול הראיות. בית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות שברפואה והוא רשאי לשנות מקביעותיו של המומחה הרפואי מקום בו התברר שהתשתית העובדתית שהוצגה בפני המומחה אינה נכונה או שאינה מלאה (ע"א2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז (5) 170 (1993)).

 

129. פרופ' פניג ראה להעריך את תרומתה של ההיסטוריה המשפחתית להתפתחות הנכות הנפשית, ברבע מהנכות הכוללת. בהתחשב באירועים הנוספים שהמומחים הרפואיים מטעם בית המשפט ואף המומחה מטעם התובעת, לא היו מודעים אליהם בעת עריכת חוות דעתם, ראיתי להעריך את תרומתם של כלל הגורמים והאירועים שאינם קשורים לתביעה, הן הרקע המשפחתי הן האירועים הנוספים, בשליש מתוך הנכות הרפואית הכוללת.

 

130. סיכומם של דברים -  ראיתי לקבוע כי נכותה הרפואית הכוללת של התובעת בגין הפגיעה הנפשית ובגין הפיברומיאלגיה שהתפרצה בעקבותיה היא בשיעור של משוקלל של 36%.

מתוך הנכות הכוללת ראיתי לייחס לאירועים נושא התביעה, הן אירועי התקיפה הן אירועי ההתנכלות וההצקות בבית-הספר, שני שליש מהנכות הכוללת, כך שהנכות בגין האירועים נושא התביעה היא בשיעור של 24%. הנכות בגין הגורמים הנוספים שאינם קשורים לתביעה (הרקע המשפחתי והאירועים הנוספים), תעמוד על 12% מתוך הנכות הכוללת.

 

          הקשר הסיבתי הפנימי - היחסים בין הנתבעות

 

הנכות בגין האירועים נושא התביעה - נזק אחד או נזק ניתן לחלוקה?

131. המדינה טוענת כי נכותה של התובעת נגרמה כתוצאה משני אירועי התקיפה ומהאירועים הנוספים שאינם קשורים לטענות בדבר התעללות בבית-הספר. המדינה לא התייחסה בסיכומה לשאלת החלוקה בין הנתבעות היה וטענותיה בדבר העדר אחריות והעדר קשר סיבתי בין אירועי ההתעללות בבית הספר למצבה של התובעת, תדחנה.

 

132. הנתבעת 2 טוענת כי נכותה של התובעת נגרמה כתוצאה מהאירועים בבית-הספר ולא כתוצאה משני אירועי התקיפה שהיו אירועים נקודתיים. הנתבעת 2 מסתמכת בהקשר זה על עדותו של פרופ' פניג בחקירה נגדית שאישר כי משקלם של אירועי התקיפה בגרימת הנכות הוא פחות משמעותי וכי את מירב המשקל יש לייחס לאירועי ההתנכלות בבית- הספר (עמ' 42 לפרוטוקול).

 

133. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים אני סבורה כי יש לראות בנכות בגין האירועים נושא התביעה כנזק אחד שאינו ניתן לחלוקה - ואנמק.

 

134. התובעת העידה כי ההצקות, האיומים וההשפלות שהיא חוותה בבית-הספר החלו מיד למחרת אירוע התקיפה הראשון ובעקבות התלונה שהיא הגישה במשטרה, כדבריה בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעת 2 מדוע חלה התדרדרות במצבה הנפשי?:"כי לא הפסיקו לתקוף אותי, לא שמרו עליי. הדם שלי היה מותר וזה היה בסדר כי מגיע לי כי התלוננתי"  (עמ' 97 לפרוטוקול).  נוכח העובדה שההתנכלויות והאיומים החלו מיד למחרת אירוע התקיפה הראשון ובעקבות הגשת התלונה במשטרה בין היתר גם כנגד נערות שלמדו בבית הספר, ראיתי לקבוע כי מדובר בשרשרת של אירועים שקשורים זה בזה ואשר התרחשו בסמיכות זמנים עד כי יש לראות בהם כאירוע טראומטי מתמשך.

 

135. ד"ר ברויאר העיד שהוא אינו יכול לייחס את הפיברומיאלגיה לאירוע מסוים ואף אינו יכול להפריד בין הגורמים להתפתחות התסמונת (עמ' 157 לפרוטוקול). כשנשאל האם יתכן ששני אירועי התקיפה לא הובילו לפיברומיאלגיה אלא ההתעללות בבית הספר, השיב:"האירועים כולם יחד הובילו לאבחנה של פיברומיאלגיה, אין לי דרך לחלק בין האירועים השונים" (עמ' 159 לפרוטוקול).

 

136. גם פרופ' פניג הסתייג בהמשך עדותו מהניסיון להפריד בין הנכות שנגרמה כתוצאה מאירועי התקיפה לבין זו שנגרמה כתוצאה מההצקות שבאו לאחריהם, וכדבריו:" קשה לי לומר. זה לא דברים שהם מנותקים.נגיד ככה - שההצקות כאילו יש להן בסיס, היא כבר יודעת שיש להן כיסוי...אז לכן לעשות פה הפרדה מוחלטת אי אפשר, זה משהו שהוא מתגלגל..." (עמ' 43 לפרוטוקול). ובהמשך:  "אני אומר שיש משמעות לאירועים האלה (אירועי התקיפה - ב.ט), אי אפשר לומר שאלה היו אירועים בנאליים, הייתה פה איזושהי אלימות ותוקפנות, מה החלק של מרשתך (הנתבעת 2- ב.ט)בתוך כל הסיפור הזה ומה בעולם הרגשי של התובעת משחק, מי האקטיבי שם ומי הדמות הדמונית שממנה היא פוחדת, אני לא יכול לדעת. אמרתי, לא עשיתי דיפרנציאציה כי אני לא יודע מי הנפשות הפועלות, אני יכול רק לומר שההתמשכות של ההצקות, של הטלפונים האלה, החודרנות הזו לתוך הבית, בטלפונים שהיא מקבלת בשעות לא שעות, זה כשלעצמו יכול לערער ולגרום למצוקה נפשית ואולי להפרעה נפשית, אבל לעשות את ההפרדה שם ביניהם, אני לא חושב שאני יכול. זה בית המשפט יראה את מכלול האירועים, אני לא יכול להתייחס להפרדה, הדיפרנציאציה באותה נכות שארית בין שלושת הבנות האלה" (עמ' 44 לפרוטוקול).

 

137. בנסיבות אלה, כשמדובר בשרשרת של אירועים סמוכים שנובעים זה מזה וקשורים זה בזה, אני סבורה שלא ניתן להפריד או להבחין בין הנזק שנגרם בגין שני אירועי התקיפה לבין הנזק שנגרם כתוצאה מההצקות וההתנכלויות שהחלו מיד לאחר אירוע התקיפה הראשון ובעקבות הגשת התלונה למשטרה. המסה הקריטית של אירועי ההצקה והאיומים התרחשה בסמוך לאחר אירועי התקיפה, דהיינו בתקופה שעד סיום הלימודים בבית-הספר (סיום כיתה ט'). מעדותה של התובעת עולה שהיא חוותה את הדברים כאירוע טראומטי מתמשך ואין לי אלא לשוב ולהפנות בהקשר זה לדברי התובעת בהצהרת נפגעת עבירה: "כל סוף החטיבה שהיה אמור להיות מתוק ורגוע יחסית לקראת התיכון היה מלא בהשפלות והעלבות התחושות שלי היו של איום שאף גורם מוסמך כמו בית הספר או המשטרה שאמורים לגרום לי להרגיש שיש מי ששומר עלי שמגן וממגר את האלימות שלא תחזור שוב, איכזבו אותי לחלוטין".

לפיכך ראיתי לקבוע כי יש לראות בשני אירועי התקיפה ובאירועי ההצקות והאיומים שהופנו כנגד התובעת בתקופה הסמוכה שלאחריהם, קרי: עד סיום הלימודים בבית-הספר, כאירוע טראומטי מתמשך שהנכות שנגרמה בגינו היא בגדר נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה.

 

138. סיכומם של דברים - המדינה מזה והנתבעות 2 ו-3 מזה הן מעוולות בנפרד שגרמו לנזק אחד שאינו ניתן לחלוקה. לפיכך, הנתבעות חבות באחריות ביחד ולחוד במישור היחסים שבינן לבין התובעת בגין הנזק שנגרם כתוצאה מהאירועים נושא התביעה (ע"א7436/12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ב.י.מ. חברה לבניה בע"מ (6.7.2017); ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89 (1990)).

 

139. אשר ליחסים הפנימיים שבין הנתבעות -          סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין קובע כי חלוקת האחריות ביחסים הפנימיים בין מעוולים תיקבע על-פי "הצדק והיושר בהתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק".

          בנסיבות העניין ראיתי להביא בחשבון כי אחריותן של הנתבעות 2 ו - 3 בגין שני מעשי התקיפה נובעת ממעשה פלילי שיש עמו כוונה, בעוד שאחריותה של המדינה מבוססת על עוולת הרשלנות. לפיכך ונוכח קביעתי כי הנכות שיוחסה לאירועים נושא התביעה היא בגדר נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, ראיתי לחלק את האחריות ביחסים הפנימיים שבין הנתבעות כך שעל המדינה תוטל 50% מהחבות, ועל הנתבעות 2 ו - 3 ביחד ולחוד תוטל 50% מהחבות.

 

 

פרק ו - גובה הנזק

 

הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות

140. כאמור, התובעת התברכה ביכולות אינטלקטואליות גבוהות, הייתה תלמידה מצטיינת ועל אף שעזבה את מסגרת הלימודים בתיכון בעקבות מצבה הנפשי היא השלימה את בחינות הבגרות בציונים גבוהים. התובעת סיימה לימודי תואר ראשון ותואר שני במשפטים. עם זאת, אין במסלול הלימודים וההכשרה המקצועית שהתובעת סיימה בהצלחה, או בכך שעבדה כמתמחה וכעוזרת משפטית, כדי למעט מהעובדה שנכותה של התובעת היא בעלת השפעה תפקודית ממשית כמתואר בחוות דעתם ובעדויותיהם של המומחים הרפואיים. בהקשר זה ראיתי להפנות לעדותו של ד"ר ברויאר: "הפיברומיאלגיה נוכחת בחייה 24 שעות. על פי רוב יהיו לילות עם הפרעות שינה ניכרות. יהיו כאבים במשך היום, מרבית שעות היום יהיה ירידה ביכולת התפקוד, לא אבדן אבל ירידה ביכולת  התפקוד. ז"א שאם אדם יכול למלא את יומו בפעילות מהבוקר עד הלילה ולהשלים משימות, נוכח הפיברומיאלגיה הוא יכול להשלים פחות משימות"(עמ' 152 לפרוטוקול, ראו גם את עדות פרופ' פניג בעמ'  38-34 לפרוטוקול). מדובר אם כן בנכות תפקודית שיש לה השפעה על כל תחומי החיים.   

 

141. שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות - בהתחשב בכך שהנכות הרפואית שהוערכה בשיעור של 24% נכות היא נכות תפקודית, לא ראיתי לסטות מהכלל המקובל בפסיקה שלפיו שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של מי שנפגע בהיותו קטין יוערך בהתאם לשיעור הנכות התפקודית (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא (27.9.2005) (להלן:"אבו חנא"); ע"א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ (21.12.1992); ע"א 354/12 פלונית נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (18.7.2012)).

 

142. בסיס השכר - לטענת התובעת, נוכח יכולותיה שהן גבוהות מהממוצע, לימודיה במגמת תקשוב שבה למדו מקצועות עם "קריצה" לתחומי הטכנולוגיה וההיי- טק, ונוכח העובדה שסיימה לימודים אקדמאיים, יש לבסס את פסיקת הפיצויים על בסיס השכר הממוצע לבעלי מקצועות אקדמאיים  בסך של 16,000 ₪ לחודש. לא ראיתי לקבל טענה זו.

 

143. משהתובעת נפגעה בהיותה קטינה, ראיתי לפסוק את הפיצויים בגין הפסדי השתכרות והפסד כושר השתכרות בהתאם ל"דרך המלך" בחישוב הפיצויים למי שנפגעו בהיותם קטינים, על בסיס הנכות התפקודית והשכר הממוצע במשק (אבו חנא; ע"א5148/05 קוגלמס נ' לוי (20.2.2008); ע"א 778/83 עיזבון סעידי נ' פור, פ"ד מט (4) 628, 633-634 (1986)). חישוב הפיצויים על בסיס השכר הממוצע במשק מהווה כלי עזר המאפשר לנו להתגבר על העמימות הראייתית בשאלה מה היו קורותיו של מי שנפגע בהיותו קטין, ואף נועד לקבוע כללים אחידים בפסיקת הפיצויים למי שנפגעו בהיותם קטינים.

 

144. אמנם התובעת סיימה לימודי תואר שני במשפטים והחלה את דרכה בשוק העבודה. עם זאת, איני סבורה שיש בכך כדי להצדיק סטייה מהכלל של פסיקת הפיצויים על בסיס השכר הממוצע במשק למי שנפגע בהיותו קטין. מן המפורסמות הוא שבמקצוע עריכת-הדין, קשת אפשרויות העבודה ובהתאם גם טווחי ההשתכרות, הם רחבים ביותר. יש המשתכרים הרבה למעלה מהשכר הממוצע במשק ויש שאינם מגיעים לשכר זה. שכרה של התובעת מעבודתה כעוזרת משפטית, לא הוכח ואולם נראה שבגדר "ידיעה שיפוטית" היא כי שכרם של עוזרים משפטיים, לפחות בשנים הראשונות לעבודתם, אינו מגיע כדי השכר הממוצע במשק. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי יש הצדקה לסטות מהדרך המקובלת לחישוב הפיצויים על בסיס השכר הממוצע במשק ושיעור הנכות התפקודית. עוד יוזכר כי פסיקת הפיצויים על בסיס השכר הממוצע במשק לכל אורך חיי העבודה מאזנת גם בין השתכרות נמוכה יותר בתקופת הלימודים ופיתוח הקריירה לבין השתכרות פוטנציאלית גבוהה יותר בהמשך הדרך (ע"א3175/11 דביר נ' ציון (1.12.2022)).

 

145. את השכר הממוצע במשק יש לקבוע בהתאם להוראת סעיף 1 בחוק השכר הממוצע (הוראת שעה - נגיף הקורונה החדש), התשפ"א - 2020 (להלן:"חוק השכר הממוצע") הקובעת כי:

"על אף האמור בהגדרה "השכר הממוצע" שבסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, ובסעיף 2 לאותו חוק, השכר הממוצע בשנת הכספים 2021 ובשנת הכספים 2022 יהיה השכר הממוצע ביום ט"ז בטבת התשפ"א (31 בדצמבר 2020)".

השכר הממוצע במשק מסתכם על כן בסך של 10,595 ₪ ברוטו (ראו לעניין זה החלטתו המפורטת של  חברי כב' השופט ר' חיימוביץ בת"א 44398-08-19 פלונים נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב - "הפול" (13.4.2021), והאסמכתאות המפורטות שם).

 

חישוב הפיצויים בגין הפסדי השתכרות

147. התובעת ילידת ספטמבר 1994, כיום כבת 27  שנים.

 

148. הפסד בתקופת הצבא - בהתאם להלכה שנפסקה בע"א 357/80 נעים נ' ברדה פ"ד לו (3) 762 (1982), מי שנפגע בהיותו קטין ולא גויס לצבא בשל פגיעתו זכאי לפיצוי בגין הפסד צרכי מחיה המסופקים למי שמשרת בצבא כגון: אוכל, מדור, ביגוד וכיו"ב. שוויין של הטבות אלה הוערך בכ-70% מהשכר הממוצע במשק. 

          בענייננו, נקבע כי התובעת לא כשירה לשירות צבאי בשל תסמונת פוסט טראומטיתPTSD"  עקב תקיפה פיזית על ידי בנות אחרות מלפני שלוש שנים". לפיכך התובעת זכאית לפיצוי בשיעור של 70% מהשכר הממוצע במשק בתקופה זו, מסתכם בסכום מעוגל של 177,800 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה סך של 195,600 ₪ (במעוגל).

 

149. הפסד השתכרות בעבר - מגיל 20 עד היום, משך כ - 90 חודשים מסתכם בסך של

      228,852 ₪ (10,595x0.24x90), ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, סך מעוגל של 237,300 ₪.

 

          הפסד השתכרות בעתיד - עד הגיעה של התובעת לגיל 67 מסתכם בסכום מעוגל של 705,700 ₪.

 

150. הפסדי הפרשות לפנסיה - הפיצוי בגין הפסד הפרשות לפנסיה יחושב בשיעור של 12.5% מהפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעבר ובעתיד, בסך מעוגל של 118,000 ₪ (ע"א 7548/13 שפורן נ' תורג'מן (27.1.2014); ת"א (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר (31.12.2013)).

 

עזרת הזולת

151. בנסיבות העניין סביר בעיניי כי התובעת נזקקה לעזרה מסוימת בתקופה הסמוכה שלאחר האירועים נושא התביעה לרבות עזרה בלימודים. עם זאת, לא הוכחו הוצאות מיוחדות שנגרמו עקב כך. כן סביר בעיניי כי בהתחשב בנכות המשולבת בגין הפגיעה הנפשית והפיברומיאלגיה, התובעת עשויה להיזקק לעזרה בניהול משק בית ותחזוקתו. בהתחשב בכלל הנסיבות, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין עזרת הזולת, בעבר ובעתיד, בסכום גלובלי של300,000 ₪.

 

הוצאות

152. התובעת עותרת לפסיקת פיצויים בגין הוצאות רפואיות לרבות בגין טיפולים רפואיים ונפשיים, פיזיותרפיה, הידרותרפיה ורכישת תרופות. נוסף על כך נטען להוצאות בגין רכישת קנאביס רפואי שהתובעת קיבלה אישור לצריכתו ביוני 2018 (נספח י לתצהיר), ועלות רכישתו מסתכמת בכ - 470 ₪ לחודש. כן נטען לפיצוי בגין הוצאות נסיעה לטיפול רפואי.

 

המדינה טוענת כי כל ההוצאות הרפואיות  ממומנות על ידי קופת החולים שבה התובעת חברה. אשר לקנאביס, צורפו 10 קבלות בלבד בגין רכישת קנאביס שהאחרונה שבהן היא מחודש יוני 2019, כך שלא הוכח שימוש בקנאביס רפואי לאחר מועד זה.

 

בהתחשב בכך שהתובעת זכאית לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לה במסגרת קופת החולים שבה היא חברה ומכוח הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ב - 1992,מחד גיסא ומאידך גיסא, בהתחשב בהוצאות יתרות ותשלום דמי השתתפות בקבלת טיפול רפואי ורכישת תרופות וכן בהוצאות נסיעה לטיפול רפואי, ומשלא הוכחה המלצה עתידית של המומחים לשימוש עתידי ארוך טווח בקנאביס, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי בסכום כולל של 50,000 ₪ בראש נזק זה.

 

 

כאב וסבל

153. בהתחשב בכלל הנסיבות ובנכותה של התובעת המתבטאת במצוקה נפשית ומחלת הפיברומיאלגיה ובהתחשב בכך שהנכות בגין האירועים נושא התביעה הוערכה בשיעור של 24%, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין הנזק הלא ממנוי - כאב וסבל, בסכום של300,000 ₪.

 

 

 

 

סיכום וניכויים

154. מהנימוקים המפורטים ראיתי לקבוע כי על  הנתבעות ביחד ולחוד  לפצות את התובעת בגין הנזקים תולדת האירועים נושא התביעה..

 

155. סכומי הפיצויים כפי שנפסקו בראשי הנזק השונים הם כדלקמן:

א. הפסד בתקופת הצבא - 195,600 ₪

ב. הפסד השתכרות בעבר - 237,300 ₪   

ג. הפסד השתכרות בעתיד - 705,700 ₪

ד. הפסד הפרשות לפנסיה - 118,000  ₪

ה. עזרת הזולת - 300,000 ₪  

ו. הוצאות - 50,000 ₪

ז. כאב וסבל - 300,000 ₪           

ובסך הכל – 1,906,600 ₪.   

 

 

156. ניכויים - מסכום הפיצויים יש לנכות את גמלאות הנכות הכללית ששולמו ומשולמות לתובעת.

 

המדינה הגישה חוות דעת אקטוארית שנערכה על ידי האקטואר אייל בוכבינדר ולפיה גמלאות המל"ל מסתכמות בסכום כולל של 1,018,793 ₪.

 

התובעת מצידה הגישה חוות דעת אקטוארית שנערכה על ידי ד"ר תמיר לוי. לפי חוות דעת זו בהתחשב בתשלום קצבת זקנה מגיל 62, סכום הגמלאות מסתכם בסך כולל של

939,401 ₪.

 

כן נטען כי אם התובעת תעבוד, יש להפחית מהקצבה את הסכומים המפורטים בטבלה המצורפת לחוות הדעת, בהתאם לגובה ההשתכרות. יצוין כי התובעת העידה שבתקופת עבודתה קצבת הנכות שקיבלה הופחתה מסכום של 3,200 ₪ לסכום של 2,800 ₪ (עמ' 84 לפרוטוקול).

 

בנוסף נטען כי אם בית המשפט יראה לייחס חלק מהנכות לגורמים אחרים הרי שיש להפחית את גמלאות המל"ל באופן יחסי, בהתאם להלכה שנפסקה ברע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (27.3.2011).

 

          בהיעדר התייחסות לטענות התובעת בסיכומים מטעם המדינה, ראיתי לקבל את חוות הדעת האקטוארית מטעם התובעת המבוססת על הנחה של תשלום קצבת זקנה החל מגיל 62.

 

כן ראיתי להתחשב בניכוי מהקצבה בגין השתכרות מעבודה. בהנחה שהתובעת תשתכר כ- 8,000 ₪ בחודש (מה שעומד בהתאמה לפסיקת הפיצוי בגין הפסד השתכרות על בסיס הפסד של 24% מהשכר הממוצע במשק), ראיתי לקבוע שגמלאות המל"ל, בהתחשב בניכוי בגין שכר עבודה, תעמודנה על סכום מעוגל של כ-770,000 ₪.

 

          נוכח קביעתי כי נכותה הכוללת של התובעת היא בשיעור של 36% וכי יש לייחס לאירועים נושא התביעה נכות בשיעור של 24%, כך שיתרת הנכות בשיעור של 12% מיוחסת לגורמים שאינם קשורים לתביעה, יש לבצע ניכוי יחסי של גמלאות המל"ל כך שהסכום לניכוי יעמוד על סכום מעוגל של 500,000 ₪. 

 

 

157. סכום הפיצויים לאחר ניכוי גמלאות המל"ל מסתכם בסך של1,406,600 ₪ (להלן :"סכום פסק הדין").

 

          על סכום פסק הדין יתווספו שכר טרחת עו"ד בשיעור כולל של 23.4%  והחזר הוצאות המשפט (למעט בגין חוות הדעת שהוגשו בעניין תביעתה של האם), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד כל הוצאה ועד ליום פסק הדין.

 

158. אחריותן של הנתבעות כולן כלפי התובעת לתשלום הסכומים שנפסקו  היא ביחד ולחוד.

 

ביחסים הפנימיים שבין הנתבעות, המדינה תחוב ב- 50% מסכום הפיצויים, ונתבעות 2

ו - 3  ביחד ולחוד ב-50% מסכום הפיצויים. 

 

159. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום מהיום אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

 

 

 

 

          פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

 

המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום.

 

 

ניתן היום, ג' סיוון תשפ"ב, 02 יוני 2022, בהעדר הצדדים.

בלהה טולקובסקי, שופטת סגנית נשיאה