האם זכאית קרנית לטעון לחיסיון לגבי חלק מהחומרים האובייקטיביים של החקירות, וכן לגבי דוחות החוקרים?

בית המשפט דן בשאלה האם זכאית קרנית לטעון לחיסיון לגבי חלק מהחומרים האובייקטיביים של החקירות, וכן לגבי דוחות החוקרים?

 

 

 

 

בית משפט השלום בתל אביב - יפו

ת"א 23398-06-17

                                                                 

 

 

 

 

 

מספר בקשה: 56

לפני כבוד השופט משה תדמור-ברנשטיין

                          

התובעים:

1.      עזבון פלוני ז"ל

2.      אלמוני (כיורש)

 

נגד

 

 

הנתבעים:

 

 

 

 

        המודיעה לצדדים השלישיים:

 

 

 

 

הצדדים השלישיים:

 

1. ____

2. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

3. קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים


   נגד

1. ___

2. ____

3. _____

 
     

 

החלטה

 

  1. התביעה הנדונה היא תביעת עזבון מנוח בגין נזקי תאונת דרכים שבה קופדו חייו של אותו אדם בפגיעת רכב ברוכב אופניים (להלן: "התאונה", "הרכב" ו-"המנוח", בהתאמה).
  2. התביעה הראשית סולקה בפסק דין (חלקי) שניתן ביום 28.11.21, הנותן תוקף להסכם פשרה לפיו חלקו הנתבעות 2 ו-3, הפניקס וקרנית, בחלוקה שווה את מימון הביניים של סכום הפשרה מול התובעים, תוך שמירת טענותיהם.
  3. להשלמת התמונה, אוסיף כי ביום 25.1.21 ניתן גם פס"ד מותלה נגד הצדדים השלישיים 1 ו-2 – בהיעדר הגנה.
  4. לפני מספר חודשים ביקש הצד השלישי 3 בנדון להורות למודיעה, קרנית, שמכתב הגילוי שהוגש מטעמה יומר בתצהיר גילוי מסמכים כדין, והודיע על כוונתו לעמוד על דרישות עיון מסוימות.
  5. בהחלטה מיום 12.4.22, שהיא החלטה מקדימה להגשת הבקשה הנדונה בענייננו, הוריתי כי טרם דיון במחלוקות הדיוניות בנדון – תחילה, תמסור קרנית לצד השלישי 2 תצהיר גילוי מסמכים, ותאפשר לצדדים עיון בכל המסמכים שאיננה טוענת לגביהם חסיון; והוספתי: "מעיון בפנייה זו, בזהירות אזכיר, שלכאורה כל מסמך שמוכן על ידי חוקר לקרנית בהקשר של דרישה או תביעה שהוגשה נגד קרנית מוכן לצרכי ניהול המשפט, ועומד במבחן המטרה העיקרית. השאלה היותר רלוונטית בענייננו, בחדותה, היא האם קרנית זכאית לטעון לחיסיון לגבי חלק מהחומרים האובייקטיביים של החקירות (שעה שגילתה ואפשרה עיון במרביתן), וכן – האם היא זכאית לטעון לחיסיון לגבי דוחות החוקרים (להבדיל - מתוצרים אובייקטיביים של החקירות)".
  6. מנספחי הבקשה והתגובה עולה כי קרנית אכן מסרה תצהיר גילוי מסמכים מטעמה, שבו גילתה שישה דוחות חקירה על נספחיהם - ממועדים שונים בחודשים פברואר, מרץ ואוקטובר 2018, שלגבי כולם הבהירה: "חסוי מאחר והוכן לצרכי משפט". למול חסיון זה, בחרה קרנית לסייג מהחיסיון - ארבעה "נספחים" שמקורם בשתי חקירות שונות. "נספחים" שהם בעצם הקלטות ותמלולים (נחזים להיות תוצרי חקירות החוקרים), שניים מהם מוצגים כשיחות (של חוקר פרטי, מן הסתם) עם הנהג, אחד מהם כשיחה עם הנהג ואמו, והאחרון כשיחה עם מי שלפי שמה קשורה בעליל משפחתית לצד השלישי 3 (לפי עיון בתמלול שהוצג במצורף לבקשת הצד השלישי, נראה כי מדובר באשתו של הצד השלישי). מהתכתובות עולה כי הקלטות והתמלולים הועברו לעיון הצד השלישי 3 טרם הגשת הבקשה הנדונה.
  7. עתה לפניי בקשה שהוגשה בנדון מטעם הצד השלישי 3, מי שנטען מטעם המודיעה, קרנית, שהוא "הבעלים ו/או המחזיק של הרכב" שנטען בכתב התביעה שפגע באדם וגרם למותו, וכי "הוא ו/או מי מטעמו התירו את השימוש בו במישרין ו/או בעקיפין, כאשר אין לרכב ביטוח...". ודוק; לא נטען כי הצד השלישי 3 הוא הבעלים הרשום של הרכב (זה נטען נגד הצד השלישי 2), ולא - שנהג ברכב (זה נטען נגד הצד השלישי 1, שהוא גם הנתבע 1).
  8. הצד השלישי 3, שמכחיש בכתב ההגנה מטעמו כל קשר לרכב הנדון או השימוש בו, מבקש בבקשה הנדונה שבית המשפט יורה לקרנית, הנתבעת 3 והמודיעה לצדדים השלישיים, על תיקון תצהיר גילוי מסמכים שניתן מטעמה בנדון, "כך שירשם בו תיאורו ותאריך עריכתו של כל מסמך כנדרש על פי הדין. במסגרת זו מבוקש להורות לנתבעת 3 לפרט כל נספח הנלווה לדוחות החקירה ובכלל זה תאריכיהם ומהותם, כגון האם מדובר בהודעות שנגבו, קלטות או תמלילים נוספים, ממי נגבו הודעות אלה ומה הם מועדי ביצוע החקירות".
  9. הבקשה מפנה לפסיקה שלטעם הצד השלישי 2 מקימה לו, בנסיבות, זכות לקבל את המבוקש מטעמו.
  10. קרנית מתנגדת לבקשה, כשהיא מפנה לכך ש"התוצרים האובייקטיביים" הרלוונטיים של חקירות המומחים בענייננו גולו בפירוט בתצהיר גילוי המסמכים מטעמה, ואף הוצגו לעיון הצד השלישי (הקלטות על תמליליהן), ולכך, שלעמדתה - לפי הפסיקה הרלוונטית האחרונה (שהיא מפרטת), יש לאפשר לקרנית לעשות שימוש ראייתי רק בחלק מתוצרי חקירות המומחים מטעמה, ולהותיר תחת חסיון מסמכים אחרים שנערכו כהכנה למשפט. קרנית מבהירה בתגובתה גם כי השימוש במילה "נספחים" בתצהירה (להוציא מקרה אחד שפירטה) מכוון ל"הקלטות (קבצי קול דיגיטאליים), ואין "הנספחים" כוללים, למשל, תמונות, סרטי וידאו וכד'".
  11. אם כן, לשון אחר, לפניי בקשה מטעם הצד השלישי 3 לעיון במסמכים ספציפיים, שיפורטו תחילה בתצהיר מתוקן מטעם קרנית. מדובר בבקשה התוקפת את החסיון החלקי שבוחרת קרנית לנקוט, תוך דרישה לעיון בדוחות החקירה, וגם ב"נספחיהם".
  12. אתייחס תחילה למהות שבבסיס המחלוקת. אזכיר, כי חוקר פרטי איננו מעיד בתיק אזרחי לתוכנם של הדברים מידיעה. החוקר מהווה אך "כלי" להבאת ראייה אחרת; ראייה שיש לה מימד אוביקטיבי, כגון: הקלטה ותמלול או צילום או הסרטה. אף שהחוקר נותן שירות למי ששלח אותו, אופי הראייה שהוא מציג לבית המשפט הוא, אובייקטיבי במהותו (כמובן, התובע זכאי לכפור ב"אובייקטיביות" הזאת, ולנסות לקעקע אותה באמצעות חקירת החוקר בבית המשפט).
  13. על כן, לטעמי, הדיון בהקשר של הגילוי והעיון המבוקשים - בדוחות החקירה, והדיון – בהקשר לגילוי ועיון ב"נספחיהם", הם שני דיונים נפרדים במהותם. דו"ח החקירה הוא עדות שמועה (על פי רוב של מה שנשמע בדיעבד, לאחר האירוע מושא התביעה) שנותן החוקר, מי שבעצם איננו מהדמויות של סיפור המעשה; כך שמדובר בעדות שרק מלווה את העשייה המקצועית של החוקר בשטח. אזכיר כי, עקרונית, כי גם אם חוקר פרטי שמע במו אוזניו דברים מפי התובע (במסגרת חקירתו), לא די בעדותו של החוקר שיצהיר שכך שמע (שמע בדיעבד, כאדם שבעצם לא מעורב בסיפור המעשה "מזמן אמת") - על מנת להפוך את תוכן הדברים שהוא מספר לראיה קבילה. הוא יכול לתאר בדו"ח חקירה בפרוטרוט את הנאמר, אך ללא הראייה האובייקטיבית  (ההקלטה עצמה, הצילום) - אין בכך אלא עדות שמיעה ושמועה. "הנספחים", לעומת זאת, הם עקרונית תוצרי חקירה שיכולים לשמש כראייה. זאת, כמובן, בכפוף להתקיימות מספר תנאים, לרבות - תמיכת עדות המקליט או המצלם – החוקר, והצהרת המתמלל. כך, למשל, על מנת להגיש את התמלולים או ההקלטות שקרנית בחרה להציג כחלק מראיותיה בנדון ולאפשר עיון בהם, יהיה על קרנית לצרפם לתצהיר החוקר שיוכל לאמת ולגבות את אופן ומועד נטילתם/גבייתם/ צילומם (הלכת שניר).
  14. האם עומדת לקרנית בענייננו טענת חיסיון דוחות החקירה, שעה שהיא עושה שימוש בחלק מתוצרי החקירות (ולפחות - לגבי הדוחות שנספחיהם גולו)? והאם עומדת לקרנית טענת חסיון של חלק מ"הנספחים"– אותו הודיעה שהיא חוסה (לצד מספר "נספחים" שלא מצאה לחסות, כאמור)?
  15. טרם דיון לגופו, כהמשך להקדמה לעיל בענין המהות של המטריה בה אנו עוסקים, אתייחס גם למיפוי האינטרסים והסיכונים. יש לזכור כי קרנית מוחזקת כגוף ציבורי שיש לו אינטרס מובנה להשיג אופציות מקבילות לפעול למול חייבים על פי הדין - לגביית שיפוי ("לחזור" - כלשון החוק); זאת – מול כמה שיותר "כיסים" אפשריים. לצד האמור, גם נכון ויעיל יותר לוודא שכל מי שיכול שיש לו חבות יהיה בתמונה למניעת טענות של "אכיפה בררנית".
  16. אם כן, בתיקים מהסוג הנדון בענייננו, כשגרה, קרנית טורחת לתבוע ולהוכיח תביעות (הודעות לצדדים שלישיים) נגד כמה שיותר גורמים שניתן לכאורה לקשור אותם "באשם" כלשהו להיעדר ביטוח או רישיון נהיגה. כך, כשגרה פועלת קרנית להודיע לצדדים שלישיים את דרישתה מהם, כגון: הנהג, הבעלים הרשום, מי שיכול להיות הבעלים (ואינו רשום), ומחזיקים ונותני היתר למיניהם. כך שבראייה העקרונית קרנית איננה מוחזקת כמי שיכולה להיות בעלת אינטרס כלשהו בהסתרת ראיות אובייקטיביות שגבו חוקריה כדי "להגן" על כל חייב פוטנציאלי אפשרי; לרבות – בענייננו הצדדים השלישיים 1 ו-2.
  17. החשש הלכאורי שאולי נרמז ברקע בקשת הצד השלישי 3 הוא – האפשרות שבידי קרנית ראיה או ראיות אובייקטיביות שהושגו על ידי מי מחוקריה, שיכול שיכולים לסייע להגנת הצד השלישי 3 או לבסס אותה. אך - לבד מהכחשה גורפת של קשר לרכב המדובר, אין הצד השלישי טוען לידיעה או השערה מסוימת קונקרטית לגבי התנהלות קרנית בענייננו, אלא ניתלה באופן גורף בזכותו הנטענת לכך שיתנהלו מולו ב"קלפים גלויים". אין טענה מטעם התובע כי קרנית פעלה בחוסר תום לב, בתרמית או תוך ביצוע קנוניה; ובכל מקרה – לא הוצגה ראשית ראייה לכך.
  18. אזכיר כי בניגוד לחברת ביטוח המבטחת את השימוש התחבורתי ברכב, קרנית נכנסת לתמונה מבלי ש"המבוטח" חייב לה חוזית בחובות גילוי מוקדם ומלא כעולה מהפוליסה ומהוראות חוק חוזה הביטוח. החוקרים ששולחת קרנית הם "עיניה" ו"אוזניה" (עניו ואוזניו של הציבור) בכל הקשור להתכוננות לקראת ניהול המשפט. כך שהחזקת קרנית כחשודה אוטומטית - כל אימת שהיא בוחרת לגלות רק חלק מתוצרי החוקרים, נוגדת את חזקת "תקינות המעשה המינהלי", שאמורה לעמוד לקרנית בהיותה גוף ציבורי הפועל לפי דין.
  19. משהנחנו את התשתית המהותית והצבענו על האינטרסים המתמודדים ברקע בקשה זו, אקדים ואומר, כי מצאתי שבנסיבות ענייננו, בהתחשב בדין ובניהול הנכון של זמנו של הציבור במטרה לשמור על גם על האינטרס הציבורי (לצד האינטרסים של הצדדים), ולצורך שמירה על "איזון ראוי" יש בשלב זה ליתן הוראות מסוימות לקרנית, על מנת לייצר כלי לבחון  מקדמית עד כמה מבוסס חשש הצד השלישי כי האינטרסים שלו נפגעים בשל השימוש החלקי שמבקשת קרנית לעשות בתוצרי החקירות שבידה. 
  20. כמפורט להלן, הדין מייחס משקל לאינטרסים הנוגדים בענייננו (לא בהכרח שווה ערך), ומכוון את בית המשפט - למציאת "איזון ראוי". בענין רע"א 3670/19 פלוני נ. קרנית (פורסם; 28.7.19), במקרה דומה, הבהיר כב' השופט עמית ש"קיימת מעין חזקה, שניתנת לסתירה, כי כאשר חברת ביטוח מעסיקה חוקרים מטעמה לברר נסיבות תאונה, הרי שהדבר נעשה כצפי להליך משפטי על מנת לבחון את מהימנות גרסתו של המבוטח", היינו קיימת חזקה לגבי דו"ח חקירה שהזמינה חברת ביטוח (או קרנית) ותוצריו "שבעת גיבוש המסמך התקיימו "צפי לניהול משפט" ו"זיקה דומיננטית בין המסמך הנערך לבין המשפט הצפוי" (רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי, פ"ד סא(2) 634, 648 (2006))".
  21. בענין רע"א 4263/19 פלוני נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (פורסם; 4.9.19), נדון מקרה בו קרנית ביקשה לעכב עיון בהקלטות ותמלולים במתווה סוויסה, והמחלוקת היתה האם יש להורות לה לאפשר עיון גם בדו"ח החקירה שברקע ההקלטה והתמלול ודוחות חקירה נוספים. באותו ענין נקבע: "זאת ועוד. בית המשפט המחוזי הסיר את החיסיון לגבי חלק מן החומרים, וקבע כי משעה שהמשיבה ויתרה על החיסיון באופן חלקי וביקשה להסתמך על שיחות שנערכו עם חלק מהגורמים שנחקרו, עליה לגלות למבקש את תוכנן של כל השיחות שנערכו עם גורמים אלו (מהחלטת בית המשפט עולה כי אף המשיבה הסכימה כי יש לעשות כן – שם בפס' 9). איזון זה הוא איזון ראוי. מחד גיסא, בכוחו למנוע מהמשיבה לברור חלקים מסוימים מתוך דבריו של עד פלוני שיוגשו כראיה, תוך הסתרת חלקים אחרים מדבריו של אותו העד; ומאידך גיסא, אין בו כדי להפקיע את חיסיון כלל דוחות החקירה ותוצריהם שהוכנו לצורך המשפט, שעל חשיבותו איני רואה להכביר מילים (ראו רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שירי, פ"ד סא(2) 634 (2006))" (ההדגשות בקו – הוספו).
  22. לכאורה, אף שקרנית תוהה בתגובתה על עצם סמכותו של בית המשפט לכך, אני סבור שעקרונית ניתן היה לבית המשפט בענייננו ליטול מזמנו של הציבור, לקבל מקרנית את כל מסת החקירות שביצעה, ולעבור עמוד עמוד ולוודא שהצד השלישי 3 לא ניזוק כתוצאה מהחיסיון (לגבי אותם פריטים) עליו הודיעה קרנית. אך לטעמי, מעיון בפסיקה, כאמור, בנסיבות ענייננו - פעולה כזאת תהיה פעולה לא מידתית. אין להוציא מזמנו של הציבור על מנת לבחון אפשרות רחוקה, במקרה בו המבקש לא מצביע על חשש או חשד קונקרטי [לענין חשיבותו של האינטרס הציבורי – ראה בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018].
  23. אם כן, בשלב זה אינני מקבל את בקשת הצד השלישי 3 לתיקון תצהיר גילוי המסמכים מטעם קרנית, באופן שהתבקש. עם זאת, (בהמשך להצהרת ב"כ קרנית, שכל הנספחים שלא גולו הן הקלטות, להבדיל – ממסמכים, למעט מסמכים שמנה בתגובת קרנית), ככלי לשמירת "איזון ראוי" - אני מורה כי קרנית תגיש עד ליום 30.9.22 - תצהיר שיהווה חלק ממצג גילוי המסמכים מטעמה בנדון (להלן: "תצהיר השלמה"), שיבהיר:
  • א. כמה שיחות אחרות שהוקלטו בחקירות שבוצעו בעניינה של התאונה הנדונה על ידי מי מהחוקרים - לא גולו (מתוך כל "הנספחים" שבתצהיר גילוי המסמכים בכל ששת ימי החקירות).
  • ב. האם מי מההקלטות של השיחות האחרות הללו - הוקלטה באותם ימים שבהם הוקלטו ההקלטות שגולו ונמסרו לעיון (הכוונה – האם נספחי החקירות של אותם יומיים – נמסרו לעיון במלואם).
  • ג. האם בידי קרנית הקלטות של שיחות נוספות (שלא הוצגו מטעמה לעיון הצדדים) עם: הנהג או אמו או אשת הצד השלישי 3; מה מועדיהן, ומדוע שלא יוצגו.
  • ד. האם בידי קרנית הקלטה של שיחה/ות עם הצד השלישי 2; מה מועדה, ומדוע שלא תוצג.
  • ה. האם בידי קרנית הקלטה של שיחה/ות עם הצד השלישי 3; מה מועדה, ומדוע שלא תוצג.
  1. משיוצג תצהיר משלים זה מטעם קרנית, אאפשר לצד השלישי 3 להתייחס, ורק לאחר כמן - יינתנו הוראותי; שוב, תוך התחשבות בזמנו של הציבור.
  2. אם כן, הבקשה מתקבלת באופן המסוים שהתוויתי לעיל.
  3. בנסיבות, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לחייב מי מהצדדים בהוצאות.
  4. לעיוני ביום 1.10.22.

 

ניתנה היום, כ"ה תמוז תשפ"ב, 24 יולי 2022, בהעדר הצדדים.

    

                                                                                                 

 

האם במקרה של מינוי מומחה נוסף - מוסמך בית המשפט לצמצם את גדרי סמכות המומחה, באופן שיחווה דעתו רק על חלק מהסוגיות הרפואיות הדורשות הכרעה?

בית המשפט העליון דן בשאלה האם במקרה של מינוי מומחה נוסף - מוסמך בית המשפט לצמצם את גדרי סמכות המומחה, באופן שיחווה דעתו רק על חלק מהסוגיות הרפואיות הדורשות הכרעה?

 

 

 

בית המשפט העליון

 

רע"א  3639/22

לפני:  

כבוד השופט י' עמית

 

המבקש:

פלוני

                                     

 

  ג  ד

                                                                                          

המשיבה:

מגדל חברה לביטוח בע"מ

                                     

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק רע"א 55602-01-22 מיום 13.3.2022 שניתן על ידי כב' השופט אלכסנדר רון

 

 

פסק-דין

 

          מונה מומחה נוסף. האם מוסמך בית המשפט לצמצם את גדרי סמכותו, באופן שיחווה דעתו רק על חלק מהסוגיות הרפואיות הדורשות הכרעה, והמצויות בתחום מומחיותו? זו השאלה הניצבת בפני. 

 

          בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רון) מיום 13.3.2022, בגדרה התקבלה באופן חלקי בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה על החלטותיו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ק' מילר) מיום 10.12.2021 ומיום 4.1.2022.

 

  1.       המבקש הגיש תביעה לבית משפט השלום לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 נגד המשיבה, בטענה כי נפגע בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 3.7.2017, לאחר שרכבו התנגש בסלעים שבצד הכביש והתהפך. לבקשת המבקש, הורה בית משפט השלום על מינוי שני מומחים רפואיים מטעם בית המשפט – מומחה בתחום ה-א.א.ג, ומומחה נוסף בתחום האורתופדיה (להלן:המומחהאו האורתופד). חוות דעתו של זה האחרון – האורתופד, היא העומדת במוקד המחלוקת שלפניי.

 

  1.       המומחה קבע בחוות דעתו כי למבקש לא נותרה נכות צמיתה בתחום האורתופדי. לאחר שהמומחה נחקר על חוות דעתו, הגיש המבקש בקשה למינוי מומחה נוסף בתחום האורתופדי, בשל פגמים שנפלו בחוות דעתו של המומחה. כך, המבקש טען, בין היתר, כי בחוות דעת המומחה לא מצוינים טווחי התנועה של עמוד השדרה הצווארי שנמצאו תקינים, ואין פירוט של האסכולה הרפואית שלפיה נקבעו הטווחים התקינים. חרף התנגדות המשיבה, קיבל בית משפט השלום את הבקשה בהחלטתו מיום 13.1.2021. זאת, לאחר שהמומחה נחקר בעניין טווח התנועה הצווארי של המבקש, אך התברר כי הטווח שנמדד ונמצא כתקין אינו תואם לכאורה לטבלאות שהמציא המומחה לאחר מכן המפרטות את טווחי התנועה התקינים, ואשר לדבריו עליהן הסתמך בקביעותיו.

 

  1.       בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי על החלטה זו – התקבלה ביום 26.3.2021 במסגרת רע"א 48519-02-21 (להלן:החלטת השופטדראל). בית המשפט המחוזי ביטל את החלטת בית משפט השלום, בקבעו כי נדרש היה לאפשר למומחה להתייחס לפער בין טווח התנועה הצווארי שפירט בחקירתו הנגדית לבין זה שפורט בטבלאות שהגיש, בטרם יוחלט אם למנות מומחה נוסף, וכי רק לאחר קבלת עמדת המומחה בעניין זה ניתן לשקול את הצורך במינוי מומחה נוסף.

 

          בהמשך להחלטה זו, שלחה המשיבה שאלות הבהרה למומחה, אך לאחר שתשובותיו לא הביאו לסיום המחלוקת, זומן המומחה לחקירה נוספת. בסיום החקירה, חזר המבקש על בקשתו למינוי מומחה נוסף בתחום האורתופדי, במסגרתה טען כי קביעת המומחה לפיה הבדיקה תקינה אינה מאפשרת לבית המשפט לבקרה.

 

  1.       בהחלטתו מיום 10.12.2021 קיבל בית משפט השלום את בקשת המבקש למנות מומחה נוסף בתחום האורתופדי, בקבעו כי נותר בליבו ספק באשר לקביעות המומחה. נקבע כי הגם שאין באי פירוט של טווחי התנועה שנמצאו בבדיקת המבקש כדי להצדיק מינוי מומחה נוסף, יש חשיבות לפירוט הבדיקה ולשקיפותה בכדי לאפשר ביקורת על קביעות המומחה. על המומחה היה לציין מהו טווח התנועות התקין לאדם בגיל המבקש, ומדוע טווח התנועה של עמוד השדרה הצווארי של המבקש הוא תקין חרף הפער בינו לבין טווח התנועה שמופיע בטבלאות אליהן הפנה המומחה לאחר חקירתו.

 

          בהמשך להחלטה זו, הגישה המשיבה בקשה להגבלת כתב המינוי למומחה הנוסף לנושא של טווחי התנועה בצוואר בלבד. בית משפט השלום דחה את הבקשה בהחלטתו מיום 4.1.2022, וחזר על האמור בהחלטתו מיום 10.12.2021, כי יש בסוגיה של טווח התנועה בעמוד השדרה הצווארי כדי להשליך על אפשרות בחינתה של חוות הדעת כולה.

 

  1.       על החלטה זו הגישה המשיבה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, במסגרתה טענה כי יש להורות על ביטול ההחלטות או לחלופין על צמצום תחום מינויו של המומחה הנוסף.

 

          בהחלטתו מיום 13.3.2022 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה באופן חלקי, והורה על צמצום כתב המינוי של המומחה הנוסף לבחינת טווח התנועה של עמוד השדרה הצווארי בלבד. נקבע כי החלטת השופט דראל משקפת "את החסרונות שבמינוי מומחה נוסף, וגם אם, במקרים אחרים נכון הדבר, מלמדת החלטה זו, על נימוקיה, שבנסיבותיו של הליך זה, יש להסתייג מכך". בהמשך לכך, נקבע כי "נקודת האיזון הינה, אפוא, בצמצום סמכויות המומחה הנוסף לשאלת התנועתיות של עמוד השדרה הצווארי". לצד זאת, בית המשפט המחוזי לא התערב בהחלטת בית משפט השלום בכל הנוגע לעצם מינויו של המומחה הנוסף.

 

          על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש את הבקשה למתן רשות ערעור שלפניי.

 

  1.        לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה, מצאתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן:התקנות), ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

 

          אקדים ואדגיש כי המשיבה לא הגישה בקשת רשות ערעור על עצם ההחלטה למנות מומחה נוסף. משכך, איני רואה להידרש לנושא זה, ומובן כי אין באמור כדי להביע עמדה בנוגע למינוי גופו. בסוגיה של מינוי מומחה נוסף קיימת פסיקה ענפה (וראו בין היתר, ע"א 1534/12 זידאן נ' הראל חברה לבטוח בע"מ, פסקה 6 והאסמכתאות שם ((14.2.2013; רע"א 7479/18 ‏פלוני נ' קרנית חברה לביטוח בע"מ, פסקה 13 (‏23.1.2019)). אצא אפוא מנקודת הנחה כי בליבו של בית משפט השלום נותר ספק באשר ליכולתו להכריע בשאלות הרפואיות שלפניו על יסוד חוות דעת המומחה שבפניו, ולכן נקט בדרך של מינוי מומחה נוסף (לדרכים העומדות בפני בית המשפט, מקום שבו הוא מתקשה לאמץ חוות דעתו של המומחה, ראו, לדוגמה, החלטת השופטת י' וילנר ברע"א 7863/17 פלונית נ' הפול חברה לביטוח בע"מ, פסקה 11 והאסמכתאות שם (17.12.2017)).

 

  1. בענייננו, בית המשפט המחוזי "איזן" את מינוי המומחה הנוסף, בכך שצמצם את סמכויותיו אך ורק לבדיקת טווחי התנועה של עמוד השדרה הצווארי. ברם, כפי שהבהיר בית משפט השלום בהחלטתו מיום 4.1.2022, "הסוגיה של טווח התנועה ברוטציה של הצוואר היא דוגמא בלבד לאחד ההיבטים של בדיקת התובע, אך יש בה כדי להשליך על היכולת לבחון את חוות הדעת כולה". כלומר, לדעת הערכאה המבררת, נדרשת חוות דעת מלאה שתכלול התייחסות לכלל הנושאים הרפואיים שעל הפרק, ולא היה מקום להתערב בכך.

 

  1. ככלל, הכרעה בבקשה למינוי מומחה נוסף מצויה בלב שיקול הדעת הנתון לערכאה הדיונית, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בה (אליעזר ריבליןתאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 650 (מהדורה חמישית, 2020)). ברמת העיקרון, כוחו של כלל זה יפה גם כאשר הערכאה המבררת מוצאת שלא להגביל את סמכויותיו של המומחה הנוסף, לאחר ששמעה והתרשמה ישירות מחקירתו של המומחה הראשון.

 

          ועיקרו של דבר. ככלל, המומחה הנוסף לא נכנס בנעליו של המומחה הראשון אלא אמור לבדוק את הנפגע de-novo. לכן, באותם מקרים חריגים שבהם מצאה הערכאה הדיונית להורות על מינוי מומחה נוסף, ובהיעדר הנחייה אחרת, רואים את המומחה הנוסף כמי שהוסמך להתייחס בחוות דעתו למצבו הכולל של הנפגע לעניין הפגיעה שבגינה נדרשה חוות הדעת. הרפואה אינה מדע מדויק, ולעיתים יש צורך להתייחס לאיבר בכללותו או לאיברים נוספים המצויים גם הם בתחום מומחיותו של המומחה, לצורך הערכת מצבו של הנפגע. גוף האדם אינו מכונה שדי בהחלפה או בבחינה של אחד מרכיביה כדי לתקנה ולהפעילה מחדש. את רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו של האדם יש לבחון כמכלול, וייתכן שהמומחה הנוסף יאתר ממצא שנעלם לחלוטין מעיניו של המומחה הראשון, או שיסבור אחרת מהמומחה הראשון. יש לזכור כי הגבלת המומחה הנוסף לנקודה ספציפית, בבחינת "ראיית מנהרה" הממוקדת אך ורק באותה נקודה, עלולה להתנגש חזיתית במסקנתו המקצועית של המומחה לנוכח הבחינה הכוללת של מצבו של הנפגע. מצב דברים זה, אשר הלכה למעשה כובל את המומחה הנוסף ליתר קביעותיו וממצאיו של המומחה שקדם לו, אינו מאפשר "למומחה להפעיל שיקול דעת עצמאי בהתאם לידע שבידו, לכישוריו וליושרה המקצועית שהוא מחויב לה" (רע"א 1178/10 א.ש. נכסים ובניין (1989) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 4 (25.7.2020). אציין כי הסיטואציה באותו מקרה הייתה שונה – מומחה שהגיש חוות דעת נוספת מטעם אחד הצדדים, במקום חוות דעתו של מומחה שחלה ולא יכול היה להיחקר על חוות דעתו).

 

          במקרה דנן, נטען על ידי המבקש כי הוא נפגע גם בעמוד השדרה המותני. החלטת בית המשפט המחוזי שביקשה "לאזן" את עצם מינוי המומחה הנוסף בהגבלת סמכותו, מונעת מהמומחה הנוסף לבחון את הפגיעה במבקש בכללותה, ולמעשה מצרה את ראייתו המקצועית מקום שבו זו אמורה להיות רוחבית והוליסטית.

 

          אחזור ואדגיש. מינוי מומחה נוסף הוא חריג ובנושא זה קיימת פסיקה עניפה (להבחנה בין מומחה נוסף למומחה אחר ראו החלטתה של השופטת י' וילנר ברע"א 1834/18 שירותי בריאות כללית נ' פלונית (3.5.2018)). אך באותם מקרים חריגים שבהם הערכאה המבררת מוצאת לנכון למנות מומחה נוסף, אזי על הערכאה המבררת להיות ערה לאמור לעיל לעניין הקושי בהגבלת המומחה כמפורט לעיל. ודוק: ייתכנו מקרים שבהם תמצא הערכאה המבררת למנות מומחה נוסף שיחווה דעתו אך ורק לגבי ממצא ספציפי או נקודה ספציפית. לדוגמה, מינוי מומחה נוסף אך ורק על מנת שיפענח ממצא ספציפי בבדיקת MRI וכיו"ב.

 

          מובן כי בית המשפט רשאי להתוות את גבולות סמכותו של מומחה המתמנה על ידו. כך, לדוגמה, אם מצא בית המשפט למנות מומחה על מנת שיכריע איזה חלק מהנכות, כפי שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי, נגרם כתוצאה מכל אחת משתי התאונות שבהן נפגע התובע – אזי המומחה נדרש לחוות דעתו אך ורק על חלוקת הנכות בין שתי התאונות, ואין הוא רשאי לסטות משיעור הנכות שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי, שאם יעשה כן, יראו אותו כמי שחרג מסמכותו (כמו במקרה שנדון ברע"א 4482/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' ברוך, פ"ד מט(5) 198 (1996)).

 

  1. אשר על כן, דין הערעור להתקבל במובן זה שהגבלת סמכותו של המומחה הנוסף על פי החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוטלת, והחלטתו של בית משפט השלום תחזור ותעמוד על כנה.

         

          המשיבה תשא בהוצאות המבקש בסך 4,000 ₪.

 

          ניתן היום, ‏ד' באב התשפ"ב (‏1.8.2022).

 

י' עמית

האם מחסום אוטומטי הינו דבר מסוכן? פיצוי של כ- 900,000 ש"ח

בית משפט דן בשאלה האם מחסום אוטומטי הינו דבר מסוכן? בית המשפט מצא כי יש לפסוק פיצוי בסך של כ- 900,000 ש"ח

 

 
 

 

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

 

 

ת"א 17568-11-16

 

 

 

 

לפני

כבוד השופטת  חדוה וינבאום וולצקי

התובעים

1. ב. ג.

2. המוסד לביטוח לאומי

 

נגד

 

 

הנתבעות

 

 

 

 

 

 

 

הצד השלישי

1.בית נח - ניהול ואחזקה בע"מ

2.נטע חניונים בע"מ

 

              נגד

 

שיידט את בכמן (ישראל) בע"מ

 
     

 

 

פסק דין - מתוקן

 

 

  1. התובעת, ילידת 3.10.67, נפגעה ביום 23.12.12, עת עברה מתחת לזרוע חשמלית של מחסום מכוניות שהיה מותקן ביציאה מחניון הצמוד ל"בית נוח" (להלן: "המחסום"). המחסום ירד, פגע בראשה וגרם לה לנזקי גוף (להלן: "האירוע").

 

  1. האירוע הוכר על ידי התובע 2, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה והמל"ל הצטרף לתביעה כתובע נוסף, לצורך השבת הכספים ששילם וישלם לתובעת כתוצאה מהאירוע.

 

  1. התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבעת 1, בית נוח- ניהול ואחזקה בע"מ (להלן: "בית נוח" ו/או "הבניין"), אשר שימשה כחברת הניהול של בית נוח והייתה האחראית לתפעול ולאחזקה השוטפת של השטחים הציבוריים בבית נוח.

 

התביעה הוגשה גם כנגד הנתבעת 2, נטע חניונים בע"מ (להלן: "החניון" ו/או "הנתבעת 2"), אשר הייתה והינה השוכרת, המחזיקה והמפעילה של החניון שבו אירע האירוע והינה בעלת המחסום. (להלן ייקראו שתיהן: "הנתבעות").

 

  1. הנתבעות כפרו באחריותן לאירוע והגישו הודעת צד ג' כנגד, שיידט את בכמן (ישראל) בע"מ (להלן: "צד ג'"), החברה אשר מכרה לנתבעת 2 את המחסום והתקינה אותו כ- 10 חודשים לפני האירוע.

 

  1. הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק.

 

  1. מטעם התובעת העידו היא עצמה ובעלה, מר ב.ב (להלן: "מר ב.ב.").

 

מטעם הנתבעות העידו מר ערן קרקוקלי, סמנכ"ל התפעול של הנתבעת 2 בזמנים הרלוונטיים (להלן: "מר קרקוקלי") ומר עידו בלוזר, מנהל הבניין (להלן: "מר בלוזר").

 

מטעם צד ג' העיד מר דרור פרינץ, מנכ"ל צד ג' (להלן: "מר פרינץ").

 

הצדדים הגישו חוות דעת של מומחים בתחום הבטיחות: מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר אלעזר איל- ביקלס (להלן: "ד"ר ביקלס"), מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של אינג' דוד אופיר (להלן: "אינג' אופיר") ומטעם צד ג' הוגשה חוות דעתו של אינג' סלים סעדי (להלן: "אינג' סעדי").

 

הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות בתחום הראומטולוגיה, האורתופדיה והפסיכיאטריה. בסופו של יום הסכימו הצדדים על הנכויות בתחום הראומטולוגי והפסיכיאטרי. בנוגע לתחום האורתופדי, הסכימו הצדדים כי בית המשפט ימנה מומחה מטעמו. מטעם בית משפט מונה ד"ר גד ולן.

 

נסיבות האירוע וטענות הצדדים:

 

  1. אין מחלוקת כי התובעת נפגעה כתוצאה מכך שהמחסום אשר היה ממוקם בחניון ירד על ראשה, עת ביקשה לעבור ביציאה מן החניון. המחלוקת הינה בשאלת אחריותן של הנתבעות וצד ג' להתרחשות האירוע.

 

  1. בכתב התביעה, בתצהירה ובעדותה, תיארה התובעת את השתלשלות האירועים אשר הובילו לפגיעתה. ביום האירוע הגיעה בפעם הראשונה לבניין משרדי מס הכנסה המצויים בקומה השישית בבניין בית נוח. לאחר שסיימה את ענייניה שם, נכנסה לאחת המעליות על מנת להגיע לקומת הכניסה של הבניין.

לאור תקלה שקרתה במעלית היא נאלצה לעבור למעלית אחרת. כעבור מספר דקות משלא הגיעה מעלית היא החליטה לרדת במדרגות הבניין עד שהגיעה לדלת שמעליה היה שלט גדול ומואר בו היה כתוב "יציאה". על הדלת עצמה היה כתוב "יציאת חירום" ו- "יציאה לחניון" (להלן: "הדלת").

 

התובעת העידה כי פתחה את הדלת וראתה מולה את רחוב הלפיד, אשר המרחק אליו מפתח הדלת הינו כ- 20 מטר. לדבריה היא החלה ללכת לכיוון הרחוב כאשר במהלך הליכתה לכיוון הרחוב, הרגישה לפתע חבטה עזה בראשה, נפלה על הרצפה ואז הבחינה כי המחסום "נפל" עליה.

 

לדבריה, בעודה שוכבת על הרצפה מתחת למחסום, הופיע פתאום שומר, שהיא לא הבחינה בו קודם לכן, והחל לצעוק עליה ולאיים עליה עד אשר הגיע עובר אורח אשר הרים אותה מהרצפה והושיב אותה על המדרכה בסמוך למקום האירוע.

 

התובעת ציינה כי במהלך הליכתה מדלת הבניין עד למקום האירוע היא לא ראתה את המחסום, כיוון שהמחסום היה מורם למעלה והוסתר על ידי הביתן של השומר (להלן: "הביתן").

 

עוד ציינה כי במסלול הליכתה מהדלת לכיוון הרחוב לא הייתה דרך מיוחדת להולכי רגל והדרך להולכי הרגל הינה הדרך ששימשה את המכוניות ביציאתן מהחניון לכיוון הרחוב.

 

  1. לטענת התובעת הנתבעות התרשלו כלפיה באלה:

 

לא תלו שלט על הדלת ממנה יצאה כי אין מעבר מהבניין אל הרחוב;

 

לא תלו שלט שהיציאה מהבניין, דרך לובי הכניסה הראשית, הינה בקומה התחתונה וכי יש צורך לרדת עוד קומה כדי להגיע לדלת הכניסה ללובי הבניין;

תלו שלט מואר גדול מול הדלת שבו נכתב "יציאה" וכך גרמו לה להבין כי היא יכולה לצאת מהבניין לרחוב;

 

לא תלו על הדלת שלט המזהיר מפני המחסום;

 

לא הקצו מעבר בטוח להולכי הרגל שביקרו בבניין ויצאו מדלת הבניין אל הרחוב באופן שיוכלו ללכת בבטחה ללא סיכונים;

 

התקינו מחסום שאינו נראה להולכי הרגל שיצאו מהדלת בדרכם אל הרחוב כאשר הוא מורם;

 

התקינו מחסום ממתכת ולא ריפדוהו בספוג עבה על מנת למנוע פגיעה בהולכי רגל כשהמחסום יורד ועלול לפגוע בהם בצורה קשה;

 

השומר שהיה באזור לא הזהיר אותה מהמחסום ולא מנע ממנה ללכת מתחת לו.

 

  1. התובעת סומכת טענותיה על חוות דעתו של ד"ר ביקלס, אשר ביום 8.6.14, כשנה וחצי לאחר האירוע, ערך ביקור במקום ביחד עם התובעת ובעלה, ותיאר בחוות דעתו כך:

 

"בביקורי הבחנתי בשילוט הנתון על המחסום (ראה תמונה 6) עליו כתוב "אין מעבר להולכי רגל". בביקורי נוכחתי לראות שכאשר המחסום מורם, הולך הרגל הבא מתוך החניון איננו יכול להבחין במחסום ובשלט האזהרה הנתון עליו (ראה תמונה 5). בביקורי נוכחתי שלדלת, דרכה עברה התובעת ויצאה מחדר המדרגות, מוצמד שלט, עליו כתוב, יציאת חירום- יציאה לחניון ומעל הדלת שלט מואר  שבו נכתב "יציאה" (ראה תמונה 8 שבנספח). ביציאה אל החניון והליכה לכיוון הרחוב, אין מקום המיועד במיוחד להולכי רגל, והולך הרגל חייב ללכת במסלול או בנתיב נסיעת המכוניות. משני צידי ביתן השומר נתונות זרועות מחסום עליהן שילוט. כאמור, בעת שהמחסום מורם, הולך הרגל לא יכול להבחין בשילוט האוסר מעבר במקום שבו נמצא המחסום. לפיכך, במצב זה הולך הרגל יהיה בסיכון של פציעה בראשו כתוצאה מירידת זרוע המחסום על ראשו כפי שארע לתובעת... בעת ביקורי עברו מבקרים במסלול כלי הרכב והשומר עמד בחניון ולא מנע את הליכתם (ראה תמונות 9; 10)."

 

  1. המומחה קבע בחוות דעתו שעל מנת למנוע את התאונה שגרמה לפציעת התובעת, צריך היה להתקין במקום מעבר להולכי רגל ולכוון את הציבור על ידי שילוט מתאים. כן היה צריך למנוע את יציאת הולכי הרגל מהבניין דרך היציאה מהחניון ולהזהירם מהמחסום לפני היציאה מהבניין. עוד קבע עוד כי המחסום נשוא התביעה היה מוצר פגום גם מאחר שלא עמד בדרישות התקן הרשמי המחייב.

 

  1. באותו ביקור צולמו תמונות של מקום האירוע. התמונות צורפו הן לחוות הדעת של ד"ר ביקלס והן לתצהירה של התובעת. אין מחלוקת כי התמונות משקפות את מצב החניון כפי שהיה במועדים הרלוונטיים לתביעה.

 

  1. הנתבעות מצידן טענו בכתב ההגנה כי הן פעלו בצורה מקצועית, אחראית וזהירה כשם שכל מנהלת בניין ומפעילת חניון סבירות היו נוהגות בנסיבות העניין. לטענתן:

 

לאורך מסלול הליכתה של התובעת בבניין, היו מותקנים שלטים ברורים המנחים את הולכי הרגל לא ללכת במסלול שבו הלכה התובעת, אלא ללכת במסלול אחר על מנת לצאת מהבניין בביטחה.

 

עם צאתה של התובעת מהמעלית ולפני צאתה לחניון היה מותקן שלט ברור שלא ניתן היה להתעלם ממנו, לפיו יציאת הולכי רגל הינה מקומת הקרקע ולא מקומת הביניים,  אשר משמשת יציאה לחניון בלבד.

 

על הדלת ממנה יצאה התובעת היה מצוי שלט ברור ובו כתוב כי מדובר ב"יציאה לחניון" וביציאת חירום בלבד. משמע שהיציאה מדלת זו הינה רק במצבי חירום ולא בשגרה.

 

המחסום, השלטים, דרכי הגישה בבניין, הכניסות והיציאות, עמדו בכל התקנים וקיבלו את מלוא האישורים.

 

לטענתן טענת התובעת, כאילו המחסום היה במצב מורם ולפיכך לא הבחינה בשלט שעל המחסום, אינה מתיישבת עם השכל הישר. זאת מאחר שאם המחסום היה במצב מורם אז במקום היה רכב שיצא מהחניון. משכך אין לתובעת אלא להלין על עצמה כאשר בחרה להספיק לצאת תחת המחסום המהווה מעבר לכלי רכב בלבד.

 

לטענת הנתבעות באזור המחסום נמצא בודק ביטחוני אשר בודק בשעות מסוימות את הרכבים הרוצים להיכנס לחניון וממילא מיקומו של העובד הוא מכיוון כניסת הרכבים לחניון ולא מהכיוון ממנו הגיעה התובעת. אין זה מתפקידו של הבודק הביטחוני להורות להולכי הרגל במקום את כיוון היציאה.

 

  1. הנתבעות ביקשו לסמוך טענותיהם על חוות דעתו של אינג' אופיר אשר ביקר במקום האירוע ביום 29.5.17.

 

אינג' אופיר קבע בחוות דעתו כי התובעת בחרה לצאת מהבניין דווקא דרך דלת שנכתב עליה במפורש שהיא מיועדת ליציאת חירום. גם לאחר שיצאה התובעת מהבניין לאזור יציאת כלי הרכב מהחניון, היא התעקשה להמשיך ולצעוד בדרך המיועדת לכלי רכב אל עבר היציאה מהחניון, מקום שהולכי רגל נדרשים להימנע מצעידה עליו, ועברה דרך המחסום המיועד ליציאת כלי רכב בלבד. הטענה כאילו התובעת לא ראתה את השלט המונע בעד הולכי רגל לעבור במחסום הינה אבסורדית, שכן הזמן שמוט המחסום מצוי במצב אנכי ובכך נחסם קו הראייה לשלט שעליו, הינו קצר ביותר ולמעשה מצב זה מתרחש רק בזמן שרכב עובר במחסום. אם אכן נפגעה התובעת כתיאורה, הרי זה מכיוון ש"נדבקה" לאחורי רכב שניצב במחסום - פעולה אבסורדית כשלעצמה. אולם גם במצב זה היה שלט גלוי טרם הגיעה המכונית למחסום ואשר אליה אפשר ונצמדה התובעת, כך שבכל מקרה ראתה את השלט הנדון.

 

המחסום שמוצב במקום מיועד למעבר רכבים ולא למעבר הולכי רגל וכך נרשם במקום. כך או כך השיקול להתקנת חיישן מיוחד ביציאה מן החניון, שיתאים להולכי רגל מוטל לפתחם של היצרן או ספק המחסום. כל עוד לא הוחלט כך, ובעובדה הוצגו שלטים המודיעים בדבר הגבלת תנועת הולכי רגל במקום, אמורים האחרונים לציית להגבלה זו. ככל שנפגעה התובעת ממוט המחסום ביציאה מהחניון, אין זאת אלא שהפגיעה היא תוצאה של פעולות בלתי סבירות שבוצעו על ידה.

 

  1. צד ג' הכחיש גם כן את אחריותו לאירוע וטען כי האירוע אירע מבלי שהפר כל חובת זהירות כלפי התובעת או כלפי הנתבעות. לטענתו:

 

התובעת ניסתה לצאת ממתחם החניון דרך פתח יציאה המיועד לכלי רכב בלבד. בשעה שכלי הרכב שלפניה עשה את דרכו החוצה מיהרה התובעת, בפזיזות ובחוסר תשומת לב, לעבור תחת המחסום החשמלי המיועד לכניסת ויציאת כלי רכב בלבד, ואשר אינו מיועד לזיהוי תנועת הולכי רגל.

 

בין קצה חלקו הימני של המחסום לבין אבן השפה, קיים מרווח שדרכו ישנה אפשרות מעבר חופשית לקטנועים/אופנועים גם כאשר המחסום סגור, ודרכו יכלה התובעת לעבור בבטחה. אולם, מסיבות שאינן ברורות בחרה התובעת ללכת במרכז הנתיב המוביל אל המחסום ובבחירתה זו הביאה בעצמה לפגיעתה הנטענת .

 

האירוע לא אירע עקב בעיה או תקלה במחסום. מדובר במחסום תקין לחלוטין שלא היה כל צורך לבצע בו תיקון או שינוי כלשהו ולראיה כי אף לאחר האירוע לא נדרש כל תיקון או שינוי במחסום והוא המשיך לפעול כסדרו.

 

לדבריו בכל המחסומים ביציאות ובכניסות מותקן גלאי באספלט הכביש שתפקידו לזהות כלי רכב אשר עוברים מעל המחסומים. מחסומים אלה מבוססים על תקינה אירופאית מוכרת ונבדקים ומאושרים על ידי גורמים מוסמכים ומקצועיים לכך.

 

הגלאי המותקן מתחת לאספלט אינו מיועד לזהות תנועת הולכי רגל  מכל סוג שהוא ואין כל דרישה כי על הגלאים המותקנים לזהות תנועת הולכי רגל מתחת למחסום.

 

על עמדות המחסום קיימת מדבקה גדולה וברורה המזהירה מפני פגיעת המחסום בירידה.

 

  1. צד ג' סומכת טענותיה על חוות דעתו של אינג' סלים סעדי, אשר ערך ביקור במקום ביום 6.8.20. אינג' סעדי קבע בחוות דעתו כי מדובר במחסום תקני ותקין אשר סופק על ידי צד ג' שהינה חברה מובילה בתחומה הפועלת על פי כל הסטנדרטים המתקדמים באירופה המערבית. המחסום מיועד לכלי רכב ואינו מיועד להולכי רגל והדבר מצוין בבירור במפרט היצרן. האחריות להכשיר מעבר בטוח להולכי רגל בצד המחסומים מוטלת על הנתבעות. אילו נהגה התובעת בזהירות ונמנעה ממעבר במקום, בהתאם לשלט המורה על כך המוצב על זרועות המחסומים, התאונה הייתה נמנעת.

דיון

 

  1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שמעתי את העדויות ועיינתי בתמונות ממקום האירוע,

ראיתי לקבוע כדלקמן:

 

ראשית, הייתה זו הפעם הראשונה שבה ביקרה התובעת במקום האירוע.

 

שנית, בחדר המדרגות שבבניין, המוביל אל הדלת ובחדר המדרגות שמתחת לדלת, אין כיתוב שמציין שלצורך יציאה מהבניין נדרש להמשיך ולרדת במדרגות, ואין כל שילוט שמזהיר את האנשים מפני המחסום.

 

שלישית, הדלת שמובילה ליציאה מהבניין נפתחת לכיוון החניון אולם כאשר היא נסגרת אין כל אפשרות לפתוח אותה מבחוץ ולהיכנס חזרה לבניין.

 

רביעית, כאשר מכונית עוברת מתחת למחסום וכתוצאה מכך המחסום מתרומם, הזרוע של המחסום מוסתרת מאחורי ביתן השומר שנמצא לפני הזרוע של המחסום. רק הקצה העליון של הזרוע בולט מעל ביתן השומר.

 

חמישית, יש במרכז המחסום שלט שבו כתוב כי "אין מעבר להולכי רגל", אולם כאשר המחסום מורם לא ניתן לראות את השלט שמוסתר מאחורי הביתן של השומר.

 

שישית, המחסום אינו מרופד וכאשר המחסום מורד, קצהו מגיע כמעט עד לקיר דבר אשר לא מאפשר מעבר של הולך רגל.

 

שביעית, החניון משרת את כל מי שרוצה לחנות בחניון תמורת תשלום, ובפועל אנשים יוצאים מהחניון רגלית דרך המחסום ממנו עוברות המכוניות חרף השלט שאוסר זאת.

 

שמינית, הזרוע של המחסום עולה כאשר רכב מגיע למחסום ויורדת רק כאשר הרכב נוסע קדימה ועולה על הכביש שברחוב הלפיד.

 

תשיעית, השומר אינו נמצא באופן קבוע בביתן או לידו.

 

עשירית, המחסום מזהה כלי רכב בלבד והוא אינו נועד לזהות בני אדם.

 

  1. לאור קביעותיי אלה, יש לבחון את אחריותן של הנתבעות ושל צד ג'.

 

  1. במספר פסקי דין נקבע כי מחסום אוטומטי הינו בגדר "דבר מסוכן". (ראה ת"א (צפת) 22750-03-14 יהודית גיאר נ' גבריאל נעים, ניתן ביום 6.12.15 (להלן: "עניין גיאר"); ת"א (י-ם) 18486/08 גנקין אירנה נ' גן טכנולוגי ירושלים בע"מ, ניתן ביום 25.2.10 (להלן: "עניין גנקין"); ת"א (אש') 15661-07-14 פלונית נ' כפר סילבר בית ספר חקלאי, ניתן ביום 27.1.20 (להלן: "עניין כפר סילבר")).

 

הסוגיה לא הגיעה עדיין לפתחו של בית המשפט העליון.

 

 

  1. בת"א (י-ם) 12861/09 רחל חביליו נ' חניון גרוזנברג בע"מ, ניתן ביום 2.12 (להלן: "עניין חביליו"), אירע מקרה דומה מאוד לענייננו. גם שם נחבטה התובעת ממחסום היציאה מהחניון שהיה מורם מעלה עקב יציאת הרכב מהחניון. כבוד השופטת מירית מי- דן קובעת בפסק הדין את אחריותו של החניון לנזקיה של התובעת בכך שלא דאג לשילוט מתאים כנדרש ולא דאג להתקנת אמצעים שימנעו מקרה של ירידת זרוע המחסום בעת חציית הולך רגל מתחתיו. ערעור של הנתבעת שהוגש לבית המשפט המחוזי, נמשך בהמלצת ההרכב.

 

  1. הקביעות בעניין חביליו יפות גם לענייננו. מחסום הוא דבר מסוכן ונכנס תחת ההגדרה של דבר מסוכן בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אין מדובר בסיכון רגיל שאין לנקוט אמצעי זהירות למניעתו. כך גם הקביעה כי העדר קיומו של חיישן, שיעצור את ירידתו של המחסום בעת שאדם עובר במקום, כאשר אין שביל מיוחד להולכי רגל, עולה כדי הפרת חובת הזהירות של בעלי החניון ומפעיליו כלפי העוברים ושבים בפתחו. הוא הדין באשר לשילוט בולט לעין מיד עם היציאה מהדלת לכיוון החניון.

 

  1. כאמור, בענייננו הייתה זו הפעם הראשונה שבה הגיעה התובעת לבניין. התובעת מיהרה לסיים את ענייניה בבניין על מנת להספיק להגיע כמה שיותר מהר לעבודתה בבית החולים. לאור התקלה שארעה במעליות התובעת החלה לרדת במדרגות הבניין עד אשר הגיעה לדלת שמעליה היה שלט מואר בו צוין כי מדובר ביציאה. התובעת יצאה מהדלת והגיעה לתוך החניון ממנו ראתה כי יש לה אפשרות להגיע לרחוב הלפיד. התובעת לא ראתה את המחסום ולא ראתה שילוט אזהרה. כל שראתה היה את הביתן של השומר מבלי שהשומר עמד בו.

 

  1. מקובלת עליי טענת התובעת כי היה על הנתבעת 1 לתלות כבר על דלת היציאה לחניון שילוט ברור אשר יזהיר כי אין מעבר להולכי רגל. העובדה כי על הדלת היו גם שלטים "יציאת חירום" ו"יציאה לחניון" אינה גורעת מהעובדה כי מעל לדלת היה שלט מואר וברור שבו נכתב "יציאה" ומכאן שהתובעת לא הייתה צריכה לחשוד כי אין יציאה לרחוב הלפיד.

 

יתרה מכך, העובדה כי על הדלת הוצב גם שלט שאינו מואר שבו נכתב "יציאת חירום" אין בה כדי לסייע לנתבעות. כאשר מופעל מצב חירום כמו למשל כתוצאה מרעידת אדמה, שריפה, הפסקת חשמל וכו', תהיה יציאה מרובה של אנשים מיציאה זו ולכן על הנתבעות  לצפות כי אנשים ייצאו דרך דלת זו לכיוון המחסום ועליהן להזהיר את הציבור מפני המחסום.

 

כדי למנוע את הסכנה, הייתה הנתבעת 1 יכולה בקלות להציב שילוט ברור אשר יתריע מפני יציאה לחניון וכי ישנה סכנה של מכוניות עוברות ומחסום. שילוט כאמור לא הוצב.

 

  1. עדותו של מר קרקוקלי, לפיה החניון משרת ציבור אנשים שלא מגיעים דווקא לבית נוח, שכן מדובר בחניון ציבורי בתשלום, מחזקת את המסקנה לפיה היה על החניון לאפשר שביל גישה בטוח להולכי רגל, להציב שילוט בולט לעין המזהיר מפני מעבר מתחת למחסום ולהציב חיישן אשר ימנע את ירידת המחסום ברגע שהולך רגל יעבור תחתיו.

 

פעולות אלו לא היה בהם כדי להכביד יתר על המידה על הנתבעת 2, זאת בעיקר לאור עדותו של מר פרינץ, אשר אישר בחקירתו כי אם הנתבעות היו מבקשות שהמחסום לא ירד בעת מעבר הולך רגל, אז הם היו מוסיפים אמצעי שיודע לעצור כאשר עובר הולך רגל. מדובר בתוספת עלות של מאות שקלים בודדים (ראה עמ' 46 לפרוטוקול).

 

  1. אין בידי לקבל את טענת הנתבעות כי היה די בכך שעל המחסום היה שילוט האוסר מעבר הולכי רגל, שכן כאמור וכפי שניתן להיווכח מהתמונות, מדובר בשילוט אשר לא ניתן לראותו כאשר המחסום מורם ולכן ברי כי לא היה בידי התובעת להיזהר מפני המחסום בנסיבות שבהן לא ידעה כלל כי הוא קיים.

 

  1. לא מצאתי צורך להתייחס לטענות הצדדים בנוגע לשאלה האם המחסום עמד בתקן אם לאו. לא הוכח שהמחסום נשוא התביעה לא עמד בדרישות התקן. אלא שגם במצב שהוא עומד בדרישות התקן, הרי שבנסיבות העניין לאור מיקומו של המחסום, לא היה מקום להתקין מחסום המיועד לזהות כלי רכב בלבד. היה מקום להתקין מחסום אשר יכול לזהות גם כלי רכב וגם בני אדם. זאת בין היתר בהינתן שכאשר הזרוע של המחסום יורדת היא מותירה שטח צר מאד עד לקיר הבניין, שאינו מאפשר מעבר להולכי רגל.

 

  1. לאור כל דבריי שלעיל, אני קובעת כי הנתבעות התרשלו כלפי התובעת. הנתבעות היו צריכות לצפות את הסכנה הקיימת מירידת המחסום על ראשו של מי שיעבור ביציאה מן החניון והיו צריכות לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את האירוע. מדובר בסכנה בלתי רגילה, בסכנה שאינה נראית, כשהמחסום מורם ומוסתר מאחורי הביתן.

 

כאמור, בפסיקה הוכר מחסום כדבר מסוכן, שעל-פי סעיף 38 לפקודת הנזיקין מעביר את נטל הראיה אל  הנתבעות. בהתאם לפסיקה אמצעי הזהירות שעל המזיק לנקוט הינם כגודל הסכנה והנזק הגופני שעלול להיגרם לניזוק. לפיכך היה על הנתבעות לנקוט את האמצעים הבאים:

 

על הנתבעת 1 - לחסום את דלת היציאה מהבניין לחניון ולכל הפחות להתקין שלטים ברורים המזהירים מפני הסכנה כי מדובר בחניון שיש בו מחסום ואסור לעבור שם; להתקין פשפש מעבר בטוח להולכי הרגל מרגע היציאה מדלת הבניין ועד ליציאה ממתחם החניון;

 

על הנתבעת 2- להתקין חיישן במחסום הנועד לזהות גם מעבר של הולכי רגל שימנע את ירידתו של המחסום גם כאשר עוברים הולכי רגל; להתקין שילוט גדול וברור המזהיר מפני הסכנה מיד עם היציאה מהבניין; להתקין מעבר בטוח בצידי המחסומים ולנתב את הולכי הרגל דרך מעבר זה בלבד;

 

  1. עלותם של כל אמצעי הזהירות שפורטו לעיל הינה מינימלית ולא הייתה דורשת מהנתבעות להשקיע מאמצעים מרובים או כספים רבים. ככל שהנתבעות היו מאמצות את האמצעים שפורטו לעיל, סביר כי האירוע היה נמנע.

 

  1. לאור כך, משקבעתי כי הנתבעות התרשלו כלפי התובעת והתובעת נפגעה, הרי שהן אחריות לנזקיה תוצאת האירוע.

 

אחריותו של  צד ג'

 

טענות הנתבעות

 

  1. צד ג' הינה המתכננת, יבואנית ומתחזקת המחסום.

 

  1. עם התחלת פעילותה של הנתבעת 2 כמפעילת החניון, היא פנתה לצד ג' שהינה חברה מוכרת ומיומנת המתמחה בייצור, תכנון והתקנת מחסומים ובתכנון פתרונות תנועה בכניסה וביציאה מחניונים.

 

  1. טרם ביצוע ההתקנה של המחסום, הגיע נציג צד ג' לשטח, הבין את צרכי הנתבעת 2 ובהתאם להם נתן הצעת מחיר להתקנת המחסום שהותקן בפועל בכניסה לחניון.

 

  1. הנתבעות סברו כי המחסום שסופק להן הינו מחסום בעל תו תקן המשמש כמחסום למעבר של כלי רכב וכן כזה הבטוח מפני פגיעתם של הולכי רגל.

 

  1. על צד ג' היה להציע לנתבעות להוסיף חיישן או כל התקן בטיחותי אחר להולכי הרגל.

 

  1. צד ג' הינה חלק מחברה בינלאומית אשר נותנת בנוסף לשירותי ההתקנה, הייצור והתחזוקה גם שירותי תכנון וייעוץ.

 

  1. בעניין גיאר קבע בית המשפט כי עצם העובדה שאמצעי המיגון שסופקו לא כללו זיהוי של בני אדם העוברים מתחת למחסום אלא רק רכבים יש בה כדי להעיד על רשלנות ספק המחסום. בית המשפט קבע כי יש להטיל את החלק הארי באחריות על ספק המחסום וזאת מאחר ואשמה המוסרי גבוה יותר. באותו עניין הוחלט להשית על ספק המחסום אחריות בשיעור של 65%.

טענות צד ג'

 

  1. חוות הדעת של אינג' אופיר מטעם הנתבעות, אינה מזכירה כל טענה לגבי אי תקינות המחסום או כשל כלשהו בהתנהלות צד ג'. לו בשל כך, דין ההודעה כנגד צד ג' להידחות.

 

  1. המחסום היה תקין לחלוטין ומיועד לשימוש בנתיב מעבר לכלי רכב בלבד. ככל שנעשה שימוש במחסום שלא בהתאם לייעודו, הרי שאין לכך כל קשר לצד ג'. מי שהיו צריכות לדאוג לעשות שימוש במחסום בהתאם לייעודו הן התובעת או הנתבעות.

 

  1. האחריות לדאוג להסדרת הגישה במקום, התקנת מעבר הולכי רגל, הכוונה, שילוט וכו', מוטלת על הנתבעות בלבד כמחזיקות במקום ואין לה כל קשר לצד ג'.

 

  1. הנתבעת 2 כשלה כאשר לא מינתה איש בטיחות מטעמה או יועץ חניה.

 

  1. הנתבעות ידעו היטב כי מדובר במחסום המיועד לכלי רכב בלבד ואינו מיועד לזהות תנועת הולכי רגל. זו הייתה דרישתן, הן קיבלו את המפרט המתאר זאת וכך אף הוסבר להן במעמד ההתקנה.

 

  1. עניין גיאר אינו רלוונטי לענייננו שכן באותו מקרה מנגנון המחסום היה אחר לחלוטין וכלל עינית. בהזמנת המחסום נדרש ספק המחסום על ידי מחזיק המקום מפורשות כי בשער תותקן עין פוטו-אלקטרית למניעת ירידת המחסום על אדם, מה שלא נעשה על ידי הנתבעות במקרה הזה לאור צרכים אחרים.

 

דיון

 

  1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי את העדויות אני סבורה כי הנתבעות לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהן להוכיח כי צד ג' התרשל באופן כלשהו כלפיהן.

 

  1. הנתבעות לא ביקשו להתקין במחסום עינית או התקן כלשהו אחר אשר יזהה מעבר של הולכי רגל וימנע את ירידתו של המחסום עליהם.

 

  1. בתצהיר עדותו הראשית של מר קרקוקלי ישנו סעיף אחד שמתייחס לאחריות צד ג'. בסעיף 19 לתצהירו הוא מעיד כך:

 

"לחילופין וככל שיקבע כי המחסומים לא היו תקינים או לא כללו התקני ביטחון מספקים, הרי שהאחריות לכך מוטלת על חברת שיידט את בכמן ישראל בע"מ אשר התקינה ותחזקה את המחסומים."

 

לבד מאמירה זו אין כל עדות שמי מהנתבעות ביקשה מצד ג' ייעוץ באשר לטיב המחסום שנכון להתקין ביציאה מהחניון או כי ביקשה מפרט אחר של מחסום מזה שהותקן.

 

  1. במהלך העדות שב העד וציין כי לא ביקשו כלל התקנת מחסום שימנע ירידתו על הולכי רגל וכי מבחינתם זו לא הייתה דרישה (ראו עדותו בעמ' 36 לפרוטוקול).

 

  1. במצב דברים זה לא יכולה לעלות טענה כלפי ספק המחסום שכלל לא התבקש להתקין מחסום עם חיישן שיזהה מעבר להולכי רגל.

 

  1. אינג' סעדי הבהיר בחקירתו כי בחניונים מסחריים נהוג ליצור פשפש להולכי רגל או מעבר אחר כלשהו. צד ג' יכול היה לצאת מנקודת הנחה שישנו פתרון להולכי רגל וכאמור לא הוכח כי כלל נדרש לשאלת הבטיחות שבמעבר הולכי רגל מהחניון.

 

  1. לאור דבריי אלה ברי שהאמור בפסק דין גיאר אינו יכול לשמש לענייננו שכן שם התבקש ספק המחסום לספק גם עינית ולא עשה כן.

 

  1. משכך, ראיתי לדחות את ההודעה לצד ג'.

אשם תורם

 

  1. לטענת הנתבעות ככל שייקבע כי יש להטיל עליהן אחריות לאירוע, יש להטיל על התובעת אשם תורם משמעותי.

 

  1. לטענתן, התובעת בחרה לסכן את עצמה במודע עת הלכה בצמידות לחלקו האחורי של רכב שיצא מהחניון באותה העת ובמרכז הכביש ולא לצידו, כל זאת תוך תקווה כי המחסום לא ירד עליה, אך לצערה הסיכון שלקחה התממש והתובעת נפגעה בראשה.

 

  1. הנתבעות מבקשות לסמוך טענתן על פסקי הדין בעניין כפר סילבר שם יוחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 35%; על עניין גנקין שם יוחס לתובע אשם תורם בשיעור של 50% ועל ת.א 9789-07-11 רינה מחלוף נ' עיריית הרצליה, ניתן ביום 11.1.16 (להלן: "עניין מחלוף"), שם יוחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 25%. לטענתן בענייננו יש להטיל על התובעת לכל הפחות אשם תורם בשיעור של 70%.

 

  1. התובעת טוענת מנגד כי אין כל מקום לייחס לה אשם תורם לאירוע התאונה ושבה על טענותיה ומפנה לפסיקה בעניין חביליו שם לא נקבע אשם תורם.

 

  1. אין בידי לקבל את טענת הנתבעות בעניין זה.

 

  1. בפסקי הדין אליהם הפנו הנתבעות דובר בתובעים אשר הכירו את מקום האירוע וידעו על הימצאותו של המחסום. בנוסף, לתובעים הייתה אפשרות לעבור בדרך המיועדת להולכי רגל אולם הם בחרו שלא ללכת בדרך זו ולעבור תחת המחסום. כך למשל בעניין כפר סילבר דובר במורה אשר עבדה בבית הספר כפר סילבר. המחסום מוקם לפני הכניסה לבית הספר ומדובר במחסום אותו עברה התובעת יום ביומו בעת הגעתה לעבודה וחזרתה ממנה. משמאלו של המחסום נמצא שביל להולכי רגל, אשר מוביל בסופו לאזור בית הספר.

 

בעניין גנקין דובר על עובדת אשר הכירה את המקום היטב והייתה לה אפשרות ללכת בכניסה שיועדה להולכי הרגל, אולם בחרה שלא ללכת בדרך זו בשל צפיפות. באותו עניין בית המשפט שם קבע:

 

"אין חולק כי קיימת כניסת הולכי רגל, וכי התובעת הכירה אותה היטב, אך בחרה שלא להשתמש בה מחמת הצפיפות.

בעניין רינה מחלוף דובר בנפילת מחסום שאינו אוטומטי על ראשה של עובדת, אשר הכירה את המתחם וביקשה לעשות קיצור דרך במעבר דרך המחסום.

 

  1. בניגוד לפסקי הדין אליהם הפנו הנתבעות, בענייננו כאמור הייתה זו הפעם הראשונה שבה התובעת ביקרה בבניין. התובעת לא ידעה על הימצאותו של המחסום ואף כפי שנקבע לעיל לא יכלה לראות את המחסום מכיוון שהמחסום היה מורם ומוסתר על ידי הביתן של השומר. כאשר הגיעה התובעת לאזור המחסום השומר לא היה שם על מנת להזהיר אותה כי ישנו מחסום וכי אסור לעבור היכן שהיא מבקשת לעבור. לאורך כל הדרך שמדלת היציאה מהבניין ועד למחסום לא היה כל מעבר בטוח להולכי רגל שבו יכלה התובעת להלך.

 

  1. יחד עם זאת, אני סבורה כי גם לתובעת אשם תורם בשיעור נמוך לקרות ההתרחשות.

 

  1. התובעת העידה כי מיהרה לעבודה ולכן יצאה לתוך החניון מבלי שנתנה דעתה לכל מה שהעין יכולה לקלוט.

 

  1. כאשר התובעת יצאה מדלת הבניין היא הבחינה כי היא הגיעה לחניון ופנתה ליציאה ממנו. גם אם לא ראתה בדרכה שלטים האוסרים מעבר מתחת למחסום ואף לא את המחסום, הרי שכאדם סביר צריכה הייתה לנקוט בזהירות ולראות שהדרך פנויה ולא נשקפת לה סכנה.

 

  1. בחפזונה זה של התובעת, כשהיא יוצאת למקום שאינו מוכר לה ויש שילוט שמלמד כי היציאה היא לחניון, מצאתי אשם תורם מצידה.

 

  1. לאור מסקנתי זו אין בידי לקבל את מסקנת בית המשפט השלום בעניין חביליו. עצם העובדה כי בית משפט שם קיבל את גרסת התובעת לא מביא בהכרח לכך שאף לפי אותה גרסה לא ניתן להכיר אשם תורם על התובעת שם. גם אין בידי לקבל את המסקנה כי לא ניתן להכיר בחובת זהירות על עובר אורח בדרך.

 

  1. לאור כל האמור לעיל אני מוצאת לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 10%.

 

 

 

 

 

הנזק

 

הנכות הרפואית

 

  1. כתוצאה מהאירוע החלה התובעת לסבול מכאבים בצוואר, נימול בידיים, החלה לפתח תגובות נפשיות. בסופו של יום אובחנה התובעת כמי שסובלת מפיברומיאלגיה.

 

  1. הצדדים הגיעו להסכמה באשר לנכויותיה הרפואיות של התובעת בתחום הריאומטולוגיה ובתחום הנפשי:

 

בתחום הריאומטולוגיה בגין הפיברומיאלגיה, נכות בשיעור 16.25% מותאם לפי סעיפים 35(1) ב-ג לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות").

 

בתחום הנפשי, נכות בשיעור 15% מותאם לסעיפים 34 (א) (2)-(3) לתקנות.

 

  1. בתחום האורתופדיה לא הושגה הסכמה בין הצדדים ומונה ד"ר גד ולן כמומחה רפואי מטעם בית המשפט.

 

  1. ד"ר ולן בבדיקתו את התובעת מצא הגבלת תנועות קלה בטווחי תנועות הצוואר והעריך את נכותה של התובעת בשיעור של 10% לפי סעיף 37(5)(א) לתקנות.

 

המומחה לא זומן לחקירה על חוות דעתו והצדדים אף לא הלינו על קביעתו. משכך, אני מקבלת את קביעת המומחה ומעמידה את נכותה האורתופדית של התובעת בשיעור של 10%.

 

  1. סה"כ נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת עומדת על 36%.

 

הנכות התפקודית

 

  1. לטענת התובעת בעקבות התאונה היא אינה יכולה לבצע את מטלות הבית אותן נהגה לבצע ואינה יכולה לשוב למעגל העבודה.

 

לטענתה יש להעמיד את נכותה התפקודית בשיעור של 50%.

 

  1. לטענת הנתבעות, אופי עבודתה של התובעת כמזכירה רפואית וכמנהלת חשבונות, אינה מצריכה יכולות פיזיות מרובות, מה גם שהתובעת העידה בבית המשפט כי נהגה לבצע את עבודתה כמנהלת חשבונות מביתה על חשבון זמנה החופשי.

 

נכותה של התובעת בתחום הנפשי אינה מגבילה אותה בביצוע עבודתה כמנהלת חשבונות, עבודה שאינה מצריכה עמידה מול קהל ומפגש עם אנשים.

 

לחלק הארי מנכותה הרפואית של התובעת אין כל השפעה על תפקודה.

 

נכותה התפקודית של התובעת אינה מצדיקה את ישיבתה בבית בחוסר מעש.

 

לטענתן, יש להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת בשיעור של 25%.

 

  1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שמעתי את התובעת בפניי, הבאתי בחשבון את נכויותיה הרפואיות ואת עיסוקיה עובר לאירוע, מצאתי להעמיד את נכותה התפקודית בשיעור של 30%. עיסוקיה של התובעת מאפשרים עבודה משרדית גם אם יהיו ימים שיקשה עליה להחזיק ביום עבודה מלא. דווקא העיסוק כמנהלת חשבונות בביתה מאפשר לה לעבוד בהתאם ליכולותיה ועם הפסקות למנוחה. הנכות הנפשית לעצמה אינה בשיעור שמגביל תעסוקה אלא לכל היותר מקשה במקצת על היזימה וההתמדה.

 

בסיס השכר

 

טענות התובעת

 

  1. עובר לתאונה עבדה התובעת בשני מקומות עבודה: האחד, במשרה מלאה כמזכירה בבית חולים שיקומי (להלן: "בית החולים"); השני, במשרה חלקית, כמנהלת חשבונות במשרד רו"ח מ.ש (להלן: "משרד רו"ח").

 

  1. לקראת סוף שנת 2012, כשילדי התובעת בגרו וילדה הקטן היה בן 12 שנים, החליטה התובעת לעבוד בנוסף לעבודתה בבית החולים, בהיקף של משרה מלאה גם במשרד רו"ח.

 

 

  1. התובעת תכננה לעבוד כמנהלת חשבונות מספר שעות מדי יום לאחר סיום עבודתה בבית החולים, וכן לעבוד בימי שישי ושבת בביתה. כך תוכל לעבוד בהיקף של משרה מלאה גם כמנהלת חשבונות.

 

  1. בתחילת עבודתה ביום 1.12.12 התובעת חתמה על הסכם עבודה עם משרד רו"ח לפיו שכרה החודשי ברוטו יעמוד על סך של 11,827 ₪ ובנוסף ישולמו לה נסיעות בסך של 200 ₪.

 

 

  1. השכר של התובעת בשני מקומות העבודה עמד על 18,680 ₪.

 

טענות הנתבעות

 

  1. טענת התובעת, כי יש לחשב את בסיס השכר לפי 18,000 ₪ לחודש, מתבססת על ההנחה כי התובעת עבדה הן בבית החולים והן במשרד רו"ח במשרה מלאה.

 

  1. כפי שעולה מטפסי 106 של התובעת ותלושי השכר שלה ומעדותה בבית המשפט, עבודתה של התובעת במשרד רו"ח הייתה עבודה שאינה קבועה והתובעת עבדה בה מעת לעת בפרויקטים לתקופות קצובות וקצרות.

 

  1. טענת התובעת בתצהירה ובסיכומיה כי ממש בסמוך לתאונה התכוונה לחתום על הסכם העסקה חדש במשרד רו"ח ולהתחיל לעבוד שם בהיקף של משרה מלאה, במקביל לעבודתה במשרה מלאה בבית החולים אינה מבוססת. ראשית, התובעת לא הייתה יכולה פיזית לעבוד בשתי משרות מלאות וסביר שהייתה בוחרת להמשיך לעבוד במשרה מלאה בעבודה אחת ולא בשתיים. שנית, התובעת נמנעה מלזמן את רו"ח אשר הציע לה לעבוד אצלו במשרה מלאה. יש לזקוף לחובתה הימנעותה זו. שלישית, לא ניתן להסתפק בהסכם העסקה שטרם נכנס לתוקף.

 

  1. יש להעמיד את בסיס השכר של התובעת על סך של 9,000 ₪ ברוטו וזאת בהתאם לנתוני המל"ל לפיהם שכרה הרבע שנתי של התובעת עובר לאירוע משני מקומות העבודה עמד על סך של 27,077 ₪.

 

 

 

דיון

 

  1. אין מחלוקת כי עובר לתאונה עבדה התובעת בשני מקומות עבודה: האחד, במשרה מלאה כמזכירה בבית חולים והשני, במשרה חלקית, כמנהלת חשבונות במשרד רו"ח.

 

  1. מתוך עיון בטופס 106 עולה כי בשנת 2012 שכרה החודשי של התובעת מעבודתה בבית החולים עמד על סך של 6,176 ₪ (ראה ת/16). מתוך עיון בטופס 106 מעבודתה במשרד רו"ח עולה כי שכרה החודשי הממוצע של התובעת בשנת 2011 עמד על סך של 3,135 ₪ (ראה ת/18).

 

  1. מתוך עיון במסמכי המל"ל, עולה כי שכרה הרבע שנתי של התובעת בגין עבודתה בשני מקומות העבודה, נקבע בסך של 27,077 ₪, היינו 9,025 ₪ לחודש (ראה ת/30).

 

 

  1. התובעת צירפה לראיותיה את הסכם העבודה שנערך בינה לבין משרד רו"ח ובו נקבע כי התובעת תחל לעבוד בהיקף של משרה מלאה במשרד ביום 1.12.12 ובשכר של 11,827 ₪ (ראה ת/19) לא כולל נסיעות. כמו כן צירפה התובעת גם את תלוש השכר אשר ניתן לה בגין 22 ימי עבודתה באותו החודש ממנו עולה כי שולם לה שכר בסך של 12,027 ₪ (ראה ת/20 ו- ת/21). סכום זה משוערך להיום עומד על סך של 12,698 ₪.

 

  1. אכן לכאורה מתוך הסכם העבודה שצירפה התובעת לראיותיה בסיס השכר שלה משני מקומות העבודה עומד על למעלה מ- 18,000 ₪, אלא שמקובלת עליי טענת הנתבעות כי התובעת לא הייתה מצליחה להחזיק בעבודה בשני מקומות העבודה במשרה מלאה והייתה עוזבת את אחת מהעבודות בשלב כזה או אחר או מקטינה משרה באחת מהן. אף מקובלת עליי טענת הנתבעות כי הימנעותה של התובעת מלזמן את רו"ח מ.ש לעדות נזקפת לחובתה.

 

  1. לאור כל האמור לעיל, ראיתי להעמיד את בסיס השכר של התובעת על סך של 12,700 ₪ במעוגל. זאת מתוך הנחה שהתובעת הייתה מוותרת על משרתה בבית החולים ונותרת עם שכרה הגבוה יותר במשרד רו"ח כפי שכרה בתלוש השכר לחודש הפגיעה.

 

הפסד השתכרות בעבר

 

  1. לטענת התובעת כתוצאה מהאירוע נגרמה לה ירידה בשכר של 100% בכושר השתכרותה ויש לפסוק לה הפסדי שכר מלאים.

 

לטענתה, בשלושת החודשים הראשונים שלאחר התאונה, שולמה לה משכורת על ידי בית החולים  בסך של 19,959 ₪. לאחר מכן, בעקבות מצבה הרפואי שלא השתפר, היא לא הצליחה לחזור לעבודתה בבית החולים ופוטרה מעבודתה ביום 30.9.14. 4 שנים לאחר האירוע ניסתה התובעת, חרף מצבה הרפואי שלא השתפר, לצאת ולעבוד במשרה חלקית כמנהלת חשבונות, אולם לאחר תקופה בת 4 חודשים בלבד היא פוטרה מעבודתה ולא הצליחה לשוב למעגל העבודה. בתקופה זו השתכרה התובעת סך כולל של 24,461 ₪.

 

הפסדי השכר שנגרמו לה בעבר לאחר הפחתת שכרה בבית החולים ובהנהלת החשבונות מסתכם בסך של 1,823,580 ₪.

 

  1. לטענת הנתבעות אין מקום לפיצוי התובעת בראש נזק זה שכן נכותה התפקודית של התובעת אינה בשיעור המצדיק ישיבה בבית בחוסר מעש וגם הניסיון שעשתה התובעת לאחר 4 שנים מהאירוע אין בו כדי להוות ניסיון אמיתי להשתלב בעבודה.

 

  1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, סביר בעיניי כי בשלושת החודשים הראשונים שלאחר האירוע התובעת לא הייתה כשירה להגיע לעבודתה ובתקופה זו יש לפסוק לה פיצוי מלא בסך של : 12,700 X 3 חו'= 38,100 ₪.

 

  1. לאחר תקופה זו מקובלת עליי טענת הנתבעות כי אין כל הצדקה לכך כי התובעת לא שבה למעגל העבודה. בהתאם לקביעתי שלעיל, לפיה מצאתי להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת בשיעור של 30%, יש להעמיד את הפיצוי מיום 1.4.13 ועד היום (6/22) בסך של -  12,700 ₪ X 30%X 110 חו'= 419,100 ₪.

 

  1. מסכום זה יש לקזז את הסכומים אותם השתכרה התובעת הן מבית החולים והן במשרד פזל רודי השקעות בע"מ.

 

  1. סכום הפיצוי בראש נזק זה עומד על סך של 374,680 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע תקופה וסה"כ 392,534 ₪.

 

 

 

 

הפסד השתכרות לעתיד

 

  1. התובעת בת 54 שנים ושמונה חודשים ונותרו לה עוד 12 שנים וארבעה חודשים עד הגיעה לגיל פרישה.

 

בהתאם לקביעותיי שלעיל הרי שהפיצוי בראש נזק זה עומד על סך של : 12,700 ₪ X 30% X 122.8876= 468,200 ₪.

 

הפסדי פנסיה

 

  1. נוכח החובה שבחוק ועל פי הפסיקה שקבעה את שיעור הפסדי התנאים הסוציאליים על 12.5%, הרי שהפיצוי בראש נזק זה עומד על סך – 107,590 ₪.

עזרת צד ג'

 

  1. לטענת התובעת בעקבות התאונה היא אינה מסוגלת לבצע את עבודות משק הבית והקניות אותן היא ביצעה עובר לתאונה.

 

  1. התובעת עותרת לפיצוי בגין עזרה שניתנה לה בין על ידי בני משפחתה ובין על ידי עוזרת בית בשכר בהיקף של 3 פעמים בשבוע ו- 4 שעות כל פעם.

 

  1. בהתאם להיקף עזרה זו עותרת התובעת לפיצוי בסך של 887,520 ₪ לעבר ולעתיד.

 

  1. לטענת הנתבעות התובעת לא צירפה לראיותיה שום אסמכתא ממנה ניתן ללמוד כי היא קיבלה עזרה אשר חרגה מהעזרה שניתנת ברגיל על ידי בני משפחה.

 

  1. הנתבעות מסכימות לפיצוי התובעת בגין עזרת צד ג' לעתיד בסך של 30,000 ₪.

 

  1. התובעת אכן לא צירפה כל אסמכתא המעידה על העסקת עזרה בשכר. יחד עם זאת, נוכח נכותה הרפואית של התובעת ובעיקר נכותה בתחום הראומטולוגי, ברי כי התובעת נזקקה ותזדקק לעזרת צד ג' כלשהי בעתיד.

 

  1. ראיתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על דרך האומדנה בסך של 270,000 ₪.

 

הוצאות רפואיות

 

טענות התובעת

 

  1. הגם כי מדובר בתאונת עבודה, ישנן תרופות וטיפולים רפואיים שאינם כלולים בסל הבריאות ועל התובעת היה לשאת בהוצאות אלה בעצמה.

 

  1. התובעת נטלה תרופות עליהן שילמה מכיסה סך של 200 ₪ לחודש; מדי חודש קנתה התובעת משחות וספריי לשיכוך כאבים שעלותם 100 ₪ לחודש; עקב בריחת השתן ממנה היא סובלת התובעת עושה שימוש בספוגיות מיוחדות או תחתונים חד פעמיים שעלותם החודשית 50 ₪ לחודש; במשך שנתיים לאחר התאונה קיבלה התובעת דיקור סיני פעם בחודש בעלות של 100 ₪ לטיפול.

 

  1. הוצאותיה הרפואיות של התובעת בעבר עומדות על סך של 45,000 ₪. את הפיצוי לעתיד יש להעמיד בסך של 85,400 ₪ בהתאם לחישוב עלות חודשית בסך של 350 ₪.

 

טענות הנתבעות

 

  1. אין לפסוק פיצוי.

 

  1. התובעת זכאית לכיסוי כל הוצאותיה הרפואיות במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד- 1944.

 

  1. התאונה הינה תאונת עבודה ומשכך התובעת זכאית לקבל את כל הוצאותיה הרפואיות מהמוסד לביטוח לאומי.

דיון

 

  1. האירוע הוכר על ידי המל"ל כתאונת עבודה ומשכך התובעת זכאית לקבל את כל התרופות אותן היא נוטלת מהמל"ל ללא תשלום.

 

  1. התובעת צירפה לראיות מטעמה 3 קבלות בלבד בגין רכישת תרופות ותחבושות אשר סכומן אינו עולה על 827 ₪.

 

  1. התובעת לא צירפה ולו קבלה אחת בגין דיקור סיני שניתן לה, לטענתה.

 

  1. בנסיבות העניין ראיתי לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בסך של 10,000 ₪.

 

הוצאות נסיעה

 

  1. לטענת התובעת היא אינה מסוגלת ללכת היום יותר מ- 5 דקות, ולאחר 5 דקות היא נדרשת לשבת ולנוח. לטענתה היא אינה מסוגלת לעשות שימוש בתחבורה ציבורית, כך שהיא נדרשת לעשות שימוש מוגבר במכונית. התובעת עותרת להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על בסיס של 250 ₪ לחודש ובסה"כ מעמידה התובעת את הפיצוי על סך של 86,000 ₪.

 

  1. לטענת הנתבעות משמדובר בתאונת עבודה, התובעת זכאית לקבלת החזר בגין הוצאות הנסיעה לטיפולים מהמוסד לביטוח לאומי.

 

  1. משמדובר בתאונת עבודה, התובעת זכאית לקבלת החזר הוצאות הנסיעה לטיפולים הרפואיים מהמל"ל אולם היא אינה זכאית לקבלת החזר בגין נסיעות שאינן לטיפולים. מקובל עלי שבשל נכויותיה בתחום הראומטולוגי והאורתופדי תידרש התובעת לעיתים להוצאות נסיעה מוגברות מחמת הכאבים מהם היא סובלת.

 

  1. בנסיבות העניין מצאתי להעמיד את הפיצוי בסך של 50,000 ₪.

 

כאב וסבל

 

  1. לטענת התובעת בהתחשב בנכותה, בכאביה, במיחושיה במגבלותיה ובטיפול התרופתי שעליה לקבל, יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 500,000 ₪.

 

  1. לטענת הנתבעות יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 120,000 ₪.

 

  1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובנסיבות העניין מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל בסך של 300,000 ₪.

 

 

סיכום ביניים

 

  1. סך הפיצוי המגיע לתובעת בגין האירוע מיום 23.12.12 עומד על סך של – 1,598,325 ₪.

ניכויים

 

אשם תורם

 

  1. מסכום הנזק יש להפחית את האשם התורם מצד התובעת, אותו מצאתי להעמיד על 10%. (ראה סעיף 63 לפסק הדין). סה"כ הנזק לאחר ניכוי אשם תורם עומד על - 1,438,490 ₪.

 

תגמולי מל"ל

 

  1. לטענת התובעת בהתאם לחוות דעתו האקטוארית של מר דניאל שרון (נספח ה' לתיק המוצגים של הנתבעות) יש לנכות את תגמולי המל"ל בסך של 533,471 ₪.

 

  1. לטענת התובע 2 יש לחשב את ניכוי הגמלאות בהתאם לחוות דעת אקטוארית עדכנית ומדויקת אשר הוגשה על ידי התובע 2 ביום 24.12.20 ולפיה סכום הגמלאות עומד על סך של 613,622 ₪.

 

  1. הנתבעות מסכימות כי יש לנכות מסכום הפיצויים את תגמולי המל"ל בהתאם לחוות הדעת האקטוארית אשר הוגשה על ידי המל"ל ואשר לפיה סכום התגמולים עומד על סך של 613,622 ₪.

 

  1. משהוגשה על ידי המל"ל חוות דעת אקטוארית מעודכנת, ממנה עולה כי סכום התגמולים ששילם וישלם המל"ל עומד על סך של 613,620 ₪ במעוגל, זהו הסכום לניכוי.

 

  1. סה"כ הנזק לאחר ניכוי תגמולי מל"ל עומד על - 824,870 ₪.

 

סוף דבר

 

  1. ראיתי לחייב את הנתבעות ביחד ולחוד בפיצוי התובעת והמל"ל, לאחר ניכוי אשם תורם.

 

  1. התשלום שיש לשלם לתובעת עומד על סך - 824,870 ₪ לאחר ניכוי אשם תורם וגמלאות מל"ל.

 

  1. התשלום שיש לשלם למל"ל עומד על - 613,622 ₪ במעוגל.

 

  1. לסכומים אלו יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% וכן הוצאות משפט בהתאם לקבלות כשהן נושאות הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתן ועד התשלום בפועל.

 

  1. משנדחתה ההודעה לצד ג' ראיתי לחייב את הנתבעות בשכר טרחת עו"ד בסך 100,000 ₪ וכן הוצאות משפט על פי קבלות כשהן נושאות הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל.

 

  1. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.

 

ניתן היום,  ה' אב תשפ"ב, 02 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.

                                                                                                        

 

 

מהם התנאים בהם עיזבון מנוח יכול לתבוע את קרנית?

בית המשפט דן בשאלה מהם התנאים בהם עיזבון מנוח יכול לתבוע את קרנית?

 

 

 

 

בית משפט השלום בקריות

 

 

ת"א 36501-06-21 פלוני נ' אמון ואח'

 

                                                                  

   

 

 

 

מספר בקשה:17

בפני

כבוד השופט בן ציון ברגר

 

 

מבקשים

 

אנס אמון

 

נגד

 

משיבים

1.     עיזבון המנוח פלוני ז"ל באמצעות יורשיו

2.     פלונית

      3.קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

    

 

החלטה

 
       

לפני בקשה לסילוק על הסף (דחיית התביעה ) שהגיש המבקש –הנתבע 1 כנגד המשיב 1 והמשיבה 2-התובעים. המשיבה 2 הינה אמו של המשיב 1 ויורשתו היחידה.

מטעמי נוחות המבקש יקרא הנתבע 1 ואילו המשיבים 1 ו-2 התובעים, המשיב 1-התובע והמשיבה 2 –התובעת, המשיבה 2 תיקרא קרנית.

 

התובעים הגישו כנגד הנתבע1 וקרנית תביעה לפיצויים בגין תאונת דרכים שאונתה לתובע 1  בעת שרכב על אופנוע, תאונה ממנה נפטר התובע. התביעה כנגד הנתבע1 הוגשה בעילה נזיקית שלא על פי חוק הפלת"ד.

 

הנתבעים הגישו כתבי הגנה : הנתבע 1 טען להעדר רשלנות מצדו ולהעדר קשר סיבתי, טען לתאונה עצמית של המנוח , לנהיגה רשלנית של המנוח ולנהיגה ללא ביטוח בתוקף וגם ככול הנראה לנהיגה ללא רישיון מותאם לסוג הכלי. קרנית הגישה כתב הגנה ביום 2.12.21 וטענה להעדר חבות, יריבות וזאת מעבר לטענות בדבר הנזק כמפורט בכתב ההגנה מטעמה.

 

ביום 23.1.22 הגישו התובעים בקשה למחיקת התביעה כנגד קרנית וזאת ללא צו להוצאות.

 

עוד באותו היום ניתן פסק דין המורה על מחיקת התביעה כנגד קרנית ללא צו להוצאות.

 

ביום 30.1.22 הגישה קרנית בקשה לתיקון פסק הדין כך שיורה על דחיית התביעה וכן, על חיוב התובעים בהוצאות לאחר שנגררה בעל כורחה להליך משפטי בהעדר כל עילה.

 

ביום 31.1.22 הוריתי לתובעים להגיש תגובתם לבקשת קרנית .

 

ביום 6.3.22 ולאור בקשת קרנית ותגובת התובעים מיום 17.2.22 ניתן על ידי פסק דין מתוקן לפיו התביעה כנגד קרנית-הנתבעת 2 נדחית. כמו כן חויבו התובעים בהוצאות מינוריות בסך של 1,000 ₪ בלבד.

 

התובעים הגישו בקשה לביטול פסק הדין מיום 6.3.22 ולמעשה משמעות הבקשה היתה בפועל להותיר את המחיקה של קרנית על כנה ללא דחיית התביעה כנגדה.

 

להשלמת התמונה אציין שביום 15.3.22 התקיים דיון בפני. במסגרת פרוטוקול הדיון טען ב"כ התובעים בהתייחס לקרנית :

"..נהג (המנוח-ב'ב') המעורב בתאונת דרכים, כנהג, אילו היה נוסע , אילו היה הולך רגל , אני מסכים עם חברי שחלה על קרנית לפצות, אך במקרה זה הוא היה הנהג. ולכן, סעיף החוק לא תופס לגבי קרנית. לכן הסכמתי למחוק. התביעה עומדת לפי פק' הנזיקין לגבי הנהג המעורב".

 

ביום 9.5.22 ניתנה על ידי החלטה בנוגע למחלוקת בשאלת סיווג "סילוק על הסף" של התביעה כנגד קרנית ונקבע כי פסק הדין הדוחה את תביעת התובעים את קרנית  –המשיבה 2 נותר בעינו.

 

לאור זאת הגיש כאמור הנתבע1 בקשה לדחיית התביעה נגדו. וכאמור לעיל, התובעים בתגובתם  הסכימו למחיקת התביעה , הדיון כאן נסוב בשאלת סיווג "סילוק התביעה " כנגד הנתבע 1- המבקש.

 

לטענת הנתבע 1 יש לדחות את התביעה נגדו שכן, בהתאם לחוק הפלת"ד יש לתובעים עילת תביעה כנגד הנתבעת 2 ובשל ייחוד העילה לפי חוק הפלת"ד לא עומדת להם עילה כנגד הנתבע 1 .

 

דיון

התובעים : עיזבון המנוח והתובעת 2 -אמו של התובע 1, הגישו תביעה המבוססת על עילת תביעה מכוח פק' הנזיקין:

 

למותר לציין שעל יסוד כתב התביעה בלבד שלא תוקן עד למועד פסק הדין שניתן בעניין קרנית נקל להבין את טענת קרנית להעדר עילה.

 

יחד עם זאת ולגופו של עניין, וכפי שאפרט להלן, אין בידי לקבל את טענת הנתבע 1 לקיומו של ייחוד עילה כלפי קרנית בתביעה הנדונה.

כתב התביעה מבוסס על 2 נדבכים:

  1. תביעת העיזבון הכוללת מלבד החזר הוצאות קבורה גם תביעה לפיצוי בגין אובדן הכנסה בשנים האבודות( ס' 18 לכתב התביעה).
  2. תביעת התובעת 2- אמו של המנוח אשר טוענת לנזק נפשי ( ניזוק משני על בסיס הלכת אלסוחה- אף מבלי להגדיר זאת במפורש, ב'ב').

 

 

כאן המקום להדגיש כי בכתב התביעה אין כל טענה לסעד הנובע מתלות התובעת 2 במנוח להבדיל מטענותיה בתביעת עיזבון המנוח. ועל מנת למנוע כל ספק, פרטתי להלן את סעיף הסעדים הנתבעים(ס' 19 לכתב התביעה):

 

 

לפיכך, טענות הנתבע1 המבוססות על זכות התלויים לתבוע את קרנית הנתבעת 2 מקום שהמנוח עצמו אינו יכול לעשות כן, אינן ישימות לענייננו, כל שכן, כאשר אין מדובר בתביעת תלויים . לכן, הטענה לייחוד העילה מכוח ס' 8 לחוק הפלת"ד אינו חל בענייננו שעה שתביעת העיזבון ממילא אינה יכולה להיות מוגשת כלפי קרנית בשל העדר ביטוח . מכאן, שזכות התביעה של עיזבון המנוח נותרת כלפי הנתבע 1 בלבד מכוח פק' הנזיקין.

אומנם אין באמור לעיל, כדי להצביע על סיכויי התביעה או ההגנה, אך לא ניתן לדחות את תביעת העיזבון בשל טענת ייחוד העילה שאינה עומדת כלפי עיזבון המנוח.   

 

באשר לתביעת התובעת 2 לנזק נפשי. תביעת התובעת 2 כניזוקה משנית אינה חד משמעית ועליה לעמוד בתנאי הלכת אלסוחה . יחד עם זאת, אף מבלי לקבוע בשלב זה את סיכויי תביעתה לאור התנאים שנקבעו בהלכת אלסוחה כפי שבאו הדברים לידי ביטוי :

"ב. ..... על פי הלכת אלסוחה, צריכים להתקיים מספר תנאים להתגבשותה של עילת תביעה של "קרוב" או "קרוב נעדר" אשר נפגע נפשית עקב פגיעתו בתאונה של קרובו. אחד מתנאים אלה הוא, שהנזק הנפשי שנגרם לתובע יהיה מהותי, דהיינו שנגרמה לו עקב כך מחלת נפש (פסיכוזיס) או שהנזק הנפשי יהיה ברור וקשה (נוירוזיס) גם אם אינו מגיע למחלת נפש. תנאי זה, ככל התנאים האחרים בהלכת אלסוחה, צריך להתקיים בין אם התובע ("הקרוב") עמד בחושיו על תוצאותיה המיידיות של התאונה אף אם לא היה עד שמיעה או ראיה לה, ובין אם היה עד ראיה או שמיעה לתאונה שבה נפגע קרוב משפחתו (ע"א 3798/95 הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' חטיב, פ"ד מט(5) 651; ולאחרונה, בהרחבה, רע"א 5803/95 ציון שרה נ' צח והסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ, דינים עליון, כרך נג, 705)" ע"א 6431/96 אן בר זאב נ' ג'ומעה מוחמד.

עדיין יש לבחון האם תביעת התובעת 2 כניזוקה משנית חוסה תחת ייחוד העילה או שמא עומדת לה הזכות להגיש תביעתה מכוח דיני הנזיקין.

גם במקרה זה תביעת הניזוק המשני הולכת אחר תביעת הניזוק העיקרי (תביעת העיזבון).

 

עיון בהתפתחות הלכת אלסוחה החל מהדיון שהחל ברע"א 444/87 אבו סרחאן עארף מקאבל מונחאר אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד (3) 397 , מעלה שצירוף תביעת הניזוק המשני לתביעת הניזוק העיקרי על פי חוק הפלת"ד נעשה משיקולי יעילות משפטית בעיקר כאשר מדובר היה בקרובי משפחה מדרגה ראשונה ולאחר שנמצא שחוק הפלת"ד יכול להכיל פרשנות מרחיבה כך שתכלול גם פגיעת ניזוק משני כתוצאה מאותה תאונת דרכים שהסבה נזק לניזוק העיקרי, כך למשל באו הדברים לידי ביטוי :

" .22(א) מבחינת המדיניות המשפטית רצוי, כמובן, שתהיה גישה אחידה הן בתיקי נזיקין והן בתיקי חוק הפיצויים המתייחסים לאותה תאונה. הרי אין טעם והיגיון בכך שהנפגע הישיר יתבע לפי חוק הפיצויים והקרוב שנפגע נפשית יתבע לפי דיני הנזיקין, ומה גם שבמקרה של תאונת דרכים, ההישענות תהיה על אותה פוליסה. כמובן, מאידך גיסא, ניתן להעלות את הטענה, כי בקובעו אחריות מוחלטת התכוון המחוקק לענות רק על נזקיו של מי ש"מעורב ממש" בתאונה, ואין לפרש את החוק באופן המרחיב את גבולות האחריות על פיו. התשובה לטענה זו היא, כי כוונתו העיקרית של המחוקק הייתה, כי בענייני תאונות דרכים, לאור היקפן ותדירותן, לא יהיה עוד צורך בהתדיינות סביב טענת האשם, ומבחינה זו אין, על-כן, הכרח לפרש את דברי המחוקק באופן המצמצם אותם לנפגע הישיר בלבד".

 ובהמשך:

"בכך גם המענה לשאלה שלפנינו: הקשר הסיבתי-משפטי, כמבואר, חובק גם את הפגיעה הנפשית בקרוב ממדרגה ראשונה של מי שנפגע במישרין בתאונה גופה. הפגיעה בקרוב המשפחה היא בגדר הסיכון שראוי לקחתו בחשבון; היא מצויה בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק. עמד על כך גם פרופ' אנגלרד, בספרו הנ"ל (מהדורה 2, תש"ן), 59:

"לדעתנו, עדיפה גישה המרחיבה בסוגיה זו את האחריות לפי החוק עד לגבולות האחריות לפי עוולת הרשלנות. מבחינה פורמלית, מבחן הסיכון שנתקבל בפרשת שולמן נוטה להרחבת הזכאות. לפי מבחן זה אין חשיבות לתהליך הגרימה המדויק, אלא לסוג הסיכון הכללי. דומה, כי זעזוע נפשי במקום התאונה אינו שונה במהותו מזה המתרחש בסמוך לו; שניהם הם במתחם הסיכון של שימוש ברכב מנועי. גם מבחינה עניינית אין הצימצום נראה מוצדק. הוא מחייב, כאשר נתקיימו יסודות האחריות בנזיקין, את פיצול התביעות: הנפגעים הישירים יתבעו על פי החוק; הנפגעים העקיפים על פי פקודת הנזיקין. ההפעלה-יחד של שתי מערכות הפיצויים מסבכת ללא צורך את הסדרת התביעות. הדבר בולט במיוחד נוכח העובדה שביטוח אחד מכסה את שתיהן. מכל הסיבות האלה, מן הדין לתאם בין דין הזעזוע הנפשי לפי החוק לבין זה לפי עוולת הרשלנות".

אשר-על-כן דעתי היא, כי עניין הפגיעה הנפשית בקרוב המשפחה נכנס אף הוא לגדר חוק הפיצויים. המבחנים יהיו זהים לאלו שהובאו בפרוטרוט בדוננו לעיל באחריות לפי דיני הנזיקין".

 

לאור האמור לעיל, ומאחר ותביעת הניזוק העיקרי ממילא אינה אפשרית מכוח חוק הפלת"ד בהעדר ביטוח תקף, והיא מבוססת על דיני הנזיקין כמפורט בעילות הרשלנות המיוחסות לנתבע 1, אותם הוא מכחיש, הרי ממילא יהיה זה נכון להעמיד גם את תביעת האם על אותו בסיס .

 

אין כל היגיון שתביעת העיזבון תחייב הוכחת אחריות מכוח דיני הנזיקין כלפי הנתבע 1 בעוד שתביעת האם תהיה מבוססת על אחריות מוחלטת של –הנתבעת 2 אשר אינו חב בפיצוי נזקי הניזוק העיקרי .

 

על כן, יהיה זה נכון מטעמי יעילות משפטית ששתי התביעות שבסיסן זהה (מכוח דיני הנזיקין)  ישמעו במאוחד.

 

טעם נוסף , העומד כנגד פיצול תביעת האם מתביעת העיזבון הוא חוסר ההיגיון הכלכלי בניהול הליך שבו לנתבעת 2 יכולת לחזור אל הנהג חסר הביטוח שעה שמדובר בתביעת אמו (ס' 9(א)(2) לפלת"ד , המעקר מתוכן את תביעת האם כתביעה עצמאית.

 

על יסוד האמור לעיל, אני סבור שלתביעת העיזבון ולתביעת האם זכות תביעה מכוח דיני הנזיקין בלבד וזאת מבלי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי התביעה לנוכח טענותיו של הנתבע 1 ולכן, אין מקום בשלב זה לדחות את התביעה כנגד הנתבע 1 אלא להורות על מחיקת התביעה כנגדו כטענת התובעים בתגובתם.

 

באשר לשאלת ההוצאות, אני מחייב את התובעים בהוצאות מותנות בסך של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל, אשר ישולמו לנתבע 1 ככול שתוגש נגדו תביעה חדשה בעילה נזיקית. תשלום ההוצאות יהא תנאי להגשת תביעה כאמור.

 

לפיכך אני מורה על מחיקת התביעה .

 

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים ותסגור את התיק.

 

ניתנה היום, י"א אב תשפ"ב, 08 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.

 

בן ציון ברגר

    

                              

כיצד יש לקבוע את בסיס השכר לנפגע בעבודה, כאשר מדובר במחלת מקצוע או במיקרוטראומה, אשר להן תקופת חביון, כך שהנכות נוצרה לאחר סיום תקופת העבודה?

בית הדין הארצי לעבודה דן בשאלה כיצד יש לקבוע את בסיס השכר לנפגע בעבודה, כאשר מדובר במחלת מקצוע או במיקרוטראומה, אשר להן תקופת חביון, כך שהנכות נוצרה לאחר סיום תקופת העבודה?

 

 

בית הדין הארצי לעבודה

עב"ל 32366-09-21

 

 

 

 

 

ניתן ביום 03 יולי 2022

 

 

 

 ______

 

____

 

המערערת בעב"ל 32366-09-21

 

 

המערער בעב"ל 1572-12-21

 

 

-

 

 

 

המוסד לביטוח לאומי

המשיב בשני ההליכים

 

 

לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופטת חני אופק גנדלר, השופט מיכאל שפיצר

נציגת ציבור (עובדים) גב' שרה זילברשטיין היפש, נציג ציבור (מעסיקים) מר מרדכי כהן
       

 

 

פסק  - דין

השופטת חני אופק - גנדלר

  1. לפנינו שני ערעורים המעלים שאלה משפטית דומה, והיא - כיצד ייקבע בסיס השכר לנפגע בעבודה, כאשר מדובר במחלת מקצוע או פגיעה כתוצאה ממיקרוטראומה, אשר להן תקופת חביון, כך שהנכות נוצרה לאחר סיום תקופת העבודה שבה נגרמה הנכות, והשכר במועד היווצרות הנכות נמוך מהשכר בתקופה העבודה שבה נגרמה הנכות?
  2. במקביל להליכים אלו נדונו בפנינו הליכים מקבילים בעניין הנדון: עב"ל 25217-06-21 שקולניק - המוסד לביטוח לאומי ועב"ל 9545-04-21 לוי - המוסד לביטוח לאומי, ובגדרם ניתן ביום 9.6.2022 פסק דין, אשר הינו פסק הדין המנחה בעניין זה (להלן – עניין שקולניק).

 

 

(א) הרקע העובדתי

 

(א)(1) הערעור הראשון – עב"ל 32366-09-21 – עניין 

 

  1. הערעור הראשון סב על פסק דינו של בית הדין האזורי באר שבע (השופט יוחנן כהן; ב"ל 26850-07-20 וב"ל 18061-10-16), בגדרו נדחתה תביעתה של המערערת, ______ (להלן – המנוח), כנגד החלטת פקיד תביעות על חישוב בסיס שכרו של המנוח. בעניין זה הוכרה מחלת הסרטן של המנוח כ"פגיעה בעבודה", כאשר "אין חולק על כך שמועד הפגיעה שנקבע בעניינו של המנוח הוא 1.4.2005" (סעיף 4), והשאלה שנותרה להכרעה היא שאלת אופן חישוב בסיס שכרו.
  2. המנוח עבד בחברת "שלאון" עד לשנת 1990, ובעקבות החשיפה לאסבסט בעבודה זו חלה בסרטן.
  3. לאחר מכן, עד חודש יולי 2002, עבד המנוח כעצמאי.
  4. במהלך ניהול ההליך משפטי (ב"ל 18061-10-16), בהודעת המוסד מיום 5.4.2020 הוכרה מחלת הסרטן שבה חלה המנוח כפגיעה בעבודה, וזאת בתחולה מיום 1.4.05. במועד זה לא עבד המנוח.
  5. בשנת 2008 נפטר, למרבה הצער, המנוח ממחלתו. המערערת הוכרה כזכאית לקצבת תלויים.
  6. לטענת המערערת, ממכתב ההכרה ששלח המוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד) ביום 17.3.20 עולה כי בסיס השכר חושב על פי הכנסתו בשנת 2002, על אף שמועד הפגיעה הוא בשנת 2005, ולמרות שהמחלה נגרמה בעת עבודתו של המנוח בחברת "שלאון", והמנוח נפטר בשנת 2008. לטענתה, אין כל הצדקה לחשב את בסיס השכר של המנוח על יסוד הכנסתו בשנת 2002, שכן אף לגישת המוסד, המנוח לא עבד בשנת 2005, שהוא המועד בו נקבע שנוצרה הנכות. לעמדתה, יש לחשב את בסיס השכר בהתאם להכנסתו של המנוח מהעבודה בה נפגע, קרי, בהתאם לשכרו בחברת "שלאון", שבה השתכר פי שלושה מבסיס השכר שקבע פקיד התביעות.
  7. המוסד טען כי לצורך חישוב קצבת התלויים של המערערת נלקחה בחשבון הכנסתו של המנוח בחודשי רבע השנה האחרונים שבהם עבד המנוח. בהתאם לדיווחים המצויים אצל המוסד, המנוח עבד כעצמאי עד אמצע שנת 2002. לפיכך, החודשים שנלקחו לצורך חישוב בסיס השכר הם אפריל, מאי ויוני בשנת 2002, ולכן המוסד פעל כדין ויש לדחות את התביעה.
  8. בית הדין האזורי סקר את המסגרת הנורמטיבית, ממנה הסיק כי:

 

"22. שילוב הוראות סעיפי החוק שצוינו מביא לכלל מסקנה כי מאותו רגע שבו המבוטח אינו יכול לעבוד, בין אם בעבודתו ובין אם בעבודה אחרת, נולדת הזכות לקבלת "דמי פגיעה". מועד זה הוא "המועד הקובע" לעניין גיבושה של הזכות לדמי פגיעה. במקרים אחרים, מועד הפגיעה יכול להיקבע על פי קביעתה של הוועדה הרפואית מהו המועד שממנו התחילה הנכות של המבוטח, המזכה אותו בדמי פגיעה או מענק או גמלה, בהתאם לנסיבות העניין".

 

  1. במקרה הנדון הכריע בית הדין האזורי כי:

 

"29. משנקבע כי התאריך 1.4.2005 הוא המועד הקובע, הרי שממועד זה יש למנות את רבע השנה אחורנית, על מנת לבצע את חישוב בסיס השכר. לא נשמעה טענה כי המנוח חלה בעת תקופת עבודתו במפעל. גם המומחית שמונתה מטעם בית הדין במסגרת ב"ל 18061-10-16 ציינה כי חשיפה לאסבסט, על שלל סוגיו, עלולים לגרום לסרטן ריאות עם יחס של "מנה – תגובה" ותקופת חביון ארוכה וכי כ – 80% ממקרי המיזותליומה הקשורים לחשיפה לאסבסט מתגלים לאחר תקופה של 20-40 שנה ממועד החשיפה הראשוני (ראו ע' 5-6 לחוות דעת המומחית ד"ר קרין ציקל שלום, שהוגשה בתאריך 14.1.2020, י.כ.).

  1. לאור תקופת החביון הארוכה ובהינתן כי מחלת המנוח התגלתה זמן רב לאחר שסיים את עבודתו במפעל, הרי שיש להתחקות אחר רמת חייו של המבוטח במועד הכי קרוב שקדם למועד הקובע ועל בסיס הכנסותיו בתקופה זו, לגזור את חישוב הקצבה.

[...]

  1. טענת התובעת כי יש לחשב את בסיס השכר לפי המועד בו עבד המנוח במפעל, שם נגרמה למנוח מחלתו, יכולה להוביל למצב דברים בו הקצבה תהווה מעין "תשלום עודף" - כפיצוי עבור רמת החיים שהיתה קיימת במועד הקובע ולא שימור המצב הקיים עובר למועד זה. אף אם נסתכל על תכליתו הסוציאלית של החוק, באופן המחייב פרשנות המטיבה עם המבוטח לא נוכל לקבל את טענות התובעת. הפסיקה קבעה כי התכלית להטיב עם המבוטח עומדת בבסיס העיקרון של שימור רמת חייו של המבוטח ערב הפגיעה שנגרמה לו, בהנחה כי פגיעה כזו תגרום, בסבירות גבוהה, לירידה בהכנסותיו של המבוטח".

 

  1. כמו כן, התייחס בית הדין האזורי לשינוי שחל בנהלי המוסד בשנת 2016, עליו הרחבנו בעניין שקולניק, וקבע ששינוי זה היה חוקי שכן הוא עולה בקנה אחד עם פסק הדין בעב"ל 65/09 (ארצי) יורם זרה - המוסד לביטוח לאומי (1.2.10) (להלן – עניין זרה):

 

"34. בקציר האומר נוסיף כי עיון בנוהל הנתבע משנת 2016, שהחליף את הנוהל משנת 2003, אותו ביקשה התובעת לתקוף, בטענה כי הוא פוגע בזכויותיהם של מבוטחים רבים נוכח הקביעה של בסיס שכר שגוי, מעלה כי נוהל זה משקף נאמנה את המסקנות אליהן הגיע בית הדין הארצי בפסק דינו בעניין זרה, בעיקר בנוגע לצורך לשמור על רמת חייו של המבוטח ערב "המועד הקובע". גם בעניין שלפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי החישוב שעשה הנתבע על פי נהליו הפנימיים הוא מוצדק ותואם את הלך הרוח שנקבע בפסיקה בעניין זה".

 

  1. נוכח טעמים אלו, נדחתה תביעת המערערת, כאמור.

 

(א)(2) הערעור השני – עב"ל 1572-12-21 – עניין סלוטורה

 

  1. הערעור השני סב על פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (השופטת מיכל נעים דיבנר ונציגי הציבור מר אברהם בן קרת ומר עמוס הראלי; ב"ל
    53559-12-18), וגם בו נדחתה תביעתו של המערער כנגד דרך חישוב בסיס השכר שערך המוסד, על פי שכרו של המערער עובר למועד תחילת הנכות.
  2. בעניין זה, המערער הועסק בחברת נשר בשנים 1953- 1963 וכן בשנים 1969- 1999. לאחר מכן עבד המערער בחברת האחים עובדיה בע"מ מחודש 10/2001 ועד חודש 11/2011.
  3. ביום 20.12.14 הגיש המערער תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין ליקוי בעור וזאת בעקבות חשיפתו לשמש בעבודתו בחברת נשר. ביום 19.4.15 הוכרה מחלת SCC כמחלת עור הנובעת מחשיפתו לשמש בחברת נשר. ביום 12.9.16 נקבעה תחולת הנכות מיום 12.5.02.המוסד חישב את בסיס בסיס השכר של המערער על יסוד שכרו בחודשים פברואר עד אפריל 2002, בתקופת עבודתו אצל האחים עובדיה. אולם, לטענת המערער, יש לחשב את הגמלה על בסיס שכרו מחברת נשר, שם חלה לאחר שעבד מספר שנים ברציפות בחשיפה לשמש.
  4. בית הדין האזורי סקר את התשתית המשפטית, ממנה עולה "כי רציונל סעיף 98 הוא שמירת רמת חייו של המבוטח טרם הפגיעה בעבודה, וכן כי המועד הקובע הוא מועד תחילת הנכות אשר נקבעה על ידי וועדה רפואית" (סעיף 35). אשר למקרה שלפניו קבע כי:

 

"38. במקרה דנן, בוצע הליך מסודר לבירור מועד תחולת נכות, כאשר וועדת הערר קבעה לבסוף כי מועד תחילת הנכות הינו 12.5.2002. בתאריך זה עבד התובע באחים עובדיה, ומכאן שבסיס השכר על פיו תקבע קצבת נכותו ייקבע משלושת החודשים שקדמו לו – היינו 2-4/2002.

[...]

  1. זאת ועוד, גם מבחינה רעיונית יש לדחות את טענתו של התובע, שכן הרציונל של סעיף 98(א) הינו לשמור על רמת החיים של התובע טרם הנכות – היינו, בזמן שהתובע עבד באחים עובדיה – ולא לפצות את התובע עקב מחלתו שהחלה באחים נשר...".

 

  1. ביחס לחוזר המוסד משנת 2016, נאמר כי "התובע לא ביקש להגישן כחלק מחומר הראיות בתיק וממילא שחוזרי הנתבע אינם יכולים להורות בניגוד להוראותיו של החוק" (סעיף 44).

 

(ב) טענות הצדדים

  1. המערערים מבקשים, בתמצית, כי בית הדין יקבע כי החוזר משנת 2016 נעשה שלא כדין ובניגוד לפסיקה, וכי בסיס השכר שיילקח בחשבון הוא השכר במועד בו נרכשה הנכות. לטענתם, חוזר 2016 נעשה שלא כדין, שכן הפסיקה גלומה בענין עב"ל (ארצי) 327/97המוסד לביטוח לאומי – הררי (2.4.10) (להלן – עניין הררי), וחוזר 2016 סותר אותה, אינו מתייחס למצבים מיוחדים ומוביל לתוצאות אבסורדיות. עוד טוענים המערערים כי חוזר 2016 פוגע במיוחד דווקא בחלשים, וזאת תוך הבאת מספר דוגמאות, ובהן - עבודה לאחר יציאה לפנסיה; עבודה לתקופה קצרה בשכר זעום; חישוב בסיס שכר שאינו קשור בכל דרך או צורה למועד בו ארע המקרה הביטוחי; יישום תקנה 15. המערערים מציינים כי ההנמקה בפסקי דין אינה מתיישבת עם מנגנון ביטוח נפגעי העבודה, וכי ממילא גם לאחר פסק דין זרה המשיך המוסד לפעול שבע שנים על פי חוזר 2003 עד שהותקן חוזר 2016. המערערים מבקשים לערוך היקש מהפסיקה בנוגע לחישוב בסיס השכר בתיקי החמרת מצב, כשלטענתם במצבים בהם נקבעה למבוטח נכות בשיעור 0%, ולימים הוחמרה הנכות, נלקח בחשבון השכר של המבוטח במקום העבודה בו נרכשה הנכות. עוד טוענים המערערים לאי אחידות בהחלטות ואפליית מבוטחים, ולצורך כך צירפו דוגמאות של מספר מבוטחים. המערערים טוענים שבמקרים הפרטניים חושב השכר על בסיס שכר שרירותי שאין לו כל קשר לעבודה בה נגרמה הנכות. כמו כן, נטען כי בקשה להעיד את עורכות ההנחיות ובקשה זו נדחתה על ידי בית הדין, ובכך לא ניתן לה יומה בבית הדין. משלא איפשר בית הדין עריכת דיון הוכחות לא ניתן למערער יומו. גב' אטדגי הוסיפה וטענה כי המוסד לא פירט כיצד חושב בסיס השכר ובענין זה היא מבקשת לשמור על הזכות להשלים טיעון.
  2. המוסד טען כי לעולם יהא גובה קצבת הנכות והמענק עקב הפגיעה בעבודה קשור קשר הדוק בממוצע השכר של המבוטח עת נקבעה לראשונה הנכות, וכי המבחן אינו קשור לתשלום בפועל של דמי פגיעה או גמלת נכות. המוסד טען כי מדובר במועד תחולה אחיד החל מקביעתה לראשונה של תחילת הנכות על ידי הוועדה הרפואית וכך גם בקביעת הזכאות לגמלה עקב החמרת מצב. המוסד הפנה לפסק הדין בענין זרה שם הובהר הרציונל של היזקקות לשכר עובר לתחילת הנכות בפגיעה בעובדה בעילת המיקרוטראומה. המוסד הוסיף וטען כי אין מקום להיבנות מענין הררי שכן באותו מקרה המבוטח היה מובטל מספר חודשים קודם לגילוי המחלה ולכן חישב המוסד את הגמלה על בסיס שלושת החודשים בהם עבד. עוד הפנה המוסד לאמור בפסק דין זרה, שבו נקבע כי אין בידי המערער שם להיבנות מענין הררי. המוסד בקש לדחות את הטענה כי חוזר 2016 מנוגד לדין, שכן לטענתו ההנחיות מבוססות על שנקבע על ידי בית הדין בעניין זרה, לפיו בסיס השכר לתשלום הגמלה יהיה על בסיס השכר ששולם למבוטח עובר למועד תחילת נכותו. המוסד תמך טיעונו בעבל (ארצי) 86/08 עוזי שליט - המוסד לביטוח לאומי (17.5.09), שם, כך נטען, נקבע כי אין לקבל פרשנות משתנה לפיה בסיס השכר יהיה לפי הגבוה יותר. לאור הנפסק בעבל (ארצי) 1646-04-13 זלינגר – המוסד (10.4.16) שינוי המצב המשפטי טעון תיקון חקיקתי. המוסד טען כי בדין נדחתה הבקשה לזמן את עורכת ההנחיות, שכן מדובר בשאלה משפטית וההנחיות ממילא גובשו על בסיס הדין לרבות ההלכות שנפסקו. בענין אטדגי הבהיר המוסד כי בסיס השכר נקבע בהתאם להכנסתו של המנוח בשנת 2002.

 

(ג) דיון והכרעה

  1. לאחר שבחנו את טענות הצדדים בכתב ובעל פה הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעורים להידחות. להלן יפורטו נימוקינו.
  2. שני המקרים בפנינו דומים למקרים שנדונו בענין שקולניק, שם פירטנו בהרחבה את ההתפתחות החקיקית והפסיקתית בנוגע לשאלה כיצד ייקבע בסיס השכר לנפגע בעבודה. ראשית, דחינו את הטענה כי יש אפשרות בחירת ההסדר המיטיב על ידי המבוטח, שכן (הדגשות במקור):

 

"30. לטעמנו, נקודת המוצא לדיון היא כי בדין המצוי – ומבלי שנביע עמדה לגבי הדין הרצוי – על המוסד לקבוע את השכר לתשלום הגמלאות על פי נקודת זמן אחידה, ואין מקום לאמץ בדרך פרשנית הסדר המאפשר בחירת ההסדר המיטיב על ידי המבוטח, מבין שתי נקודות זמן (מועד רכישת הנכות או מועד היווצר הנכות לפי הגבוה מבין השניים). מסקנה זו מושתתת בראש ובראשונה על לשון סעיף 98(א) לחוק המכתיבה את מגבלות פרשנותו. בלשונו של סעיף 98(א) לחוק אין כל עיגון לתפישה הפרשנית, לה טוענים המערערים שבפנינו, בדבר הסדר בחירה. יתר על כן, הסעיף מנוסח כקובע נקודת זמן אחת, ממנה מחושב השכר ברבע השנה, היא ה"יום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה", ולא כהסדר של בחירת ההסדר המיטיב מבין שניים. בהעדר עיגון לשוני לתפישתם הפרשנית של המערערים אין מנוס מדחייתה, שכן הפרשנות לה טוענים המערערים אינה חוצה את השלב הראשון של ההליך הפרשני, הוא הרובד הלשוני.

 

[...]

 

  1. הנה כי כן, אין בפסיקה, לרבות בענין הררי, עיגון לתפישה לפיה סעיף 98 בא לעגן הסדר בחירה. נהפוך הוא, הודגש בה, וענין שפר ממחיש זאת, כי סעיף 98(א) לחוק מגלם הסדר אחיד, הוא מנין רבע השנה מ ה"יום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה", וכי התקנות שהותקנו מכוח סעיף 100 הן שמאפשרות הגמשתו".

".

 

  1. אשר למועד האחיד, הגענו למסקנה כי:

 

"48. הנה כי כן, כאשר הפגיעה בעבודה נוצרת בדרך של מיקרוטראומה או מחלת מקצוע אזי תחשיב בסיס השכר ייעשה, ככלל, בשים לב לשכר במועד תחילת הנכות. זאת, כיוון שבמועד זה התגבשה לראשונה עילת התביעה מכוח עילת המיקרוטראומה או מחלת המקצוע, ולכן רעיונית רק אז "מגיעים לראשונה דמי פגיעה", כלשון סעיף 98(א) לחוק....

  1. לענין מחלת מקצוע או מיקרוטראומה, בפסק הדין בענין זרה (המוזכר בחוזר 2016 אליו נתייחס בהמשך), ביקש המבוטח לטעון כי במחלת מקצוע לא ניתן להצביע על מועד מדויק  כמועד הפגיעה, ולכן הבסיס לתשלום הגמלה אמור להיות על פי שכרו בשלושת החודשים האחרונים במקום העבודה בו לקה במחלת המקצוע. טענה זו נדחתה, וכך נאמר (ההדגשה שלנו):

 

"סעיף 92 לחוק קובע כי  הזכות לדמי פגיעה מתגבשת ביום שבו המבוטח אינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה אחרת. מאותו רגע נולדת הזכות לדמי פגיעה. מועד זה ניתן לכנותו כ"תאריך הקובע" את מועד התגבשות הזכות לדמי פגיעה. לגבי נכה כתוצאה ממחלת מקצוע או מיקרוטראומה, "התאריך הקובע" עשוי להיות דינמי, משום שמחלת מקצוע עלולה להתפתח באופן הדרגתי, היינו בשלבים ..... יחד עם זה, אפשר שהתאריך הקובע יהיה היום שבו הוועדה הרפואית קבעה כיום תחילת הנכות. תאריך זה הוא התאריך בו בשלה הנכות, ועקב כך נולדה מאותה עת זכאותו של המבוטח לקצבה או למענק. הרציונל הקיים בעניין זה ביחס לדמי פגיעה קיים גם לגבי קצבה ומענק. כשם שדמי הפגיעה נולדים במועד בו נגרם לנפגע בעבודה אובדן כושר העבודה, כך קצבת נכות או המענק נולדים, בעת שנפגע העבודה איבד את כושרו לעבוד באופן מלא או חלקי.

במקרה הנוכחי, קבעה הוועדה הרפואית כמועד תחילת הנכות, מועד תחילת חלק מאובדן הכושר בעבודה של המערער, את תאריך 1.6.97. מועד זה הוא המועד המשמש כתאריך שממנו ימנו אחורנית את רבע השנה שעל פיה יחושב השכר הרגיל לצורך קביעת דמי הפגיעה או קצבת הנכות או המענק (סעיף 98 לחוק). הרציונל העומד מאחורי דרך חישוב זו הוא לשמור על כך שהכנסת נפגע העבודה אחרי התאונה או מחלת המקצוע לא  תפחת מהכנסתו לפניה. לצורך זה "מצלמים" את הכנסתו של נפגע העבודה לפני הפגיעה בעבודה במגמה לשמור על הכנסה זו גם לאחר הפגיעה. ההנחה העומדת מאחורי רציונל זה היא, שאפשר שהפגיעה בעבודה תגרום לירידה בכושר העבודה של נפגע העבודה ובעקבותיה לירידה בהכנסותיו. יוצא, איפוא, שחישוב השכר הרגיל לצורך חישוב תשלום המענק למערער נעשה בהתאם לחוק. רציונל  זה  מצא את ביטויו גם בפסיקתנו בסוגיית "החמרת מצב" ....".

 

 

[...]

  1. ערים אנו לכך כי בתקופת חביון המחלה – קרי בפער הזמן שבין מועד העבודה בה נרכשה הנכות מכוח עילת המירוטראומה או מחלת המקצוע לבין מועד היווצר הנכות - עשויים לחול שינויים בשכר המבוטח. אולם, נתון זה אינו מצדיק סטייה ממסקנתנו בדבר חישוב בסיס השכר על יסוד מועד היווצר הנכות...".

 

  1. לאור האמור, נפסק בעניין שקולניק כי:

 

"56. סיכום ביניים: סעיף 98(א) לחוק מגדיר את נקודת הזמן לתחשיב בסיס השכר כ"יום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה", ובהקשר למחלות מקצוע או עילת המיקרוטראומה, אשר להן תקופת חביון, משמעות מועד זה הוא מועד היווצר הנכות. בסעיף 98(א) לחוק אין עיגון לשוני להסדר בחירה בהקשר של נפגעי עבודה בדרך של מחלת מקצוע או מיקרוטראומה, ועל כן ומטעם זה אפשרות פרשנית זו – הכרוכה בעלויות תקציביות ופגיעה בשוויון – נדחתה. מששללנו את הסדר הבחירה הרי שהפרשנות אשר בה אוחז המוסד משתלבת טוב יותר עם מבנה החוק והעילות להכרה באדם כנפגע עבודה, ומכל מקום לא הוכח כי טובת המבוטחים כקבוצה מצדיקה סטייה מכך. במילים אחרות, לטעמנו לא הוכח כי כאשר למחלה תקופת חביון ארוכה טובת המבוטחים כקבוצה מצדיקה היזקקות לשכר במועד בו נרכשה הנכות על פני השכר במועד בו נוצרה הנכות. כאמור, קשה להעריך את השפעות חלוף הזמן, היינו אם בתקופת החביון עלה שכרו של המבוטח או ירד, והדבר תלוי לעיתים בנתונים חיצוניים למבוטח (כגון, ומבלי למצות, היחס בין היצע העובדים לביקוש להם; מצבו הכלכלי של המשק, ועוד). מכל מקום, כיוון שעסקינן בתקופת החביון, בה הנכות טרם נתנה אותותיה, הרי שאף אם חלה ירידה בהכנסה זו הרי שאין לייחסה לנכות מעבודה. משכך, שיקול טובת המבוטחים כקבוצה אינה מכריעה את הכף לכאן או לכאן". 

 

  1. בחוזר המוסד משנת 2016 עוגנו עקרונות לתחשיב שכר הבסיס תוך שנשלל הסדר הבחירה ותחת זאת נקבע כי התחשיב יהא "לפי שלושה החודשים שקדמו למועד בו מגיעה לראשונה דרגת נכות". בעניין שקולניק קבענו כי:

 

"59.     ... לצורך הדיון נניח כי חוזר 2016 בא בעקבות האמור בפסק הדין בענין זרה (אשר הוא אף נזכר בו), וכי הוא נועד לשקף את הדברים שנאמרו בפסק הדין האמור. בכך לא מצאנו טעם לפגם בהתנהלות המוסד. נהפוך הוא, טוב עשה שהתאים את המדיניות בחוזרים היוצאים תחת ידו להלכה הפסוקה בענין. משכך, לטעמנו, המיקוד הראוי אינו בחוזרים אלא בדרך פרשנות סעיף 98(א) לחוק, כשמלאכת פרשנות הדין ממילא נתונה לבית הדין (השוו בהיקש: דנא 4960/18 ש‏ולמית זליגמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (31.5.18))".

 

 

  1. לאור האמור לעיל, יש להגדיר את המועד הקובע, אשר בזיקה לו יחושב בסיס השכר, כמועד תחילת הנכות, ולא המועד בו נרכשה הנכות, ולכן דין טענה זו בשני הערעורים להידחות.
  2. סוף דבר – דין הערעורים להידחות. בנסיבות הענין, ומשהערעורים העלו שאלה הראויה לדיון – לא מצאנו מקום לחייב בהוצאות.

 

ניתן היום, ד' תמוז תשפ"ב (03 יולי 2022), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

 

 

 

  

 

  

לאה גליקסמן,

שופטת, אב"ד

 

חני אופק-גנדלר, שופטת

 

מיכאל שפיצר,

שופט

 

 

גברת שרה זילברשטיין-היפש,

נציגת ציבור (עובדים)

 
 

מר מרדכי כהן,

נציג ציבור (מעסיקים)

 

  1. האם מותר להציג למומחה רפואי מטעם בית המשפט חוות דעת של מומחה אחר מטעם בית המשפט, אשר החליף את המומחה, עקב העובדה שנבצר מהמומחה להתייצב לחקירה עקב מצבו הרפואי?
  2. תובעת נפגעה מאבן מדרכה שהתרוממה ממקומה. המפגע תוקן בטרם תועד. האם הגורם המתקן גרם לנפגעת נזק ראייתי בתביעה מול בעל המקרקעין?
  3. האם יש לנכות את קצבת השאירים שהמדינה משלמת לשאיריו של חייל אשר יצא לגמלאות ונהרג בתאונת דרכים?
  4. מהו סדר קבלת קביעות מומחים רפואיים - שעה שמתנהלים מספר הליכים במקביל - הן במלל והן בבית משפט?

 

 

רכוש מנוי עכשיו!

 

 [icon name="icon-thumbs-up"]   

    [icon name="icon-money"]
 שביעות רצון מלאה מובטחת!   החזר כספי מלא לתקופה של 7 ימים!

 

 

איך יוצרים עימנו קשר?

קבוצת נזיקיסט

טלפון: 03-5472447

פקס: 153-3-5472447

רח' הנ"ץ 6,

רמת השרון 4721706, ת.ד. 2167