מהו האשם התורם של תובע לתאונת ספורט בפארק שעה שהעיריה מעודדת משחקים בפארק, אך אינה פועלת לאיתור מפגעים?

בית המשפט דן בשאלה מהו האשם התורם של תובע לתאונת ספורט בפארק שעה שהעיריה מעודדת משחקים בפארק, אך אינה פועלת לאיתור מפגעים?

 

 

 

בית משפט השלום ברחובות

ת"א 4164-11-19 פלוני נ' עיריית רמת גן ואח'

 

 

 

 

 

לפני

כבוד השופט קובי אסולין

תובע

פלוני

נגד
 

נתבעות

1. עיריית רמת גן

2. הפניקס חברה לביטוח בע"מ

 
 
   
 

פסק דין
 

הרקע העובדתי ותמצית טענות הצדדים

    1. התביעה שלפני עניינה בטענות התובע, יליד 1982 לנזקי גוף שנגרמו לו ביום 21.9.2018, כאשר התובע ובנו נפגשו עם חברים בשטח הפארק הלאומי ברמת גן לשחק כדורגל, ובמהלך המשחק נתקלה רגלו של התובע בבור שהיה מכוסה בדשא והתובע נפל ונחבל (להלן – התאונה).
    2. הנתבעת 1, עיריית רמת גן, הינה הבעלים ו/או האחראית על תחזוקת המתקנים העירוניים לרבות על הפארק הלאומי ברמת גן (להלן – העירייה, הנתבעת).
    3. הנתבעת 2, הפניקס חברה לביטוח בע"מ, הינה מבטחת העירייה.
    4. הצדדים נחלקו בשאלת האחריות ובשאלת גובה הנזק.
    5. בכתב התביעה מייחס התובע לעירייה התרשלות, בין היתר, בכך שלא דאגה להסדרת המפגע ולתיקונו; לא הזהירה את התובע מפני המפגע ולא הציבה שלטי אזהרה בהתאם; לא ביצעה בדיקות תקופתיות לצורך איתור מפגעים בפארק; לא עשתה דבר למניעת התאונה ונהגה בחוסר זהירות ו/או בחוסר אכפתיות.
    6. לתמיכה בנכותו הנטענת כתוצאה מהתאונה, התובע הגיש תעודה רפואית בתחום האורתופדיה ערוכה על ידי ד"ר תומר קראבל. ד"ר קראבל קבע כי מדובר בחבלה משמעותית לברך שמאל, אובחן קרע חלקי של רצועה מייצבת מדיאלית וקרע מלא של רצועה צולבת קדמית שעבר שחזור עם אלוגרפט בניתוח, וכי ישנה הגבלה וחוסר יישור עם נוזל ורגישות עצבית על צלקת. המומחה קבע לתובע נכות בשיעור של 20% בגין הברך לפי תקנה 48(2)ז2 לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז 1965 (להלן- תקנות המל"ל) ו-5% בגין הצלקת הניתוחית לפי תקנה 75(1)ב' חלקי לתקנות המל"ל.
    7. בכתב ההגנה מטעם הנתבעות הוכחש עצם קיום האירוע, נסיבותיו ואחריות העירייה לאירוע; נטען כי העירייה פעלה כרשות סבירה ולא היה מפגע במקום; התאונה אירעה ללא קשר למפגע אלא בשל התנהגותו של התובע אשר פעל בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב.
    8. הנתבעות צירפו חוות דעת נגדית בתחום האורתופדיה ערוכה על ידי פרופ' אנגל. פרופ' אנגל קבע כי מדובר בפציעה בברך שגרמה לנזק לרצועה הצולבת שחייב תיקון. לאחר התיקון הטווח שמור, סימון פיבוט שלילי, סימון מקמרי שלילי, סימן לחמן שלילי וסימן מגירה שלילי. אלו מעידים על תקינות הרצועה ושחזורה. המומחה קבע לתובע נכות בשיעור של 5% בגין פציעה תוך מפרקית בברך ו-5% בגין הצלקת.
    9. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה נכותו הרפואית של התובע בתחום האורתופדיה תעמוד על 12.5% ובגין הצלקת על 5% (ניתן להסכמה תוקף של החלטה ביום 1.12.22).
    10. הצדדים הגישו ראיותיהם, ובדיון ההוכחות נחקרו התובע, חברו שהיה עד לתאונה מר נחום, ומטעם העירייה העידו גורמים שאמונים על הפארק, מר שמואל, מר שיבולי ומר אוחנה.
    11. התובע טען בסיכומיו, כי זו היתה הפעם הראשונה שהגיע לפארק כדי לשחק כדורגל. התובע סיפר כי כאשר רץ לכיוון השער לפתע רגליו נכנסו לתוך בור והוא נפל ונחבל. לאחר שישב בצד והבין כי יתכן ומדובר בפציעה קשה הוא ניגש לצלם את הבור וכדי להמחיש את עומקו ביקש מבנו לעמוד בתוך הבור. נטען כי חברו מר נחום אישר בעדותו את נסיבות התרחשות התאונה ואת קיומו של הבור כמפגע.
    12. עוד טען, כי שטח הפארק מצוי תחת שיפוטה של הנתבעת ומזה שנים מגיעים קבוצות מאורגנות שמשחקות כדורגל בשטח הפארק, שאף מאחסן לקבוצות את השערים ופועל להקמת שערים באישור קונסטרוקטור. מכאן קיימת חובת זהירות קונקרטית ויש ציפיה כי לא יהיו בורות בשטח בו משחקים. כן נטען כי הפרשנות למונח "בור" או "מפגע" על ידי עובדי הפארק מרחיקת לכת. בפועל אין נוהל לאיתור מפגעים שעלולים לפגוע בשחקני כדורגל ומכאן שהופרה חובת הזהירות.
    13. הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי אומנם התובע טוען כי במועד האירוע שיחק לראשונה כדורגל בפארק, אולם, אין מדובר בפעם ראשונה שהתובע מבקר בפארק. התובע שחקן כדורגל מקצועי וחובב בעברו ועושה זאת דרך קבע ויודע להבחין אם הדשא מתאים למשחק או לא. התובע מנסה לשכנע כי הדשא אמור לעמוד בסטנדרט של מגרש כדורגל תקני אולם לא כך הדבר. הדשא עליו שיחק התובע אינו מגרש כדורגל תקני ואינו אמור לעמוד בסטנדרט של מגרש כדורגל.
    14. נטען כי הנתבעת אינה מונעת ממבקרי הפארק לשחק כדורגל בדשא כפי שהיא לא מונעת כל משחק כדור אחר. מדובר בפארק רחב ידיים ולא ניתן לעבור על כל סנטימטר ולוודא שאין מהמורות. לו סבר התובע כי המקום עלול להיות מסוכן היה עליו לבדוק אם המגרש עומד בסטנדרט שהוא חושב שצריך להיות או לעבור לשחק במקום המיועד למשחקי כדורגל. עצם העובדה שהנתבעת מסייעת לחובבי כדורגל באחסון ציוד, אין בה כדי להטיל על הנתבעת חובות שאינן מוטלות עליה על פי דין.
    15. לגופו של "מפגע" הנתבעת הפנתה לעדויות בעלי המקצוע מטעמה שסברו כי ה"בור" הנטען על ידי התובע כלל אינו מפגע אלא מהמורה של הפרש גובה זניח שלא חייב איתור וטיפול קודם לתאונה. לא כל חסר בדשא הוא מפגע ולא ניתן למלא כל חסר למרות שהנתבעת עושה כל שביכולתה על מנת לשמור על מצב הדשא.
    16. עוד טענו, כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין אשר אינה נתמכת באף ראיה חיצונית. הדיווח שנעשה מספר חודשים לאחר האירוע אין בו כדי להועיל לתובע שכן מדובר בדיווח בדיעבד. כי נפילת התובע יכלה להתרחש גם ללא מפגע, אלא כחלק מסיכון טבעי ואינטגראלי של משחק כדורגל, ומכאן שלא הוכח הקשר הסיבתי בין אותו "בור" לבין הנפילה.
    17. כן נטען, כי גם אם התאונה אירעה בנסיבות המתוארות על ידי התובע אין להטיל כל אחריות על הנתבעת. אין מדובר במפגע והנתבעת עושה כל שביכולתה לשמור על הפארק בטוח ולשם כך מעסיקה מנהלים, ופקחים אשר מסיירים בפארק כל יום ומסירים מפגעים. בנוסף הנתבעת מפעילה מוקד עירוני ולאחר קבלת תלונת התובע מספר חודשים לאחר התאונה ניתן לראות כי הבור כוסה בחול. עוד ציינו, כי מדובר במדשאות שיש להם הפרשי גובה, יש ממטרות, ויש קרחות שנוצרות בשל השימוש בהן. לחילופי חילופין נטען כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 100%.

המארג הראייתי ביחס לשאלת החבות

    1. התובע צירף לתצהירו תמונות של המפגע הנטען (עמ' 3-4 לתצהיר התובע).
    2. התובע תיאר בתצהירו את נסיבות התרחשות התאונה כדלקמן-

" 3. יש לי חברים שמשחקים מידי שבוע בפארק הלאומי ברמת גן מידי שבוע. וכמעט בכל שיחה עם אחד מהם הוזמנתי לשחק. בתאריך 21.9.18 החלטתי ללכת לשחק איתם. היה זה יום שישי ולקחתי איתי את בני הקטן. הגעתי למקום בפארק בו נערך המשחק, היו עוד אנשים שאת חלקם לא הכרתי והתחלקנו לקבוצות. זה לא מסגרת מסודרת שיש לפני המשחק חימום וכו' אז כמה חברה שיחקו עם כדור וחלקם נעלו נעליים פקקים המתאימים למשחק על דשא. עליי לציין כי השטח גדול מאוד ומרחוק לא ניתן לראות בורות, מהמורות או מכשולים בכר הדשא. בתחילת המשחק רצתי עם הכדור לכיוון השער של הקבוצה היריבה כאשר לפתע ממש נכנסתי עם הרגלים לבור ונפלתי. תוך כדי הנפילה הרגשתי שהברך השמאלית שלי הסתובבה ושמעתי "קליק"...

4. עלי לציין כי לא ראיתי את הבור לפני שנפלתי גם בגלל שזה קרה בתחילת המשחק וגם בגלל הדשא הגבוה שהיה סביבו והסתיר את עומקו.

5. הרגשתי כאב חד בברך ובקרסול רגל שמאל. בגלל שנשארתי על הרצפה המשחק נעצר למספר שניות. מי שהיה קרוב אלי הגיע ועזר לי לקום ואני זוכר שקובי נחום היה לידי וראה גם את הבור. הכאבים לא פסקו ורק הלכו החמירו והבנתי שלמשחק איני יכול לחזור לשחק אז ישבתי בצד עד שהכאבים יחלפו. הברך החלה להתנפח והבנתי שזה אולי משהו יותר רציני אז ניגשתי לצלם את הבור וכדי להראות את עומקו ביקשתי שיעמוד בתוך הבור וכך צילמתי את המקום בו נפלתי."

    1. התובע מסר בחקירתו כי ביקר בעבר בפארק הלאומי, אולם ביום האירוע מדובר בפעם ראשונה ששיחק כדורגל בפארק (פרוטוקול מיום 8.6.23 עמ' 5). התובע ציין כי עובר לאירוע היה משחק כדורגל בבתי ספר, בליגה למקומות עבודה, במגרש במרום נווה ובמגרשי אספלט (שם בעמ' 6). עוד ציין כי המשחקים בפארק הלאומי מסודרים ויש חבר'ה קבועים שמביאים שערים ומשאירים אותם בפארק. מדובר בשערים פרטיים (שם בעמ' 7).
    2. התובע הוסיף כי כשהלך לשחק כדורגל אף פעם לא חשב על להיפצע " אני הולך ליהנות מהמשחק ולחזור הביתה בשלום" (שם בעמ' 9). התובע ציין כי מר נחום העד מטעמו, הזמין אותו לשחק איתם בפארק הלאומי (שם בעמ' 9). היו בערך 20 שחקנים (שם בעמ' 18). התובע נשאל לגבי הקרחות בצילום שצירף ומסר כי מקרחות לא אמורים ליפול (שם בעמ' 13). התובע מסר כי התאונה קרתה בהתחלת המשחק "משהו כמו רבע שעה". התובע נשאל מתי הצילום צולם והשיב כחצי שעה בערך לאחר הפציעה (שם בעמ' 15). התובע נשאל למה צילם את המקום והשיב " כי נפצעתי, נפצעתי, לא ידעתי את חומרת הפציעה, לא ידעתי אם אני אחזור לשם שוב, זה היה בור מאוד מאוד עמוק, אני לא יודע אם אתה רואה את זה פה בתמונה." (שם בעמ' 15).
    3. התובע נשאל איזו רגל נכנסה לבור והשיב רגל שמאל ואז הוא נפל קדימה ומעצם כניסת הרגל לבור הרגל התעקמה (שם בעמ' 22). התובע זכר שנשכב על צד ימין, מר נחום עזר לו לצאת מהמגרש והוא ישב ליד עץ, חשב שמדובר בפציעה שטחית (שם בעמ' 22). בהמשך נסע הביתה הוריד את בנו והמשיך למוקד (שם בעמ' 23).
    4. התובע נשאל מדוע לא צוין במסמך הרפואי שנחבל במהלך משחק כדורגל והתובע השיב כי ציין זאת ולא ברור לו למה לא נרשם והוסיף כי הוא זוכר שנשאל על ידי הרופא אם נדחף והשיב כי לא נדחף " רצתי על הכדור, היה בור נפלתי מהבור" (כך במקור – ק.א) (שם בעמ' 24). התובע הוסיף כי דיווח למוקד " זה היה תקופה של חגים בדיוק בספטמבר וגם הייתי כאוב מאוד, עבר הזמן, גיליתי שיש לי קרע ברצועה, הבנתי שזה מסוכן, החלטתי כן להרים טלפון למוקד ולהגיד להם חבר'ה יש שם בור מסוכן, אני לא רואה בזה פסול להגיד להם בור מסוכן תתקנו את הבור." (שם בעמ' 28). העד ציין כי הוא לא זוכר את מועד הדיווח וב"כ הנתבעת הפנה לדיווח ביום 23.12.2018 , 3 חודשים אחרי האירוע (שם בעמ' 29),
    5. העד מר נחום שיחק עם התובע כדורגל במועד האירוע ומסר בתצהירו כדלקמן-

" 3. במהלך המשחק ובזמן הריצה לכיוון השער, ראיתי ש... ממש נתקל בבור ונפל, ... זעק מכאבים, רצתי אליו יחד עם חברים כי ניתן היה לראות שמדובר בפגיעה משמעותית ולא משהו סטנדרטי תוך כדי משחק ...

4. כשהגעתי ל..., ראיתי את הבור הגדול שגרם לנפילתו."

    1. בחקירתו אישר שהוא צילם תמונות בסיום המשחק לאחר שהתובע הלך וכי הן לא צורפו לתצהירו (שם בעמ' 44, 45). כשנשאל מדוע צילם השיב " הוא נפצע, נכנס בבור, בן אדם נכנס בבור." והוסיף שצילם כדי ליידע את הקבוצה שלו ואת אנשי הפארק (שם בעמ' 45). העד נשאל אם התמונות מיום האירוע והתמונות שנשלחו למנכ"ל הפארק אותן תמונות, והשיב כי אינו זוכר (עמ' 48). העד ציין כי למרות הבורות הם משחקים שם כל שבוע כי הם אוהבים לשחק כדורגל (שם בעמ' 50). בהמשך עדותו תיאר את אירוע הנפילה " אני רואה אותו רץ, נופל וקורס" (שם בעמ' 57) עוד הוסיף " לא ליד בור, הוא נפל בתוך הבור, אתה רואה אותו, איך אפשר לטעות ממה הוא נפל? לא ניתן לטעות ממה הוא נפל." (שם בעמ' 60).
    2. ביום 23.12.18 נשלחה פניה למוקד עירוני רמת גן על ידי התובע. בתיאור הפניה צוין " כתוצאה מבור בפארק הלאומי ברחבה המרכזית קרע את הרצועה בברך. מציע לתקן את הבורות ברחבה. אם צריך אפשר להיפגש בשטח." מתיעוד המוקד עולה כי למחרת הבורות כוסו בחול (הוגש ביום 30.10.22).
    3. התובע צירף מכתב שחרור ממוקד רפואה דחופה מיום 21.9.18. בסיבת הפניה צוין כי נחבל בקרסול שמאל (עמ' 19 למוצגי התובע). במסמך רפואי מיום 27.9.18 צוין "... בתאריך 21/9/18 במהלך משחק כדורגל, נפל, הרגיש "קליק" בברך, מאז כאב..." (עמ' 13 למוצגי התובע). בבדיקת MRI מיום 17.10.18 צוין " הערכה לאחר חבלה במהלך משחק כדורגל" (עמ' 15 למוצגי התובע).
    4. מר שמואלי, מנכ"ל הפארק במועדים הרלבנטים, ציין בתצהירו כי כאשר מתרחש אירוע בפארק ממולא דו"ח על ידי אחד הפקחים בדבר נסיבות האירוע, אולם אין דו"ח אירוע ביחס לנפילה הנטענת (סעיפים 5-6 לתצהירו).
    5. מר שמואלי השיב בחקירתו כי הבור בתמונה שהוצגה לו מראיות התובע אינו בור (שם בעמ' 77) אלא סחף (שם בעמ' 80). והוסיף כי הפניה היתה 3 חודשים לאחר האירוע (שם בעמ' 77). עוד השיב " אמרתי לך זה לא מפגע, אם כן הגננים ואלה שנמצאים בשטח שעוברים מדי פעם בשטחים ומנקים אם מזהים משהו שהוא בור כמו שאתה טוען בור שזה לא בור כן יטפלו בזה." (שם בעמ' 85). העד אישר כי אם אחד העובדים קיבל פניה ישירה או דרכו יש מצב שטיפל בזה ופיזר חול (שם בעמ' 85).
    6. כאשר נשאל " מה מבחינתך נחשב מהמורה במקומות האלה בדשא שנהוג לשחק שם כדורגל באופן שמבחינתך זה, זה מצדיק שהפקחים שלך יבחינו בזה ויטפלו בזה?" על כך השיב "בור של כמעט רגל אני מסביר כאילו שממש רגל נכנסת בפנים ונעלמת זה בור, זאת אומרת בור בור, משהו חפור שזה אנחנו בקושי יכולים לראות בשטחים עצומים כאלה מתי, אסור לשכוח שעל כל המדשאה הזאת יש ממטרות, כשמשחקים צריכים להבין גם שיש ממטרות, הם יכולים ליפול על ממטרה, יכולים ליפול על גובים של ביוב או מים או כאלה. אכן קשה לנו לראות כאלה דברים, זה פה ממה שאני רואה זה מדובר פה ב-5-7 ס"מ, 5-7 ס"מ כזה דבר שהמדשאות הולכות בצורה כזאת כל הזמן בגלים אתה לא יכול לזהות כאלה דברים. זאת אומרת רק מי שממש יילך וינבור בשטח כזה ענק ויעשה כל הזמן ככה לדשא יכול לראות 5 ס"מ בצורה כזאת או אחרת. עכשיו לא מדובר פה בבור שאתה רואה באמת בעין הגיונית בור." (שם בעמ' 87). וכשנשאל " נניח שאתה מקבל תלונה על הבור הזה ואומרים לך מישהו שיחק שם כדורגל הרגע שלו נתקלה (צריך להיות הרגל- א.ק) והוא נפל נא לטפל ואתה מגיע ואתה רואה כמו שרואים בתמונה איזה טיפול אתה עושה שם אם בכלל?" על כך השיב "ישפכו שם חול" (שם בעמ' 87).
    7. מר אוחנה משמש כפקח בפארק הלאומי, ובתצהירו ציין כי במועד האירוע לא פנו אליו ולא דיווחו על היווצרות בור, ועוד הצהיר כדלקמן-

" 4. במסגרת עבודתי אני מסייר בפארק ואם אני רואה בור או מפגע אחר אני דואג לקרוא לצוות תחזוקה על מנת למלא את הבור בחול או לתקן את המפגע.

5. במהלך היום אנשים רבים מתהלכים, רצים ומשחקים משחקי כדור במדשאות ובורות עלולים להיווצר במהלך משחק כזה או אחר.

6. המשחק במדשאות מותר אבל על המשחקים לשים לב למה שהם עושים שכן מדובר במדשאה ולא במגרש כדורגל מסדר.

7. הפקחים מסיירים ודואגים לתיקון המפגעים שאנחנו מאתרים אולם בשל גודל הפארק ברור שלא ניתן לאתר כל מפגע ומפגע ולתקנו כאשר חלק ניכר מהמפגעים נוצרים תוך כדי המשחק עצמו שכן מדובר בדשא וחול."

    1. מר אוחנה נשאל בחקירתו מה זה בור שמצריך תגובה והשיב " בור זה לפחות מבחינתי 3-4 מטר עומק. זה בור. אני עוד פעם אומר אבל משהו עמוק, בור." (שם בעמ' 100). וכשנשאל אם יש נוהל כתוב שקיבלו לגבי טיפול בבור השיב שזה לשיקול דעתם (שם בעמ' 102).
    2. מר שיבולי משמש כמנהל מחלקת פיתוח גנים בפארק ציין בתצהירו כי משחקי הכדורגל אינם אסורים במדשאות אולם המדשאות אינן מהוות מגרש כדורגל. עוד הצהיר כדלקמן:

" 9. עובדי הפארק מסתובבים בשטח הפארק וכשמזהים בורות עמוקים במדשאות אלו מכוסים בחול.

10. כל שטחי הדשא עוברים כיסוח דשא בתדירות של פעם בשבוע. העובדים שמכסחים את הדשא מתודרכים ליידע את מנהלי העבודה במידה ומזהים מפגע כלשהו.

11. לא איתרתי במוקד העירייה בפניה של אזרח עובר לאירוע התאונה או פניה של התובע בסמוך לאירוע התאונה בדבר המפגע הנטען או התאונה הנטענת.

12. מבדיקה שערכתי איתרתי פניה למוקד של התובע עצמו ביום 23.12.18 וכפי שניתן לראות מדו"ח הפניה עצמו, הפניה טופלה יום למחרת."

    1. מר שיבולי העיד כי במועד האירוע לא עבד אצל הנתבעת (שם בעמ' 92). בהמשך העיד כי אין נוהל כתוב על חיפוש מהמורות בדשא אולם " יש התנהלות קבועה שבה ברגע שמזהים איזשהו מפגע משמעותי מדווחים עליו בעיקר בנושא הדשא, בעיקר אלה שמכסחים את הדשא, שעוברים עליו, כמעט כל שבוע כיסוח דשא עובר על נקודה, כמעט על כל נקודה ברחבי הפארק ואם הם רואים איזשהו, הם מזהים איזשהו מהמורה לא סבירה שלא, לא אופיינית לדשא אז מועבר דיווח או כל אחד אחר שעובר ורואה..." (שם בעמ' 89). מר שיבולי נשאל לגבי הבור והשיב כי זה לא בור " הכל ביחס לאותו מתאר של השטח. במקום הזה זה בהחלט נורמלי, במרחב הדשאים של הפארק זה בהחלט נורמלי, אם הייתי עכשיו בא ורואה כאן חצי מטר עומק זה היה בור בשבילי, זה לא חצי מטר עומק." (שם בעמ' 90).

דיון והכרעה

    1. אין מדובר במגרש כדורגל תיקני, אלא מדובר בכר דשא בפארק הלאומי ברמת גן. בתיק שלפנינו קיימת מחלוקת בין הצדדים, באשר לקיומו של מפגע. ובנוסף נשאלת השאלה האם פארק המאפשר פעילות ספורטיבית לרבות משחקי כדורגל בשטחו עד היכן חלה חובת זהירות ביחס למפגעים אשר יכול ויהיו בכר הדשא.
    2. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים , ראיותיהם וסיכומיהם, אני סבור כי יש לקבל את התביעה תוך הטלת אשם תורם על התובע בשיעור של 50%.
    3. עסקינן בתביעה לפי פקודת הנזיקין על פי עוולת הרשלנות. בעוולת הרשלנות יש לבחון מספר שלבים: קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית. הפרת חובת הזהירות. קיומו של נזק, והוכחת קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הנזק הנטען לבין הפרת חובת הזהירות (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 122 (1982) (להלן – "הלכת ועקנין").
    4. הלכה פסוקה כי על מחזיק במקרקעין חלה חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המבקרים במקרקעין (הלכת ועקנין – פסקה 5), מלבד מקרים בהם מדובר בסיכונים שאינם מטילים חבות זהירות קונקרטית (ע"א 780/76 מועלם נ' רשות הפיתוח, פ"ד לא(2) 630, 636 (1977); ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757 (1983); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113 (1985), תא (מחוזי י-ם) 67112-01-18 פלוני נ' הרשות לשמירת הטבע והגנים, פסקאות 23 – 25 (4.5.2021)).
    5. על מנת לגבש חובת זהירות קונקרטית עלינו לבחון האם המפגע אשר גרם לנזק, מצוי בשליטת המזיק והאם ניתן היה לצפות, באופן סביר, את התרחשות הנזק.

במקרה דנן, מדובר בפעילות ספורטיבית, משחק כדורגל. פציעה במהלך משחק כדורגל עשויה להיות פועל יוצא של אותה פעילות ועל כן מדובר בסיכונים טבעיים הנובעים מאותה פעילות ספורטיבית שאין ביחס אליהם מקום להטיל חובת זהירות קונקרטית על מחזיק המקרקעין, אולם, במידה ומדובר במפגע, החורג מן הסכנות הטבעיות הכרוכות בפעילות ספורטיבית, יש לבדוק האם המחזיק במקרקעין נקט באמצעים סבירים על מנת למנועו (ראה: ת"א (מחוזי ת"א) 62188-02-15 דהן נ' סרנה, פסקאות 37 – 38 (30.12.2019), הלכת ועקנין פסקה 8).

סיבת הנפילה – קיומו של בור?

    1. לאחר שעיינתי בתמונות המפגע שצורפו לראיות התובע, שם רואים את בן התובע עומד באמצע "הבור" וניתן לראות הפרשי גובה, ושמעתי את העדויות, התרשמתי כי עדותו של התובע מהימנה באשר לנסיבות קרות התאונה, אשר קיבלה חיזוק גם מעד הראיה מר נחום, כך שאין לקבל את עמדת הנתבעת שמדובר בעדות יחידה של בעל דין.
    2. בנוסף, התמונות צולמו מיום האירוע כאשר בנו של התובע נכח עימו ומופיע בתמונות, גם העד נחום צילם תמונות והציג הודעות לעירייה ביחס למפגעים נטענים, ובנוסף ביחס למפגע נשוא התביעה הוגשה הודעה כעבור 3 חודשים אשר טופלה למחרת. בתמונה ניתן לראות הפרשי גובה שעלולים היו לגרום לנפילת התובע בהתאם לתיאור אופן התרחשותה, כאשר התאונה גם מתיישבת עם מנגנון הפגיעה והתיעוד הרפואי.
    3. מכאן, סברתי כי התובע הוכיח, במאזן ההסתברויות, כי אכן היה הפרש גבהים במקום שהוביל לנפילתו ולחבלה בברכו.
    4. האם קיימת חובת זהירות קונקרטית?

הנתבעת מאפשרת למבקרים לעסוק בשלל פעולות ספורטיביות בשטחה לרבות משחקי כדורגל. התובע הגיע פעם ראשונה לשחק כדורגל בשטח הנתבעת והוזמן על ידי חבר לשחק עם קבוצת אנשים שמשחקים בקביעות במקום. לאור התדירות הגבוהה שמגיעים לשחק כדורגל באותו מקום והנתבעת אף מעודדת משחקי כדורגל במקום ומאפשרת את אחסון השערים הרי שחלה עליה חובת זהירות קונקרטית.

    1. האם הופרה חובת הזהירות?

מדובר בפארק גדול המשתרע על כ-450 דונמים, ומחובת הנתבעת כמחזיקת המקרקעין להפעיל ולטפח את המקום ולמנוע קיומם של מפגעים ולשם כך הנתבעת מחזיקה צוות עובדים. היות ומדובר בשטח נרחב הנתבעת לא יכולה לאתר כל מהמורה והפרשי גובה בפארק. לעיתים מגיעים לטיפול במפגעים תוך כדי טיפול בפארק ולעיתים בעקבות פניה של מבקרים למוקד העירייה. ראיה לכך הפניה למוקד ביום 23.12.18 אודות המפגע מחודש ספטמבר והטיפול במפגע שבוצע למחרת.

    1. יחד עם זאת, מעדויות גורמי המקצוע אשר אמונים מטעם הנתבעת על איתור המפגעים והטיפול בהם עלו פערים תהומיים באשר למה נחשב מצד העיריה מפגע של בור אשר מצריך טיפול. לשיטת מנכ"ל הפארק בור יחשב בעומק של רגל, לשיטת מנהל מחלקת הגנים בור יחשב בעומק של חצי מטר ואילו לשיטת המפקח שמסייר באתר ומאתר מפגעים ודואג לתיקונם לדידו בור שמצריך תגובה יחשב בור בעומק של 3-4 מטרים.
    2. משעלה כי העירייה מאפשרת ומעודדת משחקי כדורגל בתחום הפארק, יודעת על קיומם ותדירותם, אולם אינה פועלת לאיתור וטיפול במפגעים כדוגמת המפגע נשוא התביעה, אלא נותנת דעתה להפרשי גבהים ניכרים בלבד, וללא נוהל כתוב, הרי שהעירייה לא נקטה באמצעים סבירים העומדים לרשותה לטיפול במפגע הנטען ולמניעת התאונה כדוגמת התאונה נשוא התביעה, ומכאן חבותה בנדון.

אשם תורם

    1. הנתבעות טענו כי לתובע אשם מכריע לקרות האירוע, והתובע עצמו הוא מונע הנזק הטוב ביותר.
    2. בהקשר זה נטען כי מעדותו של התובע עלה כי התובע גר בסמיכות לפארק, מבקר בפארק הרבה עם ילדיו, שיחק כדורגל באופן קבוע בכל מיני מגרשים לא ייעודיים, התובע יודע שבמשחק כדורגל ניתן להיפצע גם ללא מפגע, התובע לא חשב שיש צורך לבדוק אם המקום מתאים למשחק לפני תחילת המשחק, התובע לא בדק את המקום לפני שהתחיל לשחק בפועל ולא ביצע סריקה, ומכאן לשיטתן כי יש לקבוע כי לתובע אשם מכריע לפי סעיף 64 לפקודת הנזיקין, ובהתאם לדחות את התביעה.
    3. בנסיבות המקרה דנן, אין מקום לקבוע כי מדובר באשם מכריע לפי סעיף 64 לפקודת הנזיקין אלא יש לקבוע אשם תורם לפי סעיף 68 , ויש לבחון את נסיבות העניין ולבדוק אם הניזוק נהג כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה, שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה לפי מבחן האשמה המוסרית (ראה: ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו, (2.12.2009); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1)1 (2003)).
    4. כאמור, מדובר במפגע הנובע מהפרשי גובה בכר הדשא בפארק הלאומי ברמת גן באזור בו משחקים כדורגל בתדירות גבוהה. לטענת התובע זו פעם ראשונה שמצטרף לחבריו למשחק במקום זה. התובע נהג לשחק כדורגל באופן תדיר במספר מסגרות. לאור זאת היה מצופה מהתובע טרם תחילת המשחק לבצע "חימום", לסקור את המגרש, לשאול את חבריו האם ישנם מפגעים במגרש אותו הם מכירים, בייחוד כאשר מדובר בכר דשא נרחב כאשר על התובע לדעת כי יתכנו מפעם לפעם מהמורות/הפרשי גבהים בכר הדשא בין כאלו הנובעים מתוואי הפארק והן כאלו שיכול ויגרמו בשל השימוש בדשא, ומכאן אני סבור כי היה על התובע לנקוט זהירות משנה, ובהתאם ומאחר ולא עשה זאת יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 50% .
    5. משהוכרעה סוגיית החבות, נותר אפוא לדון בשאלת הנזק.

הנכות הרפואית והתפקודית

    1. התובע עובד כלוחם אש.
    2. בהסכמת הצדדים, נכותו הרפואית של התובע בתחום האורתופדיה הועמדה על 12.5% ובגין הצלקת על 5%.
    3. בהתאם לאמור אני קובע כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בגין התאונה הינה בשיעור של 16.87%.
    4. הנכות התפקודית – הלכה פסוקה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משקפת בדרך כלל את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אולם על בית המשפט לבחון את השפעת הנכות הרפואית על הנפגע שלפניו. במסגרת זו, בית המשפט ישקול את היקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה שנגרמה, את השפעת הנכות על מקצועו של הנפגע, ולהתחשב בגילו, בהשכלתו ובמכלול כישוריו, עת נקבעת הנכות התפקודית. ככלל, יש לקבוע שיעור הנכות התפקודית כגובה הנכות הרפואית.
    5. בע"א 3049/93‏, סימה גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ''ד נב(3)792 [1995] (להלן: הלכת גירוגיסיאן), נפסק (בפסקה 8, עמ' 799) כי:

"בדרך-כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד... אך לא תמיד כך. לעתים, הנכות התפקודית - דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו - אינה זהה לנכות הרפואית... נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה."

    1. התובע ציין בתצהירו כדלקמן-

"9 . מהעבודה נעדרתי כתשעה חודשים ולאחר מכן חזרתי להיות לוחם אש. מאז ועד היום קשה לי בעבודה, קשה לי לרדת ולעלות מדרגות וסולמות או לעמוד הרבה זמן על הרגליים אבל אין לי ברירה, אין לי מקצוע אחר ולא רכשתי השכלה שתביא לי שכר יפה כפי שאני מרוויח בשירותי הכבאות. העבודה בכבאות במשמרות מסביב לשעון והפעולות מגוונות ומשתנות ממשמרת למשמרת. הכאבים בברך מלווים אותי במהלך היום במיוחד בעליה לרכב או בטיפוס על סולמות כשאני עם משקל עליה. אני הולך לעבודה עם נעלים כבדות מאוד וגם זה מכביד עלי, בגלל הוותק שלי הרבה פעמים אני מעביר עבודה או מאציל סמכויות ללוחמים צעירים ממני וזה עוזר לי אבל לא תמיד זה אפשרי, איני מתלונן בפני אחראים אלי ואף אחד לא יודע מה עובר עלי באמת כי העבודה חשובה לי מאוד.

10. חרף הזמן שחלף אני עדיין סובל מכאבים ומהגבלה בברך ימין. אני מרגיש כאילו הברך בורחת לי מידי פעם, אני מוכרח להודות שיש לי ימים טובים יותר וטובים פחות והמצב משתנה אבל מוחמר במיוחד לאחר מאמצים פיזיים מרובים וימי עבודה ארוכים. ישנם ימים עמוסים באירועים שמצריכים ממני טיפוס על סולמות והליכה עם משאות כבדים על הגב בהם אני חוזר מותש וכאוב הביתה שוכב על הספה ומניח על הברך שקית קרח כדי להרגיע קצת את הכאבים.

11. חשוב לי לציין שאני עושה כדי לשפר את המצב, כפי שהמליצו לי בעבר אני כן עושה תרגילים לחזק את השרירים מסביב לברך, לפעמים בבית ולפעמים במתקני כושר אבל לא ניתן להגיע למצב בו הייתי לפני התאונה."

    1. מחקירתו הנגדית של התובע עלה לראשונה כי בחודש נובמבר 2022 שוב קרע את הרצועה במהלך עבודה, הוגשה תביעה למל"ל והתאונה הוכרה כתאונת עבודה (שם בעמ' 37). התובע מסר כי אינו עובד מחודש נובמבר 22 והוא ממתין לניתוח (שם בעמ' 38). עוד ציין כי הוא נמצא בחל"ת כי אין לו ימי מחלה (שם בעמ' 39).
    2. התובע טען בסיכומיו, כי עבודתו כרוכה במאמצים פיזיים מרובים לרבות טיפוס על סולמות, הליכה ועמידה ממושכת ונשיאת משקל כבד על גופו. נכות בברך עלולה להשפיע על כושר עבודתו בעתיד וכי יסבול מפגיעה נוספת.
    3. הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי נכותו של התובע חסרת כל משמעות תפקודית. וציינו, כי התובע עבר תאונה נוספת אשר גרמה לו לאי כושר ממושך וכי יש להביא לחובתו, הן לעניין היעדר מהימנות והן לעניין חוסר השפעה תפקודית של התאונה דנן, לאור פציעתו המאוחרת, בייחוד לאור העובדה שלא ראה לנכון לציין זאת. נטען כי התובע חזר לאחר התאונה דנן לפעילות מלאה ובעקבות התאונה הנוספת הוא אינו עובד מחודש נובמבר 2022.
    4. הלכה פסוקה היא כי התאמת הפיצוי לנפגע היא לעולם אינדיבידואלית ומונחית מטרה של עקרון השבת המצב לקדמותו (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, פסקה 6 (11.1.2015)).
    5. כן נפסק כי קביעת הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות, היא מהנושאים המובהקים הנמצאים בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית ששמעה את הצדדים והתרשמה באופן בלתי אמצעי מהנפגע (ע"א 7548/13 שפורן נ' תורגמן, פסקה 4 (27.1.2014).
    6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והבאתי בחשבון את מכלול הנתונים הרלבנטים, לרבות גילו של התובע (43), עיסוקו (לוחם אש), השכלתו, והשפעת הנכות על תפקודו בסוג העבודה בו עוסק כיום, היקפה אופייה ומיקומה של הפגיעה, תאונת עבודה נוספת במסגרתה נגרם לתובע קרע ברצועה באותה ברך בה נפגע, והיות התובע בחל"ת ללא קשר לתאונה דנן, מצאתי כי יש להעמיד את הנכות התפקודית של התובע על 12.5% נכות.

הנזקים

בסיס השכר

    1. תלושי שכרו של התובע בחודשים שלפני התאונה ולאחריה – הוגשו לבית המשפט כנספחים 26 -51, 63 – 68 למוצגי התובע.
    2. כן הוגש דו"ח רציפות ביטוח של המוסד לביטוח לאומי לשנים 2014 - 2021 (נספח 5 לתיק מוצגי הנתבעת).
    3. התובע צירף תלושי שכר לחודשים ינואר – אוגוסט 2018, שכר ממוצע לחודש 14,807 ש"ח (שכר ברוטו).

שכר התובע בחודש ספטמבר 2018 14,043 ש"ח (שכר ברוטו); בחודש אוקטובר 2018 14,597 ש"ח; בחודש נובמבר 2018 10,883 ש"ח; בחודש דצמבר 2018 11,273 ש"ח.

שכר ממוצע לחודשים ינואר – אוקטובר 2019 – 13,475 ש"ח (שכר ברוטו).

שכר ממוצע לחודשים ינואר – יוני 2021 – 18,645 ש"ח (שכר ברוטו).

    1. התובע העמיד בסיכומיו את בסיס שכר התובע לעתיד על 16,846 ש"ח.
    2. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי באסמכתאות שצורפו, בסיס שכר התובע ערב התאונה יעמוד על 14,807 ש"ח ובסיס שכר התובע לעתיד יעמוד על 16,846 ש"ח.

הפסדי שכר בעבר

    1. התאונה ארעה בחודש ספטמבר בשנת 2018.
    2. התובע צירף אישור היעדרות מכבאות והצלה לישראל מחוז דן, ממנו עולה כי התובע נעדר מהעבודה מיום 22.9.18 עד ליום 30.6.2019. התובע ניצל 178.45 ימי מחלה ו- 81.39 ימי חופשה (הוגש ביום 15.6.22). מכאן העמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 36,850 ש"ח .
    3. בסיכומיו טען התובע כי נעדר מעבודה כ- 9 חודשים, שכרו שולם על חשבון ימי מחלה. התובע כעובד נציבות כיבוי אש זכאי לפדות ימי מחלה.
    4. הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי לאחר התאונה התובע קיבל שכר מלא, לא נגרמו לתובע כל הפסדי שכר, התובע עבר קורס סמלים, המשיך לעסוק בפעילות ספורטיבית ובעבודתו. התובע אומנם זכאי לפדיון ימי מחלה אולם הוא אינו יכול לקבוע באופן שרירותי שווי של יום מחלה אלא היה עליו לצרף אישור מעביד בדבר שווי כל יום מחלה וכן אישור לגבי מספר ימים אותם הוא יכול לפדות. התובע נעדר 67 ימים וככל שזכאי לפיצוי, הפיצוי אינו מגיע ליותר מ8,800 ש"ח.
    5. התובע צירף אישורי מחלה (עמ' 11, 22 – 25 למוצגי התובע).
    6. הגם שמדובר בהפסדי שכר לעבר, שהם בבחינת נזק מיוחד, יש מקום במקרים מתאימים ועל מנת למנוע קיפוח של מי מהצדדים, לאמוד את הפיצוי באופן גלובלי, על רקע מכלול הנתונים המונחים בפני בית המשפט בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד משמעיים (ע"א 348/78 יפה נ' טרם, פ"ד לג(3) 659 (1979); ע"א (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף, 11.6.14)).
    7. התובע נעדר מהעבודה מיום 22.9.18 עד ליום 30.6.19, וניצל 178.45 ימי מחלה ו- 81.39 ימי חופשה. מכאן, סברתי שיש מקום לפיצוי גלובלי על אובדן השתכרות לעבר כאומדן דמי פידיון בסכום של 25,000 ש"ח נכון להיום.

הפסדי השתכרות בעתיד והפסדי פנסיה

    1. התובע כבן 43 כיום.
    2. התובע עובד כלוחם אש, עבודה הכרוכה מאמץ פיזי במהלך משמרת.
    3. הנתבעות טענו בסיכומיהן כי נכות התובע חסרת משמעות תפקודית. התובע שב לפעילות מלאה לאחר התאונה ורק בשל תאונה נוספת נמצא בחופשת מחלה ממושכת.
    4. בע"א 4837/92, "אליהו" חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה, מט(2) 257 [1995], נקבע כי:

"מקובל הדבר לקבוע הפסד השתכרות בעתיד לאדם שחזר לעבודתו בלא הפסד השתכרות, מפני החשש שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה ברמת השתכרות דומה לכשייפלט מאותו מקום עבודה. בית המשפט קמא אמד הפסד זה לפי מחצית שיעור הנכות, ואין מקום להתערב בכך."

    1. כן נפסק כי הדרך הנאותה לפצות במקרים מסוג זה היא בקביעת סכום גלובלי שייקח בחשבון את מומו, את גילו ואת שנות העבודה שנותרו לתובע (ע"א 395/81 ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לח(1) 537 (1984)), כאשר, כאמור, גם כשהחישוב גלובלי, הוא על בסיס חישוב אקטוארי, המהווה אמת בסיס "המצפן האקטוארי" (ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי, (20.02.2008)).
    2. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, ועל יסוד המתווה לחישוב הפיצוי שנזכר בפסיקה שצוינה לעיל, מצאתי לנכון, בנסיבות העניין, לפסוק לתובע פיצוי גלובלי המשקלל את מכלול הנתונים שהובאו בפני. לעניין זה הבאתי בחשבון, בין השאר, את גילו של התובע (43); את העובדה כי לפניו שנות עבודה רבות; את סוג הנכות; ואת השפעתה האפשרית על עבודתו של התובע; את היות התובע בחל"ת בשל תאונה עבודה נוספת שעבר לאחר התאונה דנן. אציין , כי שכר התובע הושבח לאחר התאונה (ראה ממוצע שכר התובע בשנת 2021). על יסוד כלל הנתונים הרלבנטיים במקרה דנן, מצאתי כי יש לערוך חישוב אקטוארי של הפסדי השכר לעתיד ממנו ייגזר רכיב הפיצוי כהערכה גלובלית.
    3. חישוב הפסדי השכר לעתיד החל מחודש יוני 2024 מבוסס על הפסד בשיעור של 12.5% משכר חודשי של 16,846 ₪ לחודש. החישוב האקטוארי בגין הפיצוי הכולל המגיע לתובע עבור הפסדי שכר בשנים אלו מסתכם בסך של 174,576 ₪ (מקדם היוון 207.26). סכום המשקף כ- 40% מחישוב אקטוארי בהתאם לנכות התפקודית שנקבעה.
    4. משארעה לתובע תאונת עבודה מאוחרת לתאונה דנן בעטייה נגרם לו קרע ברצועה בברך שמאל בה נפגע בתאונה דנן, כי התאונה המאוחרת הוכרה כתאונת עבודה, כי התובע נמצא בחופשת מחלה ממושכת וצפוי היה לעבור ניתוח, מצופה היה כי התובע יביא באופן יזום לידיעת בית המשפט והצד שכנגד מידע זה אשר עשוי להיות רלבנטי לנזקיו הנטענים המיוחסים לתאונה דנן, ולא שהדבר יעלה באופן אקראי במסגרת החקירה הנגדית, וטענת התובע בעדותו כי לא סבר שהדבר רלבנטי אינה מניחה את הדעת, ולאור זאת ראיתי מקום להביא התנהלות זו והתאונה המאוחרת בחשבון במסגרת שיעור החישוב האקטוארי, הנקוב לעיל.
    5. הפסדי פנסיה (לשכיר) – הפיצוי בגין הפרשות סוציאליות יחושב ובהתאם להלכה הפסוקה (ע"א 8930/12 הפניקס נ' טוויג (31.7.2014)) ובשיעור המקובל הכללי במשק לפי צוו ההרחבה, העומד על 12.5% מהפסדי השכר הכלליים שנפסקו, ובהתאם לאמור סכום זה הינו בשיעור של 21,822 ₪ בגין הפסדי עבר ועתיד.

הוצאות רפואיות

    1. התובע צירף 3 קבלות בסכום של 6,868 ש"ח (נספחים 69- 71 למוצגי התובע).
    2. מרבית טיפוליו והוצאותיו של התובע מכוסים על ידי קופות החולים, וזאת במסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), תשס"ט-2009, ובהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994.
    3. בהתחשב בנכות שנקבעה, באסמכתאות שצורפו ובהוצאות שצפוי התובע להוציא, ומאחר שייתכן ומפעם לפעם יידרשו לתובע בדיקות, טיפולים, תרופות וכד' שייטיבו עם מצבו, שאינן מכוסות ושאין תובעים בגינן (כגון היטלי ביקור רופא, השתתפות עצמית בתרופות וכיוצא באלה), אני פוסק לתובע, לעבר ולעתיד, סכום גלובלי בסך של 10,000 ₪.

עזרת הזולת

    1. הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי התובע לא העסיק עזרה בשכר ולא הביא אף עד לעניין היזקקותו לעזרה.
    2. התובע לא הביא ראיות לעזרה בשכר, אך בשים לב למאפייני הנכות, לגילו של התובע ולמצבו המשפחתי, ולהתרשמותי מפגיעתו, והניתוח שעבר, סביר להניח כי הוא נזקק לעזרה מסוימת ויזקק לעזרה אף בעתיד, וכי יש מקום לפסוק פיצוי בגין שווי עזרה שניתן לו על ידי בני משפחה או שינתן לו בעתיד, ובהתחשב גם בתאונה המאוחרת. עזרה זו מוערכת בסכום גלובלי, לעבר ולעתיד, בסך של 15,000 ₪.

נזק בלתי ממוני – כאב וסבל

    1. בשים לב לשיעור הנכות , לאופי הנכות לתקופת אי הכושר והשפעת הנכות, אני מעמיד את הפיצוי בגין הנזק הבלתי ממוני בסכום של 75,00 ₪.

סיכום נזקי התובע

הפסד שכר לעבר

  

25,000

₪

הפסד שכר לעתיד והפסדי פנסיה

  

196,398

₪

עזרת הזולת

  

15,000

₪

הוצאות

  

10,000

₪

כאב וסבל

  

75,000

₪

סך נזקי התובע

  

321,398

₪

ניכוי 50% אשם תורם

  

160,699

₪

סוף דבר

  1. הנתבעות תשלמנה לתובע פיצוי בסך של 160,699 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך-דין בשיעור כולל של 23.6% ובצירוף הוצאות משפט שהוציא התובע. הסכומים ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד ליום תשלומם בפועל.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ז' ניסן תשפ"ה, 05 אפריל 2025, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

האם יש להביא בחשבון תקנות חדשות לעניין היוון המל"ל, אשר צפויות להיכנס לתוקף, אך טרם נכנסו לתוקף?

בית המשפט דן בשאלה האם יש להביא בחשבון תקנות חדשות לעניין היוון המל"ל, אשר צפויות להיכנס לתוקף, אך טרם נכנסו לתוקף?

 

 

 

 

בית משפט השלום בחיפה

ת"א 60266-01-22 פלוני נ' ____ ואח'

 

 

 

בפני כבוד השופט עופר שובל

התובע:

מ' כ'

נגד
 

הנתבעים:

.1 ____

.2 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") בע"מ

פסק דין
    1. לפני תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975, בגין תאונת דרכים שאירעה לתובע, יליד 1998, בתאריך 31. 8.2016.

בעלי הדין חלוקים בשאלת הנזק בלבד.

כל ההפניות הן לפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 5.12.2024.

שעור הנכות הרפואית בהתאם לחוות הדעת של מומחי בית המשפט

    1. אין חולק כי התובע היה מעורב בתאונת דרכים כנוסע שהתאפיינה בקינמטיקה קשה (ר' גם דברי ב"כ הנתבעים, עמוד 78, שורה 23). ממקום התאונה פונה התובע עם חבלת ראש קשה באמצעות אמבולנס לבית החולים רמב"ם. בדיקת CT שעבר הדגימה שברים מרובים בעצמות הפנים לרבות בסינוסים הפרונטליים, בסינוס ספטאידלי ובקליבוס מימין, שברים בארובת העין משמאל, בסינוסים המקסילריים ובחיך הקשה (שמאל), דימום פרנכימטי באונה השמאלית של המוח, דימום אפידורלי ולצרציה משמעותית במצח (שמאל). לאור הממצאים הללו, בוצעה קרניטומיה לניקוז ההמטומה, תיקון שבר דחוס בסינוס הפרונטלי השמאלי ותפירה של הלצרציה במצח. בתאריך 12.4.2017 עבר התובע ניתוח נוסף ליישור מחיצת האף, כריתה של הקונכות התחתונות ופתיחה וניקוי של הסינוס הפרונטלי והסינוסים האונמואידליים. בתאריך 19.6.2017, ובשל תלונות על כאבים במצח, הוסרו הפלטה והברגים שקיבעו את השברים בסינוס הפרונטלי השמאלי.
    2. בהליך הקודם שהתקיים בבית המשפט המחוזי בנצרת (ת"א 63527-03-18), מונו שלושה מומחים: פרופ' אבישי גולץ - רופא א.א.ג (להלן: "פרופ' גולץ"), פרופ' בלה גרוס - נוירולוגית (להלן: "פרופ' גרוס") וד"ר ראסם כנאענה - פסיכיאטר (להלן: "ד"ר כנאענה").

פרופ' גולץ קבע לתובע נכויות זמניות בלבד בשיעור של 100% לתקופה שבין 12.4.2017 ועד 31.5.2017, ובשיעור של 25% לתקופה שבין 1.6.2017 ועד 30.6.2017 (חוות דעת מתאריך 6.3.2019).

פרופ' גרוס קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 25% לפי סעיף 32 א(1)(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות המל"ל") בגין פגיעת ראש קשה עם ליקויים קוגניטיביים (בשניים לפחות מהתחומים; קשב, זיכרון או תפקודים קוגניטיביים) ובשיעור של 10% לפי סעיף 36(2)(ב) לתקנות המל"ל בגין צלקת. כן קבעה נכות זמנית בשיעור של 100% למשך שנתיים - עד ליום 1.9.2018 (חוות דעת מתאריך 20.5.2019).

ד"ר כנאענה קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 25% לפי סעיף 32א(1) לתקנות המל"ל החופפת את הנכות שקבעה פרופ' גרוס, וכן נכות צמיתה בשיעור של 15% לפי סעיף 34ב' (3-2) לתקנות המל"ל בגין סימנים חרדתיים על רקע פוסט טראומטי עם ליווי דיכאוני הנוספת לנכות שקבעה פרופ' גרוס. כן קבע נכות זמנית בשיעור של 44% עד ליום 31.8.2018 (חוות דעת מתאריך 10.5.2020). יצוין, כי בפני ד"ר כנאענה עמדו חוות הדעת של פרופ' גולץ ופרופ' גרוס.

    1. נכותו הרפואית הצמיתה של התובע עומדת אפוא על 42.63% ( החל מיום 1.9. 2018).
    2. ההליכים במסגרת תיק זה המשיכו מהשלב בו הופסקו בהליך הקודם, כך שחוות הדעת של שלושת המומחים מחייבות לענייננו.
    3. פרופ' גרוס וד"ר כנאענה זומנו על ידי הנתבעת להיחקר על חוות דעתם. חקירתם הנגדית לא הובילה לשינוי במסקנותיהם, ולו במאום. פרופ' גרוס, למשל, הופנתה לבדיקות שעבר התובע במכון שפיצר [שלשיטת הנתבעת לא היו עקביות ואף הטילו ספק מסוים באמינות התובע] ונשאלה האם על רקע הממצאים הנ"ל, לא היה מקום לקבוע לו נכות נוירולוגית פחותה יותר. על כך השיבה כי הפגיעה שחווה בראשו הייתה "פרונטלית, טמפורלית ומאוד קשה" (עמוד 55, שורה 22). בהמשך נשאלה אודות אפשרות החפיפה בין התחום הנוירולוגי לתחום הרגשי התנהגותי (הרלוונטי לתחום הפסיכיאטרי), והשיבה כי הגם שקשה לבצע הפרדה בין התחומים הרי שבדיוק לשם כך מונה פסיכיאטר (עמוד 56, שורות 3-1) שקבע נכות פסיכיאטרית שהיא נוספת לנכות אותה קבעה לתובע (עמוד 56, שורה 32 ואילך). הלכה למעשה, המומחית לא שינתה מחוות דעתה. יוטעם כי לד"ר כנאענה לא הופנו שאלות כלשהן לעניין החפיפה הנטענת, ואף הוא, בדומה לפרופ' גרוס, לא מצא לשנות מחוות דעתו.
    4. הלכה פסוקה היא כי חוות דעתו של מומחה רפואי איננה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות, כאש בית המשפט הוא הפוסק האחרון, גם בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות דעתו של המומחה ואולם יש ליתן "לחוות דעת מוסמכת את מלוא משקלה בכל הנוגע לצד הרפואי מקצועי" [ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל פד נח (2) 583]. ודוק, מומחה המתמנה על ידי בית-המשפט משמש זרועו הארוכה, ובית המשפט נותן בו אמונו ומאמץ את קביעותיו, למעט מקרים חריגים ונדירים וקביעותיו לעניין הנכות הינן מחייבות [ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב (24.11.2005); ע"א 3056/99 שטרן נ' חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949].
    5. המומחים נחקרו על חוות דעתם והשיבו תשובות מנומקות ומפורטות לכל השאלות שנשאלו. בחקירותיהם הבהירו היטב את השיקולים המקצועיים שעמדו בבסיס קביעת שיעורי הנכות, כך שממצאיהם ומסקנותיהם המקצועיות כמפורט בחוות הדעת לא נסתרו כלל ועיקר. לפיכך, ובהעדר כל נימוק לסטייה מהן, אני מאמץ את חוות הדעת במלואן לרבות ביחס לשיעור הנכויות הרפואיות שנקבעו לתובע.

שעור הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות

    1. ככלל, נהוג להבחין בין הנכות הרפואית, הפגיעה התפקודית, והגריעה מכושר ההשתכרות [ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (11.1.2015), פסקה 6 לפסק דינו של כבוד השופט י' עמית, והאסמכתאות שם]). המונח נכות תפקודית משמש לתיאור השפעת הנכות הרפואית בכל תחומי החיים, אולם בדרך כלל המישור של כושר השתכרות הוא העיקרי והמרכזי שבהם לצורך חישוב הפיצויים המגיעים לנפגע, וככלל ובהעדר אינדיקציות סותרות, ישנה הלימה בין הנכות התפקודית למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות.
    2. הלכה היא כי הנכות התפקודית באה לבטא את מידת הפגיעה שגורמת הנכות הרפואית בתפקודו של הנפגע הספציפי ומידת הגריעה בכושר ההשתכרות שלו, וכי היא נקבעת על ידי בית המשפט בהתאם לראיות שהונחו בפניו באשר לכלל הנסיבות הרלבנטיות לנפגע, למהות הפגיעה ולהשלכות שיש לפגיעה על תפקודו ועיסוקו. לצורך כך, הנכות הרפואית מהווה נקודת פתיחה אולם היא אינה חזות הכול [ע"א 9703/10 סאמר נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ (12.6.2011)]. כן נפסק, כי: "... קורותיו של התובע מיום התאונה ועד מועד פסק הדין יש בהם להשליך וללמד בדבר קיומה או אפשרות קיומה של הגבלה זו" [ע"א 286/89 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב "הפול" (31.12.89)]. לעיתים קרובות ישנה חפיפה בין הנכות הרפואית לזו התפקודית, אך יתכנו מקרים בהם בית המשפט יגיע למסקנה כי בשל נסיבותיו הספציפיות של הנפגע, עולה הנכות התפקודית על הרפואית, לעתים אף במידה ניכרת.
    3. בתצהיר עדותו הראשית מיום 13.11.2023 הצהיר התובע, כי אינו זוכר את התאונה; כי הוא מתבודד רוב שעות היום, הולך לישון בשעות הלילה המאוחרות, אינו מסוגל להתרכז או להקשיב לאורך זמן, סובל מכאבי ראש עזים, סחרחורות ושכחה וכי אינו מסוגל לעבוד. בעדותו לפני חזר התובע על עיקרי הדברים. כך למשל העיד, כי עודנו סובל מבעיות זיכרון, אינו זוכר את התאונה (עמוד 42, שורות 12-6), כי רוב הזמן הוא שוהה בביתו בחוסר מעש, מתעורר בשעות הצהריים (עמוד 45 שורה 22 ואילך, עמוד 47, שורות 21-16, עדות אימו ראויה כליבאת (להלן: "האם") עמוד 8, שורות 39-30, עמוד 14, שורות 25-23), כי סובל מכאבי ראש, חוסר סבלנות, עייפות וסחרחורת (עמוד 49, שורה 36 ואילך, עמוד 50 שורות 27-1 לעדות האם, עמוד 13, שורות 28-26, עמוד 26, שורה 35 ואילך) וכי אינו מסוגל לנהוג (עמוד 49, שורות 30-26). התובע אישר כי הפסיק ליטול תרופות הגם שלא זכר מתי עשה זאת ומדוע (עמוד 47, שורות 10-1, עמוד 50, שורות 31-28), כי לא ניסה למצוא עבודה המתאימה למגבלותיו ואף לא פנה למוסד לביטוח לאומי בתביעה לשיקום עבודה או ללשכת התעסוקה. כן העיד כי ניסה לעבוד בבית מגוריו ללא הצלחה (עמוד 51, שורות 15-1).

    4. מטעם התובע הוגשו תצהירי עדות ראשית של האם מיום 30.6.2023 ושל אחיו חמזה כליבאת מיום 13.11.2023 (להלן: "האח" או "חמזה"). האם הצהירה, כי בעקבות התאונה ולאור מצבו הנפשי, הפך התובע לשבר כלי של ממש שאינו מסוגל להתמודד עם הדברים הפשוטים בחייו. כך, איבד כל יכולת למידה בשל בעיות זיכרון, קשב וריכוז אשר מנעו ממנו להשלים את בחינות הבגרות, לרכוש מקצוע מסודר ולהחזיק ברישיון נהיגה (משנכשל במבחן הפסיכולוגי).

      כן הצהירה, כי התובע איבד את שמחת חייו והפך מבודד חברתית, וכי אינו מסוגל לעבוד ולו בעבודה פשוטה נוכח מגבלותיו. האם לא ידעה להשיב לשאלה האם בוצעה פניה למוסד לביטוח לאומי במטרה לשקם את התובע, ומשנשאלה לאיזה עבודות ניסה להתקבל השיבה, כי התכוונה לכך שהוא אינו מוכן לסייע לאביו בעבודות הבית (עמוד 19, שורות 12-8, 36-35, עמוד 20, שורות 32-22).

    5. חמזה הצהיר, כי התובע היה ילד שמח וחברותי שאהב לשחק כדורגל אשר הפך לאדם אחר בעקבות התאונה. כן הצהיר, כי את רוב זמנו מעביר התובע בבית, וחרף ניסיונות המשפחה למצוא לו תעסוקה כלשהי הדבר לא הסתייע נוכח מצבו הנפשי והקוגניטיבי, וכי הוא מחזיק ברישיון נהיגה לקטנוע אותו קיבל עובר לתאונה ובאמצעותו הוא מבצע נסיעות קצרות בתחומי הכפר בלבד. לטענתו, בקשת התובע לקבלת רישיון נהיגה לאופנוע ו/או לרכב פרטי נדחתה מחמת מצבו הנפשי. בעדותו לפני הוסיף ואמר, כי בשל שעות עבודתו המרובות נבצר ממנו לפגוש את התובע ולעמוד על מצבו, וממילא הוא לא מצליח לנהל איתו שיחה של ממש (עמוד 34, שורות 22 ואילך; עמוד 35, שורות 10-8). חמזה אישר כי התובע לא ניסה לעבוד בעבודה כלשהי ואף הוא לא סייע לו בכך (עמוד 35, שורות 8-1, שורה 34 ואילך).
    6. הרושם שהתקבל מעדויות התובע, האם וחמזה הוא, שהתאונה אכן השפיעה באופן ניכר על מצבו הנפשי והקוגנטיבי של התובע, ולא מצאתי להטיל דופי בעדותם. חייו של התובע השתנו ללא היכר בעקבותיה. הנכויות שהותירה התאונה בגופו ובנפשו הן משמעותיות, כל אחת מהן בנפרד, כל שכן, שתיהן גם יחד. אולם לצד זאת, לא השתכנעתי כי מצבו מנע ו/או מונע ממנו להשתלב במעגל העבודה, ולו בעבודות פשוטות. ברקע הדברים נציין, כי לא ניתן להתעלם מקביעתה של פרופ' גרוס באשר לתיאור מצבו של התובע עובר לתאונה: "... יכול להיות שבאמת, חלק מההפרעה הקוגנטיבית שלו הייתה גם לפני התאונה ולא רק מהתאונה והלאה, זה יכול להיות... " (עמוד 60, שורות 14-11, עמוד 63, שורות 27-24, עדותה של האם, עמוד 5, שורות 31-28). בנוסף, יש לתת את הדעת לכך, שהתובע הפסיק ליטול תרופות פסיכיאטריות (להלן: "הטיפול התרופתי") על דעת עצמו, וחרף המלצות הרופאים.

בתוך כך, האם אישרה כי התנגדה לטיפול התרופתי בטענה (שלא הוכחה) כי הוא מזיק לו (עמוד 9, שורות 11-8, שורה 31 ואילך, עמוד 22, שורות 12-9).

    1. בחוות דעתה (שנחתמה כאמור בשנת 2019) כתבה פרופ' גרוס כי התובע הלין בבדיקתו על "כאבי ראש מצד שמאל, לא יכול להסתכל למעלה ולמטה בגלל כאבי ראש, חוסר ריכוז, חוסר בטחון וירידה במשקל כי אין לו תיאבון, חוסר סבלנות והתפרצויות רבות". כן צוין, כי הוא מטופל פסיכיאטרית אולם חרף המלצות הרופאים הוא נמנע מליטול תרופות. הן פרופ' גרוס והן ד"ר כנאענה אישרו בעדותם, כי קבלת הטיפול התרופתי היתה מטיבה את מצבו של התובע ומאפשרת לו לבצע עבודות פיזיות פשוטות. פרופ' גרוס הדגישה, כי כיום ישנן תרופות שיכולות לטפל בחלק הארי של הפרעות ההתנהגות מהן סובל התובע באופן שיאפשר לו לעסוק בעבודות אלה (עמוד 64, שורות 14-9), וכי גם אם הפגיעה שחווה השפיעה על כושר השיפוט שלו הרי שניתן לטפל בכך שבאופן שיביא לשיפור במצבו. לשיטתה, "חלק גדול מהדברים יכול להשתפר" גם אם לא באופן שיוביל להחלמתו המלאה (עמוד 65, שורות 39-37, עמוד 66, שורות 10-1). המומחית הבהירה כי הפיתרון עבור התובע הוא לא לשבת בבית אלא "להפך... לצאת... לעשות פעילות ולעבוד, ואפילו לעבוד בעבודה שמתאימה לו מבחינה קוגנטיבית, אבל הוא לא מוגבל, אין לו שיתוקים ומותר לו לצאת לעבודה, ללא ספק" (עמוד 60, שורות 24-22).

      גם אליבא ד"ר כנאענה, מתן טיפול תרופתי צפוי להפחית את עוצמת הביטויים החרדתיים והדיכאוניים מהם הוא סובל גם אם באופן חלקי (עמוד 68, שורות 27-24, עמוד 69, שורות 10-8), וכי הוא מסוגל לעבוד בעבודות שלא יהיה כרוך בהן "מתח נפשי רב" (עמוד 69, שורות 30-26), "בוא נגיד ככה, בעבודה פשוטה מול אנשים, נגיד כמוכר, כעובד בסופר, כאילו הוא יכול" (עמ' 70, שורה 27).

    2. מושכלות ראשונים, כי חובת הקטנת הנזק דורשת מן הניזוק "לנקוט בכל הצעדים הסבירים להקטנת הנזק שנגרם לו עקב העוולה, והוא לא יהיה זכאי לפיצוי עקב נזק שיכול היה למנוע על ידי נקיטת אמצעים כאלה" (דוד קציר, פיצויים בעד נזקי גוף, מהדורה חמישית, 2003; ע"א 252/86 גולדבפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (4.7.1991)]. באשר לסירוב לקבלת טיפול רפואי, ההלכה הרווחת היא שאמת המידה לבחינת סבירות הסירוב הינה אמת מידה אובייקטיבית.

ב- ע"א 544/10 פלונית נ' עיריית כפר קאסם (12.3.2013) נקבע "מבחן משולב" לבחינת סבירות הסירוב באמות מידה אובייקטיביות על רקע נתוניו הסובייקטיביים של הנפגע: "עם זאת, הדלת לתחושותיו הסובייקטיביות של הניזוק לא נסגרה באופן מוחלט... נדמה, אם כן, כי גם לגישת המצדדים במתן משקל לתחושתו הסובייקטיבית של הניזוק, החלטתו צריכה להיות מבוססת "גם אובייקטיבית"... הוא אובייקטיבי במובן זה שהוא נעשה בעיני האדם הסביר, יחד עם זאת הוא סובייקטיבי במובן זה שנבחנת בו התנהגותו של אדם סביר במצבו של הנפגע".

    1. התובע בעדותו לפני לא ידע להשיב על השאלה מדוע ומתי הפסיק לקחת את הטיפול התרופתי, ואולם נוכח תשובותיה של אימו, הרי שאין חולק, כי הטיפול הופסק במועד לא ידוע (אך לפני שנים רבות) על רקע התנגדותה, מבלי שטענתה בדבר השפעת התרופות על מצבו - ככל והייתה כזו - למצער, נתמכה בסמכתאות כלשהן, וממילא, מבלי שהוכחה כלל ועיקר. הלכה למעשה, לא ידוע מתי התובע החל - אם בכלל - לקחת טיפול תרופתי; מתי הפסיקו; באלו תרופות מדובר; האם היו לתרופות הללו תופעות לווואי כלשהן; האם נעשה ניסיון להחליפן בתרופות אחרות; האם התקיימה היוועצות עם רופאים לעניין זה וכיו"ב. כל השאלות הללו נותרו ללא מענה באופן הפועל לחובתו של התובע. לטעמי, סירובו של התובע (וליתר דיוק, סירובה של אימו) לקחת טיפול תרופתי אינו עומד לא באמת המידה האובייקטיבית ואף לא בזו הסובייקטיבית.
    2. הגם שלא נמצא בחוות דעתם של מומחי בית המשפט קביעה ולפיה יש בכוחו של הטיפול התרופתי כדי להפחית מדרגת נכותו הצמיתה של התובע (עמוד 64, שורות 37-36 לעדותה של פרופ' גרוס), הרי שאין חולק כי להימנעות מהקטנת הנזק - על דרך של קבלת טיפול תרופתי שהיה מאפשר לו להשתלב ולו באופן חלקי במעגל העבודה - יש כדי לדחות את טענת התובע כי אפשרות זו נחסמה כמעט לחלוטין (התובע טען לנכות תפקודית בשעור של 80%). ב- ע"א 1249/04 רבאח אדהם נ' רבאח רביע (8.11.2006)(להלן: "עניין רבאח") נפסק כי רק במקרים נדירים, בהם אין מנוס מכך, יקבע בית המשפט כי אדם נעדר כשירות מוחלטת לעבודה: "... כעניין שבעיקרון סבורני, שככל הניתן אין להעמיד אדם בחזקת מי שאינו יכול לעבוד כל עיקר, אלא כשהנסיבות ברורות וחדות; פרפלג במקרים רבים הוא אדם המשתכר ככל אדם אחר. אין לראות את המערער דנא כשבר כלי חלילה; רואה אני כחיוני וכעניין ממדרגה ראשונה, שבית המשפט יימנע ככלל מהטבעת חותם של אי כשירות גמורה לעבודה על אדם, פרט - כאמור - למקרים שבהם אין כל מנוס מכך".
    3. מן המקובץ לעיל, נוכח עמדות המומחים ולאחר שמיעת עדי התביעה, התרשמתי כי שיעור נכותו התפקודית של התובע עולה על שיעור נכותו הרפואית, הגם שלא באופן ניכר, בטח לא באופן המונע ממנו להשתלב במעגל העבודה. ודוק, לא השתכנעתי כי בענייננו נסיבות נדירות מכוחן אקבע כי התובע נעדר כשירות (כמעט) מוחלטת לעבודה כפי טענתו. לצד זאת, הנכויות שנקבעו לו בתחום הנוירולוגי והפסיכיאטרי כאחד, אינן של מה בכך. כפי שציינתי לעיל, שילובן האחת ברעותה העצימו את השפעתן על חיי היומיום של התובע, וברי כי הן משליכות על אפשרויות התעסוקה העתידיות שלו. הלכה למעשה, קשת האפשרויות הלכה והצטמצמה עד כדי כך, שהעבודות היחידות שבהן יוכל התובע להשתלב בעתיד הן פיזיות ופשוטות אשר אינן כרוכות במתח נפשי. לטעמי, השלכות הפגיעה על תפקודו ועסוקו העתידי הן משמעותיות, ואם יש מקרה בו שעור הנכות התפקודית צריך לעלות על זה הרפואית - אז הנה הוא מונח עתה לפנינו.
    4. אשר על כן, בהתחשב במגבלותיו של התובע כפי שפורטו בחוות דעתם של מומחי בית המשפט, במצבו הנפשי והקוגנטיבי לאחר ובעקבות התאונה ובהתאם למכלול הראיות שהובאו לפני, מצאתי להעמיד את שיעור נכותו התפקודית על 45% [כשאני קובע זאת, לקחתי בחשבון גם את העובדה ש- 10% מתוך כלל הנכויות הרפואיות שנקבעו לו ניתנו בגין צלקת הנעדרת משמעות תפקודית (נכותו הרפואית של התובע בניכוי נכות זו עומדת על 36.25%)].

בסיס השכר

    1. לטענת התובע, נוכח גילו במועד התאונה (18.5 שנים), הרי שהוא זכאי להנות מחזקת השכר הממוצע שעומדת לקטין אשר טרם החל לכתוב את "סיפור חייו". מאידך טענו הנתבעים כי בזמן התאונה עבד התובע במפעל בשכר חודשי הנמוך משכר המינימום. לצורך כך, צירפו הנתבעים דו"ח רציפות ביטוח ממנו עולה כי בשנים 2016-2015 (בהיותו תלמיד) עבד התובע במשך מספר חודשים בעבודות שונות בשכר חודשי ממוצע שנע בין 780 ₪ ל- 1,928 ₪. על סמך נתונים אלה נטען כי "התובע איננו בעל נתונים של שכר ממוצע" (עמוד 78, שורות 15 לסיכומי ב"כ הנתבעים). דין טענת הנתבעים להידחות.
    2. בענייננו, יש להחיל על התובע, כל שכן, בהינתן גילו במועד התאונה, את חזקת הקטינים כך ששיעור הפסד השתכרותו לעבר ולעתיד יחושב בהתאם לשכר הממוצע במשק. אין חולק כי על רקע גילו, הרי שטרם החל לכתוב את "סיפור חייו", ואין בנתונים שהביאו הנתבעים באשר לשכרו עובר לתאונה ( בהיותו תלמיד) כדי ללמד על פוטנציאל השתכרותו העתידי. העובדה כי חרף גילו, ועוד בהיותו תלמיד, ביכר התובע לעבוד במפעל, צריכה להיזקף לטובתו דווקא, ולא לעמוד לו לרועץ. אכן, לא מן הנמנע, כי התובע יכול היה למצוא את עצמו עוסק בעבודות כפיים גם אלמלא התאונה, אך באותה מידה, יתכן שלא. ברי כי אין בכך כדי לאיין את חזקת הקטינים שיש להחיל בעניינו.

ב- ע"א 8380/03 "קרנית" נ' סאמר עבדאלולי (8.12.2005) קבע בית המשפט העליון כי הכנסותיו של נפגע עובר לתאונה אינן יכולות להוות אינדקציה, שאין בילתה, באשר להכנסותיו העתידיות: "במקרים שבהן הכנסותיו של הנפגע בטרם הפגיעה כשלעצמן אינן יכולות לשמש אינדיקטור אין בלתו לגבי הכנסותיו האפשריות בעתיד, בהעדר מימד של רציפות או קביעות, וכאשר הנתונים אינם מלאים, נוטה בית המשפט לקבוע כשכר בסיס את השכר הממוצע במשק... כך נהוג בפרט כאשר המדובר באנשים צעירים, שדרכם בחיים טרם נסללה, ואין לדעת את עתידם ואופן התפתחותם... בענייננו עבד המשיב בשנים שלפני התאונה במגוון עבודות מזדמנות, כגון בחקלאות ובבניין, למשך תקופות קצרות. המשיב היה כבן 23 בעת התאונה, ואין לומר כי העובדה שעבד בעבודות מזדמנות צריכה להיות לו לרועץ; אין לומר כי הכנסתו והשתכרותו נתגבשו לכלל תמונה שאינה מצדיקה קביעת השכר הממוצע במשק או קרוב אליו" [ההדגשה שלי, ע.ש].

    1. ומהתאם להכא. במועד התאונה היה התובע בגיר "צעיר" כבן 18.5 שנים שטרם החל בגיבוש דרכו התעסוקתית. בנסיבות אלה, ונוכח המפורט לעיל, יחושב בסיס השכר לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות בהתאם לשכר הממוצע במשק, לעבר - על סך של 10,500 ₪ מעוגל (השכר הממוצע נכון למועד התאונה בניכוי מס הכנסה, מוצמד להיום), ולעתיד - על סך של 12,100 ₪ מעוגל (השכר הממוצע נכון להיום, בניכוי מס הכנסה).

אומדן הנזקים

הנתונים הרלוונטים לצורך חישוב הנזק

    1. תאריך הלידה של התובע: 9.2.1998.
    2. מועד התאונה: 31.8.2016.
    3. גיל התובע בעת התאונה: 18.5 שנה.
    4. גיל התובע במועד פסק הדין: 27 שנה.
    5. שיעור הנכות הרפואית: 42.63%.
    6. שיעור הנכות התפקודית: 45%.
    7. בסיס השכר לעבר: 10,500 ₪.
    8. בסיס השכר לעתיד: 12,100 ₪.

הפסד שכר לעבר

    1. לטענת התובע, מאז התאונה ועד היום הוא נמצא באי כושר מוחלט ועל כן הוא זכאי לפיצוי בגין הפסד שכר מלא לכל התקופה. לטענת הנתבעים, את הפסד השכר שנגרם לתובע יש לחשב בהתאם לתקופות אי הכושר והנכויות הזמניות שקבעו המומחים עד ליום 31.8.2018 בלבד לפי שכר מינימום. כן נטען, כי התובע יכול היה לשוב במועד זה למעגל העבודה לבצע עבודות פשוטות, ועל כן החל מיום 1.9.2018 הוא אינו זכאי לשכר כלשהו. כאמור לעיל, התובע יכול גם יכול לשוב למעגל העבודה, ולבצע עבודות פיזיות פשוטות שאינן כרוכות במתח נפשי ומותאמות למגבלותיו. בתוך כך מצאתי לדחות את טענתו בדבר אי כושר מלא ממועד התאונה ועד היום. משכך, יחושב הפסד שכרו לעבר בהתאם לשעור הנכויות הזמניות שקבעו לו המומחים, ולאחר מכן, בהתאם לנכות שקבעתי לעיל, כמפורט להלן:
    2. מיום 31.8.2016 ועד ליום 31.8.2018 (לפי נכות זמנית בשיעור של 100%): 24 חודשים * 10,500 ₪ ובצירוף ריבית מאמצע התקופה= 278,400 ₪.
    3. מיום 1.9.18 - ועד למועד מתן פסק הדין (לפי נכות בשיעור של 45%): 77 חודשים * 10,500 ₪ * 45% ובצירוף ריבית מאמצע התקופה= 385,160 ₪
    4. סך הכול: 664, 000 ₪ (במעוגל).

הפסד השתכרות לעתיד

    1. כאמור, איני מקבל את טענת התובע לפיה איבד כמעט לחלוטין את כושר השתכרותו עקב התאונה, שכן מגבלותיו כפי שנקבעו על ידי המומחים, אינן אמורות למנוע ממנו להשתלב, ולו באופן חלקי במעגל העבודה, כל שכן לו היה לוקח את הטיפול התרופתי. בהתחשב באופי הפגיעות, הן הנוירולוגית והן הנפשית, ובשים לב להשפעתן על אורחות חייו, כמו גם על יכולתו להשתלב במעגל העבודה בעתיד, מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין רכיב זה על סך של 1, 150, 000 ₪ [הפיצוי מבוסס על 75% מחישוב אריתמטי, לפי בסיס שכר של 12,100 ₪, נכות תפקודית בשיעור 45% לתקופה של עד גיל 67 (מקדם היוון-281.28)].

הפסד תנאים סוציאליים

    1. על פי צו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, חלה חובה על כל מעסיק להפריש תשלומים לקרן פנסיה לעובד המועסק על ידו, בשיעורים המפורטים בסעיף 6 לצו. החל מיום 1.1.2017 מסתכמות הפרשות אלה ב- 12.5%.
    2. על בסיס האמור, אני פוסק לתובע פיצוי בגין הפסדי פנסיה בסך של 227, 000 ₪ (במעוגל).

כאב וסבל

    1. על פי אמות המידה שנקבעו בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו - 1976, אני פוסק לתובע פיצוי בגין רכיב זה על בסיס נכות רפואית בשיעור 42.63% ו-8 ימי אשפוז בסך של 100, 000 ₪ (במעוגל).

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

    1. הלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח', פ"ד כח(1) 277). די בכך שהוכח כי נוכח אופי הפגיעה נזקק התובע בתקופה הסמוכה לתאונה לעזרה מוגברת בשל מצבו הרפואי, לרבות המעקב והטיפולים - כדי להטיל על הנתבעת את החובה לפצותו בגין העזרה המוצדקת שקיבל מבני משפחתו, גם מקום בו עקב כך לא נגרם להם נזק, חלף הנאת הנתבעים ממאמציהם של קרובי משפחתו: "באשר מוטב מעניק לניזוק טובת הנאה שלא על יסוד חובה שבדין, אין בכך כדי להקנות למזיק זכות להפחית מהנזק שנגרם על ידיו את שווי ההטבה" (ר' ע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6.1.2015); רע"א 8918/14 פלונית נ' פלוני [נבו](27.7.2015); ע"א (ת"א) 2377/06 קרנית נ' דוידוב (22.1.2008)].
    2. למרות שלא הוכח ואף לא נטען כי התובע קיבל עזרה בשכר, השתכנעתי מעדותה של האם והאח, כי היקף העזרה שניתן לתובע היה בהיקף החורג באופן ניכר מהעזרה שמצופה להושיט לקרוב משפחה, כל שכן, בשנים הראשונות שלאחר התאונה. לעניין זה טענה האם כי נוכח מגבלות התובע, במיוחד בתחום הנוירולוגי, הרי שבשנתיים הראשונות הוא היה תחת השגחה מלאה של בני משפחתו, כאשר פעמים רבות נאלץ אביו להשבית את עבודתו כדי להתלוות אליו לטיפולים רפואיים כאלה ואחרים. בהתחשב באמור ובנתוני התובע כפי שפורטו לעיל, ובשים לב לשיעור נכותו התפקודית, מצאתי לפצותו בגין רכיב זה על דרך האומדן בסך של 90, 000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

    1. התובע עותר לפסיקת פיצוי בגין הוצאות לרבות הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד. כפי שנפסק בע"א 5557/95 סהר חברה לבטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא (2) 724, התובע זכאי לקבלת טיפול רפואי במסגרת קופת החולים בהתאם לסל הבריאות. בנוסף, על פי סעיף 41 (ב) לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010) תשס"ט - 2009, הועברה האחריות למימון הטיפול הרפואי בנפגעי תאונות דרכים מהמבטחים לקופות החולים. עם זאת, ומאחר שסביר כי התובע נדרש ויידרש להוצאות רפואיות מסוימות, לרבות תשלום דמי השתתפות לצורך קבלת טיפולים רפואיים, מצאתי לפצותו בגין רכיב זה בסך של 30, 000 ₪.

ניכויים

    1. אין חולק כי מכל סכום שייפסק לטובת התובע, יש לנכות את תגמולי המל"ל-ענף נכות כללית שקיבל ויקבל בעתיד. תחילה הגישו הנתבעים חוו"ד אקטוארית ממנה עולה כי שיעור הניכויים (נכון ליום 31.3.2021) עומד על סך של 954,736 ₪, ובהמשך הוגשה חוו"ד עדכנית על סך של 1,235,807 ₪ (נכון ליום 1.12.2024). בדיון שהתקיים לפני ביום 5.12.2024, נטען כי סך הניכויים צפוי לעלות בכ- 214,000 ₪ נוכח כניסתן הצפויה לתוקף של תקנות הביטוח הלאומי (היוון) - 2024, ועל כן: "כשבית המשפט יודע שהתקנות נכנסות לתוקף בעוד כמה ימים, אז ברור שהוא צריך לפעול על פיהן... למרות שהן עדיין לא בתוקף" (עמוד 82, שורה 10 ואילך, עמ' 83, שורה 7 ואילך לסיכומי הנתבעת). דין הטענה להידחות. ראשית, מושכלות ראשונים כי בית המשפט פוסק על סמך הדין התקף נכון למועד כתיבת פסק הדין ולא על סמך הדין העתידי, אפילו היה צפוי להיכנס לתוקפו בזמן הקרוב. שנית, חלפו יותר מכמה ימים ממועד הדיון ועד היום, ולמיטב בדיקתו של המותב התקנות טרם פורסמו [ התקנות נסגרו להערות הציבור ביום 30.10.2024 והן תיכנסנה לתוקפן רק בחלוף 3 חודשים ממועד פרסומן (ר' אתר החקיקה הממשלתי - טיוטת תקנות הביטוח הלאומי (היוון) (תיקון מס' ...), התשפ"ה - 2024)]. משכך אפוא, הניכוי שאבצע יהא בהתאם לחוות הדעת האקטוארית המעודכנת ליום 1.12.2024.

סוף דבר

  1. נזקיו של התובע הינם כדלקמן:
  2. הפסדי שכר לעבר: 664,000 ₪.
  3. הפסדי שכר לעתיד: 1,150,000 ₪.
  4. הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים: 227,000 ₪.
  5. כאב וסבל: 100,000 ₪.
  6. עזרת הזולת לעבר ולעתיד: 90,000 ₪.
  7. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד: 30,000 ₪.
  8. סך הכול: 2,261,000 ₪.
  9. ניכוי מל"ל: 1,235,807 ₪ (-).
  10. סך הכול: 1, 025, 000 ₪ (במעוגל).
  11. הנתבעת 2 תשלם לתובע סך של 1,025, 000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ בסך כולל של 157,000 ( במעוגל). הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע, באמצעות בא-כוחו, תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
  12. זכות ערעור במועדים הקבועים בדין.
  13. המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א שבט תשפ"ה, 09 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.

 

 

 

 

 

מהי מעמדה של הסכמה דיונית בין שתי מבטחות – לגבי השאלה האם תובע שנפגע עת ירד מאוטובוס הינו משתמש באוטובוס או הולך רגל , לאחר שאחד הצדדים חזר בו מההסכמה?

בית המשפט דן בשאלה מהי מעמדה של הסכמה דיונית בין שתי מבטחות – לגבי השאלה האם תובע שנפגע עת ירד מאוטובוס הינו משתמש באוטובוס או הולך רגל , לאחר שאחד הצדדים חזר בו מההסכמה?

 

 

בית משפט השלום באשקלון

ת"א 46357-08-20 פלוני נ' ____ ואח'

 

 

בפני

כב' השופטת אורית סלהוב (חדד)

התובע:

פלוני

נ ג ד
 

הנתבעים:

1.____

2.הפניקס חברה לביטוח בע"מ
3.הכשרה חברה לביטוח בע"מ

פסק דין
    1. הקדמה
    2. התובע, יליד שנת 1949, הגיש תביעה זו מכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות-דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") בגין נזקי גוף שמקורם בתאונת דרכים שארעה ביום 23.8.19 ושהוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: " המל"ל") כתאונת עבודה.

התאונה ארעה סמוך לאחר שהתובע החנה את האוטובוס בו נהג ליד בית מגוריו, בעודו עומד מחוץ לאוטובוס ולצידו (מ.ר 61-483-70), אז פגע בו רכב חולף בו נהג הנתבע 1 (מ.ר 16-550-71) (להלן: "התאונה").

    1. הנתבעת 2 היא מבטחת השימוש ברכב הפוגע הנ"ל לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (ומייצגת את הנתבע 1) והנתבעת 3 היא מבטחת השימוש באוטובוס הנ"ל במועד קרות התאונה (להלן: " המבטחות" " הרכב הפוגע", " האוטובוס" – בהתאמה).
    2. אין חולק לגבי קיומו של כיסוי ביטוחי. המחלוקת התמקדה בשני נושאים: האחד - סוגיית החבות הנעוצה בשאלת זהותה של המבטחת שעליה החובה לפצות את התובע בהינתן נסיבות התאונה והגדרתה של "תאונת דרכים". השני – סוגיית גובה הנזק.
    3. מחמת התפתחויות שהיו במהלך בירור ההליך, ניתן להקדים ולומר כי בסופו של יום התובע נמצא מפוצה כדי מלוא נזקיו באמצעות תגמולי המל"ל, כך שתביעתו זו רלבנטית אך לגבי זכאותו החוקית לקבלת רבע מהיקף הפיצויים להם הוא זכאי וזאת מכח הוראת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: " הרבע") ובעוד הצדדים חולקים לגבי שאלת קיומה של חבות ביטוחית מצד הנתבעת 3 וסיכומי הצדדים נוסחו בהתאמה.
    4. סוגיית החבות
    5. אקדים לציין כי בראשית הדרך נפתח ההליך כבקשה לתשלום תכוף נגד הנתבעים 1-2 בלבד, משעה שהתובע יצא מנקודת הנחה שהנתבעת 2 – מבטחת הרכב הפוגע, היא האחראית לפיצויו עבור נזקיו מחמת שנמצא מחוץ לאוטובוס החונה ומעמדו כהולך רגל.

בהמשך, הגיש התובע כתב תביעה נגד המבטחות שתיהן ובנוסחו המתוקן צורף אף הנתבע 1.

    1. בכתב ההגנה שהגישו הנתבעים נקטו המבטחות עמדות שונות:

הנתבעת 2 טענה בכתב הגנתה כי התובע הוא בגדר "משתמש" באוטובוס, כך שהנתבעת 3 היא שחייבת בפיצויו ולחילופין – כי עניין לנו ב"תאונה מעורבת", כמשמעותה בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים, כשמכך נגזרת חבות שתי המבטחות ביחד ולחוד ובחלקים שווים.

הנתבעת 3 שללה את מעורבות האוטובוס וטענה כי התובע נפגע כהולך רגל, לאחר סיום הנסיעה באוטובוס המהווה "זירה" בלבד, כך שהחבות מוטלת אך על הנתבעת 2 כמבטחת הרכב הפוגע.

    1. ביום 23.12.21 הגישו המבטחות הודעה משותפת המציינת כדלקמן: "הנתבעים מתכבדים להודיע לבית המשפט כי הגיעו להסכמה בדבר חלוקת האחריות בינהן באופן שכל אחת מהנתבעות 2 ו-3 תישא ב – 50% משיעור הנזק" (להלן: " ההסכמה הדיונית").
    2. ההסכמה הדיונית המתוארת נועדה לפשט, מטבע הדברים, את ההליך, אלא שבהמשך נמצא כי זו עוררה מחלוקת חדשה בין הצדדים, אשר בנסיבות העניין נאלץ בית המשפט להקדים ולהתייחס לה דווקא וטיבה - שאלת כפיפותו של התובע להסכמה זו.

ב.1 מעמדה של ההסכמה הדיונית

    1. התובע מצידו טוען כי הסכמה דיונית זו הוגשה על ידי המבטחות בלבד והן שחתומות עליה, במובחן ממנו, כך שזו יכולה לשמש, לכל היותר, בינן לבינן, בעוד הוא עצמו אינו כבול להסכמה זו. משכך, מבקש התובע בסיכומיו לאפשר לו לטעון, שלא בהתאמה להסכמה זו, כי עניין לנו בתאונת דרכים רגילה ולא ב"תאונה מעורבת", כך שהחבות רובצת לפתחה של הנתבעת 2 בלבד.
    2. הנתבעת 2 בסיכומיה, טוענת כי הנתבעות גיבשו הסכמה דיונית זו בינן לבינן, מתוך הבנה שעניין לנו בתאונה מעורבת. לשיטתה, חזקה על נתבעת 3 שלא היתה מסכימה לחלוקה שווה זו לו סברה כי הנסיבות מעידות על אפשרות, ולו קלושה, שהמצב המשפטי הוא אחר.

הנתבעת 2 מוסיפה כי התובע מצידו לא חלק על ההודעה ולא התנגד לה ומשכך ולאור הצהרתו בכתב תביעתו לפיה יכבד כל החלטה בשאלת חלוקת האחריות בין המבטחות, הוא מנוע לשיטתה מלטעון אחרת כיום, שכן מדובר בשינוי חזית שאין להתירו.

הנתבעת 2 מדגישה כי עמדתו זו של התובע נעוצה בעובדה, שלאחר מיצוי זכויותיו במל"ל נוכח להבין כי תביעתו "נבלעת" בתגמולי המל"ל. הואיל והאוטובוס הוא בבחינת "רכב מעסיק", הרי שככל שהתובע ניצב מול שתי המבטחות בהתאם להסכמה הדיונית (שמשמעותה כי ענין לנו ב"תאונה מעורבת"), אין הוא זכאי מעבר למחצית מרבע נזקיו. משכך נוכח, החל לנהל מלחמת חורמה על מנת להמחיש שלא ב"תאונה מעורבת" עסקינן ולאפשר לו קבלת הרבע במלואו.

    1. לאחר שנשקלו טענות הצדדים ונסקרה שוב השתלשלות הדברים בהליך זה, מוצאת אני כי הטיעון בסיכומים לגבי מעמדה של ההסכמה הדיונית מיותר היה בעיקרו ואבהיר:

המחלוקת לגבי השלכותיה של ההסכמה הדיונית נתעוררה, ביתר שאת, לאחר שהתובע והנתבעת 3 הגישו ביום 14.8.23 בקשה מוסכמת לדחיית התביעה נגד האחרונה ללא צו להוצאות.

בקשה זו נתקלה בהתנגדות נחרצת מצד הנתבעת 2 והצדדים זומנו לפיכך לדיון שהתקיים ביום 27.12.23, בגידרו טענו טענותיהם, כשבסופו של יום נתנו הם הסכמתם למתווה הדיוני שהכתיב בית המשפט (בעמ' 23) ועיקרו – המבטחות תיוותרנה שתיהן כנתבעות והצדדים יהיו רשאים לטעון לגבי שאלת היותה של התאונה "מעורבת" בהתאם לכתבי הטענות, בעוד ההסכמה הדיונית נותרת בעינה ואינה מחייבת את התובע. כן הוסכם כי במצב דברים זה (בו הותרת הנתבעת 3 בהליך נעשית בניגוד לעמדת התובע), סוגיית הוצאותיה של הנתבעת 3 תוכרע מול הנתבעת 2 בלבד ואלו לא תושתנה על התובע. (להלן: " המתווה הדיוני המוסכם").

    1. בהינתן המתווה הדיוני המוסכם, ניתן היה להסתפק בטיעון לגבי שאלת שינוי החזית, אולם אף אם מעבר לצורך אומר כי ממילא יש מקום לבכר את עמדת התובע דווקא בסוגייה זו על רקע השתלשלות הדברים בהליך וכי אין הצדקה לייחס לו שינוי חזית ואבהיר אף את זאת:

יש לזכור כי התובע מצידו נקט מראש עמדה ספציפית לפיה אינו בגדר "משתמש" באוטובוס, כי אם הולך רגל. עמדתו זו של התובע מוצאת ביטוי בכתב טענותיו הראשון, הוא בקשתו לתשלום תכוף שהוגשה ביום 20.8.2020 והופנתה נגד נתבעת 2 בלבד. גם בדיון שהתקיים לבירור הבקשה, נותר התובע בעמדתו, חרף התגובה מנגד אשר כבר בגדרה טענה נתבעת 2 לחבותה של נתבעת 3.

בכתב התביעה שהוגש ביום 24.12.2020, צורפה הנתבעת 3 והתובע מציין מפורשות בסעיף 4 כי הוא עושה כן בהמשך ישיר לדיון שהתקיים בבקשה לתשלום תכוף, תוך שהוא מצהיר כי "הוא איננו נמצא עם מי מהנתבעות בקנונייה ויכבד כל החלטה של בית המשפט הנכבד בנוגע להטלת החבות על מי מהנתבעות ביחד ולחוד".

    1. לא ניתן לומר כי התובע בשלב כלשהו בחר לזנוח את עמדתו המקורית לפיה הוא בגדר הולך רגל והנתבעת 2 היא הרלבנטית לצורך פיצויו. מכל מקום, לא ניתן לומר כי בשלב כלשהו בחר התובע לאמץ את העמדה לפיה הנתבעת 3 דווקא היא שחבה בפיצויו, אם באופן בלעדי ואם במשותף עם הנתבעת 2 (ככל שעניין לנו ב"תאונה מעורבת").
    2. הולדתה של ההסכמה הדיונית מקורה בחילופי דברים שהחלו בין ב"כ המבטחות. בדיון הראשון שהתקיים במעמד הצדדים כולם, ביום 2.11.2021, ולאחר האשמות מצד ב"כ התובע לגבי העיכוב הנגרם בקידום ההליך בשל אי מעש כנדרש מנגד, הצהירה ב"כ נתבעת 2, כי שוחחה עם חברתה לגבי האפשרות להתייחס לנסיבות כ"תאונת מעורבת", תוך שהיא מציינת (בעמ' 9) כי הן תנסינה להגיע להבנות וכי עליהן לקבל אישור לכך ממרשותיהן.

בתחשיבי הנזק שהוגשו בהמשך לכך, הוצהר כי הנתבעות באו בדברים בניסיון להגיע להסכמה לגבי חלוקת הנזק ביניהן, אולם הן זקוקות לשהות נוספת וככל שהסכמה אין יטענו לעניין חלוקת הנזק. (סעיף 4 לתחשיב הנתבעת 2).

בהחלטה מיום 12.8.2021, מעיר בית המשפט על העיכוב הנוסף במשלוח ההודעה וממליץ שב"כ המבטחות תפנינה לחברם - ב"כ התובע - על מנת שההודעה תהיה משותפת לכלל.

    1. ביום 23.12.2021 מוגשת ההסכמה הדיונית כנוסחה המובא לעיל, כאשר כותרת המסמך מייחסת את ההודעה למבטחות בלבד. אין כל הצהרה בשם התובע וב"כ התובע לא חתום על הודעה זו. (אך לשם האבחנה, אפנה להודעה המוגשת בשם הצדדים כולם, ביום 30.12.2021, אז נדרשה הסכמתו המפורשת של ב"כ התובע לויתור על בקשתו לפסיקת הוצאות בגין העיכוב שנגרם).
    2. סבורה אני כי במצב דברים זה, אין לבית המשפט אלא להתייחס להסכמה הדיונית כייעודה המקורי, קרי – לפשט את הברור בהתייחס לנדבך הנוגע ליחסים שבין המבטחות וזאת, יש להניח, אף כמענה מסוים לעיכוב שנוצר בבירור ההליך. למעשה, אלמלא ההתפתחויות בהמשך, אפשר ולא היה נטען דבר מכאן ומכאן וההסכמה הדיונית היתה משרתת נאמנה את הכלל ומאפשרת להתמקד בסוגיית הנזק. לא בכדי נמנע התובע ממחאה כלשהי, שכן מה לו אם יקבל את הפיצוי ממבטחת זו או אחרת, אלא שמשעה שנודע שתביעתו "נבלעת" בתגמולי המל"ל, נקט התובע עמדה מסוייגת לגבי הסכמה דיונית זו ומטעמי כדאיות ברורים.
    3. אינני סבורה שיש לאפשר לנתבעת 2 להיבנות מהשתלשלות דברים זו באופן המייחס לתובע בדיעבד כוונות שלא היו לו והשולל ממנו טענה בה נאחז לכתחילה ואשר לא וויתר עליה מפורשות.

בית המשפט ער לכך שעמידתו של התובע על עמדתו המקורית, נעוצה בסופו של דבר בהתפתחות לגבי תגמולי המל"ל, אלא שנתון זה, כשלעצמו, אינו יכול ליצור יש מאין ולהצדיק להתייחס לתובע כמי שזנח טענתו המקורית ונתן באופן מודע הסכמה לכך שב"תאונה מעורבת" עסקינן, אם בראשית הדרך ואם בעקבות חילופי הדברים בדיון וההסכמה הדיונית שבאה בעקבותיה.

לו רצו המבטחות לכבול את התובע להסכמתן הדיונית, לטוב ולרע, היה מקום לצרף את הסכמתו המפורשת ונראה כי לא בכדי לא נעשה הדבר. הסכמה דיונית זו נועדה לשרת, בראש ובראשונה, את המבטחות בינן לבינן, ואגב כך, להקל על מלאכתם של התובע ובית המשפט, אולם מכאן ועד להבנה שהתובע הסכים להכפיף עצמו להסכמה דיונית זו אף אם ישתנו הנסיבות וימצא כי יש בה כדי להזיק לו, רחוקה הדרך. ראוי לחדד ולומר כי אין מדובר בנסיבות שהיו ידועות לכלל הצדדים במועד ההסכמה הדיונית. חזקה על התובע שהיה מביע הסתייגותו המפורשת ככל שכך.

    1. משמע ועיקר - אינני מוצאת שהתובע שינה בשלב כלשהו מחזית הטיעון בכתב תביעתו בהינתן אופן ניסוחו, כאשר הרקע לצרוף הנתבעת 3 ידוע ובעוד התובע מתייחס בתביעתו מפורשות אף לאפשרות לפיה החבות תוטל אך על אחת מהמבטחות ובלשונו: "להטלת החבות על מי מהנתבעות ביחד ולחוד" . את הסיפא התובעת חיוב "ביחד ולחוד" ניתן להבין כאפשרות נוספת.
    2. לאור האמור, מצאתי מקום לקבוע כי ההסכמה הדיונית רלבנטית אך ביחסים שבין המבטחות, היא אינה כובלת את התובע ואין מנוס מבירור עמדתו בסיכומיו (ובהמשך ישיר לעמדה שהביע מאז נתעוררה המחלוקת לגבי ההסכמה הדיונית) לפיה נפגע בתאונה כהולך רגל ולא ב"תאונה מעורבת", עמדה שמשמעותה שהחבות הביטוחית רובצת לדידו לפתחה של הנתבעת 2 בלבד.

ב.2 מעמדו של התובע כנפגע – האם כ"הולך רגל" בלבד או ב"תאונה מעורבת".

    1. התובע בסיכומיו דבק בטענה לפיה הוא בבחינת "הולך רגל" ולא בגדר "משתמש" על פי מי מהחלופות הרלבנטיות על פי הגדרת "תאונת דרכים", כך שלא מדובר ב"תאונה מעורבת".

הנתבעת 2 טוענת בסיכומיה, כי עניין לנו ב"תאונה מעורבת".

הנתבעת 3 הגישה סיכומים תמציתיים בהם צוין כי נקודת המוצא היא שתביעה זו נבלעת בתגמולי המל"ל ומכאן שהתובע לא זכאי לפיצוי כלשהו ממנה, כך שהוויכוח הנטוש בין התובע לנתבעת 2, הוא על חלקה של האחרונה בשיעור הרבע מנזקו. בהתאמה, מוסיפה היא, כי ככל שיקבע כי מדובר ב"תאונה מעורבת", הרי שיש לנכות מחצית מהרבע בגין חלקה שלה.

    1. לצורך דיון בשאלה זו, יש להקדים ולהביא את נסיבות קרות התאונה שנחזות משלושה מקורות ראיתיים: עדות התובע, סירטון שהציג התובע (מוצג ת/2) ועדות חוקר מטעם הנתבעת 3.
    2. על פי המבואר בתצהירו של התובע: במועד הנדון חזר מעבודתו כנהג אוטובוס לביתו שבמושב עוצם וכבכל יום החנה את האוטובוס סמוך לביתו. התובע ירד מהאוטובוס, התייצב בעמידה מלאה על הכביש וביקש להמשיך לביתו, אלא שאז נוכח כי פתח מיכל האוריאה, המצוי בסמוך למיכל הדלק פתוח ומשכך, ניגש לכיוונו על מנת לסגור אותו, כשלפתע חש חבטה והועף באוויר, תוך שגופו פוגע במראת האוטובוס ומושלך כחפץ לכביש.
    3. בסירטון (מוצג ת/2) - נצפה ארוע התאונה באופן התואם את גרסתו הבסיסית של התובע.

הסירטון מצולם מזווית בה נחזה מרחוק כל צידו השמאלי של האוטובוס. התובע נצפה עומד לצד האוטובוס, משמאל לגלגל האחורי, כשגבו למצלמה, מתעסק בדבר מה. בשניה ה – 31 נצפה הרכב הפוגע מגיע מהחלק הימני של המסך – מהכביש שההמשך לו הוא מיקום חניית האוטובוס, ועת הוא חולף לצד האוטובוס, הוא פוגע בתובע אשר נזרק על הרכב הפוגע הממשיך בתנופת נסיעתו. במקום בו עמד התובע עובר לפגיעה בו, ניתן להיווכח במכסה שמוט בדופן האוטובוס.

בכל הנוגע לסביבת האוטובוס, הרי שנחזה כי הוא אכן חונה חלקית על המדרכה וחלקית על הכביש (בשני גלגליו השמאליים), ולמעשה, בסיומו של צומת T .

    1. החוקר, גל מרק, מטעם הנתבעת 2 - הגיש תצהיר המציין כי לצורך בחינת נסיבות התאונה, צפה בסירטון הנ"ל והוא מתאר בתצהירו את שראה ומציין כי ניכר כאשר התובע מועף ע"י הרכב הפוגע, מכסה האוריאה של האוטובוס נראה תלוי ומתנדנד וניכר קיומו של מגע פיסי. עוד הוא מציין כי האוטובוס חנה למעשה במקום אסור והוא נעזר לשם כך בתמונות שצילם חוקר נוסף (בהקשר של נזקי הרכוש מהתאונה), שם נחזים לדבריו, גלגלי האוטובוס הימניים, כשהם על המדרכה ובעוד לטענתו – אבני השפה במדרכה זו מסומנות במקטעי אדום לבן שמשמעותם איסור עצירה או חנייה בכביש שלצידם.
    2. כאן המקום להביא את המסגרת הנורמטיבית ולהזכיר הגדרתה של "תאונת דרכים" על פי חוק הפיצויים, כדי חלקיה הרלבנטיים לענייננו בהינתן טיב המחלוקת:

על פי ההגדרה הבסיסית: "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;

בהמשך להגדרה הבסיסית נתונות החזקות המרבות שבכללן: "יראו כתאונת דרכים גם ... וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו..."

בהמשך לכך נתונה הגדרת משנה לדיבור "שימוש ברכב מנועי", תוך הגדרת חלופות עליהן יחול החוק, וכאלו שיוצאות מגדריו וכדלקמן: "שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו..."

מי מבין כלי הרכב דכאן ייחשב, אם כן, מעורב ב"תאונת דרכים"?

    1. בכל הנוגע לרכב הפוגע, הרי שאין חולק כי התובע נפגע עקב "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" שנעשה בעצם הנסיעה בו, כך שמדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה הבסיסית.

שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לאוטובוס, אשר אין חולק כי ברגע הפגיעה בתובע, עמד דומם במקום חנייתו, כך שאין ניכרת וברורה מעורבותו.

מבחינת התובע, האוטובוס היווה, לכל היותר, כ"זירה" עת הועף ונחבט עליו.

הנתבעת 2 מנגד טוענת כי אף לו מעורבות ב"תאונת דרכים" וזאת מכח החזקות המרבות הנ"ל ובאופן ספציפי – זו הנוגעת ל"מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו".

מעורבות זו מצד האוטובוס, היא המוליכה למסקנתה לפיה ענין לנו ב"תאונה מעורבת" שהגדרתה בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים כדלקמן:

"נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב, בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים; לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע".

האם אכן מתקיימת החזקה המרבה שעניינה חנייה במקום אסור?

    1. אביא את הגדרות הפסיקה ל"רכב שחנה במקום שאסור לחנות בו" (להלן: "חניה אסורה"):

במקרה שנדון ברע"א 1953/03 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי, פ"ד נח(1) 817 (4.11.03) ישב הנפגע ברכב אשר חנה בשולי דרך בין-עירונית בשל תקלה. רכב אחר שנסע בכביש סטה ממסלולו והתנגש ברכב בו ישב הנפגע. נקבע כי יש לפרש את המונח "חניה אסורה" כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי, זאת, בין שמדובר בחניה מותרת על פי דין ובין שמדובר בחניה אסורה. בהקשר זה, נקבע כי אמנם האיסור בדין יכול לשמש אינדיקציה לכך שבחניה גלום סיכון תחבורתי ולהפך, אך אין להסתמך על האיסור בדין באופן בלעדי, אלא יש לקבוע קיומו של סיכון תחבורתי על פי נסיבותיו של כל מקרה. (להלן: " עניין אדרי").

עוד נקבע לגבי שלב בחינת קיומה של חניה אסורה כי: "אין צורך להידרש לבחינה קונקרטית האם המיקום הספציפי בו חנה הרכב במקרה מסוים יצר סיכון תחבורתי, אלא די בכך שחניית רכב באותו מקום, למשל, בשולי הכביש בדרך בין-עירונית, ככלל יוצרת סיכון תחבורתי בתור שכזו" [ראה ע"א 4430/12 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' סלימאן אלעסווי (1.7.14)].

מכל מקום, מוסיף בית המשפט ב "עניין אדרי" הנ"ל, יש לבחון קיומו של קשר סיבתי ובחינה זו נושאת שני שלבים (שם בעמ' 827- 826): "בשלב הראשון, שבו נבחנים הרכיבים העובדתיים של החזקה המרבה, נשאלת השאלה אם החניה הינה אסורה, דהיינו שיש בה סיכון תחבורתי. בשלב השני, שבו נבחן הקשר הסיבתי-המשפטי, נשאלת השאלה אם החניה האסורה המסוימת היא שיצרה את הסיכון שהביא להתרחשות הנזק. אין חולק כי בנסיבות המקרה מתקיים קשר סיבתי-עובדתי בין חניית הרכב במקום אסור לבין הפגיעה. משמעות הדבר שאלמלא היה הרכב חונה בשולי הכביש, לא הייתה מתרחשת התאונה. באשר לקשר הסיבתי-המשפטי, הרי שגם הוא מתקיים לדעתי בנסיבות העניין. הפגיעה ברכב החונה באה בשל הסיכון שנוצר כתוצאה מחניית הרכב במקום אסור, ולא בשל הליך גרימה אחר שאינו קשור לסיכון התחבורתי הגלום בחניית הרכב בשולי הכביש. ניתן לומר כי החניה האסורה יצרה את הסיכון אשר התממש בדרך של התנגשות בין הרכב הפוגע לבין הרכב החונה..."

    1. בבואי ליישם בענייננו את הגדרות הפסיקה לקיומה של "חניה אסורה", סבורה אני כי הגם שאף לשיטת התובע עצמו (כמבואר בהמשך), עצם חנייתו על המדרכה ולו חלקית, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין (ראה סעיף 72(א)(2א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961), עדיין, לא ניתן להצביע על קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין החניה האסורה במובן צר זה לבין ארוע התאונה.

בהיבט המשפטי - לא ניתן לומר כי במקרה דנן התממש הסיכון התחבורתי הספציפי הכרוך בחניה חלקית על מדרכה והביא לקרות התאונה.

    1. אופציה נוספת לקיומה של "חניה אסורה" בשל איסור שבדין, הועלתה מחמת הסימון הנטען של שפת המדרכה באדום - לבן, סימון השולל חניה כלשהי לאורכו, אלא שגם היתלות בטענה זו מעוררת קושי, משעה שאינה מוכחת כראוי:

במסד הראייתי העיקרי, קרי - הסירטון - לא ניתן להבחין בברור בתימרור או סימון שיש בהם כדי להעיד על איסור חניה מפורש במקום חניית האוטובוס.

הניסיון מצד הנתבעת 2 להיבנות מתצהיר החוקר גל מרק, אינו משכנע. אין מדובר בעד ישיר להתרחשות רלבנטית ולענייננו – למצב התימרור/ הסימון בכביש בו עסקינן במועד קרות התאונה. כל שיכול היה להביא בפני בית המשפט הוא את שהוא מצידו הבחין בו בתמונות שצילם אחר ואת זאת יכול ממילא לעשות בית המשפט. בחינת תמונות אלה (מוצג נ/3 במוצגי נתבעת 2) תלמדנו, כי אכן וכנטען, ישנו סימון של מקטעי אדום – לבן באבני השפה (בתמונה הימנית), דהויים למדי. באלו ניתן אף להבחין בחלקו הימני של הסירטון המצולם ממצלמה המכוונת לדופן השמאלי של האוטובוס, ועם זאת - הן בתמונות והן בסירטון, קיים קושי להתרשם לגבי רצף והמשך של סימון זה עד לנקודת חנייתו של האוטובוס הנחזה קצת מרוחק מאלו.

התובע בחקירתו הנגדית העיד כי הוא חונה במיקום הנחזה בתמונה הימנית הנ"ל מזה כשבע שנים, אך לא אישר כי קיים סימון כאמור באבני השפה והעלה אפשרות כי נעשה סימון כזה אך לאחר התאונה (עמ' 33).

בנו של התובע אף הוא אינו מאשר קיומו של סימון כאמור בזמן התאונה (עמ' 44 רישא).

    1. בכל הנוגע לאפשרות הנוספת לקיומה של "חניה אסורה", אם מחמת הוראה שבדין שטיבה איסור חניה בצומת, ככל שתאמר שענין לנו למעשה ב"ראשו" של צומת T (ובהינתן הוראת סעיף 72(3) לתקנות התעבורה הנ"ל), חניה שמטבע הדברים יוצרת ככלל סיכון תחבורתי, ואם מחמת האפשרות הנוספת הנתונה על פי " עניין אדרי", קרי – במצב בו כאשר החניה מותרת על-פי דין, אולם יש בה סיכון תחבורתי, הרי שבמקרה דנן סבורתני כי הגם שיש בהחלט מקום לבכר אי העמדת האוטובוס במקום חנייתו כי אם בחנייה ייעודית, עדיין, אין בכך די, שכן נדרשת חציית משוכתו של השלב השני הנ"ל, שבו נבחן הקשר הסיבתי-המשפטי, קרי - יש ליתן את הדעת לשאלה אם התממש הסיכון התחבורתי הספציפי בו עסקינן והביא לקרות התאונה. לשאלה זו, מצאתי מקום להשיב בשלילה ואבהיר:

התובע מצידו טען בחקירתו שסיכון אין ולשאלה אם מותר לחנות באמצע צומת הוא משיב (בעמ' 34 שורות 6-7): "זה לא באמצע צומת. האוטובוס חונה על המדרכה, בצורה שלא מפריעה לשום דבר, לא חוסם שום נתיב ולא עושה שום בעיה". התובע מודה בהמשך כי הוא מודע לאיסור לחנות על מדרכה, אולם כך לשיטתו נהוג במושב. מכל מקום, התובע מחדד ומסביר כי חנייתו עם שני גלגלים על המדרכה ושניים על הכביש נעשתה באופן שבו הגלגלים צמודים למדרכה. לדבריו, דווקא החנייה על הכביש עצמו שם עלולה להפריע ומזאת ביקש להימנע.

על פניו – לו חנה האוטובוס כולו על הכביש, היה בכך כדי לגרוע מהנתיב שיועד כולו לנסיעה וכדי ליצור הפרעה למשתמשי הדרך, כמו גם סיכון תחבורתי מובהק למדי, אלא שבמישור העובדתי, נראה כי אכן וכטענת התובע, לא כך היה המצב ואף לא בקירוב לכך והדבר ניכר הן מהסירטון והן מהתמונה הימנית במוצג נ/3, בה נחזה האוטובוס חונה באופן המתואר על ידי התובע.

ההמחשה הממשית לעמדת התובע לפיה אין עניין לנו בסיכון תחבורתי שהתממש, באה לידי ביטוי בסירטון הנ"ל. לאחר צפיות חוזרות ונישנות בו ניתן לומר כי התאונה דנן מתרחשת בנסיבות שאינן ברורות כל כך שכן הרכב הפוגע נוסע בכביש עם שדה ראיה מלא, ובעודו מרוחק במידת מה משפת המדרכה עליה חונה האוטובוס. ריחוק זה נלמד מכך שהרכב חולף לשמאל האוטובוס מבלי שחזיתו נתקלת בחלקו האחורי של האוטובוס כמצופה לו נצמד למדרכה.

 

למעשה, הסירטון מלמד כי הרכב הפוגע מגיח מצד ימין וממשיך ברצף, בקו נסיעה ישר, ללא כל האטה, בלימה נחזית או הסטה של הרכב סמוך לפני האוטובוס, ורצף זה נמשך עד לפגיעה המצערת בתובע. מציאות זו יש בה כדי ללמד כי הרכב הפוגע המשיך בנתיב נסיעתו ללא כל הפרעה מצד האוטובוס ולא ניתן שלא לתהות שמא הוסחה דעתו של הנהג עובר לפגיעה בתובע.

מסקנה זו מקבלת חיזוק למקרא דו"ח בוחן התנועה שהגיע לזירה (מוצג ת/1). הבוחן, לא רק שמציין קיומם של שדה ראיה וראות טובים, כי אם ומעבר לכך: הלה סבור כי הרכב הפוגע סטה ימינה דווקא (ולא שמאלה כמצופה לו הפריע האוטובוס לנסיעתו) וכך פגע בתובע.

נהג הרכב הפוגע, יש לציין, לא הובא להעיד, הגם שעשוי היה לשפוך אור ולתרום לשאלת קיומו של סיכון תחבורתי שהתממש.

 

למען הסדר הטוב אציין כי ניתוח הדברים הנ"ל אינו מכוון לשאלת האשם שאינה רלבנטית עת עניין לנו בפיצוי מכח חוק הפיצויים, כי אם לבחינת שאלת הקשר הסיבתי הנ"ל.

    1. משמעות הדברים הינה כי בסופו של דבר, אין ניכר קיומה של "חניה אסורה" כמשמעותה ע"פ חוק הפיצויים והפסיקה, כך שהיבט נטען זה לקיומו של "שימוש" באוטובוס, דינו להידחות. האוטובוס החונה אינו אלא זירה שלכיוונה נחבט התובע ולא משום רכב מעורב בתאונה.

מציאות דומה נידונה ברע"א 5470/18 ‏ ‏ שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (23.8.18), שם רכנה הנפגעת לתוך רכבה הדומם, כשלפתע פגע בו רכב אחר, דבר שהביא לפגיעתה שלה. בית המשפט מתייחס לרכבה כזירה ושולל קיומה של "תאונה מעורבת" אף בהעדר קשר סיבתי משפטי תוך שהוא מציין כי המבחן לקיומו הוא מבחן הסיכון במשולב עם מבחן השכל הישר. נדרש שהקשר בין השימוש בכלי הרכב לסיכון שהתממש יתרום תרומה ממשית להתרחשות התוצאה.

[ראה אף הניתוח המובא ברע"א 3436/09 ‏ ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (12.6.09)].

    1. פועל יוצא מהאמור לעיל הוא שאין עניין לנו ב"תאונה מעורבת", כך שטענת הנתבעת 2 בעניין זה, נדחית והחבות בפיצוי כלפי התובע נותרת שלה בלבד.
    2. הפגיעה והנכות הרפואית
    3. אין חולק, פגיעתו של התובע מהתאונה היתה ניכרת ודי בצפייה בסירטון על מנת להתרשם מעוצמת מנגנון הפגיעה.

התובע הובהל לבית החולים "סורוקה" במסוק מפאת חומרת מצבו והתקבל לחדר טראומה בהכרה מלאה, אך עם פגיעה רב מערכתית, כשהוא עם שברים באגן, בחוליות וכן באפו ובלסת.

במשך 3 שבועות אושפז התובע ב"טיפול נמרץ". בהגעתו נזקק למנות דם, לניתוח קיבוע שיחזור פתוח באגן, ניתוח באמה ותפירת קרעים בקרקפת, ובחלוף מספר ימים נדרש אף לניתוח לקיבוע שברים בעמוד השדרה הן בחוליות הגב והן בחוליות הצוואר.

התובע חלה בדלקת ריאות בזמן אישפוזו, נדרש לטיפול תרופתי ולגמילה נשימתית.

ביום 12.9.19 הועבר התובע למחלקה האורתופדית, שהה שם כשבוע ימים ומשם הועבר להליך שיקומי ב"עלה נגב", שם שהה עד ליום 25.11.19 (למעט ביקורים שנדרשו בבית החולים).

(תיעוד רפואי בהיקף נכבד למדי שסיומו בחודש 7/22 צורף כמוצג ת/3).

    1. הנכות הרפואית: נכותו של התובע היא מכח קביעה על פי דין – קביעת ועדה רפואית לערר של המל"ל מיום 28.12.20 – לפיה לתובע נכות משוקללת צמיתה בת 66% בהתאם לפירוט הבא:

20% - פגיעה באגן; 10% - חבלה באמת ימין; 10% - חבלת ראש (פגימות בעצבי המח); 10% - תפיחות קלה ברגל; 10% - צלקות בעור; 10% - צלקות בפנים ובצוואר; 5% - שבר בעמ"ש צווארי שהתרפא ללא תזוזה וללא הגבלת תנועה; 5% - שבר בעמ"ש גבי ללא תזוזה וללא הגבלת תנועה; 20% - הגבלה בינונית בתנועות עמ"ש צווארי.

יתרה מכך, הוועדה קבעה אף יישומם של סעיפים 15 (במלואו) ו - 16 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 משנוכחה כי התובע לא שב לעבודתו ולא יוכל עוד לשוב אליה וזאת בדרך של הגדלת שיעור הנכות ל – 100% החל מיום 1.7.20 (מוצג ת/4).

    1. התובע מתאר בתצהירו שינוי משמעותי במצבו הבריאותי ובשגרת ואיכות חייו מאז התאונה. לדבריו, עובר לתאונה היה אדם בריא ופעיל אשר תיפקד ללא קושי. התובע הוא פנסיונר ממשטרת ישראל, שחרף גילו בחר להמשיך לעבוד לאחר פרישתו, כשבמועד התאונה (ומאז שנת 2012 לפי תלושי השכר – ת/10), עבד כנהג הסעות בחברת מטיילי לכיש 2000 בע"מ.

התובע מתאר ליווי נכבד מצד בני משפחתו בעיקר ובפרט בתקופת אישפוזו והחלמתו ואף בהמשך לכך במידה מסויימת וכמבואר בהמשך בפרק העזרה. לדבריו, התאונה קטעה את כוונתו להמשיך בשגרת עבודתו כל עוד כוחו במותניו, את תיפקודו העצמאי, לרבות בטיפול בעבודות הגינון בבית, והוא מוצא עצמו מוגבל, לרבות בהליכה (מסתייע במקל), תלותי, כאוב, מתקשה להתרכז וחושש מפני עתידו. תחת עשייה כבעבר נדרש התובע, לטענתו, לנהל חייו סביב ביקורים רפואיים וכל זאת במידה שאף מונעת ממנו לסייע בידי רעייתו שחלתה בינתיים.

    1. הנזק וחישוב הפיצויים
    2. נתוני בסיס רלבנטיים לחישוב מרכיבי הפיצוי:
      • התובע: יליד 1.1.1949; בן 70.5 (פלוס) במועד התאונה; בן 76 כיום.
      • התאונה: תאונת דרכים (בעבודה) מיום 23.8.19.
      • נכות צמיתה: 66%.
      • תוחלת חיים: 87.3 (כטענת התובע בסיכומיו, לפי לוח הלמ"ס שהגיש ובאין אסמכתא רפואית מתאימה לקיצור הנטען ללא הסבר בחוות הדעת האקטואר שהגישה הנתבעת 3).
      • בסיס השכר: 5,300 שקלים לערך (לשיטת הכל ובשים לב לנתוני מוצג ת/10).

ד.1 - כאב וסבל

    1. בהתאם להוראות סעיף 2(א)(2) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון) תשל"ו – 1976 על בסיס 66% נכות ו- 92 ימי אשפוז (באין חולק), מועמד ראש נזק זה על סך של 127,257 שקלים.

ד.2 - אבדן השתכרות לעבר ולעתיד

    1. חרף גילו של התובע במועד התאונה, אין ולא יכול להיות חולק כי הוא זכאי לראש נזק זה משעה שבמועד התאונה עבד באופן סדיר לפרנסתו ומזה שנים. אין אף חולק לגבי שיעורה הגבוה של הנכות הרפואית ובכלל זאת קביעותיו של המל"ל לגבי אי יכולתו של התובע לשוב לעבודתו.

המחלוקת נסבה בעיקר על שנות העבודה שעוד היו צפויות לתובע: התובע מצידו טוען לפיצוי מלא מיום התאונה ועד הגיעו לגיל 80. הנתבעים טוענים מנגד כי אין מקום לפיצוי מעבר לתקופה בת 36 חודשים מיום התאונה.

    1. לא ניתן שלא להתרשם, כי ככל שהדבר נוגע למוטיבציה האישית ולבחירותיו האישיות של התובע, הרי שכהצהרתו, מדובר במי שחיי העבודה חשובים לו. התובע כאמור, הוא פנסיונר של המשטרה, לא ידוע על קשיים כלכליים שדחקו בו להמשיך בחיי העבודה ואעפ"כ, בחר הוא לעבוד במשרה מלאה כנהג הסעות. התובע מדגיש את החשיבות שהוא מוצא בחיי העבודה ואת חיבתו לעבודתו זו והצהרתו מוצאת חיזוק ותמיכה אף בתצהירי אחיו ( יהושוע פרץ) ובנו ( יניב פרץ).

תלושי השכר לחודשים 1-8/19 שהוצגו (מוצג ת/10) מתיישבים עם הצהרה זו של התובע ומלמדים על היותו עובד ברצף מאז שנת 2012, במשרה מלאה.

    1. מטעם התובע העיד אף יורם אילוז, מנכ"ל החברה שהעסיקה את התובע, וזה העיד עליו כעובד מסור וחרוץ, איש עבודה שלא נהג לצאת לחופשות, כך שלהנחתו שלו, היה התובע ממשיך לעבוד כל עוד כוחו במותניו. כן הצהיר לגבי ענף נהגי האוטובוס, כי רבים מאלו ממשיכים לעבוד גם עד גיל 80 וכך גם בחברה המעסיקה ולביסוס הדברים צרף הוא את רשימת העובדים בחברה ושנת לידתם (מוצג ת/11) ובזו ניתן למצוא 7 עובדים בשנות השבעים לחייהם (ילידי 1944-1950).

הניסיון בחקירתו הנגדית של מר אילוז להובילו להסתייג מהצהרתו בשל מצב רפואי מכביד של נהגים שגילם מבוגר, לא היה בו כדי להצדיק מסקנה אחרת. מר אילוז אישר אמנם כי בעקבות הקורונה אחד או שניים מהנהגים המבוגרים לא חזרו לעבוד (עמ' 26 שורות 14-15), אולם מדובר בנסיבות ספציפיות שאינן מפורטות כדי אפשרות להסיק מסקנות גורפות. מנגד, יש לציין כי הלה הסביר כי ישנו קב"ט המוודא כשירות לעבודה וכי הנהגים עוברים בדיקות תקופתיות. מכל מקום, הבהיר, התובע ביצע את המוטל עליו כראוי ובמסירות (עמ' 27 -26).

    1. הנתבעים ביקשו לשים דגש מנגד על ההכרח החוקי לחדש את רישיון הנהיגה מדי שנתיים ולוודא לשם כך כשירות רפואית וקבלת אישור אופטומטריסט. בהקשר זה, טענו, נמצא קושי שכן ובניגוד לטענת התובע, היה הוא בעל רקע רפואי. בסיכומיה של הנתבעת 2 (בסעיף 25) מפנה היא בהקשר זה לנתונים שונים מהתיעוד הרפואי.

כך למשל, תלונתו מיום 11.12.18 על כאבי גב מזה זמן עם הקרנה לרגל שמאל לעיתים, כשבשאלון תפקודי גב תחתון ציין כי הכאב מגביל את נסיעתו למשך שעתיים (עמ' 164 לתיק המוצגים. צוינו השפעות תפקודיות נוספות). כך למשל, אף תלונתו על ירידה בשמיעה, שנדחה במל"ל ניסיונו לטעון כי היא נעוצה בתאונה. כן מפנה הנתבעת 2 לתחלואה נוירולוגית משנות ה - 2000 (עמ' 175, 178-181 בתיק המוצגים).

    1. סבורתני כי המציאות לפיה התובע המשיך לעבוד אף בגיל 70 יום יום וכך גם חלק מחבריו הנהגים, משמעותית הינה ומדברת בעד עצמה ובפרט שעה שהתובע עושה כן חרף הרקע הרפואי הנזכר. ניתן אף להניח שאף חבריו בגילם אינם נטולי רקע רפואי כלשהו.

עם זאת ועדיין, תלונות ספציפיות מצד התובע לגבי קשיי תיפקוד בשל כאבי גב, ובאופן ספציפי – קשיי נסיעה, כמו גם ירידה בשמיעה, הם בבחינת נתונים רפואיים רלבנטיים לעיסוקו הניצבים ברקע ואף אם תאמר כי ביום התאונה או בסמוך לה לא היו מכריעים את יכולתו ובחירתו של התובע להמשיך לעבוד, הרי שניתן להניח השפעתם העתידית באופן שלא היה ממצה את פוטנציאל הבחירה לעבוד עד גיל 80 או מעבר לכך.

אציין כי בכל הנוגע לתחלואה הנוירולוגית, הרי שלא מצאתי בה ממש. עסקינן בארועים נקודתיים שלא נחזה כי סומנו כבעיה כרונית המלווה את חיי התובע. אדרבא, במסמך הרפואי משנת 2002 (בעקבות סחרחורת וחולשה) מצוין כי הבדיקה הנוירולוגית תקינה ומוזכר כי התובע סובל מיתר לחץ דם. התובע אף נחקר בענין זה והמענה שניתן לגבי מצבו הרפואי בהקשר זה, התרשמתי כי היה כן וענייני (עמ' 37 – עמ' 38 שורה 3).

    1. בבואי לסכם את הדברים ובדגש על המציאות הידועה במועד התאונה, מצאתי מקום לקבוע כי אכן וכהצהרת מר אילוז, עבודה כנהג בשנות השבעים לחיי העובד אינה בבחינת מחזה נדיר (אף אם חלקם היחסי בכלל העובדים אינו גבוה כטענת הנתבעת 2 בסיכומיה) ובנסיבות דכאן על רקע ההערות הנ"ל, מצאתי מקום לקבוע ע"פ מאזן ההסתברויות כי התובע היה ממשיך בעבודתו עד לימים אלה – בהיותו בגיל 76.
    2. אין חולק כי בסיס השכר הרלבנטי לחישוב הפסדי השכר של התובע כיום הינו כ – 5,300 שקלים לצורך חישוב הפסדי העבר. למען הסר ספק, התובע לא טען להפסדי פנסיה.

מיום התאונה - 23.8.19 ועד יום 1.1.25, אז מלאו לתובע 76 שנים, חלפו 5 שנים ו – 4.25 חודשים ובמצטבר: 64.25 חודשים. מכפלת תקופה זו ב – 5,300 שקלים: 340,525 שקלים.

ד.3 - עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

    1. התובע מעמיד בסיכומיו ראש נזק זה על סך של 172,000 שקלים לעבר (בחלוקה לפי 3 תקופות) + 144,964 שקלים לעתיד (לפי 1,200 שקלים בחודש עד תוחלת חייו).

הנתבעים מנגד מעמידים ראש נזק זה על סך של 106,000 שקלים, אף הם בחישוב לפי 3 תקופות, אם כי בשינוי מה של חלוקה.

    1. נראה כי אכן יש מקום לאבחנה בין תקופות: תקופת האישפוז, תקופת ההחלמה ומתום זו עד תוחלת חיי התובע.
    2. בתקופת האישפוז, שנמשכה כשלושה חודשים, אין ספק כי מצבו הרפואי של התובע היה בכי רע ובמידה שחייבה לדאוג לכל צרכו ולסעוד אותו ממש, אלא שהתובע קיבל מענה לכך ממטפליו במוסדות האישפוז הרלבנטיים וללא עלות נטענת.

הסיוע בידי התובע בא מצד בני משפחתו הקרובים, כשעל פי הצהרת התובע אלו נכחו כל שעות היממה לסירוגין ובלילות – שניים מהם, אך על פניו, מדובר היה בליווי שמקורו בדאגה טבעית וייעודו לתמוך, ללוות ולחזק. כך הצהיר למשל, האח יהושוע, שאף ציין כי מדי יום הסיע את רעיית התובע וילדיו למוסד הרפואי וממנו. כך גם ניכר מתצהיר הבן יניב.

אין ספק כי ליווי זה דרש מבני המשפחה כוחות ומאמץ פיסי ונפשי, אולם באין המחשה קונקרטית של אבדן ימי עבודה למי מהמלווים, לא מצאתי מקום לפיצוי בגין מרכיב העזרה המבוקש (8,000 שקלים לחודש), כי אם, וכטענת הנתבעים, כדי העלויות הכרוכות בנסיעות יומיומיות מהמושב למוסד הרפואי וחזרה והוצאות אש"ל (2,000 שקלים לחודש לשיטתם) וזאת כדי סך גלובלי של כ - 3,000 שקלים לחודש ובסה"כ: 9,000 שקלים.

    1. בתקופת ההחלמה – משלהי חודש נובמבר 2019 ובמשך כ– 7 חודשים בהם נקבעה לתובע נכות זמנית על ידי המל"ל: התובע מתאר בתצהירו התאמות שנדרשו בביתו לשם מעבר – רמפה, מקלחת מורחבת עם עזרים שונים ומיטה אורתופדית. אף לשיטתו שלו, החודשים הראשונים קשים היו יותר והוא מתאר צורך בסיעוד בכל הפעולות היומיות – עליה וירידה מהמיטה, לבוש, רחצה, הכנת אוכל, עשיית צרכים וניידות. כן תאר קושי בהליכה שאילצו להסתייע בהליכון ובהמשך – במקל הליכה.

אחיו של התובע – יהושוע – מתאר בתצהירו ביקורים יומיומיים מצידו אצל התובע שהוא אף שכנו, כמו גם סיוע בענייני ניידות, הן ע"י הוצאת התובע לטיולים בכסא גלגלים והן לצורך הסעתו לטיפולים או לכל עניין אחר אליו נקרא.

בנו, יניב, מתאר אף הוא בתצהירו צורך מצד אביו בקבלת סיוע בכל פעולה כאדם סיעודי.

התיאור המובא לגבי הצורך בסיוע יומיומי בפעולות שיגרתיות, יש בו מן ההגיון והגם שאינו נושא התייחסות מדוקדקת למניין השעות שנדרש, כמו גם טענה לשכירת שירותי מסייע בשכר, עדיין, נראה כי מדובר בעזרה מוגברת שנדרשה מעבר למקובל בין בני משפחה.

התובע העריך עזרה זו ב – 4,000 שקלים לחודש והנתבעים ב- 2,000 שקלים.

סבורתני כי בנסיבות הענין יש להביא בחשבון כי לא מדובר בהוצאות אש"ל ונסיעות של המסייעים שעיקרם מהמושב, כי אם בעזרה סיעודית יומיומית ומשכך יש לקצוב סכום חודשי העולה על התקופה הראשונה ובפועל - 4,000 שקלים. סה"כ ל – 7 חודשים: 28,000 שקלים.

    1. מיום 1.7.20 עד תוחלת חיי התובע – חלפו 4.5 שנים ממועד זה. תיאורו של התובע בתצהירו מלמד כי הוא מצידו, מתוך שאיפתו לעצמאות ועם כח רצון ונחישות, פיתח יכולות להתמודד עם מצבו ובכל זאת, הוא עדיין מוצא עצמו מוגבל ונזקק לעזרה.

התובע תיאר בתצהירו סיוע שקיבל לאורך השנים (לביצוע פעולות אישיות, לקניות להסעה לטיפולים וכד') הן משלושת ילדיו החיים במושב והן מהשניים הגרים מחוצה לו וכך גם מאחיו, מגיסתו. כן סייעו לו לדבריו בתחזוקת הבית, בתבשילים ובקניות שכנים וחברים (שפרטיהם ותדירות הסיוע מצידם לא פורטו). ובכל זאת, חקירתו הנגדית לימדה כי וכמצופה, היקף המסייעים והסיוע פחת עם הזמן והוא מאשר: "היום לא כל כך" (עמ' 35 שורות 20-24) ולגבי אחיו: "כשצריך הוא מגיע" (שם בשורות 27-30). התובע מעיד כי הוא מסוגל להתלבש (עם קושי בגריבת גרב) ולהתקלח לבד (עם ידית אחיזה), כמו גם לבצע עבודות פשוטות בבית (עמ' 38 שורה 22-24; עמ' 39 שורות 21-24).

כך גם עולה מעדותם של הבן, אשר מאשר שאביו מתלבש ומתקלח עצמאית ואף מציין לגבי הסיוע כי הוא נדרש בקניות ובביצוע תיקונים מעת לעת (בעמ' 44 שורה 14 – עמ' 45 שורה 7). אפנה אף לעדותו של האח (בעמ' 42 שורות 9-14).

התובע אף מאשר כי הסיוע המוגבר משהו בביתו נדרש אף מפאת מחלתה של אשתו, אלא שהוא מבהיר כי מפאת מצבו שלו, יכולתו שלו לסייע בידה, לרבות לשם הסעתה לטיפולים, מוגבלת (עמ' 35 שורות 20-26).

יצוין כי הן בנו של התובע והן אחיו הנ"ל מאשרים כי התובע כדבריו (בעמ' 39 שורות 17-19) נוהג כיום בעצמו, אולם זאת לא למרחקים ארוכים ולשיטתם – רק באור יום (בעמ' 24 שורות 20-21; עמ' 44 שורות 22-23).

בכל הנוגע לסיוע בתשלום, טוען התובע כי הוא נוגע לסיוע בעבודות ניקיון הבית (כשמדבריו ניתן להבין כי אשתו היא שנהגה לבצעם ככלל) וכן בעבודות גינון שנהג לבצע (עמ' 39 סיפא לפרוטוקול וסעיף 22 לתצהיר). בפועל, יש לציין, לא הוצגו אסמכתאות לתשלום או לזהות המבצעים ויש אף להביא בחשבון, כאמור, כי חלק מהסיוע שנדרש בעניין זה ובכלל, נעוץ במצבה הרפואי של אשתו.

הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי יש להביא בחשבון שהנכות המשוקללת נושאת מרכיבים שחלקם אינו תיפקודי. זאת ועוד, בכל הנוגע למגבלת ההליכה של התובע, מפנים הם לכך שהתובע התייצב לדיון בלווית מקל הליכה, אך בסיום עדותו מיהר לצאת בלעדיו וחזר לקחת אותו אך בשל פניית בא כוחו אליו כמתועד בפרוטוקול (עמ' 40 שורות 14-16).

בעניין אחרון זה אציין כי אף בהנחה שכך, התובע לא טען כי אינו זז ללא המקל ואין במציאות זו כדי לסתור את הקושי המוצהר לגבי הליכה ממושכת. התובע השיב כי הליכותיו מסתכמות בכרבע שעה לכל היותר (עמ' 39 שורות 3-4).

סבורתני כי מכלול העדויות יש בו כדי ללמד על הבדל משמעותי בין התקופות הקודמות לתקופה זו. אין לצמצם ולהקל ראש, התובע אכן נחזה כמי שעצמאותו ושגרת חייו הנמרצת אינה כתמול שלשום, ולא מבחירה, ובכל זאת, מרכיב העזרה בתקופה זו אינו בבחינת צורך סיעודי צמוד ויומיומי או בקירוב לכך, והוא מצטמצם לסיוע בעניינים המחייבים מאמץ, אם מפאת הכח הפיזי הנדרש ואם מפאת המרחק הנדרש לביצועם. עיקר הסיוע הנדרש בזיקה למצבו שלו (במובחן מרעייתו) אינו בעשייה היומיומית השוטפת, אלא בזו הנדרשת באופן שוטף אך מעת לעת כגינון, קניות מרוחקות, נסיעות מרוחקות, ניקיונות יסודיים יותר בבית וכד'.

התובע בסיכומיו טוען למעשה, ובצדק, כי אין להעמיד בעוכריו את העובדה שאין מוצגת אסמכתא לתשלומים בפועל עבור העזרה המתקבלת, חלקה בתשלום, ולהניח כי זו אינה בנמצא. אין בידי אמנם לקבל את הניסיון לשרבב לסיכומי התובע טענות עובדתיות ספציפיות לגבי עזרה חיצונית שקיבל לטענתו (מנשים שעובדות דרך חברות כ"א ובעלות נקובה – 250 שקלים כל פעם), אולם על פניו נכותו כהיקפה וטיבה ובגילו יובילו כאמור לצורך בעזרה וככל שמקורה בבני משפחה, הרי שכידוע, פיצוי בגינה ינתן רק אם עולה היא על העזרה הניתנת כדרך השגרה על ידי בני משפחה וכך אכן נחזה בענייננו במידת מה [ראו ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח(3) 580); ע"א 1952/11 אבו אלהווא נ' עיריית ירושלים (6/11/12)].

בהינתן כל זאת, סבורתני כי העמדת העזרה החודשית על 1,200 שקלים מצד התובע, אינה רחוקה מהסביר לנסיבות ועדיין, תוך מתן משקל הולם לנכות האורתופדית בעיקר ובהנחה שעם עליית הגיל נדרשת ממילא עזרה ככלל, מצאתי מקום לפסוק סך גלובלי של 120,000 שקלים.

(לצורך ההשוואה למקרים בהם הנכות האורתופדית גבוהה יחסית והנפגע מבוגר ראה, למשל, בת"א (תל אביב-יפו) 35785-01-16 פלוני נ' יואב חדש עבודות מתכת (12.04.21) יליד 1942, נכותו המשוקללת - 62% - 10% נפשית, 58% אורתופדי. נפסק 150,000 שקלים לעבר ולעתיד; ת"א (בת ים) 25567-12-17 פלוני נ' ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (11.07.20) יליד 1937, 30% נכות אורתופדית, נפסק 143,000 שקלים לעבר ולעתיד].

ד.4 - הוצאות רפואיות, נסיעות לעבר ולעתיד

    1. התובע מעמיד מרכיב זה בסיכומיו על סך של 85,000 שקלים, תוך שהוא נסמך אף על צפי להחמרה במצבו. לטענתו, המל"ל אישר הוצאות דיור בסך של 40,000 שקלים שמומשו לצורך התאמות שונות בבית המגורים. כן טען כי הוא נדרש להחלפת תחבושות אחת לשנה בעלות של 2,000 שקלים, כמו גם להוצאות נסיעה מוגברות לצורך בדיקות וטיפולים, ולרכישת תרופות.

הנתבעים טוענים מנגד כי מדובר בתאונת עבודה ומשכך כל הוצאותיו הנטענות של התובע – הן רפואיות, הן נסיעות, עזרים רפואיים וכד' מכוסות ע"י המל"ל ו/או בסל הבריאות. באופן ספציפי לגבי החבישה לרגל, הרי שחקירת התובע לימדה כי הוא מקבל החזר מקופת החולים כדי 85% (עמ' 36 שורות 21-22). משכך, מסתפקים הם בפיצוי גלובלי בן 5,000 שקלים.

    1. סבורתני כי טענות הנתבעים ונימוקיהם משקפים נאמנה את ההתייחסות הנדרשת למרכיב זה. אוסיף ואומר כי התובע אינו מצביע על הוצאה קונקרטית קבועה וחריגה, ובפרט כזו שאינה מכוסה כאמור וזאת חרף חלוף השנים. עוד אציין, כי אין מקום להנחה סתמית כי מצבו יוחמר.

אסופת החשבוניות והקבלות שהציג התובע (מוצג ת/6) אינה מצדיקה מסקנה אחרת. חלקה משקף הוצאות התאמת מדור (ששילם המל"ל), חלקם טיפולי שיניים, שאינם רלבנטיים בהינתן דחיית תביעתו לפגיעה בשיניו מצד המל"ל, וחלקם תשלומי שכ"ט עו"ד לצרכים שלא פורטו.

משכך, ולצרכים חריגים, ככל שיהיו, מועמד ראש נזק זה על סך גלובלי של 8,000 שקלים.

ד.5 - סיכום נזקי התובע וניכויי המל"ל

    1. סיכום נזקי התובע לאור המובא לעיל הוא כדלקמן:
    2. כאב וסבל - 127,257 שקלים.
    3. אבדן השתכרות - 340,525 שקלים.
    4. עזרת צד ג' – 157,000 שקלים.
    5. הוצאות רפואיות, נסיעות – 8,000 שקלים.

סה"כ במצטבר: 632,782 שקלים.

    1. ניכויים - על פי חוות הדעת האקטואריות שהגישה הנתבעת 2 וללא עוררין (מוצגים נ/8 – קצבת נכות מעבודה, נ/9 – קצבה מיוחדת שחושבה אך עד גיל 80.7), שווי תגמולי המל"ל לאחר קיזוז קצבת זקנה ומענק הדיור הינו (מעבר לנטען בסיכומי הנתבעת 2) 811,891 שקלים.
    2. התובע, בסיכומיו, מסכים כי ישנה "בליעה", אך מבקש לסייג את סוגיית הניכויים, משעה שלדידו אין כל וודאות להמשך תשלום הקצבה החודשית המיוחדת שהוא מקבל כיום ואשר שיעורה כ – 4,500 שקלים (מעבר לקצבת הנכות).

טענה זו, אין בידי לקבל משעה שזו מועלית כלאחר יד בשלב הסיכומים וללא התמודדות בדרך המקובלת עם חוות הדעת האקטואריות שהציגה הנתבעת 2 מנגד.

    1. סוף דבר
    2. לאור האמור ומשעה שהיקף הפיצוי שהתובע נמצא זכאי לו "נבלע" בתגמולי המל"ל, הרי שהוא זכאי לשיעור הרבע מהיקף זה ומשעה שנקבע שהתאונה דנן אינה "מעורבת" ושהחבות כולה רובצת לפתחה של נתבעת 2 בלבד (הנתבעים 1-2), הרי שהתובע זכאי לרבע זה במלואו.
    3. אשר על כן, מורה אני על חיוב הנתבעים 1-2 לשלם לתובע פיצוי והוצאות כדי שיעורים אלה:
    4. שיעור ה"רבע" – 158,196 שקלים.
    5. אגרת המשפט כתשלומה בצרוף הפרשי שיערוך כחוק מיום הגשת התביעה.
    6. שכ"ט עו"ד כחוק בשיעור של 15.34% מהסך הנקוב בסעיף א'.

שיעור זה והסך הנקוב בסעיף א' ישאו הפרשי שיערוך כחוק מהיום.

  1. יש להפחית את הסך של 15,000 שקלים ששולם לתובע ביום 22.12.20 כ"תשלום תכוף" בהתאם לערכו כיום לאחר צירוף הפרשי שיערוך כחוק (מוצג נ/12).
  2. אשר להוצאות הנתבעת 3, הרי שבהתאם למתווה הדיוני המוסכם, הנתבעת 2 תישא בעלות זו לטובתה ובנסיבות הענין זו מועמדת על סך של 15,000 שקלים.
  3. טרם סיום אציין כי לא נעלמה מבית המשפט דרישת התובע בסיכומיו לחייב את הנתבעים בהוצאות לדוגמא. אכן נמצא שלב בהליך בו הנתבעים השתהו במעש ולמורת רוחם של התובע ובית המשפט, אולם בסופו של יום, התארכות הברור מעבר לשיגרתי בתביעות מסוג זה, נעוצה היתה בעיקרה בצורך שנוצר בצירוף הנתבעת 3 (למען הזהירות), במחלוקות שנתגלעו בין התובע מצד אחד לבין המבטחות, מצד שני, לגבי ההסכמה הדיונית (חרף ייעודה לפשט) וכן ובהמשך, בינן לבינן בעקבות הסכמת התובע והנתבעת 3, כמו גם הצורך, בסופו של יום לברר וליתן את הדעת לסיווגה של התאונה והכל כמפורט לעיל.

אכן, אין הדעת נוחה מכך שהתובע, אדם מבוגר, שניזוק באופן ממשי מסיים הליך זה אך לאחר 4.5 שנים (שבכללן עיכוב שהיה במתן פסק הדין), אך יש לזכור שעיקר פיצויו מקורו במל"ל.

אין להעניש את המבטחות על ניהול מחלוקות כנות וסבירות שנתעוררו כמובא לעיל. מכל מקום, לא התרשמתי כי יש הצדקה לייחס לב"כ הנתבעות כוונה לנקוט זלזול או סחבת כטענת ב"כ התובע בדיון השני ואין אלו הנסיבות בהן תיפסקנה הוצאות לדוגמא.

זכות ערעור כחוק

ניתן היום, ה' שבט תשפ"ה, 03 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.

 

אורית סלהוב (חדד), שופטת

 

האם בכל הקושר לפיצוי בגין כאב וסבל - בגין תאונת דרכים - הפיצוי בגין הגבלה קלה בטווח אחד זהה להגבלה קלה בשישה טווחים?

בית המשפט דן בשאלה האם בכל הקושר לפיצוי בגין כאב וסבל - בגין תאונת דרכים - הפיצוי בגין הגבלה קלה בטווח אחד זהה להגבלה קלה בשישה טווחים?

 

 

בית משפט השלום בבאר שבע

ת"א 10345-11-21 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח'

 

לפני

כבוד השופט, סגן הנשיא יורם ברוזה

תובע

א.א.

נגד
 

נתבעים

1. מגדל חברה לביטוח בע"מ

2.____

פסק דין

כללי

    1. לפני תביעה לתשלום פיצויים לתובע, א.א. (יליד 9.9.99) בעקבות תאונת דרכים מיום 12.2.20. הנתבעת הינה מבטחת הרכב ואינה חולקת על החובה לשלם את הפיצוי בגין התאונה.
    2. בתחילת ההליך מונה ד"ר אמיר השרוני כמומחה בתחום האורתופדיה. לאחר שניתנה חוות הדעת שבה קבע כי לא נותרה נכות, נחקר המומחה ביום 3.6.24. בהחלטה מיום 18.7.24 קבעתי כי יש מקום למינוי מומחה נוסף בתחום האורתופדיה ועל כן הורתי על מינוי ד"ר משה לוינקופף.
    3. ביום 22.1.25 ניתנה חוות הדעת של ד"ר לוינקופף שבה הוא קבע, בניגוד לד"ר השרוני, כי לתובע נכות בשיעור 5% לפי פרט 37(7(א) (חלקי) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 לאחר שמצא הגבלה בטווח התנועות ביישור, הטיה לימין והטיה לשמאל. יובהר כי קביעה זו ניתנה לאחר שחוו"ד של ד"ר השרוני הועברה לעיונו.
    4. לאחר הגשת חוות הדעת הודיעו הצדדים כי אינם מבקשים לחקור את המומחה ועל כן הוגשו הסיכומים מטעמם.

טענות התובע

    1. לטענת התובע יש לקבוע כי הנכות הינה 10% (לפי פסק הדין שנתתי בת.א.(שלום - באר שבע) 44265-01-22 א.ח. נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2023) וכן פסיקה נוספת). את הנכות התפקודית הוא מבקש להעמיד על 20%.
    2. התובע מבקש להעמיד את נזקיו על סך כולל של 1,241,199 ₪ וזאת כדלקמן:-
    3. כאב וסבל – 17,000 ₪;
    4. הפסדי שכר בעבר – 124,063 ₪ (לפי 20% תפקודי ובסיס שכר של 10,000 ₪);
    5. הפסדי כושר השתכרות בעתיד – 859,079 ₪ (התובע טוען כי הואיל והינו סטודנט לכלכלה יש לקחת בחשבון בסיס שכר של 15,000 ₪);
    6. הפסדי פנסיה וקרן השתלמות לעבר ולעתיד – 196,624 ₪;
    7. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד – 15,000 ₪;
    8. תרופות והוצאות רפואיות – 15,000 ₪;
    9. נסיעות – 5,000 ₪
    10. החזר אגרה – 819 ₪;
    11. החזר תשלום בעבור חקירת ד"ר השרוני וחוו"ד של ד"ר לוינקופף – 8,614 ₪.

טענות הנתבעת

    1. לטענת הנתבעת יש להעדיף את חוו"ד של ד"ר השרוני אשר לא נפסלה ואשר עמדה לעיונו של ד"ר לוינקופף שבחר שלא להתייחס אליה. הנתבעת טוענת כי הואיל וד"ר לוינקופף לא נחקר (וד"ר השרוני כן), הואיל והבדיקה אצל ד"ר השרוני הייתה תקינה, הואיל וד"ר השרוני קבע שאין התאמה בין תלונות התובע לEMG והואיל וד"ר לוינקופף בחר שלא להתייחס לחוו"ד של ד"ר השרוני, יש להעדיף את חוו"ד של ד"ר השרוני ולקבוע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בעקבות התאונה.
    2. הנתבעת מפנה לפסיקה של מותבים אחרים שחולקים על הדעה שהצגתי בפסיקה שהציג התובע, ועל כן (לטענתה) יש לקבוע כי הנכות הינה 5%.
    3. הנתבעת טוענת כי מאז התאונה התובע, אשר היה חייל סדיר בשירות חובה בעת התאונה, התקדם, סיים קורס קצינים (מבלי שקיבל פטור או הנחה) וכיום משרת כקצין בצבא הקבע (בתפקיד טכני בחיל האוויר), וכי הפרופיל שלו לא נפגע ומכך יש לקבוע אין כל פגיעה תפקודית.
    4. לטענת הנתבעת בסיס השכר של התובע הינו בסיס השכר לפי התלושים שהציג (12,887 ₪ ברוטו, המהווים שכר נטו של 11,738 ₪).
    5. לפיכך טוענת הנתבעת כי יש לפסוק לטובת התובע פיצוי של 2,000 ₪ בגין כאב וסבל (כלל שיקבע שאכן לא נותרה נכות) ולְמִצְעָר (וככל שיקבע כי הנכות הינה 5%) יש לפסוק פיצוי כדלקמן:-
    6. כאב וסבל לפי התקנות – 10,985 ₪;
    7. הפסדי שכר בעבר – אין כל הפסד ועל כן אין מקום לפיצוי;
    8. הפסדי כושר השתכרות בעתיד – 41,376 ₪ (לפי 25% מהחישוב האקטוארי על בסיס השכר בפועל של התובע);
    9. הפסדי פנסיה לעתיד – 5,172 ₪;

לטענת הנתבעת, יתר ראשי הנזק לא הוכחו (כולל לא העזרה).

בהתאם לתקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי, והואיל ואין מדובר בפסק דין שכולל חידוש משמעותי או חשיבות מיוחדת, יכלול פסק הדין את ההכרעה ונימוקיה באופן תמציתי.

הנכות הרפואית

    1. בניגוד לטענות הנתבעת, יש לקבוע כי חוו"ד המחייבת הינה של ד"ר לוינקופף ואין משקל לחוו"ד של ד"ר השרוני. לא אחזור על נימוקי ההחלטה מיום 18.7.24 (אשר פורסמה) אולם אבהיר כי ההחלטה ניתנה לאחר שמצאתי כי הבדיקה שערך המומחה לא הייתה שלמה ולא הייתה ממצה וחוו"ד של ד"ר לוינקופף וממצאיו מצדיקים זאת.
    2. בעצם העובדה שד"ר לוינקופף היה מודע לחוו"ד של ד"ר השרוני ועדיין מצא לנכון לקבוע נכות (ומצא הגבלה) יש בכדי לחזק את הקביעה. באשר לשיעור הנכות, לא מצאתי בפסיקה שהנתבעת הציגה כדי להצדיק שינוי דעתי שפורטה בהרחבה בפסיקה, להפך.
    3. אזכיר כי הקביעה שלי הינה פשוטה. בכל הקשור לפיצוי בגין כאב וסבל, שם תקנה 2 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו – 1976 מחייבת פסיקת פיצוי לפי תקנות הביטוח הלאומי, אין מקום לביצוע ההתאמה המבוצעת חדשות לבקרים, ויש לקרוא את התקנות ככתבן וכלשונן והגבלה קלה בטווח אחד זהה להגבלה קלה בשישה טווחים.
    4. הדבר שונה בכל הקשור לנכות התפקודית, ולגריעה מכושר ההשתכרות, שם יש להבחין בין מי שיש לו הגבלה בטווח אחד למי שיש לו הגבלה בשישה טווחים. אולם זה תפקידו של השופט ולא תפקידו של המומחה.
    5. משכך, לצורך הפיצוי בגין כאב וסבל, יש לקבוע כי הפיצוי יהיה לפי 10%.

בסיס השכר

    1. התובע משרת כיום בשירות קבע, שכרו המצטבר בשנת 2024 עמד על 154,642.94 ₪ וכן הכנסות חד פעמיות של 26,529.29 ₪ (מענק ב' וכן מענק מפקד בחודש 4/24, קצובת נופש בחודש 5/24, וכן מענק ג' בחודש 11/24). מדובר בשכר (ברוטו) של 15,000 ₪ לחודש.
    2. התובע זכאי לפטור ממס כתושב דימונה (גם המס ששולם הוחזר בחודש 7/24). הואיל ויש להפחית מס לפי השיעור החל על התובע (לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975) אין מקום להפחית מס.
    3. על כן בסיס השכר הינו 15,000 ₪. מעבר לשכר הממוצע במשק

הנכות התפקודית/פגיעה בכושר השתכרות

    1. התובע נפגע בתאונה בגיל 21, בעודו חייל בשירות חובה, ההלכות בעניין צעירים ולפיהן הכלי המרכזי הינו שיעור הנכות הרפואית (ע"א 5148/05 ליאור קוגלמס נ' אביתר לוי ואח' (2008), ע"א 7548/13 שפורן דיווי נ' זק תורגמן ואח' (2014)) חלות עליו.
    2. אולם מעבר להלכה זו, המשיכה הפסיקה והבהירה כי יש מקרים בהם אין מתאם בין הנכות הרפואית לתפקודית אצל צעירים ויש מקום לפסוק פיצוי גלובלי במקרים מתאימים (רע"א 7798/18 פלונית נ' עדי שושנה ואח' (2018)).
    3. עוד יש לזכור כי ההלכה ולפיה יש מתאם בין הנכות הרפואית לתפקודית, מדברת גם על חישוב לפי השכר הממוצע במשק כאשר התובע כבר היום מרוויח מעל לסכום זה (ובהתאם הוא מבקש שיפסק לו הפיצוי) במקרים אלו, כאשר בית המשפט סוטה מההלכה לגבי צעירים בכל הקשור לבסיס השכר, יש מקום לסטות מהלכה גם לגביה החישוב האקטוארי ולפסוק פיצוי גלובלי.
    4. עוד אזכיר כי בעניינו של התובע יש מקום לקבוע כי הפגיעה התפקודית הינה 5% (ולא 10% כשיעור הנכות הרפואית) וזאת בשים לב לכך שההגבלה הינה רק בחלק מהתנועות. וכי הפגיעה בכושר ההשתכרות הינה נמוכה יותר ומצדיקה פיצוי גלובלי.

הנזק

    1. כאב וסבל – לתובע מגיע פיצוי לפי 10%. אולם, הואיל והתובע ביקש בסיכומים פיצוי בשיעור 17,000 ₪, לא מצאתי לנכון לחרוג מכך ואני קובע כי הפיצוי שישולם הינו בשיעור 17,000 ₪;
    2. אובדן שכר בעבר – מדובר בנזק טעון הוכחה. אין כל פגיעה ועל כן אין מקום לפיצוי.
    3. אובדן כושר השתכרות בעתיד – הפיצוי האקטוארי לפי בסיס השכר של התובע כיום (15,000 ₪) עומד על 215,000 ₪. בשים לב לאופי הנכות, וגילו יש מקום לפסוק פיצוי בשיעור 100,000 ₪.
    4. אובדן פנסיה – יש מקום לפסוק פיצוי בשיעור 12.5% - 12,500 ₪.
    5. אובדן קרן השתלמות – התובע זכאי לקרן השתלמות לפי תלושי השכר שלו, גם הנתבעת מאשרת זאת, ומשכך יש מקום לפסוק בגין הפרשות המעביד. מנגד, יש לקחת בחשבון שהשכר שנכלל בקרן ההשתלמות הינו בסך 10,503.94 ₪ (כלומר רק 2/3 מהשכר) וההפרשה הינה 858.84 ₪ (8.17%) ולכן יש לפסוק את הפיצוי בגין ההפרשות בהתאם.

לפיכך ההפסד הינו 6,000 ₪.

  1. עזרה וסיעוד – לאחר ששמעתי את התובע ואימו אני מעמיד את הפיצוי לעבר ולעתיד על 5,000 ₪.
  2. החזר הוצאות – בשים לב לקבלה שצורפה והצורך, מדי פעם, לקנות משככי כאבים ללא מרשם – פוסק פיצוי של 1,500 ₪;
  3. סה"כ נזקים – מכל האמור לעיל הנני פוסק לתובע את סכומים הבאים:-
  4. בגין כאב וסבל – 17,000 ₪;
  5. בגין הפסדי כושר השתכרות – 100,000 ₪;
  6. בגין הפסדי פנסיה – 12,500 ₪;
  7. בגין הפסדי קרן השתלמות – 6,000 ₪;
  8. בגין עזרה וסיעוד – 3,000 ₪;
  9. בגין החזר הוצאות – 1,500 ₪.

סה"כ – 140,000 ₪.

לסיכום

הנני מחייב את הנתבעת בתשלום סך של 140,000 ₪ לתובע.

לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.34%, וכן החזר הוצאות (אגרה, חוו"ד, חקירת מומחה).

סה"כ תשלם הנתבעת לתובע סך של 171,000 ₪.

כלל הסכומים ישולמו לתובע, באמצעות בא כוחו, תוך 30 יום מקבלת פרטי חשבון בנק שאם לא כן ישולמו בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א – 1961 נכון ליום מתן פסק הדין.

ניתן היום, כ"ח שבט תשפ"ה, 26 פברואר 2025, בהעדר הצדדים.

 

אימתי תאונה בה נפגע הולך רגל, בה לא היה מגע בין כלי הרכב ובין התובע תיחשב כתאונת דרכים

בית המשפט דן בשאלה אימתי תאונה בה נפגע הולך רגל, בה לא היה מגע בין כלי הרכב ובין התובע תיחשב כתאונת דרכים ?

 

 

 

בית משפט השלום באשקלון

ת"א 44818-04-21 פלוני נ' ____ ואח'

 

 

 

 

לפני

כבוד השופטת הבכירה סבין כהן

תובעים

פלוני

נגד
 

נתבעים

1. _____

2. כלל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין
 

עניינה של התובענה שלפניי, נזק גוף שנגרם לתובע, כתוצאה מתאונת דרכים בה היה מעורב. המחלוקת בין הצדדים נוגעת הן לנסיבות התאונה והן לגובה הנזק.

רקע ועובדות:

1. כנטען בכתב התביעה, ביום 9.11.20, בשעה 19:00 לערך, התובע, יליד 7/11/1958, נפגע בתאונת דרכים, כאשר בהיותו הולך רגל, בעת חציית כביש במעבר חצייה, פגע בו, על פי הנטען, רכב הנתבע (להלן:- "אירוע התאונה").

כתוצאה מאירוע התאונה נפגע התובע בברך ימין. התובע לא חש בטוב והתקשה ללכת, אך סבר שמדובר בפגיעה שתחלוף ולכן ביקש לחזור לביתו. לבקשת התובע, הסיע אותו הנתבע לביתו, לאחר שהוא ואנשים שהיו במקום אירוע התאונה סייעו לתובע לעלות לרכב הנתבע. בעת שהגיעו השניים לבית התובע, בשל כאבים שהתגברו, התקשה התובע לרדת מרכבו של הנתבע. אשתו של התובע הזמינה אמבולנס והתובע פונה לבית החולים 'קפלן'.

בבית החולים בוצעו צילומי רנטגן ובדיקתC.T שהדגימו שבר.

בתאריך 12.11.20 בוצע ניתוח שחזור פתוח וקיבוע שבר בטיביאלי.

בתאריך 15.11.20 שוחרר התובע לאחר שבעה ימי אשפוז.

בתאריך 17.11.20 החל התובע שיקום אורטופדי ביתי עד ליום 1.12.20.

2. הנתבע 1 (להלן:- "הנתבע") הוא נהג הרכב בזמן אירוע התאונה ונתבעת 2 היא מי שהוציאה פוליסת ביטוח חובה לכיסוי נזקי גוף כתוצאה מאירוע התאונה.

3. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לנסיבותיה המדוייקות של התרחשות התאונה, האם התובע נפל כתוצאה מפגיעת הרכב, כתוצאה מבהלה מהרכב, או כתוצאה מתנועה לא נכונה בעת שחצה את הכביש, ללא כל קשר להימצאות רכב במקום. נסיבותיה המדוייקות של התאונה משליכות על השאלה, האם מדובר בתאונת דרכים, אם לאו.

הנתבעים טוענים, כי התובע נפל ללא כל קשר לנסיעה של הנתבע, אלא מעד בשל כישלונו לדלג אל המדרכה . הנתבע העיד שבמועד נפילת התובע הוא היה בעצירה מוחלטת ולא היה כל מגע בינו ובין התובע, כך שלשיטת הנתבעים, אין עסקינן בתאונת דרכים.

הנכות הרפואית:

4. ביום 21.10.21 מונה פרופ' יונה קוסאשוילי כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, לשם הערכת שיעור נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה.

התובע נבדק על-ידי המומחה ביום 21.2.22 אשר העריך נכותו של התובע כדלקמן:

" -בגין ארטריטיס בתר חבלתית עם הפרעה קלה עד בינונית בתפקוד ברך שמאל לפי סעיף 35 (1) (ג') מותאם- 15%.

-בגין צלקות מכוערת ורגישות במידת מה לפי סעיף 75 (1) (ב) מותאם- 5%."

עוד הוסיף המומחה בחוות דעתו, כי בחר להעניק נכות נפרדת לצלקת, למרות שהיא תוצאה של הניתוח שעבר התובע, בשל נכותו, כיוון שהוא סבור שהנכות בגין הצלקת תפקודית לכשעצמה וכדבריו: "סעיף זה אינו מגולם בסעיף המתייחס לתפקוד הברך מכיוון שהצלקות יוצרות הפרעה ספציפית בגינה אשר אינה קשורה לפעולת הברך עצמה."

עוד הוסיף המומחה וציין, כי הגם שבשנים הקרובות מצבו של התובע צפוי להיות יציב, הרי שהוא עלול להחמיר עם חלוף השנים והתקדמות הארטריסטיס. להערכת המומחה, הסיכוי להחמרה עומד על כ- 15-10 אחוזים וכתוצאה מכך יכול לתובע לעבור ניתוח ארטרוסקופיה, החלפת ברך חלקית או מלאה.

ראיות :

5. מטעם התובע העידו התובע ואשתו, אשר הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית. כן הוגשו מוצגים מטעם התובע, הכוללים קבלות, אישורים, תלושי שכר ומסמכים רפואיים.

מטעם הנתבעים העידו הנתבע וחברו, מר אריה עוזרי, אשר הגיע למקום התאונה לאחר התרחשותה וסייע לנתבע להכניס את התובע לרכבו.

במועד שמיעת הראיות שרטט הנתבע על גבי ציור של מעבר חצייה, את מיקום התרחשות התאונה, לרבות מיקום הרכב והתובע ביחס למעבר החציה. השרטוט הוגש וסומן בימש/1.

דיון והכרעה:

6. נסיבות התאונה- המבחן העובדתי.

בתצהיר העדות הראשית מטעמו מתאר התובע את אירוע התאונה באופן כדלקמן:

"2. עשיתי "הליכה" כפי שאני נוהג לעשות כמעט מידי ערב, ברח' מוטה גור ברחובות. הלכתי בקצב הליכה של פחות מ 5 קמ"ש. כשהגעתי לצומת עם רח' הלח"י הבטתי שמאלה וראיתי רכב נוסע לאט ומאט. הסקתי מכך שנהג הרכב הבחין בי והחלתי לחצות את מעבר החציה. חשתי במגע ברגל שמאל. מהירות הנסיעה של הרכב היתה איטית מאד והמגע היה קל, עד כדי כך שלא הייתי בטוח שהיה מגע. עשיתי תנועה של ללכת אחורה וקדימה ומצאתי את עצמי שרוע על מעבר החציה לשמאל הרכב. יתכן שניסיתי להתחמק מהרכב שלא ידרוס אותי ואז נפלתי. היה מגע של הידיים שלי עם הפגוש של הרכב כשהוא דוחף אותי. לא ידעתי להגדיר בוודאות אם הרכב פגע לי בברך או רק דחף אותי...

3. נפלתי על ברך ימין שסבלה חבורה קלה. עיקר הנזק היה ברגל שמאל ולא מהנפילה.

4. באותו הרגע טעיתי לחשוב שלא קרה לי משהו משמעותי ואני יכול לקום וללכת, אבל גיליתי שאני לא יכול לקום, כי סבלתי כאבים ולא יכולתי לעמוד על רגליי.

5. אנשים שהיו בסביבה גררו אותי למדרכה. ביקשתי מהנהג הפוגע – הנתבע 1 להסיע אותי לביתי. מכיוון שרכב הנתבע היה כבר מעבר למעבר החציה, הוא נאלץ לבצע סיבוב שלם בכיכר ולהגיע ואז הנתבע 1 בסיועם של אנשים נוספים הכניסו אותי לרכב והנתבע 1 הסיע אותי לביתי ומסר לי את פרטיו לרבות פרטי הרכב והביטוח."

בחדר המיון 'קפלן' זמן קצר לאחר אירוע התאונה, נרשם על פי דברי התובע:

"...מספר כי כחצי שעה טרם קבלתו למיון היה מעורב בתאונת דרכים כהולך רגל, נפל ונחבל חבלה סיבובית בברך שמאל. כאוב ומתקשה לדרוך. ...."

במכתב הסיכום מ'צבר רפואה' מערך אשפוז בבית, נכתב כך:

"ב- 9/11/20 היה מעורב בתאונת דרכים כהולך רגל כאשר נדרס ע"י רכב ונחבל בברך שמאל."

בתאריך 18.11.20 התובע דיווח למשטרת ישראל על אירוע, בהודעתו ציין:

"במהלך הליכה ממערב למזרח הגעתי למעבר החצייה של רחוב הלחי, ראיתי רכב מסוג טויוטה המתקרב לצומת, הרכב החל להאט ואז התחלתי בחצייה, לפתע הרכב ביצע זינוק שכבר הייתי באמצע הכביש, ניסיתי לקפוץ לאחור והצידה על מנת להתחמק מהרכב, הרכב ביצע בלימת חירום ועצר כשגחונו במרכז מעבר החצייה. אני נפלתי לצד הרכב לאחר הקפיצה. איני בטוח אם היה מגע בין הטמבון וביני חשבתי שרק עיקמתי את הרגל וביקשתי מהנהג להסיע אותי הביתה תוך כאבים עזים. ..."

בתאריך 8.12.20 נחקר התובע במשטרה, בחקירתו מסר כך:

"... לפני שחציתי את הכביש אני עמדתי והסתכלתי לתנועה המגיעה מצד שמאל וראיתי רכב שמגיע במהירות איטית על רחוב לחי והוא מהאט לפני מעבר חציה ואז חשבתי שהרכב יעצור לפני מעבר חציה, אני התחלתי לחצות במעבר חצייה ואז הרכב ראה שהוא ממשיך בנסיעה ונוצר מגע ביני לבין חזית הרכב ומיד התגלגלתי לשמאל הרכב והייתי בכביש שרוע, הנהג עצר... "

הנתבע נחקר במשטרה ובמסגרת החקירה מסר גרסתו לראשונה ביחס לאופן התרחשות האירוע:

"... הייתי במהירות בין 20-30 קמ"ש וכאשר התקרבתי למעבר החצייה שלפני הכיכר האטתי את המהירות עד לקו העצירה ועצרתי עצירה מוחלטת הייתי בעצירה כמה שניות ואז הגיע בחור מצד ימין שלי מהמדרכה והתחיל לחצות את הכביש בריצה נראה לי שהוא היה באימון ספורט היה עם מכנס קצר מכנס ספורט ואז בזמן שהוא חוצה בריצה הוא נבהל מהרכב שלי והוא חשב שאני מתקדם ואז הוא קפץ קדימה מימין לשמאל ונפל לכביש אני מציין שבוודאות לא היה מגע לא ביני לבין הרכב ואפילו צלמתי את הרכב שלי יום למחרת ואני מבקש שתצרף את הצילום לתיק החקירה אני רוצה לציין שאין נזק בחזית של הרכב ויצאתי לבחור והוא היה לכיוון אי תנועה בנוי עוד על מעבר החצייה."

הנתבע חזר בעדותו על גרסתו כי במועד אירוע התאונה רכבו היה במצב עצירה:

" זה כביש שאני נוסע בו כל יום אחרי יום עבודה שלי, יש שם כיכר ואני מכיר את הולכי הרגל הגעתי לכיכר עצרתי במעבר חצייה כי אנשים עברו. התובע עבר חצה את מעבר החצייה במהירות הוא עשה ספורט הוא היה עם מכנסי ספורט. היו עוד אנשים שחוצים. תוך כדי שהוא עבר את מעבר החצייה, הוא עשה צעד אחד קדימה גדול, והוא נפל על האי תנועה. הוא נפל ולא קם אז יצאתי אליו הייתי ברכב, אמרתי לו קרה לך משהו הוא אמר לי לא לא, אתה לא פגעת בי, כנראה שעשיתי צעד גדול מידי ונפלתי זה מה שהוא אמר לי הוא עדיין היה על הריצפה הוא לא יכול היה לעמוד על הרגל."

אריה עוזרי, שהגיע לזירה לאחר האירוע העיד:

"ש: מה אמר לך יונה באותו מעמד, מה הוא אומר לך,

ת: אני לא זוכר בדיוק את העניין מה היתה השיחה. אבל להגיד סתם מילים לא.

יונה אמר לי שהבנאדם אמר שהוא נפגע מהרכב ויונה אמר לי שהוא לא פגע בו. כשאני שאלתי אותו אם הוא נפגע מהרכב הוא אמר לי שלא, הוא נתקל במדרכה."

7. כנגד הנתבע הוגש כתב אישום לביהמ"ש לתעבורה מחוז מרכז במסגרת ת"ד 6673-03-21 מ"י נ' סרוסי, שייחס לו עבירות של אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים חציית הכביש במעבר חציה בבטחה, אי האטה לפני מעבר חציה, נהיגה בקלות ראש והתנהגות הגורמת נזק.

הנתבע זוכה מחמת הספק.

8. לאחר ששמעתי את הצדדים, הנני מתקשה לקבוע, כי התאונה נגרמה כתוצאה מפגיעת הרכב ברגלו של התובע. התובע ציין, כי הוא זוכר בוודאות מגע בינו ובין הרכב, כאשר ידיו של התובע על הרכב, ככל הנראה על מנת לבלום את הפגיעה. אלא, שהתובע לא ידע לומר האם הרכב פגע ברגלו ולמעשה סבר, כי אם פגע הרכב ברגלו, הפגיעה היתה ברגל השנייה ולא ברגל שנפגעה באופן קשה.

למעשה, את המסקנה, כי הרכב פגע ברגלו של התובע וכתוצאה מכך נגרם השבר, הסיק התובע מדברי רופאיו, אשר הסבירו לו, כי מדובר בשבר אופייני לפגיעת פגוש.

ככלל, יש קושי, על פי גרסת התובע, להבין כיצד בדיוק התרחשה התאונה, אם כי, הנני סבורה, כי הגרסה הבסיסית לא נסתרה. התובע העיד, כי התקרב למעבר החצייה, ראה, כי הרכב מגיע והוא יכול לחצות בבטחה ולפתע הבין, כי הרכב נוסע ועלול לפגוע בו. התובע עשה פעולות על מנת למנוע את הפגיעה ובין אם פגע בפועל ברכב או לא, בסופו של דבר מצא התובע את עצמו על הכביש, כשהוא חבול.

בהקשר זה, עדותו של התובע היתה מהימנה. התובע דווקא, ביקש לדייק בדבריו וציין, כי לא היה בטוח שהרכב אמנם פגע בו ואף סבר, כי אם היתה פגיעה, היא ברגל השנייה, כל זאת, כאשר הוא סבור שמדובר בפגיעה חולפת, התובע ינוח בביתו וישוב לאיתנו.

9. הנני סבורה ביחס למגע בין התובע ובין הרכב, כי כאשר התובע ציין, כי הרכב לא פגע בו, לא התכוון לומר, כי לא היה מגע בינו ובין הרכב, אלא כי לא היתה פגיעה ברגל, כפי שהתובע זוכר עד כה, אלא שלכל אורך הדרך התובע סבר, כי מדובר בתאונת דרכים ואלו אף היו הדברים הראשונים שמסר בבית החולים.

אשת התובע אף היא הסבירה, כי הגם שבעלה לא אמר לה זאת באופן מפורש בשיחת הטלפון הראשונה עם התובע, בעת שהיה בדרכו הביתה, הבינה האשה כי התובע נפגע מפגיעת רכב, כאשר התובע אומר לה שהיה מעורב בתאונה במעבר חצייה. לטענת האשה, לו סבר התובע, כי נפגע כתוצאה מנפילה, היה אומר לה כי נפל בדרך (אוסיף ואמר, כי עצם העובדה שהתובע עשה שימוש במלים 'מעבר חציה', מלמדות, כי התובע ייחס נפילתו לתאונת דרכים, שאם לא כן, מיקום הנפילה חשוב פחות).

10. התובע ואשתו אף לקחו מהנתבע את פרטיו בעת ההמתנה לאמבולנס ואם סבר התובע, כי הנתבע אינו קשור לפגיעה, מדוע היה צריך לקחת את פרטי הנתבע.

בחקירת הנתבע במשטרה טען הנתבע ביחס לטענת התובע, כי נפגע כתוצאה ממגע בינו ובין הרכב: " זה לא נכון לפי הדברים שלו שהוא אמר הוא שינה את הגרסה שלו למחרת.... למחרת התקשרתי אליו הוא שינה את כל הגרסה שלו."

בטופס הודעה שמסר הנתבע (ככל הנראה הודעה לחברת הביטוח (עמ' 7-8 למסמכי הנתבעים) מסר הנתבע: ".. אשתו והבת שלו ירדו והוא סיפר להם מה קרה ואז אשתו ביקשה שהוא יקח את הפרטים שלי והזמינה אמבולנס."

דהיינו, גם לגרסת הנתבע, בסמוך לתאונה עלתה שאלת הגדרת האירוע כתאונת דרכים ולכן נלקחו פרטי הנתבע. כאמור, בחדר המיון, דקות אחדות לאחר מכן, טען התובע, כי מדובר בתאונת דרכים.

11. הנתבע לעומת התובע, עמד לאורך כל הדרך על טענתו, כי לא היה מגע בין רכבו ובין רכב התובע.

אלא, שבעניין זה מצאתי קושי בגרסת הנתבע. הנתבע טוען, כי היה במצב עצירה וכי התובע היה רחוק ממנו למעשה. אם כן, מדוע יצטרך התובע לטעון בפניו ובפני עוברי האורח, לרבות מר עוזרי, כי רכב הנתבע לא פגע בו. זאת ועוד, גם הנתבע מספר בהודעתו לחברת הביטוח: "... ואני עצרתי עצירה מחולטת שמתי אמברקס ויצאתי החוצה שאלתי אותו אם הוא נפל מהרכב שלי ואז הוא אמר לי אני נבהלתי מהרכב שלך חשבתי שאתה הולך לפגוע (המלה אינה ברורה, ייתכן ונרשמה מלה אחרת) כי קפצתי קדימה ונפלתי לא טוב.", דהיינו גם הנתבע סבר, כי ייתכן ופגע בתובע, זאת כאשר בשרטוט אותו שרטט, נראה כי יש מרחק בין התובע, אשר נפל במרכז מעבר החציה לבין הנתבע אשר עצר לפני מעבר החציה.

טענה כזו מועלית מקום בו ישנו ספק ודומתני, כי במקרה דנן מדובר היה בקרבה ממשית בין הרכב ובין הולך הרגל ולכן היה צורך להיזקק לשאלת המגע בין התובע ובין המכונית.

זאת ועוד, הנתבע עצמו העיד, כי התובע ככל הנראה נבהל מרכבו. אכן, כפי שתיאר התובע, כך גם הנתבע תיאר, בעת שהתקרב רכב הנתבע למעבר החציה הנתבע האט ואף עצר לטענתו. במקרה זה, מדוע לו לתובע להיבהל, בפרט כאשר הוא מודע לקיומו של הרכב האחר וזה במצב עצירה, לפני קו העצירה, כדברי הנתבע. לכן, יש היגיון בטענת התובע, כי לאחר שהנתבע האט או עצר, חזר הנתבע לנסוע ובשלב זה חצה התובע את הכביש ונפל, בין כתוצאה מהרכב שהגיע לעברו ובין כתוצאה ממגע עם הרכב (אם כי, גם לשיטת התובע, המגע לא היה מגע של דריסה, אלא מגע יזום של התובע, כמי שמנסה להדוף פגיעה באמצעות הושטת ידיים אינסטינקטיבית לכיוון הרכב).

לטעמי, עמדתו של הנתבע, כי לא היה מגע בינו ובין התובע נובעת דווקא מגרסת התובע עצמו. ייתכן והנתבע סבר, כי פגע בתובע, או כי היה קרוב לפגיעה. העובדה שהתובע עצמו אמר לו שלא היתה פגיעה, היא זו שהביאה את הנתבע למסקנה כי לא היתה פגיעה ומסקנתו זו אינה נובעת מכך שהיה במצב עצירה מוחלטת ולכן ממילא לא אמורה להיות פגיעה.

12. הגדרת התאונה כ"תאונת דרכים"- המבחן המשפטי

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם התאונה עונה להגדרה המשפטית של תאונת דרכים, כמשמעותה בחוק, גם בנסיבות התאונה מקום בו לא היתה פגיעה בין הרכב ובין התובע, שכן אין חולק, כי אם היתה פגיעה, עונה האירוע להגדרת תאונת דרכים.

בתי המשפט הכירו בקיומה של תאונת דרכים, גם מקום בו כלי הרכב לא פגע בנפגע, התובע.

כך ציין בית המשפט ב רע"א 5738/97 תעבורה מיכלי מלט בע"מ נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ"ג(4) 145, 164):

"מטרת החוק היא שרק אותן פעולות אחרונות או רק אותו "שלב אחרון" שיש לו קשר ישיר לעצם השימוש האמור ייכנסו בגדרו. אכן, אחד המדדים לגיבושו של הגבול הוא מגע פיזי עם הרכב ונכון הוא, כי בהיעדרו, שאלת התיחום, לכאורה, קשה יותר. אולם, זה אינו קנה-המידה היחיד ואין לטעות ולהחליף בינו לבין השאלה עצמה. כלומר, אין המגע הפיזי תנאי הכרחי או בלעדי לקיומו של מושג השימוש. כל עוד השימוש באותו רכב (בענייננו, שחרור הבלם) נמצא בתחום הסיכון המכוסה בחוק, על-פי תכליתו, הוא הסיכון התחבורתי, והימצאות האדם מחוץ לרכב "קשורה בטבורה" לשימוש בו, דינו שיוכר כ"שימוש ברכב מנועי"

המבחן יהיה, אם כן, הסיכון התחבורתי שמקימה הנסיעה ברכב ויש לבחון האם נסיבות העניין עונות להגדרתו של סיכון זה. הקשר הסיבתי המשפט נקבע על ידי בית המשפט ועתים הוא כולל גם שיקולים של מדיניות משפטית.

בת.א 3509/99 גוטליב נ. קנטור, , שבמסגרתו נדונה שאלה של הגדרת תאונת דרכים מקום בו לא היה מגע בין הרכבים, ציין בית המשפט, כי יש לערוך בדיקה אובייקטיבית של הנסיבות ואין די לומר, כי התובע נבהל מהרכב. כך ציין בית המשפט:

"לגישתי, ומשיקולים של מדיניות משפטית, יש להבחין בין אירוע שבו אדם נבהל באופן סובייקטיבי מרכב נוסע, עשה מעשה ונפגע, לבין אירועים שבהם ניתן לקבוע לפי מדד אובייקטיבי כי נעשה ברכב מנועי שימוש תחבורתי, באופן שגרם לאדם להיבהל ולנקוט פעולה שהסתיימה בגרימת נזק. היעדר הבחנה בין אירוע סובייקטיבי ואובייקטיבי עלול להוביל לתוצאה בלתי סבירה שבה ייחשבו כתאונת דרכים אירועים שונים שבהם קיים ריחוק רב בין האירוע התחבורתי ובין תגובת אדם אשר גרמה, מסיבות התלויות בהתנהגותו של אותו אדם, לנזק. דוגמה לעניין זה ניתן לראות במקרה של התקף לב שנגרם לאדם בביתו עקב בהלה מרעש שהגיע אליו מהכביש הסמוך וכד'.

בעניין זה יש לבחון את המדדים האובייקטיבים של האירוע באותם מדדים שבהם תיבחן הצפיות הנורמטיבית לגרימת הנזק, בהיבט של שיקולי הקביעה בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית, לרבות שיקולי מדיניות משפטית."

13. הנני סבורה, כי נסיבות אירוע התאונה שלפניי, מהוות תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק.

התרשמותי היא, כי אין מדובר בהלה סתמית מרכב, וגם הנתבע מאשר, כי היתה בהלה, אלא מרכב שהאט או נעצר ואז המשיך בנסיעה והתובע פעל כפי שפעל על מנת למנוע את התאונה, כאשר נפילתו היתה ממש בסמוך לרכב, בין אם נגע ברכב ממש ובין אם קפץ הצדה על מנת להתחמק מפגיעה בו, כאשר המרחק הפיזי בשתי האפשרויות הוא מרחק קרוב מאוד, המלמד, כי התנהגות התובע נעשתה באופן ברור על מנת למנוע תאונה. על פי תיאור התאונה, הרי שבשימוש ברכב היה סיכון תעבורתי עבור התובע ולכן פגיעתו הינה תאונת דרכים.

לאור האמור, מצאתי מקום לקבוע, כי התובע נפגע כתוצאה מתאונת דרכים ולכן על הנתבעים לפצותו בגין נזקיו כתוצאה מהתאונה.

14. הנכות התפקודית:

כאמור, פרופ' קוסאשוילי, מומחה מטם בית המשפט קבע כי לתובע נותרה נכות בשיעור 15% בגין ארטריטיס בתר חבלתית עם הפרעה קלה עד בינונית בתפקוד ברך שמאל ו- 5% בגין צלקת, כאשר במעוגל קבע נכות בשיעור של 20%.

המומחה קבע כי התובע סבל מנכות זמנית כדלקמן:

" התובע היה באי כושר זמני מלא (100% נכות זמנית), מיום פגיעתו בתאריך 9.11.2020 למשך 120 ימים כלומר עד תאריך 10.3.2021, כולל, (כ-4 חודשים לאחר הניתוח), שזהו זמן סביר להתאוששות ראשונית מהפגיעה הנידונה. סביר להניח כי היה בנכות זמנית גבוהה מנכותו הצמיתה לפי סעיף 35 (1) (ד) בשיעור 30% לפי סעיף 35 (1) (ד) למשך 6 חודשים, עד לתאריך 10.9.21."

1 הנתבעים טוענים כי שיעור הנכות הקלינית של התובע אינו זהה לשיעור הנכות התפקודית.

בהתאם לדו"ח רציפות הביטוח מהמוסד לביטוח לאומי ניתן להבחין כי תפקודו של התובע לא נפגע כלל וממועד התאונה שכרו 'השביח'.

ביחס לנכות בגין הצלקת- הנתבעים טוענים כי אין לייחס לנכות הרפואית בגין הצלקת כל השפעה תפקודית.

15. סבורתני, נוכח הפגיעה ברגל, כי מדובר בנכות שהיא תפקודית. התובע העיד, כי הפגיעה מקשה על הליכתו וממילא בכך משפיעה על תפקודו. המומחה אף ציין בחוות דעתו, כי גם לנכות בגין הצלקת יש השפעה תפקודית זו או אחרת, בגינה מצא מקום לקבוע נכות נפרדת, אם כי סבורתני, כי גם אם הצלקת מכאיבה, או מגרדת, אין דינה של הפרעה מסוג זה כהפרעה שיש בה כדי להשפיע על ההליכה, כשקושי בהליכה משפיע על תפקוד יומיומי.

16. אלא, שככל שהדבר נוגע לפגיעה בעבודתו של התובע, איני סבורה, כי מדובר בנכות תפקודית בשיעור משמעותי.

כידוע שלושה הם המושגים להם אנו נדרשים בבחינת נזקיו של נפגע והם – הנכות הרפואית, הנכות התפקודית והפגיעה בכושר להשתכר – שלושה מונחים שהם נפרדים זה מזה.

בבוא בית המשפט לקבוע שיעור נכות תפקודית עליו להתחשב באופי ומהות הפגיעה, במקצועו  של התובע קודם התאונה, בגורמים שונים כמו השכלה, אישיות, גיל וכל מה שיש בו להשפיע. כפי שנקבע לא אחת, "נכות תפקודית" הוא מושג שיש בו לבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, שאינו בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית, ויש בו להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית ועל מידת ההשפעה על התפקוד בדרך כלל, וכן, כי "אכן גובה הנכות הרפואית אינו זהה בהכרח לשיעור הגריעה התפקודית, אך נתון זה של גובה הנכות הרפואית, הינו מכל מקום, נתון מרכזי, אם לא חותך, לקביעת שיעור הפגיעה התפקודית", ע"א 61/03, אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבני, תק-על 2005 (3) 29.

יחד עם זאת, כך נפסק, לא כך הוא בכל מקרה ומקרה ובוודאי יש להפריד בין הביטוי הזה לבין קביעת הפסד כושר השתכרותו  של תובע, שבצד קביעת הנכות, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו של תובע, וכאן יש להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם ושעלול להיגרם לנפגע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו. ראה ע"א 3049/03, י' גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792).

למעשה, סבורתני, כי בעוד שביחס לתפקוד החברתי והתפקוד בביתו של התובע, מדובר בנכות תפקודית ששיעורה דומה לשיעור הנכות הרפואית, הרי שככל שהדבר נוגע לתפקוד התעסוקתי של התובע, הרי שמדובר בנכות זניחה ביחס לתפקודו.

עבודתו של התובע הינה עבודה משרדית, כאשר התובע משמש כמנכ"ל של חברה. התובע לא תיאר, כי הכאבים בברכיים מפריעים לעבודתו באופן כלשהו וכי הוא מתקשה לשבת שעות ארוכות. בפועל, התובע אף עובד באותם היקפים שבהם עבד לפני התאונה.

התובע העיד:

"ש: מותר לך ללכת אבל אסור לך לדרוך.

ת: אני הולך בקושי, אני מדדה על הרגל, אז אני יכול לחזור לעבודה אחרי 3 חודשים בעצת הרופאים תשאל אותם זה נס....

גם כיום אני לא מנצל את ימי המחלה ברוך ה' אני לא חולה...

ש: לאחר שחזרת לעבודה, חזרת לעבוד רגיל באותה מתכונת.

ת: קצת פחות, היה לי קשה נסיעות ארוכות. אני לא יכול לצאת מהרכב כפי שאתה יוצא.

ש: לא נפגעת במשכורת.

ת: נכון, לא נפגעתי במשכורת ואין לי הפסדי שכר מאז ועד היום." (עמ' 8 לפרוטוקול).

לפיכך, בהינתן עבודתו בפועל של התובע, סבורתני, כי שיעור הגריעה מהשכר בגין התאונה הינו מינימאלי.

17. הנזק:

על יסוד האמור, יש לדון בהפסדי התובע.

18. הפסדי שכר:

שכרו של התובע גבוה משילוש השכר הממוצע במשק ועל כך אין מחלוקת. לפיכך, בשל ההגבלה של תקרת השכר בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, יש לבצע החישוב על בסיס שילוש השכר הממוצע במשק.

התובע בסיכומיו טען כי השכר הממוצע במשק נכון למועד הגשת התביעה עמד על סך 12,740 ₪.

הנתבעים בסיכומיהם טענו כי חלה טעות בנתון שהובא על ידי התובע בדבר סכום השכר הממוצע במשק הוא נכון לשכר העובדים הישראלים במשק בעוד שנכון לחישוב שיש לבצע בראש נזק זה יש להביא בחשבון את סכום השכר במשק ביחס לכלל המועסקים הכולל את כלל העובדים במשק, בין היתר העובדים הזרים ועובדי השטחים, כך שהשילוש השכר במשק הוא 31,178 ₪.

כיוון שמדובר במגבלת שכר סטטוטורית, הרי שלשם חישוב השכר הממוצע, אין מקום לשקול את נתוניו האישיים של התובע, אלא את נתוני השכר הרלוונטיים לכלל העובדים. בינתיים, מאז הגשת הסיכומים השתנו הנתונים ויש להביא את הנתונים למועד פסק הדין. בהתאם לפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעורו של השכר הממוצע במשק על פי פרסומי הלמ"ס מחודש דצמבר 2024 עומד על הסך של 13,275 ₪ נכון לחודש ספטמבר 2024 וסכום זה יהווה את הבסיס לחישוב שכרו של התובע.

19. כאמור, התובע עובד כמנכ"ל בחברה והשתכר בממוצע בשכר חודשי בסך 51,754 ₪ ברוטו בערכים הרלוונטיים למועד התאונה.

לתובע אושרה תקופת אי כושר של שלושה חודשים ועשרים יום ממועד התאונה, אלא שבפועל חזר התובע לעבודתו בראשית חודש מרץ 2020.

התובע לא קיבל שכר עבור התקופה בה שהה בחופשת מחלה, אלא שגם בזמן בו שהה התובע בחופשת מחלה נותר ברשותו הרכב מטעם המעסיק ובוצעה הפרשה עבור זכויות סוציאליות ולכן הונפק לו תלוש שכר המשקף את ההטבות אותן קיבל.

עיון בתלושי השכר של התובע בחודשי ההיעדרות מהעבודה מלמד, כי למרות התשלום ששולם לתובע, ההפסד שנגרם לתובע גבוה משילוש השכר, כך שהתובע זכאי לפיצוי המקסימאלי האפשרי בגין התקופה האמורה, כאשר מסכום זה יש לנכות מס בשיעור המקסימאלי, נוכח גובה השכר.

יש לפסוק לתובע לפיכך פיצוי לפי החישוב כדלקמן

39,825 ₪ (שילוש השכר הממוצע)X 2/3 3 (חודשים) X 0.75 (לאחר הפחתת מס מקסימאלית) = 109,618 ₪.

סכום זה בצירוף ריבית עומד על הסך של 135,207 ₪.

עיון בתלושי השכר של התובע מלמד, כי בוצעו הפרשות פנסיוניות על בסיס שכרו של התובע עובר לתאונה ולכן, לא נגרם הפסד פנסיוני בגין התקופה האמורה ואין לפצות את התובע בגין ראש נזק זה.

אין מקום לפסוק לתובע פיצוי מעבר לתקופה זו, שכן התובע שב לעבודתו באופן סדיר ולא נגרם לו הפסד כלשהו.

20. אבדן כושר השתכרות ופנסיה:

התובע טוען כי רצונו להמשיך בעבודתו לפחות עד לגיל 70, הוא בריא מלבד הפגיעה ברגל והיות והוא מצוי בדרג הגבוה בחברה בה הוא עובד, הוא לא נדרש לאישור להמשך עבודתו מגורם אחר ועדיין מוקדם לאשר זאת בגילו.

לטענתו, בהתאם לפסיקה, החזקה בדבר גיל הפרישה ניתנת לסתירה וניתן להביא ראיות כי גיל הפרישה של התובע מאוחר מהגיל הקבוע בחזקה ומעבר לכך נקבע כי גיל הפרישה במקצועות שבהם לא נדרש כח פיזי יהיה גיל 70. התובע מבקש לפצותו לפיכך בהפסד הלוקח בחשבון גריעה בשיעור של 15% משכרו, עד הגיעו לגיל 70.

לטענת הנתבעים נכותו של התובע אינה מגבילה אותו ואינה משפיעה כושר השתכרותו. לנכות הרפואית של התובע משמעות תפקודית נמוכה אם בכלל.

 

21. התובע כיום כבן 66, לפניו, עוד כשנה של עבודה ולטענתו אף יותר.

לא מצאתי, כי בעניינו של התובע מתקיימות נסיבות המלמדות, כי התובע ימשיך לעבוד מעבר לגיל הפרישה. בעניין זה, לבד מאמרתו של התובע, לא הובאה כל אינדיקציה לכך שהתובע יעבוד מעבר לגיל 67, שנקבעה לגביו חזקה, כי הוא גיל הפרישה לשכירים.

אשת התובע, אשר עבדה אף היא כעצמאית פרשה לגמלאות בשנת 2022 ואם אצא מתוך נקודת הנחה שהתובע ואשתו בגילאים סמוכים, הרי שמצופה היה דווקא מאשת התובע, שעבדה כעצמאית, כי תמשיך לעבוד עד גיל 70 ובפועל בחרה לפרוש לגמלאות.

החיים דינמיים וההחלטות משתנות בהתאם לנסיבות החיים. לא בכדי נקבעה בפסיקה חזקה, אשר תשמש ככלי עבודה לצורך חישוב הפיצויים, גם אם בסופו של דבר נסיבותיו הספציפיות של נפגע זה או אחר יביאו אותו להתנהלות השונה מהחזקה. קביעת החזקה ככלי עבודה מקלה על קביעת הפיצוי, שהוא ממילא תלוי הערכה וסטייה מהחזקה צריך שתהיה בנסיבות המוכחות היטב ולא כאלה המבוססות על אמרת פה, כמו במקרה דנן.

מכאן, יש לחשב את הפסדיו של התובע עד גיל 67.

22. בפועל, איני סבורה, כי יש משמעות כלשהי בעניינו של התובע לגיל הפרישה.

התובע אינו עובד בעבודה פיזית ובוודאי לא מצופה כי בגילו יסב את עיסוקו ויעבוד בעבודה אחרת. התובע מצהיר, כי בכוונתו להמשיך ולעבוד באותו מקום עבודה, גם לאחר הגיעו לגיל הפרישה.

מכאן, שנות העבר יכולות ללמד, כי אין בנכותו של התובע להשפיע באופן כלשהו על עבודתו ועל פניו התובע כלל אינו זכאי לפיצוי בגין תקופת העתיד.

למרות האמור, מצאתי מקום לפסוק לתובע פיצוי מינימאלי בגין תקופת העתיד (והתקופה שחלפה מאז נתן עדותו), פיצוי המשקף את האפשרות לפיה בשל כאבים חריגים ייעדר התובע מעבודתו בזמן זה או אחר ומצאתי מקום לפסוק לתובע על דרך האומדנה סכום של 10,000 ₪, המשקף גם הפסד פנסיוני.

23. כאב וסבל:

אין מחלוקת בין הצדדים באשר לשיעור נכותו של התובע

המחלוקת ביניהם הינה באשר לתקופה בה עבר התובע שיקום בביתו, לטענתו, במסגרת של אשפוז ביתי ובגינה עותר לפיצוי בגין כאב וסבל עבור ימי האשפוז.

תקנה 2(א)(1) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976 קובעת מה יהיה שיעור הפיצוי בגין תקופת אשפוז:

"שני פרומיל מן הסכום המקסימלי כפול מספר הימים שבו היה הניזוק מאושפז בבית חולים, במוסד לטיפול בחולים או בנכים בשל התאונה;"

הנה, התקנות קובעות מה יהיה מקום האשפוז בו יהיה מאושפז החולה לצורך חישוב הפיצוי לפי ימי האשפוז.

בהתאם לתקנות, האשפוז צריך שיהיה בבית חולים או במוסד לטיפול בחולים, אך לא מצויין אפשוז ביתי.

לפיכך, אין לחשב במניין ימי האשפוז את התקופה בה קיבל התובע שיקום בביתו, גם אם תאמר כי מדובר היה באשפוז ביתי.

יש לפסוק לתובא אפוא את הפיצוי בגין 19.25% נכות משוקללת ושבעה ימי אשפוז בסכום של 31,319 ₪.

24. עזרת הזולת:

התובע טוען כי היה מוגבל מאוד סמוך לתאונה, הוא התנייד באמצעות כסא גלגלים. רעיית התובע נאלצה להעדר מעבודתה לצורך טיפול וסיוע בבעלה. התובע היה תלותי באופן מוחלט ונזקק לסיוע בכל צרכיו האישיים ביום יום ונמנע מלסייע במטלות הבית. לטענת התובע ואשתו, כעבור כשלושה שבועות, הגיעה בתו של התובע, אשר אינה מתגוררת בארץ, על מנת לסעוד את התובע ומאז חזרה אשתו לעבודה.

ככל שהדבר נוגע לניקיון הבית, העידו התובע ואשתו, כי בהקשר זה לא היתה הוצאה מיוחדת ואותה עוזרת שהועסקה על ידי בני הזוג עובר לתאונה, המשיכה להיות מועסקת על ידם גם בתקופת ההחלמה.

התובע העריך את שווי העזרה שניתנה לו משך 4 חודשים בסך של 10,000 ₪ ולגבי העתיד טען, כי פגיעתו חמורה, התבגרותו לא תיטיב עמו, אלא להיפך. לטענת התובע, גם לפי מומחה בית המשפט יכולה לחול החמרה במצבו, באופן שבו יכול והתובע יזקק לניתוח נוסף. התובע העריך שווי העזרה לה יזקק בסך 40,000 ₪.

הנתבעים מתנגדים לסכומים הנדרשים בראש נזק זה. לטענתם, אלו מתאימים לאדם סיעודי והתובע רחוק מלהיות כזה.

25. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי מקום לפסוק לתובע סכום פיצוי גלובאלי בשיעור של 25,000 ₪, לתקופת העבר והעתיד.

על פניו, התובע היה מוגבל עד מאוד בתקופת ההחלמה. כפי שהדבר עולה מתוך סיכום המחלה מ'צבר', החברה שביצעה את השיקום עבור התובע, תואר מצבו הרפואי של התובע בעת שהשתחרר מבית החולים: "מצב תפקודי: מתנייד עם כסא גלגלים. זקוק לעזרה במעברים בלבוש ורחצה."

 

התובע עצמו העיד באשר לתקופת ההחלמה:

"האשפוז הביתי מסתיים כשמותר לי לדרוך חלקית. אני עם קביים או עם כסא גלגלים. עד אז אני במיטה לגמרי, אני עושה שירותים עם בקבוק במיטה. אז יש לי 3 חודשים של רגל לומד להתקפל, לדרוך." (עמ' 8 לפרוטוקול)

אין צורך במומחיות מיוחדת על מנת ללמוד על הצורך בעזרה למי שמוגבל בתנועה ואינו מורגל לכך (כאמור, בהתאם לסיכום המחלה, התובע היה מוגבל גם במעברים). גם מומחה בית המשפט העריך את נכותו הזמנית של התובע לתקופה בת ארבעה חודשים בשיעור של 100% ולתקפה נוספת בת ששה חודשים בשיעור של 30%.

אשת התובע לא הציגה אסמכתאות להפסד שכר בגין סיעודו של התובע. האשה הסבירה זאת בהיותה עצמאית ואת הפסדיה קשה לראות מנתוני העסק, כאשר בפועל, בהיותה גם רוקחת וגם מנהלת ובעלת הסניף, הרי שאת פונקציית הרוקחות היה צריך למלא ברוקח חלופי.

כאמור, גם בתו של התובע הגיעה ארצה על מנת לסעוד אותו, פעולה שהיא בוודאי חורגת מהעזרה הניתנת על ידי בן משפחה באופן הרגיל.

26. אשר לתקופת העתיד, דומה, כי כיום, חרף נכותו של התובע, בני המשפחה מסתדרים ואף הפסיקו להעסיק עוזרת בית, הגם שלפני התאונה העסיקו עוזרת, דבר שיש בו כדי ללמד כי הצורך בעזרה אינו משמעותי.

מנגד, יצאתי מתוך נקודת הנחה שיכולה להיות החמרה במצבו של התובע, גם אם הדבר לא יביא בסופו של יום לצורך בניתוח חלופי ולכן מצאתי מקום לפסוק פיצוי גלובאלי גם לתקופת העתיד.

27. הוצאות וניידות:

התובע צירף קבלות שונות בגין הוצאות שהוציא לשם סיעודו, הוצאות אלו כוללות בין היתר תשלום ליד שרה, בגין השכרת ציוד, אמבולנסים, אשר ניידו את התובע וקבלה לשם רכישת כורסא.

את התשלום ל'יד שרה' מצאתי מקום לאשר במלואו. מדובר בתשלום מקובל, כאשר התובע הסביר, כי נהוג להשאיר בידי יד שרה את הפיקדון כתרומה, הגם שיד שרה אינה מחייבת השארת הפיקדון.

הנני סבורה, כי מדובר למעשה בתשלום ליד שרה עבור השירות, תשלום שיד שרה אינה מחייבת לשלם, אך בפועל, שירותיה של יד שרה מתאפשרים עקב התשלום האמור ויש לעודד את התשלום, בפרט כאשר יש בו משום הקטנת הנזק, שכן ברור, כי אם התובע היה נאלץ לרכוש כסא גלגלים או קביים, עלותם היתה גבוהה יותר וזו היתה משולמת על ידי הנתבעים, כך שגם לנתבעת אינטרס בעידוד קבלת ציוד מגורמים וולנטריים, הממומנים, בין היתר מאותה תרומה מקובלת.

אשר לכורסא, התובע הסביר, כי זו היתה הדרך היחידה עבורו לשבת, כאשר הרגל מורמת.

מדובר בכסא שהיה בו כדי לסייע לתובע, אך מדובר גם ברהיט שניתן לעשות בו שימוש ללא קשר לתאונה ואף ניתן למכור אותו, אם סבור התובע, כי אין בו שימוש אלא לצרכי התאונה. לפיכך, יש לאשר תשלום חלקי עבור הכורסה, המשקף את הצורך בכורסא, אך גם את השימוש בה שאינו קשור לתאונה.

התובע טוען גם להוצאות בגין שימוש ברכב, מעבר לשימוש באמבולנסים. מדובר ברכב אותו מקבל התובע מהמעסיק, כך שלא נגרם לתובע הפסד ואף לא מצאתי כי מדובר בנכות אשר מצריכה באופן חריג שימוש ברכב, מעבר לשימוש שנעשה לשם קבלת טיפול רפואי.

בהינתן כלל ההוצאות שלגביהן הובאו אסמכתאות ובהינתן, כי לעיתים לא נשמרות כל הקבלות, מצאתי מקום ל פסוק לתובע פיצוי בשיעור של 10,000 ₪, כהוצאות לתקופת העבר והעתיד.

28. סך נזקי התובע מגיעים לסך של 211,526 ₪.

אני מחייבת אפוא את הנתבעים לשלם לתובע את הסך של 211,526 ₪.

כן אני מחייבת את הנתבעים בהוצאות התובע (אגרות ושכר עדים) וכן מחייבת אותם בשכ"ט ב"כ התובע בשיעור של 15.34% מהסכום שנפסק.

לא מצאתי מקום לפסוק בנסיבותיו של המקרה שלפניי שכ"ט בשיעור גבוה מזה הקבוע בחוק.

ניתן היום, ט"ז טבת תשפ"ה, 16 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.

 

 

  1. האם עצירה רגעית של רכב בתחילת אי תנועה לצורך בדיקת תקלה אפשרית מהווה "חניה אסורה" במובן של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים?
  2. מהי חובת המעביד לקיים הדרכות בטיחות לעובדיו בנושא הרמת משאות כבדים, כאשר קבע נהלים פנימיים בעניין זה, ומה ההשלכות המשפטיות של אי-קיום הדרכות אלו?
  3. מהי הנכות של תובע אשר מומחה רפואי קבע נכות נפשית בשיעור 20%, כאשר לטעמו יש לייחס 15% למצב הגופני של התובע ו- 5% למצב הנפשי?
  4. מה דינה של פנסיה לה זכאית גרושה של מנוח שנפטר עקב תאונת דרכים מתוקף הסכם גירושין?

 

 

רכוש מנוי עכשיו!

 

 [icon name="icon-thumbs-up"]   

    [icon name="icon-money"]
 שביעות רצון מלאה מובטחת!   החזר כספי מלא לתקופה של 7 ימים!

 

 

איך יוצרים עימנו קשר?

קבוצת נזיקיסט

טלפון: 03-5472447

פקס: 153-3-5472447

רח' הנ"ץ 6,

רמת השרון 4721706, ת.ד. 2167