רקע

 

1.          לפני תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע, יליד 15.12.1975, במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), כאשר הפעיל מגרסת אבנים (להלן: "המגרסה"). התאונה ארעה בתאריך 26.8.08, כאשר התובע ירד באמצעות סולם המותקן על המגרסה ומוט ברזל, אשר נתקע בין גלגלי השיניים אשר ליד סולם המגרסה, ננעץ בבית שחיו של התובע באופן שהתובע נמשך אל עבר גלגלי המכונה. התובע חילץ עצמו מהמוט והתמוטט על הקרקע, אז גם נחבט בראשו.

 

2.          התובע הגיש תביעתו נגד הנתבעת, ונגד הנתבעת 2, המבטחת של הנתבעת (להלן: "המבטחת") בפוליסה לביטוח חבות מעבידים שמספרה 04-08-005686-08-9. התובע טען כי התבקש להפעיל מגרסה ללא ידע והדרכה בדבר הסכנות הנשקפות לו מעבודה זו ומבלי שנמסרו לו כללי הבטיחות עליהם עליו להקפיד במהלך עבודתו בסביבת עבודה מסוכנת. עוד טען התובע, כי  הנתבעת לא דאגה לפנות מכשולים וסכנות ולא סיפקה לו אמצעי מיגון מתאימים. על כן, טען כי הנתבעת התרשלה ולא פעלה כמעסיק סביר ואף הפרה הוראות חיקוק שונות המחייבות מעסיקים מסוגה ומכאן חובתה לפצותו בגין הנזק אשר נגרם לו.

 

3.          הנתבעות כפרו בחבותן, בנסיבות התאונה ובנזקים הנטענים. לחילופין, טענו כי ככל שייפסק פיצוי כלשהו לתובע, יש לנכות ממנו את תגמולי המל"ל אשר שולמו לתובע. בנוסף, טענו הנתבעות, כי התאונה, לא זו בלבד שארעה בנסיבות שונות מהמתואר על ידי התובע, אלא שהיא נגרמה באשמתו הבלעדית ומבלי שהנתבעת יכולה היתה למנעה, שכן התובע פעל בניגוד להוראות אשר ניתנו לו וברשלנות באופן שסיכן את עצמו.

4.          התובע לא צרף חוות דעת לכתב התביעה ועתר למתן ארכות לצורך קביעת נכותו הצמיתה על ידי המל"ל. בתאריך 17.3.13 התקבלה החלטת המל"ל בדבר נכותו הצמיתה של התובע ובתאריך 14.4.13 הוגשה הודעה מוסכמת מטעם הצדדים לפיה התובע יסתמך על קביעות המל"ל ואילו הנתבעות עמדו על זכותן לבדוק את התובע על ידי מומחים מטעמן, הודעתם המוסכמת קיבלה תוקף של החלטה. 

 

הנכות הרפואית

 

5.          התובע פונה ממקום התאונה על ידי עמיתיו לעבודה עד אשר חברו אל אמבולנס, מחוץ לאזור העבודות. התובע הובהל ליחידת הטראומה בבית החולים "שיבא" שם אובחנה פגיעה רב מערכתית אשר כללה פגיעה עצבית עם קרע ומעיכת שריר בבית השחי משמאל, שבר במרפק שמאל ופגיעה עצבית בגפה עליונה משמאל. בנוסף, אובחן אויר בחדרי המח ובחלל התת עכבישי, שבר בזיז רוחבי בחולייה 7C וכן אוויר בתעלת השדרה. התובע אושפז במחלקת כירורגית יד מתאריך 28.8.08 עד לתאריך 9.9.08, במהלך האשפוז עבר ניתוח לקיבוע מרפק שמאל.

 

6.          עשרה ימים לאחר שחרורו מן האשפוז, בתאריך 19.9.08, פנה התובע לבית החולים "כרמל" במצב של בלבול וחום גבוה, שם אובחנה דלקת קרום המוח ומיימת ראש. התובע אושפז בבית החולים ובהמשך הועבר לצורך קבלת טיפול אל בית החולים "רמב"ם". בתאריך 15.10.08 עבר ניתוח להכנסת שנט חדרי מימין.

 

7.          הועדה הרפואית של המל"ל קבעה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בתחומי הרפואה השונים כדלקמן:

                         א.       30% בגין פגיעה עצבית בגפה שמאלית עליונה לפי סעיף 31(2)א'II

                         ב.       10% בגין הגבלה ביישור המרפק לפי סעיף 41(7)א'III

                          ג.        10% בגין ליקוי שמיעה לפי סעיף 72(1)ג'-3

                         ד.       5% בגין הפרעות פסיכו-נוירוטיות לפי סעיף 34(ב) 1-2

הנכות המשוקללת, אם כן, עומדת על שיעור של 46.135%.

 

8.          הנתבעות עמדו על זכותן כי התובע ייבדק על ידי מומחים מטעמן.

המומחה מטעם הנתבעות בתחום האורתופדי הסכים עם הנכות אשר נקבעה לתובע בתחום זה. בתחום הנפשי ובתחום הא.א.ג הגישו הנתבעות חוות דעת נגדית.

 

בתחום הא.א.ג, נבדק התובע על ידי ד"ר אמיר גורי אשר קבע בחוות דעתו כי התובע סובל מליקוי שמיעתי בשיעור של 10%. ד"ר גורי קבע כי יש לייחס לתאונה מושא תיק זה מחצית הנכות בלבד זאת על יסוד דברי התובע כי עבד במשך שנים רבות בתנאי רעש וכדבריו כך:

"ליקוי שמיעה בסדר גודל של כ- 30 דציבל ויותר בתדרי הדיבור עם ירידה נוספת בתדרים הגבוהים המופיע באופן חד בעקבות חבלת ראש- צוואר או כסיבוך של דלקת קרום המוח, מהווה הפרעה משמעותית ולא ייתכן שהאדם הסביר לא יפנה בעקבותיו לרופא. לכן אני סבור שלמר ר' היה ליקוי שמיעה קודם על רקע של חשיפתו לרעש בעבודתו ו/או בעקבות תאונת דרכים קודמת עם חבלת ראש-צוואר בשנת 2000 שייתכן שהוחמרה בעקבות התאונה הנוכחית או דלקת קרום המוח שעבר"

אשר לתלונות התובע בדבר קשיי נשימה אפית ונחירות, קבע ד"ר גורי בחוות דעתו כי התרשם מסטייה של מחיצת האף, דבר אשר הינו שכיח אף במקרים שאינם חבלתיים ובהעדר פגיעה באיבר זה בתאונה מושא תיק זה, קבע ד"ר גורי כי לא ניתן לייחס את התלונות לתאונה ובכלל זה קבע כי מצבו הרפואי של התובע מתאים לסעיף ליקוי 69(2)א' לתקנות המל"ל אשר אינו מזכה בנכות. 

אשר על כן, נכותו בתחום א.א.ג של התובע הועמדה על ידי המומחה מטעם הנתבעות על שיעור של 5% לעומת קביעת המל"ל כי נותרו לתובע 10% נכות.

 

בתחום הנפשי נבדק התובע על ידי ד"ר אמיר בן אפרים, מומחה מטעם הנתבעות, אשר קבע בחוות דעתו כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בתחום זה כתוצאה מהתאונה. ד"ר בן אפרים קבע כי אכן נגרמה לתובע נכות צמיתה בתחומים אחרים, אשר כוללים אף מרכיב הסתגלותי נפשי לפגימה עצמה כמו במקרה כאן אולם מעבר לכך לא נמצא כי התובע אינו מסוגל לעבוד כתוצאה ממצב נפשי.

לאחר שמונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, הודיעו הנתבעות שהן מסכימות להעמיד את נכותו הנפשית של התובע על השיעור אשר נקבע על ידי המל"ל ומבקשות, לכן, לבטל את מינוי המומחה מטעם בית המשפט.

 

9.          נכותו המשוקללת של התובע, על פי קביעת המל"ל, עומדת על 46.135% ואילו בהתאם למומחה הנתבעת, עומדת היא על 43.1425%.

המחלוקת אשר נותרה בין הצדדים ביחס לשיעור הנכות, נוגעת בתחום א.א.ג בלבד והפער הינו בשיעור של 5%, כאשר המשמעות בנכות המשוקללת היא של 3% בלבד.

ב"כ הצדדים טענו, כל אחד, לקבוע את הנכות בתחום א.א.ג בהתאם לקביעה מטעמו. לא נחקרו מומחים בעניין ואף לאור הפער המזערי לא מונה מומחה מטעם בית המשפט.

 

10.       אחר שבחנתי את הראיות, הגעתי למסקנה כי יש להעמיד את נכותו של התובע בהתאם לזו שקבע לו המל"ל.

המומחה מטעם הנתבעות הסכים כי לתובע נכות בשיעור 10% כפי שקבע המל"ל, אך הפחית מן הנכות הנוגעת לתאונה, כאשר את ההפחתה הסביר בכך שלשיטתו, לאור הליקוי המשמעותי, לא ייתכן שהתובע לא פנה להתלונן, אלא אם עוד קודם לפגיעה, כבר סבל מליקוי שמיעתי, על רקע חשיפה לרעש בעבודה ו/או בעקבות תאונת דרכים משנת 2000 שייתכן שהוחמרה בתאונה מושא תיק זה או בשל דלקת קרום המוח שעבר התובע.

הנתבעות לא הציגו בדל של ראיה שיכולה לתמוך בהשערות אלו של המומחה מטעמן. השערות אלו הועלו בחוות הדעת מבלי שהוצג תימוכין כלשהו לכך ועל כן, איני יכולה לקבל טענה זו.

מכאן, מבכרת אני את קביעת המל"ל ביחס לנכות הרפואית בתחום א.א.ג אשר נגרמה לתובע בתאונה בה אנו דנים, היינו יש להעמיד את הנכות הרפואית בתחום זה על שיעור של 10%.

 

יוצא כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע, בגין התאונה הנדונה כאן, היא 46.135%.

 

העדים בהליך

 

11.       מטעם התובע העידו התובע בעצמו, אשתו ואחיו של התובע, אולם על נסיבות התאונה העיד התובע בלבד. לא הובאו עדי ראיה נוספים מטעמו.

מטעם הנתבעת העידו מר רפאל (רפי) לוי ומר ארז ישראלי.

 

12.       עיון בטענות הצדדים מלמד כי אין מחלוקת על כך שהתובע עבד במועד התאונה כמפעיל המגרסה באתר עבודה של רשות שדות התעופה בנתב"ג. כן, אין מחלוקת כי התובע נפגע במהלך עבודתו ופונה מהאתר על ידי מנהל העבודה.  

 

נסיבות התאונה - הראיות

 

13.       גרסתו של התובע לנסיבות התאונה, כפי שמופיעה בסעיף 6 לכתב התביעה היא כך:

"כאשר התובע ירד מהמגרסה, מוט ברזל, שככל הנראה נתפס בגלגליות של המסועים ו/או השיניים של המגרסה, ואשר הסתובב במהירות רבה, נתקע מתחת לבית השחי של כתף שמאל של התובע, והחל מושך אותו פנימה לתוך גלגלי המגרסה.

 

 

התובע "תלש" את עצמו החוצה בכוח בכדי להינצל ממוות וודאי, והתמוטט על הרצפה, ובמהלך נפילתו ארצה חטף מכה חזקה בראש , והוא החל לצרוח לעזרה, אך הואיל ואתר העבודה היה הומה עם שופלים ומכונות ורעש רב, צרחותיו של התובע לא נשמעו.

אם לא די בכך, שופל שנסע אחורנית כמעט ודרס את התובע, אלמלא שהתובע הרים אבן וזרק אותה על תא הנוסעים של הנהג , אשר רק אז עצר את השופל והבחין בתובע, שרוע ומדמם."

 

14.       גרסת הנתבעת לנסיבות פציעת התובע היא כי הוא נפצע כאשר ניסה לשחרר מוט אשר נתקע בגלגלי השיניים של המגרסה בעודה פועלת והכל בניגוד להוראות והנחיות הבטיחות שקיבל.

 

15.       התובע שב בעדותו על הגרסה שנמסרה בתצהירו, לפיה כאשר ירד מהסולם המקובע על המגרסה, כאשר בטנו מופנית לכיוון הסולם, מוט ברזל ננעץ בגופו. התובע השיב כי האזור אשר מקיף את המגרסה, בעודה פועלת, אפוף באבק ולכן הוא אינו יכול למסור מידע ביחס לאורך המוט, מיקומו במדויק והכיוון ממנו הגיע ביחס למגרסה (ראו בעמ' 16 ש' 14, בעמ' 17 ש' 6-7 ש' 10-21, בעמ' 18 ש' 11-12). התובע מסר כי כאשר המוט ננעץ בגופו טרם השלים את הירידה בסולם, אלא הספיק להניח רגל אחת בלבד על הקרקע (ראו בעמ' 17 ש' 9).

התובע השיב כי המוט פגע בו כאשר היה בתנועה ומשך אותו (ראו בעמ' 18 ש' 1-2). כאשר נשאל בהמשך למה התכוון באמירה "משך אותו" השיב התובע כי אינו זוכר. בהמשך, הסביר התובע, כי לעיתים הוא נזכר בדברים כאשר מביט בתמונה של המגרסה אולם הוא אינו אוהב להביט בה מאחר שהדבר גורם לו לתחושה רעה (ראו בעמ' 18 ש' 23-24, בעמ' 19 ש' 15). 

התובע לא נשאל מדוע ירד מהמגרסה והאם התכוון לשחרר את המוט אשר נתקע בעוד המגרסה פועלת. אך כאשר נשאל "כשהסרט עובד, אתה יודע שלא סוחבים ממנו שום דבר" השיב כך: "מי יתקרב לשם" (ראו בעמ' 19 ש' 4).

התובע השיב בעדותו כי ביום האירוע היתה זו הפעם הראשונה בה התבקש על ידי הנתבעת לעבוד על המגרסה (ראו בעמ' 19 ש' 20, בעמ' 20 ש' 2).

 

16.       מעדותו של התובע עולה כי עובר לתאונה עבר אצל הנתבעת כעובד כללי, בעבודות שונות לפי הצורך. לעיתים סידר אבני מדרגות ולעיתים נהג במכבש (ראו בעמ' 21 ש' 9-11). 

מעדות התובע ניתן היה להתרשם כי היה ער לסכנה הטמונה בשהייה בקרבת מסוע המגרסה. כמו כן, מתיאור התובע ניתן ללמוד כי כאשר המגרסה פועלת, נפלט אבק סמיך של פסולת בניה אשר מקשה עד מאד על הראייה. התובע לא ידע לשחזר את רגעי הפגיעה, הוא גם לא ידע להסביר בדיעבד כיצד חדר המוט לגופו בעודו תקוע בצדו האחר כאשר הוא בתנועה.

מעדות התובע עלה כי המדובר באדם צנוע וחרוץ, אשר נכנס למעגל העבודה אחר שהפסיק את לימודיו בבית הספר בגיל 14. התובע אינו יודע קרוא וכתוב ומאז היותו נער צעיר עבד בעבודות כפיים (ראו בעמ' 13 ש' 13-14 וגם דברי אשתו בעמ' 7 ש' 20, בעמ' 8 ש' 1-2 ש' 10-12). על אופיו הטוב של התובע כעובד העידו גם מר ישראלי, מטעם הנתבעת (ראו בעמ' 28 ש' 1-5) וכן מר לוי, מנהל העבודה מטעם הנתבעת (ראו בעמ' 48 ש' 14-17).

 

17.       מטעם הנתבעות העיד מר ארז ישראלי, בנו של בעלי הנתבעת. מר ישראלי העיד כי הנתבעת זכתה במכרז לפינוי פסולת באתר שדה התעופה סמוך למועד הקמתו. במועד התאונה, נמצאו באתר ארבעה כלים, בהם באגר, מגרסה אותה הפעיל התובע ושופל אשר פינה את הפסולת הגרוסה שנערמה בסוף המסוע של המגרסה.

במועד התאונה לא נכח מי מבעלי החברה (ראו בעמ' 36 ש' 6-9), אולם מר לוי, מנהל העבודה, מטעם הנתבעת נכח במקום ואף נטל חלק פעיל בעבודה כמפעיל השופל. מר ישראלי לא נכח באתר ביום התאונה ועל כן לא ראה כיצד התרחשה. הנסיבות המתוארות בתצהירו אינן ידועות לו מידיעה אישית, אלא מדברים שמסר לו מר לוי, מנהל העבודה באתר. יתרה מזאת, בעדותו, אישר מר ישראלי כי מר לוי לא מסר לו כי ראה כיצד התרחשה התאונה (ראו בעמ' 36 ש' 12-13). לדברי מר ישראלי, מעולם קודם לכן לא ראה מוט אשר מזדקר מן המגרסה במקום הנטען (ראו בעמ' 37 ש' 21-24) זאת בניגוד למצב שבו דברים נתקעים ברוליקים (ראו בעמ' 34 ש' 12-13). ראוי לציין כי מר ישראלי אישר כי רכש את המגרסה, חדשה לחלוטין, שבוע עובר לתאונה (ראו בעמ' 31 ש' 13).

מר ישראלי אישר בעדותו כי מאחורי הסולם בעומק המגרסה, נמצא הגלגל הראשון של המסוע, המותקן בשיפוע כשחלקו הנמוך מצוי מאחורי הסולם בעומק המגרסה, עליו נשפכת הפסולת אחר שנגרסה ומועברת באמצעותו לסוף המסוע שם נערמת (ראו בעמ' 30 ש' 20-21). הסולם אינו מסתיים בגובה הקרקע ונותר מרווח בין קצה הסולם לקרקע, בחלק מהמרווח קיימת רשת הגנה ממוסגרת אדומה, מר ישראלי מסר בעדותו כי מטרת הרשת היא לחסום מעבר גופים מפנים המגרסה אל החוץ. מר ישראלי הבהיר בעדותו כי הנהלים בדבר עצמים שנתקעים הינם ברורים וחד משמעיים לפיהם קיימת חובה על הפסקת פעילות המגרסה ושחרור העצם התקוע (ראו בעמ' 32 ש' 1-4). לדבריו תדירות המקרים בהם נתקע עצם היא גבוהה ולכן אין לכך אזכור ביומן העבודה (ראו בעמ' 32 ש' 11-12). מר ישראלי נשאל האם הדריך את התובע עובר להפעלת המגרסה על ידו והשיב כך: "תמיד שאני שם אני מסביר" (ראו בעמ' 34 ש'17). כאשר נשאל שוב האם הדריך את התובע השיב כי לדעתו הדריך מאחר והדריך את כולם, אולם כאמור, מעדות התובע עלה כי ביום האירוע עבד לראשונה על המגרסה ומר ישראלי העיד כי כלל לא היה באותו יום במקום, כך שלא ייתכן כי תידרך את התובע. בעדותו התברר כי למגרסה המדוברת יש מפעיל קבוע והתובע רק החליף אותו, על פי עדותו של מר ישראלי, מעת לעת ולפי הצורך (ראו בעמ' 35 ש' 4).

בהמשך השיב מר ישראלי, כי גם המפעיל הקבוע עבר את אותה הדרכה כמו שעבר התובע וכי המדובר בכלי שהפעלתו פשוטה ביותר. אשר להעברת הוראות הבטיחות בעבודה, מסר מר ישראלי כי קצין הבטיחות של אתר רשות שדות התעופה העביר הדרכה, אולם מר ישראלי לא נכח בהדרכה המדוברת ולא הוצגו בפני ראיות כלשהן המצביעות כי התובע עבר הדרכה כלשהי.

 

18.       עוד מטעם הנתבעות, העיד מר רפי לוי. מר לוי מסר בתצהירו כי במועד התאונה תפקד כמנהל עבודה מטעם הנתבעת וכמפעיל השופל אשר עסק בפינוי הפסולת הגרוסה. מר לוי מסר כי תפקידו של מפעיל המגרסה היא לשלוט באמצעות כפתורים על קצב מילוי המגרסה מהמשפך אליו נכנסת הפסולת באופן שיימנע מילוי יתר של המגרסה. מר לוי שלל בתצהירו מכל וכל אפשרות שהתובע נפגע ממוט ברזל באופן אשר תואר על ידי התובע. בעדותו ציין מר לוי כי לא ראה כיצד ארעה התאונה וכי אבן אשר נזרקה לשמשת השופל הסבה את תשומת ליבו לתובע אשר היה מוטל מאחורי השופל סמוך למגרסה (ראו בעמ' 45 ש' 24-31).

לטענת מר לוי בתצהירו, אין אפשרות שמוט ברזל יבלוט בסמוך לסולם כטענת התובע או שיימצא בתנועה באזור הסולם. להבנתו של מר לוי, כפי העולה בתצהירו, התובע נפגע כאשר ניסה לחלץ מוט ברזל שנתקע והמוט אף נמצא במרחק מה מהסולם, בקרבת המקום בו נמצא מוטל התובע, אך כאמור, מר לוי אישר כי כלל לא היה עד לאירוע התאונה. כאשר נשאל מה גרם לו להניח כיצד ארעה התאונה אם כאמור לא ראה במו עיניו כיצד התרחשה השיב כך:

"ת:כי ראיתי את הברזל וראיתי אותו שוכב קרוב אליו, הברזל היה תקוע, והמסוע היה מסתובב.

ש: איפה בתמונה ראית את הברזל תקוע

ת: הוא אמר לי שניסה להוציא את הברזל הזה

ש: אם כושי היה אומר לך זאת היית כותב בתצהיר

ת: הבנתי זאת, כי ראיתי את הברזל תקוע" (ראו בעמ' 46 ש' 27-32)

בהמשך השיב מר לוי כך:

"אני מצביע על התמונה ומסביר, שמאחר והמגרסה הקטנה לא היתה בפועל, היה במקום מסוע, אליוטור, גדול יותר מזה הנראה בתמונה. אני מצביע גם על נקודה בחלק התחתון שבה יכולים להיתקע אבנים וברזלים, אני מדגיש מדובר על נקודה פנימית ויותר מאחורנית. כי יש שם יותר גישה למסוע...." (ראו בעמ' 47 ש' 2-6).

בהמשך עדותו, מסר מר לוי כי מצא את המוט תקוע בקצה המסוע לאחר התאונה. הוא לא ידע לומר האם המוט הסתובב על המסוע מספר פעמים קודם לכן עד שנתקע אם בכלל (ראו בעמ' 48 ש' 1-8). הוא אף לא ידע למסור מי שחרר את המוט בסופו של יום והניח כי המפעיל למחרת היום, הוא אשר שחרר את המוט.

בעדותו נשאל מר לוי, האם בוצע תחקיר של האירוע, והשיב כי הוא מסר את הפרטים אודות התאונה למפקח באתר ולבעלים של הנתבעת, מר חיים ישראלי (ראו בעמ' 46 ש' 25-26), מר לוי בעצמו לא דיווח על התאונה למשרד העבודה.

בעדותו  של מר לוי עלה כי המפעיל הקבוע אשר הפעיל את המגרסה היה בחופשה על כן התובע, אשר עבד כעובד כללי קודם לכן, התבקש להפעיל את המגרסה (ראו בעמ' 44 ש' 26-28, עמ' 45 ש' 18-19). עוד עלה בעדות, כי גם כאשר המפעיל הקבוע הפעיל את המגרסה, ככל שהיו נתקעים עצמים, המפעיל היה מטפל בתקלה בעצמו או כאשר האחרון נזקק לסיוע, סייעו לו מר לוי וגם התובע בהתאם לצורך ולתנאים באותו הרגע (ראו בעמ' 45 ש' 23) ורק אם היה מדובר בתקלה מכאנית או תקלה חשמלית היה מזמין טכנאי או חשמלאי אשר עובדים בשירות הנתבעת (ראו בעמ' 43 ש' 32, בעמ' 44 ש' 2, בעמ' 44 ש' 3-17).

 

נסיבות התאונה - דיון והכרעה

 

19.       מן הראיות שהובאו בפניי, ועל כך גם אין מחלוקת בין הצדדים, עולה כי זולת התובע, לא היו עדי ראיה לתאונה עצמה.

גם מר לוי, אשר העיד מטעם הנתבעת ונכח במקום התאונה, העיד ברורות כי לא ראה את התאונה. יוצא, כי זולת התובע, לא הובאו עדים כלשהם לתאונה ועדותו ביחס לנסיבות האירוע אשר בו נפגע וניזוק, היא עדות בעל דין יחידה המחייבת הנמקה, כאמור בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971:

"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על-פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:

...

(2) העדות היא של בעל דין..."

אחר שעיינתי בראיות כולן, בין היתר בת/13, ת/15, ושקלתי טענות הצדדים, מקבלת אני את גרסתו של התובע כי במהלך ירידתו בסולם המגרסה נפגע ממוט אשר נתקע במגרסה וננעץ בגופו, כמתואר על ידי התובע.

בנסיבות המיוחדות של אירוע הנזק, כאשר אין מחלוקת של ממש כי התובע, אשר עבד עבור הנתבעת בעת התאונה, היה לבדו בעת הפגיעה, נמצא על ידי מר לוי מנהל העבודה כשהוא מוטל על הארץ בקרבת המגרסה והמוט התקוע בה, ופונה לבית החולים כאשר הוא פגוע, ולאחר שהתרשמתי באופן בלתי אמצעי מכנות עדותו של התובע והוא נמצא בעיניי מהימן, מצאתי לקבל את גרסת התובע והכל כפי שיבואר להלן.

אסביר, להלן, נימוקיי.

 

20.       גרסת התובע לנסיבות התאונה היא כי בשעה שירד בסולם, מוט ברזל אשר נע על המסוע בסמוך לסולם שעליו עמד התובע, ננעץ בגופו ו"משך אותו". עדי הנתבעת שללו מכל וכל גרסה זו בתצהיריהם, אולם מר לוי, במהלך עדותו, נסוג קמעה מקביעתו הנחרצת כי תאונה מסוג זה אינה יכולה להתרחש. כאמור, עלה בעדותם של מר לוי ושל מר ישראלי, כי תחילתו של המסוע מצויה מתחת לתא המפעיל, כאשר במקביל אליהם בחלקה החיצוני של המגרסה מותקן הסולם. עוד עלה בעדותם של מר לוי ומר ישראלי, כי בעבר אירעו מקרים בהם נתקעו חלקי פסולת במסוע הפנימי ואף מדברי מר לוי עלה כי לאחר התאונה, מצא את המוט במסוע, אולם לא ידע לומר מהו המסלול שעבר המוט אחר שפגע בתובע (ראו בעמ' 48 ש' 5-8) שכן כאמור, הוא כלל לא היה עד לאירוע התאונה עצמו.

עסקינן במגרסה שבחלקה העליון משפך דרכו נכנסת הפסולת וכן נמצא בסמוך תא המפעיל. פסולת הבנין עוברת דרך המשפך למגרסה עצמה אשר מרסקת את הפסולת. הפסולת הגרוסה נשפכת למסוע שתחילתו באזור המשפך ולאורך המגרסה עד לקצה הרחוק, שם היא נשפכת על הקרקע לערימה. ערימת הפסולת הגרוסה מובלת מן המקום, בהמשך, באמצעות שופל.

יוצא, אם כן, כי הסולם המוביל אל תא המפעיל נמצא בסמוך לחלק המגרסה העוסק בריסוק הפסולת ואף במקביל למסוע (ראו, בין היתר, ת/13 ו- נ/7).

מעדותו של מר ישראלי עלה כי הרשתות המצויות בתחתית הסולם אינן מגיעות עד הקרקע ולכן נותר מרווח בין חלקה התחתון של הרשת לבין הקרקע, באזור הסמוך לסולם. כך גם התברר מעדויות הנתבעת כי תחילתו של המסוע מצויה בפנים המגרסה כשהיא גלויה במקביל לסולם המקובע כאמור למגרסה. מבנה המגרסה, כפי שתואר על ידי העדים בפניי, מאפשר תפיסה של עצמים בגלגל. אמנם, עסקינן בגלגל שהוא פנימי באופן יחסי, אולם  בהעדר מידע ברור אודות מיימדי המוט אשר על פי הטענה, גרם לפציעת התובע, לא ניתן לשלול את גרסתו וכפי שיובהר להלן, בידי הנתבעת היתה האפשרות להביא ראיות אלו. 

 

ראיות התומכות בגרסת הנתבעת כי התובע נפגע כאשר ניסה לשחרר מוט תקוע, לא הובאו. גם חקירתו הנגדית של התובע לא הולידה אמירה כלשהי התומכת בתיאוריה שהעלתה הנתבעת.

מבנה המגרסה ומיקום הרשתות מתיישב היטב עם גרסת התובע כי מוט הברזל ננעץ בגופו כאשר ירד במדרגות הסולם בשעה שכבר הספיק להניח רגל אחת על הקרקע. 

 

עדותו של התובע היתה ברורה, התובע לא ניסה להעצים את פגיעתו או להגזים בתיאור המקרה, ההיפך הוא הנכון. התרשמתי כי המדובר באדם שאינו מתוחכם, באדם פשוט, אנאלפבית, עובד כפיים חרוץ שעבודה מהווה מרכיב מרכזי בחייו. בעדותו הוא לא הירבה במילים ובתיאורים אלא השיב לשאלות שהופנו אליו. דווקא באופן שבו נמנע מלהשלים פרטים בתמונה שנותרה אצלו מן האירוע, מצאתי ביטוי לכנות ולמהימנות. התרשמתי כי התובע מסר בדיוק את שזוכר ויודע מבלי לנסות להעצים או להקצין.

מעדותו התרשמתי כי הבין היטב את הסכנות הטמונות בעבודת המגרסה לרבות חילוץ חלקי פסולת במהלך פעולתה. עם זאת, מקובלת עלי גרסת התובע כי לא צפה ולא יכול היה לצפות כי מוט ברזל יינעץ בגופו במהלך ירידה במדרגות הסולם וכי התאונה הפתיעה אותו. לכן, גם לא ידע למסור מידע מדויק אודות מראה המוט ומקורו.

 

21.       תהליך קביעת העובדות במשפט אינו מבוסס על ודאות, שהרי בית המשפט לא היה עד לאירוע עצמו והוא נחשף אך ורק לראיות המובאות בפניו:

" לא אחת התשתית הראייתית המוצגת בהליך המשפטי אינה שלמה והיא תוצר של תהליך עיבוד (ואיבוד), שהצדדים אחראים לו. זאת ועוד, חזיון נפרץ הוא שהראיות המוצגות במשפט סותרות אלה את אלה. לפיכך, ובהתחשב במגבלות הידע האנושי ובהטיות המאפיינות את בני-האנוש, בית המשפט אינו תר אחר ודאות מוחלטת, אלא קובע ממצאים לפי הסתברות. ... בית המשפט מסתמך על ראיות ועל הסתברות, אך מצהיר כביכול על אירועים כהוויתם." (ראו גיא שני, חזקות רשלנות, העברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין, התשע"ב, 15).

 

דרישה מתובע, בנסיבות מיוחדות כמו אלו כאן, להביא ראיות נוספות ולמסור פרטים מדויקים, בהירים וחד משמעיים, אודות נסיבות חדירת מוט ברזל לגופו באופן שאינו צפוי, היא דרישה שאינה מתיישבת עם ההיגיון ועלולה להביא לכך שתביעות דומות יידחו, אך בשל העובדה שאיתרע מזלו של התובע והוא נפגע כאשר הוא נמצא בגפו, מבלי שהיו עדי ראיה לאירוע.

 

22.       להתרשמות החיובית מעדות התובע, כאמור, מצטרפת דווקא עדותו של מר לוי אשר מסר כי ראה את המוט ממנו טען התובע כי נפגע, כאשר הוא תקוע בקצה המסוע. היינו, טענת התובע כי מוט אשר נתקע במסוע פגע בו וגרם לו לנזק, דווקא מתחזקת מעדות זו, כאשר כאמור, לא מצאתי כל ראיה ממשית שיכולה לתמוך בטענת הנתבעת כי התובע נפגע במהלך ניסיון חילוץ המוט מן המסוע.

לחובת הנתבעת יש לזקוף את הימנעותה מהעדת עובדים נוספים ובהם העובד אשר חילץ את המוט מן המגרסה, אשר יכול היה לשפוך אור ביחס למראה המוט, לאופן שבו נתקע במסוע ולאפשרות כי התאונה קרתה כפי שטען התובע. כך גם נמנעה הנתבעת מתיעוד המכונה מיד לאחר האירוע, הגם שתוצאתו הקשה, פגיעת התובע, היתה ברורה ומיידית.

 

23.       בנוסף, בחירת הנתבעת שלא לערוך תחקיר כלשהו בעקבות התאונה והאף העדר דיווח מצידה למשרד העבודה (ראו עדותו של מר לוי בעמ' 46 ש' 13 וכן בש' 16-26) גרמו לנזק ראייתי לתובע.

"החזקה מורה כי במקום שבו גרם הנתבע באופן רשלני לחסר בתשתית הראייתית, עשוי בית המשפט להניח באותו הקשר הנחה המיטיבה עם התובע, כך שהנטל יונח לפתחו של הנתבע לסתור הנחה זו. במילים אחרות, חזקת הנזק הראייתי מעמיסה על כתפיו של הנתבע את סיכון אי-הודאות שהוא עצמו יצר. החזקה שוללת מן הנתבע את האפשרות להיבנות מחוסר היכולת של התובע להוכיח את תביעתו בשל הנזק הראייתי" (שני, בספרו הנ"ל, בעמ' 303).

 

בענייננו, חלה על הנתבעת החובה ליצור את אותן ראיות חסרות, שכן סעיף 3 לפקודת התאונות ומחלות משלח יד (הודעה)-1945 מחייב מעסיק לשלוח הודעה בכתב למפקח האזור במשרד העבודה, על תאונה אשר גרמה לעובד להיות נטול יכולת השתכרות למשך יותר משלושה ימים.  למנהל במשרד העבודה הסמכות להורות על קיומה של חקירה פורמלית.

בענייננו, כאמור, אישר מר לוי כי הסתפק בדיווח למפקח מטעם רשות שדות התעופה ולמנהל הנתבעת ולא זכר האם הגיע נציג של משרד העבודה לערוך תחקיר. מר ישראלי אשר נשאל מי מטעם הנתבעת דיווח על התאונה למשרד העבודה, השיב כי אינו זוכר את ה"פרוצדורה". בפועל, למרות שלתובע נגרמה פגיעה אשר נטלה ממנו את היכולת להשתכר למשך פרק זמן ארוך באופן ניכר מזה הקבוע בפקודה, לא הוצג דו"ח של משרד העבודה ואף לא דיווח כלשהו מטעם הנתבעת אודות האירוע, כך שהמסקנה המתבקשת היא כי לא הועבר דיווח כמתחייב בחוק. 

בכך שלא דווח כמתחייב, יש משום גרימת נזק ראייתי לתובע, שכן חקירה כלשהי, לו היתה מתבצעת, היה בה כדי לסייע לתובע בהוכחת גרסתו (ראו לעניין זה ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין (31.8.11); ע"א 361/00 עאזם ד'אהר נ' סרן יואב, נט (4) 310).

לפיכך, גם בגרימת הנזק הראייתי יש כדי להוביל להעברת הנטל אל כתפי הנתבעת להוכיח כי גרסתו העובדתית של התובע לאופן שבו אירעה התאונה שבה ניזוק, אינה נכונה. כאמור, לא הוצגו ראיות מטעם הנתבעת שיש בהן כדי לערער את גרסת התובע או כדי להוכיח את טענתה התיאורטית, אשר אינה נסמכות על עדות ראיה כלשהי, כי התובע נפגע בשעה שניסה לחלץ את המוט מן המגרסה.

 

לאור מסקנתי כי התובע הוכיח, ברמה הדרושה, את נסיבות האירוע, דומה כי אין צורך לדון בטענת התובע להעברת נטל הראיה בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

עם זאת, מעבר לצורך, אציין כי לאור המידע החלקי ביותר שיש בידי התובע ביחס לנסיבות הממשיות אשר גרמו לו לנזק, כך, למשל, העדר ידיעה אודות האופן שבו הגיע אותו מוט אל המגרסה וכיצד חדר לאזור שבו היה התובע בעת ירידתו בסולם, כאשר לכך מתווספת הטענה כי לנתבעת היתה השליטה המלאה במגרסה, יכול והיה מקום לטעון להעברת נטל הראיה. כאמור, בנסיבות כאן, התובע עמד בנטל להוכיח את גרסתו ואין צורך ממשי בדיון על שאלת העברת הנטל לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין.

 

האם התרשלה הנתבעת

 

24.       עוולת הרשלנות מוסדרת בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], סעיפים 35-36 לפקודה.

קביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות מורכבת משלוש שאלות (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1) 112).

האחת, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק בהיבט העקרוני והאם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע ספציפי, קיימת חובת זהירות בהיבט הקונקרטי.

את התשובה לשאלות אלו גוזרים ממבחן הצפיות, היינו האם אדם סביר יכול היה וצריך היה לצפות את קרות הנזק, או את מימוש הסיכון להתרחשות הנזק.

השאלה השנייה, האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. הנגזרת לשאלה זו היא, האם נקט המזיק באמצעי זהירות סבירים למניעת הסכנה.

השאלה השלישית, האם הפרת חובת הזהירות היא שגרמה לנזק.

 

25.       אשר לחובת הזהירות, ההלכה הנוהגת היא כי על מעביד רובצת חובת זהירות מושגית וקונקרטית בכל הקשור בפעולות הנחוצות לביצוע עבודתו של העובד:

"מעביד חב חובת זהירות מוגברת כלפי עובדיו. ביסוד הלכה זו ניצבת ההנחה שבידי המעביד נמצא הידע באשר לסיכונים מוחשיים ופוטנציאליים במקום העבודה, וכן היכולת הממשית למנוע את אותם סיכונים. לפיכך, בהשוואה לעובד, המעביד הוא "מונע הנזק הטוב והזול".

הצדקה אפשרית נוספת להטלת חובת זהירות מוגברת על המעביד היא העובדה שעל מעבידים מוטלת אחריות מעין מוסרית להבטיח את שלום עובדיהם, בשים לב ליחסי הקרבה שבין עובד למעביד, ובשים לב לפערי הידע בין שני הגורמים. 

אשר להיקפה של חובת הזהירות ביחסי עובד-מעביד, הרי שהיא מטילה על המעביד אחריות רחבה מזו המוטלת על אדם כלפי חברו בסיטואציות אחרות בהן קמה חובת זהירות, אם כי אין מדובר באחריות מוחלטת המוטלת בגין כל סיכון באשר הוא שנוצר במהלך העבודה."

(ראו ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע נ' מוחמד יאסין  (31.08.2011)).

 

 

חובת זהירות מושגית בוודאי קיימת לה לנתבעת, אך גם חובה קונקרטית. הנתבעת יכולה וצריכה היתה לצפות סיכון של פגיעת העובד כתוצאה מפסולת הנתקעת בחלקי המגרסה והיה עליה, לכן, להיערך למניעת סיכונים שכאלה, בין באמצעות הדרכת העובדים, בין באמצעות נקיטת אמצעי ההגנה הדרושים.

 

26.       מן הראיות שהובאו בפניי עלה כי ביום התאונה עבד התובע, לראשונה, על המגרסה.

התובע טען, וטענתו זו לא נסתרה, כי לא נמסרו לו הסכנות הטמונות בהפעלת המגרסה קודם לעבודתו בה, ואף לא נמסרו הוראות בטיחות הנוגעות במישרין להפעלת המגרסה ולמהותה. כך גם לא נסתרה טענת התובע כי הנתבעת לא ערכה לו הדרכות בדבר ההגנות הדרושות בעבודתו כמפעיל מגרסה ומניעת סיכונים בעבודתו זו.

 

הנתבעת באמצעות עדיה, מנהל העבודה ובנו של בעלי הנתבעת, טענה כי הדרכה והוראות בטיחות בעבודה נמסרו לתובע וביקשו להסתמך על יומן עבודה לעבודות קבלן (נ/15) מתאריכים 27.7.08 (כחודש לפני התאונה) ומיום 26.08.08, הוא יום התאונה, חתום בידי יהודה דויטש המפקח מטעם רשות שדות התעופה. עיון ביומן העבודה מתאריך 27.7.08 מלמד כי בסעיף "תיאור העבודה" נרשם כי בין השעות 8:30-9:45 הועברה הדרכת בטיחות בשטח על ידי מר מרקו אפי, מהנדס הבטיחות של רשות שדות התעופה, בוצע חיבור מגרסה לגנרטור, פיזור חומר נקי מערמה לבור, ולאחר מכן בשעה 11:40 התקיימה פגישה בשטח עם מודד מטעם רשות שדות התעופה ועם המודד של הקבלן. עוד מעלה עיון ביומן העבודה, בסעיף "הוראות לקבלן" ואשר נוגעים לנסיבות מושא תיק זה, כי הקבלן נדרש: "למסור לפיקוח תיקים עם הדרכה של מפעילים-בטיחות בשטח, חומר לפיזור יש לנקות בקפדנות יותר !, יש O.K כללי לשימוש במגרסה (מר גבי זולטן)+פרוטוקול לסיור של מהנדס בטיחות רשות התעופה".

 

ביומן העבודה מיום התאונה, 26.8.08, לא נרשם דבר ביחס להעברת הוראות עבודה או הוראות בטיחות, כלומר, עיון ביומן העבודה אינו מלמד על הדרכה כלשהי הנוגעת לאתר העבודה בכלל או למגרסה בפרט, אשר ניתנה באותו יום או בכלל. כך גם נתגלעה מחלוקת בין עדי הנתבעת, כאשר כל אחד מהם טען כי האחר הוא שערך את היומן (ראו בעמ' 26 ש' 23-24). יוצא כי מיומן העבודה לא ניתן ללמוד על תדריך בטיחות כלשהו שנערך לתובע, הגם, כפי שהובהר מעלה, שהיתה זו הפעם הראשונה בה עבד בהפעלת המגרסה.

 

מר ישראלי השיב בהיסוס לשאלה האם הדריך את התובע - "לדעתי כן" (ראו בעמ' 34 ש' 19). הוא גם נשאל האם גם המפעיל הקבוע עבר הדרכה והשיב כך: "אותו הדבר כמו התובע, זה לא משהו מסובך, זה אחד הכלים הכי פשוטים. זה כמו להפעיל מג'ימיקס" (ראו בעמ' 35 ש' 13-14).

בהמשך, טען מר ישראלי כי קצין הבטיחות של רשות שדות התעופה העביר הדרכה, אולם התברר כי מר ישראלי כלל לא נכח בהדרכה ומכאן גם לא יכול היה להעיד כי התובע נכח בהדרכה הנטענת.

גם מר לוי נשאל לגבי תיעוד ההדרכות אשר העביר לעובדים והשיב כי הוא נהג להחתים את העובדים אחר שקבלו הדרכה. מר לוי התבקש להציג ראיה בדבר ההדרכה שהעביר לעובדים והשיב כי צרף לתצהירו רשימת עובדים לפרויקט (ראו נספח א' לתצהירו), שמו של התובע מופיע ברשימה. מר לוי אישר כי המדובר ברשימת עובדים לפרויקט והיא אינה נושאת חתימה כלל וכלל וכי זו הועברה לרשות שדות התעופה עובר להתחלת העבודה בפרויקט לצורך קבלת אישור כניסה עבורם לאתר העבודה (ראו בעמ' 45 ש' 1-12). עוד מסר בעדותו מר לוי כי יומני העבודה נערכו בשטח על ידי מפקח העבודה מטעם רשות שדות התעופה, כאשר מידי יום סוכמה העבודה שעתידה להתבצע באותו יום והדבר מצא ביטוי בראשי פרקים ביומן העבודה, הנחיות ניתנו והמפקח מטעם רשות שדות התעופה היה חותם (ראו בעמ' 43 ש' 4-11).

ראיות בדבר הדרכת התובע כאמור אין. הנתבעת טענה כי הרשימה של העובדים אשר הועברה מעידה על הדרכה אשר קיבלו, אולם אין לכך כל תימוכין ואף לא הוצגו חתימות העובדים אשר לכאורה תודרכו. מכאן, טענה זו של הנתבעת דינה להידחות.

מעדותם של עדי הנתבעת עלה כי התובע הפעיל את המגרסה באופן זמני בלבד כמחליף של המפעיל הקבוע אשר היה בחופשה לרגל נישואיו. בנסיבות אלה, היה על הנתבעת לפעול לביצוע הדרכה ברורה ומעמיקה לתובע, גם אם כאמור, התבקש להפעיל את המגרסה באופן חד פעמי, ואולי דווקא משום כך, חשיבות הדרכתו היא רבה עוד יותר. התובע הכחיש כי תודרך ולנתבעת אין כל ראיה המצביעה על כך שהעבירה תדריך כלשהו לתובע. זולת עדויות כלליות בנושא, אין בפניי דבר.

המסקנה, אם כן, כי התובע לא תודרך כמתחייב ובכך התרשלה הנתבעת.

 

אך, בכך לא סגי. רשלנות הנתבעת היא אף בכך שלא דאגה לנקוט באמצעי הגנה אשר ימנעו מחפצים / פסולת בניין, אשר נתקעים בתוך המגרסה, מלפגוע ולגרום לנזק לעובדים, בכל חלקי המגרסה בהם העובדים נמצאים, במהלך עבודתם השוטפת. התובע, כך קבעתי, עשה שימוש בסולם המיועד לשימוש מפעיל המגרסה ועל הנתבעת מוטלת האחריות לדאוג לבטיחותו. נסיבות התאונה אשר הוכחו, מוט אשר נתקע בגלגלי המגרסה ופגע בתובע, מצביעות על כך שהנתבעת לא דאגה להגן כיאות מפני סיכון שכזה, שהוא סיכון ברור ושכיח ואף מדברי עדי הנתבעת עלה כי היתקעות חלקי פסולת במגרסה והצורך בשחרורם הוא אירוע שגרתי, שאף אינו מתועד ביומן העבודה. בהקשר זה יוער כי הנתבעת לא הביאה בפניי הוראות הבטיחות הנוגעות להפעלת המגרסה, המצויה בשליטתה. כך, בין היתר, לא ברור האם נאסר על המפעיל לרדת מתא המפעיל במהלך פעולת המגרסה – איסור אשר דומה כי בנסיבות האירוע כאן, יכול היה למנוע את האירוע.

מן האמור עולה כי סביבת העבודה בה עבד התובע ביום האירוע, לא הגנה באופן מספק על התובע מפני הסיכונים הנשקפים בעבודה על המגרסה. בכך, הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה.

פציעתו של התובע נגרמה בשל העדר אמצעי הגנה נדרשים למגרסה ובהעדר אמצעי הגנה לתובע בעצמו, במהלך עבודתו על המגרסה.

 

האם הפרה הנתבעת חובה חקוקה

 

27.       משהגעתי למסקנה כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע, אוסיף ואתייחס, בקצרה לטענת התובע לקיומה של עוולת הפרת חובה חקוקה המוגדרת בסעיף 63 לפקודה. עסקינן בעוולת מסגרת, הכוללת חמישה יסודות אשר בהתקיימם קמה חבות בנזיקין:

(א) חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק;

(ב) החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק;

(ג) המזיק הפר את החובה המוטלת עליו;

(ד) ההפרה גרמה לניזוק נזק;

(ה) הנזק אשר נגרם הוא מסוגו או מטבעו של הנזק אשר אליו נתכוון החיקוק.

 

התובע הפנה בסיכומיו לתקנות הבטיחות בעבודה ולחובה הקבועה המתייחסת להדרכת עובדים.

 

תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט-1999, בסעיף 3 הקובע חובת הדרכת סיכונים ופיקוח על יישום ההנחיות תוך תיעוד ההדרכה ומסירת רשימת סיכונים בכתב לעובד של ההדרכה אשר בוצעה. כמו כן, מחוייב המעביד לספק לעובד את אמצעי המיגון הנדרשים, בהעדרם אין להעסיקו במקום העבודה.

כאמור, מן הראיות שהובאו בפניי, מתברר כי התובע לא תודרך כלל, ודאי לא בהתאם להוראות התקנות. כך גם כאמור, הופרה החובה לדווח למשרד העבודה אודות התאונה.

 

אשם תורם

 

28.       הנתבעת טענה כי יש להטיל בנסיבות העניין על התובע אשם תורם משמעותי אשר לא יפחת מ-40% זאת מאחר והתאונה נגרמה במהלך ניסיון סילוק צינור מהמגרסה, בעודה פועלת. בכך לא זו בלבד כי פעל ברשלנות וחוסר אחריות, אלא שפעולה זו היא בניגוד גמור להוראות הבטיחות ולהדרכות אשר קיבל.

 

29.       מאחר שכפי שהובא לעיל, העדפתי את גרסת התובע, כי לא קיבל הדרכה כלשהי על ידי הנתבעת וכי נפגע במהלך ירידה בסולם ולא במהלך ניסיון חילוץ המוט מן המגרסה, לא מצאתי כל יסוד לדרישה להטיל על התובע אשם תורם בגרימת הנזק.

התובע לא היה עובד מנוסה ומיומן בהפעלת המגרסה, אף שלטענת נציג הנתבעת המדובר בהפעלה פשוטה. יודגש כי התובע לא נפגע במהלך הפעלתה, הפשוטה כטענת הנתבעת, של המגרסה, אלא במהלך ירידה מתא המפעיל כפי שנקבע לעיל. מכאן, אין רלוונטיות לפשטות הפעלת המגרסה, ככל שהדבר אכן כך, אלא ליתר ההיבטים כפי שנדונו. לא הוכח כי התובע חצה את מתחם הזהירות והסתכן מרצון באופן שבו ירד מהסולם ולא מצאתי כי פעולה שונה של התובע יכולה היתה למנוע או לשנות מן התוצאה.

בשים לב לרשלנותה של הנתבעת, בהתחשב בחובת הזהירות שחבה היא כמעבידתו של התובע,  ועל פי מבחן "האשם המוסרי" הנוהג גם בכל הנוגע לקביעת אשם תורם של ניזוק (למבחן האשם המוסרי בהקשר זה ראו ע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן נ' עבד אלקאדר, פסקה 40 (7.9.2010); ע"א 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' גוזלן, פסקה 11 (12.9.2010)), אין מקום לייחוס רשלנות תורמת בשיעור כלשהו לתובע.

 

הנזק

 

הנכות התפקודית

30.       התובע טען כי איבד את כושרו לעבודה באופן מוחלט. באמתחתו 8 שנות לימוד בלבד במסגרת חינוך מיוחד, הוא אנאלפבית אשר מגיל צעיר עובד בעבודות כפיים ובשל הפגיעה הפיזית אשר ספג בתאונה מושא תיק זה, אין הוא מסוגל להשתלב בכל עבודה שהיא הן מחמת מגבלה אינטלקטואלית הן בשל מגבלה פיזית. התובע ביקש לחזק טענתו זו בהפעלת תקנה 15 על ידי המל"ל, באשר לשיטתו, החלטת המל"ל משקפת את המגבלה הממשית המונעת בעדו חזרה למעגל העבודה.

 

הנתבעת טענה כי המגבלה הינה מסוימת בגפה עליונה שמאלית שאינה דומיננטית ומלבד פגיעה זו, תפקודו של התובע תקין. בנוסף, טענה הנתבעת, הפגיעה בתחום א.א.ג אינה בעלת השלכה תפקודית והנכות אשר נקבעה לתובע בתחום הנפשי כלל אינה עומדת בקנה אחד עם התנהלותו בפועל (ראו בעמ' 19 סעיף ב' לסיכומי הנתבעת). הנתבעת טענה כי התובע לא מימש את פוטנציאל שיקומו ועל כן אין לראות אותו כחסר מסוגלות יצרנית כלשהי. הנתבעת כפרה בטענת התובע כי נאמר לו במחלקת השיקום במל"ל שאינו בר שיקום בשל המגבלה הפיזית ופוטנציאל דידקטי נמוך. הנתבעת טענה בהקשר זה, כי ראיות על פנייתו של התובע למחלקת שיקום לא הובאו ובכלל זה לא הובאה כל תגובה של מחלקת שיקום ביחס לסירוב להתחיל תהליך שיקום של התובע.

המסקנה המתבקשת, טענה הנתבעת, היא כי התובע אינו מעוניין להשתקם ואינו מעוניין להשתלב במעגל העבודה, לכל הפחות בשלב זה של ניהול ההליך המשפטי. הנתבעת ציינה כי לתובע רישיון נהיגה לרכב פרטי ולרכב משא ולא הוטלה על רשיונו כל מגבלה. הדבר מלמד, לשיטת הנתבעת, על מסוגלות לנהוג באופן שמאפשר לשלבו במעגל העבודה.

מכאן, עתרה הנתבעת להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 40%.

 

31.       מהראיות אשר הוצגו לפני עולה כי התובע יליד 1975, אינו יודע קרוא וכתוב, בוגר 8 שנות לימוד במסגרת לימודית של חינוך מיוחד, אשר בגיל 14 החל לעבוד בעבודות כפיים שונות.

עיון בדוח רציפות בביטוח, מעלה כי התובע החל לעבוד בשירות הנתבעת בשלהי שנת 2003, כאשר עד שנת 2006 עבד לסירוגין ומשנת 2006- ועד מועד התאונה אשר ארעה בחודש אוגוסט 2008 עבד ברציפות בחברות נוספות מלבד הנתבעת. לאור עברו התעסוקתי, לא מצאתי בסיס לטענת הנתבעת בדבר תפקוד לא עקבי של התובע בעבודה. כך גם, איני סבורה כי שימוש בסמים כמו זה המדובר במסמכים הרפואיים, הגביל באופן כלשהו את התובע מלעבוד ולהשתכר כפי שטענה הנתבעת. הסוגיה הועלתה ונדונה במהלך שמיעת הראיות באמצעות חקירתם של התובע ובני משפחתו ולא מצאתי, כאמור, כי הדבר הגביל בעבר בפועל את התובע בעבודתו ועל כן גם איני מוצאת לייחס לכך משקל כלשהו בכל הנוגע להערכת הפסדיו מאז התאונה ולעתיד.

 

תלונת התובע על מגבלתו התפקודית המשמעותית מבוססת, בעיקרה, על זו האורטופדית, שכן הלכה למעשה, טען התובע, זרועו השמאלית משותקת ומונעת ממנו את האפשרות להפעיל את כף ידו ולבצע תנועה במרפק. לכך יש להוסיף את ההפרעה ההסתגלותית אשר ממנה סובל התובע, אשר קודם לתאונה היה איש עבודה עצמאי וחרוץ וכעת, לאחר התאונה, הפך לתלוי בעזרת הזולת, תלות הגורמת לו להתקפי זעם. התובע הוסיף וטען כי הליקוי השמיעתי, לא רק פוגע ביכולתו לתקשר באופן חופשי, אלא גם מוסיף להתקפי הזעם הנגרמים בשל המעמסה המוטלת עליו במהלך שיחות עם אחרים. התובע טען כי הפך לאדם בודד הנמנע מחברה והוא מתקשה, לכן, לקבל סיוע מן הזולת.

 

מעדויות התובע ורעייתו עלה כי לבד מתפילות במסגד, מספר פעמים לאורך היממה, הוא נוהג לישון בביתו (ראו עדות התובע בעמ' 25 ש' 8-13 ועדות אשת התובע בעמ' 7 ש' 19-20 ובעמ' 8 ש' 1-3). עוד מסרה רעיית התובע כי התובע, הינו איש עבודה חרוץ אשר מצבו הנוכחי מגביל אותו במידה שמעבירה את הנטל לכתפיה. לצורך ההדגמה, מסרה הרעייה כי אף כאשר היא שולחת את התובע לערוך קניות בחנות, הוא מתקשר מהחנות מספר פעמים ולעיתים אף בעל החנות משוחח ישירות עימה על מנת לסייע לתובע להשלים את הקניות (ראו בעמ' 7 ש' 22-24).

 

32.       אין מחלוקת כי בזמנים הסמוכים לתאונה נזקק התובע לעזרה מרובה ונכותו התפקודית היתה גבוהה בהרבה משיעור נכותו הרפואית הצמיתה אשר נקבעה בסופו של יום, אך השאלה הצריכה לענייננו, היא האם מצבו של התובע כיום, כאשר נכותו הרפואית נותרה צמיתה, השתפר ומהי ההשלכה של הנכות הרפואית הצמיתה על תפקודו של התובע כיום. היינו, יש לבחון את הנכות התפקודית במונחי ההווה.

 

33.       מעדותו של התובע אשר הותירה רושם מהימן ואשר מצאה חיזוק בעדות רעייתו, עולה כי התובע מבלה את ימיו בתפילות ובשינה, כאשר הוא מבודד חברתית.

התרשמתי כי התובע מצליח לדאוג לצרכיו היומיומיים הבסיסיים, אולם הוא אינו מסוגל לתפקד כבעבר.

המגבלה האורתופדית בידו משמעותית וביתר שאת כאשר המדובר בעובד כפיים אשר עבודתו היתה חלק מרכזי באורח חייו. המעבר מאדם חיוני, חרוץ ויצרני לאדם מוגבל, השפיע לא רק בהיבט האורטופדי, אלא גם יצר קושי הסתגלותי ממשי ולכך יש להוסיף את הפגיעה בשמיעה, המקשה על התנהלותו של התובע, בין היתר, בחברה.

לאחר ששקלתי את מידת ההשלכה של הפציעה על חייו של התובע, הגעתי למסקנה כי פגיעתו בתאונה מושא תיק זה גרמה לו לנכות תפקודית העולה על זו הרפואית שנקבעה. הדבר בא לידי ביטוי בהתנהלותו הכוללת של התובע, כפי שהוכח ומקבל משנה תוקף בשים לב למאפייניו האישיים הייחודיים של התובע אשר תוארו לעיל, היינו, כישוריו הלימודיים המוגבלים ביותר והיות הפגיעה המרכזית בידו, באופן שמגבילו עד מאד, בעבודת כפיים נוספת.

לאחר בחינת האמור ושקילת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי התאונה גרמה לתובע לפגיעה תפקודית בשיעור של 70%.

 

אוסיף ואתייחס לטענת הנתבעת בדבר נכות קודמת בקרסול שמאל של התובע, תולדה של תאונת דרכים שאירעה קודם לתאונה מושא תיק זה, בהיות התובע הולך רגל. עיון בפרוטוקול ועדת נכות מס' 78229 (הוגש בהתאם להחלטה מיום 31.12.2014), מלמד כי לא נמצאה הגבלה בתנועות קרסול שמאל ועל כן לא שוקללה הנכות בשלל הנכויות שנקבעו לתובע בעקבות התאונה מושא תיק זה. מכאן, דין טענתה זו של הנתבעת, להידחות.

 

בסיס שכרו של התובע ערב התאונה

34.       התובע טען כי שכרו ערב התאונה עמד על סך של 7,681 ש"ח, בדומה לשכר הממוצע במשק נכון ליום התאונה. מכאן, טען התובע, ראוי להעמיד את בסיס השכר לחישוב לעבר לפי השכר ערב התאונה משוערך ליום מתן פסק הדין, ואילו לעתיד, יש להעמיד את שכרו לפי השכר הממוצע במשק נכון ליום מתן פסק הדין.

 

הנתבעת טענה כי עברו התעסוקתי של התובע אינו רציף, הוא לא התמיד אצל אותו המעסיק ובעברו תקופות בהן לא עבד כלל. שכר עבודתו של התובע אצל הנתבעת חושב לפי בסיס יומי, שכן לא היה עובד קבוע ולכן לא ניתן לקבל את טענתו לחישוב בסיס השכר על פי שלושת החודשים שקדמו לתאונה, אלא יש לערוך שקלול של תלושי השכר למחצית השנה הראשונה היינו בין החודשים 1-6/2008. לטענת הנתבעת נתונים אלה משקפים באופן מהימן יותר את השתכרותו של התובע עובר לתאונה ומכאן יש להעמיד את בסיס שכרו של התובע על סך של 4,950 ש"ח משוערך ובמעוגל על סך של 5,000 ש"ח.

 

35.       שכרו של התובע לפי השכר הרבעוני כפי שחושב במל"ל משוערך להיום, עומד על סך של 8,707 ש"ח זהו השכר לפיו יחושבו הפסדי ההשתכרות של התובע. טענתו של התובע לפיה היה עתיד להשביח את שכרו בעתיד באופן ששכרו יחושב לפי השכר הממוצע במשק נכון להיום, אינה מתקבלת. התובע לא עבד בעבודה קבועה במקום עבודה קבוע ולכן אין המדובר במסלול קבוע המזכה באופן וודאי בהשבחת שכר. אין די בטענת התובע על מנת להוביל לחישוב הפגיעה בשכרו של התובע בעתיד על פי שכר שונה מזה שהשתכר קודם לתאונה.

מכאן, כאמור, ייקבע בסיס השכר בהתאם לראיות שהונחו בפניי, על בסיס השכר הרבעוני אשר נקבע לתובע במל"ל, התואם אף את המידע העולה מנתוני שכרו קודם לתאונה.

 

הפסד השתכרות בעבר

36.       התובע טען כי הלכה למעשה מיום התאונה הינו איבד את כושרו לעבוד ולכן עתר לפיצוי מלא בסך של 774,865 ש"ח בצירוף ריבית מאמצע תקופה.

הנתבעת טענה כי יש לחשב את הפסדי השכר לתקופה בשתי תקופות: תקופה ראשונה, במהלכה נקבעה לתובע על ידי המל"ל נכות בשיעור 100%, ותקופה שניה מיום קביעת הנכות הצמיתה ועד מועד מתן פסק הדין, יבוצע חישוב לפי נכות תפקודית בשיעור של 40%. 

 

37.       אחר עיון בראיות אשר הוצגו לפני, לא מצאתי לקבל טענתו של מי מן הצדדים באופן מלא.

מצאתי לערוך את חישוב הפסד ההשתכרות לעבר בשתי תקופות, בדומה לטענת הנתבעת, אולם לאחר תקופת אי-הכושר המלא, מיום התאונה, 26.8.08, ועד לתאריך 1.1.2012, בה יחושב אבדן שכר מלא, יחושב הפסד ההשתכרות לעבר לפי 70% נכות תפקודית, כפי שקבעתי מעלה.

יוצא כי בתקופה הראשונה, הפסד שכר מלא, עומד על סך של 348,280 ש"ח.

בתקופה השניה, מיום 1.1.2012 ועד היום, יחושב ההפסד לפי 70% נכות תפקודית ויעמוד על סך של 344,362 ש"ח.

סה"כ, הפיצוי בראש נזק זה, הוא 692,640 ש"ח (במעוגל).

 

 

הפסד פוטנציאל השתכרות בעתיד

38.       על יסוד קביעותי לעיל, ובהתאם למועד בו היה עתיד התובע לפרוש ממעגל העבודה בשנת 2042, על פי נכות תפקודית בשיעור 70%, אני פוסקת לתובע פיצוי בראש נזק זה סך של 1,327,644 ש"ח.

 

הפסד פנסיה

39.       התובע עתר לפיצוי בראש נזק זה בסך של 362,842 ש"ח לפי 13% מהפסדי השתכרות לעבר ולעתיד.

הנתבעת הפנתה לשיטת חישוב ההפסד בראש נזק זה לפסק דינו של כב' השופט סוקול בת.א 15453-03-09 וסברה כי יש להעמיד את הפיצוי על סך של 41,300 ש"ח.

 

40.       עיון בתלושי השכר שהוגשו מלמד כי נעשו הפרשות עבור התובע לקופת גמל החל ממשכורתו בחודש מרץ 2008 היינו עובר לתאונה, אולם לא הוצג לפני הסכם אישי עליו חתמו התובע והנתבעת ביחס להפרשות לפנסיה מכאן, שיש לחשב את הפסד הפנסיה לתובע בהתאם לצו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 המחייב כל מעסיק לבטח את עובדיו בביטוח פנסיוני החל מיום 1.1.08. סעיף 6 של צו ההרחבה כולל טבלה בה מפורט שיעור ההפרשות מן השכר המבוטח, כאשר החל משנת 2008 ועד לשנת 2016, הפרשות העובד והפרשות המעביד, עולות בהדרגה.

בענייננו, יחושב הפיצוי בהתאם לצו ההרחבה החל ממועד התאונה ועד היום וכן לעתיד. לצורך פשטות החישוב, ובשים לב למדרגות שנקבעו בטבלה, כאשר הפרשות המעביד בעת התאונה הן בשיעור של 1.667% ומחודש יולי 2016 ואילך הן בשיעור 12.25%, יבוצע החישוב לעבר לפי הממוצע, שיעור של 7% (במעוגל) ואילו החישוב לעתיד ייערך לפי 12.25%, על פי פסיקת בתי המשפט בהתאם לצו ההרחבה.

יוצא כי הפיצוי בראש נזק זה, לעבר עומד על 48,485 ש"ח ולעתיד על סך של 162,636 ש"ח, סה"כ הפיצוי בראש נזק זה הוא 211,121 ש"ח.

 

עזרת הזולת

41.       התובע עתר לפיצוי בראש נזק זה לפי תקופות כאשר בתקופה הראשונה, מיום התאונה למשך חצי שנה לפי 4 שעות ביום, העמיד את סך הפיצוי על 24,696 ש"ח. תקופה שנייה, במשך שנתיים לפי 3 שעות ביום העמיד את סך הפיצוי על 74,088 ש"ח.

לתקופה שלישית, מאז ועד היום, לפי שעתיים ביום העמיד את הפיצוי על 125,538 ש"ח. אשר לעתיד, טען התובע כי יש לערוך חישוב עד תום תוחלת חייו הצפויים של התובע בגיל 82 לפי שעה ביום ובסך של 293,785 ש"ח.

 

הנתבעת טענה כי התובע כלל לא נזקק בפועל לעזרה בשכר ובכלל זה מעדותו עלה כי התובע מבצע את כל פעולות היום יום לרבות אכילה, הלבשה, רחצה וכיוצא בזה. בנוסף טענה הנתבעת כי הטיפול במשק הבית היה מוטל על רעיית התובע מאז שהשניים נישאו וללא קשר למידת תפקודו של התובע. על כן, עתרה הנתבעת לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה לעבר בסך של 10,000 ש"ח, כאשר לעתיד לא נמצאה הצדקה לטעמה לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה. 

 

42.       עיינתי בטענות הצדדים ובראיות אשר הובאו. אכן לא הוצגו לפני ראיות בדבר קבלת עזרת צד ג' בשכר ומעדויות התובע ורעייתו עלה כי רעיית התובע הינה עקרת בית מאז שהשניים נישאו (ראו עדות הרעייה בעמ' 3 ש' 19-20 ובעמ' 5 ש' 18-19). מטבע הדברים, נטל הטיפול והעזרה לתובע, הוטל על כתפיה של רעייתו. עם זאת, אין בידי לקבל את הטענה כי התובע לא נזקק לעזרה כלל ואף שהמדובר בעזרת בני משפחה, ברי כי בנסיבות פגיעתו של התובע ובייחוד לאור התקופה הממושכת שנזקק בה לטיפול, הן במסגרת אשפוז בשלוש הזדמנויות שונות, הן במסגרת הקהילה, ומכלול נכויותיו והמגבלות אשר נגרמו לו כתוצאה מהתאונה מושא תיק זה, נזקק הוא לעזרה ממשית.

כמו כן, בשים לב למגבלות הרפואיות והתפקודיות אשר נותרו לו כתוצאה מהתאונה, ייזקק התובע לסיוע גם בעתיד.

מכאן, לאחר ששקלתי בדבר, מצאתי לקבוע בראש נזק זה, פיצוי לעבר ולעתיד, בסך של 150,000 ש"ח.

 

הוצאות

43.       התובע עתר לפיצוי בראש נזק זה בסך של 200,000 ש"ח, מאחר שהפגיעה הקשה ומהלך ההחלמה הממושכת, גרמו לו ולבני משפחתו להוצאות רפואיות ונלוות גבוהות ביותר.

הנתבעת טענת כי דרישת הפיצוי של התובע היא סתמית ואינה מגובה בראיות. בפועל, קיבל התובע טיפול במסגרת הקהילה ובסבסוד קופת החולים בה הוא חבר. מעבר לכך, עסקינן בתאונת עבודה אשר הוכרה על ידי המל"ל ועל כן, זכאי התובע להחזר עבור כל הוצאה כספית ואין הצדקה בנסיבות כאן, לפסוק לתובע פיצוי נוסף.

 

44.       התובע, אף שהינו חבר בקופת חולים ופגיעתו הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה אשר מזכה בהשתתפות בהוצאות, נדרש בעבר ועלול להידרש בעתיד להוצאות רפואיות מסוימות, לרבות תשלום דמי השתתפות לצורך קבלת טיפול רפואי וייתכנו אף הוצאות מעבר להוצאות המוכרות. על כן, לאחר ששקלתי גם את טענות הצדדים, אפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בראש נזק זה, לעבר ולעתיד ראוי והולם את הנסיבות, בסך 30,000 ש"ח.

 

 

כאב וסבל

45.       התובע טען בסיכומיו כי מאז התאונה חיו השתנו לבלי הכר והפכו סיוט מתמשך. לטענתו כל תוכניותיו לעתידו ולעתיד משפחתו נהרסו והכל בשל רשלנותה של הנתבעת.

הנתבעת טענה כי יש לערוך חישוב בראש נזק זה לפי היסודות שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בסך של 90,800 ש"ח.

אין צל של ספק כי הכאב והסבל שנגרמו לתובע הם קשים. התובע עבר ניתוחים וטיפולים רבים חלקם במסגרת אישפוז וחלקם במסגרת הקהילה, לתובע נותרה נכות צמיתה נוירולוגית במובן זה שידו השמאלית משותקת בחלקה בשל פגיעה בעצב וכן הפרעה הסתגלותית למצבו, ברי כי בנסיבות המתוארות יסבול התובע כאבים ומגבלות לאורך חייו. בנסיבות אלה, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני פוסקת לתובע בראש נזק זה בסך של 200,000 ש"ח.

 

סיכום הפיצוי בראשי הנזק השונים

 

46.       סיכום ביניים, הפיצוי בראשי הנזק השונים, הוא כדלקמן:

אבדן השתכרות לעבר     692,640 ש"ח

אבדן השתכרות לעתיד    1,327,644 ש"ח

פנסיה                         211,121 ש"ח

עזרת צד ג'                   150,000 ש"ח

הוצאות                        30,000 ש"ח

כאב וסבל                               200,000 ש"ח

 

סה"כ, עומד סכום הפיצוי על סך של 2,611,405 ש"ח.

 

ניכויים

47.       מן הסכום הכולל האמור, יש לנכות את תגמולי המל"ל אשר שולמו וישולמו.

עם שלל ראיותיה הגישה הנתבעת גם חוות דעת אקטוארית נושאת תאריך 30.8.15 (ראו נ/6). עם הגשת סיכומי הנתבעות, עתרו הן להגשת חוות דעת אקטוארית עדכנית אשר ניתנה, כך עולה מעיון בה, ימים ספורים קודם לכן, ביום 10.4.16. הנתבעות הבהירו כי אחר סיום שמיעת הראיות, בתאריך 1.11.15 נכנסו לתוקף לוחות היוון חדשים לקצבאות המל"ל הנובעים משינוי בלוחות תוחלת החיים ואשר משפיעים על התקופה לתשלום קצבאות בעתיד. 

התובע הודיע כי ככל שבית המשפט יתיר את הגשת חוות הדעת, עומד הוא על חקירת האקטואר. לשם כך, נקבע מועד לחקירת האקטואר, אולם יום קודם לדיון, הודיע התובע על חזרתו מן הבקשה לחקירת האקטואר.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי לאפשר לנתבעות להגיש את חוות הדעת האקטוארית כראיה בתיק.

לוחות ההיוון תוקנו פרק זמן קצר קודם לישיבה בה נשמעו הראיות בתיק זה ומבקשת הנתבעות עלה כי נודע לבא-כוחה על כך רק לאחר דיון ההוכחות בתיק. יש בתיקון כדי להשליך על שיעור התגמולים וישנה חשיבות בכך שחוות הדעת האקטוארית תהיה מדויקת ועדכנית למועד מתן פסק הדין. כידוע, יש הנוהגים אף להורות על הגשת חוות דעת אקטוארית מעודכנת רק לאחר מתן פסק הדין, על מנת להבטיח דיוק בביצוע הניכויים.

זכויות התובע לא קופחו שכן ניתנה לו האפשרות לחקור את האקטואר, אך הוא ויתר על כך.  מכאן, מתירה אני לנתבעות את הגשת חוות הדעת המעודכנת.

כפי העולה מחוות הדעת האקטוארית המעודכנת ליום 10.4.16, כהערכת האקטוארית הגב' ענת ספיר, סך תגמולי המל"ל לתובע עומדים על 1,671,589 ש"ח (בתוספת ריבית על תשלומי העבר).

סכום זה, כאשר הוא משוערך למועד תשלום פסק הדין כעת, ינוכה מן הסכום הנקוב בפרק סיכום הפיצוי בראשי הנזק השונים, אשר לעיל.

 

את היתרה, בצירוף אגרת בית המשפט אשר שילם התובע משוערכת למועד התשלום ובצירוף הוצאות ושכ"ט עורך דין בסך כולל של 225,000 ש"ח, ישלמו הנתבעות לתובע, בתוך 30 ימים מהיום, אחרת יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

 

זכות ערעור כחוק.

 

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר.

 

ניתן היום,  י"ב אלול תשע"ו, 15 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.

 

רננה גלפז מוקדי