רקע כללי

בפניי תביעה לנזקי גוף שנגרמו לתובע יליד 1/3/1990 אשר נפגע, כך על פי הנטען, בהיותו נוסע על האופנוע המבוטח אצל הנתבעת 1, בשתי תאונות דרכים: התאונה הראשונה  אירעה ביום  29/11/08 והתאונה השנייה אירעה קצת למעלה מחודש לאחר מכן ביום 6/1/2009.

 

התביעה הוגשה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה 1975 (להלן: " החוק"). בעוד שאת המחלוקת בכל הנוגע לתאונה השניה סיימו הצדדים ביניהם בהסכם פשרה מחוץ לכתלי בית המשפט, אשר קיבל תוקף של פסק דין מיום 2/11/2014, אזי שבכל הנוגע לתאונה הראשונה, חולקת הנתבעת 1 על חבותה לפצות את התובע, וזאת בשל הכחשתה את עצם קרות התאונה הנטענת.

 

אין מחלוקת כי בשתי התאונות גם יחד, התובע היה נוסע אשר הורכב על גבי האופנוע המבוטח על ידי הנתבעת 1 ובו נהג אותה שעה הנתבע 2.

 

משכך, הדיון להלן יעסוק אך ורק בקשר לתאונה הראשונה (להלן: "התאונה") אשר לגביה חלוקים הצדדים ביניהם הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק.

 

רקע כללי וטענות הצדדים בסוגיית נסיבות התאונה

1.     התובע, יליד  1990, היה בן 18 במועד התאונה וכאמור לעיל, במועד התאונה הורכב על גבי האופנוע של חברו, הנתבע 2.

2.     לטענתו, התאונה ארעה ביום 29.11.08 בשעות הצהרים ברחוב אבא הלל ברמת גן. על פי הנטען, התאונה ארעה כאשר הנהג, הנתבע 2, האט הנסיעה לקראת עצירה לפני רמזור אדום, כאשר לפתע התחלף הרמזור לירוק והנהג האיץ באחת את נסיעתו, מה שגרם לתובע לאבד אחיזתו באופנוע ובשל כך נפל לאחור על גבי הכביש.

3.     הנתבעת מכחישה את עצם קרות התאונה כנטען על ידי התובע וזאת בעיקר בהסתמך על גרסה ראשונית שמסר בשעתו הנהג, הנתבע 2, לחוקר מטעם הנתבעת 1 במסגרתה הכחיש הנהג את עצם קרות התאונה, כפי שידון בהרחבה להלן.

4.     ממקום התאונה פונה התובע לקבלת טיפול בבית חולים איכילוב, שם אובחן כי לתובע נגרם שבר בשורש כף יד ימין.

 

ניתוח ראייתי בנוגע לנסיבות התאונה- האם ארעה כנטען אם לאו

5.     בפתח הדברים נטעים ונציין כי אין מחלוקת בנוגע לקיומו של ביטוח חובה תקף למועד התאונה מושא התביעה. המחלוקת הינה עובדתית גרידא ונסובה סביב נסיבות התאונה כאשר הנתבעת מכחישה את עצם העובדה כי ארעה.

6.     בחקירתו הנגדית תיאר התובע את נסיבות התאונה באופן הבא:" נסענו בנסיעה איטית, היה רמזור, עפתי אחורה. זה אופנוע ספורט יש חובה להחזיק ברוכב או בטנק הדלק. שוב התחילה הנסיעה ועפתי אחורה, המורכב, היכן שאני יושב בו הוא יותר גבוה מהנהג, אז הזווית יותר גבוהה אז עפתי אחורה. ש. לאיזה צד נפלת ימין או שמאל? ת. אחורה, לא ימין ולא שמאלה, לא זוכר אם עפתי ימינה כי עפתי מהאופנוע. עפתי מהאופנוע, נקודה" (ע"מ 21 לפרו' שו' 20-15 ) וראה גם ע"מ 28 לפרו' שו' 13-14.

7.     הנתבע 2, נהג האופנוע, אשר המתין מחוץ לאולם בית המשפט בעת חקירת התובע, תיאר בחקירתו הנגדית את נסיבות התאונה  באופן דומה לזה שתיאר התובע בעדותו. ראה עמ' 41 לפרוטוקול שם ציין: " מה שאני חושב שקרה היה לי רמזור אדום, האטתי וכנראה מאור עזב אותי היכן שהוא תפס אותי, ופתאום נהיה לי ירוק וכמו כל רוכב אופנוע נתתי גז וכנראה הוא לא שם לב ונפל..." וראה דבריו בעמ' 44 לפרוטוקול שם חזר על נסיבות התאונה ומיקומה.

8.     אלא מאי? אין מחלוקת כי בפני החוקר מטעם הנתבעת 1, גולל הנתבע 2 תיאור שונה ולמעשה הכחיש את עצם קרות התאונה. ראה תצהיר של החוקר ותמליל השיחה שערך מול הנתבע 2 –מוצג נ/2. במעמד חקירתו של הנתבע 2 הושמעה הקלטת ואכן הנתבע 2 הכחיש באוזני החוקר את התרחשותה של התאונה שבמחלוקת, ואולם לא לפני ששאל את החוקר : "אהה, זה שהוא שבר את היד?". לשון אחר, הנתבע 2 ביקש למקם עצמו במקום ובזמן, ללמדך כי בטרם הכחיש את עצם קרות התאונה, גילה דעתו כי הוא ידע על אירוע בו נגרמה לתובע חבלה ביד, כפי שאכן ארע בתאונה בה עסקינן. (ראה דבריו בעמ' 5 לתמליל). בהמשך דבריו לחוקר, הכחיש הנתבע 2 נמרצות את התאונה הנ"ל וחזר ואמר שאינו זוכר אותה ואף ציין כי הוא אומנם זוכר שהתובע שבר את היד אך זה לא קשור אליו (עמ' 8 לתמליל).

9.     כאמור, בתצהיר עדותו הראשית לבית המשפט, הצהיר הנתבע 2 כי התאונה אכן ארעה והתובע שהורכב על ידו נפל על הכביש ונפגע וזאת כמובן בניגוד לגרסה שמסר לחוקר של הנתבעת 1. בחקירתו הנגדית, וכמתבקש, התייחס הנתבע 2  לסתירה זו והסביר כי באוזניי החוקר הכחיש ביודעין ובמכוון את קיומה של התאונה הראשונה, במטרה לפגוע בתובע כמעשה נקם על כך שהתובע לא סייע בידו במשפט התעבורה שנוהל כנגדו בעטיה של התאונה השניה, מה שגרם לו, כך לדבריו, לקבל שלילה ארוכת טווח של רשיון נהיגה.

10.  הנה כי כן, הנתבע 2 נטר לתובע טינה ובהכחשת עצם קרות התאונה שבמחלוקת, רצה להשיב לו כגמולו. ראה דבריו בעמ' 43, 47 לפרוטוקול וראה בעמ' 48 לפרוטוקול שם מאשר בצורה מפורשת כי לא אמר אמת לחוקר וחוזר ומסביר את הסיבה לכך.

11.  הנתבעת 1 עותרת בסיכומיה לדחיית התביעה בטענה כי התאונה לא ארעה מעולם וזאת על בסיס הגרסה הראשונית שמסר הנתבע 2 לחוקר, אז הכחיש את התרחשותה וזאת בהצטרף לחקירותיהם  של התובע והנתבע 2, מהן עולה, כך לטענת הנתבעת, חוסר מהימנות, היעדר זיכרון לגבי פרטים רלוונטים בקשר לתאונה, סתירות פנימיות בגרסאות העדים, שיתוף פעולה ותיאום גרסאות ביניהם ועוד טענות רבות המפורטות בסיכומיה של הנתבעת 1.

12.  לאחר שעיינתי בדקדוק בתצהירים, בפרוטוקול חקירות העדים ובתמלול השיחה בין הנתבע 2 לחוקר, באתי למסקנה כי התובע הוכיח את עצם קרת התאונה וזאת מהטעמים הבאים:

                         א.       הגרסה כפי שמופיעה בתעודת חדר מיון- חיזוק לגרסתו של התובע נמצא בתעודת חדר המיון שם מצויינת הגרסה שמוסר התובע בתביעתו כאן כדלקמן: "לדבריו, 15 דקות טרם הגעתו הורכב על גבי אופנוע כבד ונפל לאחור כאשר איבד אחיזה באופנוע, התגלגל ונחבל בכל הגוף, חבוש קסדה". כאמור, גרסה זו הינה אוטנטית, גולמית, ניתנה בזמן אמת, מיד בסמוך לאחר התאונה בטרם היה סיפק בידי התובע להיוועץ עם גורם כלשהו ומכאן גם משקלה הראייתי.

                         ב.       תיאור התאונה ונסיבותיה -עיון בחקירות הנגדיות של התובע והנתבע 2 בפניי, מעלה כי לא נמצאו סתירות משמעותיות בין השניים, בוודאי לא כאלו שיש בכוחן לקעקע את גרסת התובע ולשלול את התרחשותה של התאונה: כך למשל העדות של שניהם הייתה קוהרנטית בנוגע לפרטים המזהים של האופנוע המעורב: צבע שחור דגם נינג'ה (ראה עדותו התובע עמ' 28 ועדות הנהג עמ' 41 לפרוטוקול), בנוגע למיקום ושעת התאונה (רח' אבא הלל רמת גן בשעות הצהרים כאשר שניהם התבקשו להעריך המרחק ביחס למיקום בו ארעה התאונה השניה והערכתם לא הייתה כה רחוקה זו מזו: 400 מטר מול 1.5 קמ' ביחס לאורכו רחוב אבא הלל), נסיבותיה וכיצד ארעה (ראה סעיפים 6-7 לעיל), העובדה ששניהם חבשו קסדות, העובדה כי הנתבע 2 לא היה זה שפינה את התובע לבית החולים, העובדה כי לא הוזמנה משטרה לזירת האירוע אלא כעבור מספר ימים, סרו לתחנת המשטרה לדווח עליה. עינינו הרואות, כי לא נמצאו סתירות אקוטיות בין הגרסאות של השניים. ויודגש, הנתבע 2 לא היה נוכח באולם בית המשפט בעת חקירת התובע.

לא נעלמה מעיניי העובדה כי קיימים אי אילו דיוקים לגבי נתונים איזוטריים כגון: ההגדרה המילולית המדוייקת בה נקט התובע במספר הזדמנויות, עת לא ערך אבחנה בין קטנוע לאופנוע, המספר המדוייק של הנתיבים שהיו בכביש, באיזה נתיב בדיוק היה האופנוע, התובע לא זכר האם נפל מצידו הימני או השמאלי של האופנוע (כאשר אין חולק לפי שתי הגרסאות כי נפל מאחורי האופנוע), מניין אסף הנתבע 2 את התובע עובר לתאונה ולאן היו מועדות פניהם, העובדה כי הנתבע 2 לא זכר את גב' קסניה שבאה לפנות התובע לבית החולים ועוד. יחד עם זאת, לא התרשמתי כי מדובר בפרטים מהותיים במידה כזו, אשר אי הדיוק בהם יש בכוחו לשמוט את הקרקע תחת גרסת התובע והנתבע 2 לגבי עצם קרות התאונה. לכל היותר ניתן לשייכם לעובדה כי מאז התאונה ועד לחקירתם חלפו קרוב לשמונה שנים ויש להניח כי אדם מן היישוב יתקשה בזכירת פרטים ברמת הרזולוציה עליה נשאלו השניים. די לי כי בקווים הראשים והכלליים ביחס לתאונה, לא נמצאו סתירות משמעותיות בין השניים.

 

במאמר מוסגר אציין כי בקשר לדווח על התאונה למשטרה, העיד הנתבע 2 כי הגיע לתחנה עם התובע (עמ' 42 לפרוטוקול) בעוד שהתובע לא זכר בחקירתו האם היה לבדו או שמא בחברת הנתבע 2 בעת הדיווח (עמ' 26 לפרוטוקול). הנתבעת גורסת כי סתירה זו בין השניים, מחזקת את טענתה. ואולם, עניין זה ניתן היה בנקל לאשש או לשלול באמצעות הגשת תיק המשטרה, מה שלא נעשה על ידי מי מהצדדים. דומני כי חסר ראייתי זה, פועל במקרה דנן לחובת הנתבעת 1 אשר לה האינטרס לשלול את מהימנות הנתבע 2, עת  בתצהיר העדות הראשית שהגיש, חזר בו מגרסתו ה ראשונית. בנסיבות אלו, אי המצאת תיק המשטרה פועלת לחובת הנתבעת 1, במובן שהיא מונעת ממנה לבסס ממצא על בסיס סתירה זו.

                          ג.        נפקותה המשפטית של הודעה בפני חוקר מול עדות באזהרה בבית משפט- אין חולק כי  הנתבע 2 מסר לחוקר גרסה שונה לחלוטין מהטעמים אותם פירט בבית המשפט. אולם בל נשכח כי הגרסה שמסר לחוקר לא נמסרה על ידו כעדות באזהרה בפני גורם רשמי כלשהו כגון משטרה, בית משפט וזאת להבדיל מעדות שמסר לבית המשפט בתצהיר עדות ראשית, עליה חזר בחקירתו הנגדית. אני ערה כמובן לכך כי הדבר פוגם במהימנות הגרסה ובשל כך מפחית ממשקלה הראייתי ואולם לא ניתן לומר כי סתירה זו מאיינת את העדות לחלוטין, לא כל שכן כאשר הוסבר המניע לה;

                         ד.       המניע האמיתי של הנתבע 2- כאן המקום להידרש למניע האמיתי העומד מאחורי חזרת הנתבע 2 מגרסתו הראשונית; בהקשר זה, התרשמתי כי הנתבע 2 פעל כך, לא בשל העובדה כי התאונה אכן לא התרחשה מעולם, ולפתע הוא מבקש לחזור בו מהגרסה הראשונית ומספר גרסה שקרית לבית המשפט, אלא בשל ששמר טינה לתובע ורצה "לקלקל" לו בתביעתו שלו, בדומה לאופן בו התובע, כך להבנתו של הנתבע 2, "קלקל" לו בתביעתו במשפט התעבורה, עת לא התייצב לצידו ולא העיד לטובתו. זהו המניע האמיתי להכחשה הראשונית בפני החוקר . מסקנתי זו מתחזקת לנוכח הדברים שמסר הנתבע 2 לקראת סוף השיחה שקיים עם החוקר בעמ' 10 לתמליל, שם למעשה מגלה באוזניו כי הוא כועס על התובע ומפרט הסיבה לכך, עליה כאמור חזר בעדותו בבית המשפט. עינינו הרואות, אפוא, כי המניע האמיתי מבחינת הנתבע 2, חוזר על עצמו כחוט השני, הן בשיחה מול החוקר והן בבית המשפט. לכך מצטרפת "פליטת הפה" של הנתבע 2 בפני החוקר (עמ' 5 לתמליל ודברי הנתבע 2 בעמ' 43 לפרוטוקול) ממנה מסתבר כי עוד בטרם "הכחיש" את התאונה, הנתבע 2 זכר היטב אירוע בו נגרם לתובע שבר ביד וכאמור לא ניתן לייחס זיכרון זה לתאונה השניה שגם בה אמנם נפגע התובע, אך לא פגיעה של שבר ביד.  במילים אחרות, אם ידע הנתבע 2, עת נשאל לגבי התאונה, לציין את העובדה כי נגרם לתובע שבר ביד, כיצד יכול באותה נשימה להכחיש את התרחשותה? וכאמור, הנתבעת 1 לא הצביעה על תאונה אחרת בה נגרמה אותה החבלה אליה ניתן היה אולי לשייך את דבריו.

                         ה.       הקשר בין התובע לנתבע 2 מאז התאונה ועד המשפט- בעניין זה העיד התובע כי הם היו חברי ילדות ואולם בעקבות התאונה השניה בה נפגע הנתבע 2 פגיעה קשה למדי, נותק ביניהם הקשר לפרק זמן רב וכיום הינם נמצאים בקשר רופף. (ע"מ 22-23 לפרוטוקול). מהנתבע 2 מצינו כי הקשר נותק על רקע כעסו על התובע שלא עמד לצידו במשפט התעבורה. למעשה, הוכח בפניי כי בחלוף השנים פנה כל אחד מהשניים לדרכו, ונכון להיום השניים נמצאים בקשר רופף, אם בכלל. אם לא די בכך, דומה כי הנתבע 2  עדיין לא "סלח" לתובע על אותה תאונה ישנה משנת 2009. ויודגש, בגין תאונה זו כבר פוצה הנתבע 2 ועניינו המשפטי הסתיים. יתרה מזאת, גם אילו הנתבע 2 היה דבק בגרסה הראשונה שמסר לחוקר ומכחיש את דבר קיומה של התאונה בבית המשפט, לכל היותר התביעה הייתה נדחית הן כנגד חברת הביטוח והן כנגדו ובכל מקרה הוא עצמו לא היה נדרש לשלם פיצוי כלשהו מכיסו. לסיכום נקודה זו, לא הוכח כי לנתבע יש עניין אישי בתוצאות ההליך או אינטרס  כלכלי לחזור בו מגרסתו ולסייע לתובע.

13.  לאור כל המקובץ דלעיל, לאחר שעיינתי בטענות הצדדים כמו גם בתצהירים ובחקירתם בבית המשפט, באתי למסקנה כי התובע הרים את הנטל והוכיח את עצם קרות התאונה שבמחלוקת.

 

 

טיב הפגיעה ושיעור הנכות

14.  לבדיקת התובע מונתה מומחית בתחום האורתופדיה שמונתה על ידי בית המשפט, ד"ר בתיה יפה קבעה בחוות דעתה מיום 23/8/2012 לתובע 5% נכות צמיתה בגין השבר ברדיוס יד ימין תוך שציינה כי השבר התאחה במנח אנטומי ואולם נותרה הגבלה קלה בטווח תנועות שורש כף יד ימין וכאבים במאמץ.

15.  שלוש וחצי שנים לאחר שניתנה חוות הדעת ביקשה הנתבעת לשלוח אל המומחית שאלות הבהרה שמטרתן לנסות ולייחס חלק מהנכות שנקבעה, לתאונה שעל פי טענת הנתבעת קדמה לתאונה הנדונה. בטענתה זו, הסתמכה הנתבעת על אישור מתיקו הרפואי של התובע בקופ"ח מיום 4/1/09 המאזכר אירוע קודם זה. חרף האיחור הרב, בהחלטתי מיום 15/3/2016, התרתי לנתבעת משלוח שאלות ההבהרה בהסתייגות כמפורט שם.

16.  בתשובות לשאלות ההבהרה השיבה המומחית כי אמנם לא היה ידוע לה על תאונה קודמת שעבר התובע, כך על פי טענת הנתבעת, ביום 12.10.07, אולם מאחר ולא הוצג בפניה תיעוד אוטנטי מזמן אמת ביחס לאותה תאונה נטענת, אזי שלדידה  אין לסמוך על האישור הרפואי מיום 4.1.09 כמסמך בלעדי שקובע כי אכן לתובע נגרם שבר קודם בשורש יד ימין בתאונה משנת 2007.

17.  הנכות הצמיתה בתחום האורטופדי הינה, אפוא, בשיעור  5%.

18.  התובע לראיותיו אישורי אי כושר לתקופה של חודשיים וחצי עד ליום 15/2/09.

 

הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות

19.  במועד התאונה היה התובע בן 18. כיום הינו בן 26.5  ואב לילד. מחקירתו עולה כי התובע לא גוייס לשרות צבאי וקיבל פטור "מסיבות אישיות" ואי התאמה למסגרות כדבריו (עמ' 123 לפרוטוקול). התובע העיד כי לא סיים 12 שנות לימוד ובשנת 2013 ריצה עונש מאסר בכלא למשך עשרה חודשים ועוד לפני כן שהה תקופות שונות במעצרי בית. סך תקופות המעצר והמאסר מסתכם בלמעלה משנה וחצי (עמ' 14 לפרוטוקול).

20.  אין חולק כי התובע לא המציא כל נתוני השתכרות מאז התאונה ועד היום, ולמעשה נתוני השכר היחידים המצויים בתיק הינם תלושי שכר ספורדיים לתקופה בה עבד כשליח בפיצה עובר לתאונה עת היה נער, לחודשים 1/08-11/08 בשכר זעום של מחצית משכר מינימום.

21.  לשאלתי בעמ' 18 לפרוטוקול לפשר הדבר, מאשר התובע:

"לא עבדתי הרבה זמן עם תלוש כי לא הייתי יציב, הייתי בכלא, אחרי הכלא איבדתי את עצמי מתסכול. שנה לפני הכלא הייתי במערכת יחסים זוגית קשה אפילו כשנתיים. זה מנע ממני לעבוד, אלא רק במסווה קצת. אחרי הכלא הייתי עובד בקיבוץ עם תלושי כמה חודשים. כל השאר נתתי לעצמי פינוק לא לעבוד אחרי הכלא. הייתי בין עבודות וזהו, כיום אני עם הילד שלי לא עושה יותר מידי, שוקל לפתוח עסק במשותף..."

22.   עינינו הרואות, אפוא, כי הנכות הרפואית שהותירה התאונה בשיעור 5% בגין שורש כף יד ימין, לא הייתה הגורם שמנע מהתובע לעבוד ולהשתלב במעגל העבודה היצרני, בין אם עובר למאסרו ובין אם לאחריו.

 

הפסדי השתכרות לעבר

23.  לתובע נקבעה תקופות אי כושר למשך חודשיים וחצי. עובר לתאונה השתכר כאמור שכר זעום כשליח פיצה בסך של כ- 2,500 ש"ח לחודש בממוצע. משכך, בגין תקופת אי הכושר זכאי לפיצוי בסך של: 2,500 X 2.5= 6,250 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף הפרשי ריבית מיום התאונה ועד היום.

24.  מתום תקופות אי הכושר, קרי במהלך השנים 2009 ועד היום, מאחר ועסקינן בנזק מיוחד אותו יש להוכיח "ברחל ביתך הקטנה" לרבות הקשר הסיבתי בינו לבין התאונה, מה שלא הוכח במקרה דנן, באתי למסקנה כי אין מקום לפסוק פיצוי כלשהו בגין יתרת תקופה זו ואכם התובע בסיכומיו, בצדק רב, גם לא דורש כל פיצוי בגין התקופה שמתום תקופת אי הכושר ועד היום.

 

פגיעה בפוטנציאל השתכרות לעתיד

25.  התובע בסיכומיו עומד על חישוב אקטוארי מלא לפי נכות תפקודית כפולה מזו הרפואית ושכר ממוצע במשק. מנגד, הנתבעת גורסת כי אין מקום לפצות את התובע כלל בראש נזק זה.

26.  הלכה פסוקה מקדמת דנא כי נכויות קלות של 5% עד 10% בתחום הרפואי, אינן בעלות משמעות תפקודית כלל ועיקר. על נכויות בשיעור נמוך, בדומה לשיעור נכותו האורטופדית של התובע, עמד המחבר ד' קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה חמישית,  ע' 259:

"נכויות בשיעור נמוך, של 5%, או אפילו עד 10%, מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות, אצל אדם מן הישוב".

27.  ומן הכלל אל הפרט; התובע בן 26.5 כיום וחרף חלוף השנים מאז התאונה, למעשה טרם השתלב במעגל העבודה היצרני עד היום וכאמור, לא בשל הנכות המינורית שהותירה התאונה, אלא בשל נסיבות חיים שאין להן כל קשר לתאונה.

28.  מאידך, מדובר בגבר צעיר בתחילת דרכו המקצועית, חסר השכלה או הכשרה פורמלית ולא מן הנמנע כי דווקא בשל כך, יידרש לעבודה פיזית ואזי לנכות עשויה להיות משמעות תפקודית. בנסיבות אלו, הריני לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין פגיעה אפשרית בכושר השתכרות לרבות פנסיה, בסך כולל של 60,000 ש"ח.

עזרת הזולת

29.  הלכה פסוקה כי פיצויים בשל עזרה ייפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, וכאשר מדובר בפיצוי בגין עזרת הזולת, פסק בית המשפט כי "היה ראוי להביא ראיות ברורות הן בדבר הצורך הרפואי בעזרה זו, הן בדבר מתן העזרה בפועל והן בדבר עלותה של העוזרת בפועל" (ע"א 619/86, חברת שחר זר נ' אטדג'י, תק'- עליון, כרך 90 (3) תש"ן - תשנ"א, עמ' 551).

30.  אין חולק כי התובע לא העסיק כל עזרה בשכר לצורך סיעוד או עזרת זולת. ברם, מקובל עלי כי בתקופת אי הכושר וההחלמה שלאחר התאונה, בה היתה ידו של התובע מגובסת, התובע נזקק לעזרה מסויימת המוערכת על ידי בסך 1,500 ש"ח.

31.  אין מקום לפיצוי בראש נזק זה בקשר לעתיד בכל הקשור לתאונה נשוא תביעה זו.

 

הוצאות רפואיות

32.  התובע עתר לפיצוי בגין הוצאות רפואיות ואולם במהלך חקירתו בעמ' 20 לפרוטוקול כי נכון להיום אינו מקבל כל טיפול שהוא בקשר לתאונה.

33.  לאור ההלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד , פ"ד נא (2) 742, זכאי התובע לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לו, במסגרת קופת החולים, בה היא חברה וזאת מכח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד-1984. הפן השני של הלכה זו מחייב את הנפגע, למצות זכאותו לקבלת טיפול רפואי, במסגרת הרפואה הציבורית, ראה לעניין זה; ע"א 10/89 שבו נ' אילוז, פ"ד מו (21) 456, 462.

34.  בהיות התובע חבר קופ"ח הוא זכאי למגוון הטבות מכוח סל הבריאות המוצע למבוטח עפ"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי, לרבות טיפולים אמבולטוריים, פיזיוטרפיה וטיפולים תרופתיים.

35.  עוד יש לציין כי שאלת הצורך בטיפולים רפואיים בכלל ומעבר לסל הבריאות בפרט, טעונה הוכחה באמצעות המומחה הרפואי ובענייננו, לא נכללה בחוות דעתו של ד"ר בתיה יפה המלצה להמשך טיפול רפואי כלשהו. בנסיבת אלו, ראיתי לפסוק פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בגין הוצאות בהן נשא או יישא בעתיד מעבר לסל הבריאות, בסך של 2,000 ש"ח, בגין ראש נזק זה.

 

כאב וסבל

36.  התובע זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל אותו אני מעמידה על סך של 15,000 ש"ח.

 

 

 

סיכום לפי ראשי הנזק:

1. הפסד שכר לעבר (תקופת אי כושר)                           6,250  ש"ח.

2. פגיעה בכושר השתכרות לעתיד –גלובלי            60,000 ש"ח.

3. כאב וסבל (לפי זכאות מקסימלית לפי 10%)                 15,000 ש"ח.

4. עזרת זולת לעבר בתקופות ההחלמה                1,500 ש"ח.

5. הוצאות רפואיות ונסיעות                                          2,000 ש"ח.

6. סה"כ:                                                       85,000 ש"ח (במעוגל).

 

סכום זה ישולם לתובע על ידי הנתבעת 1.

על סכום פסק הדין יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ כחוק והחזר הוצאות משפט .

סכום פסק הדין, ישולם תוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

 

הוצאות משפט לחובת הנתבע 2

 

37.  לפני סיום, לא נותר אלא לדון בשאלת הוצאות המשפט בין הנתבעת 1 לנתבע 2; הנתבעת 1 עותרת בסיכומיה לחייב את הנתבע 2 בהוצאות משפט בגין התנהלותו. מנגד, גורס הנתבע 2 כי יש להשית על הנתבעת 1 הוצאות משפט לטובתו בשל העובדה כי לא העניקה לו ייצוג משפטי בניהול ההליך; לאחר ששקלתי את הדברים באתי למסקנה כי בסוגיה זו הדין עם הנתבעת 1 ואנמק;

38.  כפי שמצינו לעיל, הנתבע 1 מסר לחוקר מטעם הנתבעת 2 גרסה במסגרתה כפר בעצם קרות התאונה. על בסיס גרסה זו הכחישה הנתבעת 2 חבותה ועמדה על דחיית התביעה. והינה כי כן, בעת הגשת הראיות, חזר בו הנתבע 1 מגרסתו הראשונית והודה בעדותו בבית המשפט כי התאונה ארעה גם ארעה. הנתבע 1 נימק את טעמיו כפי שבואר בהרחבה לעיל.

39.  כפי שקבעתי לעיל, אין "לתפוס" את הנתבע 1 על גרסתו הראשונית לחוקר הנתבעת 2, מה גם שלא נגבתה כעדות באזהרה. דא עקא, התנהלותו זו של הנתבע 1 גרמה לנתבעת 2 לנהל הליך סרק, על כל הוצאות המשפט הכרוכות בזה. לא מן הנמנע כי אילו הייתה נמסרת גרסת האמת מלכתחילה, והנתבע  לא היה מונע משיקולי נקם כאלו או אחרים כנגד התובע, שיקולים זרים לכל הדעות ביחס להליך זה, והיה פועל כנדרש וכמצופה ממנו בהתאם לחובתו ביחסי מבטח-מבוטח מול הנתבעת 2, ניהול תובענה זו עד תומה היה נמנע ובכך היה אף נחסך זמן שיפוטי יקר ערך.

40.  בנסיבות אלו, באתי למסקנה כי הדין עם הנתבעת 1 וכי יש להשית על הנתבע 2 הוצאות משפט בגין התנהלותו זו. תימוכין למסקנתי זו מצאתי בתקנה 512  (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 שכותרתה "קביעת סכום ההוצאות" הקובעת בזו הלשון:

 (ב) בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון.

41.  וראה גם ע"א 2617/00 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רשיונות יבוא (ניתן ביום 30.6.2005) שם נקבע:

"במסגרת הבחינה האובייקטיבית של סבירות הוצאות המשפט הריאליות של בעל הדין שזכה ניתן לשקול, בין היתר, שיקולים אלה: שכר הטרחה המינימלי הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), תשל"ז-1977 הוא רף תחתון; התנהגות הצדדים להליך ובכלל זה דרך ניהול ההליך; הסעד המבוקש או היקף הסכום השנוי במחלוקת; מורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו; חשיבות העניין לבעלי הדין. אין מדובר ברשימה סגורה של שיקולים. יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו.  ההכרה בפסיקת הוצאות "ריאליות" כנקודת מוצא משמעה כי הטוען להוצאות הוא שצריך להוכיח את שיעורן בפועל... בית המשפט יקבע מהו שיעור ההוצאות הסביר, ההכרחי והמידתי לנסיבות המקרה שבפניו..." (הדגשה שלי-א.ב)

42.  ודוק, ניתן להקיש דין דומה מחובת תום הלב המוטלת על המבוטח ביחסיו מול המבטחת מחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 בסעיף 6 (ג) לחוק חוזה ביטוח הקובע כדלקמן: "הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין תשובה שאינה מלאה וכנה". לפיכך ככל שהתנהלות זו של המבוטח הובילה את המבטחת בכחש משיקולים זרים להליך וגרמה לה לנקוט בקו הגנה מסויים כלפי צד ג', הוא התובע במקרה דנן, המסתבר כהליך סרק, שומה על המבוטח לשאת בעלויות הכרוכות בזה.

43.  לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבע 2 יפצה את הנתבעת 1 בגין הוצאות משפט בגין ניהול הליך זה בסך  3,000 ש"ח.

 

ניתן היום,  ט"ז חשוון תשע"ז, 17 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.

 

אידית קליימן-בלק