רקע כללי

1.     מדובר במקרה מצער, בו נכוותה באופן קשה נערה צעירה, שהיתה אז בפתח חייה הבגירים, ביום עבודתה הראשון בשירותי קייטרינג.

2.     התובעת, ילידת 18.3.1994, נפגעה בתאונת עבודה בעת שעבדה בשירותי קייטרינג אצל הנתבעת 1, ביום 24.8.2012. התובעת היתה בת 18.5 שנים בעת האירוע, והיא כבת 24 היום. הנתבעת 1 היתה המעביד הישיר של התובעת. הנתבעת 2 היא המבטחת של הנתבעת 1 בביטוח מעסיקים.

3.     המדובר היה ביום העבודה הראשון של התובעת בשירותי קייטרינג באירוע, כ- 20 דק' בלבד לאחר תחילת עבודתה. התובעת נתבקשה לעמוד בעמדה מסוימת, לשרת את האורחים ולחתוך פיתות. לפתע התמוטט לעברה סיר מים רותחים שעמד מאחוריה, בו לא הבחינה קודם לכן, וגרם לנזק הגוף נשוא ענייננו.

4.     הגם שהנתבעת חלקה על אחריותה לאירוע, היא לא הביאה כל עדות לעניין, ונראה כי עיקר המחלוקת בין הצדדים נגעה לשלוש סוגיות: האשם התורם, שכר הבסיס לחישוב הפסדי השתכרות, ומידת הפגיעה התפקודית.

 

סוגיית החבות

5.     כאמור בפתיח, למרות שב"כ הנתבעות טען בלשון רפה באשר לאחריות, לא הובא אף עד מטעמן, ונראה כי אין מחלוקת מהותית בעניין החבות.         
לא צריך להכביר מילים לגבי חובות הזהירות של מעסיק כלפי עובדיו, שהן חובות זהירות מוגברות. חובת הזהירות של מעביד כלפי עובדיו, הוכרה בפסיקה באופן נרחב, במסגרתה נקבע בין היתר, כי על המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים, כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. בתוך כך, על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה (ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז, (27/12/2010), פסקה 7 לפסה"ד).

6.     בענייננו, אין מחלוקת כי התובעת עבדה לתומה בשירות הנתבעת, כפי שהורו לה, וסיר מים רותחים שעמד מאחוריה נשפך על רגליה של התובעת ללא כל סיבה מצידה.   
אין מחלוקת של ממש באשר לעובדות קרות התאונה, שכן הנתבעות לא הביאו אף עד מטעמן, להפריך את גרסתה של התובעת באשר לאופן קרות התאונה. כאשר קיים סיר מים רותחים בסמוך לעובד, קמה חובת זהירות קונקרטית, שכן כל מעביד סביר יכול לצפות את הסכנה שבסיר מים רותחים.    
האם הוכח שהחובה הופרה?

7.     תחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין - הכלל לפיו חובת הראיה כשהדבר מעיד על עצמו תוטל על הנתבע, מותנה בשלושה תנאים: העדר ידיעה ויכולת מידע לניזוק, נכס שלנתבע שליטה מלאה עליו וסבירות יתר להתרשלות הנתבע מאשר להעדר התרשלות.       
סקירה מקפת בעניין תחולתו של הכלל, נערכה לאחרונה בעניין מ"צ (ע"א 6332/15 מ"צ נ' מוסלח מטייר עדוי, (23/11/2017)). התנאי הראשון דורש חוסר ידיעה של התובע או חוסר יכולת לדעת מה היו נסיבות שהובילו לנזק. במסגרת התנאי השני יש לבחון האם הייתה לנתבע שליטה מלאה על הנכס שגרם לנזק. הפסיקה קבעה פרשנות מקלה יחסית, בנוגע לשני התנאים הראשונים, באופן המיטיב בדרך כלל עם התובע-הניזוק.    
בעניין התנאי השלישי, אין מדובר בהכרח בבדיקה סטטיסטית מדויקת או אפילו מספרית. הדרישה היא לבחון את הראיות הכלליות, ובהתאם לתוצאות הבחינה – האם האירוע "שייך לקטגוריה" של חוסר זהירות או לקטגוריה של זהירות סבירה.          
סעיף 41 לפקודה נותן לבית המשפט כלי עזר לפתרון מצבים מסוימים של אי-ודאות עובדתית לגבי נסיבות המקרה. העברת הנטל לא נועדה להביא לקבלת התביעה, אלא לסייע להכרעה צודקת (עניין מ"צ, שם, פסקאות 6-7 לפסה"ד, והפסיקה הרבה המאוזכרת שם).

8.     בענייננו, מכיוון שסיר מים רותחים לא אמור להישפך על עובד, חל גם הכלל לפיו הדבר מעיד על עצמו. אין לדעת מה גרם לנפילת סיר המים הרותחים: האם הונח באופן שגוי? האם הונח במקום לא מתאים, קרוב מדי לתובעת? האם נפל מכל סיבה אחרת?    
מכל מקום, הנתבעת לא הביאה כל עדות, ומסתמא, לא הרימה את הנטל להוכיח כי לא התרשלה בהצבת סיר המים הרותחים בסמוך לתובעת.        

9.     מכאן שהנתבעת אחראית לנזק שנגרם לתובעת כתוצאה משפיכת סיר המים הרותחים על רגלה, בעת עבודתה אצל הנתבעת. השאלה היחידה בנוגע לחבות היא, אם ראוי בנסיבות העניין לנכות חלק מן האחריות, בגין אשם תורם של התובעת עצמה.

 

סוגיית האשם התורם

10.  הנתבעת טענה כי יש להטיל אשם תורם משמעותי על התובעת, שלא שמה ליבה לסיר המים הרותחים שהונח בסמוך אליה.

11.  התובעת בתצהירה ציינה, כי מדובר היה ביום עבודתה הראשון אצל הנתבעת בשירותי קייטרינג וב- 20 הדקות הראשונות של העבודה, כאשר הגיעה לעבודה בשעה 08:00 והתאונה התרחשה כבר בשעה 08:20.   
התובעת התבקשה לעמוד בעמדת קייטרינג לחתוך פיתות ולשרת את האורחים.         
תוך כדי עבודתה כפי שהורו לה, סיר גדול ובו מים רותחים, אשר הועמד על ידי הנתבעת או מי מעובדיה, קרס עליה והמים הרותחים נשפכו על רגליה.

12.  בעדותה של התובעת בבית המשפט, חזרה התובעת על התיאור האמור. התובעת הבהירה כי הסיר היה מונח על גבי כירה או משהו שהרתיח אותו. היא הבחינה בכך רק לאחר שהסיר קרס, אולם לטענתה, גם אם היתה שמה לב לסיר הניצב קודם לכן, לא היתה חושבת שהוא יישפך עליה (ע' 14 ש' 1 – 8 לפרו').

13.  לנוכח תיאור זה, הנתבעת טענה לאשם תורם משמעותי, בכך שהתובעת לא הבחינה לפני שהחלה בעבודה בסיר המים הרותחים שניצב מאחוריה, ולא נזהרה מספיק כדי למנוע את הפגיעה.    
אין יסוד לטענה זו.

14.   ככלל נטיית הפסיקה היא למעט ככל הניתן באשם תורם על עובדים. הכלל המנחה בפסיקה, לפיו במקרה בו מדובר בתאונת עבודה במסגרתה נפגע עובד, לא בנקל יוטל אשם תורם על העובד, אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה בולט וברור (ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (27.12.2010); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66 (2004)).

15.  בענייננו, היה זה יום העבודה הראשון של התובעת, ודקות ראשונות של עבודה. איש לא הזהיר אותה מפני הסיר הרותח שהוצב, כפי שנראה ברשלנות, מאחוריה. התובעת הסבירה כי התבקשה לעמוד ליד שולחן ולחתוך פיתות, היא הסתכלה ימינה ושמאלה, ולא שמה לב שמאחוריה מוצב סיר מים רותחים, אשר נשפך עליה דקות ספורות לאחר שהחלה בעבודה. אין מדובר אפוא, באותה רשלנות חמורה ובולטת, אשר מצדיקה שימוש בחריג של הטלת אשם תורם על עובד.   
מדובר ברשלנות חמורה של מי שהציב את התובעת במקום, כאשר בסמוך אליה הציב סיר מים רותחים, ללא כל אזהרה וללא בדיקה כיצד מונח סיר המים הרותחים, לבל יישפך עליה.

16.  נוכח כל האמור לעיל,  נראה לי כי אין לייחס לתובעת כל אשם תורם וכי האחריות במלואה לתאונה נגרמה באשמת הנתבעת.

 

הנכות הרפואית

17.  לנוכח מחלוקת משמעותית בין מומחי הצדדים, מינה בית המשפט מומחים מטעמו בתחום הנויורולוגי ובתחום הפלסטיקה.

18.  פרופ' עודד אברמסקי  מומחה בתחום הנוירולוגי מטעם בית המשפט, קבע בחוות דעתו, כי התובעת משתמשת בגרבי לחץ עם יריעות סיליקון.
מדובר בצלקות בחלק הדיאסטולי של הרגליים, בייחוד באזור הקרסוליים עם מוקדי התקשות קוליאידים בחלק האחורי, וצלקות שטוחות ובהירות ברגל שמאל. נמצאה ירידה בתחושה בגב כף רגל ימין ובצדי  כף הרגל, וכן ירידה גבולית בשוקיים, לפי פיזור משוער של העצב הטיביאלי. הפגיעה בולטת יותר ברגל ימין, ויש גם ירידה קלה בתחושת הוויברציה ברגל ימין. אין שיתוקים והחזרי הקרסול תקינים, ההליכה תקינה ויציבה.   
לסיכום, קבע המומחה כי מדובר בנכות נוירולוגית לצמיתות בשיעור 10%, עקב פגימה דו צדדית, בהתאם לפריט 32 (3)(1-2) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז – 1956.

19.  פרופ' דניאל האובן, מומחה בתחום הפלסטיקה מטעם בית המשפט,  ציין כי מדובר בצלקות היפרטרופיות ולא קלואידיות, שמשמעות הדבר שקיימת מסה מרובה בגבולות הפציעה הראשונית הפולשת לרקמות מסביב לה. הצלקות מהוות פגם אסתטי והן תישארנה לצמיתות. צלקות אלה מקנות לתובעת 10% נכות בהתאם לפריט 75 (1)(ב) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז – 1956.

20.  הצדדים נמנעו מלזמן את שני המומחים האובייקטיבים מטעם בית המשפט לחקירה נגדית על חוות דעתם.

21.  בנסיבות אלה יש לראות כי הצדדים מאמצים את חוות דעת המומחים מטעם בית המשפט. ההלכה הפסוקה קבעה, כי כאשר מומחה שמונה על ידי בית המשפט מגיש חוות דעתו, וצד מהצדדים אינו מנסה לערער על חוות דעתו על ידי הפניית שאלות הבהרה או על ידי חקירתו הנגדית, ניתן להסיק שחוות דעתו מקובלת על הצדדים (ע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לאץ, פ"ד מז (5) 170 (28/09/1993) ; ר' למשל ת"א (של' ת"א) 2930/00 מרים סעאת נ' ניסים סעאת (28/07/2008) ; ת"א (של' חדרה) 25201-10-11 גבריאל ברדה נ' דניאל בן שטרית (26.2.2014) פסקה 41 לפסה"ד והערעור ע"א (מח' חיפה) 38538-04-14 בן שטרית נ' ברדה (6.10.2014), פסקה 5 לפסה"ד).

22. מכאן שיש לקבוע כי נכותה הרפואית של התובעת בעקבות האירוע, עומדת על 10% בתחום הנוירולוגי ו- 10% בתחום הפלסטיקה, ובסך הכל נכות צמיתה משוקללת אשר עומדת על 19%.

 

שכר הבסיס שיש לייחס לתובעת

23.  טענות התובעת         
התובעת טענה כי בעת התאונה היתה רק כבת 18.5 שנים, ועבדה בעבודה זמנית טרם גיוסה.  בנסיבות אלה נטען כי טרם החלה ב"כתיבת סיפור חייה".     
נטען כי ממש כמו לגבי קטינים, לגביהם מחושבים הפסדי שכר לעתיד לפי השכר הממוצע במשק, גם לגבי התובעת שהיתה רק חודשים ספורים לאחר גיל 18, ראוי לחשב הפסדי שכר לפחות לפי השכר הממוצע במשק.

24.  יתרה מכך, התובעת טענה, כי היא כיום לומדת מדעי התזונה בפקולטה לחקלאות ברחובות, המסונפת לאוניברסיטה העברית, ובכוונתה לעבוד כדיאטנית קלינית ואולי לפתוח מקום כעצמאית. נטען כי מדובר במקצוע מבוקש למדי, שהשכר בו יכול להגיע אפילו עד כפל השכר הממוצע במשק.

25.  טענות הנתבעת        
מנגד, הנתבעת טענה, כי כאשר לא מדובר בקטינה אלא באישה צעירה, שהיא היום כבר בת 24 שנים, אין מקום להחיל את החזקות אשר חלות בלית ברירה, בהעדר מידע, לגבי קטינים, ויש מקום לבחון את הנתונים הספציפיים של התובעת, לאור השתכרותה בעבר. עוד נטען, כי לא הוצגה כל חוות דעת או ראיה אחרת לגובה השכר הצפוי לתובעת כדיאטנית קלינית.

26.  נתונים לגבי עבודה עד עתה ובעתיד  
התובעת בעדותה בבית המשפט, אישרה כי בעת התאונה היתה תקופה קצרה לפני שירותה הצבאי, אשר נדחה עקב התאונה.  
היא שירתה שירות צבאי מלא בחיל החימוש.   
לאחר התאונה, היא עבדה שבעה חודשים בחנות בגדים ולאחר מכן במלצרות בבית קפה. בשתי העבודות הללו, אישרה התובעת, כי מדובר בעבודה הכוללת עמידה על הרגליים. היום היא לומדת בפקולטה לחקלאות בשנה השלישית, ובמקביל לכך עובדת כמזכירה בקבלה בבית חולים לחיות.  
התובעת הסבירה, כי היא לומדת מדעי התזונה ותקבל בסיום התואר תעודה של "תזונאית קלינית". בכוונתה להמשיך ללמוד לתואר שני כשנתיים נוספות (ע' 7 לפרו').       
בהמשך היא ציינה, שהכיוון שלה להיות עצמאית בתפקיד של תזונאית, כאשר העבודה איננה רק עבודה משרדית, היא יכולה להיות גם בבית החולים וגם בקהילה (ע' 8 לפרו').

27.  ההלכה הפסוקה        
הפסיקה באשר לקביעת שכר בסיס לקטינים, קובעת כי לגבי קטינים, שטרם החלו את סיפור חייהם על פי רוב יהיה מקום לקבוע הפסדי שכר לעתיד, בהתאם לשכר הממוצע במשק, וזאת למרות שמדובר למעשה בפיקציה, שכן מירב האוכלוסיה לא תגיע לשכר הממוצע במשק (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, (2005)). 

28.  עם זאת, אפילו לגבי קטינים, מדובר בחזקה הניתנת לסתירה, שכאשר נסיבות קונקרטיות מלמדות כי הקטין לא היה מגיע לשכר הממוצע במשק, ניתן לחרוג ממנו (ע"א 4022/08 מרים אגבבה נ' ד.י.ש חברה בע"מ (2010)).

29.  באשר לקטינים צעירים, אשר רק חלפו בשנים ספורות את תקופת הקטינות, ישנה פסיקה לכאן ולכאן:  
המצדדים בהרחבת החזקה החלה על גבי קטינים גם לגבי צעירים, יטענו כי גם צעירים טרם החלו ב"כתיבת סיפור חייהם", ולכן למען האחידות ראוי לקבוע גם לגביהם את בסיס השכר הממוצע במשק. המתנגדים לגישה זו, יטענו כי לנוכח הכלל של אינדיבידואליזציה בקביעת הנזק, כאשר מדובר בצעירים, ישנם כלים ראייתיים לקבוע את השתכרותם לעתיד ויש לעשות שימוש בכלים אלה תחת שימוש בחזקות שאינן מדויקות.

30.  בעניין דואני (ע"א 1492/05 דורון דואני נ' אמנון מלחי (14/12/2006)), נקבע כי בדרך כלל, בהעדר תשתית ראייתית ברורה לסטות מן הכלל של השכר הממוצע במשק, ראוי לקבוע גם לגבי צעירים שטרם החלו את מסלול חייהם התעסוקתי, את הפסדי ההשתכרות לעתיד לפי השכר הממוצע במשק.  

31.  עם זאת, בניגוד לקטינים, לגביהם קשה מאד לסתור את "חזקת השכר הממוצע", הרי שלגבי צעירים, ניתן להעזר בנתונים עובדתיים כדי לסתור חזקה זו, במקרים מתאימים.
בעניין פחרי (רע"א 7490/11 חטיב פחרי נ' מוחמד חאג' (28/12/2011)), נקבע כי אכן, "אין להגביל את החזקה בדבר השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק לקטינים בלבד, והגיונה עשוי להיות יפה גם ביחס לאדם צעיר שטרם ביצע בחירות עצמאיות של ממש. יחד עם זאת, הפסיקה לא שללה הישענות על אינדיקציות ממשיות הנוגעות לנפגע הספציפי, במיוחד מקום בו מדובר בבחירות תעסוקתיות שביצע באופן עצמאי...".   
בעניין פלוני (רע"א 902/15 פלוני נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, (24/06/2015)), נקבע שוב: "...אם בדרך כלל בית משפט יניח כי שכרם של צעירים אלמלא פגיעתם, היה מגיע לשכר ממוצע במשק, וכי הנכות הרפואית מלמדת על הנכות התפקודית, הרי שבענייננו הצטברו די נתונים מחייו הבוגרים והתעסוקתיים של המבקש אשר עלולים להפריך חזקות אלה, ולחייב סטייה מהן".

32.  ואולם, ככלל, יש מקום לקיומה של החזקה גם לגבי צעירים.     
בעניין ש"ז (ת"א (של' חי') 31275-10-13 ש"ז נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (10/6/2016)), נקבע כי לגבי ניזוק שהיה בעת התאונה בן 29, ניתן לחשב את הפסדי השכר לעתיד לפי השכר הממוצע במשק, שכן בעת התאונה, הוא טרם החל לכתוב את סיפור חייו התעסוקתי. הוסבר כי הגיונה של החזקה החלה על קטינים בדבר השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק עשויה להיות יפה אף לתובע, שטרם ביצע בחירות תעסוקתיות עצמאיות של ממש. (תוך הפנייה לפסיקה דומה: ת"א (מחוזי חי') 15400-12-08 ארמה נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב "הפול" (30.3.2015) ; ת"א (מחוזי חי') 19489-10-10 מלכה נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב "הפול" (3.3.2015) ; ת"א (מחוזי י-ם) 40095-11-11 גבאי נ' טובול (21.12.2014)).

 

33.  מן הכלל אל הפרט     
בענייננו, התאונה אירעה חודשים ספורים לאחר שהתובעת הגיעה לגיל 18, בעבודה זמנית טרם גיוסה לצה"ל. מהנתונים עולה כי התובעת לומדת מקצוע מבוקש ומצליחה בו.

34. הנתבעת טענה כי התובעת לא הוכיחה מהו השכר הצפוי לתזונאית קלינית, אולם כאמור לעיל, ישנה חזקה לגבי צעירים כי יגיעו לשכר הממוצע במשק, והנטל על מי שמבקש לסתור את החזקה. אין מקום אמנם, לקבוע שכר גבוה מהשכר הממוצע במשק, שעה שהתובעת לא הביאה נתונים לסתור את החזקה, אולם ודאי שבנסיבותיה האישיות של התובעת, אין מקום לחרוג מחזקת השכר הממוצע.
35. בנסיבות העניין, נראה כי לא הוכחו נתונים כבדי משקל המחייבים לסטות מן החזקות שנקבעו בפסיקה, ואף ניתן לומר כי הוכח שהתובעת תגיע לפחות לשכר הממוצע במשק.
36. בנסיבות אלה, יחושבו הפסדי השכר לעתיד, בהתאם לשכר הממוצע במשק ברוטו, אשר עומד נכון להיום על כ- 9,978 ש"ח.

 

מידת הפגיעה התפקודית

37.  ההלכה הפסוקה קבעה כי על דרך הכלל, כאשר מדובר בניזוקים קטינים, הרי שבהעדר אינדיקציות סותרות, יש להעמיד את שיעור הנכות התפקודית, לפי שיעור הנכות הרפואית או קרוב לכך, באשר הנכות הרפואית היא הכלי המרכזי לחילוץ הנכות התפקודית בעניינם של קטינים (רע"א 4681/17 מוסא אבו זאיד נ' מוחמד אלקאדי, (31/07/2017) ; ע"א 7548/13 דיווי נ' תורגמן (27.1.2014) פסקה 4 לפסה"ד ; ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי (20.2.2008) ; ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו (22.3.2009) פסקה 7 לפסה"ד ועוד).

38.  עם זאת, כאשר מדובר בצלקות, בדרך כלל קבעה הפסיקה כי אין מקום לקבוע כי הפגיעה התיפקודית זהה לנכות הרפואית, שכן צלקות בעיקרן אינן פוגעות ביכולת ההשתכרות של הניזוק.       
במקרה של צלקות לקטינה בפנים בסמוך לעיניים, מצא בית המשפט לפסוק פגיעה בשכר, אולם זאת כחריג. נקבע שם כי ככלל, נכות פלסטית המוענקת לנפגע בגין צלקות, איננה נחשבת לתפקודית, במיוחד כשאין מדובר בצלקות מכאיבות או מגרדות. בעניין זה נדרש בית המשפט לפרט ולנמק, מדוע למרות שמדובר בצלקות, צפוי כי תהיה לקטינה גריעה בשכר, שכן הצלקות בהן מדובר מצויות בפניה של התובעת  (ת"א (מח' תל אביב) 1781/09 א.א. נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (12/01/2014) ; ר' גם: ע"א 1631/04 מדינת ישראל נ' חנאן חטיב, (24/03/2005)).         
הנחת עבודה המקובלת בקביעת נזקיהם של קטינים, הינה כי שיעור הנכות האורתופדית, משקף גם את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, במיוחד מהטעם שבהעדר היסטוריה תעסוקתית, לא ניתן לדעת מה היה כושר ההשתכרות של הניזוק אלמלא הפגיעה בתאונה. ואולם, לא כך הוא בהכרח באשר לצלקות. בעניין ל"א היה מדובר ב 10% פגיעה עצבית ו 10% בגין צלקות מכוערות ומכאיבות ברגלה של הקטינה, ובית המשפט פסק רק 16% נכות תפקודית ולא 19% (ת"א (של' י-ם) 12201-09 ל"א נ' אלירן לוי (28/03/2012)).

39.  כמו בעניין חזקת השכר הממוצע, גם בעניין הפגיעה התיפקודית ומידת הגריעה בשכר, כאשר מדובר בצעירים ולא בקטינים ממש, ישנם נתונים קונקרטיים, שיש בכוחם לסתור את החזקה שקבעה ההלכה הפסוקה.

40.  בניגוד לחזקת השכר הממוצע במשק, הרי שלגבי התובעת בענייננו,  אשר כבר יודעת כי היא הולכת לעסוק בעבודה כתזונאית קלינית, ניתן להעריך באופן פרטני את מידת הפגיעה התפקודית ומידת ההפחתה הפוטנציאלית בהשתכרותה בעתיד.

41.  בענייננו, מדובר כאמור בנכות נוירולוגית בשיעור של 10% ובנכות אסתטית של 10%. התובעת טענה כי מידת הפגיעה בפוטנציאל השתכרותה, תהא לפחות זהה לנכות הרפואית בשיעור של 19%. נטען כי מדובר בפגיעה משמעותית, שכן התובעת נדרשת לחבוש תחבושות אלסטיות כל חייה, להסתיר את הצלקות, והצלקות מגרדות ומפריעות בחיי היום יום, ויפריעו לה באופן משמעותי גם במסגרת תעסוקתית. 

42.  מנגד, הנתבעת ציינה כי אין מדובר בכל פגיעה ביכולת ההשתכרות, שכן עבודה כתזונאית איננה מצריכה שימוש ברגליים. מדובר בצלקות בלבד, שבדרך כלל אינן בעלות השלכה תפקודית.     
עוד נטען, כי התובעת עבדה גם לאחר התאונה הן במלצרות והן בחנות בגדים, שם נדרשה לעמוד על רגליה שעות ארוכות ללא כל בעיה. נטען שגם היום, בנוסף ללימודיה היא עובדת בבית חולים לחיות ללא כל מגבלה. התובעת אפילו נוהגת ללא כל בעיה, לרבות שימוש ברגל ימין, והדבר מלמד שאין הצלקות מפריעות לה כלל.   
בנסיבות אלה נטען כי יש לפסוק פגיעה בפוטנציאל ההשתכרות בעתיד רק באופן גלובלי, שכן אין מדובר בפגיעה של ממש. 

43.  ראוי לזכור כי מעבר לנכות האסתטית, קיימת גם נכות נוירולוגית.        
התובעת העידה בכאב, בדבר הצורך היום יומי בחבישות, ובדבר התחושות הלא נוחות שגורמות הצלקות באופן שגרתי. ללא ספק תחושות של גירוד, צורך בחבישה יומיומית, הירידה בתחושה בעיקר ברגל ימין ושאר המגבלות עליהן העידה התובעת, עשויות להגביל את התובעת בפוטנציאל השתכרותה.

44.  הנכות הרפואית היא בדרך כלל הבסיס לקביעת הפגיעה הפוטנציאלית בהשתכרות עתידית, ואין מקום בענייננו לפסיקה גלובאלית, כעתירת הנתבעת.
כאמור לעיל, בעניין ת"א (של' י-ם) 12201-09, נקבעה פגיעה של 16% בגין נכות של 19% כמו בענייננו, שמחציתה עצבית ומחציתה בגין צלקת.
כאשר מביאים בחשבון את טיב עבודתה העתידית של התובעת, כתזונאית קלינית, אשר אפשר כי יכלול גם עבודה בשטח, בבתי חולים או בקהילה, ולנוכח הנכות הרפואית בשיעור של 19%, נראה כי נכון לקבוע פגיעה אפשרית בשכרה, בשיעור של 12% בלבד.

 

המחלוקת בעניין ריבית ההיוון

 

45. בפסיקת פיצוי נזיקי לעתיד, כאשר על בית המשפט לחשב הוצאות או הפסדים עתידיים, כתוצאה מנזק הגוף שנגרם לניזוק, בעיקר בסוגיית הפסדי ההשתכרות העתידיים, שומה על בית המשפט להוון את הפיצוי החודשי, על מנת לפסוק פיצוי שיינתן כבר עתה, תחת הגריעה מדי חודש בחודשו.        
    בעניין זה, מזה למעלה מארבעה עשורים נהוג לחשב את ההיוון בהתאם לריבית בגובה של 3% לשנה. בתקופה ארוכה זו, עלתה הריבית הנהוגה וירדה, ולמרות זאת, במשך שנים ארוכות לא נערך שינוי בריבית ההיוון לפיצוי נזיקי.  
    בשנים האחרונות, לנוכח אחוזי הריבית הנמוכים מזה מספר שנים, החלו לעלות טענות לפיהן ריבית היוון בגובה של 3% איננה ריאלית, ואיננה מקנה לניזוק פיצוי ממשי בקשר להפסדים העתידיים, שכן אין בנמצא אפיק השקעה סולידי ונזיל בריבית כזו, בו יוכל הניזוק להשקיע את הפיצוי, ולהפריש לעצמו את ההפסדים העיתיים.   
    עד לעת האחרונה, דחו בתי המשפט בקשות לשינוי ריבית ההיוון פעם אחר פעם, ללא דיון של ממש.   
    עמדה עקבית זו נתערערה, בעקבות שינוי ריבית ההיוון לתקבולי המוסד לביטוח לאומי, אשר החל מיום 1.10.2017 שונתה לריבית של 2% לשנה, בהתאם לתיקון תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (היוון) התשל"ח 1978 (להלן: "התקנות").
46. בענייננו, התובעת ביקשה לחשב את ההפסדים העתידיים שייגרמו לה, בריבית היוון של 2%, בהתאם לפסיקת בית המשפט, כב' השופטת טולקובסקי, במסגרת ת"א (מח' מרכז) 53580-05-12 פלוני נ' שירותי בריאות כללית (15.3.2018). 
    הנתבעת מנגד, טענה לפסיקה לפיה אין לומר בהכרח שאם שיעור ריבית ההיוון בתקנות המל"ל שונה, הדבר משפיע על חישובי נזק, בהתאם להחלטת בית המשפט, כב' השופט דראל, במסגרת ת"א (מח' י-ם) ר"ר נ' שירותי בריאות כללית (17.8.20916).
    עוד נטען, כי שינוי מהותי כזה ראוי שייעשה בחקיקה או בפסיקת בית המשפט העליון, וכי לא הובאו ראיות להוכיח את שינוי הריבית בשוק.
47. דיון והכרעה בעניין ריבית ההיוון - בפסיקת בתי משפט השלום, אין אחידות בסוגיה מורכבת זו, וניתן למצוא החלטות שונות בנוגע לריבית ההיוון. בית המשפט העליון עדיין לא נתן את דברו בסוגייה. על בית המשפט להתייחס אפוא בעיקר לפסיקת בתי המשפט המחוזיים בעניין.
48. כב' השופט דראל, במסגרת ת"א (מח' י-ם) ר"ר נ' שירותי בריאות כללית (17.8.20916), הדגיש כי בהתאם לפסיקה משנות השבעים, בהלכת סעדה (ע"א 130/76 אליהו סעדה נ' משה חמדי, פ"ד לג(1) 589, 598 (1979)), שינויים בשוק ההון הביאו לשינוי אחוז הריבית המשמשת בסיס להיוון, זאת ללא קשר עם ניכוי הקצבאות של הביטוח הלאומי.    
    בית המשפט מציין כי גם בעניין חיימס (ע"א 2099/94 ציון חיימס נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(1) 529 (1997)), נפסק כי קביעת אחוז הריבית נעשית על יסוד הערכה כלכלית, ולא נלמדת בהכרח מקשר בין אחוז הריבית לפי תקנות ההיוון, לבין אחוז הריבית לפסיקת הפיצוי. כב' השופט דראל אף מציין את המלצתו של כב' השופט אור בהלכת חיימס, כי מוטב ששיעור הריבית ייקבע בחיקוק (שם, ס' 9-11 לפסה"ד בעניין ר"ר).         
    בסיכומו של העניין, פסק כב' השופט דראל: "...אין ספק כי נדרשת בחינה מחודשת של אחוז הריבית להיוון הפיצויים, באופן שיביא לכך שהריבית שלפיה יחושב ההיוון, תתאם למטרתה ותיקבע בהתאם להלכות שניתנו בעבר, והתלבטתי אם לא הגיעה העת לקבוע כך, וזאת במיוחד נוכח התיקון לתקנות ההיוון. עם זאת, התשתית שהונחה לפני בהליך זה אינה מספיקה לטעמי לקבלת החלטה כזו, אף שהשינוי נראה לכאורה מתבקש. התובעים לא הביאו כל ראיה, כלכלית או אחרת... ...אף אם אצא מנקודת הנחה כי אחוז הריבית ניתן להסדרה שלא בדרך של חקיקה, לא ניתן להביא לשינוי כזה, על השלכותיו, רק על יסוד התיקון לתקנות ההיוון, מבלי שהובא כל נתון אחר..." (שם, פסקה 15 להלכת ר"ר).
49. בניגוד לכב' השופט דראל, אשר מצא כי שינוי דראסטי כזה ראוי שייעשה בחקיקה או בפסיקת בית המשפט העליון, כב' השופטת טולקובסקי הורתה כאמור בעניין ת"א (מח' מרכז) 53580-05-12 פלוני נ' שירותי בריאות כללית (15.3.2018)), על פיצוי בריבית היוון של 2%. כב' השופטת טולקובסקי סקרה את הפסיקה הנוהגת, לרבות ההמלצה של כב' השופט אור בהלכת חיימס, כי שיעור הריבית ייקבע בחיקוק.
    עם זאת, על יסוד מסקנות ועדת וינוגרד, שהביאו לשינוי ריבית ההיוון בתקנות המל"ל, על יסוד התשואה באג"ח ממשלתיות בארבע השנים האחרונות   , קבע בית המשפט: "קביעת שיעור היוון שונה בהתאם לסיווג התביעה, אינו מתיישב עם מדיניות שיפוטית ראויה, המקדמת קביעת כללים וחזקות עבודה אחידות לצורך פסיקת הפיצויים" (שם, פסקה 63 לפסה"ד).   
    בהמשך פסק הדין, בחנה כב' השופטת טולקובסקי את חוות דעת המומחים שהוצגו בפניה, וקבעה עובדתית, על יסוד חוות הדעת, כי התובעים בעניינה, כמשקיעים פשוטים, לא יוכלו להפיק תשואה של 3% על השקעה סולידית (שם, פסקה 65 לפסה"ד).      
    בסופו של יום, על יסוד חוות הדעת שהונחו בפני בית המשפט בעניין, נפסק כדלקמן: "בבחינת מכלול הנתונים שפורטו בחוות דעת המומחים, נראה כי בתנאים השוררים במשק בשנים האחרונות, אין אפשרות להשקיע את כספי הפיצויים באפיקי השקעה סולידיים, שיענו על צרכי הנזילות והביטחון הנדרשים כשמדובר בהשקעת כספי פיצויים, המיועדים לספק את צרכיו של הניזוק למשך שנים רבות אושר יבטיחו שיעור תשואה של 3% לשנה... ...מצדיק שינוי של ריבית ההיוון המשמשת לחישוב פיצויים והעמדתה על שיעור זהה לזה שנקבע בתקנות ההיוון, קרי היוון הפיצויים לעתיד בריבית בשיעור של 2% לשנה..." (שם, פסקה 76 לפסה"ד).
50. כב' השופטת טולקובסקי איננה לבדה בהכרעה זו. לאחרונה ניתן פסק דינו של כב' השופט וייצמן במסגרת ת"א (מח' מרכז) 11882-03-15 עזבון אמ"א נ' ה"פול" המאגר הישראלי לביטוחי רכב (15.5.18).         
    כב' השופט וייצמן, שגם בפניו עמדו חוות דעת כלכליות נוגדות, קבע כדלקמן: "... מצאתי כי בנדון, בו יש לנכות לתובעים את סך הקצבאות המשולם להם ע"י המל"ל, ראוי להשוות בין שיעור ההיוון בהן מחושבות קצבאות המל"ל לשיעור ההיוון אותו יש ליישם לעניין חישוב הפיצו המגיע לתובעים" (שם, פסקה 28 לפסה"ד).
51. נמצא אפוא, כי גם בפסיקת בתי המשפט המחוזיים ניתן למצוא תימוכין לכאן ולכאן.
52. יצויין כי במסגרת ערעור התלוי ועומד בבית המשפט העליון בסוגיית ריבית ההיוון, ע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב הפול נ' פלוני, בהחלטה מיום 12.2.2018 עיכב בית המשפט העליון את ההחלטה בשלושה חודשים לשם בדיקת העניין ע"י ועדה שתוקם, אולם בינתים נפסק: "בשלב זה, לא מצאנו להעתר לבקשת העמותה להכריע בשיעור הריבית בתקופת הביניים עד למתן פסק הדין".
53. בענייננו, לאחר שהצדדים אילצוני לשים את ראשי בין שני הרים גבוהים אלה, מצאתי כי ראוי לפסוק לעת עתה לפי דעתו של כב' השופט דראל:

                            א.       ראשית, מזה שנים ארוכות נפסקים פיצויי נזיקין בהיוון בריבית של 3% שנתי, אף שהריבית בשוק ההון עלתה וירדה בתקופה זו לא פעם. ישנם טעמים כבדי משקל לשתי הדעות, אולם בעיקר, נראה כי לאחר השתרשות ההלכה האמורה עשורים ארוכים, מוטב ששינוי מהותי כזה ייעשה ע"י המחוקק או ע"י בית המשפט העליון. בעניין מקורות (בג"צ 671/10 מקורות חברת מים בע"מ נ' פיליפ טיברמן (10/10/2011)), נאמר שוב ע"י בית המשפט העליון כך: "... מצב זה של קולות שונים המתרוצצים בקרבה של ערכאה אחת, בודאי לאחר שהשאלה הוכרעה יותר מפעם אחת (גם אם ברוב דעות), בעייתי... ...הצורך ביציבות משפטית נדון לא אחת בפסיקת בית משפט זה... ...ואף אם עמדה משפטית אפשרית מסוימת אינה נראית בעיני שופט, עליו ליתן משקל גם לשיקולי מדיניות אלה, כי בין אמת לאמת -יציב עדיף" (שם, פסקה ו' לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין).     
בדומה לכך, בעניין דיסקונט (ע"א 6909/00 בנק דיסקונט לישראל בעמ נ' קבוצת אריה יצחקי, פד נה (4), 83(10/05/2001)), נקבע: "הן דעת הרוב והן דעת המיעוט שיקפו השקפות מקובלות בדיני מסמכים סחירים. במצב דברים זה, אמת או יציב - יציב עדיף. יש חשיבות לבטחון המשפטי וליציבות בדינים המסחריים...".
נמצא אפוא, כי שינוי כה מהותי בדיני הנזיקין, בלתי ראוי כי יהיה נתון אקראית לזהות השופט היושב בדין, ולכן ככל הניתן, יש להעדיף את שיקול היציבות.

                            ב.        שנית, גם כב' השופטת טולקובסקי וגם כב' השופט וייצמן נסמכו על חוות דעת ומומחים. בענייננו, לא הוצגו כל חוות דעת בעניין. נכון הוא שאין מקום כי בכל תיק ותיק יגישו הצדדים ראיות לעניין גובה ריבית ההיוון. ראוי כי ייערך דיון מקיף וממצה בעניין זה בתיק כלשהוא, אשר יוכרע לאחר מכן בבית המשפט העליון, בין הייתר על יסוד הראיות שהובאו.

                            ג.        שלישית, ראוי כי ההכרעה תהיה אחידה. בית המשפט העליון, במסגרת ע"א 3751/17, לא מצא לנכון לקבוע קביעת הלכה אחרת מזו המקובלת שנים הרבה, בעניין ריבית ההיוון לתקופת הביניים.

                            ד.        רביעית, כפי שקבע כב' השופט דראל, אין קשר ישיר והכרחי בין הריבית בתקנות ההיוון לריבית בחישוב הפיצויים.       
הקשר לריבית ההיוון שנקבעה בתקנות המל"ל, רלוונטי בעיקר כאשר מדובר בניכויים כבדי משקל של תקבולי המל"ל, המחושבים בהתאם לתקנות. חישוב פיצוי לפי ריבית היוון של 3%, כאשר חישוב הניכויים נעשה בריבית של 2%, יוצר חוסר צדק מובנה.
כך למשל, כב' השופט וייצמן נימק את תמיכתו בחישוב היוון לפי 2% ריבית, בעניין ת"א  11882-03-15 עזבון אמ"א, בעובדה כי במקום בו יש לנכות את קצבאות המל"ל לפי תקנות ההיוון, ראוי להשוות את ריבית ההיוון בחישוב הפיצוי.   
בענייננו, שעה שמדובר היה בתובעת שעבדה בעבודה זמנית בשכר נמוך, הרי שתקבולי מל"ל אינם בשיעור ניכר, הם זניחים ביחס לגובה הפיצוי, ונראה כי הם חושבו עוד לפי התקנות הקודמות שקבעו ריבית היוון של 3%. לפיכך, אין את אותה תחושה לא נוחה, בכך שהפיצוי מחושב בריבית אחרת מהניכוי.

54.  נוכח כל האמור לעיל, חישוב הפיצוי ייעשה כמקובל, בהיוון לפי ריבית של 3% לשנה.

 

ראשי הנזק

55. נזק שאינו נזק ממון    
    התובעת עמדה על פסיקת פיצוי משמעותי, לנוכח ההשלכות הייחודיות של כוויות לנערה צעירה. הנתבעת טענה, כי בהתחשב בכך שמדובר בצלקת מינורית, שאינה מכאיבה, יש להסתפק בפיצוי סמלי.
56. קשה להעריך או לכמת את סבלו של ניזוק כתוצאה מנכות שנגרמה לו: הכאב, הטיפולים, חוסר הנוחות בהתלבשות או במגע מקרי עם הצלקת, הבושה שבחשיפת הצלקת, כולם עניינים שלא ניתן כמעט לכמתם במספרים.
57. להלן כמה פסיקות בעניין פיצוי לא ממוני, המכונה לעיתים "כאב וסבל": 
    בעניין א"כ (ת"א (עכו) 54175-11-12 א"כ נ' חאתם שמאלי, (26/10/2017)) נפסקו 140,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני של כוויות בשיעור של 28%.      
    בעניין פלונית (ת"א (תל אביב) 22500-08-11 פלונית נ' בית חולים וולפסון, (03/03/2015)), נפסק פיצוי של 170,000 ש"ח בגין כוויות בשיעור של 10% בעכוז.       
    בעניין עותמאן (ת"א (חדרה) 7105-05-12 עמאד עותמאן נ' אנליט תוספי תזונה בע"מ (20/05/2015)), בגין כוויות שגרמו ל 10% נכות נוירולוגית, נפסק פיצוי בסך 60,000 ש"ח ברכיב של נזק שאיננו נזק ממון.     
    בעניין נוי (ת"א (קריות) 21417-02-10 אליה נוי נ' LORAC ידע פלסט בע"מ, (31/08/2014)) מדובר היה בילדה שנכוותה בשיעור של 10% נכות, ונפסקו לה 60,000 ש"ח בגין כאב וסבל.
    בעניין אבדייב (ת"א (חדרה) 6982-05-08 ראיג אבדייב נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (18/05/2011)), כאשר היה מדובר בעובד שנקטעו ארבע מאצבעות ידו, עם נכות בשיעור של 25%, נקבע פיצוי ברכיב זה בסך 160,000 ש"ח.     
    
    
58. מן הכלל אל הפרט     
    התובעת העידה על הכאבים הגדולים שחוותה. עדותה זעזעה כל לב, כאשר תיארה כיצד רצה לשפוך מים על הכוויה, וכשהסירה נעליים כל העור התקלף. התובעת פונתה מהמקום במסוק, נזקקה לטיפולים רפואיים ממושכים ושהתה 13 ימים באשפוז.      
    ב"כ התובעת ביקש להביא בחשבון, כי מדובר בהליך הטרייה כואב. בגירוד תמידי בעור, ובצורך במשחות ובהזרקת סטרואידים. בנוסף, כאשר מדובר בנערה צעירה ונאה, גורמות הכוויות לבושה וכיעור. הנזק גרם לדחיית שירותה הצבאי, ולכך שהפסידה תפקיד רב משמעות של הדרכה בצבא, אליו היתה מועמדת, ויפגע בה גם בעתיד בתחביבים שונים.
    הנתבעת מנגד, ציינה כי אין מסמכים רפואיים משלוש השנים האחרונות.
59. לאחר שאני שוקל את כל השיקולים, כאשר מדובר ב 19% נכות בגין כוויות, נראה לי נכון לפסוק לתובעת 190,000 ש"ח נכון להיום, בגין נזק שאיננו נזק ממון.

 

הפסדי שכר לעבר

60.  בעניין זה הנטל מוטל על התובעת. התובעת נפגעה בעת שעבדה בעבודה מזדמנת בפרק הזמן הקצר לפני גיוסה, אשר נדחה עקב התאונה מספטמבר 2012 למרץ 2013. לא צויין מה היה המועד הצפוי לגיוס, אולם מדובר בפרק זמן קצר. לאחר שחרורה מצה"ל, טיילה בחו"ל, עבדה בעבודות מזדמנות, בשכר דומה לשכר הנהוג לגבי צעירים, ואף כעת, במקביל ללימודיה היא עובדת.

61.  בנסיבות אלה, נראה לי כי ניתן לקבוע הפסדי שכר לעבר, בעיקר לתקופה שטרם הגיוס, בשיעור של חודשיים בשכר של 5,000 ש"ח, היינו 10,000 ש"ח, אשר עומדים נכון להיום על 12,000 ש"ח במעוגל, בתוספת סכום גלובאלי של 8,000 ש"ח, בגין הפסדי שכר מינוריים בעבודות הזמניות עד עתה, ובס"ה 20,000 ש"ח להיום.

 

 

הפסדי שכר לעתיד

62.  כמפורט לעיל, יש לחשב את האפשרות להפסדי השכר העתידיים, לפי השכר הממוצע במשק, ולפי 12% אפשרות פגיעה, מסיום לימודיה של התובעת בשנה הבאה בגיל 24.5, ועד לגיל 64 שנים. הסכום האמור, בצירוף 12.5% בגין הפרשות סוציאליות, בהיוון להיום בריבית של 3%, עומד על 374,000 ש"ח במעוגל.

 

עזרה

63.  התובעת היתה רק חודשים ספורים לאחר גיל 18 בעת התאונה הקשה. היא ודאי נזקקה לסיוע רב, בעיקר בתקופה הראשונה של האשפוז והטיפולים, על לגיוסה לצבא. ניתן להעריך סיוע זה בסכום של 1,000 ש"ח לחודש למשך כחצי שנה, אשר עומדים נכון להיום על סך של 7,000 ש"ח במעוגל.       
בהמשך, לא נראה כי התובעת נזקקה לסיוע יומיומי, אם כי מדי פעם ודאי נזקקה, וגם אפשר כי תזדקק בעתיד, לליווי לטיפולים רפואיים וכד'. אני נכון להעריך סכום זה בסך של 5,000 ש"ח נוספים, ובס"ה ברכיב העזרה לעבר ולעתיד, סכום כולל של 12,000 ש"ח.

 

הוצאות

64.  הנתבעת טענה, כי כאשר מדובר בתאונת עבודה, מלוא ההוצאות אמורות להיות מכוסות ע"י המל"ל. התובעת טענה, כי מטבע הדברים לא פונים בכל עניין למוסד לביטוח לאומי. שני המומחים הדגישו כי התובעת נזקקת לגרבי לחץ עם סיליקון בשימוש קבוע, והתובעת העידה כי היא רוכשת אותן בעצמה. היא תזדקק לחבישות לחץ ולגרביים מיוחדות לכל חייה.

65.  לגבי העבר, אף שהנטל על התובעת, מטבע הדברים לא מבוצעת שמירה של כל קבלה. התובעת טענה להוצאות בשיעור של 50,000 ש"ח, ונראה כי ניתן לאמוד את הוצאותיה לעבר, לרבות נסיעות והוצאות רפואיות, בשיעור של 10,000 ש"ח.    
באשר לעתיד, לפי חישוב מינורי של 1,000 ש"ח לשנה, לכל לתוחלת חייה, סכום הכולל את הגרביים הייחודיות, הטיפולים והתרופות, עומד הסכום על סך של 25,000 ש"ח.

66.  בס"ה ברכיב זה זכאית התובעת לסכום של 35,000 ש"ח.

 

סיכומו של דבר

67.  סך הנזק עומד אפוא על 631,000 ש"ח. מסכום זה יש לנכות את תקבולי המוסד לביטוח לאומי בגין התאונה, אשר עמדו על סך של 45,224 ש"ח, העומדים נכון להיום על 50,000 ש"ח במעוגל.

68.  אני מחייב אפוא את הנתבעת לשלם לתובעת סכום כולל של 581,000 ש"ח, בתוספת הוצאות ושכר טרחת עו"ד בשיעור כולל מע"מ של 150,000 ש"ח וכן השבת האגרה ששולמה והשבת שכר טרחת המומחים. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

 

ניתנה היום, כ"ד סיוון תשע"ח, 07 יוני 2018, בהעדר הצדדים.

 

אור אדם