בית משפט השלום בתל אביב - יפו

ת"א 5146-09-09 כהו נ' חיון ואח'



בפני

כב' השופט  רמי חיימוביץ

תובעת

דליה כהן
באמצעות עו"ד שטיין

נגד

נתבעים

1.יוסי חיון

2.חברת קבוצת גולף א.ק בע"מ

3.הריבוע הכחול ישראל בע"מ

4.כלל חברה לביטוח בע"מ
באמצעות עו"ד מנדה

פסק דין

 

התובעת טוענת כי במהלך עבודתה במשרד פגעה בה עגלה עמוסה ארגזים שגרמה לה שברים ונזק. הנתבעים טוענים כי התובעת נפלה ללא קשר לעגלה וכי ממילא לא נגרם לה נזק.

בחינת הראיות הביאה למסקנה כי יש לקבל את התביעה וכי לתובעת נגרמו נזקים, גם אם במידה פחותה משמעותית מן הנטען בתביעתה, שכן המעביד נהג בה באופן ראוי והוגן אחרי התאונה.

התובעת

1.                   התובעת, ילידת 18/5/63, כבת 51, עובדת כפקידה בחברת הריבוע הכחול (נתבעת 3 או המעביד) משנת 1986.

2.                   התובעת סובלת ממחלות רקע רבות (לא נפרטן מפאת צנעת הפרט) שגורמות לה מגבלות של ממש, כשעוד לפני התאונה נדרשה להיעזר בקביים לחלק מפעולותיה. בשל מגבלות אלו הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור 100% ו-64% ניידות. לענייננו נאמר כי בין השאר סובלת התובעת ממחלה של פריכות עצמות (אוסטואוגנזיס) שכתוצאה ממנה היא מועדת לשברים בעצמותיה. עם זאת לטענת התובעת – שלא נסתרה – היא סבלה מן השברים בשנות בגרותה ומגיל עשרים לערך ועד לתאונה לא סבלה משברים.

 

3.                   התובעת עובדת אצל המעביד משנת 1986. תחילה כקופאית בסופר-מרקט, וב-1988 עברה, לבקשתה, לעבוד כפקידה באגף הכספים והחשבות של החברה. התובעת החזיקה במשרה זו עד לתאונה. לאחר התאונה עברה לעבוד בתפקיד זהה באגף הגזברות שם היא עובדת עד היום.

 

 

התאונה

4.                   ב-31/10/05, בהיותה בעבודה, נפלה התובעת במסדרון וכתוצאה מכך נגרם לה שבר בעצם הירך. התובעת נדרשה לעבור ניתוח לתיקון השבר, כולל פלטה לאיחוי העצם, ומומחה מטעם בית-המשפט (פרופ' נחום הלפרין) העריך כי נגרמה החמרה של 15% מנכויותיה הקודמות בשל ההפרעה בפעולת הירך, וכי נותרה נכות אסטטית של 5% בשל הצלקות מהניתוח.

5.                   המחלוקת בין הצדדים נוגעת לנסיבות התאונה ולסיבת נפילתה של התובעת התאונה.      אין חולק כי בזמן התאונה עבר נתבע 1, מר חיון, שעבד כנהג עבור נתבעת 2, חברת גולף, במסדרון כשהוא דוחף עגלת סופר עמוסה קרטונים מלאים בתלושים. לטענת התובעת מר חיון פגע בה מאחור עם העגלה בעת שצעדה במסדרון והיא סבורה שהאחריות לתאונה היא על הנתבעים משום שאפשרו למר חיון לדחוף את העגלה ברשלנות ולא קיימו סביבת עבודה בטוחה. הנתבעים מכחישים שהעגלה פגעה בתובעת וטוענים שהתובעת נפלה ללא קשר לעגלה וכי היא האחראית לתאונה משום שעזבה את חדרה ללא קביים ונטלה סיכון בכך שיצאה מחדרה מבלי שבדקה אותו. 

הכרעה בשאלת נסיבות התאונה

6.                   שמיעת העדויות שכנעה כי גרסת התובעת עדיפה וכי הנתבעים אחראים, יחד ולחוד, לתאונה. הפער העובדתי שבין הגרסאות אינו גדול, ובאותן נקודות שבהן קיימת מחלוקת עובדתית גרסת התובעת סבירה יותר ומתיישבת טוב יותר עם הנסיבות שאינן שנויות במחלוקת.

7.                   התובעת העידה כי יצאה מחדרה למסדרון ופנתה לכיוון מחלקת משאבי-אנוש. לאחר שצעדה ארבעה או חמישה צעדים נפגעה בגבה והוטחה ארצה [סעיף 2 לתצהיר; עמ' 15-17].  התובעת מודה כי לא הבחינה בעגלה פוגעת בה, אך היא מסבירה כי חשה בוודאות בפגיעה בגבה שהפילה אותה וכי לאחר התאונה העגלה הייתה החפץ היחיד במסדרון ישר מאחוריה ולכן אין ספק כי היא זו שגרמה לפגיעה ולנפילה [עמ' 16]. מר חיון מודה כי אכן היה במסדרון ודחף עגלה עמוסה ב-7-8 קרטונים בגודל דף A4 [עמ' 31, 9]. מר חיון ראה את התובעת יוצאת מחדר במרחק 3-4 מטרים ממנו [עמ' 31, 17] אך לטענתו "לפתע, לאחר שעשתה מספר צעדים, נעלמה לי ולא ראיתי אותה עוד". לאחר מכן עצר את העגלה, בדק מאחוריה ואז ראה את התובעת יושבת על הארץ "במרחק חצי מטר" מהעגלה [סעיפים 7-8 לתצהירו]. מר חיון טען, בניגוד לתובעת, כי ראה שהתובעת צועדת לכיוונו וכי לאחר התאונה ישבה כשפניה אל העגלה. הוא הציע לעזור לה לקום, אך היא סירבה, לטענתה משום שחששה כי לזוז בשל השבר. 

 

8.                   בחינת העדויות מעלה כי האפשרות הסבירה ביותר היא שמר חיון נכנס למסדרון עם העגלה העמוסה ראה את התובעת יוצאת מחדרה מספר מטרים לפניו, אך חישב את קצב התקדמותו ביחס להתקדמותו של אדם רגיל בעוד שהתובעת, בשל מגבלותיה, צועדת באיטיות רבה. נוכח גובהה של התובעת, כ-120 ס"מ, הוא לא ראה אותה מעבר לעגלה העמוסה, ולכן סבר כי המסדרון שלפניו פנוי. לפיכך התקדם עם העגלה ואז פגע בתובעת. מר חיון טוען בתוקף כי לא חש בפגיעה, אולם יתכן ולא הרגיש במכה בשל הפער שבין העגלה הכבדה והעמוסה לבין ממדיה של התובעת, והוא אף הודה בכך בחקירתו כשהשיב – "אני לא יודע, אני לא שמעתי כלום יכלתי שפגעתי ויכול להיות שלא" [עמ' 31, 29]. עם זאת נעיר כי גרסתו בנושא זה תמוהה שכן משהו גרם לו לעצור את העגלה ולכן סביר שהרגיש את הפגיעה. מכל מקום, בין אם חש את הפגיעה ובין אם לא חש אותה, כתוצאה מהפגיעה נפלה התובעת. העובדה שלאחר התאונה ראה את התובעת במרחק קטן מהעגלה, שמתאים לנפילה מחבטה, מחזקת את האפשרות שהיה מגע בין התובעת לבין העגלה.

9.                   מר חיון טען אמנם כי ראה את התובעת צועדת לכיוונו, וכי לאחר הפגיעה ישבה כשפניה אל העגלה, אולם מצאתי כי גרסת התובעת כי נפגעה בגב הגיונית ואמינה יותר. לא סביר שהתובעת צעדה במודע לקראת עגלה גדולה וכבדה שמתגלגלת כלפיה – כטענתו. הגיוני כי לכל הפחות הייתה נצמדת לקיר כדי לתת לעגלה לעבר וכי הייתה צועקת ומתריעה מבעוד מועד על הפגיעה הצפויה. ונוכח גובהה היינו מצפים כי תפגע גם בפניה. אלא שכל אלה לא קרו, ומכאן שסביר הרבה יותר שהתובעת לא ראתה את העגלה ושזו אכן פגעה בגבה. בהקשר זה אוסיף כי שמיעת עדותו של מר חיון העלתה כי לאחר התאונה נמסרו לו פרטים על מצבה הרפואי של התובעת, ודומה שלפחות חלק מגרסתו הותאם – גם אם לא במודע – למצב רפואי זה (נפנה, למשל, לדבריו בעמ' 32:  "שמעתי שגם אם תעברי על ידה ותגעי בה היא תפול. היציאה שלה היתה בלי הגנה, היא היתה יושבת בלי הגנה ... ואמרו לי תשמע, תמשיך ללכת אין לך מה לעשות פה , היא אשה שבירה וכל הזמן קורים לה הדברים האלה").

10.               לשלמות התמונה נתייחס לשתי טענות נוספות של הנתבעת. טענה ראשונה היא על כך שהתובעת לא הביאה עדים לתמיכה בטענותיה. לעניין זה נאמר – "הפוסל במומו פוסל". לתאונה עצמה לא היו עדים, ואילו העדים שהגיעו למקום מיד אחריה הם, כולם, עובדי הנתבעת 3. ברי כי קשה לעובד כמו התובעת לגייס עובדים אחרים לעדות כנגד המעביד, ואם סבר המעביד כי קיימים עדים רלוונטיים היה עליו להביאם בעצמו. אלא שהמעביד בחר שלא להביא עדים כלשהם, ובנסיבות שכאלו משקל אי הבאת העדים הוא לחובתו. טענה שניה היא כי התובעת לא פרטה את נסיבות התאונה במסמכים למוסד לביטוח לאומי. טענה זו משקלה נמוך. אכן, לעתים יש משקל לתיאור נסיבות התאונה במל"ל, אולם במקרה הנוכחי, כפי שהסבירה התובעת בעדותה, הואיל ולא היה מחלוקת כי מדובר בתאונת עבודה לא היה צורך בפירוט הנסיבות שאינן רלוונטיות למל"ל.

11.               נוכח כל אלה, והואיל ומצאתי את גרסת התובעת סבירה, אמינה וקוהרנטית יותר, מצאתי לקבוע כי התאונה ארעה כפי שתיארה אותה התובעת.

אחריות ואשם תורם

 

12.               הנתבעים מיוצגים במשותף והציגו חזית אחידה, ולפיכך די אם תקבע אחריות למי מהם. לגופם של דברים, הנתבע 1 צעד במסדרון עם עגלה עמוסה ב-7-8 ארגזים כבדים, מלאי תווים. מדובר, על פי עדותו,  בארגזים בגודל דף A4, שהונחו בעגלת סופר שמעצם טיבה אינה מיועדת לסחוב משקל ונפח כאלה, וסביר כי הסתירו חלק משדה הראיה שלו ובוודאי גם הכבידו על אפשרות ניווט וכיוון העגלה והגדילו מאוד את משקלה ואת התנע שלה. בנסיבות אלו קמה אחריות לכל אחד מהנתבעים. נתבעים 1-2 נהגו בחוסר סבירות בכך שהעבירו את התווים ע"י עגלת סופר שאינה מתאימה לצורך זה וכך יצרו סיכון שהתממש. אדם סביר אמור לצפות כי סחיבת עגלה כבדה במסדרון עלולה לגרום לפגיעה במי שצועד במסדרון, וניתן למנוע סיכון זה בקלות ע"י הפחתת המשקל והעברת התווים בשתי פעמים במקום העמסת כל שמונת הארגזים על העגלה. נתבעות 2-3 גם יכלו להפחית את הסיכון ברכישת עגלה מתאימה יותר לסחיבת הארגזים. אחריותו של המעביד נובעת גם מהיותו המחזיק במקרקעין וכמובן בהיותו מעביד, שחלה עליו החובה לנקוט באמצעים סבירים כדי להבטיח סביבת עבודה בטוחה לעובדיו (ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 211 [1980]; ע"א 3463/95 מ"י נ' דרעי, פ"ד נ(3) 433 [1996]). עולה כי כל אחד מהנתבעים התרשל, כי כולם היו צריכים ויכולים לצפות כי דחיפת עגלה כבדה במסדרון יוצרת סיכון, וכי ניתן היה למנוע את הסיכון בנקל. חשוב להעיר כי אף שבעניינה של התובעת הסיכון הוא גדול במיוחד בשל גובהה ומצבה הרפואי, מדובר בסיכון שיכול להתממש גם לגבי עובדים בריאים שעלולים להיפגע מהעגלה העמוסה (למשל – פגיעה בברך).

13.               הנתבעי מבקשים לייחס לתובעת אשם תורם ניכר, כולל הסתכנות מרצון, אולם בנסיבות העניין, ומשנקבע כי התובעת נפגעה בגבה, לא מצאתי לקבל את טענותיהם. ההלכות המצמצמות לעניין אשם תורם של עובד ידועות, ובמקרה הנוכחי נמצא כי התובעת צעדה במסדרון עבודתה המוכר לה היטב, בסביבה אותה חשבה לבטוחה,  כפי שעשתה פעמים רבות בעבר, וכי לא יכלה לצפות את הפגיעה. טענת "ההסתכנות מרצון" אינה הולמת את המקרה וגם אין ליחס לתובעת אשם מוסרי או רשלנות המצדיקים פסיקת אשם תורם (השוו למשל: ע"א 655/80 מפעלי קירור צפון נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 [1982]; ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז [2010]).

14.               נקבע כי קמה לנתבעים אחריות לתאונה וכי אין לייחס לתובעת אשם תורם.

הנזק

15.               לתובעת נגרם שבר עם תזוזה בעצם הירך והיא נאלצה לעבור ניתוח לקיבוע העצם באמצעות פלטה. התובעת שהתה בבית-חולים כעשרה ימים ולאחר מכן טופלה במרכז שיקומי רעות למשך כחמישה חודשים, מ-9/11/05 עד 6/4/06, בחלקם הייתה מרותקת לכיסא גלגלים.

16.               מומחה רפואי מטעם התובעת, ד"ר ז'טלני, העריך כי נותרה לה נכות בשיעור 30%. מומחה רפואי מטעם נתבעים, ד"ר ביאליק, העריך כי נותרה לה נכות בשיעור 9.75%. לפיכך מונה מומחה רפואי מטעם בית-המשפט, פרופ' הלפרין, שהעריך, כאמור, כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובעת נכות תפקודית של 15% בשל ההפרעה בפעולת הירך, המהווה החמרה ביחס למצבה לפני התאונה. בנוסף נותרה נכות פלסטית של 5% בשל הצלקות מהניתוח. פרופ' הלפרין העריך כי התובעת סבלה מנכות זמנית בשיעור 100% למשך שבעה חודשים ו-50% למשך שלושה חודשים נוספים.

 

17.               המחלוקת בין הצדדים היא, בעיקר, בנוגע להשלכותיה הכלכליות של הנכות ובשאלה האם התאונה גרמה לתובעת נזק כלכלי ואם האטה את קידומה של התובעת בעבודתה אצל המעביד. כמו כן קיימת מחלוקת בנוגע להשלכה על התפקוד היום-יומי, והצורך בניידות, וזאת בשל מצבה שאינו קשור לתאונה. נבחן אפוא את ראשי הנזק השונים. 

הפסדי השתכרות

18.               ערב התאונה עבדה התובעת כפקידה באגף כספים וחשבות בנתבעת 3 והרוויחה, לטענתה, שכר של כ-6,000 ש"ח, ומשוערך – כ-7,350 ש"ח. לאחר התאונה עברה לעבוד כפקידה במחלקת גזברות באותו היקף משרה וללא פגיעה בשכרה. ב-2011 קודמה בדרגה. בתחילת 2013 עמד שכרה על סך 8,540 ש"ח (שכר יסוד + תוספות), ומשוערך – 8,711 ש"ח.

19.               התובעת לא טענה כי שכרה נגרע בתקופת התאונה ואכן גב' גלית הראל, מנהלת כוח אדם בנתבעת, הצהירה כי בתקופת אי הכושר קיבלה התובעת את מלוא שכרה ללא פגיעה בשכר או בזכויות כלשהן [סעיף 4 לתצהירה].

20.               טענת התובעת כי הפסידה פדיון ימי מחלה לא הוכחה. לא הוצגו ראיות לא לגבי מספר ימי המחלה שנוכו ולא לגבי אפשריות הצבירה והפדיון אצל המעביד.

21.               טענה נוספת היא כי שכרה נפגע משם שבתקופת אי הכושר לא עבדה שעות נוספות וגם כיום אינה יכולה לעבוד שעות נוספות כבעבר. גם טענה זו לא הוכחה. כראיה לכך שלפני התאונה עבדה שעות נוספות "רבות" (כלשונה) היא מציגה תלוש שכר מספטמבר 2005, שבו עבדה 17 שעות נוספות. אלא שתלוש השכר מאוגוסט 2005 מעלה כי בחודש זה התובעת לא עבדה שעות נוספות, ולא הוצגו תלושים נוספים שיעידו על מאפייני עבודת התובעת ועל היקף השעות הנוספות לפני התאונה (בתלוש אוקטובר, חודש התאונה, נרשמו שתי שעות נוספות, אך נטען כי מדובר ברישום טכני). סביר אמנם כי בתקופת אי הכושר לא יכלה התובעת לעבוד שעות נוספות, דבר שגרם לפגיעה מסוימת בשכר, אולם מדובר בראש נזק מיוחד שיש להוכיח בראיות, וללא ראיות לא ניתן להעריך את משמעותה הכלכלית של הפגיעה. זאת ועוד, מתלושי השכר שהגישה הנתבעת עולה כי כיום עובדת התובעת שעות נוספות בחלק מהחודשים ואילו בחודשים אחרים אינה עובדת שעות נוספות כלל. עולה כי העבודה בשעות נוספות היא לפי צורך, וכי התובעת יכולה לעבוד שעות נוספות ועושה זאת. נוסיף כי במהלך החקירות עלה כי קיימת לתובעת בעיה לעבוד שעות נוספות משום שהיא נוסעת בהסעה המגיעה ויוצאת בשעות קבועות. נוכח כל אלה לא הוכח כי התובעת נפגעה בשל הפסד שעות נוספות.

22.               התובעת טוענת גם כי נפגעה משום ש"קיוויתי לקבל קידום בעבודתי הנוכחית או לקבל תפקיד בכיר יותר במקום עבודה חדש". טענה זו לא פורטה מעבר לאמירה כללית זו, לא נתמכה בראיות ובפועל סותרת את המסכת הראייתית שהוצגה. התובעת, שעבדה אצל המעביד שנים ארוכות ללא שינוי, לא הסבירה מהו הקידום אותו קיוותה לקבל ולאיזה תפקידים היתה כשירה להתקדם וגם לא פירטה מהן המשרות הבכירות יותר שהיו צפויות לה במקומות עבודה אחרים. התובעת לא טענה, ולא הראתה, כי במהלך השנים ניסתה לחפש מקומות עבודה אחרים, ולא הציגה ראיות לגבי מאפייני ואפשרויות הקידום במקום עבודתה. בפועל התברר כי ב-2011 קודמה לדרגה

 

29, ללא שינוי במאפייני עבודתה. לטענתה קידום זה הוא שמלמד על הפגיעה משום שארע כשש שנים וחצי אחרי קידומה הקודם. אולם מדובר במסקנה כללית ביותר ולא  מבוססת שכן לא הוצגו ראיות לגבי מתח הדרגות ואפשרויות הקידום בדרגה לעובד במעמדה ובהשכלתה. כאמור לעיל, מהראיות עלה כי במהלך כל השנים – לפני ואחרי התאונה – ביצעה התובעת את אותה עבודה פקידותית והשינוי הוא בדרגת השכר באותה משרה ולא בקידום למשרות בכירות יותר. התובעת לא הביאה כל ראיה למעט אותה אמירה כללית ביותר בתצהיר, ומנגד גב' הראל, מטעם הנתבעת, העידה כי עוד קודם לתאונה הגיע התובעת לרמת שכר גבוהה ביחס לתפקידה – "יש לבל של פקידות, יש היררכיה בסקטור הפקידות. מזכירת ר' אגף הרוויחה סביב 7,000-7,500 ש"ח דליה הרוויחה 6,300 ש"ח שזה שכר מאוד גבוה לפקידה" [עמ' 38, 7]. ואילו מר משה רוזנברג, מנהלה של התובעת היום, העיד כי המליץ על קידום התובעת על פי בקשתה [עמ' 34], וכי הוא מרוצה מעבודתה. מר רוזנברג לא טען, והתובעת לא הוכיחה, כי קידומה נמנע בדרך כלשהי או כי לא המליץ לקדמה.

23.               נוכח האמור לעיל נמצא כי התובעת לא הוכיחה פגיעה כלשהי בשכרה לאחר התאונה. תובע המבקש להוכיח הפסד חייב להציג ראיות כלשהן. במקרה הנוכחי התובעת לא טרחה להציג שמץ של ראיה לטענותיה ואף נמצא כי המשיכה להיות מועסקת ללא שינוי במאפייני ובהיקף המשרה בהם עבדה שנים רבות לפני התאונה, כשבפועל שכרה עלה והיא קודמה בדרגה. לפיכך לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה ועל-כן נפסק כי לא הוכיחה שנגרם הפסד כלשהו לעבר.

24.               אף שעד היום לא נגרמו הפסדי שכר, אין לשלול כי הפגיעה הנוספת תגרום להפסדי השתכרות בעתיד. סביר אמנם כי כל עוד תעבוד בשירות הנתבעת 3 באותה משרה לא יגרמו הפסדי השתכרות, אולם כפי שציין מר רוזנבלט, אין כל דרך להבטיח כי התובעת (ככל עובד אחר) תמשיך לעבוד בחברה גם בעתיד. יתרה מכך, יתכן כי מצבה הבריאותי של התובעת יחייב עזיבת שוק העבודה כליל. ברי כי הפגיעה מהתאונה, כשלעצמה, אינה מצדיקה עזיבת שוק העבודה, אולם יש להתחשב, כמובן, גם במצבה הרפואי שאינו קשור לתאונה, שממילא מקשה. שקלול הנתונים, כולל הנכות התפקודית בשיעור 15% (הנכות בגין הצלקת אינה תפקודית ואינה משפיעה), נתוני העסקתה היום והאפשרות שאולי תאבד את עבודתה בעתיד, מצדיק פסיקת פיצוי גלובלי בסך 130,000 ש"ח כולל הפסדי זכויות פנסיוניות (כ-70% מהפיצוי האקטוארי המלא). 

 

עזרת הזולת

25.               לא הוצגו ראיות לעזרה בשכר, אולם הואיל ולאחר התאונה היתה התובעת בתקופת אי-כושר ממושכת, מרותקת תקופה ארוכה לכיסא גלגלים, סביר כי נזקקה לעזרה מוגברת של בני משפחתה הן לטיפול בצרכיה האישיים והן להסעות לשיקום וכיוצ"ב. בשים לב למצבה באותה תקופה ולמשך התקופה נפסק סכום של 10,000 ש"ח לתקופת השיקום שלאחר התאונה.

26.               התובעת טוענת כי לפני התאונה תפקדה ואף הצליחה לתפקד ללא קביים במקומות מוגנים ומוכרים וכי מאז התאונה הוחמר מצבה והיא נזקקת לקביים בכל עת ומתקשה בפעולות יום-יומיות. אלא שגם כאן לא הובאו ראיות לגבי היקף השינוי, כשהראיות מלמדות כי עוד לפני התאונה נזקקה לשימוש בקביים במרבית פעולותיה, וכי נוכח מצבה נזקקה גם לפני התאונה לעזרה רבה

 

במשק הבית ובפעולות יום-יומיות. עם זאת, אין ספק כי פגיעה תפקודית בשיעור 15% החמירה את מצב התובעת והיא מקשה עליה עוד יותר ומשפיעה לרעה גם על פעולות שביצעה בעבר בעצמה. בשקלול מכלול הנתונים, כולל הצורך בעזרה עוד לפני התאונה והשפעת הנכות הנוספת, מוערכים נזקי התובעת בסכום של 100,000 ש"ח המשקף עזרה נוספת של שעתיים בשבוע, מתום תקופת השיקום ועד סוף תוחלת החיים.

הוצאות ונסיעות

27.               בתקופת אי הכושר והשיקום נדרשה התובעת לנסיעות רבות, והואיל ובחלק גדול מהתקופה היתה בכיסא גלגלים או נעזרה בקביים לא יכלה להשתמש בתחבורה ציבורית ונאלצה להשתמש במוניות. זאת ועוד, כתוצאה מהתאונה חלה החמרה במצבה של התובעת. לטענתה עוד לפני כן התקשתה בנסיעה בתחבורה ציבורית, וכיום היא מנועה מלהשתמש בה לחלוטין. טענה זו – כמו רבות מטענותיה – נטענה ללא בסיס ראייתי, ולא הוסבר כיצד השתמשה קודם לכן בתחבורה ציבורית, ומדוע אינה משתמשת ברכב פרטי, אולם סביר כי הנכות התפקודית הנוספת גורמת לקושי מסוים בניידות ומגבירה את הצורך בשימוש בנסיבות ובמוניות, ואכן גם בביטוח הלאומי הוכרה התובעת כנזקקת לניידות. בהקשר זה קשה שלא להעיר על טיעוני הנתבעים ובאי כוחם שמחד גיסא טוענים כי לתובעת לא נגרמו הוצאות בגין ניידות ומאידך גיסא דורשים לנכות את מלוא תגמולי המל"ל שהיא מקבלת בניידות, בסך מאות אלפי שקלים, גם בשל נכויות שאינן קשורות מהתאונה.

28.               שוכנעתי כי לתובעת נגרמו הוצאות ניידות – הוצאות מוגברות בתקופה שלאחר התאונה והוצאות שוטפות בתום השיקום, וכי סביר מאוד שהנכות התפקודית הנוספת שנגרמה בתאונה תגרום להוצאות חודשיות בעתיד. כלל נזקיה בראש נזק זה מוערך בסכום של 100,000 ש"ח המשקף הוצאה של כ-1,000 ש"ח בחודש בתקופת השיקום וכ-250 ש"ח מתום תקופת השיקום ולעתיד.  

29.               התובעת ציינה בסיכומיה כי נגרמו לה הוצאות נוספות אולם לא פרטה אותן לא בתצהירה ולא בסיכומים, ולא הציגה כל ראיה. הואיל והתאונה היא תאונת עבודה והתובעת זכאית לטיפולים במסגרת חוק בריאות ממלכתי ולהחזרים על הוצאותיה מן המוסד לביטוח לאומי, ובאין פירוט כלשהו לא נפסק פיצוי בגין הוצאות כלליות.

כאב וסבל

30.               פסיקת כאב וסבל מחייבת התייחסות לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה. במקרה הנוכחי, אף שאחוזי הנכות שנפסקו אינם גבוהים, יש לתת את הדעת על מצבה הייחודי של התובעת שמחריף את השפעת הפגיעה באופן ניכר. כמו כן יש להתחשב בתקופת השיקום הממושכת. שקלול הנתונים מוביל למסקנה כי מוצדק לפסוק פיצוי בסך 120,000 ש"ח בראש נזק זה.

סך נזקי התובעת כתוצאה מהתאונה – 460,000 ש"ח.

ניכויים

 

31.               התאונה היא תאונת עבודה והתובעת הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי, שם עמדה בפני ועדה רפואית שקבעה כי נותרה לה נכות בשיעור 14.5% - 5% נכות אורתופדית ו-10% בשל צלקת. כמו כן הועלתה דרגת הנכות באגף ניידות מ-64% - שאינו מזכה בקצבה – ל-87.5% המזכה בקצבה חודשית בסך כ-2,364 ש"ח בחודש. 

32.               על רקע נתונים אלו קיימות בין הצדדים מספר מחלוקות בשאלת הניכויים, כאשר עיקרן הוא שהנתבעים טוענים שיש לנכות לתובעת את מלוא קצת הניידות בסך 688,800 ש"ח (לפי חוות דעת אקטוארית מ-28/4/14) שכן החלה לקבלה רק בשל ההחמרה שנגרמה בתאונה. בנוסף הם טוענים שהיה על התובעת לפנות בדרישת החמרה למוסד לביטוח לאומי בהסתמך על חוות דעתו של המומחה, פרופ' הלפרין, ומבקשים לנכות ניכוי רעיוני של קצבה לפי נכות של עד 24%, בסך 314,597 ש"ח.  לא מצאתי בסיס משפטי לטענות הנתבעים ולהלן התייחסות לסוגיית הניכויים:   

33.               אין לנכות דמי פגיעה ששולמו למעביד. בתקופת אי הכושר שילם המעביד לתובעת את שכרה במלואו. בנסיבות אלו לא נפסקו לתובעת הפסדי שכר לתקופת אי הכושר ואין גם לנכות את דמי הפגיעה ששולמו ישירות למעביד.

34.               יש לנכות מענק נכות שקיבלה התובעת בשל פגיעתה בתאונה. בהתאם לסיכומי התובעת מענק הנכות עומד על סך של 64,104 ש"ח.

35.               הניכוי הוא לפי הנכות שנקבעה במל"ל ואין לנכות ניכוי רעיוני על נכות גבוהה יותר. התובעת פנתה למל"ל ושם נקבעה לה נכות צמיתה בשיעור 15% - 5% אורתופדי ו-10% בשל צלקת. לטענת הנתבעת יש לנכות לתובעת ניכוי רעיוני בהתאם לנכות האורתופדית שקבע המומחה מטעם בית-המשפט – 15%. יש לדחות טענה זו שכן התובעת כבר פנתה למל"ל ובהתאם להלכה הפסוקה אין לדרוש מנפגע לפנות למל"ל בתביעה להחמרה (רע"א 863/93 התעשייה האווירית נ' קמחי, פ"ד מז(4), 815 [1993]). בוודאי שאין לנכות ניכוי רעיוני בגין קצבאות תיאורטיות שהתובעת לא קיבלה ושהנתבעים אינם חשופים להיתבע בגינן. נעיר כי ממילא הנכות שנקבעה בבית המשפט (19%) אינה מזכה בקצבה במל"ל וברי כי אין בסיס לחישוב השעטנז שעושים הנתבעים המצרפים את הנכות האורתופדית שקבע המומחה לנכות האסטטית שקבע המל"ל ומגיעים לנכות בשיעור 24%.

36.               אין לנכות את קצבת הניידות במלואה אלא את החלק היחסי של הנכות מהתאונה. לפני התאונה נקבעה לתובעת נכות בגין ניידות בשיעור 64%. נכות זו לא זיכתה אותה בקצבה חודשית. לאחר התאונה שבה ועמדה בפני ועדה רפואית שקבעה כי חלה החמרה במצבה וכי נכותה כיום עומדת על 87.5%, שיעור המזכה אותה קצבה חודשית בסך 2,364 ש"ח. נעיר כי הוועדה הרפואית התייחסה גם לפגיעות שלכאורה אינן קשורות לתאונה. לטענת הנתבעים, הואיל ורק אחרי התאונה עברה את הרף המזכה בקצבה יש לנכות את הקצבה במלואה. יש לדחות את הטענה המנוגדת לפסיקה שקבעה כי במקרה בו רק חלק מן הנכויות קשורות לתאונה יש לבודד את הנכות שנגרמה כתוצאה מן התאונה ולנכות את קצבאות המל"ל באופן יחסי בלבד (רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו, פ"ד נז(4) 350 [2003]; ע"א 7259/10 מנורה נ' ירוחם [2012]). בית-המשפט אף הסביר את

 

שיטת החישוב וקבע כי ככל שקיימת קביעה שיפוטית בנוגע לשיעור הנכות היא מחייבת (רע"א 5123/10 זטולובסקי נ' המל"ל [2012]).

37.               בענייננו הנכות האורתופדית שנקבעה בבית-המשפט היא 15% (הנכות בגין הצלקת אינה משפיעה על הניידות) ואילו הנכות הכוללת היא 87.5%. לפיכך ובהתאם לחישוב שבפסיקה (87.5-15 חלקי 87.5) החלק היחסי שיש ליחסו לתאונה עומד על 17.14%. קצבת הניידות המלאה עומדת על סך של 688,800 (בהתאם לחוות דעת מ-28/4/14 שהגישה הנתבעת). ולפיכך החלק היחסי הקשור לתאונה הוא – 118,080 ש"ח.

סך הניכויים (מענק נכות + החלק היחסי בקצבת הנסיעה) עומד על סכום של 182,184 ש"ח.

סך נזקי התובעת לאחר ניכויים עומד על סך של 277,816 ש"ח.

 

 

 

 

סוף דבר

38.               התובעת נפגעה מאחור מעגלה עמוסה קרטונים, נפלה ונגרם לה נזק. גרסת התובעת לגבי קרות התאונה נמצאה אמינה ונקבע כי בנסיבות אלו קמה לנתבעים אחריות לתאונה. בכל הנוגע לנזקים – נמצא כי המעביד נהג בתובעת באופן הוגן וכי התובעת לא הציגה כל ראיה לכך ששכרה נפגע אחרי התאונה. עם זאת, הנזק שנגרם בתאונה עשוי לגרום לפגיעה עתידית בשכר, ויש לו השפעה על התפקוד היום-יומי בין השאר נוכח מצבה של התובעת שאינו קשור לתאונה. מנזקי התובעת יש לנכות את הגמלאות שקיבלה מהמל"ל בעקבות התאונה.

39.               התביעה מתקבלת. הנתבעים ישלמו לתובעת סך של 277,816 ש"ח, בתוספת שכ"ט עו"ד בך 65,000 ש"ח והוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים ולאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ניתן היום, י"ח תשרי תשע"ה, 12 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.                                                                                

רמי חיימוביץ