בית המשפט המחוזי מרכז-לוד

ת"א 49338-12-11 מ. נ' א. ואח'

 

 

בפני

כבוד השופט  צבי ויצמן

 

 

 

התובעת:                      מ. ס.

                                  ע"י ב"כ עוה"ד אהרון רף ואח'

                                 

                  - נגד

 

הנתבעים:            1.      א.  ש.

2.      "הפניקס" חב' לביטוח בע"מ

3.      "אבנר" איגוד ביטוח נפגעי רכב בע"מ

                                         ע"י ב"כ עוה"ד רונית ניר- ענבי ואח'

                                 

                                           פסק דין

תביעה לפיצויים מכח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה -1975 (להלן- חוק הפלת"ד). 

הצדדים אינם חלוקים בסוגיית החבות כי אם בשאלת שעור הנזק בלבד.

העובדות הנדרשות לנדון

1.      התובעת ילידת 21.5.90 נפגעה בתאונת דרכים ביום 21.12.99, בהיותה כבת 9.5. 

תביעתה של התובעת הוגשה לראשונה בהיותה קטינה ואולם אחר הגשתה נמחקה התביעה מספר פעמים והוגשה מחדש ע"י התובעת בכל פעם בערכאה אחרת. בין לבין חלף הזמן והתובעת כיום אשה בגירה כבת 27.5

2.      מכל מקום, התאונה התרחשה עת שבה התובעת בסיום יום לימודיה לביתה כשהיא נוסעת באוטובוס הנהוג ע"י הנתבע 1 (להלן- הנהג), במהלך הירידה מהאוטובוס נסגרה דלת האוטובוס על התובעת, התובעת אשר ניסתה להיחלץ מהדלת נפלה על הכביש והאוטובוס אשר המשיך בנסיעה עלה על רגלה הימנית (להלן – התאונה).

הנתבעת 2 (להלן- הנתבעת) בטחה את האוטובוס והנוהג בו בביטוח חובה. 

3.      ממקום התאונה פונתה התובעת באמצעות אמבולנס לבית החולים "פוריה" בטבריה שם אובחן כי היא סובלת מקרעים בכף הרגל עד למרכז ברך ימין. 

התובעת אושפזה בבית החולים  עד ליום 28.1.00, משך 39 יום, כאשר במהלך תקופה זו עברה 7 ניתוחים להשתלת עור וכן נתפר קרע בכף רגל ימין.     

4.      לאחר אשפוזה עברה התובעת טיפולי פזיותרפיה וטיפול בחליפת לחץ וכן נדרשה להיעזר בהליכון משך תקופה מסוימת.

כמו כן, לטענתה, כיוון שהיא ומשפחתה התגוררו בדירה המצויה בקומה רביעית ללא מעלית, נאלצה המשפחה לעבור להתגורר במלון משך שבוע,  לאחר מכן שכרו דירת קרקע למשך חודשיים ולאחרי כן עברו להתגורר תקופה קצרה אצל סבתה של התובעת המתגוררת בדירה המצויה בקומה ראשונה.

5.      חודשיים לאחר התאונה שבה התובעת ללימודיה בבית הספר  (ס' 21 לתצהיר התובעת).

לטענת התובעת בשל הטיפולים הרפואיים השונים להם נדרשה היא נעדרה שעות רבות מהלימודים ונדרשה להשלים זאת באמצעות שיעורים פרטיים (סע' 22 לתצהיר התובעת). כמו כן לדבריה היא נדרשת עד היום לשימוש בגרביים אלסטיות (סע' 20 לתצהיר התובעת).

לטענת התובעת כתוצאה מהתאונה היא הפכה מילדה פעילה ומקובלת בכיתתה לילדה מסוגרת אשר אינה משתתפת בשיעורי הספורט, טיולים וכיוצ"ב תוך שהיא מתביישת לחשוף רגלה ופציעתה. 

בשל מגבלותיה הרפואיות ניתן לתובעת פטור משירות צבאי (נספח א' לתצהיר התובעת).

6.      התובעת עבדה במהלך חייה הבוגרים במקומות עבודה שונים, כך עבדה בתחילה כעשרה חודשים במלון בטבריה, ולאחרי כן עברה לאיזור המרכז  שם עבדה במוקד הטלפוני של חברת פרטנר (אורנג')  משך כשנתיים,  לאחרי כן חזרה לטבריה שם המשיכה לעבוד בחברת פרטנר בשכר ממוצע של כ – 7000 ₪ לחודש (נספח ב' לתצהיר התובעת), לאחרי כן עבדה בחנות בגדים בשכר של כ – 4000 ₪, לאחרי כן בעבודות נוספות בשכר של כ – 5000 ₪ לחודש (פירוט מדויק של השתכרות התובעת ראו להלן בפרק – "בסיס ההשתכרות").

7.      לטענת התובעת, בשל מצבה הנפשי כתוצאה מהתאונה היא נדרשה ועודה נדרשת לטיפולים נפשיים, היא מתקשה ב"תיחזוק" מערכת זוגית, בקשירת מערכות חברתיות ובהתמדה במקום עבודה קבוע ויציב.

הנכויות הרפואיות שנקבעו לתובעת

8.      כאמור, תביעת התובעת הוגשה עוד בהיותה קטינה ואולם נמחקה על ידה מספר פעמים והוגשה מחדש בכל פעם בערכאה אחרת.  מכל מקום, במסגרת הדיונים בעניינה של התובעת מונו לצורך בחינת נכותה כתוצאה מהתאונה מומחים בתחומים שונים – בתחום האורטופדי, בתחום הפלסטי, בתחום כלי דם ובתחום הנפשי. 

המומחים הרפואיים שמונו קבעו את קביעותיהם אלא שב"כ התובעת ביקש להתעמת כמעט עם כל קביעה וקביעה של כל אחד מהמומחים, הכל כפי שיובא להלן-

הנכות הפלסטית/אורטופדית

9.      המומחה הפלסטי, פר' דן מלר והמומחה האורטופדי, פר' משה רופמן, קבעו שניהם כאחד כי נכותה של התובעת היא נכות פלסטית שהורתה בצלקות שברגלה וכי שיעורה הוא 20% .

כך פר' דן מלר, אשר בדק את התובעת כבר בהיותה כבת  12 ושב ובדק אותה ביום 23.9.12 בהיותה כבת 22,  מתאר בחוות דעתו כי התאונה פגעה בחלקים נרחבים של עור ורקמה תת עורית בגף הימני התחתון של התובעת וכי אזורי החסר שוקמו בהשתלות עור שבוצעו במספר ניתוחים כאשר כתוצאה מהם נותרו צלקות ושתלי עור בחלקים רבים של הגף. פר' מלר מדגיש כי הנזק לגף הוא פרמננטי וכי אי אפשרות לשקם את העור או את החסר ברקמה התת עורית שבא לידי ביטוי בשקיעה פנימה של השתלים.

 פר' מלר קובע כי הצלקות, הפגיעה בחזות הגוף והפגיעה המוקדית בתחושה מקנים לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 20% על בסיס שלב בינים בין התקנות 75 (1) (ב) ל 75 (1)  ג לתקנות המל"ל וכן מתוך התחשבות במינה ובגילה.

 ודוק, נכות זו נקבעה לראשונה בחוות דעת מיום 30/05/2002 ואושרה מחדש 10 שנים לאחר מכן, לאחר שהתובעת ביקשה בדיקה חוזרת ונבדקה בשנית ע"י פר' מלר ביום 23/09/12. פרופ' מלר אחר בדיקתו לא מצא שיש מקום לקבוע נכות פלסטית אחרת או נוספת.

בתשובות לשאלות הבהרות שניתנו ע"י המומחה ביום 24.9.12 הוא מציין כי התובעת התלוננה לפניו על חוסר תחושה בקדמת השוק הימנית ואולם בבדיקה הוא מצא כי מדובר אך ורק בפיחות תחושה וכי למעט מוקדים קטנים בעור התובעת חשה את המגעים השונים בקדמת השוק אם כי לא בכל מקום בעוצמה מלאה, פר' מלר מדגיש כי אין בכך החמרה של מצבה וכך היה גם עת הוא בדק אותה בעודה קטינה (סע' 3 א לתשובות ההבהרה). בכל הקשור לתלונות התובעת להחמרת מצב בשל נפיחות ברגלה הימנית סבור המומחה כי כל שנדרש הוא שימוש בגרב אלסטית ואולם ליתר בטחון הוא המליץ על מינוי מומחה בתחום כלי דם שאכן מונה ע"י בית המשפט, כפי שיפורט בהמשך הדברים (ראו סע' 3 ב לתשובות ההבהרה של המומחה). 

10.    כאמור, גם המומחה האורטופדי, פר' רופמן, מצא כי זהו שיעור נכותה של התובעת תוך שהוא מציין ומדגיש כי לא נותרה לתובעת נכות אורטופדית אלא נכות פלסטית בלבד וכי התנועתיות ברגליים תקינה ומלאה והצלקות אינן מלוות בדלדול שרירים.

11.    לטענת ב"כ התובעת יש להוסיף לנכויות הפלסטיות שנקבעו ע"י המומחים הנזכרים תוספת של 50% ולהעמידה בשיעור של 30%. בטענתו זו מבקש ב"כ התובעת להישען על נוסחה החדש של תקנה 75 לתקנות המל"ל הקובע כי כאשר מדובר בצלקות המחוברות לרקמות או לאיברים וגורמות להפרעה בתפקוד האיבר הרי שיש לקבוע בנוסף לדרגת הנכות שנקבעה בגין הצלקת את שיעור ההפרעה בתפקוד האיבר (סע' 6 לסיכומי ב"כ התובעת). נראה כי ב"כ התובעת מכוון להוראת סעיף  75 (1) (ה)  לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 שהוראתה -

"75 (1) צלקות בגוף...

 ה. מחוברות לרקמות או אברים, אחוזי הנכות ייקבעו בהתאם להגבלת התנועות או הפגיעות באברים אליהם מחוברות הצלקות"

ע"פ הנטען, התובעת סובלת מצלקות המחוברות לרקמות, היא סובלת מכאבים ונפיחות ברגלה, מתקשה בעמידה וישיבה ממושכות, מתקשה לעלות במדרגות וכן לרוץ או לעסוק בספורט  (סע' 35 ו – 38 לתצהיר התובעת, וראו תמונות הצלקות - נספח ג' לתצהיר התובעת) .

אלא שעניין ההגבלה בתנועותיה בשל הצלקות נבחן בחון היטב ע"י המומחים הרפואיים ונמצא כי אין בו ממש. כך פר' משה רופמן הדגיש בחוות דעתו כי "נותרה נכות צמיתה בתחום הפלסטי ולא נכות אורטופדית. כאמור תנועותיה בשתי הרגליים תקינות ומלאות..." (הדגשה שלי- צ.ו; עמ' 2 לחוות דעתו מיום 29.8.02), וגם פר' מלר, אשר נחקר ארוכות בעניין הצלקות, והבהיר כי קביעתו לפיה לתובעת 20% נכות בגין צלקות היא קביעה העולה על המפורט בסע' 75 (1) ב לתקנות המל"ל הקובעת 10% נכות בלבד, וכי  הוא מצא לקבוע 20% נכות נוכח גודלן וכיעורן של הצלקות ובהתייחס לגילה של התובעת, בצד זה הדגיש כי הצלקות אינן מקנות נכות אורטופדית וכי לא מצא כי יש להגדיל את שיעור הנכות בשל הגבלה בתיפקוד איבר כזה או אחר (ראו עדותו  עמ' 19-20 לפר'). פר' מלר הדגיש הדגש היטב בחקירתו כי הנכות היא אסתטית בלבד ולא אורטופדית (עמ' 19  שורה  17 לפר').

פרופ' מלר הוסיף והבהיר כי אינו חושב שיש מקום לניתוחים מתקנים ולטיפולים כאלה ואחרים שהתובעת טענה שהציעו לה (טיפול בתאי גזע וכיוצ"ב), בעלויות של מאות אלפי ₪. לעניין זה נציין כי התובעת זנחה בסיכומיה את טענותיה לעניין ניתוחים מתקנים, טענות אשר אין להן כל גיבוי בחוות דעת או ראיה אחרת, ואינני מוצא לקבל טענות אלו אשר אינן עולות בקנה אחד עם ממצאי וקביעות המומחה.   

מתוך שכך אני סבור כי יש לקבל את קביעות המומחים פר' מלר ופר' רופמן ולהעמיד את נכותה הפלסטית של התובעת על 20% בגין צלקות. 

נכות בתחום כלי דם

12.    התובעת נבדקה אף ע"י פר' יהודה וולף, שהינו מומחה בכירורגית כלי דם וצנתורים, אשר מצא לקבוע בחוות דעתו מיום 31.5.13 כי נוכח הנפיחות הקלה בשוק התחתונה מימין שהיקפה גדול ב 2.5 ס"מ מהיקף השוק השמאלית יש להעמיד את נכותה של התובעת בשל כך בשיעור של 1% לפי סע' 11 (2)  א לתקנות המל"ל, פר' וולף הדגיש בחוות דעתו כי "אין מגבלות תפקודיות משמעותיות הנובעות מבעיה זו"  וכי הבעיה אינה מצריכה טיפול רפואי זולת שימוש בגרב אלסטית בגף ימין באופן קבוע.

לטענת ב"כ התובעת, מחקירתו של פר' וולף בבית המשפט עלה כי לתובעת נותרה הפרעה בניקוז הלימפטי בעקבות החבלה ברקמה שגרמה לבצקת בשוק, מכאן מבקש ב"כ התובעת להסיק כי "ההגיון מחייב שעם הגיל מצב זה יכול לגרום לדלקות חוזרות בעתיד, דלקות אשר יוסיפו להרוס את דרכי הלימפה, באמצעות הבצקות" (סע' 11 לסיכומיו), לעניין זה הוא מבקש אף להתלות בדבריו של המומחה עת נשאל באשר לבעיה התפקודית העולה מפגיעת כלי הדם אצל התובעת, כי  –

"מאחר וראיתי את המטופלת שנים אחרי, היה כבר זמן ונזק כרוני שהתרחש עד שראיתי אותה. זה לא אומר שלא יהיה משהו בעתיד, אך הערכה שלי, במועד (הבדיקה – צ.ו) נכתבה בחוות הדעת" (עמ' 12 ש' 3 ואילך לפר').

לטענת ב"כ התובעת, התובעת סובלת כבר היום מבעיית נפיחות ברגליים אשר אפשר שתחמיר, לפיכך ראוי לקבוע את נכותה הרפואית בתחום כלי הדם בשיעור של 30% ע"פ הוראת סע' 11 (2) (ה)  לתקנות המל"ל העוסקת בנזק בורידים כאשר – "קיימת תפיחות קבועה, קשה שאינה יורדת בזמן המנוחה..." או  נכות בשיעור של 20% לפי הוראת סע' 11 (2) (ג) לתקנות הדן בנזק בורידים כאשר – "קיימת תפיחות קבועה ניכרת עקב עמידה או הליכה..." או, למצער, נכות בשיעור 10% לפי הוראת סע' 11(2) (ב) לתקנות העוסק במצב של תפיחות קלה בשתי הרגליים.

13.    אף כאן  שוכנעתי כי אין לקבל טענותיו של ב"כ התובעת.  פר' וולף הבהיר בחקירתו כי הפגיעה הורידית של התובעת היא ברגל אחת בלבד, כאשר התקנות מחלקות בין פגיעה ברגל אחת שעניינה תפיחות קלה שאינה גדלה עקב עמידה או הליכה - שאז הנכות הרפואית עולה כדי 1% לפי תקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות) תש"ל – 1969 לבין מצב דומה בשתי הרגלים שאז הנכות עולה כדי – 10%. המומחה הבהיר כי לתובעת פגיעה ברגל אחת בלבד ומכאן שיעור הנכות שקבע לה (כאן המקום להעיר ולציין כי ע"פ הוראת סע' 11 (2) (א)  לתקנות  הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 הנכות בגין פגיעה שכזו ברגל אחת היא – 0%), המומחה אף הדגיש בחוות דעתו כי "אין מגבלות תפקודיות משמעותיות הנובעות מבעיה זו וכי דרך הטיפול בה היא חבישת גרב אלסטית" (עמ' 5 לחוות דעתו).  המומחה הבהיר את חלוקת  הנכות בין מצב של תפיחה קלה ברגל אחת (1%) לתפיחה בשתי הרגלים (10%) בכך שכאשר קיימת תפיחה רק ברגל אחת קיים פיצוי תפקודי  של הרגל השנייה (עמ' 9 ש' 16-19 לפר').

בנדון לא מצאתי כי יש מקום לחרוג מקביעותיו של פר' וולף וכי פגיעתה של התובעת בתחום כלי הדם אכן מצטמצמת לתפיחה קלה ברגל אחת אשר אינה גוברת או גודלת ומכאן גם שיעור הנכות המזערי שניתן לה בתחום זה. 

בצד דברים אלו מצאתי לייחס נכות תפקודית מסוימת לתובעת בגין פגיעתה הפלסטית ופגיעתה בכלי דם כפי שיפורט ויובהר היטב בפרק "הנכות התיפקודית".

 

הנכות הנפשית

14.    בכל הקשור לתחום הנפשי נבדקה התובעת  בהיותה כבת 13 ע"י המומחית הפסיכיאטרית ד"ר  סבטלנה לנדה  אשר קבעה בחוות דעתה מיום 17.3.03 כי התובעת סובלת מבושה רבה בשל הפגיעה ברגלה וכי יש אצלה סימנים של PTSD ולפיכך יש להעמיד את נכותה על 10% לצמיתות לפי סע' 34 (ב) לתקנות המל"ל.

יצוין כי במהלך הדיונים לפני קיבלתי את טענות ב"כ התובעת כי ראוי לבחון בשנית את מצבה הנפשי של התובעת נוכח העובדה שחוות הדעת הפסיכיאטרית של ד"ר לנדה נערכה  שנים רבות קודם בגרותה של התובעת (ד"ר לנדה מונתה, כאמור, באחד מגלגוליה של תביעה זו שהוגשה ונמחקה מספר פעמים) ואולם כיוון שד"ר לנדה לא יכולה הייתה, מסיבותיה שלה, לערוך חוות דעת עדכנית, מיניתי כמומחה פסיכיאטרי מטעם בית המשפט את פר' שמואל פניג אשר העריך כי נוכח ההתמודדות הנחזית של התובעת עם התאונה ותוצאותיה הרי ש-

"על פניו לא נראה שקיימת נכות פסיכיאטרית בשטחים שאנו מודדים, כמו כן אין עדות להפרעה נפשית אלא פגיעה משוערת בפוטנציאל, אינני מעריך שהיא לוקה בהפרעה פוסט טראומתית  שכן אין התנהגות המנעותית ואין עדות שהמחשבות הלא פוסקות על התאונה פוגעות בתפקודה החברתי והמקצועי..."(הדגש שלי – צ.ו; עמ' 14 לחוות דעתו).

יחד עם זאת, קבע פר' פניג כי בשל הפגיעה האפשרית בפוטנציאל התפתחותי רגשי הנובע מתוך כך שנוכח פגיעתה והטיפולים שעברה סביר להניח כי הערכתה העצמית והדימוי העצמי שלה נפגעו ושיש לכך השפעה על חייה הרגשיים, הרי שיש להעריך את נכותה הנפשית של התובעת בשיעור של 10% לפי תקנה 34 ב2 לתקנות הביטוח הלאומי

15.    גם עם חוות דעתו זו של פר' פניג מבקש ב"כ התובעת להתעמת.  לטענת ב"כ התובעת, פר' פניג נשען בקביעת שיעור הנכות הנפשית של התובעת בעיקר על העובדה שהיא  לא פנתה לטיפול נפשי משך תקופה ארוכה, אלא שהמומחה לא נתן דעתו לכך שהפגיעה התרחשה עת הייתה התובעת בת 9.5 בלבד ולא מצופה כי תפנה על דעת עצמה לטיפול נפשי, מה גם שמצבה הכלכלי של משפחתה לא היה שפיר שכן אמה, כאם חד הורית, נדרשה לטפל ולכלכל לבדה את שתי בנותיה. ועיקר -  בניגוד לקביעותיו של פר' פניג, נמצא כי התובעת כן פנתה לטיפול נפשי וזאת עוד בשנת 2009 (עמ' 49 ש' 21 לפר' וכעולה מאישור שצורף ע"י הפסיכולוגית הקלינית הגב' רבקה צומת המאשרת כי נערכו 7 מפגשים בינה לבין הקטינה בין החודשים 10/09-6/10 (ראו מוצג – תמ/2) ולא כסברת המומחה כי התובעת פנתה לטיפול לראשונה אך ורק בשנת 2013. 

לטענת ב"כ התובעת יש להעמיד את נכותה הנפשית של התובעת בשיעור שלא יפחת מ – 20% וזאת בהתייחס לתקנה 34 (ב) (3)  לתקנות (בסיכומיו נכתב בטעות 34 (ב) (ד) ראו סע' 17 לסיכומי ב"כ התובעת) שהוראתה –

"...רמיסיה, סימנים קליניים קלים, קיים צורך בטיפול תרופתי, קיימת הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה - 20%..."

לטענת ב"כ התובעת, מתוך העדויות שהושמעו לפני בית המשפט עולה כי תפקודה הנפשי והחברתי של התובעת לקוי, היא מבזבזת כספים ללא שליטה, עולה ויורדת במשקל, מתרחקת מחברים וממשפחה, אינה יציבה בעבודתה ובמקומות מגוריה וכיוצ"ב (סע' 30-31לתצהירה), עניינים המלמדים על פגיעה תפקודית וחברתית וממילא יש בדבר להצדיק קביעת נכות שלא תפחת מ – 20% בגין מצבה הנפשי של התובעת כתוצאה מהתאונה. 

16.    ושוב, גם את טענותיו אלו של ב"כ התובעת אינני יכול לקבל. יש לזכור כי פר' פניג בדק את התובעת לאחרונה, זמן רב אחר התרחשות התאונה, כך שהוא יכול היה לאבחן בבדיקתו מה הייתה השפעת חלוף הזמנים על מצבה הנפשי. פר' פניג הבהיר בחקירתו כי התרשמותו ממצבה הנפשי של התובעת היא כי התובעת התגברה על פגיעתה הראשונית ולמעשה קיימת רמיסיה מלאה במצבה, מצב אשר  ע"פ התקנות אין בו להקנות לה, לכאורה,  אחוזי נכות נפשית כלל, אלא שעל אף זאת בשקלול מצבה הרגשי של התובעת הוא מצא להעניק לה 10% נכות, וכן העיד פר' פניג -

ש.         מה מצוין בביטוח הלאומי שלפי זה נתת לה עשרה אחוזים ?

ת.          אני מוכרח להודות שהייתי צריך לפי הביטוח לאומי לתת פחות אחוזים. מפנה לסעיף  43ב(2) קיום רמיסיה מלאה, הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי והגבלה קלה בכושר העבודה.

ש.         לדעתך היתה פה רמיסיה מלאה ?

ת.           מבחינה נפשית.  אני לא מדבר על הצלקות. היתה פה רמיסיה מלאה, הוא נותן לך את כל האפשרויות, הסעיף הזה אי אפשר לקרוא אותו למחצה. יש פה בסעיף הזה שלושה פרמטרים. יש את הפרמטרים של הסימפטומים הפסיכולוגיים או הפסיכיאטרים, יש את הפרמטר של הפגיעה התפקודית נפשית או חברתי ויש את הפרמטר השלישי שהוא הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה. יש פה שלושה מרכיבים ועלינו להתיחס לשלושתם, כך אני מפרש את זה. אם אפשר לפרש את זה אחרת אני לא יודע, זה כבוד השופט או אתה יכול לפרש אחרת.  אני מדבר על מצב תיאורטי שלאדם יש סמפטומים נפשיים אך הם לא מפריעים לו בתפקוד הנפשי והחברתי ובמסגרת העבודה. אז אני צריך לשקול אם זה מתאים לעשרה אחוז. אני נותן כאילו סעיפי ביניים, נגיד במקרה הזה המחשבה הראשונית היתה לתת 15 אחוז אפילו בגלל שאין פגיעה בתפקוד המקצועי או החברתי" (עמ' 42 ש' 12-26 לפר')

וכן –

"הנכות שאני מתיחס אליה היא בעצם, אני כותב בסיכום שלי בשורות האחרונות: מכיון שנגרמה לה נכות גופנית בגיל צעיר והיא נזקקה לכל הטיפולים שעברה סביר להניח שההערכה העצמית שלה והדימוי העצמי שלה נפגעו.

ש.           אתה לא אומר שזה קיים כרגע.

ת. למרות שלא מצאתי נכות ברמה הקונקרטית ולמרות שלא מצאתי הפרעה נפשית נקרא לזה בציר אחד, בציר הראשון, לא מצאתי הפרעה נפשית כמו פוסט טראומה או כמו הפרעת חרדה או כמו דכאון או כמו פסיכוזה, למרות זאת חשבתי שאני לא יכול לבטל את האפשרות שנגרמה לגברת, לתובעת, איזושהי הפרעה בהתפתחות של הדימוי העצמי, ולכן אני חשבתי שיש מקום  בכל זאת להשאיר את אחוזי הנכות ולא להתייחס רק באופן צר לרמת התפקוד שלה"(עמ' 53 ש' 8- 17 לפר')

 

שוכנעתי, אפוא, כי לא נפל כל פגם בהערכתו המקצועית של פר' פניג וכי הוא בחן בזהירות הראויה את מצבה הנפשי של התובעת כיום והשפעת התאונה על מצבה וכי קביעת שיעור הנכות שנעשתה על ידו נעשתה לאחר שיקול דעת ובירור מוקפד וראוי של מצבה העכשווי.  הנכות נקבעה על בסיס התמונה העובדתית של חומרת התסמינים הנפשיים כפי שהיא באה לידי ביטוי גם בתיעוד הרפואי הדל יחסית שנצבר משך 17 שנים מאז התאונה וגם בהתפתחויות השונות שאירעו בפועל בחייה של התובעת בשנים אלו.

ראוי לציין כי גם בחוות דעתה של  ד"ר לנדה שנערכה עוד בהיותה של התובעת כבת 13, תלמידת כתה ז', צוין כי התובעת - נערה נאה, משתפת פעולה, תלמידה טובה, יש לה חברות, אבל היא מפגינה פגיעה רגשית – רגשות אשם כלפי האם שמטפלת בה ובושה בצלקת.   דברים אלו מאוששים את קביעתו של פר' פניג כי לתובעת נכות נפשית בשיעור של 10% בשל מצבה הריגשי.

17.    אם נבוא לסכם את שעור נכותה הרפואית של התובעת כתוצאה מהתאונה כפי שנקבע ע"י מומחי בית המשפט, הרי שזו   -

א. פלסטית – 20%

ב. כלי דם – 1%

ג. נפשית – 10%

היינו נכות משוקללת של – 28.72% .

אלא שכידוע לא הרי הנכות הרפואית כנכות התפקודית, ומכאן נבוא לעיקר -  

נכותה התפקודית של התובעת

18.    מן המפורסמות הוא שיש להבחין בין הנכות הרפואית לנכותו התפקודית של נפגע, כאשר זו האחרונה משמשת לתיאור השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של הנפגע בכל תחומי החיים. כך יש להבחין בין נכות תפקודית לבין ראש הנזק של גריעה או אובדן כושר השתכרות, שהוא אך ורק אחד מהמישורים של התפקוד הכללי, אם כי, ברוב המקרים, המרכזי לצורך חישוב הפיצויים המגיעים לנפגע. ברי כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן, אם למעלה ואם למטה. וראוי להביא בעניין זה מדבריו של כב' הש' א. ריבלין ברע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי (2012):

"ככלל, ראוי להבחין בין הנכות הרפואית, הפגיעה התפקודית והגריעה מן ההשתכרות או מכושר ההשתכרות. זו האחרונה היא הקובעת. השפעת הנכות הרפואית על הפגיעה התפקודית אינה זהה בכל מקרה ומקרה ואף הפגיעה התפקודית (השונה מצידה מן הנכות הרפואית), אינה מלמדת, בהכרח, על הגריעה מסכום ההשתכרות בעתיד" (ועוד ראו לעניין זה - ע"א 516/86 אררט נ' אזולאי (1986))

 המלאכה להבחין בין כל אלה - הנכות הרפואית, הנכות התיפקודית ושיעור הגריעה בשכר - מסורה לערכאה הדיונית המתרשמת ממכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה וכיוצ"ב. וכפי שהובהר בפסיקה לא אחת - כל אלו הן קביעות המצויות בליבת שיקול הדעת של הערכאה הדיונית. כך מצאנו, כדוגמה, בע"א 3049/93 - סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי ואח', (1995) -

 "בין הנתונים המסייעים לבית המשפט לקבוע נזק זה, יש חשיבות לנתון של הנכות הרפואית שנגרמה עקב התאונה. לנכות זו, המגבילה את התובע בפעילותו, יש השלכה לכושר השתכרותו. זה, כמובן, אינו הנתון היחיד שיילקח בחשבון. כדי לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות יש חשיבות גם למקצועו ולמקום עבודתו של התובע. נכות רפואית בשיעור מסוים יכולה להשפיע על יכולת התיפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע אלמוני, הן בהתחשב במקצועו, והן משום שלתובע האחד מובטח מקום עבודה בו יוכל להתמיד בעבודתו, על אף נכותו, ולתובע האחר - אין מובטח מקום עבודה. יש חשיבות למצב התעסוקה בשוק, וכן לגורמים נוספים אשר יכולים להשפיע על כושר השתכרותו של התובע בנכותו..." (ועוד ראו לעניין זה- ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (2015); ע"א 8799/08 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני, (2011); ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (2011) והאסמכתאות הרבות המובאות שם).

בנדון טען ב"כ התובעת כי לתובעת נכות תיפקודית העולה לאין ערוך על הנכות הרפואית שנקבעה לה ועומדת על 50% (סע' 20 ד' לסיכומי התובעת),  ואילו ב"כ הנתבעת סבורה כי עיקר נכותה הרפואית של התובעת היא קוסמטית וחסרת השפעה על תפקודה וכי הנכות התפקודית מגיעה ל – 10% בלבד (עמ' 6 לסיכומי הנתבעת בסיפא).

19.    בנדון בהתייחס לשיעורי הנכות הרפואית שנגרמו לתובעת, לאופי פגיעותיה ולהתרשמותי מהשפעת פגיעות אלו על תפקודה ובכלל זה יכולת השתכרותה, ומתוך כך שאני סבור שגם לצלקות הקשות ברגליה ולפגיעה בכלי הדם ברגלה והעובדה שקיימת תפיחות ברגל הפגועה יש מימד תפקודי מסוים אף כי קל באופן יחסי, אני מעריך את נכותה התפקודית של התובעת בשיעור של 15% ובדומה אני מעריך את שיעור הגריעה בשכרה כתוצאה מהתאונה. 

בסיס שכרה של התובעת

20.    התובעת נפגעה בהיותה קטינה ומתוך שכך עומדת לה לכאורה החזקה כי השתכרותה הייתה מגעת לסך השכר הממוצע במשק, כך נקבע בעניין עא 10064/02 - מגדל חברה לביטוח בעמ ואח' נ' רים אבו חנא ואח' (2005) (להלן- עניין אבו רים) -

עולה מן המקובץ, כי הנחת עבודה היא לנו, לגבי קטינים שטרם הגיעו במועד התאונה לגיל בגרות, ואשר מסלול עבודתם ודרך השתכרותם טרם התגבשו, כי יש לערוך את חישוב אבדן כושר ההשתכרות שלהם על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו משתכרים כשיעור השכר הממוצע במשק. נקודת מוצא זו לחישוב הפסד ההשתכרות של קטין, היוצרת האחדה של הפיצוי, עולה בקנה אחד עם עקרון השבת המצב לקדמותו, עם השאיפה להגשים את הזכות לשוויון ועם הצורך ליצור הרתעה אופטימלית. הנחה זו יאה לכל, לילד ולילדה, לאיש ולאשה, לשחור וללבן, לבני כל הדתות, יהיה מוצאם האתני אשר יהא. זוהי חזקה - אך היא ניתנת לסתירה, והשאלה שעוד נותר לברר נוגעת לטיבו של המסד הראייתי המאפשר סטייה מחזקה זו" (ועוד ראו לעניין זה - רעא 7490/11 - חטיב פחרי נ' מוחמד חאג' ואח', (2011);

לטענת ב"כ התובעת יש לחשב את הפסדיה של התובעת ברכיב הפסד השכר על בסיס השתכרות של כ – 12,000 ₪, היינו מעבר לשכר הממוצע במשק, וזאת נוכח העדויות של המחנכת שלה, הגב' אסתר רוזן, אשר העידה כי הייתה תלמידה מצטיינת והייתה מיועדת לכיתת "עתידים" היינו כיתה בה אוספים את התלמידים המצטיינים לצורך מינופם לשירות ביחידות נבחרות בצה"ל ואח"כ האוניברסיטה, וכן עדותה של התובעת עצמה המעידה כי חלמה להיות רופאה או לעסוק בתחום זה (סע' 40 לתצהירה), עדות שאוששה בעדות אחותה ( ר' ס' 15 לתצהיר האחות ), ואמה (ר' ס' 32 לתצהיר האם).

אני סבור כי העדויות שבאו לפני אינן מצטברות כדי מסה נכבדה אשר יש בה להביא לחריגה מחזקת ההשתכרות שנקבעה בדין. בעדותה של התובעת בבית המשפט התברר כי היא  היתה תלמידה טובה אך לא מעבר לכך ודומה כי "חלומותיה" להיות רופאה היו בגדר מאווי  ילדות ותו לא. היא מעולם לא פעלה בכיוון זה,  היא סיימה בגרות במתמטיקה 4 יחידות, ללא בגרות בפיסיקה או  בכימיה (עמ' 29 שורות 21 – 25 לפר') כאשר ראוי לציין לעניין זה כי לא הוצגו לבית המשפט ציוניה של התובעת בתקופת התיכון וכן לא הוצגה תעודת הבגרות שלה וזאת אחר שהאם טענה כי התובעת השמידה את התעודות (עמ' 34 ש' 24 לפר'), ולעניין זה ישאל השואל מדוע לא הוצגו העתקים של תעודות אלו אותם ניתן להשיג ממוסדות החינוך, ומדוע התובעת הסתפקה בהבאת עדות של מורה מבית הספר היסודי, להבדיל ממורים או מחנכים בתקופת התיכון, ודומה כי ראוי שהדבר יעמוד לחובת התובעת.

התובעת לא ניסתה  לעבור את המבחן הפסיכומטרי (הנדרש לצורך לימודים אקדמיים כלשהם) ולא ניסתה להשלים בגרויות ולשפר ציונים במכינה וכיוצ"ב. היא עבדה בפרטנר 4 שנים, התקדמה בתפקיד ובשכר והתפטרה "מטעמים מוסריים", כלשונה, ולא בגלל מגבלות פיזיות או נפשיות כלשהן (עמוד 31 ש' 15 לפר'). התובעת לא המשיכה ללימודים אקדמיים כלשהם ולא רכשה גם הכשרה מקצועית כלשהי.

גם שיעור השתכרותה העכשווי של התובעת הנופל בשיעור ניכר – הרבה מעבר לשיעור נכותה התפקודית להערכתנו – משיעור השכר הממוצע במשק, מקליש אף הוא את טענותיה באשר לעתידה אלמלא התאונה.

21.    ב"כ הנתבעת טענה מנגד, בסיכומיה, כי ראוי לראות כבסיס לשכרה של התובעת שכר של כ – 6500 ₪ המהווה את ממוצע שכרה של התובעת בשש השנים האחרונות. לטענתה, פרק הזמן הארוך שחלף מאז התאונה ומאז שהחלה התובעת לעבוד בעבודות שונות יש בו ללמד על כושר השתכרותה ויכולתה התעסוקתית של התובעת וזאת ללא קשר לארוע התאונה עצמו, שכן לטענת ב"כ הנתבעת כתוצאה מהתאונה מגיעה נכותה התפקודית של התובעת ל 10% נכות בלבד. 

אף את טענות ב"כ הנתבעת אינני מקבל לעניין זה.  המועד הראוי לבחינת כושר השתכרותו של תובע הוא באופן טיבעי מועד התרחשות התאונה שהרי השתכרותו ואופי עבודתו לאחריה אפשר שהושפעו מנזקי התאונה ואירועים אחרים. 

בנדון נפגעה התובעת בהיותה ילדה קטנה כבת 9.5 אלא שבין לבין ועד הגיענו למועד כתיבת פסק הדין היא בגרה (כאמור, התובעת כיום כבת 27.5) והספיקה לעבוד בעבודות רבות שונות ואומנם נראה כי השתכרותה נופלת בשיעור ניכר משיעור השכר הממוצע במשק. כך מפירוט הרצף התעסוקתי (מוצג נ/1) עולים הנתונים הבאים:

ממוצע ההכנסות שלה מאז נכנסה לשוק העבודה המסודר בשנת 2010 ( בגיל 19.5 לאחר שחזרה מביקור אצל אביה בארה"ב) והחלה לעבוד באופן רצוף ומלא, הוא כדלקמן:

2010: (בפרטנר ובמלון קיסר): סה"כ: 49,061 ₪ ממוצע לחודש: 4,088 ₪ ברוטו

2011: (בפרטנר): סה"כ: 73,315 ₪ ממוצע לחודש:  6,109 ₪ ברוטו

2012: (בפרטנר): סה"כ: 84,710 ₪ ממוצע לחודש:  7,059 ₪ ברוטו

2013: (בפרטנר): סה"כ 101,885 ₪ ממוצע לחודש: 8,490 ₪ ברוטו

2014: (בפרטנר, O&H ופוקס): סה"כ: 54,639 ₪ ממוצע לחודש: 4,553 ₪ ברוטו.

2015: (בח.ר. FWS  ופוקס): סה"כ: 43,733 ₪ ממוצע לחודש: 3,644 ₪ ברוטו.

ב2016: לפי תלושי השכר שצורפו לתצהיר התובעת ממוצע לחודש: 4,959 ₪ ברוטו

ממוצע ההכנסה החודשית למשך 6 שנים: 6,483 ₪ ברוטו לחודש. סכום זה (העולה על הכנסותיה בכל השנים למעט 2012 – 2013), משקף נכונה את כושר ההשתכרות של התובעת בנתוניה. נטו פלת"ד הסכום: 6,415 ₪ לחודש.

אלא שבנדון, לאור התרשמותי מהתובעת ויכולותיה, שוכנעתי כי אין היא מנצלת את מלוא כושר השתכרותה וכי לנזקיה כתוצאה מהתאונה יש רק השפעה חלקית, בשיעור של 15%, על הגריעה מפוטנציאל ההשתכרות שלה העומדת על השכר הממוצע במשק.

אני סבור, אפוא, כי בנדון אין מקום לחרוג, בכל הקשור לקביעת בסיס שכרה של התובעת, מהשכר הממוצע במשק העומד היום לפי נתוני הלמ"ס על סך  9,858 ₪ ובניכוי מס נטו על סך  9,262 ₪.

הגריעה החודשית עומדת, איפוא, על 1,398 ₪ (15%* 9,262 ₪) ובתוספת ריבית מאמצע תקופה סך של 1,450 ₪ במעוגל (כל החישובים בפסק דין זה הם ע"פ תוכנת נזיקיסט).

כעת, קודם שנבוא לתחשיב גופו, ראוי שננקוט עמדה לעניין שיעור ההיוון אותו נאמץ לצורך חישוב נזקיה העתידיים של התובעת.

שיטת היוון ההפסדים לעתיד

22.    אך ורק בסיכומיו טען ב"כ התובעת להיוון על בסיס 2% תחת ההיוון הנוהג של 3%. לעניין זה לא הובאו על ידו חוות דעת אקטואריות והצורך לאחוז בשיעור היוון החורג משיעור ההיוון הנהוג עד כה בפסיקת בית  המשפט העליון נטען כלאחר יד ומבלי להביא לכך אסמכתאות של ממש. 

יתר על כן, אף תיקונן של התקנות הנוגעות להיוון קצבאות המל"ל, בחודש אוקטובר האחרון, באופן שהן מורות על היוון הקצבאות בשיעור של 2% תחת שיעור 3% שנהג עד כה, אין בו להשפיע על עניינה של התובעת דנן שכן בנדון לא זכאית התובעת לקצבה עתידית מהמל"ל אשר יש מקום לקזזה במסגרת התחשיב. 

לפיכך,  אינני מוצא לשנות בנדון את שיעור ההיוון הנהוג של 3% לגבי נזקיה העתידיים של התובעת וזאת כל עוד לא שונתה ההלכה לעניין זה ע"י בית המשפט העליון (ועוד ראו לעניין זה בפסיקת בתי המשפט המחוזיים - ת.א. 53143-09-12 (מחוזי ירושלים) ש. נ. נגד "הפול" (2017); ת.א. 29349-12-12 (מחוזי ירושלים) ר. ר. נגד שירותי בריאות כללית ( 2016 ); ת.א. 32648-09-17 (מחוזי חיפה) פלונית נ. "הפול" (2016); ת.א. 14642-12-12 (מחוזי נצרת) יאסין נ. הפניקס (2016)).

 

הנתונים הנדרשים לתחשיב ניזקה של התובעת 

 

23.    ואם כן, לצורך חישוב נזקיה של התובעת כתוצאה מהתאונה עומדים לפנינו הנתונים הבאים -

תאריך לידתה של התובעת: 21.5.90

מועד התאונה: 21.12.99

נכותה הרפואית  של התובעת כתוצאה מהתאונה: 28.72%.

נכותה התפקודית של התובעת כתוצאה מהתאונה: 15%.

משך האשפוז: 39 ימים.

שיעור הגריעה מהשכר:  15% בדומה לשיעור הנכות התפקודית.

בסיס ההשתכרות – שכר ממוצע במשק נטו:  9262 ₪.

גילה של התובעת בעת התאונה:  כבת 9.5 .

גילה של התובעת במועד פסק הדין: כבת 27.5 שנה.

גיל פרישה אלמלא התאונה: גיל 67 בתאריך 21.5.2057 (471 חודשים, מקדם היוון 276.6).

 

ומכאן נבוא לתחשיב גופו.

 

הפסד השתכרות

 

24.    כאמור, אני סבור כי ראוי לחשב את הגריעה בהשתכרות התובעת בעבר והעתיד על בסיס נכות תיפקודית של 15% מכושר השתכרות השווה לשכר הממוצע במשק, אומנם התובעת השתכרה בשנים אחרות שכר הנמוך מהשכר המתקבל מגריעת הסך האמור מהשכר הממוצע במשק ואולם התרשמותי כי הדבר נובע בשל כך שאינה ממצה את כושר השתכרותה עד תום וזאת מנימוקים שאינם קשורים לנזקיה בתאונה. נזקיה ברכיב זה כתוצאה מהתאונה מצומצמים אך ורק לשיעור של 15% מהשכר הממוצע במשק – נטו, היינו 1450 ₪ לחודש לאחר תוספת ריבית ממחצית התקופה (15% * 9262 ₪ (השכר הממוצע במשק נטו) = 1389 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע תקופה – 1450 ₪ במעוגל).

 

אובדן השתכרות בעבר

 

25.    תחשיב ההפסד מעת שהחלה לעבוד ועד היום – 98 חודשים * 1450 ₪ =                                                                                         142,100 ₪

 

 

אובדן השתכרות בעתיד

 

26.    בכל הקשור לאובדן בעתיד עד להגיעה של התובעת לגיל 67 הרי שהתחשיב הוא כדלקמן-

 

1450 ₪ * 276.6 (מקדם היוון עד לגיל 67 ) במעוגל =                         401,100  

 

סה"כ אובדן השתכרות לעבר ולעתיד -                                          543,200 ₪

 

אובדן פנסיה

 

27.    בהתחשב בהפסד ההשתכרות המפורט לעיל יחושב הפסד הפנסיה על בסיס 12% ובסה"כ –

543,200 ₪ * 12% = (במעוגל)                                                  65,200 ₪

 

עזרת הזולת

 

28.    לטענת התובעת נוכח מהות פגיעתה, הקשיים הנגרמים לה בשל הצלקות הנרחבות והעמוקות ברגליה והקושי שלה בעמידה ממושכת ועליה במדרגות היא תזקק לסיוע בביצוע עבודות משק בית. בתצהירה טענה התובעת כי נדרשת כיום להוצאות בשעור 200 ₪ בגין עזרה בבית.  על בסיס סך זה עתרה להוצאות בגין עזרת הזולת בשיעור של כ – 100,000 ₪ לעבר ולעתיד יחדיו. 

המשיבה טענה, מאידך, כי אופי פגיעתה של התובעת אינו מלמד כי היא נדרשת לעזרת הזולת, לא הוכח כי נדרשה לכך בעבר, לא צורפו כל קבלות לעניין והדעת נותנת כי לא תידרש לכך בעתיד. 

 

אחר שבחנתי טענות הצדדים לעניין רכיב זה מצאתי לפסוק בו פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בשיעור של 30,000 ₪ וזאת בעיקר מתוך התחשבות בתוספת עזרה קלה  שתדרש לה לאורך השנים בעיקר בכל הקשור לסיוע במשק הבית.

 

 

 

נסיעות

 

29.   אמה של התובעת העידה כי במהלך אשפוזה של התובעת נגרמו לה הוצאות בגין נסיעות לצורך ביקורים בבית החולים וכיוצ"ב בסך 6,080 ₪ במשוערך להיום  (ר' ס' 14 לתצהירה). לטענת התובעת לאחר שחרורה מבי"ח, ובשל הפחד מאוטובוסים, היא נזקקה לעשות שימוש מוגבר במוניות הוצאה אשר הסתכמה בסך  - 69,851 ₪ במשוערך להיום. כמו כן נזקקו התובעת ואמה לנסיעות לבי"ח רמב"ם ולירושלים, וההוצאה על כך הסתכמה בסך 5,390 ₪ במשוערך להיום. עוד נטען כי מיולי 2002 ועד סוף שנת 2008, נזקקה התובעת  למוניות, וההוצאה על כך הסתכמה  ב - 11,700 ₪ ( ר' ס' 18 לתצהיר אמה של התובעת) ובשערוך להיום 23,359 ₪. לטענת התובעת בגלל מגבלות הניידות שלה היא נאלצה להוציא כ- 300 ₪ לחודש על נסיעות (ר' ס' 44 לתצהירה). התובעת טענה להוצאות בגין נסיעות בשיעור של כ – 150,000 ₪ לעבר ולעתיד (סע' 24 לסיכומי התובעת). 

 

ב"כ הנתבעת טענה, מאידך, כי כל ההוצאות שהוציאה התובעת לצורך נסיעות הן לקבלת טיפולים רפואיים והן לצרכיה הכלליים בתקופת ההחלמה, כולל הסעות יום יומיות לבית הספר, שולמו ישירות על ידי הנתבעת לנהג המונית שביצע את הנסיעות. נהג המונית, מר  יוסף מדר, הגיש תביעת הטבה בת"א 1109/06 בבית המשפט השלום בטבריה, בתביעה זו ניתן פסק דין ביום 13/09/2007 ועל פיו שילמה הנתבעת לנהג סך של   26,672  ₪  זאת לאחר  שהתובעות, התובעת ואמה, הצהירו כי הן מסכימות שהסכום ינוכה במלואו מהמגיע להן בתביעת הנזיקין שלהן (ר' מוצג 2 למוצגי הנתבעות),  בשערוך להיום ערך התשלום ששולם עבור נסיעות עומד על  36,687 ₪.

לטענת הנתבעת הסכום הנזכר מופרז באופן קיצוני, ועולה משמעותית על צרכיה האמתיים של התובעת כתוצאה מן התאונה וכולל שימוש פזרני במוניות לכל משפחת התובעת וללא כל קשר לתאונה. לפיכך אין כל מקום לפסוק סכומים נוספים ברכיב זה. 

אחר שבחנתי טענות הצדדים לעניין זה מצאתי כי אף ברכיב זה ראוי לפסוק לתובעת פיצוי באופן גלובלי לעבר ולעתיד  מעבר לסך ששולם בעבר לנהג המונית אשר הסיע אותה בעבר וזאת בסכום גלובלי של – 30,000 ₪

 

 

דיור

 

30.   עובר לתאונה, התגוררה התובעת עם משפחתה  בדירה בקומה רביעית  ללא מעלית. לטענת התובעת,  עם שחרורה מבית החולים ונוכח קשיי התנידותה נאלצה המשפחה לגור בבית מלון כאשר העלות הסתכמה ב - 5,600 ₪. לאחר מכן במשך חודשיים שכרה המשפחה  דירה בקומת קרקע כאשר  העלות הסתכמה ב - 3,150 ₪. לאחר מכן ובמשך 4 שנים, שכרה המשפחה דירה בצמוד לביה"ס בו למדה התובעת  בשכר דירה של 400$ לחודש (ר' ס' 27 לתצהיר של אמה של התובעת). ההוצאה בגין כך הסתכמה לטענתה ב- 67,200 ₪ (סע' 25 לסיכומי התובעת). התובעת טוענת לפיצוי בגין עלויות הדיור הנכבדות ונוספות להן נדרשה המשפחה בשיעור גלובלי של  75,000 ₪. 

 

לא זו אף זו, במסגרת ראש הפרק של הוצאות דיור בסיכומיה הוסיפה התובעת וטענה כי  מגיע לה פיצוי בגין אובדן יכולת להינשא, אשר אף לו השלכה על עלויות הדיור להן היא נדרשת.  לטענתה במסגרת ראש נזק זה, יש לקחת בחשבון, כי לו הייתה נישאת עלות שכר דירה לו הייתה נדרשת הייתה יורדת ב - 50%, ואולי אף היתה זוכה לבן זוג, שברשותו דירה. יתר על כן, גם אם הייתה נאלצת ליטול משכנתא, הרי שלו הייתה נישאת  היא הייתה נושאת רק במחצית המשכנתא כאשר בחציה האחר היה נושא בן זוגה, לפיכך דורשת התובעת פיצוי גלובלי בשיעור של  250,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

 

הנתבעת טוענת, מאידך,  כי גם אלמלא התאונה היו התובעת ומשפחתה נזקקים לדיור. וכי  האֵם שילמה דמי שכירות גם לפני התאונה (עמ' 34 שורה 26 לפר')  אם נגרמה לה תוספת הוצאה בעקבות התאונה הדבר היה לזמן קצר בלבד ובכל מקרה זהו נזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות אשר לא הוצגו,  כך לא הוצגה כל ראיה באשר לתשלום למלון הנטען בו שהתה המשפחה משך שבוע. 

אחר שבחנתי טענות הצדדים מצאתי לפצות התובעת בגין הוצאות מדור מוגברות בשנים הסמוכות לאחר אירוע התאונה בשיעור גלובלי של 20,000 ₪ .

31.   מאידך, לא מצאתי כל מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין אובדן סיכוי להינשא, לבד מהעובדה שאני סבור כי רכיב זה והקשרו לאירוע התאונה לא הוכח כלל וכי על דרך הכלל  יש לייחדו למצב רפואי שיש בו לאיין את חיי הנישואין ככאלו, דוגמת אובדן כוח גברא, יכולת הולדה וכיוצ"ב הרי שהובהר בפסיקה כי עסקינן ברכיב שאינו ממוני (וראו, כדוגמה - בע"א 11152/04 פלוני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, (2006)) ולעניין זה מייחד חוק הפלת"ד רכיב פיצוי מוגבל תחת הכותרת "כאב וסבל" אשר אין לפרוץ את מסגרתו באחיזה ברכיבים מרכיבים שונים של נזק לא ממוני דוגמת אובדן סיכויי נישואין וכיוצ"ב.  כך מצאנו לעניין זה בע"א 2801/96 - אלברט יפרח נ' אל על ואח' (1998) -

 

"בע"א 146/87 כץ נ' רוזנברג, בהתייחסי לסטנדרטיזציה של קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני, ציינתי במפורש את קיצור תוחלת החיים כנזק שאינו נזק ממון במובן חוק הפיצויים ותקנות הפיצויים, באומרי: "לא עוד הערכה, על-ידי בית המשפט, של כאב, סבל, אובדן סיכויים להינשא, קיצור תוחלת חיים וכיוצא באלה נזקים לא ממוניים - אלא נוסחה קבועה של קביעת גובה הפיצוי בגין נזק לא ממוני..." (שם, בעמ' 424). זו גם גישתם של המחבר י' אנגלרד בספרו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בעמ' 174 וכן של המחבר ד' קציר בספרו הנ"ל, בעמ' 21 ובעמ' 694 (ראו גם: ד' מור "פיצוי נפגעי תאונות דרכים בגין נזקי גוף לא ממוניים"; ש' לוי "תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976"). הנה-כי-כן, הסדר הפיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון אשר בתקנות בא לכסות את כל הנזקים הנכללים תחת כותרת זו של נזק שאינו נזק ממון, כולל הנזק בגין קיצור תוחלת חיים. על-כן אין כל יסוד לסברה כי חישוב הנזק על-פי התקנות מצומצם לנזק בגין כאב, סבל וצער בלבד, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, וכי ניתן לפסוק, נוסף על הפיצוי לפי תקנות הפיצויים, גם פיצויים בגין קיצור תוחלת חיים... מסקנתי היא שחיוב הנתבעות לפצות את המשיב בגין קיצור תוחלת חיים אינו יכול לעמוד - והוא מבוטל בזה" (עוד ראו לעניין זה - בע"א 5118/90 אילנה בשה נ' מדינת ישראל ואח' (1993); תא (חיפה) 280-06 - ס' נ' נ' המאגר בעמ - חברה לבטוח ואח' (2009); תא (חדרה) 38773-07-10 - עיזבון המנוח אלמה מהרט זל נ' חן לוגסי ואח' (2012)ורבים אחרים)

 

ויפים הדברים אף לנדון דנן. 

 

שעורים פרטיים

 

32.   לטענת התובעת בשל היעדרות מהלימודים, היא נדרשה לשעורים פרטיים עד סוף כיתה ה',  במשך 10 ח', בעלות של 400 ₪ לשבוע ( ר' ס' 25 לתצהיר אם התובעת). סה"כ ההוצאה בגין כך הסתכמה  ב- 16,000 ₪. לטענת הנתבעת, לתצהיר האם לא צורף כל אישור אשר יעיד על קבלת שיעורי עזר, פרטים אודות נותן השיעורים, או תכיפות השיעורים ועלותם. ולמעשה האם אף לא זכרה אפילו את שמה של המורה שמסרה את אותם שיעורים (עמ' 34 שורה  19 לפר'), הנתבעת סבורה כי היות שעסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות של ממש אין די בטענות התובעת ועדיה הנטענים כלאחר יד וללא תמיכה ואישוש. 

 

מכיוון שאין ספק כי התובעת נדרשה להעדר תקופה ממושכת מלימודיה אני סבור כי יש בסיס לנטען ע"י התובעת לעניין הצורך בשיעורי עזר ואני מעריך הפיצוי ברכיב זה בשיעור כולל של 5000 ₪ במשוערך להיום.

 

ביגוד והוצאות שונות

 

33.    לטענת התובעת עקב ירידה במשקל והשמנה דרסטית, היא נאלצה לרכוש ביגוד רב כאשר עלותו המצטברת מגיעה לסך של כ 24,000 ₪ נכון להיום. 

המשיבה מתנגדת למבוקש וטוענת כי לא זו בלבד שהרכישה הנטענת לא הוכחה, אף לא הוכח כי השמנתה של התובעת קשורה לאירוע התאונה. 

 

בנדון לא מצאתי ממש בטענות התובעת בכל הקשור להוצאות עודפות ברכיב הביגוד והקשר שלהן לפגיעתה כתוצאה מהתאונה ואינני סבור כי יש לפצותה ברכיב זה.

 

34.   התובעת הוסיפה וטענה להוצאות שונות דוגמת הוצאות אש"ל בזמן האשפוז בשיעור  15,200 ₪. שרותי כביסה 1,000 ₪. מזגן לחדרה בעלות  - 5,999 ₪ ובשערוך להיום 11,977 ₪. כאשר נטען שבשל רגישות הצלקות היא נדרשת להוצאות בשיעור  750 ₪ לחודש על מזגן ( ר' ס' 45 לתצהירה). ומכיוון שיש להניח שמחצית מכך היתה מוציאה גם ללא התאונה. לפיכך לעתיד ההוצאה בגין כך מסתכמת ב - 350 ₪ לחודש לכל ימי חייה ובסה"כ : 154,000 ₪. כך נטענו הוצאות בגין מחשב 5,950 ₪ ( ר' ס' 15-16 + 18 לתצהיר האם) ושימוש בטלפון  לשנה 3,600 ₪.

 

לעניין ההוצאות הנזכרות אני מסכים עם טענת ב"כ הנתבעת כי אין מדובר בצרכים הנובעים מתוצאות תאונת הדרכים אלא בצרכים רגילים ומקובלים של כלל האוכלוסיה. התובעת הייתה נזקקת למחשב, למשחקים ולמזגן בבית, גם ללא קשר לתאונה ולתוצאותיה וכמובן שמוצרים אלו המשיכו ושימשו אותה ואת כל בני משפחתה גם לאחר תקופת החלמתה. בכל הקשור להוצאות שהוצאו בעת תקופת אשפוזה של התובעת בבית החולים הרי שהבאתי עניין זה בשקלול בפסיקת הפיצוי בגין עזרת הזולת. 

 

הוצאות רפואיות

 

35.   לטענת התובעת היא נדרשה בגין התאונה להוצאות רפואיות בסך - 930 ₪ (לא פורט בגין מה), משחות ותחבושות בסך  9,600 ₪ ( ר' ס' 19 לתצהירה). וכן היא נדרשה לעוזרת אישית עם השחרור מביה"ח 13,500 ₪ (ר' ס' 23 לתצהיר). ובשערוך להיום 26,952 ₪. בתצהיריה טוענת התובעת גם להוצאות בגין טיפול נפשי ובגין שימוש בתחבושות אלסטיות ואולם בסיכומיה אין איזכור להוצאות אלו.

 

בכל הקשור להוצאות רפואיות בשל מצבה הנפשי של התובעת הרי שעד היום, למרות פרק הזמן הארוך מאוד שחלף מאז התאונה היא מיעטה מאוד לפנות ליעוץ פסיכולוגי וכד' ומכל מקום קיים כיסוי לטיפול שכזה ע"י קופות החולים מכח לחוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד - 1994 (כאמור, התובעת כלל לא טענה לרכיב זה בסיכומיה והתיחסותה היחידה להוצאות רפואיות מינוריות מופיעה בסע' 28 לסיכומיה). 

 

מאידך, כיוון שאף המומחה לכלי דם ד"ר וולף ואף הפלסטיקאי פר' מלר הבהירו כי התובעת תידרש לתחבושת אלסטית בגין הפגיעה ברגלה ובהתחשב בכך שעיקר הוצאותיה הרפואיות אמורות להיות מכוסות ע"י קופת החולים בהיות התאונה תאונת דרכים ובהתייחס להוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד - 1994, הריני מעריך את כלל הוצאותיה הרפואיות של התובעת לעבר ולעתיד בשיעור של 15,000 ₪ .

 

כאב וסבל

 

36.   לפי נכות רפואית של 28.72% בהתחשב ב  -39 ימי אשפוז ובגילה של התובעת –

102,600 ₪ במעוגל

 

 

 

 

סיכום נזקי התובעת

 

37.   סה"כ נזקי התובעת כתוצאה מהתאונה עולים , אפוא, כדי -

 

א.   אובדן השתכרות חעבר ולעתיד                                            543,200 ₪

ב.    פנסיה                                                                               65,200 ₪

ג.    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד                                                     30,000  ₪

ד.    נסיעות                                                                    30,000 ₪

ה.   דיור                                                                         20,000 ₪

ו.     הוצאות שיעורי עזר                                                             5000 ₪

ז.     הוצאות רפואיות ואביזרים                                                    15,000 ₪

ח.   כאב וסבל                                                                 102,600 ₪

 

סה"כ                                                                      811,000 ₪

 

ניכויים

 

38.   לתובעת שולמו מספר תשלומים תכופים, התשלומים התכופים שולמו לאמה של התובעת, כאפוטרופא לתובעת אשר הייתה קטינה באותה עת, הדבר צוין מפורשות בכותרת שטרי הפטור: "כתב קבלה ע"ח התביעה לקטין" (מוצג 1 למוצגי הנתבעים)  הכספים נועדו להחזר הוצאות שהוצאו עבור התובעת עקב התאונה  ויש לנכותם במלואם (שכר הטרחה כבר חויב לעיל על מלוא סכום הנזק).

 

סך התשלומים התכופים  בשיעור של 121,097 ₪ בשערוך להיום בניכוי רכיב שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% (במעוגל)                                                    102,700- ₪

כמו כן שולמה לאמה של התובעת בגין ארוע התאונה גמלת ילד נכה

(מוצג 2 למוצגי הנתבעים) המשוערכת  להיום בשיעור של (במעוגל) - 27,850      - ₪

סה"כ ניכויים במעוגל                                                         130,550- ₪

 

סכום הפיצוי לאחר קיזוז ניכויים        130,550 ₪  - 811,000 ₪ = במעוגל                                                                                                      680,450 ₪                                                                    

סוף דבר

39.   הנתבעת תפצה התובעת בגין נזקיה כתוצאה מתאונת הדרכים בסך של 680,450 ₪  בתוספת שכ"ט ומע"מ  בשיעור של 15.21%.

 

נוכח הפערים בין סך הפיצוי שנפסק לבין שיעור סמכותו של בית משפט זה תשולם האגרה ע"י הצדדים כמפורט בתקנה 5 (ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות)  תשס"ו -2007.

 

40.    ניתן לפרסום ללא פרטי שם התובעת. 

 

 

ניתן היום,  כ' שבט תשע"ח, 05 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.

 

צבי ויצמן