חיפוש פסקי דין

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד

ת"א 19460-11-09 צנציפר נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב "הפול" 16 ינואר 2014

לפני כב' השופט צבי דותן
התובע	פלוני ע"י ב"כ עו"ד קובי שפירא
נגד
הנתבעת	המאגר הישראלי לביטוחי רכב "הפול" ע"י ב"כ עו"ד יעקב רהט

פסק דין

1. התובע, יליד 13/9/72, נפגע בתאונת דרכים, בתאריך 23/11/06. הוא הובהל באמבולנס לבית החולים "איכילוב" בתל אביב, שם אובחן שבר פתוח ופגיעה ברקמות הרכות בברך ובשוק ברגל שמאל, עם שיתוק מלא של העצב הפרוניאלי המשותף, ופריקה של מפרק הירך הימנית. ביום קבלתו בוצע ניתוח בהרדמה כללית במהלכו בוצעה רדוקציה סגורה של רגל ימין וכן ניתוח לצורך קיבוע טיביה ופמור שמאל. כמו כן עבר השתלות עור. היה מאושפז באיכילוב עד יום 20/12/06, ואז שוחרר להמשך טיפול שיקומי במרכז הרפואי "רעות" בתל אביב. הוא שוחרר מ"רעות" בתאריך 1/2/07. לאחר מכן עבר טיפולים ממושכים נוספים, במסגרת אישפוז יום בבית החולים "רעות", ובמרפאות ביה"ח "שיבא" וביה"ח "איכילוב" ובקופ"ח.

2. המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, פרופ' תום הלל, מצא אי יציבות צדדית-פנימית ניכרת, כשהברך בכיפוף של º30. בגין אי היציבות בברך קבע המומחה נכות צמיתה של 20%, לפי סעיף 48(2)(א) (הסעיף קובע נכות של 30% בגין אי יציבות צדדית קשה, הברך מתעקמת תחת כובד משקל הגוף לצד אחד. המומחה קבע נכות בשיעור חלקי, לפי סעיף זה).

כמו כן מצא המומחה כי הברך השמאלית מתכופפת רק עד º70. בגין כך קבע נכות צמיתה בשיעור של 5%, לפי סעיף 48(2)(ה)(2).

המומחה קבע כי השבר בקונדילוס הפמורלי התרפא, עם אי סדירות תוך מיפרקית, עקב אי סדירות תוך מפרקית זאת, וכן עקב חסר העצם בקונדילוס הפמורלי הלטרלי, קבע המומחה נכות צמיתה של 10%, לפי סעיף 35(1)(ב) (קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות).

המומחה קבע כי התובע הולך בצליעה על רגל שמאל, עם צניחה מלאה של כף הרגל. בגין שיתוק מלא של העצב הפרוניאלי קבע המומחה נכות צמיתה של 30%, לפי סעיף 32)(4)(ב).

ברגל שמאל מצא המומחה צלקת התופסת את החלק האחורי והצדדי של הברך והשוק הקריבונית, בגודל 23 X 18 ס"מ. בצלקת מספר טלאים של שתלי עור. בגין הצלקת קבע המומחה נכות צמיתה של 10%, לפי סעיף 75(1)(ב) (צלקות מכאיבות או מכערות).

סה"כ נכותו האורטופדית המשוקללת של התובע – 57%.

3. המומחה הרפואי מטעם ביהמ"ש בתחום הפסיכיאטרי ד"ר גיא אור מציין בחוות דעתו כי התובע שלל תחלואה נפשית קודם לתאונה, אולם מתוך התיעוד שהוצג בפניו עולה כי התובע כן סבל מתחלואה נפשית קודם לתאונה. המומחה מפרט את התיעוד הרפואי בתחום זה, הכולל ששה ביקורים בבית החולים אברבנאל, ושנים עשר ביקורים לטיפול פסיכולוגי במסגרת קופת חולים. הביקורים באברבנאל בשנת 1997 – השנה בה התגרש התובע מאשתו – היו על רקע משבר דכאוני בעקבות הגירושין, משבר שאף הביא אותו לנסיון התאבדות. אך היתה גם שורה של ביקורים באברבנאל ובמרפאת קופ"ח בשנים 2005 – 2006, שככל הנראה אינם קשורים למשבר הגירושין. בביקורים הללו אובחנו אצל התובע Depressive disorder not otherwise specified (הפרעה דכאונית) וכן Generalized anxiety disorder (הפרעת חרדה מפושטת) ונזקק לטיפול פסיכיאטרי ופסיכותרפויתי. המומחה מעריך כי קודם לתאונה סבל התובע מנכות נפשית בשיעור של 5%. המומחה קובע כי כיום, בעקבות התאונה, התובע סובל מהפרעת דחק בתר חבלתית (PTSD) המתבטאת בזכרונות חוזרים וחודרניים של האירוע הטראומתי, הימנעות מגירויים המעוררים זכרונות אלו, ירידה בחיות הריגשית, ועליה בדריכות ובתגובתיות. המומחה קובע כי התובע סובל ממגבלה בולטת בתיפקודו וכי נכותו הנפשית היא בשיעור של 15% לצמיתות, לפי סע' 34(ב) - (ג) (חווה"ד ניתנה בשנת 2008, היינו, לפני תיקון תשע"ב – 2012). נכות זו כוללת בתוכה גם את נכותו הנפשית קודם לתאונה. מכאן שהנכות הנפשית בעקבות התאונה היא בשיעור של 10%.

4. הנתבעת טוענת כי בשים לב לכך שהתובע, בבדיקתו אצל המומחה, שלל תחלואה נפשית קודם לתאונה, ובשים לב ל"עושרו" של התיעוד הרפואי, המבסס קיומו של עבר משמעותי בתחום הנפשי, לא יכול היה המומחה להעריך נכונה את חומרתו של המצב הנפשי שקדם

לתאונה, והיה עליו לפעול לחומרא בענין זה, נוכח המגמתיות וההסתרה בדיווחו של התובע. הנתבעת טוענת כי נכותו הנפשית של התובע בעקבות התאונה היא בשיעור של 5%.

5. ביחס למצבו הנפשי של התובע טרם התאונה, התובע חזר והדגיש בעדותו מספר פעמים כי לא באמת ביצע ניסיון התאבדות אלא רק "עשה הצגה", כדי שגרושתו תחשוב שניסה להתאבד, ותחזור אליו (פרו', עמ' 20, ש' 20 – 21, עמ' 22, ש' 5, עמ' 27, ש' 24, עמ' 28, ש' 3). באשר לפניותיו לבית החולים אברבנאל, העיד התובע כי באברבנאל הוא לא היה במחלקה סגורה, אלא במחלקה לטיפולים פסיכולוגיים (פרו', עמ' 27, ש' 29 – 30).

אמת, כפי שמציין המומחה ד"ר אור, היתה מגמתיות באופן בו דיווח התובע לגבי עברו, שכן, הוא שלל תחלואה נפשית קודם לתאונה. המומחה הביא בחשבון שהמגמתיות יכולה להתבטא גם בדיווחיו של התובע באשר לתסמיניו כיום (עמ' 10 למטה בחווה"ד). על אף זאת, המומחה קובע כי התמונה הקלינית אותה מסר התובע בבדיקתו נשמעה אמינה (ראה הבדיקות בעמ' 9 לחווה"ד), והיתה, בבדיקה, תמיכה אובייקטיבית לכך שהוא עדיין אכן סובל מתסמיני חרדה הקשורים לזכרון התאונה. בנוסף, דיווחו באשר לקשיי תפקודו כיום לא נטה להגזמה או להאדרה. לפיכך, מסכם המומחה, שלמרות מגמתיות דיווחו של התובע לגבי העבר, התובע אכן סובל כיום מ- PTSD, בשיעור של 15%, כולל הנכות שקדמה לתאונה.

יצוין כי המומחה, מומחה אובייקטיבי מטעם ביהמ"ש, בדק את התובע פעמיים. הוא עבר ביסודיות על כל התיעוד הרפואי של התובע בתחום הנפשי, לפני ואחרי התאונה, ופירט את תוכנו בחוות הדעת. הוא היה ער למגמתיות של התובע בדיווחו ביחס לעבר, וקבע את שקבע, תוך שנימק וביסס את קביעתו. המומחה לא נחקר על חוות דעתו, וגם שאלות הבהרה לא נשלחו אליו. בנסיבות אלה, אין לי כל יסוד לקבוע, כי המומחה שגה בקביעת שיעור הנכות הנפשית של התובע כיום (15%), או שגה בשיעור הנכות הנפשית שייחס לעברו של התובע טרם התאונה (5%). סיכומו של דבר, אני מאמץ את חוות דעתו של המומחה, כי נכותו הנפשית של התובע בעקבות התאונה היא בשיעור של 10%.

6. אם כן, סה"כ הנכות הרפואית המשוקללת בעקבות התאונה היא בשיעור של 61.3%.

7. התובע טוען כי נכותו התפקודית עולה על זו הרפואית, ומגיעה ל- 75%. הנתבעת טוענת כי נכותו התפקודית של התובע פחותה מנכותו הרפואית, ומגיעה ל- 20%.

8. אינני מקבל את טענת הנתבעת כי ישנה חפיפה בין הנכויות האורטופדיות שנקבעו בגין רגל שמאל, ועל כן הפגיעה התפקודית הכוללת שנותרה היא פחותה משקלול הנכויות הרפואיות שנקבעו. אין בידי הידע והכלים להכריע בשאלה זו, שהיא שאלה רפואית מובהקת, ובהעדר חקירה (או שאלות הבהרה) של המומחה, דין הטענה להידחות.

9. התובע מתאר בתצהירו (סע' 13, 14, וסעיפים רבים נוספים) כי הוא מוגבל בניידות באופן קשה, הולך בצליעה, תפקוד רגלו השמאלית מוגבל מאד, סובל מצניחת כף רגל שמאל, מהגבלה קשה בתנועות ברך שמאל ורגל שמאל, מחוסר יציבות ברך שמאל, מחוסר תחושה ברגל. רגל שמאל הפכה חלשה יותר. וכן כאבים והגבלות תנועה ברגל ימין וירך ימין. לטענתו הוא מתקשה לבצע עבודות פיזיות מכל סוג שהוא. הוא מסוגל ללכת למרחקים קצרים בלבד. כשהוא יושב, הוא חייב ליישר את רגל שמאל. עד היום הוא חייב להשתמש במכשיר לצניחת כף הרגל, וללא מכשיר זה, אינו מסוגל ללכת כלל. כמו כן נותרו לו לטענתו צלקות גדולות, מכאיבות, מכערות ורגישות למגע ברגל שמאל.

10. אינני סבור כי סרט המעקב, שהוגש כראיה מטעם הנתבעת, "סותר לחלוטין" (כטענת הנתבעת) את טיעוני התובע בענין זה. בסרט נצפה התובע כשהוא הולך עם צליעה קלה וצניחת כף רגל שמאל. נכון שככל שישנן מגבלות נוספות בהליכה, אין הן ניכרות לעין בסרט המעקב (אך הן אושרו ע"י המומחה הרפואי בתחום האורטופדי, שלא נחקר על חוות דעתו).

11. לפני התאונה עבד התובע בעבודות פיזיות בלבד, עבודות פשוטות הדורשות מאמצים פיזיים ניכרים (סבלות, שיפוצים, צביעה ועוד). הוא לא רכש השכלה או הכשרה מקצועית בתחום ספציפי כלשהו. אמנם, בהיותו עדיין בחו"ל (התובע עלה ארצה מלטביה בשנת 1993) למד, בתיכון מקצועי, מסגרות ומכניקה עדינה, אך הוא לא עבד במקצוע זה מעולם, ואין לו כל ניסיון בכך (פרו', עמ' 31, ש' 1 – 5). הוא תכנן אפוא לעבוד בעבודות פיזיות גם בהמשך חייו המקצועיים. אולם בעקבות התאונה אין הוא יכול לטענתו לחזור לעבודות הכרוכות במאמצים פיזיים כגון עמידה, הליכה, הרמה או נשיאת חפצים (סע' 29 לתצהירו).

יצוין כי המומחה פרופ' תום הלל אישר את טענות התובע, וזאת בתשובה לשאלות הבהרה, שם קבע כי, אכן, "התובע מוגבל בעבודה, יוכל לעסוק בעבודה המתבצעת בישיבה. מוגבל בהרמת משאות ובביצוע עבודה פיזית".

12. התובע ניסה להשתקם, ועבר, במסגרת המוסד לביטוח לאומי, קורס הכשרה מקצועית לטכנאות שיניים, שנמשך 20 חודשים, מיולי 2008 ועד מרץ 2010.

הנתבעת טוענת כי עצם העובדה שהתובע עבר הליך שיקום בהצלחה, ורכש מקצוע מבוקש, ובפרט שהוא היה לפי עדותו אחד מארבעה שסיימו את הקורס, מתוך 16 משתתפים, כל אלה מלמדים על יכולתו הגבוהה ומוכיחים כי מצבו התפקודי של התובע איננו כטענתו.

אינני סבור כך. הצלחתו של התובע בקורס מלמדת על כך שהיתה לו מוטיבציה גבוהה ויכולת למידה (ראה נ/5), ועל ההכרה שלו בכך שמחובתו למצוא לעצמו מקצוע חדש כדי שיוכל לפרנס את עצמו ואת ילדיו (שהיו אז בני 12 ו- 16, והיו במשמורתו של התובע).

המומחה בתחום הנפשי ד"ר גיא אור ציין בחוות דעתו (בעמ' 11) כי העובדה שהתובע סיים בהצלחה קורס טכנאי שיניים, אין בה, בשל תסמיניו הנפשיים, כדי להבטיח את תפקודו המקצועי העתידי.

13. לאחר סיום הקורס, עבד התובע כטכנאי שיניים במספר מקומות עבודה. הוא מתאר בתצהירו כי עבודתו של טכנאי שיניים כרוכה בישיבה ממושכת וביכולת ריכוז. לאור מצבו הרפואי הוא התקשה בביצוע עבודה זו. במהלך יום העבודה התעייף מאד, לא היה מסוגל לשבת במשך זמן ארוך. ישיבה ממושכת גרמה לו להתגברות הכאבים בברך וברגל שמאל. בסוף יום העבודה הוא היה עייף מאד ותשוש נפשית. בחקירתו בביהמ"ש העיד התובע כי כאשר הוא יושב בעבודתו כטכנאי שיניים, הרגל מתנפחת, "ואם אני יושב 8 שעות היא נהיית כמו בצק והיא מציקה. גם הברך מאד מציקה לי" (פרו', עמ' 24, ש' 26 – 27). לדבריו, מצב הישיבה האידיאלי הוא עם רגל שמאל ישרה, שאז היא לא מתנפחת, אלא שלשולחן העבודה יש קיר גבוה, ועל כן, אין הוא יכול לשבת בשולחן העבודה עם רגל ישרה (עמ' 25 ש' 16 – 19). המעסיקים אינם מתירים לו, כפי שהציע ב"כ הנתבעת, "לקום כל חצי שעה ולהסתובב כמה דקות" (פרו' עמ' 24 ש' 28 עד עמ' 25 ש' 4). כסא גבוה עשוי להקל עליו את הישיבה הממושכת בעבודה אך אינו פותר את הקושי. זה רק מקל על הברך (עמ' 28 ש' 16). בכל מקרה, מרבית המעסיקים לא דאגו לו לכסא גבוה (עמ' 25 ש' 5 – 16). יוער כי בקורס טכנאי השיניים, יכול היה התובע לשבת ישיבה ממושכת, שכן, קורס זה התקיים במרכז שיקום, "כך שנתנו לי אפשרות לצאת מהכיתה מדי כמה זמן ולנוח עם הרגל מורמת למעלה" (עמ' 26 ש' 1 – 5). לפי עדותו, אפשרות כזאת לא ניתנה לו, מטבע הדברים, במעבדות השיניים בהן עבד.

14. מלבד המגבלות הפיזיות, סובל התובע, בעקבות התאונה, גם מבעיות בתחום הנפש. הוא סובל לטענתו מחרדות, פחדים, מחשבות חוזרות על אירוע התאונה, דיכאון, חוסר בטחון עצמי, חוסר ריכוז, הפרעות שינה. המומחה ד"ר גיא אור קבע כי נכותו הנפשית היא אכן תפקודית ("סובל ממגבלה בולטת בתפקודו"), וקבע את הנכות בתחום זה על פי סעיפים 34(ב) - (ג) לתקנות המל"ל, משמע – בין הגבלה בינונית להגבלה בולטת של כושר העבודה. ד"ר אור קבע גם, כפי שכבר ציינתי, כי העובדה שהתובע עבר קורס טכנאי שיניים, אין בה, בשל תסמיניו הנפשיים, כדי להבטיח את תפקודו המקצועי העתידי. ואכן, ניתן כבר כיום לומר כי נסיונותיו החוזרים של התובע להשתלב בעבודה במקצועו החדש, טכנאי שיניים, לא עלו יפה, אחר שבפרק זמן של כשנתיים ימים (נובמבר 2010 – פברואר 2013) הוא פוטר מעבודתו כטכנאי שיניים בשלשה מקומות עבודה. נראה לפיכך כי יש ממש בחששו של התובע (סע' 40 לתצהירו) כי לא ברור האם במצבו יוכל להשתלב בעבודה כטכנאי שיניים, לאחר שפוטר ממספר מקומות עבודה, וגם אם כן, לא ברור אם יוכל לעבוד במשרה מלאה או להצליח להשתלב לאורך זמן במקום קבוע, כטכנאי שיניים, שזה המקצוע היחיד שהצליח לרכוש.

15. נכון שהתובע נמנע מלזמן עדים אשר יעידו ביחס לתפקודו לפני התאונה ולאחר התאונה, אולם המומחים הרפואיים, כפי שהראיתי, אישרו למעשה את טענתו בענין הפגיעה המשמעותית ביכולת התפקוד שלו בעבודה, והדבר גם עולה מההיסטוריה התעסוקתית שלו מאז סיים את קורס טכנאי השיניים.

16. אינני מקבל את טענת הנתבעת כי התובע לא הביא כל ראיות אובייקטיביות לכך שלא הצליח להשתלב במעגל העבודה. התובע, שהוא חסר השכלה (מעבר להשכלה תיכונית), וחסר הכשרה מקצועית, עבד לפני התאונה בעבודות פיזיות שונות, חלקן עבודות קשות ומאומצות (כגון סבלות, פרו', עמ' 23, ש' 22). אחרי התאונה, אין ביכולתו לעבוד בעבודות מסוג זה, והמומחה פרופ' הלל אישר מפורשות, ולא נחקר על כך, כי התובע מוגבל בביצוע עבודה פיזית. התובע הלך אפוא להכשרה מקצועית – קורס טכנאי שיניים, קורס שנמשך 20 חודשים, והיה מבחינתו תקופה קשה ביותר, "תקופת סיוט" (פרו', עמ' 26, ש' 2 – 12). על אף הקשיים המרובים, כפי שתיאר, הוא גילה בקורס מוטיבציה גבוהה להשקיע ולהצליח בלימודים (ראה נ/5, וכן פרו', עמ' 24, ש' 11), והיה אחד מארבעה שהצליחו לסיים את הקורס, מתוך 16 תלמידים שהשתתפו בו. והנה, לאחר סיום הקורס, עבד התובע כטכנאי שיניים בארבעה מקומות עבודה, ובשלשה מהם פוטר אחרי תקופה קצרה (שבעה חודשים; עשרה חודשים; חודשיים וחצי).

17. נכון שבחלק ממכתבי הפיטורין צוין כי הפיטורין הם מחמת קיצוצים במצבת כח האדם בחברה (ר' נספח י"ט לתצהיר התובע, וכן מוצג ת/4), אולם התובע העיד כי בעל פה נאמרו לו דברים אחרים. כך, למשל, המעסיק בחברת "ברוש דנטל סטודיו", לפי עדות התובע, "קרא לי לשיחה לחדר שלו והוא אמר תשמע אתה לא עונה על הציפיות שלי. הוא הראה לי גרף עם ידיים. הוא אמר לי שהוא מבין שאני חדש בתחום, ושהוא ציפה שהזינוק שלי יהיה מהיר כזה מלמטה למעלה. הוא הראה לי בידיו שאני עולה עליה איטית ולא עליה מהירה כפי שציפה" (פרו', עמ' 33). אעיר, כי מכתב של "ברוש דנטל סטודיו" שקדם למכתב הפיטורין, ואשר בו הודע לו על הפחתת משרתו לחצי משרה (נספח י"ח לתצהיר התובע) תומך בטענת התובע, שכן, במכתב זה צוין כי הפחתת המשרה נעשית "עקב שינוים בחברה ומצב בריאותו של גיא".

והערה נוספת – ניתן לפקפק בכך שהתובע פוטר מעבודתו ב"ברוש דנטל" בשל קיצוצים, בשים לב לכך שחברה זו רק שבעה חודשים קודם לכן גייסה אותו לשורותיה. האם סביר הדבר, שהחברה מגייסת עובד חדש בסוף נובמבר 2010, וביוני 2011 מפטרת אותו "בשל קיצוצים"?

מכל מקום, גם בהנחה שאכן פוטר רק מחמת קיצוצים בכח אדם, הרי העובדים הנכללים ברשימת המפוטרים הם, לרוב, העובדים החדשים יותר, חסרי הניסיון, וכן אלה שתיפקודם בעבודה אינו משביע רצון. עובד המתפקד היטב ולשביעות רצונו של המעסיק לא ייכלל בד"כ ברשימת המפוטרים במסגרת פיטורי צמצום (ראה למשל ע"ע 1268/01 פד"ע ל"ט 71, בעמ' 77). העובדה שדווקא התובע פוטר, גם אם מחמת צמצומים (וזמן כה קצר לאחר שנתקבל לעבודה) מתיישבת עם טענתו כי הדבר קשור לתפקודו הלקוי, הנובע ממצבו הגופני והנפשי בעקבות התאונה.

18. אינני מתעלם מכך שגם לפני התאונה, לא נחל התובע הצלחה מרובה (בלשון המעטה) בהשתלבות במעגל העבודה. עד מועד התאונה היה התובע כבר 13 שנה בישראל. במועד התאונה הוא היה בן 34, גרוש, ואב לשני ילדים, שאחד מהם, שהיה בעת הגירושין בן 5,

נותר במשמורתו (פרו', עמ' 24, ש' 1). כל השנים הללו הוא לא רכש השכלה ולא רכש מקצוע, אלא עבד בשורה של עבודות פיזיות זמניות ולא מקצועיות, בשכר נמוך (סבלות, שיפוצים, מאבטח, צבעי). במועד התאונה היה מובטל (פרו', עמ' 23, ש' 19). אכן, אפשר שאי השתלבותו, עוד קודם לתאונה, בעבודה מסודרת וקבועה, קשורה לבעיות הנפשיות מהן סבל קודם לתאונה, ואשר בגינן קבע המומחה נכות של 5%. התובע עצמו לא שלל את האפשרות הזאת, אם כי ציין שהוא אינו בטוח בכך שזהו הגורם (פרו', עמ' 22, ש' 19 – 20).

יחד עם זאת, נכותו הנפשית כיום, בעקבות התאונה, גבוהה בהרבה (פי 3) מזו שהיתה טרם התאונה, והמומחה בתחום זה קבע, כי התובע סובל ממגבלה בולטת בתפקודו. התובע, אחרי התאונה, לא החזיק מעמד בשום מקום עבודה יותר ממספר חודשים. התקופה ה"ממושכת" ביותר היתה בחברת "שנהב מכון לאומנות השן", שם עבד כעשרה חודשים. מצב זה בכל אופן שונה ממצבו התעסוקתי טרם התאונה, שאז היו עבודות (מאבטח) שבהן החזיק מעמד ארבע[1] או חמש[2] שנים.

19. התובע העיד על עצמו כי לפני התאונה היה אדם חזק, פיזית, ועסק באופן פעיל בפיתוח גוף ובפעילות ספורטיבית אינטנסיבית (סע' 27, 52 לתצהירו). גם אחרי התאונה, התאמן התובע בחדר כושר, וכיום הוא מתאמן בבית. הוא מרים משקולות, ולדבריו יכול להרים 25 ק"ג בכל יד (פרו', עמ' 29). אינני מתעלם מנתונים אלה, אך ספק בעיניי אם יש להם חשיבות רבה בהקשר לסוגיית יכולתו התפקודית של התובע בעבודה. התובע לא נפגע בתאונה בפלג גופו העליון, ואין לו, גם לפי עדותו, כל בעיה בפלג הגוף העליון, ולכן, במצב ישיבה, הוא יכול להרים משקלים כבדים. לעומת זאת, כשהוא במצב עמידה, או הליכה, אין הוא יכול להרים משקל כבד, שהרי פגיעתו היא ברגליים, והרמת משקל כבד מכבידה על הרגליים (עמ' 29 ש' 30 – 31). שרירי ידיים חזקים, שהתובע מפתח באמצעות הרמת משקולות, אינם יכולים אפוא לשמש אותו בעבודות פיזיות הדורשות כח, ואשר נעשות בד"כ בעמידה או בהליכה. ואכן, פרופ' הלל אישר, כזכור, כי "התובע מוגבל בעבודה, יוכל לעסוק בעבודה המתבצעת בישיבה. מוגבל בהרמת משאות ובביצוע עבודה פיזית".

20. בגין הצלקות שנגרמו לתובע בחלק האחורי והצדדי של הברך והשוק השמאלית, קבע פרופ' הלל נכות של 10% לפי סעיף 75(1)(ב) (צלקות מכאיבות או מכערות). התובע טוען כי הצלקות הן גדולות, מכאיבות, מכערות ורגישות למגע (סע' 13 לתצהירו). אסור לו לחשוף את הצלקות לשמש, והוא משתמש באופן קבוע ויומיומי במשחות לצורך הרגעת הכאבים באזור הצלקות ולשימון הצלקות ושתלי העור (סע' 53 לתצהירו). הוא נמנע מלחשוף את רגלו השמאלית בפני אנשים, נוכח הפגיעה המכערת ברגל זו (סע' 50 לתצהירו). מן המסמכים הרפואיים שצרף התובע כנספח ה' לתצהירו עולה כי "יש שיפור ניכר במצב הצלקות ועור מסביב" (מסמך מיום 8/5/07, דף 104 במוצגי התובע); "צלקות בהטבה, לדבריו תחת טיפול ביריעות סיליקון" (מסמך מיום 23/8/07, דף 134 במוצגי התובע);

"צלקת גדולה מאד, עם השתלות עור בגפה שמאלית. בבדיקה – לאורך שוק, גומת ברך וירך שמאלי, צלקת גדולה, יש להימנע משמש לחלוטין, ולמרוח משחות משמנות במקום" (מסמכים מיום 28/10/07, מיום 4/5/09, ומיום 26/1/10, דפים 150, 195, 209 במוצגי התובע).

בכל התיעוד הרפואי הרב שצירף התובע לתצהירו לא מצאתי שהתובע התלונן ולו פעם אחת שהצלקות מכאיבות או מגרדות. גם בפני פרופ' תום הלל אין בפי התובע תלונה כזאת. כל שהתלונן התובע בפני המומחה בהקשר לצלקת היה, שהמכשיר לייצוב הברך משפשף בצלקת, ולכן מתקשה להשתמש בו למשך זמן ממושך. העובדה שאין לחשוף את הצלקות לשמש, ושיש להשתמש במשחות, כמו גם העובדה שהתובע נמנע מלחשוף את הצלקות בפני אנשים – כל אלה אינם דברים המשפיעים על יכולתו של התובע לעבוד ולהשתכר.

לסיכום נקודה זו, לא השתכנעתי כי הצלקות – גם אם קיימת רגישות מה למגע – פוגעות ביכולתו של התובע למצוא מקום עבודה או בכושרו לעבוד ולהשתכר.

21. מסקנתי מכל האמור בפיסקאות 7 – 20 לעיל היא, כי נכותו התפקודית של התובע בעקבות התאונה היא כשיעור נכותו הרפואית המשוקללת, ללא הצלקות, היינו, נכות תפקודית בשיעור של 57%.

22. לפני התאונה עבד התובע כצבעי בחברת "צבע פלוס", שם השתכר סך של כ- 5,800ש"ח בממוצע לחודש, וכן עבד כשומר במשרה חלקית בחברת "אבידר", בשכר ממוצע של כ- 800ש"ח לחודש. נכון שהוא פוטר מעבודתו ב"צבע פלוס" בחודש אוגוסט 2006, היינו, כשלשה חודשים לפני התאונה, אולם העובדה שעבד במקביל בשני מקומות עבודה אלה מצביעה על כושר השתכרותו לפני התאונה, ויש להניח שהמפורט לעיל היה משקף את שכרו גם במועד התאונה, לולא פוטר קודם לכן מ"צבע פלוס". אם כן, שכרו של התובע לפני התאונה (מלבד מספר חודשים) היה 6,600ש"ח, ובשערוך להיום 8,000ש"ח. בשים לב לכך שהתובע, בגיל 34, ואחרי 13 שנות עבודה בארץ, עדיין עבד בעבודות לא מקצועיות וזמניות, והשתכר סך 6,600ש"ח, בשעה שהשכר הממוצע במשק במועד התאונה היה 7,462ש"ח, אינני מקבל את ההנחה שהתובע, עם הזמן, היה מתקדם ומגיע לשכר הממוצע במשק. אני קובע אפוא כי שכרו עובר לתאונה, כשהוא משוערך להיום, עמד על סך 8,000ש"ח בממוצע לחודש.

23. מיום התאונה (23/11/06) ועד יום 2/2/07, מועד בו שוחרר התובע ממרכז השיקום "רעות" לביתו, הפסיד התובע הפסד שכר מלא. ביחס לתקופה זו אינני מביא בחשבון שכר קודם של 8,000ש"ח כמפורט לעיל, שהרי התובע בכל אופן היה מובטל כשלשה חודשים לפני התאונה, ולא עלה בידו למצוא עבודה, ואין כל מקום להניח שדווקא ביום התאונה או סמוך לאחר התאונה, היה מוצא עבודה, וחוזר להשתכרותו הרגילה. על כן, ביחס לתקופה זו, הסמוכה לתאונה, אקח בחשבון ששכרו קודם לתאונה היה 800ש"ח לחודש (זה היה שכרו ב"אבידר") ובשערוך להיום – 970ש"ח.

24. ביחס לתקופה 3/2/07 – 23/11/07 (שנה מיום התאונה) יש לפצות את התובע בגין הפסד שכר מלא, שכן, המומחה פרופ' הלל קבע כי התובע היה באי כושר מלא במשך שנה מיום התאונה. ניתן להניח לטובת התובע, שפוטר מעבודתו ב"צבע פלוס" באוגוסט 2006, שעד פברואר 2007 כבר היה – לולא התאונה – מוצא עבודה אחרת, וחוזר להשתכרותו הרגילה, שהרי במועד זה (כמחצית השנה אחרי פיטוריו) מסתיימת זכאותו לדמי אבטלה, ועליו לפרנס את עצמו ואת בנו, בן ה- 15 באותה עת, הנמצא במשמורתו, וכן אזכיר בהקשר זה את המוטיבציה הגבוהה שלו להשתלב במעגל העבודה (דף 153 במוצגי הנתבעת). לפיכך, בסיס החישוב ביחס לתקופה זו יהיה שכרו של התובע לפני התאונה (משוערך להיום), כפי שנקבע לעיל, היינו, 8,000ש"ח לחודש.

25. בתקופה 24/11/07 – 26/4/08, חמשה חודשים בהם התובע לא עבד, על אף שכבר נסתיימה תקופת אי הכושר שקבע מומחה ביהמ"ש, יש להחיל ביחס לתקופה זו את ההלכה לפיה "רשאי בית המשפט להתחשב, לצורך קביעת גובה הפיצוי, בעובדה שהנפגע לא הקטין את נזקו עקב אי-חזרתו לעבודה, בלי שהיה הכרח רפואי לכך" (ע"א 151/84 חורי נ' בית החולים המשפחה הקדושה פ"ד מ"ב (1) 779, בעמ' 782). אינני סבור שמיד בתום תקופת אי הכושר המלא, יכול היה התובע, באחת, להתחיל לעבוד במשרה מלאה, אך נראה כי לעבוד בעבודה חלקית יכול היה, כפי שאכן עשה מספר חודשים לאחר מכן (החל מאפריל 2008). באותה עבודה חלקית יכול היה התובע להשתכר סך 3,250ש"ח. קביעה זו אני מבסס על כך, שהחל מאפריל 2008 עבד התובע בפועל במשרה חלקית בחברת אבידר, והשתכר סך 3,250ש"ח בממוצע לחודש. במשרה חלקית כאמור יכול היה התובע לעבוד החל מתום תקופת אי הכושר בת השנה, קרי, החל מנובמבר 2007. השכר של 3,250ש"ח, כשהוא משוערך החל ממחצית התקופה ועד היום, הוא 3,816ש"ח. הפסדו של התובע בתקופה זו הוא, אם כן, ההפרש בין שכרו לפני התאונה, לבין השכר שיכול היה להשתכר אילו חזר – כפי שיכול היה לחזור – לעבודה חלקית.

26. בתקופה 27/4/08 – 13/7/08 (ראה נ/1, נ/2) עבד התובע בחברת אבידר במשרה חלקית, והשתכר סך של 3,250ש"ח בממוצע לחודש (בחישוב השכר הממוצע הבאתי בחשבון רק את חודשי העבודה המלאים). הסך הנ"ל, כשהוא משוערך ממחצית התקופה ועד היום, הוא 3,758 ש"ח.

27. בתקופה 14/7/08 – 14/3/10 למד התובע בקורס הכשרה מקצועית לטכנאות שיניים. בתקופה זו התובע לא השתכר כלל. נכון שרכש מקצוע חדש, ובמובן זה, שיפר את מצבו, אולם הוא לא עשה זאת מתוך בחירה, אלא מחמת מצבו בעקבות התאונה, שלא איפשר לו

להמשיך בעבודות הפיזיות שהיה רגיל בהן בעבר. מצד שני, נכונה טענת הנתבעת כי מדובר ב"השבחה תעסוקתית", כלשונה, ולא בתקופה של אבטלה רגילה, ועל כן יחושב הפיצוי לפי מחצית ההפרש בין שכרו לפני התאונה לבין דמי השיקום שקיבל בתקופה זו מאת המוסד לביטוח לאומי. דמי השיקום הסתכמו בסך כולל של 37,545ש"ח (ראה נ/5), ובשיערוך ממחצית התקופה ועד היום – סך 42,528ש"ח.

28. בתקופה 1/4/10 – 1/10/10 (פרו' עמ' 32 ש' 7 – 8) עבד התובע כטכנאי שיניים במשרה חלקית בחברת "ר.ג. להב", והשתכר סך 2,700ש"ח. התובע לא נתן הסבר משכנע מדוע עבד במקום זה בחצי משרה בלבד. פרק זמן זה הוא כבר 3.5 – 4 שנים אחרי התאונה, והתובע יכול היה לעבוד במשרה מלאה, כפי שאכן עבד במקום העבודה אליו עבר אח"כ. אם שכרו עבור משרה חלקית של 6 שעות ביום (פרו' עמ' 35 ש' 24) היה 2,700ש"ח, הרי עבור משרה מלאה של 8 שעות היה משתכר סך 3,600ש"ח. סכום זה, כשהוא משוערך ממחצית התקופה ועד היום, הוא 3,900ש"ח.

29. בתקופה 21/11/00 – 10/5/11 עבד התובע כטכנאי שיניים במשרה מלאה בחברת "ברוש דנטל סטודיו", ושכרו היה 6,540ש"ח בממוצע לחודש (הממוצע נערך לפי חודשי העבודה המלאים). סכום זה, כשהוא משוערך ממחצית התקופה ועד היום, הוא 8,710ש"ח. מכאן, שבתקופה זו לא חל כל הפסד שכר, שכן, שכרו (המשוערך להיום) של התובע גבוה במקצת משכרו (המשוערך להיום) לפני התאונה (8,000ש"ח).

30. בתקופה 11/5/11 – 19/6/11 עבד התובע באותו מקום עבודה, "ברוש דנטל סטודיו", אך זאת בחצי משרה. השינוי נבע מ"שינויים בחברה ומצב בריאותו של גיא" (נספח י"ח לתצהיר התובע), על כן אני סבור כי יש לייחס שוני זה למצבו של התובע כתוצאה מהתאונה. בתקופה זו השתכר התובע סך 5,525ש"ח, וכשסכום זה משוערך להיום 5,784ש"ח.

התובע פוטר מעבודתו ב"ברוש דנטל סטודיו", בתוקף מיום 19/6/11, וזאת "בשל קיצוצים במצבת כח האדם". כאן אני חוזר על כל האמור בפיסקה 17 לעיל, היינו, כי התובע (כפי עדותו, שלא נסתרה) לא באמת פוטר בשל קיצוצים, וגם אם כן – הרי הקיצוצים חלו דווקא עליו מחמת תפקודו הלקוי כתוצאה מהתאונה.

31. בתקופה 25/7/11 – 5/6/12 עבד התובע כטכנאי שיניים במשרה מלאה בחברת "שנהב מכון לאומנות השן", בשכר ממוצע של 6,275ש"ח לחודש. סכום זה, משוערך ממחצית התקופה ועד היום, הוא 6,512ש"ח.

חישוב ההפסד הוא, אם כן, 15,624ש"ח =10.5 חודשים X 6,512ש"ח – 8,000ש"ח

מעבודתו בחברת שנהב פוטר התובע, בתוקף מיום 5/6/12 (נספח כ"א לתצהיר התובע). הפיטורין נעשו "בהמשך לשימוע שנערך לך", דבר אשר מתיישב עם טענת התובע כי עקב מצבו הרפואי, נאלץ להיעדר מהעבודה, והתקשה בביצוע העבודה, וזו היתה הסיבה לפיטוריו (סע' 38 לתצהירו).

32. בתקופה 5/6/12 – 19/12/12 היה התובע מובטל. הוא אמנם נתקבל לתקופת ניסיון כטכנאי שיניים בחברת "אסתטיקה אביטל", והחל לעבוד שם ביום 18/6/12 (ראה ת/2), אולם נתקל בקושי גדול, הן בהגעה לעבודה, והן בעבודה עצמה (ראה עדותו פרו', עמ' 16, ש' 2 – 7), ועל כן עבד שם רק שבוע ימים, בשכר של 1,113ש"ח, ואז עזב, והחל לחפש עבודה אחרת. לא עלה בידו למצוא עבודה אחרת, עד שלבסוף התקשר ל"אסתטיקה אביטל", ונתקבל שם לעבודה, החל מיום 20/12/12. אינני סבור כי התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד שכר מלא לתקופה זו, שבה היה מובטל. היו לו אמנם קשיים גדולים וחוסר נוחות בעבודה זו, אך היה עליו, מפאת חובת הקטנת הנזק, להמשיך ולעבוד שם, עד שימצא מקום עבודה טוב יותר, ולא לעזוב, ולשבת בטל בביתו. ועובדה היא שהתובע פנה בסופו של דבר לאותו מקום, "אסתטיקה אביטל", ועבד שם מספר חודשים, חרף הקשיים שתיאר בעדותו. נראה לי כי כשם שעבד במקום זה החל מדצמבר 2012 ואילך, כך יכול היה וצריך היה לעשות גם מיוני 2012. אני ער לכך שחלק מהקושי שתיאר היה הקושי להגיע, באוטובוסים, ממקום מגוריו בבת ים למקום העבודה בהרצליה (פרו' עמ' 16), וכי קושי זה כבר אינו קיים בדצמבר 2012, שכן, החל מאוקטובר 2012 הוא גר בשכירות בכפר סבא (פרו', עמ' 33 ש' 31); אלא שלשכור דירה בכפר סבא, או במקום אחר בקירבת מקום העבודה שבהרצליה, יכול היה גם ביוני 2012.

לסיכום, הפסד השכר בתקופה זו יחושב לפי ההפרש בין שכרו לפני התאונה לבין השכר שיכול היה להשתכר ב"אסתטיקה אביטל" בתקופה זו. שכרו ב"אסתטיקה אביטל" בחודש עבודה מלא היה 3,872ש"ח, ומשוערך להיום – 3,954ש"ח. חישוב ההפסד הוא:

מסכום זה יש להפחית סך 1,113ש"ח (משוערך להיום – 1,140ש"ח), שהתובע השתכר בתקופה זו, באותו שבוע בודד שעבד ב"אסתטיקה אביטל". סה"כ הפיצוי לתקופה זו – 25,160ש"ח.

33. בתקופה 20/12/12 – 1/3/13 (ראה ת/4) עבד התובע כטכנאי שיניים ב"אסתטיקה אביטל", והשתכר בממוצע סך של 3,872ש"ח לחודש. סכום זה, משוערך להיום, הוא 3,954ש"ח.

חישוב הפסד השכר בתקופה זו: 10,115ש"ח = 2.5 חודשים X 3,954ש"ח – 8,000ש"ח

34. התובע פוטר מעבודתו ב"אסתטיקה אביטל", בתוקף מיום 1/3/13, "עקב קיצוצים בסגל" (ראה ת/4). בענין זה, התובע אינו טוען כי פוטר מחמת שלא היו מרוצים ממנו בגלל מצבו הנובע מהתאונה. לפי עדותו, הוא אינו יודע מדוע פוטר (עמ' 16, ש' 10 – 15, עמ' 33, ש' 16 – 21). נותר אפוא רק האמור במכתב הפיטורין כי פוטר עקב קיצוצים בסגל. על כן אין התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד השכר בחודשים שלאחר הפיטורין, הפסד שלא הוכח כי הוא קשור למצבו של התובע עקב התאונה.

35. סיכומו של דבר, סה"כ הפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר יעמוד על סך 247,572ש"ח.

36. קבעתי לעיל כי נכותו התיפקודית של התובע היא בשיעור 57%, ולפי שיעור זה ייקבע הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד. החישוב ייעשה על פי שכר של 8,000ש"ח לחודש, והיוון עד גיל 67 (מקדם היוון 215.079).

37. התובע מסתמך על צו ההרחבה (נוסח משולב) לפנסיה חובה, שפורסם ביום 27/9/11, בילקוט הפרסומים התשע"א, עמ' 6938, ואשר קובע פנסיית חובה לכל העובדים בישראל. התובע עורך את החישוב לפי הפרשה חודשית של העובד ושל המעביד לקרן פנסיה בשיעור של 17.5% (כך עפ"י צו ההרחבה, החל מ- 1/1/14), אך נראה לי כי לצורך החישוב יש להביא בחשבון רק את הפרשת המעביד לפנסיה, היינו 6%; לא את הפרשת העובד – קרי, 5.5%, וגם לא את הפרשת המעביד לפיצויים – קרי, 6% (ראה סעיף 6(ד) לתוספת לצו ההרחבה). החישוב יהיה אפוא כלהלן:

38. התובע מתאר בתצהירו (סע' 42 – 44) את העזרה הרבה לה נזקק, בעיקר מאמו ומבנו הגדול, בתקופה שלאחר התאונה. התובע מציין בין היתר כי משך מספר חודשים לאחר שחרורו מבית החולים, הוא השתמש בקביים, ורוב הזמן היה מרותק למיטה.

בנוסף לעזרת בני משפחתו, העסיק התובע מחודש 10/07 ועד חודש 04/08 עוזרת בית, בעלות של כ- 400ש"ח לחודש, אולם עקב מצבו הכלכלי והעדר יכולת לממן עזרה בשכר, הפסיק להעסיק את העוזרת (סע' 45 לתצהירו).

התובע טוען כי נוכח המגבלות מהן הוא סובל בעקבות התאונה, הוא מתקשה עד היום בניהול משק הבית ובביצוע עבודות הבית, לרבות ניקיון הבית, עריכת קניות, ועוד (סע' 54 לתצהירו. ר' גם פרו' עמ' 29 ש' 29 – 32), וכן בביצוע עבודות תיקונים בבית (סע' 55 לתצהירו).

הנתבעת טוענת כי התובע מתפקד בחיי היומיום ומנהל את משק ביתו מבלי להיזקק לעזרה בשכר או לעזרה החורגת מעזרה רגילה הנהוגה בין בני משפחה, ואשר ניתנה, מטבע הדברים, ללא כל ציפייה לתמורה.

ביחס להעסקת עוזרת בית בשכר, התובע צירף קבלות ביחס לתקופה אוקטובר 2007 – מרץ 2008, בסכום כולל של 1,895ש"ח.

פגיעתו של התובע בתאונה הייתה פגיעה קשה למדי, ונכותו האורטופדית המשוקללת (ללא הצלקות) מסתכמת בשיעור של 52%, כלומר, נכות גבוהה. עם זאת, התובע מתפקד בחיי היומיום (ראה סרט המעקב), ומנהל את משק ביתו מבלי להיזקק בפועל לעזרת הזולת. עובדה היא, שבמשך כשבע שנים מאז התאונה ועד היום, נזקק התובע לעזרה בשכר רק במשך תקופה קצרה של חצי שנה.

יש לציין כי המומחה, פרופ' הלל, נשאל ע"י ב"כ התובע שאלות הבהרה בענין עזרת הזולת, והשיב כי התובע לא ייזקק לעזרת הזולת, מלבד בעבודות ניהול משק הבית. בפועל שילם התובע עבור עזרת הזולת בעבר סך של 1,895ש"ח בלבד, על פי הקבלות שהגיש.

אני מעריך את הפיצוי בגין עזרת הזולת בעבר בסכום גלובלי של 25,000ש"ח.

39. כאמור לעיל, פרופ' הלל קבע כי התובע לא יזדקק לעזרת הזולת, מלבד בעבודות ניהול משק הבית, וכן קבע כי להערכתו, מצבו של התובע לא יוחמר באופן משמעותי בעתיד. מתשובה זו אני למד כי מצבו אכן יוחמר, אם כי לא באופן משמעותי. מכל מקום, גם ללא החמרה, יש לשער כי במרוצת השנים יקשה על התובע, יותר מאשר כיום, להתמודד עם מגבלותיו האורטופדיות והוא ייזקק לעזרת הזולת. אף ב"כ הנתבעת בסיכומיו מכיר באפשרות שהתובע יזדקק לעזרה כזאת בעתיד. לצורך חישוב הפיצוי, איעזר בסכומים ששילם התובע בפועל, עבור עזרת הזולת בשכר, בעבר. בתקופה 10/07 – 3/08 (ששה חודשים) שילם התובע עבור עוזרת סך כולל של 1,895ש"ח, היינו – סך של 315ש"ח בממוצע לחודש. זהו הסכום ששילם התובע במחירי שנת 2007, אולם כיום מצויים אנו בשלהי שנת 2013, וכמו כן יש להניח כי ייזקק לעזרה רבה יותר בעתיד, ככל שיתבגר יותר. על כן, לצורך חישוב הפיצוי לעתיד, הסכום עבור עזרת הזולת בשכר יהיה 500ש"ח לחודש. החישוב עד תום תוחלת חייו של התובע (40 שנה), בהיוון לפי מקדם היוון 279.3418, מסתכם אפוא בסכום של 139,671ש"ח.

40. התובע טוען כי בעקבות התאונה נגרמו לו הוצאות עבור טיפולי פיזיותרפיה, תרופות, אביזרי עזר אורתופדיים, טיפולים פסיכולוגיים, נסיעות. התובע צירף קבלות רבות. לטענתו, לא שמר את כל הקבלות, וסה"כ הוצאותיו עד היום מסתכמות להערכתו בכ-45,000ש"ח.

הקבלות שצירף התובע מסתכמות בכ- 18,000ש"ח, ובשערוך להיום כ- 22,000ש"ח.

התובע נשאל בחקירתו האם קופת חולים לא משתתפת במימון מכשיר ה"דיקטוס" (מכשיר לתמיכת כף הרגל), והשיב שלא, מאחר שאין לו "מגן זהב" בקופ"ח מכבי (פרו', עמ' 27).

בהנחה שאכן היו הוצאות נוספות, שלא נשמרו הקבלות ביחס אליהן, כפי שהעיד התובע בתצהירו (סע' 64) ובחקירתו (עמ' 34), אני פוסק לתובע, עבור הוצאות בעבר, סך של 24,000ש"ח.

41. המומחה מטעם ביהמ"ש פרופ' הלל אישר בתשובותיו לשאלות ההבהרה כי התובע אכן זקוק למכשיר לתמיכת כף הרגל Drop foot splint, אותו יצטרך להחליף אחת ל 3 – 4 שנים. עלות המכשיר היא 750ש"ח (ראה קבלה בדף 428 למוצגי התובע). התובע רכש מכשיר "דיקטוס" ביום 4/5/12, ויהיה עליו להחליפו כל 3.5 שנים, ובסה"כ – 11 החלפות עתידיות, האחרונה שבהן בגיל 78. סך הפיצוי (תוך חישוב הערך הנוכחי של ההוצאות העתידיות הללו) מסתכם ב- 4,856ש"ח.

42. באשר לתביעתו של התובע לקבלת עלות טיפולים פסיכולוגיים שהוא יזדקק להם בעתיד לטענתו, המומחה מטעם ביהמ"ש ד"ר גיא אור קבע בחוות דעתו, שניתנה בשנת 2010, כי התובע יזדקק לכך למשך שנתיים, היינו, עד שנת 2012. מכאן שאין התובע זכאי, עפ"י קביעת המומחה, לפיצוי בגין טיפולים פסיכולוגיים בעתיד, מה גם שבפועל הוא כלל לא נזקק לטיפולים כאלה מעבר לשנת 2009 (הקבלה האחרונה בגין טיפול פסיכולוגי היא מיום 31/3/09, ר' דף 493 במוצגי התובע).

43. התובע טוען כי בגין עלותן של תרופות, משחות, נסיעות, ואובדן שעות עבודה עבור טיפולים, הוא זכאי לפיצוי גלובלי בסך 50,000ש"ח.

בצדק טוענת הנתבעת בנקודה זו כי עפ"י התיעוד הרפואי והקבלות שהגיש התובע, הוא אינו מטופל כבר מזה שנים, בקשר עם התאונה.

אכן, מן התיעוד הרפואי שהגיש התובע עולה כי רוב רובם של המסמכים הרפואיים הם מהשנים 2007 – 2008, מיעוטם משנת 2009, ורק מסמכים בודדים ביותר משנת 2010 ואילך.

כך גם ביחס לקבלות – הרוב המכריע של הקבלות הן מהשנים 2007 – 2008, ורק בודדות הן מתאריכים מאוחרים יותר.

על כן נראה, כי הדרישה לפיצוי בסך 50,000ש"ח בראש נזק זה היא מופרזת.

44. המומחה פרופ' הלל, בתשובותיו לשאלות ההבהרה, אכן המליץ על שחיה כפעילות גופנית סדירה לאורך השנים, אולם יש לזכור כי התובע, גם לפני התאונה, עסק באופן פעיל בפיתוח גוף ובפעילות ספורטיבית אינטנסיבית (סע' 27, 52 לתצהירו), כך שספק אם ניתן לראות את השחיה כ"טיפול" שעל התובע לעבור בגלל ובעקבות התאונה, להבדיל מפעילות גופנית שהוא ממשיך לעשות כיום, כפי שעשה גם בעבר, וזאת להנאתו ולהרגשתו הטובה (פרו', עמ' 29, ש' 2 – 4).

כמו כן, התובע לא הוכיח ששילם סך כ- 5,000ש"ח עבור מכון כושר עם בריכה. אמנם, נספח ל"ו למוצגי התובע הוא טופס הרשמה למכון כושר, אך קבלה או חשבונית ביחס לתשלום ששילם לטענתו – לא צורפו.

45. לבסוף טוען התובע כי נוכח מצבו הרפואי, יהיה עליו לשלם פרמיה גבוהה ביותר על ביטוחי בריאות, אובדן כושר עבודה, וביטוחים אחרים, מכפי שמשלם אדם בריא עבור ביטוחים אלה, ויקבל ביטוח מוגבל ומסויג. כל שהוכיח התובע בנקודה זו הוא, שפנה לחברת ביטוח אחת, והחברה הסכימה לבטחו בביטוח חיים, אך לא בביטוח אי כושר עבודה (ראה ת/1). למרות זאת, טענת התובע כי יהיה עליו לשלם פרמיה גבוהה יותר עבור ביטוחים מסוימים, נראית לי, אך היא אינה מתבטאת כמובן בסך של 30,000ש"ח, כדרישת התובע, אלא בפחות מכך.

46. לסיכום, אני פוסק לתובע, בגין הוצאות בעתיד, סך גלובלי של 35,000ש"ח.

47. עפ"י נכות רפואית משוקללת של 61.3%, 71 ימי אשפוז (23/11/06 – 1/2/07), ובהפחתת גיל, סכום הפיצוי בגין כאב וסבל עפ"י נוסחת התקנות הוא 149,574ש"ח.

48. התובע טוען כי מאז התאונה ועד היום אין ברשותו רכב, והואיל והכלכלן משה קצין בחוות דעתו העריך את עלות השימוש במוניות, בסכום של 2,665ש"ח לחודש, על כן מבקש התובע פיצוי עבור הוצאות ניידות בעבר לפי 1,300ש"ח לחודש, ובסה"כ מאז התאונה ועד היום – סך 90,000ש"ח.

אינני מקבל טענה זו. מדובר בראש נזק מיוחד, הטעון הוכחה, ולא הערכות בעלמא. התובע צירף קבלות על נסיעות במוניות ובאוטובוסים, ואני מקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה (סע' 35), לפיה זכאי התובע לפיצוי בגין הוצאות נסיעה מיוחדות שהוציא מאז התאונה ועד היום, בסכום גלובלי של 5,000ש"ח.

49. התובע הגיש תביעה לקביעת מוגבלות בניידות, וועדה רפואית לעררים קבעה לו מוגבלות בניידות בשיעור של 50% (מסמך מיום 10/2/11). הוועדה הרפואית לקביעת מוגבלות בניידות קבעה לתובע ביום 23/8/10 כי הוא מוגבל בניידות, הזקוק לרכב כאמצעי תנועה בגלל רגליו הנכות.

הוועדה לקביעת רכב מיוחד במכון הרפואי לבטיחות בדרכים בדקה את התובע ביום 6/10/10 והמליצה על שימוש ברכב מסוג יונדאי IX35 עם מנוע בנפח 2,000 סמ"ק.

פרופ' תום הלל, בתשובותיו לשאלות הבהרה, מאשר, שהתובע אכן זקוק לרכב, על מנת להקל בקשיים בניידותו, ומציין כי הוא מסכים להמלצת הועדה בענין סוג הרכב שהתובע זקוק לו.

המוסד לביטוח לאומי אישר לתובע הלוואה עומדת בשיעור 50% מהמיסים החלים על הרכב, ולא יותר מ- 34,867ש"ח. מחיר רכישת הרכב הנ"ל (יונדאי IX35) ע"י התובע (בהתחשב בפטור החלקי ממיסים) הוא 131,003ש"ח (לפי חוו"ד קצין) או 126,033ש"ח (לפי חוו"ד מוגיבלקין). כך או כך – התובע, מחמת מצבו הכלכלי, עדיין לא רכש רכב עד היום.

50. לפי חוו"ד קצין, עלות אחזקת הרכב שאושר לתובע בתור נכה (יונדאי הנ"ל) היא 2,664ש"ח לחודש. מסכום זה יש להפחית לטענת התובע הפחתה של 30%, המבטאת את הוצאות הנסיעה והאחזקה שהיה נושא בהן בכל מקרה, גם לולא התאונה, וכן את התועלת שתצמח לבני המשפחה מהרכב. וכך, אחרי ההפחתה, מגיע התובע להוצאות אחזקת רכב בסך של 1,865ש"ח לחודש, ובהיוון ל- 40 שנה (עד סוף תוחלת חייו) הפיצוי הוא 520,972ש"ח.

טיעון זה מתעלם מכך, שגם לפני התאונה היה לתובע רכב (אופנוע קוואסקי 500 סמ"ק). הפיצוי שהתובע זכאי לו הוא לא על מלוא עלות אחזקת רכב, אלא רק על התוספת להוצאות אחזקת רכב, שהוא נאלץ להוציא, בעקבות פגיעתו ונכותו, מעבר להוצאות האחזקה שהיה מוציא ממילא, גם ללא התאונה.

הוצאות האחזקה של האופנוע שהיה לתובע לפני התאונה, מסתכמות (לפי חוו"ד מוגיבלקין) בסכום של 2,202ש"ח לחודש. עלות אחזקת רכב יונדאי IX35, שאושר לתובע בתור נכה, היא סך 2,664ש"ח (לפי חוו"ד קצין), או סך 2,369ש"ח (לפי חוו"ד מוגיבלקין). מכאן שהוצאות האחזקה של רכב הנכים שאושר לו אינן עולות משמעותית על הוצאות האחזקה שהוא הוציא לפני התאונה, על האופנוע שהיה לו.

התובע משיב על כך, שאין כל ראיה, שהוא היה ממשיך גם בעתיד, וללא התאונה, להשתמש באופנוע מסוג זה שהיה לו לפני התאונה, וסביר שהיה רוכש אופנוע זול יותר, או מכונית משומשת ממוצעת, והוצאות האחזקה של מכונית משומשת הן נמוכות משמעותית (לפי חוו"ד מוגיבלקין) מהוצאות האחזקה של רכב הנכים שאושר לו. כמו כן, לולא התאונה יכול היה לא לקנות רכב, אלא להשתמש בתחבורה ציבורית.

אני מקבל את טענת הנתבעת כי אין מקום לטענות אלה, אשר אין להן כל ביסוס בחומר הראיות. מדובר בהשערות וסברות בעלמא. העובדה היחידה היא, שהתובע החזיק לפני התאונה אופנוע גדול, שהוצאות אחזקתו גבוהות, ועל פי מציאות זו יש לכלכל את צעדינו.

עלות אחזקה חודשית של רכב היונדאי שאושר לתובע בתור נכה היא כמפורט לעיל (ישנה מחלוקת בין שני המומחים, והם לא נחקרו). בשים לב למחלוקת בין המומחים, אניח שהסכום הממוצע בין שתי חוות דעת הוא המשקף את העלות, היינו – סך 2,517ש"ח.

עלות אחזקה חודשית של אופנוע כפי שהיה לתובע לפני התאונה (לפי חוו"ד מוגיבלקין) – 2,202ש"ח.

מכאן שבעקבות פגיעתו ונכותו, על התובע לשאת בתוספת של 315ש"ח, עבור הוצאות האחזקה החודשית של הרכב.

סכום זה כשהוא מהוון ל- 40 שנה עד סוף תוחלת חייו של התובע (מקדם היוון: 279.3418) מסתכם בסך 87,993ש"ח.

52. אם כן, סה"כ הפיצוי לתובע, בגין הוצאות ניידות/נסיעות מוגברות, מסתכם ב- 92,993 ש"ח.

53. התובע מתאר בתצהירו (סע' 62) כי הוא מתקשה לעלות ולרדת במדרגות, דבר אשר גורם להחמרת הכאבים ברגלו השמאלית. המומחה מטעם ביהמ"ש פרופ' הלל אישר כי התובע אכן מתקשה בעליה וירידה במדרגות, והמליץ על מגורים בדירה בקומת קרקע, או בבנין עם מעלית.

לטענת התובע, מחיר שכירות או רכישה של דירה בקומת קרקע, או בבנין עם מעלית, גבוה ממחירה של דירה דומה בקומה גבוהה בבנין ללא מעלית, ועל כן הוא מבקש פיצוי גלובלי בסך 80,000ש"ח.

טוענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח טענתו זו, וכי העובדות שהוכחו מלמדות, שאין הפרש בין מחירי השכירויות: התובע התגורר עד לפני כשנה בדירה בקומה שלישית בבנין ללא מעלית, ושילם דמי שכירות בסך 2,800ש"ח וכן שילם עבור מים, חשמל, וועד בית (נספח ל"ב לתצהיר התובע). כיום הוא מתגורר בדירה בקומה ראשונה (פרו' עמ' 19), ומשלם דמי שכירות בסך 3,100ש"ח, כולל הכל (פרו', עמ' 33).

אני סבור כי הנתונים הללו אינם מלמדים אלא זאת, שהתובע, בשל מצבו הכלכלי הרעוע (בתקופה שעבר לדירתו הנוכחית, אוקטובר 2012, הוא היה מובטל. וראה גם נספח ל' לתצהירו), הצליח, בסופו של דבר, כנראה במאמץ רב (כך משתמע מסע' 62 לתצהירו), למצוא דירה בקומה נמוכה, שמחירה עולה אך במעט על מחיר הדירה שבה התגורר עד אז, בקומה ג' ללא מעלית.

העובדה שהצליח, בסופו של דבר, לאתר דירה כזאת, איננה סותרת את עדותו (סע' 62 לתצהירו), עליה לא נחקר, לפיה כל הדירות שראה, בבנין עם מעלית, או בקומת קרקע, היו יקרות בהרבה מהדירה בה גר לפני כן, בקומה ג' ללא מעלית. אני מקבל את עדותו של התובע בנקודה זו (שניתן כמעט לומר שהיא (גם) בגדר ידיעה שיפוטית), ופוסק לתובע פיצוי בראש נזק זה, בסך 20,000ש"ח.

54. בענין זה הגישה הנתבעת חוות דעת של האקטואר שי ספיר ואילו התובע הגיש חוות דעת נגדית של האקטואר ד"ר תמיר לוי. הפער ביניהם נעוץ בכך, שמומחה הנתבעת ניכה את מלוא קיצבאות הנכות הכללית, בעוד שמומחה התובע ניכה רק את אותו חלק מקיצבאות

הנכות הכללית, המתייחס לנכות שנגרמה בתאונה, כפי שנקבעה ע"י מומחי בית המשפט, שהרי, כזכור, 5% מנכותו הנפשית של התובע אינם תולדת התאונה, אלא קדמו לה.

55. הנתבעת טוענת בענין זה בסיכומיה, כי מהתיעוד בתיק הנכות הכללית במל"ל עולה, שהתובע עצמו, בפני הועדות הרפואיות של המל"ל, שייך את כל הנכויות לתאונה, וכל הנכויות שהוכרו במל"ל, הוכרו כנובעות מהתאונה. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי "כאשר אין מחלוקת באשר לקשר הסיבתי לתאונה, ממילא יש להפחית את מלוא התגמולים". לטענתה, המל"ל עצמו טוען כי מלוא הנכויות קשורות לתאונה, וכל התגמולים קשורים לתאונה. לטענתה, בפרוטוקול המל"ל נקבע מפורשות קיומו של קשר מלא בין נכויותיו של התובע במל"ל לבין התאונה.

56. אינני מקבל את עמדת הנתבעת בענין זה. ההלכה הידועה והמושרשת היא, שהנתבעת אינה זכאית לניכוי מלוא תגמולי המל"ל המשולמים לתובע במסגרת קיצבת נכות כללית, אלא יש לנכות רק את אותו חלק מתגמולי המל"ל, המשולם בגין הנכות שנגרמה בתאונה, כפי שנקבעה ע"י בית המשפט (על יסוד חוו"ד המומחים הרפואיים מטעם ביהמ"ש). במקרים כאלה, על ביהמ"ש לקבוע את היחס בין שיעור הנכות שהוסבה לתובע בתאונה, לבין שיעור נכותו הכוללת של התובע, והיחס הזה, כשהוא מוכפל בסכום תגמולי המל"ל, הוא סכום התגמולים שיש לנכות מן הפיצויים המשולמים לתובע (רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח פ"ד נ"ז (4) 350). בית המשפט הוא שצריך להכריע בשאלת הקשר הסיבתי בין התגמולים שמקבל התובע מהמל"ל לבין התאונה (ע"א 4607/03 מוזיקנט נ' מגדל חברה לביטוח פ"ד נ"ט (2) 381). "אין מקום להסתמך על קביעותיו של המוסד לביטוח לאומי (בענין נכות כללית) בכל הנוגע לקביעת הקשר הסיבתי שבין נכות מסוימת לבין התאונה, ועל בית המשפט להכריע בכך במסגרת בדיקה עצמאית" (ע"א 1093/07 בכר נ' פוקמן, בפסה"ד של כב' השופט ריבלין).

57. השאלה, אם כן, איננה האם התובע עצמו שייך את כל הנכויות לתאונה. כפי שציינתי, בית המשפט הוא הוא הקובע בשאלת הקשר הסיבתי בין הנכויות השונות לבין התאונה. כמו כן, לא נכונה הטענה כי כל הנכויות שהוכרו במל"ל, הוכרו כנובעות מהתאונה, או כי המל"ל עצמו טוען שכל הנכויות קשורות לתאונה, או כי בפרוטוקול המל"ל נקבע מפורשות קיומו של קשר מלא בין הנכויות השונות במל"ל לבין התאונה. מעיון במסמכי תיקו של התובע במל"ל – נכות כללית, בולט הדבר שהמל"ל כלל לא דן ולא עסק בשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנכויות או איזו מהן, ובוודאי שאין כל קביעה של המל"ל שכל הנכויות שנקבעו במל"ל קשורות לתאונה, או שכל הנכות הנפשית של התובע קשורה לתאונה (ראה בתיק המוצגים מטעם הנתבעת, מסמכים 116, 120, 122, 125, 126, 128, 131, 137, 141, 145). בייחוד תמוהה טענת הנתבעת כי כאשר אין מחלוקת באשר לקשר הסיבתי לתאונה, ממילא יש להפחית את מלוא התגמולים. אכן, אין מחלוקת, והעדר המחלוקת מתבטא בכך, ששני הצדדים מסכימים כי חלק מנכותו הנפשית של התובע איננה קשורה לתאונה.

58. בענין דרך החישוב, המומחה מטעם התובע חישב על פי שיטת השיקלול המתמטית, שנקבעה בענין רע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חב' לביטוח, והוא חישב נכון: נכותו הנפשית של התובע קודם לתאונה היתה 5%. סה"כ נכותו המשוקללת הכוללת כיום[3] היא 63.24%. החישוב הוא אפוא 92.09% = וזהו החלק היחסי מקיצבאות הנכות הכללית, שאותו יש לנכות. בהתאם לכך, המומחה חישב ומצא כי סכום קיצבאות הנכות הכללית אותו יש לנכות מהפיצוי שישולם לתובע הוא – 431,908ש"ח, ובתוספת שערוך ממועד החישוב שלו (4/4/13) ועד היום, סכום הניכוי הוא 440,090ש"ח.

59. גם בענין זה הגישה הנתבעת שתי חוות דעת של האקטואר שי ספיר, ואילו התובע הגיש חוות דעת נגדית של האקטואר ד"ר תמיר לוי. עמדת התובע היא, כי אין לנכות את קיצבת הניידות, זאת מהטעם שכיום אין ברשותו רכב, ועל כן אינו זכאי כיום לקיצבת ניידות (ראה ת/5), ואין לטענתו כל אפשרות לקבוע כי הוא אכן יחזיק רכב בעתיד, ויהיה זכאי לקיצבת ניידות. הוא מסתמך בענין זה על ע"א 7625/11 אסולין נ' בן ישי, שם נקבע כי לצורך קביעת הפיצוי והניכויים, בית המשפט "מצלם" את המצב ביום מתן פסק הדין, אין מקום להתחשב בשינויים צפויים במצבו האישי של התובע, ואין מקום להעלות השערות, הנחות וספקולציות שונות לגבי העתיד.

60. אינני מקבל טענתו זו של התובע. במקרה דנן, הניכוי של קיצבת הניידות העתידית אינו מבוסס על השערות וספקולציות ביחס לאשר צפוי להתרחש בעתיד. מדובר בהנחה מבוססת, המבוססת על המציאות, ועל עדותו של התובע.

על המציאות – שהרי המל"ל אישר לתובע דרגת מוגבלות בניידות של 50% (ראה מסמך 63 בתיק מוצגי הנתבעת), ועל כן, לפי הסכם הניידות (פורסם: ילקוט הפרסומים 2340, תשל"ז, עמ' 1813) הוא זכאי לקיצבת ניידות, בכפוף לכך שיהיה ברשותו ובבעלותו רכב. המל"ל אף אישר בכתב (ראה ת/5) כי התובע זכאי עקרונית לקיצבת ניידות, והדבר תלוי רק בכך שיהיה ברשותו רכב.

על עדותו של התובע – שהרי התובע העיד, שאחרי שיקבל את הפיצוי שייפסק לו בתיק זה, הוא ירכוש רכב, ויחדש את בקשתו לקיצבת ניידות (פרו', עמ' 19, ש' 4 – 6, עמ' 17, ש' 17, עמ' 18, ש' 17 – 18).

תמוהה טענת התובע כי "אין כל אפשרות לקבוע כי התובע אכן יחזיק רכב בעתיד", בשים לב לעדותו כאמור לעיל, ובשים לב לכך שהוא תובע פיצוי בגין העלות הגבוהה של החזקת רכב לו הוא זקוק במצבו בעקבות התאונה.

61. באשר לאופן החישוב, המומחה מר שי ספיר הגיש שתי חוות דעת, אך הרלוונטית משתיהן היא זו המבוססת על ההנחה שהתובע, בנוסף לקיצבאות הניידות, יהיה זכאי גם לקיצבאות נכות כללית. בחוות דעת זו קובע מר שי ספיר שלשה סכומים שונים של הסכום המהוון של קיצבת ניידות, אותו יש לנכות מהפיצוי המגיע לתובע. האחד – בהנחה שהתובע איננו משתכר; השני – בהנחה שהוא משתכר ועובד פחות מ- 20 ק"מ ממקום מגוריו; השלישי – בהנחה שהוא משתכר ועובד מעל 20 ק"מ ממקום מגוריו.

בענין זה, התובע הוכיח כי הוא פוטר מעבודתו האחרונה במרץ 2013 (ראה ת/4) וכיום איננו עובד ואיננו משתכר. לפיכך, התובע עונה על ההגדרה, בהסכם הניידות, של "מוגבל בניידות לא משתכר", ולכן, לו היה זכאי לקיצבת ניידות כיום, היה מקבל את הקיצבה לפי החלופה של "לא משתכר". לפיכך ובהתאם להלכת אסולין נ' בן ישי, שנזכרה לעיל, ההנחה צריכה להיות שגם בעתיד, קיצבת הניידות של התובע תחושב לפי החלופה של "לא משתכר". אין מקום לבנות "הנחה על גבי הנחה" (הנחה שירכוש רכב, והנחה שיעבוד וישתכר).

62. בענין הסכום המהוון של קיצבת ניידות כ"לא משתכר" קיים פער בין הסכומים שנקבעו ע"י כל אחד מהמומחים (מומחה הנתבעת קבע סכום של 115,227ש"ח, ומומחה התובע קבע סכום של 111,266ש"ח). מאחר שהמומחים לא זומנו לחקירה, ולא הוברר מהו שורש הפער ביניהם בנקודה זו (מלבד מועד ההיוון), שהרי שניהם התבססו על אותם נתונים בדיוק, ומאחר שהפער ביניהם איננו גדול, על כן אני קובע כי סכום קיצבת הניידות שינוכה הוא הממוצע בין שני הסכומים, היינו – 113,247ש"ח. ובתוספת שערוך מיום 4/4/13 ועד היום, סכום הניכוי הוא 115,392ש"ח.

63. התובע, בתקופת היותו בהכשרה מקצועית בקורס לטכנאי שיניים מטעם המל"ל, קיבל מהמל"ל דמי שיקום, נסיעות, שכר לימוד, ומכשירי לימוד, שחלקם מפורטים במסמך נ/5. לטענת התובע, אין לנכות סכומים אלה, שכן, לטענתו, סכומים אלה הוצאו על ידו בפועל לצורכי שיקומו המקצועי, כך שאם מנכים אותם, צריך גם לפסוק אותם כחלק מהפיצוי המגיע לו, ואלה מתקזזים מול אלה.

בענין זה, בפסיקה נעשתה אבחנה בין מימון נסיעות, שכר לימוד ומכשירי לימוד, שאלה רכיבים שנועדו לעזור לתובע להתקדם במישור התעסוקתי, ובכך לצמצם את נזקו, ואינם ראויים לניכוי, לבין "דמי שיקום", שהם מעין גימלה כספית ששילם המל"ל לתובע למחייתו במהלך תקופת ההכשרה המקצועית, ושאותם יש לנכות (ראה ת.א. (מחוזי ת"א) 3240/98 ניסים נ' נשר מפעלי מלט, פורסם בנבו, בעמ' 42 – 43 לפסה"ד; ת.א. (שלום ת"א) 57530/07 מקוריה נ' ניאזוב, , בעמ' 13 לפסה"ד, ת.א. (הרצ') 1701/00 שומלי נ' המגן חב' לביטוח, בפיסקה 41).

לפיכך אני קובע כי דמי השיקום – ינוכו; נסיעות, שכר לימוד, מכשירי לימוד – לא ינוכו. סכום דמי השיקום, עפ"י נ/5, הוא 25,502ש"ח, ובשערוך ממחצית התקופה ועד היום, סכום הניכוי הוא 28,774ש"ח.

64. לתובע שולמו דמי אבטלה, כמפורט במסמך נ/3, אותם יש לנכות. סכום דמי האבטלה, כשהם משוערכים להיום, הוא 25,674ש"ח.

65. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים כמפורט להלן:

וזאת בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ, ובתוספת הוצאות המשפט בסך 9,000ש"ח,

ובניכוי התשלומים התכופים שקיבל התובע בסך 159,430ש"ח (ראה נ/4), שסכומם, משוערך להיום, הוא 181,472ש"ח,

ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על כל הנ"ל מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ט"ו שבט תשע"ד, 16 ינואר 2014, בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים בדואר.