השופט י' עמית:

 

          האם יש מקום לשינוי ההלכה שנקבעה בע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי, פ"ד מד(2) 8 (1990) (להלן: הלכת אלגריסי)? זו השאלה שעומדת ביסוד בקשת רשות הערעור שלפנינו, המוגשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים ש' דברת, א' ואגו, ג' גדעון) בע"א 48893-10-17 מיום 31.1.2018, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט השלום (כב' השופטת א' ליפשיץ) בת"א 28076-10-13 מיום 6.8.2017.

 

1.       בתמצית: עסקינן בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). המבקש נהג ברכב של המעביד, ובדרכו מהעבודה איבד שליטה על הרכב והתהפך, ועקב כך נגרמו לו נזקי גוף. הפיצוי נבלע בתגמולי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), ומשכך, הוסכם בין הצדדים על מתווה דיוני לפיו תידון תחילה תקפותה של הלכת אלגריסי, כאשר כוונתו המוצהרת של המבקש היא להגיע לבית המשפט העליון לשם שינוי ההלכה. ואכן, לאור התקדים המחייב על פי הלכת אלגריסי נדחתה תביעתו של המבקש בבית משפט השלום, וכך גם ערעורו בבית המשפט המחוזי.

 

2.       מאחר שהמבקש עותר לשינוי הלכת אלגריסי, החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור. אקדים אחרית לראשית ואומר כי מצאנו שאין מקום לסטות מהלכה זו, ודין הערעור להידחות. מכאן ואילך יקרא המבקש "המערער".

 

רקע נורמטיבי

          

3.        ניזוק נפגע בתאונה. מסכום הפיצוי שנפסק לניזוק, יש לנכות את תגמולי המל"ל. המל"ל מצידו זכאי לחזור למזיק בתביעת שיבוב בגין התגמולים ששילם וישלם לניזוק עקב הפגיעה מושא התביעה. זכותו של המל"ל מעוגנת בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי) (ראו והשוו: ע"א 7453/12 אלחבאנין נ' אברהם (9.9.2014)). הקושי נוצר מקום בו הנזק "נבלע" בתגמולי המל"ל, שאז אין לניזוק תמריץ להגיש את תביעתו. מצב דברים זה עמד לנגד עיניי המחוקק, והפתרון נקבע בגדרי סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי (לשעבר, סעיף 152(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968) הקובע כלהלן:

 

חלוקת פיצויים מצד שלישי

(א) [...]

(ב) [...]

(ג) הגיש הזכאי לגמלה תביעה לפיצויים נגד הצד השלישי, ובאותה שעה לא הוגשה תביעת המוסד לפי סעיף 328(א), והזכאי לגמלה הודיע למוסד על הגשת תביעתו, יהא הזכאי לגמלה זכאי לפחות ל-25% מסך כל הפיצויים שנפסקו באותה תביעה.

 

 

          סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי מתמרץ אפוא את הניזוק להגיש תביעה נגד המזיק, שאז הניזוק זכאי לקבל לפחות 25% מסכום הפיצויים שנפסקו בתביעה מול המזיק. כך, מקבל הניזוק 25% מהמזיק בנוסף לתגמולי המל"ל, ולמעשה, מקבל 125% מנזקו (להלן: הפיצוי המוגדל). המל"ל מצידו חוזר על המזיק רק ב-75% משיעור הנזק שנפסק, כך שהמזיק משלם 100% מהנזק (25% לניזוק ו-75% למל"ל), והמל"ל הוא ש"תורם" לניזוק את התוספת של 25%. ובקיצור, "על מנת לתמרץ את הניזוק להגיש במצב כזה תביעה נגד המזיק, קבע המחוקק 'בונוס' בשיעור של 25% לניזוק", והניזוק זכאי ל-25% הנוספים, גם אם המל"ל אינו חוזר בפועל על המזיק, למשל, בשל התיישנות (פסק דיני בע"א 1896/15 פלוני נ' כמיל ג'ועיה, בפסקה 5 (8.2.2015) (להלן: עניין ג'ועיה)).

 

4.       אולם, כאשר המזיק הוא המעביד, הניזוק מקבל 100% מהנזק ואינו זכאי לפיצוי המוגדל. זאת לנוכח הוראת סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), הקובעת כי לא יראו את המעסיק כצד שלישי שהמל"ל רשאי לחזור אליו בתביעה:

 

פיצויים וגימלאות מביטוח לאומי

82. (א) המבוטח לפי חלק ב' [כיום פרק ה' לחוק שעניינו ביטוח נפגעי עבודה – י"ע] לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד-1953 (להלן בפרק זה – החוק), לרבות התלוי בו כאמור בסעיף 22(ב) לחוק, שהיו זכאים לפי פקודה זו עקב מאורע אחד גם לפיצויים מן המעביד, וגם לגימלה לפי חלק ב' לחוק – תנוכה הגימלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים להם ממעבידם אילולא סעיף זה.

(ב)  לענין סעיף זה –

"גימלה" – השווי הכספי של הגימלאות, להוציא גימלה בעין, שניתנו או שעתידות להינתן לפי חלק ב' לחוק, לרבות תמורת דמי פגיעה המשתלמת לפי סעיף 38 לחוק, וגימלה שהופחתה או שנשללה עקב מעשה או מחדל של העובד, או שלא ניתנה בגלל בחירה בגימלה אחרת לפי החוק, רואים אותה כאילו ניתנה או שעתידה להינתן בשלמותה ...

"מעביד" – החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח, לרבות מי שהמעביד אחראי למעשהו לפי סעיף 13 לפקודה זו.

(ג) בנסיבות האמורות בסעיף קטן (א) לא יראו, לענין סעיף 70 לחוק, את המעביד כצד שלישי שזכויות כלפיו מועברות למוסד לביטוח לאומי.

 

 

          ההגיון הכלכלי-משפטי שבבסיס הסעיף הוא, שרואים את המעביד – ששילם למל"ל את דמי הביטוח עבור העובד כדי לבטח עצמו מפני הנזק שהוא עשוי להתחייב בו – כמי שנשא בעקיפין בגמלה המשתלמת לעובד, ועל-כן הוא פטור מתביעת השיבוב של המל"ל. מאחר שלמל"ל אין זכות שיבוב, גם אין צורך במתן "תמריץ" לעובד בדמות של פיצוי מוגדל.

 

           עד כאן הכללים הבסיסיים הנוגעים למשולש היחסים ניזוק-מזיק-מל"ל במסגרת תביעת נזיקין רגילה.

 

5.       חוק הפיצויים נחקק בשנת 1975, ובשנים שלאחריו עסקה הפסיקה בסוגיות הנוגעות לחוק ולמשולש היחסים שנסקר לעיל. לענייננו, חשובה הוראת סעיף 4(א) רישא לחוק הפיצויים הקובעת כי "על זכותו של נפגע לפיצוי על נזק גוף יחולו הוראות סעיפים 19 עד 22, 76 עד 83, 86, 88 ו-89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין) ואולם – ....". דהיינו, סעיף זה מאמץ אל חוק הפיצויים את הוראת סעיף 82 לפקודת הנזיקין.

 

          ניתן להצביע על מספר אבני דרך בפסיקה לגבי אופי היישום של משולש היחסים במסגרת חוק הפיצויים, ואביא אותן בתמצית: 

 

          (-)    הלכת כהנקא (ד"נ 30/83 כהנקא נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לח(4) 543 (1984)): אדם נוסע/נוהג ברכב שנפגע בתאונה שאינה תאונת עבודה. נקבע כי  לנפגע יש זכות לפיצוי המוגדל, כך שהמל"ל זכאי לחזור על מבטחת הרכב ב–75% בלבד, ורואים את מבטחת הרכב כצד שלישי.

 

          (-)    הלכת אלגריסי: עובד נוסע/נוהג ברכב המעביד שנפגע בתאונה שהיא גם תאונת עבודה. נקבע כי המל"ל לא זכאי לחזור על מבטחת הרכב, מאחר שרואים את המבטחת כעומדת בנעלי המעביד ולא כצד שלישי. לכן אין לנפגע זכות לקבל פיצוי מוגדל בשיעור של 125%. על הלכת אלגריסי אעמוד להלן ביתר הרחבה.

 

          (-)    הלכת תמר (רע"א 686/97 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח משה תמר, פ"ד נג(5) 145 (1999)): עובד עצמאי נוסע/נוהג ברכב שבבעלותו ונפגע בתאונה שהיא גם תאונת עבודה. נקבע, בדעת רוב, כי רואים את העצמאי כמעביד של עצמו לצורך סעיף 82 לפקודה, ולכן המל"ל לא יכול לחזור עליו ולא על המבטחת שנכנסת בנעליו. פסק דין זה מרחיב אפוא את הלכת אלגריסי גם על עובד עצמאי.

 

          (-)    הלכת מנשה (ע"א 5584/01 עיזבון המנוח שמואל מנשה ז"ל נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(4) 677 (2004)): עובד נוסע/נוהג ברכב שהמעביד שכר מחברת השכרה שנפגע בתאונה שהיא גם תאונת עבודה. נקבע כי גם במקרה זה המל"ל לא יכול לחזור על המעביד ועל המבטחת שנכנסת בנעליו. לפנינו הרחבה נוספת של הלכת אלגריסי גם על רכב שכור. 

 

          כאמור, ענייננו מתמקד בהלכת אלגריסי ועל כן נרחיב מעט בסקירת ההלכה.

 

 

 

הלכת אלגריסי

      

6.       ביום 21.1.1990 ניתן פסק דינו של בית משפט זה בעניין אלגריסי בהרכב מורחב של חמישה שופטים (כב' הנשיא מ' שמגר והשופטים א' ברק, ש' לוין, ש' נתניהו, י' מלץ).

 

          בפסק הדין נדרש בית המשפט לפרשנות סעיף 152(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968, הוא סעיף 330(ג) דהיום. בית המשפט עמד על כך שהזכות של הניזוק לקבל פיצוי מוגדל של 125% קשורה בזכות של המל"ל לחזור ולהיפרע מהמזיק. אך כאשר הניזוק נפגע בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, ברכב מעבידו, המצב המשפטי שונה. במקרה כזה, אין למל"ל זכות שיבוב לאור סעיף 4(א) לחוק הפיצויים אשר מחיל את הוראת סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין. את התביעה כלפי מבטחו של המעביד יש לראות כתביעה כלפי המעביד, כמי ששילם את פרמיית הביטוח לרכב כדי ליצור מקור לפיצוי לעובד הנוהג ברכב, וכמי ששילם גם את דמי הביטוח הלאומי, על מנת להקנות לעובד זכות לגמלה.

 

          בשורה התחתונה, נקבע אפוא כי המל"ל אינו רשאי לחזור על המבטחת, וממילא לא קמה לעובד-הניזוק הזכות לתוספת 25% מסכום הפיצוי, כך שהעובד-הניזוק מקבל אך 100% מנזקו.

           

          עד כאן המצב המשפטי לפי הלכת אלגריסי, ומכאן לערעור שלפנינו.

 

טענות הצדדים 

 

7.       המערער טען, בין היתר, כי הלכת אלגריסי נפסקה לפני "המהפכה החוקתית" ואינה עולה בקנה אחד עם עיקרון השוויון המוכר כזכות חוקתית, לאור חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. נטען כי הלכה זו פוגעת בעיקרון השוויון, מאחר שהיא מפלה בין שני סוגי ניזוקים: נפגע שנסע ברכבו הפרטי במסגרת עבודתו זכאי לפיצוי המוגדל בשיעור של 25% ככל שתביעתו נבלעת בתגמולי המל"ל; בעוד שנפגע שנסע ברכב המעביד, אינו זכאי לכך. נטען כי החקיקה הרלוונטית אינה מבחינה בין ניזוק הנוסע לצרכי עבודתו ברכב המעביד לבין ניזוק הנוסע ברכב המבוטח על ידי מי שאינו המעביד, ויש להעדיף פרשנות המביאה לשוויון בין הנפגעים.

 

          לשיטת המערער, במסגרת סעיף 82 לפקודת הנזיקין המעביד פועל ב"שני כובעים": ב"כובעו כמעביד" – כמי שמשלם את דמי הביטוח הלאומי למל"ל, ובכובעו כ"בעל הרכב" כמי שמשלם ביטוח חובה, שלא נועד לכסות את אחריותו בכובעו הראשון. נטען, כי יש להבחין בין דמי הביטוח ששולמו על ידי המעביד למל"ל לבין דמי הביטוח (הפרמיה) ששולמה למבטחת השימוש ברכב. סעיף 82 לפקודת הנזיקין עניינו אך במעביד ששילם דמי ביטוח למל"ל לצורך ביטוח עובדים מפני תאונות עבודה. לשיטת המערער, אין להבחין בין המקרים שנדונו בעניין אלגריסי, למקרה בו עובד מגיע לדירת המעביד במסגרת עבודתו, אך מחליק בדירה, שאז המל"ל זכאי לחזור בתביעת שיפוי כנגד מבטחת הדירה על פי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. בדומה, סבור המערער, כך גם לגבי ביטוח החובה שנעשה על ידי המעביד לצורך חוק הפיצויים, ואשר לא נועד לכסות בהכרח את אחריות המעביד כלפי עובדו.

 

          מכאן טענת המערער כי אין לראות את מבטחת הרכב כמי שנכנסת בנעלי המעביד בכובעו כמעביד, אלא כמי שנכנסת בנעליו כמי ששילם את דמי ביטוח החובה בכובעו כ"בעל הרכב". לשיטה זו, מאחר שהמבטחת לא שילמה דמי ביטוח למל"ל, "אין מניעה שהמל"ל יוכל לחזור אליה בתביעת שיפוי והנתבע יהיה זכאי ל-25% מהשיפוי". המערער גורס כי יש להעדיף פרשנות זו, שאינה פוגעת בשוויון בין הניזוקים, על פני פרשנות אחרת.

 

          לאור האמור, סבור המערער כי יש לבטל את הלכת אלגריסי, ולפסוק לזכותו את הפיצוי המוגדל, קרי 25% מגובה הנזק (בהנחה שהנזק נבלע או קטן מ-25% לאחר ניכויי המל"ל).

 

8.       המשיבה תמכה יתדותיה בהלכת אלגריסי, וטענה, בין היתר, כי המקרים בהם עוסק סעיף 330(ג) לחוק ביטוח לאומי הם החריג לכלל לפיו הניזוק זכאי ל-100% מנזקיו. על כן, לא מתקיימת פגיעה בשוויון בין הניזוקים, וגם אם יש פגיעה בשוויון הרי שזו עומדת במבחני פסקת ההגבלה.

         

דיון והכרעה

 

9.       אקדים ואומר כי על אף שחלפו כשלושים שנה מאז ניתנה הלכת אלגריסי, דומה כי הטעמים שעמדו בבסיסה עומדים על מכונם, ואיני רואה מקום לסטות מהלכה ותיקה זו, אשר מייצגת כיום פרקטיקה רווחת ואשר על בסיסה ניתנו גם ההלכות בעניין תמר ובעניין מנשה. מדובר בהלכה מושרשת העומדת על כנה מזה כשלושים שנה, כך שאם סבר המחוקק כי יש לראות את המבטחת כצד שלישי גם כאשר התאונה אירעה ברכב המעביד, יכול היה לתקן את חוק הפיצויים. שתיקתו של המחוקק מדברת בעד עצמה. אף לא למותר לציין כי המל"ל, שהוא בעל אינטרס כמי שיכול היה לחזור בשיעור של 75% על המבטחת אילו ראו אותה כצד שלישי, לא קרא תגר על הלכת אלגריסי לאורך השנים. 

 

10.     נקודת המוצא בדיני הנזיקין היא כי ניזוק זכאי לקבלת 100% מהנזק שגרם לו המזיק. הפיצוי המוגדל הוא חריג לכלל זה:

 

"הזכות ל-25% היא אנומליה בדיני הנזיקין. היא מהווה פיצוי-יתר, מעבר למלוא סכום הפיצויים המגיעים לנפגע שאותו מקבל הוא מהמל"ל ומחברת הביטוח שביטחה את השימוש ברכב, גם יחד. פיצוי-יתר סותר את עקרונות הפיצוי המקובלים בדיני נזיקין, שהם החזרת מצב הניזוק לקדמותו, ואף קשה להצדיקו מבחינה רעיונית..." (דברי השופטת שטרסברג-כהן בעניין תמר, עמ' 163-162, הדגשה הוספה – י"ע).  

 

 

          כאמור, חריג זה, שיש רואים אותו כאנומליה בדיני הנזיקין, בא לעולם כדי  לתמרץ את הניזוק לנהל את ההתדיינות מול המזיק, שממנה צומח למל"ל יתרון כלכלי – זכות שיבוב של 75% מסך הגמלאות ששולמו לניזוק.

 

          הניזוקים המעורבים בתאונות עבודה ברכב מעסיקם (לרבות ב"תאונה עצמית" כמו במקרה דנן), אינם "מקופחים" אלא זכאים ל-100% מנזקם. בהינתן שהפיצוי המוגדל הוא החריג לכלל לפיו הניזוק אינו "מתעשר" מעבר לנזקו, אין סיבה להרחיב חריג זה גם למצבים נוספים, בהם הרציונל הוא כי "למל"ל לא קמה זכות שיבוב כלפי המעסיק בנוגע לגמלאות ששולמו לעובד בגין נכות מעבודה, וזאת בשל זכאותו של המעסיק ליהנות מהביטוח שערך לעובד, עת שילם למל"ל דמי ביטוח בעבורו במהלך תקופת ההעסקה" (רע"א 6563/15 פלוני נ' מיטרני בע"מ, פסקה 8 (27.6.2017); ע"א 4084/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' סגרון, פ"ד סא(3) 589, פסקה 4 (2006)). בית המשפט עמד על הדברים בעניין אלגריסי: "כך נושא המעביד בסכום רק פעם אחת, והנפגע מקבל את נזקו רק פעם אחת  [...] סעיף 82(ג) רלוואנטי במונעו נטל כפול ממי שנשא בעול הגימלה, על-ידי הפטור הניתן לו מתביעת שיפוי של המוסד" (שם, עמ' 16, 21).

 

11.     לא מצאתי כי יש בחקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו כדי לשנות את הלכת אלגריסי. אף איני רואה ממש בטענת המערער לפיה הלכת אלגריסי לא נבחנה אחרי חקיקת חוק היסוד. הלכה זו עמדה במרכזם של פסקי דין שונים שניתנו בבית המשפט העליון (ראו, בין היתר, עניין תמר; עניין מנשה; עניין ג'ועיה), ובפסקי דין אחרים בהם החילו הלכה זו ובנותיה, כעניין שבשגרה. הלכת אלגריסי באה בשעתו לידי ביטוי גם בהסכם השיפוי בין חברות הביטוח למל"ל [במאמר מוסגר: בין חברות הביטוח לבין המוסד לביטוח לאומי גובשו הסכמים שנועדו לייעל את הליך השיפוי בדרך של קביעת הסדר כללי, חלף התדיינויות פרטניות בכל תיק ותיק (ראו דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד ס(4) 132 (2006))].

 

          כך, לדוגמה, בהסכם השיפוי בין חברות הביטוח למל"ל, נקבע באחד הסעיפים כי מקום בו תאונת הדרכים היא גם תאונת עבודה, והנפגע זכאי לגמלאות מהמל"ל, לא קמה למל"ל זכות שיבוב כלפי החברה המבטחת של המעביד. בית המשפט התייחס להוראת הסכם זה באומרו כי "ככלל, הגיונה של הוראה זו מובן, על רקע הוראת הדין השוללת את זכות החזרה של המוסד לביטוח לאומי כלפי המעביד ששילם דמי ביטוח למוסד עבור העובד (סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). דין זה הגיונו עמו..." (רע"א 8308/06 המגן בע"מ נ' המל"ל, פסקה 2 והאסמכתאות שם (8.11.2007)).

 

12.     הטעמים והרציונלים שבבסיס הלכת אלגריסי, נותרו בעינם גם כיום, ולא מצאתי כי התחדש דבר שבגינו יש לסטות מהלכה זו, שהתקבלה פה אחד על ידי חמישה שופטים (להבדיל מעניין תמר שם נתקבלה ההלכה ברוב של שלושה מול שניים). עם חקיקת חוק הפיצויים נוצר צורך להתאים את הוראות החוק להוראת סעיף 82 לפקודת הנזיקין, ו"הוראת סעיף 4 שימשה לבית המשפט העליון אות וראיה לכך כי המחוקק ביקש להשוות את דינו של המעביד, הנתבע על פי חוק הפיצויים, למעביד הנתבע על פי פקודת הנזיקין" (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים: תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 438 (מהדורה רביעית, 2012)).

 

          מי לנו כשופט תיאודור אור, אשר עוד בשבתו בבית המשפט המחוזי, ועוד טרם ניתנה הלכת אלגריסי בבית המשפט העליון, עמד על כך שהמחוקק התכוון בחוק הפיצויים להחיל עקרונות דומים לאלה של חישוב הנזק בתביעות על-פי פקודת הנזיקין, לרבות הוראת סעיף 82(ג) לפקודה, ובהמשך לכך, עמד על כך שאין מקום לפסוק לנפגע פיצוי מוגדל. אביא את הדברים בלשונו:

 

"הרעיון הוא, שמי אשר שלם את דמי הבטוח למל"ל, יראוהו כמי אשר כאילו שלם את הגימלה שמקבל הנפגע בעקבות דמי בטוח אלה. ביחס אליו אין זכות חזרה למל"ל על כספים שהמל"ל משלם, ומכאן גם ההצדקה להלכה, כפי שנקבעה בע"א 552/71 הנ"ל, לפיה אין עומדת לנפגע תביעה לקבלת 25% מסכום הפיצויים לפי סעיף 152(ג) לפי פקודת הנזיקין והן בתביעה לפי חוק הפיצויים. בשני המקרים אם קיימת עילת תביעה נגד 'המעביד', אשר שלם את דמי הבטוח למל"ל, יש הגיון דומה לתחולת סעיף 82(ג) על כל המשתמע ממנו. לא עפ"י עילת התביעה נגד אותו 'מעביד' (כהגדרתו בסעיף 82) הוא החשוב, אלא העובדה, שאותו 'מעביד' נשא בדמי הבטוח למל"ל. כך עולה הן מנוסח סעיף 82 לפקודת הנזיקין והגדרת 'מעביד' שבו, והן מההנמקה שביסוד ההחלטה בע"א 552/71 הנ"ל. אף לא נראה לי, שיש מקום ליחס משמעות לעובדה, שהתביעה מופנית כלפי המבטחת של הרכב המעורב בתאונה, ולא נגד 'המעביד', באותם מקרים שהתביעה יכולה להיות מוגשת נגד המבטחת לבדה. עקרון יסוד הוא, שהמבטחת אינה אחראית אלא למה שהמבוטח חייב בו, וביטוח, שנעשה לכסוי אחריות לפי החוק הפיצויים, בא להבטיח את מה שהמבוטח אחראי לו לפי חוק זה..." (ת.א. (מחוזי נצ') 350/86 עזבון המנוח ציבוני נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"מ תש"ן(1) 180, 188 (1986)).

 

 

          כאן טמונה התשובה להבחנה שמבקש המערער לעשות בין כובעו של המעביד כמי שמשלם דמי הביטוח הלאומי עבור עובדו, לבין כובעו כמי שמשלם דמי הפרמיה למבטחת הרכב. עמד על כך בית המשפט בעניין מנשה:

 

"תחולת סעיף 82(ג) במקרה של תאונה עצמית לעובד הנוהג ברכב שהעמיד לרשותו מעבידו, מבוססת על כך שהמעביד הוא שממלא את חובתו לבטח את הרכב בביטוח אשר מבטיח מקור תשלום לעובד הנוהג ברכב אם ייפגע בתאונת דרכים, והוא גם זה המשלם את דמי הביטוח למל"ל, אשר מבטיחים את תשלום הגימלה עקב הפגיעה בעבודה של העובד. הוא שמממן את שני המקורות להטבה שממנה צפוי העובד ליהנות עקב תאונת הדרכים שהינה גם תאונת עבודה – פיצויים לפי חוק הפיצויים וגימלאות המל"ל לפי הפרק הדן בנפגעי תאונות דרכים. מצב זה מתקיים הן במצב שבו הרכב הוא בבעלות המעביד הן במצב שבו הוא שוכרו, כשהוא מעמידו לרשות העובד על-מנת שינהג בו לצורכי עבודה" (שם בעמ' 690, הדגשה הוספה – י"ע).

 

 

          בסופו של דבר, המעביד הוא אותה "דמות" – זו המשלמת את ביטוח החובה וזו המשלמת את דמי הביטוח הלאומי, הוא אותו מקור המממן את גמלאות המל"ל ואת הפיצויים מכוח חוק הפיצויים. כאשר המל"ל אינו חוזר על המעביד, ניתן בכך ביטוי לתשלומי הביטוח ששולמו על ידיו, באמצעותם הוא נושא בעקיפין בגמלה המשתלמת לעובד.

 

13.     ודוק: האפשרות לראות את מבטחת הרכב כצד שלישי לא נעלמה מעיני בית המשפט בעניין אלגריסי, ולא נעלם מעיניי כי גם הפרשנות שבחר לאמץ אינה נקייה מקשיים. ברם, בית המשפט הגיע למסקנה כי הפרשנות לפיה יש לראות את מבטחת הרכב כצד שלישי, מעוררת קשיים פרשניים שונים, באשר היא כמעט מרוקנת מתוכן את הוראת סעיף 4(א) לחוק הפיצויים, המאמץ לתוכו את סעיף 82 לפקודת הנזיקין. אין לי אלא להביא מדבריה של כב' השופטת נתניהו, המדברים בעד עצמם:

 

"אני ערה לכך, שהפרשנות שלי למקרה של התאונה העצמית היא דחוקה מעט. אך היא אינה מרוקנת מתוכנם חלקים שלמים מסעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כפרשנותו של בית המשפט קמא. יתרונה הוא בכך, שהיא הולמת את כוונתו ומטרתו של המחוקק. היא מתיישבת עם לשונו של סעיף 82 לפי הפרשנות הראויה לו והמתבקשת מהשינוי שחל בסביבה החקיקתית שלו על-ידי חוק הפיצויים. היא גורמת לשוויון בין הנפגעים בכל שלוש הסיטואציות בתאונות אלה. אכן, נפגעים אלה לא יזכו ליותר מ-100% מהפיצויים שנקבעו להם, וזאת לעומת נפגעים אחרים שהאחראי לפצותם הוא זר, שאינו המעביד, הזוכים ל-125%. אך חוסר שוויון זה קיים גם בין ניזוקים על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], אשר האחראי לפצותם הוא מעבידם והם זוכים רק ל-100%, לבין ניזוקים, שזר שאינו המעביד הוא האחראי לפצותם והם נהנים מתוספת של 25% מכיסו של המוסד. הטעם להבחנה זו בין אחראי שהוא מעביד לאחראי שאינו מעביד, ההבחנה בין סעיף 150(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] לסעיף 82(ג) לפקודה, הוא בכך, שהמעביד ששילם את דמי הביטוח למוסד (ואת דמי הביטוח למבטחת) אינו צריך לשאת גם בתשלום הגימלה" (שם, עמ' 28).

 

 

14.     לסיכום, ההלכה שנפסקה תואמת את לשון חוק הפיצויים, ואת המדיניות של המחוקק שהתכוון לשלול את זכות החזרה של המל"ל בתביעת שיפוי כנגד המעביד. אסיים בדבריו של המלומד אנגלרד, היפים לענייננו:

 

"המחלוקת הוכרעה לבסוף על ידי בית המשפט העליון בהרכב מורחב בפרשת אלגריסי. בית המשפט העליון דחה את הפרשנות שקיימה את זכות השיבוב של המוסד לביטוח לאומי. ההלכה שנפסקה היא, איפוא, כי אין למוסד לביטוח לאומי זכות שיבוב כלפי האחראים לתאונת הדרכים או כלפי מבטחם, ולכן אין הנפגע זכאי להנות מן הזכות ל-25% מסך הפיצויים. עם הכרעת המחלוקת על ידי בית המשפט העליון, אין עוד צורך לתאר את פרטיה ואת הביקורת על הגישה שנדחתה. נסתפק בהערה כי ההלכה שנפסקה תואמת את המדיניות של המחוקק ומוצדקת מבחינה עניינית. המחוקק התכוון לשלול את זכות השיבוב מצד המוסד לביטוח לאומי. מבחינת פיזור הנזק, הציבור המבוטח בביטוח לאומי רחב מזה של בעלי הרכב. אין סיבה כלכלית להרחיב את זכות השיבוב מעבר לתחום שנקבע במפורש על ידי הדין. באשר לזכות-היתר של הנפגע-העובד, הרי זכות זו היא אנומליה בדיני הנזיקין משום שהיא מעניקה לנפגע פיצוי-יתר. אין כל מקום להרחיב פריבילגיה זו – שקשה מאוד להצדיקה מבחינה עניינית – מעבר לגבולות הצרים שנקבעו לה בדין. מן הראוי שהמחוקק ישקול את ביטולה גם לגבי עובד שנפגע על ידי נוהג צד שלישי. מדוע יהיה מצבו עדיף על נפגע רגיל?" (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 426, פסקה 506 (מהדורה רביעית, 2013)).

 

 

15.     סוף דבר – איננו רואים לחזור ולהרהר על הלכת אלגריסי, אשר נטעה לה שורש במשפטנו מזה למעלה משלושים שנה. אשר על כן, הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבה בסך של 5,000 ש"ח.

 

 

ש ו פ ט

 

 

השופט ד' מינץ:

          אני מסכים.

ש ו פ ט

 

השופטת י' וילנר:

 

          אני מסכימה.

 

          הוראת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי מהווה חריג לכלל היסוד בדיני הנזיקין השולל פיצוי ביתר. הוראה זו מעוררת שאלה לא פשוטה ביחס להצדקה העניינית להעניק למי שנפגע על ידי צד שלישי (שאינו המעביד או בא בנעליו) פיצוי מוגדל העולה על 100% מנזקו. חברי השופט י' עמית מבהיר היטב בפסק דינו את הרציונל העומד מאחורי הוראה זו - רציונל שאינו מתקיים לגבי "נפגע עבודה". לפיכך, ודאי הוא שאין הצדקה להרחיב חריג זה ולהחילו על כלל הנפגעים בניגוד לעקרונות דיני הפיצויים.

 

ש ו פ ט ת

 

 

          הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.

 

 

          ניתן היום, ‏ד' בתשרי התשע"ט (‏13.9.2018).

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

   18016950_E02.doc   עכב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  supreme.court.gov.il