לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים.

 

1. מבוא

התובע, יליד 10.12.69, נפגע בתאונת דרכים ביום 31.10.10 (להלן: "התאונה") ונגרמו לו נזקי גוף. המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע במסגרת נכות כללית נכות רפואית צמיתה בשיעור 60% (ראו: נספח 9 לתצהיר התובע).

הנתבעת, מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת") ביטחה את נהיגתו של התובע בעת התאונה.

ביום 20.3.14 הכירה הנתבעת בחבותה ובכיסוי הבטוחי  והמחלוקת נותרה בשאלת גובה הנזק בלבד (ראו גם: עמ' 84, שו' 5-4). 

הצדדים סיכמו בעל-פה את טענותיהם ואסקור את ראשי הנזק השונים שלהם טען ב"כ התובע בסיכומיו. למותר לציין שראשי נזק שלא בא זכרם בסיכומים שבעל פה, יש לראותם ככאלה שנזנחו.

 

טרם אדון בטענות הצדדים, אציין, כי בפרוטוקול הדיון נפלו טעויות במספרי העמודים וכן כי ישנה חוסר התאמה בין מספרי העמודים בנט המשפט למספרי העמודים בפרוטוקול המודפס אותו קיבלו הצדדים בתום כל דיון בבית המשפט. נוכח האמור, ככל שאפנה לעמודי הפרוטוקול בחקירות העדים, אציין בראשית סקירת העדות את מועד הישיבה, כאשר מספרי העמודים הינם כפי שמופיעים בפרוטוקול בנט המשפט. 

 

2. הנכות הרפואית עקב התאונה והנכות הרפואית ללא קשר לתאונה

ממקום התאונה הועבר התובע לקבלת טיפול רפואי בבית החולים מאיר בכפר סבא, שם עבר בדיקות CT שהראו כי הוא סובל, בין היתר, מקרע של אאורטה, קונוטזיה ריאתית, שברים בצלעות דו"צ, קרע בכבד ובטחול, ושברים באגן. בהמשך, הועבר לבית חולים בילינסון להמשך טיפול ואשפוז (ראו: נספחים 3-2 לכתב התביעה). ביום  25.11.10 שוחרר מבית החולים בלינסון להמשך אשפוז בבית לוינשטיין ברעננה לצורך שיקום, משם שוחרר ביום 18.1.11.

 

בית המשפט מינה מספר מומחים רפואיים להערכת נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה:

 

א.      בתחום הפסיכיאטריה מונה ד"ר טארק פאהום (להלן: "ד"ר פאהום") שקבע בחוות דעתו מיום 20.5.16, כי התובע סובל מהפרעה הסתגלותית עם מרכיבים מעורבים של דיכאון וחרדה כתוצאה מפגיעתו והפגם הפיזי שנותר. התובע מגלה תחושות של אבל על העצמי ועל הגוף, תחושות כעס, תסכול, חוסר מסוגלות ודימוי עצמי וגופני נמוכים. בנוסף, סובל התובע מרגשי אשם כלפי ילדיו ורעייתו עקב חוסר תפקודו והקושי בוויסות העצמי ומצבי רוח ירודים. כמו כן, קבע המומחה, כי קיימים גם מרכיבים פוס-טראומתיים אופייניים. התובע מתקשה לגייס כוחות להתמודד עם החוויה והטראומה שעבר ולחזור לאיזון נפשי תקין. ניתן להתרשם שגם לפני התאונה הנדונה כוחותיו הנפשיים היו חלשים, אך הוא תפקד בצורה סבירה. ייתכנו עליות וירידות במצבו הנפשי וזאת לפי מצבי הדחק שימשיכו או יופיעו בחייו או מקור התמיכה שיקבל. המומחה מציין כי התובע לא קיבל טיפול פסיכולוגי סדיר וקבוע. המומחה התרשם שהתובע מצוי במצוקה נפשית רגשית ולא התרשם שהוא מתחזה, אך לשיטתו, ככל הנראה יש לתובע נטייה ל"דרמטיזציה". עוד ציין, כי קיימת אפשרות שהמשך ההליך המשפטי יגרום לקביעות במצבו ואף להחמרה נוספת. נוכח האמור, העריך ד"ר פאהום את הנכות הצמיתה הכוללת של התובע בתחום הפסיכיאטריה בשיעור של 15%, כאשר שליש מנכות זו (5%) עקב בעיות הרקע ושני שליש (10%) בגין התאונה הנדונה בעקבות ההפרעה ההסתגלותית והמרכיבים הפוסט-טראומתיים שסובל מהם. המומחה המליץ על המשך מעקב פסיכיאטרי וטיפול פסיכולוגי שניתן לקבל במסגרת קופת חולים.   

בעדותו בבית המשפט ביום 6.6.18 אישר ד"ר פאהום כי בחוות הדעת ייחס 5% מהנכות בגין מצב קודם, כשלדבריו, ניתן היה להתרשם ממספר רב של חבלות קודם לתאונה כפי שכתב בחוות דעתו. הוא גם אישר כי לא היה תיעוד בדבר טיפול נפשי לתובע עובר לתאונה ובתשובה לשאלה מדוע בחר לנכות 5% מנכותו הנפשית הכוללת של התובע בשיעור של 15% בגין מצב קודם לתאונה הסביר, כי בהתאם לאנמנזה שהתקבלה מדברי רעייתו, לפני התאונה, היה התובע עצבני, סבל מקשיי נשימה, ומכאבים, ואף נעשה פחדן. קשיי הנשימה גרמו לו לתסכול ועצבנות כפי שטענה רעייתו והוא סבל משינויים במצבי רוח ונטייה למצבי רוח ירודים. המומחה הפנה לעמ' 3 לחוות דעתו, שם פירט את הדברים מהם סבל התובע עובר לתאונה. לדבריו, התובע פנה פעמים רבות לרופא המטפל ולקופת החולים לאחר כל תאונה, וגם בכך יש כדי להצביע על אדם שנוטה ל"דרמטיזציה", אדם שסובל מ"סומטיזציה, ז"א תלונות פסיכוסומטיות, שכל  דבר קטן רץ לרופא." לטענתו, התובע מסר לו שהוא לא עבד עובר לתאונה בשל מצבו הרפואי, שבהתאם לתחושה הסובייקטיבית שלו עצמו הוא לא היה מסוגל לעבוד (עמ' 28, שו' 25-8). המומחה הסביר כי חלק מהנתונים נמסרו על ידי רעייתו של התובע וחלק לקוחים מתיקו הרפואי של האחרון. כשנשאל האם התובע אישר את הדברים, השיב המומחה כי התובע נכח כשהדברים נאמרו והוא לא התנגד (עמ' 29, שו' 17-1).

בהמשך חקירתו הופנה ד"ר פאהום לרישומיו של ד"ר ג'אברין מחמוד ונשאל האם אינו מסכים עם ד"ר גאברין, שהתובע סובל מהפרעה דיכאונית חרדתית בחומרה קשה (ראו: מסמך מיום 15.10.14 בעמ' 128 לנספחים לתצהיר התובע),  ותשובתו הייתה כי "אני הייתי רושם הפרעה הסתגלותית כרונית בינונית. לא קשה, ממש לא קשה עד כדי, אני לא יודע מה. בינונית."

בהמשך חקירתו נשאל המומחה פעם נוספת אודות הרישום שערך ד"ר ג'אברין, והסביר מדוע לדעתו פגיעתו של התובע מקנה 15% נכות בלבד (עמ' 34, שו' 10-15):

"אני רשמתי 15 אחוז נכות לתובע. שזה לפי סעיף תואם 34 ב'2.3. סעיף קטן 2 קובע: "הפרעה קלה בתפקוד הנפשי" 10 אחוז. ו-3, הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי, שנותן 20 אחוז. ואני נתתי מתואם 15 אחוז."

 

בהמשך כשנשאל שוב אם הוא חולק על ד"ר ג'אברין, שב ועמד על עמדתו לפיה מדובר בחומרה קלה עד בינונית. לדבריו: "אני בודק על פי כלל המסמכים של הפגישות שבפניי, התרשמותי והאנמנזה שלי." (עמ' 35, שו' 12-7). המומחה הסביר כי לא שלח את התובע לאבחון פסיכודיאגנוסטי מאחר שמונה נוירולוג מטעם בית המשפט שהיה צריך לבדוק זאת, כאשר הנוירולוג ציין שלא נמצאו ממצאים בראש. לדבריו, בדיקת קשב וריכוז אחרי פגיעת ראש היא בגדר בדיקה נוירופסיכולוגית המבוצעת ביחידה הנוירולוגית (עמ' 36, שו' 3-1). התובע סבל מחבלת ראש קלה ו-CT מוח היה תקין ובנסיבות כאמור הוא אינו יכול לאבחן אותו כלוקה בהפרעת אישיות אורגנית (עמ' 37, שו' 9-6). ד"ר פאהום נשאל לגבי קביעתו בחוות הדעת שיתכן והמשך ההליך המשפטי יגרום לקביעות במצבו של התובע ואף להחמרה, והסביר כי כתב שהתובע לא קיבל טיפול פסיכולוגי סדיר וקבוע ויתכן שקיים רווח משני או ראשוני. אמנם הוא התרשם מאדם שמצוי במצוקה נפשית ורגשית ולא התרשם שמדובר בהתחזות, אך קיימת ככל הנראה נטייה לדרמטיזציה (עמ' 37, שו' 30-28) ולדבריו:

"כתבתי את זה כי הייתה אפשרות לתת לו נכות זמנית ולא צמיתה ולהפנות אותו לטיפול פסיכולוגי  וחוות דעת אחרי שנתיים שלוש אחרי שהוא יקבל את הטיפול הפסיכולוגי. כשאתה הרבה פעמים יש לך אדם שעם מוגבלות פיזית מסוימת שמזכירה לו ועושה לו בעיות נפשיות וכתבנו הפרעה הסתגלותית ולהמשיך עוד ועוד בתהליך המשפטי, זה יכול לקבע את הסימפטומים, בן אדם שמשתחרר מההליך המשפטי והלחץ הזה אתה משחרר אותו. לדעתי השיפור הנוסף במצבו אינו אופטימי, כלומר סביר להניח שזה לא יקרה. ייתכנו עליות וירידות." (עמ' 37,38).

 

ד"ר פאהום הסביר כי בדק את התובע כמעט שש שנים לאחר התאונה ולא היה שיפור משמעותי. כשנשאל אם הוא צופה להחמרה במצבו של התובע בעתיד השיב: "לא. עליות וירידות. ייתכנו. בסך הכל זה המצב. קצת למעלה, קצת למטה." (עמ' 38, שו' 7-6, 15-14).

בהמשך עדותו שב המומחה וציין, כי הוא עומד על חוות דעתו והקביעות שבה (עמ' 39, שו' 4-2). 

 

התובע טען בסיכומיו, בישיבת 14.7.19, כי מחקירתו של ד"ר פאהום עולה, כי מדובר בהפרעה הסתגלותית כרונית בינונית ובהתאם לסעיף 34(ב)(4) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז- 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי") שהוא לטענתו הסעיף המתאים בענייננו, יש לקבוע לו דרגת נכות בשיעור של 30%. זו גם דרגת הנכות הכללית שקבע הביטוח הלאומי לתובע בגין מצבו הנפשי (עמ' 89, שו' 17-8; עמ' 91, שו' 11-6). עוד טען התובע, כי המומחה בתחום הפסיכיאטריה לא לקח בחשבון שהתובע סבל משבר בגולגולת וטען כי  לשיטתו לא הייתה חבלת ראש ממשית, דבר שאינו נכון (עמ' 91, שו' 15-12).  בנוסף, התובע לא טופל פסיכיאטרית טרם התאונה וגם אין תיעוד מהעבר אודות הפרעות מלפני התאונה ואף על פי כן קבע לו המומחה נכות בגין העבר. נוכח האמור, טען התובע כי יש לקבוע נכות פסיכיאטרית בשיעור 30% בגין הגבלה בינונית הקשורה במלואה לתאונה.

 

הנתבעת טענה מנגד בסיכומיה, בישיבת 14.7.19, כי יש לקבוע שהנכות בתחום הנפשי כתוצאה מהתאונה עומדת על 10% (עמ' 173, שו' 4).

 

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בסיכומיהם, עיינתי בחוות הדעת של ד"ר פאהום ושמעתי את עדותו, אני מקבל את קביעותיו של ד"ר פאהום בחוות דעתו ומעריך את נכותו הרפואית הצמיתה בתחום הפסיכיאטריה של התובע בגין התאונה בשיעור של 10% בשל ההפרעה ההסתגלותית והמרכיבים הפוסט-טראומתיים מהם הוא סובל, ובנוסף, נכות פסיכיאטרית בשיעור 5% עקב בעיות רקע ומצבו ללא קשר לתאונה.

ד"ר פאהום העיד מדוע קבע בחוות דעתו כי לתובע נכות רפואית בשיעור של 15%, כאשר על אף שנחקר והופנה למסמך של ד"ר ג'אברין כאמור לעיל, שב ועמד על הנכות אותה קבע בחוות דעתו. בהקשר זה איני מקבל את טענות התובע כי יש לקבוע את הנכות בהתאם לאמור בסעיף 34(ב)(4) לתקנות הביטוח הלאומי שעניינו סימנים קליניים בחומרה בינונית והפרעה ניכרת בתפקוד. ד"ר פאהום התייחס בעדותו, בין השאר, להפרעה הסתגלותית בינונית שתקנה 34(ב)(3) מתייחסת אליה ולא לתקנה 34(ב)(4) כאמור לעיל, והסביר בהמשך עדותו כי מדובר בהפרעה קלה עד בינונית אם מורידים את מרכיב הדרמטזיציה והרווח המשני של התובע (עמ' 34 שו' 13-15, עמ' 35 שו' 8-13) וכן הוסיף שלאחר שראה את כלל המסמכים ולאור האנמנזה שלו, מצבו הרפואי של התובע אינו כה חמור ולכן קבע את נכותו בשיעור 15% לפי סעיף 34(ב)(2) ו-(3) לתקנות, בהתאמה.

ד"ר פאהום הסביר מדוע ייחס לתובע 5% נכות בגין מצבו עובר לתאונה למרות שאין תיעוד ספציפי לפיו טרם התאונה טופל התובע בתחום הנפשי. אני מקבל את עמדתו לגבי הנכות הנפשית ללא קשר לתאונה מאחר שאיני סבור שכדי לקבוע מצב נפשי קודם, חייבת להיות קביעה כזו או אחרת או טיפול נפשי כזה או אחר קודם לכן, ומומחה בתחום יכול בהחלט להעריך נכות קודמת לתאונה לאחר שבדק את התובע ושמע תלונותיו ותלונות רעייתו. ד"ר פאהום תיאר את התובע כמי שנוטה ל"דרמטיזציה", ושב והסביר, כי קבע את מצבו הרפואי של התובע והגיע למסקנות כאמור בחוות דעתו בהתאם למסמכים, להתרשמותו ולאנמנזה שלו.

בכל הנוגע לטענות בדבר שבר בגולגולת, הנושא זכה להתייחסות בחקירתו של המומחה בתחום הנוירולוגיה כפי שיפורט להלן, שאף שינה את הקביעות בחוות דעתו במסגרת חקירתו הנגדית, ואין מקום להתייחס לכך במסגרת עדותו של המומחה בתחום הפסיכיאטריה שגם העיד כי בדיקת קשב וריכוז אחרי פגיעת ראש היא בגדר בדיקה נוירופסיכולוגית המבוצעת ביחידה נוירולוגית והיא בתחום טיפולו של המומחה הנוירולוג מטעם בית המשפט.

נוכח האמור לעיל אני קובע אפוא את נכותו הרפואית של התובע בתחום הפסיכיאטריה בשיעור  10% בעקבות התאונה ו- 5% נוספים בגין מצבו עובר לתאונה.

 

ב.    בתחום הנוירולוגיה מונה פרופ' דוד ירניצקי (להלן: "פרופ' ירניצקי").

בחוות דעתו מיום 5.7.14 קבע פרופ' ירניצקי, כי התובע נפגע בתאונה ויתכן והיה איבוד הכרה קצר. הוא נחבל בראש ובגפיים, ללא ממצאים הדמייתים בראש. הערכה של תפקוד קוגניטיבי תוך כדי האשפוז השיקומי הייתה קרובה לתקינה. במהלך המעקב התלונן על שינויים התנהגותיים, כאבי ראש, צוואר וגב, קשיי שינה והיה במעקב נוירולוגי ופסיכיאטרי וכן נבדק על ידי רופאים נוספים. פרופ' ירניצקי ציין כי בעת ביקורו במרפאתו התלונן התובע על חולשה כללית, המגבילה אותו בפעילויות היומיום וכן התלונן על כאבי ראש. מעברו יש לציין חבלת ראש בקטטה משנת 2007, עם תלונות על כאבי ראש בתקופה שלאחריה. הוא הוסיף, כי לא היו ממצאים בבדיקה הנוירולוגית שערך לתובע ומדובר אם כן במצב שלאחר חבלת ראש עם תלונות סומטיות, הנתמכות בצורה מינימלית ברשומה. משכך, קבע בחוות דעתו כי נכותו הנוירולוגית הצמיתה של התובע עומדת על 3%.

בעדותו בבית המשפט ביום 26.12.18, פרופ' ירניצקי אישר כי במכתב שחרור מבית החולים בלינסון מיום 25.11.10 (עמ' 67 לנספחי תצהיר התובע) צוין כי CT הדגים שבר בגולגולת, אך לדבריו הוא לא רואה בסיס לכך. נוכח האמור, הופנה המומחה ע"י ב"כ התובע למסמך מבית החולים בילינסון שם צוין במסגרת המעקב במחלקה הכירורגית כי נוירוכירורג התרשם שקיימת דליפה של נוזל CSF. פרופ' ירניצקי נשאל האם אין באמור למעשה כדי לאמת את האבחנה שהתובע סבל משבר בבסיס הגולגולת (עמ' 45, שו' 28-25) (ראו: עמ' 67 לנספחי תצהיר התובע) והשיב, כי לא כל דליפה היא נוזל חוט השדרה, ועובדה שלא נעשה עם זה דבר בסוף (עמ' 46, שו' 3-1). בהמשך, הופנה המומחה למסמך רפואי ממנו עולה, כי הדליפה היא מהאוזן (עמ' 71 לנספחי תצהיר התובע) ולאחר שעיין בו, אישר: "... אז היה שבר במסטויד, שזה העצם של האוזן ונזל CSF." (עמ' 48, שו' 32-31). כשנשאל אם יש בכך כדי להעיד על שבר בגולגולת השיב פרופ' ירניצקי, כי "אנחנו יודעים על המסטויד אז אפשר להתווכח אם זה בדיוק בבסיס גולגולת או מסטויד אבל זה לא רחוק אחד מהשני." (עמ' 49, שו' 2-1). פרופ' ירניצקי נשאל מדוע השמיט בחוות דעתו כי קיים שבר בבסיס הגולגולת ונזילת CSF והשיב כי הממצא אינו משמעותי לתוצאה הסופית, כלומר התפקוד של התובע במועד הבדיקה (עמ' 49, שו' 15-10). הוא העיד כי אין באמור כדי לשנות ממסקנות חוות דעתו. לדבריו, התובע סבל מחבלת ראש, שבר בבסיס הגולגולת במסטויד, אך התובע לא סבל מבעיה קוגניטיבית, ולגבי הנוזל מדובר באירוע שהיה ונעצר ואין לו שום משמעות לתפקוד אחר כך (עמ' 50,שו' 30-9).

בהמשך עדותו, הופנה פרופ' ירניצקי לדו"ח אבחון פסיכו דיאגנוסטי של  פסיכולוג חינוכי  ראדי מוסא שקובע, בין השאר, כי נתגלו קשיים בקשב וריכוז וירידה בזכרון  (עמודים 152-149 לנספחי תצהיר התובע). פרופ' ירניצקי העיד כי לא קיבל את המסמכים לפני שכתב את חוות דעתו (עמ' 52, שו' 17-7) ולאחר שעיין באותם מסמכים נשאל המומחה האם יש בהם כדי לשנות מחוות דעתו, והשיב, כי אם היה יודע על כך קודם, הוא היה מעמת את התובע סביב הנושאים המוזכרים בהם, מאחר שהתובע עצמו לא העלה כל נושא קוגניטיבי בפגישתם. לדבריו, הוא בדרך כלל נותן לאנשים להוביל ואם הם לא מעלים את הנושא הקוגניטיבי אין לו סיבה לחשוב שהייתה הפרעה. אם היה מבין מהתיק שיש פגיעה  כזו, היה יכול להעלות את הנושא ולהתרשם בעצמו אך כרגע הוא יכול להסתמך רק על האמור באותם מסמכים (עמ' 53, שו' 8-1). פרופ' ירניצקי אישר שבאותם מסמכים צוין, כי התובע סובל מהפרעת קשב ריכוז וזיכרון (עמ' 53, שו' 12-10). נוכח האמור נשאל פרופ' ירניצקי אם על סמך המסמך האמור הוא משנה את מסקנות חוות דעתו ותשובתו הייתה: "בדרך כלל אבחון כזה אני קובע 10 אחוז." (עמ' 53, שו' 16-13), כאשר אותם 10% כוללים את ה- 3% שקבע בחוות דעתו (עמ' 53, שו' 24-23).

בהמשך עדותו נשאל פרופ' ירניצקי אודות חוות דעתו של המומחה בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר פאהום, שהוצגה לו בדיון. לאחר שעיין בחוות הדעת, ציין המומחה, כי הרושם שלו הוא שד"ר פאהום לא הכליל את האספקטיים הקוגניטיביים בנכות שקבע אבל צריך לשאול את המומחה עצמו. הוא התרשם שד"ר פאהום התייחס להפרעת ההסתגלות עם מרכיבים מעורבים של דכאון וחרדה בלי האלמנט הקוגניטיבי. לדבריו, פסיכיאטרים בדרך כלל לא מכניסים את האלמנט הקוגניטיבי, ובמצב שיש הפרעה קוגניטיבית משמעותית הם מבקשים חוות דעת נוירולוגית נוספת, ולפיכך הוא אינו סבור שיש חפיפה בין הנכות שקבע לנכות הפסיכיאטרית (עמ' 57, שו' 22-3). בהמשך שב והסביר, כי הוא בדרך כלל חוקר אנשים שמתלוננים על הפרעה קוגניטיבית כדי לקבל בעצמו רושם על מה התלונות ומבצע הערכה קצרה אולם לאבחון משקל רב יותר. במקרה זה אין התרשמות שלו אבל יש דו"ח של מר ראדי מוסא ועל הממצאים כאמור הוא בדרך כלל קובע נכות בשיעור 10% (עמ' 59, שו' 8-1).  המומחה גם העיד כי במהלך הבדיקה של התובע אצלו, האחרון חלץ ונעל נעליים ועשה הכל לבדו ומעבר לכך, לתובע יכולת לעשות פעולות שונות כמו ללבוש את בגדיו, לגרוב את גרביו ולהכין קפה לבדו.

 

התובע טען בסיכומיו, בישיבת יום 14.7.19, כי פרופ' ירניצקי טעה שעה שלא היה מודע לכך שהתובע סבל מחבלת ראש ורק לאחר ששוכנע כי אכן היה לתובע שבר בבסיס הגולגולת התרצה וקבע לו נכות בשיעור כולל של 10% בגין הפגיעה הקוגניטיבית ואשר כוללת בחובה  3% נכות שקבע בחוות דעתו. עם זאת, הסכים התובע לקבל את קביעתו של פרופ' ירניצקי.

 

הנתבעת טענה בסיכומיה בישיבת יום 14.7.19, כי אין מקום לקבוע לתובע נכות נוירולוגית בשיעור של 10%. פרופ' ירניצקי העניק נכות בשיעור של 10% לאחר שעיין בדו"ח הפסיכולוג שהוצג לו במהלך חקירתו, והציע לבדוק את התובע פעם נוספת אך התובעים בחרו לוותר על כך ואין לקבל את דבריו שהוסקו ממסמך של רופא אחר, לאחר שהוא בעצמו לא בדק את התובע בדיקה קוגניטיבית (עמ' 165, שו' 13-1). נוכח האמור טענה הנתבעת כי יש לקבוע כי שיעור נכותו של התובע בתחום הנוירולוגיה הינו 3% בלבד (עמ' 173, שו' 5).

 

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עיינתי בחוות דעתו ושמעתי את עדותו של פרופ' ירניצקי, אני מעריך את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בתחום הנוירולוגיה בשיעור של 10%, בהתאם להערכתו העדכנית של המומחה.

פרופ' ירניצקי קבע בחוות דעתו כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע עומדת על 3%, מאחר שהוא במצב לאחר חבלת ראש עם תלונות סומטיות הנתמכות בצורה מינימלית ברשומה.  בעדותו בבית המשפט, לאחר שהוצג לו דו"ח אבחון פסיכו דיאגנוסטי של מר ראדי מוסא שהוא פסיכולוג חינוכי מומחה, ושלא עמד בפניו טרם מתן חוות דעתו, ואשר קבע קביעות שונות ובין השאר, כי נתגלו אצל התובע קשיים בקשב וריכוז וירידה בזיכרון, העיד פרופ' ירניצקי, כי בהסתמך על הממצאים בדו"ח הנ"ל, הוא בדרך כלל קובע נכות בשיעור 10%. הוא הוסיף, כי הוא בדרך כלל חוקר אנשים שמתלוננים על הפרעה קוגניטיבית כדי לקבל בעצמו רושם לגבי התלונות ומבצע הערכה קצרה, אולם לאבחון משקל רב יותר. במקרה כאן אין התרשמות שלו אבל קיים דו"ח של מר ראדי מוסא ועל ממצאים כאמור באותו מסמך, הוא בדרך כלל קובע נכות בשיעור 10% ולכן ייחס לתובע נכות בשיעור זה (הכוללת בחובה את הנכות בשיעור 3% שקבע לתובע בחוות דעתו).  זאת, מאחר שבהתאם לאמור במסמכים, התובע סובל מהפרעת קשב, זיכרון וריכוז. אומנם, היו למומחה הרהורים לגבי היקף האבחון הקוגנטיבי שביצע מר ראדי מוסא והוא סבר שמדובר באבחון מוגבל בהיקפו, ועדיין הוא סמך על הדו"ח והעיד שהוא קובע בדרך כלל, בהתבסס על ממצאים כאלה, נכות בשיעור 10%.

נוכח עדותו של המומחה בבית המשפט, שוכנעתי כי יש מקום לקבל עמדתו העדכנית ומשכך אני קובע את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בתחום הנוירולוגיה בשיעור של 10% עקב התאונה.

 

ג.  בתחום הריאות מונה פרופ' רפאל ברויאר (להלן:"פרופ' ברויאר"), שקבע בחוות דעתו מיום 1.6.14, בין היתר, כי התובע מעשן כבד עם תפקוד חסימתי קל ותגובה משמעותית לוונטולין המתאימים לאסתמה, אם כי אפשרית מחלת COPD רדומה. בדיקת תפקודי הריאה ובדיקת ה-CT לא רומזות על הפרעה ריאתית משמעותית ובהתאם קבע המומחה כי אין נכות נשימתית הקשורה לתאונה. המומחה קבע נכות זמנית בשיעור של 100% לתקופה של 3 חודשים לאחר התאונה. עוד צוין בחוות הדעת כי התובע עישן 64 שנות קופסא עד לפני שבוע.

 

    בעדותו בבית המשפט ביום 2.1.19 הופנה המומחה לתשובת ההבהרה שלו מיום 19.12.17 לפיה לא נותרה לתובע נכות נשימתית בתחום מומחיותו שאיננה קשורה לתאונה כאמור וטען שלא זכורה לו התשובה הנ"ל. לטענתו, התשובה נכתבה למעלה מ-3 שנים לאחר הערכה שלו בחוות הדעת וצריך היה לבדוק את התובע שוב כדי להגיד אם יש לו נכות בתחום הריאות שאינה קשורה לתאונה (עמ' 64, שו' 17-11). פרופ' ברויאר העיד, כי במועד כתיבת חוות דעתו סבר שהאבחנה שהתובע סובל מ-COPD בשנת 2011 הייתה מוטעית. COPD דורש תפקודי ריאה המראים חסימה, אשר אינה משתנה על ידי וונטולין וזה לא המצב אצל התובע שהוונטולין משנה משמעותית את החסימה והופך את המצב לתקין ולפיכך לא סבר שהוא סובל מ-COPD (עמ' 66, שו' 18-13). לאחר שהוצגה לפרופ' ברויאר במהלך עדותו בבית המשפט בדיקת ספירומטריה מיום  28.5.14 (ת/1 2.1.19), הוא אישר, כי רואים שינויים המתאימים ל-COPD אצל התובע. לדבריו, מדובר בדרגת חומרה קלה של COPD (עמ' 67, שו' 10-1) ולכן קבע לתובע  נכות רפואית צמיתה בשיעור 20% בתחום הריאות ללא קשר לתאונה (עמ' 67, שו' 13-11).

פרופ' ברויאר העיד ששברים בצלעות גורמים להפרעה נשימתית, ואיחוי מוחלט לוקח כמה שבועות עד חודשים (עמ' 69, 68). פרופ' ברויאר העיד שנוכח מצבו של התובע בסמוך לאחר התאונה הוא קובע לו נכות זמנית בשיעור של 100% לתקופה של שלושה חודשים ראשונים ונכות זמנית נוספת בשיעור 20% לתקופה של שלושה חודשים נוספים (עמ' 69).

בחקירתו הנגדית לב"כ הנתבעת, שב המומחה והבהיר כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בתחום הריאות כתוצאה מהתאונה. בעקבות התאונה נותרו לו רק נכויות זמניות, שלושה חודשים ראשונים בשיעור של 100% ושלושה חודשים נוספים בשיעור של 20%.

 

התובע בסיכומיו בישיבת יום 14.7.19 הבהיר, כי אינו חולק שלתובע לא נותרה נכות צמיתה בתחום זה כתוצאה מהתאונה וכן שהוא מקבל עמדתו של המומחה כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 20% בגין מחלת COPD ללא קשר לתאונה (עמ' 99, שו' 14-8). הנתבעת בסיכומיה גם לא חלקה הלכה למעשה על האמור (עמ' 174 שו' 22). נוכח כך שהתובע חולה במחלת COPD הצדדים חלוקים בסיכומיהם בעיקר בשאלה עד איזה גיל יכול התובע לעבוד עקב מחלה זו ועל כך בהמשך.

 

נוכח חוות דעתו ועדותו של פרופ' ברויאר שלא נסתרו, אני קובע שלתובע לא נותרה נכות צמיתה בתחום הריאות בגין התאונה וכי נכויותיו הזמניות הן לשלושה חודשים הראשונים לאחר התאונה בשיעור של 100% ולשלושה חודשים נוספים בשיעור של 20%. 

בנוסף, לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 20% בשל מחלת ה-COPD, שאינה קשורה לתאונה.

 

ד. בתחום האורתופדיה מונה פרופ' אברהם גנאל (להלן: "פרופ' גנאל").

    פרופ' גנאל קבע בחוות דעתו מיום 17.8.14,  כי בעקבות התאונה נגרמו לתובע שבר בעצם הירך משמאל שטופל בניתוח לשחזור סגור ולקיבוע פנימי באמצעות מסמר תוך לשדי ננעל וגם שבר באגן הירכיים באזור העצה ובעצמות הבושת, שטופל שמרנית (ללא ניתוח).

בבדיקתו הגופנית ציין המומחה כי התובע צלע על רגל שמאל. נמצאה הגבלה קלה בסיבוב הראש לימין ולשאר הכיוונים הטווח תקין. הגבלה זעירה זו אינה מלווה בסימני קיפוח עצבי. נוכח דברי התובע בעניין מועד תחילת כאבי הצוואר, ובהעדר רישומים על סבל מהצוואר במהלך המעקב הרפואי אחרי התאונה, קבע המומחה כי אין קשר בין ממצאים אלו לבין התאונה. בנוסף, בדיקת עמוד שדרה מותני תקינה מבחינת טווח תנועה וכוח שרירים ברגליים. התובע מסר על תחושה מופחתת ברגל שמאל, לכל אורכה ומסביב אך דיווח זה אינו תואם מפות עצבוב מוכרות ואינו מצביע על נזק אפשרי ממקור עמוד שדרה מותני. נמצאה הגבלה קלה בכיפוף ברך שמאל, שהיא כשלעצמה אינה מקנה נכות. יש סימנים לנזק בלשכת הברך הקדמית משמאל (לשכת הברך שבין עצם הפיקה לבין עצם הירך שמולה). אין דלדול שרירים ואין נוזל תוך מפרקי מוגבר, תנועת מפרקי הירכיים תקינות ולהערכתו צלקות הניתוח לא מקנות נכות. בצילומי רנטגן נראה שהשבר בירך התחבר היטב והשברים באגן התחברו תוך היוותרות עיוות קל באזור קדמי. מעברו הרפואי יש רישומים על סבל מתמשך מכאבי גב תחתון ואין רישומים לגבי סבל מברך שמאל. לפיכך, העריך המומחה את נכותו האורתופדית הצמיתה של התובע בעקבות התאונה בשיעור כולל של 14.5% בהתאם לפירוט הבא:

א. נזק קל ללשכת הברך הקדמית בברך שמאל-5%.

ב. מצב לאחר שבר באגן שהתרפא תוך עיוות, ללא פגיעה במפרקי סאקרו-איליאק וללא סימפיזיס פוביס- 10%.

כן קבע המומחה נכות זמנית בשיעור של 100% לשלושה חודשים ונכות נוספת בשיעור של 30% לחודשיים. המומחה ציין כי נכותו של התובע מפריעה לו לתפקד וכי גם בעתיד ימשיך התובע להזדקק לטיפול בתרופות לשיכוך כאבים.

 

המומחה העיד בבית המשפט בישיבת יום 19.3.19 כי ההגבלה הקלה בתנועת הצוואר של התובע מקנה לו נכות בשיעור 3% ללא קשר לתאונה. לדבריו, על פי תקנה 37(5)א. לתקנות, הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה צוארי מקנה 10% נכות וכאשר התנועות תקינות בחלק מהכיוונים, בהכרח נותנים פחות. ובלשונו: "...יש מצבים שיש הגבלה בתנועות סיבוב בשני הכיוונים ואני קובע נכות קלה ביותר וקובע 5%. וזה לשם הדוגמא וזה לא מצבו של התובע. במקרה של התובע כשיש הגבלה זעירה רק בכיוון אחד של טווח התנועה, אזי אני קובע 3% נכות בהתאמה ושוב זה לשאלתך התאורטית ובהתעלם מהקשר הסיבתי." (עמ' 77, שו' 8-1).

 

בסיכומיהם, הצדדים לא חלקו על קביעתו של פרופ' גנאל כי הנכות האורתופדית עקב התאונה היא בשיעור 14.5% (סיכומי תובע בעמ' 109 וסיכומי נתבעת בעמ' 173).

התובע בסיכומיו קיבל בסופו של דבר את קביעת המומחה כי הגבלת התנועה בצוואר אינה קשורה לתאונה אולם בקש לקבוע את נכותו של התובע ללא קשר לתאונה בגין הגבלה זו לעניין הניכויים בשיעור של 10% ולא 3% כפי שקבע המומחה (עמ' 109, 110). הנתבעת לא חלקה בסיכומיה  על הטענה שקיימת נכות בצוואר שאינה קשורה לתאונה ששיעורה  3% (עמ' 167).

 

בהעדר מחלוקת לגבי אחוזי הנכות שנקבעו בתחום האורתופדי עקב התאונה ולאחר שהמומחה עמד על חוות דעתו וזו לא נסתרה, אני קובע כי נכותו הצמיתה של התובע בתחום האורתופדיה עקב התאונה הינה בשיעור של 14.5%. בנוסף, אני מקבל את קביעתו של המומחה בדבר נכויות זמניות עקב התאונה: בשיעור של 100% לשלושה חודשים ובשיעור של 30% לחודשיים נוספים.

כן אני קובע, כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 3% בגין הגבלה בתנועה בצוואר וזאת ללא קשר לתאונה, כפי שהעיד המומחה. איני מקבל את טענת התובע בסיכומיו כי נכות זו היא בשיעור של 10% וזאת לאחר שהמומחה עמד על דעתו בעניין זה כמפורט לעיל והסביר בעדותו מדוע קבע נכות מותאמת כאמור, ועמדתו המקצועית מקובלת עלי ולא נסתרה.

 

ה. בתחום הכירורגיה הפלסטית מונה ד"ר ג'רי ויס (להלן: "ד"ר ויס"). בחוות דעתו מיום 30.3.16 קבע המומחה כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הצלקות וכי נוכח הזמן שחלף מאז קרות התאונה ועד היום אין לצפות לשינוי במראה הצלקת וכי בעתיד, אין כל צורך בטיפולים.

הצדדים בחרו שלא לחקור את המומחה ולא חלקו על האמור בחוות דעתו ולפיכך אני מאמץ את האמור בחוות דעתו וקובע כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% בתחום הכירורגיה הפלסטית עקב התאונה.

 

ו.  בתחום כלי דם מונה פרופ' אריה בס (להלן: "פרופ' בס"). בחוות דעתו מיום 28.1.16 ציין המומחה, כי התובע טופל בחדר המיון לאחר התאונה ובהמשך בבית החולים בילינסון שם נותח, הטחול נכרת, וקרע של האאורטה בחזה תוקן בעזרת תומכן פנימי (דרך מפשעה שמאלית). הניתוח עבר ללא סיבוכים עם תוצאה טובה וללא מאורעות קשורים בהמשך. בחוות דעתו קבע פרופ' בס, כי אין נכות הנובעת מקיומו של תומכן, אך יש פוטנציאל תאורטי של תזוזת התומכן או שברים של חוטי המתכת אם כי לא ניתן לנבא האם זה יקרה, באיזה שכיחות ומתי. נוכח האמור, קבע המומחה כי נכותו הצמיתה של התובע על פי סעיף מותאם בהעדר סעיפים המתייחסים לחבלות בעורקים או  לטיפולים עדכניים היא בשיעור של 5%.

 

    הצדדים בחרו שלא לחקור את המומחה ולא חלקו על מסקנותיו ולפיכך אני מאמץ את האמור בחוות דעתו וקובע כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 5% בתחום כלי הדם עקב התאונה.

 

ז.  בתחום הרפואה הפנימית מונה פרופ' חיים ביטרמן (להלן: "פרופ' ביטרמן"), בחוות דעתו מיום 28.11.14, קבע המומחה, כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 10% בשל מצב לאחר כריתת טחול עקב התאונה.

    כן קבע המומחה לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% לשלושה חודשים לאחר התאונה. המומחה ציין, כי הנכות בתחום הרפואה הפנימית (מצב לאחר כריתת טחול) לא הותירה מגבלה תפקודית בתחום מקצועו של התובע. 

    ביום 26.4.18, במענה לשאלות הבהרה מטעם ב"כ התובע, השיב פרופ' ביטרמן בנוגע לסיכון לזיהומים לאחר כריתת טחול, כי הנכות שהתקנות קובעות בגין כריתת טחול בשיעור של 10%  מגלמת את תשומת הלב הנדרשת בגלל הסיכון הקטן לזיהום אצל מבוגרים שעוברים כריתה זו. הוא הוסיף, כי המצב אינו קשור במגבלה תפקודית לעבודות שאינן כרוכות ישירות בחשיפה לעומס חיידקי.

    עוד הוסיף, המומחה, לאחר שעיין ברשומות שנשלחו אליו, כי על פי הרשומה אובחן התובע כלוקה ב-GERD מצב הנובע מחומציות יתר ורפלוקס של חומצה מהקיבה אל הושט, שבגינו הוא קובע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10%, וכן נכות צמיתה נוספת בשיעור של 1% בגין אבנים בכיס המרה.

 

    הצדדים בחרו שלא לחקור את המומחה ואני מאמץ את האמור בחוות דעתו ובתשובות ההבהרה כאמור. לפיכך אני קובע, כי נכותו הצמיתה של התובע בתחום הרפואה הפנימית הינה בשיעור של 10% עקב התאונה.

    כן סובל התובע מנכות צמיתה בשיעור של 11% (במעוגל) ללא קשר לתאונה (10% בגין רפלוקס של חומצה מהקיבה אל הושט ו- 1% בשל אבנים בכיס המרה).

 

נוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי נכותו הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע עקב התאונה היא בשיעור של  47% (במעוגל) (המורכבת מ- 10% בתחום הפסיכיאטריה, 10% בתחום הנוירולוגיה, 14.5% בתחום האורתופדיה, 10% בתחום הפלסטי, 5% בתחום כלי דם, 10% בתחום הפנימי).

נכותו הרפואית הצמיתה של התובע שאינה קשורה לתאונה הינה בשיעור של כ-34% (במעוגל) (5% בתחום הפסיכיאטרי, 20% בתחום הריאות, 3% בתחום האורתופדיה, 11% (במעוגל) בתחום הפנימי).

 

3. תקופת העבודה הצפויה של התובע עקב מחלת COPD

המומחה פרופ' ברויאר בישיבת יום 2.1.19 אישר כי התובע לוקה במחלת COPD ללא קשר לתאונה, כי במחלה זו אין שיפור, וגם אם ניתן לשפר את המצב במעט על ידי טיפול, לא מחזירים לנורמה. במצב שהתובע מפסיק לעשן, הסיכון שמחלת COPD תוחמר הוא בין 25% ל-60% ובמצב שהוא מעשן, הסיכון שהמחלה תוחמר הוא בין 30% ל -70%. יתכנו גם מקרים בהם החולה ימשיך לעשן והמחלה לא תוחמר ותישאר יציבה, מדובר ב - 30% מהמקרים לערך (עמ' 71, שו' 14-6). לדבריו, COPD   היא מחלה שמאפשרת למרות קיומה חיים טובים. המחלה מקצרת את החיים, אך התובע בקלות יכול להגיע לגיל 70, גם אם הוא מעשן (עמ' 71, שו' 20-15).

המומחה נשאל האם מחלת COPD ללא קשר לתאונה, הייתה מאפשרת לתובע להמשיך לעבוד בבניין בעבודה פיזית קשה. והשיב כי קשה לדעת ושהוא לא רואה אותו עובר את גיל 65 מבחינת עבודה קשה. "בין גיל 45 לגיל 65, בהנחה שאין תלונות היום, תלונות של קוצר נשימה, לדעתי הוא יכול לעבוד עד גיל 60 בבניין נוכח מחלת ה-COPD שקיימת אצלו ללא קשר לתאונה." (עמ' 71, שו' 35-29). בחקירתו לב"כ התובע השיב המומחה, כי הוא אינו יכול לדעת מה יקרה אצל התובע הספציפי, אך הוא מסתכל על ניסיון כללי, ונתן הערכה (עמ' 72, שו' 22-16). בהמשך, בחקירתו לב"כ הנתבע אישר המומחה, כי בהנחה שהתובע הפסיק לעשן והוא לא מתלונן היום על מצוקה נשימתית, אזי יוכל לעבוד כפועל בניין עד גיל 60 (עמ' 72, שו' 27-25).

 

נוכח עדותו של המומחה בבית המשפט בדבר נכותו של התובע ללא קשר לתאונה, ביום 24.3.19 פנה ב"כ הנתבעת בבקשה להארכת מועד למשלוח שאלות הבהרה לפרופ' ברויאר ולצירוף מוצג לתיק הראיות, כרטיס מעקב של התובע אצל רופא הריאות. בהמשך, לאחר מספר החלטות במחלוקת זו, התרתי לשלוח למומחה שאלת הבהרה ספציפית לגבי הסוגיה שעלתה בבקשת הנתבעת והיא עד מתי יוכל התובע לעבוד נוכח מחלת ה – COPD ומצבו, ללא קשר לתאונה, כאמור בהחלטתי מיום 20.5.19.

ביום 20.6.19, השיב המומחה, כי הוא אינו יכול לקבוע אם התובע הוריד משמעותית בכמות העישון וגם אם אכן ירדה כמות העישון אין באפשרותו להעריך אם אכן ובכמה יעלה את כושר עבודתו. כן השיב המומחה, כי על מנת להעריך את מחלתו הנשימתית אסתמה/COPD וחומרתה יאלץ לבדוק את התובע ולבצע בדיקת תפקודי ריאה, בלי ועם מרחיבי סימפונות ואינו יכול להסתפק בכרטיס המעקב הרפואי שצורף לבקשת ההבהרה. לאחר שאפשרתי לצדדים להגיב לתשובת המומחה, ביקשה הנתבעת שהתובע ייבדק פעם נוספת על ידי מומחה הריאות. בהחלטתי מיום 8.7.19, קבעתי שבהתחשב בשלב הדיוני המתקדם של התיק ובתשובות ההבהרה, כאשר המחלוקת העובדתית לגבי היקף העישון של התובע ממילא לא תוכרע בידי המומחה, וכשבכל מקרה יישאר מקום לרכיב של הערכה לגבי מצבו, נכון יותר לדחות את בקשת הנתבעת לבדיקת התובע בשנית על ידי המומחה לריאות, ולאפשר לצדדים לסכם את טענותיהם בהסתמך על החומר הקיים בתיק כשלכל צד שמורות טענותיו. בהקשר זה אציין כי בקשתה של הנתבעת למשלוח שאלות הבהרה למומחה הוגשה לאחר סיום שמיעת הראיות, התמקדה בשאלה עד מתי יוכל התובע לעבוד נוכח מחלת ה – COPD, ולא בסוגיות אחרות כמו קיצור תוחלת חיים, והנתבעת לא חלקה על כך בסיכומיה (עמ' 161 שו' 5-17).

 

בסיכומיו בישיבת יום 14.7.19, טען התובע, כי לא ניתן לקבל עמדתו של פרופ' ברויאר שמגיל 60 או 65 היה מפסיק התובע לעבוד לגמרי בעבודה כלשהי, ויתכן שהיה מוצא עבודה פחות פיזית שמתאימה לו והיה ממשיך לעבוד (עמ' 101, שו' 10-1).

הנתבעת טענה מנגד בסיכומיה, בישיבת יום 14.7.19, כי אין לקבל את עמדת פרופ' ברויאר לפיה יכול היה התובע להמשיך ולעבוד עד גיל 60 בבניין. למסקנה כזו ניתן היה להגיע רק אילו התובע לא היה מעשן, אך במקרה דנן התובע מעשן ואף סובל משיעול, ליחה וקשיי נשימה ולכן ברור שהוא כבר היום לא יכול לעבוד וזאת ללא קשר לתאונה (עמ' 160).

הנתבעת הוסיפה וטענה שנוכח בעיותיו של התובע הוא כבר לא יכול לעבוד משנת 2004, אולם טענה זו לא ניתן לקבל נוכח עדותו של פרופ' ברויאר שלא סבר במועד מתן חוות דעתו ביום 1.6.14 שהתובע לוקה במחלת COPD, ובהעדר חוות דעת רפואית אחרת התומכת בכך, למעט דברים שאמר התובע לד"ר פאהום, פסיכיאטר מטעם בית המשפט, שאינם כשלעצמם בגדר קביעה רפואית.

 

מהאמור עולה, כי פרופ' ברויאר סבר שהתובע יכול היה לעבוד בבניין עד גיל 60 ובעבודה קשה לכל המאוחר עד גיל 65, נוכח מחלת ה-COPD בה הוא לוקה. התובע טען בסיכומיו לאפשרות שהיה ממשיך לעבוד גם לאחר גיל 60 בעבודה אחרת שהיא פחות פיזית. נוכח השכלתו ועברו התעסוקתי, כאשר עולה מהראיות שהתובע לא עבד במשך תקופה של כשש שנים עובר לתאונה, בבניין או בתחום אחר (כפי שיובהר בהמשך), טענת התובע כי היה מוצא עבודה בתחום אחר שהיא פחות פיזית, או עבודה פיזית אחרת, חלשה. הנתבעת ביקשה, כמפורט לעיל, למצות את הליך בדיקת כושר העבודה של התובע נוכח מצבו ללא קשר לתאונה. התובע הציג מספר גרסאות לגבי היקף העישון שלו במשך השנים, כך לדוגמה בחוות דעתו של פרופ' ברויאר מיום 1.6.14, רשם המומחה כי התובע מעשן "64 שנות קופסא עד לפני שבוע" כלומר הפסיק לעשן, ובהמשך, בתצהיר שהגיש התובע במצורף לבקשה מיום 7.4.19, עליו לא נחקר, הוא טען בסעיף 2, כי מזה למעלה מארבע שנים, הוריד באופן דרסטי את היקף העישון, במקום חפיסה ביום (של 20 סיגריות) שעישן מקודם, הוא מעשן חפיסה לכל 4-3 ימים ולעתים אף מושך זאת לעוד יום. כלומר, טענתו של התובע היא כי הוא ממשיך לעשן אך בהיקף מופחת. בהקשר זה גם לא ניתן להתעלם מחוסר מהימנותו של התובע שבעדותו בבית המשפט לגבי היקף עזרת הזולת שנזקק לה, ענה תשובות שאינן עולות בקנה אחד עם מצבו הרפואי ועדויות המומחים לגבי התנהלותו בבדיקה אצלם (כפי שיפורט בהמשך בפרק העוסק בעזרת הזולת).

בהתחשב בעדותו של פרופ' ברויאר כי בהנחה שהתובע הפסיק לעשן והוא לא מתלונן היום על מצוקה נשימתית, אזי היה יכול לעבוד כפועל בניין עד גיל 60, או בעבודה קשה לכל המאוחר עד גיל 65, ובכך שהתובע הוא שהתנגד להשלמת חוות דעתו של פרופ' ברויאר לגבי כושר העבודה שלו עקב מחלתו, ובנוסף הוא שבחר להציג לראשונה את המסמך מיום 28.5.14 (ת/1 2.1.19) לפרופ' ברויאר במסגרת חקירתו בבית המשפט ביום 2.1.19, וכן בהתחשב במסמך הרפואי מיום 9.1.19, שם צוין, כי התובע סובל מקשיי נשימה בעת מאמץ (אפילו שצוין שיפור) וממשיך לעשן (המסמך צורף בהחלטתי מיום 4.4.19), כלומר התובע המשיך לעשן בהיקף מסוים, ויתכן שלא בהיקף מופחת כאמור בתצהירו הנוסף לעיל שהוגש כאמור לאחר עדותו בבית המשפט, ללא שנחקר עליו, ובשלב מתקדם בהליך, אני מעריך שהתובע יכול היה לעבוד כפועל בנין או בעבודה אחרת לכל המאוחר עד לגיל 60, וזאת בשל מחלת COPD וללא קשר לתאונה.

 

4. הפגיעה התפקודית של התובע עקב התאונה

התובע טען בתצהירו כי כיום הוא סובל מכאבי ראש, סחרחורת, חולשה בפלג הגוף השמאלי, הליכה עם צליעה, קושי לתפקד ברגל שמאל כאשר אין בה תנועות מלאות, כאבים והגבלה בתנועות הצוואר, גב ואגן, רדימות בידיים ורגליים, כאבים בחזה, כריתת טחול, בעיות בכבד, צלקות מכאיבות ומכערות, תסחיפים לראות ובעיות בלב, מצב רוח דכאוני, בעיה בתפקוד המיני, אובדן יכולת הנאה, עייפות, חוסר אנרגיה נפשית, חוסר כוחות, חוסר מנוחה והתפרצויות זעם, עצבנות, בעיות ריכוז, קשיים בזיכרון, פחד מנסיעה ברכב והפרעות רבות בהתנהגות (סעיף 5). התובע הצהיר כי הוא בעל מקצוע בעבודתו בניה (טפסן, בנאי בלוקים וברזלן) אך עד בסמוך לתאונה ולמשך כ- 4-5 שנים עובר לתאונה הוא היה מובטל. לאחר לחצי אשתו ונוכח מצב כלכלי לא טוב, הוא חיפש ומצא עבודה, כאשר ביום השלישי לעבודתו נפגע בתאונה. עוד הצהיר התובע, כי מאז התאונה נבצר ממנו לעבוד בעבודה כלשהי וכי הוא אינו מסוגל לעבוד בעבודת בנין (סעיף 7). לטענתו, כלשונו, עובר לתאונה מצב בריאותו היה בסדר. הייתה לו דלקת ריאות וחיידק בקיבה. לגבי הריאות בוצע ניתוח ולאחריו לא קיבל תרופות. לקיבה קיבל נוגד חומצת קיבה מידי פעם. בעבר וקודם לתאונה נפגע בתאונות שונות, תאונות דרכים, תאונות עבודה או אירוע תקיפה בקטטה, אך בכולם נפגע קל. הוא הצהיר כי אינו זוכר מועדים מדוייקים ובגין כל אחת מהפגיעות החלים לגמרי לאחר תקופה קצרה של טיפול או חופשת מחלה (סעיף 8). התובע הוסיף וטען בתצהירו, כי קודם לתאונה לא סבל מבעיות נפשיות אך בעקבות התאונה החלו שינויים והפרעות התנהגותיות בגינן הופנה לטיפול פסיכיאטרי והוא נוטל תרופות. לפני התאונה לא סבל מבעיות בגבו, ובעקבות התאונה החל לסבול מכאבי גב והגבלה בתנועות. כן סובל מצלקות כואבות שבחלק מהזמן מגרדות (סעיפים 12-11).

 

רעייתו של התובע, טענה בתצהירה כי מאז התאונה התובע סובל מכאבי ראש, מתעצבן מהר, לא יוצא מהבית, הפסיק ליצור קשר עם חברים, סובל מבעיית ריכוז, כאבים ברגל שמאל, בגב ובצוואר (סעיף 4). עובר לתאונה היה התובע מובטל ונרשם בלשכת העבודה מידי שבוע בדרישה לעבודה, אך לא הופנה לעבודה. בשל כך קיבל התובע הבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי. מצבה הכספי של המשפחה לא היה טוב והיא התלוננה בפניו על כך. לדבריה, היא לחצה עליו שלא ימתין למשרד התעסוקה שיאתרו עבורו עבודה, ויפנה מיוזמתו לחפש עבודה. לפיכך, כמה ימים קודם לתאונה, מצא התובע עבודה בכוחות עצמו והחל לעבוד, כאשר ביום השלישי לעבודתו נפגע בתאונה.

 

 פרופ' גנאל קבע בחוות דעתו  כי נכותו האורתופדית של התובע מפריעה לו לתפקד. פרופ' ביטרמן קבע בחוות דעתו, כי הנכות בתחום הרפואה הפנימית (מצב לאחר כריתת טחול) לא הותירה מגבלה תפקודית בתחום מקצועו של התובע וחזר על עמדה זו בהמשך בתשובותיו לשאלות ההבהרה. פרופ' בס  הסביר שקרע של האאורטה בחזה תוקן בעזרת תומכן פנימי ואף שאין נכות הנובעת מקיומו של תומכן, קיים פוטנציאל תאורטי של תזוזת התומכן או שברים של חוטי המתכת, אם כי לא ניתן לנבא האם זה יקרה, באיזה שכיחות ומתי, ולכן קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 5%.

 

בסיכומיו טען התובע כי יש להכיר בפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע בשיעור של 75%. מדובר באדם שמעל תשע שנים מאז התאונה לא חזר לעבודה וגם במוסד לביטוח לאומי נקבע לו 100% אי כושר (עמ' 110). התובע עבד כעובד בבניין בתפקיד של תפסן, מדובר בעבודה שבשל הנכויות מהן הוא סובל הוא אינו יכול לבצעה. בהתאם לפסיקה, לבעלי מקצועות בעבודות כפיים, בפרט עבודות בניין, תמיד הנטייה היא להגדיל את הנכות הרפואית פי 1.5 ויותר (עמ' 110, 111). עוד טען בסיכומיו, כי צירוף כל הנכויות מהן הוא סובל לרבות אלו שאינן נובעות מהתאונה משפיעות על תפקודו של התובע ומגבירות את הפגיעה (עמ' 112).

מנגד טוענת הנתבעת בסיכומיה כי יש להביא בחשבון את העובדה שמדובר בתיק שבו הנכויות עצמן נמוכות, כאשר לא קיימת נכות משמעותית אחת (עמ' 130). עוד נטען, כי יש לקחת בחשבון גם את העובדה שהתובע הפריז בתיאוריו בדבר מצבו הרפואי והתפקודי לגבי הצורך בעזרה בפעילות יום יומית. עוד טענה הנתבעת בהקשר זה, כי התובע טען בתצהירו שלא סבל מכאבי גב קודם לתאונה, אך מהמסמכים הרפואיים וכן מחוות דעתו של פרופ' ביטרמן עולה, כי התובע סובל מכאבי גב מגיל 18 לערך, ובעניין זה גם רואים את ההפרזה בעדותו (עמ' 139). כך גם בהקשר של עדותו של התובע בעניין צריכת תרופה מסוג דפלפט שלטענתו הוא צורך, נמצאו סתירות רבות ויש ליתן לכך משקל (עמ' 140). בכל הנוגע ללקויות טענה הנתבעת, כי בהתאם לאמור בחוות דעתו של פרופ' ביטרמן, כריתת הטחול נעדרת השלכה תפקודית וכך גם לצלקות אין כל השלכה תפקודית.

 

לאחר שעיינתי בראיות ושקלתי את טענות הצדדים, בהתחשב בקורותיו של התובע טרם התאונה ומקצועו כפועל בניין, פגיעתו בתאונה, נכותו הרפואית הצמיתה עקב התאונה בשיעור 47% כאשר לחלק מנכויותיו אין השפעה תפקודית כמו לכריתת הטחול בהתאם לעמדת פרופ' ביטרמן, חלק אחר בעל הבט תפקודי בשיעור נמוך אם בכלל והכוונה לצלקות (לטענת התובע הן מכאיבות ובחלק מהזמן מגרדות) ולחלק נוסף כמו התומכן הפנימי יכול וקיים פוטנציאל תאורטי לתזוזה והשפעה תפקודית בעתיד, אני סבור כי פגיעתו התפקודית של התובע הנובעת מהתאונה נמוכה מנכותו הרפואית, ומעריך את פגיעתו  התפקודית בתחום התעסוקתי בשיעור של  42%.

 

5.נזקיו של התובע

א. הפסדי שכר, אבדן כושר השתכרות והפרשה לתנאים סוציאליים      

נבחן את כושר השתכרותו של התובע.

התובע הצהיר כי סיים 9 שנות לימוד, וכמעט אינו יודע קרוא וכתוב. טרם התאונה עסק בעבודות בניה (טפסן, בנאי בלוקים וברזלן), ובסמוך לקרות התאונה ולמשך כארבע-חמש שנים קודם היה מובטל. התובע הצהיר, כי עבד בחברת סולל בונה במקצועו האמור לתקופה של שנתיים וחצי לפחות, ולאחר צמצומים פוטר מעבודתו ופנה ללשכת העבודה ונרשם כדורש עבודה. תחילה קיבל דמי אבטלה ולאחר מכן, מאחר שלא מצא עבודה מתאימה, נרשם בלשכת התעסוקה ובמקביל, קיבל הבטחת הכנסה מביטוח לאומי. התובע הצהיר עוד כי "כמה ימים קודם לתאונה ולאור המצב הכלכלי שלא היה בסדר וכן לחצי אשתי, חיפשתי ומצאתי עבודה בכוחות עצמי והתחלתי לעבוד. הספקתי לעבוד יומיים וביום אשר אמור היה להיות היום השלישי לעבודה, נפגעתי בבוקר בתאונה." (סעיף 6).

לתצהירו צרף התובע תלוש שכר לחודש אוקטובר 2010, ממנו עולה כי החל לעבוד בחברת א.ל.מ רויאל בילדינג בע"מ והשתכר סך של 480 ש"ח בגין אותם יומיים שבהם לטענתו עבד עובר לתאונה (נספח 7 לתצהירו). כן צרף התובע דו"ח רציפות דיווח והכנסות של המוסד לביטוח לאומי ממנו עולה, כי החל מחודש ינואר 2005 ומשך כ-6 שנים עובר לתאונה לא עבד כשהחל מחודש מרץ 2006 ועד לחודש נובמבר 2010 קיבל הבטחת הכנסה.

בעדותו מיום 12.4.18 אישר התובע, כי במשך שש השנים שקדמו לתאונה, קיבל הבטחת הכנסה מביטוח לאומי, כשלדבריו כל שבוע היה הולך להירשם ולבקש שימצאו לו עבודה אך לא מצאו עבורו עבודה במשך כל התקופה ולכן לא עבד (עמ' 14, שו' 22-11).  כשנשאל מה עשה במהלך אותה תקופה השיב: "הייתי מבזבז את הזמן עם חברים, יוצא לבית קפה, בזמנים האלה." (עמ' 14, שו' 24-23). לטענתו, היה לו כסף, מאחר שלפני שהפך למובטל עבד וחסך, והיו לו חסכונות שיכול היה לחיות מהם עוד הרבה שנים, "ידעתי איך לנהל את החיים שלי." (עמ' 14, שו' 27-25). התובע אישר בעדותו, כי רעייתו מעולם לא עבדה, וטיפלה בילדיהם בבית (עמ' 14, שו' 33-28). התובע הופנה לדו"ח רציפות ביטוח (נספח 7 לתצהירו) ממנו עולה, בין היתר כי בשנת 2004 עבד בחברת סולל בונה והשתכר סך של 81,000 ש"ח לשנה, נוכח האמור, נשאל התובע, כיצד הצליח לפרנס משפחה וגם לחסוך שנים קדימה והוא השיב כי, לפני שעבד בסולל בונה עבד במקומות אחרים "אני בעל מקצוע. הייתי עושה טפסנות, ברזלנות, בנאי." (עמ' 15, שו' 4-1). התובע טען כי כמה חודשים לפני שהחל לעבוד רעייתו ביקשה שימצא עבודה כי אין להם כסף (עמ' 15, שו' 7-5). נוכח האמור נשאל התובע מדוע כתב בתצהירו כי "כמה ימים קודם לתאונה" לאור המצב הכלכלי ובשל לחצי רעייתו החל לחפש עבודה ולא חודשים קודם כפי שטען בעדותו. תשובתו הייתה, כי חיפש עבודה דרך משרד העבודה מאחר שרצה לעבוד ולא בגלל המצב הכספי, אך כשראה "שהמצב הכספי ירד" ועליו לחזור לעבוד בשל המצב הכספי, רעייתו לחצה עליו שיחפש עבודה בעצמו ולא באמצעות הביטוח הלאומי. לטענתו ועל אף שבמשך שנים לא עבד: "היה לי רצון. לא הייתה עבודה. אני כל הזמן הייתי הולך לביטוח לאומי שאני רוצה לעבוד. יש לי רצון לעבוד." (עמ' 15, שו' 22-18). התובע טען, כי מצב הדברים שלא עבד בשנים עובר לתאונה אינו קשור לבעיות רפואיות, אלא לכך שלא מצא עבודה. התובע נשאל כיצד מצא את העבודה האחרונה שבה עבד עובר לתאונה, והשיב, כי הגיע לעבודה האמורה דרך מנהל העבודה של אותה חברה, אדם בשם מוחמד מכפר מושרפי. לגרסתו, הוא שוחח עמו והוא אמר לו לבוא ולהתחיל לעבוד (עמ' 16, שו' 18-5). התובע טען כי חיפש עבודה דרך אנשים, שאל בכפר קבלנים והגיע לאותו אדם בשם מוחמד שאמר לו שהוא מחפש עובד כמוהו וקיבל אותו לעבודה (עמ' 16). לדבריו, הוא עבד שם יומיים, בימים רביעי וחמישי וביום ראשון ארעה התאונה בדרכו לעבודה.  התובע נשאל האם מדובר היה בעבודה זמנית והשיב, כי "הוא אמר לי שהוא רוצה אותי כל הזמן." (עמ' 18, שו' 24-23). התובע טען שאינו יודע מי הוא בעל החברה והוא פגש רק את מנהל העבודה.

 

רעייתו של התובע הצהירה כי קודם לתאונה היה התובע מובטל ונרשם בלשכת העבודה מידי שבוע בדרישה לעבודה, אך לא הופנה לעבודה. בשל כך קיבל התובע הבטחת הכנסה מהביטוח הלאומי. מצבה הכספי של המשפחה לא היה טוב והיא התלוננה בפניו על כך. לדבריה, היא לחצה עליו שלא ימתין למשרד התעסוקה שיאתרו עבורו עבודה, ויפנה מיוזמתו לחפש עבודה. לפיכך, כמה ימים קודם לתאונה, מצא התובע עבודה בכוחות עצמו והחל לעבוד, כאשר ביום השלישי לעבודתו נפגע בתאונה (סעיף 5).

בבית המשפט העידה רעייתו של התובע, כי בשש השנים בהן לא עבד נרשם בלשכת העבודה. לדבריה הוא: "היה מסתכל בטלוויזיה, ישן, עם הילדים שלו, היה הולך לחברים שלו, והם היו באים אליו. היינו נכנסים הולכים, נוסעים." (עמ' 22). לטענתה, התובע רצה לעבוד ולא הלך לו. כשנוצרה בעיה כלכלית ואזלו החסכונות שהיו לו מחברת סולל בונה השתנה המצב (עמ' 24, שו' 8-1). רעיית התובע נשאלה מי נתן לתובע את תלוש השכר שצורף לתצהירו והשיבה " בא מישהו נתן לי את התלוש ועוד 500 ש"ח." היא העידה כי אינה יודעת את שמה של החברה בה עבד התובע טרם התאונה (עמ' 24, שו' 29-20). 

בסיכומיו טען התובע כי בעברו עבד בחברת סולל בונה בתפקיד של תפסן עד תחילת שנת 2005. החל מיום 1.1.05 ועד לחודש אוקטובר 2010 התובע לא עבד, אך לטענתו, וכפי שעולה מדו"ח רציפות הביטוח  ומתצהירו, הוא ניגש למשרד העבודה ודרש עבודה. תחילה שילמו לו דמי אבטלה ובהמשך הבטחת הכנסה ובסוף החליט שיחפש עבודה לבד, הוא הספיק לעבוד יומיים ואז ארעה התאונה. במסגרת עבודתו ביומיים עובר לתאונה, בחברת א.ל.מ רויאל בילדינג הוא  השתכר 240 שקלים ליום עבודה נטו, קרי הסכום מסתכם לסך של 6,000 ש"ח נטו לחודש, ובצירוף הצמדה מדובר בסך של 6,500 ש"ח (עמ' 114, שו' 12-8). בשנים 2003 ו -2004 התובע עבד בסולל בונה ושכרו בצרוף ה"ה ובניכוי מס הכנסה עמד על סך של למעלה מ – 8,200 ש"ח. לטענתו, מאחר שחזר לעבוד אי אפשר להניח הנחה שהיה נשאר מובטל כרוני. לפיכך, נתבקש פיצוי בגין העבר לגבי השנתיים הראשונות לפי שעור הפגיעה התפקודית ושכר של 6,400 ש"ח לאחר ניכוי מס לחודש כפי שקיבל בפועל, ולתקופה שלאחר מכן, לפי שכר בסך של 7,500 ש"ח לאחר ניכוי מס לחודש. כן נתבקש פיצוי בגין תנאים סוציאליים לעבר ולעתיד לפי 12.5%.

 

הנתבעת טענה בסיכומיה כי אין לקבל את טענת התובע כי עבד יומיים לפני התאונה. התובע לא סיפק שום פרט, לא כתובת מקום עבודתו, לא הביא את המעביד לעדות ואפילו לא זכר את שם משפחתו של המעביד. תלוש השכר הגיע לרעיית התובע לאחר התאונה עם סכום במזומן ונראה כי לא מדובר בהתנהלות מקובלת והדברים אומרים דרשני. בהעדר ראיות תומכות ביקשה הנתבעת לדחות את הטענה כי התובע עבד יומיים טרם התאונה. לחלופין, אף אם תתקבל הטענה שהתובע עבד יומיים טרם התאונה, יש לזכור כי לא עבד כשש שנים ואין מקום לפסוק לו שכר. מדובר בתובע שלא עבד קודם לתאונה, לפי עדות רעייתו הוא היה מתעורר בשעות הצהריים לאחר שהייתה מעירה אותו, ובהחלט יתכן שאחרי יומיים היו מחליטים להפסיק את עבודתו או שלא היה מצליח להחזיק מעמד שם. אין הגיון בטענת התובע שלא מצא עבודה בבניין משך תקופה של שש שנים.  כל גרסת התובע אינה מהימנה. לטענתה, הסיבה שבגינה התובע לא עבד עובר לתאונה רלוונטית גם היום, והיא, כפי שסיפר למומחה בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר פאהום, כי עובר לתאונה היו לו קשיים בריאותיים שונים, כאבים בריאות, בנשימה ולכן התקשה לצאת לעבוד (עמ' 151), ובוודאי שלא יעבוד היום כשיש לו בעיות נשימה קשות והוא סובל מ-COPD (עמ' 156) ולפיכך, אין מקום לפסוק לו הפסדי שכר כלל.

 

דיון והכרעה – התובע לא עבד החל מחודש ינואר 2005 ועד חודש אוקטובר 2010, תקופה של חמש שנים ושמונה חודשים עובר לתאונה במהלכה קבל דמי אבטלה ובהמשך גמלת הבטחת הכנסה.  התובע הפסיק לעבוד עת היה בן 35 שנים בלבד. קשה לקבל את טענת התובע כי לא עבד משך תקופה של כשש שנים בשל כך שלא מצא עבודה מתאימה, במיוחד נוכח היותו לטענתו שלו עובד מיומן בתחום הטפסנות והבניין, וכן הצלחתו למצוא עבודה בכוחות עצמו תוך זמן קצר, מספר ימים עובר לתאונה, לאחר שלשכת התעסוקה לא מצאה לו עבודה שנים ארוכות. מהראיות שבפני מצטיירת תמונה כי התובע, משיקוליו שייתכן וגם קשורים במצבו הבריאותי קודם לתאונה כפי שמסר במועד בדיקתו לפסיכיאטר ד"ר פאהום, או בשל חוסר רצון גרידא ונוחות, בחר שלא לעבוד תקופה ארוכה ולקבל הבטחת הכנסה. בהקשר זה, אני מקבל את עדותו של המומחה בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר פאהום, והדברים גם עולים מחוות דעתו, כי התובע מסר לו שלא עבד עובר לתאונה בשל מצבו הרפואי ועם זאת, האמור לעיל, תחת הסתייגות שהמצב הרפואי מוכח באמצעות המומחים. כאמור לעיל, התובע בחר שלא לעבוד תקופה ארוכה של כשש שנים טרם חזרתו לעבודה וזאת למרות גובה שכרו בחברת סולל בונה (כ – 6,800 ש"ח ברוטו לפני ניכוי מס בערכי שנת 2004) עובר לתקופה בה לא עבד. בנסיבות אלה, יש מקום למתן משקל נמוך לגובה שכרו במקום עבודתו בסולל בונה, שש שנים בטרם התאונה, כאשר לאחר מכן במהלך אותן שש שנים לא עבד כלל. בנוסף, נוכח התנהלותו של התובע כאמור לעיל, אין מקום לקבל טענת התובע שמשעה שהוא חזר למעגל עבודה יש ללמוד מכך שהוא יעבוד ברציפות עד להגיעו לגיל פרישה. מצד שני, איני מקבל טענת הנתבעת כי מדובר בתובע שלא היה מתמיד בעבודתו כלל ואין לפסוק לו דבר בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד.

התובע עבד יומיים עובר לתאונה ובחר שלא להביא לעדות את מעסיקו או מי מטעמו על מנת להוכיח טענותיו בדבר תפקידו ותנאי העסקתו, לרבות גובה שכרו החודשי, וכל שהוגש הוא תלוש שכר יחיד שהנסיבות בהן הגיע לרעיית התובע יחד עם המזומן בגין שכר עבודה לאותם יומיים תמוהות למדי. לא ניתן להתעלם מטענות הנתבעת, כי נסיבות חזרתו לעבודה כמו גם שכרו הצפוי נותרו עלומים, באשר התובע בחר שלא להביא לעדות שום גורם ממקום עבודתו ומעדותו אף עולה, כי למעשה אינו יכול להצביע מי הוא אותו מעביד שהעסיק אותו. לפי תלוש השכר שהוגש, התובע קבל עבור שני ימי עבודה שכר בסך של 480 ש"ח, כלומר סך של 240 ש"ח ליום עבודה. בהנחה שמדובר ב-25 ימי עבודה בחודש מדובר בשכר חודשי של 6,000 ש"ח נכון למועד התאונה.

אני סבור שבנסיבות שהתובע שהוא בעל מקצוע בבניין חזר לעבוד אין מקום לקבל את טענת הנתבעת שמדובר במובטל כרוני שאין לפצותו בגין הפסדי שכר ואובדן השתכרות. הפיצוי שנפסק הוא בגין פגיעה בכושר השתכרות, והתובע, בפרט נוכח מקצועו, הוא בעל כושר השתכרות. מצד שני, עברו התעסוקתי של התובע מלמד שהוא אינו מתמיד בעבודתו ובוחר מטעמיו שלא לעבוד תקופות ארוכות (גם אם הפסיק לעבוד עקב פיטורים) ולפיכך יש מקום לשקלל התנהלותו זאת בעת קביעת בסיס שכרו החודשי לעבר ולעתיד.

נוכח האמור לעיל, אני סבור שיש מקום לקבוע את בסיס שכרו של התובע על סך חודשי של 6,000 ש"ח (לאחר ניכוי מס) לתקופה של שנה לאחר התאונה, וליתרת תקופת עבר ולתקופת עתיד, לקבוע את בסיס שכרו על סך חודשי של 5,000 ש"ח (בערכי 1.11.11).

 

לעבר לתקופה הראשונה של שישה חודשים לאחר התאונה החל מיום התאונה ועד ליום 30.4.11, נוכח פגיעתו הקשה ונכויותיו הזמניות, התובע זכאי לפיצוי בגין אובדן שכר מלא לפי שכר חודשי בסך של 6,000 ש"ח, ולתקופה של שישה חודשים נוספים עד ליום 31.10.11 הוא זכאי לפיצוי בגין הפגיעה התפקודית בשיעור 42% ובסיס שכר חודשי בסך של 6,000 ש"ח לחודש, ובמצטבר לסך של 51,120 ש"ח ובצירוף ה"ה וריבית ממחצית התקופה מדובר בסך של 59,300 ש"ח.

 

לעבר לתקופה שניה החל מיום 1.11.11 ועד ליום 10.9.19 (94.33 חודשים) בהתחשב בשיעור פגיעתו התפקודית בתאונה ובסיס שכר חודשי של 5,000 ש"ח, התובע זכאי לפיצוי בסך של 198,000 ש"ח ובתוספת ה"ה וריבית ממחצית התקופה מדובר בסך של 208,000 ש"ח.

 

בהתחשב בגילו, שעור הפגיעה התפקודית, בסיס שכר חודשי של 5,337 ש"ח ותקופת עבודה צפויה עד גיל 60 (מקדם 10.25 לפי 3% - 105.774), אני פוסק לתובע בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד פיצוי בסך של 237,000 ש"ח (מעוגל).

 

סה"כ אני פוסק לתובע בגין הפסדי שכר לעבר, אובדן השתכרות לעתיד פיצוי בסך של 504,300 ש"ח.

 

הפרשה לתנאים סוציאליים - לפי חוק, התובע זכאי להפרשה לתנאים סוציאליים. אומנם בתלוש השכר ממועד התאונה לא בוצעה הפרשה ועם זאת, מדובר בתאונה שארעה מספר ימים לאחר תחילת עבודה ולפיכך, אין ללמוד מכך לחובת התובע שכן נדרשת, מטבע הדברים, תקופת התארגנות עד שמבוצעת הפרשה לתנאים סוציאליים על ידי המעביד.  לפיכך אני פוסק לו בגין רכיב זה פיצוי בשיעור של 12.5% מהפסדי השכר לעבר ואובדן השתכרות לעתיד בסך של 63,000 ש"ח.

 

ב. עזרת הזולת לעבר ולעתיד

בתצהירו טען התובע כי בשל הפגיעה בתאונה הוא נזקק לעזרת בני המשפחה ובעיקר רעייתו, באופן החורג בהרבה מהרגיל ומהמקובל בין בני משפחה. תחילה, בתקופת האשפוז בבית החולים בלינסון, בני משפחתו היו מרותקים למיטתו בכל שעות היממה. בהמשך בבית לוינשטיין ברעננה, היו שוהים במחציתו במהלך היום וחוזרים הביתה בשעות הלילה. בשל כך, נגרמו לו הוצאות מרובות , בגין אוכל ושתייה, חנייה, נייד ועוד. לאחר ששוחרר לביתו, הצהיר התובע, כי נזקק לעזרה רבה במרבית פעולות היומיום, הגשת אוכל, שתיה, תרופות, רחצה וניקיון גופו, לבישת בגדים ונעילת נעליים. עזרה זו פחתה בהמשך, אך הוא עדיין נזקק ויזדקק לעזרה בחלק מהפעולות, כגון עזרה ברחצה (לשמור על שווי משקל), לבישת מכנסיים, נעילת נעליים, הגשת תרופות במועד ועזרה בביצוע סידורים בתוך הבית כדי לחסוך לו הליכה (סעיף 9).

בעדותו התובע אישר כי הוא נוהג (עמ' 19, שו' 35-34). התובע טען כי הוא אינו יכול להתלבש לבד ולא יכול להתקלח לבד (ע' 20, שו' 4-3).התובע נשאל האם כאשר נבדק על ידי מומחה בית המשפט בתחום האורתופדיה הוא הסיר את בגדיו בעצמו, והשיב: "אני לא זוכר. אם הורדתי בגדים, הוא עזר לי." (עמ' 20, שו' 16-15).

 

רעיית התובע הצהירה בהקשר זה, כי תאונת הדרכים הביאה לשינוי גמור בסדר היום וחיי בני הזוג. בתקופת האשפוז בבית החולים בילינסון ובהמשך ברעננה, שהתה לצדו במהלך היום וחזרה הביתה בערב לישון עם הילדים. מבחינת הוצאות הדבר היה כרוך בהוצאות רבות הכוללת אוכל ועוד. לאחר ששוחרר הביתה, התנייד התובע על קביים בלבד. לדבריה, היא עזרה לו במרבית הפעולות, באופן החורג בהרבה מהרגיל ומהמקובל בין בני זוג. "אני עזרתי לו בהגשת אוכל, שתיה, תרופות, רחצה וניקיון גופי, לבישת בגדים וגם נעליים." עזרה זו אמנם פחתה בהמשך, אך עד היום התובע זקוק לעזרה בחלק מהפעולות, כגון רחצה (לשמור על שיווי משקל שלא ייפול), לבישת מכנסיים, נעילת נעליים, הגשת תרופות במועד ועזרה בביצוע סידורים בתוך הבית כדי לחסוך הליכה. תקופה ממושכת לאחר התאונה נזקק התובע לקביים בכל הליכה מחוץ לבית וכיום לדבריה "הוא נזקק לקב אחד בהליכה מחוץ לבית".  (סעיף 2).

בעדותה טענה רעיית התובע, כי התובע אינו מתלבש לבד והיא עוזרת לו ללבוש בגדים תחתונים ועליונים, לרבות לגרוב גרביים ולנעול נעליים. לטענתה, הוא לא יכול ללבוש לבד חולצה ומכנסיים בשל חולשה בידיים והיא עוזרת לו לסגור גם את החגורה. כשנשאלה מדוע לא ציינה בסעיף 4 לתצהירה כי התובע סובל מחולשה בידיים, השיבה רעייתו כך: "אני חושבת שלקחתי בחשבון שהבעיה בידיים בא מהצוואר." (עמ' 22, שו' 18-17). לטענתה, התובע גם אינו יכול להכין לעצמו קפה. כשנשאלה מה עושה התובע מאז התאונה השיבה כי הוא רוב הזמן בבית. לפעמים הוא ישן עד השעה 13:00-12:00 והיא מעירה אותו, נותנת לו לאכול ותרופות. מכינה לו תה ועוזרת לו להתרחץ (עמ' 22, שו' 31-34). בהמשך עדותה טענה רעיית התובע, כי התובע אינו יכול ללכת בלי קב. רק לאמבטיה ובתוך הבית הוא הולך בלי קב ומחוץ לבית הולך עם קב. כשנשאלה מדוע הוא לא יכול להתקלח לבד השיבה: "יותר נוח לו, אני מגישה לו, יש ג'קוזי בבית, יש כיסא בתוך הג'קוזי." לטענתה הוא צריך אותה כי לפעמים סובל מסחרחורות. נוכח האמור נשאלה מדוע לא ציינה בסעיף 4 לתצהירה כי הוא סובל מסחרחורות והשיבה: "הרגל כואבת לו, יש לו כאבים." כשנשאלה איזו בעיה יש לו להיכנס לבד לג'קוזי השיבה: "הוא מבקש ממני שאני יעזור לו...אני מגישה לו סבון. אני עוזרת להתרחץ. אני פותחת לו וסוגרת את המים. מגישה לו את הסבון." (עמ' 25, שו' 23-7).

 

בסתירה לעדויות אלו, בחקירתו של פרופ' ירניצקי, אישר המומחה, כי כאשר כתב בחוות דעתו שלתובע כוח גפיים מלא, קבע זאת על סמך בדיקתו שלו. הוא נשאל כיצד בדק זאת והשיב: "בהתנגדות." (עמ' 61, שו' 19-14). לפרופ' ירניצקי הוצגו דבריה של רעיית התובע בעמוד 22 לפרוטוקול כאמור לעיל, בדבר העזרה שהיא לטענתה נותנת לתובע (עוזרת לו להתלבש, לסגור מכנסיים, לנעול נעליים, להכין קפה וכו') בשל החולשה בידיים ובצוואר ממנה הוא סובל והוא השיב כי מבחינה רפואית אין זה סביר (עמ' 61, שו' 34-23). לדבריו, לתובע יש כוח מספק לעשות את הדברים האמורים, וגם בחדר הבדיקה אצלו, התובע חלץ את הנעליים ונעל אותן לבדו (עמ' 62, שו' 4-3). הוא אף אישר שהתובע לא היה אצלו עם קביים (עמ' 62, שו' 12-9).

 

גם פרופ' גנאל העיד בחקירתו, כי לא רשם שהתובע הגיע לבדיקה עם קביים או מקל הליכה ובדרך כלל הוא נוהג לרשום זאת, ולכן הניח כי הוא לא הגיע עם מקל הליכה או קביים אך הוא אינו זוכר (עמ' 78, שו' 6-3). פרופ' גנאל העיד כי התובע התפשט והתלבש לבד כאשר הגיע אליו לבדיקה (עמ' 81, שו' 25-22). פרופ' גנאל אישר שהאמור בעדותה של רעיית התובע בעניין זה אינו תואם את הממצאים שמצא בבדיקתו (עמ' 81, שו' 29-26). עוד הוסיף בהקשר זה, כי הוא אינו נוהג לעזור לאנשים להתלבש ולהתפשט ואם התובע לא היה מסוגל לעשות כן, הדבר היה נרשם והוא היה נשלח לביתו ומוזמן למועד אחר עם מלווה שיעזור לו להתפשט ולהתלבש (עמ' 82, שו' 3-1). הוא אישר כי לפי בדיקתו התובע מסוגל לקחת לעצמו סבון, לסגור את המים ולהכין קפה ואין לו שום בעיה בכפות הידיים (עמ' 82, שו' 12-8). המומחה אף הבהיר כי בדק במסגרת הבדיקה את כפות הידיים, הידיים והאצבעות של התובע כמפורט בחוות דעתו, וכי כוח השרירים, התחושה בידיים של התובע וההחזרים הגידיים היו תקינים (עמ' 82, שו' 21-18).

בסיכומיו בישיבת יום 14.7.19, בקש התובע לפסוק לו לתקופת האשפוז סך של 44,000 ש"ח הכולל את ההוצאות שלו ושל בני משפחתו בגין תקופה זו. ביתרת התקופה לעבר ולעתיד ביקש פיצוי חודשי בסך של 4,000 ש"ח .

הנתבעת טענה מנגד בסיכומיה, בישיבת 14.7.19, כי יש לתן משקל רב לחוסר מהימנות התובע ורעייתו לגבי היקף העזרה הנדרשת לתובע.  לטענתה, מחקירות המומחים עולה, כי התובע  עצמאי באכילה, בלבוש, ברחצה וכו' וזאת בניגוד לטענותיו (עמ' 135-131). לטענת הנתבעת, בכל הנוגע לעזרת הזולת לא הוכיח התובע דבר ועם זאת, מאחר שלא מדובר בפגיעה קלה הציעה הנתבעת סכום גלובלי לעבר ולעתיד בסך של 50,000 ש"ח כשלטענתה יש גם קיצור תוחלת חיים (עמ' 170).

 

בבואי לאמוד את הפיצוי המגיע לתובע בראש נזק זה יש להביא בחשבון את העובדה שהתובע נזקק אמנם לעזרה מוגברת של בני המשפחה (לרבות הוצאות שנגרמו להם), במיוחד בתקופת האשפוז, אולם לא קבל עזרה בשכר. מעבר לכך יש להביא בחשבון את נכותו ואת צרכיו של התובע, כפי שהם עולים מחוות הדעת הרפואיות שהוגשו בתיק זה, ושאין בהם כדי ללמד על הצורך בעזרה אינטנסיבית כפי שטוען התובע, אם כי הוא נזקק לעזרת הזולת. בנוסף, יש לתן משקל גם לחוסר מהימנות התובע ורעייתו שהפריזו בהיקף העזרה שהתובע נזקק לה בפעילותו היומיומית.

 

נוכח האמור לעיל, אני פוסק לתובע בגין עזרת הזולת סך של כ- 7,000 ש"ח לחודש בתקופת האשפוז, ומכאן שאני פוסק לתובע סך כולל של 20,000 ש"ח בגין עזרת הזולת בתקופת האשפוז.

בנוסף, אני פוסק לתובע בגין יתרת התקופה לעבר ולעתיד פיצוי גלובלי בסך של 180,000 ש"ח.

 

לפיכך, אני פוסק לתובע בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד פיצוי גלובלי בסך של 200,000 ש"ח. 

 

ג. ניידות, הוצאות נסיעות ותרופות

בתצהירו טען התובע, כי בשל פגיעתו בתאונה היו לו הוצאות רבות עבור נסיעות ותרופות, וכי צירף קבלות בגין רוב הוצאותיו. לטענתו, בשל פגיעתו בתאונה הוא אינו מסוגל לנסוע בתחבורה ציבורית, ולכן נזקק לנסיעה במוניות. 

לתצהירו צרף התובע קבלות מהן עולה כי הוצאותיו בגין ניידות ונסיעות עמדו על סך של כ- 18,000 ש"ח והוצאותיו הרפואיות עמדו על סך של כ- 6,300 ש"ח (ראו: נספח 10 לתצהירו).  

בעדותו אישר התובע כי הוא נוהג (עמ' 19, שו' 35-34)

 

רעייתו העידה בעניין זה כי התובע הולך לאמו שגרה במרחק קצר יחסית, הוא נוהג בדרך כלל לרופא ולבית המרקחת וגם לאחותו שגרה בקרבת מקום, וכי הם נוסעים יחד לקניות באום אל פאחם. העדה זכרה כי התובע נוטל תרופות לקיבה וכן תרופות נגד כאבים ותרופות לסוכר.

 

התובע ביקש בסיכומיו פיצוי בסך של 27,500 ש"ח בגין הקבלות שצרף על הוצאות שונות ופיצוי נוסף בסך של 90,000 ש"ח בגין הוצאותיו עבור הפגיעה בניידות והקושי שלו לנסוע בתחבורה ציבורית כפי שתיאר בתצהירו.

הנתבעת טענה, כי הקבלות שצרף התובע לתצהירו, הן ברובן בגין תשלומים הקשורים בבעיות שאינן נובעות מהתאונה כמו למשל בגין בעיות הריפלוקס (עמ' 169, שו' 6-1). הנתבעת הציעה כי יפסק לתובע סך של 10,000 ש"ח בגין ניידות.

 

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, בהתחשב בפגיעתו ונכותו של התובע, אני פוסק לו בגין רכיב נסיעות, ניידות והוצאות רפואיות לעבר ולעתיד פיצוי גלובלי בסך של 50,000 ש"ח. 

 

ד. נזק שאינו נזק ממון

נוכח שיעור נכותו הרפואית של התובע (47%) ומספר הימים שבהם אושפז (80), אני פוסק לתובע בגין כאב וסבל פיצוי בסך של 114,000 ש"ח (מעוגל).

ה. ניכויים

נוכח ההלכה שנקבעה בע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני (8.8.19), ובהמשך להחלטתי מיום 8.8.19, הסכימה הנתבעת מבלי להודות בדבר כי שיעור הריבית לצורך היוון תשלומי המוסד לביטוח לאומי בתיק זה יעמוד על 3% והגישה חוות אקטוארית עדכנית (ריבית להיוון – 3%) ביום 18.8.19, ממנה עולה, כי היוון קצבת נכות כללית של התובע לעבר ולעתיד בצירוף של ריבית ושל תשלום בגין קצבת שירותים מיוחדים בסך של 3,076 ש"ח, עומד על סך של 1,195,334 ש"ח.

בהתאם להלכה שנקבעה ברע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (27.3.11) יש לחשב את שיעור הניכוי לפי הפער בין מצבו של התובע היום לעומת מצבו קודם לתאונה, כלומר הפער בין הנכות הכללית המשוקללת לבין נכותו המשוקללת ללא קשר לתאונה, ואת השיעור היחסי של הפער הזה לחלץ מתוך סך הנכות שלו, ובענייננו: הנכות הכללית של התובע (עקב התאונה וללא קשר אליה) היא בשיעור של 65%, הנכות המשוקללת שאינה קשורה לתאונה היא בשיעור 34% והפער ביניהן הוא 31%. חלוקת הפער לעיל (31%) בשיעור הנכות הכולל של התובע (65%) מגלה את שיעור הניכוי של תגמולי המל"ל מתביעת התובע, ושיעור זה עומד על 47% (מעוגל).

נוכח אמור יש לנכות מהפיצוי לו זכאי התובע,  תגמולי מל"ל בסך של 562,000 ש"ח (מעוגל).

 

ו. תשלומים תכופים

הנתבעת צרפה למוצגיה כתבי קבלה ושחרור בדבר תשלומים תכופים ששולמו לתובע כדלקמן:

6,500 ש"ח מיום 14.3.11 (משוערך 7,600 ש"ח); 56,380 ש"ח מיום 21.6.11 (משוערך 64,600 ש"ח); 45,000 ש"ח מיום 10.1.12 (משוערך – 50,700 ש"ח); 20,000 ש"ח מיום 13.8.12 (משוערך – 22,200 ש"ח);ו- 15,000 ש"ח מיום 4.3.13 (משוערך – 16,400 ש"ח). כל הסכומים כוללים שכר טרחה אך חלקם אינם כוללים אגרה (עמ' 172, שו' 4-1). אין מחלוקת לגבי התשלומים התכופים שהתובע קיבל (עמ' 20, שו' 20-19).

נוכח האמור, יש לנכות בגין תשלומים תכופים סך כולל של 161,500 ש"ח מהסכום לו זכאי התובע לאחר תוספת שכ"ט עו"ד.

 

6.       סיכום

סופו של יום אני מחייב את הנתבעת, לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו וייגרמו לתובע בעטיה של התאונה כדלקמן:

א.       בגין הפסדי שכר לעבר ואובדן כושר לעתיד -  504,300 ש"ח

ב.       בגין הפסד תנאים סוציאליים-                                 63,000 ש"ח

ג.        בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד-                             200,000 ש"ח

ד        בגין ניידות, נסיעות והוצאות רפואיות-           50,000 ש"ח

ה.       בגין נזק שאינו נזק ממון-                           114,000 ש"ח

          סה"כ                                                     931,300 ש"ח

ו. בניכוי תשלומי המל"ל                                                 562,000  ש"ח

סה"כ                                                                369,300 ש"ח

בצרוף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21%                                        56,171 ש"ח

סה"כ                                                                                      425,471 ש"ח

בניכוי התשלומים התכופים                                   161,500 ש"ח

סה"כ                                                                263,971 ש"ח   

 

הנתבעת תשלם אפוא לתובע סך של 263,971 ש"ח תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הסך הנ"ל הפרשי הצמדה למדד וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

חישוב אגרה על פי התקנות.

 

פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים על התובע.

 

ניתן היום,  כ"ו אלול תשע"ט, 26 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.                                                                           

 

אבי פורג