מבוא

1.     לפני תובענה לפיצויים בגין נזקי גוף, אשר נגרמו לתובע במהלך ביצוע עבודות תיקון דוד מים ביום 24.03.13 (להלן: התאונה).

2. התובע יליד 16.02.1983 היה בן 30 ביום התאונה, ובן 36 שנים כיום.
3. הנתבעת מס' 1 הייתה מעסיקתו של התובע במועדים הרלוונטיים לתביעה. הנתבעת מס' 2 ביטחה את המעסיקה בכל הזמנים הרלוונטיים בביטוח אחריות מעבידים.
4. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.
5. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת האחריות והאשם תורם, וכן בהערכת הנזק שנגרם לתובע והפיצוי הראוי בגינו.
6. אקדים ואציין כי לאחר עיון בראיות הצדדים ובטענותיהם מצאתי שיש לדחות את התביעה, וזאת מאחר שלא הוכחה אחריותה של הנתבעת מס' 1 לתאונה.

נסיבות התאונה

7.     למעט הבדלים זניחים, אינם משמעותיים ומכל מקום אין להם כל השפעה על שאלת האחריות בתיק זה ואשר לגביהם יפורט בקצרה בהמשך, הצדדים אינם חלוקים אשר לנסיבות התאונה שהינן כדלקמן:

א.     ביום התאונה התבקש התובע להגיע לביתו של מר תומר אקון, (להלן: תומר) שאף הוא עובד של הנתבעת מס' 1 (סוכן מכירות שלה), לצורך תיקון תקלה בדוד.

ב.      הדוד היה מוצב על הגג, במקום שהיה בו מעין שיפוע המוביל למפלס גבוה יותר.

ג.       התובע הגיע לביתו של תומר יחד עם עובד נוסף בשם אוסאמה עזאיזה (להלן: אוסאמה). התובע נטל מהרכב דלי ובו כלי עבודה. ברכב היה סולם גדול והתובע בחר שלא להוריד אותו מהרכב.

ד.      בטרם עלו התובע ותומר למפלס, שבו מצוי הגג, שאל התובע את תומר, באם יש לו סולם, ונענה בשלילה.

ה.      התובע שהבחין במקום בשלולית, עלה כשבידו הדלי שבו כלי עבודה וכשהוא נעול נעלי בלנסטון. לאחר שביצע את התיקון ועת ביקש לרדת בשיפוע, נתן את הדלי לתומר, או אז דרך על ירוקת, החליק ונפל על ידו הימינית. 

8.     יוער כי, התובע מדגיש בסיכומיו, טענות נוספות הנוגעות לנסיבות התאונה, כך למשל, מפרט התובע בסיכומיו: את טיב התקלה שהייתה בדוד, לרבות החלק הספציפי שהוחלף בעת התיקון וכן הטענה כי אוסאמה לא עלה גם הוא לגג, יחד עם התובע ותומר, ונשאר ברכב. אלא שלטענות אלו אין כל השלכה על שאלת החבות ולמעשה אינן רלוונטיות כלל וכלל להכרעה בתיק זה.

9.      נוסף על כך, התובע מבקש מבית המשפט לקבוע כי עדותם של עדי הנתבעות, תומר ומר אביה חסון, מנהל מחלקת הדודים בנתבעת (להלן: אביה) לא הייתה אמינה, וזאת בשל סתירות וחוסר התאמה ביחס לטענות המצוינות בסעיף 8 לעיל. לא נהיר לבית המשפט, מדוע יש להתייחס לאמינות העדים בתיק זה, מקום בו העובדות המהותיות הנוגעות לנסיבות התאונה אינן שנויות במחלוקת כמפורט לעיל. די באם אפנה לסיכומי הנתבעות, אשר מהם עולה מפורשות וברורות, כי הנתבעות אינן מכחישות את גרסת התובע, אשר לנסיבות התאונה ועל כן המחלוקת בענייננו מתמקדת בשאלה המשפטית האם המעסיקה חבה בנזיקין כלפי התובע, אם לאו. למעלה מן הצורך אדגיש כי עדותם של תומר ואביה ביחס לטענות שבסעיף 8 לעיל, הותירה בי רושם חיובי, עדותם הייתה סבירה ומתקבלת על הדעת. 

10.  כמו כן, איני מקבל את טענת התובע, כי התאונה אירעה לאחר תום יום עבודה לחוץ באופן חריג ובמקום שיסע התובע הביתה, נתבקש על ידי אביה לבצע את עבודות התיקון בדוד המים של תומר. עדותו של התובע בהקשר זה, לא הייתה אמינה בעיני. חיזוק למסקנתי זו, ניתן למצוא בעדותו של אוסאמה, אשר העיד כי באותו יום לא היה כל לחץ עבודה. (פרוטוקול הישיבה מיום14.01.19 (להלן: פרוטוקול) עמ' 14 שורות 20-23):

"היום ההוא היה רגיל ולא היה לחץ של עבודה באותו יום והיינו אמורים לסיים מוקדם, זוהיר אמר לי אח"צ שיש עוד תיקון באותו בניין ומקום התיקון היה של אחד הסוכנים של חסון."

ואם לא די בכך, הרי שהתובע לא הניח כל תשתית עובדתית רלוונטית, אשר על בסיסה ניתן לקבוע כממצא כי התאונה אירעה עקב שעות עבודה ארוכות וממושכות. לא רק שהתובע לא התצהיר, כי הוא היה נתון בזמן התאונה בחוסר ריכוז או עייפות שגרמו לנפילתו, אלא שהתובע העיד כי נפילתו נגרמה בשל דריכה על ירוקת.

11.  הנה כי כן, עצם אירוע התאונה, לא הוכחש על ידי הנתבעות. נסיבות התאונה המהותיות והרלוונטיות להכרעה בשאלת החבות, אינן שנויות במחלוקת.  המחלוקת מתמקדת בשאלה האם, בנסיבות העניין, מוטלת על המעביד, קרי הנתבעת מס' 1, אחריות נזיקית להתרחשות התאונה.

טענות הצדדים     

12.  התובע טוען בסיכומיו כי הנתבעת מס' 1 לא דאגה לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות ולא סיפקה ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים. כן טען התובע, כי הנתבעת מס' 1 לא הדריכה אותו ולא הזהירה אותו מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתו. לטענת התובע אפשר היה למנוע את התאונה אילו הייתה הנתבעת מס'  מדריכה אותו ומספקת לו נעלי עבודה בטיחותיות וסולם מתאים.  

13.   הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי אין מקום להטיל עליהן אחריות, הרי שבניגוד לטענת התובע, מחומר הראיות עולה מפורשות, כי התובע קיבל הדרכה מדי שנה. הנתבעות אף טוענות להעדר קשר סיבתי בין ההדרכה לבין החלקה מקרית שיכולה להתרחש ללא קשר לעבודה. התובע היה ראש צוות ולמעשה הוא זה שהיה מזהיר את העובדים בשטח. הנתבעות מפנות לעובדה כי התובע הסתיר עניין זה ולא גילה אותו בתצהירו. עוד טענו הנתבעות כי הנתבעת מס' 1 ציידה את התובע בנעלי עבודה ואף לא אישרה לעובדיה לעבוד ללא נעלי עבודה. אשר לסולם טענו הנתבעות, כי הסולם שסופק לתובע על ידי הנתבעת מס' 1 לא היה ארוך מדי, וניתן היה להשתמש בו. לחילופין טענו הנתבעות, כי גם אם תתקבל טענתו של התובע כי הסולם היה ארוך מדי, הרי שלא ניתן לדרוש ממעביד לספק ולצייד את רכבו של העובד בכל הציוד שיש בחנות אספקה טכנית. ככל שהתובע סבר שהסולם ארוך מדי ואינו מתאים לביצוע העבודות, אותן התבקש לבצע, יכל הוא לדרוש מהנתבעת מס 1 לספק לו סולם קטן ומתאים.

 

 

העדים מטעם הצדדים

14.  מטעם התובע, העידו התובע עצמו, הגב' עביר זועבי (אשתו של התובע), ואוסאמה. כמו כן הגיש התובע שתי חוות דעת מטעמו הראשונה רפואית, בתחום האורטופדי של ד"ר פינקלשטיין מאוריציו והשנייה הנדסית של המהנדס אלעזר איל ביקלס.

מטעם הנתבעות העידו אביה ותומר. כן הגישו הנתבעות שתי חוות דעת נגדיות, הראשונה רפואית בתחום האורטופדי, של ד"ר מיכה רינות והשנייה הנדסית של המהנדס יעקב עשת.

יודגש כי עדותם של שני המומחים בתחום ההנדסה נשמעה לפני. אשר לחוות הדעת הרפואיות ולנוכח הפער בין חוות הדעת שמטעם הצדדים, מינה בית המשפט את ד"ר מאג'ד ג'נאיים כמומחה מטעמו.

בתחום הרפואי לא נחקר אף מומחה בתיק זה. 

15. כמו כן, הוגשה לתיק בית המשפט, כחלק מחומר הראיות, תעודת עובד ציבור, אליה צורף תיק המ.ל.ל, מחלקת נפגעי בעודה, מושא התאונה.

דיון והכרעה

16. לאחר שקבעתי, מהן נסיבות התאונה, אדון כעת בשאלה, האם קמה בנסיבות אלה אחריות מושגית וקונקרטית של הנתבעת מס' 1 כלפי התובע?
17. לשם הוכחת יסודותיה של עוולת הרשלנות, כאמור בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מוטלת על התובע החובה להוכיח כל אחד מאלה: קיומה של חובת זהירות, התרשלות מצד המזיק, ונזק שנגרם בגינה. (ראו למשל: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (להלן- "פרשת ועקנין"); ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113))".

 

18.  בהלכה הפסוקה מקובלת הבחנה בין סיכון רגיל וטבעי, שאותו אין באפשרות החייב בחובת הזהירות למנוע, לבין סיכונים שהימנעות ממניעתם מהווה התרשלות. עמד על כך כב' השופט ברק  (כתוארו אז) בפרשת ועקנין :

"חיי היום- יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק...אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום- יום. ההולך לבית- מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה..., והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה... המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים.

חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ".

 

19.  אשר לאחריותו של מעביד כלפי עובדיו, ההלכה הפסוקה הכירה בחובת זהירות מוגברת החלה על מעביד כלפי עובדיו, המחייבת את המעביד בין היתר, להבטיח לעובד סביבת עבודה בטוחה. כפי שנקבע על המעביד לנקוט באמצעים הסבירים הנדרשים כדי למנוע הצבת עובדיו בסיכון בלתי סביר (ראו למשל ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345). עוד נקבע כי "אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ובריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון באם אכן יתממש" (ע"א 663/88 שיריזיאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3), 225 ,עמ' 229-230 (1993); ראו גם ע"א 741/83 חנן גוריון ואח' נ' פרץ גבריאל, פ"ד לט (4), 266 ,עמ' 271-272 (1985); ע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אל רחים נ' פלסטניר ואח' (מיום 2.12.09)). במסגרת חובת הזהירות המושגית של המעביד כלפי עובדיו עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. (ראו גם ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה פ"ד מב (1) 415; ע"א 240/87 קריכלי נ' איפל, פ"ד מג(3) 507 (1989); ע"א 665/80 מפעלי קירור בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, עמ' 603-604, להלן- "פרשת מפעלי קירור", ועוד). על המעביד מוטלת החובה לוודא שהעובדים אכן ישתמשו באמצעי המגן (כפי שנקבע גם במפורש בתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד - מגן אישי), התשל"ז- 1997). אמצעי המגן אינם רק אמצעים פורמאליים שעל המעביד לספק לעובדו, אלא עליו לפקח ולוודא קיומה של סביבת עבודה בטוחה, תוך כדי אכיפת השימוש באותם אמצעי בטיחות שסופקו לעובדים מלכתחילה על ידי המעביד לשם השמירה על ביטחונם. ההתעלמות מהפרת הוראות הבטיחות יוצרת אווירה מזלזלת באותם אמצעים, ומקנה לגיטימציה לכך שהעובדים נמנעים מלנקוט באמצעי הבטיחות.

20.  יחד עם זאת נקבע בהלכה הפסוקה שאחריותו של המעביד אינה אחריות מוחלטת וכי יש לבחון האם הועמד העובד בסיכון להיפגע החורג מגדר הסביר. חובתו של המעביד הינה למנוע סיכונים בלתי סבירים בלבד.

21.  מן הכלל אל הפרט, התובע טען למעשה כי אחריות הנתבעת מס' 1, כמעביד, מתבטאת בהעדר הדרכה, באי אספקת ציוד בטיחות – נעליים מתאימות ובאי אספקת סולם מתאים. אדון כעת בטענות התובע לפי סדרן:

העדר הדרכה

22. אקדים ואציין, כי בניגוד לטענת התובע, שוכנעתי והוכח לפני כי התובע קיבל הדרכה. די באם אפנה לעדותו של עד התביעה, אוסאמה, אשר העיד מפורשות, כי עובדי הנתבעת מס' 1, לרבות התובע עצמו, קיבלו הדרכה מדי שנה. (עמ' 15 שורות 10-15 לפרוטוקול):

"ש: כשעבדתם אצל חסון, תאשר לי שבחסון מאוד הקפידו על בטיחות?

    ת: עברנו הדרכות של בטיחות.

    ש: כל כמה זמן עברתם הדרכות?

    ת: פעם בשנה אולי, אני לא זוכר.

    ש: האם זכור לך אם התובע היה איתכם בהדרכות אלו?

    ת: כן."

23. גם אם הייתי מקבל את טענת התובע (ולא כך הוא), כי הוא מעולם לא קיבל כל הדרכה בזמן שעבד אצל הנתבעת מס' 1, אין בכך כדי לבסס חבות נזיקית של הנתבעת מס' 1 כלפיו בנסיבות המקרה הספציפי. הטענה לאי עריכת הדרכות בטיחות בעבודה, איננה יכולה לשמש בסיס מספיק להטלת חבות נזיקית, אלא ככל שהיא קשורה סיבתית לנזק.   בענייננו לא נהיר לי, מהו הקשר הסיבתי בין ההדרכה לבין החלקה על ירוקת שהינה בגדר סכנה רגילה, ברורה והידועה לכל ואשר יכולה להתרחש ללא כל קשר לעבודה?
24. לסיכום פרק זה, יש לדחות את טענת התובע בדבר אחריותה של הנתבעת מס' 1 לתאונה בשל העדר הדרכה.

 

 

אי אספקת נעליים בטיחותיות

25. אשר לטענת התובע ביחס לאחריות הנתבעת מס' 1 לתאונה הנעוצה באי אספקת נעלי עבודה בטיחותיות; אין חולק כי הנתבעת מס' 1 סיפקה לתובע נעלי עבודה מסוג בלנסטון.
26. מר ביקלס, המומחה שמטעם התובע, מסכם את חוות דעתו בכך שהתובע נשלח לעבוד במקום שבו קיימת סכנת החלקה, מבלי שהמעביד הדריך אותו בדבר חובתו "לבחון את מקום עבודתו, לזהות את הסיכונים ואם הסיכון הוא החלקה, כפי שסביר להניח שיהיה על גג במקום שבו צנרת מים, דודי שמש ומתקנים סולריים, שלא לעלות אלא אם הוא נועל נעלים עם סוליות מונעות החלקה, אותם (כך במקור, ס.ח') על המעביד לספק. כך התאונה הנדונה היתה נמנעת."
27. ראשית, יודגש שוב, כי שוכנעתי והוכח לפני, כי התובע קיבל הדרכה ממעבידו, קרי הנתבעת מס' 1 וכפי שפורט בהרחבה לעיל. עובדה זו כשלעצמה, יש בה כדי להשמיט את הקרקע מתחת לבסיס שבחוות דעתו של מר ביקלס, שכן היא מבוססת על טענה שגוייה, ולפיה התובע לא קיבל הדרכה.
28. שנית, יש לזכור, כי התובע העיד לפני, כי הוא החליק כתוצאה מדריכה על ירוקת שהייתה במקום. (עמ' 20 שורות 16-18 לפרוטוקול). הנה כי כן, גם אם תתקבלנה מסקנותיו של המומחה שמטעם התובע (ולא כך היא), הרי שלא יכולה להיות מחלוקת, כי עדיין לא הונח לפני בסיס ראייתי כלשהו המאפשר לקבוע כי קיים קשר בין הנפילה על הירוקת לבין סוג הנעליים שנעל התובע, שכן חוות דעתו של מר ביקלס, אינה מתייחסת כלל וכלל להחלקה על ירוקת, לא כל שכן לשאלה, אם קיימות בכלל נעלי עבודה עם סוליות מונעות החלקה מירוקת. בנסיבות אלה, סבור אני כי גם אם נניח שהנתבעת מס' 1 לא סיפקה לתובע, נעלי עבודה בטיחותיות (ולא כך היא), עובדה זו כשלעצמה, אינה מהווה הפרת חובת זהירות המוטלת על מעביד כלפי עובדו ומשלא נטען ולא הוכח כי התובע ביצע את עבודתו, כשהוא נועל נעליים היוצרות סיכון מיוחד להחלקה, לא הוכח כי התאונה נגרמה, בשל נעילת נעליים שאינן מתאימות לביצוע העבודה.
29. שלישית, מומחה התובע קובע, כי לתובע לא סופקו נעלי עבודה מתאימות וזאת מבלי שביקר במקום התאונה (עמ' 6, שורות 24-25 לפרוטוקול), מבלי שבדק את מקדם ההחלקה של הנעליים שסופקו לתובע (עמ' 9, שורות 10-11 לפרוטוקול) ולמעשה מבסס מר ביקלס, את מסקנתו, ולפיה נעלי העבודה שסופקו לתובע לא היו נגד החלקה, בהסתמך על אחד הפרסומים של היצרן באינטרנט!! (עמ' 8, שורות 24-29 לפרוטוקול).
30. רביעית, אוסאמה העיד לפני, כי הנתבעת מס' 1, שבבעלותה חנות לנעלי עבודה, סיפקה לכלל עובדיה נעלי עבודה ואף לא הייתה מאפשרת להם לעבוד ללא נעלי עבודה (ראו עמ' 15, שורות 16-21 לפרוטוקול):

"ש:  זה נכון גם שכשהייתם מקבלים נעלי עבודה במקום העבודה?

ת:    כן, נעלים פשוטות וגם מוכרים אותם לקבלנים, לחסון יש חנות לנעלים.

ש:   זה חנות של ציוד עבודה?

ת:    גם, חלק מזה. אינסטלציה וגם כלי בניין.

ש:   חסון גם לא היה מאשר לאנשים לעבוד ללא נעלי עבודה?

ת:    כן. היינו עובדים רק עם נעלי עבודה."

         

31. חמישית, אין מחלוקת, כי נעלי העבודה שנעל התובע בזמן התאונה, הן נעלי עבודה שסופקו לו על ידי הנתבעת מס' 1 בהתאם לבקשתו לקבלת נעל יותר טובה, וזאת לאחר שנעלי העובדה "הרגילות" שסופקו לו לפני כן, נשחקו מהר ואף נוצר חור בנעל אחת בתחתית הסוליה. התובע אף מציין, כי נעליים אלו יותר יקרות מהנעליים "הרגילות" ולכן נאלץ לשלם השתתפות עצמית עבור רכישתם מהנתבעת מס' 1 (ראו סעיף 6 לתצהיר התובע).
32. לסיכום פרק זה, יש לדחות את טענת התובע בדבר אחריותה של הנתבעת מס' 1 לתאונה בשל אי אספקת נעלי עבודה בטיחותיות.

אי אספקת סולם מתאים

33.  טענה נוספת בדבר אחריות הנתבעת מס' 1 לתאונה נוגעת לאי אספקת סולם מתאים לתובע.

34.  התובע מבקש, כי בית המשפט יקבע ממצא עובדתי, לפיו הנתבעת מס' 1 לא סיפקה לו סולם, אשר יתאים לביצוע תיקונים בתוך או בגג הבית וכי אילו הייתה הנתבעת מס' 1 עושה כן, התאונה הייתה נמנעת.

35.  אין מחלוקת, כי בזמן התאונה היה ברכב העבודה סולם, אשר סופק לו על ידי הנתבעת מס' 1. אלא שהתובע טוען כי סולם זה היה ארוך מדי ולכן לא התאים לביצוע התיקונים בגגו של תומר.

36.  ראשית, אדגיש כי התובע לא הגיש תמונות לסולם שסופק לו. נוסף על כך, בחוות דעתו של מר ביקלס שהוגשה מטעם התובע, אין כל התייחסות לסולם כזה או אחר. רוצה לומר, כי התובע לא צירף חוות דעת של מומחה התומכת בטענותיו והמעידה על כך כי הסולם שסופק לו, לא היה מתאים לביצוע העבודה. הדברים נאמרים ביתר שאת, נוכח העובדה כי התובע טוען כי הסולם שסופק לו היה ארוך מדי, זאת במובחן מקצר מדי. אם לא די בכך, מומחה התובע קובע מפורשות, כי התאונה אירעה בשל העדר הדרכה ואי אספקת נעליים בטיחותיות, דהיינו מומחה התובע עצמו קובע כי התאונה לא אירעה בשל אי אספקת סולם מתאים (ראו פרק הסיכום בעמ' 5 ו- 6 לחוות דעתו של מר ביקלס ואשר צוטט לעיל).

37.  שנית, אביה העיד לפני, כי הסולם שסופק לתובע היה סולם ארוך שנתלה ונפתח בצורת A ובצורה ישירה בשתי צורות ואפשר לקצרו, קרי ניתן לעשות בו שימוש מבלי לפתוח אותו לאורכו המקסימלי (עמ' 29, שורות 1 ו- 2 לפרוטוקול). נתתי אימון בעדותו זו של אביה. חיזוק לכך, ניתן למצוא בעדותו של אוסאמה, שהינו עד מטעם התובע כזכור ואשר העיד, כי נעשה בעבר שימוש בסולם הן מחוץ לבית והן בתוככי בתים וכי ניתן להשתמש בשלב אחד של הסולם (עמ' 15, שורות 2 ו- 3 לפרוטוקול).

38.  לסיכום פרק זה, יש לדחות את טענת התובע בדבר אחריותה של הנתבעת מס' 1 לתאונה בשל אי אספקת סולם מתאים.

סיכום שאלת האחריות

39.  לאחר בחינת הראיות שהובאו לפני, לא שוכנעתי שעלה בידי התובע להוכיח את אחריותן של הנתבעות לתאונה. כפי שציינתי, אחריותו של מעביד אינה אחריות מוחלטת לכלל נזקיו של עובד אגב תאונות שאירעו במסגרת העבודה. המעביד אחראי למנוע סיכונים בלתי סבירים, ואולם לא מוטלת עליו אחריות למניעת סיכונים סבירים.

40.  בענייננו אירעה התאונה כזכור עת החליק התובע על ירוקת. בהחלט ניתן לומר כי על פניו החלקה הינה סיכון טבעי לסוג העבודה של התובע, ולא היה ביכולתו של המעביד למנוע סיכון זה, במיוחד במצב בו, לא הוכח כי המעביד לא פעל על פי נהלי הבטיחות הנדרשים. בניגוד לטענת התובע, הוכח לפני כי הוא קיבל הדרכה. כן הוכח לפני כי אין קשר סיבתי בין נפילת התובע לבין סוג נעלי העבודה שנעל בזמן התאונה. כמו כן לא הוכחה לפני טענת התובע בדבר אי אספקת סולם מתאים.

41.  אדגיש שוב, כי בענייננו, התובע החליק ונחבל עקב ירוקת שהייתה במקום. הסיכון הכרוך בהחלקה על ירוקת בזמן עליה או ירידה מהגג, עליו מוצב הדוד, שנשלח עובד לתקנו, הינו סיכון סביר ורגיל, אשר אדם נחשף אליו, לא רק במקום עבודתו, אלא גם בביתו הוא. סיכון זה, הינו סיכון רגיל ובנאלי שאין מוטלת על המעביד, חובה להזהיר את העובד בגינו.

42.  בנסיבות אלה, משלא הוכח כי התובע נחשף, במהלך עבודתו, לסיכון מיוחד ובלתי סביר שעל הנתבעת מס' 1, כמעסיקתו, היה לפעול למניעתו או להזהיר מפני הסכנה הטמונה בו, לא הוכחה התרשלות מצד הנתבעת מס' 1. כפועל יוצא מהמסקנה האמורה, דין התביעה להידחות, מחמת העדר אחריות.

43.  נוכח קביעתי כי דין התביעה להידחות בהעדר אחריות, מתייתר הדיון בשאלת האשם תורם ושיעורו וכן בשאלת גובה הנזק. יחד עם זאת ולמעלה מן הנדרש ומטעמי זהירות, אדון בקצרה בשאלות אלו.

האשם התורם  

44. גם אם הייתי מוצא לקבוע שהנתבעות אחראיות לנזקים שנגרמו לתובע, בשל הפרת החובות המוטלות על הנתבעת מס' 1, כמעסיקתו, הייתי מוצא כי יש להטיל על התובע אשם תורם.

45. אשר לשיעור האשם התורם, אף שהנטייה בהלכה הפסוקה היא להמעיט בהטלת אשם תורם על עובדים, לא כל שכן בשיעור גבוה, לאור הנסיבות שתוארו, גם אילו הייתי מוצא שיש לחייב את הנתבעות באחריות לתאונה, הייתי מוצא שיש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של  15%.

גובה הנזק

הנכות הרפואית

46. מומחה מטעם התובע בתחום האורתופדיה, ד"ר מאוריציו פינקלשטיין, קבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות אורטופדית לצמיתות בשיעור של 20% בהתאם לתקנה 35 (1) (ג) לתקנות המ.ל.ל. מומחה מטעם הנתבעות בתחום האורתופדיה, ד"ר מיכה רינות, קבע מנגד כי נותרה לתובע נכות לצמיתות בשיעור 10% לפי תקנה 35 (1) (ב) לתקנות המ.ל.ל.
47. בשל הפערים בין חוות הדעת של מומחי הצדדים מינה בית המשפט את ד"ר מאג'ד גנאיים כמומחה רפואי בתחום האורתופדיה. בחוות דעתו  מיום 27.02.18, סקר ד"ר גנאיים את תלונות התובע, את תולדות המקרה, ממצאי בדיקתו, את המסמכים הרפואיים שעמדו לרשותו ואת ממצאי בדיקות העזר שעמדו לפניו. ד"ר גנאיים קבע כי נותרה לתובע בעקבות התאונה נכות לצמיתות כדלקמן: נכות אורטופדית בידו השמאלית בשיעור של 10% לצמיתות לפי תקנה 35 (1) (ב) לתקנות המ.ל.ל וכן נכות פלסטית בשיעור של 5% לצמיתות לפי תקנה 75 (1) א-ב בגין  3שלוש צלקות ביד שמאל.

48.  בענייננו, למומחה לא נשלחו שאלות הבהרה, מטעמם של מי מהצדדים, והוא לא נדרש להתייצב לחקירה על חוות דעתו.

49.  לאחר שעיינתי בחוות דעתו של ד"ר גנאיים, ובשים לב לעובדה, כי לא הובא כל נימוק על ידי מי מהצדדים, המצדיק התערבות בית המשפט במסקנות המומחה, אני סבור כי המומחה הגיע למסקנותיו בצורה מקצועית ושקולה, תוך התייחסות למסמכים השונים אשר עמדו לפניי.

50.  ביחס לפגיעתו של התובע, הנני קובע אפוא כי נותרה לו נכות רפואית משוקללת בשיעור של 14.5% לצמיתות.

 

הנכות התפקודית

51.  בקביעת שיעור הנכות התפקודית יש לשקול את טיבה של הנכות הרפואית שנותרה לתובע בעקבות התאונה, את עבודתו של התובע, ואת הקשיים שאותם תיאר במהלך עדותו. הנחת עבודה המקובלת בפסיקה הינה כי קיימת זהות בין הנכות הרפואית בתחום האורתופדי, לבין הנכות התפקודית.

52.  בענייננו כאמור נקבעה לתובע נכות רפואית אורטופדית בשיעור של 10%. כפי שעולה מהראיות התובע עובד כיום ואף משתכר יותר ממה שהשתכר עובר לתאונה. כיום עובד התובע כנהג אוטובוס, עבודה שאינה מלאכת כפיים או פיזית קשה.

53.  למותר לציין, כי הנכות הפלסטית שנותרה אצל התובע, אין לה כל השפעה תפקודית.

54.  בשים לב למכלול השיקולים והנסיבות, מצאתי לקבוע ששיעור הנכות התפקודית שנותרה לתובע בעקבות התאונה עומד על 10%, בגובה הנכות הרפואית.

55.  אני ער לעובדה, כי ד"ר גנאיים המליץ בחוות דעתו להפעיל את תקנה 15 לתקנות המ.ל.ל בשליש כמו שנקבע במ.ל.ל, אולם הלכה פסוקה היא, כי הקביעה הסופית, אשר לשיעור הנכות התפקודית, כתוצאה מהתאונה מסורה בידי בית המשפט. חוות דעתו של מומחה רפואי, בדומה לכל חוות דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט, אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט, ואשר בית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, בהתאם לשיקול דעתו.  בנסיבות המתוארות בסעיפים 51, 52 ו- 53 לעיל, מצאתי לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע הינה בשיעור של 10% כאמור.

נזק לא ממוני

56.  בפסיקת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני יש לשקול את הנכות הרפואית שנותרה לתובע בעקבות התאונה. יחד עם זאת יש לשקול את טיבה וטבעה של הנכות.

אילו הייתי מוצא כי לנתבעות אחריות לתאונה הייתי פוסק פיצוי בסך 55,000 ש"ח בראש נזק זה.

 

הפסדי ההשתכרות בעבר

 

57. לפי דו"ח רציפות בביטוח, השתכר התובע בשנת 2011 סך כולל של 79,072 ש"ח ובשנת 2012 סך של 90,450 ש"ח. בהתבסס על נתוני אלה, הייתי מעמיד את בסיס שכרו של התובע לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות בעבר ע"ס 8,000 ש"ח, כשסכום זה משוערך להיום.  כמו עולה מדו"ח הרציפות בביטוח כי התובע חזר לעבודה בחודש 01/2015. אדגיש כבר עתה כי איני מקבל טענת התובע, כי בחודשים 01/15 ו- 02/15 הוא לא עבד והתלושים שהונפקו, הינם עבור אדם אחר בכפר, הנושא אותו שם של התובע (עמ' 22, שורות 14 ו- 15 לפרוטוקול) ועל כן לא ייפסק פיצויי כלשהו עבור תקופה זו בגין הפסדי השתכרות.

 

58.  על פי הראיות שהונחו לפני, הייתי מחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר לתקופות כדלקמן:

א.     אובדן כושר עבודה מלא לתקופה מיום התאונה, 25.03.13 ועד ליום 31.07.13, דהיינו  4 חודשים. 8,000 ש"ח x 4 חודשים = 36,000 ש"ח. ( תואם את תקופת דמי הפגיעה ותביעה לנכה נזקק שאושרו על ידי המ.ל.ל)

ב.      אובדן כושר עבודה מלא מיום 18.03.14 ועד 31.03.14, דהיינו חצי חודש. 8,000 x 0.5 = 4,000 ש"ח. (תקופה הסמוכה לניתוח הראשון שעבר התובע, גם בגין תקופה זו אושרה התביעה לנכה נזקק במ.ל.ל).  

ג.      אובדן כושר עבודה מלא מיום 10.05.15 ועד ליום 31.07.15 דהיינו חודשיים וחצי, 8,000 ש"ח x 2.5 חודשים = 20,000 ש"ח. (תקופה הסמוכה לניתוח השני שעבר התובע, גם בגין תקופה זו אושרה התביעה לנכה נזקק במ.ל.ל.)

ד.      אובדן כושר עבודה חלקי (10%) לתקופות שלהלן:

-        מיום 01.08.13 ועד ליום 17.03.14 (מועד הניתוח הראשון).

-        מיום 01.04.14 ועד ליום 31.12.14 (התקופה שבין הניתוח הראשון, כולל תקופת ההחלמה ועד לחזרה לעבודה ועבודה בפועל בחודשים 01/15 ו- 02/15).

-        מיום 01.03.15 (לאחר שני חודשי עבודה, 01/15 ו- 02/15 כמפורט לעיל)  ועד ליום 10.05.15 (מועד הניתוח השני).

-        מיום 01.08.15 ועד 18.02.16 (מועד חזרת התובע לעבודה, ראו עמ' 21, שורות 18-19 לפרוטוקול).

ס"ה 25 חודשים וחצי . 8,000 ש"ח x 25.5 חודשים x 10% = 20,400 ש"ח.

ה.      אילו הייתי מקבל את התביעה, הייתי פוסק לתובע בגין הפסדי השתכרות בעבר סך של 80,400 ש"ח.

 

 

גריעה מכושר השתכרות

59. קביעת הפיצוי שלו זכאי נפגע בשל הגריעה מכושר השתכרותו תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של הנפגע, מידת הסתגלותו לעבודתו על אף נכותו, תפקודו, כישוריו וסגולותיו (ראו לעניין זה ע"א סטוצינר נ' פומרנצ'יק, פ"ד י' 1050, 1060 (1956); ע"א 516/86 אררט נ' אזולאי, פ"ד מ'(4) 687; ע"א 286/99 מיכאל קז ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, [פורסם בנבו] (מיום 25.5.1991); ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג, פ"ד מג(1) 137; וע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 797). בקביעת הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, יש לשקול אפוא,  ראשית, את הנכות הרפואית של הנפגע, במיוחד את הנכות האורתופדית. יחד עם זאת, יש לשקול היבטים ספציפיים הרלוונטיים לנפגע ולנסיבות עבודתו, כגון מקצועו, עבודתו בפועל, וגורמים אחרים המשפיעים על תפקודו.
60. מן המפורסמות, כי בנכות בת 10 % מקובל על פי רוב לא לפסוק לפי חישוב אקטוארי מלא - ומקרה זה אינו מצדיק חריגה -  אלא לפסוק סכום גלובאלי נמוך יותר.
61. אילו הייתי מקבל את התביעה הייתי פוסק לתובע סך של 130,000 ש"ח בגין ראש נזק זה.

סוציאליות

62.  בגין ראש נזק זה, הייתי פוסק לתובע סך של  25,000 ש"ח.

עזרת צד ג'

63.  התובע אינו טוען לעזרה בשכר. יחד עם זאת אין ספק כי לאור מצבו הרפואי של התובע ובשים לב לנכות הצמיתה שנקבעה לו, יש מקום לפסוק לו פיצויי בגין העזרה המוגברת שהושיטה לו אשתו וכן בגין העזרה שיצטרך אותה בעתיד.

64.  אילו הייתה התביעה מתקבלת, הייתי פוסק לתובע פיצוי בסכום של 10,000 ש"ח (לעבר ולעתיד).

הוצאות

65.  התאונה הוכרה כתאונת עבודה, ועל כן לא הייתי פוסק לתובע פיצויי בראש נזק זה.

66.  אילו הייתי מקבל את התביעה, הייתי קובע כי הנזקים שנגרמו לתובע מסתכמים בסך של 300,400 ש"ח. לאחר הפחתה בגין אשם תורם בשיעור של 15% כמפורט לעיל, נשארת יתרה בסך של 255,340 ש"ח. 

 

ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי

67.  תשלומי המ.ל.ל מסתכמים בסך של 141,040 ש"ח נומינלי. על כן יש לנכות את הסכום הנ"ל מהפיצוי שהיה נקבע, כמפורט לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, דהיינו סך של 150,000 ש"ח.

68. אילו הייתי מקבל את התביעה, הייתי פוסק לתובע סך של 105,340 ש"ח בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 18,500 ש"ח כולל מע"מ וכן החזר אגרה ותשלומים עבור חוות דעת בכפוף להמצאת קבלות.

סוף דבר

בהעדר אחריות מטעם הנתבעת מס' 1, התביעה נדחית. בשים לב לנכות שנורתה לתובע כתוצאה מהתאונה ולפנים משורת הדין אמנע מחיוב התובע בהוצאות.

התביעה נדחית אפוא ללא צו להוצאות.

המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים.

 

 

ניתן היום,  כ"ה תשרי תש"פ, 24 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.

 

סאמר ח'טיב