רקע ועובדות שאינן במחלוקת

1.           לפניי תביעה שעניינה רשלנות רפואית בתחום רפואת השיניים.

 

2.           ביום 9/8/2015 פנתה התובעת אל הנתבע במרפאתו לצורך קבלת טיפול שיניים. הנתבע הפנה את התובעת לבצע צילום סטטוס, אשר בוצע ביום 10/8/2015. בו ביום בצע הנתבע עקירה של שיניים מס' 16 ו-18, שלפי שיקול דעתו היו טעונות עקירה. בסיום עקירת שן מס' 16 אמר הנתבע לתובעת שנעקרו 2 מתוך 3 שרשים שיש בדרך כלל בשן זו. הצדדים נחלקו באשר לתכן של המשך אותה שיחה. בדיעבד התברר שנותרה במקום שארית של שרש שלישי שלא נצפה בבירור בצילום הרנטגן שבצע הנתבע לאחר העקירה. ביום 22/11/2015 נעקרה שארית השורש השלישי על ידי ד"ר להב וינברגר, שאליו פנתה התובעת לאחר הפסקת הטיפול אצל הנתבע, כפי שיתואר להלן. בימים 19 – 20 בחודש אוגוסט 2015 טיפל הנתבע בשיניים נוספות של התובעת (שיניים מס' 27,28,44,45, 46), שעניינן לא נדון בתביעה זו.

 

בימים 3, 7 ו-8 בחודש ספטמבר 2015 טיפל הנתבע בשן מס' 17 של התובעת. הטיפולים כולם תועדו בכרטיס טיפולים (נספח ו' לתצהיר התובעת, עמ' 72 לתיק המוצגים). מהלך הדברים המדויק בימים אלה שנוי במחלוקת בין הצדדים, אך אין מחלוקת שבשלב מסוים של הטיפול נשבר קצה הפוצר (מכשיר מתכתי שמשמש לניקוי תעלות השורש) בתעלת השורש, ונותר שם. הנתבע ניסה ללא הצלחה לחלץ את קצה הפוצר השבור מתוך התעלה. במהלך הניסיונות לחילוץ הפוצר השתמש הנתבע, בין היתר, במכשיר "אולטרה סוני" שמרעיד את השן. בעת ביצוע הניסיונות לחילוץ הפוצר אובחנה פרפורציה (נקב) ברצפת השן בין השורשים. בשלב זה, ומשלא עלו יפה הניסיונות לחילוץ הפוצר, הפסיק הנתבע את הטיפול והפנה את התובעת למומחה לטיפולי שורש (ד"ר מושונוב) כשהוא מצייד אותה במכתב הבא (בכתב ידו):

 

            "במהלך פתיחת תעלות בשן 17 נשבר פוצר בפתח תעלה MB.

            בניסיון החילוץ נוצרה גם פרפורציה בין שורש MP לP.

            האם ניתן לחלץ השבר ולהשלים טיפול השורש, ובמקביל לסגור הפרפורציה?"

            (נספח ז' לתצהיר התובעת, עמ' 73 לתיק המוצגים)

 

3.           ד"ר מושונוב לא היה זמין ובמקומו פנתה התובעת לד"ר אייל נוני, מומחה לטיפולי שורש. במכתב מיום 24/9/2015 מתאר ד"ר נוני בדיקה וממצאים (ובהם פרפורציה של 2 מ"מ על 1 מ"מ), ואלה מסקנותיו: "לאור הממצאים נראה שניתן לנסות לסתום את הפרפורציה ולהוציא את המכשיר השבור. אך עקב מימדי הפרפורציה ומיקומה נראה שפרוגנוזת השן בינונית לכל היותר". ד"ר נוני ממליץ לבדוק אצל פריודונט (מומחה חניכיים) אפשרות של עקירת שורש MB ומציין שאם הפרוגנוזה לאחר עקירת שורש זה טובה, אזי זהו הפתרון העדיף. אם לא ניתן לעקור את השורש, כי אז יש לקבל החלטה על פי תכנית כללית אם לנסות טיפול שורש וסתימת הפרפורציה או עקירה ושתל. תמורת הבדיקה שילמה התובעת 850 ש"ח. (נספחים ח – י לתצהיר התובעת, עמ' 74 – 76 לתיק המוצגים).

 

4.           על פי המלצתו של ד"ר נוני פנתה התובעת ביום 14/10/2015 למרפאה של ד"ר אלי קובי, שם נבדקה ככל הנראה על ידי ד"ר רן הרצברג, מומחה למחלות חניכיים, פריודונטיה ושתלים (ר' נספח יב לתצהיר התובעת, עמ' 79 – 80 לתיק המוצגים, אשר חתום בידי ד"ר הרצברג). המומחה קובע שהאופציה של קיטוע שורש MB אינה רלוונטית, וממליץ על עקירה של שן 17 וביצוע שתלים בשיניים 16 – 17. המומחה מציין שקיים גם פתרון של טיפול שורש בשן 17 וטיפול בפרפורציה תוך ביצוע שתל לשן 16 בלבד, אך פתרון זה אינו מומלץ. תמורת בדיקה זו שילמה התובעת 150 ש"ח (נספח יג לתצהיר התובעת, עמ' 80 לתיק המוצגים). התובעת פנתה לשני מומחים נוספים וקיבלה המלצות דומות. תמורת הבדיקות שילמה התובעת 240 ש"ח.

 

5.           ביום 15/10/2015 התקיימה פגישה בין התובעת ובעלה לבין הנתבע. שיחה זו הוקלטה על ידי התובעת ותמלילה צורף כראיה מטעם התובעת (נספח ד' לתצהיר התובעת). בשיחה זו הציע הנתבע ליטול על עצמו אחריות לשיקום שן 17 על כל הכרוך בכך (עקירה, שתל, מתאם לשתל וכתר זרקוניה), והשלמת טיפול בתשלום לשן 16 (שתל, מתאם לשתל וכתר זרקוניה), כך שאת השתלים יבצע ד"ר רונס שזו מומחיותו. (ר' בתמליל הנ"ל, וכן בהצעת מחיר מיום 15/10/2015, נספח יד' לתצהיר התובעת, עמ' 82 לתיק המוצגים). התובעת דחתה את הצעת הנתבע, ובחרה להשלים את הטיפול אצל רופא אחר.

 

6.           השלמת הטיפול בשיניים 16 – 17 של התובעת נעשתה על ידי ד"ר להב וינברגר וד"ר איל ונציה במרפאתה של ד"ר וויטנר אתיקה, לפי הפירוט הבא:

ביום 12/11/2015 בוצעה עקירה של שן 17 בעלות של 250 ש"ח;

ביום 22/11/2015 בוצעה עקירה של שארית השורש בשן 16 בעלות של 250 ש"ח;

ביום 10/02/2016 בוצעו הרמת סינוס והנחת שתלים בשיניים 16 – 17 בעלות של 14,000 ש"ח;

ביום 30/10/2016 בוצעה השלמת מבנה וכתר לשיניים 16 – 17 בעלות של 3,960 ש"ח.

 

התביעה

7.           הרישום הרפואי שערך הנתבע חלקי ומקוטע. הרישום אינו כולל את תלונות התובעת, הממצאים הקליניים בתחילת הטיפול, הסיבות שבגינן נדרשו עקירה לשן 16 וטיפול שורש לשן 17, העובדה שנעקרו רק 2 שורשים בשן 16 ולא 3 וממצאי הצילום שלאחר העקירה, פירוט שבירת הפוצר בתעלה והניסיונות לחלצו, ועוד.

 

8.           לאחר עקירת שן מס' 16 אמר הנתבע לתובעת שנעקרו רק 2 מתוך 3 שורשים שיש בשן זו בדרך כלל, אך לאחר צילום רנטגן שביצע הסביר שיש לתובעת בעיה מולדת והיו לה בשן מס' 16 רק 2 שורשים ולא 3, ומשמעות הדבר היא שהשורשים נעקרו במלואם. בדיעבד התברר שנותרה שארית של שורש 3, והדבר הצריך עקירה כירורגית נוספת. הנתבע התרשל בכך שהשאיר שורש בלסת, לא אבחן את הממצא ולא תיעד אותו ברשומה הרפואית. בסיכומיה אישרה התובעת שלא נגרם כל נזק כתוצאה מהשארת השורש בשן 16 (עמ' 120 ש' 18; ושוב בעמ' 131 ש' 22).

 

9.           הנתבע התרשל בכך ששבר פוצר בתעלה במהלך הטיפול בשן 17, וביצע ניסיונות חוזרים להוציאו כשהוא נעדר ניסיון או ידע הדרוש לצורך כך. אגב ניסיונות כושלים אלה גרם הנתבע לפרפורציה ברצפת השן, וכתוצאה מכך לא ניתן היה לשקם את השן ונדרשה עקירתה. כתוצאה מהטיפול הלקוי נאלצה התובעת לעבור טיפול כירורגי מורכב של עקירה והרמת סינוס, והחדרה של שני שתלים בשיניים 16 – 17. לא בכדי במסגרת השיחה מיום 15/10/2015 וההצעה שבעקבותיה הודיע הנתבע שהוא נוטל אחריות מלאה על שיקום שן מס' 17.

 

10.        הנתבע לא הודיע לתובעת על שבירת הפוצר מיד בקרות המקרה, אלא רק לאחר ניסיונות החילוץ שכשלו. היה עליו להודיע לתובעת מיד עם שבירת הפוצר ולהפנותה באופן מידי למומחה לטיפולי שורש, שבסבירות גבוהה היה מצליח להוציא את הפוצר השבור מהתעלה מבלי לגרום נזק לשורש השן. הנתבע אחראי על אובדן שן 17 של התובעת.

 

11.        בכתב התביעה טענה התובעת לנזק מיוחד שכולל: הוצאות נסיעה, הוצאות רפואיות לעבר ועזרת צד ג', ולנזק כללי שכולל: כאב וסבל, הוצאות נסיעה וניידות לעתיד, והוצאות רפואיות לעתיד.

 

12.        בתחשיב נזק שהגישה התובעת, ושוב במסגרת הסיכומים, הדגישה התובעת במסגרת נזק שאינו ממוני את הפגיעה באוטונומיה שלה, ובזכויותיה על פי חוק זכויות החולה. הנתבע לא מסר לתובעת מידע על שבירת הפוצר ולא על הטיפול שהוא מבצע לצורך חילוצו. במיוחד לא הסביר הנתבע לתובעת על הסיכונים הכרוכים בשימוש במכשיר ה"אולטרה סוני", שהוא מכשיר "אלים" לפי דברי הנתבע עצמו. לו היה ניתן לתובעת הסבר מיד עם שבירת הפוצר לגבי האפשרויות והסיכונים העומדים בפניה, והיא הייתה בוחרת להמשיך את הטיפול, כי אז לא הייתה לה שום עילה לתביעה (דברי ב"כ התובעת, עמ' 135 ש' 24).

 

13.        את תביעתה תומכת התובעת בחוות דעת רפואית של ד"ר שלמה ברק, אשר קובע בסיכום חוות דעתו נכות רפואית בשיעור של 0.25% בגין אובדן שן 17 ומונה את הליקויים הבאים בטיפול של הנתבע בתובעת:

"א.    רשומות רפואיות חלקיות ולקויות;

ב.      הותיר בלסת שורש של שן 16 במהלך עקירת השן ולא אבחן זאת;

ג.      גרם לשבירת פוצר בתעלות שורש שן 17;

ד.      לא הפנה את גב' גרויא למומחה לטיפולי שורש לצורך הוצאת הפוצר;

ה.     במהלך ניסיונות חוזרים להוצאות הפוצר גרם לנקב בשן 17 ולצורך בעקירת השן 17"

 

14.        על יסוד כל אלה מבקשת התובעת לפסוק לה פיצויים על פי ראשי הנזק הבאים:

·       הוצאות רפואיות לעבר (בגין ייעוץ וטיפולים בשן 17) – 5,615 ש"ח;

·       הוצאות רפואיות לעתיד (בגין החלפות שתל ומבנה בשן 17) – 5,503 ש"ח;

·       הוצאות עזרת צד ג' ונסיעות – 5,000 ש"ח;

·       כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה – 100,000 ש"ח.

סה"כ – 116,118 ש"ח, בצירוף הוצאות מומחים, אגרות, ושכר טרחת עו"ד.

 

ההגנה

15.        הרישום הרפואי שערך הנתבע אכן היה לקוני וחסר (סיכומי הנתבע, עמ' 128 ש' 10), אך אין קשר כלשהו בין הטענה בדבר "רשומות רפואיות חלקיות ולקויות" לבין הנזקים הנטענים בכתב התביעה. הנתבע לא רימה את התובעת ולא הסתיר ממנה דבר. הנתבע הסביר לתובעת מה הטיפול הצפוי בכל שן וקיבל את הסכמתה מראש. כל המכשירים שבהם עושה הנתבע שימוש כרופא שיניים הם מכשירים "אלימים" שעלולים לגרום לכאב או לנזק. אין זה סביר לדרוש מהנתבע שיודיע לתובעת בכל רגע ורגע מה המכשיר שבו הוא עומד לעשות שימוש ומה הסיכונים בכרוכים בשימוש בו.

 

16.        מיד בסיום עקירת שן 16 הסביר הנתבע לתובעת שעקר 2 שורשים בלבד ולא 3, וכי הוא אינו ממשיך לחפש את השורש השלישי, כדי לא לגרום נזק לרקמת העצם. גם בעקירה זהירה תיתכן התהוות שבר בשורש השן. הותרת קצה השורש במקומו והמשך טיפול שמרני הם פרקטיקה לגיטימית ומקובלת. בנוסף, הואיל והייתה צפויה פעילות כירורגית נוספת במקום לצורך החדרת השתל, סביר היה להותיר את איתור שארית השורש והוצאתו לשלב זה של הטיפול הכירורגי, ולא נפל בכך כל פגם במעשי הנתבע.

 

17.        הנקב שנגרם בשן 17 נגרם בשל הריקבון העמוק בשן. סביר למדי שהפרפורציה בשן 17 הייתה קיימת מלכתחילה ולא נגרמה בעת הניסיונות לחילוץ הפוצר. לא הייתה חובה לעקור את שן 17. ניתן היה להמשיך את הטיפול בשן 17 אם כי חדירת הריקבון העמוקה לאזור שבין השורשים העמידה בספק את סיכויי ההצלחה של טיפול השורש. שבר הפוצר בתעלת השן אינו מעיד על רשלנות כלשהי, ויכול שיקרה גם אצל גדולי המומחים. לא הייתה כל התרשלות מצד הנתבע בניסיונות לחלץ את הפוצר לרבות השימוש במכשיר ה"אולטרה סוני" שמיועד גם לכך. הנתבע, מיוזמתו, הפנה את התובעת למומחה לטיפולי שורש, ואף צייד אותה במכתב שבו רשם את שבר הפוצר והפרפורציה שאובחנה. בדיעבד, הסכים הנתבע ליטול על עצמו אחריות לשיקום שן 17 לפנים משורת הדין וכמעשה של "שימור לקוחות". אין לראות בכך הודאה ברשלנות או באשם מצד הנתבע. לאורך כל הדרך נהג הנתבע בתובעת ביושר ובהגינות. מיד עם שבירת הפוצר הודיע על כך הנתבע לתובעת. אין סיבה להעדיף בעניין זה את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבע.

 

18.        את הגנתו תומך הנתבע בחוות דעת רפואית של ד"ר רונס יהושע, מומחה לכירורגיית הפה והלסתות. בחוות דעתו קובע ד"ר רונס, בין היתר: "... לא ברורות לי טענות התביעה... במהלך עקירת שן 16 נותר קצה שורש, דבר שייתכן בשיניים סדוקות... אם מתוכנן טיפול כירורגי במקום כמו שתל הרי בזמן ביצוע השתל ניתן בקלות להוציא את השורש...  בשן 17 הייתה עששת עמוקה מאוד המודגמת בצילום... במהלך הטיפול שורש נשבר קצה פוצר, תקלה שקורית לעתים אצל טובי המומחים ואינה בגדר רשלנות. לא תמיד ניתן להוציא קצה מכשיר זה... שרידות השתלים והשיקום עליהם הוא לזמן ארוך מאוד (בשיקום נכון). לא ברור הצורך בהחלפה אחת ל15 שנים כפי שכותב ד"ר ברק. מניסיוני שתלים שורדים עשרות שנים, אפילו יותר משיניים טבעיות..."

 

19.        לעניין הנזק טוען הנתבע כך:

·       הוצאות רפואיות לעבר –

התובעת חזרה בה מטענות לנזק בעניין שן 16. בהעדר רשלנות מצד הנתבע גם בטיפול בשן 17, הרי שאין הוא צריך לשאת בעלויות כלשהן שנשאה בהן התובעת לצורך השלמת הטיפול בשן זו. עוד זאת, התובעת לא נדרשה לשלם עבור טיפול שורש בשן 17, ויש להפחית עלות זו מהעלויות שדורשת התובעת עבור הטיפול שנדרשה לבצע בשן זו.

·       הוצאות רפואיות לעתיד (בגין החלפות שתל ומבנה בשן 17) –

ראשית, בהעדר רשלנות בטיפול בשן 17 אין להשית על הנתבע הוצאות עתידיות בגין הטיפול בשן זו. שנית, אין בסיס לטענה בדבר הצורך להחליף שתל אחת למספר שנים. לשתלים יש שרידות של עשרות שנים ללא צורך בהחלפה.

·       הוצאות עזרת צד ג' ונסיעות –

הוצאות הנסיעה והליווי של הבעל נדרשו ממילא בגין הטיפול בשן 16 שנעשה עם הטיפול בשן 17. לפיכך, יש לדחות את דרישת התובעת.

·       כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה –

דרישת התובעת לפיצויים בסך 100,000 ש"ח היא שימוש לרעה בהליכי משפט. גם אם הייתה מוכרת אחריות של הנתבע הרי שלתובעת נגרמה נכות של רבע אחוז בלבד, והיא נדרשה לטיפול של הוצאת שארית השורש. על כך לא מגיע פיצוי של 100,000 ש"ח בגין נזק שאינו ממוני.

 

הראיות

20.        התובעת הגישה תצהירי עדות ראשית שלה ושל בעלה. לתצהירי התובעת צורפו מסמכים שונים שאת חלקם הזכרתי לעיל, וכן אסמכתאות להוצאות השונות שהוציאה במסגרת הטיפול בשיניים 16 – 17.

 

21.        הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית שלו, וצירף אליו חוות דעת מקורית וחוות דעת משלימות של ד"ר רונס. במהלך הדיון הוגשו וסומנו המסמכים הבאים:

נ/1 – צילום סטטוס מיום 10/8;

נ/2 – נוהל בריאות השן מס' 1.3 מיום 20/12/2004;

נ/3 – הצעת מחיר לתכנית טיפולים + צילום מסך מחשב;

נ/4 – תיקון נוסח חוות דעת המומחה מטעם הנתבע, ד"ר רונס.

 

22.        נוכח המחלוקת שבין המומחים מטעם הצדדים מיניתי ביום 24/10/2017 את ד"ר דן ליטנר, מומחה לאנדודונטיה (טיפולי שורש), כמומחה מטעם בית המשפט.

 

חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר ליטנר

23.        המומחה מתאר את השתלשלות האירועים כפי שהיא עולה מהמסמכים שהוגשו לעיונו ומדברי התובעת, שאותה בדק ביום 30/11/2017. להלן עיקר מסקנותיו:

א.          הרשומות הרפואיות שערך ד"ר הוד חסרות ולקויות, כפי שקבע מומחה התובעת. חסרים בהן פרטים חיוניים רבים, כגון: אנמנזה, בדיקת ותכנית טיפול, חתימת התובעת על הסכמה מדעת, תיעוד מהלך הטיפול, תיעוד התרחשויות במהלך הטיפול (לרבות: השארת שארית שורש של שן 16 בעת העקירה, שבירת המכשיר בתעלה בעת טיפול שורש, גרימת ניקוב רצפת השן במהלך הניסיונות לחלץ את המכשיר).

ב.          בטיפול בשן 16 שגה הנתבע בכך שלא מסר לתובעת שנותר שורש שלא נעקר, ובכך שלא תיעד ברישומים הרפואיים את שבר השורש והשארתו. הנתבע שגה גם בכך שלא הוציא מיד את השורש שנשאר ושלא הפנה את התובעת למומחה להוצאת שארית השורש.

ג.           באשר לטיפול בשן 17  - המומחה מכיר בסיבוך של שבירת פוצר, אך האחריות לעקירת שן 17 מוטלת על הנתבע שהיה צריך להפנות את התובעת מיד עם קרות הסיבוך למומחה לטיפולי שורש בכדי לנסות להוציא את המכשיר השבור ללא גרימת נזק נוסף. משנגרמה הפרפורציה לא היה מנוס מעקירת השן. הנתבע שגה בכך שלא דיווח לתובעת מידית על שבירת הפוצר, שביצע רישום חלקי וחסר, ושביצע בעצמו ניסיונות לחילוץ הפוצר במקום להפנות את התובעת למומחה לטיפולי שורש.

ד.          בעניין שרידות של שתלים חולק המומחה על המומחה מטעם הנתבע. הפרקטיקה המקובלת על המומחים ועל בתי המשפט היא תקופת החלפה של שתל, מבנה וכתר כל 15 שנים בממוצע.

ה.          בגין אובדן שן 17 זכאית התובעת ל0.25% נכות קבועה.

ו.           התובעת זכאית להחזר הוצאות עבור: התייעצויות עם ד"ר נוני וד"ר הרצברג, צילומי רנטגן לאחר הטיפול, עקירת שארית שורש של שן 16, עקירת שן 17, ניתוח להרמת סינוס בצד ימין, התקנת שתל ומבנה במיקום שן 17.

הואיל ומצבה של התובעת בטרם הטיפול אצל הנתבע היה מחייב כתרים על שיניים 16 – 17 אין התובעת זכאית לפיצויים עבור כתרים. התובעת תיזקק להחלפת השתל והמבנה על שן 17 אחת ל15 שנים, עד תום תוחלת חייה.

עלות שתל – 2,500 – 3,000 ש"ח. עלות מבנה – 1,000 – 1,250 ש"ח.

 

24.        המומחה נחקר על חוות דעתו. על החקירה ותוצאותיה ארחיב בפרק הבא.

דיון והכרעה

25.        לצורך הכרעה בתביעה יש להשיב לשאלות הבאות:

א.          באיזה שלב של הטיפול בשן 17 נשבר הפוצר, ומתי הודיע על כך הנתבע לתובעת?

ב.          האם נפלו פגמים בטיפול של הנתבע בתובעת, ואם כן – מהם?

ג.           מה הנזק שנגרם לתובעת כתוצאה מפעולות שבצע הנתבע או מחדלים שחדל שלא כדין?

אדון בשאלות כסדרן.

 

26.        שבירת הפוצר וההודעה לתובעת –

השאלה המתבררת בסעיף זה היא שאלה עובדתית.

בכתב התביעה טענה התובעת שהפוצר נשבר בטיפול ביום 3/9/2015, אך הנתבע סיפר לה על כך רק בסיום הטיפול ביום 7/9/2015 לאחר שכשלו ניסיונותיו להוציא את שבר הפוצר מהתעלה. הנתבע הזמין את התובעת להמשך טיפול למחרת ליום 8/9/2015 ואז יידע אותה שהוא משתמש במכשיר "ויברטור אולטרה סוני" על מנת לחלץ את שבר הפוצר. בסוף הטיפול אמר הנתבע לתובעת שגם הפעם לא הצליח להוציא את הפוצר השבור, וכי נגרמה פרפורציה (נקב) בשורש. (סע' 6 – 8 לכתב התביעה). גרסה דומה מופיעה בתצהיר התובעת, אלא שהפעם מדגישה התובעת שהניסיונות שניסה הנתבע לחלץ את הפוצר ביום 3/9/2015 וביום 7/9/2015 נעשו ללא כל ידיעה לגבי ביצועם והסיכונים הכרוכים בהם, וממילא ללא כל הסכמה מצדה. באשר לניסיון החילוץ של הפוצר ביום 8/9/2015 תוך שימוש במכשיר ה"אולטרה סוני", תחילה נאמר בתצהיר התובעת שגם על ניסיון זה נודע לה בדיעבד, אך בהמשך מאשרת התובעת שידעה על ניסיון זה, אלא שלא קיבלה כל הסברים באשר לסיכונים הכרוכים בו. לו הייתה התובעת מקבלת הסבר על הסיכון הכרוך בטיפול – כך לטענת התובעת – לא הייתה מסכימה לטיפול ובוודאי לא בטרם התייעצות עם מומחה רלוונטי (סע' 7 – 12 לתצהיר התובעת).

 

בכתב ההגנה לא מציין הנתבע במפורש באיזה שלב בטיפול נשבר הפוצר, ואין הוא מתייחס מפורשות לכך שבתחילה לא יידע את התובעת שהפוצר נשבר בתעלה. לעומת זאת, במסגרת כתב ההגנה מודה הנתבע בסעיפים 6 ו-8 לכתב התביעה (ר' סעיפים 5 ו-7(א) לכתב ההגנה). בכך מאשר הנתבע את האמור בסע' 6 לכתב התביעה, שהפוצר נשבר במהלך הטיפול ביום 3/9/2015. למרות זאת, בתצהירו ובעדותו עומד הנתבע על כך שהפוצר נשבר רק בסיום הטיפול ביום 7/9/2015 ומיד הודיע על כך לתובעת (סע' 10 לתצהיר הנתבע, וכן עדות הנתבע עמ' 102 ש' 5, עמ' 103 ש' 4, 6). הנתבע מדגיש בתצהירו שבשיחה מיום 15/10/2015 לא הועלתה כל טענה בדבר מועד הדיווח של הנתבע לתובעת על שבר הפוצר, ומכאן שההודעה לתובעת הייתה מידית. ומוסיף הנתבע, שגם אם נשבר הפוצר ביום 3/9/2015 והדיווח לתובעת היה רק ביום 7/9/2015 לא נגרם לתובעת כל נזק.

במחלוקת העובדתית שבין התובעת לנתבע אני מעדיף את גרסת התובעת, הן באשר למועד שבירת הפוצר והן באשר למועד מסירת המידע לתובעת. זאת, ממספר נימוקים. ראשית, הודאת הנתבע במסגרת כתב ההגנה היא הודאת בעל דין, והנתבע אינו רשאי לחזור בו ממנה. שנית, הנתבע העיד שהפוצר נשבר בסיום טיפול והניסיון לחלצו נעשה בטיפול הבא לאחריו (שבר בסיום טיפול 2 וניסיון חילוץ בטיפול 3). ברם, עדות זו אינה עולה בקנה אחד עם האמור בכרטיס הטיפולים, שם נכתב כפעולה יחידה בטיפול מיום 7/9/2015 "MB ניסיון להוציא שבר פייל". ואם תמצי לומר שהכרטיס אינו משקף נאמנה את כל שנעשה בטיפול ביום 7/9/2015, אשיבך שעובדה זו פועלת וודאי לחובת הנתבע שלא טרח לתעד כהלכה את פעולותיו ברישומים הרפואיים. שלישית, הנתבע העיד שהפוצר נשבר מיד עם הניסיון לחדור לפתח התעלה הראשונה מבין 3 תעלות השורש. זאת, לאחר שבטיפול הראשון – כך על פי עדותו – חשף הנתבע את פתחי התעלות. נמצא, אפוא, שגם לשיטת הנתבע החדרת הפוצר לתעלת השורש הראשונה נעשתה לכל המאוחר בתחילת הטיפול השני ובוודאי לא בסופו. מכל הטעמים האלה אני קובע שהפוצר נשבר בסיום הטיפול ביום 3/9/2015, כגרסת התובעת, ולא בסיום הטיפול ביום 7/9/2015 – כגרסת הנתבע.

 

אני סבור שניסיונו של הנתבע לקרב את מועד שבירת הפוצר לטיפול השלישי, נועד לקצר את הזמן שבין שבירת הפוצר למועד ההודעה לתובעת. לשון אחר, משמצאתי את גרסת הנתבע בעניין מועד שבירת הפוצר בלתי מהימנה, אני רואה להעדיף את גרסת התובעת גם באשר למועד מסירת ההודעה לתובעת על דבר שבירת הפוצר. התובעת מתארת בתצהירה ובעדותה שבסיום הטיפול השני שאלה את הנתבע לגבי התכנית להמשך הטיפול ואז סיפר לה הנתבע שהפוצר נשבר ושהוא מנסה לחלצו. עדות זו מהימנה בעיניי. כפי שציינתי, הנתבע בכתב הגנתו  בחר שלא להתייחס כלל למועד שבו סיפר לתובעת על שבר הפוצר. גם האופן שבו מתייחס הנתבע לנושא זה בתצהירו אינו מעורר אמון. הן באשר למועד שבירת הפוצר והן באשר למועד מסירת ההודעה לתובעת נוקט הנתבע בלשון "למיטב זכרוני". בחקירתו לא ידע הנתבע להסביר מדוע נקט בתצהירו בלשון מסויגת זו. (עמ' 103 ש' 8). לעומת זאת, עדותה של התובעת בעניין זה אמינה וקוהרנטית. התובעת מתארת באופן בהיר כיצד לקראת סיום הטיפול השני שאלה את הנתבע מה תכנית הטיפול וכיצד רק אז אמר הנתבע שכבר בטיפול הראשון נשבר פוצר והוא מנסה לחלץ אותו (עמ' 69 ש' 27, עמ' 71 ש' 15). התובעת אינה יודעת באיזה שלב בדיוק נשבר הפוצר ומתי בדיוק התחיל הנתבע בניסיונות החילוץ, וכשהיא נשאלת על כך היא מפנה את השואל אל הנתבע (עמ' 71 ש' 16). התובעת חיה בעניין זה מפיו של הנתבע ודווקא תשובות אלה מצביעות על אמינותה.

 

זאת ועוד, לו טרח הנתבע לערוך רישומים רפואיים מפורטים כנדרש, היה הנתבע מתעד בהם את המועד המדויק של שבירת הפוצר במהלך הטיפול, ולא מותיר עניין זה להסקת מסקנות נסיבתיות, והיה מתעד גם את מועד מסירת ההודעה על כך לתובעת. הליקויים ברישומים הרפואיים פועלים לחובת הנתבע. לסיכום, הפוצר נשבר בסיום הטיפול הראשון ביום 3/9/2015, והודעה על כך מסר הנתבע לתובעת רק בסיום הטיפול השני, לאחר ניסיונות חילוץ שכשלו, ובמענה לשאלת התובעת.

 

27.        פגמים בטיפול –

בפתח הדיון בפרק זה ראוי להבחין בין עניינים שבהתנהלות רפואית אדמיניסטרטיבית, לבין עניינים שבהתנהלות רפואית מהותית. לקטגוריה הראשונה ניתן לשייך את נושא הרישומים הרפואיים ומסירת מידע למטופל. לקטגוריה השנייה שייכים הנושאים של הטיפול הרפואי עצמו.

המומחה מטעם התובעת, כמו גם המומחה מטעם בית המשפט, מצביעים בחוות הדעת שלהם על פגמים שנפלו בטיפול שהעניק הנתבע לתובעת הן בתחום האדמיניסטרטיבי והן בתחום טיפול הרפואי עצמו. אזכיר את הליקויים שציין המומחה מטעם התובעת (ד"ק ברק), ולצדם את התייחסות המומחה מטעם בית המשפט (ד"ר ליטנר), ואדון בכל אחד מהם.

 

א.      רשומות רפואיות חלקיות ולקויות;

קביעה זו של ד"ר ברק מאמץ ד"ר ליטנר ללא סייג. לאמתו של דבר, גם הנתבע עצמו וגם ב"כ הנתבע מאשרים כי נפל פגם ברישומים הרפואיים ומן הראוי היה שיהיו מפורטים יותר. (עדות הנתבע: עמ' 989 ש' 3; סיכומי ב"כ הנתבע: עמ' 128 ש' 10). עם זאת, בצדק טען ב"כ הנתבע שהלקוניות של הרישומים, כשלעצמה, לא גרמה כל נזק לתובעת. איכות הטיפולים שקיבלה התובעת מהנתבע ומאוחר יותר ממטפלים אחרים, לא נגרעה כהוא זה כתוצאה מהליקויים ברישומים. כפי שציינתי לעיל, המשמעות העיקרית של הליקויים ברישומים היא קביעת ממצאים שלא על פי גרסת הנתבע, מקום בו יכולים היו הרישומים לשפוך אור על מהלך הדברים, לו נעשו כהלכה.

 

ב.      הותיר בלסת שורש של שן 16 במהלך עקירת השן ולא אבחן זאת;

ביחס לשן 16 מדגיש ד"ר ליטנר את אי מסירת המידע לתובעת והותרת שארית השורש במקום להוציאה לאלתר, או הפניית התובעת לרופא אחר שישלים את עקירת השורש. במסגרת החקירה הנגדית התברר שד"ר ליטנר אינו מודע לאמור בתצהיר התובעת, לפיו לאחר העקירה של שן 16 אמר לה הנתבע שעקר 2 שורשים בלבד ולא מצא שורש שלישי שבדרך כלל יש בשן 16. (סע' 6 לתצהיר התובעת; עדות ד"ר ליטנר עמ' 23 ש' 15). נשמטה, אפוא, קביעתו של ד"ר ליטנר בדבר אי מסירת מידע לתובעת.

גם קביעתו האחרת של ד"ר ליטנר נשמטה בהמשך חקירתו. ד"ר ליטנר מאשר שרופא שיניים שמתכנן עקירה שבמקומה יבוא שתל, ויש לו ספק אם נותרה שארית שורש, והוא מחליט להשאיר את הוצאת שארית השורש למי שיבצע את הפעולה הכירורגית של השתל, פועל באופן סביר. לשון אחר, ד"ר ליטנר מאשר שהנתבע פעל באופן סביר כשהחליט להותיר את שארית השורש, מתוך ידיעה שלצורך ביצוע השתל במקום שן 16 שנעקרה תבוצע פעולה כירורגית שבמהלכה תאותר ותוצא שארית השורש.

 

הנה כי כן, לא נפל פגם בטיפולו של הנתבע בשן 16. לא בכדי חזרה בה התובעת מטענותיה כלפי הנתבע בעניין הטיפול בשן זו, כפי שציינתי לעיל, בתיאור התביעה. (סע' 8).

 

ג.      גרם לשבירת פוצר בתעלות שורש שן 17;

ד"ר ליטנר מכיר בחוות דעתו בקיומו של סיבוך של שבירת פוצר אגב טיפול שורש. בחקירתו מאשר ד"ר ליטנר שמדובר בסיבוך מוכר. (עמ' 28 ש' 20). במילים אחרות, אף על פי שמסיבה לא ברורה נמנע המומחה מלציין זאת במפורש, אין לייחס לנתבע רשלנות בגין עצם שבירת הפוצר בתעלה. ניתן לומר שבעניין זה מקבל המומחה את עדותו של הנתבע ואת קביעת המומחה מטעם הנתבע, לפיהן שבירת קצה פוצר היא תקלה שעלולה להתרחש גם אצל טובי המומחים.

 

אמנם שבירת הפוצר כשלעצמה אינה מעידה על רשלנות מצד הנתבע, אך ד"ר ליטנר מציין שהנתבע שגה בכך שלא דיווח לתובעת מידית על שבירת הפוצר. בעניין זה דנתי בסע' 26 לעיל, ואני מקבל את קביעת המומחה. נפל פגם בהתנהלותו של הנתבע בעיכוב ההודעה לתובעת על שבירת הפוצר עד לאחר כישלון הניסיונות לחלצו מסגרת הטיפול השני. התובעת ידעה על כך שהנתבע ממשיך בניסיונות החילוץ של הפוצר בטיפול השלישי, אך לא ניתן לה הסבר על הסיכונים הכרוכים בטיפול במכשיר האולטרה סוני, ובמיוחד לא נמסר לה על החשש מפני פרפורציה שעלולה לגרום לאובדן השן. אני דוחה את טענת הנתבע לפיה כל המכשירים שהוא עובד אתם "אלימים" ולא ניתן לצפות ממנו שיסביר לתובעת על כל אחד ואחד מהם. שבירת פוצר בתעלה היא אירוע חריג ואינה חלק מהטיפול הסטנדרטי השוטף. אירוע שכזה מטיל על הנתבע חובת גילוי מידית כלפי התובעת. הפרת חובת הגילוי היא פגיעה בזכות התובעת לאוטונומיה על גופה. הוא הדין לגבי הניסיונות לחילוץ הפוצר, והשימוש במכשיר האולטרה סוני לשם כך. כל אלה חורגים מהטיפול הסטנדרטי, וביצועם מטיל על הנתבע חובת גילוי על פי חוק זכויות החולה. הפרת החובה פוגעת באוטונומיה של התובעת על גופה ובזכותה לקבוע מה ייעשה בגופה.

ד-ה.  לא הפנה את גב' גרויא למומחה לטיפולי שורש לצורך הוצאת הפוצר; במהלך ניסיונות חוזרים להוצאות הפוצר גרם לנקב בשן 17 ולצורך בעקירת השן 17.

        ד"ר ליטנר שותף לביקורת של ד"ר ברק על הנתבע וקובע בחוות דעתו שמיד עם קרות המקרה של שבירת הפוצר היה על הנתבע להפנות את התובעת למומחה לטיפולי שורש על מנת שיוציא את קצה הפוצר מבלי לגרום נזק נוסף לשן. ניסיונותיו של הנתבע לחלץ את קצה הפוצר השבור גרמו לפרפורציה ולאובדן השן, ועל כן אחראי הנתבע לאובדן שן זו. בתחילת עדותו בעניין זה חזר המומחה על עמדתו, בהאי לישנא:

 

        "שבר פוצר מעלה את רמת המורכבות של הטיפול האונדודונטי ולכן כאשר קורה שבר כזה צריך א' לעצור ולחשוב באיזה דרך נוקטים אם מנסים להוציא את המכשיר הפוצר השבור מהתעלה תוך כדי ידוע המטופלת על הסכנות הכרוכות בכך ותוך כדי זה שאנחנו מבצעים את זה בכל האמצעים והמכשור, אמצעי הזהירות והמכשור הדרוש כמו המיקרוסקופ טיפולי, אני לא יודע אם הוא עבד כאן עם מיקרוסקופ טיפולי ואני לא יודע אם הוא עבד כאן עם סכר גומי ולפי מה שאני מבין ממך שהוא לא עבד עם סכר גומי שאלה הם כלים, כלים חיוניים לביצוע של פעולה כזאתי וכבר מוגדרים בגדר פעילות של מומחה, לכן אני חושב שבמקרה כזה היה צריך לעצור ולהפנות את הגברת למומחה ולא אחרי שקרה הסיבוך השני". (עמ' 29 ש' 25).

  

ברם, בהמשך חקירתו הנגדית חזר בו המומחה מן הקביעות הנחרצות שקבע לחובת הנתבע. המומחה נשאל האם רופא שיניים בעל ותק של 40 שנה אסור לו לנסות כלל להוציא את קצה הפוצר, והוא משיב: תראה, הוא יכול לנסות להוציא את קצה הפוצר. (עמ' 30 ש' 15). בהמשך עדותו מאשר המומחה שמכשיר האולטרה סוני מומלץ לחילוץ מכשירים שנשברו בשן, וכי השימוש במכשיר אינו מוגבל למומחים בלבד. כל רופא שיניים רשאי להשתמש במכשיר. (עמ' 35 ש' 1 – 11). עינינו הרואות, שהביקורת הנוקבת שמתח ד"ר ליטנר בחוות דעתו על הנתבע, מקבלת פרופורציות אחרות לחלוטין במסגרת החקירה הנגדית. מה שנחזה תחילה להיות רשלנות רבתי של הנתבע, שההין לנסות לחלץ את הפוצר בכוחות עצמו מבלי לשלוח את התובעת למומחה לטיפולי שורש, נמצא לאחר החקירה הנגדית בגדר פעולות סבירות שרשאי רופא מנוסה לבצע במקרה של שבירת פוצר. הנה כי כן, מסקנתי היא שגם אם טוב היה עושה הנתבע לו עצר את הטיפול לאחר שבירת הפוצר והפנה את התובעת למומחה לטיפולי שורש על מנת שיחלץ את הפוצר תוך שימוש במיקרוסקופ טיפולי, הרי שאין לייחס לנתבע רשלנות וחריגה מסטנדרט טיפולי מקובל בכך שניסה לחלץ את קצה הפוצר בכוחות עצמו.

 

סיכום ביניים –

הטיפול הרפואי שהעניק הנתבע לתובעת אינו חורג ממידת הזהירות הנדרשת מרופא שיניים מיומן וסביר. הנתבע לא התרשל בטיפול שהעניק לתובעת. במכתב שכתב הנתבע עם הפניית התובעת למומחה לטיפולי שורש, ציין הנתבע: "בניסיון החילוץ נוצרה גם פרפורציה"... אני דוחה את טענותיו המאוחרות של הנתבע לפיהן הפרפורציה נגרמה כתוצאה מהריקבון העמוק של השן. אפס, הפרפורציה אינה תוצאה של התרשלות אלא של הטיפול הסביר בסיבוך המוכר של שבירת הפוצר.

 

עם זאת, הנתבע הפר את החובה המוטלת עליו על פי חוק זכויות החולה, בכך שלא מסר לתובעת מידע על שבירת הפוצר מיד עם קרות המקרה, ועיכב את המידע עד תום הטיפול השני וכישלון ניסיונות החילוץ, שקדמו לשימוש במכשיר האולטרה סוני. תחילה לא מסר הנתבע לתובעת מידע כלשהו על דבר שבירת הפוצר והניסיונות לחלצו, ובהמשך לא מסר הנתבע לתובעת מידע על הסיכונים הכרוכים בניסיונות חילוץ קצה הפוצר באמצעות מכשיר האולטרה סוני, ובמיוחד החשש מפני פרפורציה שעלולה לגרום לאובדן השן. בנוסף, בטרם התרחשה הפרפורציה בניסיון החילוץ האחרון של הפוצר, לא מסר הנתבע לתובעת על האפשרות לבצע את הטיפול אצל מומחה לטיפולי שורש, תחת בקרה של מיקרוסקופ טיפולי. העובדה שהנתבע לא היה מיומן בטיפול במקרים של חילוץ קצה פוצר בכלל ותוך שימוש במכשיר האולטרה סוני בפרט, כפי שהעיד בעצמו (עמ' 104 ש' 1), גם אם אינה עולה כדי התרשלות, בוודאי הייתה צריכה להמריץ את הנתבע למסור לתובעת את כל המידע הרלוונטי, על מנת שתוכל לקבל החלטה מושכלת כיצד היא מבקשת להמשיך את הטיפול בסיבוך שנוצר, ואם היא מעדיפה לבצע את הטיפול אצל מומחה לטיפולי שורש. הנתבע הפר את חובותיו כלפי התובעת על פי חוק זכויות החולה והתרשל בכך שביצע בתובעת טיפול רפואי בהסכמה שלא מדעת. בעשותו כן גרם הנתבע לתובעת נזק של פגיעה באוטונומיה.

 

זאת ועוד, בנסיבות אלה, הואיל והתנהלות הנתבע מנעה מהתובעת את הסיכוי לקבלת טיפול מיטבי שעשוי היה למנוע את הפרפורציה ואת אובדן שן 17, אני רואה להשית על הנתבע את האחריות לאובדן השן. לתוצאה דומה הייתי מגיע גם לו קבעתי שהחלטת הנתבע לבצע ניסיונות חוזרים ונשנים להוצאת קצה הפוצר מהתעלה ללא מיקרוסקופ טיפולי, דוגמת המיקרוסקופ שמשמש מומחים לטיפולי שורש, עולה כדי רשלנות.

 

 

 

28.        נזקי התובעת –

אדון כסדרם בראשי הנזק שנדרשו על ידי התובעת, תוך התייחסות לטענות הנתבע:

 

·       הוצאות רפואיות לעבר (בגין ייעוץ וטיפולים בשן 17) –

התובעת מבקשת להכיר בהוצאות שהוציאה לצורך הטיפול בשן 17 והוכרו על ידי המומחה מטעם בית המשפט. סכום זה על פי טבלה שצירפה התובעת לסיכומיה עומד על 5,615 ש"ח. לעומתה טען הנתבע כי בהעדר רשלנות מצד הנתבע בטיפול בשן 17, הרי שאין הוא צריך לשאת בעלויות כלשהן שנשאה בהן התובעת לצורך השלמת הטיפול בשן זו. עוד זאת, התובעת לא נדרשה לשלם עבור טיפול שורש בשן 17, ויש להפחית עלות זו מהעלויות שדורשת התובעת עבור הטיפול שנדרשה לבצע בשן זו.

 

כפי שקבעתי לעיל, אני רואה להכיר בנתבע כאחראי לאובדן שן 17. עם זאת, אין מקום להשית על הנתבע הוצאות שהייתה התובעת נדרשת להוציא ממילא, לו מסר לה הנתבע את מלוא המידע במועד, והתובעת הייתה בוחרת להמשיך את הטיפול בהוצאת הפוצר אצל מומחה לטיפולי שורש, ומשמרת את השן.

 

הסכום הנדרש על ידי התובעת עומד על 5,615 ש"ח ומורכב מצירוף ההוצאות הבאות:

ייעוץ ד"ר אייל נוני – 850 ש"ח; ייעוץ ד"ר רן הרצברג – 150 ש"ח; ייעוץ ד"ר ענבי – 120 ש"ח; עקירת שן 17 ד"ר וינברגר – 250 ש"ח; תרופות טרם השתלה – 120 ש"ח; שתל לשן 17 – 3,000 ש"ח; מבנה לכתר לשן 17 – 1,125 ש"ח.

 

להלן עמדתי באשר לכל אחת מההוצאות הנדרשות:

 

אינני מאשר את הוצאות הייעוץ בסכום כולל של 1,120 ש"ח, הואיל ואלה נדרשו גם לו היה מוסר הנתבע את מלוא המידע לתובעת מיד עם שבירת הפוצר והיא הייתה בוחרת לפנות למומחה לטיפולי שורש;

 

אינני מאשר את עלות עקירת השן בסך 250 ש"ח. עלות זו, לכל הפחות, שקולה לעלות הוצאת הפוצר אצל מומחה לטיפולי שורש, לו הייתה בוחרת התובעת לפנות לטיפול מומחה בטרם קרות הפרפורציה;

 

אינני מאשר את עלות התרופות בסך 120 ש"ח שנדרשה התובעת ליטול טרם השתלת השתלים. תרופות אלה נדרשו באותה עלות גם לו בוצע שתל לשן 16 בלבד. עלות זו אין לזקוף לטיפול ההשתלה שנדרש לשן 17 ונעשה יחד עם שן 16.

 

אני מאשר הוצאה בסך 3,000 ש"ח בגין עלות שתל לשן 17, אך מסכום זה יש לנכות עלות טיפול שורש בסך 2,000 ש"ח לפחות, שהייתה נדרשת התובעת לשלם לו הצליחה לשמר את שן 17 (ר' חוות דעת ליטנר עמ' 8; עדות ד"ר ליטנר, עמ' 31 ש' 17). ראוי לזכור שהתובעת לא שילמה לנתבע דבר בגין הטיפול בשן 17.

 

אינני מאשר הוצאה בסך 1,125 ש"ח עבור מבנה לכתר. הוצאה זו הייתה התובעת נדרשת להוציא גם לו הצליחה לשמר את השן בדרך של טיפול שורש. כל טיפול שורש גורר עמו מבנה וכתר. (ר' עדות המומחה עמ' 30 ש' 29).

 

לסיכום, בגין הוצאות רפואיות לעבר ישלם הנתבע לתובעת 1,000 ש"ח.

 

·       הוצאות רפואיות לעתיד (בגין החלפות שתל ומבנה בשן 17) –

בראש נזק זה מבקשת התובעת 5,503 ש"ח. הוצאה זו חושבה על ידי התובעת באופן הבא:

על פי קביעת ד"ר ליטנר תידרש התובעת להחליף שתל ומבנה אחת ל-15 שנה. עלות שתל + מבנה היא 4,250 ש"ח. סכום זה בהיוון כפול ל-15 שנה עומד על 3,157 ש"ח, ובהיוון כפול ל-30 שנה עומד על 2,346 ש"ח. סה"כ: 5,503 ש"ח עבור שתי החלפות. הנתבע טוען כי אין בסיס לטענה בדבר הצורך להחליף שתל אחת למספר שנים. לשתלים יש שרידות של עשרות שנים ללא צורך בהחלפה.

 

במחלוקת שבין המומחה מטעם הנתבע למומחה מטעם בית המשפט, בעניין שרידות השתלים, אני רואה להעדיף את עמדת המומחה מטעם בית המשפט. שוכנעתי שנושא שרידות השתלים ועמידותם לאורך שנים לא הוכרע במחקר הרפואי והוא תלוי במשתנים רבים, ובהם איכות השתלים והרופא המטפל, מצד אחד וגורמים שתלויים במטופל עצמו, מצד שני. בצדק טוען המומחה מטעם בית המשפט שעל פי הפרקטיקה הנוהגת מקובל להביא בחשבון צורך להחלפת שתלים אחת ל-15 שנים, וכך אני רואה לעשות גם במקרה זה. עם זאת, כשם שלא הכרתי בהוצאה עבור מבנה בראש נזק של הוצאות לעבר, איני רואה מקום להכיר בהוצאה זו לעתיד. החלפת המבנה הייתה נדרשת גם לו הושלם טיפול השורש ונשרה שן 17 ללא שתל. ההוצאה תחשוב בגין שתל בלבד, לפי שיטת החישוב של התובעת.

בהתאם לכך שתל בעלות של 3,000 ש"ח בהיוון ל-15 שנים (מקדם היוון 0.6418) עומד על 1,925 ש"ח, ובהיוון ל-30 שנה (מקדם היוון 0.4119) עומד על 1,236 ש"ח.

סה"כ הוצאות רפואיות לעתיד – 3,161 ש"ח.

 

·       הוצאות עזרת צד ג' ונסיעות –

בראש נזק זה טוענת התובעת לפיצוי גלובלי בסך 5,000 ש"ח. הנתבע טוען שהוצאות הנסיעה והליווי של הבעל נדרשו ממילא בגין הטיפול בשן 16 שנעשה עם הטיפול בשן 17. לפיכך, יש לדחות את דרישת התובעת.

 

נראית בעיניי טענת הנתבע. הוצאות הנסיעה והליווי שנדרשו לתובעת לא השתנו כתוצאה מאובדן שן 17. ראשית, שן זו מטופלת יחד עם שן 16 ואותן הוצאות נדרשות גם עבורה. שנית, אותן הוצאות היו נדרשות עבור הטיפול בשן 17 גם לו היה הנתבע מוסר לתובעת את מלוא המידע בזמן, והתובעת הייתה נדרשת לטיפולים לצורך שימור השן. לפיכך, איני פוסק לתובעת פיצויים בראש נזק זה.

 

·       כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה –

התובעת מדגישה את הכאב והסבל הרב שנגרמו לה בעטיו של התובע. נוכח הפגיעה באוטונומיה של התובעת, מבקשת התובעת לראות את ניסיונות חילוץ הפוצר שנעשו מבלי ליידע את התובעת על דבר שבירת הפוצר כמעשי תקיפה מצד הנתבע. בגין כל אלה מבקשת התובעת לפסוק לה פיצויים בסך 100,000 ש"ח. מנגד, טוען הנתבע כי דרישת התובעת לפיצויים בסך 100,000 ש"ח היא שימוש לרעה בהליכי משפט. גם אם הייתה מוכרת אחריות של הנתבע הרי שלתובעת נגרמה נכות של רבע אחוז בלבד, והיא נדרשה לטיפול של הוצאת שארית השורש. על כך לא מגיע פיצוי של 100,000 ש"ח בגין נזק שאינו ממוני.

 

הפגיעה באוטונומיה של המטופל הוכרה בפסיקה כחלק מהנזק שאינו ממוני (ר' בעניין זה מאמרו של יצחק עמית, "סוס הפרא של הפגיעה באוטונומיה", ספר שטרסברג – כהן, עמ' 465). בענייננו, מקורה של הפגיעה באוטונומיה של התובעת בכך שלא ניתנה הסכמתה מדעת לטיפול של הנתבע בחילוץ קצה הפוצר מתעלת השורש. הפסיקה הכירה בזכותו של מי שנפגע מטיפול רפואי שנעשה בו ללא הסכמתו, לפיצויים בגין פגיעה באוטונומיה, גם במקום שלא נמצאה רשלנות בטיפול הרפואי עצמו (ר' ע"א ע"א 8126/07 עזבון המנוחה ברוריה צבי נ' בית החולים ביקור חולים (2010)). בעניין סכום הפיצויים נראה שקיים יחס ישיר בין היקף הנזק שנגרם למטופל (גם אם בהעדר רשלנות) לבין סכום הפיצויים שנפסק בגין ראש נזק זה של פגיעה באוטונומיה. כך למשל בעניין עזבון המנוחה ברוריה צבי הנ"ל, פסק בית המשפט פיצויים בסך 100,000 ש"ח בגין  פגיעה באוטונומיה, כשהנזק הגופני שנגרם לתובעת בגין הטיפול הרפואי ששניתן לתובעת ללא הסמכה מדעת, היה כריתת רחם. לעומת זאת, "על פי הפסיקה דהיום, בהיעדר נזק שנגרם בטיפול שבנוגע אליו לא ניתנה הסכמה, בית המשפט לא יפסוק פיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה כשלעצמה" (ר' מאמרו הנ"ל של כב' השופט יצחק עמית, עמ' 482; וכן ע"א 1415/13 ל.ב נ' היינץ רמדיה בע"מ (2014)).

 

בטרם אמנה את השיקולים שהדריכו אותי בפסיקת הפיצויים בגין פגיעה באוטונומיה בתיק זה, אני רואה לסקור בקצרה את הפסיקה שאליה הפנה ב"כ התובעת בעניין זה. בעניין דעקה, נגרמה לתובעת נכות בשיעור 35% בגין כתף קפואה בטיפול שלגביו לא ניתנה הסכמתה מדעת. שם פסק בית המשפט לתובעת פיצויים בסך 15,000 ש"ח בלבד בראש נזק זה של פגיעה באוטונומיה. (ע"א  2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה, פ''ד נג(4) 526 (1999)).  בעניין שטנדל נדון מקרה שבו לא התקבלה הסכמה מדעת של התובע לניתוח כריתת קונכיות האף, שלאחריו סבל התובע מדימום שהצריך אשפוז וקבלת מנות דם. התיק הוחזר לבית המשפט קמא לקביעת הנזק (ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה, פ''ד נו(4) 746 (2002)). בעניין ויינשטין נגרמה לתובע נכות בשיעור של 55% עקב מגבלה משמעותית בראייה בשתי העיניים, כתוצאה מהטיפול הרפואי לשיפור הראיה לגביו לא ניתנה הסכמה מדעת. בגין פגיעה באוטונומיה פסק בית המשפט לתובע סך של 150,000 ש"ח. (ע"א 9817/02 נחום וינשטיין נ' ד"ר דוד ברגמן (2005)). עינינו הרואות שהמגמה של הגדלת הפיצוי הניתן בגין ראש נזק של פגיעה באוטונומיה שמקורה בהסכמה שלא מדעת, מוצאת את ביטויה במקרים שבהם נגרם לתובע נזק גוף משמעותי. ככל שהנזק שנגרם כתוצאה מהטיפול קטן יותר, יפחת גם הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה. וכאשר לא נגרם כלל נזק כתוצאה מהטיפול הרפואי, לא יפסוק בית המשפט פיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה כשלעצמה.

 

   בקביעת סכום הפיצויים הראוי בראש נזק זה הבאתי בחשבון את השיקולים הבאים:

 

א.            כתוצאה מהטיפול שבנוגע אליו לא ניתנה הסכמה מדעת של התובעת, נגרמה לתובעת נכות בשיעור של 0.25% בלבד, בגין אובדן שן 17. הנזק הממוני שנגרם לתובעת בקשר לטיפול עומד על כ-4,100 ש"ח בלבד;

 

ב.            התובעת חזרה בה מטענותיה לנזק בגין הטיפול בשן 16, וטענות התובעת מתמקדות בשן 17 בלבד;

 

ג.             הנתבע לא התרשל בביצוע הטיפול הרפואי בתובעת, כי אם במסירת המידע הדרוש לקבלת הסכמה מדעת של התובעת לביצוע פעולות חילוץ קצה הפוצר.

 

ד.            אין ביטחון שמסירת המידע המלא במועד היה גורר תוצאה אחרת, גם לו בחרה התובעת להמשיך את הטיפול אצל מומחה לטיפולי שורש. אפשר שגם מומחה לטיפולי שורש לא היה מצליח לחלץ את הפוצר מבלי לגרום נזק שהיה מוביל לאובדן שן 17;

 

ה.            הכאב והסבל שנגרמו לתובעת, במובן המילולי של מונחים אלה, כתוצאה מהמחדלים המיוחסים לנתבע, מצומצמים ביותר בהיקפם. לו היה הנתבע מוסר לתובעת את מלוא המידע באשר לשבירת הפוצר והנתבעת הייתה בוחרת להמשיך את הטיפול אצל מומחה לטיפולי שורש, אפשר שהיו נחסכים מהתובעת הטיפולים שבהם ניסה הנתבע לחלץ את הפוצר, אך היה נדרש לכל הפחות טיפול אחד אצל מומחה לטיפולי שורש, להוצאת הפוצר. הטיפולים המכאיבים שעברה התובעת להרמת סינוס והשתלת השתלים, נעשו ממילא לשיניים 16 – 17 יחד, ולא היו נחסכים מהתובעת.

 

ו.             טענה בדבר נזק שאינו ממוני מסוג של פגיעה באוטונומיה לא נטענה כלל בכתב התביעה, ו"נולדה" לראשונה בשלב מאוחר יותר בעת הגשת תחשיבי הנזק, ולאחר מכן בסיכומים.

 

ז.             בנסיבות העניין, הפגיעה באוטונומיה של התובעת הייתה ברף הנמוך. התובעת הגיעה אל הנתבע לצורך ביצוע טיפול שורש, ונתנה הסכמתה לטיפול זה. הנתבע נתקל בסיבוך מוכר של שבירת פוצר, וסבור היה בטעות שהוא רשאי להמשיך את הטיפול מבלי לעדכן את התובעת, בדבר התקלה והאפשרויות השונות לטיפול בה. אין מדובר בביצוע טיפול מסוג שונה מזה שעליו הוסכם, או בחריגה משמעותית מהסכמת התובעת. הפרת חובת הגילוי של הנתבע אינה הפרה בוטה ואינה עולה כדי תקיפה.

 

בהתחשב בכל השיקולים שמניתי, וביישומה של ההלכה לעניין פיצויים בגין פגיעה באוטונומיה, אני רואה להעמיד את הפיצוי לתובעת בראש נזק זה של כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה על סך של 20,000 ש"ח.

 

סוף דבר

29.        על יסוד כל האמור לעיל, ישלם הנתבע לתובעת את הסכומים הבאים:

 

א.          פיצויים בסך 24,161 ש"ח;

 

ב.          שכר המומחה מטעם התובעת בסך 8,900 ש"ח וחלקה של התובעת בשכר המומחה מטעם בית המשפט בסך 2,925 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום כל תשלום (על פי הקבלות המצורפות כעמודים 94 – 97 למוצגי התובעת).

 

ג.           שכר טרחת עו"ד בשיעור 23.4% מהסכום הנקוב בס"ק א' לעיל, דהיינו, 5,654 ש"ח.

 

התשלום ישולם עד 20/11/19.

 

ניתן היום,  י"ח תשרי תש"פ, 17 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.

 

ישי קורן