בית הדין הארצי לעבודה |
|
|
ע"ע 55432-07-13 |
ניתן ביום 16 אוקטובר 2017
נסר עבד |
המערער |
|
- |
||
קרן הביטוח לפועלי בניין |
המשיבה
|
|
לפני: השופטת לאה גליקסמן, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופט רועי פוליאק נציג ציבור (עובדים) מר שלמה כפיר, נציגת ציבור (מעסיקים) גב' יודפת הראל-בוכריס
בשם המערער – עו"ד חוסאם סבית בשם המשיבה – עו"ד תומר אלטוס |
||
פסק דין |
השופט רועי פוליאק
ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת אביטל רימון-קפלן; ק"ג 3344-01-11), אשר קיבל את פרשנות המשיבה למתכונת חישוב פנסית הזקנה המשולמת למערער ודחה את תביעת המערער.
הסוגיה המשפטית העומדת במוקד הדיון בערעור היא – כיצד יש לחשב את השכר הקובע לפנסיה של עמית לפי תקנות קרן הפנסיה של המשיבה, כפי שהיו טרם כניסת התקנון האחיד לתוקף, בנסיבות בהן המשכורת המבוטחת בפועל של העמית גבוהה מהשכר התעריפי המרבי בענף הבניה.
הצגת המחלוקת
העובדות המוסכמות
1. העובדות העיקריות אינן שנויות במחלוקת בין בעלי הדין. המערער, יליד שנת 1929, עבד בענף הבניה כעובד חודשי ובוטח בקרן הפנסיה המקיפה של המשיבה (להלן – הקרן) מחודש אוקטובר 1953 ועד לפרישתו לפנסיה בהגיעו לגיל 65. החל מחודש יולי 1994 מקבל המערער פנסית זקנה מהקרן. משכורתו החודשית של המערער בשנות העסקתו האחרונות היתה גבוהה מהשכר התעריפי המרבי למנהלי עבודה ולעובדים חודשיים בענף הבניה, ומעסיקו של המערער, שלא היה חבר בהתאחדות הקבלנים והבונים (להלן – ארגון המעסיקים), העביר לקרן דמי גמולים בהתאם למשכורת בפועל.
2. אין מחלוקת בין הצדדים, כי לנוכח מועד פרישת המערער לפנסיה, חלות על המערער תקנות הקרן (להלן – התקנות או תקנות הקרן) שהיו בתוקף בחודש יולי 1994, ועל המערער לא חל התקנון האחיד שהוחל מחודש אוקטובר 2003 על עמיתים פעילים בקרנות הפנסיה הוותיקות הגרעוניות מכח פרק ז1 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981. בהתאם לתקנות, חישוב פנסית הזקנה מתבצע על ידי הכפלת שיעור (אחוז) הפנסיה ב"שכר הקובע" של העמית. שיעור הפנסיה נקבע בהתאם לתקופת החברות ובענייננו מוסכם כי המערער זכאי לפנסיה בשיעור המרבי לפי תקנון הקרן של 70%.
מיקוד טענות הצדדים ותמצית פסק הדין
3. המחלוקת בין הצדדים סבה, אפוא, על דרך חישוב "השכר הקובע", אשר תוצאת מכפלתו בשיעור הפנסיה המרבי (70%) היא סכום הפנסיה החודשי שהמערער זכאי לקבלתו.
על דרך ההפשטה נציין, כי המערער טוען כי יש לחשב את שכרו הקובע לפי המשכורת ממנה הועברו דמי גמולים לקרן (להלן – המשכורת המבוטחת) בשלוש השנים האחרונות טרם פרישתו לקרן הפנסיה. הקרן, לעומת זאת, גורסת, כי יש לחלק את המשכורת המבוטחת לשני רבדים. הרובד הראשון בגובה השכר התעריפי המרבי, אכן יחושב לפי השכר התעריפי המרבי בשלוש השנים האחרונות, אך הרובד השני, המהווה את ההפרש שבין המשכורת המבוטחת לבין השכר התעריפי המרבי (להלן – השכר העודף), יחושב לפי הוראות התקנות שעניינן חישוב "שכר יתר".
הנה כי כן, המחלוקת מצטמצמת לשאלה, האם השכר העודף הוא חלק לכל דבר ועניין מ"השכר הקובע", כעמדת המערער, או שמא יש לערוך בגינו חישוב נפרד כעמדת הקרן.
4. המערער משליך יהבו על הוראת סעיף 2 לפרק השני בחלק הרביעי בתקנות ("גובה הגימלה והשכר הקובע"), אשר כותרתו היא "השכר הקובע מיום 1.1.1986", בה נקבע לאמור:
"בדירוג היומי (עד עוזר מנהל עבודה):
השכר הקובע יהיה דרגתו של החבר בשלוש שנות החברות הרצופות, שקדמו ליום-העבודה האחרון שלו. היתה לחבר יותר מדרגה אחת בתקופה המצויינת לעיל, ייעשה חישוב השכר הקובע, על פי ממוצע הדרגות בתקופה זו.
ב. בדירוג מנהלי העבודה או העובדים במשכורת חודשית:
1. חבר, שהוא בדירוג מנהלי העבודה או חבר המקבל משכורת חודשית ממעסיקו, תחושב גימלתו בהתאם לסוגו בדירוג זה או בהתאם למשכורתו בשלוש שנות החברות הרצופות, שקדמו ליום העבודה האחרון שלו, בתנאי שמעסיקו שילם עבורו אחוזי הקרן מדירוג זה או ממשכורת זו, בעד חמש שנים רצופות לפחות, לפני יום העבודה האחרון שלו".
5. שני הצדדים מסכימים כי הוראת סעיף 2(ב)(1) חלה על המערער, בהיותו עובד במשכורת חודשית, וכי התנאי המופיע בסיפת הסעיף לפיו הועברו דמי גמולים מהמשכורת המבוטחת של המערער בעד חמש שנים רצופות התקיים. המערער טען, כי לסעיף שתי חלופות ("תחושב גימלתו בהתאם ... או בהתאם ..."). החלופה האחת, היא כי השכר הקובע יחושב לפי דירוג מנהלי העבודה, אך החלופה הנוספת, עליה מבסס המערער את טיעוניו, היא כי השכר הקובע יקבע לפי המשכורת המבוטחת. גם הקרן מכירה בקיומן של שתי חלופות. האחת, דירוג מנהלי עבודה, אך השניה אינה המשכורת המבוטחת, כגרסת המערער, אלא השכר החודשי המרבי שנקבע בהסכם הקיבוצי בדירוג מנהלי עבודה אשר יוחל גם על מי שזכה לשכר גבוה ולא היה צמוד לדירוג מנהלי עבודה (כמערער).
6. בית הדין האזורי צלל לנבכי הוראות התקנות והגיע לכלל מסקנה, כי יש להעדיף את פרשנות הקרן על פני פרשנות המערער, למרות ש"הפרשנות המילולית של הטקסט כפי שהוצעה על ידי המערער אכן שבתה את העין והלב":
"לאחר שנתנו דעתנו לנהוג בענף זה ולשאר הוראות התקנות, שוכנענו בסופו של יום, כי את התיבה בסעיף 2(ב)(1), הקובעת כי "חבר, שהוא בדירוג מנהלי העבודה או חבר המקבל משכורת חודשית ממעסיקו" יש לפרש כמתייחסת למבוטח שמדורג בדירוג מנהלי העבודה לפי ההסכם הקיבוצי או שהוא מקבל משכורת חודשית לפי ההסכם הקיבוצי, וזאת כדי להבחינו ממבוטח שמקבל משכורת יומית לפי ההסכם הקיבוצי".
7. בית הדין האזורי נסמך בקביעתו דלעיל, הן על הגדרת המונח "שכר" בתקנות הקרן והן על הוראות תקנוניות נוספות, אשר המערער סבור כי אינן חלות בעניינו, המסדירות את זכויות העמית בגין חישוב גמלה מ"שכר יתר".
דיון
המסגרת הנורמטיבית
8. הדרך אל התרת המחלוקת, תחייב "קריאה מודרכת" בתקנות הקרן, אשר לעיתים מנוסחות ככתב סתרים המיועד לאתגר גם יודעי ח"ן. להלן נסקור בדרכנו אל התרת המחלוקת את סעיפי התקנות הרלוונטיים ואת הפרשנות המוצעת לכל תקנה ותקנה בנפרד ולתקנות בכללותן על ידי הצדדים, אך טרם שנצלול לעומקן של התקנות, יש לתת את הדעת על המערכת הפנסיונית בכלל ועל ההסדרה הפנסיונית בענף הבניה בפרט בתקופה הרלוונטית להליך:
"דיני הפנסיה המסדירים את קרנות הפנסיה הינם במהותם מורכבים, ומבטאים את היות קרנות הפנסיה חלק ממערך פנסיוני משולב. משכך, יש לפרש ולעצב דינים אלה תוך התחשבות בתולדות התפתחות המערך הפנסיוני בישראל".
(ע"ע (ארצי) 629/97 אליאב – קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ, פד"ע לו 721, 777 – 778. להלן – עניין אליאב).
9. המשיבה היא אגודה שיתופית, אשר הוקמה ונשלטה על ידי הסתדרות פועלי הבנין שפעלה במסגרת ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י (להלן – ההסתדרות). המשיבה ניהלה את הקרן, קרן פנסיה מקיפה, הפועלת לפי עקרונות חברתיים של שוויוניות, הדדיות ומטרה סוציאלית (דב"ע לד/3-46 פלצנר – הסנה בע"מ, פד"ע ה' 477, 487), עד לשנת 1996 עת מונה למשיבה ולקרן מנהל מיוחד.
10. הזכויות הפנסיוניות של עובדי ענף הבניה הוסדרו, בעת ובעונה אחת, הן בהסכמים הקיבוציים בענף הבנין והעבודות הציבוריות שההסתדרות וארגון המעסיקים היו צד להם (ובצווי ההרחבה שהוצאו בעקבותיהם והוחלו על כלל העובדים בענף שאינם מועסקים בשורות חברי ארגון המעסיקים) והן בתקנות הקרן. תקנות הקרן אינן עומדות, לפיכך, בחלל הריק. הקרן היא האמצעי להגשים את הוראות ההסכמים הקיבוציים, שנחתמו על ידי ההסתדרות המנהלת את הקרן, וממילא קיימת זיקה הדוקה בין ההסדרים (השוו: מ' גולדברג "ביטוח עובדים בקרנות פנסיה – היבטים משפטיים" שנתון משפט העבודה ג' 93, 95 (1992) (להלן – גולדברג); בג"ץ 2010/90 התאחדות חברות לביטוח חיים בישראל בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד מה(1) 405, 413).
11. זכות עובדי ענף הבניה לפנסיה מקיפה הוסדרה כבר בשנות הששים של המאה הקודמת, עוד טרם הסדרתה של הזכות לפנסיה מקיפה במרבית הענפים התעסוקתיים. עם זאת, מתכונת ההסדרה של הזכות הפנסיונית בענף הבניה היתה, ועודנה, שונה מהמקובל, באופן שהחבות הפנסיונית הוחלה רק בגין שכרו התעריפי של העובד, הנקבע לפי סולם הדרוג והדרגה (כפי שיובהר להלן) בטבלאות השכר בענף הבניה, ולא לפי השתכרותו בפועל (ראו, כדוגמא, להסדרה שונה: תקרת שכר של 85% מהמקסימום הקבוע לתשלום ביטוח לאומי שנקבעה בהסכם הראשון בדבר הנהגת פנסיה מקיפה בתעשיה משנת 1979 והיעדר כל תקרה בהסכם המסגרת לביטוח פנסיוני בתעשיה משנת 2005).
כך, בסעיף 2 של פרק ד' בהסכם הקיבוצי מס' 1255/68 מתאריך 3.4.1968 (להלן – ההסכם הקיבוצי) נכתב, כי "ישלם הקבלן לקרן הביטוח משכר העבודה של העובד בהתאם לסוגו המקצועי ולפי שכר עבודה כאמור בפרק ג' בהסכם זה". בפרק ג' נכתב, כי "שכר עבודה ... ישולם ע"י הקבלן לפי תעריפי שכר עבודה שנקבעו ע"י מרכז הסתדרות פועלי בנין". הנה כי כן, חובת הביטוח הפנסיוני בענף הבניה מצטמצמת לביטוח השכר התעריפי בלבד, כאשר ביטוח של שכר העולה על השכר התעריפי הוא ביטוח רשות בלבד (בהסכם קיבוצי מס' 7021/97 מיום 9.4.1997 שאמנם אינו חל בענייננו, אך הגדרתו – המשקפת גם את המצב בתקופת היותו של המערער עמית פעיל בקרן – ברורה גם לקורא שאינו בעל מומחיות פנסיונית, ביטוח השכר העודף הוא "וולונטרי ואינו בבחינת תשלום חובה").
12. תעריפי השכר בענף הבניה נקבעים לפי דירוג העובדים. הדרוג לפי נספח 1 של ההסכם הקיבוצי ולפי הוראות התקנות גם יחד, נחלק לשני סולמות דרוג: סולם הדרוג האחד הוא ל"עובדים יומיים". סולם הדרוג האחר הוא ל"מנהלי עבודה ועובדים חודשיים". כל סולם דרוג מחולק ל"סוג" (בהמשך השתנתה הטרמינולוגיה ל"דרגה"). מהנתונים שהומצאו לתיק בית הדין עולה, כי במועד פרישתו של המערער לפנסיה, בכל אחד משני הדרוגים היו שבע דרגות.
13. הנחת המוצא של הסדר הפנסיה החברתית המתבצעת באמצעות קרנות הפנסיה ההסתדרותיות היתה, כי לנוכח התכלית של ההסדר הפנסיוני, בפנסיה המשתלמת מקרן הפנסיה, כמו גם בפנסיה התקציבית, אין מתאם בין השכר המבוטח בפנסיה לבין הפנסיה שתשולם, המחושבת לפי "ההכנסה המשמשת בסיס לחישוב דמי הגמולים המשתלמים בגין העובד שממלא את התפקיד אשר מילא הפנסיונר עובר לפרישתו" (דב"ע (ארצי) לו/6-1 ברנר – קרן הגמלאות המרכזית, פד"ע ז 472, 477). השיטה לחישוב "השכר הקובע" בראשית הדברים היתה, לפיכך, שיטת "השכר האחרון" ממנו נגזרת הפנסיה, כאשר בדרך כלל שיקף השכר האחרון את השכר בדירוג העובד ערב פרישתו.
14. במועד פרישתו של המערער, נקבעה מתכונת חישוב "השכר הקובע" בקרן לפי שיטת שלוש השנים האחרונות (לשיטות השונות ראו: ע"ע (ארצי) 600026/97 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ – פיורסט, פסקה 3 (22.10.2003) (להלן – עניין פיורסט)). שיטת שלוש השנים האחרונות, אינה אלא שיטת "השכר האחרון", במתכונת שונה במעט אשר נועדה לנטרל, במידה מסוימת, נהגים פסולים של מתן העלאות בשכר או קידום בדרגה ערב פרישה, תוך שהעלות האקטוארית של ההטבה הוטלה על כלל עמיתי קרן הפנסיה. בשיטה דלעיל לא נכללו במלואן תוספות שכר מסוימות ששולמו לעובד בשלוש השנים האחרונות לעבודתו (עניין אליאב, 778).
15. להשלמת התמונה יצוין, כי בשנות השמונים של המאה הקודמת, לנוכח גרעונות אקטואריים כבדים בקרנות הפנסיה, עברו חלק מקרנות הפנסיה לשיטת "ממוצע יחסי השכר" (שכונתה בפסיקה "שיטת הממוצעים") בגדרה נקבע "השכר הקובע" על בסיס דמי הגמולים המשולמים לאורך כל תקופת החברות, כך שהעלאות בשכר העובד בסמוך לפרישתו לפנסיה נפרשות לאורך כל תקופת החברות ואינן משפיעות באופן מהותי על הפנסיה המשולמת לעובד עם פרישתו (ראו בהרחבה: עניין אליאב, 778 – 780).
תקנות הקרן
16. המערער טען בבית הדין האזורי וחזר וטען בערעור בפנינו, כי ההוראה היחידה הרלוונטית בגינו בתקנות הקרן, היא ההוראה שעניינה אופן חישוב "השכר הקובע" לעובדים חודשיים:
"חבר, שהוא בדירוג מנהלי העבודה או חבר המקבל משכורת חודשית ממעסיקו, תחושב גימלתו בהתאם לסוגו בדירוג זה או בהתאם למשכורתו בשלוש שנות החברות הרצופות, שקדמו ליום העבודה האחרון שלו, בתנאי ...".
17. בית הדין האזורי לא קיבל את פרשנות המערער. בית הדין פסק, כי יש לקרוא את ההוראה דלעיל, בכפוף להגדרת "שכר" בתקנות, לפיה "שכר: שכר עבודה יומי או משכורת חודשית, כפי שנקבע לכל סוג – מקצועי, ע"י הסתדרות פועלי-הבנין או בהסכם העבודה הקיבוצי הכללי בענף הבנייה". קביעתו של בית הדין האזורי לפיה המונח "משכורת" בסעיף 2 של הפרק השני בחלק הרביעי בתקנות, משמעו משכורת שנקבעה על ידי ההסתדרות או בהסכם הקיבוצי היא קביעה אפשרית בהתאם ללשון הסעיף והיא עולה בקנה אחד עם תכלית ההסדר הפנסיוני בענף הבניה כפי שיובהר להלן. כפועל יוצא מכך, פרשנות המונח "משכורת חודשית" אינו "המשכורת החודשית ממנה הועברו דמי גמולים לקרן" ("המשכורת המבוטחת" כהגדרתה בפסק דיננו), אלא "משכורת חודשית לפי תעריפי השכר בענף הבניה".
18. נוסיף ונציין, כי אילו פרשנות המערער היתה נכונה, כי אז היתה מתייתרת לחלוטין הוראת סעיף 3 בפרק הרביעי של החלק הרביעי בתקנות, לפיה "חבר, שקיבל ממעסיקו משכורת חודשית, שממנה הופרשו אחוזי הקרן, על פי הסכם מיוחד בהסכמת האגודה, תחושב גימלתו על בסיס המשכורת". מההוראה דלעיל ניתן ללמוד, כי הכללת משכורת מבוטחת העולה על השכר התעריפי המרבי ב"שכר הקובע" המחושב לפי שיטת שלוש השנים האחרונות, כפופה לעריכת "הסכם מיוחד באישור האגודה".
19. מה דינו, אפוא, של השכר העודף ממנו הועברו דמי גמולים לקרן, בנסיבות בהן הוא אינו מובא בחישוב "השכר הקובע" כמשמעו בפרק השני לתקנות. לגישת הקרן, וכך אף מחושבת בפועל הפנסיה המשולמת למערער, חל בגין השכר העודף הפרק השישי בחלק הרביעי לתקנות (שכותרתו "הגימלה מ"שכר יתר"), לפיו "שכר היתר", כהגדרתו בתקנות, יבוטח לפי שיטת הממוצעים ולא שיטת שלוש השנים האחרונות. הפרק השישי קובע לאמור:
"הגדרה – שכר יתר פירושו:
החלק בשכר מיוחד או בשכר לפי דירוג פנימי במקום העבודה, שהוא מעל לטבלת השכר של הסתדרות פועלי-הבנין, ובתנאי ששולמו אחוזי הקרן מחלק זה, בהתאם להסכם מיוחד בין המעסיק לבין האגודה, או שכר כנ"ל שממנו ביטח החבר את עצמו באגודה.
דרך החישוב של "שכר-היתר"
יחס שנתי של "שכר-היתר" – לכל שנת חברות יחושב יחס שנתי בין "שכר היתר" לבין השכר המירבי בטבלת השכר של הסתדרות פועלי-הבנין.
ממוצע של יחסי "שכר-היתר" – ממוצע יחסי בשכר היתר יחושב סך-הכל ה"יחסים השנתיים" מחולק ב 35 שנה.
כל שנה תשוקלל במספר החודשים שבהם "שכר יתר" מחולק ב 12".
20. לגישת המערער הפרק השישי אינו חל בגינו, אלא חל רק בגין מי שביטח את שכר היתר "בהתאם להסכם מיוחד בין המעסיק לבין האגודה" או ששכר היתר נובע משכר "שממנו ביטח החבר את עצמו באגודה". נקדים ונעיר, כי הצדדים לא התייחסו כלל לחלופה השניה, אך יתכן שכוונתה למי שנמנה עם עמיתי הקרן וביטח עצמו, לאחר שהפסיק להיות מועסק בענף הבנין, כ"חבר בודד". המערער טען, כי בין מעסיקו לבין הקרן לא נערך "הסכם מיוחד" וממילא אין ענייננו ב"שכר יתר", כך שאין תחולה להוראות הפרק השישי.
הקרן אינה מתמודדת בסיכומיה עם הטענה על היעדר הסכם מיוחד. ביחס לסתירה הלכאורית בין הוראת סעיף 3 של הפרק הרביעי בחלק הרביעי המאפשר עריכת הסכם מיוחד לפיו מלוא השכר המבוטח יכלל ב"שכר הקובע" לבין ההוראה הנבחנת על ידנו, השיב ב"כ הקרן לשאלתנו כי "הקרן יכולה להסכים מראש לחשב את הכל בשיטת ה 3 שנים, אבל במקרה דנן לא היתה הסכמה כזו".
יצוין, כי הקרן העלתה במהלך הדיון בערעור טענה חלופית, הנסמכת על אחד מסעיפי תצהיר מטעמה שהוגש לבית הדין האזורי – הגם שהטענה לא הועלתה בכתב ההגנה של הקרן ואף לא בסיכומים בכתב שהוגשו בערעור – לפיה בהתאם לפסקה המופיעה בפרק השביעי של החלק הרביעי, כל הגדלת שכר בשנת חברות מסוימת תובא בחשבון עד לשיעור גידול ריאלי של 3% בשנה, כך שממילא אילו היתה התביעה מתקבלת הפרש הפנסיה היה שולי בלבד. מעבר לעובדה שהיה מקום להעלות את הטענה החלופית בכתב ההגנה וצדק בא כח המערער שהתנגד להרחבת חזית, לא הוצג כל חישוב התומך בטענה החלופית. בין כך ובין כך, משקיבלנו את פרשנות הקרן אין מקום לדון בטענה החלופית.
פרשנות תקנות הקרן – מהכלל אל הפרט
21. תקנון של קרן פנסיה יש לקרוא בשלמות (גולדברג, 106), תוך התחשבות בתולדות התפתחות מערך הביטוח הפנסיוני בישראל (עניין אליאב כמצוטט לעיל) ו"העובדה, שפסקה כלשהי בתקנות, כשלעצמה, עשויה להביא למסקנה שונה, אינה יכולה להביא לשינוי התוצאה" (דב"ע (ארצי) מד/6-4 פוזמנטיר – מבטחים בע"מ, פד"ע טז 249, 253; גולדברג, שם).
יודגש, בהקשר זה, כי לעיתים קרובות קיים מתח מובנה בין עניינו של העמית היחיד בקרן פנסיה לבין עניינם של כלל עמיתי הקרן, בנסיבות בהן "הקרנות החברתיות נחשבות ל'נאמן' בתחום הביטחון הסוציאלי ... הקרן גובה כספים במטרה לממן תכנית פנסיה שיתופית לטובת כלל עמיתיה, והיא אינה ביטוח מסחרי המיועד לבטח את הפרט" (עניין אליאב 775, עניין פיורסט, סעיף 25. ההדגשה אינה במקור). בנסיבות אלה, יועדף עניינם של כלל העמיתים על עניינו של העמית היחיד, תוך התחשבות בעקרונות הצדק הסוציאלי, "אם טובת כלל עמיתי הקופה מחייב זאת" (נ' גוטמן "ביטוח קיצבה בקופת גמל – זכויות וחובות עקב סיום יחסי עובד-מעביד" ספר בר ניב 121, 129 (1987)).
בפרשנות תקנות הקרן, יש ליתן את הדעת גם לזיקה ההדוקה שבין ההסכמים הקיבוציים בענף הבניה לבין הקרן המהווה את הכלי להגשמת תכלית ההסכמים הקיבוציים בתחום הביטוח הפנסיוני.
22. פרשנות המערער היא פרשנות מילולית אפשרית לאחד מסעיפי תקנות הקרן, אשר לא בכדי "שבתה את העין והלב" של בית הדין האזורי, אך אין היא יכולה לעמוד לנוכח כלל הוראות התקנות וקל וחומר לנוכח מאפייני התגמול בענף הבניה והתכלית הפנסיונית הנגזרת מהם.
הפרק הרביעי של תקנות הקרן כולל מספר הוראות שעניינן חישוב השכר הקובע של עמיתים המשתכרים משכורת חודשית. לצד הוראת סעיף 2 בפרק השני עליה משליך המערער את יהבו, עומדות גם הוראת סעיף 3 בפרק הרביעי המאפשרת את הכללת המשכורת החודשית המלאה ב"שכר הקובע" רק כאשר נערך הסכם מיוחד המסדיר את הנושא (תוקפה של ההוראה אינו נדרש להליך זה, אך לכאורה דין ההוראה כדין הוראת סעיף 5א' לתקנון קרן הפנסיה של מבטחים, שעניינה נדון בעניין פיורסט) והוראת הפרק השישי שעניינה "שכר היתר".
קריאת ההוראות כמכלול, מלמדת כי יש להבחין בין השכר התעריפי – לרבות משכורת חודשית שאינה נקבעת לפי הדרגה אך נמצאת בתחומו של השכר התעריפי, כך שאין היא עולה על השכר התעריפי המרבי – לבין השכר העודף. השכר שעד לשכר התעריפי המרבי נכלל במלואו ב"שכר הקובע" ותחול בגינו שיטת שלוש השנים. בגין השכר העולה על השכר התעריפי המרבי יערך חישוב נפרד לפי שיטת הממוצעים, אלא אם כן נערך "הסכם מיוחד בהסכמת האגודה" לפיו מלוא המשכורת המבוטחת תכלל בשכר הקובע.
23. מתכונת ההסדרה הפנסיונית כמפורט לעיל מתיישבת עם הוראות ההסכם הקיבוצי ותכליתו. חובת הביטוח הפנסיוני בענף הבניה מצטמצמת, כמובהר לעיל, לשכר התעריפי. בגין השכר התעריפי, אשר הוא פרי משא ומתן בין ארגון המעסיקים לבין ההסתדרות, תשלם קרן הפנסיה המנוהלת על ידי ההסתדרות פנסיה לפי שכר קובע המחושב לפי השיטה המטיבה של שלוש השנים האחרונות (על העדפת שיטת שלוש השנים האחרונות על ידי ארגוני עובדים, ראו: בג"ץ 3514/07 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ נ' פיורסט, פסקה 3 (13.5.2012)), באופן שתוגשם המטרה שהפנסיה תחושב לפי השכר המבוטח טרם הפרישה (ראו: סעיף 13 לעיל). לעומת זאת, בגינו של השכר העודף, שהוא שכר הסכמי העולה על השכר התעריפי, לא הוטלה כל חבות בתחום הפנסיוני ולא זו בלבד שנציגות העובדים אינה נדרשת להגנתו באמצעות החלת שיטה מטיבה לחישוב השכר הקובע, אלא מתוך התבוננות על האינטרס של כלל העמיתים, ראוי ונכון להחיל על השכר העודף את שיטת הממוצעים, שהיא שיטה נכונה יותר במובן האקטוארי והיא ממתנת במידה ניכרת את ההשלכה הפנסיונית של העלאות שכר בשנות החברות האחרונות.
24. לא נעלם מעיננו הקושי עליו הצביע בא כח המערער, בטיעוניו המקיפים בפנינו, לפיו הפרק השישי לחלק הרביעי בתקנות, בגדרו מוסדרת סוגית "שכר היתר", חל רק על מי שמעביר דמי גמולים משכר מבוטח שאינו שכר תעריפי, "בהתאם להסכם מיוחד בין המעסיק לבין האגודה" או "שכר כנ"ל שממנו ביטח החבר את עצמו באגודה", שעה שלא נטען כי בגינו של המערער התקיימה אחת מהחלופות. עם זאת, אפילו היתה מתקבלת טענת המערער כי הפרק השישי אינו חל, לא היה המערער זכאי כי השכר העודף ייכלל ב"שכר הקובע" לנוכח פרשנות המונח "שכר קובע" לעיל והוראת סעיף 3 בפרק הרביעי המתנה את הכללת מלוא השכר המבוטח ב"שכר הקובע" בעריכת הסכם מיוחד.
25. ניתן היה לטעון, אך שני הצדדים לא טענו לכך, כי תשלומי השכר העודף, בגינם לא נערך הסכם בכתב עם הקרן, נופלים לגדרה של הוראת הפרק החמישי לחלק השישי בתקנות (שכותרתו "תשלומים שלא עפ"י התקנות"), לפיו תשלום שהועבר לקרן שלא בהתאם לתקנותיה או שלא בהתאם להסכם שאומץ על ידי הקרן, לא יקנה זכויות ויוחזר לעמית בתוספת ריבית והצמדה. לגישתנו, אכן כוונת התקנות מלכתחילה היתה כי לקרן יועברו תשלומים אך ורק מהשכר התעריפי ועד לתקרת השכר התעריפי המרבי. העברת תשלומים מהשכר העודף, מחייבת, לפיכך, לפי התקנות הסדרה מוקדמת ("הסכם מיוחד"). ברירת המחדל של ההסדרה המוקדמת, היתה כי תשלומי השכר העודף יסווגו כ"שכר יתר", אך ניתן היה להגיע להסכמה כי השכר המבוטח ייכלל במלואו ב"שכר הקובע". ככל ששכר עודף היה מועבר ללא הסכם, היה מקום להחיל בגינו, לפיכך, את הוראת הפרק החמישי של החלק השישי שעניינה החזרת כספים שהועברו שלא על פי התקנות.
26. בפועל, ככל הנראה לא הקפידה הקרן להתנות את קבלת התשלומים בגין השכר העודף בעריכת "הסכם מיוחד" כמתחייב מהוראות התקנות, כעולה מטיעוני הקרן ומהעובדה לפיה תשלומי השכר העודף נתקבלו על ידי הקרן ואף הוחלו בגינם הוראות ברירת המחדל שעניינן סיווג השכר העודף כ"שכר יתר". עם זאת, ניתן לראות בתשלום הכספים על ידי המעסיק ובקבלתם על ידי הקרן, הסכמה מכללא לעניין הפרק השישי בחלק הרביעי של התקנות, כעולה גם מהעובדה שהצדדים או מי מהם נמנעו מהעלאת הטענה לפיה עסקינן בתשלומים לקרן שלא על פי התקנות שאינם מקנים זכויות פנסיוניות אלא זכות להשבה בלבד. מכל מקום וכמובהר לעיל, ההתייחסות לשכר העודף כאל "שכר יתר" כמשמעו בתקנות, עולה בקנה אחד הן עם תכלית ההסדרה הפנסיונית בענף הבניה, בתקופה הרלוונטית, כעולה מההסכם הקיבוצי והן עם עניינם של כלל חברי הקרן בנסיבות בהן מוחלת שיטת הממוצעים על השכר העודף על השכר התעריפי המרבי.
27. הנה כי כן, מתקנות הקרן עולה כי עמית בקרן, המסווג בדרוג מנהלי עבודה ומקבלי משכורת חודשית, אשר משכורתו המבוטחת עולה על השכר התעריפי המרבי, זכאי – בהיעדר הסכם מפורש הקובע אחרת – כי שכרו הקובע לפנסית זקנה יחושב בגין השכר המבוטח שעד השכר התעריפי המרבי בהתאם לשיטת שלוש השנים האחרונות, ואילו בגין השכר העודף תחושב לעמית פנסית זקנה לפי שיטת הממוצעים. כך נהגה הקרן בעניינו של המערער ולכן אין מנוס מדחיית הערעור.
הערה
28. בשולי הדברים אנו מוצאים לנכון להעיר, כי יש להניח כי תביעת המערער לא היתה מוגשת אילו נהגה הקרן, בתקופת חברותו, לפי תקנונה, וערכה הסכם המסדיר את ביטוח השכר העודף, ואלמלא תקנונה של הקרן, אשר הוראותיו מנוסחות בצורה כה מסורבלת ופתלתלה ולא בכדי בא כוחה נאלץ להודות בדיון כי "אני לא חושב שיש לבחון את התקנון לפי העברית של היום". זאת ועוד, ערעורו של המערער בפני ועדת הערעורים נגרר שנים ארוכות מאד, ללא כל הצדקה, עד אשר ועדת הערעורים חדלה מלפעול. בנסיבות אלה, אנו סבורים כי על הקרן לשאת בהוצאות ההליך המשפטי למימוש זכויות פנסיוניות, אף אם ההליך לא צלח.
29. סוף דבר – הערעור נדחה. חרף דחיית הערעור, המשיבה תשא בהוצאות המערער ובשכר טרחת עורכי דינו בסכום (כולל) של 10,000 ש"ח, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.
ניתן היום, כ"ו תשרי תשע"ח (16 אוקטובר 2017) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
לאה גליקסמן, סיגל דוידוב-מוטולה, רועי פוליאק
|
|
|||
לאה גליקסמן, שופטת, אב"ד |
|
סיגל דוידוב-מוטולה, שופטת |
|
רועי פוליאק, שופט |
|
|
|