בית משפט השלום בתל אביב - יפו |
|
|
|
ת"א 30655-07-13 בנישו נ' גבלזדה ואח'
|
|
מספר בקשה: 34 |
||
לפני |
כבוד השופטת בכירה יעל הניג
|
||
התובעת: |
ז'קלין בנישו ע"י ב"כ עו"ד אלויה |
||
נגד
|
|||
הנתבעים: |
1.ג'ורג' גבלזדה 2.הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד דויטש ועו"ד ברכה |
||
פסק דין |
תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפיצויים). המחלוקת נסבה על הנזק, ובמרכזה, הערכת הנכות האורתופדית.
עובדות צריכות לעניין והנכות הרפואית המוסכמת
1. התובעת ילידת 20.3.1962 נפגעה ביום 3.7.12 בתאונת דרכים. התאונה אירעה כאשר מונית בה נסעה, התנגשה מאחור ברכב שביצע בלימת פתע. היא פונתה על ידי מד"א לבית חולים קפלן וטופלה בחדר מיון. בבדיקתה נמצאו הגבלה בתנועות עמוד שדרה צווארי בשל כאבים באזור צוואר קדמי ונפיחות בברך שמאל מעל הטיביה. צילומי צוואר וברך פוענחו ללא ממצא חבלתי. בסיכום אובחנה כסובלת מחבלה במנגנון צליפת שוט ומחבלה ברגל שמאל.
2. בית המשפט מינה לתובעת מומחים רפואיים בתחומי אורתופדיה, אף-אוזן-גרון ונוירולוגיה. המומחים העריכו את הנכות בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: התקנות). הצדדים חולקים על קביעות המומחה בתחום האורתופדיה. קביעות יתר המומחים מקובלות עליהם ואלו הן:
בתחום אף-אוזן-גרון: ד"ר רפפורט קבע כי לא נגרמה לתובעת נכות.
בתחום הנוירולוגי: ד"ר דבי ביסס את ממצאיו על מנגנון החבלה בתאונה ועל התיעוד הרפואי. מהתיעוד למד שהתובעת החלה להתלונן על כאבי ראש רק לאחר התאונה. על סחרחורת התלוננה גם לפני התאונה אך תלונותיה החמירו לאחר התאונה. בהתאם קבע נכות כדלקמן:
(1) כאבי ראש פוסט-טראומטיים - 2.5% לפי סעיף 29(11) (מותאם) לתקנות;
(2) החמרת סחרחורת ותחושת י יציבות בהליכה – 2.5% לפי סעיף 29 (6)II (מותאם) לתקנות.
הנכות בתחום האורתופדי
3. המומחה בתחום האורתופדי, ד"ר אבנטוב (להלן: המומחה) עיין בתיעוד רפואי, בדק את התובעת ופירט בחוות דעתו מיום 27.12.13 את ממצאיו ומסקנותיו:
התובעת התלוננה בפניו על סחרחורת, הגבלת תנועות וכאבים תמידיים בצוואר וכן על כאבים תמידיים באזור הסדק הפנימי של הברך, בקרסול ובכף הרגל. התובעת סיפרה לו על יכולתה לשבת ברציפות כשעה, לעמוד ברציפות כשעתיים וללכת ברציפות בין 20 ל – 30 דקות, על קושי בביצוע עבודות הבית וצורך בעזרה ועל חוסר יכולת לרוץ, לקפוץ ולרקוד.
בעמוד שדרה צווארי מצא המומחה ספזם קל בחלקו האמצעי של שריר ה – Trapezius הימני, עם רגישות מקומית, רגישות על החוליות C4-C3, הגבלות בתנועות הצוואר מלוות בתלונות על כאב עז בסופי התנועות. בגפיים תחתונות מצא צליעה קלה ברגל שמאל בעת הליכה על עקבים, רגישות בקרסול שמאל ובאזור עצם המסרק הראשונה בכף רגל שמאל. בברך שמאל מצא היקף העולה בסנטימטר על היקף ברך ימין, ללא תפליט, ללא חריקה, רגישות קלה בפיקה בלחץ ובהזזה ורגישות ניכרת ללחץ על הסדק המפרקי המדיאלי קרוב לפיקה. היציבות נמצאה שמורה לכל הכיוונים, מבחן לכמן שלילי, מבחני Apley ו – McMurrey חיוביים למיניסקוס המדיאלי. טווחי היישור והכיפוף זהים בשתי הברכיים.
המומחה העריך כי בתאונה נגרמה לתובעת נכות כדלקמן:
(1) הגבלה בתנועות עמוד שדרה צווארי – 5% לפי סעיף 37 (5) א' לתקנות. ההגבלה מהווה נכות בשיעור 10% אך סביר שהתאונה החמירה מצב קיים (לאור אזכור תאונה משנת 2004 עם חבלת צוואר ותלונות על כאבי צוואר הקודמות לתאונה ואף מיום התאונה עצמו).
(2) נזק במיניסקוס המדיאלי בברך שמאל – 10% לפי סעיף 48(2)ז'I לתקנות.
(3) לא נותרה נכות בקרסול ובכף רגל שמאל.
בנוסף, העריך כי בעקבות התאונה הייתה התובעת נתונה באי כושר למשך תשעה חודשים, בהתאם לאישורי מחלה (3.7.12 – 31.3.13); כי מצבה יציב; וכי תתקשה בעבודה הקשורה בעמידה ממושכת בגין הברך, אך במיוחד בגין הסחרחורת. הערכה אחרונה זו הביע בהסתייגות, מאחר שאינו רופא תעסוקתי; אשר לטיפול תרופתי, פיזיותרפיה וטיפול אלטרנטיבי – לשיקול הרופא המטפל.
4. הנתבעת זימנה את המומחה לחקירה. במהלך הדיון, הציגה בפניו תקליטור עם סרטוני מעקב אחר התובעת (להלן: התקליטור, הסרטונים). בעקבות הצפייה בסרטונים הפחית המומחה במחצית את הנכות בברך. התובעת חולקת על ההפחתה שלטענתה מבוססת על ראיה לא קבילה ופסולה ובנוסף, שגויה מבחינה רפואית. ואילו הנתבעת חולקת על הנכות בעמוד שדרה צווארי שלטענתה הייתה קיימת קודם לתאונה.
אקדים ואומר כי החלטתי לדחות את טענות שני הצדדים ולאמץ את קביעות המומחה.
נסיבות צילום הסרטונים ומהלך הדיון
5. ביום 13.2.17 התחתן בנה של התובעת באולם . שתי חוקרות פרטיות מטעם הנתבעת נכנסו למקום ואחת מהן, גב' כרמית סטרול (להלן: החוקרת), הסריטה בטלפון נייד קטעים בהם נראית התובעת, בין היתר, כשהיא רוקדת. החוקרת צרבה את קבצי הסרטונים לתקליטור אשר צורף לתצהירה ותוכנו נחשף בפני התובעת במהלך חקירתה הנגדית.
6. התובעת העידה בישיבה. לשאלת ב"כ הנתבעת אם רוב הזמן בחתונה ישבה על כיסא, השיבה: "אני ישבתי וניסיתי קצת לעמוד בגלל השמחה אבל לא הצלחתי כי כאבה לי הרגל, ואני מקבלת את הכאב .... אני רקדתי ועשיתי מאמצים, ולאחר מכן ישבתי וכאבה לי הרגל הרבה יותר מהחתונה הראשונה של הבן שלי". לשאלה אם רקדה בערך שעה במצטבר השיבה: "אני רקדתי כדי להשתתף בשמחה של הבן שלי , אבל גם ישבתי כי הרגליים מאוד כאבו לי. ישבתי הרבה באולם אם תוכל לראות בסרט וגם לא רקדתי הרבה עם הבן שלי". (עמ' 7 – 8).
7. בשלב זה הוזהרה החוקרת כדין והציגה את אחד הסרטונים (מס' 15). בהמשך העידה שהיא זו שצילמה ושלא ערכה. התובעת זיהתה את עצמה ואישרה שהלכה עם נעלי עקב (עמ' 8 – 9). בתום פרשת התביעה, הגישה החוקרת את תצהירה עם התקליטור (נ/2 – נ/3, עמ' 11). ב"כ התובעת הודיע שלא מתמלאים שלושה תנאי קבילות, אך אם יחליט בית המשפט על הגשת התקליטור, הוא שומר על זכות טיעון. אמר, ופנה לחקירה נגדית. החוקרת העידה שלאחר תצפית של שעתיים מבחוץ, נכנסו החוקרות לאולם ושהו שם שלוש וחצי שעות. ב"כ התובעת הציע שלטענתה משך קלטת הוידאו הוא שעה וחצי ותשובתה: "לא, באירוע שהגענו אליו היה בהתחלה קבלת פנים, אח"כ חופה, אח"כ ריקודים, אנחנו נכחנו משך כל האירוע מקבלת הפנים, חופה, ובריקודים. כשבעצם אנחנו כל פעם מצלמים קטעים מהאירוע. במצטבר היא רקדה למעלה משעה". לשאלה כמה צילמה מהקטע של החופה והריקודים, השיבה: "יש למעלה מ – 15 סרטונים ונבדוק כמה זה יוצא". ובהמשך: "לא צילמתי 3.5 שעות רצוף, צילמתי מקטעים. היו כמה מקטעים של ריקוד, עשו חפלה ישבו לאכול, וחזרו לרקוד, ושוב חזרו לאכול, הייתה גם חינה באותו אירוע .... במעקב אנחנו מצלמים תמיד קטעים, לא מצלמים את הכל הכל". (עמ' 12 – 13).
8. חרף התנגדות הנתבעת, אפשרתי לתובעת לשוב לדוכן העדים ולהשלים את עדותה ביחס לסרטונים. תחילה העידה בחקירה ראשית: "רקדתי לא כל הזמן ומידי פעם התיישבתי כדי שהברך תנוח. ולקחתי וולטרן [לפני שבאה לחתונה] כן, כדור כזה וכדור כזה. וגם שמתי מה שאני לובשת עכשיו על הרגל, חגורת ברך. חזרתי הביתה יחפה ... במכונית הייתי בלי נעליים, ואז נעלתי נעלי עקב אבל לא גבוה ... בערך 10 ס"מ. נעלתי את הנעליים האלה כי הייתה לי שמלה ארוכה ורוב הזמן ישבתי. היו לי כאבים .... חלצתי את הנעליים [לאחר שגמרה לרקוד] .... בזמן שרקדתי קיבלתי סחרחורות וכאבים בברך השמאלית ואז ישבתי, אני גם החלקתי ... לא רקדתי הרבה, אחרי שהחלקתי הלכתי לשבת". (עמ' 14). בחקירה הנגדית אישרה שעמדה במשך כל החופה על רגליה: "כן, זה היה ארוך מאוד. זה לא היה שעה וחצי אלא שעה". לשאלה אם משעה 19.00 עד לחופה בשעה 20.30 הייתה כל הזמן על הרגליים, השיבה: "עמדתי והסתובבתי בין הקהל ועשיתי מאמץ ואחרי זה ישבתי. ישבתי הרבה זמן ". (עמ' 14 – 15).
9. לאחר ישיבת ההוכחות, קיבלה התובעת את התקליטור ואז הגישה את בקשתה. הבקשה כוללת התנגדות מטעמי קבילות וטענת פסלות לפי חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א – 1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות או החוק).
קבילות התקליטור
10. התובעת מבססת את התנגדותה על שני נימוקים. הראשון, הימנעות הנתבעת מהגשת הראיה הטובה ביותר - הטלפון הנייד והסתפקותה בהגשת התקליטור אליו הוזן הסרט המקורי, המהווה הקלטה ממכשיר אחר. השני, אי קיומם של חלק מהתנאים המוקדמים ובהם תקינות מכשיר ההקלטה ומהימנות ונכונות התקליטור. זאת משום שהנתבעת לא הציגה את הטלפון הנייד ולא הביאה עדות איש מקצוע או עדות מהימנה אחרת להוכחת התנאים. בשולי הדברים, הצגת הקלטה הכוללת "רגעים נבחרים" שאינה משקפת את מהלך הערב ונועדה לשרת את טענות הנתבעת, מעוררת תמיהה לגבי "אמינותו" והחוקרת לא גילתה לבית המשפט מיוזמתה, בתצהירה, כי מדובר בהקלטה לא רציפה.
11. לטענת הנתבעת, אין לשמוע להתנגדות לאחר קבלת התקליטור כראיה. אשר לנימוק הראשון, מגמת הפסיקה לראות בכלל הראיה הטובה ביותר כלל של משקל. כרסום בערכו הראייתי של העתק מותנה בהקמת תשתית עובדתית ראויה מצד המתנגד, בדבר חשש לאמתותו והיכולת לסמוך עליו. אשר לנימוק השני, הנתבעת הוכיחה את קיומם של כל התנאים המוקדמים. הטענה כי ההקלטה אינה מנציחה את כל מהלך הערב אינה משנה, הן משום שהנתבעת לא טענה להקלטה רציפה והחוקרת העידה על מספר הסרטונים שצולמו והן משום שקיומם של אירועים מעבר למה שהוקלט, אינו גורע מקבילותה של ההקלטה, אם היא משקפת את המציאות שנקלטה כהווייתה.
דין ההתנגדות להידחות.
כלל הראיה הטובה ביותר
12. הכלל החל את חייו ככלל 'פסילה', כאשר מרבית הצדקותיו התבססו על העיקרון כי רק המסמך המקורי יכול שיאמר על עצמו את האמת במלואה (השופט חשין בע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה (5) 71, 85 [2001]). לאורך השנים, הלך הכלל ונחלש, הלך והצטמצם מטעמים מהותיים בליווי הצהרות השופטים על אופיו ככלל 'משקל' או כלל 'מהימנות' (הנשיא שמגר בע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (4) 169, 224 [1984]). ההתפתחויות הטכנולוגיות המצמצמות את הפער בין מסמך מקורי לבין העתקו, אפשרו "כרסום" נוסף בכלל על ידי החלשת העיקרון שבבסיסו. ואכן לאחרונה נקבע כי גם העתק של הקלטה יהווה ראיה קבילה, ככל שבעל הדין המבקש להגישה מצהיר כי ההקלטה המקורית אינה ברשותו וההעתק נחזה להיות העתק מהימן של אותה הקלטה. יהיה מקום לשקול את פסילת ההעתק על יסוד כלל הראיה הטובה ביותר רק כאשר המבקש יציג ראיות קונקרטיות המעוררות חשש של ממש כי ההקלטה מזויפת (השופט שהם בע"פ 4481/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו [2016]). הדרישה מהמבקש להצהיר כי ההקלטה המקורית אינה ברשותו, משקפת את המהימנות המיוחסת למסמך המקורי, גם אם לא באותה עוצמה כמו בעבר. נכון להיום, ממוקמת הדרישה במישור הקבילות וימים יגידו אם לא תותק למישור המשקל.
13. הנתבעת לא הסבירה מדוע נמנעה מהגשת הטלפון הנייד. אלא שבסופו של יום, הדבר אינו בעוכריה. ראשית, התובעת לא התנגדה להגשת התקליטור בזמן אמת ואף בהודעתה על כוונתה להתנגד בעתיד לא נקבה ב'כלל הראיה הטובה ביותר'. שנית ואולי העיקר, בעדותה הודתה בתוכן התקליטור ללא הסתייגות מנכונות ההקלטה כשלעצמה.
תנאי הקבילות הטכנית
14. התובעת מכוונת לארבעה מתוך ששת התנאים המוקדמים בפסיקה (כפי שהובהרו בע"פ שניר, עמ' 194 - 198). שלושת התנאים הראשונים דורשים להוכיח את תקינות פעולתו של מכשיר ההקלטה, מיומנות האדם שטיפל בהקלטה ומהימנות סרט ההקלטה (להלן: התנאים הטכניים). התנאי הבא דורש להוכיח שלא נעשו בסרט ההקלטה שינויים בצורת הוספות או השמטות, היינו, חרושת ראיות או "בישול" (להלן: התנאי הרביעי).
15. קרנם של חלק מהתנאים המוקדמים ירדה נוכח ההתפתחויות הטכנולוגיות (ע"פ פלוני בפסקה 35). גם לפי ההלכה הנוהגת, אין צורך בהוכחת התנאים הטכניים כאשר בעל דין מאשר במפורש או במשתמע את תוכן ההקלטה. למשל, אינו טוען בחקירתו הנגדית ל"בישול", מתייחס לשיחה מוקלטת כאל כזו שהתקיימה ועושה כמיטב יכולתו ליתן לה הסבר המתיישב עם טענתו (ע"פ 6411/98 מנבר נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (2) 150, 186 [2000]; ע"פ 2801/95 קורקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 791, 804 [1998]).
16. כאשר מוגש לבית המשפט סרט המכיל הקלטות מחלקים של דברים, עליו לשקול במסגרת התנאי הרביעי את מהימנות העריכה של החומר המובא בפניו ולא את השאלה אם ניתן להביא הקלטות נוספות של קטעים אחרים, שזו נבחנת במישור המשקל. "אולם מכאן גם נובע, כי אם הוקלטו רק חלקים של הדברים, יש להציגם בתור שכאלה ולהבהיר לבית המשפט באופן יזום, מהי הזיקה בין משך השיחה לבין משך ההקלטה. בכך תתבטא האמינות, השוללת שינוי יזום" (ע"פ שניר בעמ' 196). הטכנולוגיות המופעלות כיום במכשירים החכמים מספקות את מרבית הנתונים על גבי ההקלטה עצמה.
17. התובעת אישרה את אמיתות המתועד בסרטונים והשתדלה להסבירו באופן המתיישב עם גרסתה. משכך, פטורה הנתבעת מהוכחת התנאים הטכניים. משך צילומו של כל סרטון, שעת ההתחלה ושעת הסיום מופיעים על גביו כמקובל ונתונים אלה, לא כל שכן תוכן הסרטונים מלמדים כי מדובר בהקלטה לא רציפה. בנסיבות אלה, מתקיימת דרישת הגילוי היזום.
כשירות הסרטונים לפי חוק הגנת הפרטיות
18. לטענת התובעת צולמה ברשות היחיד ובכך נפגעה פרטיותה. היא אינה חולקת על כך שהפגיעה נועדה לשם 'הגנה על עניין אישי כשר' של הנתבעת, אך לטענתה, פעלה החוקרת בחוסר תום לב ולכן לא קמה לה הגנה. חוסר תום הלב מתבטא בהסגת גבול לאירוע פרטי, צילומה בעורמה, לא ידיעתה וללא הסכמתה ובהצגת תיעוד סלקטיבי. בהיעדר הגנה, פסולים הסרטונים מלשמש כראיה וכך גם קביעות המומחה המתבססות עליהם.
19. לטענת הנתבעת, רשות היחיד אינה משתרעת על אירוע רב משתתפים בו לא נאסר על החוקרת לצלם. לחילופין, קמה לה הגנת 'ענין אישי כשר' והתובעת מושתקת נוכח התנהגותה, מלטעון כלפיה לחוסר תום לב. לחילופין, על בית המשפט לקבל את הסרטונים במסגרת שיקול דעתו. אפילו ייפסלו הסרטונים, אין לכך השלכה על קביעות המומחה מפני שדוקטרינת פרי העץ המורעל אינה חלה בארץ ומפני שבית המשפט כבר התיר להשתמש בסרטונים.
אני סבורה שהסרטונים כשירים לשמש כראיה.
20. סעיף 2 (3) לחוק קובע כי "פגיעה בפרטיות היא ... צילום אדם כשהוא ברשות היחיד".
המרחב הפרטי "נע" עם האדם ולכן, 'רשות היחיד' עשויה לחול גם במקום בו אין לו קניין (הנשיא ברק בבג"ץ 6650/04 פלונית נ' בית הדין הרבני האיזורי בנתניה, פסקה 21, פורסם בנבו [2006]. איתור או תחימת רשות היחיד מחוץ לגבולות הקניין לא דרשה ליבון במקרה זה, שכן התובעת צולמה בדירתה.
21. כיצד תאותר 'רשות היחיד' במקום שאינו בבעלותו או בשליטתו של אדם או במרחב הציבורי? פרופ' בירנהק מציע להפעיל מבחן של ציפיות סבירה ולזהות לא רק את המקום אלא גם את האנשים כלפיהם פועלת הפרטיות, בלשונו "מעגלים של פרטיות" (מיכאל בירנהק, [מרחב פרטי], הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה, תשע"א, בעמ' 71 – 72).
22. הערכאות הדיוניות שנדרשו לפרטיות באירועים, נטעו את הכרעותיהן בנסיבות העניין. במקרה בו "סגרו" מזמינים את חתונתם בפני זרים תוך הפעלת חברת שמירה, נפסק כי ה"מסתננים" הזרים חדרו לרשות היחיד (השופטת נסים-שי בת"א (טב') 1659/06 מגורי נ' לוי ואח', פורסם בנבו, [2008]). במקרה בו בילתה תובעת בחוג חבריה, בחצר בית פרטי של חברים, נפסק כי צילומה מרחוק על ידי חוקרי הנתבעת היווה חדירה לרשות היחיד (השופט מוסק בת"א (י-ם) 20010/99 יצחק נ' אביטל, פורסם בנבו, [2001] להלן: עניין יצחק). להבדיל, במקרה בו צולמה אורחת בחתונת ידוענים מתוקשרת, על ידי צלם שהורשה להיכנס לאירוע, ותבעה לפי סעיף 2 (4) לחוק, נפסק כי מדובר ברשות הרבים (השופטת כהן בת"א (ת"א) 47047/07 שרצר נ' סמירה ואח', פורסם בנבו [2008]). נראה שבתי המשפט יישמו במקרים אלו את מבחן הציפיות הסבירה, כאשר במקרה הראשון התווספו גם צפיות סובייקטיבית ושליטה בהגדרת המרחב הפרטי. בהיעדר טיעון מקיף מטעם הצדדים, ולאור הממד הפלילי הכרוך בפגיעה בפרטיות, אני מוכנה להניח, ולא מעבר להנחה, כי גם בהיעדר "סגירה" מפורשת של החתונה בפני זרים, עשויה לקום לתובעת ציפיות סבירה לפרטיות כלפי מעגל רחב של אנשים אשר לא הוזמנו לחתונה. אצא אם כך מהנחה שצולמה ברשות היחיד ופרטיותה נפגעה.
23. סעיף 18 (2) (ג) לחוק קובע כי "במשפט ... אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם ... הנתבע ... עשה את הפגיעה בתום לב ... לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע".
ליקוט ראיות למשפט נועד להגן על עניין אישי כשר של בעל דין ויש בו כדי לתרום לאינטרס ציבורי חשוב של חשיפת האמת במשפט (בג"ץ פלונית, פסקה 30). בכך אין די. על הפוגע לשכנע את בית המשפט, כי סבר בתום לב שהוא רשאי (או אף חייב) לעשותו. תום הלב נשלל כאשר הפוגע, חוקר פרטי, פעל מתוך מחשבה פלילית שהיוותה חלק אינטגרלי מפעולתו (הנשיא ברק בע"פ 5026/97 גלעם נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו [1999]).
24. סעיף 20 לחוק עוסק בחזקת תום לב ובחזקת חוסר תום לב של הפוגע. סעיף 20 (א) קובע נסיבות בהן תקום חזקת תום לב: "הוכיח ... הנתבע שעשה את הפגיעה בפרטיות באחת הנסיבות האמורות בסעיף 18(2) ושהפגיעה לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפגיעה בתום לב".
סעיף 20 (ב) לחוק קובע נסיבות בהן תקום חזקה הפוכה: "חזקה על ... הנתבע שעשה את הפגיעה בפרטיות שלא בתום לב אם הוא פגע ביודעין במידה גדולה משהיתה נחוצה באופן סביר לצורך הענינים שניתנה להם הגנה בסעיף 18 (2)".
25. חדירת חוקרים פרטיים לחדרי חדרים של יעדיהם וצילומם בנסיבות אינטימיות נמצאה חורגת באופן קיצוני מתחום הסבירות וחסרת תום לב (בגץ פלונית וע"פ גלעם). החוקרים חדרו במקרים אלה לחדרי חדרים במקומות בבעלות ובשליטת יעדיהם ובע"פ גלעם אף הורשעו בעבירה לפי סעיף 447 (א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, שעניינה הסגת גבול בנכס. במקרה אחר, חדרה חוקרת פרטית לביתה של התובעת בהסכמה כביכול, אך בית המשפט ביטל למעשה את ההסכמה בהיותה מבוססת על התחזות והטעייה, כאשר החוקרת התחזתה לסוקרת. באותו מקרה גם נמצאה פגיעה נוספת בפרטיות על ידי הקלטת התובעת בסתר ושימוש בפרטים אישיים שמסרה שלא למטרת מסירתם. כאן הושם דגש על אתיקה בחקירה (עניין יצחק, סעיף 23 ואילך, ובהקשר דומה, השופט ענבר בת"א (י-ם) 2176-08 טוויל נ' אלסנדוק אלפלסטיני לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פורסם בנבו [2010]). להבדיל, נפסק כי צילום התובעת בחצר בית חברים, אינו נבדל בהרבה מצילום ברשות הרבים ומצוי בתחום הסביר (עניין יצחק, סעיפים 17 – 22). עיינתי בפסיקה שהוסיפה התובעת לאחר השמעת הסיכומים בעל פה ואשר עסקה ברובה בתום לב בהקשר לפרסום תצלום כאמור בסעיף 2 (4) לחוק ולא מצאתי שיש בה לשנות את הניתוח.
26. כעת "נמקם" את התובעת והחוקרת בחתונה. במשקפי הציפיות לפרטיות, צילום התובעת באירוע רב משתתפים אינו נבדל בהרבה מצילום ברשות הרבים, רחוק מאוד מצילום בחדרי חדרים וודאי שאין בו עבירה פלילית של הסגת גבול לנכס. החוקרת אמנם חדרה למעגל הפרטיות של התובעת, אך מבחינת זרותה לתובעת, אינה נבדלת מזרים אחרים העשויים להימצא באירוע (צוות, צלמים, מכרים רחוקים מצד משפחת הכלה וכד'). אשר לאתיקה בחקירה, החוקרת אמנם הסתננה לאירוע בעורמה וצילמה את התובעת ללא רשותה וללא הסכמתה אך לעצם נוכחותה לא הייתה השפעה על התובעת ועל המידע שסיפקה בהתנהגותה החופשית והרצונית. בחירתה של החוקרת לצלם קטעים התואמים את אינטרס הנתבעת לגיטימית. בנסיבות אלה, סבורני שהפגיעה לא חרגה מתחום הסביר וקמה לנתבעת חזקת תום לב. משלא נסתרה החזקה, ביססה הנתבעת תום הלב ואת הגנת סעיף 18 (2) (ג) לחוק.
27. סעיף 32 לחוק קובע כדלקמן: "חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה".
בהינתן הגנת הנתבעת, נסוג כלל הפסילה. משכך איני נדרשת להכריע ביתר הטענות.
קביעות המומחה
28. הקביעה הסופית לגבי הקשר הסיבתי לתאונה ולגבי שיעור הנכות הרפואית והתפקודית לעולם מסורה לבית המשפט (ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ, פורסם בנבו [2005]). מאחר שעל פי חוק הפיצויים אין לתובע אפשרות להוכיח עניין שברפואה בדרך אחרת, ינהג בית המשפט משנה זהירות בבואו לדחות את עמדת המומחה שמינה, שכן בכך תישלל מהתובע אפשרות להוכיח את נכותו. נוכח מעמדו המיוחד של המומחה כידו הארוכה של בית המשפט לעניינים שברפואה, ואף שבית המשפט חופשי לסטות מחוות דעתו, יעשה כן במקרים חריגים, במשורה ומטעמים מבוררים (ע"א 8513/12 אברהם נ' עילית חברה לביטוח בע"מ ואח', פורסם בנבו [2013]). מצוידים בכללים אלה, נפנה לטענות הצדדים.
הנכות בעמוד שדרה צווארי
29. לטענת הנתבעת היה על המומחה לשייך את מלוא הנכות בשיעור 10% בעמוד שדרה צווארי למצב קודם. זאת לדעת, בשנת 2004 נפגעה התובעת בתאונת דרכים קודמת בצרפת. ביום 24.1.12 התלוננה בפני רופאת המשפחה על כאבי צוואר וסיפרה לה על התאונה הקודמת. הרופאה כתבה כי עד כמה שניתן להבין ממנה, בהיעדר מידע רפואי ובמגבלות שפה, נחבלה במנגנון צליפת שוט ומאז סובלת מכאבי צוואר, המחמירים לאחר עבודה מאומצת. בבדיקה מצאה רגישות והגבלה בתנועות צוואר וגב (נ/4). ביום התאונה, ככל הנראה שעה קלה לפני התרחשותה, ביקרה התובעת אצל הרופאה עם תלונות על כאבי צוואר, כאבים ב - clavicula מימין שלדבריה יצאה בתאונה הקודמת וסחרחורת. הרופאה מצאה clavicula ימין בולט, רגישות והגבלה בתנועות הצוואר ואבחנה חבלה במנגנון צליפת שוט וסחרחורת.
30. התיעוד הרפואי לאחר התאונה נשוא התביעה מציין טיפולים בקשר לעמוד שדרה צווארי, האחרון בהם מיום 26.6.13, כשנה לאחר התאונה. בצילום CT מיום 27.1.13, כחמישה חודשים לאחר התאונה, נמצאו שינויים ניווניים בחוליותC3-C7 ובקע דיסק בגובה C5-C6 (להלן: הבקע).
31. בתשובותיו לשאלות ב"כ הנתבעת, הסביר המומחה כי לא ניתן לדעת אם מדובר בבקע "חדש או ישן" (עמ' 15). מאחר שלא נעשה צילום CT לפני התאונה, אינו יכול לשלול שהבקע נוצר לאחר התאונה ואינו יכול לקבוע אם נוצר לפני התאונה. לכן, בבחינת הערכה מושכלת, שייך מחצית מהנכות לתאונה (עמ' 17). המומחה הסכים כי קיימת זהות בין תלונות התובעת קודם לתאונה לבין תלונותיה בפניו. ב"כ הנתבעת הציע לו שהתאונה החמירה זמנית מצב קודם, אך ממצאיו היו קיימים כבר לפני התאונה. המומחה השיב שבהיעדר פירוט קליני על ידי הרופאה ("אפילו לאן הגיע הסנטר") אינו יכול לדעת מה היה מצבה לפני התאונה.
32. המומחה שקלל את הנתונים כראוי. קביעותיו מתיישבות גם עם ההיגיון המשפטי ולפיו, ניכוי מצב קודם מנכות כוללת דורש הוכחתם של ממצאים מאובחנים הקודמים לתאונה (דנג/01-46 (ארצי) מרגוליס נ' המוסד לביטוח לאומי [1993]). ומעבר לכל אלה, קביעותיו מעוגנות בניסיונו ובידע מקצועי ואיני מוצאת סיבה כלשהי להתערב בהן.
הנכות בברך
33. הוא הדין באשר לטענת התובעת כנגד הפחתת הנכות בברך. לטענתה טעה המומחה כאשר הפחית את הנכות מ – 10% ל – 5% רק על סמך צפייה בסרטונים, מבלי שביקש ממנה לעשות פעולה כלשהי ומבלי שהוצג בפניו תיעוד חדש. כמו כן טעה כאשר לא הביא בחשבון שהתנהלותה בחתונת בנה, בהיותה אירוע חריג ומרגש הגורם לאדם להתעלות מעל כאביו, אינה משקפת את מגבלותיה בחיי היומיום וכן בהתעלמותו מחלקיות התמונה המוצגת בסרטונים. התובעת מציינת שהמומחה שינה את דעתו ארבע פעמים במהלך חקירתו, ולא ביקשה מינוי מומחה נוסף לאור התמשכות הדיון.
34. אפתח בטענה האחרונה. המומחה רופא מנוסה, וותיק ומבוגר, נכח באולם מתחילת הדיון (בשעה 10.30), תרגם לתובעת חלק מהדיון לצרפתית וכשהגיע תורו, נחקר על ידי ב"כ שני הצדדים עד לאחר השעה 14.00. לקראת סיום חקירתו התבלבל, תיקן את עצמו וחזר על קביעותיו (עמ' 24 – 25). איני רואה כי הבלבול שתוקן, מעיב על קביעותיו.
35. בעקבות הצפייה בסרטונים ושאלת ב"כ הנתבעת, הפחית את הנכות ונימק:
"לא מתאים לי לתלונות שלה, היא רקדה יפה מאוד עם תנועות ביחוד של הברך ... הברך השמאלית היא נראתה יפה מאד במצלמה, גם בבדיקה שלה התנועות לא היו מוגבלות מלכתחילה, לא הייתה הגבלה בתנועות הברך אבל לרקוד – זה לא מתאים לתלונות שלה היא התלונה שהיא לא יכולה לקפוץ ולרוץ ושם היא רקדה יפה מאוד ברחבת הריקודים.... הייתי מוריד לה לפחות חצי, כלומר 5%". (עמ' 18).
36. בהמשך השיב לשאלות ב"כ התובעת:
ש. הראו לך סרט ואמרת משום מה שהפעלת שיקול רב בכתיבת חווה"ד, מה שראית בסרט לא מתאים לתלונות שלה. אני רוצה לשאול, את זה אמרת כי ראית אותה בסרט קופצת. בן אדם בא לחתונה של בנה היא העידה שלקחה תרופות קודם, שמה גרב תומך לפני, הראו קטעים שלא מראים רציפות שבחלק החליקה והרימו אותה. ממה שראיתי כמוך 3 פעמים קפצה, פעמים רבות ראיתי שהלכה אחורה ורואים שיש קושי, ביהמ"ש יראה הסרט. אדם במצבים כאלה מתעלה על עצמו ויכול לקפוץ אולי פעמיים שלוש, אך זה משהו שלא יכול לעשות כל יו ועל בסיס קבוע, זה חלק מהשתתפות בשמחת בנה. זה נראה לך מידתי מה שעשית?
ת. לא יכול לתת תשובה אחרת. כי ראיתי את הסרט. ראיתי שהיא קופצת, רצה, כוונתי מתרוצצת. הייתה מאוד קלת תנועה.
ש. אתה לא מקבל שבן אדם יכול במצבים מסויימים לעשות להתנהל מבחינה פיזיולוגית בתנאים רגילים שהוא לא יכול בגלל ארוע מסויים, אדרנאלין, למה אתה צריך על בסיס זה לקבוע?
ת. לפי הרושם שלי היא הייתה יותר קלת תנועה. בניגוד לתלונותיה. אני לא משנה את דעתי.
37. בעת כתיבת חוות דעתו עמדו בפני המומחה נתונים אובייקטיביים דלים: בדיקות הדימות שללו נזק גרמי בברך. בבדיקה הקלינית אבחן תנועתיות תקינה והממצא היחיד היה נפיחות בברך. את מסקנתו על סימנים קליניים לנזק במיניסקוס המתבטאים בנכות של 10% ביסס על הנפיחות ובעיקר על תלונות סובייקטיביות של התובעת, כולל חיוויי כאב במבחני העזר Apley ו – McMurrey.
38. הפער בין תלונות התובעת בפני המומחה לבין התנהלותה בחתונה אינו נוגע רק לעצם יכולתה לקפוץ ולרקוד אלא בעיקר לתנועתיות שהפגינה ברחבת הריקודים, כפי שנצפתה בעינו כאורתופד מומחה. אוסיף כי זו הייתה גם התרשמותי. כך למשל, בסרטון מס' 15, החל משעה 22.20 לערך, נראית התובעת רוקדת לפחות כ – 10 דקות צוחקת ומחייכת, מתכופפת, קופצת ומתנועעת בחופשיות לצלילי המוזיקה. בדקה הרביעית לסרטון, נראים העקבים הגבוהים. בסרטון מס' 18 שצולם בשעה 23.30 לערך, נראית התובעת רוקדת, בסגנון רגוע יחסית. קביעת המומחה מעוגנת בראיות, מבוססת על ניסיון וידע מקצועי ואני מאמצת אותה ללא הסתייגות.
39. עדות התובעת היא עדות יחידה של בעל דין וקביעת ממצאים על פיה דורשת סיוע או הנמקה לפי סעיף 54 [2] לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971. ראיה מסייעת אין בנמצא והראיות האחרות שהוצגו, פועלות בכיוון ההפוך. מאחר שהסרטונים מתעדים חלקים בלבד מהאירוע, אני מוכנה להניח שבחלקים שלא תועדו, התובעת לא רקדה או ישבה ואף חלצה את נעליה. ואולם, התקשיתי להשתכנע שהגורם לכך נעוץ בכאבים בברך או רק בכאבים בברך. אפילו הייתי משתכנעת שהתובעת התגברה על כאביה באמצעות משככי כאבים וחגורת ברך, לא שוכנעתי שהתובעת אינה יכולה להתגבר על כאביה באותה שיטה בחיי היומיום.
40. לסיכום פרק הנכות הרפואית - הנכות בתחום האורתופדי עומדת על 10%: 5% בגין כאבים ומגבלות תנועה בצוואר ו - 5% בגין כאבים בברך שמאל. הנכות בתחום הנוירולוגי עומדת על 5%: 2.5% בגין כאבי ראש ו – 2.5% בגין סחרחורת. במצטבר– 15%. אמנע משקלול, כפי שעשתה הנתבעת בסיכומיה.
הנזק
קורותיה של התובעת לפני ואחרי התאונה
41. התובעת נולדה במרוקו בשנת 1962. בגיל 25 הגיעה לצרפת. שם התמחתה בתחומי הספרות, הקוסמטיקה והאסתטיקה אותם למדה במרוקו ועבדה כמוכרת, כספרית וכאחות במרפאות של רופאים. מתלושי השכר שהגישה עולה שבשנים 1994 – 1996 עבדה בחברת MAXINOX והשתכרה כ – 12,700 פרנק לחודש. בשנים 2001 – 2002 עבדה בחברת SARL ANASTHASIA והשתכרה כ – 1,127 יורו לחודש. מכתב ד"ר מנדל מתייחס אם הבנתי נכון, לחודש יוני 2004 ואינו מפרט השתכרות. מאז שנת 2002, למעט מכתבו של ד"ר מנדל, לא הוכיחה התובעת שעבדה בצרפת.
42. בשנת 2007, בהיותה כבת 45, עלתה התובעת ארצה. בתצהירה סיפרה כי בשנת 2010 רכשה מסעדה בירושלים תמורת 18,000 יורו שקיבלה ממכירת מספרה (בסעיף 18) או מסעדה (בסעיף 21) בצרפת, טרם עלייתה. את המסעדה מכרה באותה שנה לאחר שהתברר שרובצים עליה חובות. לתצהיר צירפה מכתב מעורך דין לפיו הוא מעביר אליה מסמכי חברה בשם "פרנסואה ביסטרו בע"מ" כולל העברת מניות מאחד בשם סבג אליה וממנה לבנה יוני. המכתב, אליו אגב לא צורפו מסמכים כלשהם, אינו מוכיח את סיפורה ולא אוכל לבסס ממצאים על עדותה היחידה. אפילו הייתה מוכיחה שרכשה מסעדה וסגרה אותה, לא ברור מתי אירע הדבר ומדוע לא ניסתה להשתלב בעבודה לאחר מכן. בחודשים ספטמבר עד נובמבר 2011 עברה השתלמות של משרד התמ"ת בבניית ציפורניים. היא לא פנתה לחפש עבודה בתחום. נראה שהתבלבלה כאשר הצהירה (בסעיף 23) שהתקשתה במהלך הקורס בשל מגבלותיה עקב התאונה, שהרי התאונה אירעה ארבעה חודשים לאחר סיום הקורס. בינואר 2012 עבדה מספר ימים כמוכרת ולא יספה. קשה להבין את הצהרתה (בסעיף 26) כי אלמלא התאונה, הייתה שבה להיקף עבודה שוטף כשכירה כמו בעבר מה גם שגירושיה וחובתה לפרנס את עצמה ובתה היו מכתיבים זאת. זאת משום שלא הוכיחה ואף לא פירטה עבודה קונקרטית מאז שנת 2002.
43. להשלמת התמונה – מפברואר 2011 עד מרץ 2014, למעט מספר חודשים, קיבלה גמלת הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי (מתעודת עובד ציבור נראה כי חלק מהתשלומים עבור "יחיד + ילד/ים" כללו השלמה למזונות). בינואר 2013 סיימה קורס מקצועי באיפור קבוע ובמהלך 2015 – 2016, קיבלה הבטחת הכנסה במשך 8 חודשים. לדבריה היא מתקיימת מכסף שנותן לה אחיה וממזונות, שכבר חודשיים אינה מהקבלת מהגרוש שלה (עמ' 9).
44. התובעת אם לארבעה ילדים בוגרים ולילדה בת תשע המתגוררת מאז שנת 2015 עם אביה (הגרוש) בפריז. היא עצמה מתגוררת אצל ילדיה ואחותה, נעה ונדה בין אשדוד לבאר שבע. החל משנת 2013, היא שוהה בצרפת שלושה – ארבעה חודשים בשנה, לדבריה, כדי להתייצב בבית משפט בגין חובות של הגרוש ועיקול חשבונה וכדי לראות את הילדה. את הילדה העבירה לאביה מפני שכבר לא הייתה יכולה לטפל בה, האב שלח את הילדה לבית ספר ועיכב את יציאתה מצרפת (עמ' 9, ש' 27 – 31). בא כוחה שאל אותה באילו נסיבות לא תידרש להיות בצרפת כשהבת תהיה בארץ ועל כך השיבה "כשתהיה לי עוזרת שתעזור לי לטפל בבת שלי, כי אני לא יכולה לטפל בה והיא תחזור אלי ואז אוכל להפסיק לנסוע לשם" (עמ' 10). לבית המשפט השיבה שהעזרה דרושה לה מפני שהיא סובלת מכאבים וסחרחורות וקשה לה לקחת את הילדה לבית הספר (עמ' , ש' 5 – 7).
45. נראה שחייה של התובעת אינם סוגים בשושנים, והיא חוותה וחווה קשיים במישורים שונים לאורך שנים. לא קל להיות תלוי בחסדיהם של אחרים, גם אם הם בני משפחה וייתכן שגם עלייתה ארצה לא הקלה עמה. ואולם, מרבית הקשיים נכחו בחייה קודם לתאונה ולא ניתן להתעלם מהם בהערכת הנזק.
הפסדי השתכרות בעבר
46. התובעת לא עבדה בעבודה כלשהי בעשר השנים שקדמו לתאונה. לאחר עלייתה ארצה, חמש שנים לפני התאונה, התקיימה ממקורות משפחתיים ועובר לתאונה מגמלת הבטחת הכנסה. העובדה שסיימה קורס לבניית ציפורניים לא גרמה לה לצאת לחפש עבודה. כמוכרת עבדה פחות מחודש. לאחר התאונה הייתה נתונה לאי כושר במשך תשעה חודשים אך לא חל שינוי בהכנסותיה ואין יסוד להניח שאלמלא התאונה, הייתה משתלבת במעגל העבודה. הדברים יפים גם לגבי התקופה מאז התייצבה הנכות ועד היום, שגם אם הפסיקה לקבל גמלת הבטחת הכנסה, היא מתגוררת אצל ילדיה, מקבלת כסף מאחיה וילדתה אף אינה סמוכה על שולחנה. התובעת לא הוכיחה הפסדים לעבר.
גריעה מכושר השתכרות
4478. הממצאים לעיל מאפשרים להניח שההסתברות כי גם בעתיד לא תעבוד אלא תתקיים מתמיכת אחרים, גבוהה יותר מאשר ההסתברות כי תצא לשוק העבודה. בכך לא נשלל הסיכוי כי בעתיד תזדקק לעבודה, אם לא מרצונה שלה, הרי מכורח הפסקת או צמצום התמיכה המשפחתית ואם לא תשיג מחדש את תמיכת המוסד לביטוח לאומי. הסיכוי לכך אינו גדול ולכן הפיצוי אינו צריך להיות גדול. אך אין לומר כי הסיכוי הוא אפסי או ספקולטיבי (השוו, השופט ברק [כתוארו אז] בע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו(1) 281, 302).
48. הנתבעת מצביעה בסיכומיה על קשיי השפה של התובעת, היעדר מקום מגורים קבוע בארץ והיעדרותה מהארץ לשלושה – ארבעה חודשים בשנה בשל האילוץ לבקר את בתה בצרפת. אני מוכנה להביא בחשבון השפעה מסוימת של נתונים אלה, על ההסתברות להשתלבות עתידית של התובעת בעבודה, אך מנגד, נראה לכאורה שמרכז חייה של התובעת נמצא בארץ, שאם לא כן, הייתה עוברת לפריז זה מכבר, ונדודיה בין בתי ילדיה כמו גם מגבלות השפה לא אמורים למנוע ממנה השתלבות בעבודה המתאימה לכישוריה (למשל בתחום הקוסמטיקה) ולמגבלותיה, אם תיקלע למצב של אין ברירה. בעבודתה האחרונה בצרפת השתכרה 1,127 יורו המהווים לפי השער הנוכחי 4,620 ש"ח ואם נביא בחשבון את השחיקה בערך המטבע, הסכום קרוב לשכר מינימום בארץ - 5,000 ש"ח.
49. בסופו של יום, לאחר שקילת ושקלול הנתונים, מצאתי לפסוק לתובעת סכום של 41,000 ש"ח (הפסד חודשי של 600 ש"ח עד הגיעה לגיל 62).
עזרת הזולת
50. לעבר – המומחה קבע לתובעת תקופת אי כושר של תשעה חודשים אך זאת בהסתמך על אישורי מחלה מאת הרופאים המטפלים ומבלי שעמדו לנגד עיניו בדיקות פיזיולוגיות. לפיכך אין בעצם הקביעה ללמד על מידת ההיזקקות של התובעת לעזרה. התובעת הצהירה שנזקקה וקיבלה עזרה אינטנסיבית מבני משפחתה וביקשה לפסוק לעבר 50,000 ש"ח. לטענת הנתבעת מדובר בעזרה מקובלת בין בני משפחה. אני מוכנה לקבל כי התובעת נסמכה מעבר למקובל על עזרת בני משפחה. פוסקת לתובעת לפי אומדן 6,000 ש"ח.
51. לעתיד - התובעת ביקשה פיצוי לפי 1,000 ש"ח לחודש עד תום תוחלת חיים. הנתבעת לא הציעה סכום כלשהו. הנכויות הרפואיות שנקבעו לתובעת אינן גבוהות אך שילובן עשוי להצריך אותה לעיתים לעזרה אם תסבול בעת ובעונה אחת מכל התסמינים (מה שלמשל לא אירע בחתונה). פוסקת לתובעת לפי אומדן 15,000 ש"ח.
הוצאות לעבר ולעתיד
52. התובעת הגישה התחייבות למד"א בסך 488 ש"ח וקבלות ספורות ומבקשת לפסוק 55,500 ש"ח. הנתבעת מציעה 10,000 ש"ח. אני מוכנה לקבל שהתובעת נשאה בהוצאות רפואיות ובהוצאות נסיעה לטיפולים אשר אינן מכוסות במסגרת החקיקה הסוציאלית וייתכן שייווצרו צרכים כאלה גם בעתיד. פוסקת לתובעת לפי אומדן 20,000 ש"ח.
נזק לא ממוני
53. בהינתן גילה של התובעת וזיעור הנכות הרפואית, פוסקת 21,933 ש"ח.
סה"כ הפיצוי - 107,933 ש"ח.
סוף דבר
הנתבעת תשלם לתובעת 103,933 ש"ח בתוספת שכר טרחת עורך דין בסך 16,417 ש"ח ובתוספת אגרת משפט.
בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת את עלות התרגום של הדיון ושל המסמכים לרבות תלושי השכר מצרפתית אשר היוו ראיה דרושה לצורך קביעת כושר השתכרותה של התובעת בסך כולל של 6,006 ש"ח.
הסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל.
זכות ערעור תוך 45 יום.
ניתן היום, ט"ז תשרי תשע"ח, 06 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.
יעל הניג