1.       בפניי תביעת התובע בגין נזקי גוף, בתחום הנפשי, שנגרמו לתובע לטענתו לאחר שהותקף על ידי אסירים אחרים, ששהו יחד עמו בתא המאסר בבית סוהר ניצן שמנוהל ומפוקח על ידי מדינת ישראל - שירות בתי הסוהר (להלן: "הנתבעת").

 

2.       הנתבעת הגישה הודעה לצד השלישי כנגד מר בהאא אבו קישק (להלן: "אבו קישק" או "הצד השלישי") בטענה כי הוא זה שתקף את התובע בתאו.

 

רקע כללי וטענות הצדדים

 

3.       התובע, יליד 1971, תושב קרית אתא, נקלט בשירות בתי הסוהר, בבית סוהר ניצן ביום 19/03/12, במעמד ממתין להסגרה לרוסיה בגין ביצוע שוד בנסיבות מחמירות. ביום 13/05/12 ובעוד התובע שוהה בכלא ניצן במסגרת הליך ההסגרה, הותקף התובע לטענתו בתאו (להלן: "אירוע התקיפה"), ובשל אירוע זה נגרם לתובע, נזק נפשי.

 

4.       במסגרת כתב התביעה טען התובע כי אירוע התקיפה ארע כתוצאה מרשלנותה הבלעדית ו/או המכרעת של הנתבעת או מי מעובדיה או מי משלוחיה או מי מהכפופים לה; וכן כי הנתבעת או מי מעובדיה או מי משלוחיה הפרו חובות חקוקות.

 

5.       לתמיכה בתביעתו הגיש התובע חוות דעת מומחה מטעמו בתחום הנפשי, שנערכה על ידי ד"ר ולרי גיללך, אשר קבע בחוות דעתו כי התובע סובל מהפרעה נפשית מורכבת של תסמונת פוסט-טראומטית כרונית טיפוסית על כל מאפייניה, ומדיכאון פסיכוטי, אשר התפרצו לאחר אירוע התקיפה, ואשר גרמו לליקוי תפקודי קשה מאוד ברוב המישורים. על יסוד האמור, העמיד המומחה מטעם התובע את נכותו הנפשית של התובע בעקבות אירוע התקיפה על 70% נכות לצמיתות.

 

6.       הנתבעת לא הכחישה את עצם קיומו של אירוע התקיפה, אולם טענה כי האירוע לא היה צפוי, לא דבקה כל רשלנות במעשיה, האירוע לא נבע כתוצאה ממחדלים רשלניים מטעמה או כתוצאה מהפרת חובות חקוקות. עוד טענה הנתבעת כי מצבו הנפשי של התובע התדרדר לא בעקבות אירוע התקיפה אלא בשל הליכי ההסגרה לרוסיה שהחלו בעניינו, וכי תביעת התובע נועדה למעשה כדי לשרת את ניסיונותיו לבטל ו/או לעכב את הליכי ההסגרה לרוסיה, לאחר שאלה הוכרעו סופית על ידי בית המשפט העליון בפסק דין שניתן בע"פ 1727/16 בולטיאנסקי נ' היועץ המשפטי לממשלה (25/04/17), במסגרתו אישר בית המשפט העליון את הכרזת התובע כבר הסגרה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954.

 

7.       הצד השלישי בחר שלא להגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיונים שהתנהלו בהליך זה.

 

8.       לתמיכה בטיעוניה לעניין מצבו הנפשי של התובע, צירפה הנתבעת חוות דעת נגדית בתחום הנפשי שנערכה על ידי ד"ר טניה אברט, אשר קבעה כי מדובר בתובע הסובל ממצב דיכאוני- חרדתי תגובתי, שהתפתח בעקבות מעצרו ואיום ההסגרה לרוסיה, ואשר עושה כל שביכולתו כדי להימנע מהסגרה. ד"ר אברט שללה קיומם של סימנים אובייקטיביים של הפרעת PTSD, וציינה כי ההחמרה במצבו הנפשי של התובע החלה מאז מעצרו, והעובדה כי מתנהל נגדו הליך הסגרה לרוסיה, ולא בשל אירוע התקיפה.

 

9.       בשל החשש להסגרתו של התובע התקיים ביום 16/10/17 דיון במסגרתו נחקר התובע בחקירה מוקדמת, והצדדים השלימו טיעוניהם לעניין האפשרות למינוי מומחה מטעם בית משפט בתחום הנפשי.

 

10.     בהמשך, ולאחר שנתנה לצדדים האפשרות להביע את עמדתם לנוכח הפערים שהתגלו בין חוות הדעת מטעם הצדדים, מונתה ד"ר רבקה כהן בהחלטה מיום 17/10/17 כמומחית מטעם בית משפט בתחום הפסיכיאטריה (להלן: "המומחית"). במסגרת החלטת המינוי התבקשה המומחית לחוות דעתה ביחס לאבחנה הפסיכיאטרית הרלוונטית למצבו של התובע וכן ביחס לשיעור נכותו.

 

          עיקרי קביעות המומחית מטעם בית משפט בתחום הפסיכיאטריה

 

11.     ביום 06/12/17 הוגשה לתיק בית המשפט חוות דעת המומחית, במסגרתה, פירטה המומחית את הרקע האישי, את נסיבות אירוע התקיפה ואת מצבו של התובע לאחר האירוע כפי שתוארו בפניה על ידי התובע במהלך בדיקתו. לעמדת המומחית כיום התובע הינו אדם חולה שסובל מנכות נפשית משמעותית, הממלאת קריטריונים רבים של PTSD וכן סובל מהפרעה פוסט טראומטית, שמקשה עליו לתפקד. בשל מצבו, נזקק התובע לטיפול משולב תקופתי ותמיכתי. כמו כן, ובשל חרדותיו מהסגרתו וזיכרונות קשים מאירוע התקיפה, נזקק התובע לטיפול פסיכיאטרי ולאשפוזים והוא בעל סיכון אובדני מעת לעת. על רקע האמור, העמידה המומחית את דרגת נכותו של התובע על שיעור של 50%, מתוכם, הפרעה ברמה קלה עד בינונית בגובה של 20% כתוצאה ממצבו הקודם, הרקע של קשיי הסתגלותו, ואיום הסגרתו לרוסיה; ו-30% ייחסה המומחית לאירוע התקיפה שבעקבותיו התפתחה אצל התובע הפרעה פוסט טראומטית.

 

12.     בפתח חקירתה בבית משפט ביום 11/06/18 ביקשה המומחית להבהיר את קביעות חוות דעתה. המומחית ציינה מיוזמתה כי ככל שעברה על החומר בעניינו של התובע, לרבות בממצאי בדיקותיו, התעורר בה ספק באשר למידת השפעת אירוע התקיפה על מצבו הנפשי של התובע. לעמדתה אין ספק שהתובע סובל מדיכאון מג'ורי עם פסיכוזות ואובדנות, כאשר לצד אלה קיימים גם סממנים של פוסט טראומה המזכים את התובע בנכות צמיתה בשיעור של 50%. כמו כן, אין ספק שאירוע התקיפה היה גורם תורם להתלקחות מצבו הנפשי של התובע, ואולם, לעמדת המומחית, לאור ההיסטוריה של התובע והחששות שהוא הפגין בעבר מאפשרות הסגרתו לרוסיה, היא אינה יכולה לקבוע את מידת התרומה של אירוע התקיפה להחמרת מצבו (עמ' 34-36 לפרוטוקול).

 

13.     לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית ותיקי מוצגים התקיימו 3 ישיבות הוכחות: ישיבה אחת התקיימה ביום 16/10/17 במסגרתה העיד התובע בעדות מוקדמת; ישיבה שנייה התקיימה ביום 04/06/18, במסגרתה העידו מר נתנאל דמרי, מר אופיר חנדלי ומר דוד טטרו מטעם הנתבעת; ישיבה שלישית התקיימה ביום 11/06/18 במסגרתה נחקרה המומחית מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה.

 

דיון

 

14.     אין מחלוקת ביחס לעצם התרחשות אירוע התקיפה. המחלוקת בין הצדדים מתייחסת אפוא לשאלת האחריות, קרי האם ניתן לייחס לנתבעת אחריות לאירוע התקיפה; לשאלת קיומו של קשר סיבתי בין הנזק והתנהלות הנתבעת ולשיעור הנזק.

 

          החלת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו"

 

15.     בטרם אדרש לשאלות שבמחלוקת, יש להכריע תחילה בטענת התובע שהועלתה בצורה משתמעת בכתב התביעה ובצורה מפורשת לראשונה בסיכומיו, לפיה יש להחיל בנסיבות המקרה את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ואשר מקים חזקה בדבר רשלנותה של הנתבעת ומחייב את היפוך נטל הראיה. הנתבעת מצדה דחתה את טענת התובע להחלת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", מאחר ולטענתה התובע לא עמד בנטל הוכחת התנאים להחלתו.

 

16.     כידוע, על מנת להחיל את הכלל שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין, על התובע להוכיח התקיימותם של שלושה תנאים מצטברים: הראשון, כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מהן הנסיבות שהביאו לאירוע שבו נגרם הנזק; השני, כי הנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע; והשלישי, כי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. ההלכה הפסוקה העניקה פרשנות מקלה לשני התנאים הראשונים, ושללה את תחולתו של הכלל כאשר המעשה היה ידוע לניזוק. ראה: ע"א 224/51 פריצקר נ' פרידמן, פ"ד ז 647 (1953). בענייננו, התובע פירט בתביעתו את נסיבות אירוע התקיפה כדלקמן:

 

"ביום 11 או 12 חודש 5 שנת 2012 נעצר התובע בפעם הראשונה בחייו לצורכי הליכי הסגרה לרוסיה, באותו יום הוא הוכנס לתא מעצר יחד עם 6 עצורים בני מיעוטים, העצורים האחרים דרשו מהתובע להוריד תליון עם סמל "מגן דוד" שענד ומשסירב הם תקפו אותו וגרמו לו לחבלות קשות בגופו, כתוצאה מאותו אירוע טראומטי החל מצבו הנפשי של התובע להתדרדר במהירות וכיום הוא סובל ממצב נפשי קשה מאוד כאשר נכון לכתיבת שורות אלו הוא מאושפז בבית חולים טירת הכרמל במחלקה פסיכיאטרית...".

 

17.     מעדותו של התובע כמו גם מחקירתו הנגדית עלה כי התובע ידע לפרט את נסיבות אירוע התקיפה. ערה אני לעובדה כי מטבע הדברים, בעת האירוע או בסמוך לו לא היה בידי התובע המידע הנוגע לצעדים ו/או לפעולות שננקטו על ידי הנתבעת טרם שיבוצו של התובע לתא הספציפי בו ארע אירוע התקיפה ו/או למידע שעמד לנגד עיניה טרם שיבוץ התובע לתאו. ואולם בכך אין כדי לשנות.

 

18.     בית המשפט העליון בע"א 8650/08 רפאלוב נ' מדינת ישראל (17/07/13) (להלן: "פסק דין רפאלוב"), אשר דן בנסיבות דומות, הבהיר כי תחולתו של הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין הינו במקרים בהם ישנה בעיה של חוסר מידע על אודות אירוע-הנזק, ולא במקרים שבהם התובע יכול לשים את ידיו על ראיות באשר לנסיבות המקרה והוא אינו עושה כן, או שאינו מביא את הראיות לפני בית המשפט, ובלשונו של בית המשפט:

 

"אלא שבענייננו – לא מדובר במקרה שנסיבותיו אינן ידועות כלל למערער. יותר מכך – דבר לא מנע מהמערער לנסות להוכיח את טענותיו באמצעות: סוהרים, או אסירים שהיו עדים לאירוע (כפי שטען), ובפרט כאשר במועד הגשת התביעה הוא כבר לא היה נתון במאסר, ובשעה ששמות האסירים שתקפו אותו, לטענתו, נמסרו לבא-כוחו (לאחר הגשת התביעה) – וגם את שמותיהם של יתר ה"עדים" או ה"מעורבים" באירועים ניתן היה לברר ולזמנם לעדות".

 

19.     הדברים נכונים אף לענייננו. גם אם מצוי התובע בפני סיטואציה שהראיות מצויות בחלקן ברשות הנתבעת, אין בכך כדי להביא את התובע אל פתחי הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". משכך, מתייתר גם הצורך לדון ביתר תנאיו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין.

 

 

          גרסת התובע לקרות אירוע התקיפה

 

20.     הגם שאין מחלוקת כי התובע הוכה בתאו ונחבל, קיימת בין הצדדים מחלוקת באשר לנסיבות האירוע, על רקע הגרסאות השונות שמסר התובע.

 

21.     הגרסה הראשונה שנמסרה על ידי התובע נמסרה במרפאת בית הכלא בליל האירוע ביום 13/05/12 שעה 01:43 בעת שנשאל התובע לסיבת פנייתו. בגיליון הרפואי צוין כי "לטענתו קיבל מכה מהארון כנראה שקיבל אגרוף מאחד האסירים בתאו בבדיקה שריטה שטחית מעל עין שמאל מעט אדמומיות ללא נפיחות או דימום".

 

22.     בדיון בהארכת מעצרו של התובע בבית המשפט המחוזי בירושלים בתיק מ"ת 32885-03-12 בבוקר יום האירוע (13/05/12), נרשם מפי באי כוח התובע כי יומיים קודם לכן הועבר התובע לתא עם ששה ערבים, למעט אחד מטורקיסטאן. נאמר לתובע כי הוא צריך לתת את שרשרת הזהב עם מגן דוד שענד והוא סרב. צוין כי על רקע זה הוכה התובע על ידי כל האסירים הערבים בתא וספג חבלות בכל חלקי הגוף.

 

23.     בידיעה מודיעינית שהוזנה בתאריך 20/05/12 צוין מפי קצין המשמרת אופיר חנדלי כי בעת הוצאתו של התובע למרפאה טען התובע כי הותקף בתא בעת שצפה בטלוויזיה על ידי העצור אבו קישק, על רקע זה שהעציר ביקש מהתובע מים והוא לא שמע בגלל הטלוויזיה ורק בפעם השנייה שביקש התובע שמע והביא לו את המים, תקף אותו העציר אבו קישק ואילו יתר האסירים בתא ניסו להפריד.

 

24.     במסגרת תביעתו טען התובע כאמור כי הותקף על ידי 6 אסירים ממוצא ערבי עקב סירובו למסור להם תליון מגן דוד שענד בצווארו ביום אירוע התקיפה. בעדותו הראשית בבית משפט הוסיף התובע וציין כי הדרישה של אחד האסירים לתת לו את השרשרת הייתה לפני שעות הערב, וכי אירוע התקיפה בוצע באמצעות מקלות בשעות הלילה, בעוד התובע ישן (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון).

 

25.     בחקירתו הנגדית (עמ'11 לפרוטוקול) אישר התובע את הגרסה שמסר לסוהר בציינו כדלקמן:

 

"ש.        לפי מה שנכתב ברישומי שב"ס, סיפרת שעצור בשם אבו קאשה ביקש ממך מים, אתה לא שמעת בגלל הטלוויזיה, ולאחר מכן הוא התעצבן ואז הלכתם מכות. סיפרת כזה דבר לסוהר?

ת.          יכול להיות שכן. אבל מכות התחילו כשהייתי במיטה, לא ברצפה. ישנתי בקומה השנייה, הפילו אותי לרצפה והתחילו להכות אותי בידיים וברגליים עם מקלות. מה זה משנה ממה זה קרה? מבקבוק מים או...

ש.          אני רק שואלת אם סיפרת את זה לסוהר? כן או לא?

ת.                    אני חושב שכן. יכול להיות שכן.

 

26.     גרסתו של התובע באשר לנסיבות אירוע התקיפה הינה עדות יחידה של בעל דין. בהתאם לסעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, ניתן לבסס ממצאים על עדות יחידה של בעל דין בתנאי שזו נמצאה מהימנה ובלבד שבית המשפט יפרט את המניע שהניע אותו להסתפק באותה עדות. ראה: ע"א 231/72 עיזבון אלמליח נ' זוטא, פ"ד (1) 679 (1973).

 

27.     בענייננו, העלה התובע גרסאות משתנות ומתפתחות לאירוע התקיפה. הגרסה שהתובע העלה בכתב התביעה ובעדותו הראשית הינה גרסה כבושה. יתר על כן, התובע לא ידע להסביר כיצד גרסה זו, מתיישבת עם עדותו בחקירה הנגדית בבית משפט, במסגרתה אישר כי בסמוך לאחר האירוע, מסר בפני קצין המשמרת מר אופיר חנדלי שליווה אותו לחובש לצורך קבלת טיפול רפואי לאחר אירוע התקיפה, גרסה הנתמכת בשתי ידיעות מודיעיניות (נספח ב' לתצהירו של מר חנדלי) לפיה התובע הותקף בתא המאסר על ידי אחד האסירים (לא על ידי כולם), וכי התקיפה אירעה על רקע זה שהתוקף ביקש מהתובע להביא לו מים, התובע לא שמע את בקשתו בפעם הראשונה אלא רק בפעם השנייה, ובשל כך התעצבן התוקף ובתגובה תקף את התובע. כשנשאל התובע במהלך חקירתו הנגדית מדוע לא סיפר על הגרסה לפיה הוכה באמצעות מקלות השיב התובע (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון) כדלקמן:

 

ש.          למה לא סיפרת לסוהר שהרביצו לך עם מקלות?

ת.                    מה זה יעזור לי?

ש.          אני שואלת למה לא סיפרת?

ת.          אף אחד לא חקר אותי. לא סיפרתי כי אף אחד לא חקר אותי. רק קיבלתי הזמנה למשפט ולא הגעתי למשפט הזה".

 

28.     גם אם לא ראוי לזקוף לחובת התובע את העובדה כי בעת ביקורו הראשון במרפאה הכחיש קשר בין פציעתו לאירוע תקיפה, חזקה היא שאדם שעבר תקיפה נמרצת כנטען באמצעות מקלות, הרי שבעת שמסר את הגרסה הראשונה בה אישר כי פציעתו נבעה מאירוע של תקיפה, ימסור את הגרסה כי הוכה באמצעות מקלות. התובע נמנע מלמסור גרסה זו לסוהר הראשון שהגיע לזירת האירוע, לחובש ולרופא שבדקו אותו לאחר האירוע. הגרסה אף לא נמסרה על ידי באי כוחו של התובע במהלך הדיון בהארכת מעצרו, הגם שהגרסה שנמסרה באותו מעמד הייתה רוויה בפרטים. בענייננו כבש התובע את הגרסה כי הוא הותקף באמצעות מקלות על ידי כל האסירים ששהו עמו בתא המאסר עד לשלב חקירתו בבית המשפט, כשבזמן אמת העלה גרסה אחרת לפיה הותקף על ידי אחד האסירים בתא שלא רקע לאומני.

 

29.     התפתחות גרסתו של התובע וכבישתה, משליכות אפוא על מהימנות עדותו ואינן מאפשרות קביעת ממצאי מהימנות לטובתו של התובע ביחס לנסיבות תקיפתו בין אם על ידי מקלות, בין אם על ידי כל האסירים בתא. באותה מידה לא ניתן גם לקבל את טענת התובע לפיה תקיפתו ארעה על רקע לאומני, גרסה אשר אינה מתיישבת עם הגרסה שמסר התובע לסוהר, ועם עדות התובע בחקירתו הנגדית.

 

 

          דיון בטענות התובע לרשלנותה של הנתבעת

 

30.     עיקר תביעתו של התובע נסמכת כאמור על עוולת הרשלנות הקבועה בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין. עוולת הרשלנות מושתתת על שלושה יסודות: יסוד ההתרשלות, קרי קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של המזיק כלפי הניזוק והפרתה על ידי המזיק; יסוד הנזק; וקיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין המעשה הרשלני לבין הנזק שנגרם.

 

31.     הלכה היא כי על המדינה, מוטלת חובת זהירות מושגית לדאוג לשלומם ולביטחונם הפיזיים והנפשיים של האסירים הנתונים במשמורתה. מדובר בחובה הקמה בהתקיים צפיות נורמטיבית, היינו, היכולת לצפות התרחשותו של אירוע מזיק וסוג הנזק שנגרם על רקע נסיבותיו של האירוע. לעניין זה רלבנטיים דברי בית המשפט העליון בפסק דין רפאלוב:

 

"18. [...] המרות השלטונית הכרוכה בהחזקת אנשים במשמורת, בין במעצר ובין במאסר, מטילה על המדינה אחריות חוקתית ומינהלית לדאוג לשלומם של בני האדם המצויים במשמורתה והנתונים תחת חסותה, בהיבט הפיזי ובהיבט הנפשי. על המדינה לכבד את זכויותיו החוקתיות של הנתון במשמורת – לחיים, לכבוד ולהגנת הגוף. הזכות לחיים ולהגנה על הגוף מתפרשת גם על הזכות להגנה על בריאות הנפש, בהינתן הקשר הבל-ינותק בין גוף לנפש (ראו: שגיאה! ההפניה להיפר-קישור אינה חוקית.(1) 762). אחריות ישירה זו, שבה נושאת המדינה ביחס למי שכלפיו מופעל כוח המרות השלטוני, חלה הן במישור המשפטי-ציבורי והן במישור המשפטי האזרחי-נזיקי. [...]

19. בין המדינה לבין אסירים הנתונים במשמורתה מתקיימים, איפוא, "יחסי קירבה", המבססים קיומה של חובת זהירות מושגית לדאוג לשלומם ולבריאותם הפיזית והנפשית, ובין היתר לספק להם תנאי מגורים סבירים וטיפול רפואי גופני ונפשי, כנדרש על פי מצבם. [...] הפסיקה, המועטה יחסית, שדנה באחריותן של רשויות המדינה לשמירה על שלומם הפיסי והנפשי של אנשים הנמצאים במשמורתה, או באחריותה של המדינה להגן על שלומם וביטחונם של אחרים מפני אלה, בחנה את אחריות המדינה על-פי הסטנדרטים הרגילים של רשלנות, כאשר המבחן המכריע הוא הצפיות של התרחשות האירוע המזיק וסוג הנזק שנגרם, על רקע נסיבותיו של האירוע.

כך, נפסק כבר בעבר, כי רשויות בתי הסוהר אינן אחראיות להבטיח באופן מוחלט את ביטחונם של אסירים מפני מעשי אלימות של אסירים אחרים, וכי השאלה המרכזית בקיום עוולת הרשלנות בנסיבות שכאלה היא האם צריכים היו שלטונות בתי הסוהר לצפות מראש את התרחשות האירוע המזיק. עוד נפסק כי התשובה לשאלה זו תלויה בנסיבות המוחשיות של הארוע המזיק, כאשר אחת הנסיבות המכריעות בהקשר זה היא אופיו של האסיר".

 

32.     בתי המשפט נימקו בפסיקתם צפיות נורמטיבית בתכונות של הקרבן, כדוגמת אסיר הטעון הגנה, תכונות ידועות של התוקף, תופעות אלימות המוכרות וידועות בכותלי בית הסוהר והתנכלות אסירים לאסירים אחרים. לצד זאת, נקבע בפסק דין רפאלוב כי במסגרת אחריות גורמי בתי הסוהר, עליהם להיות רגישים לצורך באיתור מצבי לחץ חריגים אצל האסירים הנמצאים במשמורתם, שבגדרם נדלקות נורות אזהרה, ואותות מצוקה בלתי רגילים המחייבים התייחסות מיוחדת. ראה: סעיפים 19-21 לפסק דין רפאלוב.

 

33.     אקדים ואציין כי בבחינת מכלול הראיות עולה כי לא הונחה על ידי התובע תשתית ראייתית לכך שבמקרה זה הייתה קיימת מודעות כללית שמקורה באופיים האלים של אסירים ששהו בתא עם התובע ובכלל זה ביחס לאסיר אבו קישק המכוונת כלפי התובע. כמו כן לא עלה בידי התובע לבסס תשתית עובדתית ממנה ניתן היה להניח כי התובע היה מועד להיות מותקף על ידי מי מהאסירים שהיו בתא לפני אירוע התקיפה או כי היה מצוי בידי הנתבעת מידע בדבר סיכון שהיה ידוע, צפוי או מסתבר, שהנתבעת התעלמה ממנו ולא בררה אותו כדבעי.

 

34.     אחת הטענות העיקריות בכתב התביעה שהגיש התובע הינה כי הנתבעת התרשלה בכך שלא ביצעה הליך מיון והפרדת עצורים מתאים ו/או כמתחייב בחוק ולא דאגה להפריד בין עצורים אלימים ו/או לאומניים לבין עצירים כגון התובע.

 

35.     סעיף 10 לפקודת בתי הסוהר, התשל"ב-1971 (להלן: "הפקודה") עוסק בשיבוץ אסירים בבתי סוהר, וזה קובע כדלקמן:

 

                 "(א) אסירים ואסירות ייכלאו בחלקים נפרדים של בית הסוהר באופן שימנע מהם להיראות, לשוחח או לבוא במגע זה עם זה.

                 (א1) אסירים קטינים יופרדו מאסירים בגירים בהתאם להוראות סעיף 34ב לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971.

                 (ב) במידה שהדבר הוא מעשי מבחינת תנאי השיכון בבית הסוהר, יסווגו האסירים והאסירות לסוגים שונים אלה:

(1) אסירים הממתינים למשפטים יופרדו מאסירים שפוטים;

(2) (נמחקה);

(3) אסירים אזרחיים יופרדו מאסירים פליליים;

(4) עבריינים שנידונו לראשונה יופרדו מעבריינים חוזרים.

[...]". (ההדגשה אינה במקור – ב.ט.).

 

36.     ממקרא סעיף 10 לפקודה עולה כי לא קיימת בו הוראה מפורשת או משתמעת המורה על הפרדתם של אסירים ממוצא לאומי שונה ועל שיבוצם בתאים נפרדים. יחד עם זאת, חזקה היא כי ככל שמובא לידיעת שירות בתי הסוהר מידע על אסיר שעובר התנכלויות מצד אסירים אחרים על רקע, דת, גזע או מין, יפעלו גורמי בתי הסוהר למיגור ההתנכלויות, אם זה על דרך הגברת השמירה ואם זה על דרך העברתו של האסיר לתא אחר. במקרה הנדון, לא ניתן להעדיף ולקבל את גרסתו הכבושה של התובע לפיה תקיפתו ארעה על רקע גזעני. יתר על כן, התובע טען בכתב התביעה, כי לפני אירוע התקיפה אירעו התרחשויות המעידות על התנכלות על רקע דתי מצד יתר האסירים בתא. חרף האמור, התובע לא פעל ליידע את הסוהרים אודות אותן התרחשויות, ולא ביקש לעבור לתא אחר. בנסיבות אלה, בהעדר הוכחה כי היה בפני גורמי הנתבעת מידע מוקדם, הן בנוגע להיותו של התובע מאוים בכלל, או מאוים על ידי אסירים ממוצא ערבי בפרט, אין אפשרות לקבוע כי לנתבעת הייתה צפיות כלשהי כי נשקפת לתובע סכנה מעצם היותו יהודי בתא עם 6 אסירים ממוצא אתני שונה. ואם לא די בכך, ראוי לציין כי על פי דברי בא כוחו של התובע בדיון בהארכת מעצרו, הרי לצד הערבים ששהו בתאו של התובע, שהה בתא של התובע לפחות אסיר אחד נוסף מטורקיסטאן.

 

37.     אשר לטענת התובע בסיכומיו כי הנתבעת התרשלה כאשר נמנעה מלבצע חיפושים לפני אירוע התקיפה ומיד לאחריו, יצוין כי טענה זו הופרכה באמצעות תצהירו של עד הנתבעת מר אופיר חנדלי, אשר פירט במסגרת סעיף 19 לתצהירו את החיפושים השוטפים שנעשים בשגרה בתאים ואף הוצגו בעניין זה דוחות חיפושים. בנוסף בדו"ח האירוע (נספח א' לתצהירו של מר חנדלי) נרשם באותו יום בשעה 01:21 כי "האסירים הופרדו והוצאו מוצרי חשמל מהתא". פעולה זו יש בה כדי ללמד על כך כי בסמוך לאחר האירוע התבצעה פעולה להוצאת חפצים העלולים להיות פוגעניים מהתא בו שהה התובע. חזקה כי ככל שנמצאו בין החפצים מקלות, לא כל שכן מקלות של מגבים, כפי שהעיד התובע, היה הדבר נרשם בדו"ח האירוע. משאין בדו"ח האירוע התייחסות למקלות, ניתן אפוא להניח כי אלה לא נמצאו.

 

38.     בשקלול כל האמור, לא מצאתי טעם להעדפת גרסתו המאוחרת והכבושה של התובע שמעצם טיבה משקלה מועט, על פני הגרסה הראשונה שמסר התובע בסמוך לאחר אירוע התקיפה. אין בראיות שהציג התובע כל חיזוק לטענה כי הוא הותקף על ידי כל האסירים בתא. נהפוך הוא, בפועל הראיות מצביעות על כך שאירוע התקיפה נגרם על רקע קטטה בין שני אסירים, שהתפתחה לאחר דרישתו של התוקף כי התובע יביא לו מים.

 

39.     התובע טען עוד כי הנתבעת התרשלה בכך שפעלה בניגוד לנהלים ולא הפרידה בין עצורים לשפוטים. מדובר בטענה שנטענה לראשונה במסגרת הסיכומים, ומשכך, דינה להידחות מחמת הרחבת חזית אסורה. יחד עם זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך, אוסיף, כי דין הטענה להידחות גם לגופה. אמנם, סעיף 10(ב) לפקודה מבחין בין אסירים לעצורים (אסירים הממתינים למשפטם), יחד עם זאת, נוסח הסעיף אינו נוקט בלשון האוסרת על שיבוץ כזה, אלא מנחה את הנתבעת להפריד בין אסירים הממתינים למשפטם לאסירים שפוטים "במידה שהדבר הוא מעשי מבחינת תנאי השיכון בבית הסוהר". החלטה זו הינה החלטה שלטונית של הנתבעת המבוססת על תנאי בית הסוהר. התובע לא הביא ראיות כי הוכה על ידי אסיר שפוט וכי על רקע זה בוצעה התקיפה. יתר על כן ולנוכח העיתוי שבו העלה התובע את הטענה, נמנעה גם מהנתבעת ההזדמנות להתייחס לאפשרות אם ניתן היה מבחינה מעשית לבצע את ההפרדה, טענה אותה העלה התובע לראשונה בסיכומיו. לנוכח כל האמור סבורני כי אין מנוס מדחיית הטענה.

 

40.     התובע טען בכתב התביעה כי הנתבעת התרשלה בכך שלא השגיחה כראוי ולא דאגה לבריאותו, לרבות בריאותו הנפשית או שלמות גופו. התובע אמנם זנח טענה זו בסיכומיו על כל המשמעויות הנובעות מכך, עם זאת, אציין כי טענה זו נטענה בעלמא ללא שהובאה בעניינה כל תשתית עובדתית או ראייתית התומכת בה. בפועל, מעיון בתיעוד הרפואי מתיק מרפאת הכלא (מוצג נ/3) עולה כי הנתבעת דאגה לספק לתובע טיפול רפואי מעת קבלתו. כך עולה, בין היתר, כי בקליטה הראשונית בבית הסוהר ביום 18/04/12 נבדק התובע ונמצא ללא תלונות וללא מחלות כרוניות. ביום 13/05/12, שעה 01:43 הועבר התובע לחובש לצורך קבלת טיפול רפואי לאחר אירוע התקיפה. יום לאחר מכן, ביום 14/05/12 נבדק התובע על ידי רופא ד"ר רמי פרנקל. בבדיקה נמצא כי התובע סובל ממעט רגישות סביב עין שמאל ומעט שטף דם תת עורי ללא טשטוש ראייה. אשפוזו הנפשי הראשון של התובע היה רק 8 חודשים לאחר אירוע התקיפה, ביום 28/01/13. בנסיבות אלה, אין בידי לקבל טענת התובע לעניין אי שמירה על בריאותו הנפשית או שלמות גופו.

 

41.     כך גם לא מצאתי לקבל טענת התובע כי לנתבעת אין גרסה וכי היא נמנעה מהבאת עדים רלוונטיים המצויים בשליטתה. כאמור הנטל הוא על התובע להוכיח את תביעתו, בהתאם לכלל "המוציא מחברו עליו הראייה". מעבר לכך, הנתבעת אינה מכחישה את עצם התרחשות אירוע התקיפה ואת העובדה כי התובע נחבל בגופו בעקבות אותו אירוע. מהראיות שהוצגו בפניי עלה כי ככלל אחרי השעה 22:00 כל התאים בבית הסוהר נסגרים ונשאר סוהר אחד תורן האחראי על כל האגף תוך יכולת להזמין תגבורת שתגיע תוך שניות במידת הצורך.

 

42.     במקרה הנדון, אין מחלוקת כי אירוע התקיפה התרחש לאחר השעה 22:00, בעוד שהתא היה סגור ונעול, והעדים היחידים לאירוע מזמן אמת היו האסירים ששהו באותו תא. אין גם מחלוקת כי הסוהר התורן לא פתח לבדו את התא לפני שהזעיק תגבורת, וכי כאשר נפתח התא נכנסו מיד 3 סוהרים ולא אחד (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 16/10/17, שורות 21-26). אחד משלושת הסוהרים שנכנסו לתא מיד לאחר האירוע היה העד מר אופיר חנדלי שהיה מפקד המשמרת בעת האירוע. העד חנדלי היה גם הסוהר שליווה את התובע למרפאה. התובע אף אישר כי הוא סיפר לעד חנדלי בעת שהנ"ל ליווה אותו למרפאה כי הוא הותקף על ידי אחד האסירים בתא. מן האמור, עולה כי העד חנדלי הינו עד שקלט בחושיו את הדברים והעיד על כך ממקור ראשון. בהקשר זה, יצוין כי לנוכח חלוף הזמן ממועד אירוע התקיפה, אין בעצם העובדה שהעד נדרש לרענן את זיכרונו ולעיין במסמכים כדי לפגום במהימנות עדותו. מעבר לכך, הוצגה גם עדותם של החובש שטיפל בתובע לאחר האירוע ושל העד מר טטרו שהיה נציג המודיעין בבית הסוהר במועד אירוע התקיפה, ואשר הציג בעדותו את המידע שהיה קיים במסמכי המערכת בנוגע לאירוע, הא ותו לא.

 

43.     התובע לא הסביר כיצד הזמנתם של הסוהר שלחץ על לחצן המצוקה, סוהרי המשמרים שהיו ביום האירוע, זקיף האגף ונציגת המודיעין שהוזכרה בתצהירו של מר טטרו הייתה תורמת או מוסיפה על עדותם של העדים שהעידו מטעם הנתבעת, והוא אף לא עתר להזמנתם לעדות, נוכח אי הזמנתם על ידי הנתבעת. בנסיבות אלה, אין כאמור מקום לקבל את טענת התובע לעניין אי הצגת גרסה ואי העדת עדים רלוונטיים, מצידה של הנתבעת.

 

44.     בנוגע לטענת התובע כי הנתבעת לא הציגה ראיות רלוונטיות שנמצאות בשליטתה הבלעדית, לרבות: אי הצגת פרטים אודות הרקע הפלילי של האסירים ששהו יחד עם התובע בתא המעצר, אי הצגת פרטים לגבי בדיקות שבוצעו על היות אותם אסירים בסטטוס "שפוטים" או לחילופין "ממתינים למשפט" ואי הצגת פרטים לגבי בדיקות שבוצעו לגבי אסירים בעלי רקע לאומני מיוחד, יצוין כי במסגרת כתב התביעה, תחם התובע את המסגרת העובדתית בטענה כי תקיפתו התרחשה על רקע לאומני וכי הנתבעת התרשלה בכך ששיבצה אותו כיהודי יחיד בתא עם אסירים ממוצא ערבי. משעה שזו היא הטענה העיקרית בכתב התביעה היה על הנתבעת להראות שבעצם השיבוץ לא הייתה כל הפרה חקוקה וכי לא היה לנתבעת יסוד לצפות ששיבוץ התובע בתא בו שובץ עלול לגרום לפגיעה שאירעה, ולא מעבר לכך.

 

45.     ככל שחפץ התובע לקבל פרטים בנוגע לרקע הפלילי או הלאומני של האסירים היה עליו לפנות לנתבעת ולבקש לקבל את הפרטים בין במסגרת שאלון ובין במסגרת בקשה לעיון ספציפי במסמכים. בפועל, התובע לא ביקש בשום שלב של ההליך לקבל את הפרטים שפורטו לעיל, ובעניין זה אין לו להלין אלא על עצמו. מכל מקום, במסגרת סיכומי הנתבעת הובהר כי האסירים ששהו עם התובע באותו תא לא היו בעלי רקע בטחוני, שכן אסירים ביטחוניים אינם משובצים עם אסירים רגילים. מעבר לכך, קיים נתון עובדתי שאינו שנוי במחלוקת והעולה גם מסיכומיו של התובע (סעיף 55) כי לפחות אסיר יהודי נוסף, מר משה חנוכה היה בתאו של התובע, ואף בכך יש להקהות את טענת התובע.

 

46.     התובע טען כי הנתבעת לא הקפידה על ביצוע חקירת משטרה בכל הנוגע לאירוע התקיפה, דבר שגרם לו נזק ראייתי. הסמכות לחקור ביצוען של עבירות פליליות המתרחשות במתקני שירות בתי הסוהר נתונה למשטרת ישראל שמבצעת את החקירה על יסוד תלונה שהגיש האסיר שהיה מעורב באירוע או לחילופין בהתאם להודעת גורמי שירות בתי הסוהר שרשאים להזמין חוקר משטרתי מיוזמתם. במקרה הנדון, התובע לא הגיש תלונה בגין תקיפתו למרות היותו מיוצג על ידי עורך דין (עמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 16/10/17, שורות 18-19). מנגד, מנספח ד' לתצהירו של מר טטרו ונספח א' לתצהירו של מר חנדלי עולה כי בעקבות אירוע התקיפה ניתנה הוראה על ידי מפקד בית הסוהר לזימון חוקר משטרתי וזומן חוקר. עדי הנתבעת לא ידעו אמנם לאשר אם בוצעה חקירה בפועל ואם לאו, ואולם בעדותו התייחס התובע לזימון שהוא קיבל "למשפט" אשר התנהל בין כתלי בית הסוהר והקשור לאירוע התקיפה, אליו לא הגיע כיוון שהשתחרר למעצר בית (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 16/10/17, שורות 6-8). בנסיבות אלה, משלא ברור מהו אותו "משפט" אליו מכוון התובע, ונראה כי המדובר בבירור פנימי כלשהו שנערך בשב"ס, והתובע בחר שלא להתייצב ולמסור את גרסתו בקשר לאירוע התקיפה, למרות שנוכחותו הינה הכרחית לצורך ניהול ההליך, והתובע אף לא פנה לגורמים הרלוונטיים לצורך בירור העניין, ולא הגיש תלונה במשטרה חרף היותו מיוצג באותה העת על ידי שני עורכי דין, אין מקום לקבל טענת התובע לעניין נזק ראייתי שנגרם בשל אי ביצוע חקירת משטרה.

 

47.     מכל האמור מתחייבת אפוא המסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית, ועל כן, אין להטיל על הנתבעת אחריות במסגרת עוולת הרשלנות. בנוסף, לא הוכח כי הנתבעת הפרה חובה חקוקה. די באמור על מנת לדחות את התביעה.

 

          שאלת הקשר הסיבתי

 

48.     בבחינת למעלה מן הצורך, אוסיף, כי גם אם ניתן היה לקבל את טענת התובע כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית, עדין לא עלה בידי התובע לבסס את הקשר הסיבתי בין אירוע התקיפה לבין הנזק הנפשי הנטען. הנטל להוכיח קשר סיבתי עובדתי רובץ ככלל על התובע. מקום שהנטל רובץ על התובע, אי-הוכחת הקשר הסיבתי יביא לדחיית התביעה. יפים לעניין זה דברי בית המשפט בע"א (ירושלים) 6274/92 רפאל רזי נ' קצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), פ"ד מח(3) 326 (1994):

 

"חשוב להטעים, כי היעדר היכולת לשלול את קיומו של קשר סיבתי אפשרי (שהוא עצמו פועל-יוצא מחוסר ידיעת סיבותיה ודרך עלילותה של המחלה) אין בו כדי להקים הנחה בדבר קיומו של קשר סיבתי".

 

49.     במסגרת התביעה טען התובע לנכות נפשית שנגרמה לו בעקבות אירוע התקיפה. אין מחלוקת בין כלל המומחים כי התובע סובל מנכות נפשית משמעותית. ד"ר רבקה כהן, המומחית מטעם בית משפט בתחום הפסיכיאטריה קבעה בחוות דעתה כי 30% מנכותו הנפשית של התובע נובעת מאירוע התקיפה. עם זאת, בהגינותה וביוזמתה, במסגרת עדותה בבית משפט ביקשה המומחית לתקן את חוות דעתה, והבהירה כי לאחר שעיינה במלוא התיעוד בעניינו של התובע לרבות בבדיקותיו הקודמות, התעורר בה ספק באשר למידת השפעת אירוע התקיפה על מצבו של התובע וציינה כי על בסיס החומר המצוי היא אינה יודעת לחלק את שיעורי הנכות בין החלק הפוסט טראומטי מהתקיפה לבין הדיכאון המיג'ורי הנובע מהפחד של התובע מהליך הסגרתו לרוסיה. בהמשך דבריה, ציינה המומחית כי להליכי המעצר והפחד מהסגרה לרוסיה היה חלק יותר גדול בהתלקחות מצבו הנפשי של התובע מאשר אירוע התקיפה (עמ' 34-36 לפרוטוקול הדיון מיום 11/06/18). אין חולק כי מחלתו הנפשית של התובע התפרצה שמונה חודשים לאחר אירוע התקיפה ו-10 חודשים לאחר מעצרו לצורך הליכי ההסגרה לרוסיה. בנסיבות אלה, מקובלות עלי הבהרות המומחית מטעם בית משפט, כי לא ניתן לקבוע כי אירוע התקיפה הוא זה שגרם להתלקחות והתפרצות מחלתו הנפשית של התובע. בנסיבות שתוארו, בהינתן קיומו של קשר סיבתי חילופי שעניינו הליכי ההסגרה לרוסיה כפי שעולה גם מפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 1727/16, הרי שהעובדה שלא ניתן לשלול קיומו של קשר סיבתי בין אירוע התקיפה לנזק הנפשי הנטען, איננה בגדר הוכחתו.

 

50.     המסקנה המתבקשת מכל האמור היא כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את תביעתו ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי. משכך, מתייתר הצורך לדון בשאלת הנזק.

 

סוף דבר

 

51.     סיכומו של דבר - התביעה נדחית.

 

פועל יוצא מכך, נדחית גם ההודעה לצד ג'.

 

52.     בנסיבות העניין, על אף דחיית התביעה ומתוך התחשבות במצבו של התובע, יישא כל צד בהוצאותיו.

 

53.     משלא הוגש כתב הגנה בהודעה לצד השלישי והצד השלישי לא התייצב לדיונים אין צו להוצאות במערכת היחסים שבין הנתבעת והצד השלישי.

 

54.     המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

 

 

ניתן היום,  י"ב חשוון תש"פ, 10 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.