|
בית משפט השלום בחיפה |
|
|
|
|
|
תא"מ 6126-10-18 אורגד נ' שטרן
|
|
|
בפני |
כבוד השופטת סיגלית מצא
|
|
|
התובע: |
עו"ד חגי אורגד |
|
|
נגד
|
||
|
הנתבעת: |
יונה רחל שטרן |
|
|
|
||
|
|
|
|
|
פסק דין
|
1. בפניי תביעה לפיצוי בגין לשון הרע שהגיש התובע, עורך דין במקצועו, נגד הנתבעת. עילת התביעה היא מכתבים שונים אשר שיגרה הנתבעת ללשכת עורכי הדין ובהם תלונות, תיאורים ותארים המיוחסים לתובע, אשר העניק טיפול משפטי לילדיה ואחייניה של הנתבעת בכל הנוגע לקיום ומימוש צוואת גיסתה.
העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת
2. הנתבעת פנתה לתובע לקבלת שירותים משפטיים בקשר עם צוואת הגב' רונית שטרן ז"ל, גיסתה (להלן: "המנוחה"), מיום 22.5.2016.
3. היורשים, בהתאם לצוואת המנוחה הם ארבעת ילדי הנתבעת: הגב' עינת שטרן חי; הגב' יפעת שטרן אלקלעי; מר עופר שטרן; מר סער שטרן; כמו גם שני ילדים של אחיה: מר נתן שטרן המתגורר בדרום אפריקה והגב' שרון דיילי המתגוררת בבריטניה.
4. ככלל, מורה צוואת המנוחה על חלוקת רכושה באופן שווה בין כלל היורשים (1/6 כ"א) ובכלל זה דירתה של המנוחה, הכספים המופקדים בחשבון הבנק של המנוחה בבנק הפועלים; וכן 2 קופות גמל (פסגות וקרן השתלמות בחברת הלמן אלדובי). עוד ציינה המנוחה בצוואתה כי "במידה ויש עוד משהו בעיזבוני ששכחתי לציין יחולקו בין היורשים הרשומים בצוואה".
5. אין מחלוקת, כי תחילה באו התובע והנתבעת בהסכם, לפיו יפעל התובע למתן צו קיום לצוואת המנוחה. צו קיום לצוואה ניתן ביום 20.12.2017. יצוין כי בנה של הנתבעת, מר עופר שטרן, הוא שחתם על ייפוי הכוח לטיפול בבקשה לצו קיום צוואה מיום 10.8.2017.
6. לאחר שניתן צו קיום הצוואה, פנתה הנתבעת לתובע בשנית, בבקשה כי ימשיך את הטיפול המשפטי במימוש הוראות הצוואה, ובכלל זה, כי יפעל אל מול חברות הביטוח לשחרור כספים שנצברו בהם לטובת המנוחה והעברת הזכויות בנכס שהיה בבעלותה של המנוחה על שם יורשיה. ביום 23.3.2018 חתמו התובע והנתבעת על הסכם שכר טרחה. מהות הטיפול, כמוגדר בסעיף 2 להסכם, הנה "רישום נכס בטאבו ופניה לחברות המופיעות בצוואה".
בירור שערך התובע העלה כי המנוחה צברה כספים בחברות הלמן אלדובי קופות גמל ופנסיה; פסגות קופות גמל ופנסיה ומנורה מבטחים (אשר לא צוינה בצוואת המנוחה).
7. ביום 3.5.2018 חתם מר עופר שטרן, בנה של הנתבעת, על ייפוי הכוח המייפה את כוחו של התובע לטפל בשחרור הכספים המצויים בחברות הביטוח (לרבות הכספים הצבורים בחברת מנורה מבטחים).
8. הנתבעת היא אשר שילמה את שכרו של התובע, כאמור בהסכם שכר הטרחה.
שכר טרחתו של התובע כפי שנקבע בהסכם שכר הטרחה, הועמד על סך של 3,500 ש"ח (ס' 3.1 להסכם שכר הטרחה). התשלום הראשון בסך של 2,000 ש"ח שולם עם החתימה על הסכם שכר הטרחה וסוכם כי יתרת התשלום תשולם לאחר 7 ימים (ס' 4.1 להסכם שכר הטרחה). אין חולק כי שכר טרחתו של התובע שולם במלואו (ראו קבלות וחשבוניות אשר צורפו לתצהירי הצדדים; קבלה מיום 23.3.2018 ע"ס 2,000 ש"ח; קבלה מיום 11.4.2018 ע"ס 2,345 ש"ח).
9. התובע פעל להעברת זכויות המנוחה בדירתה על שם היורשים (ראו אישור לשכת רישום המקרקעין מיום 17.4.2018 ביחס לחלקה 42/3 בגוש 11554). כן פנה התובע במכתבים לחברות הביטוח השונות בבקשה לברר האם מצויים בקופותיהן כספים שצברה המנוחה.
10. היחסים בין התובע לנתבעת עלו על שרטון בשל אי קידום הטיפול ביישום צוואת המנוחה בקצב הנדרש, לדעת הנתבעת, כמו גם עקב יידוע כלל היורשים, בכללם אחייניה (שרון ונתן שטרן), בדבר כספים שצברה המנוחה בחברת מנורה מבטחים (אשר אינה מוזכרת בצוואת המנוחה). לטענת הנתבעת, כספים אלו, יועדו לילדיה בלבד ולא חלות עליהם הוראות הצוואה המורות על חלוקה שווה של העיזבון בין ששת היורשים. כך עולה מעדותה של הנתבעת:
"הייתה צוואה והיורשים ראו את הצוואה בדיוק כמוני, אבל היה טופס שבו היו רשומים מנורה שבו היא הורישה את כל הכספים שלה לארבעת הילדים שלי. אני מצאתי את הטופס הזה והוא נשאר אצלך. אני שיתפתי את היורשים והכל היה אצלי, אנחנו סידרנו שם לאחר שהיא נפטרה והכל היה אצלי ולי הייתה רק גישה, אני שיתפתי את ילדיי במידע לגבי מנורה" (ע' 6 ש' 21-24).
כאשר נשאלה הנתבעת כיצד עמדתה מתיישבת עם ההוראה הכללית בצוואת המנוחה, לפיה כלל רכושה יתחלק בין ששת היורשים, השיבה הנתבעת:
"כתוב באופן כללי שאם היא שכחה משהו זה יתחלק בין ששת היורשים. מצד שני, אני לא חשבתי שהיא שכחה את חברת מנורה כי היא כתבה את הטופס למנורה כשהייתה צלולה" (ע' 6 ש' 27-28).
לעמדתה של הנתבעת יידועם של כלל היורשים הוביל למצב בו נאלצו ילדיה, שלא רצו להסתכסך עם בני דודם, לוותר על חלקם בעיזבון (לשיטתה של הנתבעת כל אחד מילדיה "הפסיד" סכום של 30,000 ש"ח בשל התנהגות התובע).
11. הנתבעת פנתה פעמים רבות לתובע, בבקשות ובירורים שונים בקשר לטיפול בעניין זה, כאשר במהלך הפניות הוחרף השיח בין הצדדים, עד שהגיע למצב בו ביקש התובע כי הנתבעת לא תפנה אליו עוד אלא הקשר יתבצע דרך בנה, מר עופר שטרן, החתום על ייפויי הכוח (ראו תמליל שיחה מיום 18.6.2018 בשעה 11:44, נספח א' לתצהיר מר עופר שטרן; וכן ראו התכתבויות במסרונים בין התובע לנתבעת מיום 3.5.2018).
נוכח סירובו של התובע לבוא עמה בדברים ואף לעדכנה בנוגע להתקדמות הטיפול בתיק, ביקשה הנתבעת לבטל את ההסכם וכי התובע ישיב לה שני קלסרים הכוללים את מסמכי המנוחה אשר לטענתה מסרה לו.
12. ביום 3.5.2018 הגיע מר עופר שטרן, בנה של הנתבעת למשרדי התובע, לקבלת הקלסרים אשר נמסרו לו על ידי הנתבעת. עם קבלת הקלסרים, חתם מר עופר שטרן על מסמך כאמור –
"אני הח"מ עופר שטרן ת.ז. 305234353 מאשר קבלת שני תיקים בעניין רונית שטרן ז"ל. אני מאשר כי אין לי ולאחרים כל טענה ו/או דרישה ו/או תביעה כנגד אף אדם".
בסופו של המסמך חתימתו של מר עופר שטרן וכן ציון התאריך העברי (י"ח אייר תשע"ח) והלועזי (3.5.2018).
13. למרות זאת טענה הנתבעת כי התובע השיב לה קלסר אחד בלבד (ע' 10, ש' 25-29; ע' 12, ש' 32; ש' 34-36) וכי פניות לחברת מנורה לא הועילו וזו סירבה להמציא לה את הטופס בו מפורטים שמות המוטבים (ע' 13, ש' 2-7). עוד טוענת הנתבעת כי המסמך בו הורישה המנוחה את כלל הכספים הצבורים בחברת מנורה לא נמצא בקלסר אשר הושב לידי מר עופר שטרן. על כך יצא קצפה של הנתבעת, אשר סברה כי התובע הותיר בידיו מסמכים ללא היתר.
14. לאחר דברים אלה, פנתה הנתבעת ללשכת עורכי הדין במכתב תלונה מיום 9.5.2018 במכתב תלונה (להלן: "מכתב התלונה").
לטענת התובע במכתב זה נכתבו אמירות המהוות לשון הרע כהגדרתן בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). וכך נכתב במכתב התלונה:
"הוא מדבר בשפה מגעילה, מנבל את הפה ומתכסח איתי כל הזמן ..." (סעיף 1)
"... הוא חצוף בצורה לא נורמלית, מתנהג כמו אחרון העבריינים ואנשי העולם התחתון ועושה שם רע לכל קהילת אורכי הדין (כך במקור – ס.מ.). הוא צורח עליי ואני יכולה להיות אמא שלו, הוא בן 46 ואני בת 64 חצוף!!!" (סעיף 2)
"... ולא לפתוח עליי את הפה המלוכלך שלו!" (סעיף 3)
"צריך לקחת לו את הרישיון" (עמ' 3 למכתב).
"עם בן אדם חלאה כזה עוד לא נתקלתי ... הוא מלא באגו!! בן אדם מגעיל מצטערת שפניתי אליו" (עמ' 4 למכתב)
15. בתכתובת דואר אלקטרוני מיום 18.6.2018 פנתה הנתבעת לתובע בבקשה כי יחזיר לה את המסמכים של חברת מנורה אשר הועברו לידיו ולא הושבו לה, לטענתה. במכתב זה ציינה הנתבעת:
"היתה בתיק רשימת המוטבים שרונית ז"ל רשמה לחברת מנורה בטופס שלהם והטופס נעלם מהקלסר כלומר הוא אצלך.
אני לא מאיימת אבל מחר או מחרתיים אני ניגשת למשטרה כדי להגיש נגדך תלונה על גניבת מסמכים. אתה לא מוכן לדבר איתי למרות שהתייעצתי עם 2 עורכי דין שאמרו לי שאני הלקוחה שלך ... לכן אני פונה אליך במייל ומבקשת את החזרת המסמכים ובעיקר את המסמך הזה של רשימת המוטבים של מנורה ... במידה ולא ייעשה כן, אגיע ביום רביעי למשטרה להגיש תלונה וכן אני מכתבת את עורכי הדין בגניבות שלך את המסמכים".
עותק מתכתובת זו נשלח לכתובת הדואר האלקטרוני של לשכת עורכי הדין.
16, בהמשך לכך, ובאותו היום (18.6.2018) שלחה הנתבעת דואר אלקטרוני ללשכת עורכי הדין ובו ציינה כי התובע פעל בניגוד להרשאתה, ואף גנב ממנה מסמכים. להלן החלקים הרלבנטיים מתוך המייל:
"אעביר לכם מייל מאפריל שכתבתי לו בפירוש שאני מבקשת שלא יידע את האחיינים האחרים על קיום רשימת המוטבים במנורה ... בכל אופן כרגע אני מבקשת את רשימת המוטבים שהוא גנב מהתיק, לפני שאני פונה למשטרת זבולון בתלונה וכדי שיבצעו אצלו במשרד חיפוש".
17. בתכתובת מיום 18.6.2018 הודיע מר עופר שטרן לתובע על ביטול הסכם ההתקשרות.
18. בתגובה לבקשתה של הנתבעת לאסוף את המסמכים הנותרים ממשרדו של התובע, השיב התובע ביום 19.6.2018 לכתובת האי מייל של מר עופר שטרן, בנה של הנתבעת, כי המסמכים נמסרו לידי מר עופר שטרן וכן נשלחו מסמכים לחברות הביטוח. בתכתובת דואר אלקטרוני נוספת, אשר נשלחה ביום 19.6.2018 לכתובת האלקטרונית של לשכת עורכי הדין, כתבה הנתבעת-
"... אם עד מחר לא אקבל פידבק והתייחסות לא מכם ולא מעו"ד אורגד, אפנה למשטרת זבולון כדי להתלונן על גניבת המסמכים ...".
19. ביום 20.6.2018 נשלח לתובע מכתב מכלל יורשי המנוחה, המודיע על סיום ההתקשרות בין הצדדים.
20. ביום 21.6.2018 הגיעה הנתבעת למשרדו של התובע בבקשה לאסוף את המסמכים החסרים לטענתה. משסירבה הנתבעת לעזוב את המשרד, הזמין התובע את המשטרה לפינויה. בתגובה לכך, פנתה הנתבעת עוד באותו היום למשטרת זבולון והגישה כנגד התובע תלונה בגין אחזקת המסמכים אשר נמסרו לידיו על ידי הנתבעת שלא בהיתר.
21. ביום 25.6.2018 שלחה הנתבעת דואר אלקטרוני ללשכת עורכי הדין (עם העתק לדואר האלקטרוני של התובע), ובו שבה על טענותיה בדבר אחזקת המסמכים שלא כדין, וכן את השתלשלות העניינים ביום 21.6.2018 במשרדו של התובע.
22. ביום 6.6.2018 הגיש התובע תגובתו לתלונתה של הנתבעת כנגדו ללשכת עורכי הדין.
23. לאחר בירור התלונה, הוחלט בוועדת האתיקה המקצועית של לשכת עורכי הדין, כי אין מקום לנקוט בהליכים משמעתיים כנגד התובע, ועל גניזת התלונה (ר' החלטה מיום 31.7.2018).
24. עילת התביעה היא מכתבי התלונה ששלחה הנתבעת ללשכת עורכי הדין וכוללים, לטענת התובע, אמירות המהוות לשון הרע.
טענות התובע
25. התבטאויותיה של הנתבעת בכלל ההתכתבויות ללשכת עורכי הדין (מכתב התלונה וכן ההתכתבויות בדואר האלקטרוני) כוללות אמירות העולות כדי לשון הרע. בהקשר זה מפנה התובע לתאורו כ: גנב; חלאה; מגעיל; אחרון העבריינים ואיש העולם התחתון; עושה שם רע לקהילת עורכי הדין. התבטאויות אלו גרמו לתובע מפח נפש, פגעו ברגשותיו ובכבודו, כמו גם במוניטין רב השנים אשר צבר.
טוען התובע כי פרסום הטענה כי ביצע עבירת גניבה מהווה כשלעצמו לשון הרע (ע"א 310/74 שטרית נ' מזרחי, פ"ד ל (1) 389). עוד טוען התובע כי הנתבעת אינה תומכת טענותיה על כל ראיה אובייקטיבית וכי תחושותיה הסובייקטיביות בדבר גניבת מסמכים משוללות יסוד (ת"א 1626-11-13 עו"ד מרמרשטיין – דורון (7.10.2015)). טוען התובע כי בשים לב לעיסוקו כעורך דין, יש מקום להקפיד בשמו הטוב – שאם לא כן, יפגע מטה לחמו.
26. התובע מוסיף וטוען כי התלונה ללשכת עורכי הדין הוגשה בחוסר תום לב, ועל כן אין התנהגות הנתבעת חוסה תחת הגנה כלשהי מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע (ע"א 7699/11 פלקסר נ' ברנדס (25.12.2013)). בהקשר זה טוען התובע שטענותיה של הנתבעת נועדו לגרום לו להשיב לה את שכר הטרחה ששילמה לו וכי הנתבעת לא האמינה באמיתות הדברים אשר פרסמה. משכך, טוען התובע, לא ניתן לומר כי הפרסומים בוצעו בתום לב.
עוד טוען התובע כי הגם שכלל החומר הועבר לידי בנה של הנתבעת (ביום 3.5.2018), הנתבעת המשיכה לכנותו בכינויים כגון גנב ואף הגישה תלונת סרק נגדו במשטרה. יש בדברים אלו בכדי להעיד על חוסר תום ליבה של הנתבעת.
27. התובע מדגיש כי פניותיה של הנתבעת ללשכת עורכי הדין אינן חוסות תחת הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, שכן הנתבעת לא הייתה לקוחה שלו אלא בנה, מר עופר שטרן, החתום על ייפוי כוח לצורך מתן הטיפול המשפטי, וממילא הייצוג המשפטי והשירות לא ניתן לנתבעת (ע"א 6645/00 עו"ד ארד נ' אבן (21.7.2002)).
28. ועוד בהקשר זה, הפרסום לא היה פרופורציונלי במידת ההגנה על הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, שהרי גם לו סברה הנתבעת כי התובע מחזיק במסמכים ללא היתר - לא הייתה הצדקה לפרסום כינויי גנאי והטחת האשמות פליליות כנגדו.
טענות הנתבעת
29. לטענת הנתבעת היא הייתה לקוחה של התובע. הנתבעת היא אשר חתמה על הסכם שכר הטרחה, היא אשר שילמה את שכר הטרחה בפועל ואף החשבוניות בגין העסקה הונפקו על שמה. זאת ועוד, הנתבעת קיבלה מידע החוסה תחת חיסיון עו"ד - לקוח ובכך יש לגלות את דעתו של התובע כי היא בגדר לקוחה שלו. על כן, חלות בנסיבות העניין הוראות סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.
30. טוענת הנתבעת כי הונעה, בכתבה את מכתב התלונה נגד התובע, מחוסר האונים שחשה עקב חוסר מענה מצד בעל מקצוע אשר שכרה ולו שילמה ממיטב כספה. הטיפול בעניין זה הוציא מהנתבעת צדדים לא נעימים, אולם לא הייתה בכוונתה של הנתבעת לפגוע בכבודו של התובע. ראיה לכך שהנתבעת לא ביקשה לפגוע בתובע אלא לקבל מענה למצוקה אליה נקלעה ניתן למצוא בכך שהפרסום לא בוצע ברשתות החברתיות, אלא במסגרת פנייה ללשכת עורכי הדין – הגוף הממונה על התובע מבחינה מקצועית. מטרת הפניה ללשכת עורכי הדין הייתה קבלת מענה לגופו של עניין. גם אם הפניה אינה מוצדקת וגם אם נפגעו רגשותיו של התובע, אין בכך כדי לקבוע כי זו עולה כדי לשון הרע.
הנתבעת לא הונעה על-ידי כוונת זדון או יצר נקם אלא מצוקה אמיתית אליה נקלעה.
31. ההתכתבויות בין הנתבעת לתובע נערכו בפרטיות, ועל כן אינן מהוות פרסום על פי חוק איסור לשון הרע.
דיון והכרעה
חוק איסור לשון הרע
32. חוק איסור לשון הרע מאזן בין שתי זכויות יסוד בעלות מעמד חוקתי, חופש הביטוי מזה והזכות לשם טוב (והזכות לפרטיות) מזה. שתי הזכויות נגזרות מהערך היסודי של כבוד האדם (ע"א 3199/93 קראוס נגד ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט (2) 843, 854). יתר על כן, שתי הזכויות חיוניות למשטר המיוסד על אדנים של חירות, שוויון ומשטר דמוקרטי (בג"ץ 6126/94 גיורא סנש נגד רשות השידור, פ"ד נג (3) 817, בעמ' 832). חשיבותן של כל אחת מהזכויות מקשה על האיזון ביניהן, המחייב דחייה של אחת מפני רעותה (ע"א 9462/04 בן ציון מורדוב נגד ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד ס (4) 13).
33. היקף ההגנה שתינתן לכל אחת מהזכויות, הזכות לשם טוב מחד גיסא וחופש הביטוי, מאידך גיסא, תלוי בהקשר בו מתנגשות הזכויות וקיומם של אינטרסים ציבוריים וערכים רלבנטיים נוספים באותו הקשר (רע'"א 10520/03 איתמר בן גביר נגד אמנון דנקנר (12.11.2006). הביטוי הפוגע לא ייבחן רק על פי פירוש המילים המדויקות בהן נעשה שימוש, אלא גם על רקע הנסיבות החיצוניות הרלבנטיות להתבטאות שבמחלוקת (ע"א 1104/00 אפל נגד חסון, פ"ד נו(2) 607; ע"א 751/10 פלוני נגד אילנה דיין-אורבך, (8.2.2012) ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נגד חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא (2) 281, בעמ' 300, 302; ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נגד דינה חלוץ ואח', פ"ד נה (5) 865, בעמ' 876-874).
34. בחינת השאלה האם הביטוי עולה כדי לשון הרע תיעשה בשלבים, אשר פורטו בפסק דינו של כב' הנשיא א' ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558:
"ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר, בעמ' 109). בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק (השוו 3-4 Price supra at pp.). בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. ודוק: 'האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות' (פרשת אמר, בעמ' 520). כך האיזון שולט על קביעת הגדרתם של הביטויים המהווים לשון הרע, על היקפן של ההגנות המנויות בחוק ועל סוגיית הפיצויים".
האם הביטוי עולה כדי לשון הרע?
36. עוולת לשון הרע מכילה שני יסודות: האחד - פרסום (כהגדרתו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע), והשני - שדבר הפרסום יהא לשון הרע. כך הובאו הדברים בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע:
"פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית ..."
37. "לשון הרע" הוגדר בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, באופן הבא:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
בסעיף זה 'אדם' – יחיד או תאגיד".
השאלה אם יש בביטוי משום לשון הרע אם לאו תיבחן על-פי אמות מידה אובייקטיביות (ע"א 740/86 לעיל, בעמ' 338; ע"א 334/89 לעיל, בעמוד 562; ע"א 1104/00 לעיל; אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור (1997) בעמוד 122); ע"א 723/74 לעיל).
38. "פרסום" הוגדר בסעיף 2 (א) לחוק איסור לשון הרע -
"פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר."
39. די בכך שהפרסום יכוון לאדם אחד זולת הנפגע על מנת שיעלה כדי פרסום על פי הוראות חוק איסור לשון הרע. משכך, מכתב התלונה אשר נשלח על ידי הנתבעת ללשכת עורכי הדין מהווה פרסום.
ודוק: על מנת שיתקיים יסוד הפרסום, על הפרסום (בכתב) להגיע בפועל לידי אדם (גם אם לא לידי האדם אליו כוון הפרסום), או עשוי היה לפי הנסיבות להגיע אל אחר זולת הנפגע (ראו א. שנהר, בע' 91). משכך, אף שלא הוכח כי תכתובות הדואר האלקטרוני ששלחה הנתבעת לכתובת הדואר האלקטרוני של התובע, עם העתק לכתובת הדואר האלקטרוני של לשכת עורכי הדין, הגיעו לייעדם (שכן יכלו במידה שווה להגיע כהודעת "ספאם" או להימחק עוד טרם נקראו) – אף תכתובות אלה עולות כדי פרסום על פי חוק איסור לשון הרע.
40. אשר למהותם של דברים, דומה כי אין מחלוקת כי הדברים אשר נכתבו על ידי הנתבעת קשים הם. הנתבעת השתמשה באמירות קיצוניות אשר חרגו מתחום הסבירות, אף לו היה בהם ממש, או מגבול הטעם הטוב. כאמור, הנתבעת תארה את התובע כמי שמתנהג 'כאחרון העבריינים ואנשי עולם תחתון'; 'חלאה'; 'אדם מגעיל' (ראו במכתב התלונה ללשכת עורכי הדין), וכן האשימה אותו בגניבת מסמכים (בכיתוב לשכת עורכי הדין – ראו תכתובות מיום 18.6.2018; 19.6.2018).
ודוקו - חלקם של התיאורים בהם תואר התובע על ידי הנתבעת נופלים בגדר גידופים ('חלאה', 'מגעיל' וכיו'), אשר הוכרו על ידי בתי המשפט כביטויים שדי בהם כדי לפגוע בשמו הטוב של אדם (ראו לדוגמא ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ(2) 269, 275).
41. מצאתי, אם כן, כי יש באמירות הנתבעת כלפי התובע כדי להשפילו, לבזותו ולפגוע בשמו הטוב וכי דברים אלה פורסמו על-ידי הנתבעת. משכך, עוולה הנתבעת כלפי התובע בעוולת לשון הרע.
הגנות: סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע
42. טוענת הנתבעת כי הביטויים בגינם הוגשה התביעה מהווים ביטוי מוגן לפי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, הקובע בזו הלשון:
"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה."
לטענת הנתבעת פנתה ללשכת עורכי הדין, היא הרשות המוסמכת לקבל תלונות על התובע, לאחר שנואשה מקבלת המסמכים שהוחזקו לדעתה על-ידי התובע שלא כדין, וכי פנייתה נבעה מחוסר אונים ומצוקה. עוד טוענת הנתבעת כי פעלה בתום לב ולא ביקשה להרע לתובע. מנגד, טוען התובע כי בנסיבות העניין יש לקבוע כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב, וממילא הוראות הסעיף אינן חלות בנסיבות העניין, שכן התובע לא ייצג את הנתבעת ולא התקיימו ביניהם יחסי עורך דין – לקוח.
43. איני מוצאת רלוונטיות לטענת התובע כי בינו לבין הנתבעת לא התקיימו יחסי עורך דין - לקוח, שכן תלונה כנגד עו"ד יכול שתוגש גם על ידי אדם אשר אינו נמנה על לקוחותיו. כך, בחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א – 1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין"), המסדיר את האפשרות להגיש תלונה כנגד עורך דין, אין כל הוראה המגבילה את האפשרות להגיש תלונה כנגד עורך דין ללקוחותיו בלבד. תלונה, יכול ותוגש גם בגין עבירת משמעת (עיין בסעיף 61 לחוק לשכת עורכי הדין, המגדיר עבירת משמעת מהי, וכן ראה ס"ק (3) כסעיף סל הקובע כי עבירת משמעת "כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין").
44. אף כללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשע"ז-2015, אינם מגבילים את האפשרות להגיש תלונה כנגד עורך דין ללקוחו בלבד (לעניין זה ראו הגדרת "קובל" בסעיף 1 לכללים, המפנה להוראות סעיף 63 לחוק לשכת עורכי הדין וכן סעיף 1 לטופס התלונה שבתוספת הראשונה בכללים, במסגרתו על המתלונן לציין אם הוא לקוחו של הנילון, לקוחו של הצד שכנגד או אחר).
כך ניתן גם ללמוד מהוראת סעיף 63 לחוק לשכת עורכי הדין הקובע כי:
"ועדת האתיקה הארצית, ועדת אתיקה מחוזית וכן היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה (להלן - קובל) רשאים להגיש קובלנה לבית דין משמעתי בשל עבירת משמעת, בין ביזמתם ובין על פי תלונת אדם אחר; קובל רשאי למנות אדם - דרך כלל או לענין מסויים - לייצגו ולטעון בשמו בכל הליך לפי פרק זה". (ההדגשה אינה במקור – ס.מ.)
ללמדך, כי התלונה יכול ותוגש על-ידי אדם אחר – כל אדם ולא רק זה המיוצג על-ידי עורך הדין הנילון.
45. תנאי נוסף הנדרש לתחולת ההגנה הינו כי התלונה הוגשה בתום לב. חובת תום הלב מעוגנת בסעיפים 15 ו- 16 לחוק איסור לשון הרע. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע אינו מגדיר את היקפה של חובת תום הלב. כפי שנקבע לא אחת מדובר בבחינה מהותית של הביטוי הפוגע, הנערכת בנפרד מבחינת התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, אשר קיומם מעמיד חזקה ראייתית בדבר קיומו של תום לב או העדרו (ראו ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נ' חתוקה, פ"ד כג(2) 135, 137; ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' בצלאל מזרחי, פ"ד מא(2) 169).
הנתבעת יכולה להוכיח תום ליבה על דרך של הוכחה כי הפרסום נערך בנסיבות המתוארות באחד מסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע וכי הפרסום לא חרג מגדר הסביר באותן נסיבות. במקרה כזה קמה חזקה כי הפרסום נעשה בתום לב (סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע). בהעדר חזקה שבדין לקיומו של תום לב, נטל ההוכחה כי פעלה בתום לב – מוטל על הנתבעת (ראו ת"א 5153/66 גרין נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', תק- על 92 (2) 522, 524 ; ע"א 670/79 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' בצלאל מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 188; א. שנהר בעמ' 254). לחלופין, ככל והתובע מבקש להעזר במבחן הראייתי הקבוע בסעיף 16(ב) המקים חזקה בדבר היעדר תום לב – נטל הראיה בכל הנוגע להתקיימות אחד התנאים המנויים בסעיף זה מוטל עליו.
46. בפסק הדין שניתן בעא 844/12 דניאל מולקנדוב נ' שרה פורוש (22.2.2017) עמד בית המשפט על היחס בין סעיפים 15 ו-16 לחוק איסור לשון הרע:
"נטל הוכחת מרכיב 'תום הלב' שבסעיף 15 מוטל על המפרסם, כשם שמוטל עליו להוכיח גם את הטענה שעשה את הפרסום באחת מן הנסיבות המפורטות בסעיף (שנהר, עמ' 254 ועמ' 258). עם זאת, את מרכיב 'תום הלב' יכול המפרסם להוכיח בצורה עקיפה, באמצעות החזקה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק. סעיף 16(א) לחוק קובע חזקה לעניין קיומו של 'תום הלב' ואילו סעיף 16(ב) לחוק קובע חזקה לעניין היעדרו של 'תום הלב'. שתי חזקות אלה אינן חלוטות, והן ניתנות לסתירה. הנטל להוכיח את הנסיבות המקימות את החזקה שבסעיף 16(א) לחוק מוטל על המפרסם, ואילו הנטל להוכחת הנסיבות המקימות את החזקה שבסעיף 16(ב) לחוק מוטל על התובע."
47. לעניין זה ראו גם א' שנהר, בעמ' 260-261:
"מאפייניו הקונקרטיים של תום הלב מתחלקים למאפיינים עובדתיים התנהגותיים ולמאפיינים ההנוגעים למצבו הנפשי של המפרסם. המאפיינים ההתנהגותיים עוסקים בהתנהגות המפרסם בטרם עשה את הפרסום ובמעשה הפרסום עצמו. בחינת היסוד הנפשי בעת הפרסום מתמקדם במניעי המפרסם ובמידת אמונתו באמינות הפרסום. כאמור, סעיף 16 אינו מגדיר את 'תום הלב' הנדרש בסעיף 15, אולם ניתן ללמוד ממנו אלו עניינים עשויים להוות אינדיקציה לקיומו או להעדרו של תום הלב. בית המשפט רשאי ללמוד מהנסיבות המפורטות בסעיף 16(א) על קיומו של תום לב מהותי ומהנסיבות המפורטות בסעיף 16(ב) על העדרו. אולם 'מן הלאו ניתן ללמוד גם על ההן', ולכן אם במפרסם ובפרסום לא התקיימו הנסיבות שבסעיפים 16(א) ו-16(ב), ניתן יהיה להסיק מכך את המסקנה ההפוכה מזו שקבועה בחזקות. לפיכך, מידת הסבירות שבפרסום, מידת אמונתו שלהמפרסם באמיתות הפרסום, מידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הטענות שבפרסום והכוונות שהניעו אותו, כולן רלבנטיות לבחינת תום ליבו של המפרסם" (שנהר, ע' 260-261)
בפסק הדין בעניין מזרחי קבע בית המשפט כי לעניין סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, ספק אם די בתום לב סובייקטיבי. לאחר חקיקת החוק הותיר בית המשפט העליון ללא הכרעה את השאלה האם תום הלב הנדרש הוא אובייקטיבי, סובייקטיבי, או בעל אופי מעורב (שנהר, ע' 261).
48. תום הלב אליו מתייחס סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, נגזר מהאינטרסים המוגנים בכל אחד מסעיפי המשנה לו. הסביר זאת א. שנהר בספרו:
"תום הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית, יצדיקו את הפגיעה בנפגע, לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה" (שם, עמ' 260).
49. באופן טבעי, הגשת תלונה כנגד איש מקצוע לגוף המקצועי הממונה עליו, עשויה לכלול אמירות הפוגעות בשמו הטוב של הנילון. העדר הגנה שבדין למתלונן מפני תביעה פוטנציאלית בגין לשון הרע, עשויה להוביל להימנעות מהגשת תלונות, אשר לעיתים יימצאו מוצדקות, ואף עשוי הדבר להביא לכר פורה ללחצים למשיכת תלונות מעין אלה ולמניעת בירורן עד תום. כל אלה מנוגדים לאינטרס הציבורי כי התנהלותו המקצועית של עורך הדין תפוקח כראוי.
סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע נועד ליצור מעטפת מגן השומרת על המתלונן ומאפשרת לו להגיש תלונתו ללא חשש כי ייתבע בשל כך (ועל דרך כך מגינה על האינטרס הציבורי). עם זאת, לא מדובר בהגנה חסרת גבולות אלא במטריה אשר שוליה מוגדרים ומוגבלים. החוסה תחתיה יהא מוגן, והחורג משוליה יהא חשוף לתביעה. סבורני כי האיזון הראוי בין האינטרסים המתחרים הנו החלת ההגנה על התבטאויות הקשורות באופן ענייני לתלונה ואינן חורגות מהסביר והמקובל. עוד יוזכר כי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע כולל חריגים לכלל הקבוע בחוק (איסור לשון הרע). משמדובר בחריגים, יש לפרשם על דרך הצמצום.
50. כאמור, במסגרת בחינת תום הלב נבחנים מאפיינים עובדתיים התנהגותיים וכן מאפיינים הנוגעים למצבו הנפשי של המפרסם, בגדרם יש לבחון את מניעיו של המתלונן. כך, מתלונן המשתמש בתלונה ככלי לפגיעה בשמו הטוב של הנילון, אינו יכול ליהנות מהגנה (ראו בהקשר זה ע"א 292/57 סנדרס נ' לוי - אולמן, פ"ד יג 787 ,799 ; א. שנהר עמ' 262).
51. מקבלת אני את עדותה של הנתבעת, כי תלונתה ללשכת עורכי הדין הונעה ממצוקה רגשית עמוקה, אליה נקלעה עקב התעלמותו של התובע מפניותיה. על מצוקתה של הנתבעת ניתן ללמוד, בין השאר, מאופן ניסוח התלונה, שהינו מרושל, מורכב קטעים קטעים שאין קשר ביניהם, מהביטויים בהם נקטה, כמו גם מעדותו של בנה, מר עופר שטרן, אשר הייתה מהימנה עלי (ע' 13, ש' 32). עוד אני מקבלת את עדותה של הנתבעת, כי פעלה מתוך רצון לעורר את התובע להגיב לדרישותיה, ולהשיב לה את המסמכים החסרים לדעתה. הנתבעת סברה כי תלונתה תוביל את לשכת עורכי הדין לזמנה לברור אל מול התובע ולחייבו להענות לפנייתה (ע' 9, ש' 1-12).
עם זאת, מצאתי כי חלקים נרחבים מהביטויים הנכללים בתלונתה של הנתבעת אינם ענייניים, אין בהם לקדם בירור ענייני של תלונתה, וכל מהותם פגיעה בשמו הטוב של התובע. ביטויים אלה אינם לגופו של עניין אלא לגופו של אדם (אד הומינום), ותכליתם להאיר את התובע באור שלילי ולהכפישו. אין בשימוש במונחים אלה כדי להביא לתוצאה לה ייחלה הנתבעת - בירור ענייני, כן ואמיתי של המחלוקות בין הצדדים בפני גורם חיצוני, אלא מדובר בניסיון הכפשה, הא ותו לא (לעניין האפשרות להפריד את הביטוי הפוגע לקטעים ראו א' שנהר, ע' 253-254).
52. עיקר תלונתה של הנתבעת נוגעת לכך שהתובע לא השיב לידיה מסמכים (טופס המוטבים שמילאה המנוחה אצל חברת מנורה). בתלונתה תיארה הנתבעת את התנהלותו של התובע במילים קשות (כגון אמירתה של הנתבעת כי התובע מתנהג "כמו אחרון העבריינים ואנשי העולם התחתון ועושה שם רע לכל קהילת אורכי הדין" (כך במקור – ס.מ.), כמו גם כינתה הנתבעת את התובע בכינויים שונים כגון "חלאה"). לא מתקיים היסוד המהותי של דרישת תום הלב בין התבטאויות וכינויים אלה לבין תכלית ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.
53. לאותה תוצאה ניתן להגיע על דרך בחינת החזקות הראייתיות הקבועות בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע. הפרסום חורג בנסיבות העניין מגדר הסביר, אף בשים לב לכך שמדובר בתלונה המוגשת לגוף המקצועי האחראי על התובע. הפרסום הינו בוטה ומשולח רסן, ולא מצאתי כי המדובר בהתבטאויות סבירות או פרופורציונליות להאשמות המיוחסות לתובע (ראו והשוו ת"א (ת"א) 2221/66 חתוכה נ' דיסנצ'יק ואח', פ"מ סו 363, 368). משכך, לא קמה החזקה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע. מנגד, סבורני כי בנסיבות העניין מתקיימות שתי חלופות מאלה הקבועות בסעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע ((2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא ו/או (3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15).
54. יש לזכור כי טענותיה של הנתבעת כנגד התובע נגעו לכך שלא השיב לה מסמכים אשר יש בהם להוכיח כי המנוחה הורישה את הכספים הצבורים בחברת מנורה לילדי הנתבעת. יורשי המנוחה בוודאי זכאים לבדוק את הדברים בעצמם אל מול חברת מנורה ולא נזקקו הלכה למעשה לאותו מסמך נטען. הלכה למעשה, כך גם עשו יורשי המנוחה, כפי שהתברר מעדותו של בנה, מר עופר שטרן:
"לשאלת בית המשפט, אני משיב שהגעתי למנורה ביחד עם הבן דוד שלי לאחר שהוא עלה ארצה, לברר בשבילו אם הוא זכאי או לא, אי אפשר היה להסתיר את זה ממנו בעקבות המצב שנוצר, והתברר לנו שהוא זכאי. קיבלנו ממנורה את רשימת היורשים שבעצם אחד מהיורשים אוסף חלק מהקופה אז חייבים להודיע לכל יתר היורשים בקופה". (ע' 16 ש' 28-31)
כלומר, טענתה של הנתבעת כנגד התובע בדבר היות ילדיה היורשים היחידים לעניין הכספים הצבורים במנורה אינה מתיישבת עם העובדות שהתגלו מאוחר יותר (זאת מבלי להתייחס לעובדה [החמורה כשלעצמה] כי הנתבעת ביקשה להסתיר משניים מהיורשים את דבר הירושה המגיע להם). אף טענתה של הנתבעת כי התובע השיב לה קלסר אחד בלבד משני הקלסרים בהם תוייקו מסמכי המנוחה התבררה כבלתי נכונה, כעולה מעדותו של בנה, מר עופר שטרן (ע' 15, ש' 31-33).
55. בנסיבות אלה, גם אם סברה הנתבעת כי הדברים שפרסמה אמת הם (ולפיכך לא מתקיימות הנסיבות הקבועות בסעיף 16(ב)(1) לחוק איסור לשון הרע), אין ספק כי נקיטת אמצעים פשוטים, כגון שיחה עם בנה, היו מבהירים לה את העובדות לאשורן. אף אין ספק בעיני כי הנתבעת יכלה להשיג את התוצאה המבוקשת – ברור תלונתה, גם בהתנסחות זהירה יותר, ובדרך שתפגע פחות בתובע (שנהר, עמ' 265). משכך, חלות אף הנסיבות הקבועות בסעיף 16(ב)(2) / (3) לחוק איסור לשון הרע, אשר בהתקיימותן קמה חזקה כי הפרסום נעשה שלא בתום לב.
56. אשר על כן, אני דוחה את טענות הנתבעת, וקובעת כי הפרסום נעשה בחוסר תום לב, ובכך אין הנתבעת חוסה תחת מטריית ההגנה המוקנית ברגיל במקרים מעין אלו, כאמור בסעיפים 15 ו-16 לחוק איסור לשון הרע.
פיצויים
57. סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע קובע כי פרסום לשון הרע הינו עוולה אזרחית, ויחולו עליו, בין השאר, הוראות פקודת הנזיקין. מכוח הוראה זו חלות על תביעה לפי חוק איסור לשון הרע הוראות פקודת הנזיקין בעניין פיצויים כתרופה בגין עוולה (סעיפים 71 ו-76 לפקודת הנזיקין) כמו גם הגדרת אובדן או חיסור בשם טוב כנזק (סעיף 2 לפקודת הנזיקין). סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי בסך שלא יעלה על 50,000 ש"ח בשל עוולה אזרחית ללא הוכחת נזק (סכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן – ראה ס' 7א(ה) לחוק איסור לשון הרע).
58. בכל הנוגע לפיצויים בגין פרסום לשון הרע הוכרו מספר תכליות: תכלית תרופתית (ליתן הכרה לנפגע כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה), תכלית הרתעתית ותכלית חינוכית, "כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': 'טוב שם משמן טוב'..." (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ''ד נה(5) 510, והאסמכתאות המובאות שם (להלן: "עניין אמר")).
59. בפסק הדין בעניין אמר התייחס בית המשפט לקושי בהערכת נזקים שאינם נזקים רכושיים או נזקי גוף:
"הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד (consolution) את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע (ראו גטלי, שם, בעמ' 201). לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם – לא פחות ולא יותר (השוו ע"א 357/80 הנ"ל). ...
בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר בשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית-המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי.
האם ממלאים הפיצויים בגין לשון הרע תפקיד מרתיע ומחנך? לשאלה זו אין תשובה פשוטה. היא מחזירה אותנו לשאלת היסוד בדבר תפקידם של דיני הנזיקין. התמודדות עם שאלה זו היא מחוץ למסגרת פסק-דיננו זה. די אם אומר כי גם אם יש לדיני הפיצויים בגין לשון הרע תפקיד מחנך ומרתיע, אין בו, בתפקיד זה, כדי להגדיל את הפיצוי התרופתי מעבר למידותיו הטבעיות. אכן, ההיבט המחנך והמרתיע עשוי למצוא מקום של כבוד בגדרי הפיצוי העונשי, אך מקום שאין תחולה לפיצוי עונשי – וכזה הוא המקרה שלפנינו – אין בכוחו של ההיבט המחנך והמרתיע כדי להגדיל את סכום הפיצויים שהיה מתקבל על-פי הכללים בדבר השבת המצב לקדמותו. בגדר הפיצוי התרופתי ההיבט המרתיע וההיבט החינוכי מוצאים את ביטוים בעצם הטלתה של חובת הפיצויים, בקביעת שיעור הפיצויים על-פי אמות-מידה אמיתיות של השבת המצב לקדמותו ובהגברת הפיצוי מקום שהתנהגות המזיק מגבירה את הנזק. הגדלת הפיצוי בשל טעמים הרתעתיים ומחנכים מעבר לנדרש להשבת המצב לקדמותו תערער את האיזון הראוי בין הזכויות החוקתיות הנאבקות על הבכורה במסגרת דיני איסור לשון הרע."
60. בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (4.8.2008) עמד בית המשפט על השיקולים להחמרה ולהקלה בגובה הפיצויים:
א. גובה הנזק שנגרם לנפגע ואשר הפיצוי התרופתי נועד להטבתו. הפרסום מעמיד חזקה בדבר גרימת נזק ואין צורך להוכיח נזק ממון מיוחד. היקף הנזק נשקל לא רק בהקשר לפרסום אלא גם תוך שימת לב להתנהגות הצדדים לאחריו ואף במהלך הדיון המשפטי. גם בהקשר להיקף הנזק נשקלות התכליות החינוכית וההרתעתית. בהקשר זה יש לשקול את התנהגות המפרסם וכוונותיו – כמפורט בסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע.
ב. ההיבט העונשי-הרתעתי - החוק עצמו מצביע על אבחנה בין נתבע תם לב לנתבע זדוני, לא רק בהקשר למידת הפגיעה בנפגע, אלא גם כשיקול עצמאי הבוחן את התנהגותו עומדת לעצמה,
ג. המערער כאדם פרטי – יש להבחין בין מפרסם שהוא גוף תאגידי גדול לבין מפרסם שאינו כן. האבחנה נובעת הן מהאמצעים הכלכליים העומדים לרשותם והן מכך שפרסום בגוף תקשורת עשוי לערב לעיתים שיקולים כלכליים והשאת רווחי הגוף כתוצאה מהפרסום. בכל הנוגע לגוף תקשורת אף עשוי לקבל משקל יתר ההיבט ההרתעתי, אם כי בהקשר זה יש להיזהר מ"אפקט מצנן" של פגיעה בחופש הביטוי.
ד. מצבו הכלכלי של המפרסם – נוכח התכליות הרבות העומדות בבסיס הפיצוי בגין פגיעה בשם טוב והעובדה כי השבת מצב הניזוק לקדמותו אינה תכלית יחידה, ניתן להתחשב אף בשיקולים רחבים יותר, לרבות שיקולים חלוקתיים. שיקולים אלה כוללים, בין השאר, את זהות הפוגע, מצבו האישי, כלכלי והיקף יכולתו לעמוד בחובת הפיצוי המוטל עליו.
61. התובע העמיד תביעתו על סך של 70,000 ש"ח, הסכום המירבי שניתן לפסוק ללא הוכחת נזק.
62. בענייננו התחשבתי בכך שהנתבעת פנתה לגוף רשמי ומוכר, אשר תפקידו, בין היתר, קבלת ובירור תלונות על ציבור עורכי הדין עמו נמנה התובע. סבורני, כי גוף זה מורגל בקבלת תלונות מעין אלו, והאמירות בהן נקטה הנתבעת בתלונותיה השונות, אינן זרות לו. הנתבעת לא פרסמה את הדברים באתרים חיצוניים – הפונים לציבור הרחב (כגון רשתות חברתיות). כן התחשבתי בכך שהתלונה כנגד התובע נגנזה ולא פורסמה ברבים. מנגד, התחשבתי בכך שעובר להגשת התביעה או במהלכה, לא פנתה הנתבעת לוועדת האתיקה בהודעת התנצלות על דבריה הקשים כנגד התובע כמו גם עוצמתם של הביטויים בהם נקטה כלפי התובע והזיקה בין הערך הנפגע (שם טוב) לבין מקצועו של התובע.
63. הביטויים בהם נקטה הנתבעת כלפי התובע קשים הם וכפי שהתרשמתי התובע נפגע מהם קשות. התבטאויות מעין אלה, גם אם לא התפרסמו ברבים, לא ניתן לפטור בלא כלום. כבוד האדם, ממנו, כאמור, נגזרים חופש הביטוי מחד גיסא והזכות לשם טוב מאידך גיסא, מחייב כי אדם יוחזק כאחראי לבחירותיו ומעשיו, גם אם אלה נבעו מתחושת מצוקה סובייקטיבית או מתוך מניעים שאינם זדון או נקם. מקצוע עריכת הדין לא קל הוא, בין השאר בשל ההתמודדות הנדרשת עם לקוחות והצורך לתווך בין ציפיותיהם, תפישותיהם ותחושת הצדק הסובייקטיבית שלהם לבין המצב המשפטי והמערכת המשפטית ואילוציה. לקוח הפונה אל עורך דין זכאי לשירות הוגן, אדיב, מקצועי וענייני. הוא זכאי לצפות ליושר והגינות, לטיפול מקצועי ומסור. ניתן לקבל כי ללקוחות יהיו תלונות כלפי עורכי הדין אותם הם שוכרים. חלקן של תלונות אלה אף מוצדקות. יחד עם זאת, אין להסכין עם מצב בו הופך עורך הדין כר לחבטות, ולו מילולות, של לקוחו.
סוף דבר
64. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לפצות את התובע בסך 12,000 ש"ח בגין עוולה לפי חוק איסור לשון הרע. כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך 2,000 ש"ח ובשכר טרחתו של התובע, בסך 3,000 ש"ח. הסכומים ישולמו תוך שלושים יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, ב' אייר תשע"ט, 07 מאי 2019, בהעדר הצדדים.
סיגלית מצא
