פסק דין

 

מונחת לפניי תביעת התובעים לפסיקת פיצויים על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע 1 כתוצאה מתאונת דרכים שארעה ביום 9.10.14.

 

1.       רקע וטענות הצדדים

 

(א)  התובע, יליד 8.2.55 (להלן: "התובע") נפגע בתאונת דרכים ביום 9.10.14 בשעה 11:30 לערך, ברח' גולומב בגבעתיים מכיוון מזרח למערב, עת רכב על אופנועו (להלן: "האופנוע") והתנגש ברכב מסוג מאזדה (להלן: "הרכב") בו נהגה הנתבעת 1, שלומית לב (להלן: "לב" או "הנהגת") (להלן: "התאונה").

אין מחלוקת כי האופנוע לא היה מבוטח בביטוח חובה בעת התאונה.

 

(ב)   התובעת 2, ילידת 1963, היא רעיית התובע (להלן: "רעיית התובע") ולתובעים שלושה ילדים משותפים.

 

(ג)   הנתבעת 2, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"), היא חברה לביטוח הרשומה כדין בישראל, אשר ביטחה בעת התאונה את הרכב.

 

(ד)   התובע שנפגע בתאונה בצורה קשה הובהל לבית החולים איכילוב שם הועבר למחלקה  לטיפול נמרץ. במהלך אשפוזו עבר ניתוח לקיבוע צווארי. בהמשך, ביום 9.11.14 הועבר התובע למחלקת שיקום נוירולוגית בתל השומר (ראו: נספח ד' לתצהיר התובע) וביום 15.7.15 שוחרר התובע לביתו (ראו: נספחים ג' - ה' לתצהיר התובע).

 

(ה)     המוסד לביטוח לאומי קבע לתובע נכות רפואית צמיתה  בשיעור של 100% במסגרת נכות כללית (ראו: נספח ו' לתצהיר התובע).

 

(ו)    נגד לב הוגש כתב אישום בגין התאונה לפיו, בין היתר, היא נהגה בקלות ראש, לא נתנה תשומת לב לדרך, לא הבחינה מבעוד מועד באופנוע, לא הבחינה בתמרור 302 שבדרכה, נכנסה לצומת מבלי שעצרה ומבלי שנתנה זכות קדימה לאופנוע. בהתאם היא הואשמה בעבירות של אי ציות לתמרור 302 (עצור) ונהיגה בקלות ראש. לב הודתה בעובדות כתב האישום ובכך שגרמה לתאונת דרכים כיוון שלא צייתה לתמרור עצור וביום 3.3.15 הורשעה בעבירות המיוחסות לה (נספחים א' ו-ב' לתצהיר התובע).

 

(ז)     התובעים מבקשים בסיכומיהם לחייב את הנתבעות בפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובע בתאונה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").

 

(ח)  הנתבעות אינן חולקות על כך שבמועד התאונה הייתה לב מבוטחת והיה לה רישיון נהיגה תקף וכיסוי ביטוחי (עמ' 139, שו' 36-35). הנתבעות גם אינן כופרות בסיכומיהן בחבותן, אך טוענות לאשם תורם מצדו של התובע וכן חולקות על גובה הנזקים הנטענים על ידי התובעים.

 

(ט)  בתיק התקיימו מספר מועדי הוכחות ובסיום שמיעת הראיות, סיכמו הצדדים את טיעוניהם בכתב וכעת הגיעה העת למתן פסק דין. 

 

2.       המסגרת הנורמטיבית

תביעת נזקי גוף שנגרמו בעטיה של תאונת דרכים מתבררת ברגיל לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") וזאת מכוח כלל ייחוד העילה שנקבע בסעיף 8 (א) לחוק הפיצויים. ברם, סעיף 7 לחוק הפיצויים מונה מספר מקרים, בהם נשללת זכאות של נפגע לקבל פיצוי לפי חוק הפיצויים, בנסיבות שונות ובין היתר מתייחס בסעיף קטן (5), למקרה שבו "מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח...". זהו המקרה שלפנינו.

יחד עם זאת, סעיף 8(ג) לחוק הפיצויים קובע כך:

"אין בהוראת סעיף קטן (א) כדי לגרוע מתביעה על פי פקודת הנזיקין של מי שאין לו עילת תביעה על פי חוק זה."

 

בית המשפט העליון התייחס לסוגייה זו וקבע, כי לנפגע, שאין לו עילת תביעה לפי חוק הפיצויים, זכות לתבוע לפי פקודת הנזיקין:

"יוצא, כי במהלך העניינים הרגיל, נפגע תאונת דרכים יזכה בפיצוי מחברת ביטוח או מקרנית. אולם לכלל זה נקבעו חריגים. חריגים אלה מפורטים בסעיף 7 לחוק הפיצויים. בהתקיים כל אחד מהם, נשללת זכותו של נפגע לפיצויים לפי חוק הפיצויים גם מהמבטח וגם מקרנית ... במקרה כזה, זכותו של נפגע לתבוע את נזקיו על פי עילה לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) אינה נפגעת (סעיף 8(ג ) לחוק הפיצויים)." (ההדגשות שלי- א.פ).

(ע"א 5773/95 נבולסי נ' אנטון, פ"ד נג (5) 542, 546 (1999))

 

בע"א 2591/09 אלנסארה נ' שליסל (22.2.11) (להלן: "שליסל") נקבע, כי במקרה בו נתבע הנזק לפי פקודת הנזיקין, לא חלות התקרות הקבועות בחוק הפיצויים וניתן לטעון גם לאשם תורם:

"18. הנה כי כן, המחוקק בחר שלא להטיל על משוללי העילה על פי חוק הפיצויים, התובעים לפי פקודת הנזיקין, את אותן מגבלות הקבועות בחוק הפיצויים. בחירה זו – שהיא כאמור בחירה מפורשת של המחוקק – נשענת על טעמים משלה. הטעם העיקרי הוא שבתביעה כזו, הנדונה לפי דיני הנזיקין המסורתיים, מאבד הנפגע את היתרונות שמקנה חוק הפיצויים. או אז, שומה על הנפגע להיכנס אל "'קן הצרעות'" של בירור שאלת האחריות לתאונה על-פי פקודת הנזיקין'... בתביעה כזו, בשונה מתביעה לפי חוק הפיצויים, חשוף הנפגע-התובע, בין השאר, לטענה כי התאונה נגרמה בשל אשמו התורם ... טענה זו יכול שתושמע גם מקום בו נוהל הליך פלילי נגד נהג הרכב הפוגע, כפי שארע במקרה שלפנינו (בע"א 2591/09): הגם שממצאיו של פסק הדין בהליך הפלילי שנוהל כנגד המערער, נתקבלו בהליך האזרחי כראיה לכאורה לתוכנם (מכוח סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971), קבע בית המשפט כי שאלת אשמו התורם של המשיב, שלא היתה רלוונטית להרשעת המערער בהליך הפלילי, תיבחן במסגרת תביעת הנזיקין בהליך האזרחי. הודגש כי המערערים זכאים לטעון ולהוכיח קיומה של רשלנות תורמת מצד המשיב לאירוע התאונה, ואין בכך סתירה לפסק הדין המרשיע בהליך הפלילי (עם זאת, לגופו של עניין ולאחר בחינת נסיבותיו של המקרה נקבע כי התאונה נגרמה בשל אשמו של המערער בלבד).

במילים אחרות: אם בוחנים את מצבו של מי שתובע במסגרת פקודת הנזיקין, קודם מעשה, הרי שעומדים בפניו מכשולים שאינם ניצבים בפני התובע על פי חוק הפיצויים. 'המקל' שחובטים בו, בשל שהפר את חובת הביטוח, כבד דיו, עד שאין לחבוט בו ב'מקל נוסף'.

נוכח דברו המפורש של המחוקק, הרי שהפיצוי בו עשוי לזכות, בנסיבות מסויימות, הנפגע משולל הזכאות לפי חוק הפיצויים, שמצליח להתגבר על המכשולים העומדים בדרכו לזכות בתביעת נזיקין – עשוי להיות גבוה מזה המשתלם לידי נפגע הזכאי לפיצוי לפי חוק הפיצויים. המחוקק היה ער לתוצאה זו ובחר בה. שינוי המצב המתואר, לאמור: החלת ההגבלות הנדונות על תביעה לפי פקודת הנזיקין, מצריך מעשה חקיקה. אשר על כן, כל עוד לא תוקנה החקיקה הקיימת, אין להגביל את תביעות המשיבים בהתאם לתקרות הקבועות בחוק הפיצויים – ובדין נקבע כך על ידי הערכאות הקודמות."   (ההדגשות שלי- א.פ).

 

לנוכח ההלכה האמורה לעיל, קיימת לתובעים הזכות לתבוע את הנתבעות מכוח פקודת הנזיקין ומשנשללה זכותו של התובע לתבוע עפ"י חוק הפיצויים הוא אינו מוגבל לתקרות הקבועות בחוק הפיצויים. 

 

כעת יש לדון בנסיבות התאונה ובמחלוקת לגבי אשמו התורם של התובע.

 

3.       נסיבות התאונה וסוגיית אשם תורם

לטענת הנתבעות בסיכומיהן יש להטיל על התובע רשלנות תורמת לאירוע התאונה בשיעור של 20% לפחות. התובע עשה שימוש באופנוע מבלי שטרח לבטח אותו בביטוח חובה וזאת תוך זלזול בוטה בהוראות החוק ותוך שהסתכן מרצון. התובע נהג ללא ביטוח תקופה ארוכה ואין בהרשעתה של לב כדי לשחרר את התובע מתרומתו לתאונה, בפרט בהתחשב בכך שהתובע אינו זוכר את אירוע התאונה והאמור בתצהירו מהווה עדות מפי השמועה וככזו אין לייחס לה משקל ראייתי (סעיפים 13-6).

התובע טוען מנגד בסיכומי התשובה כי הנתבעות בחרו שלא לחקור את התובע על נסיבות התאונה ואף לא ניסו להציג ראיות לסתור את קביעות החקירה ומסקנות ההליך הפלילי, בו הורשעה לב על פי הודאתה ברשלנות ברורה בלעדית ומלאה לקרות האירוע ולנסיבותיו. טענת אשם תורם כתוצאה מאי עריכת ביטוח שנטענה לראשונה בסיכומי הנתבעות דינה להידחות והיא מהווה שינוי והוספת חזית אסורה (סעיפים 2-1).  

 

סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין העוסק באשם תורם, קובע כדלקמן:

"סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק;..."

 

מהאמור עולה, כי קיומו או העדרו של אשם תורם אינו מהווה טענה השוללת את אחריות המזיק, אלא טענה להפחתת הפיצוי בלבד. זאת ועוד. על מנת לקבוע את שיעור הפחתת הפיצויים בשל קיומו של אשם תורם, יש לחלק את האחריות בין המזיק לניזוק על ידי הצבת מעשי רשלנותם זה מול זה, וזאת כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' יגאל תנעמי, פ"ד נח (1) 1 (2003)).

 

על מנת להשוות ולהעריך משקל מעשי ומחדלי כל צד, יש לבחון את נסיבות התאונה. בסוגיה זו העיד רק התובע והנתבעות בחרו שלא לזמן לעדות את לב.

 

בתצהירו טען התובע כי ביום 9.10.14, בשעה 11:30 לערך, תוך כדי נסיעתו ברח' גולומב בנתיבי הנסיעה (ברחוב יש מסלול אחד בלבד) הגיחה לפתע במהירות הנהגת מרחוב בראשית מכיוון דרום לצפון, התעלמה לחלוטין משלט "עצור" המוצב בפניה, לא עצרה כלל ואף לא האטה מהירות נסיעתה, נכנסה לצומת בפראות ובחוסר זהירות ו"נגחה" בעוצמה רבה באופנוע ובתובע. מעוצמת ההתנגשות הועף התובע למרחק רב ופגע עם ראשו בעמוד. התובע הוסיף והצהיר,  כי הפרטים האמורים נודעו לו בדיעבד מחקירת המשטרה ומשיחות שהיו לו עם עדים שהיו במקום (סעיפים 4-3, 6).

בעדותו בבית המשפט אישר התובע, כי הוא אכן אינו זוכר דבר לגבי קרות התאונה וכי הדברים שטען בתצהירו הם "עדות שמיעה, כל מיני דברים שנאמרו בבית החולים, כן." (עמ' 8, שו' 21-18).

בכל הנוגע לכך שבמועד התאונה לא היה האופנוע מבוטח, טען התובע בחקירתו הנגדית, כי תמיד דאג לביטוח חובה וכשנשאל מדוע נהג בלי ביטוח, השיב "למה- גם אני שואל את עצמי תמיד למה? בדרך כלל אני מקבל את הפוליסות. אני ממש לא ידעתי שלא היה לי בטוח חובה." (עמ' 9, שו' 9-7). 

 

אמנם, התובע לא יכול היה להעיד מידיעה אישית לגבי התאונה והוא הודה שאינו זוכר את פרטיה. אולם, הנתבעות בחרו שלא להביא את לב לעדות, ולא הביאו כל ראיה אחרת לבסס טענותיהן בדבר רשלנותו התורמת של התובע. אין חולק כי גם על התובע, כרוכב האופנוע, מוטלת חובת זהירות וכי זכות הקדימה אינה מוחלטת, ועדיין, במקרה דנן לא שוכנעתי כי התובע חרג מסטנדרט הזהירות הנדרש בנהיגתו.

 

לסיכום

בהתחשב בכך שלב הורשעה על פי הודאתה ולא הובאה למתן עדות בהליך דנן, ושלא הוצגו ראיות אחרות כלשהן, דין טענת הנתבעות בדבר קיומו של אשם תורם להידחות.  בנוסף,  מצב הדברים שהתובע נהג ללא ביטוח על האופנוע, אף כי הדבר אינו ראוי ונעשה בניגוד לדין, אין בו כשלעצמו הצדקה להטלת אשם תורם (ראו: ע"א 8684/11 אלקיים נ' עזבון המנוח יבור (25.6.14)). להעדר ביטוח אין קשר סיבתי להתרחשות התאונה ואין בו די כדי להוכיח שהתובע נהג באופן לא זהיר בדרך. 

 

 

4.       הנזק

ממקום התאונה הובהל התובע שסבל מפגיעות קשות לבית החולים איכילוב. בהמשך, ביום 9.11.14 הועבר התובע למחלקת שיקום נוירולוגי בבית החולים תל השומר לצורך שיקומו. שם אובחן, כי כתוצאה מהפגיעה, התובע סובל מטטראפלגיה שלמה מוטורית וסנסורית, שלפוחית שתן ומעי נוירוגניים (אי שליטה בשני הסוגרים) והידרדרות תפקודית. התובע שוחרר לביתו ביום 15.7.15 בצירוף המלצות שונות (ראו: נספחים ד' ו-ה' לתצהיר התובע). 

 

אין חולק כי התובע הוא קוודרופלג וסובל מנכות רפואית צמיתה בשיעור של 100% והמחלוקת בענייננו נוגעת להיקף נזקיו ובין היתר, קיצור תוחלת חייו וצרכיו של התובע בעקבות מצבו.

 

א.     חוות הדעת הרפואיות

להערכת מצבו הרפואי בעקבות התאונה, הגישו הצדדים חוות דעת מטעמם. התובע הגיש את חוות דעתו של פרופ' אלי איסקוב, מומחה ברפואה פיזקלית ושיקום (להלן: "פרופ' איסקוב") (ראו גם: עמ' 69, שו' 18-15).

הנתבעות הגישו את חוות דעתו של ד"ר ראובן לנגר, מומחה לשיקום (להלן: "ד"ר לנגר").

 

תמצית חוות הדעת של פרופ' איסקוב מטעם התובעים

התובעים  הגישו את חוות הדעת של פרופ' איסקוב מיום 27.10.15 ותוספת לחוות דעתו מיום 23.3.16.

המומחה העריך כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בגין קואדרופלגיה בצורה קשה הינה 100%; בגין אי שליטה על שלפוחית השתן הינה בשיעור 70%; ובגין אי שליטה על שוער מערכת העיכול בשיעור של 80%. המומחה קבע עוד בחוות דעתו, כי כתוצאה מהתאונה נגרם לתובע, בין היתר, נזק בחוט השדרה בגובה C4. התובע משותק באופן מלא בשרירי הגפיים התחתונים ובאופן חלקי בשרירי הגפיים העליוניים. פרופ' איסקוב ציין, כי התובע עבר הערכה קוגניטיבית אך לא היה מעוניין להמשיך את התהליך.

המומחה קבע את צרכיו הרפואיים והשיקומיים של התובע וכן שלא סביר שהתובע, מסגר במקצועו, יוכל להשתלב בכל עבודה שהיא, וכל מקום עבודה שעשוי להתאים לאדם במצבו חייב להיות מותאם לצרכיו השונים (חניה קרובה ונוחה, מעלית בכניסה, שירותים נוחים וזמינים להתרוקנות ולהחלפת בגדים).

בתוספת לחוות דעתו קבע פרופ' איסקוב, כי ניתן להוסיף לתוחלת חייו של התובע לפחות שמונה שנים נוספות לשנים אשר נקבעו בהתאם לטבלאות הסטטיסטיות הישנות.

 

תמצית חוות הדעת של ד"ר ראובן לנגר מטעם הנתבעות

בחוות דעתו מיום 4.2.16 קובע ד"ר לנגר כי התובע סובל משיתוק של 4 הגפיים, בגפיים העליונות השיתוק כמעט מלא ובגפיים תחתונות השיתוק מלא. התובע אינו יכול להניע את הגפיים התחתונות, לעמוד או ללכת, לא יכול לשרת את עצמו ותלוי באחרים לכל צרכיו. התובע אינו שולט על הסוגרים ולא מסוגל לקיים יחסי מין. המומחה העריך את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בשיעור של 100% לצמיתות.

המומחה קבע בחוות דעתו את צרכיו השיקומיים והרפואיים של התובע; שהתובע לא יוכל לחזור לעבודה מכניסה ולכן ממליץ על הפעלתו במסגרת חברתית כגון מתנ"ס; שתוחלת החיים של נפגעי חוט שדרה כמו התובע שסובלים מקואדרופלגיה 5C וששרדו את השנה הראשונה לאחר הפגיעה, בגיל 60, היא 11.2 שנים. 

 

ב.      קיצור תוחלת חיים

פרופ' איסקוב ציין בתוספת לחוות דעתו כי טבלאות חיים לנפגעי חוט שדרה פורסמו לפני עשרות שנים כאשר איכות הטיפול הרפואי בתקופה זו הקטינה, ללא ספק, את מקרי התמותה של נפגעי חוט שדרה. בנוסף, ידוע כי גם בקרב אנשים בריאים קיימים גורמי סיכון שמשפיעים על תוחלת החיים, כאשר בענייננו, התובע הוא בעל משקל גוף תקין ואינו מעשן. נוכח האמור, קבע המומחה, כי הוא משער שניתן להוסיף לתוחלת חייו של התובע לפחות שמונה שנים נוספות לשנים אשר נקבעו בהתאם לטבלאות הסטטיסטיות הישנות.

בבית המשפט, לאחר שהופנה למאמר שפורסם על ידי  ACRM (נ/1 1.2.18), נשאל פרופ' איסקוב האם הוא מאשר את הכתוב במאמר שתוחלת החיים של נפגעי חוט שדרה פחתה לאורך 30 השנים קודם לפרסומו בשנת 2015 בניגוד למגמה של תוחלת חיים באוכלוסייה הכללית שעולה והשיב, שהוא לא קרא את המאמר ואינו יכול להתייחס למספרים ולמסקנות שבו, אך הבהיר, שהוא אינו מסכים עם קביעה זו והיא לא מקובלת עליו. לדבריו, הוא מתבסס על רפואה עובדתית ולא על מספרים:

"המספרים הם עובדתיים, אני לא מתווכח על זה, אבל זה שהיום קל לעשות רפואה מונעת אצל נפגעי עמוד שדרה ופעם היה יותר קשה, אני מניח שזה דווקא צריך לשחק לטובת נפגעי עמוד שדרה ולהאריך את תוחלת החיים שלהם ככל שהשנים מתקדמות יותר. זו דיעה מקובלת בין מומחים בתחום של חוט שדרה, גם מנהלי חוט שדרה, גם חברים שאני פוגש בארץ ובעולם, נגיד בזהירות, תחושה לא מבוססת על מספרים, שהטיפול הרפואי היום מאפשר תוחלת חיים ארוכה יותר לנפגעי עמוד שדרה." (עמ' 73, שו' 26-13).

 

פרופ' איסקוב אישר בחקירתו הנגדית שלא סיפק כל אסמכתא בחוות דעתו ובתוספת לה לדעתו האמורה, אף שד"ר לנגר הסתמך על פרסומים והפנה אליהם (עמ' 73, 74). יודגש כי הפרסום הנ"ל משנת 2015 לפיו משך תקופה של 30 השנים האחרונות לא חל כל שינוי בהשרדותם של נכי חוט שדרה אוזכר בחוות דעת ד"ר לנגר שאף כתב שפרסום זה מפריך את הדעות הלא מבוססות במחקר מדעי שכביכול במרוצת השנים חלה הטבה בתוחלת חייהם של נכים אלה ולמרות זאת, בחר פרופ' איסקוב שלא לקרוא את הפרסום הנ"ל. התנהלותו זו של פרופ' איסקוב שהתייחס לסוגיית תוחלת החיים בתוספת לחוות דעתו לאחר שהוגשה חוות דעת ד"ר לנגר מפחיתה ממשקל חוות דעתו בסוגיה זו. יצוין גם, כי פרופ' איסקוב לא חלק על המספרים בפרסום.

במסגרת חקירתו בבית המשפט הוצג לו עוד מאמר של Savic  ו-   DeVivoמשנת 2017  (נ/2 1.2.18). לאחר שעיין במאמר אישר פרופ' איסקוב, כי ככל שהפגיעה גבוהה יותר בחוט השדרה, תוחלת החיים קצרה יותר. הוא הסביר, כי C1 הכי למעלה וככל שיורדים לכיוון הרגליים המספור עולה ותוחלת החיים עולה (עמ' 75, שו' 31-30). בהמשך אישר, כי מטבלה a3 במאמר נ/2 1.2.18 עולה כי תוחלת החיים של נפגע בגיל 60 באזור חוליות C5-C8 עומדת על 10.7 שנים כאשר תוחלת החיים הרגילה של גברים באותו גיל עומדת על 22.7 שנים. עם זאת, טען שהוא לא מוכן לקבל ממצא זה (עמ' 76). פרופ' איסקוב העיד כי הוא לא מתווכח עם התוכן של הטבלה במאמר עד שלא יקרא את כל המאמר (עמ' 76 שו' 20, 21). פעם נוספת, משבחר פרופ' איסקוב שלא לקרוא את כל המאמר, או למצער לבקש לאפשר לו לקרוא אותו, יש בכך לפגוע במשקל עדותו בסוגיה זו. פרופ' איסקוב הוסיף כי עיון במאמר נ/2 מעלה כי הייתה עלייה בתוחלת החיים. שיפור ברפואה, בתזונה, ואיכות החיים אצל האדם המודרני, משפיע גם על עלייה בתוחלת חייו של נפגע עמוד שדרה ולעניות דעתו, אין קיצור בתוחלת חייו של נפגע עמוד שדרה. פרופ' איסקוב שב וטען, כי כרופא וקלינאי שהיה חשוף לנפגעי עמוד שדרה הרבה שנים ובהתחשב באיכות הטיפול הקיים והמונע, קרוב לוודאי שאין קיצור תוחלת חיים מעבר "לשנה פה לשנה לשם. זו דעתי שאני לא יכול לגבות אותה במספרים של סטטיסטיקאים ולא במחקר." (עמ' 78, שו' 33-23). 

פרופ' איסקוב העיד כי בחוות דעתו התכוון לומר שלתובע אין קיצור תוחלת חיים ולכל היותר מדובר בקיצור של שנה (עמ' 79, שו' 9-6). לטענתו גם במסמך שסומן כ-נ/2 הובהר שהייתה מגמת שיפור בתוחלת החיים של נפגעי עמוד שדרה שהלכה ופחתה ולא נעלמה. לטענתו, המגמה קיימת ומאמר זה תומך בדעתו (עמ' 79, שו' 16-12). בחקירתו הנגדית העיד פרופ' איסקוב כי הוא מכיר מאמר משנת 1998, ממנו עולה כי "גיל 60. זכר פגוע חוט שדרה, מדובר בטבלה שאני ראיתי בתוחלת חיים של 8.9 שנים, 9 שנים. על זה הוספתי עוד 8 שנים." (עמ' 80, שו' 7-5). כלומר, לשיטתו טען לתוחלת חיים קצרה מאדם בריא, עד גיל 77 שנים. פרופ' איסקוב נשאל עוד מדוע לא התייחס בחוות דעתו לסיבוכים של נפגעי חוט שדרה, והוא טען שפירט את הסיבוכים הידועים בספרות כקריטיים לגבי נפגעי עמוד שדרה, אותם סיבוכים שיכולים לסכן את חייהם (עמ' 81, שו' 10-6). לשאלת ב"כ הנתבעות, הסביר פרופ' איסקוב שלא התייחס למחלות כלי דם ולב מאחר שלדבריו, הן מחלות קריטיות גם לגבי האוכלוסייה הבריאה (עמ' 81, שו' 13-11). פרופ' איסקוב נשאל בהמשך עדותו, האם לתובע בענייננו ישנם גורמי סיכון ספציפיים והשיב כי התובע חולה סכרת, אך אין טבלת חיים לחולי סכרת כלל (עמ' 83, שו' 27-25). 

מנגד קבע ד"ר לנגר בחוות דעתו בנוגע לתוחלת חייו של התובע, כי תוחלת החיים של נפגעי חוט שדרה כמו התובע, הסובלים מקואדריפלגיה C5 ששרדו את השנה הראשונה לאחר הפגיעה, בגיל 60, הינה 11.2 שנים. ד"ר לנגר ציין בהקשר זה, כי הפגיעה של התובע גבולית בין C4 ל- C5 והוא העדיף לקבוע לפי C5. ד"ר לנגר אף הוסיף בחוות דעתו, כי תוחלת החיים של נכים היא בהמשך לגורמי הסיכון של כלל האוכלוסייה, כאשר מתווספים להם גם גורמי הסיכון לתמותה ולמעשה סיבוכים של הנכות, המקצרים את חייהם בצורה קשה.

ד"ר לנגר העיד בבית המשפט כי הטבלה המופיעה בעמ' 8 לחוות דעתו מתייחסת לפגיעות חוט שדרה וגם המאמרים עליהם נחקר פרופ' איסקוב מתייחסים לפגיעות עמוד שדרה. הוא הוסיף כי שטראוס, שהוא מנהל המכון הכי גדול בעולם של ביו-סטטיסטיקה, ערך את המאמרים לבקשת ממשלת ארצות הברית על 30,000 מקרים של פגיעות בחוט שדרה וזה הסקר שהוא מצטט בחוות דעתו (עמ' 108, שו' 31-23).  ד"ר לנגר הסביר, כי  בארץ אין שום מחקר שמאפשר חישוב אקטוארי לגבי תוחלת חיים של נכים בישראל כאשר אוכלוסיית המחקר אצל שטראוס היא לפי חתך של האוכלוסייה האמריקאית (עמ' 109). ד"ר לנגר אישר שלאורך השנים יש התפתחות באיכות הטיפול הרפואי בחולים לרבות בנכי חוט שדרה. עם זאת, ד"ר לנגר הבהיר, כי למרות שהטיפולים הקיימים היום לנכים כדוגמת התובע הם לאין ערוך טובים יותר מבעבר, מצב דברים זה משפיע במיוחד על התמותה בשנתיים הראשונות לאחר הפגיעה. לאחר שנתיים, המצב מתייצב והסטנדרט של התמותה הממוצעת של נכים בחוט השדרה נשארת יציבה ואין שינוי (עמ' 110, שו' 16-13). ד"ר לנגר עמד על תשובתו לגבי קיצור תוחלת חיים כפי שקבע בחוות דעתו אך ציין, כי עברו שנתיים מאז נכתבה חוות הדעת ובהסתמך על הספרות שפורסמה השנה לגבי קיצור תוחלת החיים של נכי עמוד שדרה, צריך לעשות את החישוב מהיום. נוכח האמור, המומחה נשאל מהי תוחלת החיים של נפגע כדוגמת התובע בגילו במועד הדיון והשיב, "משהו בין 9-11 שנים. הייתי מעריך כעשר שנים מהיום (מועד עדותו   26.6.18 – א.פ.). ארצה להדגיש שמדובר על תוחלת חיים  שלפי ההגדרה היא קבוצה גדולה של אנשים ויש סטיות לכאן ולכאן." מדובר בסטיות של 10% לכל כיוון במספר שנים. ד"ר לנגר הבהיר, כי אינו מתיימר לקבוע אורך חיים של אדם כזה או אחר, אלא לתת הערכה של התוחלת בלבד (עמ' 110).

ד"ר לנגר העיד כי בהתאם לטבלה בחוות דעתו ולמאמרים עדכניים, נפגע חוט שדרה בן 60 שעבר תאונה לפני עשר שנים תוחלת חייו הינה כ- 10 שנים מהיום. בהמשך חקירתו, כשנשאל לגבי אדם אחר שעבר תאונה לפני שנה וחצי והוא בן 60, טען כי תוחלת חייו דומה. משכך, נתבקש ד"ר לנגר להסביר כיצד שני אנשים עם אותה פגיעה בחוט השדרה, אחד ישרוד 20 שנים והשני רק עשר שנים מהפגיעה. תשובתו הייתה, כי לגבי אדם שנפגע לפני 10 שנים, הרי שהיה בן 50 במועד הפגיעה ואז לפי הטבלה תוחלת חייו 17 שנים. כיוון שאותו נפגע שרד עד גיל 60, עושים חישוב מחדש שמלמד על תוחלת חיים נוספת של עוד 10 שנים מהיום, כלומר שלוש שנים נוספות מאחר ושרד את מצבו עם הפגיעה כבר 10 שנים והגיע לגיל 60. ד"ר לנגר הסביר שדרך חישוב זו המוסיפה שנים לתוחלת חיים צפויה עם התקדמות הגיל, פועלת באופן דומה לגבי טבלאות תוחלת חיים של האוכלוסייה הכללית (עמ' 111). ד"ר לנגר הסביר שהטבלה מתייחסת לאוכלוסיית מחקר של 30,000 אנשים שנמצאו במעקב עשרות שנים, כך שמדובר באנשים שהם לפחות שנה לאחר התאונה ויכולים להיות גם תקופה של  10, 20 ו - 30 שנה לאחר התאונה (עמ' 112). מדובר בחישוב סטטיסטי לגבי אוכלוסיות גדולות. על פי המחקרים אין חשיבות למועד התאונה ולזמן שחלף ממנה, בהנחה שזה יותר משנה. הפרמטרים המשמעותיים לגבי תוחלת החיים של נפגעי חוט שדרה וקיצורה הם מקום הפגיעה וגילם, כאמור בטבלה (עמ' 112, שו' 33-28).

לגבי התובע הודה ד"ר לנגר בהגינותו, כי הוא אינו יכול להתנבא ולא יכול לשלול כי הוא יעבור את הגיל של תוחלת חיים של אדם בריא (עמ' 113, שו' 6-4).

בחקירתו החוזרת, הבהיר ד"ר לנגר כי המחקר החדש מהשנה האחרונה אליו התייחס בחקירתו הינו המחקר שכתב Savic נ/2 1.2.18. מדובר במחקר שמאשר את כל הממצאים של המחקרים הקודמים והוא מבוסס על שבעים שנה של מעקב אחרי אוכלוסיית נכי חוט שדרה באנגליה. ד"ר לנגר טען, כי יש במאמר מספרים שהם די דומים לטבלה (שהיא משנת 1988) שציין בחוות דעתו והסיבה לכך היא, שאין שיפור בתוחלת החיים של נכי עמוד שדרה כבר שלושים שנה (עמ' 114).

 

סוגיה זו של קיצור תוחלת החיים קשה היא, כפי שקבע גם בית המשפט העליון בע"א 10842/02 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' פלונית (20.9.06):

"...קשה היא במישור העקרוני, וקשה היא גם במישור היישומי. תחושה של אי-נוחות מלווה את העיסוק במועד פטירתו הצפוי של אדם, אי-נוחות בשל מהות העניין וגם בשל היומרה-לכאורה הטמונה בכך. את מועד פטירתו של אדם – אדם בריא ואדם שנפגע בגופו – איש אינו יכול לחזות. אכן, "כל המצוי בנושא זה של קביעת קיצור תוחלת חיים, יודע עד כמה קיים קושי לקבוע זאת, ועד כמה חלוקות הדעות בנושא זה בין המומחים השונים" (ע"א 2099/94 חיימס נ' איילון, פ"ד נא (1) 529, 534). יחד עם זאת, כפי שהדבר נעשה לא אחת בדיני הפיצויים, העוסקים תכופות בעתיד וממילא – בתחזיות והשערות, גם בהקשר זה עשוי בית המשפט לקבוע ממצא, ובלבד שהובאו בפניו חוות-דעת מתאימות. אלה – חוות-הדעת – עשויות להתבסס גם על נתונים סטטיסטיים באשר להשפעתה של פגיעה או מחלה מסוימת על תוחלת החיים – ובל נשכח כי תוחלת החיים של אדם בריא נקבעת אף היא על-בסיס נתונים סטטיסטיים (ראו גם ע"א 11183/04 דלאל נ' קינן, תק-על 2006(1) 1908; ע"א 9656/03 עזבון מרציאנו ז"ל נ' ד"ר זינגר, תק-על 2005(2) 125; ע"א 140/00 עזבון אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486, 509-510; ע"א 6935/99 קרנית נ' עטא אבו סרייה, פ"ד נה(3) 599). למותר לציין – הממצא הנקבע בכגון דא על-ידי בית המשפט נועד כדי לשמש בסיס לחישוב, הא ותו לא..."

 

התובעים טענו בסיכומיהם כי עיון בטבלת תוחלת חיים לשנת 1988 שהיא הבסיס לקביעותיו של ד"ר לנגר מלמד, כי הניתוח אותו הוא מבצע בטעות יסודו. לשיטת התובע, ד"ר לנגר אינו יודע להסביר כיצד בהתבסס על אותה טבלה זוכים שני נפגעי עמוד שדרה באותו גובה פגיעה, האחד שנפגע בתאונת דרכים לפני עשר שנים והאחר לפני שנה וחצי לאותה תוחלת חיים עתידית. שיטת ההערכה של ד"ר לנגר מתעלמת מהעובדה שהראשון שורד כבר 10 שנים. ד"ר לנגר אישר כי הערכתו מושתת לכאורה על מחקרים שנעשו בארצות הברית ובאנגליה ומאשר שאין לו כל אינדיקציה לגבי המצב בארץ ויש לגזור לשיטתו מנתונים אלה גזירה שווה ביחס לישראל בהתעלם מרמת הרפואה בארץ אל מול אותן מדינות. בד בבד מאשר ד"ר לנגר, כי בשנים האחרונות קיימת התפתחות אדירה ביכולת הטיפול הרפואי במכלול החולים לרבות בנכי חוט שדרה. הוא אף לא שולל כי לתובע נכות חיים רגילה. מנגד קבע פרופ' איסקוב כי לתובע אין קיצור תוחלת חיים מתוך ניסיון קליני רב שנים וטיפול באלפי נפגעי עמוד שדרה, ממצאים ומסקנות המבוססים על קליניקה, להבדיל מנתונים סטטיסטיים בני למעלה משלושים שנה ומחקרים זרים. בנוסף, מבחן התוצאה שבחלוף ארבע שנים ממועד התאונה לא נצפו החמרה או שינוי לרעה במצבו של התובע, מלמד כי כל קביעה לפיה צפויים חייו להתקצר ביחס לבני גילו אינה ראויה ואינה הולמת. טיפול נכון בהתאם להמלצת המומחים יביא לידי כך שהתובע יאריך ימים ככל בני גילו. התובע ערך בסיכומיו את תחשיבו לפי תוחלת חיים מלאה עד גיל 84. 

מנגד טוענות הנתבעות בסיכומיהן כי פרופ' איסקוב הינו מומחה לשיקום אורתופדי אשר עסק בעיקר בכך ואינו יכול לחוות דעתו בנוגע לשרידות נפגעי חוט שדרה, וזאת גם לאור תשובותיו הלקוניות וחסרות הבסיס. פרופ' איסקוב לא מצא לנכון לנמק את דעתו כי התובע צפוי להאריך ימיו כאדם בריא וגישתו אינה עולה בקנה אחד עם האסכולות הרפואיות המבוססות בנושא זה שהוצגו לו במהלך חקירתו הנגדית ושאת ממצאיהן מצא לנכון פרופ' איסקוב לאשר בחקירתו. פרופ' איסקוב לא תמך את דעתו במאמר או מחקר רפואי כלשהו שבוצע בעולם ואף במאמר שהציג בחקירתו, צוין במפורש כי נפגע בדומה לתובע צפוי לחיות עוד כ- 8.9 שנים ממועד התאונה. אין די בניסיון קליני כדי להתמודד עם הסוגיה, וניסיון אינו יכול להוות תחליף לעבודות או לספרות רפואית בנושא. בנסיבות ומאחר שהמאמר שסומן נ/2 הינו מאמר עדכני משנת 2017 והוא ניתן לאחר שהוגשה חוות דעתו של ד"ר לנגר, מבקשות הנתבעות לאמץ את הנתון העולה ממאמר זה ולפיו יש לקבוע כי במקרה דנן צפוי התובע לחיות 11.7 שנים ממועד התאונה (שנה ששרד לאחר התאונה +10.7 שנים לפי הטבלה בעמ' 5), קרי עד ליום 9.4.2026. לחלופין, ככל שבית המשפט סבור שקיימת עמימות ממשית ביחס לחיי הנפגע, מוצע לפסוק לתובע את הפיצוי בתשלום עיתי (סעיפים 26-26). 

התובע טען בסיכומי התשובה מטעמו כי טענת הנתבעות בדבר תשלום עיתי מובלעת ועולה לראשונה וכדרך אגב בסיכומיה ומשכך דינה להידחות ולו מטעם זה (סעיף 3). 

 

דיון והכרעה –

התובע טען בסיכומיו שהוא צפוי להאריך ימים כאדם ובריא ועל כן ביקש שייפסק לו פיצוי עד גיל 84. ברם, פרופ' איסקוב ציין בחוות דעתו המשלימה, כי ניתן להוסיף לתוחלת חייו של התובע לפחות שמונה שנים נוספות לשנים אשר נקבעו בהתאם לטבלאות הסטטיסטיות הישנות, כך גם בעדותו הבהיר פרופ' איסקוב, כי הוסיף עוד שמונה שנים לטבלה דומה. ומכאן שממילא אין אנו מגיעים לגיל 84 כנטען על ידי התובע בסיכומיו.  אכן פרופ' איסקוב גם העיד שאין קיצור בתוחלת חייו של נפגע עמוד שדרה, אולם יש בכך סתירה לכאורה לעומת עמדתו כאמור לעיל, שאין בה לחזק משקלה של עדותו.

לאחר שקראתי את שתי חוות הדעת ושמעתי את עדויות המומחים בסוגיה, בהתבסס על הראיות שהוצגו, המאמרים וטבלאות עליהם הסתמך ד"ר לנגר בחוות דעתו ובעדותו, כאשר פרופ' איסקוב הודה כי אין לו אסמכתא לטענתו לפיה אין קיצור בתוחלת החיים של התובע בניגוד לאותן אסמכתאות ומחקרים כאמור לעיל שהגיש ד"ר לנגר, אזי אני סבור, שיש להעדיף את עמדתו של ד"ר לנגר בסוגיה.

הנתבעות הגישו שני פרסומים: מאמר משנת 2015 (נ/1 1.2.18) וכן מאמר עדכני יותר משנת 2017 (נ/2 1.2.18) והפנו גם לחוות דעתו של ד"ר לנגר שהסתמך על פרסומים נוספים. בחקירתו ד"ר לנגר הבהיר, כי מדובר במחקרים ומאמרים שנוגעים לנפגעי חוט שדרה שנערכו אמנם בחו"ל, אך התייחסו לחתך נרחב של האוכלוסייה. ד"ר לנגר הסביר, כי לגבי טיפולים מאריכי חיים, הדבר רלוונטי רק לתמותה בשנתיים הראשונות לאחר התאונה ולאחר מכן מתייצבת התמותה ואין שינוי. מדובר כמובן בטבלאות סטטיסטיות והערכה בלבד, אך יש להעדיף עמדה המסתמכת על נתונים סטטיסטיים, על פני הערכתו של פרופ' איסקוב שלא הובאה לה כל ראייה כאשר אין די בניסיונו הרפואי המקצועי כרופא שיקומי כדי להוות אסמכתא לעמדתו בלא שהוצג תימוכין של ממש לטענותיו. ניסיון קליני אינו יכול לשמש תחליף לספרות הרפואית בנושא האמור. בנוסף, פרופ' איסקוב לא חלק על המספרים בפרסומים ולפי עדותו, גם לא קרא את חלקם ויש בכך לפגוע במשקל עדותו. מנגד, עדותו של ד"ר לנגר שהתייחס גם לפרסומים מהשנים האחרונות, כי אין שיפור בתוחלת חייהם של נכי עמוד שדרה במהלך תקופה של שלושים שנים, לא נסתרה. אכן, הטבלה שצורפה לחוות דעת ד"ר לנגר היא משנת 1988 אולם הוא העיד על מאמרים עדכניים שגם הוגשו, מהם עולה שתמונת המצב לא השתנתה בצורה משמעותית.

בכל הנוגע לטענה כי שני נפגעי עמוד שדרה באותו גובה פגיעה, כשהאחד נפגע בתאונת דרכים לפני עשר שנים והאחר לפני שנה וחצי זוכים לאותה תוחלת חיים עתידית, הסברו של ד"ר לנגר מקובל עלי ונתמך בנתונים המופיעים בטבלאות בחוות דעתו ובמאמר שסומן נ/2 1.2.18. כך למשל, בהתאם לטבלה שבחוות דעתו, אדם שנפגע לפני 10 שנים והיה בן 50 במועד הפגיעה, תוחלת חייו 17 שנים. כיוון שאותו נפגע שרד עד גיל 60, יש לבצע חישוב חדש, ועל פי הטבלה, תוחלת חייו בגיל 60 היא של עוד 10 שנים (בטבלה – 11.2 שנים), קרי, לנפגע כאמור יש יותר שנים לפניו, כי הוא שרד את מצבו עם הפגיעה כבר 10 שנים והגיע לגיל 60. ההסבר כי נוכח שרידותו של אותו נפגע 10 שנים ממועד פגיעתו, נוספה לתוחלת חייו סך הכל תקופה של 4.2 שנים (61.2-57) הגיוני וכך גם עולה מהטבלה, וכפי שהעיד ד"ר לנגר באופן דומה בנויה טבלת החיים של אנשים בריאים. עדותו כי אין חשיבות למועד התאונה ולזמן שחלף מהתאונה כל עוד מדובר ביותר משנה, וכי הנתונים שיש להביאם בחשבון במסגרת אותן טבלאות סטטיסטיות הינם מקום הפגיעה וגילם של הנפגעים, מקובלת עלי. לכך יש להוסיף, כי ד"ר לנגר אף הבהיר בחקירתו כי המאמר שסומן נ/2 1.2.18, שהנתונים שבו דומים לטבלה אליה התייחס כאמור בחוות דעתו הוא מאמר מהשנה האחרונה (שנת 2017) ולא מאמר ישן כפי שטוען התובע. איני מקבל גם את טענת התובע כנגד הערכת ד"ר לנגר, המושתתת על מחקרים שנעשו בארצות הברית ובאנגליה כאשר אין לו כל אינדיקציה לגבי המצב בארץ ואשר גוזר מנתונים אלה גזירה שווה ביחס לישראל בהתעלם מרמת הרפואה בארץ אל מול אותן מדינות. התובע לא הביא נתונים כלשהם לצורך השוואה  בין רמת הרפואה והטיפול בארץ בנכי חוט שדרה לרמה המקבילה במדינות בהן נעשו המחקרים ומשגם לא הגיש מחקרים דומים לגבי האוכלוסייה בישראל, שככל הנראה אינם בנמצא, טענתו נדחית.

 

נוכח האמור לעיל, עמדתו ועדותו של ד"ר לנגר עדיפה בעיני על עדותו של פרופ' איסקוב בסוגיה זו. עם זאת, ד"ר לנגר בעדותו בבית המשפט שיפר את תחזית תוחלת החיים של התובע עד חודש יוני 2028, נוכח חלוף השנים ממועד התאונה ומתן חוות דעתו וכן בהתחשב בספרות עדכנית. בהתחשב בכך שמדובר בסוגיה קשה במישור העקרוני וגם במישור היישומי, ובנסיבות שחלוף הזמן של כשנתיים וחצי ממועד מתן חוות דעתו של ד"ר לנגר ועד מועד עדותו וכן ספרות עדכנית גרמו לו לעדכן לטובה  את תחזית תוחלת החיים של התובע, אזי אני רואה לנכון להעריך את תוחלת חייו של התובע עד לחודש דצמבר 2029, כשנה ושישה חודשים מעבר להערכתו העדכנית של ד"ר לנגר.

 

למעלה מן הצורך אוסיף, כי בסיכומי התשובה שלו, התובע דחה על הסף מטעם דיוני את הצעת הנתבעת בסיכומיה לפסוק לתובע פיצוי עיתי נוכח המחלוקת לגבי תוחלת חייו, וטעמיו המהותיים לסירובו עמו.

 

ג.      הפגיעה התפקודית

בתצהירו טען התובע שעובר לתאונה היה אדם פעיל, בעל עסק ואיש משפחה כשלאחר התאונה הפך למי שאינו מסוגל לעשות דבר ונתון לחסדיהם של מטפלים זרים, ללא פרטיות וזוגיות וכן הפך לנטל על משפחתו (סעיף 25). לאחר שחרורו מהצבא, עבד כשכיר בעבודות אלומיניום כמתקין, מייצר ומוכר ובהמשך פתח עסק חדש משלו בשנת 1989, בו עבד ללא הפסקה עד למועד התאונה והפך אותו למפעל מצליח. הוא עשה הכל בעסק לרבות תכנון, ייצור, הזמנות והרכבות של אלומיניום, כאשר עבדו עמו שני עובדים נוספים.  כיום עובד בעסק בנו, אך העסק כבר אינו מצליח כפי שהיה, ובפועל אינו מניב הכנסות. עוד הצהיר התובע, כי נשללה ממנו היכולת לשוב ולעבוד באופן מוחלט ומלא וכי הפסדי השכר שלו מלאים (סעיף 16), הוא זקוק לעזרה והשגחה כל הזמן בכל אחת מפעולות היום יום, לצנתורים סביב השעון ולעזרה ביציאות, להעברות וכן סובל לעיתים מבריחות צואה ושתן המצריכות טיפול מיידי (סעיף 21).

בחקירתו הנגדית טען התובע כי טרם התאונה היו לו שני עובדים, אחד מהם הוא בנו, שעבד עימו כשנה לפני התאונה וכי לאחר התאונה היה לו ברור שהוא לא יחזור לעבוד ובנו ימשיך את העסק. התובע אישר שגם כיום הוא מבקר בעסק שנמצא בכפר שלם בתל אביב. הוא נשאל כמה פעמים בשבוע הוא מגיע לעסק, והשיב "פעם, פעמיים, מתי שבא לי." (עמ' 12). לטענתו הוא משתדל כמה שיותר לא לייעץ לבנו ומגיע יותר בשביל הכיף. בהמשך עדותו אישר התובע, כי לעיתים הוא מגיע גם יותר מפעמיים בשבוע לעסק. התובע נשאל כמה שעות הוא שוהה שם כאשר הוא מגיע והשיב "שעתיים, שלוש כל פעם." (עמ' 12, שו' 25-20). התובע נשאל האם יתכן שהיו ימים בהם שהה שם כחמש או שש שעות והשיב: "יכול להיות. אני אומר לך שזה נשמע לי מוגזם, הרבה שעות כי אני גם צריך כל יום ללכת לאכול עם העובד." (עמ' 12, שו' 28-27). התובע טען כי הוא אינו מסתכל על השעון, אבל לא נראה לו שהוא שוהה במקום 5-4 שעות: "יש כל מיני צרכים- העובד שרוצה לאכול, אני רוצה לאכול, צריך לעשות צנתורים ולא נראה לי שאני יכול להישאר שם כל כך הרבה שעות." (עמ' 12, שו' 33-29).

בכל הנוגע ליכולת תפקודו העיד התובע, כי הוא היה בתל השומר בשיקום, אך הוא אינו יכול לעשות שום דבר לבד ואפילו בצחצוח שיניים המטפל עוזר לו (עמ' 14, שו' 18-9).  התובע העיד כי טרם התאונה עבד עד שעות הלילה, 22:00-20:00 כשלדבריו, עבד הרבה שעות. הוא אישר כי הוא היה המפרנס ואשתו הייתה עקרת בית ולעיתים היו ממשיכים ויוצאים לבתי קפה (עמ' 28, שו' 7-1).

בכל הנוגע ליכולת תפקודו לאחר התאונה, אישר התובע כי הוא מפעיל את המכשיר הנייד בעצמו, מתפעל אותו באמצעות מכשיר עזר אך אינו יכול להטעין את הטלפון לבד. לטענתו, כאשר יש אוכל קל, כמו  "מקרונים" למשל, הוא מצליח לאכול לבד אבל אוכל כבד יותר כמו עוף או בשר הוא אינו יכול לאכול לבד (עמ' 28, שו' 20-17).  

 

פרופ' איסקוב קבע בחוות דעתו כי לא סביר שהתובע, מסגר במקצועו, יוכל להשתלב בכל עבודה שהיא וכי כל מקום עבודה שעשוי להתאים לאדם במצבו חייב להיות מותאם לצרכיו השונים (חניה קרובה ונוחה, מעלית בכניסה, שירותים נוחים וזמינים להתרוקנות ולהחלפת בגדים).

גם ד"ר לנגר הסכים בחוות דעתו, כי התובע במצבו לא יוכל לחזור לעבודה מכניסה והוא ממליץ על הפעלתו במסגרת חברתית כגון מתנ"ס.

 

לטענת התובעים בסיכומיהם לא יכולה להיות מחלוקת כי התובע איבד את כושר עבודתו באופן מלא ולצמיתות. משכך יהא נכון לפסוק לתובע פיצוי בגין אבדן מלא של כושר השתכרות.

הנתבעות טענו בסיכומיהן כי בהתאם לשומות המס שצרף התובע לתצהירו, הכנסותיו מהעסק שבבעלותו הלכו ופחתו בהדרגה תקופה ארוכה עובר לתאונה.

 

דיון והכרעה-

מחומר הראיות עולה כי עובר לתאונה התובע ניהל עסק משלו לייצור והתקנת אלומיניום. לתובע היו שני עובדים נוספים, אחד מהם בנו. בהתאם לאמור בחוות הדעת המומחים אין חולק כי התובע איבד באופן מלא את כושר השתכרותו וכי הוא זקוק כיום להשגחה ועזרה בפעולות היום יום וכן לצנתורים במהלך היום. התובע אמנם מבקר היום בעסק וייתכן שאף נותן עצות לבנו, אך שוכנעתי כי הוא אינו יכול לעבוד בעסק וגם אם הוא שוהה במקום פעמיים או שלוש בשבוע במשך מספר שעות, אין בכך כדי ללמד שהוא מבצע שם עבודה כלשהי בהתחשב במצבו הפיזי. גם המומחה מטעם הנתבעות, ד"ר לנגר קבע, שהתובע לא יוכל לחזור לעבודה מכניסה והוא ממליץ על הפעלתו במסגרת חברתית כגון מתנ"ס.

 

בהתחשב בפציעתו החמורה של התובע, בשיעור נכותו הרפואית, במידת העזרה הנדרשת לו בביצוע פעולות היום יום, תועמד פגיעתו התפקודית בשיעור של 100%.

 

ד.      הפסדי שכר לעבר ולעתיד

לטענת התובע בתצהירו הוא השתכר מעסקו בשנת 2014, ערב התאונה, סך של 12,744 ש"ח ברוטו לחודש. כיום עובד בעסק בנו, אך העסק לא מצליח להתרומם ולחזור להיות כשהיה ובפועל הוא אינו מניב הכנסות כלל. התובע טוען כי נשללה ממנו היכולת לשוב ולעבוד באופן מוחלט ומלא ומשכך הפסדי השכר שלו הם מלאים. הוא מבקש פיצוי מיום התאונה ועד גיל 75, על בסיס אובדן מלא של השכר כפי שהיה לפני התאונה ובנוסף פיצוי בגין הפסד זכויות סוציאליות ופנסיה (סעיף 16). התובע צרף לתצהירו אישורי הכנסות (נספח ח') ובין היתר צורף אישור רואה חשבון מיום 21.8.15 שנשלח אל ביטוח לאומי ועסק בתובע, שם צוין כי מאז התאונה, העסק ממשיך לפעול באמצעות שני עובדים, אך סך ההוצאות גבוה מסך ההכנסות. כן צורפו לתצהירו שומות מס הכנסה לשנים 2011 –2014 (נספח ח'), מהן עולה כי הכנסת התובע מעסק:

לשנת 2011 עמדה על סך של  151,718 ש"ח ולחודש סך של 12,643 ש"ח;

לשנת 2012 עמדה על סך של  73,647 ש"ח ולחודש סך של 6,137 ש"ח;

לשנת 2013 עמדה על  סך של 58,599 ש"ח ולחודש סך של 4,883 ש"ח.

לשנת 2014 עמדה על סך של 44,866 ש"ח ולחודש סך של 4,824 ש"ח (יוער כי ההכנסה השנתית בשנה זו חולקה ל - 9.3 חודשים בהתאם למועד התאונה 9.10.14 שלאחריה התובע לא עבד יותר).

יצוין כבר עתה, כי ההכנסה הרלוונטית לקביעת גובה הפסדי השכר של התובע היא הכנסתו מעסק בלבד ולא הכנסתו מנכסיו השונים. 

להשלמת התמונה, מדו"ח רווח והפסד לשנת 2015 עולה כי העסק סבל מהפסד נקי לפני מס הכנסה בסך של 41,320 ש"ח, ומדו"ח רווח והפסד לשנת 2016 עולה כי הרווח הנקי עמד על סך של 19,656 ש"ח.

 

בבית המשפט נשאל התובע האם התכוון לפרוש בגיל 60 מעבודתו נוכח דבריו בבית המשפט לתעבורה במסגרת המשפט הפלילי בהליך בעניינה של לב כי "אמרתי עד גיל 60 אני יעבוד אבסס את עצמי ואחיה ויהנה..." (נספח ב' לתצהיר התובע) והשיב כי לא התכוון לפרוש בגיל 60 מעבודתו. לדבריו, הוא אהב את העבודה,  אולי היה מוריד לחץ כי הוא זה שעשה הכל בעסק, אך לא התכוון לפרוש (עמ' 12, 13). התובע הופנה לדו"ח מס הכנסה שהגיש לשנת 2014 (נספח ח' לתצהירו) התובע נשאל האם הכנסתו מהעסק בשנת 2014 עמדה על 44,866 ש"ח בלבד. תשובתו הייתה: "אולי היו קניות, כי מה שקורה כשמגיע סוף השנה, כדי לשלם מס מסויים, אז במקום מס אני עושה קניות." (עמ' 10, שו' 22-15). בהמשך חקירתו אישר שיש בבעלותו דירות בבני ברק, ברמת גן ובשנת 2014 הייתה בבעלותו גם דירה בגבעתיים. מדובר בשלוש דירות פרט לזו שבה הוא מתגורר ועליהן קיבל שכר דירה  וזו ההכנסה מדמי שכירות שמופיעה בשומה של שנת 2014 בסך של 124,800 ש"ח. בנוסף העיד התובע כי יש לו גם חנות בתל אביב שהוא משכיר ומקבל עליה כ-2,500 ש"ח, והיא הניבה לו הכנסה מנכס בסך של 30,796 ש"ח בשנת 2014 (עמ' 10). נוכח האמור, נשאל התובע שוב האם הכנסתו מעסק בשנת 2014 עמדה על סך של 44,866 ש"ח בלבד בניגוד לאמור בתצהירו שם טען שההכנסה החודשית מהעסק בשנת 2014 עמדה על סך של 12,744 ש"ח ברוטו, וטען שוב, כי בא כוחו הפנה לדו"ח רווח והפסד לשנת 2014 ושם ניתן לראות שרכש סחורה במהלך השנה בסך של 221,000 ש"ח (עמ' 11, שו' 6-3).  הוא שב וטען, כי "...וכשאני קונה סחורה, ולא משנה אם באותה שנה מכרתיה או לא, היא נחשבת כקניה. ז"א- אם הרווחתי באותה שנה 200,000 שח וקניתי סחורה ב-40 או 50 אלף שח, אז הרווחתי 150,000 ש"ח."   (עמ' 11, שו' 19-13). 

 

רעיית התובע העידה גם היא בבית המשפט לגבי הכנסתו של התובע. היא אישרה, כי העסק של התובע לא נסגר לאחר התאונה ובנם המשיך לנהל את העסק, אף כי התובע עדיין רשום כעוסק מורשה. לטענתה, לתובע אין הכנסות מהעסק בכלל. היא העידה שאינה יודעת את היקף הרווחים שם כיום, בנה לקח זאת על עצמו ורואה החשבון מקבל את כל הניירת ומכין דו"חות למס הכנסה לגבי העסק. הבן הוא בעצם שכיר של התובע ומקבל משכורת, והוא גם מנהל את העסק בפועל (עמ' 33, שו' 36-20).

 

בסיכומיו הפנה ב"כ התובע לדו"ח רווח והפסד משנת 2014  וטען, כי בעת העיון בדו"ח ראוי לנטרל את רכיב הקניות העצום הנכלל באותה שנה ולראות ברכיב זה חלק בלתי נפרד משורת הרווח. רכישה מסיבית של סחורה ערב התאונה, מחייבת בחינת פריט זה כמלאי בעל שווי. חומרים ורכישות אלה היו הופכים במרוצת השנה שלאחר מכן לכדי רווח. משכך, טוען התובע, כי הכנסתו מעסק (הכנסות פחות הוצאות שאינן כוללות "קניות") עומדת על סך של 265,627 ש"ח (בגין 10 חודשי עבודה), קרי סך חודשי ממוצע של 26,562 ש"ח בערכי 2014 ובשערוך להיום סך של 28,744 ש"ח ברוטו (סעיף 44) ובהתאם להכנסה זו יש לחשב הפסדי השתכרותו עד גיל 75 כעצמאי בעל עסק.

מנגד טענה הנתבעת בסיכומיה כי טענות התובע בסיכומיו אינן עולות בקנה אחד עם הראיות שהוגשו ובפרט עם שומות המס. התובע הצהיר כי הכנסתו בשנת 2014 ברוטו מעסק עמדה על סך של 12,744 ש"ח ואילו בסיכומיו טען כי מדובר בהכנסה של 28,744 ש"ח. מדובר בחריגה מכתבי הטענות והרחבת חזית אסורה. התובע מבקש בסיכומיו להתעלם מדוחות  מס הכנסה שהוגשו לבית המשפט ומבקש לקבל במקומם דו"ח רווח והפסד משנת 2014 שהכין רו"ח מטעמו. הנתבעת מציעה בסיכומיה לפסוק לתובע פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בסך של 100,000 ש"ח.

 

דיון והכרעה-

התובע היה בן 59 בעת התאונה, נשוי ואב לשלושה ילדים. בהקשר זה ייאמר כי לא שוכנעתי שהתובע אכן התכוון להפסיק לעבוד בגיל 60. עם זאת, נוכח  הדברים שנאמרו על ידו בבית המשפט לתעבורה, הסבריו כי התכוון להוריד לחץ בעבודה ולעבוד לצד בנו, כאשר ניכר מדוחות השומה כי רמת הכנסתו מהעסק ירדה משמעותית משך השנים האחרונות עובר לתאונה והתייצבה על סך קרוב ל – 5,000 ש"ח בשנתיים לפני מועד התאונה (לעומת שנת 2011 שם עמדה הכנסתו החודשית על סך של 12,643 ש"ח), נתון התומך כשלעצמו בכך שהוריד היקף פעילותו בעסק באותן שנים, איני מקבל את טענתו כי התכוון להמשיך ולעבוד עד גיל 75 ונוכח מכלול הדברים אני קובע שיש לפסוק לתובע הפסדי שכר עד לגיל 70 בהיותו עצמאי, כאשר נראה שכוונתו בתקופה זו הייתה להקטין במידת מה מעורבותו בעסק. 

נוכח היקף הכנסתו מעסק בשנים שקדמו לתאונה על פי שומות המס כאמור לעיל, טענות התובע בסיכומיו בנוגע לשכר חודשי של כ- 28,744 ש"ח ברוטו, תוך סטייה משמעותית מטענתו בתצהירו בדבר הכנסה חודשית ברוטו מעסק בסך של 12,744 ש"ח, רחוקות מהמציאות, ואיני מקבל טענתו, כי יש לראות ברכיב הקניות בדו"ח רווח והפסד לשנת 2014 חלק משורת הרווח. התובע בחר שלא להגיש חוות דעת רואה חשבון מטעמו בסוגיה ואין לקבל טענה זו לפיה הקניות הינן חלק מרווחיו באותה שנה, מאחר שלא הוכחה כדבעי. למעלה מן הנדרש אציין, שטענת הנתבעות בסיכומיהן, כי מדו"ח רווח והפסד לשנת 2014, במצב שמלאי הפתיחה עמד על סך של 79,260 ש"ח ומלאי הסגירה לסוף שנה עמד על יתרה שלילית בסך של 54,630 ש"ח, עולה לכאורה כי התובע דווקא צרך במסגרת העסק את כל הסחורה שקנה באותה שנה ואף כמות גדולה משקנה במהלך אותה שנה, עדיפה בעיני על טענת התובעים בסיכומיהם.

 נוכח האמור, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד כפי שמבקש בסיכומיו, ללא ביסוס של ממש בחומר הראיות. כיום ממשיך העסק לעבוד באמצעות בנו של התובע, אך נראה כי התובע אינו מתפרנס ממנו עוד.

בהתחשב במכלול הנתונים כאמור לעיל, בירידה ההדרגתית בהכנסתו של התובע מהעסק בשנים האחרונות עובר לתאונה, ובהכנסתו הנמוכה יחסית בשנתיים האחרונות טרם התאונה, כאשר לטעמי יש מקום ליתן משקל נמוך ביותר אם בכלל להכנסתו החודשית מהעסק בשנת 2011 נוכח היקף השתכרותו החודשי הנמוך יותר משמעותית משך תקופה של כמעט שלוש שנים לאחריה ובטרם התאונה, ובהתחשב גם בהתרשמותי מכוונתו לעתיד, אני מעריך את בסיס הכנסתו החודשי מעסק של התובע על סך של 5,500 ש"ח ברוטו בערכי היום (התביעה על פי פקודת הנזיקין).

נוכח פגיעתו התפקודית שנקבעה בשיעור של 100%, הפסדו החודשי הוא בסך של  5,500 ש"ח.

 

נוכח האמור לעיל, אני פוסק לתובע בגין הפסדי שכר לעבר  עבור התקופה ממועד התאונה ועד ליום 8.2.19, ארבע שנים וארבעה חודשים (52 חודשים), פיצוי בסך של 286,000 ש"ח ובצרוף ריבית ממחצית התקופה מדובר בסך של 292,000 ש"ח (מעוגל).

 

נוכח האמור לעיל, אני פוסק לתובע בגין אובדן השתכרות לעתיד עד לגיל 70 פיצוי בסך של 362,000 ש"ח (מכפלה של  5,500 ש"ח (הפסד ההכנסה החודשי) ב – 65.817 (מקדם היוון 3% לתקופה של שש שנים) - מעוגל).

 

בהקשר זה יובהר כי בסיכומיו ביקש התובע לבצע את חישוב הפיצוי בגין נזקיו על בסיס ריבית היוון בשיעור של 2% (סעיף 23). משלא הוגשה חוות דעת מומחה כלכלי מטעם התובע לתמוך בטענתו לגבי שיעור ריבית היוון של 2%, איני רואה מקום לסטות מההלכה הקיימת והמחייבת של בית המשפט העליון לפיה ריבית ההיוון היא בשיעור 3% לצורך חישוב גובה הפיצוי לתובע בגין נזקיו.

אוסיף, כי ביום 30.1.19 הגישו הנתבעות לתיק חוות דעת אקטואריות עדכניות לצורך ניכוי קצבאות המל"ל (שהתובע לא הגיש תגובה לגביהן בהמשך להחלטה מיום 31.1.19) שהנחת החישוב בהן היא גם לפי ריבית היוון בשיעור 3%, ובהתאם ינוכו קצבאות המל"ל.

 

ה.     הפסדי פנסיה

לא מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בגין רכיב הפסדי פנסיה מאחר והתובע היה עצמאי ולא הציג כל ראיה בדבר הפרשות לפנסיה מהכנסתו מעסק עובר לתאונה.

 

ו.       עזרת הזולת לרבות עזרת קרובי משפחה לעבר ולעתיד

פרופ' איסקוב, המומחה מטעם התובע, קבע בחוות דעתו, כי התובע זקוק לשני מטפלים למשך 24 שעות ביום וכי הוא זקוק לעזרה מלאה בכל הפעולות היומיות הקשורות לשרות עצמי, לעבודות משק בית ולתחזוקת הבית. הוא הוסיף, כי יש לעשות מאמץ טיפולי במטרה לרוקן בזמן את שלפוחית השתן והמעיים של התובע וכן להגן מפני התפתחות פצעי לחץ, וזיהומים שונים. התובע זקוק גם לצנתור שלפוחית השתן 5-4 פעמים ביום על ידי המטפל.

בעדותו בבית המשפט טען פרופ' איסקוב, כי לאנשים שנמצאים בשכיבה ממושכת מומלץ שינוי תנוחה כל שעתיים (עמ' 90, שו' 10-7). וכן הוא שב וטען כי התובע זקוק לשני מטפלים (עמ' 91, שו' 29-28).

 

התובע בתצהירו תיאר את שגרת יומו. הוא מתעורר בבוקר בשעה 6:30, קורא למטפל שיטפל בו טיפול הכולל צנתור השתן, נרות ליציאה, שינוי תנוחה ובסביבות השעה 7:15, לאחר שהנרות עשו פעולתן, הוא מועבר למקלחת לרחצה.  בהמשך, ניגוב, מריחת קרמים והעברתו לכיסא גלגלים. לטענתו, חייבת להיות עזרה של אחד מבני המשפחה למטפל בעת העברתו במנוף. התובע הצהיר עוד, כי בימים בהם אין לו פעילות כגון פיזיותרפיה וכו', הוא בבית והמטפל נותן לו לפה כדורים, מאכיל אותו ארוחת בוקר ואז הוא צופה בטלוויזיה עד הצהריים. בשעה 13:00 המטפל מבצע צנתור נוסף שלוקח 15 דקות וכרוך במעברים באמצעות המנוף.  התובע מסביר כי יש צורך כל הזמן להשגיח עליו מאחר ואין לו ישיבה יציבה. לטענת התובע בתצהירו, בכל חצי שעה יש צורך להרים אותו ל- 15 שניות על מנת לבצע הזרמת דם ולמנוע לחץ על הישבן לצורך מניעת פצעי לחץ. המומחה מטעמו קבע, כי על המטפל לדאוג לבצע כל שעתיים לתובע פעולתPushup  בעת הישיבה בכיסא גלגלים. בשעה 17:00 יש צורך בצנתור נוסף הכרוך במעבר באמצעות המנוף. בשעה 22:00 יש צורך בצנתור נוסף על פי סדר הפעולות, כאמור לעיל והתובע שוב נוטל כדורים. התובע הצהיר, כי בסביבות השעה 23:00 הוא הולך לישון, המטפל מעביר אותו למיטה ומלביש אותו בבגדי שינה. בלילה, כל שלוש שעות, המטפל מעיר אותו לשינוי תנוחה כשהצנתור הנוסף בשעה 3:00 בבוקר. המטפל מותש מעייפות ובמשך היום בשעות שהמטפל נרדם, מי מבני משפחתו מבצעים את הפעולות הנדרשות פרט לצנתור. לטענת התובע בתצהירו, לו היה לו מטפל נוסף, היה ניתן לשתף פעולה בין שני המטפלים כך שלא היה צורך להיעזר כל הזמן בבני המשפחה. גם כאשר המטפל יוצא לסידורים הוא נשאר ללא טיפול ובני משפחתו מטפלים בו. התובע הצהיר עוד, כי ביום 10.2.17 עזב אותו המטפל ובינתיים הוא מצא מטפל אחר באינטרנט. במקביל קיבל היתר מהרשות להעסקת מטפל נוסף (שניים יחד), לאחר שבחנו את מצבו הרפואי וצרכיו וכעת הוא מחפש מטפל נוסף (סעיף 15 לתצהיר). התובע הצהיר כי הוא זקוק לעזרה בכל הפעולות היומיומיות: אכילה, רחצה, גריבת גרביים, קשירת נעליים, לבישה, צחצוח שיניים וכו'. גם בלילה הוא נדרש להחליף תנוחה כל שעתיים ולכן יש להעירו. כן זקוק לעזרה במשק הבית ותחזוקתו. התובע הצהיר, כי בפועל ונוכח האינטנסיביות של הטיפול בו ושלל הפעולות הנדרשות במשך כל שעות היממה הוא זקוק לעזרה בהיקפים של 24 שעות ע"י שני מטפלים. התובע עתר בתצהירו גם לפיצוי בגין עזרת בני משפחתו וכן בגין הפסדי הכנסה של בני משפחתו לרבות רעייתו נוכח העדרם מעבודותיהם לצורך טיפול בו .

לתצהירו צרף התובע אישור השמה של עובד זר מיום 27.12.15 מטעם למען ועוד בע"מ. כן צורף הסכם העסקה מיום 28.12.15 ממנו עולה כי שכר המטפל נקבע על סך של 4,200 ש"ח משכורת נטו + 100 ש"ח לשבוע. בנוסף, הוסכם כי התובע משלם סך של 279 ש"ח לכל יום מנוחה שבועי או יום חופשה שהמטפל הסכים לעבוד בו. כן צורף לתצהיר צילום שיק בסך של 5,595 ש"ח ששולמו למטפל הזר ג'ימי בגין חודש ינואר 2016, הסכום כולל את המשכורת נטו בתוספת 100 ש"ח לשבוע וכן חמש שבתות בסך של 279 ש"ח (נספח ט"ז לתצהיר התובע). התובע צרף לתצהירו גם חשבונות של חברת ניתובים בגין העסקת מטפלים ישראלים לחודש יוני 2015 על סך של 12,154 ש"ח; לחודש יולי 2015 על סך של 12,338 ש"ח; לחודש אוגוסט 2015 על סך של 20,681 ש"ח; ועבור חודש ספטמבר 2015 בסך של 2,281 ש"ח, כל הסכומים כוללים מע"מ. עוד צרף לתצהירו קבלות בגין תשלום לחברת ההשמה עבור העובד הזר, קבלה על סך של 2,045 ש"ח  מיום 4.1.16 וכן קבלה על סך של 840 ש"ח מיום 4.1.16 (קבלות של תאגיד למען ועוד בע"מ) (נספח י' לתצהירו).

התובע העיד בבית המשפט אודות עבודתה של אשתו וטען שבמועד התאונה היא עבדה, "היה לה בית קפה שפתחתי לה." (עמ' 13, שו' 1) והיא דיווחה על ההכנסות ממנו. הוא נשאל אם בית הקפה נסגר מיד לאחר התאונה או שמא אשתו המשיכה לעבוד ולהפעילו והשיב כי לא שאל מאחר שלא רצה שהיא תחשוב שהוא "מתעסק בקטע הכספי." (עמ' 13, שו' 13-11). יוער, כי בדו"חות  מס שהוגשו לשנים 2013 ו - 2014 לא מפורטת הכנסה של בת הזוג מיגיעה אישית. התובע העיד שאשתו עובדת כשכירה בחברה למען ועוד והתחילה בעבודתה שם לפני כשלושה ארבעה חודשים. התובע העיד כי הוא חושב שמאז שנסגר בית הקפה היא לא עבדה עד שהגיעה לעבודתה הנוכחית בה עובדת כל יום בין חמש לשש שעות, במשמרות (עמ' 16).

התובע העיד כי מאז שהשתחרר מבית החולים הוא מעסיק מטפלים. תחילה כשהיה מאושפז היו לו עובדים ישראליים ובהמשך עבד אצלו עובד זר בשם ג'ימי (עמ' 14). לטענתו, הוא עבד אצלו כשנה אף כי רצה לעזוב קודם לכן. התובע נשאל אודות הסכם ההעסקה והשיב כי קיים הסכם בחברה הסיעודית ויתכן שיש לו העתק בבית. בהסכם כתוב כמה שילם לו מידי חודש ומה תנאי השכר שלו והוא אף שילם ביטוח לאומי ומחזיק בפנקס למרות שלא צורף לתצהירו (עמ' 15, שו' 15-4). התובע העיד כי בהתחלה עבדו אצלו עובדים ישראליים, בהמשך עבד אצלו ג'ימי, ואף הייתה תקופה שלא היה לו עובד כלל ובני משפחתו עזרו לו וגם צנתרו אותו (עמ' 15, שו' 20-16). התובע נשאל כמה שילם לעובד הזר והשיב כי שילם לו "בסביבות 4,500 ש"ח לעובד הזר בחודש, פלוס 320 ש"ח, בערך 450 ש"ח לכל שבת, פלוס מינוס, ושילמתי ביטוח לאומי וביטוח רפואי." (עמ' 15, שו' 29-26). התובע נשאל אודות מסמכים שתומכים באמור והשיב "אם אשתי הייתה כאן היא הייתה אומרת לך." (עמ' 15, שו' 31-30). התובע הופנה לנספח ט"ז לתצהירו, תצלום שיק, ממנו עולה כי שולם לג'ימי סך של 5,595 ש"ח כאשר נאמר שם שזה כולל חמישה תשלומים על יום שבת, כל תשלום בסך של 279 ש"ח. התובע נשאל האם שילם לג'ימי רק 279 ש"ח עבור כל שבת ולא כפי שטען, ותשובתו הייתה כי זה היה בשבוע הראשון, לאחר מכן הוא ראה שהעבודה קשה וביקש תוספת. כשנשאל מדוע לא צרף שיקים המעידים על האמור, השיב שייתכן שגם שילם לו במזומן (עמ' 16, שו' 10-3). לטענתו, בהמשך נתבקשה אותה תוספת כאמור, ומדובר היה בסך של כ- 400 ש"ח תוספת ליום שבת (עמ' 16, שו' 15-14). התובע העיד, כי היום יש לו מטפל זר שעובד אצלו כחודש וכבר רוצה לעזוב ולפניו היה עובד זר אחר. כשנשאל אם יש לו הסכמים עימם, שב התובע וטען שקיימים הסכמים כאמור, אך הללו לא צורפו לתצהירו (עמ' 16, שו'  23-16). 

התובע נשאל האם המטפל מטפל בו לבד בשעות שבהן אשתו אינה נוכחת בבית. התובע השיב כי כאשר היא יוצאת לעבודה, בשעות הצהריים, הבת שלו כבר מגיעה וגם הבן הקטן מגיע הביתה. עם זאת, הוא אישר שהמטפל מטפל בו לבד כשהם חוזרים בסביבות 13:00-12:00 הביתה, אוכלים צהריים, המטפל עושה לו צנתור כולל העברה במנוף ואחר כך מכוון לו את הטלוויזיה והוא יושב ורואה טלוויזיה "בכל הקטעים האלה הוא מטפל בי לבד, ..". (עמ' 18).

התובע אישר כי ג'ימי נשאר בכל השבתות בתקופה שבה עבד ולא יצא לחופש (עמ' 19, שו' 30). התובע הוסיף, כי כיום רעייתו מבשלת, עושה את הקניות, ומאכילה אותו כאשר המטפל לא נמצא. כשנשאל האם לא עשתה זאת גם לפני התאונה, השיב התובע כך: "הייתה עושה אותם בכיף. היום בשבילה זה מטלה." (עמ' 20, שו' 14-9). 

 

רעיית התובע הצהירה כי לאחר שהתובע הועבר ביום 9.11.14 לשיקום במחלקה הנוירולוגית בבית החולים תל השומר, הילדים והיא, היו לצד התובע במשמרות יום ולילה לרבות שינה ליד מיטתו על מזרן או מיטה פנויה (סעיף 8). בכל הנוגע להפסדי הכנסתה, טענה כי לפני התאונה הייתה בבעלותה חנות למכירת גלידה, לצורך כך רכשה מכונות גלידה וציוד רב. החנות נסגרה מיד לאחר התאונה, שכן לדבריה, הייתה צמודה לתובע ולפיכך נגדעה פרנסתה. הפסדיה בגין סגירת העסק עומדים על סך של 350,000 ש"ח (סעיף 27).

בחקירתה הנגדית העידה כי מדובר היה בשנתו הראשונה של העסק, כאשר לטענתה, אחרי התאונה לא פתחה שוב את העסק והוא נסגר (עמ' 31, 32). היא העידה כי לא שבה לעבוד מיום התאונה, ובארבעת החודשים האחרונים שקדמו לעדותה בבית המשפט החלה לעבוד בעמותת "פתחון לב" (עמ' 32, שו' 18). מקום העבודה הוא ברמת גן ושעות העבודה הן בדרך כלל משעה 13:00 ועד השעה 18:00, משמרות של שש שעות, אלא אם היא מחליפה מישהי חולה ואז עובדת בבוקר, אך זה נדיר (עמ' 32).

רעיית התובע העידה גם היא בנוגע להעסקת המטפלים, כי הם החלו להעסיק מטפלים זרים מהיום שהתובע השתחרר מבית החולים. היא סיפרה שמאחר שבהתחלה לא השיגה מטפל עבורו, התובע נשאר עוד חודש בבית החולים (עמ' 34, שו' 26-24). לדבריה, בדרך כלל היא ואחותו של התובע הן שטיפלו בהעסקת העובדים דרך משרד כוח האדם "למען ועוד" (עמ' 34, שו' 35-33). היא אישרה בחקירתה שעבור כל המטפלים שילמו ביטוח לאומי וטענה, כי התובע מעסיק מטפל זר וכי יש לו חוזה העסקה, אך לדבריה היא לא נתבקשה להציגו על ידי העורך דין (עמ' 41). לטענתה, המטפל הנוכחי מקבל 6,500 ש"ח "ללא הוצאות מחייה של אוכל ומגורים וכל מה שמסביב." (עמ' 42, שו' 4-2) ובהמשך אישרה כי הסכום של 6,500 ש"ח כולל בתוכו תשלום בגין שבתות, ביטוח לאומי וביטוח רפואי (עמ' 42).

התובע הגיש את חוות דעתו של האריס, הבעלים והמנהל של חברות ניב נתיב וניתובים- חברות לשירותי סיעוד, עדי ואחרים בע"מ מקבוצת מנפאואר (נספח ט"ו לתצהירו) ולפיה: 

1.עלות העסקה ע"י חברה המתמחה בהעסקת מטפלים (ישראלים), עומדת על סך של 27,966 ש"ח פלוס מע"מ ונסיעות לחודש. מדובר בעלות עבור מטפל אחד במשמרת.

2.עלות העסקה ע"י המטופל של מטפלים ישראלים בהעסקה ישירה הינה בסך של 26,712 ש"ח +נסיעות. עלות זו גם היא עבור מטפל אחד במשמרת.

3. עלות העסקת שני עובדים זרים כולל החלפות בסופי שבוע לפי 530 ש"ח לכל סוף שבוע, עומדת על סך כולל של 19,787 ש"ח. עוד ציין האריס בחוות דעתו, כי השכר הממוצע לעובד הזר הינו גבוה במקצת מהמקובל בשוק העבודה וזאת מאחר שהעבודה עם המטופל קשה משמעותית מעבודה סיעודית מקובלת.

האריס העיד בבית המשפט כי שלח לתובע חשבונות שטרם שולמו לו ולפי ההסכמה ביניהם, התובע ישלם אותם ביום שיקבל את הפיצויים מהתביעה דנן. האריס נשאל בחקירתו, האם לתקופות ארוכות אנשים לא יעדיפו להעסיק מטפלים ישירות ולא באמצעותו והשיב כך: "לא. אם זה לתקופה ארוכה, כמובן שאנשים יעסיקו בצורה ישירה כאשר הם יסתמכו עליי או על חברה אחרת בהספקת מטפלים, שיהיו בהיכון. בייחוד בנכים קשים, כמו התובע, שהתחלופה שם רבה לצערי הרב." (עמ' 46, שו' 16-13). האריס הבהיר כי הוא אינו עובד עם עובדים זרים אלא עם עובדים ישראליים בלבד וגם לתובע סיפק באותה תקופה עובדים ישראליים שעבדו אצלו (עמ' 47, שו' 13-1). עובד ישראלי מקבל עבור החלפת המטפל הזר בסוף השבוע משבת בערב עד ראשון בערב שכר של  530 ש"ח.

 

מנגד הנתבעות הגישו חוות דעתו של ד"ר לנגר שקבע בחוות דעתו, כי התובע זקוק לעזרה בפעולות היום יום, עזרה שיש לספק בצורה מפוצלת, לפי הצורך. יתר שעות היממה זקוק לאדם שימצא בסביבתו (השגחה). זקוק לעזרה מלאה במשק הבית. לדעתו, סידור עם עובד זר כפי שמקובל אצל נכים קשים, הוא סידור מתאים שמספק את כל הצרכים. אין שום פעולה סיעודית שדורשת הפעלתם של שני מטפלים בו בזמן, במיוחד מאז שנעזרים במנוף ולכן אינו ממליץ על כך. עוד קבע בחוות דעתו, כי התובע זקוק להפעלה יומיומית ע"י המטפל (בהדרכת פיזיותרפיסט) לשם חיזוק הקיים ושמירת מצב תפקודי.

בעדותו בבית המשפט אישר המומחה כי התובע זקוק לעזרה והשגחה במשך 24 שעות ביממה. עם זאת,  הוא השיב שבארץ מקובל שמביאים עובד זר והוא מטפל בנכה ואין צורך בעובדים שיתחלקו במשמרות. כאשר העובד הזר יוצא לחופשה, בימי ראשון בדרך כלל, החברה הקבלנית שדרכה מזמינים את העובד צריכה לדאוג לעובד אחר שממלא את מקומו של העובד הזר בימי החופשה. מדובר באלפי מקרים (עמ' 97, 96). לטענתו, העובד הזר מתגורר עם המטופל אך לא נמצא כל הזמן לידו. עם זאת, הוא אישר, כי הטיפול בתובע כולל גם טיפול אקטיבי, צנתורים, רחצה, האכלה, הלבשה, ניקוי לאחר יציאות, מעברים במשך היום והרמה של התובע בכיסא (עמ' 97). הוא אישר שהתובע זקוק לצנתורים שכל אחד אורך כ- 20 דקות. התובע זקוק לשינויי תנוחה כל שעתיים ולגישתו,  עם מזרון למניעת פצעי לחץ אפשר להסתפק בשינוי תנוחה פעמיים במשך הלילה. בשעות היום צריך כל שעתיים שינוי תנוחה (עמ' 98, שו' 32-26). הוא אישר כי המטפל בנוסף לטיפול בתובע במשך היום צריך גם בלילה לקום פעמיים ולהחליף לתובע תנוחה (עמ' 99, שו' 7-5). הוא נשאל האם המטפל יתפקד בצורה כזו שישה ימים ותשובתו הייתה: "כן. יש בארץ לא מאות אלא אלפי מקרים של נכים שצריכים שישנו להם תנוחה במשך הלילה והמטפלים עושים את זה ויש להם מטפל אחד." (עמ' 99, שו' 13-11). המומחה נשאל כיצד הנתון לפיו התובע קיבל היתר ממשרד התעסוקה להעסיק שני מטפלים במקביל משפיע על תשובתו והשיב, כי לא צריך ללמוד בהכרח מהחלטת משרד התעסוקה על הצורך בשני מטפלים. בכל הנוגע לעזרה במשק הבית, השיב המומחה כי המטפל הוא שנותן את העזרה במשק הבית לה זקוק התובע הלכה למעשה (עמ' 100, שו' 16-15). המומחה נשאל האם מטפל עייף ומותש ייתן לתובע טיפול מיטבי והשיב על כך, כי ב- 20 השנים האחרונות השיטה שבה המטפלים הם עובדים זרים עובדת, והם מתפקדים "ואני לא שומע שהאיש עייף ואני רואה אנשים שמחזיקים אותו עובד זר ונלחמים כדי שיקבל עוד פעם אישור שהייה בארץ בגלל שפג תוקפו של האישור הקודם ואנשים לא רוצים להחליף את העובד הזר שיש להם."  (עמ' 101, שו' 9-1). לדבריו, פרופ' איסקוב לא כתב בתוך חוות הדעת לגופו של עניין שהתובע זקוק לשני מטפלים זה הופיע רק בסיכום. כן חזר והבהיר שאינו מסכים עם פרופ' איסקוב ולעמדתו מספיק מטפל זר אחד וזה המצב בארץ הלכה למעשה. אין פעולה סיעודית שדורשת שני מטפלים בו זמנית במקרה של התובע (עמ' 101, שו' 34-30).

 

הנתבעות הגישו גם את חוות דעתה של רותי שפירא (להלן: "שפירא"), מנהלת חברת יד ולב חברה לשירותי סיעוד, שציינה כי מטפלים זרים מתאימים הרבה יותר לטיפול בנכים במצבו של התובע מאלה הישראלים.

בעדותה בבית המשפט אישרה שפירא שלא ראתה את התובע טרם כתבה את חוות הדעת (עמ' 127, שו' 26-25) וכי היא הסתמכה על עמדתו של ד"ר לנגר.  העובד הזר שוהה 24 שעות ביממה בבית אך לא עובד 24 שעות. רובם מבקשים להישאר ביום השביעי שהוא היום החופשי שלהם (עמ' 129). היא נשאלה אם יש מינימום שעות שינה בלילה והשיבה כי עובד ישן בדרך כלל 8 שעות בלילה. אם צריך לקום פעם אחת בלילה אין בעיות בדרך כלל. אם צריך לקום שמונה פעמים בלילה זו בעיה ואז יש צורך במישהו נוסף שיבוא לעזור. "בין פעם לפעמיים בלילה הם העובדים הזרים אפילו לא מדברים ולא מתלוננים. אם זה הרבה פעמים לקום בלילה הם מתלוננים." (עמ' 130, שו' 10-6).

שפירא אישרה כי העלות של אחזקת עובד זר קבוע פלוס מחליפים ישראליים בימי החופשה תעלה למשפחה סדר גודל של 9,524 ש"ח לחודש. אם לעומת זאת הם ישתמשו במחליפים זרים, אזי עלות עובד זר עם מחליפים זרים עומדת לשיטתה על כ-8,500 ש"ח לחודש (עמ' 130, שו' 32-29).

שפירא העידה כי משרד הפנים מוציא היתר לשני עובדים כאשר יש אישור רופא שמציין שזקוקים לשני מטפלים במקביל, וכי הם לא באים לבדוק אלא מתייחסים לאישור הרפואי כמסמך (עמ' 131). לאחר שהוצגו לה שני ההיתרים של התובע להעסקת עובד זר  (ת/1 8.7.18 - מדובר בהיתרים מאותו תאריך 28.6.17  בהמשך למכתבים של התובע מימים 24.3.15 ו- 31.1.17 שלא הוגשו) אישרה שפירא, כי היתר אחד תוקפו החל משנת 2015 והשני תוקפו החל משנת 2017, לדבריה מחדשים כל ארבע שנים וההיתר של שנת 2017 הוא עד לשנת 2021 (עמ' 132, שו' 3-2).

 

בסיכומיהם טענו התובעים כי מצבו הרפואי של התובע קשה ביותר והוא זקוק לעזרה והשגחה בכל עת ובכל מקום, 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. משמעות אינטנסיביות הטיפול הנדרשת הינה כי קיים צורך בשני מטפלים ברוטציה. מטפל הנדרש למעמסה האמורה לבדו, אינו יכול לתפקד לבדו ולאורך זמן מבלי שיקרוס וגם אינו יכול לתן טיפול ועזרה סיעודית הולמים. הצורך המינימלי הוא ששני מטפלים יעבדו במשמרות ואת שניהם יחליף מטפל ישראלי ביום חופשתם. התובע ביקש כי המטפלים שיועסקו יהיו ישראלים והעריך את היקף העזרה והסיעוד יחד עם שווי העזרה בעבודות הבית בסך חודשי של 33,000 ש"ח. לגבי תקופת האשפוז מיום 9.10.14 ועד מועד חזרתו לביתו ביום 14.7.15, ביקש התובע פיצוי בגין עזרת בני המשפחה בתקופת האשפוז בסך ממוצע של 10,000 ש"ח לחודש, ובסך הכל פיצוי בסך של 100,000 ש"ח לכל התקופה האמורה; לאחר שחרורו ועד לחודש 09/15 טופל התובע באמצעות מטפל ישראלי דרך חברת "ניב נתיב" מטפל זה החל את הטיפול בתובע עוד טרם יציאתו לביתו בחודש 6/15, בגין עלויות טיפול אלו בחודשים האמורים עומד חובו של התובע לחברת ניב נתיב, כפי שהעיד האריס ובהתאם לחשבונית שצורפה על סך של 47,454 ש"ח; מחודש 09/15 ועד היום טופל התובע על ידי עובד זר אחד לצד עזרה צמודה נדרשת והכרחית מבני משפחתו. בנוסף נשאו התובעים בתשלומים רבים נוספים לעובדים מחליפים. מדובר בהוצאות אדירות בגינן לא השכילו לשמור קבלות. נוכח האמור בהתאם לעלויות מטפל אחד שפי שנקבע בע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חברת ביטוח, פ"ד נד(4) 450 (2000) (להלן:"אקסלרד"), (16,000 ש"ח) וכן פיצוי נוסף בגין שכר ראוי לבני המשפחה, מבקש התובע לקבוע פיצוי לתקופה האמורה בסך של 26,000 ש"ח לחודש; לגבי העתיד מבקש התובע בסיכומיו פיצוי חודשי של 33,000 ש"ח בגין שווי עזרת שני מטפלים ישראליים.

 

מנגד טוענות הנתבעות בסיכומיהן כי הסכום המבוקש בראש נזק זה מופרז ואין לו אח ורע בהלכה הפסוקה. במקרה דנן, אף אין להקיש לעניין העלויות מתוך פסק הדין בפרשת אקסלרד שם היה מדובר בתובע המסוגל להזיז אך ורק את ראשו, ואילו מצב התובע בענייננו טוב יותר. כך, התובע נמצא כשיר לנהיגה, עבר קורס נהיגה והוא נוהג ברכב (פרו' עמ' 14); התובע מסוגל להתנייד עצמאית בכסא גלגלים ידני כבד משקל (אם כי למרחק קצר ועם קושי רב, חוות דעת פרופ' איסקוב – עמ' 3); התובע מסוגל להפעיל כסא גלגלים חשמלי בהצלחה רבה; התובע יכול להרים את עצמו מהכסא באופן חלקי; התובע יכול לאכול לבד, לצחצח שיניים ולהתגלח וכן להפעיל בעצמו טלפון ומחשב. תפקודו של התובע טוב יותר ממה שהוצג בתצהיר העדות הראשית מטעמו. ממילא אף טוענות הנתבעות, כי אין לראות בסכום הפיצוי שנפסק בעניין אקסלרד אמת מידה החותכת את עניינו של מי ששיעור נכותו מגיע כדי 100%. הסכום שנקבע באקסלרד הוא סכום מנחה ולא קביעה קשיחה שאמורה להיות מיושמת באופן דווקני בכל מקרה דומה, בהתעלם מנתוניו הספציפיים והראיות שהובאו בגדרו (סעיפים 41-32). עוד טוענות הנתבעות בסיכומיהן, כי יש לדחות את טענות התובע לפסוק לו פיצוי לפי עלות שני מטפלים. מצב התובע בענייננו טוב יותר ממצב הנפגע באקסלרד ודי בכך כדי לדחות את הטענות. גם פרופ' איסקוב אישר בחקירתו, כי נתן המלצה כאמור, מתוך הנחה כי התובע יעסיק את מטפליו במשמרות כאשר לדידו מדובר בהמלצה שגרתית שהוא נותן גם במקרים פחות חמורים. עלות העסקת העובד הזר נועדה לכסות את ההוצאות הכרוכות בהעסקת עובד זר שיספק את כל צרכי הסיעוד, הן עזרה בפעולות יומיומיות והן עזרה בעבודות הבית. הנתבעות הציעו בסיכומיהן פיצוי בגין תקופת העבר מיום השחרור מבית החולים (15.7.15) בסך של 6,500 ש"ח לחודש שהוא גובה הוצאותיו הממשיות. לגבי העתיד הציעו הנתבעות פיצוי בסך של 8,500 ש"ח לחודש. לעניין עזרת בני משפחה בתקופות האשפוז השונות הציעו הנתבעות סכום גלובלי בסך של 30,000 ש"ח.

 

בסיכומי התשובה טען התובע, בין היתר, כי מצבו של התובע חמור וקשה יותר ממצבו של הנפגע בפרשת אקסלרד. ממילא כל מקרה לגופו וכל נפגע וצרכיו.

 

דיון והכרעה -

בפרשת אקסלרד קבע בית המשפט העליון קווים מנחים לפסיקת פיצויים בגין עזרת הזולת במקרה של נכים קשים, שאיבדו כליל את כושר ניידותם:

"(יא) אם נסכם את האמור לעיל, נראה שבדרך כלל יסופקו צרכי הסיעוד של נפגע קשה הרתוק למיטתו בהתמלא התנאים הבאים: יהיה עובד זר אשר יתגורר עמו ויספק את כל צרכי הסיעוד שלו, הן עזרה בפעולות היומיומיות, והן עזרה בעבודות הבית ככל הנדרש. עובד זה גם ילווה אותו בניידותו, ובמקרים שנדרש שיהיה לו רישיון נהיגה ניתן לנסות להבטיח את הדבר. יהיה עובד מחליף, ישראלי, אשר יחליף את העובד הזר בסופי שבוע ובימי העדרות שלו מן העבודה. בהתחשב בסיכון שבמשך פרקי זמן מסויימים לא יימצא עובד זר, או שתהיה הגבלה על הבאתם של עובדים זרים ארצה, או שעלות העסקתם תגדל, יש להוסיף לסכום העלות של הסיעוד סכום אשר יבטא סיכון זה. כן יש לקחת בחשבון, שלעובד אשר יתגורר עם הנפגע יש לספק מקום מגורים בבית הנפגע, וכן שעל הנפגע לשאת בעלות צרכי היומיום של העובד, כמו מזון, מים, כביסה וכיוצא באלה" (שם, עמ' 458-459).

         

הלכת אקסלרד ניתנה בעניינו של התובע שם אשר סבל מקוודרופלגיה מלאה ספסטית מתחת לחוליה C4, נכות בשיעור של 100%, משותק בכל ארבע גפיו, בלא שליטה על הסוגרים ואשר לא נפגע מבחינה שכלית. בית המשפט העליון העריך כי הפעילות הממשית בעזרה לתובע הינה כ- 3.5 - 4 שעות ביום, וביתרת הזמן נדרשת השגחה בלבד ומי שמבצע את ההשגחה יכול לבצע באותו זמן את עבודות הבית. בית המשפט העליון, סבר שאדם אחד יכול לבצע את כל הפעולות  להן התובע זקוק וכן לדאוג לעבודות משק הבית. בית המשפט העליון קבע, כי יש לצאת מהנחה שניתן וראוי בדרך כלל להעסיק עובד זר בסיעוד של הנפגע שיתגורר עמו וילווה אותו בניידותו. בהערכת סכום הפיצוי נלקח בחשבון הצורך בעובד מחליף, ישראלי, שיחליף את העובד הזר בסופי שבוע ובימי היעדרותו, וכן נלקח בחשבון הסיכון שלעיתים לא יימצא עובד זר או שעלות העסקתו תגדל וכן את הצורך לשאת בעלות צרכי היומיום של העובד הזר. בפרשת אקסלרד קבע בית המשפט העליון כי הפיצוי בגין עזרת הזולת יעמוד על סך של 12,000 ש"ח לחודש (נכון ליום מתן פסק הדין המחוזי – 30.4.99).

אמת המידה שנקבעה בפרשת אקסלרד הינה קו מנחה אך "הרף שנקבע בעניין אקסלרד נתון לבחינה קונקרטית בכל מקרה ומקרה על פי אופי הפגיעה וצרכי הנכה" (ע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' פת (13.5.10), וראה גם ע"א 8536/06 כוכבי נ' כלל חברה לביטוח (13.7.09):.

" חשוב להבהיר כי הפיצוי שנקבע בעניין אקסלרד נועד לשקף את הצרכים הטיפוסיים של נכים קשים הסובלים מנכות כגון קוודרופלגיה, הזקוקים לסיעוד ולעזרה במשך כל שעות היום. ברי כי בכל מקרה ומקרה ייתכנו מאפיינים ספציפיים באופי העזרה, אולם כל עוד המסגרת הכללית של העזרה מתאימה להנחות של עניין אקסלרד, הנטייה תהיה שלא לסטות מהסכום שנקבע שם, לכאן או לכאן. כך, בענייננו, העלו הצדדים היבטים ספציפיים כאלה ואחרים של העזרה לנפגע – עזרה הדרושה בכל שעות היממה – ובית המשפט עמד על הצורך לסייע לנפגע בביצוע שינויי תנוחה במיטתו, אולם לא מדובר בשינויים המצדיקים סטייה מהלכת אקסלרד."

 

במקרה דנן קבע פרופ' איסקוב, כי התובע זקוק לשני מטפלים במשך 24 שעות ביום ואילו מומחה הנתבעות, ד"ר לנגר, אישר גם הוא כי התובע זקוק לעזרה והשגחה במשך 24 שעות ביממה אולם קבע כי יש להסתפק במטפל זר אחד ועובד אחר שימלא את מקומו של העובד הזר בימי החופשה.

מהאמור אכן עולה, כי התובע זקוק לעזרה והשגחה 24 שעות ביממה. התובע זקוק למטפל שידאג לצנתורים, לרחצה, להאכלה, להלבשה, לניקיון, לסיוע במעברים, להרמה ולשינויי תנוחה כל שעתיים במשך היום. גם בלילה זקוק התובע לצנתור ולפחות לפעמיים שינויי תנוחה. התובע תיאר בתצהירו את מצבו הקשה ואין חולק לגבי הפעולות השונות שנדרש מן המטפל לבצע במסגרת הטיפול בתובע. עם זאת, במסגרת חקירתו הנגדית גם עלה, כי הוא מגיע לעיתים תכופות למקום העסק למספר שעות בכל פעם ונפגש עם אנשים בסביבה או יושב בגן ציבורי, ובהמשך היום הוא יושב וצופה בטלוויזיה. התובע טען בסיכומיו, בהמשך לתצהירו, כי נוכח חולשת שרירי נשימה, יש צורך כי מטפל ירים אותו כל שעה ויפעיל לחץ על הריאות כדי לשחרר כיח ולצור אפקט של נשימה עמוקה. הנתבעת טענה בסיכומיה כי אין לטענה רפואית זו ביטוי בחוות דעת המומחה מטעמו, והתובע לא התייחס בסיכומי התשובה מטעמו לשאלה אם טענה זו מופיעה בחוות דעת המומחה מטעמו, ואני לא איתרתי טענה זו בחוות דעת המומחה מטעם התובע.

לאחר ששמעתי את עדויות המומחים, אני סבור, שבמקרה דנן, ניתן להסתפק במטפל זר אחד, שיוחלף בעת חופשות על ידי מטפל ישראלי. בהקשר זה ייאמר, כי לא שוכנעתי שהתובע זקוק לשני מטפלים בו זמנית, ולמעשה גם התובע בסיכומיו אינו מבקש זאת. לא התרשמתי גם כי קיימת פעולה סיעודית הדורשת שני מטפלים בו זמנית במקרה של התובע, או עזרה של בני המשפחה למטפל במהלך ביצוע הפעולות הנדרשות במהלך היום יום כגון העברות במנוף, צנתורים וכיו"ב.

איני מקבל את טענת התובעים כי במקרה דנן, משמעות אינטנסיביות הטיפול הנדרשת הינה כי קיים צורך בשני מטפלים ברוטציה וכי מטפל הנדרש למעמסה האמורה לבדו, אינו יכול לתפקד לבדו ולאורך זמן מבלי שיקרוס. בהקשר זה יצוין, כי הפיצוי שנפסק במסגרת הלכת אקסלרד הוא גבוה משמעותית יותר מעלות העסקת מטפל זר אחד, שעל פי עדויות המומחים מטעם שני הצדדים עומדת על סדר גודל של 9,500 ש"ח (כולל מחליפים ישראלים ביום החופשה), וכן שהעובד הזר שעבד אצל התובע משך כשנה, ג'ימי, בקש בתקופה זו לעבוד גם ביום החופשי שלו (בעלות נמוכה יותר משל עובד ישראלי), מצב דברים העולה בקנה אחד עם עדותה של שפירא כי רוב העובדים הזרים מבקשים להישאר ולעבוד ביום החופשי שלהם. אומנם, ברור שהטיפול בתובע אינו קל כשלעצמו אולם, אין בכך לחייב את המסקנה בדבר צורך בשני מטפלים במשמרות.

ההיתר שניתן על ידי משרד הפנים להעסקת שני מטפלים הוא חלק מחומר הראיות בתיק  אולם אין ללמוד ממנו לבדו על הצורך הממשי בהעסקה כאמור. ראשית אציין שהתובע לא צרף את מכתבי הפניה שלו למשרד הפנים בעניין זה. שנית, הגב' שפירא העידה כי משרד הפנים מוציא היתר לשני עובדים כאשר יש אישור רופא שמציין שזקוקים לשני מטפלים במקביל, וכי הם לא באים לבדוק אלא מתייחסים לאישור הרפואי כמסמך וטענה זו לא נסתרה. גם ד"ר לנגר טען בחקירתו, כי לא בהכרח צריך ללמוד מהחלטת משרד התעסוקה על הצורך בשני מטפלים. נוכח כל אלה אני סבור כי אין בהיתרים האמורים כדי להעיד על הצורך בהעסקת שני מטפלים בנסיבות נכותו של התובע וממילא מדובר בראיה אחת מתוך מכלול הראיות והעדויות, לרבות עדויות המומחים שבפני, לצורך ההכרעה בדבר הצורך במטפל אחד או שניים.

במקרה דנן, לא מצאתי שצרכיו של התובע דורשים טיפול של שני מטפלים בו זמנית, ואני סבור שיש לפסוק פיצוי בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפרשת אקסלרד, כשלא מצאתי הבדל מהותי בין מצבו של התובע בעניין אקסלרד למצבו של התובע בענייננו. בפרשת אקסלרד, בית המשפט העליון דן מקרה קשה כדוגמת מקרהו של התובע ופסק כי די במטפל אחד לצרכיו. לא נעלמה מעיני קביעתו של פרופ' איסקוב בדבר הצורך בשני מטפלים, כאמור לעיל, אך עמדתו זו אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הנוהגת, במקרים כדוגמת המקרה של התובע.

זאת ועוד. אני סבור כי נסיבותיו האישיות של התובע אינן מצדיקות סטייה מהלכת אקסלרד, לפיה יש להעדיף העסקת עובד זר, ולא שוכנעתי כי יש מקום להצדיק עלותם הגבוהה של מטפלים ישראליים, כאשר טענה זו של העדפת מטפלים ישראליים נדחתה גם היא בפרשת אקסלרד. 

קביעת הסכום בעניין אקסלרד לוקחת בחשבון הוצאות שונות לרבות צרכי המחייה של המטפל שיתגורר בבית התובע ושכרו של מטפל מחליף. מדובר במקרה שבו העזרה הנדרשת בפועל הינה של מספר שעות בודדות ביממה, כפי שעולה גם מתצהירו של התובע בו פירט את סדר יומו והטיפול בו. ביתר שעות היממה נדרשת השגחה בלבד.

אומנם קיימות מספר פעולות שהתובע מסוגל לעשות באמצעות הגפיים העליונות שלו, שהן חלשות ביותר, כגון הנעת הכסא החשמלי, הנעת כסא הגלגלים בקושי ומאמץ רב למרחק קצר ביותר, פעולות חלקיות של אכילת חלק מהמאכלים, צחצוח שיניים, גילוח, שימוש בטלפון נייד באמצעות אביזרי עזר ועדיין הוא זקוק לעזרת הזולת כמעט בכל פעולה לרבות, למשל, בפעולות שרות עצמי, אכילה ושתיה או בניוד כסא גלגלים (חוות דעת פרופ' איסקוב – עמ' 3). ד"ר לנגרגם אישר שהתובע כמעט ולא מזיז את הגפיים העליונות, בכפות הידיים אין לו בכלל כוח, ומדובר בטיפה של הרמה של הגפה (עמ' 96, שו' 17-15).

לפיכך, אני סבור שיש לפסוק לתובע פיצוי לעתיד בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפרשת אקסלרד, כשלא מצאתי הבדל מהותי בין מצבו של התובע בעניין אקסלרד למצבו של התובע בענייננו.

 

לא שוכנעתי לקבל טענות התובעים בסיכומים מטעמם בדבר נזקיה של התובעת 2 בגין הפסד הכנסות מהעסק שלה כמו גם הפסד השקעתה בו. זאת, בהעדר ראיה להפסדיה של רעיית התובע מהעסק ונוכח שומות המס של בני הזוג. אני מקבל את טענת התובע, כי רעייתו נטלה חלק בטיפול בו לאחר התאונה ובהקשר זה, הפיצוי בגין עזרת רעייתו נכלל במסגרת הפיצוי שיפסק בגין עזרת בני משפחה כמפורט להלן ואין מקום לפסוק לה פיצוי נוסף.

 

נוכח כל האמור, אני מעמיד את גובה הפיצוי לצרכי עזרת הזולת לרבות עלויות של תחזוקת משק בית ועזרת המשפחה כדלקמן:

 

עזרת הזולת בעבר

 

בתקופת האשפוז עד ליום 31.5.15 שוכנעתי כי בני משפחתו של התובע שהו לצדו ועזרו ודאגו לצרכיו החיוניים, מעבר לסיעוד שקיבל מהצוות הסיעודי במחלקות השונות בהן אושפז. אין צריך לאמר כי מדובר בעזרה החורגת מן העזרה הניתנת על ידי בן משפחה למשנהו במהלך חיי היום יום. אין חולק גם כי אשפוז במוסדות רפואיים כרוך בהוצאות, נסיעות לבתי חולים, אכילה מחוץ לבית, מצרכים שהנפגע נזקק להם מעבר למסופק לו בבתי החולים וכו'. לפיכך, אני פוסק לתובע בגין עזרת בני משפחתו בתקופה שמיום התאונה, 9.10.14, ועד ליום 31.5.15 פיצוי חודשי בסך של 7,000 ש"ח בערכי היום ולפיכך אני פוסק פיצוי כולל בגין תקופה זו בסך של 54,000 ש"ח.

בתקופת האשפוז הנותרת החל מיום 1.6.15 ועד ליום 15.7.15 הגיש התובע חשבונות של ניתובים שהתחייב לשלם בסך של כ – 18,300 ש"ח (החשבון בגין חודש יוני 2015 ומחצית החשבון בגין חודש יולי 2015) ובהנחה שבני המשפחה סייעו גם במהלכה מעבר לעזרת המטפלים הישראלים, אבל בהיקף קטן יותר מבתקופת האשפוז הקודמת, אני פוסק בגין תקופה זו פיצוי כולל בסך של  23,000 ש"ח בערכי היום.

בתקופה שמיום 16.7.15 ועד ליום 30.9.15 התובע צרף לתצהירו חשבונות בגין העסקת מטפלים ישראלים בסך כולל של 29,130 ש"ח שהתחייב לשלם לפי עדותו של האריס ובהתחשב בכך שמדובר בתקופה הראשונה לאחר האשפוז ובהנחה שבני המשפחה סייעו לתובע גם בתקופה זו בהיקפים משתנים מעבר לטיפול של המטפלים הישראלים, אני פוסק שהנתבעות ישלמו לתובע בגין עזרת הזולת בתקופה זו פיצוי בסך כולל של 40,000 ש"ח בערכי היום (לחודש לפי 16,000 ש"ח). החישוב נעשה לגבי תקופה זו באופן כולל נוכח השונות הגדולה בהיקף העזרה בשכר בכל חודש וחודש בתקופה זו.

בתקופה החל מחודש אוקטובר 2015 ועד לחודש מרץ 2019 – במהלך חלק מתקופה זו העסיק התובע עובד זר אחד וכן זכה לעזרת בני המשפחה וזאת בהתחשב בצרכיו הרבים. לתצהירו צרף התובע מסמכים שונים לגבי העסקת המטפלים לרבות צילום שיק בסך של 5,595 ש"ח ששולמו למטפל בגין חודש ינואר 2016, הסכום כולל את המשכורת נטו בתוספת 100 ש"ח לשבוע וכן חמש שבתות בסך של 279 ש"ח (נספח ט"ז לתצהיר התובע). התובע העיד על תשלום סכומים גבוהים יותר לעובד הזר בגין שבתות בסך של 400 ש"ח לעבודה בשבת, ורעייתו העידה על תשלום סך של 6,500 ש"ח למטפל כולל תשלום בגין עזרה בשבתות וללא הוצאות מחיה, אולם לא הוגשו אסמכתאות בגין סכומים אלה.

נוכח האמור לעיל, בהתחשב בתשלום החודשי בפועל ששולם לעובד הזר שטיפל בתובע חלק ניכר מהתקופה וכן בעלות העסקת עובד זר גם לפי עדותה של גב' שפירא שעומדת על כ – 9,500 ש"ח כולל שכר מחליפים ישראלים (בסך של 500 ש"ח לשבת), ובהנחה של עזרה נוספת מצד בני המשפחה החורגת מן העזרה הניתנת על ידי בן משפחה למשנהו במהלך חיי היום יום, לרבות נהיגה והסעות התובע, אני מעמיד את הפיצוי החודשי בגין תקופה זו על סך של  13,000 ש"ח בערכי היום ופוסק שהנתבעות ישלמו לתובע בגין עזרת הזולת בתקופה זו פיצוי בסך כולל של 546,000 ש"ח (42 חודשים).

 

באשר לפיצוי בגין עזרת הזולת לעתיד בהתאם להלכת אקסלרד, אני סבור כי סכום חודשי של 16,330 ש"ח (משוערך להיום) ישקף את עלות הסיוע הנדרש לתובע לעתיד מחודש אפריל 2019 ועד לתום תוחלת החיים  (דצמבר 2029) ולפיכך  הפיצוי בגין רכיב זה  יעמוד אפוא על סך של 1,799,000 ש"ח (מקדם היוון לפי 3% של 10 שנים ותשעה חודשים – 110.149 כפול 16,330 ש"ח - מעוגל).

 

הפיצוי הכולל המגיע לתובע עבור עזרת הזולת לעבר ולעתיד עומד על סך של  2,462,000 ש"ח.

 

ז.       הוצאות לטיפולים ותרופות לעבר ולעתיד

פרופ' איסקוב קבע בחוות דעתו, כי הוא ממליץ לתובע להגיע לבדיקות מעקב במחלקה לשיקום נוירולוגי בבית החולים שיבא לפחות אחת לשנה. בדיקת הערכה רפואית במחלקה לשיקום אחת לשנה כוללת: בדיקה גופנית, הערכה אורולוגית פעמיים בשנה, בדיקת שתן לכללית ולתרבית אחת לחודשיים, אצל רופא מטפל ובדיקת דם לתפקודי כליות פעם בחודש, אצל הרופא המטפל. יש צורך במעקב רופא משפחה אחר רמות סוכר בדם. כן זקוק התובע להמשך טיפול ומעקב במרפאת פצעים בבית החולים שיבא. עוד המליץ בחוות דעתו לתובע לפנות למעקב והדרכה אצל דיאטנית מוסמכת (פעמיים בשנה); טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי בתדירות ולתקופה שיקבעו המומחים; שלוש סדרות טיפולי פיזיותרפיה ושלוש סדרות טיפולי הידרותרפיה בשנה (10 טיפולים סך הכל בכל סדרה); ריפוי בעיסוק בתכיפות של פעם בשבוע; לעבור הערכה קוגניטיבית במידה ויעלו קשיים קוגניטיביים בביתו; לפנות למרפאה לשיקום מיני.

בעדותו בבית המשפט נשאל פרופ' איסקוב אם המעקב הרפואי וההמלצות בחוות דעתו, לרבות הבדיקות הרפואיות נמצאות בסל הבריאות והשיב שהוא מניח שכן (עמ' 85, שו' 7-5). הטיפול השיקומי בתקופה הסמוכה לפגיעה הוא יותר אינטנסיבי מאשר בתקופה שלאחר מכן (עמ' 85, שו' 16-14). פרופ' איסקוב טען כי קיים הבדל בין טיפולי הידרותרפיה לפיזיותרפיה, ולדעתו היתרון של הידרותרפיה הוא חיזוק שרירים ושיפור טווחי תנועה (עמ' 86). המומחה נשאל אם המטפל יכול ללמוד מהפיזיותרפיסט איך להעניק למטופל טיפול פיזיותרפי והשיב, כי הוא מניח שיש פעולות בסיסיות שהמטפל יכול ללמוד מתוך הטיפול הפיזיותרפי (עמ' 88).

 

בתצהירו טען התובע כי הוא סובל ממצב רוח ירוד, חרדות, העדר שמחת חיים והעדר ביטחון עצמי, התפרצויות זעם והוא מטופל באמצעות שיחות וטיפול תרופתי בציפרלקס. הוא זקוק בהמלצת המומחה וכפי שנאמר לו במחלקת שיקום, לטיפול ביתי פיזיותרפי נוסף שיבוצע ע"י המטפל או ע"י פיזיותרפיסט כדי לשמור על הקיים. כיום הוא מטופל במכון צעדים בתל השומר ושם עובר טיפולי פיזיותרפיה. התובע טען כי עליו לשלם השתתפות שבין 25%-15% מעלות כל תרופה והעריך עלויות אלו לעבר ועתיד בסך של 240,000 ש"ח (סעיף 17). התובע ביקש בתצהירו סך של 150,000 ש"ח, בגין המשך מעקב וטיפול במרפאת פצעים בבית החולים תל השומר, מאחר שלטענתו קופת החולים תפסיק לשאת בכיסוי זה בעתיד והוא יידרש לשאת בו בעצמו. כן ביקש, ביקורת רופא שיקום פעם בחצי שנה באופן פרטי בסך של 6,000 ש"ח לשנה; אורולוג שיקומי באופן פרטי, בעלות של 3,000 ש"ח לביקור;  טיפול במרפאה לשיקום מיני בסך של 85,000 ש"ח; פיצוי בסך של 400,000 ש"ח בגין טיפולי פיזיותרפיה (עלות טיפול 250 ש"ח פלוס מע"מ); טיפולי הידרותרפיה בעלות של 350,000 ש"ח; טיפולים נפשיים בעלות של 48,256 ש"ח לשנה; וכן סכום גלובלי נוסף בסך של 100,000 ש"ח, ל"סדרות קצרות בעת המשברים הצפויים לי"; טיפול נפשי ומשפחתי פעם בשבועיים במשך שנה למשפחת התובע בסך של 48,256 ש"ח לשנה ודיאטנית פעמיים בשנה בסך של 55,000 ש"ח  (סעיף 17 לתצהיר). התובע צרף לתצהירו תעריפי טיפול מומלצים לפיזיותרפיה, שם צוין, כי טיפול פרטני עולה 250 ש"ח פלוס מע"מ (נספח ח'1) והצעת מחיר לטיפול פסיכיאטרי בסך של 800 ש"ח למפגש של שעה (ח'2). כן צורפה הצעת מחיר מנוי לחדר הכושר ספיבק, בסך של 2,650 ש"ח לשנה (נספח י"א) וקבלות שונות שנשמרו בחלקן בנוגע להוצאותיו בגין תרופות ואביזרים רפואיים ועוד.

התובע העיד בבית המשפט כי הוא מטופל במכון צעדים בתל השומר ומגיע לשם פעם בשבוע לקבל טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וגם משתמש בעמידון (עמ' 18, שו' 1). במסגרת חקירתו זו, הבהיר ב"כ התובע שהטיפול הנ"ל הוא במימון קופת החולים (עמ' 18, שו' 4). התובע נשאל כיצד הגיע להערכה כספית כי עלות השתתפות בתרופות עומדת על סך של 240,000 ש"ח והפנה לעורך דינו. התובע נשאל מדוע העריך טיפולים במרפאת פצעים בבית החולים שיבא בסך של 150,000 ש"ח כשעד היום הוא מאשר שקופת חולים היא ששילמה עבור הטיפולים והשיב שבקופת חולים רמזו לו שלא יישאו בעלות זו בעתיד. התובע טען שאין לו אישור על כך בכתב אבל שוחח על כך עם הרופאה שלו בקופת החולים (עמ' 22, שו' 33-26). התובע העיד כי בשנה האחרונה היה פעמיים או שלוש פעמים במרפאה לטיפול בפצעים בבית החולים (עמ' 23, שו' 19-18). התובע נשאל כיצד הגיע לסכום של 85,000 ש"ח עבור טיפול מיני וטען שהתייעץ עם רופא בתל השומר שהעריך שזה סכום הטיפול (עמ' 23, שו' 33-28). עם זאת הוא אישר כי לא פנה לקופת החולים לקבל טיפול מיני (עמ' 24, שו' 9-8). בכל הנוגע לטיפולי פיזיותרפיה העיד התובע כי עד היום קיבל את כל הטיפולים, 30 במספר בשנה, במימון הקופה (עמ' 24). לטענתו, הפיזיותרפיסט וגורם מטפל נוסף אמרו לו שלא יוכלו להמשיך לתת לו טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה במימון הקופה תוך שהוא מאשר שטיפול הידרותרפיה אחרון במימון הקופה ניתן לו כשבוע לפני מתן עדותו (עמ' 24). התובע קבל טיפולי הידרותרפיה במימון הקופה פעם בשבוע, כל טיפול למשך חצי שעה, ועד למועד עדותו לא שילם עליהם (עמ' 24).

 התובע העיד כי פנה לקופת החולים לקבלת טיפול נפשי מיד לאחר ששוחרר מבית החולים (עמ' 24, שו' 35-32). לטענתו הופנה לעובדת סוציאלית מקופת החולים ולא לפסיכולוג ולכן מימן בעצמו טיפוליים פסיכולוגיים (עמ' 25). התובע העיד עוד בעניין זה, כי הוא נוטל תרופה בשם ציפרלקס שרשמו לו בבית החולים וכי אינו מעוניין לקבל פסיכיאטר באמצעות הקופה (עמ' 25, 26). התובע נשאל האם פנה לקופת החולים בבקשה להיפגש עם דיאטנית והשיב כי קיבל מקופת החולים דיאטנית אבל הוא רוצה דיאטנית פרטית (עמ' 26). 

 

רעיית התובע העידה גם היא, לגבי תרופות וטיפולים, כי כל פעם אומרים לה בקופת החולים שמדובר בטיפול האחרון שיינתן ללא תשלום (עמ' 36, שו' 15-11). עם זאת, היא נשאלה: "מאז התאונה ועד היום לא שלמתם לקופה חוץ מהשתתפות עצמית לתרופות שום דבר..." והשיבה : "לא מה שזכור לי." ועוד נשאלה: " עד היום כל הטיפולים הרפואיים היו ע"ח קופ"ח, נכון?" והשיבה: "בקטע הכספי אני לא יודעת, מה הוא לקח ומה הוא עשה". (עמ'    36 שו' 29 – 34). בנוסף, על אף שבתצהירה טענה כי שולם לרופא שיקומי סך של 3,000 ש"ח, רעיית התובע טענה שאינה זוכרת כמה שילמה לו (עמ' 37, שו' 15-10). לטענתה, התובע זכאי לקבל שיקום מקופת החולים וכשהיה צריך שיקום, קבל זאת מהקופה, אבל את ההמשך הוא יכול לקבל רק דרך רופא משפחה. עם זאת, היא לא בקשה מרופא משפחה בקופה הפניה לרופא שיקום  (עמ' 37, 38). לגבי טיפול אורולוגי השיבה, כי התובע חייב ללכת אך אינו מקפיד ללכת וכי  לא הלך לאורולוג שיקומי (עמ' 38, שו' 5-7). רעיית התובע התקשתה להשיב אילו נתונים מסרה לגבי המרפאה לשיקום מיני לביסוס דרישתה לפיצוי בסך של 100,000 בגין טיפול זה, על אף שהתייחסה לכך בתצהירה (עמ' 40, שו' 25-21) וגם לגבי הטיפול הנפשי לא צורפו מסמכים אף כי טענה שכל בני המשפחה זקוקים לטיפול. לדבריה, קיבלה מב"כ התובע את הנתון לגבי עלות הטיפול והוא שרשם את הסכום (עמ' 40, שו' 34-26).   

 

מומחה הנתבעות, ד"ר לנגר, התייחס בחוות דעתו לצרכי התובע, וקבע כי הוא זקוק למעקב במרפאת שיקום ארבע פעמים בשנה ומרפאות אחרות לפי שיקול דעתו של רופא המשפחה. לשיטתו, כל הבדיקות ניתנות לביצוע בקופת החולים. כן זקוק התובע לטיפולי פיזיותרפיה בין 3-2 פעמים בשבוע לתקופה של שלוש שנים ולאחר מכן פעם בשבוע. לגבי הידרותרפיה ציין המומחה, כי מדובר בטיפול שווה ערך לפיזיותרפיה ולא הוכחה יעילות טיפולים אלה אצל קוואדרופלגים במצבו של התובע ולכן הוא סבור שאין צורך בקבל טיפול מסוג זה. התובע זקוק לסדרה של שישה טיפולים של ריפוי בעיסוק פעם בשנה אותם הוא יכול לקבל מקופת החולים.

בחקירתו בבית המשפט נשאל ד"ר לנגר האם התובע זקוק לטיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי, עניין שלא התייחס אליו בחוות דעתו. תשובתו הייתה, כי אם המצב של התובע דורש טיפול פסיכיאטרי, רופא המשפחה היה מפנה אותו למומחה. בענייננו התובע לא הופנה ולכן לא סבר שיש צורך שיקומי בטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי (עמ' 103, שו' 34-22). הוא נשאל על העובדה שהתובע נוטל תרופות פסיכיאטריות והשיב כי מדובר בתרופה בשם סיפרמיל, תרופה נגד דכאון קל, שהמון אנשים מקבלים אותה ויכול לתת אותה גם רופא משפחה או שיקום (עמ' 104, שו' 3-1). בכל הנוגע לשיקום מיני, השיב המומחה שהתובע לא ציין את הדבר בפניו, אך ככל שמעוניין הוא יכול לקבל הפנייה למרפאה לשיקום מיני דרך קופת החולים, שנושאת בעלות הטיפול, כחלק מסל הבריאות (עמ' 104, שו' 14-7). בכל הנוגע לטיפולי פיזיותרפיה הבהיר המומחה, כי יש צורך שאיש מקצוע, פיזיותרפיסט, ינחה את המטפל או מישהו מהמשפחה לעבוד עם התובע כמה פעמים ביום (לישר ולכופף את המפרקים הגדולים), וכי אין צורך שהפיזיותרפיסט יבוא כמה פעמים ביום בעצמו (עמ' 104, שו' 33-20). בכל הנוגע להידרותרפיה טען המומחה, כי לא הוכחה יעילותה לשיקומם של נכים עם פגיעות נוירו-מוסקולריות. לדעתו, הידרותרפיה טובה למקרים שונים מהמקרה של התובע, "ואני לא רואה את זה אלא כטיפול שווה ערך לפיזיותרפיה." (עמ' 105, שו' 11-4).

 

הנתבעות הגישו גם את חוות דעתה של ישראלה זילברברג-קמחי (להלן: "קמחי") מחברת "יד ולב" בע"מ, שירותי סיעוד איכותיים, לשעבר סגנית מנהלת הסיעוד במרכז הרפואי רעות עד שנת 2011. בחוות דעתה התייחסה קמחי, בין היתר, לטיפולים להם נזקק התובע על פי חוות דעתו של ד"ר לנגר. לגבי טיפולי פיזיותרפיה היא העריכה שהתובע יכול לקבל מקופת החולים את הטיפולים על פי הפניית רופא משפחה במסגרת ביתית ובמרפאה. במסגרת פרטית מדובר בעלות של 200-180 ש"ח לטיפול.  לגבי ריפוי בעיסוק, ניתן לקבל את הטיפולים בהתאם להמלצת ד"ר לנגר בקופת החולים. יש צורך בהדרכת המטפלים הקבועים לאחר אבחון הצרכים המשתנים.

 

בסיכומיו טען התובע לעניין זכותו לקבל את מלוא צרכיו הרפואיים והשיקומיים מהנתבעות ללא תלות בקופת החולים. בפועל, קופת החולים לא מסוגלת להבטיח מתן טיפול רציף ויעיל לנכים קשים והשרות הרפואי אותו היא מספקת מצומצם ומוגבל. במקרים בהם מתעורר ספק באשר להיקף הטיפולים או השירותים אותם זכאי הניזוק לקבל מקופת החולים או ממשרד הבריאות, ברירת המחדל צריכה להיות חיובה של חברת הביטוח. התובע עותר בסיכומיו לפיצוי לעבר ולעתיד בגין הוצאות רפואיות עבור טיפולים  במרפאת שיקום; טיפול אורולוגי; מרפאה לשיקום מיני; יעוץ דיאטנית;  ריפוי בעיסוק; טיפול נפשי תומך; טיפול נפשי תמיכתי למשפחת התובע. לגבי טיפולי פיזיותרפיה, טוען התובע, כי מאחר שלא יכולה להיות מחלוקת כי הקופה אינה מממנת טיפולי פיזיותרפיה מעבר ל – 12 טיפולים בשנה והנתבעת לא הביאה ראיות לסתור טענה זו,  אזי הוא זכאי לפיצוי בגין טיפולי פיזיותרפיה בסך של 877.5 ש"ח לחודש לפי עלות טיפול בסך של 195 ש"ח.  כן עותר התובע לפיצוי בגין טיפולי הידרותרפיה בסך של 200,000 ש"ח (סעיפים 61-53).

הנתבעות בסיכומיהן טוענות מנגד כי אין לקבל את החשש של התובע כי טיפול רפואי זה או אחר לא ימומן לו על ידי קופת חולים, כאשר אינו מעוגן במסמך כלשהו. טענות התובע לפיהן קופת החולים מגבילה את היקף הטיפול לו הוא זקוק לא הוכחו בראיות כלשהן, כאשר קופת החולים אינה רשאית להגביל את היקף הטיפול הרפואי.

 

הכרעה ודיון -

בעדותו בבית המשפט נשאל פרופ' איסקוב אם המעקב הרפואי וההמלצות בחוות דעתו, לרבות הבדיקות הרפואיות נמצאות בסל הבריאות והשיב שהוא מניח שכן. התובע הודה כי הוא זוכה לקבל מקופת החולים טיפולים של ריפוי בעיסוק, טיפולי פיזיותרפיה (בהיקף של 30 בשנה) וגם טיפולי הידרותרפיה פעם בשבוע, ללא תשלום כלשהו. התובע גם אישר כי מקבל טיפול פעמיים שלוש בשנה במרפאת פצעים בבית חולים תל השומר במימון הקופה. רעייתו אישרה שמאז התאונה פרט להשתתפות עצמית בקניית תרופות לא שילמו עבור טיפולי פיזיותרפיה. מחקירת רעיית התובע אף עולה לכאורה כי התובע זכאי לפנות לרופא שיקום באמצעות קופת החולים, אולם לא בקשו מרופא משפחה בקופה הפניה לרופא שיקום. לטענת ב"כ התובע צורפה קבלה אחת על ביקור אצל רופא שיקום על סך של 1,400 ש"ח. בנוסף, התובע זכאי לטיפול רופא שיקום במסגרת הקופה על פי סעיף 1 (ב) (32) לתוספת השניה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד – 1994 (להלן: "חוק ביטוח בריאות"). לגבי אורולוג העידה רעיית התובע, כי התובע חייב ללכת אך אינו מקפיד ללכת וכי לא הלך לאורולוג שיקומי וראה גם סעיף 1 (ב) (3) לתוספת השניה לחוק ביטוח בריאות בדבר הזכות להתייעצות, אבחון וטיפול בתחום אורולוגיה. התובע העיד כי לא פנה לקופה לקבלת טיפול מיני או דיאטנית, אף שהוצע לו. בכל הנוגע לטיפול נפשי, ציין מומחה התובע פרופ' איסקוב, כי תדירות ותקופת הטיפול הנפשי יקבעו על ידי מומחה בתחום זה, אך התובע לא הגיש חוות דעת בתחום הנפשי ובהעדרה ממילא לא הוכיח כי הוא נזקק לטיפול נפשי קבוע או את טענתו לפיצוי בגין טיפול משפחתי תומך. ממילא נראה שהתובע זכאי לקבל טיפול כאמור באמצעות קופת החולים, ראה סעיף 1 (ב) (23) וסעיף 22א. (ב) (1) ו – (2) לתוספת השניה לחוק ביטוח בריאות.

התובע ורעייתו טענו כי נאמר להם על ידי עובדי קופת חולים שהקופה עומדת להפסיק להשתתף בעלות הטיפולים השונים, אולם לא הוגשה על ידם כל ראיה בכתב לפיה בכוונת הקופה אכן להפסיק להשתתף בטיפולים האמורים.

בנסיבות המקרה דנן כאשר הוכח על ידי הנתבעות, כי התובע מקבל מהקופה על חשבונה טיפולים שונים ובמיוחד טיפולי פיזיותרפיה, הידרותרפיה וריפוי בעיסוק בהיקפים משמעותיים (30 טיפולי פיזיותרפיה ו – 52 טיפולי הידרותרפיה לשנה) שהם מעבר להערכות המומחים משני הצדדים (כך למשל פרופ' איסקוב התייחס להיקף שנתי של 60 טיפולים: 30 טיפולי פיזיותרפיה ושלושים טיפולי הידרותרפיה, בעוד ד"ר לנגר לא אישר טיפולי הידרותרפיה וקבע כי יש צורך ב - 52 טיפולי פיזיותרפיה בשנה, וכך גם בקש התובע בסיכומיו), לטעמי היה על התובע הנטל להציג אסמכתאות בכתב מטעם הקופה או לזמן את נציגי הקופה להעיד על האפשרות על הפסקת או הקטנת היקף הטיפולים בעתיד.

 

 בהקשר זה אפנה לרע"א 7325/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מכבי שירותי בריאות (2013) (להלן: "פרשת הפניקס") שם נקבע בהקשר הנטל הראייתי:

"בסופו של דבר, השאלה היא במישור הראייתי. בהלכת אלחדד נקבע כי "הנטל להוכיח שאת הטיפולים והאביזרים הרפואיים הדרושים לו יוכל הניזוק (התובע) לקבל מקופת החולים, מוטל על המזיק (הנתבע)" (שם, עמ' 752). על חברת הביטוח להראות אילו שירותים רפואיים נופלים "במגרש" של קופת חולים על פי סל הבריאות. מנגד, על התובע, במסגרת חובתו להקטנת הנזק ולמיצוי זכויותיו, להראות כי פנה לקופת חולים ונענה בשלילה, או להניח דעתו של בית המשפט ברף הוכחה "מתון", כי קופת החולים מסרבת ליתן לו את השירות הרפואי. משעשה כן, נותר הנטל על חברת הביטוח להראות כי על קופת החולים ליתן את השירות הרפואי. לא למותר לציין כי גם לפני התיקון לחוק, התעוררו שאלות לגבי היקף הטיפולים והשירותים הכלולים בסל הבריאות, ובמקרה של מחלוקת, זומן נציג של קופת חולים להבהרת הסוגיה. כפי שציין המשנה לנשיאה השופט ריבלין בעניין הראל, עדותו של נציג קופת חולים היא אמנם ראייה מרכזית אך לא בלעדית. "

 

ועדיין, בפרשת הפניקס נקבע כי ככל שמתעורר ספק של ממש לגבי היקף השירותים המסופקים על ידי קופת חולים, ראוי שהעלות תיפול לשכמה של חברת הביטוח:

 

"ברי כי חוק ההתייעלות לא נתכוון לפגוע בנפגע ולא להפחית מזכאותו. טיפולים להם זכאי הנפגע על פי סל הבריאות הוא אמור לקבל מקופת חולים, וכל הוצאה אחרת שאינה כלולה בסל הבריאות, חלה על חברת הביטוח. חשוב אפוא להדגיש, כקו מנחה לבית המשפט הדן בתביעה על פי חוק הפיצויים, כי יש למנוע מצב בו הנפגע "יפול בין הכסאות" במחלוקת בין קופת חולים לבין חברת ביטוח. מצב מעין זה יכול להתרחש כאשר בית המשפט קובע בפסק דינו כי הנפגע זכאי לקבל טיפול או שירות רפואי מסוים מקופת חולים ולכן אינו זכאי לפיצוי בגינו. אולם, כאשר יבוא הנפגע לממש את זכותו הוא ייענה בסירוב על ידי קופת חולים מן הטעם שהשירות הרפואי אינו כלול בסל הבריאות, וגם תביעתו בבית הדין לעבודה תידחה.

על מנת למנוע תסריט מעין זה, על בית המשפט להנחות עצמו כי בכל מקרה בו מתעורר ספק של ממש לגבי היקף הטיפולים או השירותים הרפואיים אותם זכאי הניזוק לקבל מקופת חולים על פי סל הבריאות, ברירת המחדל צריכה להיות חיובה של חברת הביטוח, בדומה למה שנפסק בעניין הראל בסוגיה של תשלום תכוף. להלכה, לא אמורה להתעורר סוגיה של כפל תשלום, כפי שנטען על ידי המבקשות, שהרי קופות החולים אמורות לשאת בשירותים הרפואיים הכלולים בסל הבריאות וחברות הביטוח ביתר השירותים הרפואיים הנובעים מהתאונה. ככל שחברת הביטוח סבורה כי טעה בית המשפט בקביעתו וכי השירות הרפואי כלול בסל הבריאות, תיכבד ותיכנס בנעלי הנפגע כמיטיבה או כחליפה, ותחזור על קופת חולים בתביעה בבית הדין לעבודה"

 

יצוין גם, כי התובע ורעייתו בעדויותיהם לא סיפקו הסבר לגבי דרך חישוב גובה ההוצאות הרפואיות לעתיד להם טענו במסגרת תצהיריהם.

 

הקבלות בגין ההוצאות הרפואיות לעבר שצרף התובע לתצהירו (נספח י') הן בסך כולל של כ-8,000 ש"ח לרבות בגין עלות בדיקה אצל ד"ר קנולר מיום 5.3.15 בסך של 1,400 ש"ח.

 

בהתחשב בטענות הצדדים, בפגיעתו של התובע ונכותו המשמעותית, בכך שהקופה ממנת עד היום את מלוא הטיפולים לתובע בהיקפים משמעותיים, הקבלות שצורפו לעבר ובהנחה שחלק לא נשמרו, בהערכת תוחלת החיים, בכך שהתובע לא פעל למיצוי זכויותיו מול הקופה בתחומים שונים ובמחלוקת הקיימת לגבי כך שהקופה תמשיך לממן את מלוא התרופות והטיפולים בתובע, אני פוסק לתובע פיצוי גלובלי עבור הוצאות לטיפולים ותרופות לעבר ולעתיד בסך של 100,000 ש"ח.

 

ח.   אביזרים וציוד מתכלה לעבר ולעתיד

פרופ' איסקוב קבע בחוות דעתו לגבי אביזרים וציוד, כי התובע זקוק לציוד שיאפשר ויקל עליו ועל המטפל לבצע את פעולות היום יום השונות במסגרת הבית. התובע זקוק למיטה חשמלית מתכווננת; מזרון יעודי למניעת פצעי לחץ; ממליץ מנוף המופעל על מסילות תקרה; עמידון הידרואלי עם תמיכות; אופניים המותאמים למצבו; כסאות גלגלים (כסא ממונע לצורך יציאה מהבית וכסא מכני קל ופריק עם כרית ישיבה למניעת פצעי לחץ במצבים כמו אי תקינות של הכסא הממונע); כסא שירותים/רחצה; כמו כן ציין המומחה בחוות דעתו, כי יש להתייעץ עם מרפאה בעיסוק בנוגע לאביזרי עזר.

בעדותו בבית המשפט טען פרופ' איסקוב שהתובע מסוגל להניע את כסא הגלגלים שלו על רצפה חלקה בתוך ביתו, אך לטענתו מדובר במאמץ אדיר ולא פרקטי וממילא מדובר על מטרים ספורים בלבד (עמ' 84, שו' 23-17). המומחה העיד כי התובע זקוק לכסא גלגלים כבד שאינו פריק (עמ' 84, שו' 30-29), הפוך מההמלצה בחוות דעתו. פרופ' איסקוב המליץ גם על אופניים מאחר שלדבריו, התנועה החוזרת מרפה את הספסטיות. על אף המלצתו כאמור, העיד כי שימוש באופניים עלול להחמיר את מצב התובע שכן לפעמים הדיווש עלול להגביר את הספסטיות וצריך לנסות ולבחון את ההשפעה של השימוש באופניים (עמ' 89, שו' 25-22).

התובע הצהיר כי הוא מטופל במכון צעדים בתל השומר ושם בין היתר עומד על עמידון, שעוזר לו מאד ומפחית מהעייפות וגורם לו להרגשה טובה. התובע ביקש בגין השתתפות עצמית בערכה לצנתור עצמי לפי צריכה של 5 ליום, סך של 85,000 ש"ח; תכשירי שמירת היגיינה (כפפות, פדים, תמיסות סטריליות וכו'), סך של 215,000 ש"ח; טיטולים וסדיניות, בהיקף של של 120 לחודש, על פי עלות חבילה 80 ש"ח לעשרה טיטולים, סך חודשי של 960 ש"ח (סעיף 17). לטענתו, הציוד שניתן לו על ידי משרד הבריאות נחות ובסיסי ואילו הציוד שהוצע לו על ידי מר צדוק, המומחה מטעמו, הוא נוח יותר ומותאם יותר למצבו.

התובע העיד בבית המשפט כי קיבל ממשרד הבריאות מיטת פאולר והיה צריך להוסיף עבורה סכום מסוים. בנוסף, עבור המזרן שקבל הוסיף להערכתו סך של כ- 1,600 ש"ח  והמזרן לא נוח. הוא קיבל כסא גלגלים ידני וגם כסא חשמלי ממשרד הבריאות כשלדבריו, גם עבורם הוסיף כסף, אך הוא אינו יודע את הסכומים (עמ' 20, שו' 22-15). הוא קנה את כיסא השירותים בסכום של 900 ש"ח, אם אינו טועה. טיטולים הוא אינו מקבל, אך הוא מקבל את ערכת הצנתור למעט הג'יל (עמ' 20, שו' 28-23). התובע נשאל אם קיבל עוד דברים ממשרד הבריאות והשיב על כך בשלילה. בהמשך נשאל האם לא קיבל מנוף ממשרד הבריאות, והשיב, כי הוא סבור שהוא קנה את המנוף בעצמו אבל לא יכול לומר בוודאות (עמ' 21, שו' 12-9). כשנשאל התובע האם הוא ורעייתו מקפידים לבקש קבלות עבור ההוצאות טען שאינם נוהגים כך, אף שנאמר להם לשמור קבלות בגין הוצאות הקשורות לתאונה. לדבריו, הוא עוד לא הסתגל לנכות שלו ולכך שכל דבר דורש קבלה (עמ' 21 שו' 22-13).

התובע העיד כי הוא משתמש בשלושה-ארבעה טיטולים ליום (עמ' 21, שו' 29-27). הוא שב ואישר, כי את כל הציוד לערכת צנתור הוא מקבל מקופת החולים, אך לטענתו בשלב מסוים קופת החולים תפסיק לממן את הציוד ולכן הוא ביקש תוספת של 85,000 ש"ח (עמ' 26, שו' 15-12). התובע נשאל כיצד הגיע לסכום של 215,000 ש"ח בגין תכשירי היגיינה וטען כי הוא מחליף 5-3 פעמים ביום טיטולים, ומדובר בהוצאות עבור המקלחות שלו, כגון סבון בשפורפרת גדולה (עמ' 26, שו' 22-16).

 

רעיית התובע העידה, כי התובע מקבל מקופת החולים את ערכת הצנתור, אך היא אינה כוללת כפפות, ערכת ג'ל וחומר סיכה (עמ' 38, שו' 30-27). כשנשאלה כיצד הגיעה לסכומים המבוקשים בתצהירה, השיבה, כי לא ישבה עם מחשבון, אלא אמרה לעורך דינה מה צריכים והוא חישב סכומים (עמ' 39, שו' 16-14). היא נשאלה האם נתנו את כל הקבלות לעורך הדין והשיבה כי לפעמים היא זורקת ולא תמיד שומרת קבלות (עמ' 40, שו' 2-1). היא נשאלה האם כשהייתה הוצאה הקשורה לתאונה עם הוצאות אחרות צרפה את הכל יחד והשיבה: "כשאתה הולך לבית מרקחת, אתה קונה דברים נוספים." (עמ' 40, שו' 4-3). לדבריה, התובע משתמש ב- 4-5 טיטולים ביום, ולפעמים היא רוכשת שש חבילות בסופר מראש. חבילה עולה בין 80-60 ש"ח, ויש בה בין 20-15 טיטולים (עמ' 40, שו' 11-5). גם בהמשך חקירתה, התקשתה רעיית התובע להסביר כיצד ערכה את החישובים בגין עלויות הציוד וטענה שעורך הדין חישב לפי הצרכים של התובע כפי שמסרה לו. "אני יודעת שהוא עשה בהסתמך על הנתונים שאמרתי לו, אני לא יכולה להתייחס לכל חישוב ספציפי." (עמ' 40, שו' 20-15). היא העידה כי היא משלמת כ-80 ש"ח עבור קופסה ג'ל מהסוג הטוב וקופסה כזו משמשת לשבועיים, מדובר בחומר סיכה שיש להכניס לצינור הצנתור (עמ' 41).

 

התובע הגיש מטעמו את חוות דעתו של צפריר צדוק, מומחה למכשירי שיקום לנכים, מנכ"ל חברת איי. טי. שיקום בע"מ (להלן: "צדוק"). בחוות דעתו טען צדוק, כי משרד הבריאות מונע מנכים רבים מאד קבלת כסא ממונע; לא מספק מזרנים למניעה וטיפול בפצעי לחץ; אינו מספק כסאות גלגלים קלי משקל אקטיביים המאפשרים ניידות קלה ומהירה ומסתפק בכיסאות גלגלים קלי משקל בסיסיים במקרה הטוב, כשבמרבית המקרים משרד הבריאות נתן כסאות גלגלים כבדים ופשוטים. עוד טען, כי משרד הבריאות אינו מספק מנופי תקרה. משרד הבריאות מספק כסא רחצה בסיסי באיכות ירודה ונמנע מלספק כריות נגד פצעי לחץ לכסא השירותים, נמנע מאספקת מכשירי אימון אקטיביים פאסיביים ונמנע מלספק מכשירי עמידה לנכים מעל גיל 21. בהמשך חוות דעתו קבע צדוק, כי יש לספק לתובע את הציוד הבא: כסא גלגלים ממונע מסיבי, בעלות של כ- 59,000-54,700 ש"ח, שיש להחליפו כל חמש שנים ועלות תחזוקתו השנתית- 10%; כסא גלגלים קל משקל חליפי שעלותו כ- 22,000-18,000 ש"ח, שיש להחליפו כל שמונה שנים ותחזוקתו עומדת על 5%; כרית ישיבה נגד פצעי לחץ שעלותה כ- 3,500-2,930 ש"ח, שיש להחליפה כל שנתיים ועלות תחזוקתה עומדת על 500 ש"ח לשנה; מזרן מיוחד למניעה וטיפול בפצעי לחץ שעלותו כ- 33,000-24,500 ש"ח, שיש להחליפו כל חמש שנים ועלות תחזוקתו המשוערת היא בין 10%-5% בשנה; מיטה סיעודית זוגית פאולר מלא LO-HI בהפעלה חשמלית ברוחב 110 ס"מ לפחות, שעלותה כ- 28,000-27,000 ש"ח, שיש להחליפה מידי שמונה שנים ועלות תחזוקתה השנתית עומדת על 7%; כרית רחצה ושירותים נגד פצעי לחץ במידה מיוחדת, שעלותה  2,650 ש"ח, שיש להחליפה כל שלוש שנים ועלות תחזוקתה עומדת על 10% בשנה; מכשיר אימון אקטיבי פסיבי, שעלותו בין 36,000-32,000 ש"ח שיש להחליפו מידי שמונה שנים ועלות תחזוקתו השנתית היא 10%; אמבט סיעודי בטוח לרחצה, שעלותו 35,500 ש"ח, שיש להחליפו מידי עשר שנים ועלות תחזוקתו השנתית- 5%; מכשיר לעמידה עצמאית, שעלותו 38,000 ש"ח, שיש להחליפו מידי עשר שנים ועלות תחזוקתו השנתית היא 10%; מנוף תקרה סיעודי, שעלותו 34,000 -35,000 ש"ח, ויש להחליפו כל שמונה שנים ועלות תחזוקתו 10%.

בעדותו בבית המשפט טען צדוק, כי למרות שמשרד הבריאות בדרך כלל טוען שהם מתאימים את הציוד לפי צרכי המטופל הספציפי, בפועל משרד הבריאות נותן אביזרים לפי שיקול דעתו ומתוך מטרה לחסוך בעלויות ככל האפשר (עמ' 52, 53). צדוק התבקש להציג מסמכים לטענותיו כי משרד הבריאות אינו מספק מזרונים למניעה וטיפול בפצעי לחץ וטען, כי מאחר שהוא משמש כספק של מזרנים נגד פצעי לחץ למערכת הבריאות וגם לבתי חולים הוא יכול להעיד על כך (עמ' 54, שו' 6-1). הוא נשאל מדוע לא צרף מסמכים המאשרים את דבריו והשיב, כי במסגרת עדותו הוא מתייחס לעשרות אביזרים שונים וכדי "לפרק כל פריט כזה לרמת עדות כזו של להיכנס לכל התקנים והתקנות ומה מאשרים ולפרש אותם, אצטרך לכתוב ספר שלם לכל פריט, וזה לא הגיוני.". (עמ' 54, שו' 26-18). צדוק אישר שלא פירט בחוות דעתו מי היצרן או המשווק של כל מוצר, אך טען שזה ידוע לאנשי המקצוע (עמ' 58, שו' 6-2). לדבריו, הוא קרא את חוות הדעת של פרופ' איסקוב שלא קבע את מפרט הציוד. לאחר שנפגש עם התובע, הוא עצמו ביצע התאמות של הכיסא הממונע לצרכי התובע הספציפי כדי שיוכל לבצע את המטלות שקבע פרופ' איסקוב בחוות דעתו (עמ' 58, שו' 34-27). צדוק אישר כי עלות 10% תחזוקה משוערת של כסא ממונע נעשתה על פי הערכתו ואין לו נתון סטטיסטי (עמ' 60,שו' 35-32). צדוק טען שאינו מעיד כרופא שיקום, אלא מעיד לגבי אביזרי שיקום (עמ' 63, שו' 8-7). מכשיר אימון אקטיבי פסיבי הכוונה לאופניים מותאמות למצב התובע כאמור בחוות דעת פרופ' איסקוב. את אורך חיי המוצר הוא העיד שקבע על סמך ניסיונו (עמ' 63, שו' 27-25). לטענתו, הוא יכול לקבוע אורך חיים של מכשיר לפי מקרים ספציפיים שבטיפול, אך אין מדובר בנתונים סטטיסטיים (עמ' 63, שו' 36-34). צדוק העיד שפרופ' איסקוב לא כתב שעל המיטה להיות זוגית (עמ' 64).  בהמשך נשאל צדוק האם בירר איזו מיטה יש לתובע והשיב כי למיטב זכרונו הוא ישן במיטה זוגית. הוא אישר כי אם מדובר במיטת יחיד, המחיר הוא בערך מחצית מהמחיר שנקב ואפילו פחות מזה (עמ' 64, שו' 28-19).

 

מומחה הנתבעות, ד"ר לנגר, טען בחוות דעתו כי התובע זקוק: לכסא גלגלים ידני , החלפה כל חמש שנים; כרית למניעת פצעי לחץ בכסא הגלגלים, החלפתה כל שלוש שנים; כסא ממונע להחלפה לפי בלאי שקובע היצרן; כסא רחצה/שירותים שיש להחליף כל ארבע שנים; מיטה ממונעת בפלס קבוע עם מזרן מיוחד למניעת פצעי לחץ; מנוף ביתי שיכול לעבור ממקום למקום וכי אינו תומך במנוף עם מסילת תקרה, ציוד המועד לתקלות ומגביל את התובע לביצוע העברות רק היכן שהמסילה מגיעה (בהקשר זה אכן התובע העיד שנעזרים במנוף לביצוע העברות גם בעת ישיבתו על הספה בסלון – ראה סעיף 15 (ח) לתצהירו). בנוסף ציין בחוות דעתו, כי הוא אינו ממליץ על עמידון עבור התובע והוא אינו רואה יתרון בהפעלת אופניים אצל התובע. עוד קבע בחוות דעתו, כי התובע זקוק לצנתרים; חיתולים וציוד נלווה בכמות מספקת.

ד"ר לנגר העיד בבית משפט כי אינו מאשר ששימוש באופניים אקטיבי פאסיבי מסייע לשמירה על מצבו הקיים של התובע. בכל הנוגע לאופניים, התובע לא יכול להשתמש בחלק האקטיבי של המכשיר בגלל שהוא משותק. בכל הנוגע לחלק הפאסיבי, הדיווש מגביר את הספסטיות (הנוקשות). הטיפול הטוב ביותר הוא ידני באמצעות פיזיותרפיה והשלמה ע"י המטפל (עמ' 105). בכל הנוגע למיטה טען ד"ר לנגר שמספיקה מיטה ממונעת בפלס קבוע בגובה מטר מהרצפה שמתאימה לכל מטפל. לדבריו, בניגוד לכך, בבית חולים צריך מיטה עם פלס משתנה כי יש חולים שונים וחלקם יורדים מהמיטה (עמ' 106, שו' 12-9). המומחה נשאל על מזרן והשיב כי אינו מסכים שהתובע צריך מזרן עם שליטה על מרכזי לחץ. לדבריו, התובע סובל מסכרת עם ממצאים לא סימפטיים של פצעי לחץ אפילו בקרקפת. כל גופו חשוף לסיבוך של פצעי לחץ לכן הוא צריך מזרן נגד פצעי לחץ, שווה לכל אורכו (עמ' 106, שו' 25-16). ד"ר לנגר ציין עוד, שאינו יכול לקבוע איזה מזרן צריך התובע, האם למשל הוא סובל מהזעת יתר וזקוק למזרן מסוים או למזרן אחר (עמ' 106, שו' 35-26). ד"ר לנגר אף אישר, כי לא ציין בחוות דעתו מהם הרכיבים של הכסא הממונע. התובע זקוק לריקליין חשמלי, כלומר שאת גב הכסא ניתן יהיה להטות בצורה חשמלית וכן צריך מנגנון שיאפשר להזיז ולהרים את משענות הרגליים. התובע זקוק למשענת ראש אך לא בהכרח מתכווננת. בנוסף, טען ד"ר לנגר, שהתובע אינו צריך כסא שיכול לנוע בתוך מסגרת, מאחר שזה דווקא מסרבל את הכסא (עמ' 107, שו' 20-6). 

 

הנתבעות הגישו את חוות דעתה של קמחי שהתייחסה לציוד והאביזרים להם נזקק התובע על פי חוות דעתו של ד"ר לנגר. לגבי  ציוד, היא טענה כי כסא גלגלים ידני +טוליט +תמיכות תוצרת גרמניה ניתן לרכוש  תמורת 14,000-10,000 ש"ח החלפה כל חמש שנים; כרית למניעת פצעי לחץ, מומלצת כרית פנטפלקס שעלותה 640 ש"ח, החלפה כל 2-1 שנים; כסא גלגלים ממונע בעלות של כ – 25,000  ש"ח, כסאות עם טיליט ריקליין אפשרות להתאמות ורגליות מתרוממות; כסא רחצה ושירותים מאלומיניום שאינו מחליד, עם טילט, קל משקל, חזק עם משענות ראש, ידיים רגליים מתכווננת, כסא מרופד בריפוד רך PU שאינו סופג מים. ספק קוסמוטרייד תוצרת גרמניה I&A מחירו 4,600 ש"ח והחלפה כל 4-3 שנים; מיטה חשמלית בעלות של 11,000 ש"ח וניתן גם להשיג מיטה כאמור בהתאם למפרט בסך של 7,000 ש"ח. טווח המחירים רחב מאד. מדובר במיטות חזקות ואיכותיות שהתקלות בהן נדירות והשימוש הוא לשני עשורים לפחות. שימוש נכון וסביר ימנע תקלות כמעט לחלוטין או ימזער אותן; מזרון למניעת פצעי לחץ מסוג פנטפלקס בעלות של 3,980 ש"ח, משמש לפחות ל- 10 שנים ואין צורך באחזקה שנתית; מנוף חשמלי נייד מתקפל הכולל ערסל נשיאה בעלות של כ – 6,250 ש"ח. אורך חיי מנוף הוא כ- 15 שנים, תקלות לא ניתנות לצפייה ועל כן אין לחשב 10% אחזקה שנתית.

בעדותה בבית המשפט התברר כי קמחי לא הביאה הצעות מחיר ומפרט של האביזרים השונים, אך טענה כי המפרט מצוי אצל הספקים (עמ' 114, שו' 20-12). היא הכחישה כי בחרה בחוות דעתה את המוצרים הכי נחותים בתחום והעידה כי שימשה כאחראית רכש בבית חולים שיקומי סיעודי שיש בו חולים מן הקשים בארץ ונחשפה למשל למזרונים פנטפלקס שעושים עבודתם נאמנה במניעת וריפוי פצעי לחץ אף כי הם יחסית זולים (עמ' 114, שו' 33-21). היא אישרה כי כתבה את חוות דעתה בלי לפגוש את התובע (עמ' 115, שו' 10-8). וכן אישרה שאינה יודעת מה משקלו, אך טענה, כי ראתה בחוות הדעת של צדוק וד"ר לנגר, כי הוא "בעל גוף" (עמ' 115, שו' 20-15). בהמשך חקירתה הודתה כי יש חשיבות לפגוש את הנכה כדי לקבוע את הציוד שמתאים לצרכיו. "אחרי שבדקנו מה קיים בשוק. מה יכול להתאים לו ואז אנו נביא את הנכה לבדוק על דגם אחד או שתיים, אתה לא יכול לבדוק אותו על כל המגוון בשוק מכיוון שזה הליך מאוד מסורבל." (עמ' 116, שו' 7-3). כשנשאלה פעם נוספת האם אינה חושבת שהייתה חשיבות לפגישה עם התובע טרם מתן חוות הדעת השיבה: "...זה לא בכן או לא. נתחיל בכן כי טוב מראה עיניים מהתרשמות מחומר כתוב של אחרים ואני מתכוונת לחוות הדעת של ד"ר לנגר ושל צדוק. בחוות הדעת יש מספר פרטים על התובע. שמתוכם אני יכולה להתרשם, למשל הגיל שלו, המבנה הפיזי שלו, סוג הפגיעה שלו, כמה זמן עבר מאז הפגיעה, איך הוא חי כרגע. אלה הדברים שחשובים." (עמ' 116, שו' 20-15).

 

מטעם הנתבעות הוגשה גם תעודת עובד ציבור של הגב' יעל גרין, סגנית מנהלת היחידה הארצית למכשירי שיקום וניידות במשרד הבריאות (להלן: "גרין")  (נ/1, 8.7.18).

במסגרת תעודת עובד הציבור ציינה גרין, כי מתוך האביזרים המוזכרים בחוות הדעת של פרופ' איסקוב ופרופ' לנגר, בתוספת השלישית כלולים: מיטה חשמלית פאולר מלא+HI-LOW (עולה יורדת ומשנה מראשות ורגליים); מזרן שמשרד הבריאות מספק מזרני אויר סטנדרטיים בלבד; מנוף חשמלי רצפתי; כסא גלגלים ידני; כסא גלגלים ממונע; כרית למניעת הסיכון לפצעי לחץ; כסא שרותים ורחצה.

לפי התעודה, עד כה סיפק משרד הבריאות לתובע את המכשירים הבאים ודרישת שיבוב תשלח לחברת הביטוח: כסא שרותים- דגם יצרן חברת "גל קל"; כסא גלגלים קל משקל מדגם "start m3" חברת "כמיטק"; מיטה חשמלית פאולר מלא +HI-LOW מחברת "כמיטק"; מזרן אויר סטנדרטי; כסא גלגלים ממונע מדגם "q600" תוצרת "pride" מחברת "ר.שעל"; מנוף רצפתי תוצרת "Invacare" מחברת "שטיער". שאר הטיפולים והאביזרים שרשומים בחוות הדעת אינם נכללים בתוספת השלישית ואינם ממומנים ע"י משרד הבריאות. משרד הבריאות מספק מכשירים ואביזרים בהתאם לנוהל משרד הבריאות בנושא אישור אביזרי שיקום וניידות ומכשירי הליכה  לנפגעי תאונות דרכים (חוזר מינהל רפואה 15/2014 שפורסם בתאריך 6.4.14). בנוהל האמור מובהר כי לא מסופקים ע"י המשרד אביזרים לנפגעי תאונות דרכים, אלא לאחר פסק דין או הסכם פשרה בעניינם מול חברת הביטוח. לתובע בענייננו סופקו מכשירים באופן חריג עקב אי בהירות בעניין מצבו המשפטי. משרד הבריאות יספק אביזרים הכלולים בתוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות ממלכתי מתוך מפרט האביזרים המומלצים בחוות דעת של בעל מקצוע רפואי מומחה מוסכם על הצדדים או שמונה ע"י בית משפט. הסוגים ומחירי האביזרים המסופקים ע"י משרד הבריאות, מפורטים במכרז שפרטיו מצויים בידי היחידה הארצית לאביזרי שיקום וניידות. אביזרים שכלולים בתוספת השלישית ואינם כלולים במכרז, משרד הבריאות מאשר, על פי הזולה מבין הצעות המחיר להצעות שנלקחו ע"י המשרד או ע"פ תקרת מחיר שנקבעה למכשיר או לאביזר. ככל וחוות דעת המומחה כוללת מפרט ייחודי לאביזרים הכלולים בתוספת השלישית לחוק, האביזר יסופק לפי הספסיפיקציות המופיעות בחוות הדעת גם אם אינו כלול במכרז. אין הבדל בין האביזרים המסופקים לנפגעי תאונות דרכים לעומת נכים אחרים, למעט העובדה שנפגעי תאונות דרכים אינם נדרשים לשלם השתתפות עצמית. משרד הבריאות שומר על זכותו לשיבוב כלפי חברת הביטוח ביחס לכל אביזר שיספק לנפגע תאונת דרכים. תדירות החלפת האביזרים הינה בהתאם למומלץ בחוות הדעת הרפואיות והמקצועיות, למעט סוגי ציוד בהם נקבעה בנוהלי המשרד תקופה מוגדרת. ההחלפה בפניה זו, היא על פי חוות דעת מומחה. משרד הבריאות מספק אביזרים רק לאחר הגשת בקשה לקבלת אביזרים.

 

בעדותה בבית המשפט היא אישרה שחוזר מנהל הרפואה שמספרו 15/2014 (נספח לתעודת עובד ציבור שהוגשה וסומנה נ/1 8.7.18) שהוא משנת 2014, חל על מי שנפגעו בתאונת דרכים וחל עליהם חוק הפיצויים, ולא על מי שאינם זכאים לפיצוי לפי החוק האמור, אם כי הדגישה שאינה משפטנית (עמ' 122, 123). היא אישרה כי לאחר התאונה ספקו לתובע אביזרים מאחר שמצבו המשפטי לא היה ברור ולא ידעו אם חל עליו חוק הפיצויים אם לאו (עמ' 123, שו' 13-4). היא נשאלה האם במידה והתובע לא זכאי לפיצוי על פי חוק הפלת"ד, משרד הבריאות היה מספק לו אביזרים והשיבה בחיוב (עמ' 123). במקרה של התובע הגיעה פנייה בה הובהר, כי לא בטוח שהתובע יוכר כנפגע תאונת דרכים לכן משרד הבריאות מימן את האביזרים באותו שלב ראשוני כמפורט בתעודת עובד הציבור (עמ' 124, שו' 4-1). בהמשך חקירתה שבה והבהירה, כי היא אינה משפטנית ולכן התקשתה ליתן תשובה לגבי מקרים שבהם אדם אינו נחשב כנפגע תאונת דרכים וקיים גורם אחר מממן והסבירה שיש להפנות את השאלה ללשכה המשפטית של משרד הבריאות (עמ' 124, שו' 13-7). היא העידה שהאביזרים שמשרד הבריאות מספק הם סבירים ולמעלה מכך וכי אין להם תקרת עלות לאביזרים השונים אלא הם מספקים אביזרים וציוד שהם ברשימת הספקים של משרד הבריאות (עמ' 124). ההשתתפות במימון של הנפגעים יכולה להיות עד 10% בתלות בהכנסות אולם נפגע שחוק הפיצויים חל עליו לא משלם השתתפות עצמית (עמ' 124, שו' 24-20). היא אישרה כי משרד הבריאות אינו מספק מיטה מסוג וולקר שעולה 28,000 ש"ח, מזרון נגד פצעי לחץ מסוג נימבוס שעולה 33,000 ש"ח וכיסא גלגלים מסוג פארוון שעולה 59,000 ש"ח ולדבריה: "הציוד והאביזרים שאינם ברשימת הספקים שלנו לא נוכל לספק." (עמ' 124, שו' 36-25). בהמשך חקירתה אישרה גרין שמשרד הבריאות אינו מספק עמידון ואינו מספק אופניים אקטיב פסיב (עמ' 125, שו' 4-1). לגבי מיטות הבהירה גרין כי יש החרגה: "אנחנו נותנים תשלום כמו שאנחנו נותנים למיטת יחיד כדי שאנשים יוכלו לקנות מיטה זוגית ויוכלו להשתמש בכסף שאנחנו נותנים לנו לחלק מהתשלום עבור מיטה זוגית. עלות מיטת יחיד בסביבות 4,500 פלוס מע"מ, זו תקרת ההשתתפות שלנו למיטה זוגית." (עמ' 125, שו' 9-6). כסא גלגלים ידני מספקים כל כמה שנים, וכסא גלגלים ממונע אם לאדם היה קודם, אז ממשיכים עם הכסא הישן ויחליפו בעת הצורך, גם אם מדובר באדם מעל גיל 70 (עמ' 125, שו' 15-10). ועדת חריגים במשרד הבריאות יכולה לאשר מכשיר שהוא לא במכרז. במידה והוועדה לא תאשר את המכשיר, יימצא פתרון במסגרת המכרז של משרד הבריאות או שלפחות תינתן השתתפות כספית מטעם משרד הבריאות (עמ' 125, שו' 25-19). גרין נשאלה האם בעבר היו מקרים של אנשים שקיבלו אישור מוועדת חריגים לכסא מיוחד בהתאם לצרכיהם והשיבה, כי עד לפני כמה שנים הייתה תקרת השתתפות לאביזרים, אנשים קנו מכשירים יקרים ואושר לתת להם השתתפות בסכומים של 8,500 ש"ח- 6,000 ש"ח והם רכשו שוב את הכסא שהיה להם בעבר ושילמו את ההפרש מכיסם, כשהם נעזרים בהשתתפות העצמית של משרד הבריאות כאמור (עמ' 125, שו' 33-26).

בחקירתה החוזרת העידה גרין כי לתובע סופק כבר ציוד בעבר. עוד העידה, כי כאשר משרד הבריאות מספק ציוד ואביזרים נערך מפרט בעניינו של הנפגע המסוים, וברוב המקרים זה נעשה ע"י פיזיותרפיסטים ומרפאים בעיסוק של קופות החולים (עמ'126).

 

נוכח אי הבהירות לגבי מימון משרד הבריאות את הציוד והאביזרים הנדרשים, במקרה שבו לא חל חוק הפיצויים כבענייננו, הזמינו הנתבעות למתן עדות גם את עו"ד דיאא לבנאוי מהלשכה המשפטית במשרד הבריאות (להלן:"עו"ד לבנאוי").

בחקירתו הראשית מטעם הנתבעות הבהיר עו"ד לבנאוי, כי נוהל 15/14 חל על נפגעים הזכאים לפיצויים לפי חוק הפיצויים ואינו חל על מי שמגיש תביעתו לפי פקודת הנזיקין, כפי שכתוב בנוהל עצמו (עמ' 137, שו' 3-1). נוהל 1/2014 (סומן נ/1 7/10/18)מתייחס לאספקת מכשירי שיקום וניידות לנכים בנכות כללית שנקבעה להם נכות קבועה והם זקוקים למכשיר מסוים לצמיתות. הנוהל מסייג אוכלוסיות שאינן זכאיות לקבל מכשירים כמו נפגע תאונת עבודה, נכה צה"ל, נפגעי פעולת הנאצים. הנוהל מתייחס לנכים בנכות כללית למעט נכים ספציפיים שמוסדרים בחיקוקים אחרים שפורטו כאמור (עמ' 137, שו' 16-8). לדבריו, אם התובע נפצע בתאונת דרכים וחוק הפיצויים לא חל עליו, בהתאם לנוהל 1/2014  (נ/1 7.10.18) עליו למצות את זכויותיו מול צד שלישי, בין אם הוא מזיק או מבטח, וזה אומר שמשרד הבריאות או מיטיב אחר יכולים לחזור למזיק או למבטח שלו ולדרוש חזרה את התשלומים שמשרד הבריאות הוציא בגין מכשירי השיקום השונים. אין למשרד הבריאות אחריות כלפי מי שנפגע בתאונת דרכים או במסגרת תאונה אחרת המוסדרת בחיקוק אחר. משרד הבריאות מפנה את התובע לתבוע את המזיק על המכשירים ועל הנזקים, אך בפועל משרד הבריאות לא מפקיר את התושבים ובמקרה שיש קביעה חד משמעית שלא מדובר בתאונת דרכים לפי חוק הפיצויים ושהנפגע לא זכאי לפיצויים על פי חוק הפיצויים, משרד הבריאות יסייע וייתן לנכה את המכשירים המפורטים בתוספת השלישית לפי נוהל 1/2014, אך אין כפל פיצוי ובמידה והתובע יקבל פיצוי מהמזיק הוא יחזיר את הסכום. משרד הבריאות תובע בתביעות שיבוב במקרים כאמור (עמ' 137, 138).

לגבי התובע הספציפי, העיד לבנאוי, כי אם ייקבע בפסק הדין שהוא אינו זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים, אזי הוא יכנס לנוהל 1/2014 בהתאם לקביעות בית המשפט לפי חוות דעת שיקומיות שעומדות בפניו, ומשרד הבריאות ייתן לו את המכשירים בהתאם לחובתו בתוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות ועומדת למשרד הבריאות הזכות לתבוע את המזיק תביעת שיבוב.  כך גם לגבי דרישות עתידיות של התובע (עמ' 138, שו' 26-8).

בחקירתו הנגדית לב"כ התובע, נשאל עו"ד לבנאוי האם הוא יכול להתחייב, כי בעניינו של התובע בכל פנייה עתידית שלו לקבלת אביזרי שיקום, בהתאם לנוהל 1/2014 היא תאושר על ידו באופן אישי, והשיב, כי בקשות כאמור כלל אינן מגיעות אליו כעורך דין בלשכה אלא מטופלות על ידי מתמחה בלשכה שאמון על כך והבהיר כי במסגרת עדותו הוא עונה על שאלות משפטיות לגבי הנוהל (עמ' 139).

 

התובע טוען בסיכומיו כי מעדותה של גרין עולה, שכאשר יש גורם מממן משרד הבריאות אינו מספק ציוד ואביזרים לאותו נכה. גם מעדותו של לבנאוי עולה, כי הוא לא מתחייב שהתובע יקבל ציוד ואביזרים ממשרד הבריאות ולא ניתן לאפשר לתובע "ליפול בין הכסאות". נוכח האמור טוען התובע, כי על חברת הביטוח לפצותו בגין כל נזקיו והוצאותיו הרפואיות וככל שהיא סבורה שהיא זכאית לכך, תפנה בחזרה בתביעת שיבוב נגד משרד הבריאות. בכל הנוגע לאביזרים ואמצעי הריפוי ושיקום, טוען התובע כי הוא זכאי לאמצעי ריפוי ושיקום מיטביים. התובע עותר לפיצוי בסך של כ- 750,000 ש"ח בגין אביזרי שיקום בהתאם לחוות דעת מר צדוק וכן עותר לסכומים נוספים בגין אביזרים נוספים וציוד מתכלה כגון ערכה לצנתור עצמי מעבר לסכום הממומן על ידי הקופה; תכשירי שמירה על היגיינה (כפפות, פדים ותמיסות סטרילית); טיטולים  (לפי 960 ש"ח לחודש) ומנוי שנתי באילן מרכז ספורט לנכים.

מנגד טוענות הנתבעות בסיכומיהן כי הפיצוי לו זכאי נפגע הינו פיצוי הוגן וסביר כאשר במקרה זה טענות התובע מופרזות. בכל הנוגע לציוד המתכלה נטען, כי הוכח שהתובע זכאי לקבל את הציוד המתכלה מקופת החולים. התובע נמנע מלפרט כיצד הגיע לעלות החודשית וכיצד חושב אותו סכום גלובלי עבור תכשירי שמירת היגיינה וכן העלויות לא הוכחו ולא צורפו אסמכתאות בגינן. הנתבעות מציעות בסיכומיהן פיצוי בסך חודשי בסך של 500 ש"ח בגין טיטולים ומשחה, לעבר ולעתיד.

 

דיון והכרעה –

אביזרים

מעדותה של גב' גרין עולה שהתובע קיבל לאחר התאונה ציוד ואביזרי עזר להם נזקק ממשרד הבריאות במימונו של משרד הבריאות למעט הליכון ואופניים וזאת בנסיבות בהן לא היה ברור האם חוק הפיצויים חל על עניינו, אם לאו. התובע אישר בעדותו שקבל ציוד ואביזרים אלה. התובע טען להשתתפות או הוספת סכומים בגין פריטי ציוד אלה או אחרים אולם לא הציג קבלות בגין קניית ציוד ואביזרים ו/או בדבר השתתפות עצמית שנדרש לשלם ברכישת מכשירים אלה, ואי הצגת אסמכתא כלשהי פועלת לחובתו. עולה אפוא, כי התובע קבל לשימושו אביזרים וציוד שסופקו לו ומומנו על ידי משרד הבריאות וניתן להניח שהדבר נעשה במקביל או בסמוך לאחר שחרורו מהאשפוז ביום 15.7.15.

צדוק שהגיש חוות דעת מטעם התובע לא הציג נתונים סטטיסטיים ולא תמך את חוות דעתו באסמכתאות וכן לא הבהיר מה קיבל בפועל התובע הספציפי בענייננו ממשרד הבריאות. צדוק קבע את אורך חיי המוצר, עלויות תחזוקה וסוג המוצר בהתאם לניסיונו, וללא נתונים סטטיסטיים. גם קמחי מנגד, לא הציגה הצעות מחיר ולא הציגה מפרטים של הציוד. קמחי אף לא נפגשה עם התובע הספציפי על מנת לקבוע איזה אביזרים נדרשים לו. נוכח האמור, איני רואה מקום ככלל להעדיף חוות דעת אחת על רעותה.

בהקשר זה אציין, כי איני מקבל את הטענה הגורפת של התובע כי הציוד והאבזרים שסופקו לו על ידי משרד הבריאות, רובם ככולם, הם נחותים ובסיסיים. התובע בתצהירו פרט סכומי פיצוי מופרזים לגבי רכיבים שונים שבעדותו שלא ידע ליתן להם הסבר ומצב דברים זה אינו מוסיף משקל לטענותיו. בנוסף, גב' גרין העידה שהאביזרים שמשרד הבריאות מספק הם סבירים ולמעלה מכך, וכן שלא קיימת תקרת עלות לאביזרים השונים וכי משרד הבריאות מספק אביזרים וציוד שהם ברשימת הספקים שלו. עוד העידה, כי כאשר משרד הבריאות מספק ציוד ואביזרים נערך מפרט בעניינו של הנפגע המסוים, וברוב המקרים הדבר נעשה ע"י פיזיותרפיסטים ומרפאים בעיסוק של קופות החולים.

ברור שכל פיצוי שיפסק לטובת התובע בגין פגיעתו הקשה לא ישכך את הכאב והסבל, לא ימחוק את חוויותיו ולא יחזיר את יכולתו של התובע שאבדה לו לבלי שוב לקדמותה. עם זאת, הפיצוי שיפסק לטובתו צריך להיות הוגן, הולם וסביר בנסיבות העניין.

 

לגבי אספקה בעתיד – גב' גרין ממשרד הבריאות הדגישה כי היא אינה משפטנית ולכן התקשתה ליתן תשובה לגבי אספקת ציוד ואביזרים בעתיד במקרה כבענייננו בו הנפגע אינו זכאי על פי חוק הפיצויים והסבירה שיש להפנות את השאלה ללשכה המשפטית של משרד הבריאות. ואכן עורך דין  לבנאוי מהלשכה המשפטית במשרד הבריאות התייצב והעיד כי אם ייקבע בפסק הדין שהתובע אינו זכאי לפיצויים לפי חוק הפיצויים (וזהו המצב בענייננו), אזי המקרה שלו הוא תחת תחולת חוזר מנהל הרפואה 1/2014 (נ/1 7/10/18) ובהתאם לקביעות בית המשפט לפי חוות הדעת השיקומיות שעומדות בפניו, משרד הבריאות יספק לתובע בעתיד את המכשירים בהתאם לחובתו בתוספת השלישית לחוק ביטוח בריאות, ועומדת למשרד הבריאות הזכות לתבוע את המזיק תביעת שיבוב. 

 

נוכח האמור איני מקבל את טענת התובע בסיכומיו כי קיים חשש שהתובע "יפול בין הכסאות", מאחר והתובע זכאי לקבל את הציוד והאביזרים ממשרד הבריאות על פי חוזר מנהל הרפואה 1/2014, על פי פסק הדין שיקבע את צרכיו של התובע לפי חוות הדעת השיקומיות, ועורך דין לבנאוי לא היה צריך להתחייב באופן אישי בפני בא כוח התובע על אספקת הציוד והאביזרים, אלא העיד על הנוהל המחייב שמשרד הבריאות מתנהל על פיו בהתאם לחוק ביטוח בריאות והדברים ברורים.

 

ככלל, צרכי השיקום נקבעים על פי חוות דעת מומחי השיקום מטעם הצדדים.

לא שוכנעתי לקבל עמדת פרופ' איסקוב כי התובע נזקק לאופניים (מכשיר אימון אקטיבי פאסיבי) נוכח עדותו בבית המשפט כי השימוש באופניים עלול גם להזיק ולהגביר את הספסטיות ולהחמיר את מצבו של התובע וכי יש לבחון את ההשפעה של השימוש באופניים על מצבו של התובע. לטעמי, היה על פרופ' איסקוב לציין חשש זה כבר בחוות דעתו.  משלא מצא פרופ' איסקוב לבחון את ההשפעה של שימוש באופניים על מצבו של התובע בטרם מתן חוות דעתו, ובהתחשב בכך שד"ר לנגר בחר שלא להמליץ על אביזר זה מאותו טעם, בקשת התובע לאישור אביזר זה נדחית.

המומחים פרופ' איסקוב וד"ר לנגר חלוקים בשאלה האם התובע זקוק לעמידון, ובמחלוקת זו אני מעדיף את עמדתו של פרופ' איסקוב, נוכח עדותו של התובע כי הוא משתמש בעמידון שמצוי במכון צעדים בבית חולים תל השומר בו הוא מטופל פעם בשבוע (פרו' עמ' 18 ,17). משרד הבריאות לא מספק אביזר זה. צדוק קבע בחוות דעתו כי עלות עמידון היא 38,000 ש"ח ויש להחליפו מידי 10 שנים ואילו קמחי לא התייחסה לעלות אביזר זה.

פרופ' איסקוב לא התייחס בחוות דעתו לתקופות ההחלפה של המכשירים השונים. ד"ר לנגר קבע את תקופות ההחלפה לחלק מהם: כסא גלגלים ידני כל 5 שנים; כרית למניעת פצעי לחץ כל שלוש שנים; כיסא ממונע לפי בלאי שקובע יצרן ; כיסא רחצה/ שרותים כל 4 שנים. מיצוע התקופות בחוות דעת צדוק וקמחי מעלה כי החלפת מיטה נדרשת כל 14 שנים, מזרון כל  7.5 שנים ומנוף כל 11.5 שנים. בהקשר המנוף אציין, כי נוכח צרכיו של התובע לביצוע העברות באמצעות מנוף גם בסלון ולא רק בחדר שינה, עדיפה בעיני עמדתו של ד"ר לנגר כי עדיף להשתמש במנוף חשמלי נייד ולא במנוף עם מסילת תקרה. יש לקחת בחשבון גם שהאביזרים שבידי התובע סופקו לו לפני קרוב לארבע שנים, בסמוך לשחרורו מאשפוז ביום 15.7.15.

לפי סעיף 4.3.2 לחוזר מנהל הרפואה 1/2014 שחל בעניינו של התובע, השתתפות משרד הבריאות במימון מכשירי ניידות היא בשיעור של 90% מהמחיר שנקבע על ידי משרד הבריאות ועולה לכאורה כי הנפגע, ובענייננו התובע, ידרש בעתיד לשלם השתתפות עצמית בגובה היתרה בשיעור של 10%. לפי סעיף 14 לחוזר, האביזרים במקרה הנדון הם תחת מכשירי ניידות. בנוסף, לפי סעיף 4.6 לחוזר, משרד הבריאות אינו משתתף במימון תיקונים של מכשירי ניידות שאינם חשמליים.

 

נוכח האמור לעיל, על הפיצוי בראש נזק זה לשקף רכישה עתידית של עמידון, סכום מסוים עבור תיקון ותחזוקת האביזרים שלא יכוסה על ידי משרד הבריאות, השתתפות עצמית בשיעור מסוים בעת החלפת המכשירים והכל בהתייחס בהערכת תוחלת חיים שנקבעה לתובע ובהתחשב בכל אלה, אני מעריך את סכום הפיצוי הגלובלי בגין אביזרים לעבר ולעתיד על סך של  100,000 ש"ח.

 

ציוד מתכלה

פרופ' איסקוב קבע בחוות דעתו, כי התובע זקוק לצנתור שלפוחית השתן 5-4 פעמים ביום על ידי המטפל. לצורך כך יש לספק לו את הציוד הנלווה לפעולת הצנתור והיציאות: קטטרים (180 לחודש); כפפות לטקס חד פעמיות לחוקן (50 לחודש); בקבוק savior (3 ליטר לחודש); סבון septal scrub (4 לחודש); שפורפרת ואזלין (90 בחודש); שפורפרת עזרקאין (10 בחודש); פדים סטריליים לצנתור (180 לחודש); מכנסונים חד פעמיים (30 לחודש) וסדיניות (30 לחודש); 2 בקבוקי פלסטיק לאיסוף שתן (לשנה); שקית אורניל עם ברז ניקוז 500 סמ"ק (4 לשנה) ופנרוז ומחזיק פנרוז (4 לשנה).

התובע ורעייתו לא ספקו הסבר של ממש לסכומים שנדרשו על ידם בתצהיריהם בגין פריטי ציוד שונים כמו ציוד לערכת צנתור שמקבלים מהקופה, כפפות, פדים וכו'.

מעדויות התובע ורעייתו עלה, שהוא משתמש בכ – 4 טיטולים ביום כלומר ב – 120 טיטולים בחודש. רעיית התובע העידה שחבילת טיטולים שבה 15-20 טיטולים עולה 60 – 80 ש"ח, כלומר מחיר טיטול עומד על סך של 4 ש"ח ולחודש מדובר לשיטתם ב- 480 ש"ח. עוד העידה כי היא משלמת עבור ג'יל (חומר סיכה) מהסוג הטוב שנדרש לצורך השימוש בצינור צנתור סך של כ – 160 ש"ח לחודש. ערכת הצנתור אכן מתקבלת מקופת חולים אך לטענת רעיית התובע, היא אינה כוללת כפפות, ערכת ג'יל וחומר סיכה. לא הוגשו קבלות המשקפות מלוא היקף ההוצאות הנטענות בעבר.

בכל הנוגע לציוד מתכלה כתבה קמחי בחוות דעתה, כי התובע מצונתר לא פחות מ- 5 פעמים ביממה. כל צנתר עולה 82 אגורות כולל מע"מ, כ- 6 ש"ח ליום ומסופק ע"י קופת החולים. שקית שתן- 1 ש"ח X 3 מסופק ע"י קופת החולים, 3 ש"ח ליום; טיטולים, 30 יחידות ל- 7 ימים, 5 חבילות לחודש X80 ש"ח= 400 ש"ח; מרפדים רב פעמי-95 ש"חx5= 475 ש"ח לשנה; כפפות 100X 5 חבילות לחודש, 20 ש"ח לחבילה= 100 ש"ח; מוצרי חבישה לפצע לחץ מסופק ע"י קופת החולים; שמירה על היגיינת ובריאות העור באמצעות סבון רחצה אנטיספסטי בחודש – 25 ש"ח; שימוש בדאורדורנט בחודש- 20 ש"ח; מטליות לחות, 72 יחידות X5 חבילות בחודש= 25 ש"ח;

 

בהתחשב באמור לעיל, אני פוסק לתובע בגין ציוד מתכלה (לרבות טיטולים ותכשירי שמירת הגיינה) לעבר ולעתיד פיצוי גלובלי חודשי בסך של 650 ש"ח בערכי היום. הפיצוי לתקופת העבר החל מיום השחרור מאשפוז, 15.7.15 ועד לחודש מרץ 2019 עומד על סך של 29,000 ש"ח (44.5 חודשים, מעוגל) ולעתיד על סך נוסף של 72,000 ש"ח (מקדם היוון 110.149, מעוגל). 

 

לסיכום, הנתבעות ישלמו לתובעים בגין רכיב אביזרים וציוד מתכלה לעבר ולעתיד פיצוי בסך כולל של 201,000 ש"ח.

 

ט.      הוצאות נסיעה וניידות לעבר ולעתיד

פרופ' איסקוב קבע בחוות דעתו כי על התובע לעבור מבדקים כדי לקבוע יכולתו לנהוג ברכב וכן את מאפייני הרכב.

בתצהירו טען התובע כי הוא זקוק לרכב המתאים למצבו. הוא עבר מבחני נהיגה ונמצא כשיר לנהיגה ברכב עם אביזרים. אושר לו רכב גדול מסוג פולקסווגן T6 אותו רכש והרכב מצוי באבזור.

התובע העיד בבית המשפט כי לפני התאונה היו לו אופנוע, ג'יפ מרצדס משנת 2002 בעל מנוע דיזל ששימש כרכב המשפחתי וטנדר של העבודה (עמ' 13, שו' 23-14). במועד חקירתו (17.12.17) הוא סיים לימודי נהיגה ונוהג מזה כחודשיים ברכב מסוג פולקסווגן טרנספורטר חדשה (עמ' 14). התובע צרף לתצהירו קבלות עבור חנייה, דלק ונסיעות (חלק מנספח י' לתצהיר התובע).

התובע הגיש את חוות הדעת של מר קצין (נספח י"ח לתצהירו) בנוגע לניידות ממנה עולה, כי עלות החזקה חודשית של מכונית מסוג ואן בתוספת אביזרים עומדת על סך של 3,416 ש"ח, ובנוסף, מחיר הרכב הראשון אחרי פטורי מיסים עומד על 34,700 ש"ח. מהסכום הנדון יש להוריד אחוז מסוים המתאים למקרה הנדון בשל הוצאות ניידות ואחזקת רכב שממילא היו לתובע, גם ללא הנכות.

 

מומחה הנתבעות ד"ר לנגר קבע בחוות דעתו כי התובע אינו יכול לנסוע בתחבורה ציבורית ויכול לנהוג בעצמו ברכב שיקבע ע"י המכון לבטיחות בדרכים.

הנתבעות הגישו את חוות דעתו של מר מוגילבקין (להלן:"מוגילבקין") (נספח ה' לראיות הנתבעות) ממנה עולה, כי עלות האחזקה החודשית של רכב ואן 5T  היא כ – 1,683 ש"ח והעלות הנוספת בגין אחזקה חודשית של מתקון ואביזרים עומדת על 609 ש"ח לחודש, ויחד מדובר על עלות אחזקה חודשית של רכב ואן בסך של 2,292 ש"ח. בנוסף, מחיר הרכב הראשון אחרי פטורי מיסים עומד על 33,120 ש"ח.

רכישת אופנוע כדוגמת זה שהיה לתובע עומדת על סך של 87,000 ש"ח (אופנוע חדש עולה כ- 130,000 ש"ח) ועלות אחזקה חודשית שלו כ- 2,425 ש"ח (כולל החלפת צמיג אחד בשנה); עלות רכישת רכב משפחתי ממוצע משומש כ- 50,000 ש"ח ועלות אחזקה חודשית 1,538 ש"ח; עלות רכישת רכב חדש בנפח 1,300 סמ"ק כ- 88,000 ש"ח ועלות אחזקה חודשית בסך של 2,550 ש"ח; עלות רכישת רכב חדש בנפח 1,600 סמ"ק עומדת על כ- 115,000 ש"ח ועלות אחזקה חודשית שלו עומדת על סך של כ-2,850 ש"ח.

 

הוסכם כי חוות הדעת של קצין ומוגלובקין יוגשו ללא חקירתם, תוך שמירת טענות הצדדים לסיכומים (עמ' 94, שו' 25-24). הנתונים מחוות הדעת כאמור לעיל הם בהתאם להיקף נסיעה חודשי של 1,000 ק"מ.

 

בסיכומיו טען התובע כי בהתאם לחוות דעת קצין, שווי עלות ושימוש ברכב לרבות רכישתו מגיעים עד לסך של 685,381 ש"ח ובקש לקבל פיצוי גלובלי בשיעור של 800,000 ש"ח בגין הוצאות יתרות של נסיעה וניידות לעבר ולעתיד (סעיפים 73-71).

הנתבעות טוענות מנגד בסיכומיהן כי יש לפצות את התובע רק בגין הוצאות הניידות העודפות שנגרמו לו בעקבות נכותו. התובע מתגורר בגבעתיים ומקבל את הטיפול הרפואי בסמוך לביתו או בבית חולים שיבא. מדובר בנסיעות קצרות. טרם התאונה החזיק התובע באופנוע וג'יפ מרצדס משפחתי ובחוות דעתו מתעלם קצין מהוצאות הניידות בהן נשא התובע עובר לתאונה, הוצאות שמוצאות ביטוי בחוות דעתו של מוגילבקין. הנתבעות מציעות פיצוי חודשי בסך של 500 ש"ח הן לעבר והן לעתיד.

 

הלכה היא כי מעלויות אחזקת הרכב וכל הנלווה לכך, יש להפחית את ההוצאות שהיה הניזוק מוציא ממילא, גם אלמלא התאונה, והפיצוי לו זכאי הניזוק הוא רק הפיצוי בגין ההוצאה העודפת שנאלץ הוא להוציא עקב התאונה (ראו לדוגמא: ע"א 9499/07 פלאס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (8.12.09)).

 

בהתחשב בטענות הצדדים, הוצאות הנסיעה של התובע קודם לקנית רכב הואן ותחילת השימוש בו בסביבות חודש אוקטובר 2017, גילו של התובע וההערכה לגבי תוחלת חיים, סוג הרכב שאושר לתובע על ידי המכון לבטיחות בדרכים; בחוות הדעת שהוגשו ואשר התייחסו לעלות הרכישה הראשונה של רכב ואן (מיצוע כ – 34,000 ש"ח) ולעלות האחזקה החודשית שלו (3,000 ש"ח ראה סעיף 109 לסיכומי נתבעות); ובהפחתה רעיונית לפיה גם אלמלא התאונה היה התובע מחזיק ברכב ובאופנוע, אעריך את הפיצוי בראש נזק זה לעבר עד חודש ספטמבר 2017 בסכום גלובלי של 50,000 ש"ח ולעתיד החל מחודש אוקטובר 2017 ועד לחודש דצמבר 2029 לפי סכום חודשי של 1,000 ש"ח ולכל התקופה לעתיד סך של 123,000 ש"ח (מעוגל, מקדם היוון 3% ל - 12.25 שנים - 122.888).

 

לפיכך, אני פוסק לתובע פיצוי בגין רכיב הוצאות נסיעה וניידות לעבר ולעתיד בסך כולל של 173,000 ש"ח.

 

י.       התאמת דיור

פרופ' איסקוב מומחה התובע, המליץ בחוות דעתו, כי התובע יתגורר בדירה בקומת קרקע ללא מדרגות בכניסה או בתוך הבית. עוד קבע, כי יש להתאים את רוחב פתח הדלתות למידות כסאות הגלגלים ואת גודלו של חדר השינה והרחצה לשימוש במנוף ולרחצה בכסא שירותים. נדרש חדר נפרד למגורי המטפל; ווסת לטמפרטורה של המים במקלחת; אינטרקום לדלת הכניסה לבית; מזגן מרכזי; מערכת הפעלה ושליטה מרחוק על כל אביזרי החשמל (תריסים, טלויזיה, רדיו, מזגן, אינטרקום ועוד); חניה מקורה בסמוך לכניסה לבית ושביל גישה נוח מהחניה לבית.

התובע טען בתצהירו, בין היתר, כי הוא זקוק לדיור המותאם לצרכיו ומגבלותיו. הדירה לרבות חדר הרחצה אינם מותאמים למגבלותיו וצרכיו.

מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של השמאי דן ברלינר (להלן: "ברלינר") שקבע, כי בהתאם לחוות דעתו של פרופ' איסקוב וכפי שהתרשם מביקורו בדירה, ממצבו של התובע ומהדירה, הדירה הנוכחית אינה מתאימה למגורי התובע. הוא פרט כי לא ניתן להיכנס למעלית של הבניין עם כסא הגלגלים הרגיל, ורק בדוחק רב עם כסא הגלגלים הממונע. המדרגות הפנימיות בדירה הן צרות. חדר הרחצה אינו מאפשר שימוש לאדם הנעזר במנוף ובכסא גלגלים ופתחי החדרים אינם מאפשרים כניסה עם מנוף, מצב דברים המגביל את הטיפול היומי בתובע. דירת המגורים צריכה להיות בשטח גדול יותר מהדירה הנוכחית ודרוש שטח בנוי נוסף של 66 מ"ר וסך הכל 175 מ"ר. הדירה תהיה בקומת קרקע עם חצר צמודה ויהא צורך לבצע התאמות פנימיות הכוללות הרחבת פתחים וסידור מחדש של חדר הרחצה. ברלינר העריך כי מחיר דירה חלופית הינו בסך של 5,000,000 ש"ח. בניכוי מחיר הדירה הנוכחית (2,800,000 ש"ח), העלות לאחר ניכוי הינה 2,200,000 ש"ח.

בעדותו בבית המשפט אישר ברלינר כי מעולם לא תכנן דירה כלשהי לנכה (עמ' 118). הוא נשאל כיצד קבע מהו השטח העודף לו נזקק התובע והשיב כי הוא מכיר את הספרות המקצועית ולא מצא שם הנחיות מדויקות והסתמך על ניסיונו (עמ' 119, שו' 5-1). כשנשאל על פי הספרות המקצועית מהו השטח הנוסף המומלץ לנכה על כסא גלגלים לחדר השינה, חדר שירותים או רחצה השיב ברלינר שאינו יודע (עמ' 119, שו' 14-10). הוא העיד, כי בדרך כלל יחידת הדיור של המטפל כוללת חדר שינה, מטבח קטן, חדר רחצה ושירותים. עם זאת הודה כי במקרים בהם ביקר אצל נכים נתקל גם במצבים בהם יש למטפל חדר אך הוא עושה שימוש במטבח המשותף וגם באמבטיה ובשירותים המשותפים (עמ' 119, שו' 24-18).  הוא אישר כי כיום התובע מתגורר בקומה הראשונה ורעייתו בחדר השינה בקומה השנייה, ובלית ברירה אם יהא צורך ניתן להתאים את הקומה הראשונה בדירה לצרכי התובע (עמ' 120, שו' 18-11).

 

מומחה הנתבעות, ד"ר לנגר, קבע בחוות דעתו כי התובע זקוק למגורים מתאימים לנכה בכסא גלגלים: ללא מדרגות, בקומת קרקע או עם מעלית מתאימה, פתחים ומעברים עבירים לכסא גלגלים, מקלחון ושירותים נגישים לכסא גלגלים ונגישות לרחוב ולחנייה.

בעדותו בבית המשפט אישר ד"ר לנגר שהמעלית בבנין צרה וכי התובע אינו יכול להכנס אליה על כיסא הגלגלים (עמ' 95). הוא גם אישר שדירתו של התובע אינה מתאימה לצרכיו ובין היתר התובע צריך דלתות ומעברים עבירים לכיסא גלגלים, שטח מקלחת גדול יותר ולגישה נוחה יותר לחנייה בקרבת מקום בלי מדרגות, וכן כי המטפל צריך יחידה שלו עם מקלחון ושירותים (עמ' 107).

הנתבעות הגישו מטעמן את חוות דעתו של חיים בן ארי (להלן: "בן ארי"), אדריכל ושמאי מקרקעין, בה קבע בהתבסס על ספרות מקצועית, כי עבור התובע נדרשת תוספת שטח מגורים של 19 מ"ר נטו (25 מ"ר ברוטו) כדי להתאים דירת מגורים רגילה לצרכיו. השטח הנוסף נדרש עבור הגדלת חדר שינה לתובע (6 מ"ר); חדר רחצה ושירותים (5 מ"ר) ; חדר למטפל (8 מ"ר); וקירות מעברים (6 מ"ר). לדעתו, עלות התאמת דירת המשפחה הנוכחית עומדת על סך של 94,000 ש"ח; עלות התאמת דירה חדשה מקבלן לרבות עלות השטח הנוסף הנדרש לתובע, עומדת על סך של 747,500 ש"ח; עלות התאמת דירה מיד שנייה בסביבת דירת המשפחה לרבות עלות השטח הנוסף הנדרש לתובע עומדת על סך של 762,500 ש"ח. שלושת החלופות האמורות משביחות את הדירות לעומת דירת מגורים רגילה.

עלויות התאמת דירה בשכירות חודשית מוערכות בגבולות של 85,000 ש"ח והפרש דמי השכירות החודשי בין דמי השכירות שיתקבלו עבור הדירה הנוכחית של התובע לדמי השכירות עבור דירה חלופית מתאימה לתובע במצבו הוא בגבולות 1,750 ש"ח לחודש. לתובע זכויות להנחות והקלות בעת רכישת/שכירת דירות ואחזקתן.

בעדותו בבית המשפט אישר בן ארי כי לא ראה בעצמו שהתובע יכול להיכנס למעלית עם כיסא הגלגלים, אך הוא מדד את רוחב הכיסא ורוחב פתח המעלית, והוא יכול להיכנס. לדבריו, אין צורך בחדר עבור אביזרים כגון כיסא גלגלים, מנוף וכו'. כיסא הרחצה נמצא בחדר הרחצה, המנוף יכול להיות בחדר הרחצה או בחדרו של התובע, הכיסא הנוסף גם יכול להיות בחדרו של התובע, והעמידון בחדר הדיור: "...עד היום לא נתקלתי בדירת נכה שיש בה את האביזרים האלה שהם נמצאים בחדר נפרד." (עמ' 133, 134).

התובע טען בסיכומיו כי הוא זקוק לבית מגורים מרווח הכולל לפחות 7 חדרים: אחד עבור התובע, שני עבור המטפלים, ארבעה חדרים עבור בני המשפחה האחרים וכן חדר עבור הציוד. עוד נדרשת לו גישה לחנייה מקורה לרכב וחדר רחצה רחב ונגיש. ככל שיבחר התובע להתגורר בבית משותף, אזי יש צורך בבניין בו קיים גנרטור למעלית. מומחה הנתבעות, בן ארי, הציע עריכת חישוב בגין "עלות שטחים נוספים", ברם בפועל לא ניתן להוסיף שטחים אלו בדירה הקיימת. בנסיבות האמורות עותר התובע לפיצוי בראש נזק זה בסך של 2,200,000 ש"ח שלעמדת המומחה מטעמו, זהו ההפרש בין עלות דירה חלופית בשטח מינימאלי של 175 מ"ר לשווי הדירה הנוכחית של התובע. וכן לפיצוי נוסף בגין התאמות ושינויים שיידרשו בדירה הנרכשת ובעלויות מעבר בסך של 500,000 ש"ח נוספים (סעיפים 41-38). 

הנתבעות טוענות מנגד כי אין לקבל את חוות הדעת של מומחה התובע, ברלינר, שקבע שהתובע נזקק נוכח מצבו לשטח נוסף של 66 מ"ר ללא בסיס כלשהו. ברלינר הוא שמאי מקרקעין ומהנדס בניין שמעולם לא תכנן דירה לנכה. ברלינר לא עשה שימוש בספרות מקצועית כלשהי אלא התבסס על ניסיונו ועל ההיגיון ואין לקבל את הערכתו. מדובר בפער זניח בין שווי דירתו הנוכחית של התובע לשווי הדירה אותה מציע ברלינר לצרכיו של התובע. בניגוד לחוות דעתו של ברלינר, בן ארי מטעם הנתבעות עשה שימוש בספרות מקצועית בחוות דעתו, כאשר הוא קבע שעלות ההתאמה על פי חוות הדעת הינה 94,000 ש"ח והנתבעות מציעות בסיכומיהן לפסוק סכום זה. לחלופין, היה וייקבע כי הדירה הנוכחית אינה מתאימה לתובע אזי בהתאם לחוות הדעת של הנתבעת, ממוצע עלות התאמת דירה אחרת לצרכי התובע הוא בסדר גודל של 750,000 ש"ח כשמסכום זה יש להפחית את עלות השבחת הדירה. בנסיבות אלה מוצע לפצות את התובע בסך של 500,000 ש"ח בגין התאמת דיור (סעיף 71). 

 

הלכה היא כי הניזוק אינו זכאי לעלות של רכישת דירה חדשה אלא לעלות של התוספת הנדרשת בגין נכותו כגון הצורך בקומת קרקע או בדירה בבניין עם מעלית; הצורך בחדר נוסף עקב שרות מטפל זר והצורך להתאים את הדירה למגורי הנכה (ראו: ע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ נ' פת (13.5.10)).

 

בהתחשב בחוות הדעת ועדויות המומחים מטעם הצדדים, כאשר הדירה הקיימת אינה מתאימה לצרכי התובע ולא שוכנעתי כי ניתן להתאימה כמו גם את המעלית בבניין לצרכי התובע ולהסעתו בה, וכאשר עדותו של מומחה הנתבעות שהסתמך על ספרות מקצועית לגבי תוספת השטח הדרושה לתובע במצבו נראית לי יותר, אני פוסק לתובע בגין רכיב התאמת דיור לעבר ולעתיד פיצוי גלובלי בסך של 600,000 ש"ח.

 

יא.   עלויות עודפות מזגן, ייבוש וכביסה לעבר ולעתיד

 

בתצהירו טען התובע כי הוא סובל מחום והזעה בקיץ ומקור בחורף. נוכח העובדה שאינו יכול לווסת טמפרטורת גופו נדרשים חימום וקירור אינטנסיביים (סעיף 19). התובע הצהיר כי הפגיעות הקשות מהן הוא סובל, לרבות בריחת שתן וצואה כמו גם הצנתורים שעובר, גורמים לכך שיש צורך בכביסה רבה (סעיף 20).

 

פרופ' איסקוב קבע בחוות דעתו כי התובע זקוק למערכת מיזוג אויר וגם למכונות כביסה וייבוש מאחר ונוכח כך שאינו שולט על צרכיו יש לכבס לעיתים קרובות את בגדיו ומצעי מיטתו.

ד"ר לנגר מטעם הנתבעות קבע בחוות דעתו כי התובע זקוק למיזוג אויר במגורים (לחום ולקור).

 

מטעם התובע הוגשו חוות דעת של קצין לגבי עלויות מזגנים ועלויות כביסה וייבוש, ומטעם הנתבעות הוגשו חוות דעת על ידי מוגילבקין בנושאים אלה. לגבי חוות הדעת של קצין ומוגילבקין הוסכם כאמור, כי יוגשו בהסכמה ללא חקירתם, תוך שמירת טענות הצדדים לסיכומים (עמ' 94, שו' 25-24).

 

התובע עותר בסיכומיו לקבל את האמור בחוות הדעת של קצין ולפסוק פיצוי בגין עלויות נוספות הנדרשות עקב מצבו של התובע עבור מיזוג אויר סך של 50,000 ש"ח ועבור כביסה וייבוש סך של 10,550 ש"ח (סעיפים 70-69).

הנתבעות מציעות בסיכומיהן פיצוי גלובלי בסך של 5,000 ש"ח בגין עלויות כביסה וייבוש ופיצוי לעבר ולעתיד  בגין עלויות מיזוג אוויר בסך של כ – 12,000 ש"ח (סעיף 107).

 

המומחים מטעם הצדדים לא קבעו את היקף צרכיו העודפים של התובע וחוות דעתם הן לצורך קביעת עלויות בלבד. נוכח חוות הדעת של מומחי השיקום מטעם הצדדים, נראה כי אכן לתובע צרכים מוגברים והוצאות עודפות בהתחשב בכך שהוא זקוק לשעות מזגן והפעלות מכונות כביסה וייבוש בהיקף גדול יותר מאדם בריא. עם זאת, ברור גם כי ברוב המכריע של הבתים בישראל יש מזגן/מזגנים, מכונת כביסה ומכונת ייבוש. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ונוכח חוות הדעת שהוגשו, שוכנעתי כי לתובע עלויות כביסה, מיזוג אויר וייבוש מוגברות עקב נכותו, בגינן מצאתי לפסוק לו פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד בסך של 25,000 ש"ח.

 

יב.    עלויות בגין חופשות ומנוי שנתי במרכז ספורט לנכים

בתצהירו ביקש התובע סך של 250,000 ש"ח בגין עלויות מיוחדות בחופשות (סעיף 24). בעדותו אישר התובע, כי מאז התאונה ועד למועד עדותו לא היה בחו"ל מאחר שזה לא הסתדר עם העובדים וגם כי לא היה באפשרותו (עמ' 29).

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בסוגיה זו, איני מוצא לנכון לפצות את התובע בגין עלויות  מיוחדות בחופשות.

 

אני מאשר לתובע עלות מנוי שנתי במרכז ספורט לנכים כדי שיפעיל את עצמו במידת האפשר ובהתאם ליכולותיו במרכז פעילות זה לפי עלות חודשית של 190 ש"ח שהיא עלות המנוי בתשלום בכרטיס אשראי (נספח  יא' לתצהיר תובע – הצעת מחיר). בהתחשב בהערכת תוחלת חיים, אני פוסק לו בגין רכיב זה פיצוי לעתיד בסך של 21,000 ש"ח. 

 

יג.    נזק שאינו נזק ממון

 

לאחר ששקלתי טענות הצדדים, בתחשב בגילו של התובע, פגיעתו הקשה ונכותו הרפואית והתפקודית, אני פוסק לו בגין רכיב כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים, פיצוי גלובלי בסך של 800,000 ש"ח. 

 

יד.    ניכויים

מסכום הפיצויים שנפסקו לתובע יש לנכות את קצבאות המוסד לביטוח לאומי ששולמו וישולמו לתובע עקב פגיעתו. יצוין כי הנחת החישוב בחוות הדעת האקטואריות שהוגשו על ידי הנתבעות היא של ריבית היוון בשיעור של 3%.

לפי חוות הדעת האקטואריות העדכניות של האקטואר אייל בוכבינדר מיום 14.1.19 שהוגשו לתיק בית המשפט ביום 30.1.19, עולה כי: סך כל שיערוך והיוון קצבאות ניידות עומד על 863,561 ש"ח בתוספת ריבית על תשלומי עבר בסך של 5,519 ש"ח; סך כל שיערוך והיוון קצבאות נכות כללית עומד על 314,208 ש"ח בתוספת ריבית על תשלומי עבר בסך של 2,659 ש"ח וסך כל שערוך קצבאות שר"מ עומד על 664,299 ש"ח בתוספת ריבית על תשלומי עבר בסך של 3,624 ש"ח.

לנוכח כל האמור לעיל, יש לנכות מהפיצויים שנפסקו לתובע סך כולל של 1,853,870 ש"ח בגין קצבאות המל"ל.

 

לסיום

אשר על כן אני מחייב את הנתבעות לפצות את התובעים בגין נזקים שנובעים מהתאונה כדלקמן:

1.       בגין הפסדי שכר לעבר לעתיד-                        654,000 ש"ח

2.       בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד-                          2,462,000 ש"ח

3.       בגין  הוצאות לטיפולים ותרופות לעבר ולעתיד- 100,000 ש"ח

4.       בגין אביזרים וציוד מתכלה לעבר ולעתיד-         201,000 ש"ח

5.       בגין הוצאות נסיעה וניידות לעבר ולעתיד-         173,000 ש"ח

6.       בגין התאמת דיור-                                              600,000 ש"ח

7.       בגין עלויות עודפות מזגן ייבוש וכביסה-            25,000 ש"ח

8.       בגין עלות מנוי שנתי במרכז ספורט לנכים-        21,000 ש"ח

9.       בגין נזק שאינו נזק ממון          -                                  800,000  ש"ח

סה"כ                       -                                               5,036,000 ש"ח

בניכוי תשלומי המל"ל   -                                            1,853,870 ש"ח

סה"כ                                                              3,182,130 ש"ח

בתוספת שכ"ט עו"ד ומע"מ בשיעור 23.4%                    744,618 ש"ח

סה"כ כולל שכ"ט עו"ד                                     3,926,750 ש"ח (מעוגל)

 

סופו של יום, אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעים את נזקיהם בסכום של 3,926,750 ש"ח. 

כן ישלמו הנתבעות לתובעים את הוצאותיהם בגין חוות הדעת של פרופ' איסקוב, מר קצין, מר צדוק, מר ברלינר ומר האריס ובגין זימונם של המומחים הנ"ל לעדות בבית המשפט, הכל כנגד קבלות שיציגו התובעים לנתבעות, ובנוסף אגרת משפט.

פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים על התובעים.

ניתן היום,  ו' אדר ב' תשע"ט, 13 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.

 

אבי פורג