בית המשפט המחוזי בחיפה |
|
|
22 מרץ 2018 |
ע"א 62416-10-17 סברה נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ
|
לפני הרכב כבוד השופטים: רון שפירא, נשיא [אב"ד] בטינה טאובר נאסר ג'השאן |
|
|
המערער |
ג'אבר סברה ע"י ב"כ עו"ד ג'סאם אגברייה
|
|
נגד
|
||
המשיבה |
אליהו חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד י. שוסהיים
|
|
פסק דין |
1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת א' דגן) מיום 20.10.2017 שניתן בת"א 36044-04-16 בגדרו התקבלה תביעת המערער, יליד 1982, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 ונפסקו לטובתו בגין נזקיו פיצויים בסך 161,352 ש"ח בתוספת שכ"ט עו"ד ומע"מ בגינו וכן תשלום האגרה.
2. המערער משיג את גובה הפיצויים שנפסקו לו.
ההליכים בבית משפט קמא ופסק הדין מושא הערעור:
3. המערער הגיש לבית משפט קמא תביעה לפיצויו בגין נזקי גוף שנגרמו לו בגין תאונת דרכים שאירעה לו ביום 14.6.2012 (להלן: "התאונה"). המשיבה לא חלקה על חבותה לפצות המערער בגין נזקיו והמחלוקת בין הצדדים התמקדה אך בשאלת הנזק. כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, תביעת המערער הוגשה תחילה לבית משפט השלום בנצרת ובמסגרת אותו הליך מונו מומחים רפואיים. התביעה הראשונה נמחקה אגב קביעה, כי ההליכים שננקטו בתביעה הראשונה יחייבו הצדדים בתביעה שתוגש על-ידי המערער.
4. שתי חוות דעת רפואיות ערכו המומחים מטעם בית המשפט; הראשונה היא חוות דעתו של פרופ' צינמן אשר קבע כי למשיב נותרה נכות בשיעור 5% בגין שבר ה- dens לפי סעיף 37 (8) א' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956 (להלן : "התקנות") ("שבר של גוף חוליה שהתרפא- בלי תזוזה ניכרת ובלי הגבלת התנועה של עמוד השדרה בקרבת החוליה הזו") ונכות נוספת בעמוד שדרה צווארי בגין הגבלת תנועה שנגרמה בחוליות C5-C6 לפי סעיף 37(5) א' בהתאמה ("הגבלת התנועות בעמוד הצוארי בצורה קלה"); חוות הדעת האחרת, בתחום הנוירולוגי, נערכה על-ידי פרופ' מרטין ברביי, שחיווה דעתו כי לא נותרה נכות נוירולוגית למערער, לאחר שלא מצא כל עדות קלינית לזעזוע מוח ותוצאות בדיקת הסי.טי מוח נמצאו תקינות. המומחה בתחום הנוירולוגי זומן לחקירה על-ידי ב"כ המערער ובמהלך עדותו חזר הוא על האמור בחוות דעתו והבהיר כי לא נותרה למערער כל נכות בתחום הנוירולוגי וכל ההגבלות והכאבים שהותירה התאונה, קיבלו ביטוי בחוות דעתו של המומחה בתחום האורתופדי.
5. בפסק דינו סקר בית משפט קמא את חוות הדעת של המומחים, קיבל את האמור בהן ולאחר מכן סקר את מצבו התעסוקתי של המערער. בית המשפט קבע, כי המערער לא תמך את טענתו בדבר פוטנציאל השתכרותו עובר לתאונה בראיה כלשהיא לרבות בתלושי שכר או באישור ממעביד אלא טען, באופן סתמי ומעורפל בעדות יחידה, כי להערכתו הוא השתכר בממוצע סך של 10,000 ש"ח לחודש. בית משפט קמא התייחס לטענתו זו של המערער והגיע למסקנה כי אפילו היה מוכן בית המשפט להכיר בהשתכרות בלתי מדווחת (חרף הקושי לעשות כן בשל שיקולי מדיניות משפטית- ראו סעיף 11 לפסק הדין), במקרה זה כשל המערער להוכיח כי השתכר הכנסות בלתי מדווחות ומלבד טענות בעלמא לא זכתה טענתו זו לתמיכה או לחיזוק בחומר הראיות כגון "תלוש משכורת, אישור ממעביד, עדות של אנשים עמם עבד, עדות של אנשים עבורם בנה..". לפיכך פנה בית המשפט לבחון את החומר שלפניו על מנת לחלץ את כושר השתכרותו של המערער עובר לתאונה, והוא בחן שומות מס הכנסה בשנים 2010 ו-2011 והגיע למסקנה כי הכנסתו של המערער עמדה על-סך 2,000 ש"ח לחודש נכון לשנת 2011.
6. באשר לנכותו התפקודית, ולאחר שבית משפט קמא התרשם מן המערער הגיע למסקנה, כי אינו מאמין לטענת המערער כי חדל מלעבוד לאחר התאונה. נקבע, כי המערער המשיך לעבוד במטעי המשפחה כפי שעשה לפני התאונה. עוד קבע בית משפט קמא כי התנהגות המערער בהאדרת נזקיו החלה בעת בדיקתו בפני פרופ' צינמן (כפי שציין המומחה בחוות דעתו ובתשובותיו לשאלות ההבהרה) המשיכה ללוות את המערער בעדותו בפניו. בית משפט קמא קבע, כי נכותו התפקודית של המערער עומדת על 8%. למסקנה זו הגיע בית משפט קמא, לאחר שקבע כי הנכות בשיעור 5% בגין שבר בחולית dens אינה תפקודית כלל, ואילו ההגבלה שהקנתה למערער נכות בשיעור 10% הנה הגבלה קלה בתנועות שהוענקה "על הצד המיטיב" לאחר שהמערער נצפה על-ידי המומחה מבצע פעולות ספונטניות ללא כל הגבלה.
7. בפסק דינו קבע בית משפט קמא את ראשי הנזק שלהלן:
א. בגין הפסדי שכר לעבר: קבע בית המשפט כי המערער היה מוגבל בעבודתו במשך 6 חודשים ועל כן נפסק למערער 12,000 ש"ח (6 חודשים X 2,000 ש"ח) ובשערוך ליום פסק הדין – 15,000 ש"ח.
ב. לגבי אובדן ההשתכרות לעתיד ערך בית המשפט חישוב לפי בסיס שכר העומד על-סך 5,000 ש"ח, לפי נכות תפקודית בשיעור 8% ולפי מקדם היוון מתאים עד לגיל 68- סך של 99,600 ש"ח.
ג. הפסד פנסיה – 13,752 ש"ח.
ד. כאב וסבל (הכולל ימי אשפוז) סך של 28,000 ש"ח.
ה. הוצאות ועזרת צד ג' לעבר סך 5,000 ש"ח כאשר לגבי ההוצאות המערער ועזרת הזולת לעתיד, לא מצא בית משפט קמא מקום לפסוק פיצוי.
8. סה"כ הפיצוי שנפסק למערער מגיע כדי סך 161,352 ש"ח.
טענות הצדדים:
9. בכתב הערעור, ובעיקרי הטיעון מטעמו טוען המערער, כי טעה בית משפט קמא כאשר לא התערב בקביעת הנכות בגין שני השברים בחוליות C5-C6 . על-פי המערער, מאחר ואין מחלוקת, כי נגרם שבר בשתי החוליות, והנכות בשיעור 10% ניתנה בגין הגבלת תנועות עמוד השדרה הצווארי, היה מקום להוסיף 5% בגין כל אחד מן השברים בשתי החוליות ובסה"כ 10% לפי הוראות סעיף 37 (8) א' לתוספת לתקנות. לפיכך, טען המערער כי יש לקבוע את נכותו הרפואית על 23% (14.5% אותם קבע פרופ' צינמן ו- 10% נוספים בגין שבר בשתי חוליות), בנוסף לזאת טען המערער, כי נפלה שגגה מלפני בית משפט קמא משקבע, כי נכותו התפקודית של המערער עומדת על 8% כאשר נכותו הרפואית שנקבעה על-ידי שני מומחים היא בשיעור 14.5%.
10. עוד טען המערער, כי בסיס חישוב הפסדיו לעבור ולעתיד שגוי. על-פי המערער, על בית משפט קמא היה לבסס את שכרו לצורך חישוב הפסד ההשתכרות בעבר ובעתיד על בסיס שכר גבוה יותר. בנוסף לזאת, טען המערער כי על בית משפט קמא היה לפסוק לטובתו בראש הנזק של הפסדי שכרו בעבר, תקופת אי כושר של תשעה חודשים ולא ששה חודשים.
המערער טוען כי הסכום שנפסק לטובתו בגין הוצאות ועזרת צד ג' בעבר, הוא על הצד הנמוך בשים לב למספר הנסיעות לטיפולים רפואיים שהוכחו בפני בית משפט קמא.
11. המשיבה סבורה, כי לא נפלה כל שגגה בפסק הדין. בעיקרי הטיעון מטעמה הפנתה המשיבה לקביעות המומחים מטעם בית המשפט ולהתרשמות פרופ' צינמן אשר קבע כי הוא התרשם מ-"...התנהגות מגמתית עם נסיון להחמרה בסימני המחלה.. שמבקשים ממנו לעשות תנועה של הצוואר מתנגד באופן רצוני". עוד הפנתה המשיבה לתשובות לשאלות ההבהרה של שני המומחים מהן עולה כי אין להעניק 5% בגין שבר בכל אחת משתי החוליות C5 ו- C6.
12. באשר לשיעור הנכות התפקודית, טוענת המשיבה, כי נכות זו נקבעה לפי התרשמות בית המשפט מן המערער לרבות מן העובדה כי המערער המשיך עבודתו בעבודות חקלאיות לאחר התאונה. עוד טוענת המשיבה, כי מסקנה זו מקורה במגמתיות שבהאדרת נזקיו של המערער אשר החלה לאחר התאונה, המשיכה בבדיקתו אצל המומחה וליוותה את המערער אף לדיון בבית משפט קמא. על כן סברה המשיבה, כי שיעור הנכות התפקודית שנקבע על-ידי בית משפט קמא- נכון הוא.
13. כך גם לגבי שיעור השתכרותו של המערער, אשר נקבע על-ידי בית משפט קמא לנוכח התרשמותו מן המערער. לטענת המשיבה, הודה המערער בעדותו, כי כפי שעשה לפני התאונה גם היום הוא שמטפל את מטעי משפחתו. נטען עוד, כי המשיב לא תמך טענותיו לגבי פגיעה בכושר השתכרותו ולו בראיה אחת, וכי בית המשפט נהג עם המערער לפנים משורת הדין, באשר המערער לא הניח כל תשתית ראיתית לביסוס שכר כלשהוא לפני התאונה, וגם לאחריה. המשיבה הפנתה לקביעת בית משפט קמא לפיה המערער ממשיך לטפל במטעי המשפחה ואף מקבל הבטחת הכנסה.
הכרעה:
14. נראה, כי אין מקום להתערב במרבית מרכיבי פסק הדין, אשר נקבעו על-פי התרשמות בית משפט קמא ועל-פי חומר הראיות שהונח בפניו. בנושא אחד החלטנו להתערב והוא הקביעה לגבי שיעור הנכות התפקודית שנקבעה למערער, ועל כך נפרט בהמשך.
15. ראשית, אנו דוחים טענות המערער, כי יש להוסיף לנכותו הרפואית 5% בגין כל שבר בשתי החוליות. כאמור, המערער מבסס את טענתו על הוראות סעיף 37 (8) א' לתוספת לתקנות (שבר של גוף החוליה המקנה נכות בשיעור 5%). אפילו נקבע כי שבר בגוף החוליה מקנה נכות לצד הנכות שהוקנתה בגין ההגבלה בתנועות לפי סעיף 37 (5) א לתוספת לתקנות, עיון בקביעת המומחים מעלה כי בחוליות אלה לא נגרם "שבר של גוף החוליה". בתשובתו של פרופ' צינמן לשאלות ההבהרה שהפנה אליו ב"כ המערער מיום 21.11.2016 הבהיר המומחה כי "השברים ב C5 ו-C6 היו במסות הליטרליות ולא בגוף החוליה ואינן מקנות נכות". פרופ' צינמן, שלא זומן לחקירה בפני בית משפט קמא, הבהיר אפוא, כי השברים להם טוען המערער אינם בגוף החוליה, ועל כן אינם מקנים נכות. קביעה זו של המומחה מעוגנת בלשון התוספת לתקנות, ועל כן אנו דוחים טענת המערער בנקודה זו.
16. המערער משיג על קביעת בית משפט קמא לגבי בסיס שכרו שעמד בבסיס חישובי הפסדיו לעבר (2,000 ש"ח בעבר) וכן לגבי בסיס השכר לגבי אובדן השתכרותו לעתיד (5,000 ש"ח). המערער טוען כי לא היה מקום לקבוע בסיס שכר של "שכר מינימום" לגבי הפסדיו לעבר ו-75% מן השכר הממוצע במשק לגבי חישוב אובדן ההשתכרות בעתיד. מצאנו כי אין מקום להתערב בקביעה זו של בית משפט קמא.
17. באשר לבסיס עריכת החישוב של הפסדי שכר בעבר, אין כל מקום להתערבות בהכרעת בית משפט קמא הנסמכת על ממצא עובדתי המבוסס על התרשמות מעדות המערער. בית המשפט פסק לטובת המערער ששה חודשי אי כושר על בסיס שכר של 2,000 ש"ח כאשר קביעה זו מבוססת על התרשמות בית משפט קמא מן המערער לרבות קביעתו בסעיף 14 לפסק הדין ולפיה: "אינני מאמינה לתובע כי מאז התאונה לא עובד או עובד פחות בשל מגבלות הקשורות לתאונה מכל מקום, מדובר באדם צעיר ומוטב לו ואין כל הצדקה במצבו לשבת בטל מעבודה". באשר לבסיס השכר, אף כאן אין כל מקום להתערבות ערכאת הערעור. בית משפט קמא עמד בסעיף 11 לפסק הדין על מחדלו של המערער בהבאת ראיות לתמוך בכושר השתכרותו לפני התאונה ועל כן קביעת בית משפט קמא מעוגנת היטב בחומר הראיות הדל שהונח בפניו (טופס 106 לשנת 2009 ושמות מס הכנסה לשנים 2010 ו-2011 מהם עלה כי ממוצע הכנסותיו עומד על-סך 2,000 ש"ח לחודש). מצאנו אפוא כי אין מקום להתערב בממצא עובדתי זה שהסיק בית המשפט מן החומר שהונח בפניו ולאחר שהתרשם מעדות המערער.
18. לא מצאנו כי נפלה שגגה בהכרת בית המשפט בראש הנזק של "הוצאות ועזרת צד ג' לעבר". אף כאן צדק בית משפט קמא כשפסק כי מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה ולא מצאנו מקום להתערב באובדן הנזק בסעיף 21 לפסק הדין. כך גם באשר להוצאות ועזרת צד ג' בעתיד.
19. באשר לאובדן ההשתכרות לעתיד, מלין המערער הן על שיעור הנכות התפקודית והן על בסיס השכר (5,000 ש"ח). נתייחס להלן לטענות הצדדים.
20. לגבי בסיס השכר אותו קבע בית משפט קמא על סך 5,000 ש"ח, אף כאן מדובר בממצא עובדתי אשר נקבע הן על בסיס הראיות שהובאו (ליתר דיוק לאור העדר הבאת ראיות כלשהן מטעם המערער לביסוס שכר גבוה יותר- ראו האמור בסעיף 11 לפסק דינו של בית משפט קמא), וכן על בסיס התרשמותו של בית משפט קמא ממיצוי השתכרותו של המערער. לפיכך, אין אנו מוצאים מקום להתערב בממצא זה.
21. בנקודה אחת מצאנו כי יש מקום להתערב בפסק הדין, והיא בקביעת בית משפט קמא לגבי שיעור הנכות התפקודית. מודעים אנו לכלל, כי לערכאה הדיונית קיים יתרון בקביעת הנכות התפקודית וכי התערבות במרכיב זה על-ידי ערכאת הערעור תיעשה במשורה ובמקרים המתאימים (ראו לדוגמא: ע"א 9703/10 חאג' יחיא נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פסקה 5) (12.6.2011); ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ (11.01.2015)). מצאנו כי בנסיבות העניין היה מקום לחשב את שיעור הנכות התפקודית על 14.5% .
22. בית משפט קמא ביסס את הכרעתו על כך שהנכות בשיעור 5% בגין שבר בחוליה C2 (dens), אינה נכות תפקודית. אין בידנו להסכים לקביעה זו. ראשית, מסקנה זו לא עולה מחוות הדעת הרפואיות של מי מן המומחים; שנית, וזה העיקר, אמנם שבר בחוליה שהתאחה, ואשר אינו מותיר הגבלה, אין בו כדי להגביל תנועות עמוד השדרה לעת עתה, אולם נכות זו, שמקורה בשבר בחוליה, היא בעלת השלכה תפקודית מאחר ואין יודעים מה יוליד יום. נראה, כי המחוקק קבע נכות בגין שבר בחוליה שלא הותיר מגבלה בתנועות, מתוך הנחה ששבר בחוליה עלול להשפיע בעתיד על מצבו התפקודי של הנפגע (ראו לעניין זה דברי כב' השופטת דודקביץ לגבי ההיגיון שבבסיס הוראות 37 (8) א' לתוספת לתקנות בת"א (מרכז) 1402-08-13 אוסי נ' שומרה חברה לביטוח בע"מ (22.10.2013).
23. אף המסקנה, כי יש להפחית את הנכות התפקודית בגין הגבלת תנועות בגב ל-8% מאחר והנכות נקבעה על הצד המטיב איננו יכולים לקבל. המומחה היה מודע היטב לניסיונות המערער להאדרת תביעתו והוא לא קבע כי אין הגבלה בתנועות ע"ש צווארי אלא קבע, כי מצא "תנועה טובה". יחד עם זאת המומחה מצא, חרף ניסיונות המערער להדגים "באופן רצוני הגבלה שאינה מוסברת לפי סוג השבר", כי קיימת הגבלה המצדיקה נכות בשיעור 10%.
24. לאור האמור לעיל מצאנו כי יש לקבוע את נכותו של המערער על 14.5% ולפיכך, מוצאים אנו, בהתאם למקדם ההיוון שעמד בבסיס חישוב בית משפט קמא, להגדיל את מרכיב אובדן ההשתכרות לעתיד שנקבע בסעיף 18 לפסק הדין, ולהעמידו על-סך 180,525 ש"ח .
25. לאור האמור לעיל, יש לתקן את ראש הנזק בגין הפסדי פנסיה .הפסדי הפנסיה שנגרמו וייגרמו למערער יעמדו, אפוא, על סך 23,463 ש"ח (12% מהפסדי המערער בעבר ומאובדן השתכרותו לעתיד) . סכום זה יבוא במקום הסכום שנפסק לטובת התובע בסעיף 19 לפסק הדין.
26. לאור האמור לעיל אנו מקבלים את הערעור ומעמידים את סכום הפיצוי המגיע למערער שנקבע בסעיף 22 לפסק דינו של בית משפט קמא על הסך 251,988 ש"ח במקום הסכום שנקבע שם. סכום שכ"ט עו"ד שעל המשיבה לשלם יתוקן בהתאם (על המשיב לשלם סך 13,785 ש"ח נוספים בגין שכ"ט).
27. המשיבה תישא בשכ"ט עו"ד בגין הליך הערעור בסך 7,500 ש"ח.
28. הסכומים (בניכוי הסכומים ששולמו לפי פסק דינו של בית משפט קמא), ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תשלח פסק דין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ו' ניסן תשע"ח, 22 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.
רון שפירא, בטינה טאובר, נאסר ג'השאן
|
|
|
|
|
|
רון שפירא, נשיא [אב"ד] |
|
בטינה טאובר, שופטת |
|
נאסר ג'השאן, שופט |